והאש השאירה אפר / א"ש שטיין
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
פורסם ב-“הפועל הצעיר”, 1956
לפני מאתיים שנה הוחרדה יהדות פולין, אֵם הגלויות, מתופעה מאוימה, שהיה בה משום חידוש גם בתולדותינו עקובי-הדמים. כי ללא אח ודוגמה הוא החיזיון, אשר תקום מקרב היהודים כת שלמה, שצמיחתה מתוך האמונה בגואל ומושיע שנתגלה, ותרשיע את התלמוד ותטפול על בני-עמה את השפלה בעלילות, היא עלילת השימוש בדם-נוצרים לאפיית מצות הפסח, ותשקע בתהומות אפלים של פולחני-זימה-וניאוף אליליים.
אך אפשר, כי דווקא בדורנו אנו קלה יותר חשיפת שורשיה הנפשיים של כת הפרנקיסטים ושל גיבוריה שהם, אולי, אבי-אבות הכַתות השונות שקמו באומה בדורות האחרונים ואשר ביקשו – על כנפי השנאה וחילול-קודשים – לשאת מרפא ומזור לפצעיה, וסופן שפרשו ונתלשו ממנה וכמוץ השדוף נפזרו ברוח…
כיצד צמח ועלה החיזיון המחריד הזה?
על יצריו גאוותו 🔗
כמאה שנה לאחר שנתעלם שבתי צבי (כלשון נאמניו, נתעלם – ולא מת) הגיעה לדרומה של פולין, לעיירות פודוליה, שיירה של מי שכינה עצמו יורשו, יעקב פרנק. הוא בא אל המאמינים-בסתר, אשר במשך כל השנים הללו לא פסקה אמונתם העזה בהתגלות משיחית חדשה, על אף התאסלמותו של המשיח מאיזמיר, על אף האכזבות ומפח הנפש, החרם ורדיפות-ההשמד של הרבנים שביערו כל זכר, כל קונטרס וכל חיבור שלו ושל המאמינים בו. ואולם מסתבר כי חרף כל אלה המשיכו רבים-רבים בארצות האסלאם ובארצות הצלב, בכל הקהילות, למן הים השחור ועד לים הבלטי, באסיה ובאפריקה, לרקום בסתר-נפשם את חוט-הפלאים. רבים שנפשם נשסעה וביקשו למַזג את נאמנותם ליהדותם עם אמונתם וגעגועיהם לחלום ההוא – ומרגוע לא ידעו לרוחם האומללה.
והימים – ימי אחרית מלכות פולין, על כיסא המלוכה בוורשה יושב אוגוסט השלישי הסאכסי, אולם השליטים האמיתיים הם האצילים-הרוזנים, המקיימים צבאות פרטיים, הרודים בעַם האיכרים וביהודים, וכן הכמורה הקתולית האבירה שהיא כמדינה בתוך מדינה ובראשם הבישופים והנונציוס של האפיפיור. בערות ושִׁפלוּת, דוחק ומצוקה, התנכלויות ועלילות-דמים, הפקר ומשיסה – זו מנת גורלם של היהודים, חרף כל הזכויות שהובטחו להם על ידי “מלכי פולין וקיסרי גרמניה”.
והנה מופיע הגואל… אמת, עוד קודם לכן הגיע שִׁמעוֹ לעיירות גליציה, הדלוקות באש המשיח, אל המאמינים-בסתר, אשר במחתרת, בפינות נידחות, ביערות, בין חמוקי הרי הקרפטים, מתכנסים היו לשמוח בצוותא ביום ט' באב, באו לקיים את פולחני הלילות כבוּיי-האורות וכיו“ב מן המִנהגים שנשמרו וקוימו בכת ה”דאֶנמה" (כת נאמני שבתי צבי בתורכיה רבתי, שנתאסלמו כלפי-חוץ והמשיכו לקיים את ייחודם השבתאי בסתר). ואז הם שלחו שליחים לרחוב-המאמינים בסלוניקי, אל ברוכיה, יורשו של שבתי צבי, אשר הוא ביטל את כל האיסורים שבתורה (לרבות איסור עריות וקרובות) ואשר ערב מותו, “על ידיו הקדושות, בתוך סתרי אמונתנו”, נתגלה יעקב פרנק. הֲנקל לתאר את ההתעוררות ואת ההתפעמות במחנה המצפים ומייחלים בקוצר-רוח להתגלות החדשה?!
והוא מתקבל בבתי מאמיניו, באסיפות-במחתרת, בהערצה, באהבה, ביראת-כבוד כיָאות למי שנפשו של המשיח נתגלגלה בו, כאדם-אֵל שאין חלים עליו הנורמות והסייגים החלים על יהודי ועל כל בשר-ודם. אין בּוֹרוּתוֹ וגסותו, רודנותו וסערת חושיו-יצריו – פוסלים אותו. ואדרבא, שהרי כל-כולו מרד נגד תרבות הסֵפר והרבנות וחוּמרוֹת היהדות וצער השכינה ושפל-הגטו; והוא הביטוי העז ביותר לכמיהה לחיים חדשים, ארציים, לטבע ולאהבה, למעמד של כוח וכבוד “ככל הגויים”, שהבשילה עד-כדי-כאב בקרב נבערי-עם ומדוּכאי-חיים מזה ובקרב השכבה הדקה, המבוססת והאמידה יותר.
והרי הוא עצמו חוזר ומטעים, כי הראשון, המשיח-מאיזמיר (שבתי צבי), לא הצליח על שום שלא השכיל לטעום את טעם השׂררה ומתיקות התענוגות, על שנתפס לסיגופים ולפרישוּת ואף מן הנשים התנזר בתקופה מסוימת; והרי הוא עצמו מטיף, כי דווקא על שום בּוֹרוּתוֹ נבחר הוא לשליחותו; ועל יצרי-הבראשית המסערים אותו – גאוותו.
ואפשר כי אופייני לו ולדרכו המָשל שהוא מספרו לחסידיו-נאמניו: המשל בנערה שבאה אצל הפילוסוף, בהציק לה הקרה וביקשה ממנו אש לחמם גופה ונפשה. צחק לה הפילוסוף: הכיצד ייתן לה אש וכלי אין בידה? יצאה הנערה, פרשׂה אפר על כפות ידיה, ושטחה אותן לפניו: הב האש, הב הגחלים! והנה, מסכם פראנק, ניצחה הנערה הפשוטה את הפילוסוף, איש הספרים, כי אין בהם, בספרים (היינו בתורה שבעל-פה), לא חכמה ולא תושייה והם כמפגע ומחסום לגאולת האדם והיהודי.
באין רחמים 🔗
לא בבת-אחת הגיע הוא לפריצת חומות כל הדתות והאמונות, שהן בעיניו כקליפות החיצוניות המגינות על המאמינים, האנוסים-מרצון, לניהיליזם דתי ומוסרי, למלחמת-חורמה ביהדות עד כדי שימוש בנשק המאוים של עלילת-הדם ודילטוריה שפלה, ולחלומו על מדינת-מאמינים, בראשותו, בגבול ישמעאל ואֱדום, במחוז הדניאֶסטר. מתוך קונפליקט דרמטי, חיצוני ופנימי, השתלשלה ההרפתקנות הרוחנית שסיכנה את מעמדה של יהדות פולין ונסתיימה בשריפת התלמוד בקהילות שונות ובטבילתם של אלפים לנצרות.
הקונפליקט המוכרח ראשיתו במעשה מועט, לכאורה. בעיירה לאנצקרון נתגלה פרנק בבית אחד ממאמיניו, שם הטיף לדרכו, שם התפללו אליו בלשון “סניור סאַנטו” (האדון הקדוש), רקדו סחור לאישה ערומה (שהיא בחזקת השכינה, המזוזה, המטרונה), קיימו טקסים ופולחנים לרבות מערבולת-ניאופים נאלחה. משנתגלו על-ידי יהודי העיירה, הם מסתערים בכל להט-זעמם וקנאותם על “בית האופל”, ועד מהרה נתברר שלא חבורה של סוטים-שבמקרה היא, כי אם סניף לכת מרשיעי-ברית ובראשה המסית והמדיח, המכשף המסואב, הקרוי פרנק.
ומתברר, כי בין שני המחנות – שיכורי-המשיח, הסוררים, כמהי-ההתנערות מזה, והיהדות הנאמנה, הקנאית והשלמה עם תורתה מזה – אין גשר ואין פשרה, אפל התהום המפריד, ואין מנוס מהשעה שסופה ניצחון מוחלט, או כְּליָה.
והמלחמה מחריפה והולכת והיא מלווה חרמות ורדיפות ועלבונות ופגיעות. אין רחמים בדינם של מופקרים אלה, ובייחוד שהם, במצוקתם, פונים לעזרת הבישופים הנוצרים והללו נענים להם. ועניין מיוחד להם, לראשי הכמורה, להיחלץ לימין מתנגדי-התלמוד (“קונטרה-תלמודיסטים” – בלשונם): הם מאמינים ומקווים כי המרד נגד התלמוד סופו להביא להסתופפות תחת צל כנפי הכנסייה, ומה גם ששיטתם המשיחית (האמונה בשילוש: אין-סוף, שכינה, משיח) קרובה, לגרסתם, לשילוש הנוצרי.
ויתרה מזו: אחדים מאנשי הכמורה שהפליגו במעשי-אֵימים נגד יהודים למען הון ונכסים – נחשדים עתה על ידי האפיפיור ושלוחיו. והנה נתגלגלה להם שעת-כושר: תמורת הגנתם על הפרנקיסטים המורדפים, המיואשים, חסרי-הבית והרעבים ללחם, דורשים הם מהם לסייע להם בהוכחה כי אכן משתמשים היהודים בדם-נוצרים. והרי הם, אנשי פרנק, בקיאים מנעוריהם בלימוד הזה, בתלמוד ובמפרשיו וגם בזוהר ובשאר ספרי-קבלה…
ובכך אנו מגיעים להתמודדות האיומה בין היהדות לבין הכת שקמה עליה, כשראשי הכמורה משמשים שופטים ופוסקים – התמודדות אשר בתוצאותיה תלוי גורלם של יהודי פולין, והוא מעמד נורא-הוד של קידוש-השם.
דם תחת דם 🔗
הגדול והמחריד במשפטים נערך בקתדרלה בלבוב, והוא מזעזע יותר מן ה“ויכוחים” הכפויים בספרד הנוצרית, שכן שם, בימי הביניים, התייצבו למשפט יהודים זקופי-קומה ואמיצי לב (הרמב"ן!), וכנגדם לא עמדה כת שלמה, כי-אם משוּמדים-בוגדים-מחרפים יחידים. על פתחי הקתדרלה שומרים אנשי-צבא, והכניסה לתוכה – תמורת כרטיסים. היא מלאה וגדושה עַם רב, עַם הנוצרים הבטוחים בניצחונם, הצמאים לדם ולנקם, וגם רוזני פולין ושועיה וגבירותיה, וכמובן, ראשי הכמורה וכן סופרי עיתונים מוורשה ומדרֶזדֶן ומהמבורג ומערי איטליה והולנד.
ובקתדרלה – חבורה קטנה, דכואָה, עומדת על נפשה ובראשה הרב חיים הכהן רפפורט מלבוב. גם בעלי-הרשוּמות, הכמרים הנוצרים, שרשמו את מהלך המשפטים הממושכים, מתייחסים אליו ברוב הערכה. עז ונועז הוא. ודברו חוצב להבות. מצביא המחרף נפשו על היקר-מכל-יקר. ימים אחדים צם, עטף את גופו זקוף-הקומה בתכריכים צחורים, ובא להתייצב בשער-בת-עמו, ללא מורא ורתיעה, נכון ליתן נפשו על אמונת-האמת. ועמו ברוך שטרנברג, השתדלן המלכותי, דמות מופלאה של אלוף בלתי-מוכתר, העושה ימים ולילות בהשתדלויות-המגן-וההצלה, עניו וצנוע ונאמן-עד-תום (הבעש"ט לא היה באותו מעמד, כאשר הוכיחוּ החכם המלומד בָּלַבָּן ואחרים).
וכמו בדרמה השאובה מן החיים, העולה על כל דרמה שבדמיון-אדם, לא חסר גם הבוגד. אחד ושמו מוליבדא, אציל שירד מנכסיו, הרפתקן, שגם הוא כונן כת-של-פוֹרשים שטיפחה את פולחן-האישה. תחילה נתן ידו לפרנק, סעד אותו במבחניו, ועתה נצטרף לחזקים, למרדפים, לכמורה ולאצולה הפולנית, והצד השווה שבהם, שלהם עניין משלהם וחשבון משלהם, השונה לחלוטין מעניינם ומחשבונם של אנשי כת-פרנק.
מהלך המשפט הזה הלא הוא רשום על דפי ספר התולדות ולא כאן המקום להעלות את טענותיהם של הפרנקיסטים, בו ביקשו להוכיח, על סמך מסכת פסחים והלכות פסח להרמב"ם ומגיני ארץ להרב דוד הלוי מלבוב ועוד, כי השימוש בדם נוצרים מצווה היא ליהודים וסודה שמור עם הרבנים. קָדם להם אחד, רב לשעבר, שרוח-עִוְועִים אחזה בו ובספר בחתימת יאן סרפינוביץ שכתבוֹ לאחר המרתו העיד בפרטי-פרטים על דרכי-השימוש בדם-נוצרים, מידותיו וצוּרותיו. רוח הנקם פיעמה אותו כאשר פיעמה את הפרנקיסטים בקתדרלה בלבוב.
ואופיינית לכך קריאתו של אחד מהם באוזניו של הרב רפפורט – “חיים! אתה התרת את דמנו – הרי לך דם תחת דם” – שהרי אחת ברור, גם מתוך ניתוח מהות הכת ויסודותיה ודרכה, כי העלילה הזאת לא מעיקרי אמונתה הייתה ורק נכפתה עליהם והם נאחזו בה, ואפשר שמקצת מחסידיה הנבערים מדעת אף נתפסו לה.
אך מרעידה-כל-לב עמידתו של הרב מלבוב, בהתאפקות, בגאון, בעוז מוסרי בלתי-מעורער, שעה שהוא מפריך וכותש-עד-דק את העלילה הבזויה, האיומה, החשוכה. הרואה דמות זו, לבו מתמלא גאון ורום הערכה ליהדות שבגולה, המגלה אומץ רוחני לא-ישוער בימים איומים חשוכים וחרף בדידותה ומצוקתה.
קיטרוג עלילת-הדם – נדחה, אך דינו של התלמוד נגזר לשריפה, לכליית-נצח, להשמדה תוך ביזוי והשפלה בעשרות קהילות…
פרנק ניצח – ולא ניצח. היהדות הוכתה – אך לא הוכרעה. ויֶתֶר מכך: עתה באה הכמורה לגבות את חובה: שְׁמַד. והיא מאיצה בפרנק ובאלפי בני עדתו הגלויים להזדרז ולגשת לטבילה. בדרך כך הם יוכיחו את כנותם ותודתם למגיניהם.
יצא לבלי שוב 🔗
וכאן נעמד פרנק, הנוקם והנוטר, בפני מבחן גורלי. שכן מה משמעותו של השמַד לגביו, אם לא סוף-פסוק ופסק-דין-המוות על שאיפת-חייו, על גדולתו בעיני מאמיניו-נאמניו, על חלומותיו?…
ולא רק הוא, גם מאמיניו, הילדים והנשים, המתקיימים על קצבה ותמיכת הכמרים והנזירות, השומעים כבר פרקים בדת החדשה, נרתעים ברגע האחרון לפני הטבילה. פרנק נאבק, נלבט, מתחמק – אך אין בכוחו לעמוד נגד לחצה האדיר של הכנסייה הנוצרית. ומה גם שלא מעטים בקרבה החושדים בו כי דיבוריו על “לְבוש אֱדוֹם” ועל “השילוּש הקדוש” אינם אלא חיפוי לדרכו ולאמונתו המיוחדת, שהוא משִׁיחהּ, למִנהגוֹתיו ולפולחניו, ובעיקר לריבוי הנשים המקובל בכת. ויש פורשים מכַּת-הפורשים המוציאים את דיבתו רעה ומגלים את סודותיה. באין מנוס ומוצָא הוא הולך אל הטבילה. האם לא קיבל קודמו, שבתי צבי, באָנסו את דת האסלאם “וחבש את המצנפת”?
מכאן ואילך הוא פוסק להיות גורם בהווי ישראל, גורם יהודי; כי עם פרישתו המוחלטת ונשירתו מן הגזע כנצר נתעב, הוא עומד מחוץ למחנה. הוא עומד מחוץ למחנה, אך כדרך משוּמדים, אכוּל שנאה חשוכה לצור מחצבתו, לעמו מתוכו הוּקא, ומוסיף לחתור תחתיו ככל שתשיג ידו. והוא יודע וחש, כי על אף כל מאמציו וסעדם של אדירי המלכות והכנסייה – הרב חיים הכהן רפפורט הוא שהכריעוֹ וניצחו. והוא נזכר בחרם הנורא שהוטל עליו ועל הכת לפני שנים, ביריד בבּרוֹד, ואשר נקרא “חרב פיפיות”, ובו נגזרה עליהם עקירה גמורה מבית ישראל, בניהם הוכרזו ממזרים ובנותיהם זונות, פִּתם פיגוּל וכל מגע ומשא עמם אסורים ומצווה לשׂטמם ולרדפם.
הדרמה הפרנקיסטית מתפתחת בכוח הגיונה הפנימי. אין הגויים רוחשים אמון למשומדים… כשם שאין פרנק ועדתו תמימי-לב-ודרך עם הנוצרים והם אינם לאמיתו-של-דבר אלא אנוסים. עיניים ואוזניים רבות לכנסייה והם מגלים את צפונותיה של הכת, יסודות אמונתה שהם ממשיכים לקיימם בסתר, פולחניה וטקסיה. סופו של פרנק שהוא נכלא במבצר צ’אֶנסטוֹכוֹב. י"ג שנים עוברות עליו מאחורי החומות, רבים מחסידיו-נאמניו – יהודים כנוצרים-למראית-עין – מתרכזים בעיר וסביביה. זרם הדורונות והפדיונות אל “האדון הקדוש” ולפמליה שלו אינו פוסק. ונמשך הקשר עם נְפוּצות הכת בכל הארצות והקהילות.
דעיכה עשירה 🔗
חלוקתה של פולין וכיבושה בידי צבאות הצאר מביאים עמם את חילוצו של פרנק מכלאו. הוא עובר לבֶּרין שבמדינת מהֶרין היא מורביה, ומקים בה ארמון לכל פרטיו ודקדוקיו, ולידו גדודים של אוחזי-נשק, שומרים ופרשים וגם נשים חוגרות-חרב. על כיסא המלכות בפראג יושבת המלכה הזקנה, האדוקה, שונאת ישראל – מריה תרזה. היא מבקשת לנצל את פרנק כשוֹט נגד “יהודיהָ”, ומה גם שבנה, יורש העצר, מתנֶה אהבים עם בתו, אַוואַטשאַ (חוה), המצויינת בחן וביופי שלא כמצוי.
במדינות אוסטריה קיימים מאז מרכזי קבלה ומחתרת-בסתר של מאמיני שבתי צבי ופרנק. הללו, שלא בדומה לאחיהם בפודוליה, לא נאנסו להתנצר. הללו בתום לבבם מאמינים כי פרנק הוא מסוללי הדרך לגאולה, לחיים חדשים, ליהדות חדשה, לאמנציפציה והשכלה, אך אלה שעומדים על מהותו ודרכו, שנכוו באִשוֹ, באיבתו, ביצריו – חותרים תחת מעמדו. סופו שהוא אנוס לעקור גם מכאן והוא בא אל המנוחה ואל הנחלה בנסיכות-זוטא על נהר מיין, בקרבת פרנקפורט – באוֹפנבּך הנודעת בחמוּדותיה גם מתיאוריו של גתה הצעיר.
הוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, משופע בזהב ובכל תענוגות העולם הזה, אך היימצא האמן שיביע את המתרחש בלבבו בבדידותו? מי יתאר את חשבון עולמו החרב, פִרפורי-האכזבה ולִבּוטי-החרטה וצִמרורי-הייאוש ותאוות-הנקם הלוהטות ב“מכתבים האדומים” שהוא שולח אל הקהילות, בהם הוא קורא ליהודים לקבל את דת-אדום וללמוד תכסיסי-מלחמה, כי שואה מתרגשת ובאה עליהם!
היהודים אינם שועים אליו. בינתיים קם גם דור חדש, דור שני לכַת, שנטמע כליל ואין הזיותיו של “האדון הקדוש” מובנות לו כלל. הם אמנם מקיימים עדיין קשרים בינם לבין עצמם, אך הגויים כבר מסתערים גם עליהם, אף שנוצרים אדוקים הם כלפי חוץ, כדי לפוררם ולשחקם-עד-דק. ורבים מאנשיו עוזבים אותו, מהם שמוצאים את תיקונם בשורות צבא נפוליאון, מהם המשקעים נפשם וכוחם בתנועות-חירות של עמים אחרים, והיתז אחד מהם הוא ממפלסי-נתיבות להשכלה בקרב היהודים. האש השאירה אפר – כדבר הפתגם – זה גורלם של פרנק ועדתו, של כל כת שנגדעה משורשי חיוּתה ונטרפה בשנאתה ובאכזבתה.
נחמתו האחת – הבת, היורשת, שהיא למאמינים המטרונה, השליטה הנערצת. שרי-צבא ודוכסים וגם הצאר הרוסי מבקשים חסדיה, חסדי-אישה, תוהים על טיבה של הכת שהיא הראש והלב שלה. אך הזמנים נשתנו. כמהֵי-גאולה בישראל שוב אינם מצטרפים אל הדגל הזה – אופקים חדשים נקרעים גם לפניהם. הארמון באופנבך גווע לאט, בבדידותו, ההערצה אליו מתפוגגת וגם הספקים והלוֹוים בפרנקפורט (בית רוטשילד) ובמיינץ מנתקים את קשריהם עם החצר… באחד הימים נעלמת חווה פון-פרנק. האם נמלטה? האם שלחה יד בנפשה? הֵקִיץ הקֵץ על בית פרנק.
האש השאירה אפר … רבים נמשכו לקסמים, נלחמו במערכותיה, נכוו באִשהּ – ואלפים צמחו לשורות האצולה הפולנית, הגרמנית, הצ’כית, ואבדו לעמם. נדם הצליל האחרון לתנועת המשיחיות המופלאה שהרעידה את נפש העם עד למעמקיו.
לא נוגעים באש 🔗
כַּפֶרץ הייתה כת-פראנק בחיי עמנו, שהגיעה לתהומות של טומאה ובגידה, שפל וסיאוב. ואולם פרץ זה ועִמו ההרפתקנות המינית – בני-לוואי הם תמיד לשידוּד-מערכות ולכמיהה לחיובֵי-חיים חדשים. וביחוד באומה שחייתה במיצר של גטו, ואשר החיים הארציים וחוויות-הטבע והאֶרוֹס דוכאו בה במשך דורות.
מעטים הם הסופרים והחוקרים שניסו כוחם בנושא זה, משל חששו ממגע עִמו, ועצם מיעוטם יש בו כדי להפתיע לעומת ריבוי הסופרים (משלנו ומשלהם) שעשו את שבתי צבי נושא יצירתם. סח לי מכס ברוד, כי התעתד לחבר רומן על פרנק ועדתו – ונרתע מחמת חוּמרתו. שכן חרדה ואפלה ונקם אופפים חזיון זה. וגם בדורנו זה שוב עדים היינו לגילויים של בגידה וסיאוב מסוגו. ישרה הדרך מפראנק לאחד ליטוואַקוב, למשל. הלְבוּשים חדשים, אך ההתרחשות בנפש הגיבורים הפועלים – אחת היא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.