האדם והטבע / א"ד גורדון

טו. החיים כיצירה    🔗

החיים הם יצירה, התחדשות תמידית, התיצרות שאינה פוסקת, – והאדם שותף לטבע ביצירת החיים. אור החיים האנושיים הוא לא במה שהאדם לוקח מן המוכן, אף לא במה שהוא נותן לאחרים מן המוכן, כי אם במה שהוא יוצר. ביצירה הוא נותן את כל עצמו ולוקח את כל עצמו.

מה היא היצירה שבחיים מצדם האנושי? מה חלקו של האדם בשותפות זו?

מצד היצירה הגופנית הטבע בעצמו משתף את האדם – כלומר משתף את כל החי ובכללו גם את האדם – ביצירתו ומראה לו את כוחה של יצירה, אם כי אינו מגלה לו את סודה ואינו מוסרה לרצונו המושכל. אפשר לאמור, כי זה כוחה של התאווה המינית, שהיא באה לשם יצירה, שמשתתף בה הטבע עם כל כוחותיו – יצירת החיים. היצירה הזאת לא נמסרה אמנם לרשותו של האדם, האדם פועל בה לא לרצונו המושכל ולא על פי אינטואיציה מושכלת, כי אם על פי צוויו המוחלט של הטבע, אבל יש בה צד אחד, האומר: דרשוני. האהבה בין גבר לאשה, אשר בצורתה העליונה יש בכוחה לשמש סייג לתאווה, כאילו מראה על שאיפה מצד הטבע לתת לאדם, במידה שידע להיות אדם, חלק יותר גדול, יותר אנושי ביצירה זו. אבל האדם לא עמד על כך, כשם שלא עמד על הדבר, כי החטא, הכיעור והזוהמה, המורגשים פה, הם לא בעצם מילוי התאווה או בפריצת הגדרים, שגדרו בני האדם לתאווה הזאת, כי אם במילוי התאווה שלא במקום יצירה, אם ב“היתר” או ב“איסור”; כשם שלא עמד על הדבר, כי חטאו בכלל הוא מה שהוא חוטא לטבע.

והוא משלם את חטאו זה ליצירת החיים בהתנדפות רגש האהבה ובהטלת זוהמה ביחסים שבין גבר לאשה, משלם לאחרונה במיטב כוחותיו הגופניים והנפשיים ובמיטב טעם החיים ואור החיים.

מכאן יש ללמוד על חלקו המושכל של האדם ביצירה שבחיים ועל הערך החיוני שבחלקו זה.

ניקח לדוגמה את היצירה הספרותית או האמנותית. גם פה אתה מוצא התמכרות גמורה של האדם. שלימות היצירה תלויה בשלימות ההתמכרות, והיסוד העיקרי בכשרון היצירה הוא הכוח להתמכר בהחלט לתוכן היצירה, להתרכז בו בהחלט ולהבלע בו בהחלט. ומצד שני – לפי מידת ההתמכרות היא גם מידת העונג העליון, שנותנת היצירה. גם פה לוקח האדם את כל עצמו, במידה שהוא נותן את כל עצמו. ניצשה, למשל, מעיד על עצמו, כי בשעה שיצר את צָרַתוּסטְרָא הרגיש מין עונג עליון כזה, מין התרוממות נפשית כזאת, שלא הרגיש אדם מעולם. אבל גם טעם העונג הזה יש בו הרבה מטעם העונג הנפשי שביצירה המינית.

יש פה מעין מנגינה מיוחדת על פי סולם מוסיקלי משותף, ולא לחינם אתה מוצא, כי היוצרים הגדולים צמאים לאהבה וסובלים על האהבה הרבה יותר מיתר בני האדם, ולא עוד אלא שעצם פעולתה של היצירה האמנותית גורמת להתעוררות האהבה או מתעוררת על ידי האהבה.

על גיתה, למשל, מספרים ביוגרפיו, כי עם כל התאהבות חדשה התגבר בו מחדש כוח היצירה, ויש גורסים להיפך: כל יצירה חדשה הביאתהו לידי התאהבות חדשה, הולידה בנפש צורך חדש לאהוב. מובן, כי מכאן הדרך לא רחוקה לזוהמה וטומאה, כאן הקוץ שבאליה. אם היצירה, טעם החיים העליון, כל כך קשורה בתאווה מינית, עד כי לעתים לא רחוקות היא מעבירה את היוצר על דעתו הרי זה פוסל את עצם הטעם העליון של החיים, הרי זה נותן מקום למחשבה: אולי כל עצמה של היצירה וכל עצמו של טעם החיים העליון אינם אלא מאמצעי התאווה המינית להטות את האדם אחריה, או מאמצעי הונאה עצמית, שנפש האדם העלובה כל כך עשירה בהם. אף אמנם אתה מוצא בעלי נפש ממין אחר, אשר מלחמה להם תמיד ביצר, דוקא מתוך שאיפה לקדושה עליונה, עד כי מתוך כך הם באו לכלל דעה, כי הטומאה כרוכה אחרי הקדושה או כי ה“קליפה” שואפת להדבק במה שקדוש. ולא זה בלבד, כי גם להיפך: גם ההתרוממות הדתית אינה נקיה מנטייה לצייר את הכמיהה הנפשית לאלהים בצורה דומה מבחינה ידועה לכמיהה הנפשית לאשה. ולא רק בדתות האליליות. גם הנצרות יש לה “אֵם אלהים” הקרובה כל כך לבעלי הנפש הדתית הפיוטית בקרב הנוצרים. ואפילו דתנו אנו, הטהורה כל כך מכל שמץ של אליליות, לא נצלה לגמרי מהשפעה זרה, מעת שבאו זרים למשול בעמנו, והמציאה לה ציור – אם כי ציור אבסטרקטי בעצם – של “שכינה” (ויש בעלי רגש דתי פיוטי גם בקרבנו, גם מהחדשים, המוצאים דוקא בציור הזה איזו שירה עליונה!). ואם להתבונן, למשל, בדרך חייו ופעולתו של בודהה, לא רחוק הוא לחשוב: אולי כל זה וכיוצא בזה – יותר מאשר כל הדברים המסופרים עליו, – הביאהו לידי שלילת החיים המוחלטת, כי גם לו, לפי המסופר, היתה מלחמה קשה עם היצר, וגם כן בצורת אשה. כל זה נותן מקום לספקות נוקבים ויורדים עד התהום.

אולם אתה מוצא יצירה שאין לה שום קשר עם רצונו המצומצם, עם מאוייו המצומצמים של ה“אני” הפרטי, – הלא היא היצירה המדעית. התגלית המדעית הלא היא דבר שביצירה ולא דבר שבהכרה גרידא. דבר פשוט, למשל, כנפילת תפוח מן העץ, אשר בני האדם, וביניהם כל חושבי המחשבות, ראו אותו פעמים אין מספר, לא עורר אף באחד מהם את המחשבה הפשוטה, כי יש כאן כוח מושך מצד הארץ, עד שבא ניוטון וגילה את כוח המשיכה (וגם פה יש התפעלות נפשית גדולה, רק ממין אחר. על ארכימדס, למשל, מסופר כי בשעה שמצא את החוק הנודע בשמו, והוא אז באמבטיה בבית המרחץ, התפעל כל כך, עד כי רץ ערום ברחוב וקרא: מצאתי! מצאתי! אם הדבר כשהוא לעצמו אמת או לא, – ציור התפעלותו של ארכימדס הוא בודאי אמת). עצם היצירה הרי היא ההארה הנפשית הפתאומית, ההשגה המבריקה בין רגע כאשר יבריק הברק, מין שפע עליון מושפע פתאום, מבלי אשר ידע האדם מאין ואיך, מושפע על ידי התרכזותה המיוחדת של החוויה, על ידי אותו הכוח שקראו לו לפנים רוח הקודש, השראה וכדומה, ושקוראים לו היום אינטואיציה.

מכאן אתה אומר, כי יש שני מיני יצירה: יצירה של צמצום. הקשורה במאוייו המצומצמים של ה“אני” הפרטי, ויצירה של התפשטות שאין לפניה צמצום, כי יש לפניה אין-סוף. ההבדל הוא לא כל כך בעצם היצירה כמו ביחס הנפשי של היוצר אל החיים והעולם, אל מה שמשמש תוכן ליצירתו, במקור הנפשי, שהיצירה נובעת משם. לפיכך לא רחוק הוא למצוא את שני מיני היצירה ביוצר אחד, ולפעמים אפילו במפעל של יצירה אחת. היצירה של צמצום באה מתוך רצונו המצומצם של ה“אני” הפרטי, השואף להתבצר בתוך צמצומו. והיצירה של התפשטות באה מתוך שאיפתו של ה“אני” הפרטי אל מעבר לצמצומו, מתוך שאיפתו לראות את החיים והעולם ואת אור החיים והעולם מתוכם, ואת עצמו כעין נקודה מרכזית בתוכם. זוהי התגלות ה“אני” הפרטי לעצמו מתוך החיים והעולם בתור פרט מוחלט, יחיד ומיוחד בתוך הכלל המוחלט, היחיד והמיוחד, כאילו הוא ה“אני” של עצם החיים והעולם. ביצירה של צמצום עומדים חיי ה“אני”הפרטי בניגוד אל חיי יתר הפרטים ואל חיי הכלל, וכל עצמה של היצירה אינו אלא כעין הופעת דרך של קשר בתוך הניגודים והסתירות. ולפי שביסוד הניגודים מונח ניגוד מוחלט, ניגוד בין מאוייו המצומצמים של ה“אני” הפרטי המתבצר בצמצומו, ובין הרצון העולמי, שחיי הפרט הם לפניו טפל לגבי חיי הכלל המוחלט, לפיכך אין בעצם הברק המבריק ביצירה של צמצום אלא אור מתעה, לכל היותר – אור של שעשועים גרידא. העולם המתגלה ביצירה של צמצום הוא עולם הדמיון, מהות ההשגה בה – מהות של חלום ועיקר כוחה – בצורה. האדם היוצר אינו גדל על ידי יצירתו מתוך צמצומו לתוך האין-סוף, כי אם גדל ביחד עם צמצומו, כצב זה הגדל ביחד עם שריונו.

וכך היא פעולתו גם על אחרים, פעולת אור חוזר כאור הירח, הנוח לעינים, ביחוד לעיני החולם, מאור השמש, אור מיישן, משכר, מהפנט, אבל לא מחנך, לא מעורר לחיים וליצירה שבחיים. לפיכך אין פלא, כי מבדילים בין היוצר ובין יצירתו או בין היוצר ובין האדם: בתור יוצר גדול ובתור אדם – לאו דוקא

אולם היצירה של התפשטות היא התגלות עצם החיים והעולם כמו שהם, מהות ההשגה בה – מהות הדעת והחיים, וביטוי היצירה הממשית שלה הוא – עצם היוצר, עצם האדם שביוצר, כל יצירה חלקית היא כעין התגלות של יחסים לא צפויים, של קשר לא צפוי בין חזיונות ידועים, קוסמיים, חברותיים, נפשיים, – יחסים וקשר השופכים אור חדש על אותם החזיונות ועל הכלל המוחלט כולו.

זהו כעין התגלות הכלל העולמי המוחלט בחזיון פרטי אחד וברגע אחד לעיני האדם הפרטי, התגלות מאזה צד חדש, לא צפוי, כאילו האדם הפרטי חי ברגע אחד מבחינה אחת חדשה לתוך כל הבריאה העולמית או כאילו כל הבריאה העולמית חיה ברגע אחד מצד אחד חדש לתוך האדם. ובאותה המידה גם היצירה החלקית כאילו מוסיפה שרטוט חדש או נקודה חדשה בצורת נשמתו של היוצר. מתחילה היצירה של התפשטות, כמו שראינו, בספירת הדעת, בספירת ההשגה האוביקטיבית בכלל, אבל כך היא גם, או בעיקר כך היא, בספירת החיים, כשהחיים הם אוביקטיביים, אם יש לומר כך, כשנפש האדם שרויה כולה בהסתכלו בטבע. רקע אחד כזה צייר ציור נאמן המשורר הרוסי לרמונטוב בשירו:

עת תרגש שדמת פז ורענן, מואפל צללים

היער יסאן דום לצלצל רוח צח,

ובמחבא מעבה גן, בסתר ירק עלים

שזיף מתולע נם, מתענג על צל רך;

עת עם זהב בוקר או עם ערב שָני

את ראש הכסף, מוּזה טללים, דום

מבין השיח ינע לי זִיוָנִי

בבת צחוק נועם ובענוות תום;

עת מעין בדולח קר מתעלס בגאיוֹת.

בנסכו תנומת עִוְעים על הלב בלאט

וימלמל חרש לי אגדת פלאות

מנוף השלום, שמשם הוא שט, –

אז תשקוט נפשי בי, תרָגע ממלחמות

וקמטי מצחי אז יימחו, יעברו כלל,

אז אוכל אחזה יה בתכלת דבירי על

ואושר אדע על אדמות¹.

צריך לדעת את הנפש הסוערת הזאת, שלא ידעה מנוחה ולא סבלה שקר, חונף, הונאה עצמית, שטעמה ובלעה את החיים על קובעתם ועל שמריהם, שביקשה כל כך הרבה ולא מצאה כלום, – בשביל להרגיש, כי לא רק רגש היופי מדבר כאן, כי האושר המובע בזה הוא לא מליצה בעלמא, מעין “מיטב השיר”, וכי גם שם אלהים לא נישא כאן לשוא, באותו המובן הבנלי, שמשתמשים בשם אלהים המליצים – וגם לא מליצים – במליצותיהם ושגם המשורר הזה משתמש בו במקומות אחרים. ואם תשמע את לשון הנפש ואת מוסיקת הנפש, אותם הקולות והזעזועים הטמירים, המלווים את הקול היסודי מסתר מחבואם, שאינם באים לעולם לידי ביטוי, כי אם עוברים בחשאי אל השתיקה הגדולה, – ושמעת גם את קול הפיוס העליון, הבא תוך ההשגה העליונה של הצער העולמי ומטהר כל כך, ואמרת: אכן יש בעולם מקום לטהרה עליונה, לקדושה עליונה!

וכך היא היצירה שבחיים האנושיים: התחדשות, התיצרות של ההשגה החיונית על פי התחדשות חיי הטבע. ביתר דיוק, היצירה שבחיים האנושיים היא יצירת האדם את עצמו, יצירה מתחדשת ובלתי פוסקת מתוך התחדשותו התמידית של הטבע. הטבע מחדש בכל רגע מעשה בראשית ופועל תמיד על נפש האדם. וגם האדם יכול היה להיות כך. גוף האדם מתחדש בכל רגע על ידי התחלפות החמרים שבו, והרי הוא במובן ידוע בכל רגע כעין גוף חדש. במידה זו האדם צריך היה לכאורה לחיות בכל רגע חיים חדשים. אבל הוא הדבר – שיצירה דורשת התמכרות גמורה, התמזגות גמורה של האדם והטבע, של כל כוחות גופו ונפשו של האדם עם כל כוחות הטבע העולמי. צריך שהאדם יהיה כולו מובלע בתוך הטבע, בכל אטומי גופו ובכל ניצוצות נפשו. צריך שעם כל אטום חמרי חדש יבוא אל תוך האדם אטום נפשי חדש. זאת אומרת, בשביל שחיי האדם יהיו הולכים ומתחדשים, הולכים ומתיצרים, דרוש יחס אחר בהחלט מצד האדם אל הטבע, לא רק יחס נפשי אחר, כי אם גם יחס מעשי אחר.

כל מה שהאדם עושה ומבקש בטבע, מבניין ביתו ועירו עד עבודתו בשדה, במים וכו‘, צריך שיהיה נעשה באופן אחר וביחס נפשי אחר, צריך שהאדם ידע לבקש בטבע לא רק את מזונו הגופני ואת חייו הגופניים, כי אם גם את מזונו ואת חייו הנפשיים. צריך שיהיה ברור, כי אין מקום אחר לחיים, לא לחיי הגוף ולא לחיי הנפש, מלבד הטבע. הדעת, האמנות וכו’ אינם נותנים חיים נפשיים או מזון נפשי, כשם שאינם נותנים חיים גופנייים או מזון גופני. הם יכולים רק להורות דרך, כיצד לבקש ולמצוא חיים ומזון נפשיים, לכל היותר הם יכולים לתת להם מיני תרגימה. את עצם היצירה שבחיים נותן רק הטבע.

את כל האמור בזה אפשר לסכם כך: כל זמן שהאדם חי עם הטבע, חי את הטבע, כל זמן שחייו היו מובלעים בחיי הטבע, הוא לא הכיר את הטבע, לא הכיר את עצמו, לא הכיר מה שחי, לא ידע את החיים, לא ידע את כוחו לחיות. חירותו לא היתה אז שלימה, הוא היה עבד לטבע, בעצם לבערות עצמו. ומשעה שהוא הולך ומכיר את הטבע, ומכיר את עצמו, משעה שהכרתו הולכת ומחבקת עולם ומלואו, אין הוא חי עוד את הטבע, אינו חי במידה שלימה את עצמו, אינו חי מה שמכיר, אינו חי את הדעת, ואין חירותו שלימה מצד זה. הוא נעשה עבד לאדם, עבד להכרתו, עבד לרוחו, עבד לאגרופו.

החיים השלמים עומדים קודם כל על החירות. אולם אם השגת החירות מצד הטבע, שאינה בעצם אלא השתחררות האדם מבערות עצמו, אינה קשה ביותר, שהרי הדעת, שאינה צריכה אלא לימוד, נותנת את החירות הדרושה, – הנה עניין אחר לגמרי היא השגת החירות מצד שני, מצד האדם, מצד כוחו העיקרי של האדם, מצד ההכרה. להשתחרר ממה שיש מן הצמצום המשעבד בהכרה, שהיא כלי העבודה היחיד והמיוחד בכל מה שהאדם חושב ויוצר, לאין ערוך יותר קשה מאשר להשתחרר מן הבערות, – יותר קשה אפילו ליחידים, ואין צריך לומר לכלל האדם.

ההשתחררות המבוקשה יכולה לבוא רק מהטבע, ממקור החירות העליונה, ממקור החיים והיצירה. האדם צריך לשוב אל המקום שיצא משם, אל הטבע, אבל לשוב כשהוא משוחרר מהטבע, בעצם משוחרר מצמצום עצמו מצד בערותו, על מנת להשתחרר מעצמו, מצמצום עצמו מצד הכרתו, על מנת להיות לא עבד ולא אדון לטבע, כי אם חבר הגון לטבע בחיים ושותף הגון ביצירה. האדם כבר למד לדעת, מה הטבע לו מבחינת בריאות גופו, עד כמה מזיקה לבריאות גופו התרחקותו מהטבע, כבר למד לבקש את בריאות גופו ואת הבראת גופו בחיק הטבע. ולא עוד אלא שלמד להכשיר את עצם הטבע – מקום שיש צורך בהכשרה – להבראת גופו, כמו, למשל, על ידי יבוש ביצות, נטיעת יערים וכדומה. אבל לא למד עדיין לבקש את בריאות נפשו ואת הבראת נפשו בתוך הטבע ולהכשיר את הטבע להבראת נפשו. האדם עודנו מבקש את הבראת נפשו ב“סגולות”, בקמיעות או ברפואות בדוקות: בדעות, במוסר ובשירה אבסטרקטיים, המופשטים מטבע הדברים, או בשינוי ערכין באותן הספירות האבסטרקטיות, או בשינוי הסדרים המדיניים והחברותיים בחייו הלקויים, במקום לבקש להבריא את עצם החיים המעשיים, מקור כל הדעות, המוסר והשירה, על ידי השבתם אל מקור יניקתם. עדיין יחסו אל הטבע לא עלה במאומה ממה שהיה בעת שלא הכירו, יותר נכון, ירד הרבה ממה שהיה. אז היה יחסו, יחס של עבד אל אדוניו, בכל אופן אל אדוניו הגדול, ועתה הוא יחס של עבד כי ימלוך, החושב את עצמו לאדון במקום שאינו רואה את יד אדוניו עליו. כלומר, במקום היותו קודם עבד לטבע הגדול, העולמי, הוא עתה עבד לטבע הקטן, המצומצם והלקוי של עצמו.

גלוי וידוע היום לכאורה, עד כמה גדול כוח הטבע על יצירת אפיו של האדם. בכל מקום שאתה מוצא שאיפה לעמוד על אפיה של אומה, שם אתה מוצא ביאור ייחודו של האופי קודם כל בטבע ארצה המיוחד. במה דברים אמורים: בהשפעת הטבע הפרימיטיבי על התיצרותו הראשונה, על התהוותו של האופי האנושי בעת שהאדם היה רק נפעל ולא פועל כלום, בעת שהאדם היה רק אוכל מן המוכן, ממה שמצא מוכן לפניו בתוך הטבע, וחי מן המוכן, מבלי לעשות כלום ומבלי לדעת כלום, כתינוק זה, היונק משדי אמו והמוטל כולו להשגחת אמו. אבל השאלה היא: מה עשה האדם בטבע, מעת שהחל לעשות בטבע כאדם העושה בתוך שלו? מה עשה באותו הטבע, שהכניסו לתוך גבול חייו המעשיים והטביע בו את חותמו, באותו הטבע שקבע בו את דירתו, שמצא בו את לחמו? האם עשה בטבע הזה על מנת שיהיה לו מקור לא אכזב של חיים, כשם שעשה בו על מנת שיהיה לו מקור לא אכזב לפרנסה? מה טיבו של דרך החיים? היש דרך לחיים טבעיים מתוך הטבע הזה אל תוך האדם וחיי האדם? מה מדבר הטבע הזה אל נפש האדם, מה הבעת פני הטבע הזה? האם לא צריך להתרחק מרחק רב מגבול חייו המעשיים של האדם או להסיח דעת מהם, במידה שלא כל אדם מסוגל לכך, ולהשתקע לגמרי בהסתכלות בטבע הטהור, בשביל לראות בו מה שראה בו המשורר? האם יש בחיים המעשיים איזה יחס נפשי אל הצמח כשהוא לעצמו, אל כל השדה והגן והיער כשהם לעצמם? האם אין כורתים, למשל, יערות שלימים, ואפילו יערות-עד, שהם לא רק פאר הטבע, מעין שרטוטים של אצילות בפני הטבע, כי אם גם מועילים לבריאות האדם והצמח יחד, – האם אין כורתים אותם רק לשם הכסף, מתוך חשבונות של צמצום ושל קטנות? ואפילו התקנות, שהממשלות מתקנות בנידון זה, אינן גם הן אלא דבר שבחשבון מצומצם, אולי קצת פחות מצומצם, אבל בשום פנים אין זה חשבונו של הטבע כשהוא לעצמו. איה, למשל – אם להביא משל אחד מאלפי אלפים, – איה הוא יער הלבנון? או אשד מים, שנהפך למכונה של כוח, – מה הוא אומר? וכן הלאה והלאה עד לאין מספר. (ואל תאמר: סדר חברותי קפיטליסטי. הן כך היה מראשית התרבות האנושית, ולא עוד אלא שגם הסדר הסוציאלי המבוקש אינו מבטיח בנידון זה כלום. בסדר סוציאלי תהיה אולי חלוקת הרכוש, הבא מהטבע, יותר צודקת, אבל מזה עדיין הדרך רחוקה ליחס אחר בהחלט אל הטבע).

נוסע אתה, למשל, מטריסט לוינה, הטבע של המקום פשוט מרעיש ביפיו, לפחות לגבי מי שרואה טבע כזה בפעם הראשונה. ומה אומר הטבע הזה לבני האדם? לא די שבכל מקום אתה פוגש עצים גזוזים כמו על פי איזו מודה וכדומה מן היפויים והקישוטים, הפועלים עליך ככל מיני יפויים וקישוטים, ככל מיני קוסמיטיקה, במקום שיש יופי טבעי, – הנה לכל אורך הדרך נתקלת עינך בלי הרף במודעות גדולות על דבר כל מה שכל מיני פבריקאים מפברקים בפבריקותיהם ושכל מיני חנוונים מציעים למכירה בחנויותיהם. והמודעות מדובקות על הרוב באילן או בסלע וחוצצות בין העין – ויותר מזה בין הנפש – ובין המראות היותר יפים והיותר נשגבים. וכל מיני בני אדם, שיש בהם בוודאי הרבה בעלי נפש ומחשבה, עוברים בדרך זו בכל יום לאלפים ולרבבות, – ואין דבר, עולם כמנהגו נוהג, “אדם מן הישוב” בוודאי לא יתרשל להוסיף: בוודאי כך צריך לנהוג. האמנם אין בזה חילול?… הייתי אומר: חילול הקודש, לולא נעשה בזמננו המבטא כל כך מחולל (האם אין ביחס כזה אל הטבע בכדי להוציא מכלל פלא, מה שארץ שווייץ, למשל, שאין כמוה, לפי כל הידיעות על אודותיה, ליופי, מגדלת, כפי הידוע, כמעט רק אנשים בינונים, וכמעט שאין בה גאונים?).

ובבואך לוינה בערב, והנה לפניך אורות ונגוהות להפליא, – והאור מה הוא אומר? גם האור מְרַקלֵם, מרקלם בכל מיני צורות וגוונים על כל מה שמרקלמים עצי השדה, סלעי ההרים, קירות הבתים, עמודי העתונים והולכי על שתים בכל אשר תדרוך כף רגלם. ובכלל פעולת העיר על הנפש, על הנפש שאינה מלוטשה ואינה חבושה במחוך! בוינה, המהוללה בתור אחת הערים היותר יפות באירופה, יש אמנם הרבה רחובות רחבים, הרבה עצים וירק, אבל בכלל שוב אותם הארגזים הגבוהים שאין להם שום סבר פנים של בתים חיים, אם לא סבר פנים של מצבות ענקיות ויפות, לפעמים יפות להפליא; שוב אותו הקרח וקפאון, הנטוי כעין רקיע על כל הרחובות, ואותה התרתיחה של כסף חי, אותה הרדיפה ההיפנוטית ברחובות האומרת: “הזמן הוא כסף”, הרדיפה אחרי עסק, אחרי עושר, אחרי כל מיני תענוגות או פשוט אחרי לחם, כאילו כל החיים נתונים באיזו קלחת או קערה, וכל אחד ממהר להקדים את האחרים ולחטוף עד כמה שאפשר יותר; שוב אותה הזרות בין איש לרעהו, אותה ההתבצרות בלבבות איש מרעהו ואותו ההידור הרשמי והנימוסיות הרשמית על הפנים. דומה, כי כל הטבע, שנתנו לו פה זכות ישיבה, משמש כעין דיקורציה או כעין משחק על הבמה, ואין לו רשות להיראות לעין הבריות אלא כשהוא גזוז ומיופה על פי כל חוקי המודה האחרונה. ולמה אכחד? כאשר שאלני חברי, שהיה עמי ברכבת, בהתפעלות: “היית רוצה, שיהיו לנו ערים כאלה בארץ ישראל?” – התפרץ מלבי, בלי מחשבה קודמת, התפרץ בכוח ההרגשה המדכאה, שפעלה בי כל הדרך ושהתחדשה פה בכל תוקף: “לא!”, – “לא” שהגיד מה שהפה לא יכול להגיד אז. ויש אנשים בעלי מחשבה ורגש המחליטים, כי ערים יפות מגדלות אנשים בעלי נפש יפה! אולי יפות כיפי העצים הגזוזים, המשמשים דיקורציה לערים, אבל אין זה יופי של טבע.

וכשאני פונה מכאן לארצנו, “לארץ תקוותנו”, “לארץ תחייתנו” וכו' וכו‘, אני נזכר קודם כל ביום בואי עם הקבוצה הראשונה לכפר אוריה. הטבע עשה עלי רושם של טבע חדש, לא מקולטר ולא מדורסר, המתיחס אליך בתמימות ובאמונה, המזכירה מה שמסופר באיזה מקום, כי במקומות הרחוקים מבני אדם ישנן עוד חיות כאלה, שאינן יודעות לירוא מפני האדם וניגשות אליו ומביטות בו בתמימות, בלי כל חשדים וכאילו בידידות. ואני חשבתי אז: הטבע השומם הזה, הנהדר והצנוע כל כך ביפיו ובגבורתו, הקרוב כל כך אל נפשנו, האומר שירה בחשאי ובנעימות, מתוך תוכה של נפשנו, המקבל אותנו בסבר פנים כל כך יפות, המבטיח לנו כל כך הרבה והנאמן כל כך למלא את הבטחתו, – מה אנחנו מבטיחים לו ומה אנחנו יכולים להבטיח? הנה באה הקבוצה להניח יסוד לבניין ישוב במקום הזה, – מה יהיה הבניין הזה? היתן, היוסיף הבניין הזה דבר-מה לטבע החביב הזה, או לפחות לא יגרע ממנו? אנחנו הלא יודעים מה נותנים ומוסיפים בוני הישוב ויוצריו. מה נתנו ומה הוסיפו, למשל, כל אותם הכרמים, הפרדסים וכו’, שניטעו ועובדו על ידי אחרים, כל אותה “היצירה” הצעקנית, ש“הפכה מדבר שממה לגן עדן” בידי זרים? מה אומרים כל אלה? האם לא: כסף, כסף, כסף! האם יש צורך באוזן מוסיקלית ביותר בשביל לשמוע את בת הקול היוצאת מכל “היצירה” הזאת ואומרת: אתם חיללתם את השממה, את החורבן! החורבן בארץ ישראל הלא יש בו דבר מה, דבר מה תובע עולם ומלואו ומבטיח עולם ומלואו. היש אזנים, האם יש לב לאלה?

ושוב אני נזכר בחורבן, כשהלכתי בפעם הראשונה אל הכותל המערבי, אמרו לי – אמרו אנשים לא דתיים – כי אדם מישראל, בין דתי ובין לא דתי, אי אפשר לו שלא יוריד דמעות בראותו את הכותל. אני ציירתי לי את הכותל על פי המצויר בספרותנו העתיקה, חשבתי לראותו כותל חרב בתוך חורבות, וכל המקום אומר: חורבן. והנה, אחרי הליכה רבה בתוך רחובות צרים ומעוקלים, אני נכנס לתוך מרובע מארך, כששים רגל לאורך וכחמש עשרה לרוחב, מוקף משלושת צדדיו קירות של בניינים גבוהים, והצד הרביעי הוא הכותל. מלבד הכותל, שאינו נבדל הרבה מיתר הקירות של המרובע, אין זכר לחורבן. אני לא בכיתי, ואינני יכול לברר לעצמי מה הרגשתי אז, – מין תוהו ובוהו או מין חורבן של הרגשה. מה שהתפרץ אז לתוך גבול ההכרה היה עלבון – עלבון לאין גבול, עלבון לנו, היהודים, ועלבון לכל אדם. כמה קטן, מצומצם, כמה מטומטם הוא המין האנושי, אם ישנם בקרבו אנשים כאלה – והם הרוב, – שאין בנפשם מקום לרגש של יראת כבוד בפני חורבנה של אומה, של אומה חיה, חיה בגלות, של אומה שתורתה קודש גם להם, למחללים את חורבנה!.

כך יודע האדם להשתתף עם הטבע ביצירה ובבניין, וכך יודע הוא את הלקח, שנותן לו הטבע בצורת חורבנו של מה שיצר ובנה האדם, של מה שיצרה ובנתה אומה שלימה, שאצלה מיצירתה דבר-מה גם עליו, על המחלל את חורבנה!