א.    🔗

שאלות משאלות שונות, שאלות מרובות, דוחקות זו את זו, יטרידונו בלי הרף. ופתרון מוחלט לא נתנו עד עכשיו אף לאחת מהן, וכה נערמו לפנינו עד כדי סכוך בענן מעבור פתרון.

ולעיני אני, בהידרשי עכשיו לפעולה במרכז החקלאי, חרגו לפתע כל המון השאלות מתוך מסגרתן העיונית הרגילה ויעלו בשר ויקרמו עור. ואומר: הבה ואביאן לעיני קהלנו, נבררן ונפרשן, ולבטח יבצבצו פתרוניהן מבין קיפולי סודריהן.

ולא קל הוא לבור את סדר הצגת השאלות, באשר ישנו סדר הגיוני לראשון ראשון ולאחרון אחרון, אך קיים כבר סדר הכרחי: להתחיל בזו הלוחצת ביותר. בשאלות התישבותנו החדשה צריכים היינו לגשת בסדר כזה: א) מהו מצב הכשרתם החקלאית של האירגונים השונים לענפי המשק השונים? ב) אם שטח הקרקע המוצע להתישבותנו הנו כולו מטיב אחד, או חלקים־חלקים ממנו מתאימים במידות שונות לענפי משק שונים? ג) מהו שטח הקרקע הנחוץ לכל משפחה בהתאם לשני הסעיפים הקודמים? ד) מהו מספר המשפחות הנחוץ לישב בכל נקודה ישובית, מתוך השקפה חקלאית, משקית, כלכלית, חברתית, תקציבית ועוד? ה) מתוך הסעיפים ג‘, ד’ צריך למצוא את שטח הקרקע הדרוש לכל נקודה ישובית. ו) על־פי כל הסעיפים הקודמים צריך לסדר את מפת ההתישבות על השטח הנתון לנו, חלקות הקרקע לנקודות השונות וקביעת המרכז של כל נקודה. ז) לפי מפה כזו אפשר לציין את חיבור הדרכים שבין הנקודות השונות באותו השטח, וקישורן אל דרך המלך ותחנות רכבת בקימוץ הכי גדול בהוצאות. וכן לסדר תכנית להספקת מים הכי זולה בשביל כל הנקודות שבשטח הנידון, וכן הלאה והלאה. כזה יהיה הסדר ההגיוני לפתרון שאלות בהתישבותנו. ואולם כיום נמצאים אנחנו אחוזים בתוך מיסבך מצבים ושאלות, אשר אין אנו שולטים עליו, אלא נפעלים ונסחבים בתוכו, ואם נתחיל מן ה“אָלף” כי אז נגיע מדי פעם בפעם לפתרון ההגיוני של שאלה אחת ושניה, אחרי שכבר ישבוה למעשה שלא כהלכתה. כי על כן נעלה את השאלות השונות לפי הכרח הדחיפות בפתרונן, בין בשאלות התישבותנו החדשה ובין בשאלות הרבות העולות לפנינו בהתישבותנו הקיימת. והפעם נעיין־נא באחת השאלות הדוחקות ביותר אצלנו:

מה יהיה מספר המשפחות לנקודה ישובית?

בפתרון השאלה הזאת עלינו לצרף גורמים שונים, ולהעריכם בדלים ומשולבים. גורמים נפשיים וחברתיים, משקיים, כלכליים, תרבותיים ועוד ועוד. עלינו גם להביא בחשבון את כל שלוש הצורות הישוביות הקיימות אלנו: א)¹ כפר העובדים;² 2) הקבוצה; 3) המשק הארצי (לא פליטת קולמוסי הוא השם “משק־ארצי” למה שרגילים לקרוא אצלנו “קבוצה גדולה”. כי המושג קבוצה אינו הולם – לדעתי – את הצורה הישובית הזאת, שנוסדה לפני ארבע שנים בעין־חרוד, וזמן קצר אחרי שנפלגו משק עין־חרוד ומשק תל־יוסף, בעקב הנטיה למשק ארצי של תל־יוסף, החרתה החזיקה גם עין־חרוד בדרך המשק הארצי).

והנה בנוגע לכפר העובדים, יחידת המשק בו הנה המשפחה העובדת; והשאיפה היסודית בו מכוונת לחירות אישית. ושאיפה יסודית זו אינה נפגמת ע"י גודל המספר של יחידות משק בתוך הכפר. אמנם חשוֹב חשבנו לפני שנים, בטרם באנו לכפר, כי נחוץ יהיה להגביל את מספר יחידות המשק, אך הנסיון בחיים הראנו לדעת, כי לא כן.

בקבוצה, אין יחידת משק קבועה, ואנו נאלצים למנות בה את יחידת העבודה, ז"א עובד ועובדת. ומספרם בכל קבוצה יקבע על־ידי אותה הקבוצה עצמה, מתוך השאיפה היסודית של הקבוצה, שהיא לאחווה־משפחתית. כל קבוצה שחבריה מהוים יחד את המשפחה, הרי קיוּמה והתפתחותה בטוחים. וכל קבוצה אשר יקבצוה מגבוה או מהחוץ ויחברוה מבחרים זרים זה לזה, אשר חוט החן והחסד המשפחתי אינו מאגדם, סופה דאבון־לב, מפח נפש ובטלה. ואם באמת ובתמים אנו רוצים לשמור על צורה ישובית זו, היכולה להצפין בקרבה עושר־נפשי רב, ופינות לבביות במדבר חיינו – כי עתה עלינו למצוא את הדרך אשר בה תוכל הקבוצה, אף הכי קטנה, לבוא להתישבות, מבלי שתאולץ לבולל בתוכה “חברים” נוספים. כי בזה, בהכנסת חברים נוספים לקבוצות קיימות, מתהוות הפרצות הראשונות בכל קבוצה וקבוצה, מה שגרם כבר לביטול קבוצות רבות, ועוד ממשיך לחתור תחת קיום הקבוצות.

במשק הארצי, אף הוא, אין יחידת המשק קבועה, ועלינו למנות בו את יחידת העבודה. קרוב לודאי, שבעתיד הכי קרוב יהיה המשק הארצי מחולק בתוך עצמו, חלוקה חדה, לפי ענפיה עבודה השונים, חקלאיים ותעשייתיים, אשר יעסוק בהם, ואז יכלול בתוכו יחידות משק מקצועיות שונות בגדלן, בהתאם למקצועות ולדרישה על תוצרתו של כל מקצוע, מצד המשק עצמו, קודם כל, ומצד השווקים הקרובים. בכל אופן אין צורך מצד זה להגביל את המשק הארצי במספר עובדים קבוע. וגם מצד השאיפה היסודית של המשק הארצי, המכוונת למשטר חברתי־כלכלי בעיקר, אין לסמן גבוּלות מסוּימים. המשק הארצי, מנקודת ראותו הוא, יכול היה לפרוש כנפיו גם על הקבוצה; אם כי לקבוצה מנקודת ראות קבוצתית, יהיה זה מות בטוח. כי את שלוש צוּרות ההתישבות שלנו יש להגדיר בשני ציוּנים שונים: א) אנושי־משפחתי: כפר העובדים והקבוצה; 2) חברתי־משטרי: המשק הארצי.

ועתה בסידור נקוּדות ישוביות, ישנם גורמים מעטים המטים לצמצום השטח, והם: 1) לקבוצה, לצמצם את השטח לפי מספר חבריה; 2) לכל צורות התישבותנו, לצמצם במידה שהשדות הכי רחוקים, בל ירחקו יותר מכדי חצי שעה נסיעה מן הדירה. ומנקודה זו, כל צמצום ישובח. וכן נוחיות השמירה בלילות ועוד. אולם רבים מאד הגורמים המטים להרחבת השטח, מהם: א)בסידור הנקודה וביסוסה. ב) בהחזקת הישוב אחרי כן. בסידור הנקודה, תופחתנה ההוצאות היסודיות לכל מתישב עם ריבוּי המתישבים – ההוצאות לסידור הדרכים, סידור המים, סידור בנינים ציבוריים ומוסדות ציבוּריים, והוצאות כלליות נפחתות במידה רבה עד מאוד ככל אשר יגדל הישוב. ובהחזקת הישוּב אחרי יסודו, הרי כל מה שירבה מספר המתישבים בו, כן יחתו המסים על כל מתישב להחזקת: 1) מוסדות החינוך והתרבות; 2) הוצאות ההנהלה וחשבונות; 3) השמירה; 4) הספקת המים לשתיה והשקאה; 5) הוצאות המחסן לקניה ומכירה משותפת; 6) הוצאות המרעה והפרים; 7) הוצאות ההספקה לשוק ע“י מובילים מיוחדים לחלב, ירקות ופירות; 8) אפשרות להחזיק בעלי־מקצוע שונים במקום; 9) הוצאות הממשלה ואורחים, ועוד ועוד ועוד. ועל כולנה, עצם האפשרות שישנה לישוב גדול לרכוש לעצמו מכונות משוּכללות ולשכלל את מוסדותיו, מה שאין כן בישובים קטנים. ונקח לדוּגמה את נהלל: בנהלל ישנן 75 משפחות חקלאיות, והנה בשנת תרפ”ה היו ההוצאות לכל משפחה באופן בינוני יותר מששים לירה. באלה נמצאות הוצאות אשר אינן מושפעות מגודל הישוב, כגון מסי ההסתדרות, עשור לממשלה ועוד. ולעומתן מסים אשר יקטנו עם גידול הישוב, כגון תשלום להחזקת פרים ועדר; מסים לחינוך ותרבות ועוד. מסים אלה היוּ נפחתים בהרבה מאוד, לוא נחלקו לא על 75 משפחות אלא על מאה משפחה ויותר. כי ההוצאה הכללית לא תגדל בהרבה בהתווסף עוד 25 משפחה, ולעומת זה מתחלק סכום ההוצאות על יותר מ־100 משפחה ולא על 75. וכן אפשר להגיד בבטחה שאילו היו בנהלל רק כשלושים משפחה, לא היה הסכום הכללי של ההוצאות קטן בהרבה; אך בהתחלקו על 30 3משפחה,³ היה הסכום הנופל על כל משפחה נכפל. ולאשר יטענו אולי, כי בנהלל רבים המסים באשר היא מחזיקה את החינוך, שזאת היא ההוצאה העיקרית, על חשבונה העצמי, אין משקל כלל, יען כי לא חשוב כאן מי מוציא את ההוצאות היתרות, אם המתישב בעצמו או מוסדות לאומיים. וכן אין הבדל בזה בין קבוצה וכפר. והרי בסיכום כל הגורמים נמצא, שאין לסדר נקודה ישובית בפחות ממאה משפחות חקלאיות. ואפשר גם להוסיף הרבה על המספר הזה, אך אין להושיב יותר ממאתים משפחה בנקודה אחת, באשר אז יגיע שטח הקרקע של הישוב ליותר מעשרים אלף דוּנם, ואף אם הבנינים יקבעו באמצע השטח, ימצאו בהכרח שדות רחוקים יותר משני קילומטר מן הדירות, וזה אינו כדאי.

ב.    🔗

ועתה למעשה: בקרבת נהלל מסרה הקרן־הקימת לרשוּת התישבותנו כעשרים וארבעת אלפים דוּנם קרקע (יכול היות שבקרוב תוסיף לנו הקהק"ל עוד שטח שם). לשטח הזה הציעו את עצמם שבעה אירגונים:

1. שלושה אירגונים להתישבות בצורת כפר־העובדים:⁴ א) אירגון א‘, שמנה בסוף שנת תרפ"ה 80 יחידות משק; ב) אירגון ב’ (ע"ש ויתקין) שמנה אז 73 יחידות משק; ג) אירגון “הפועל המזרחי” שמנה אז בערך 60 יחידות משק.

2. שלושה אירגונים לצורה קיבוצית: א) קבוצת השרון, שמנתה אז 24 חבר; ב) קבוצת שרונה, שמנתה אז 20 חבר; ג) קבוצת אחוה־גניגר, שמנתה אז בערך 30 חבר.

3. אירגון אחד “פינסק”, בנטיה למשק ארצי, אשר מספר חבריו שהספיקו לעלות לארץ־ישראל עד סוף שנת תרפ"ה הגיע ל־30 בערך (אמנם האירגון הזה הכניס במספר חבריו, אשר בשבילם ידרש קרקע ותקציב להתישבות, אנשים הנמצאים עדיין בגולה; אך אינני מאמין שבקרבנו יעשה הפשע הזה, להבטיח קרקע ותקציב לאנשים שטרם דרכה רגלם על סף ארצנו. דיו במעוות שישנו בהושבת אנשים, אשר טרם הספיקו לעבוד בחקלאות בארצנו לכל הפחות שנה אחת. לכן אני רושם בזה לאירגון “פינסק” רק מספר חבריו שנמצאו בארץ בסוף שנת תרפ"ה).

במספרים של הקבוצות ציינתי פה את מספר החברים, יען כי לא ידוע לי כמה הם החברים והחברות, בתוך אותן הקבוצות, שהם מאוגדים למשפחות, וכמה מהם הנם פנוּיים ופנוּיות. אך מובן, לדעתי, כי גם בקביעת השטח לכל קבוצה, דרוש להביא בחשבון את מספר המשפחות בקבוצה, אחרי שכל חבריה וחברותיה יעברו לחיי משפחה.

והנה רואים, שבכל הרשימה הנ“ל אין אף אירגון אחד שימנה יותר ממאה משפחה, ולהיפך: נמצאים אירגונים המונים אך כרבע ושליש המאה. ואם לאירגונים האומרים להתיישב בצוּרת כפר־עובדים או משק ארצי אפשר להוסיף חברים, הרי אין לעשות כזאת בקבוצה; באשר הוספת חברים לקבוצה גורם להריסת הקבוצה. כי על כן חושב אני שעלינו לקבץ מספר של אירגונים לנקודה ישוּבית אחת, באופן שבכל נקודה יתיישבו כמאה וחמישים משפחות חקלאיות. לדעתי אני, אפשר לא רק לקבץ יחד אירגונים מצורה ישוּבית דומה, אלא אף אירגונים הנוטים לצוּרות התישבות שונות (מלבד ל”משק ארצי" אפשר ליישב יחד, ואת “המשק הארצי” אין אולי ליישב יחד עם אירגונים אחרים, כי בגלל נטיותיו ה“אימפריאליסטיות” עלול הוא להשתרר על צוּרות ישוביות אחרות, מה שיגרום, בלי ספק, לסכסוכים והפרעות. אמנם בשנים האחרונות עמלו מארגנים לאגד באופן מלאכותי את הקבוצות אל המשקים הארציים, אך בטוח אני שלא יארכו הימים, והקבוצות, שהן קבוצות באמת, תשובנה אל עצמן, ותביננה כי תוכן ו“כבוד בת־הקבוצה בפנימיותה”, ואז יכלו מתחת שמינו אותם ההבדלים המנופחים, כאילו בין ה“קטוליות” וה“פרוטסטנטיות”, המקימים כיום את החיץ בין הקבוצה וכפר־העובדים. – וחושב אני שאת כל האירגונים המנוּיים למעלה צריך ואפשר לסדר בשנים, או שלושה לכל היותר, ישוּבים, ובכל ישוּב יכולים להיות שנים שלושה אירגונים. בכל הענינים הכלכליים והמשקיים יהיו מאוּחדים בהחלט, ורק את הענינים שבהשקפות שונות יסדר כל אירגון לעצמו.

ולדוגמה נתפוש שלושה אירגונים שונים ונעקוב את אפשרות סידוּרם וחייהם בישוב אחד. נניח שמן הרשימה הנ“ל יתישבו יחד: א) האירגון ע”ש ויתקין; ב) אירגון “הפועל המזרחי”; ג) וקבוצת שרונה. הצדדים המפרידים בין שלושה אלה, הם:

1) קבוצת שרונה שונה מן השנים בזה שהיא תעבוד עבודה משותפת, וחיים משותפים וכלכלת־ילדים משותפת. והרי כשם שהיתה קבוצה זו מסדרת את הענינים האלה, בשבתה נבדלת מן השנים ומרוחקת מהם שנים או שלושה קילומטרים, ככה תתפוס, בישוּב המשותף, שכונה לעצמה, ובשכונה זו יהיו לה בניניה ומשקה הביתי.⁵ ואף נניח ששדותיה, גניה וכרמיה, כולם או חלק גדול מהם, נקבעו לה בקרבת מקום לשכונתה. ולעומת זה תהיה משותפת, בחלק המגיע לה לפי מספר חבריה: במכונות הדיש וכדומה, במיכון ההשקאה, בדרכים; בספריה גדולה, בבית־הספר לכתות הגבוהות; במסגריה, נפחיה והחזקת כל בעלי מקצוע; בשמירה בשדות ובישוב; במובילים, במחלבה ומחסנים; במו“מ את הממשלה ומוסדות כלליים, ועוד ועוד. הריוח מזה יהיה גדול למדי גם למוסדות המיישבים וגם לקבוצה הנידונה. וכל הפסד או פגם לרעיון הקבוצה לא יגרם ע”י כך, ולהיפך אפשרוּת הקיוּם לקבוצה מובטחת ע"י כך מכמה צדדים: א) הקבוצה הנידונה לא תאולץ להגדיל את עצמה באופן מלאכותי; ב) גורמי־הפסד מרוּבים, שהנם הכרחיים למשק קטן, ודוחפים בהרבה ליצירת יחסים “עצבניים” בתוך הקבוצות, יעָלו ממשק הקבוצה; ג) דאגת הלימוד לילדים המטרידה את הקבוצות, והדוחפת עכשיו ליסוד בתי־ספר מרכזיים עם “פנימיות” (אינטרנטים), לא תהיה לפני הקבוצה הנידונה; ד) ההסתכלות התמידית של חברי הקבוצה בצורת החיים ועבודתם, לעומת החיים והעבודה של שכניהם בישוב, תעוררם להתעמקות ופיתוח הקוים המיוּדים לקבוצה, והרעיון ילך ויחזק, והמשק ילך ויתקדם.

2) אירגון “הפועל המזרחי” מעוּנין באופן נפרד בסידור והחזקת מוסדות דתיים, ואולי גם בחלק ממוסדות החינוך. אך בכל השאר אין לו כל ענינים מיוּחדים לעצמו; ולא פחות מקבוצת שרונה, ירויח האירגון הזה בסידור והחזקת כל הענינים הכלכליים־משקיים וחברתיים באופן משותף. ומובן, שהוא מתיישב כולו מרוּכז בחלק אחד של הישוּב, ושם יסדר לעצמו את המוסדות המיוּחדים לו לבדו. וקרוב לודאי, שגם החזקת המוסדות האלה תקל מעליו על־ידי הישוב המשותף, באשר כל אותם האנשים מיתר האירגונים אשר ישנה להם הנטיה לדתיות, ישאו בודאי מרצונם בעול ההוצאות האלה יחד עם האירגון הזה. – ובכן דרוש ידרש רק שבסידור ישוב מקובץ כזה, נתַחֵם בדיוּק את תחומי הקרקע לכל אירגון, ולכתוב ביניהם הסכם הדדי על מה הנם משתתפים, ובאיזו מידה ישתתפו, ובמה אינם משתתפים. צריך יהיה לקבוע ולציין מראש את העוּבדה, שאין כאן אירגון עיקרי ואחרים נספחים אליו, כי אם כל אירגון ואירגון יהיה שורר בנחלתו המיוחדה לו, ואין לו כל זכויות בנחלת האחרים המיוחדה להם. השיתוף, במה שישתתפו, בא אך ורק למטרות־חולין: כלכליות ומשקיות. וממילא פוסק השיתוף, במקומות שמשתררות חולשות לנטיות אחרות.

לא קשה לשרטט בזה שתי סכימות לישב שלושת האירגונים הנ“ל: סכימה אחת לפי הצעתי הנ”ל, וסכימה שניה לפי הדרך הנהוּגה: כל אירגון ואירגון בנקודה נבדלת. ושתי סכימות כאלה תוכחנה בעליל, כי על־פי הצעתי תעלינה הוצאות היסוד לשלושת האירגונים האלה, בשלושים־חמישים אחוז פחות מאשר על־פי הדרך הרגילה עכשיו. וכן הוצאות ההחזקה לכל משפחה ומשפחה מן האירגונים הנ"ל תופחתנה על־פי הצעתי באחוז לא קטן מן אחוז ההוזלה ליסוד. ואינני נותן עכשיו בזה את הסכימות האלה, באשר זה ידרוש הרבה מקום וזמן, בהיות הדבר הכרחי אז לתת פה את כל פרטי התכניות ופרטי התקציבים למשקים, בצוּרה נבדלת ובצוּרה מקובצת; וזה גם לא יעניין את רוב הקוראים, שאינם רגילים לטפל במספרים יבשים; אך במרכז החקלאי ובמוסדות דומים יכולים “לשבת על המספרים” האלה. אמנם אם הצעתי תעורר התנגדות חזקה לא אמנע גם מטורח המספרים. וחוששני, שהצעתי תפגוש בהתנגדות, כי יודע אני את הרגלי המחשבה השוררים בתוכנו, ואת חוסר הרצון לצאת מן ההרגלים המוטעים. וחושש אני שאמצא מתנגדים לא רק לרעיון של התישבות כפר וקבוצה יחד; אלא אף להתישבות קבוצות אחדות יחד בשכונות שכונות של ישוב אחד; ואולי גם יצאו מתנגדים להתישבות שנים ושלושה אירגונים יחד, שמטרת כולם הנו הכפר העובד. אך מאמין אני, שהבירור והויכוּח בשאלה חיונית זו יצעידונו ברבה מאוד לקראת הפתרון הנכון, והוא גם יועיל, בדרך אגב, לברר וללבן במידת מה את מהוּת ההבדלים אשר בין צוּרות התישבותנו. ואקוה שיוכחו, אשר אין מקום להתחדדות יחוסים וניגודים. ויש מקום לקבוצה וכפר־עובדים לשבת יחדיו ולהשתתף במוסדות כלכליים ומשקיים. והנטיה אשר יפתחו אצלנו, ליישב אזורים של קבוצות לחוד, ואזורים של כפרים־עובדים לחוד, נטיה זו הנה רעה, חולה ומסוּכנת, והיא נובעת מתוך השקפות עקרות על מהות חיינו ועבודתנו בארצנו. וטוב שלא לעזוב כל הזדמנות, מתבוע את הבירור והליבון בשאלות אלה, עד אשר יוכחו כולם כי אין הקבוצה וכפר־העובדים צוררים זה לזה, כשם שאין זה בין שירת מקהלה ושירת זמירים בחורש.

(תרפ"ו 1926)