פעם התווכחו שלושה ידידים, מה היא אמנות ומהו מרום האמנות.

אמר האחד:

– אמנות קורא אני רק לאמנות המשורר. הציור נותן צבעים, הנגינה נותנת צלילים, הפיסול – צורות, האדריכלות – צרופים של צורות; אבל, אמנותו של המשורר נותנת את כל אלה יחדיו ועוד הרבה יותר. מוכן אני ליתן עולם ומלואו כדי להוולד משורר. אסכים להיות חרש ועיוור, לקפח שתי רגלי ואת יד ימיני. כל ימי אשב לי באפלה, בדממה ואצור חרוזים. זו הנאה עצומה עד אין נשוא המהולה בענוּת עצומה עד אין נשוא – להיות נוכח בשעה שבראשך, כמעט ללא זיקת רצונך שמדעת, נבחרות המלים הצמודות בצלילן, נישאות תחילה בערבוביה כסופה, אחר, בהדרגה, מתישבות, נטרפות מחדש ומסתדרות לפי מידה וקצב. מכתיב אהיה את חרוזי לבני-אדם ואהיה מאושר. בכל רגע אחוש בעצמתי, בשלטוני המחלט. אחוש, כי יש בכוחי לעשות מה שלא יוכל לעשות שום אדם. אני בורא יש מאין, כמו אלהים, ומה שאני בורא מושלם יותר מיצורי אלהים. בריוֹתיו של אלהים כולן מהוות רק דרגה רחוקה של ההתקרבות לרעיון. בריותי נקיות מכל סיג של ימים ועובדות, אני יוצר את הרעיון בטהרו. דן אני אלוהים ויקום, מלכים וגבורים, ועל פסק-דיני אין ערעור – כי משורין הוא בחרוזים. יובלות יעברו, וחרוזי יוסיפו לחיות. הם יוסיפו לחיות, אפילו יישכחו מלב בני-האדם, אפילו יאבד הספר בו הם נכתבו! וגם אם אאָלם ואיש מלבדי לא ישמע ואל ידע את חרוזי, בכל זאת יוסיף לחיות לנצח! כי לידת החרוז בנפש המשורר היא עובדה הרשומה בפנקסים הסמויים של תנועת העולם; מה איכפת לרוחה של תבל רבה, אם נשמע חרוז זה באזני-הבשר של כמה ברנשים על פני אחד המזלות!… לא אוכל למסור את כל זה במלים הראויות, אבל מרגיש אני: מרום האמנות היא אמנותו של המשורר.

אמר השני:

– פילוסופיה זו אינני מבין. רוחה של תבל רבה, תנועת העולם – כל זה נשגב מבינתי הצנועה. לדידי אין אמנות נפרדת מקהל מקבליה. מה שאין איש רואה ואין איש שומע, לדידי אין זו אמנות. אמנות היא מה שיכול להניע לבות בני-אדם. ומרום האמנות הוא, לכן, בשבילי – הנאום בפי האדם. אילו שאלוני לפני הוולדי איזה אמן אבקש להיות, כי עתה אמרתי: רצוני להיות נואם. הזוכרים אתם את תאורו של הנואם אצל היינה, במכתבו מאנגליה? תאור מופלא הוא זה. רק פרט אחד מפריע: אצל היינה הנואם אדם קטן ורע-מראה. זה לא טוב. היוונים לא היו מניחים לו לעלות על הבמה. הנואם צריך להיות Kalos k’agathos , גבה-קומה, יפה-תואר, גברי, רחב-כתפים, הדור-זקן, בעל קול המשמיע את כל הצלילים – מרשרוש עשבים ברוח קלה עד לרעמי מפולת הרים. עולה הוא על הבמה בעצלתים, באדישות, על פניו עיפוּת, ריסי עיניו מורדים למחצה. במלים הראשונות בפיו יגעות, אינן חלקות, מלאות עכובים, ורק לאטו הוא נעור ומשתלט על השאלה. מנתח הוא ומותח בקורת. דבריו הגיוניים, דיקנים ויבשים. הוא מביא עובדות, משווה מספרים, מזכיר נשכחות, מוכיח. מאריך הוא בפרטים ואפילו משעמם במקצת. אבל, בהדרגה מתחילות לפרוץ בבקרתו נעימות של לגלוג: תחילה בדיחה תמימה אחת, אחריה עוד בדיחה – ממולחת ממנה, השלישית כבר כולה זדונית, ולפתע לפניכם אדם חדש לגמרי: כבר אינו מתווכח – אלא מתעלל. אוחז הוא את יריבו בתנוך אזנו, בשתי אצבעות, ומוליכו ממצב מגוכך אחד למשנהו. מגלה הוא את השטויות החבויות בטענות יריבו, בשני תוי-מכחול מציג הוא לשנינה את חולשותיו, וכל פסוק היוצא מפיו נתקע בקול צחוקה של האספה. ואז פוסק לפתע הלעג – דממה כבין-רגע – ולפתע לפניכם איש אחר, איש הזעם הגדול. שוב אינו מתווכח, שוב אינו מתבדח: הוא רוגז. בנהמה חרישית ועצורה הולך קולו הנמוך כמו זרם שטרם פרץ את דרכו; ולפתע קורע הזרם סלעים וניתך בכל המון שפעתו הפראית על ראשי המסכנים. אז קורָא דרור לקול הנמוך והוא רועם מעל לנאספים עד שרתת אוחז בכתפיהם והשער סומר בקדקדים הקרחים למחצה. ועוד זמן רב הוא שואג והולך, ממיט הוא בהפוגות שוות מהלומות כבדות, מהדהדות, והקהל למטה, בדבקות, כמעט נטול חושים, עונה עליהן בהתפרצויות של מחיאות-כפים, רקיעות וילל, – עד שרפים לאטם הקולות הנוראים ומבעד העננים מאירה פנים קשת פיוס. על הבמה עומד איש חדש, רביעי: איש התקווה הטובה. נשכחו מלבו גם הלגלוג, גם המרירות, גם הזעם: מאמין הוא בטוב שיבוא. כעוגב ביום חג ומועד כן מצלצל עכשיו קולו הנמוך – “כקול מים רבים”, כקול מימי אביב. ונשמעים בקולו גם סלסולי עפרוני, גם רחש הפקעות, גם צמיחתם הסמויה של עשבים וכל שלל מנגינות האביב, וכך הנאום מסתיים… – אולם, היינה היטיב לתאר אל כל זה. מייעץ אני לכם לקרוא.

אמר השלישי.

– בשבילי כל זה אינו אמנות. מה הם שירים? כל רעיון יש לו רק צורת ביטוי אחת שהיא אידיאלית. לכתוב שירים, הרי זאת אומרת לקלקל צורה עילאית זו לשם הקצב, להחליש את המחשבות ואת הדמויות לטובת המשקלל והחרוז. ונאום פומבי מהו? מעשה-להטוטים, העוויותיו של מוקיון לפני קהל הצופים, תחנונים למחיאות כפים; ואם פתאום, באיזה מקום רב-רושם, ישכח הקהל או לא-ירצה למחוא-כף – אז נכשלת, אז אתה מצחיק, אז “נתחרבנת”. בשבילי מרום האמנות – זו אמנות המדינאי. להיות ברנש קטן, ידוע-חולי, רע מראה, דל-שיבה, לקוי-ראות: לישב סגור בחדר העבודה, אל שולחן רחב, שעליו נערמו מחברות ומפות; לדבר בקול חרישי מלים פשוטות, חרישיות, ליתן פקודות קצרות – ולהחזיק בידים את כל הקשרים של מליוני חוטים; להביט על החברה ועל חיי האומות כמו על לוח שחמט המונח לפניך ואתה משחק בו בצד השחורים ובצד הלבנים כאחד; שולח אתה את החייל הלבן ויודע כי כעבור שמונה מהלכים יפגע בפרש השחור. קולע אתה רשתות מסובכות ויודע מי עתיד להסתבך בהן ומתי; מפגיע אתה זה בזה שני המוני-אדם ומחשב מראש בקרירות את תוצאות תגרתם; ובמקום המַצָה מתּמרים ענני אבק וצעקות ויללות, קללות פולחות שמים, בני אדם משתכרים מרוב התלהבות, הם נושכים זה את זה בשניהם וחושבים כי כל זה – לפי רצונם שלהם, ואינם יודעים, הפתאים, כי בכל זה עושים הם רק את רצונך – ואתה יושב לך אותה שעה אל שולחנך, קטן-קומה, ידוע-חולי, שתקן, ומושך חוט אחרי חוט בתנועות בלתי-נראות של אצבעות צנומות וחוורות…