II    🔗

בתחילת החורף שבה מאניה אל עבודתה ביתר עוז. מכיוון שלא הספיקה להיכּנס באביב שעבר אל המחלקה החמישית וגם אחרי כן, בכל ימות הקיץ, היתה “יוצאת מדעתה לגמרי”, אמרה מעתה להכשיר את עצמה למועד האביב הבא אל השביעית; כי סוף סוף הרי אין זה דבר שבחוכמה כלל וכלל. ואותו הצעיר, מי שהיה חברוֹ של חגזר בשכבר הימים, היה לה למורה. אמנם, הוא עומד כבר לעזוב את העיר; אבל עדיין אין הוא יודע בבירור למתי. בנוגע לו כבר היו יודעים במקצת בבית היפה, כי בחלומות הימים הבאים לקראתו יש שלשלת ארוכּה ונהדרה של חירות ואורות וחיים ומרחב ובמה ותהילה; והימים אשר עברו עליו עד עתה מלאים תעניתים וסיגופים ו“שְׁתִיּוֹת” וג’אנדארמים ואַרטיסטים שגורשו מגֵו ו“היסטוריה לוטה בערפל”. מלבד זאת ידעה רק מאניה לבדה על דבר איזו ירייה בפרדס אפל ועל שרווּל נקוב על ידי אותה ירייה, השמור אתו עוד גם עתה. ויפה היה לראותו, בשעה שתלתליו היו נופלים לו על מצחו והוא היה יושב ישיבת שיכּורים בטבּוּר החדר על קצה אחד הכיסאות וידו האחת נתונה לו על ברכו ואת השנייה היה מרים ומניח אותה לנפול מאליה על ברכו השנית, עד שהוא בעצמו מתחיל את עבודת הקודש שלו באנחת נהימה, השוברת את הלב:

Эх, приятель! И ты, видно, горе видал…

[אֶח, ידידי! הלא גם אתה יָדַעתָ רָעָה…]

– “בּורלאק” כמו שהוא…

בימים הללו, כשהיה חגזר יושב מדי ערב באולם, לבדו או בחברתה של רוזה, היה רוצע את אוזניו זימזום עקשני וגרוי קצת, אשר היה “כוסס” בחדר השני אלף פעמים ואחת איזו מלים, כמדומה, טפֵלות למדי ולא מחוכמות כלל ושמות בלתי חשובים ומסובכים כל כך והיה מערבב אותם תכופות ב“יקח אופל” גרוי. אידה, אשר היתה נאלצה גם ב“זמן” זה להפסיק את ביקוריה בגימנאזיום, היתה עוברת, על פי רוב, על פניו, כשהיא יוצאת מאותו החדר ושערותיה פרועות קצת ופניה חיוורים-נרגזים והכּר הנאמן לה בידה האחת ובשנית יורד פתוח ספרה העב, והיא מצחקת לעומתו דומם ונוגה, – הנח לה! והיתה באה אל חדר המיטות, הפתוח למחצה אל האולם, ושוכבת שם באלכסון על שתי המיטות גם יחד, אלו העומדות סמוכות זו לזו, וקוראה. אחרי כן היתה רוזה יושבת אל הכּירה החלקלקה וספרה או רקמתהּ על ברכיה, והוא היה שוקע לעומתה בפינת הסוֹפה, או שהיה מטייל בחדר אנה ואנה, והיו משוחחים ומצחקים לפרקים ושותקים והומים-מנגנים בחשאי. לפרקים היתה מאניה נכנסת אל האולם ו“יקח אופל” על שפתוֹתיה. היא היתה שואלת לַשָּׁעה והיתה תמיהה ודואגת למורה, אשר לא בא עוד. חגזר היה מביט אל פּניה, שהיו באותה שעה כאילו חוצצים הם את רשותה שלה היחידה, ואל כתפוֹתיה המלאות והיפות עם הבְּלוּסה, של בּאטיסט הרכּה, הלוטפת את גבּה הקורא, והיה מבקש לו תואנה לבוא עמה בדברים; אבל היא היתה תמיד מביטה אליו בחדש ותמיד היתה משום מה מוכנה להגנה והיתה עונה לו ולא עונה קצרות. פעם אחת שאל אותה פתאום – האלוהים יודע למה – לחלומותיה, ומי הוא אותו המאושר, החי בהם. היא הפנתה את עצמה לצאת בחוצפה שפגעו בכבודה, ומעבר לפתח החזירה לו בקול קשה, שפּיכּה ממסתרי החזה:

– בכל אופן, לא אתה והדומים לך…

והוא התחיל מצחק בקול רם שלא כדרכו.

לפני החגאות של הרוּסים הבליגה גם אידה על חולשתה והתחילה באה אל הגימנאזיום, בשביל “לסַכֵּם את הרבע” יחד עם כל בנות גילה. אמנם הצליח חפצה בידה ואפילו מתנה לאות הצטיינות קיבלה; ואולם לאחר זה התחילה חשה בראשה ובחזה לעיתים תכופות יותר מדי, והיה בא לו לידי חגזר לפרקים תדירים מאוד, שיהא עומד אצל מיטתה וכוס מים בידו, עד שרוזה משפשפת דומם בשׂרף נודף את חזה ואת זרועותיה החשופוֹת, ומאניה מחפשת דבר מה בגניחה עצורה על אדני החלונות ותחת הסוֹפה, ובקול עצור ניתזים ונפסקים פטפוטי יִסוריה של אידה, שהיתה בוכה על האם המתה ועל השמים, שהם אינם שמַים, ועל סערה בים הגדול, ועל איזה דבר חשוב, שהם לוקחים תמיד לעצמם ולה לא יתנו אפילו כל-שהוא. היא היתה מפטפטת באין אונים והיתה בוכייה ושוחקת כאחד, ורוזה היתה מפצרת בה בלחישה רועדת ואובדת עצות שתירגע, ומאניה היתה באה סוף-סוף לכלל כעס בתנועותיה, וחגזר היה גונח ורוחש בגירוי קצת וממלא את פיו לגימות-לגימות של מים קרים וּמַזֶּה מפרק לפרק אל הפנים החיוורים, שהיו קופאים פתאום במצוקותיהם. טירדה זו היתה נמשכת לא הרבה. אחרי כן היתה החולה נרדמת והם היו יוצאים אל האולם, והכוֹל היה שב להיות כמו שהיה. בתחילה היו יושבים דומם ונרגעים מעט. אחרי כן היתה מאניה פורשת אל חדרה, ורוזה היתה יושבת אל הכירה וחגזר לעומתה על גבי הסופה, וחדר המיטות היה פתוח למחצה, והמנורה, הפורשׂת צל, היתה משרה אור כהה על ירכתי אחת המיטות, שהיתה נוצצת מהאפֵלה, ואידה היתה גונחת מתוך חדרה, והם היו יושבים ומשוחחים ומצחקים, לפרקים, בצניעות נוּגה ושותקים והומים-מנגנים בחשאי.

בשעה התשיעית, לערך, היה בא המורה אל מאניה, ובשעות השתיקה, שהיו באולם, היתה הדממה הצנועה פוסקת מפרק לפרק על ידי מלים בודדות, הנאמרות בקול מעושה גס, שהיו מרחפות ובאות מחדרה של מאניה ואובדות באולם הצנוע. לאחר ההוראה היה הלז סר, לפרקים, אל האולם והיה יושב ומסיח ומספר ומצחק ומזמין את חגזר להתגושש אתוֹ ושוֹאלוֹ, אם עודו זוכר את זה ואם לא שכח את זה, ופונה אל יתר המסובים ומספר להם בהנאה נראית איזה מאורע, המביא לידי גיחוך, מימי שִבתוֹ יחד את חגזר ימים מועטים בעיר ה.

– לערב – היה מספר בהתלהבות ומשתדל לעשות את דיבּורו עם סגנונו גסים והיה מתענג על זה – לערב פגשתי שם בבחור אחד משלי, בחור כהלכה. אָח, אני אומר לו: כך וכך – יש לך “מצלצלים” בכיס? מצלצלים לא היו; אבל – בוא, הוא אומר. היו לוֹ שם נקניקים וחלת לחם אחת קטנה. “שלי” חוטף מסתמא את כל זה יחד ונושא את רגליו. באתי – “תנא ברא” זה שלי שוכב, חה-חה. מלקק את השפתיים. קומה, אני אומר. נשחיז את הטוחנות. “שלי” רואה – קופץ מסתמא מעל המיטה: אַה? יש? טוב. הבה. אבל… נק-ני-קי-ם…

– חה-חה-חה! – היתה כל החבורה פורצת בצחוק רועש.

והוא מרים את קולו ומוסיף בינתיים בהתלהבות:

– ומה אתם סבורים? לעס לו תרנגול זה לחם בלחם והלך לישון, חה-חה-חה. הוי, וֶגֶטֶריאני שלי! – היה פונה לבסוף בקריאה צוהלת אל גיבור סיפורו – עכשיו כבר באת לידי שכל, אה? הבה נא ונתגושש.

והיה חובק את חגזר מתחת לזרועותיו ומתחיל רועץ את קומתו, והלז היה מתפתל בכל כוחותיו על חזהו ומשתדל להתחמק ממנו ופוצר בו, כי יחדל. והכול היו מצחקים ונהנים ושמחים ומדברים עד שעה מאוחרת בלילה, ומאניה היתה צוהלת ופניה היו לוהטים ועיניה יורות זיקים.

וכשהיה, לאחרונה, המורה נפרד ללכת ומאניה הולכת אתו ללווֹתו, היתה חוזרת שנית השתיקה אל האולם, אותה השתיקה הנוגה, הלוחצת את הלב ומלטפתוּ בנעימוּת חמימה ומוצצת מוצצת, מוצצת אותו בכאב נעים, צנוע ומשכּר. והיו יושבים ככה ושותקים עת רבה, עד אשר היתה הדלת חורקת בפרוזדור ברעש, והיתה שם משקשקת חליצת ערדלים נחפזת, ויש שתיכף היה מגיע לאוזנם מחדרה של מאניה קול חזה נמוך ובוטח:

Эх, ло-опнул обруч

Около мазницы:

Трай-трррай-ти ра-рай…

[אֶח, פָּ-פָקַע החישוּק / סביב חבִית הזפת…]

וכשהיתה אחרי כן רוזה יוצאת עם חגזר לשַלחוֹ, והיתה מתעטפת בטלית הצמר שלה הגדולה ורועדת קצת, היו מטיילים שעה קלה על פני כברת הרחוב הריקה אשר על יד הבית. בשׂמיכת השלגים הצחורה, המלבינה את הכול מסביב, נוצצים ורועדים ספירי בדולח; זר אדמדם-כהה עוטר את הירח ממעלה; השלג הכבוש נהרס ונהרס בחריקה עליזה; אד קל ומשעשע מלווה את כל נשימה ונשימה, וחגזר מדבר אליה חרש, והיא שומעת את אמריו המקוּטעים ומרגישה את לבבו החם, הרותח בכל מלה לא ברורה, והולכת על ידו ויודעת, כי לאיש הזה יש עולם יפה ומחשבותיו מחשבות יפות ועבודה יש לו והיא יפה. ובתוֹם-לבב היא מתחילה מספרת לו גם היא על כתבי הקודש, אשר למדה בילדותה שכם אחד עם אחיה אצל רבי אחד, ועל מיכאילוב-שֵיליר, אשר ירש את מקומם כשגדלה קצת והיא היתה שוגה בו עת מרוּבּה, ועל הקריאה בספרים בכלל, אשר היתה שטופה בה עד למאוד, ועל ריעותיה, אשר היו מלגלגות בה תמיד על זה, ועל הזרוּת וחוסר ההשתתפות הגמורה, המכבידים עתה על לבה, מדֵי פוֹגשה את אחת מהֵנָה. ומדי דבּרה, היה לבה הולך יותר ויותר אחרי סיפוריה היפים, וכל פרט ופרט שבהם היה נראה לה יפה כל כך ומלא חיים כל כך ומעשיר כל כך את העבר שלה, והיא היתה מאמינה בלב תמים, כי יש לה עבר והיא לא ידעה. וכשהיו מלותיה מתחילות פוסקות באמצע בהברות של צחוק נלאות ומרוּסקות, היתה מתחילה להרגיש בגניחותיו התכופות של חגזר, אשר היו מתלבּטות באין אונים בין שפתיו ובאו להסכים לה, וקלילוּת דיבּורה היתה נעשית פחות ופחות שוטפת ומתמלאה הפסקות של בַּישנוּת, עד שחדלה לגמרי. ולאחר שהיתה קולטת את הסכמתו האחרונה, העדינה והעלובה, היתה גומרת ב“הֶ-הֶ” מסיים ומלבב קצת:

– ה י ה מעשה!…

ובשלהי שבט כבר התחילו השלגים פושרים באותה שנה. לפני הצהריים היתה חמה מציצה לשעה קלה, והיו מתחילים הגגות מטפטפים, והשלגים מתרכּכים, והאגמים מתרחשים בביהוק; ואחר הצהריים היו שנית האצבעות קופאות, והלסתות מסמרות, וציציות הקרח נתלות ויורדות גלוּדוֹת מעל הגגות. באותה שעה היה חגזר בוחר לבוא אל הפרדס החשוף אשר בטבּוּר העיר, שם היה עוד כל השלג מרופד וצח כחלב, והעצים עמדו חשופים, והענפים מסוּמרים ונִקשים, והעורבים צורחים על פני כל השטח השומם והבהיר, והוא היה תועה בשדרות העקומות, ולבו נפתח לרווחה, ומקלו עושה חריצים מתפתלים בשלג החלק, או שהיה חוקק עליו כתָבות שונות והיה נהנה.

ומעשה שהיה מטייל בכאן עם רוֹזה, ופניה היו לוהטים ויפים, וקול הצחוק שלה צילצל במשובה על פני כל הפרדס, ורצועות הבּאשליק שלה הלבנות היו משולבות לה אל מעֵבר לכתפותיה וציצת הזהב שלו התחבטה על גב הז’אקט במתוח; והוא, חגזר גופו, היה מהיר ועלֵז ומתלוצץ, והם שחקו הרבה לכל דבר קטן ולא חשוב, אשר ראו ואשר זכרו. בייחוד לא יכלו לעצור בעד שׂחוקם הפרוע והמצלצל כאשר סיפרה רוזה את פטפוט חלומה של מאניה, אשר החריד אותה בלילה הזה משנתה. המבין הוא? אין איש, חושך גמור, דְמי הלילה – ופתאום:

– בּוּרלַק שיכּור רו-דף אחרי “חמישה עם פְּלוּס” ויוֹרה, ויוֹרה, חה-חה-חה…

זה היה מעורר לגיחוך… ופתאום נטה חגזר הצדה ויפורש את כפיו ויתנפל בתרועת משובה על גבו וישקע בשלג הטהור, אשר נהרס מכובד המשא. ורוזה, שנבהלה בראשונה לקול קריאתו, פרצה פתאום בצחוק רווה ועלז, אשר החריד את העורבים, ונמלא הפרדס צריחתם, והתחילו נושרות ברעש פתותי שלג לבנות מעל פני העפאים. הוא הביט אליה אז לתוך עיניה הלוהטות וקרא באפס תנועה ובקול צוהל ומשתפך:

– הרימיני איפוא, רוזה; וָלֹא – וה“אדם” אבד, חה-חה-חה!

ורוזה צחקה עוד יותר, ותשתחווה אליו ופניהם קרובים כל כך, ופניה להטו ועיניה הבהיקו, ותקחהו בכפיו, אשר הושיט אליה. מעט מעט התחיל מתרומם, בהיותו נשען על תפוחי עקביו במשקע השלג אשר עשו ובאמצוֹ את כפותיה הקטנות בכל שרירי זרועותיו; אולם עוד לא היה סיפק בידו לעמוד הכן על רגליו, ורגלי רוזה המצחקת מעדוּ כמעט ותכרע לנפול, אלמלא שמיהרה לחבק את מותניו בשתי זרועותיה, וראשה נפל בצחוק אדיר ומצלצל על אדרתו למטה מחזהו. הוא תפש אותה בקיבּורותיה ויחזק בה ויקימה ולא הרפה ממנה רגע – ופתאום התחלחל לקול המשוּנה של צחוקה, שנתעַוות קצת ואבד את אחיזתו. אחרי כן הלכו שניהם בדממה, ואל ה“אדם”, אשר נשקע בשלג בנופלו, גם הבֵּט לא הִבִּיטו.

כל אותו דרך ליגלגה עליו רוזה באיזה ארס משוּנה, והזכירה לו ברמיזות מרפרפות דברים שונים שבסתר, אשר נקוט מהם בפניו, ואת דבר מטפחת ראשה, אשר הפשיל פעם אחת את קִצה אל כתפה בזהירות יתירה, בשעה שהיו יושבים אל החלון והיו מסתכלים מתוך האולם האפל אל ליל הסערה אשר בחוץ, ותחקה בלגלוגה את קריאתו הנבהלה והאובדת תחבולות, בשעה שאמרה לנפול, כשהיו בפרדס, ואת גניחותיו הריקות תמיד. וכשנפרד אחרי כן מעמה, ללכת אל בית תלמידיו, נשאוהו רגליו בחזרה אל הפרדס. שם עלה על המעקה העגול, אשר בקצה השדרה התיכונה והישרה, זו המובילה ישר מה“ארמונות” אל מראה הנחל, אשר לרגלי הפרדס במורדו, ואל הערבה רחבת-הידיים, אשר לאחריו, ויעמוד נשען אל השבכה הרעועה, ויבט אל הבּאר העגולה, הבולטת מִתוך טבורו של הנחל, ואל קוּפת הדשן, המקוּפאה לא הרחק משם, זכר לצליית חזירים בימי החגאות, ואל הערבה הלבנה, המטושטשה בערפל עב, וצריחת עורבים טורדת היתה מהממת אותו ומספרת לו כל אותה שעה בנקמה של מרירוּת, כי לא אנשים שכמותו מסוגלים לקחת מאת החיים, הפילו מה שהם בעצמם מוֹשיטים להם, ולא אנשים שכמותו מסוּגלים שתהיה להם בכלל איזו אחיזה כל שהיא בחיים. קְחְ-הַ, קח-ה – ילדוּת, ילדוּת, או גם טיפּשות המוֹנית וקהוּת פשוטה של יושב-אוהל היתה בו כל הימים, ולפיכך היה עושה פּדות בין החיים שב“רחוב” ובין אלה שיש לו לאדם “פנימה”. קח-אה, קח-אה, קח-אה – שקר, שקר, שקר. האדם הוא אחד, אחד לעולם ולעולמי עולמים, ואותו, שהוא בבית, הוא גם ברחוב, וכל אלה הפיזמונים אינם אלא ערמומית, ערמומית קטנה, דלה, ערמומית חולנית של תולעת מעוכה ומתבוססת ברִפשה, הרואה באפסוּתה ורוצה בכל זאת לחיות, פשוט, לחיות. קח-אה, קח-אה קח-אה – הבל החלומות ושווא הפיזמונות. רק שִׂ מ ל ה אחרת יש לך בשביל הרחוב, וגם זו, על פי רוֹב, יפה יותר מזו שאתה לובש בבית, אבל לא נשמה אחרת ואפילו לא עוֹר אחר. כל מי שאין לו הכִּשרון לתקן את חייו ה ו א, אין לו גם ש ו ם כשרון, והוא לא יצלח ל ש ו ם דבר, לשום דבר. קְחְ-אה, קח-אה, קח-אה…

ולאחר שעה קלה, כשיצא את הפרדס ועבר את כיכר השוק ופגש על דרכו באנשים רצים ונחפזים ומנשמים ובנשים גבוהות ורחבות, הגורפות את החוטם ומקנחות אותו בגבות כּפוֹתיהן, בא הביתה, והוציא את מחברותיו, וחש ולא חש איזו מועקה רועדת עד כדי דמעות תחת כף חזהו, וישב אל השולחן, ויהי כוסס עת רבה את ראש עטוֹ ומביט אל המחברות ומוציא מפּרק לפרק גניחות של יאוש מסורסות מנחיריו, ולאחרונה, התחיל עטו פולט אותיות עקומות ורועדות ומזוּנבות – “חוֹלניות עד כדי הקאה” – והפסיק באמצע, והתנפל בגניחת יִסורים על מיטתו, ושכב עת רבה, כשהוא גונח ורוחש מפרק לפרק.

ובקרוב באו ימי הפּוּרים והתחילו ימי האורה. התחילו מציצים טלאי שמַים כחולים ורכים, שמים כחולים ורכים, וחמה חדשה מחממת, וצלצלי כסף נשפכים ממעלה, ושלוליות זהב מבהיקות ממטה, ולפגי זוהר משקשקים ברננה, ופרות מתחככות בכתלים ומתחממות בחמתם, וחגזר התחיל מקמץ בהוראותיו, ותועה ברחובות ובפרדסים, ומשקיע את רגליו בהנאה באגמים השמֵנים, המפליטים לֵיח מזהיר, ובולע את רכרוכית האדמה, המתחממת וכמֵהה, ומתמזג בהבלם של הזבלים הדשֵנים, המתרכּכים ונודפים. התחילה אידה הקטנה סרה אליו תדיר אגב אורחא. היא עדיין היתה חיוורה וחולנית קצת, אבל עיניה היו מלאות זוֹהר ופניה יפו, וחזה היה כמו גָמֵל, וקומתה כאילו באה לידי גמר. היא היתה נכנסת עטוּפת טלית ואומרת בחיוך נאה, ש א י ן היא יכולה עכשיו לשבת בית – והכול כאן. כמה טוב, כמה טוב עתה בחוץ. דוֹמה… אַה! והוא היה מושיבהּ על ידו, ומחליק את שערותיה, ושואלהּ, אם פנויה עתה רוזה מעבודתה, ואם כבר אכלו אצלם את ארוחת הצהריים, ומה עושה עתה מאניה, ואם כבר היה אצלה המורה, ומוסר בפיה לרוזה, שעוד מעט ויבוא. עם רוזה היה מטייל תדיר ויוצא עִמה אל מחוץ לעיר, ושם היו קופצים יחד במשובה אל השלג ההרוס, שעודו קיים בתעלות, וטובעים באדמה השמֵנה של השדות הקודרים, אשר אֵדם מיתמר ועולה, ומדברים, ומצחקים, ושבים הביתה בראשי אצבעות קרושות קצת ובפנים קופאים בנעימוּת ובגופות רועדים בשעת חימוּם ומבטיחים זה לזה, כי טוב מאוד. ומאניה באה ויוצאת לרגעים, כשהז’אקט השחור שלה רובץ על כתפוֹתיה וכפיה אוחזות את כנפיו על יד הצוואר, ושפתיה עסוקות בשריקה-נהימה של איזו מילודיה רוסית המונית, וחגזר שוֹאלהּ כפעם בפעם בלגלוג מתחבא:

– אתּ שורקת?

ורוזה משחקת, ומאניה מעמידה פנים זֵדונים ושורקת דווקא.

בימים ההם ומאניה מדברת תכופות באוזני אידה, בשעה שאיש אין אתם בחדר, על יִסוּרי נפש מתלבּטת, שאין להכילם, ועל ספיקות, האוכלים את המוח, ועל מכאובי רוח נוראים, ועל כשרונות אובדים בתוהו, ועל רפש, ועל שתיית יין לשוכרה, ועל כרכים גדולים, וחירוּת החיים, וכנפיים חזקות, ועל הצורך להימלט, להימלט בשם כל הקדוש לה; כי כבר אזל כוחה וכבר קצה בנפשה. והמורה שלה היה מתראה לעתים, כשעיניו הרצות משׂחקות, ושערותיו פרועות בחן מיוחד, ופניו סחוטים, והליכתוֹ לא-יְשרה קצת, והיה מדבר בליאוּת ודבריו רבים, והיה מכה באגרופו על לבו, והבל של יין שרוף היה נוֹדף מפיו. הוא היה מספר וחוזר ומספר להם, כי תולעים זוחלים ברפש וחיים בו; אולם כל מי שיש בו אפילו משהו של רוח חיים ושל חירות ושל גבורה, והיה לו הרפש לבצה, וצחנתוֹ תהיה לו למחנק, ונשא את רגליו והלך לו בשלווה ובגאון אל האור ואל השמש ואל האביב. וציצת תלתליו מתנדנדת ומטפחת לו רגע בהדר על מצחו. הילך? חה-חה. אל נא ינוּע לבם! מי שכוחו במותניו ועלומיו אתו לא יאבד לעולמים – ומנוּול לגמרי גם כן אינו עוד!

והוא היה שולח את ידו בהדר וקורא בהטעמת אַרטיסטים:

Мертвый в гробе мирно спи,

Жизнью пользуйся, живой!

[המת, בלי-נוֹע שכַב בבוֹר / החי – ראֵה חיים!]

כלום יודעים הם את המלים הנהדרות הללו?

וחגזר היה מביט באותה שעה אל מאניה, היושבת באפס תנועה כל שהיא ועל פניה מתלבּטת בבואת הצחוק הקל של מוֹרָהּ, והיה חושב, כי היא אינה כלל יפה כל כך, כמו שהוא אומר בלבו. אדרבה, הפנים הרי הם גסים כל כך ואִוַלתם שוֹרטת אפילו באיזו מידה. ודי היה לו, שיביט באותה שעה אל עיניה, הנתלות בפני אותו בחור בשעה שזה מכה על לבו, בשביל שיהיה לו ברור למדי, כי גם קהה היא כבוּל עץ. והכשהיה יוצא אחרי כן בערב עם רוזה, היה מדבר באוֹזניה על הנוולוּת המכוערה, הסולדת תמיד את נשמתו, והגסות השורטת, המקוממת אותו תמיד כצר נגדה, ועל העקה הכבדה, אשר הן מעיקות תמיד על לבו גם עת רבה אחרי כן. ומעט מעט היה עובר ומדבר לה על איזו גדיים, שנעשו תיישים, ועל הטבע, שאין לפניו אלא ארעיוּת, ועל האדם, שאין לו בכלל ולא כלום – ואפילו מה ש א פ ש ר היה שיהיה לו – אחרי כי כל מה שאתה רואה ושומע ויודע, כביכול, וחושב ו… וכל כיוצא בזה הרי זה כאילו נוטה הצִדה ונגוֹז לגמרי, בשעה שאתה בא לידי ג ו פ א דעובדה. ובשֶלמה? התבינהו? העיקר הוא – בשֶלמה? אבל כלום יגיד לך מי?

רוזה משתעלת בזהירות וגונחת “אומהו” שאינו ברור ובַישני קצת, והוא פניו מתכרכמים, ונשימתו נעשית קצרה, וידו מתנועעה, וקולו רוחש ביִסורים כבוּשים:

– אנוכי בימים האחרונים הללו… לא לבד לעניין הכתיבה – בכלל… לכאורה, אין אתה יודע אפילו מה היה… כמדומה, לא כלום… מה? אבל מסתכל אתה היטב, והנה – לא זה. מַשהו שַׁאֲנִי… לא זה – והכול כאן!

והיה מפסיק, על פי רוב, באמצע. ולאחר דממה קטנה היה מוסיף בלחישה מתוך יִסורים גרוּיים, עד שכתפותיו מורמות ומוּרדות ביֵאוש:

– או ש“הם” נושאים עליהם ח ו ת ם כזה…

והיה יורק ברעש ורוחש בלי קול לגמרי:

– מצ… השד יודע מה!

ומשתתק. אפֵלת הערב עוטפת את מרחבי השדות השוממים, ונארדת באֵד הקריר, המיתמר ועולה מהם. פה ושם מסתמנת בטשטוש ערבה בודדה, והם הולכים יחדיו ורומסים את האדמה הרכה ושותקים עם כל אשר סביבם. יש שהוא מתחיל חוטֵם איזו מֶלוֹדיה בהנימה חרישית ומייבבת, וקולה הדק והרועד קצת נספח גם הוא אליה. פעם אחת אמרה לו רוזה בשעה כזו, כי ידיה קופאות לה, ונעלי יד לא היו אתה. אז לקח את ידה האחת ויאמר לתתהּ בצלחת הפְּאלטוֹ שלו; אלא שהיתה הצלחת צרה מהכיל גם את כּפּה וגם את כּפּו יחד והיתה זו שלו אוחזת בקְצה שרווּלה. עד מהרה הרגישו גם שניהם את חוסר הטבעיות שבדבר, כי היה עליהם לצעוד כקיטעים, והיא הוציאה דוּמם את כּפּהּ, וילכו שותקים והומים בחשאי.

לפרק הבא