“מֵהֶרְצְל יוֹתֵר מִכֻּלָם”…
(בּרוֹדס והרצל).
I. 🔗
הרצל שאף מן השעה הראשונה ואילך לעשות את הציונות לתנועת-עם במלוא המובן, ולפיכך נתן תמיד חשיבות מיוחדת להפצת הרעיון במדינת רוסיה, במקום רב בנינה ורב מנינה של האומה הישראלית.
מספרים עליו על הרצל, כי בקונגרס השני או השלישי אמר בתמיה בשיחתו עם אחד ממקורביו שבין ציוני-רוסיה:
–רואה אני לפני רק את שליחי “עשרת האלפים העליונים”, את בעלי הכיס והתורה וההשכלה, והעם היכן הוא?
אז הסבירו לו, כי אם אין הדעה הציונית נפוצה עדיין כל צרכה בין השדרות התחתונות של העם, אין זה אלא רק מחוסר תעמולה רחבה ומקפת.
הרצל שמר את הדבר בלבו. מאז בקש עצות להגדיל ולהאדיר את האגיטציה הציונית, וביחוד זו שבכתב, בקרב יהודי-רוסיה.
לא ארכו הימים והרצל הודיע במכתב ליחידי-סגולה מן העסקנים הציונים, כי נמלך בלבו והחליט להוציא שבועון בלשון היהודית.
הרצל ידע יפה, כי באותו זמן כבר יצא על ידי חברת “אחיאסף” בווארשה השבועון “דער יוד”, שנועד בעיקרו להיות כלי-שרת להרחבת הרעיון הציוני בין אלה, שאינם נזקקים ללשון אחרת מלבד הלשון היהודית, ואף על פי כן החליט מה שהחליט.
כאשר העירו אותו על הדבר, ענה בתור חוות-דעת, כי עתון ציוני הראוי לשמו ולתכליתו, צריך לצאת במרכז העבודה הציונית ולקבל השפעה לא סחור סחור ועל ידי קפנדריאות, אלא בדרך ישרה ומתוך צינור ראשון.
לפי נוסחא אחריתא, שנתפּשטה אז בחוגי הציונים, אמר הרצל:
–“היוד” עומד למעלה מן העם, ואנחנו הציונים צריכים לרדת אל העם…
הכל ידעו, כי היה הרצל קורא את גליונות “היוד” תמידים כסדרם.
היו כאלה, שאמרו להעלות על הפרק את שאלת-הכסף, אבל נמנעו מזה, ולא העלו. הם ידעו על פי הנסיון, כי לא יסוג הרצל מפניה, ואפילו אם יהיה ברי לו מלמפרע, שהעסק רחוק משכר וקרוב להפסד, ולא מפני שאינו חס על ממונם של ישראל, אלא מפני שלצרך דבר, העומד לפי דעתו, ברומו של עולם הציונות, הוא ממלא בשעת הדחק את הגרעון מכיסו, כמו שהוא נוהג את עצמו לעשות לפרקים ב“וועלט” האשכנזי.
ביום בקר אחד נתפרסמה מודעה בעתונים, כי בווינה עומד לצאת עד ידי הנהגת ההסתגרות הציונית העולמית שבועון יהודי בשם “די וולט”…
II. 🔗
נתעוררה אצל הרצל שאלת הרדקציה: מי יהיה עורך השבועון? אמנם הוא, הרצל, עצמו, יסמן לו תכנית, הוא יורה לפניו דרכו, והוא יאציל עליו מרוחו ויטהו לכל אשר יחפוץ, אבל את ידי-מי ימלא לעמוד בראש המערכת ולפקח על ענייניה?
פנה הרצל על ימין ועל שמאל לבקש לו עורך. ספרו אז, כי ניסה לעשות חוזה עם אחדים מטובי הסופרים ברוסיה, והחוזה לא עשה פרי: איש מהם לא נדרש לו, זה מטעמו וזה מטעמו.
לבסוף נתן הרצל עיניו בסופר ראובן אשר ברודס, שישב בעת ההיא בווינה.
הקוראים המצוים אצל הספרות והעתונות העברית, יודעים בודאי, מי הוא ברודס זה. יודעים הם הללו, כי ברודס הוא אחד מזקני הסופרים העברים, אשר יצא על במת הספרות בעת אחת עם סמולנסקין ואשר העמידו רבים את כשרונו הספורי במדרגה יותר גבוהה מזה של האחרון. אבל ברודס הצטיין בשעתו לא רק בתור מספר בלבד. הוא היה כפטיש המתחלק לכמה ניצוצות, כרב סופרי-ישראל בני הדור העבר. הוא כתב לא רק רומאנים גרידא, כי אם גם בקרת ופובליציסטיקה וגם עניני-מדע וחכמת-ישראל, ובכלם עשה לו שם. בזמנים שונים ובמדינות שונות נסה להוציא עתונים בעברית ויהודית, והפליטונים והסקיצות הקטנות, שפרסם בהם על הסדר, משכו עליהם את עיני קהל הקוראים ביפים וחנם. בימי בכורי רעיון חבת-ציון נסחף ברודס עם הזרם וממנו עבר אל הציונות מראשית צמיחתה ויהי לה למטיף ויעש לה נפשות הרבה ברומניה ובגאליציה בכתב ובפה, כי היה גם דברן מצוין ובעל פום ממלל רברבן.
הרצל לא קרא מימיו את יצירותיו של ברודס, כשם שלא קרא מימיו את יצירותיהם של יתר הסופרים העברים, והוא ידע אותן רק על פי השמועה. באספות ציוניות נפגש לפעמים עם ברודס, אבל לא הכיר אותו מקרוב ולא התעניין בו. אל הרדקציה של ה“וולט” היהודי הזמין אותו בעצת העסקן והציוני המפורסם האדריכל מארמורק, שהיה ברודס מבאי-ביתו.
בשיחה הראשונה, שהיתה להרצל עם ברודס בעניני המערכת, אמר אליו בתוך שאר דבריו:
–שמעתי עליך אומרים, כי בן ווילנה אתה, וזה משמש לי ערובה נאמנה, שמצאתי בך איש כלבבי. אדם שכמותך, שיצא מעיר ואם בישראל, ממרכז מרובה באוכלוסין של יהודים כווילנה, בודאי שתכן את רוח העם וטעמו, והוא יודע לדבר אתו בלשונו ובסגנונו. ואל נא תהא ידיעה זו קלה בעיניך. ראשית חובת העתונאי העממי היא: להשמר מלשון מדברת גדולות ולכתוב בשפה פשוטה ומובנת, שירוץ הקורא בה.
מקץ ימים אחדים הביא ברודס להרצל את המאמר הראשי, שכתב לגליון הראשון של ה“וולט” עפ"י הסימנים שמסר לו.
תכן המאמר היה: בירור תעודת הציונות וערכם של הקונגרסים.
הרצל קרא את המאמר אחת ושתים ויקמוט את מצחו וישב ויקרא אותו בשלישית. אחר כך הניח מידו את הגליון וינעץ בברודס שתי עינים תמהות וישאלהו:
–וכי בלשון זו מדברים היהודים בווילנה?
ברודס, כסופר מבית-המדרש הישן, אהב לתבל את מאמריו בדברי חז"ל ובלקוטים מספרי-קדמונים ומחבורי בעלי-האסופות ובחדודים ובהמצאות בלשניות מעין לשון נופל על לשון, והרצל לא יכל לעמוד על כל אלה בשום אופן, ויהי לו המאמר כספר החתום.
–אמנם אין יהודי-ווילנה מדברים בלשון זו – ענהו ברודס – אבל כן צריך לכתוב, כמדומני, כדי שיכנסו הדברים ללב העם. כך מקובלני מפי הנסיון.
–אם קבלה היא בידך – קרא הרצל – אנכי לא אקבל!
והרצל לקח את המאמר והתחיל מעביר אותו בקולמוס, מוחק מה שטעון מחיקה ומתקן מה שצריך תקון, וככלותו את מלאכתו הושיט את הגליון לברודס ויאמר:
–קום קרא!
אך העיף ברודס את מבטו במאמר וקרא:
–הלא אין זו אלא לשון ווינאית?!
–ואתה תטיב ברצונך לתרגם את הדברים ווילנאית… ענהו הרצל בחיוך קל.
זה היה הלקח הראשון, שנתן הרצל לברודס.
III. 🔗
קשה מאד היה הדבר לברודס לשחות נגד הזרם ולשנות ממטבע שטבע לו במאמריו מיום היותו לסופר בישראל. קשה מאד היה עליו להוציא מאמר מתחת ידו מבלי הכניס ליורה שלו את התבלינים התלמודיים ואת ההמצאות הלשוניות ואת הקאלאמבורים, שהיו שגורים על פיו ושנזדקן בהם. הסופר המהיר הזה, שהרגיל לכתוב עשרות ענייני-ספרות בנשימה אחת, התחיל מזיע ויושב שבעה נקיים על כל שורה ושורה. ולא עצם המאמר, לא התוכן, עלה לו בקושי גדול כל כך. ברעיונותיו לא שלח הרצל יד ולא נגע בהם אפילו נגיעה כל שהיא. כלי-המחשבה – כך אמר לו הרצל פעם אחת – אינם נתנים בהקפה, מתנת-אלהים הם לאדם מתחילת ברייתו. אבל הקליפה, הצורה החיצונית – עליה הקפיד הרצל הקפדה יתרה. יין מפאר בכלי מפאר – כזו היתה הסיסמה שלו. זכר ברודס את ימי גדלו מלפנים, את הימים שהוא עצמו היה רדקטור בישראל ומאמרי הסופרים עוברים לפניו כבני-מרון והוא עושה בהן מה שלבו חפץ, גורע ומוסיף, מוסיף וגורע, והוספותיו היו דוקא לקוטי-אמרים לקוחים מתוך הגמרא והמדרש והספרות הרבנית וכדומה מן הדברים, שעתה מוצא הרצל בהם נימא וגוזר עליהם כליה. זכר הסופר הזקן את כל אלה ותשוח עליו נפשו, ויש אשר התעקש ולא חפץ לקבל מרות מהרצל, ויש שנדמה לו הרצל כגוזל ממנו את פרי בטנו, את פתגמיו ומשליו, אשר טפח ורִבה אותם ימים על שנה, והוא עמד לבקש על נפשו מלפניו, אבל – לשווא, אין הרצל יודע רחם בדין…
עמד הרצל על טרגדיה זו שבנפש האדם, שעברו עליו רוב שנותיו בעבודת הספרות ושכבר נשתרש במנהגי-הכתיבה שלו, ועתה באים וכופים אותו כי ישוב ויעשה בריאה חדשה כקטן שנולד. ולפיך היה הרצל בכל פעם משדלו ומפיסו בדברים, מעיר אותו רכות על דבר זה ואחר שצריך להשתנות, לפשוט צורה וללבוש צורה. ויש שהיה הרצל לוקח אתו את ברודס אל לשכת עבודתו בהרדקציה של ה“נייע פרייע פרייע פרעסע” ומראה לו את הפליטונים של חשובי הסופרים האוסטריים והגרמנים, שהיו מעובדים ומלוטשים ומהוקצעים על ידי בעפרון האדום אשר לו. אף על פי כן לא נחה דעתו של ברודס עדיין, ובעת הראשונה היה בשבתו בחברת הסופרים ממכיריו, רוטן וקובל על הפליטוניסטן של ה“נייע פרייע פרעסע”, העושה בלשונו ובסגנונו היהודי כאדם העושה בתוך שלו…
לאחר עמל יום תמיד במערכת ה“נ. פ. פ.” ובלשכה הציונית היה הרצל בא בערב כשהוא עיף ויגע אל הרדקציה של ה“וולט” ומגיה ומתקן את כתבי ברודס. ביחוד היה מדקדק כחוט השערה במאמריו הראשיים, הדנים בשאלות ההסתדרות הציונית ושנכתבו על פי הוראותיו וסימניו והדברים, אשר שם בפיו. מספרים, כי פעם אחת בא הרצל אל מערכת ה“וועלט” בשעה מאוחרת בלילה בשובו מישיבת הועד הפועל, ולא מצא את ברודס, כי כבר הלך לביתו. אז טרח הרצל את עצמו ובקש ומצא את ברודס במעונו הצר בעלית-קיר קטנה באחד מרחובות מושב היהודים, ושהה אצלו עד אור הבקר…
מעט, מעט השלים הסופר העברי הזקן עם הגהותיו ותקוניו של המנהיג הציוני הגדול, ופעם אחת אמר בשיחה עם אחד הסופרים:
–צר לי כי זקנתי, ואני הולך ושב משדה-העבודה. הרבה למדתי מרבותי: מאברהם מאפו ומקלמן שולמאן ומאדם הכהן, ומהרצל יותר מכלם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.