רקע
אהרן דוד גורדון
הערכת עצמנו

הערכת עצמנו - פרק 5 / א"ד גורדון


 

ה    🔗

רבים מבקשים לברר את עצמותנו הלאומית על ידי בירור מהותה של היהדות, מהותו של מה שיצרה רוחנו הלאומית בעבר.

אולם העושים כן אינם שמים אל לב, כי באופן כזה הם באים לבאר על ידי דבר שבהכרה מה שאין להכרה תפיסה בו. מה שנוצר על ידי הרוח הלאומית, אם כי באה בו לידי גילוי העצמות הלאומית, אבל מכיון שנוצר, מכיון שנכנס לתוך צורותיה הקבועות ועומדות של ההכרה, שוב אינו מוסר רק את העצמות באיתגליא, אבל אינו מוסר את העצמות באיתכסיא, שאינה נתפסת אלא מתוכה. על העצמות הפנימית, על החיים שבעצמות הוא – מה שנוצר – רק מרמז לנפש או גם מוסרו מתוכו לנפש, לנפש המרגשת עצמות זו מתוכה, אבל להכניסו לתוך צורותיה הקבועות ועומדות של ההכרה, לעשותו דבר שבהכרה, הנמסר לכל מי שיש לו מוח בקדקדו, אין בכוחו. בהכרה אין עצמות, ואין לה תפיסה בעצמות. היא תופסת רק את הכללי, את המשותף לכל מוח ושב. על כן אין ביכולת לקבוע גדרים לעצמוּת, ולא מה שנמסר לרשותה יכול לכלול בתוכו מה שמציין את העצמות.

בעלי מהות היהדות טועים מעין אותה הטעות, שטועים בעלי ההכרה העליונה: גם הם חושבים, כי יש לנו פה עסק בדבר שבהכרה, שאפשר להגדירו הגדרה הגיונית ולהעריכו הערכה חיצונית בדרך הגיון. באים הם אמנם ברובם לעורר את הרגש הלאומי בלב הפרט, אבל הם רואים את העצמות הלאומית כאילו היא דבר נבדל מהעצמות הפרטית, כאילו יש מרחק ידוע או גם ניגוד ידוע בין שתי אה. ניגוד ומרחק אשר התנאים הקיצוניים הקשים דרכם להגדילם, ועבודת מבררי היהדות באה להמעיטם ולקרב את המרוחקות עד היותן דברות ואחוזות בו בזו. אולם אם לראות בעצמות הלאומית אחד מיסודותיו של ה’אני' הפרטי, הרי שלקה עצם הכוח המשוך הפנימי, ולא תועיל לו כל הקרָבה חיצונית. אם הרכַבתָ תפוח זהב בלימון, הרי שלא יגדל עוד לימון ולא יינק עוד או שלא יעכל עוד את המזון הדרוש ללימון, אפילו כשתעמידהו בכל התנאים הרצויים ותמציא לו את כל החמרים הרצויים לגידולו של לימון. ואם הרכבת מין בשאינו מינו, לא תגדל אמנם ההרכבה, אבל גם הגזע לא יגדל בדרכו הטבעית, אם כי הוא נשאר אילן כשהיה ולכאורה אותו האילן הפרטי כשהיה. ליקוי העצמות הלאומית בנפשו של האדם הפרטי, הרי זה אומר ליקוי ה’אני' הפרטי, ליקוי האדם שבו, ליקוי נשמה ולא ליקוי הכרה: בהכרה, כאמור, אין עצמות.

כוח היהדות עלינו, כל זמן שהוא משלה בחיינו הפנמיים ממשלה בלי מצָרים, היה בעיקר לא במה שהיא שמרה בנו את הכרתנו הלאומית, כי אם במה ששמרה בנו הרגשת עצמנו הלאומית, את ה’אתה בחרתנו' שלנו, את ה’אני' המיוחד שלנו, היהודי והאנושי כאחד. במקום שיש הרגשה עצמית חיה, איתנה, שם תהיה גם הכרה עצמית נכונה וגם עליונה באמת (כמו שהלימון הטבעי יתן פריו, לימונים טבעיים, בעתו), – כמובן, כשיהיה הקרקע הלאומי מוכשר לכך, לכשתהיה בחיים הלאומיים אפשרות של תנועה, של שאיפה להתחדשות (על כן אין להאשים את הדורות הקודמים על שלא עסקו בהערכה עצמית מקיפה, כי לא היה לזה קרקע מוכשר, ולא היה בזה צורך, – הערכה עצמית לשם ביטול עצמי הרי היא מפעולותיו של גוף מתפרד לאטומיו ולא פעולה אורגנית חיה של גוף חי ושואף לחיים). אבל הלא השאלה היא: מה לעשות במקום שההרגשה העצמית הולכת ויורדת, הולכת ונובלת בכוח עצמות זרה, שהורכבה בגזע שלא מדעת, הולכת ומתה? את זו, את הרגשתנו העצמית, אנחנו מבקשים דרכים להציל, – והנה באים בעלי מהות היהדות עם חקירותיהם העיוניות! וכך הם שבים לאותו מעגל הקסם, שאנחנו מבקשים מוצא ממנו. אמנם כן, היהדות, בתור יצירת רוחנו, עשויה לפרנס את עצמותנו הלאומית מתוכה, באופן בלתי אמצעי ובלתי מורגש; ידיעת היהדות עשויה לבאר לנו באור פנימי, באור שלפני ההכרה, את העצמות הלאומית שבנפשנו. כלומר היהדות מושגה בשלימותה ומביאה ברכה, במקום שיש הרגשה עצמית לאומית בריאה. במקום שאין לה צורך בבירורים מפולפלים; ידיעת היהדות נחוצה מאד בתור אמצעי חינוכי, אבל איך תברר את מהות היהדות לאלה שהכרתם העליונה עומדת למעלה מהרגשה עצמית לאומית בלתי אמצעית? איך תוכיח להם את זכות קיומה?

הנה זה ימים ושנים חוקרים ודורשים בהלכות יהדות ומהות היהדות, – ומה למדנו מזה? במה חכמנו עתה יותר? במה אנחנו מכירים עתה יותר את עצמותנו? בא אחד ומוכיח, כי ביהדות ישנם ערכין אלה ואלה, שהם ערכין אנושיים גדולים, – ובא רעהו וחקָרו: אם הערכין הם כל כך גדולים, עד שהם בגדר אנושיים כליים, הרי שאין בהם משום יחוּד לאוּמי. או בא אחד ומוכיח, כי עם ישראל היה בעל תכונה רוחנית יתירה, – ובא השני ומוכיח ממש ההפך, כי ישראל היה בעל תכונה חמרית יתירה. וכן הלאה והלאה. ובאמת היתה תכונה זו והיתה תכונה זו, והיו תכונות שונות ומשונות וגם מתנגדות זו לזו וסותרות זו את זו, – שהרי עם אינו עדר. וכן אמת, שהיהדות כוללת בתוכה ערכין אנושיים גדולים. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא הנקוּדה היסודית שבתכונותה אלה וכאלה ובצירופיהן וצירופי צירופיהן; העיקר הוא הצביון המיוחד, הפנימי], הנעלם שבערכין הגדולים, – העיקר הוא, אם נכון לאמור כן, הטֶמבר של רוח ישראל. חי בעולם, למשל, מזמן גאון, שהיה מפליא את שומעיו בקולו הערב והעמוק, והניח אחריו תוי נגינה, שכתב בהם כל מה ששר בימי חייו, – מה נוכל לדעת על דבר הטמבר שלו על פי התוים האלה? ובנידון דידן ובשבילנו הלא העיקר הוא הטמבר.

את הטמבר שלנו נוכל לדעת רק מתוכנו ומתוך שירה. כלומר במידה שנהיה יוצרים יצירה לאומית אמיתית, עצמית, מקורית; במידה שנהיה בוראים לנו חיים חדשים לפי רוחנו, בה במידה יבוא לידי גילוי כשרון היצירה שלנו בצביוננו העצמי, בה במידה תבוא לידי גילוי עצמותנו הלאומית.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!