כרך שני: מוצא דבר / זאב יעבץ

 

סדר התוספות:    🔗

א. מלחמת דוד באדום

ב. כיוון שמות גיבורי דוד

ג. התור הראשון לספרי הנביאים

(ד. נבואת אחיהו והבאים אחריו) ¹

ה. סדר מלחמות יהושפט

ו. קטגוריא בין בית דוד ובין בית אהרן

ז. עזיהו ויותם = זכריה שלום ומנחם

ח. המעונים

ט. ימי אחז

י. מפלת סנחריב

יא. הכנסת גרים אחרי מפלת סנחריב

יב. נביאים שנתנבאו בפרק אחד

יג. בירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים

 

א: מלחמת דוד באדום    🔗

לדברי המלחמה הזאת יש במקרא ארבעה מקורים הלא הם: א) ש“ב ח', י”ג–י“ד. ב) דהי”א י“ח, י”ב–י“ג. ג) מ”א י“א, י”ד–י“ח. ד) תהלים ס‘, ב’. והנה בספר שמואל נקראה המלחמה על שם דוד ובס' דה”י על שם אבישי ובס' מלכים ותהלים על שם יואב. שוים דברי ס' שמואל ודה“י בשלשה דברים: במקום המלחמה גיא המלח, במספר החללים י”ח אלף ובדבר הנציבים. שוה להם הפסוק השני שבפרשה ס' בתהלים בדבר אחד במקום המלחמה גיא מלח, ושונה ממנו בפרשת מספר החללים י"ב אלף. שוים דברי ס' מלכים לפסוק זה שבתהלים בשם שר הצבא יואב, ומוסיף על שלשתם עוד שלשה דברים: דבר קבורת החללים, השתתפות כל ישראל במלחמה וכריתות כל זכר באדום.

והנה כל הפשטנים התבוננו בפסוק שבשמואל (ש“ב ח', י”ג) כי מקרא קצר הוא, כי העקר חסר ממנו הלא הוא שם אדום, וכי לגוף המאורע אין ללמוד ממנו; כי אמנם יש בשמואל מקראות חסרים כגון פסוק ש“ב ה‘, ח’ שעליו אומר רש”י ז“ל שזה אחד “מן המקראות… שרמזו ולא פירשו”, וכי המקרא הזה הסתום במקומו מתפרש במקום אחר (רש“י בראשית ד', ט”ז, עיין שם) וגם פסוק שאנו עסוקים בו מתפרש במקום אחר בדהי”א (י“ח י”ב) כי שם כתוב אבישי בן צרויה הכה את אדום בגיא המלח, ומליצת ו“אבישי… הכה” המתחלת בו“ו החבור, אחרי מלחמת דוד, נותנת מקום לפרש את הכתוב לאמר: כי בעת הכות דוד את ארם הכה אבישי את אדום. אך במלחמת יואב אי אפשר לאמר כן, כי שם כתוב “בהצותו את ארם וישב ויך את אדום”. ובכן היתה מלחמת יואב אחרי מלחמת ארם. ואין לאמר כי מלחמה אחת נלחמו יואב ואבישי באדום, כי במקום יואב היה תמיד אבישי כנר לגבי אבוקה, ומעולם לא תקרא מלחמה על שם אבישי בהיות יואב אחיו במערכה, ולפי זה יש לישב גם את שנוי מספר החללים הנפרטים במלחמת אבישי ויואב, כי שתי מלחמות היו. ועל מלחמת יואב שהיתה אחרי הכות בני ישראל את ארם נאמרה הפסקה המקוטעת “ויעש דוד שם בשובו מהכות את ארם” (ש“ב ח', י”ג) כי אחרי אשר כלה דוד את מעשיו בארם, היה גם הוא במלחמת אדום (מ“א יא”, ט"ו) וגם כל צבאות ישראל היו שם (ט"ז) עם יואב ששה חדשים אחרי אשר כלו מעשיהם בארם. ואת הדבר הזה, כי שתי מלחמות היו לדוד בארם ביד שני שרי צבאותיו, הרגישו כל המפרשים, השונים פה איש מרעהו בכלכלת המאורעות איש על פי דרכו: רש”י, רד"ק, בן מלך בשם ר' יואל בן שועב המובא בביאור (ש“ב ח', י”ג) וגראץ אשר סרס את סדר המאורעות מאין צרך השכיל להחליט גם הוא, כי שתי מלחמות היו באדם (גד"י 256 I הערה 2).

אחרי אשר עלתה בידינו לחלק את הפסוקים השונים לפי סדר מתישב על המקראות, יש לנו לשאול לסבת המלחמה: מה ראה ככה המלך החסיד השומר את תורת משה בכל לבו להתגרות מלחמה בעם אשר כתוב בו: “לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא” (דברים כ"ג, ח',) ואשר הזהיר מרע“ה אזהרה גדולה להשמר מאד לבלתי הצר להם במאומה (ב‘, ג’–ד’); ועל הדבר הזה יש מסורה עתיקה בספרותנו שיש בה עקר היסתורי ואלה דבריה: “כשהלך יואב להלחם עם ארם עמדו עליו בני אדום אמרו לו “הלא כך אמר הכתוב: אל תתגרו בם” השיבם יואב “לא כך אמר הכתוב אתם עוברים בגבול אחיכם? הניחו אותנו לעבור ולא רצו אמר יואב וכו' וכו'” (תנחומא דברים). – ואנחנו העתקנו אותו מתוך הנוסח השמור בפי הרד”ק ששם הוא מחֻוָר יותר, מן האגדה הזאת עולה לנו, כי האדומים התאנו ליואב, כי אומר הוא לעשות להם רעה ולהתגרות בהם מלחמה, והוא בתם לבבו השיב להם, כי חלילה לבני ישראל להתגרות מלחמה באחיהם אשר עליהם הזהירה התורה: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו… ונשמרתם מאד, ועתה הנה אחיכם אנחנו תנו לנו לעבור, ולא שמעו להם בני אדום וישיבו פניהם ריקם, זהו פירוש האגדה הזאת, ואף כי אין להחזיק, כי עברו בני ישראל, אשר פניהם היו לארם אשר בצפון, את ארץ אדום אשר בדרום, הלא יצא לנו מזה, כי עמוד עמדו בני אדום לשטן לבני ישראל, וגם ר' יואל בן שועב מרגיש, כי “כאשר נלחם דוד בארם פשעה בו אדום” (ביאור ש“ב ח', י”ג), ואף כי מלת “פשעה” אינה מכונת, כי לא היתה משועבדת עוד בעת ההיא לישראל הנה דעתו לאמר, כי נצבה לו כצר, כי ראשית דברי האגדה המובאים בזה, עתיקה היא וכל עין בוחנת תכיר, כי דבריה דברי קבלה הם. ובכן יתבאר מאליו, כי ירא דוד פן יעמדו לו לשטן ולמוקש, ויצג מן העם אשר אות ויתן ביד אבישי, וכאשר הוסיפו להצר לישראל נלחם אבישי באדם ויך מהם שמונה עשר אלף איש, בעצם הזמן אשר נלחם יואב בארם כאשר הבחין הרד”ק: “נראה כי מלחמת אדום היתה כשהיתה מלחמת ארם”. (רד“ק ש”ב ח', י"ג), ואין ספק כי אחרי אשר כבש את אדום וישם בה נציבים, מהר גם הוא עם חילו לארם להושיע את דוד ואת יואב. ועתה הנה יפלא בעינינו אם נצח אבישי את אדום וישם בה נציבים, למה זה עלה יואב עוד הפעם על הארץ ההיא לשחתה? והלא בעת ההיא כבר עבדי דוד היו שמה? – החדה הזאת נפתרה בתשובת שאלה אחרת: בספר מלכים כתוב, כי עלה יואב שר הצבא לקבר את החללים (מ“א י”א, ט"ו) ועתה מי המה החללים האלה? הנה רש“י ורבנו ישעי' אומרים, כי המה החללים אשר הכו ישראל, ושיחה זו נאה היא ולשם מוסר נאמרה, כי נאה לנוצח להכניס לקבורה גם את אויביו, אך לפי הפשט אין רגלים לה, כי קבורה כזאת הלא היתה יכולה להמסר ביד הנציבים, אשר בידם משטר הארץ ומה לשר צבא מלחמה בבית הקברות? ואם נשאו לבו להתנדב לגמול חסר גם עם המתים מה יפלא בעינינו לראות, כי בשעה שהוא עושה מצוה קלה זו למתים, הוא עושה כלה בחיים, והמעט ממנו כי הוא מכה בהם י”ב אלף איש, יושב הוא ו בכל ישראל ששה חדשים ומכרית כל זכר באדום? גמילות חסד של אמת מצד זה והרג ואבדן מצד זה! אלא על כרחנו אנו אומרים, כי הקבורה והמלחמה לא היו שני הפכים, כי אם אב ותולדה, הקבורה הזאת גרמה למלחמה והמלחמה היתה מלחמת נקמת החללים הנקברים. והקבורה הזאת לא היתה יכולה להמסר לנציבים כי הנציבים הם המה היו החללים, כי אחרי צאת אבישי וגדודיו לעזור את ישראל הנלחמים על ארם, נפלו האדומים בטח על הנציבים ועל מעט אנשי המצב אשר הציג שם מבני ישראל, ויהרגום באכזריות חמה, – כדעת גראץ הנכונה בהערתו המובאה לעיל – וגם קבורה לא נתנו להם, על כן לא סר דוד ויואב וכל ישראל אל ביתם בשובם מהכות את אויביהם, וימהרו אל אדום ויקברו בראשונה את אחיהם החללים ואחרי כן נקמו מהורגיהם את נקמת אחיהם חללי ידם וישב להם יואב כגמולם. ובכן לא ישראל היו המתגרים באדום במלחמה הראשונה, כי אם בני אדום, ואחרי אשר הכניע אבישי אותם לא אמרו ישראל לעשות להם עוד רעה, כי אם לשום אותם למשמעתם, ויקומו האדומים ויהרגו את הנציבים אשר ישבו עמם לבטח, על כן לקחו ישראל את נקמתם הגדולה מאדום ויהרגו כל זכר יוצא צבא באדום, כי לא כל זכר ממש הכריתו מאדום, כי אלו היה כן מאין נולדה האומה האדומית שבימי יהושפט הדור החמישי לדוד היתה אומה שלמה ומרובה באוכלוסין? (מ"ב ג‘, ט’).

את הרושם אשר עשתה הריגת הנציבים בידי אדומים בלב העם, אשר נשארו בארץ ישראל בהיות דוד וכל צבאו בארם ואת סדר מלחמת יואב, ישוה לנו “מכתם לדוד” אשר הושר על מלחמת יואב באדום (תהלים ס'), תשועת אבישי לא נחשבה בעיני העם לתשועה, אחרי אשר נגפו אחרי כן הנציבים. ואולי היה בעיניהם כן, יען לא היו הולכים בקרב ההוא פני דוד, אשר יצא לו שם בישראל מנעוריו, כי ה' שומרו על יד ימינו במלחמה (ש“א י”ח, ה‘, י“ב. י”ד. כ"ח ל’.) וגם הארון אשר נראהו אחרי כן במלחמה עם יואב (ש“ב י”א, י"א) היה גם בפעם ההיא עם יואב, ששם היה רוב הקהל ולא עם אבישי באדום. על כן קראו על המלחמה “הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו”. ויהי המעט מהם, כי מרה נפשם על אחיהם המומתים בארץ אדום ויהגו אימה ויראו את האויב האדומי כאלו כבר פרץ גם בשערי ארץ ישראל להרעישה ולהראות את עמה קשה ולהשקותו יין תרעלה, כי בהיות הארון ודוד במערכה מחוץ לארצם, חשבו את ארצם כאלו ה' עזבה. את הרגש המר והקודר הזה הביע המשורר בשלשת הפסוקים הראשונים למזמורו (תהלים ס‘, ג’–ה’). אחרי כן החל לספר את התשועה, אשר עשה דוד בלכתו הוא להכניע את אדום במלחמה מלחמת יואב (ש“ב ח', י”ג. מ“א י”א, ט"ו), בראשונה יְפַיֵט המשורר בדרך כלל את המאמר המסופר בדרך כלל “ויעש דוד שם” (ש"ב שם) במליצת: "נתת ליראך נס " וכל עין תראה, כי “העשיה והנתינה”, “דוד והיראה”, “השם והנס” אחדים הם, והשם הזה או הנס הזה הוא “מפני קשט סלה”. כי דוד הראה גבורתו ומדת דינו לא לשם כבוש גס, כי אם מפני המשפט, כי הוא לא התגרה באדומים, כי אם הם התגרו בו ויכו את אנשיו, אחרי אשר כבר הרפו מהם וישבו לבטח עמם, ואחרי כן החל המשורר לספר את תחלת סדר המלחמה: דוד בשמעו את התלאה אשר מצאה את אנשיו באדום ואת הרעה הנשקפה לבני יהודה מבני אדום שכניהם, שאל במשפט האורים ויקרא: “למען יחלצון ידידיך” בני ישראל מבני אדום, אשר הרימו ראש. “הושיעה ימינך” תושיעני ימינך. “וענני” ביד כהניך הקדושים תהיה מענה אלהים. ויענהו ה‘, כאשר עם לבבו, ויקרא ברוב שמחתו: “אלהים דבר בקדשו” – כי יחזקני על אויבי על כן – “אעלוזה”, "אחלקה שכם " – כי ה’ אמר לי כי אחלק את אדמת אדום בחבל. ועתה יפרוט את מסעו – “ועמק סכות אמדד” – את העמק אשר מעבר לירדן, אשר שם עיר סכות (יהושע י“ג, כ”ז) אמדד בשעלי (ישעיה מ', י"ב) לאמר אעבור (כי לפי המתקבל על הדעת, הלך דוד אל ארם מעבר לירדן מזרחה, כי לוא אמר ללכת שמה דרך ארץ כנען, אשר מעבר הירדן ימה, כי עתה היה על כרחו עבר את ארץ צר וצידון, ואין להחזיק את זאת כי החריד דוד בחילו את חירם מלך הארץ אוהבו וידידו). “לי גלעד ולי מנשה” – כל יושבי עבר הירדן בני ועמי הם ומי יתיצב לי שם לשטן על דרכי. “ואפרים מעז ראשי יהודי מחקקי” כל ראשי שבטי ישראל נאמנים לי, ואם כן מי אירא? הלא – “מואב סיר רחצי” – כי כבר הכנעתיו. (ש"ב ח‘, ב’) “על אדום אשליך נעלי” – אשימהו למס עובד – “עלי פלשת התרועעי” – אולי תתני עלי אַת בקול קרא דוד בלעג. ועתה הוא נושא את לבו אל ה' לאמר: “מי יובילני עיר מצור”? – אל העיר הבצורה, אשר יהיה לי לצור עליה. “מי נחני עד אדום? הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו” כן יאמרו נמהרי לב. אך אני בוטח ואומר – “הבה לנו עזרת מצר” לאמר, תן לנו אתה עזרתך, כי – “שוא תשועת אדם” אני אין דעתי כדעת קטני האמנה כי בלב שלם אני בוטח “כי באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו”. ובכן יעלה בידינו מן המזמור הזה, כי תלה העם את אחרית הרעה של נצחון אבישי על בלי היות הארון במלחמה, וכי פחדם היה גדול פּן יפרצו בני אדום אל גבולם, וכי שאל דוד באורים ותומים, ומענה אלהים היה כאשר עם לבבו, ומסעו לאדום היה דרך העמק, אשר ממערב לערי גלעד ומלחמתו היתה מלחמת מצור.

וגראץ האומר, כי אין לשית לב למזמור זה, כי לא לדוד הוא, הוא לא שת לבו ודבריו מלתא בלא טעמא הם.

בפסוק ש“ב ח', י”ד נראה, כי כפל את דבריו, ובאמת יתבונן כל מעמיק, כי בין “וישם דוד נציבים” ובין “בכל אדום שם נציבים” חסרו דברים. ולדעתנו נמשכה הפסקה הראשונה אל שלפניה, אל מעשה שמונה עשר האלף, שהוא מעשה אבישי. ואחרי כן חסר פה מעשה מלחמת יואב ונקמתו ולא נותר ממנה, כי אם אחרית המלחמה, כי גם הוא שם נציבים, אך שימת הנציבים של יואב, היתה ביתר תוקף משל אבישי, כי פה נוסף “בכל”.

והדד האדומי, אשר ברח בימי מלחמת יואב מצרימה, אמנם היה לשטן לשלמה (מ“א י”א, י"ד) אך מלוכה לא עשה באדום – כי אם שת ידו עם רזון צוררו (כ"ג), כאשר נרמז מעט מפסוק המקוטע (שם כ"ה) כי עוד יאָמר בימי יהושפט: “ומלך אין באדום” (כ“ב, מ”ח) רק אז היה לנציב מעין כבוד מלך בימים ההם, כאמור “נצב מלך” (שם) ומלך אדום הנאמר בימי מלחמת מואב (מ"ב ג‘, ט’) אינו אלא נצב, כי עד ימי יורם בן יהושפט היתה אדום ביד מלכי יהודה, ואז המליכו עליהם מלך גמור (ח‘, כ’), ובכן היה כבוש זה קים בתקפו קרוב למלוכת שבעת מלכי יהודה.

SPLIT_

לראש הדף  

ב: כִּוֻן שמות גבורי דוד בש“ב ובדה”יא    🔗

דהי“א י”א ש“ב כ”ג

ישבעם בן חכמוני (י"א)

יושב בשבת תחכמוני.. עדינו תעצני (ח')

1

אלעזר בן דודו האחוחי (י"ב)

אלעזר בן דודו בן אַחחי (ט')

2

שמה בן אגא הררי (י"א)

3

ואבשי (כ')

ואבישי (י"ח)

4

בניה בן יהוידע (כ"ב)

בניהו בן יהוידע (כ')

5

עשהאל אחי יואב (כ"ו)

עשהאל אחי יואב (כ"ד)

6

אלחנן בן דודו מבית לחם (שם)

אלחנן בן דודו בית לחם (שם)

7

שמות ההרורי (כ"ו)

שמה החרודי (כ"ה)

8

אליקא החרודי (שם)

9

חלץ הפלוני (כ"ז)

חלץ הפלטי (כ"ו)

10

עירא בן עקש התקועי (כ"ח)

עירא בן עקש התקעי (שם)

11

אביעזר הענתותי (שם)

אביעזר הענתותי (כ"ז)

12

סבכי החושתי (כ"ט)

מבוני החושתי (שם)

13

עילי האחוחי (שם)

צלמון האחוחי (כ"ח)

14

מהרי הנטופתי (ל')

מהרי הנטופתי (שם)

15

חלד בן בענה הנטופתי (שם)

חלב בן בענה הנטופתי (כ"ט)

16

איתי בן ריבי מגבעת בני בנימן (ל"א)

אתי בן ריבי מגבעת בני בנימן (שם)

17

בניה הפרעתוני (שם)

בניהו פרעתוני (ל')

18

חורי מנחלי געש (ל"ב)

הדי מנחלי געש (שם)

19

אביאל הערבתי (שם)

אבי-עלבון הערבתי (ל"א)

20

עזמות הבחרומי (ל"ג)

עזמות הברחומי (שם)

21

אליהבא השעלבוני (שם)

אליהבא השעלבוני (ל"ב)

22

בני השם הגזוני (ל"ד)

בני ישן.. (שם)

23

יונתן בן שגי ההררי ² (שם)

יהונתן (ל"ב) שמה ההררי (ל"ג)

24

אחיאם בן שכר ההררי (ל"ה)

אחיאם בן שרר האררי (שם)

25

אליפל בן אור (שם)

אליפלט בן אהסבי בן המעכתי (ל"ד)

26

חפר המכרתי (ל"ו)

27

אחיה הפלוני (שם)

אליעם בן אחיתפל הגלני (שם)

28

חצרו הכרמלי (ל"ז)

חצרי הכרמלי (ל"ה)

29

נערי בן אזבי (שם)

פערי הארבי (שם)

30

יואל אחי נתן (ל"ח)

יגאל בן נתן מצובה (ל"ז)

31

מבחר בן הגדי (שם)

בני הגדי (שם)

32

צלק העמוני (ל"ט)

צלק העמוני (ל"ז)

33

נחרי הברותי נושא כלי יואב בן צרויה (שם)

נחרי הבארותי נושא כלי יואב בן צרויה (שם)

34

עירא היתרי (מ')

עירא היתרי (ל"ח)

35

גרב היתרי (מ')

גרב היתרי (ל"ח)

36

אוריה החתי (מ"א)

אוריה החתי (ל"ט)

37

הספר הזה מסתיים בספר שמואל בחתום זה “כל שלשים ושבעה” (ש“ב כ”ג, ל"ט) ואפשר, כי מספר זה נחתם בימי דוד הראשונים ואחרי כן נוספו על זקני הגבורים עוד ששה עשר אחרים צעירים מהם הרשומים בדהי"א שם (מ“א–מ”ז).

SPLIT_

לראש הדף  

ג: התור הראשון לספרות הנביאים    🔗

התור הזה קופל כארבע מאות שנה. ראשיתו היא כניסת ישראל לארץ ואחריתו היא מות דוד, הסופר הראשון לתור זה, הוא יהושע, והאחרונים הם שמואל נתן וגד. אך גם מיד סופרים אשר קמו ביניהם נמסרו לנו מעשי ידי סופרים, הלא המה שירת דבורה חמש פרשיות אחרונות לס' שופטים ושירת חנה כאשר יתבאר בזה.

 

I    🔗

 

ספר יהושע    🔗

בברייתא עתיקה שנינו “יהושע כתב ספרו וכו'” (ב“ב י”ד:) ובגמרא: “והכתיב וימת יהושע? דאסקיה אלעזר, והכתיב ואלעזר בן אהרן מת? דאסקיה פינחס” (ט"ו.). מדברי הברייתא אנו שומעים, כי יהושע היה הכותב את ספרו, ומדברי הגמרא אנו מוסיפים לשמוע, כי רק את עקר הספר כתב יהושע אבל יש בו תוספות מיד גדולי האומה שלאחריו.

אך בראשונה נבאר את דבר מתכונת עקר הספר אל יהושע בעצמו; מפי קדמונינו שמענו: “א”ר שמעון בן יוחאי ס' משנה תורה היה סגנון ליהושע" (ב“ר ו'; ילקוט בראשית רמ”ז י"א) ולדעתנו אין מאמר זה אלא פירוש גמור למקרא המלא האומר: “ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורה אלהים” (יהושע כ“ד, כ”ו). על כל פירושי מקרא זה, הוציא רד“ק משפט לאמר: ולא נראה לפי הפשט לא זה ולא זה והאמת כתרגום יונתן” (רד“ק שם, כ”ה) ואלה דברי המתרגם “וכתב משה ית פתגמיא האלן ואצנעינון בספר אורייתא דה'” (תרגום שם) ודון יצחק אברבנאל ז"ל פירש: “שיהושע כתב ספרו… כדי שיתחבר ספרו ויסמך אל ספר תורת האלהים, כי אחרי תורת משה בא אחריו ס' יהושע ויהי ב' בספר משמש בלשון עם”. (אברבנאל שם).

לפי דברי התנא והמתרגם והמפרש, זקוקים שני הספרים האלה, ס' התורה וס' יהושע בזִקה גדולה ומהודקת החוזרת ונראת גם מתוך דברי חכמי ישראל (נדרים כ"ב:) גם מתוך דברי ימי הכותים, שאין להם כ"א שני ספרם אלה בלבד, תורת משה וספר שהם קוראים לו יהושע, ושזו עדות גמורה, כי גם בימי חזקיהו נחשב ס' יהושע כעין תשלום לס' התורה. ואם נתבונן מעט, נכיר, כי בכמה פנים יראה באמת ס' יהושע כתוספת לחמשה חומשי תורה, ומלבד אשר ראש ס' יהושע נעוץ בסוף משנה תורה, הנה כמעט רוח אחד שרויה על ספר זה ועל תורת משה כלה, כאשר יתבאר במערכה הזאת.

משנה תורה

יהושע

כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה

מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם (דברים י“א, כ”ד)

1

כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה (א‘, ג’)

מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת… ועד הים הגדול… יהיה גבולכם (ד')

1

לא יתיצב איש בפניכם…(כ"ה)

2

לא יתיצב איש לפניך…

2

חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם ( ד ברים ל"א, ז)

חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (כ"ג)

3

חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם (ו')

3

וה'… יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך (ח')

4

אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך (ה')

4

וה' הוא ההולך לפניך… לא תירא ולא תחת (שם)

5

אל תערץ ואל תחת, כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך (ט')

5

וישמעו אליו בני ישראל (ל"ד, ט')

6

ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך (י"ו)

6

מלבד הפסוקים האלה, אשר הם כבריח המבריח את שני הספרים יחד ואשר על זה יכון עקר מאמר רשב"י, כי ספר “משנה תורה נעשה סגנון ליהושע”, יראו ביהושע שתופים בדעות ובמבטאים ובעשיות, גם בכל חומשי תורה, אשר לא נראו כן בשאר ספרי הנביאים והכתובים.

משנה תורה

יהושע

ה' הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד', ל"ט)

1

ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (ב', י"א)

1

ויהיו לאות לבני ישראל (במדבר י"ז, ג', ועוד ועוד)

2

למען תהיה זאת אות בקרבכם (ד‘, ו’)

2

כי ישאלך מחר לאמר מה זאת ואמרת וגו' (שמות י“ג, י”ד). כי ישאלך בנך מחר לאמר וגו' (דברים ו‘, כ’). ואמרת לבנך (כ"א)

3

כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם (שם). ואמרתם להם.. _(ז'). אשר ישאלון בניכם מחר וגו' (כ"א). והודעתם את בניכם לאמר (כ"ב)

3

של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא (שמות ג‘, ה’)

4

של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד קדש הוא (ה', ט"ו)

4

למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג.. ולכלותם (שמות ל“ב, י”ב). ושמעו מצרים ואמרו.. מבלתי יכולת להביא את העם.. וישחטם במדבר (במדבר י“ד, ט”ז)

למה העברת העביר את העם וגו' לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו (ז‘, ז’)

5

הקהל את העם והאנשים והנשים והטף וגרך (דברים ל“א, י”ב)

6

נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר (ה' ל"ה)

6

המקום אשר יבחר.. (דברים י"ב, ה'. עוד ועוד)

7

המקום אשר יבחר (ט', כ"ז)

7

ה' נלחם להם (שמות י“ד, כ”ה)

8

ה' נלחם לישראל (י', י"ד). ה' אלהי ישראל נלחם לישראל (מ"ב)

8

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש וגו' (שמות י"א, ז')

9

לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (כ"א)

9

ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם (דברים ה‘, כ’). ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל (כ"ט, א'). הקהיל כל זקני שבטיכם ושוטריכם (ל“א, כ”ח)

10

וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו (ח', ל"ג). לכל ישראל לזקניו ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו (כ"ג, ה'). לזקני ישראל ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו (כ"ד, א')

10

המקראות האלה שבתורה ושביהושע הדומים גם ברח, אשר תחיה את שניהם בפנים אחדים ובמדה אחת, והמכוונים כמעט בכל פרקיהם ופרטיהם, גם במראיהם החיצון, יעידו לנו עדות מוכרעת מתוכה, כי ספר זה נכתב בימי יהושע, התלמיד המובהק למשה רבנו ע"ה, אשר סמך ידו ויתן מהודו עליו, ובשום פנים לא יכונו דברי אברבנאל האומר בהקדמתו לאחר את הספר כלו עד שמואל הנביא, וכל ראיותיו אשר הביא שמה לענין אחור עקר הספר קלושות הנה. ואמתת הדבר כך הוא: יהושע כתב את קר ספרו הוא ולא אחר, אך אמת הדבר, כי נוספו בו גם אחרי כן דברים מידי סופרי הקדש, שקמו אחריו כאשר דבר אברבנאל. אך הדברים הנוספים מעט מזער הם.

שבע פעמים כתוב ביהושע בצד המאורעות “עד היום הזה”, ומליצה זו שדרכה להאמר ולהכתב אחרי עבור ימים רבים מזמן המאורע האמור או הכתוב, נתנה לאל יד המבקרים החדשים לאחר את חבור הספר כלו, עד כי יש אשר קבעו זמנו באחרית ימי הבית הראשון. אך אם נבקר היטב את הכתובים, נראה כי עקר הספר כבר היה קים בימי יהושע כלו, והתוספות הקטנות אשר חלו בו ושהן בלי ספק מן הדברים הצעירים בכל דברי הספר, מקצתן בנות זמנו או אולי מעשה ידיו היו ומקצתן נוספו בימי השופטים לא אחרי כן, כי מאמר “עד היום הזה” לא דבר עקר בספר הוא. יעיד פסוק כ"ז שבפרשה ט'. עקר פסוק זה נכתב עוד בימים הראשונים שבראשונים לימי הכבוש בטרם הוקבעה עוד שילה למקום המשכן ומקום העתיד לדבר זה נקרא עוד בשמו האלמוני “המקום אשר יבחר” ככל אשר נקרא בתורה, ובכל זאת כתוב שם “עד היום הזה”. הא למדת, כי הספר היה חתום ומסוים בזמן המוסיף ואין לדור מן אחור התוספות על אחור העקר כלל וכלל. ובכן עומד עקר הספר בחזקתו, כי ליהושע הוא, ואנו אין לנו כי אם לקבוע את סוף זמן תוספותיו.

והנה הכתוב האומר: "ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה " (יהושע ט"ז, י'.) אי אפשר לו להכתב אלא לפני ימי שלמה, כי בימי שלמה לכד פרעה “את גזר וישרפה באש ואת הכנעני היושב בעיר הרג ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה: ויבן שלמה את גזר וגו'” (מ“א ט', ט”ז–י"ז). ואין ספק לכל איש נבון, כי אחרי אשר התעמר בשארית עמי כנען וישעבדם לעבדים (כ’–כ"א) אין מקום עוד למליצת “ולא הורישו וגו'” (יהושע שם) המורה במקומו על קוצר יד ישראל הרפה לגרשם כלה, כאשר תורה מליצה זו השנויה פעמים רבות להלן (שופטים א', כ“ז–ל”ג).

והכתוב אומר "ואת היבוסי תושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה " (יהושע ט“ו, ס”ג) זוקק את ישיבת היבוסי לקוצר יד בני יהודה להורישם, ובכן לא נאמרה ישיבה זאת על זו שבימי דוד, אשר רק ברוחו הנדיבה הטה אליהם חסד ככתוב בגף ספרנו, כי אם על ישיבה הראשונה שבימי השופטים, שקבלו עליהם בני יהודה מאונס ומרפיון יד, ודבר זה, לאמר, בלתי יכולת, אין לו מקום, כי אם עד לכוד דוד את ירושלם (ש"ב ה', ז) בשנה השמינית למלכו.

מליצות “עד היום הזה” הכתובות שתי פעמים במעשה עכן בגל אבניו ובשם מקומו (יהושע ז', כ"ו) ופעם אחת בישיבת “גשור ומעכת בקרב ישראל” (י“ג, י”ג) אין להם שום הכרע ובשבילן אין לנו לאחר אפילו כניסת התוספות ולהוציאן מחזקת קדמותן. לעומת זה נראה, כי פעם אחת נכתב " ע ד היום הזה" בימי יהושע עצמו, האחת "ואת רחב החיה יהושע ותשב בקרב ישראל עד היום הזה ". (יהושע ו', כ"ה) מלת “ותשב” הנאמרת על נקבה יחידה על כרחנו על רחב עצמה חוזרת ובכן אי אפשר לה להכתב אחרי דורה, ודורה הלא דור יהושע הוא.

ובכן יש להחזיק, כי התוספות האחרונות שבאחרונות נכתב בידי שמואל וסיעתו, וכל המקראות, אשר אין להם מקום בימי יהושע, יש לנו לחשוב אותם למעשה דורות השופטים עד ימי שמואל, אך זמן חבור עקר הספר אינו זז ממקומו.

SPLIT____

 

II    🔗

 

ספרי שמואל    🔗

1 ספר שופטים

שמואל כתב ספרו וספר שופטים וכו' (ב“ב י”ד:) “שכולם קדמו לו ועמד וכתב ספרן ומה שעלתה לישראל בימיהם” (רש"י).

ככל אשר נעץ יהושע, את ראש ספרו בסוף תורת משה, כן נעץ בעל ס' שופטים את ראש ספרו בסוף ספר יהושע ומלבד ששני הספרים האלה דומים בפרט זה, כי תחלת ס' יהושע, הוא: “ויהי אחרי מות משה” ותחלת ספר שופטים: “ויהי אחרי מות יהושע”, תראה עין המבחין כי משולבים שני הספרים האלה בפסוקים שלמים המשותפים לשניהם.

יהושע

שופטים

ויאמר כלב אשר יכה (ט“ז, ט”ז.) וילכדה עתניאל וגו' (י"ז) ויהי בבואה (י"ח) ותאמר.. גֻלוֹת תחתיות (י"ט)

1

ויאמר כלב אשר יכה וגו' (א', י"ב.) וילכדה עתניאל וגו' (י"ג) ויהי בבואה וגו' (י"ד.) ותאמר.. גֻלוֹת תחתית (ט"ו.)

1

ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וגו' (ט"ז, י'.)

2

ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר וגו' (שם כ"ט.)

2

וישלח יהושע את העם איש לנחלתו (כ“ד, כ”ח.)

3

וישלח יהושע את העם וילכו איש לנחלתו לרשת את הארץ (ב‘, ו’.)

3

ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשי ה' אשר עשה לישראל (שם ל"א.)

4

ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל (שם ז'.)

4

ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאת ועשר שנים (שם כ"ט.)

5

וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאת ועשר שנים (שם ה'.)

5

ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש (שם ל'.)

6

ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים מצפון להר געש (שם ט'.)

6

זאת הארץ הנשארת (י"ג, ב').. חמשת סרני פלשתים.. (ג').. לצידונים (ד) תחת הר חרמון עד לבוא חמת (ה')

7

ואלה הגוים אשר הניח (ג‘, א’). חמשת סרני פלשתים וכל הכנעני והצידוני מהר בעל חרמון עד לבא חמת (ג'.)

7

אך בכל זאת אינו דומה ספר שופטים בקשורו כספר יהושע, ספר יהושע בקשורו לספר משנה תורה, כי יהושע ומשנה תורה נעוצים עקר בעקר, לא כן שופטים ויהושע שמרבית פסוקיהם המשותפים מן התוספות הן, כי בפרשיות גבולים יש תוספות רבות שהכניסו שם סופרי הקדש אחרי מות יהושע (עיין הקדמת אברבנאל). ועל שבעת הפסוקים האחרונים שבספר יהושע כבר העירו רבותינו, כי מאוחרים המה. אך גם לפרשה ראשונה לספר שופטים ולעשרת הפסוקים הראשונים שבפרשה שניה ולשלשת הראשונים שבפרשה שלישית, אין סדר רצוף וחבורם רופף ואינם עקר עוד בעצם דברי ימי השופטים וכל עצמם אינם, כי אם קבוצת זכרונת בודדים, וקרוב הוא, כי התוספות מדברי שמואל וסיעתו הן, והם עשו אותם חתום לספר יהושע ופתיחה לספר שופטים. ופסוק כ"א והפסוקים האחרונים שבפרשה ראשונה, יעידו כי אחרי מות שמואל אי אפשר לקבוע זמן חלק זה.

וספר שופטים, כאשר הוא בידינו שלשה חלקים לו. החלק הראשון הוא מתחלת הספר עד פסוק ה' לפרשה ג'. החלק השני הוא משם עד פרשה י“ז, אל החלק הזה יחשב על פי סדרם הנאה גם שלשה עשר פסוקים האחרונים שבפרשה שניה. והחלק השלישי הוא מפרשה י”ז עד סוף הספר.

החלק השלישי קודם הוא בזמנו לחלקים הסדורים לפניו, כי בימי הכתבן נקראה עוד ירושלם “יבוס” (שופטים י“ט י'-י”א) משא“כ בחלקים הראשונים ששם נקראת העיר הזאת ירושלם (א‘. ז’. ח. כ"א). ועיין על קדמות המאורעות המסופרים בחלק זה “זמן פסל מיכה ופילגש בגבעה” שבסוף ח”א מספרנו, והדבר ברור, כי שמואל כבר מצא את החלק השלישי הזה כתוב ומונח ולא הוסיף עליו דבר, כי אם תקון לשון במקום אחד “היא ירושלם” (י"ט, י') ומליצית “עד היום הזה” (י“ח, י”ב) ועל כן חבר אותו בעינו וכהויתו בתורת תוספת בסוף ספרו ספר שופטים.

אך עקר מעשה שמואל בספר שופטים הוא החלק השני שתחלתו הוא פסוק ה' או ז' לפרשה ג' וסופו ט“ז, ל”א. כל הפרשיות האלה, מלבד שירת דבורה אשר נמצאה ככתבה וכלשונה ומלבד פסקי הנבואות המקוטעות, כלן דברי שמואל וסיעתו הנה, ואין דבר אשר יכריענו לחשוב אף את “עד היום הזה” (ו‘, כ"ד. י’, ד. ט“ו, י”ט) לתוספות מאורחות, כי אפשר ואפשר להחליט גם אותן לבעל עקר הספר, כי האחרונה שבמליצות “עד היום הזה” בשמשון היא אמורה וגם מימי שמשון עד ימי שמואל הלא עברו כמה דורות.

2 ספר שמואל

בברייתא המובאה שנינו: “שמואל כתב ספרו וכו'” (ב“ב י”ד:) “והכתיב: ושמואל מת? דאסקי גד החוזה ונתן הנביא” (ט"ו). מכלל הדברים האלה אנו רואים, כי יד ספרי הקדש שאחרי שמואל ויד שמואל שוה בו, והתוספת שהוסיפו גד ונתן, מרובה היא על העקר, כי לכל היותר אין לשמואל עצמו, כי אם כ“ד פרשיות הראשונות שבש”א, כי פרשת כ“ה מתחלת “וימת שמואל” והשאר שהם שבע פרשיות האחרונות שבש”א, וכ“ד פרשיות של ש”ב לגד ולנתן הם. ודבר זה מתקבל מאד, כי באמת האריכו שני הנביאים האלה ימים עד תם כל המאורעות שבספר שמואל. את גד החוזה אנו מוצאים קים בסוף ימי דוד בקנותו את הר המוריה מיד ארונה היבוסי (ש“ב כ”ד, י"ט) ונתן הניא עוד זכה למשוח יחדו הוא וצדוק הכהן, את שלמה למלך (מ“א א', מ”ה) ואם בּלוּ הנביאים האלה את כל המאורעות הכתובים בספר שמואל, אין ראוים ומוכשרים מהם לכותבי דברי הימים האלה, כי גד היה המתענה עם המלך דוד בכל נדודיו מתחלת נסו מפני שאול (ש“א כ”ב, ה') ויהי לו לנביא מגיד דבר ה' עד סוף ימיו (ש“ב כ”ד, י"א), ונתן הנביא היה מורה ומוכיחהו ואיש סודו עד יום מותו. ומי כמוהם בקיאים בכל ימי דוד, שבהם לבדם עסק הכתוב מפ' כ“ה שבש”א והלאה. ולענין חלוקת הספר, גם אם נתפוש את המרובה, לא כתב שמואל יותר, כי אם עד ש“א כ”ה. כי שם כתב “וימת שמואל” אשר קרוב הוא, כי זה הוא סמן תחלת דברים לסופר הבא אחרי הסופר הקודם כמו ויהי אחרי מות משה“. (יהושע א' א') “ויהי אחרי מות יהושע”, (שופטים א', א,) כי מבלעדי זאת אין צרך לזכרון מיתה זו (שופטים א' א'). אך גם זאת יש לנו להתבונן, כי מיתת שמואל נזכרת עוד הפעם בספר זה (ש“א כ”א, ג') וגם שם אין צרך לענין הבא אחריו, לזכרון מיתה זו. ועל כן יש לנו להחזיק, כי גם שם זכרון מיתת שמואל אינו אלא תחלת ספר. ואם יש לנו שני ספרים בספר שמואל – מלבד דברי שמואל עצמו – אין לנו לתלותם, כי אם בשני סופרים אלה גד החוזה ונתן הנביא. ואם כן קרוב הוא מאד כי “וימת שמואל” עד “ושמואל מת” הוא לגד החוזה, כי כל אלה הם דברי ימי דוד בגלותו ושם הלא היה עמו גם גד (כ"ב, ה') ומן “ושמואל מת” עד תם כל הספר לנתן הנביא הוא, כי אותו מצאנו נזכר לראשונה בימי מלכות דוד וקרוב הוא, כי נהג גם הוא מנהג בעל ספר דה”י (דהי“א, י', י”א י“ג – י”ד) לפתוח את מלכות בית דוד בחטאת שאול שחטא בבעלת אוב.

מלבד פרשיות אלה אפשר הוא, כי שלשת הפרשיות הראשונות שבש"א כלן או מקצת פסוקים שבהן, כגון “והנער שמואל וגו'” (ש“א ב', כ”ו) “ויגדל שמואל וגו” (ג', י"ט) “וידע כל ישראל וגו'” (כ'.) לא היו מעשה ידי שמואל, ודבר זה ברור לנו כמעט, כי שלשת הנביאים כתבו איש איש את חלקו וכל אחת נפוצה לעצמה בין העם. מגלת שמואל היתה נקראת: “דברי שמואל הרואה”. (דהי“א כ”ט, כ"ט) ומגלת נתן היתה נקראת: “דברי נתן הנביא” (שם) ומגלת גד: “דברי גד החוזה” (שם) “שירמיהו כאשר רצה לכתוב ספר מלכים הכין ספר שמואל הקודם אליו, וקבץ מאמרי הנביאים הנזכרים בספר ואין ספק שהוסיף בו דברים לביאור המאמרים, כפי מה שראה וזה אמרו: עד היום הזה. (ש“א ה‘, ה’. ו', י”ח. כ“ז, ו‘. ל’, כ”ה. ש“ב ו‘, ח’. י”ח) והוא היה מה שכתב: לפנים בישראל וגו', כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. (ש"א ט‘, ט’) ושאר הפסוקים אשר זכרנו שיורו אחור הזמן כלם היו מפעל המתקן המקבץ ע”ה. (הקדמת אברבנאל לנביאים ראשונים).

אך בכל היות עקר ספר שמואל א' ושופטים בני אב אחד, נפרדים הם איש לעצמו ואין שום שלוב נוהג בהם, תחת אשר ספר שופטים, שעקרו מעשי ידי שמואל משולב בפסוקים משותפים לס' יהושע, שעקרו מעשה ידי יהושע הקודם לו כשלש מאות שנה וספר יהושע משולב לחמשה חומשי תורה, שהוא כלו למשה רבנו ע"ה.

3 ספר רות

את האחרון לשלשת ספרי שמואל מנו רבותינו את ספר רות, ואלה דבריהם בברייתא ההיא: “שמואל כתב ספרו ושופטים ורות” (ב“ב י”ד:) ויען כי עתיק ספר זה וקודם בזמן הכתבו לדור דוד, על כן מנו אותו ראשון לסדר הכתובים ויאמרו: “סדרן של כתובים רות וספר תהלים וכו' וכו'” (שם) והפסוק הראשון שבספר זה ישתף אותו במליצת “ויהי בימי שפוט השופטים” בפירוש עם ספר שופטים, מלבד, כי דברי קדמונינו עומדים תמיד במלא חזקתם, הנה גם כל הרוח השרויה על ספר זה, היא היא הרוח הנסוכה על החלק התיכון שבספר שופטים ועל ספר ש"א, ואם כן מסתבר הוא מאד, כי הוא עצם מעשה ידי שמואל וסיעתו וכמעט אין צרך עוד לראיות אחרות אך בכל זאת הננו לערוך בזה גם לוח מבטאים הבאים בספר זה, אשר ימצאו רק בספר שופטים ושמואל או אשר מרביתם ימצאו בספרים אלה ורק מעוטם ימצא במקום אחר.

שופטים ושמואל

רות

יעש ה' עמכם חסד (ש"ב ב‘, ו’)

יעשה ה' עמכם חסד (א‘, ה’)

בכל אשר יצא יד ה' היתה בם (שופטים ב' ט"ו ³

כי יצאה בו יד ה' (י"ג)

כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף (ש“א ג', י”ז ועוד חמש פעמים בס' שמואל)

כה יעשה ה' לי וכה יוסיף (י"ז)

ה' עמך (שופטים ו', י"ב)

ה' עמכם (ב‘, ד’)

ברוך בני לה' (שופטים י"ז, ב') ברוך אתה לה' (ש“א ט”ו, י"ג)

ברוך הוא לה' (כ')

וילפות (שופטים ט“ז, כ”ט)

וילפת (ג‘, ה’)

פלוני אלמוני (ש“א כ”א, ג')

פלוני אלמוני (ד' א')

גם על הספר הזה הפך המחבר ספרי שמואל נתן וגד לאחדים, את ידו, ויוסף גם עליו תוספות באור במקום אחד “לפנים בישראל” (רות ד‘, ז’) ככל אשר הוסיף בספר שמואל (ש"א ט‘, ט’).

SPLIT___

לראש הדף  

ה⁴    🔗

  ##: סדר מלחמות יהושפט האחרונות

בין מלחמות יהושפט אנו מוצאים מלחמה אחת, שמלך אדום היה בעל ברת לו ואויב למואב (מ“ב ג', ט’–כ”ז). ומלחמה אחרת אנו מוצאים לו שאדום יושב הר שעיר היה אויב לו ובעל ברית למואב (דהי"ב כ‘, י’). והדעת מכרעת, כי אין להפסיק באמצע את השלשלת הרצופה של זקת אדום ליהודה המושכת והולכת מימי דוד, ולהתחיל אותה עוד הפעם מחדש ולאמר כי בראשונה הפרה אדום את בריתה עם מלך יהודה ותלחם בו היא ומואב, ואח“כ שבה עוד הפעם לבא עם יהודה בברית ולהלחם שתיהן במואב. ויותר הרבה הוא מסתבר להחזיק, כי זקת אדום ליהושפט היתה מושכת עוד מימי דוד, ואחרי כן כאשר נתק החוט, נתק נתיקה עולמית, ואם כן, יש לנו להקדים את מלחמת יהושפט מלך יהודה ויהורם מלך ישראל ומלך אדום במואב, למלחמת מואב ואדום ביהושפט. ומלבד האומד המתישב על הדעת, יתחזק דבר זה עוד יותר בהמצא ובהראות, במלחמת ישראל ואדום במואב, ראשית מקור חרי אף אדום בישראל, והוא דבר הקרבת מישע את בן מלך אדום, וקצפו על בני ישראל, שלא מיחו בידו ולא נקמו את נקמתו. (מ“ב ג', כ”ז. עמוס כ‘, א’–ג’) ועיין רד”ק רלב“ג ואברבנאל בשני המקומות אשר השכילו לכונם יחד ולפרש מלת “בנו” (מ"ב שם) בנו של מלך אדום, ובאמת גדלה חמת אדום על מואב ועל יהודה. אך למען הנקם באחד משני הגוים התחברה בראשונה עם מואב להנקם ביהודה, ואחרי כן אמרה להנקם גם במואב. ושנאת שני העמים, אשר כסו רגע במשאון היתה עזה מאד, עד כי פרצה בטרם הניחם עוד חמתם ביהודה (דהי“ב כ', כ”ג) כי דברי רש”י בשני המקומות ודברי ראב“ע בפירושו לעמוס אינם לפי פשוטו של מקרא, כאשר כתב האברבנאל, ומה רעועים דברי ר”י ייטלש בבאורו לספר מלכים המפרש מלת “בנו” על בנו של מלך מואב ומבאר פסוק “ויהי קצף גדול” לאמר: “ומזה נתעורר קצף גדול בלב אנשי אדום, אשר היו בעוזרי ישראל ויהודה על דבר האכזריות הגדולה הזאת, אשר נסבה מן המלחמה הזאת” – שכח המחבר הזה, כי הקרבת פרי בטן לעולות נחשבה בעיני העמים כמעשים בכל יום, ואיך יתעבר גי על לא דבר, כי אם בשביל קיום מנהג רגיל כזה שאירע בעם אר, ולא על גוף מעשהו, כי אם על גרם רחוק.

ומלבד זה יעיד שתוף שני המקומות בשלשלת גופי פרטיהם: 1) “מואב” שהוא פרט הפועל (מ“ב ג', כ”ו. עמוס ב‘, א’,), 2) “מלך אדום” שהוא פרט הפעול (מ"ב שם. עמוס שם). 3) “ויעלהו עולה” (מ“ב שם כ”ז) “שרפו עצמות וגו'” (עמוס שם) שהוא פרט הפעולה כי שני מקראות שבשני ספרים אלה מאורע אחד ומיוחד הוא, ומה שכתוב בעמוס מלך, ולא בן מלך, אינו אלא להמריץ את הרושם ולהפליג את החטא, כי מלבד אשר המית איש ובן מלך, המית מלך כי הוא היה בן מלך אדום “אשר ימלוך תחתיו” (מ"ב שם). על כן קבע גם בעל סדר עולם את מלחמת יהושפט בעמון ובמואב ובהר שעיר לאחרית מלחמותיו, ושאחרי כן לא חדש עוד דבר, כי אם את מנוי יהורם בנו למלך תחתיו, ואלה דברי התנא: “בשנת ה' ליורם בן אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, בחזרתן מן המלחמה, מאחר שהרגו עמון ומואב והר שעיר, באו והמליכו את יהורם בן יהושפט על יהודה וכו'” (ס“ע, י”ז) ואם היתה חזרת יהושפט ממלחמתו בעמון ומואב ואדום בשנת ה' ליורם בן אחאב, הלא היתה על כרחנו מאוחרת חמש שנים למלחמת יהושפט ויורם בן אחאב ומלך אדום במואב שהיא היתה לפי העולה מן הכתובים (מ"ב ג‘, ו’–ט’) בימים הראשונים לשנתו הראשונה. ורק אם היתה מלחמתו בעמון ומואב ובשעיר האחרונה לכל מלחמותיו, רק אז יכון הפסוק התכוף לה “ותשקוט מלכות יהושפט וינח לו אלהיו מסביב” (דהי"ב כ‘, ל’) שמתוכו מוכרע, כי לא קמו לו עוד מלחמות בימיו.

ולפי זה המעט ממלחמת יהושפט בעמון ומואב ואדום שהיתה גם היא בימי יורם בן אחאב, כי אם היא היתה עוד מאוחרת מספר שנים אחרי המלחמה, שנלחם הוא ויהושפט ומלך אדום במואב, ובכן היו שתיהן מאוחרות לימי אחזיהו בן אחאב שמלכותו קדמה למלכות יורם אחיו. ויוסיפוס שהקדים את מלחמת יהושפט באדום בימי אחזיה לא דיק, כי חשב את כל הכתוב בדה“י לרצוף בסדר אחד ובמצאו באחרית דברי ימי יהושפט את מליצת “ואחרי כן התחבר יהושפט עם אחזיה” (ל"ה) חשב את כל הקודם לפסוק זה בפרשה, לקודם בענינו בזמן. אך באמת אין סדר המאורעות רצוף, כי אם עד פסוק ל”א, ופסוקי ל“א–ל”ד אינם כיאם נוסח משונה מעט לפסוקי מ“ב–מ”ד ולפסוק מ“ו שבפרשה כ”ב בספר מ“א, כי כן היה דרך בעל ספר דה”י לאסוף אל ספרו כל נוסח אשר מצא (ועיין רש“י דהי”א ב', מ"ב), וכשם שבמ“א נערמו פסקי מאורעות בודדים ארי פסוקי הנוסח המשותף (מ“א כ”ב, מ“ב–מ”ו. דהי“ב כ', ל”א–ל"ד) שאין להם קשור עם שלפניהם כן תכף גם בדה”י מאורע התחברות יהושפט לאחזיה בדבר האניות לנוסח המשותף (דהי“ב כ', ל”ה ל"ז) ומאמר “ואחרי כן” אין ענין למקומו בספרנו כי אם ישנו ענין למקורו הקדמוני אשר ממנו לֻקח.

ולחקר דברי הימים נכבדה מאד הפסקה היקרה הזאת בהקדימנו את שני הפסוקים ראשונים (דהי“ב כ' ל”ה–ל"ו) לפסוק מ“ט שבפרשה כ”ב שבמ"א עד פסקת “ולא הלך” ובהקדימנו את שני הפסוקים האחרונים (דהי“ב שם ל”ו–ל"ז) לפסקת “ולא הלך” המתפרשת בפסוק שלאחריה (מ“א כ”ב, ג').

SPLIT____

לראש הדף  

ו: קטגוריא בין בית דוד ובין בית אחר    🔗

סלוק עזיהו ממלכותו לרגלי נגעו, נזכר במלכים בתורת מקרה שקרה את המלך האמלל הזה לתֻמו. ואלה דברי הכתוב שם “וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית שופט את עם הארץ” (מ“ב ט”ו, ה') לא כן בדברי הימים, כי לפני ספור המאורע האמור גם בספר מלכים "ויהי מצורע עד יום מותו, וגו' (דהי“ב כ”ו, כ"א) הקדים בעל הספר חמשה פסוקים שלמים, שתחלת דבריהם הם "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטר על מזבח הקטורת " (ט"ז) ואחרי כן יפרוט בעל הספר את כח לב עזריהו הכהן הגדול ואחיו הכהנים (י"ז) את תוכחתם הנמרצה (י"ח) ואת זעף המלך וענשו עונש הצרעת (י"ט) וגרושו מבית ה' וקבלתו את הדין המרומזת במליצת “וגם הוא נדחף לצאת, כי נגעו ה'” לאמר “אחרי ראותו כי הצטרע ידע כי יד ה' היתה בו וימהר גם הוא לצאת” (כ').

והנה כל עצם המאורע הזה מתחלתו היה פרי גובה לב, שנכשל בו גם המלך הטוב הזה. “כחזקתו” “שאמר נאה למלך לשרת למלך הכבוד” כמליצת בעל הפי' המיוחס לרש"י (דהי“ב כו', ט”ז) מבלי שים לב אל מצות התורה, ואין ספק בדבר כי לענין זה קנא מלך יהודה זה במלכי אפרים, שהיו כהנים גדולים לאלהיהם (מ“א י”ג, א') ושבשביל כהונתם הגדולה על מזבח בית אל נקראה עיר זו “מקדש מלך” (עמוס ז', י"ג) כי שם “מקדש” לא יכון אלא לבית שמשמשים בו בכהונה ולא לדירת אדם. והמאורע הזה לא פסק מהוליד תולדות רעות בדומה לו ימים רבים.

לפי דברי ספר דברי הימים, לא מחלתו וצרעתו היו עקר סבת סלוקו מן המלכות כי אם צערו, או בשתו, על הגרשו מבית המקדש או שמפני הרהור תשובתו ומוסר כליותיו, לא קמה עוד בו רוח למשול בעמו, כי פסקת “כי נגזר מבית ה'” (דהי“ב כ”ו, כ"א.) איננה יכולה להיות טעם אל גוף מאמר “וישב בבית החפשית” שלפניו, כי גם מלבד בית ה' ובית החפשית ישנם עוד בתים, ואם בשביל הצרעת הלא מוטב היה לכתוב לת, טעם לדבר, את דבר הנגע. אך אין זאת, כי אם מאמר “כי נגזר מבית ה'” טעם כולל הוא על המאורע בכללו שעקרו הוא פרישותו מן הממלכה, ודבר זה, הלא תלאה גדולה היתה ליהודה ולבית דוד, כי תחת מלך זקן ורגיל נורא על כל סביביו, עלה ילד רך על הכסא, ולפי דברינו בגוף הספר, הלא היתה גם המלחמה “בדרך מצרים” שסופה היה מפלה ודבר ומגפה, תולדות חליפה זאת בממלכת יהודה.

גם על פני ממלכת יותם הנקי והצדיק, משך מאורע זה חוט זר מאד, כי בכל אהבתו את את בית ה‘, אשר בנה בו את השער העליון (כ"ז, ג') לא מצא את לבבו לדרוך על סף הבית הקדוש והמרומם הזה, אשר היה לו מזכרת חלול כבוד בית אביו "רק לא בא אל היכל ה’" (כ') “בעבור שנכשל בו עזיהו אביו לא רצה להכנס שם להתפלל ולהקריב קרבנותיו” (רד"ק), והדבר הזה היה למוקש לעש, אשר מרכז העבודה בבית ה' היה מסוגל לתת לו גם לב אחד, כי הבמות גברו ותרבינה עד להשחית (עיין רש“י ורד”ק למאמר “ועוד העם משחיתים” – שם) והבמות האלה, אף כי לשמים היו, פרצו דרך לעבודה זרה אחרי שכב המלך עם אבותיו, ואשר על כן המריץ מיכה המורשתי את תוכחתו על “במות יהודה” אשר הן היו בעיניו “כחטאות בית ישראל” (מיכה א‘, ה’), הקלקלה הזאת עלתה עד מרום קצה בימי אחז, כי הדבר, אשר היה קשה לעזיהו בהתיצב עזריה הכהן אמיץ הלב בפניו, וגם הוא הלא היה איש צדיק מימיו, אשר עד מהרה נכנע מפניו, נוח היה ביד אחז אשר עליו אמרו חכמי הדורות “הוא המלך אחז: הוא ברשעו מתחלתו עד סופו” (מגילה י"א). גם הכהן אוריהו אשר היה בימיו, שידענו בו מפי ישעיה הנביא (ישעיה ח‘, ב’) כי חסיד היה, לא מצא את לבבו לעכב בידו, המלך הטפש הזה אמר באולתו למצוא מקום, אשר הניחו לו אבותיו להתגדר בו.. עזיהו אבי אביו אמר לשמש בכהונה והשעה נטרפה עליו, ויותם אביו לא אמר לשמש בכהונה, אך מנוע מנע את רגליו מן המקום הקדוש אשר הכאיב את לבו, והוא בחוסר לבו לא שעה אל המון לב אביו, ויעתק בעברתו את המזבח העתיק ממקומו ויזניחהו (מ“ב ט”ז, י"ד) למען הנקם מן הכהנים אשר קדוש היה בעיניהם, ויעש מזבח חדש כתבנית מזבח אלהי דרמשק, וידרוך ברגל גאוה על המזבח הזה “ויקרב המלך על המזבח ויעל עליו (מ“ב ט”ז, י"ב) ויקטר את עולתו וגו' ויסך את נסכו ויזרוק את דם השלמים וגו'” (י"ג) “ובאחרונה סגר את דלתות האולם” (דהי“ב כ”ח, כ“ד. כ”ט, ז'), זאת היתה אחרית תוצאות הקטגוריא שנפלה בין עזיהו מלך יהודה ובין עזריהו הכהן הגדול, ומי יודע עד כמה ארכה העזובה הזאת לולא קם תחת אחז, מושל צדיק אשר כמעט עלה על כסאו, וישם קץ לדבר הרע הזה, הלא הוא חזקיהו המלך, “הוא בשנה הראשונה למלכו בחדש הראשון פתח את דלתות בית ה' וגו'” (ג') וישב את בית ה' לכבודו ויוסף עוד משמרת למשמרת לקדושתו ככתוב בפרשה ההיא, ומלת “הוא” שבראש הפסוק הנזכר לאחרונה, בא לעורר את לב הקורא, כי בדבר הזה נבדל מאבותיוץ

ומה יפו ומה נכונו דברי רבותינו, אשר שוו לנגד עיני עמם את המאורע הזה לפי דרכם ולפי הטעם הטוב המיוחד להם, הלא זה דברם “ויסב חזקיהו פניו אל הקיר” וגו' (ישעיה ל"ח, ב') לאיזה קיר נשא פניו? – בקירות ביהמ“ק נשא פניו! דכתיב “והקיר ביני וביניהם וגו'” (יחזקאל מ"ג, ח') אמר לפניו “רבש”ע! אבותי בני אדם גדולים היו ולא היו יכולין להתפלל בכל שעה **בביהמ”ק** אלא היו עומדים בתוך בתיהם ומתפללין והקיר בינם ובין המקדש, ואני כשאני מתפלל אין קיר ביני ובין המקדש עאכו“כ שתנתן לי נפשי וכו'” (ירושלמי ברכות ד‘, ד’. שם סנהד' י‘, ב. קהלת רבה ה’, ו') ואנחנו העתקנוהו מן המדרש, כי שם סגנון המאמר מתבאר יותר.

SPLIT

לראש הדף  

ז: עזיהו ויותם = זכריה שלום ומנחם    🔗

במוצאי דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד” נברר מתוך עומק דברי קדמונינו, כי הנבואות הנאמרות מפרשת ט' ואילך בספר זכריה, הן לזכריה המיוחד בשם “המבין בראות אלהים” שהיה בימי עזיהו (דהי“ב כ”ו, ה') ובימי ישעיה הנביא (ישעיה ח‘, ב’) הקודם הרבה לימי זכריה שהיה חבר לחגי הנביא. ובכן תתפרש לנו פרשה סתומה מאד בספר זכריה, ופירושה יפיץ אור גדול על פרק נכבד בדברי הימים על ימי סלוק עזיה ומלוכת יותם ועל אבדן בית יהוא בידי שלום בן יבש, ומעשקות מנחם. ואנחנו תחת הקדם הקדמות כוללות, נחל בגוף הפרשה, ואת פני הקורא נחלה להאמין בנו ולהתנהל על ידנו ולהתבונן במאמרים המקבילים בגופי הפסוקים ובפירושיהם שבצדם.

הוא לדעתנו על חמת שהכה מנחם עם הפסח, וחמת היא על יד הלבנון, יער הארזים ועל מעינות הירדן.

1

פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך:… גאון הירדן (זכריה י"א, א’–ג')

1

ויעל מנחם.. וימלוך (מ“ב ט”ו, י"ד).. אז יכה מנחם.. ויך.. ההרותיה בקע (ט"ז) ועיין יוסיפוס (קדמ' 1 11 IX )

2

כה אמר ה' רעה את צאן ההרגה (ד') אשר קוניהן יהרגון (ה')

2

ויוצא את הכסף על כל גבורי החיל על ישראל (מ“ב ט”ו, כ') ועיין על הטלת מס זה בגוף הספר.

3

ורועיהם לא יחמול עליהן (ת')

3

ויתן לפול אלף ככר כסף (י"ט) ולא עמד שם בארץ (כ') ועין על הליכות פול בגוף הספר.

4

ברוך ה' ואעשיר (ה')

4

ואת גבוליה מתרצה (מ“ב ט”ו, ט"ז).

5

אנכי ממציא את האדם.. וביד מלכו וכתתו את הארץ (ו')

5

שני בתי מושלים.

6

שני מקלות (ז')

6

מלכי יהודה של מלכות יהודה לפי שהיו מבית דוד זרע ברך ה' (אברבנאל) "מלכותא בבית דוד דמדבר להון בניה " (יונתן ישעיה ח‘, ו’).

7

נעם (שם)

7

“מלכי אפרים חובלים: לפי שהיו מלכיהם בנים משחיתים מחבלים וכו'” (אברבנאל שם) ובית יהוא נקראו כן ביחוד מפני נקמת יהוא הקשה בבית אחאב.

8

חובלים (שם)

8

1 " ו ינגע ה' את המלך [עזיהו ] (מ“ב ט”ו, ה') 2 זכריהו.. (ח') ויקשור.. שלום.. וימיתהו (י') וימלוך ירח ימים. 3 ויעל מנחם ויך את שלום וימיתהו (י"ד).

9

ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד (ח')

9

עזיהו “גבה לבו עד להשחית וימעל”.. (דהי“ב כ”ו ט"ז) זכריה (מ“ב ט”ו, ח') ויעש הרע.. לא סר מחטאות.. (ט') ושלום גם הוא עשה את הרע.

10

וגם נפשם בחלה בי (שם)

10

וינגע ה' את המלך (ה').

11

.. את נעם ואגדע אותו (י')

11

“אשר כרתי עליהם עם כל העמים שלא יזיקום שאם ישמרוה… שיהיו חירות וכו'” (רש"י) ובימי דרשו את ה' הצליחו האלהים (דהי“ב כ”ו, ה') ויעזרהו האלהים על פלשתים.. ועל הערבים והמעונים (ז' ויתנו העמונים מנחה לעזיהו וילך שמו עד לבא מצרים וגו' (ח').

12

להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים (שם)

12

..“בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם וגו'” (עמוס ד‘, י’) ועיין בגוף הספר ובמוצא דבר להלן “המעונים ומלחמת בדרך מצרים”.

13

ותפר ביום ההוא (י"א)

13

“ויתחזק יותם, כי הכין דרכיו לפני ה' אלהיו” (דהי“ב כ”ו, ו')

14

וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי כי דבר ה' הוא (שם)

14

"ועבדו את רעותי גברין מקצת " (יונתן) “ויעש [יותם ] הישר… ועוד העם משחיתים” (דהי“ב כ”ז, ב')

15

וישקלו את שכרו שלשים כסף (י"ב)

15

“כתוב דכרן עובדיהון.. ורמי יתיה וכו'” (יונתן)

16

השליכהו אל היוצר (י"ג)

16

מיתת זכריה האחרון לבית יהוא.

17

ואגדע.. את החובלים (י"ד)

17

היא הקרבה שנתקרבו מלכי ישראל ויהודה במסור ירבעם בן יואש את דמשק ואת חמת ליהודה (מ“ב י”ד, כ"ח) ואנחנו הוכחנו בגוף הספר, כי מנחם בהכותו את תפסח הקרובה לחמת, הציק גם לבני יהודה שישבו בחמת ודמשק בימי ירבעם ועזיהו.

18

להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל (שם)

18

עיין מעשה מנחם בן גדי במלכים וביוסיפוס וידעת, כי בו דבר הכתוב.

19

כלי רועה אוילי (ט"ו).. מקים רועה בארץ הנבחרות וגו' (ט"ז)

19

הדברים האלה עולים מאליהם בנחת וכדרכם, בלי כל אונס, מתוך הפסוקים והסכמת מליצותיהם אל גופי המאורעות שאירעו בזמן הוא. וציורי הפרטים בנבואה זו, שהם ממלאים בממשם מלוי גמור את חלל מערכי ספורי ספר המלכים הערוכים שם בדרך כלל; והבירור שכל הפרק המסוכסך מתברר בהם, יעידו עדות שלמה על אמתתם ודיוקם. ובכן זכה אותנו הפִשוּט הגדול שסבכי הזמן הזה וכל קמטיו מתפשטים מתוך פרשה זו, להתבונן לשבעה דברים: 1 על אכזריות מנחם בן גדי במלחמותיו בעמו. 2 על רשעתו ורשעת שלוחיו גבורי החיל, אשר עשקו את העם בנגשו ממנו את הכסף, אשר נתן לפול ומצוקת העם. 3 על גבלות פול הנוטל ממון ואינו עושה רצון בעלים. 4 ולמצא ברור מדויק לזמן רדת עזיהו מכסאו שחל להיות בחדש שנהרג בו זכריה בן ירבעם בתחלתו ושלום בן יבש בסופו. 5 ובירור על סמיכות מרידת המעונים לסלוק עזיהו. 6 ולמצא רמז על דרך יותם הטובה. 7 ולעמוד על דבר הפרת ברית יהודה ואפרים בהסתלק עזיהו ובית יהוא מכסאות ממלכותיהם.

SPLIT_

לראש הדף  

ח: המעונים ומלחמת “בדרך מצרים”    🔗

על יותם נאמר “והוא נלחם עם בני עמון ויחזק עליהם וגו'” (דהי“ב כ”ז' ה'). על זה קשה: והלא כבר נאמר בעזיהו אביו “ויעזרהו האלהים על פלשתים וגו'” (כ"ו, ז') “ויתנו העמונים מנחה” וגו' (ח') ובכל פרשה זו לא נזכר, כי פרקו העמונים את עול עזיהו מעל צוארם כל ימי שבתו על כסאו, כי כן כתוב “ובחזקתו גבה לבו” (ט"ז) ובכן חזק ותקיף היה כל ימי שבתו על כסאו. ועל כן אנו אומרים על כרחנו, כי אם היתה כאן מרידה, לא היתה אלא אחרי הסתלק עזיהו ממלכותו לשבת בבית החפשית.

אך נבקרה נא היטב בתחלה את ספור כבוש העמונים בימי עזיהו ומתוכו נדע לעמוד על פרטים רבים שבמרד זה: בתחלה כתוב: “ויעזרהו האלהים [לעזיהו] על פלשתים ועל הערבים היושבים בגזר בעל והמעונים” (ז'): “ויתנו כל העמונים מנחה לעזיהו וילך שמו עד לבא מצרים כי החזיק עד למעלה” (ח'). והנה על כל עצם ספור העמונים, יש לנו לשאול כמה שאלות: האחת, והיא הקלה, מדוע לא נמנו עם העמים הנכבשים שנפרטו בפסוק ז‘. והרי אי אפשר לעזיהו להטיל עליהם מס, בלתי אם כבש אותם, או הכביד עליהם ידו תחלה. השנית, הנה יודעים אנחנו, כי הפלשתים ישבו מערבית דרומית לארץ ישראל עד מצרים וגם הערבים הלא ידענו, כי בנגב הם יושבים "על פני מצרים " (בראשית כ“ה, י”ח) והמעונים בני “מעון” שותפו של עמלק (שופטים י', י"ב) היושב בארץ הנגב (במדבר י“ג, כ”ט) הלא ישבו גם הם בארץ הנגב מדרום לבני שמעון הדרומי לכל השבטים (דהי“א ד', מ”א) וקרובים מאד לעמלקים (מ"ג) והנה שלשת אלה קרובים וסמוכים היו למצרים ובכן אם אמר בעל הספר להפליג את תוקף עזיהו במאמר: "וילך שמו עד לבא מצרים " (דהי“ב כ”ו, ח') היה לו להסמיך פסקה זו תכף לסוף פסוק ז’ לאמר: למלת “והמעונים” ולא להפסיק בספור נתינת מס על “העמונים” שמושבם הוא מעבר הירדן מזרחה ורחוקים הם ממצרים ומופסקים מהם, בהיות ארצות מואב ואדום מבדילות ביניהם. והשאלה השלישית והחמורה בכלן, איננה שאלת סגנון היסתורי, כי אם קושיה היסתורית: הלא נחלת בגוב"ר שהיתה למלכי אפרים מבדלת היתה בין יהודה ובין ארץ עמון; ואם כן איך עלה על לב עזיהו לכבוש ארץ, אשר דרך ודריסת הרגל אין לו עליה, ואם אפשר לדחוק בקושי גדול ולאמר, כי ירבעם בן יואש מלך אפרים, שלדעתנו שלום היה בינו ובין עזיהו, נתן לו בארצו מעבר לבני עמון, – שדבר זה אינו מתקבל על הדעת – ואם כן אפשר היה לעזיהו לכבוש את בני עמון, הנה יקשה לנו איך היה אפשר דבר זה בימי פקח בן רמליהו? הגם עינו היתה יפה ביותם?– והלא שונא היה ליותם ולכל בית יהודה? (מ“ב ט”ז, ל"ז).

תקף השאלות החמורות האלה יכריענו לאמר, כי דבר “העמונים” שדחק ונכנס וחצץ בין המעונים ובין “לבא מצרים” שהוא למראית עין, דבר שאין לו מקום פה, אינם בני עמון כלל אלא בני מעון כאשר הרגישו קצת המפרשים. ועתה לא יקשה לנו עוד מאומה כי “העמונים” האמורים הם “המעונים” הנזכרים בסוף פסוק ז', ואם כן הלא כתוב בראשונה, כי הכניעם עזיהו ואחרי כן, כי הנכנעים נתנו לו מנחה ובני מעון הלא סמוכים הם באמת למצרים ואם כן אין פה שום הפסקה ודריסת הרגל ודרך פתוחה הלא היה היתה לעזיהו למעון, כי כל הנגב עד אילות היושבת על ים סוף היה פתוח לפניו (מ“ב י”ד, כ"ב).

ועתה לא יכבד עלינו עוד למצא את זכר המרד הזה שמרדו המעונים, ושגרם ליותם להלחם בם ולשוב ולכבוש אותם בכחו (דהי“ב כ”ז, ה'); ולמצא גם תוצאות מרד זה לבני יהודה.

במקרא, בתוך הפורעניות שמנה עמוס הנביא נמצאה גם פורענות זו. שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם עם שבי סוסיכם ואעלה באש מחניכם ובאפכם". (עמוס ד‘, י’) מלחמה זו לא יכלה להיות מצד אפרים, שלא היתה שכנה למצרים, כי הפסיקה יהודה בין אפרים ובין עמי הנגב. ובכן היתה המלחמה הזאת על כרחנו מצד יהודה ואנחנו הלא שמענו זה מעט, כי הרחיב עזיהו את ממשלתו עד "לבא מצרים " (דהי“ב כ”ו, ה') ואם כן אין ספק, כי המלחמה הזאת שהיתה לישראל "בדרך מצרים " (עמוס שם) ליהודה היתה ואי אפשר לאמר, כי נלחמה ממלכת יהודה בעבדיה הנאמנים, הנושאים לה מנחה, אלא אם כן מרדו בה. ומרד זה על כרחנו אינו אלא מרד המעונים שנקראו במקרא עמונים, כי אותם אנו מוצאים שנכבשו בידי עזיהו וביד יותם (כ"ז, ה') ולכבוש כפול אין מקום בלתי אם התרגש מרד בינתים.

ומרד זה אירע תכף לסלוק עזיהו ממלכותו, כאשר יעיד הכתוב: ואקח את מקלי ואת נעם ואגדע אותו להפיר את בריתי, אשר כרתי את העמים (זכריה י"א, י') שכבר הוכחנו (במו"ד עזיהו יותם זכריה וכו') כי “נועם” הוא רמז למלכי בית דוד והגדיעה היא סלוק עזיהו מכסא, ואת פירוש פסקת “להפיר את בריתי אשר כרתי את כל העמים” בדרך כלל הבחין יפה מאד רש“י ז”ל באמרו “אשר כרתי עליהם עם כל העמים שלא יזיקום”, ועיין מערכת הפסוקים המקבילים במו"ד הנזכר שמצאנו את דבריו כמעט מפורשים במקרא.

את המעונים האלה, אשר לא יכול יותם לעמוד בפניהם בימי נעוריו, לא נקה בהיותו לאיש, אחרי התחזקו על כסאו (דהי“ב כ”ז, ו') וילחם בם ויחזק עליהם (ה') והם הם “בני עמון” האמורים במקרא שבאמת המעונים בני מעון הם.

SPLIT____

לראש הדף  

ט: ימי אחז    🔗

מקראות רבים אנו מוצאים בישעיהו, שאי אפשר לישבם ולתלותם במאורע אחר, בלתי אם במלחמת פּקח ורצין באחז, ובמגפה הגדולה שנגפו בני יהודה לפני המלכים האלה (דהי“ב כ”ח, ה'), ובשביה הרבה, אשר הוליכו בני אפרים שמרונה ובתחבלותיהם להכשיל את כת בית דוד, בהמרידם עליו את אנשי יהודה ובתלאות שמצאו את יהודה ובנימין בימי אחז.

מרבית המלואים האלה, שיש לנו למלא את המאורע הזה נאצרו בשמונה פרשיות בישעיהו הלא הנה, חמש הראשונות והשביעית והשמינית והתשיעית. על כן נְכַון פה לפרשיות אלה את פסוקי פרשה ט“ז שבמלכים ב' ואת פסוקי פרשה כ”ה לדברי הימים ב'.

אך לפי דרכנו יש לנו להוציא את הדברים מסדר כתיבתם ולכונם על פי סדר המאורעות.

במות יותם הצדיק ואחז עלה תחתיו על הכסא ויתיצב על דרכו הרעה, הוביש מבט יראי ה' הנאמנים לעמם. וישאו על ירושלם ועל יותם מלכה הטוב ואל אחז בנו, את משל הכרם, אשר היה מתוקן בכל מיני תקון (דהי“ב כ”ו, ט‘. ט“ו. כ”ז, ג’) ובית המלך היה כגפן אדרת “ויטעהו שורק ויבן מגדל ⁵בתוכו ויקו לעשות [לאמר, כי יעשה המלך הנמשל לשורקה] ענבים ויעש באושים” (ישעיה ה‘, ב’) כי בהשחת המלך את דרכו, עשה גם העם כמעשהו “מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו” (כ"ד) ויעזבו את דרכי אבותיהם וילכו בדרכי הנכר “כי נטשת עמך וגו' ובילדי נכרים ישפיקו ותמלא ארצו אלילים” (ב‘, ו’. ח'). ותפרוצנה ביהודה כל המדות הרעות שנתגנו בהן בני אפרים מפי עמוס הלא הן: גאות העושר (ג', י“א–י”ב. ט“ז, ט”ו). התענוג הבזבוז והשכרון (ישעי' ב‘, ז’. ט“ז. ג', י”ח–כ“ד. ה', י”א–י“ב. כ”ב) קלקול השרים עושק דלים סלף משפט ומעשה רמיה (שם א‘, ט“ו. י”ז. כ“א–כ”ג. ג’, י“ב–ט”ו. ה', ח. י“ח–כ”ג).

והקלקלה הזאת, אשר רופפה את לב בני יהודה, דלדלה גם את כבודם, עד כי לא כעול נחשב בעיניהם, לבגוד בבית דוד ולתת יד לשונאיהם ומגדיהם, לארם אויבתו מעולם ולאפרים אשר באה עמה בברית. לשתי הממלכות האלה היה בית דוד למוקש, כי לא אבה לשית ידו עמהן להתיצב בפני אשור התקיפה. על כן שלחו בסתר מדנים ביהודה ובירושלם, ויקימו בסתר בוגדים לממלכת יהודה מקרב ביתה, עד “כי מאס העם הזה את מי השלוח… ומשוש את רצין ובן רמליהו” (ישעיה ה‘, ו’) “מי השלוח: מלכותא דבית דוד” (יונתן ורש"י) ויטו אחרי מלכי הברית, אשר אמרו להפוך את כסא דוד ולהמליך תחתיו איש בן בלי שם את “בן טבאל” (ז‘, ו’) “והוא היה איש מבני אפרים” (רד"ק) “שר אחד” (הגר"א) ולמען קנות את לב הפותים ביהודה שמו בפיהם פתגם הממשיל את בית דוד לבית בנוי לבנים ושקמים ואת בית המלך, אשר הם אומרים לכונן ביהודה לבית גזית וארז (ישעיה ט‘, ט’) כל המאורע הזה נשקף בפרטי פרטיו מתוך דברי ישעיהו האומר “לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם קשר” (ח', י"ב) לאמר: אל תלכו בעצת כת המורדים, ועיין תרגומו: “ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו” (שם) “מוראו” זה לא ידענו מה הוא, כשהוא אומר “את ה' צבאות אותו תקדישו הוא מוראכם והוא מעריצכם” (י"ג) למדנו, כי המורא וההערצה שבפסוק שלפניו, הוא הפך גמור מיראת ה' ומה הוא ההפך ממנה? על כרחי אני אומר, כי עבודה זרה היא. אך למען ברר את עניננו יש לנו לדיק היטב את מלת “תעריצו” ומלת “מעריצכם” “ה' צבאות… והוא מעריצכם” פירושו הוא הנותן לכם כבוד ועוז ומליצת אותו.. הוא והוא הבאה למעט וליחד, היא תוספת דיוק במחאת “ואת מוראו.. ולא תעריצו” הבאה להזהיר ולהתרות לבלתי תלות את הכח והעוז בעבודה זרה כמעשה האומרים “כי אלה מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח ויעזרוני " (דהי“ב כ”ה, כ"ג) ולפי זה נתפשת עבודה זרה האמורה “אלהי מלכי ארם” בתפושת אחת ליהודה ולירושלם עם “הקשר” ועם “משוש את רצין ובן רמליהו”. ועתה נוסיפה נא להתבונן בפסוקים הסמוכים: “והיה” הקשר ועבודת אלהי מלכי ארם “למקדש” לעבודה זרה “ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל לפח ולמוקש ליושבי ירושלם (ישעיה ח', י"ד) וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו” (ט"ו) מקביל אל הכתוב “והם–אלהי ארם–היו לו להכשילו ולכל ישראל " (דהי"ב שם) אך על כרחנו אנו אומרים, כי אחז עבד ע”ז זו בזמן אחד והעם בזמן אחר, כאשר יתבאר להלן, “צר תעודה.. בלמודי” (ישעיה ח', ט"ז) “וחכיתי לה' המסתיר פניו וגו' (י"ז) הנה אנכי והילדים וגו'” (י"ח) הפסוקים האלה ישוו לנגדנו את עבודת הנביא להחזיק בקרב תלמידיו בני הנביאים את רוח התורה, אשר נבקה מיתר בני הדור ⁶, ולחזק בנפשו ובנפשם את הבטחון בה‘, גם בעת הרעה ההיא “וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות והמצפצפים והמהגים” אם יסיתו אתכם הקושרים לבלתי שמוע אל ה’ ואל נביאיו, כי אם לארם ולקוסיה, והשבותם להם “והלא עם אל אלהיו ידרוש” לתורה ולתעודה ואלהינו אלהים חיים הוא ואיך תבקשו ממנו לדרוש “בעד החיים אל המתים (י"ט) לתורה ולתעודה” לאמר: הלא גם חיי האדם ודעתו וכחו מרובים מחיי ע”ז ודעתה וכחה, כי היא דוממת ממש, ואיך ישתטה ויתבזה האדם החי, לדרוש מן האל המת תורה ותעודה – “לתורה ולתעודה” נמשך לפסוק שלפניו עיין רש“י ולזה הסכים שד”ל – “אם לא יאמרו וגו'” (כ') ל' שבועה היא, כמו: אם לא שויתי וגו' (תהלים קל"א, כ') “ועבר בה” בדרך אשר יסר ה' את הנביא מלכת בה “נקשה ורעב” דומה למליצת הכתוב: “שמלה לך קצין תהיה”… (ישעיה ג‘, ו’) “ופנה למעלה” (כ"א) “ואל ארץ יביט והנה צרה..” (כ"ב) פירושו מלמעלה ומלמטה אין שלום ואין נחת לראשי החורשים רעה על בית דוד “כי לא מועף לאשר מוצק לה” (כ"ג) לא יאמר “מועף” קל ונוח לדבר המוצק הכבד והקשה שבא עליה ומועף ומוצק מקבילים אל “הקל.. הכביד” שבפסוק זה לאמר גלות זבלון ונפתלי היתה קלה למול גלות עבר הירדן והגליל.

כל הנבואה הזאת לא היתה אלא אזהרה לנאמנים עם ה' “לבלתי שית ידם עם רצי ופקח, ולבלתי בגוד בתורת ה'”. ודומה הדבר כי נטית עם הארץ אחרי ארם ואליליה צרעת נושנת היתה בממלכת אפרים. על שבעת האלפים האיש אשר רק הם לבדם נלחמו בימי אחאב בבן הדד מלך ארם ויצליחו (מ“א כ”ו, ט"ו) הרגישו רש“י ורד”ק כי הם הם “שבעת אלפים הברכים אשר לא כרעו לבעל וגו'” (י“ט, י”ח) ואם כן, אם רק הנאמנים האלה היו בעלי המלחמה והנצחון ולא שאר העם עובדי הבעל הלא קרוב הדבר מאד כי כבר אז נפתה לב מרבית העם אחרי ארם ואליליה בימי אחאב ובימי בן הדד מלך ארם ככל אשר נפתה בימי פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם. ועתה נתבונן נא בכתובים המדברים בגוף מלחמת רצין ופקח בפירוש וברמז.

בספר מלכים נזכר רק מצור ירושלם בידי שני המלכים וקוצר ידם לעשות דבר (מ“ב ט”ו, ה') נשול בני יהודה מאילות ביד רצין (ו') בספר ישעיה נשנה קוצר יד המלכים להלחם בירושלם (ישעיהו ז‘, א’) ועליו נוסף פחד אחז ואנשיו (ב') זרוז ישעיהו (ג’–י"א) סרוב אחז לשמוע לקול הנביא (י"ב) תוכחה ונבואה קרובה (י“ג–י”ז) ואנחנו לוא היו בידינו רק שני ספרים אלה, כי עתה אמרנו, כי תולדות מלחמת רצין ופקח למעשה, לא היו בלתי אם נשול בני יהודה מאילות ביד מלך ארם לא יותר, אך בדברי הימים יסופר, כי גדולה היתה המגפה השבי והבזה במחנה יהודה (דהי“ב כ”ה, ה’–ח' עיין שם). והדעת מכרעת, כי סדר המאורעות היה ככה: בתחלה לא אמר רצין ופקח, אלא לקחת את הממלכה מבית דוד, ולתתה לבן טבאל, ולשום בדבר הזה את יהודה אל משמעתם, ולתכלית זאת החליקו אל עם בני יהודה, עד כי נפתו להם וישישו אתם “משוש” (ישעיהו ח‘, ו’) אולם בּראות מלכי הברית כי יד הנאמנים נכונה עם בית דוד, באו ויצורו על ירושלם. אך את כל הדרך עברו בשלום, ולעם לא עשו רעה, כי אמרו, אם לכוד ילכדו את ירושלם והסירו את אחז מכסאו, אז יהיה כל העם אחריהם. אך לא יכלו להלחם על ירושלם (מ“ב ט”ז, ה‘, ישעיהו ז’, א') אז חרה אפם מאד (ד') ויגלו את דעתם ואת שנאתם, אשר כסו במשאון, וישימו את פניהם ביהודה להנקם ולכלות חמתם בה. אז לקח רצין ביד חזקה ובחמה שפוכה את אילות מיהודה וינשל את היהודים היושבים שם (מ"ב שם, ו') על כן נסמך מאורע זה אל דבר המצור. ובספר דה“י כלול מאורע זה במלחמות שעליהם נאמר “ויתנהו – את אחז – ה' אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק” (דהי“ב כ”ח, ה') ואח”כ “וגם ביד מלך ישראל נתן וגו'”. ובכן היו ארבעה פרקים לסכסוך זה. 1 פרק המרמה והמדנים להמריד בת בית יהודה. 2 פרק המצור. 3 פרק מלחמת רצין שבספר מלכים לא פורש ממנה, כי אם כבוש אילות ובדהי“ב ספר עליה יותר. 4 מלחמת פקח. בסדר הזה כלכל גם יוסיפוס (קדמ' 1, 12 IX ) את שלשת המאורעות האחרונים ויודיענו עוד, כי המעט מרצין, כי כבש את אילות, ויך לפי חרב גם את חיל המצב אשר ליהודה בעריה. וקרוב זה מאד, כי מדהי”ב (כ"ח, ה') יש לשמוע, כי מכת רצין ביהודה היתה מרובה בערכה ובתולדותיה מכבוש אילות. אך הדבר, אשר כתב יוסיפיוס, כי אחרי אשר הכה רצין את יהודה ויפרד מעל פקח וישב לדרכו, ראה אחז, כי יוכל הפעם לפקח ולחילו ויתגר בו מלחמה. אם מסורת היא ביד הסופר הקדמון נקבל ואם רק אומד הוא, איננו מתקבל על הדעת, כי יתגרה אחז רפה הידים מלחמה. לעומת זה מסתבר הדבר, העולה מספורו, כי למן היום, אשר נעלו מעל מצור ירושלם רפתה האהבה בין רצין ופקח ויפנו איש לעברו, כי גם בדהי"ב (שם) מפורש, כי ביהודה נלחם רצין לעצמו ופקח לעצמו.

אך אם נאמר לשכלל את דמות המלחמה הזאת, יש לנו להתבונן מעט בדברי ישעיהו הנביא ולזכור, כי בימים אשר נבא ישעיהו לאמר, משנת מות עזיהו עד אחרית ימי חזקיהו לא היתה ביהודה מלחמה אחרת, שסופה היתה מפלה גדולה וכוללת בלתי אם מלחמת רצין ופקח, ועתה הנה כל התאניות שהתאונן הנביא על מפלת יהודה בימיו, אינן חוזרות אלא על מלחמה זו. “ונותרה בת ציון כסכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה” (ישעיהו א‘, ח’) "לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו (ט') אמתי נתקים מקרא זה שכל ארץ יהודה שעליה דבר הכתוב (א‘, א’) היתה כמעט חרבה ורק ירושלם לבדה התקימה בתקפה? הוה אומר בימי רצין ופקח! שהרבו נגף ושבי וחרבן בכל הערים, ורק בירושלם לא יכלו להלחם. ומליצת “כעיר נצורה” היא פירוש הנמשל לאחר סדור המשלים, לאמר למה לנו להרבות במליצות “כסכה בכרם כמלונה במקשה” נפרש את הדבר כהויתו, כי היתה ירושלם כאשר היא: “כעיר נצורה” כעיר שהאויב צר עליה ואינו יכול לכבשה ורק היא “השריד” שעמד לה להבדיל לטובה את חרבן יהודה ממהפכת סדום.

“מְתַיִךְ בחרב יפלו וגבורתך במלחמה” (ג', כ"ה) “ואנו ואבלו וגו'” (כ"ו) והחזיקו וגו'" (ד‘, א’) הם תוספות ציור לכתוב המספר “ויהרג פקח.. מאה ועשרים אלף. הכל בני חיל…” (דהי“ב כ”ח, ו').

“… חרה אף ה' בעמו ויט ידו עליו ויכהו וירגזו ההרים וגו'” (ישעיה ה', כ"ה.) בחמת ה'… על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף וגו' (דהי"ב שם ט').

אך בכל זאת יצאה מן הרעה הגדולה הזאת שעברה על בית יהודה שתי טובות גדולות, כי לרגלי המלחמה הזאת נעקר להם מן העולם אויב מסוכן מאד עקירה עולמית ולבית דוד קם איש, אשר היה לתפארת בעמו ושתי הטובות האלה נאמרו ונשנו לישעיהו ועוד מעט יתבארו לנו.

פרשה כ“ה בדהי”ב העשירה בפרשת מלחמות רצין ופקח באחז עניה היא בדברי מלאכות אחז לתגלת פלאסר. הנה גוף דבר המלאכות (ט"ז) השוחד (כ"א) וגם רשעת מלך אשור לבלתי תמוך בידו (כ) כתוב גם שם, אפס כי אין זכר שם לתולדות המלאכות הזאת, אשר יקרו מאד לבני יהודה. התולדה הגדולה הזאת שמורה היא בספר מלכים שם כתוב לאמר: “וישמע אליו – אל אחז – מלך אשור. ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית” (מ“ב ט”ז, ט') ומן הדבר הזה יצאה תשועה גדולה לישראל, כי העם הזה היה ראשון, אשר הכביד את ידו על אבותינו בארצם בימי עתניאל השופט הראשון (שופטים ג‘, ח’) ומימי רזון בן אלידע (מ“א י”א, כ“ג–כ”ה) והלאה כל מלכי יהודה וישראל היתה חרפו שלופה כל הימים על אבותינו. על כן שמחו בני יהודה מאד במפלתו בבא הדבר, אשר חזו להם הנביאים (ישעיה ז‘, ט"ז. ח’. ד‘. ז’. י"ז, א’–ג'.) וישעיהו הנביא ברך את ה' בעליצות לבו (ישעיה ט‘, א’–י’).

מלבד התשועה הזאת, אשר נושעו בני יהודה תשועת עולמים מדי אויב נורא היושב מחוץ לגבולם, הקים להם ה' מושל צדיק בקרב ביתם. הנה שלשה בנים היו לאחז שבהם דבר הכתוב. האחד לא נזכר שמו, אך את גורלו המר והאמלל הודיעו לנו ספרי הקודש, כי אביו באולתו ובאכזריותו וברשעתו העביר אותו באש למולך (מ“ב ט”ז, ג'), הבן השני היה “מעשיהו” אשר יצא עם עזריקם נגיד הבית ועם אלקנה משנה המלך למלחמה על פקח ויהרג גם הוא עמהם בידי זכרי גבור אפרים (דהי“ב כ”ח, ז') והבן השלישי הוא חזקיהו. ולפי העולה מן הכתוב, היה מעשיהו יורש העצר, על כן נמנה בתוך ראשי השרים ויצא למלחמה. וחזקיהו אשר לא נחשב בלתי אם כאחד מבני המלך ישב בביתו ולא יצא אל המערכה. ומתקבל הדבר מאד, כי למיום נגזר עזיהו מביתו, ויותם בנו יורש העצר היה המושל בשמו ובעוד אביו חי, היה לחוק בבית מלכי יהודה, כי יורש העצר, ישתתף בעסקי הממשלה ותקנה זו היתה מפני כבודו של עזיהו. ובגלל הדבר הזה, השתתף מעשיהו יורש העצר גם במלחמה, אך אחרי נפול מעשיהו בחרב, אז נסבה המלוכה לחזקיהו אחיו, ודבר זה מוכרע מתוכו מן המקראות.

כי אחרי הנבא ישעיהו “והחזיקו שבע נשים וגו'” (ישעיה ד‘, א’) שגם לדעת הרד"ק הוא חוזר למפלת בני יהודה בימי פקח, הוא קורא ואומר “ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד וגו'” (ב') והאברבנאל הבחין בטוב טעמו, כי חוזר הוא על חזקיהו, אך אם יהיה החזון הזה לימי מלוכת חזקיהו איך תכון מליצת “ביום ההוא”, אשר יאָמר רק על דבר שזה מעט דברו על אדותיו? אך באמת לא היה כל עצם גדולת חזקיהו, אלא תולדות מפלת בני יהודה בימי פקח, כי לולא מלחמה זאת, לא נהרג מעשיהו ולא נסבה המלוכה מעולם למושל צדיק ירא אלהים זה. ועתה עולה לשון “ביום ההוא” יפה מאד במקומה, כי אחרי התאבל הנביא על המון בני חיל שנפלו במלחמה (ישעיה ג‘, כ“ה–כ”ו. ד’, א'.) הוא מוצא תנחומים, ומנחם את קהל שומעיו בגדולת חזקיהו שנתחדשה בעצם היום ההוא ממש ושהיא תהיה "לצבי ולכבוד… לגאון ולתפארת לפלטת ישראל " אשר נמלטה מחרב רצין ופקח.

את הדבר הזה שנה הנביא עוד הפעם בברכו את ה' בשמחה, על הטובה הגדולה שיצאה מן הרעה, על אבדן ממלכת ארם שהיתה תולדת מלחמת מלכי הברית ביהודה. בהודאה זו, הננו מוצאים ברכה סמוכה לחברתה, אשר למראית עין אין טעם לסמיכותן; עשרה פסוקים הראשונים לפרשה ט' בישעיה הם הודאה והלל לה' על מפלת ארם וסופם הוא “וישגב ה' את צרי רצין עליו וגו'”, וקודם לפסוק זה יזכור עוד הנביא בנהמת לב את גאות אפרים בעל ברית רצין ואת עיניו הרמות לבלוע את יהודה, ואת המשל אשר שם בפי בני יהודה הנפתים. וארבעת הפסוקים הראשונים הלא הם הלל גמור מכֻון ביחוד אל ה' בכבודו ובעצמו, אך מה ענין שני הפסוקים ה‘, ו’ לכאן ומלת “כי” הבאה בתחלתם וסומכת אותם לשלפניהם, הנה כל המפרשים מסכימים פה אחד, כי פסוקים אלה חוזרים אל חזקיהו, ומה לו פה? אך מלבד השאלה הזאת, יקשה לנו עוד דבר: מה טעם למלת “יולד לנו”? וכי עכשיו נולד חזקיהו? והלא תשע שנים לפני עלות אביו על כסא נולד? אך לפי דברינו תעלה יפה גם מליצה זו בפרטה גם הסמיכות בכללה, כי הנביא שמח פה בגדולת חזקיהו ובתעודתו למלכות, וגדולתו זאת הלא תולדה מוכרעת היתה ממיתת מעשיהו, שרק מלחמה זו גרמה לה. על כן ראויה היא שתבוא תיכף למפלת ארם, שגם היא תולדת המלחמה. ויען כי מיתת מעשיהו וגדולת חזקיהו התחדשו פתאם שמש הנביא בלשון “יולד” כי רגיל העברי לאמר לדבר המתחדש פתאם “נולד”.

“ויתנהו.. ביד מלך ארם.. וגם ביד מלך ישראל נתן” (דהי“ב כ”ח, ה') “ועוד אדומים באו (י"ז) ופלשתים פשטו…” (י"ח) פסוקים אלה מתמלאים מפסוקי ישעיהו “מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה וגו'” (ישעיה א' ו') “ארצכם שממה וגו'” (ז') הסר משֻכתי והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס" (ה‘, ה’) “ואשיתהו בתה וגו'” (ו').. “בתים רבים לשמה יהיו וגו'” (ט') “ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה..” (ט', י"א), “ויהי בימי אחז: מה צרה היתה שם? ארם מקדם ופלשתים מאחור” (רות רבה א' ב') ופסוק "ובעתהצר לו ויוסף למעול בה' " (דהי“ב כ”ח, כ"ב) מקביל אל פסוק "על מה תכו עוד תוסיפו סרה " (ישעיה א‘, ה’. ועיין ראב"ע).

“ויזבח לאלהי דרמשק המכים בו ויאמר וגו' והם היו לו להכשילו ולכל ישראל” (דהי“ב שם כ”ג) מקרא זה אומר דרשוני, כי למראית עין עולה מן הכתוב, כי הוא ועמו עבדו את אלהי דרמשק בזמן אחד ואנחנו הלא כבר הוכחנו, כי נוקשו באמת רבים מבני יהודה אחרי ע“ז, אך על כרחנו יש לנו להבדיל פה בין המלך ובין העם ולתן עבודה אחת להם ועבודה אחת לו, כי על הזונים מקרב העם נשא ישעיה משא בעוד אשר אמרו גם “קשר” ודבר זה לא היה יכל להיות, אלא לפני המגפה הגדולה בידי רצין ופקח, כי אחרי כן הכירו בני יהודה את שונאיהם היטב, ולא עלה עוד על לבם להתחבר עמם, ודבר זה יכריענו על כרחנו לקבוע את מכשול העם בע”ז לפני המלחמה וכנגד זה אין לקבוע בשום פנים את זמן עבודת אחז את אלהי ארם, רק אחרי המלחמה: ראשית, כי יש להעמיד את סתם סדר הכתובים על חזקתו. ומקרא זה הלא מאוחר הוא למקרא המספר מפלת בני יהודה בידי ארם, ובעל הספר חש להוסיף על “לאלהי דרמשק”, שפירושו לאלהי מלכי דרמשק, את מלת “המכים בו” ובכן הלא כבר הכו בו. וגם הדעת נותנת, כי בכל היות אחז מלך טפש, אי אפשר להאמין, כי התמכר לשקוצים אלה בשעה שעבודתם הובאה מתחלה לארצו לשם כלי מפץ לביתו ולכסאו, והשנית, כי טעם עבדו אותם היה “כי אלהי מלכי ארם מעזרים אותם” (שם) ואנחנו הלא יודעים, כי מימי יואש לבית יהוא והלאה עד מלחמה זו, זה יותר משמונים שנה היו המה בני אדם הנכנעים והמדוכאים והמוכים ולא המכניעים והמדכאים והמכים “והם היו לו להכשילו ולכל ישראל” מתישבת גם היא היטב, כי במקום זה איננה ספור דברים כי אלו היה כך היה הסגנון כדרכו “ויהי לו להכשילו”, – כי אם דברי תרעומת ותמהון הם על המלך הזה, לאמר: את האלילים האלה עבד וישכח באולתו כי "הם הם היו " למוקש לו ולעמו, כי הם הלא היו מכשירי האחוה בין ארם ובין אפרים אויביו ומכשירי הקשר שקשרו עליו בני עמו.

“ויעש לו מזבחות בכל פנה בירושלם” (כ"ד) “ובכל עיר ועיר ליהודה עשה במות לקטר לאלהים אחרים” (כ"ה) על דבר זה יאמר ישעיה “ותמלא ארצו אלילים וגו'” (ישעיה ב‘, ח’)

בימי אחז ובקלקול העם בימיו מבית, ובדלדולו מחוץ, תעסוקנה מרבית פרשיות ישעיהו עד פרשה י' – חוץ מפרשה ו' שנאמרה בשנת מות עוזיהו – ותשעת הפסוקים לפרשה הראשונה ישוו את מעמד הארץ ההרוס אחרי המלחמה, וכי מפלתם היתה פרי סורם מאחרי ה‘. פסוקי י’–כ’ מגנים מעשי בני יהודה הטובלים ושרץ בידם שקרבנות הם מקריבים ובתשובה אינם חוזרים, ופסוקי כ“א–ל”א דברי מוסר קשה הם על קלקול מוסר העם בכללו ועל קלקלת השרים והשופטים בפרטם.

הפרשה השנית השלישית והרביעית נאמרו לפני מצור ירושלם בידי רצין ופקח, ויען כי ראה הנביא את הצרה קרובה, הקדים לנבואתו הקרובה המלאה קדרות ויגון העשויה לדכא גם רוח הבוטחים בה‘, את הנבואה אשר אין ערוך לקדושתה ולרוממותה, הכלולה בארבעת הפסוקים הראשונים לפרשה ב’ שסופה להתקיים באחרית הימים בימות המשיח (ב‘, א’–ד’) ואחרי כן קרא בפסוק קצר את העם לשוב אל ה' (ה') ויערוך בפסוקי ו’–י"א את הפאר החיצון אשר לדורו ואת נבלותו ואת שפלותו הפנימית, מערכה מול מערכה.

פסוקי י“ב–כ”ב תשלומים הם שלפניהם במערכי מראות הנגעים הנעלמים והמחמדים הנראים, אך בהם נוסף חזון יום הפקודה הממהר לבא. פסוקי א’–י“ב לפרשה ג' יערכו את חלול כבוד העם וזלזולו בעיני עצמו, ונבלות השרים והפקידים העתידה להראות בקרב האומה אחרי מפלתה. פסוקי י”ב–כ“ד הם דברי ריב ותוכחה על השרים עושקי הדלים ועל הבזבוז המופלג שנשיהם ובנותיהם נוהגות בו לדעת העם כלו. פסוקי כ”ה כ"ו לפרשה זו ופסוק א' לפרשה ד' יביעו את המלחמה העתידה ואת אחריתה הנוראה. פסוקי ב’–ו' הם דברי נבואת תנחומים נעלמת ⁷, כי חזקיהו יעלה לגדולה ובימיו יגן ה' על יהודה וירושלם, כאשר גנן לפנים על עמו בעמוד אש וענן (עיין שד"ל לפסוק ו').

פרשה ה' עד פסוק י‘, היא נבואה אחרת על מפלת בני יהודה בידי פקח וקודמת לה, כי כן נאמרה כלה בל’ עתיד. פסוקי י“א–כ”ה גם הם חוזרים על מאורע זה אך מאוחרים הם לה, כי נאמרו כלם בל' עבר. פסוקי כ"ו–ל' יחזרו לדעתנו אל תגלת פלאסר ובכן יהיה כל פורענות זו לבני ארם ואפרים ורק מעוטה לבני יהודה, שגם בם כתוב “ויצר לו ולא חזקו” (דהי“ב כ”ח, כ') “ולא לעזרה לו” (כ"א).

פרשה ז' מפורש בה, כי נאמרה לאחז פה אל פה ועד פסוק י"ח עקר ענינה מבואר, ומשם ואילך ידובר בתגלת פּלאסר (ועיין פירוש שד"ל) והנביא קורא למלך זה “תער השכירה” “יען אחז שלח לו שחד שיבא לעזרתו” (שד"ל)

פרשה ח' ופרשה ט' עד פסוק י"א פרשנו.

פסוקי י“א–י”ז בפרשה ט' דברי תוכחה הם לבני יהודה שלא לקחו מוסר מצרותיהם ומפלתם. פסוקי י"ח–כ' חוזרים על מבוכת בני אפרים ומהומותיהם מימי תגלת פלאסר והלאה.

SPLIT___

לראש הדף  

י: מפלת סנחריב    🔗

תשועת ישראל מיד מלך אשור, אשר היתה לשם לזכרון ולתהלה עד היום הזה, מסופרת היא לשמה ממש בשלשה מקומות, אבל סתומה היא בשלשתם, ואלה דברי המקראות:

1) “ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים: ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בננוה” (מ“ב י”ט, ל“ה–ל”ו)

2) עצם דבר זה בעקרו, ורק בשנויים קלים בסגנונו, נשנה בס' ישעיהו (ישעיהו ל“ז, ל”ו – ל"ח).

3) “וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל נגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבשת פנים לארצו”… (דהי“ב ל”ב, כ"א).

הנה המלה “מלאך” סתומה מאד ונשמעת לפנים אין מספר, ואינה פורטת אפילו מעט את טיב המכה אשר הכו צבאות אשור, על כן לא התברר הדבר. יוסיפוס אומר כי מגפת מות היתה (קדמ' 5, 1 X ).

אך רבותינו התבוננו בדעתם הברורה, כי המלאך אשר שלח ה' לריב את ריב עמו, הכה בחיל אשור, גם במגפה וגם במכה נפלאה ממגפה, עד כי המגפה לא היתה אלא טפל לה.

נשמעה נא את דבריהם:

“בימי חזקיהו היתה אותה הדבר שעתידה להיות בסוף, כמו שנא‘: "וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה’ את כל העמים אשר צבאו על ירושלם” – זכריה י“ד, י”ב. – שנאמר ויצא מלאך ה'" (תדא“ר י”ז).

במקרא זה איננו כתוב למראית עין, אלא מגפה בלבד, ואנחנו עוד נחזיק לפי שעה, כי כך הוא. אך על דבר אחד נעורר כי במשנת סדר עולם, אשר לפי פשטי הדברים עולה גם משם כי לא היתה שם אלא מגפה פשוטה, שהיא בלשון הכתוב “הרג בידי המלאך” טורח הגר“א ז”ל לישב הדבר כן "ונראה שראשי הגייסות נהרגו, ושאר החיילות נמסו מפני חום האש של המלאך וכן נראה מכמה פסוקים " (ביאור והגהות לס“ע כ”ג) ובכן יש לנו לבקר כמה פסוקים ולראות אם נרמזה שם מכת אש.

אך בטרם נביא את המון הפסוקים העוסקים בענין זה, הננו להביא עוד מאמרי רבותינו.

“סנחריב כשבא על ירושלם לא שפטו הקב”ה אלא במבול של אש " (אגדת בראשית א'). “והיה אור ישראל לאש זה חזקיה; וקדושו ללהבה זה ישעיה ובערה ואכלה שיתו ושמיר; זה סנחריב שיצאה האש מבין שניהם ולהטה אותו” (מדרש שוח“ט מובא בילקוט ישעיהו ד' תט”ו). “סנחריב שנתגאה וכו' לא נדון אלא באש” (ויקרא רבה ז'). אחרי הודע לנו מפי מאמרי רבותינו אלה, כי אש היתה שם נעבוד נא על הפסוקים המדברים במפלת סנחריב, אשר עליהם העיר הגר“א ז”ל, כי מהם נראה, כי הרבתה האש לאכול בחיל סנחריב מאשר אכלה המגפה.

נבואת “הוי אשור שבט אפי… (ישעיהו י‘, ה’) נאמרה כלה על סנחריב, כי כן נאמר “כאשר עשיתי לשמרון.. כן אעשה לירושלם..” (י"א) ופסוקי ח’–י”א. י“ג–י”ד אינם אלא פַיָטָה ⁸לדברי רבשקה ורוחב פיהו, ונבואת ענשו היתה: “ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש” (ט"ז).

“יחזו ויבושו קנאת עם אף אש צריך תאכלם” (כ“ו, י”א) להלן נוכיח, כי פרשה זו נאמרה על סנחריב “קנאת עם: כשתקנא לעמך..” (רד"ק) ומליצה זו מקבילה אל מליצת “קנאת ה' צבאות תעשה זאת” (מ“ב י”ט, ל"א) שנבא ישעיהו על מפלת אשור.

“והיה כאבק דק המון זריך” (כ"ט, ה') “מעם ה' צבאות תפקד… ולהב אש אוכלת” (ו') “המון זריך: אוכלוסי סנחריב שיהיו למאכולת אש” (רש"י ה').

“הנה שם ה' בא ממרחק.. ולשונו כאש אוכלת” (ל', כ"ז) “והשמיע ה'.. בזעף אף ולהב אש אוכלה” (ל') “שם ה': גבורתו שתהיה לו לשם מה שיעשה בסנחריב” (רש"י).

“כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערת בה” (ל"ג) “למלך הוכן: לצורך סנחריב וחילו” (רש"י) "למלך הוכן: למלך אשור " (רד"ק).

“ונפל אשור וגו' (ל"א, ח').. נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם” (ט') “שם יהיה האש מוכן לשורפם” (רש"י).

“תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם” (ל“ג, י”א) “והיו עמים משרפות שיר וגו' באש יצתו” (י"ב) "תהרו חשש: כנגד העמים, אשר במחנה מלך אשור.. והיו עמים: אותם עמים אשר במחנה מלך אשור ".. (רד"ק).

ועוד נאמר בפרשה זו “מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם” (י"ד).

ובמזמור מ“ו, אשר יראה הקורא בגוף הספר, כי צדקו דברי החכמים שהביא ראב”ע, כי נאמר “בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור”, גם במזמור זה כתוב על חרבן מחנהו "עגלות ישרוף באש " (תהלים מ"ו, י').

אבל גם האש לא היתה עוד עקר השורש במכת סנחריב; כי אם תולדה למכה אחרת גדולה ממנה, אשר היתה לאם גם לה, ודבר המכה הזאת עולה ממרבית הפרשיות שמתוכם הוצאנו את הפסוקים האמורים.

אם נקרא את פסוק ישעיהו כ“ט, ו‘, במלואו נמצא כי “להב אש” נמנה ששי בסדר הרעות הנפרטות שם. ואלה דברי הכתוב שם "מעם ה’ צבאות תפקד ברעם ורעש וקול גדול, סופה וסערה ולהב אש אוכלה”. בכל הרעות שמרביתן מצויות, יש לנו להתבונן, כי היתה אחת שאינה מצויה, שהיא הרעש. ומשבאנו לכאן מתבאר הדבר, כי הרעם והקול הגדול לא היו, אלא בני לויתו של הרעש, ותולדתו היתה פרץ להב אש. ובכן נדונו צבאות סנחריב ברעש ואש. ותרגום הארמי לדה"י מתרגם את פסוק “וישלח ה' ויכחד.. במחנה מלך אשור..” (דהי“ב ל”ב, כ"א) לאמור: "ושדר מימרא דה' מיכאל וגבריאל מלאכא ושיצי באשא מנתכא ואוקיד נשמתהון בגותהון.. ועל “אשא מנתרא” יאמר בלשוננו “אש נתכת” והאש הבאה לרגלי רעש, הלא מודעה זאת, כי נתכת ונוזלת היא, ובגלל זה צֵרַף המתרגם את גבריאל, שהוא לדעת הקדמונים שר של אש (פסחים קי"ח). למיכאל התובע עלבון ישראל (דניאל י‘, י“ג, כ”א. י"ב, א’).

ודבר הרעש נפרט בספר (זכריה י"ד, א’–י') שעוד נוכיח במוצא דבר “מנביאים שנתנבאו בפרק אחד”, כי לדעת רבותינו הנכוחה מפרשה ט' והלאה לזכריה הנזכר בישעיה ה‘, ב’. הוא ונבואותיו נאמרו בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו.

ומפרשה י"ב ואילך ידבר זכריה רק על מלחמת סנחריב.

נפרש נא בראשונה פרשה י"ד שדברי גאולת ישראל מסנחריב ודברי הגאולה העתידה כלולים ומעורבים בה כדברי רבותינו בתנא דבי אליהו שהבאנו זה מעט. “הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך” (א'). פסוק זה מקביל לדברי ישעיהו “ועל עם עברתי אצונו לשלול שלל וגו'” (ישעיהו י‘, ו’). “ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'” (זכריה שם ב') מקביל אל “המון כל הגוים הצובאים על אריאל וגו'” (ישעיהו כ"ט, ז') ונלכדה העיר ונשסו וגו' פירושו קרובה תהיה העיר להלכד והבתים להשוס וכן אתה מוצא בדברי עבד מלך הכושי לצדקיהו על ירמיהו – “השליכו אל הבור וימת תחתיו” (ירמיה ל"ח, ט') שפירוש “וימת” הוא: קרוב הוא למות. ועוד מעט “ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תשכבנה”.

"ויצא חצי העיר בגולה " (זכריה שם שם) כמו “כל קציניך נדדו יחד” (ישעיהו כ"ב, ג'). “ויתר העם לא יכרת מן העיר” (זכריהו שם שם) חוזר על העם שישבו בירושלם בימי המצור.

“ויצא ה' ונלחם כיום הלחמו ביום קרב” (זכריה שם ג') “ביום קרב: שבאו המצרים אחרי ישראל להרגם בים ושם כתוב כי ה' נלחם להם במצרים” (ראב"ע) לאמר לא ביד אדם תהיה המלחמה הגדולה הזאת בסנחריב ובחילו, כי אם ביד ה' בכבודו ובעצמו, כדבר ישעיהו הנביא אשר נבא “ונפל אשור בחרב לא איש וחרב לא-אדם תאכלנו וגו'” (ישעיהו ל"א, ח') ומה תהיה המלחמה הזאת “ועמדו רגליו וגו'” (זכריה שם ד' ה') יגע כביכול ויבעט בעוצם כחו בהר הזה “ונבקע הר הזיתים.. גיא גדולה.. ומש חצי ההר..” (שם) “כי יגיע גי הרים אל אָצל” (ה') “יסוב כל הארץ.. וראמה וישבה וגו'” (י') כל אלה הם מעשי הרעש ופעולותיו. “והיה ביום ההוא יצאו מים חיים וגו'” (ח') גם זאת היא אחת מתוצאות הרעש, כי מעינות ונחלים נבקעים פתאום במקומות חדשים ודבר זה מפורש במקום אחר בישעיה בדברו על מפלת אשור “והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים”. (ישעיהו ל', כ"ה) ואימתי יהיה הדבר? “ביום הרג רב בנפול מגדלים” (שם) לאמר ביום ההרג חיל אשור בידי הרעש המפיל מגדלים ואולי יש גם בפסוק “ורוחו כנחל שוטף עד צואר יחצה” (כ"ח) ובפסוק “מקום נהרים יאורים רחבי ידים..” (ל“ג, כ”א) ובפסוק “וכל אפיקי יהודה ילכו מים..” (יואל ד', י"ח) “ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו'” (זכריה י"ג, א') רמז לבקוע היאורים בפתאום. “והיה יום אחד.. לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור” (י"ד, ז') פסוקים אלה המודיעים את “הדבר שעתידה להיות בסוף” יודיעו גם את הדבר שהיה “בימי חזקיה” כדברי תנא דבי אלי' שהבאנו, גם פסוקי נבואות אחרות יודיעו כי היו שנויים ממאורות באור ובאויר מעין הנוראות היעודות לעתיד ביום ההוא. ודבר זה עולה עם מדברי ישעיהו בדברו על אחרית חיל סנחריב, הוא אומר “לעת ערב והנה בלהה וגו'” (ישעיהו י“ז, י”ד) “והפרה הלבנה ובושה החמה וגו'” (כ“ד, כ”ג) “והיה אור הלבנה וגו'” (ל', כ"ו) “שמש וירח קדרו” (יואל ד', ט"ו) “יום חליו של חזקיה היתה מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה.. שנאמר… ותשב השמש עשר מעלות..” (ס“ע, כ”ג).

מלבד חזון זכריהו זה ישוה את אחרית המצור ביד סנחריב, ישעיהו הנביא.

בפרשה י' יפתח בדברי מוסר אל העם לשוב מחטאותם פן יסגירם ה' בידי סנחריב העריץ (ישעיהו י‘, א’–ו') אח"כ ישוה את גאות העריץ הזה (ז’–ט"ו) ואת מפלתו (ט“ז–י”ט) ואת הרהור תשובת בני יהודה (כ’–כ"ג). ובפסוקים הבאים יחזק את העם לבלתי נפול לבו מן המכות הקשות, אשר חלה בם מלך אשור בימי היות עוד עיניו מצרימה. “בדרך מצרים” לאמר לפני לכתו שמה (כ"ד), כי עוד מעט תהיה בו יד ה' (כ"ה) כי בדרך אשר שמה הלך ישיבהו ה' ריקם, "בדרך מצרים " ושם תחל מפלתו (כ"ו) ואז ישבר עלו מעל צואר ישראל (כ"ז) סיום פרשה ה' יהיה פחד העם (כ“ח–ל”ב) מגפת סנחריב (ל“ג–ל”ד).

והפסוקים ישעיה י‘, ל“ב ל”ג דומים הם בסדורם לפסוקי זכריה י"ד, א’, ב‘, ג’.

הצרה: עוד היום בנוב לעמוד וגו' (ישעיה י', ל"ב).

" הנה יום לה' בא וחלק שללך וגו‘: ונלכדה העיר וגו’ וגו' (זכריה י"ד, א‘, ב’).

הישועה: הנה האדון ה"צ מסעף פארה וגו' (ל"ג).

" ויצא ה' ונלחם וגו' (ג').

אחרי אשר התאבל הנביא על אבדן עשרת השבטים ואבדן ממלכתם וחרבן שמרון (ישעיהו כ“ד, א’–י”ב) ואחרי התנחמו בפלטת שרידי אפרים, אחר נמלטו ארצה יהודה וישובו אל ה' וישבו לבטח (י“ג–ט”ו) הביע את תנחומות צדיקי גולי אפרים אשר התנחמו הם בשמעם מרחוק את גדולת אחיהם בני יהודה בימי חזקיהו מלכם ויאמרו “מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק” לאמר: ממרחק, מקצה הארץ–כי א"י רחוקה מאד מאשור–שמענו שמועה הערבה על נפשנו כזמירות, כי המלך החסיד המולך על אחינו, לשם ולתהלה הוא. ועל זה יענה הנביא “רזי לי רזי לי אוי לי בוגדים בגדו” (ט"ז) לאמר: הם יודעים רק את הנחמה אבל הצער הוא ידוע רק לי, כי נמצאו בוגדים בעם הזה כשבנא וסיעתו, על כן נענש העם בעון הרשעים שבתוכם והעונש הזה, הוא: “פחד ופחת וגו'” (י"ז) “והיה הנס מקול הפחד וגו'” (י"ח) ואפשר כי הבורחים שבא' בהם “כל קציניך נדדו יחד” (כ"ב, ג') או מבני סיעתו של שבנא שהיו בחיל אשור, נספו גם ברעש. והרעש הזה מפורש בדברי הנביא כי “ארובות ממרום נפתחו” (כ"ד שם) כמו שנאמר להלן “נפץ וזרם ואבן ברד” (ל‘, ל’) “וירעשו מוסדי ארץ” (כ“ד, י”ח) “רוע התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ (י"ט) נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה וגו'” (כ') “והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום” לאמר על צבא השמים, שהם המאורות, אשר שנו את דרכם ביום ההוא כמו שכתוב בסוף פרשה ז' “והפרה הלבנה” שכבר פרשנו. “ועל מלכי האדמה וגו'” (כ"א) כפשוטו. “ואוספו אספה אסיר על בור וגו'” (כ"ב) כי פתחה הארץ פיה ותבלע רבים מהם ותכם עליהם. “כי מלך ה' צבאות בהר ציון וגו'” (כ"ג) דומה לנבואת זכריהו “והיה ה' למלך וגו'” (זכריה י"ד, ט') בהסתלק מורא בשר ודם של רשעי ארץ כסנחריב וחבריו שם שמים מתעלה, ולדעת רבותינו היתה מלכות חזקיהו מעין ימות המשיח, והתחלה לתקון עולם במלכות שדי.

בפרשה כ“ד היתה מעין תאניה על עשרת השבטים ועל יחידים שנספו גם הם ברעש. ואולם פרשה כ”ה כלה ששון ושמחה, תודה ותהלה על הנס הגדול הזה. ואחרי עליצות הנביא בפסוק ראשון ישוה את המהפכה, אשר הפך הרעש (ב') ואת המורא הפחד והכבוד לאלהי ישראל, אשר הטיל מאורע זה על העריצים (ג') ואת ה' יברך, כי הציל את עניי עמו גם מן הרעש ותולדותיו “חורב וזרם” וגם מרוח העריצים, אשר גם הוא מן זרם (ד'). פסוק ה' תשלום הוא לשלפניו. ואת מצור ירושלם בידי העמים הבאים ברגלי אשור, ימשיל כסעודה שתחלתה מתק וסופה תפלה גועל ומכאוב (ו') ומתנבא, כי בסעודה זו תגלה חרפתם וראו כל העמים את קלונם (ז). תהלה לה' המבלע את המות ומוחה דמעה ומחיה מתים במאמרו (ח' – ט') ומודיע, כי הרעש אשר יהיה בהר הזיתים יהיה גם במואב (י’–ב') ומליצת “תנוח יד ה' בהר…” מתאֶמת מאד למליצת “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים” שבזכריה.

פרשת כ"ו מתחלת בשבח ירושלם, כי היא היתה מבטח עוז סגורה ומסוגרת גם מפני האויב גם מפני הרעה, אשר הביא ה' עליה (כ"ו, א') ועתה הנה היא פתוחה לאסוף אל תוכה את בני ישראל בניה “גוי צדיק”. אך בתוך כדי דבור אומר הנביא לא מבצר ירושלם נצר את היושבים בה, כי אם הדעת התקיפה “יצר סמוך” של חזקיה אשר לא בטח בשום מבטחי כי אם בה' לבדו (ג') ועל כן יועץ הנביא להם לבטוח תמיד בה‘, אשר הוא לבדו “צור עולמים” (ד'), הוא הביא את הרעש על מחנה אשור (ה’–ו'). בשלשת הפסוקים הבאים, מביא את המון לבו אל ה’ (ז’–ט'), בשני הפסוקים הסמוכים מצדיק את הדין על האויב הרשע, אשר גם הוא היה בכלל רחמי ה' לוא רצה להיות צדיק (י' – י"א) ועיין תרגום הארמי לפסוק י‘. ועל כן יתפלל הנביא לה’ להטות חסדו לישראל (י"ב), ומוסיף לשפוך נפשו בזכרון הרעות ובתקות הטובות (י“ב, י”ט), ואחרי כן הוא שב בהלך נפשו אל היום הנורא, ומזהיר את עמו להתחבא כל הלילה מפני המלאך המשחית העובר לנקום את נקמתם מאשור (כ’–כ"א) ככל אשר צוה ה' את אבותיהם לבלתי צאת מפתח ביתם בליל צאתם ממצרים (שמות י“ב, כ”ב–כ"ג) שלדעת רבותינו היו שניהם בלילה אחד בליל ארבעה עשר בניסן.

בפרשה כ"ט העוסקת במפלת אשור, שממנה הבאנו למעלה פסוק ו', כתוב “ושב לבנון לכרמל והכרמל ליער יחשב” (י"ז) וגם דבר זה תולדות רעש ומהפכה הוא, כי יש שעפר קרקע זו משביח מערבוב השתות (עלעמענטע) הבא לרגליהם ועפר קרקע זו מתקלקל, ועל כן קרא המשורר לרעש “בהמיר ארץ” (תהלים מ"ו, ג').

בפרשה ל"ג המדברת גם היא בעניננו, מספר הנביא את פחד החנפים והחטאים שבירושלם מפני הרעש והאש (י"ד) ו את בטחון ישרי לב ומנוחתם, אשר ידעו ויאמינו, כי אצבע אלהים הוא (ט“ו–ט”ז) ומביע את הרוחה שעמדה לבני יהודה בנפול אשור, אשר שבה עינם לראות את מלכם בכבודו ובחירותו, ואת ארץ חמדתם במלוא רחבה, אחרי סור הסוללות והדיק מסביב, אשר האפילו את עין הארץ (י"ז). אחרי הציור הנעים הזה יטעים הנביא עוד רגע את קהל שומעיו מעין טעם רגש האימה, אשר הגה כל לב בישראל למראה האויב (י"ח) למען הגדל אחרי כן את רגש השמחה (י"ט) ובששון לבו יקרא לעמו להתבונן אל ציון עיר קדשו, אשר בה לא נגע הרעש לרעש (כ') ומדוע זכתה להנצל? יען כי ה' שוכן בארץ הזאת (כ"א) שהוא מעוז לעמו (כ"ב).

ובפרשה מ"ג יזכור הנביא את נס קריעת ים סוף (ט"ז) “ואחר שזכר הנס שעשה ה' להם בים סוף, זכר גם כן את הנס שעשה להם בדבר סנחריב.. ואמר המוציא רכב וסוס וחיל ועזוז, יחדו ישכבו בל יקומו דעכו כפשתה כבו (ישעיהו שם י"ז) כלומר כי ברגע מתו כמו הפשתה שדולקת וכבה במהרה” (רד"ק).

יואל אשר עוד יתבאר במוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”, כי גם הוא היה בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו ידבר בפרשה ד‘, על מפלת סנחריב. בראשונה ישוה את קבוץ אשור ובעלי בריתו אל עמק יהושפט, שהוא מחוץ לחומת ירושלם, שאסף ה’ אותם, למען שפוט אותם על הגלותם את עשרת השבטים (ב') ועל תעלוליהם, אשר התעללו בם (ג') ואת הגמול השמור לצור וצידון ופלשת הצוררים לישראל אשר עזרו לרעתו (ד’–ח'). אחרי כן יהיו דבריו כעין זרוז לאשור ולעמים אשר עמו, להתאזר למלחמה (ט’–י"א עד אחר מלת “ונקבצו”) וממלת “שמה” יבוא חזון מפלת אשור (י“א–י”ד) ושנוי האויר והמאורות (ט"ו) ורעש הארץ ומלוט ישראל (ט"ז) וקדושת ירושלם וגאולתה מידי זרים (י"ז). ובהושע לא נאמר דבר על אודות סנחריב, ובמיכה לא נאמרו דברים מפורשים על הרעש, האש והמגפה, כי אם דברים כוללים שמקצתם מבוארים ומקצתם נעלמים, אחרי התנבא מיכה על אחרית הימים על גאולת ישראל האחרונה והכוללת בסגנון ישעיהו ובתוספת מרובה משלו (מיכה ד‘, א’ – ח') חזר לזמנו בנחמה קצרה שיש גם תוכחה גם זרוז (ס') וינבא עוד נבואה קטנה על גאולת ישראל מבבל (י') ואחרי כן חזר עוד לזמנו, וירבה לדבר על מצור סנחריב מעין דברי יואל, שדבר על קבוץ העמים על ירושלם ומשפט ה' בם. (י“א–י”ב) ויזרז את עמו להשיב את ידם על חיל האויב הנגף ולהחרים את שללם לה' (י"ג). ושני הדברים האלה מצאנו גם לשאר נביאי הדור דבר רדיפת העם אחרי הנמלטים “ונס לו מפני חרב..” “וחתו מנס..” (ישעיהו ל"א, ח’–ט') ודבר חרם הבזה (זכריה י“ד, כ’–כ”א) אחרי כן לעג הנביא על הגדוד הנורא, אשר עתה יתגודד, לאמר, אשר עתה ישים קרחה בראשו מרוב צרתו במפלתו. והנביא שמח לאיד הרשעים האלה על בזותם בראשונה את מלך ישראל (מיכה ד', י"ד) אחרי כן ידבר על התעלות חזקיהו אחרי מפלת סנחריב (ה‘, א’–ג’) ועל עונש אשור בדברים שאינם מבוארים עוד לנו בגופי פרטיהם (ד’–ה').

ובני קרח יסדו שיר “על עלמות” (תהלים מ"ו, א') “בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור” (ראב"ע) שם יזכר הרעש ביבשה ובים (ג') בנחלים ובהרים (ד') ומנוחת ירושלם ומי הברֵכה אשר לא כזבה את מימיה, ביום הרעש מחוץ לעיר (ה'), ישועתה בזכות השכינה השורה בתוכה וזמן הישועה בטרם בקר (ו'), פחד ובלהה בגוים (ז') ודברי הודאה (ח' – ט') על קץ המלחמה (י’–י"ב). גם מזמור ע"ו נתיסד על מפלת סנחריב ודבריו מבוארים.

בעיני כל הנביאים היה מלחמת סנחריב בישראל כעין מוקש, אשר טמן ה' לרגליו ולרגלי העמים אשר עמו, ישעיהו המשיל אותה לסעודה מזקת (ישעיהו כ"ה, ו’–ז'). יואל המשיל את עמק יהושפט מקום מחנה סנחריב לבית משפט (יואל ד‘, ב’) ולקמה העומדת להקצר (י"ג) ובדברי מיכה נמשלת ירושלם לגרן, אשר שמה נקבצו כל העמים לדיש (מיכה ד', י“ב–י”ד).

וזכריה ימשיל גם הוא את ירושלם ל“סף רעל” (זכריה י"ב, ב') “ולאבן מעמסה” (ג') “לגויי הארץ” (שם) לאמר לאשור ולחבריו, “וככיור אש בעצים וכלפיד אש בעמוד” (ו') גם פרטים על אודות טבע המגפה ההיא נפרטו שם, כי הֻכו הסוסים “בתמהון ובעורון” (ד') ואנשי הצבא הכו בשגעון (שם) ובעורון (י“ד, י”ב) ובשרם נמק (שם) וגם על דברי ימי המצור נשמר פרט גדול, כי הכביד סנחריב את ידו על שבויי בני ישראל אשר שבה בערים להלחם ולצור על ירושלם עיר ממלכתם “על יהודה יהיה במצור על ירושלם” (זכריה י"ב, ב') “וגם יהודה תלחם בירושלם” (י“ד, י”ד) ועיין יונתן רש“י ראב”ע ורד“ק לשני הפסוקים ויונתן ורש”י לפסוק שני.

גם נחום בהנבא על אחרית אשור הזכיר את מפלת סנחריב ואת הרעש ואת האש (נחום א‘, ה’–ו’) ועל בזת ישראל ועל נקמתם בחיל אשור נשמרו הדברים האלה.

“ואסף שללכם אוסף החסיל וגו'” (ישעיהו ל"ג, ד') “אז חלק שלל עד מרבה פסחים בזזו בז” (כ"ג) “קומי ורושי בת ציון.. והדיקות עמים רבים”.. (מיכה ד', י"ג) “והיה שארית יעקב בגוים.. כאריה.. ככפיר..” (ה‘, ז’) “ואכלו על ימין ועל שמאל” (זכריה י"ב, ו').

SPLIT_

לראש הדף  

יא: הכנסת גרים אחרי מפלת סנחריב    🔗

מסורת עתיקה נשמרה בסדר עולם ואלה דבריה: “לאחר מפלתו של סנחריב, עמד חזקיהו פטר את האוכלסים שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם מלכות שמים” (ס“ע, כ”ג).

האוכלסים האלה הם הנזכרים לפי דרכם (ישעיהו כ‘, ד’. ועיין רש"י שם ג') למעלה בסדר עולם בעצם הפרק ההוא “שטף שבנא הסוכן – [שלפי מסורת קדמונינו מרד בחזקיהו ויתחבר לסנחריב] – וסיעתו והלך לכוש ונטל חמדת כל הארצות ובא לו לירושלם לקים מה שנאמר: יגיע מצרים וסחר כוש וגו‘, יגיע מצרים: זה חיל פרעה מלך מצרים, וסחר כוש זה תרחקה מלך כוש וסבאים אנשי מדה אלו חילות שלהן, עליך יעבורו זו ירושלם וכו’ וכו'”.

ולסיעת שבנא ולאוכלסי הגוים השלולים בקולרין, היה דבר ישעיהו לאמצם ברוח קדשו, להכניס תחת כנפי השכינה, את שבויי סנחריב ולהשיב לבצרון את סיעת שבנא.

“הוי כל צמא לכו למים.. ותתענג בדשן נפשכם” (ישעיהו נ"ה, א’–ב') בפסוקים אלה ימשיל את דעת אלהי ישראל, לדברים החביבים ביותר על השבוים העיפים והצמאים, למים ליין לחלב ויוכיח כי דת ישראל נותנת את מחמדיה למבקשיהם בלא כסף ובלא מחיר, כי אם בחן ובחסד וברחמים–בפסוק שאחרי כן יחדל מן המשל ופרש את הנמשל וקורא אותם לבא בברית ישראל ולהנות עמם יחד בצל חסדי המלך היושב על כסא דוד (ג'). ומגיד את שבח בית דוד (ד'), וקורא לסיעת שבנא לחזור, כי עת רצון היא (ו') כי עזיבת החטא מכפרת כפרה שלמה (ז') כי במקום גדולתו של הקב“ה שם אנו מוצאים ענותנותו ואף כי קצרי דעת לא יבינו זאת (ח’–ט'), ומעיר את אזן סיעת שבנא על תקף הנבואה שלא האמינו בה בתחלה, ועכשו הם רואים שנתקימה ומסביר להם, כי אי אפשר לנבואה שלא תתקים (י’–י"א), דברי הנחומים להם ולכלל ישראל לאחרית הימים (י“ב–י”ג) ודברי זרור לאוכלסי השבוים ולסיעת שבנא לשמור מצות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו (נ"ו א' – ב') ודברי חזוק לגרים, כי חביבים הם בעיני הקב”ה ככל אזרח בישראל. – בתוך השבוים האלה היו גם סריסי בית המלך – ואין בידינו להכריע אם סריסי מלך מצרים או מלך כוש – היו שלולים גם הם בקולרים בתוך השבי – או סריסי סנחריב היו, אשר פגרו מלכת עמו בהיותו נחפש לנוס מן המערכה – גם על הסריסים הגרים האלה, הטה חזקיהו חסד, ויאספם ברחמים גדולים אל עמו. ואת הסריסים האלה, אף כי אין להם שרש מתחת בארץ הזאת, כי נכרים הם פה, וגם פרי לא יוכלו לעשות, כי הסריס לא יוליד בנים; את ידי הסריסים האלה הנעצבים, אשר היו בעיניהם כעץ יבש, חזק ישעיהו ויאמצם (ג') ויבטח להם בשם ה‘, כי בדבקם בתורתו באמת, תהיה להם שארית וזכרון בישראל “טוב מבנים ומבנות” (ד' – ה') ולכל האוכלסים תהיה יד ושם וזכרון גם בבית ה’ רק אם ידבקו בו בכל לבבם (ו’–ז'), חתימה בדברי נבואה לקבוץ כל גולי ישראל (ח') וציור נפלאות ה' המבליג את הטרף על טורפו, לאמר, את ישראל על אשור (ט'). ואפשר הדבר כי גרים אלה חזרו למצרים ועליהם חוזר דבר הנביא על “חמש ערים בא”מ מדברות שפת כנען" ועל “מזבח לה' בתוך א”מ" (ישעי' י“ט, י”ח, י"ט) וכל הנחמות עד פסוק כ"ד.

ומי יודע אם לא היתה נבואה זו שיש בה חזון צירוף כל העמים לעבודת ביהמ“ק (ו’–ז') שאין לו מקום אלא לאחרית הימים המפורש עוד יותר במקום אחר (ס“ו, כ' – כ”א ועיין רש"י) לפתרון פה למלכים המקולקלים שבסוף ימי בית ראשון לשום את הנכרים הערלים לכהנים בביהמ”ק, שעל זה הוכיח הנביא (יחזקאל מ"ד, ז’–ט') ועיין שם תרגום יונתן שתרגם דברים כפשוטם “בני נכר”: “בני עממיא” (ז') “בן נכר”: “בר עממין” (ט').

SPLIT___

לראש הדף  

יב: נביאים שהתנבאו בפרק אחד    🔗

“ימי עזיהו יותם אחז חזקיהו מלכי יהודה” היו ימי התור השני לספרות הנביאים הקימת עמנו (ישעיהו א‘, א’. הושע א‘, א’. עמוס א‘, א’. מיכה א‘, א’). ודבר זה זכרו רבותינו בדברים האלה “דבר ה' אשר היה וגו' בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים וגדול שבכולן הושע” שנאמר תחלת דבר ה' בהושע וכו' ואמר ר' יוחנן תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו בפרק ואלו הן הושע ישעיהו עמוס ומיכה (פסחים פ"ז). מקור דברים אלה הוא בברייתא בסדר עולם, אלא ששם נוסף דבר המבטל את גרסת ארבעה נביאים, כי על הארבעה הוא מוסיף שם עוד אחד ואף כי אין התנא מזכיר אותו בשמו, ותחת אשר ראש דבר המאמר בפסחים “דבר ה'” הנה תחלת מאמר משנת ס“ע בלשון זה: “הרי הוא אומר: ונסתם גיא הרי וגו' כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו מלך יהודה וגו‘. חזון ישעיהו בן אמוץ וגו’; דבר ה' אשר היה אל הושע וגו‘; דברי עמוס אשר הי’ וגו‘; דבר ה’ אאשר היה אל מיכה המורשתי מלמד שכלן נתנבאו בפרק אחד, אבל אי אתה יודע מי קדם את מי כיון שאמר תחלת דבר ה' בהושע וגו' ובעמוס הוא אומר שנתים לפני הרעש ובישעיהו הוא אומר בשנת מות המלך עזיהו והוא היה ביום הרעש דכתיב וינעו אמות הספים וגו‘, דבר ה’ אשר היה אל מיכה המורשתי בימי יותם אחז מלמד שכלן קדמו את מיכה” (ס"ע כ'). התוספת הזאת של הפסוק שבראש המאמר בס”ע המובא מס' זכריה (זכריה י"ד, ח') תכריענו לאמר, כי בא התנא המעמיק מאד, לצרף את נבואת זכריה הנביא בזמנה, אל זמן נבואת ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד ומדייק את מלת “ונסתם” המדברת לגוף שני בל"ר, אל מעשה שאירע בימיהם ואת דבר הרעש ופסקת “בימי עזיהו מלך יהודה” (שם) הוא מכוון אל פסקת "שנתים לפני הרעש " שבימי עמוס (עמוס א‘, א’) ואל פסקת "בשנת מות המלך עזיהו " (ישעיהו ו‘, א’) שלפי קבלתם נראה חזון זה ביום הרעש, ומשתף בזמן האחד, זמן הרעש לבעל הנבואה הזאת ולישעיהו ועמוס, ומצרף אליהם את הושע, שנאמר גם בו תחלת דבר ה' בהושע ומקדים את ארבעתם לזמן מיכה בחתמו: “מלמד שכלן קדמו את מיכה”.

ובכן בא המאמר הזה ללמד, כי נבואת פרשה י"ד שבזכריה היתה בימי ישעיהו עמוס מיכה והושע ונמצא למד בעקרו, כי היה היה נביא אחד גדול וחשוב, מלבד ארבעת הנביאים האלה, שהתערבו ושנטפלו נבואותיו בנבואת זכריה שנבא מאות בשנים אחרי כן.

לשמע דבר זה תוָלדנה לנו שלש שאלות: א) מה שם הנביא הזה? ב) מה גרם לנבואות שני הנביאים האלה הרחוקים מאד שתתערבנה? ג) איכה נכיר להבדיל בין הנבואות העתיקות שבימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו מלכי יהודה ובין הנבואות המאוחרות שבימי דריוש מלך פרס?

והשאלות האלה תתבררנה אשה מרעותה אם נפתח במה שסימנו, אם נעיף עין רגע אחד, על סגנון ספר זכריה ועל הליכות נבואותיו וראינו, כי לא עירוב פרשיות יש שם, כי אם סמיכות שני ספרים, אשר הראשון שבהם נוגע בסופו בראש השני הסמוך לו, מבלי הצטרף כלל. שמונת הפרשיות הראשונות ספר אחד הנה, ושש הפרשיות האחרונות, הן ספר אחר נבדל בעינו בסגנונו ובמדברו, מן הספר הקודם לו, אשר אין לו דבר עמו בלתי אם סמיכות הפרשיות לבד.

והשאלה השנית מה גרם לשני ספרים אלה שיצטרפו? תתישב בישוב השאלה הראשונה השואלת מה שם הנביא הנעלם, אשר את נבואתו הביא בעל ס“ע. אם נשים לב יֵרָאֶה לעינינו, כי ככל אשר אנחנו מוצאים שני מיני נבואות רחוקות תפוסות לנו כיום בכרך אחד, כן נמצא שני נביאים רחוקים בלולים לנו בשם אחד, זכריהו הוא שם לנביא שבימי דריוש וזכריהו הוא שם לנביא גדול שהיה בימי עזיהו, אשר קרא לו “זכריהו המבין בראות אלהים” (דהי“ב כ”ו, ה') ואם נוסיף להתבונן, נמצא במקום אחד בפרק ההוא איש נביא ששמו זכריהו בן יברכיהו (ישעיהו ח‘, ב’). ואם נתפוס את המועט נאמר, כי “זכריהו בן יברכיהו” שבימי אחז הוא הוא “זכריהו המבין בראות אלהים” שבימי עזיהו, כאשר חשב באמת בעל ס”ע נבואת נביא ששם זכריהו נקרא עליה עם ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד. ויען כי הנביא שבימי ישעיהו וחבריו היה דומה בשמו ובשם אביו לנביא שהיה בימי חגי שהם ימי מלכות דריוש זה היה נקרא זכריהו בן יברכיהו וזה היה נקרא זכריהו בן ברכיהו (זכריה א‘, א’) על כן נצטרפו יחד וברכיה בלי יו“ד בראשו, וברכיה בתוספת יו”ד לפניו, שני נוסחאות הם לשם אחד, כמו חזקיהו בלי יו“ד (מ“ב ט”ז, כ') ויחזקיהו בתוספת יו”ד לפניו (כ‘, י’) ששניהם נוסחאות הם לשם אחד של המלך המפורסם בישראל.

דברינו אלה כבר נגלו לאחד מחוקרי דורנו (יש"ר באחד ממאמריו). אך דבר אחד גדול נעלם ממנו, כי כבר קדמוהו רבנן בזה בסדר עולם. והיודע לברר בדברי רבותינו את הפשט והמסורת המדויקת מתוך הדרש והאגדה יודע הוא עד כמה דבריהם, במקום שהם דברי בקרת, מסייעים ומכריעים.

1 ספר זכריה המבין בראות האלהים שש הפרשיות האחרונות שבס' זכריה הן לזכריהו שבימי עזיהו וישעיהו ונבואותיו ארבע:

א) פרשה ט' עוסקת בכבושי ירבעם בן יואש מלך אפרים המסופרים בספר מלכים (מ“ב י”ד, כ“ה. כ”ח) והמרומזים בספר עמוס (עמוס ו', י“ג – י”ד) ובכבושי עזיהו המסופרים בדה"י (דהי“ב כ”ו, ו’–ח') כאשר בארנו בגוף הספר.

ב) פרשה י' מתחלת בעצירת גשמים הנזכרת בעמוס (עמוס ד‘, ז’ – ח') ומסימת בדברי נחומים הדומים לדברי הושע בן בארי.

ג) פרשה י"א מדברת על רשעת מנחם בן גדי כאשר התבאר במוצא דבר “עזיהו יותם – זכריה שלום ומנחם”.

ד) פרשיות י“ב, י”ג, י“ד הן פרשת מלחמת סנחריב ומפלתו כאשר התבאר במוצא דבר: מפלת סנחריב. אך בפרשה י”ד יש דברים רבים שענינם נבואה לאחרית הימים.

כִוֻן נבואת זכריה “המבין בראות אלהים” אל נבואת בני דורו

שאר הנביאים

זכריה ט’–י"ד

ושלחתי אש בחומת צור ואכלה.. (עמוס א‘, י’)

1

ותבן צור.. והוא באש תאכל (זכריה ט‘, ג’–ד’)

1

ושלחתי אש בחומת עזה וגו' והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון והשיבותי ידי על עקרון ואבדו שארית פלשתים וגו' (עמוס א‘, ז’–ח’)

2

.. ועזה ותחיל וגו' ועקרון כי הוביש מבטה ואבד מלך מעזה ואשקלון לא תשב: וישב ממזר באשדוד והכרתי גאון פלשתים (זכריה ט‘, ה’–ו’)

2

אשדודה (ישעיה כ‘, א’) ובושו מכוש מבטם (ה') הנה כה מבטנו (י')

3

ועקרון כי הוביש מבטה (ה')

3

צֹבֶיהָ (ישעיהו כ"ט, ז') – בנחי ל"ה –

4

מִצָבָה (זכריה ח',) – בנחי ל"ה –

4

ממך לי יצא להיות מושל (מיכה ה‘, א’)

5

מלכך יבא לך (ט')

5

ורעה בעז ה' (ב‘, ג’)

6

צדיק ונושע (שם)

6

צעיר (א')

7

עני (שם)

7

והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך (ט')

8

והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם (י')

8

והיה זה שלום (ד')

9

ודבר שלום לגוים (י')

9

עתה יגדל עד אפסי ארץ (ג')

10

ומשלו מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ (י')

10

וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ (הושע ב‘, כ’) והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך (מיכה ה‘, ט’)

11

ונכרתה קשת מלחמה (שם) והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם (שם)

11

ביום ההוא [מ"ו פעמים] (ישעיה ב‘, י“א.–נ”ב, ו’.)

12

ביום ההוא [י"ח פעמים בו' פרשיות] (ט', ט“ז.–י”ד, כ"א).

12

יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון (הושע י"ד, ח') מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר (עמוס ד‘, ז’) והיה אם כלה לאכול את עשב הארץ וגו‘: נחם ה’ על זאת לא תהי' א' ה' (עמוס ז‘, ב’–ג’)

13

דגן בחורים ותירוש יגובב בתולות (זכריה ט', י"ז) שאלו מאת ה' מטר בעת מלקוש (ה‘, א’) יתן לאיש עשב בשדה (י‘, א’)

13

ואת בית יהודה ארחם והושעתים (א‘, ז’)

14

וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע (י‘, ו’)

14

אני ה' אענם אלהי ישראל לא אעזבם (ישע' מ“א, י”ז) והיה ביום ההוא אענה נאום ה' (הושע ב', כ"ג)

15

אני ה' אלהיהם ואענם (שם)

15

והושבתים על בתיהם (י“א, י”א)

16

והושבותים (שם)

16

יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור (שם)

17

אשרקה להם ואקבצם (ה')

17

.. באיי הים שם אלהי ישראל (ישעיה כ“ד, ט”ו)

18

ובמרחקים יזכרוני (ט')

18

והושעתים בה' אלהיהם (הושע א‘, ז’)

19

וגברתים בה' ובשמו יתהלכו (י"ב)

19

בורא שמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיה מ"ב, ה')

20

נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו (י"ב, א')

20

עיר עז לנו ישועה ישית (כ"ו, א')

21

אמצה לי יושבי ירושלם בה' אלהיהם (ה')

21

שארית יעקב בגוים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן וגו' (מיכה ה‘, ז’)

22

.. כגבורים בוסים בטיט חוצות (י‘, ה’) אלופי יהודה ככיור אש בעצים כלפיד אש בעמיר (י"ב, ו')

22

ויגזור על ימין.. ויאכל ועל שמאל.. (ישעיה ט', י"ט)

23

ואכלו על ימין ועל שמאל (שם)

23

והיה על כל הר גבוה וגו' פלגים יבלי מים (ישעיה ל', כ"ה) כי אם שם אדיר ה' לנו מקום נהרים יאורים רחבי ידים (ל“ג, כ”א) ואת בית יהודה ארחם והושעתים בה' אלהיהם ולא אושיעם וגו' בסוסים (הושע א‘, ז’) עוד אושיבך באהלים כימי מועד (י"ב, י') ויהודה לא יצור וגו' (ישעי' י“א, י”ג)

24

ביום ההוא יהיה מקור נפתח.. (י"ג, א') אכה כל סוס וגו' ועלבית יהודה אפקח עיני וכל סוס העמים אכה וגו ואמרו אלופי יהודה בלבם אמצה לי וגו' בה' אלהיהם (זכר' י"ב, ד‘, ה’). והושיע ה' את אהלי יהודה בראשונה (ז). לא תגדל תפארת ב"ד ותפארת יושבי ירושלם על יהודה (שם)

24

והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם (הושע ב', י"ט)

25

אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד (ב')

25

הך הכפתור וירעשו הספים וגו' ואחריתם וגו' (עמוס ט‘, א’)

26

הך את הרועה ותפוצנה הצאן והשיבותי ידי על הצוערים (ז')

26

ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער… מצבת בם זרע קדש (ישעיה ו', י"ג)

27

והשלישית יותר בה: והבאתי את השלישית באש וצרפתים.. הוא יקרא בשמי וגו' (ח’–ט')

27

אענה נאום ה' (הושע ב', כ"ג)

28

ואני אענה אותו (ט')

28

ואמרתי ללא עמי עמי עמי אתה והוא יאמר אלהי (הושע ב', כ"ה)

29

אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהי (שם)

29

והיה סחרה ואתננה קדש לה' (ישעיה כ“ג, י”ח)

30

והיה על מצלות הסוס קדש לה' (זכריה י"ד, ב')

30

מלבד המערכות המקבילות האלה, עיין המערכות שבמוצא דבר “עזיהו יותם – זכריה שלום ומנחם” ובמערכות שבשאר נביאי הפרק הזה ודברינו במוצא דבר “מפלת סנחריב”.

לפי דברינו יתבאר מאליו דבר זכרון עשרת השבטים בתורת ממלכה קימת ובשם אפרים הרגיל בפי הושע ושגור גם על פי הנביא הזה (זכריה ט‘, י’. י"ג. י‘, ז’) ובשם בית יוסף (י‘, ו’,) המצוי בפי עמוס (עמוס ה‘, ו’. ט"ו. ו', ') ובפסקת “בין יהודה ובין ישראל” (זכריה י“א, י”ד) כי אמנם קימת ועומדת היתה עוד מלכות עשרת השבטים בימיו: ועל כן לא יזכרו עוד שמות אלה אפילו ברמז קל מפ' י"ב והלאה, כי בימים ההם כבר גלו עשרת השבטים, ומטעם זה נזכרו אשור ומצרים בפי נביא זה (זכריה י', י’–י"א) במתכונתן שהיו להן בימי ארבעת הנביאים. ובאמת תבחן עין כל מעמיק להתבונן את הקושי הגדול שנתקשו המפרשים בשמות אלה בספר זה.

זכרון “בני יון” יבואר בדברנו על יואל הנביא.

2 דברי עמוס נביא זה נבא לכל המאוחר, לא אחרי חמש ועשרים שנה לפני מות עזיהו, כי כן כתוב על ימי נבואתו “בימי עזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל” וארבע עשרה שנה מאחת וארבעים שנות מלכות ירבעם נבלעות בשעות אמציה ושבע ועשרים בשנות עזיהו שכל ימיו היו חמשים ושתים, ובכן עודפות היו חמש ועשרים שנה לעזיהו על ירבעם. לפי סגנונו הפשוט והתמים הקרוב לסגנון הנביאים הראשונים, שמועל, נתן ואחיהו, אליהו ואלישע, נראה, כי הוא הקודם לכל חבריו חוץ מזכריהו המבין בראות אלהים, שהוא היה לפי הנראה נביא גם בימי נעורי עזיהו (דהי“ב כ”ו, ה'). הרבה מנבואותיו נכתבו בעצם ידו, באשר תעיד לשון גוף ראשון: “הראני” (ז‘, א’. ד‘. ז. ח’, א') “ראיתי” (ט‘, א’), לעומת זה נכתבה פרשת המאורע, אשר היה לו בבית אל עם אמציה כהן בית אל ביד חבריו או תלמידיו, כי כן תעיד לשון גוף שלישי (ז', י’–י"ד).

3 דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי לפי סגנונו יחלק לשני חלקים. החלק הראשון כולל את שלש הפרשיות הראשונות הכתובות בסגנון רצוף ומשולב והחלק השני כולל את אחת עשרה פרשיות האחרונות הכתובות בסגנון נמלץ. החלק הראשון קרוב הוא, כי נאמר רובו בימי ירבעם בן יואש בעוד אשר היו חטאות אפרים סדורות. והחלק השני נאמר רובו בימי המהפכה, אשר החלו מימי שלום בן יבש והלאה.

סגנון הנביא הזה בכללו המדוקדק והמצוחצח יותר משל עמוס, יטנו להקדים תחלת נבואת עמוס לתחלת נבואתו, וכבר החליטו רש"י וכל המפרשים, כי פשוטו של מקרא “תחלת דבר ה' בהושע” רק ללמדנו הוא, כי קדמה נבואת הושע זו לכל שארנבואות הושע, אבל לא ללמדנו, כי קדמה נבואת הושע לנבואות כל שאר הנביאים.

מפרשה ראשונה ששם נזכר הנביא בגוף שלישי: “וילך.. ויקח” (הושע א‘, ג’) “אליו” (ד') “לו” (ו') נראה, כי לא בעצם ידו העלה את נבואותיו על ספר, אך מפרשה השלישית שנזכר שם בגוף ראשון: “אלי” (ג‘, א’) “וָאֶכְרֶהָ” (ב') “ואמר” (ג') ישמע, כי הוא בעצם ידו כתב את דבריו. בין שני הפכים אלה יש להכריע, כי מקצת ספרו כתב הוא ומקצתו כתבו תלמידיו בני הנביאים.

4 חזון ישעיהו עם זה הוא כלל לכל הספר ופרט לפרשה ראשונה, “הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ וגו'” (ישעיהו ב‘, א’) הוא שם לפרשה ב‘. ג’. ד‘. כי פ’ ג' מחוברת לפ' ב' במלת “כי” (ג‘, א’) ופ' ד' מחוברת לפ' ג' במלת “והחזיקו” (ד‘, א’) שצורתה ומשמעה מעידים עליה שאינה תחלת ענין כ“א תוספת ענין. “אשירה” (ה‘, א’) וכל פרשה ה' אפשר כי נמשכת היא לשלפניה ואפשרי כי היא נבואה לעצמה. ענין פרשה ו' הוא חנוך הנביא. פרשה ז' משוה את פחד בית דוד מפני רצין ופקח (ז', א’–י"ג), חזון אחרית ארם ואפרים (י"ד–כ') ומראה ארץ אפרים בעת ההיא (כ“א–כ”ה). פרשה ה' היא חזון אחרית ארם ואפרים וסכול עצתם (ח‘, א’–י’), השתדלות הנביא לקיים את התורה בימי אחז הרעים (י"א–כ') וחזון אחרית אפרים (כ“א, כ”ג). פרשה ט' היא שמחת מפלת ארם ושמחת תעודת חזקיהו למלכות (ט‘, א’–ו’), חזון קלקול בני אפרים ואחריתם (ז’–כ‘. י’, א’–ד'). כל פרשיות אלה מלבד פרשה ו' נאמרו על ימי אחז, ועיין פירושם במוצא דבר “ימי אחז”. פרשה י', ה’–ל”ד היא נבואה על סנחריב גאותו ומפלתו. פרשה י“א וי”ב היא נבואה שנאמרה רק מעוטה על ימי חזקיהו ורובה לאחרית הימים. משא בבל (י"ג, א') היא פרשה י“ג כלה וי”ד א‘–כ“ג וענינה נבואת גאולת בבל. (י“ד, כ”ד–כ"ז) נבואה על מפלת סנחריב, פסוקי כ”ח–ל“כ\ב נבואה על פלשתים בימי אחז. “משא מואב” הן פרשות ט”ו וט“ז שענינן כמשמען נבואה על מואב, שגם עליה עברה כוס פלשתים, ועיין ס”ע כ“ג. פרשה י”ז היא חזון מפלת דמשק ואפרים (י“ז, א’–י”א), אחרית סנחריב (י“ב–י”ד). פרשה י“ח נראה שיש לה ענין גם עם דבר תרחקה מלך כוש, אך רוב ענינה היא נבואה לימות המשיח. “משא מצרים” פרשה י”ט היא חזון דלדול מצרים בידי הכושים, ובימי המהומה אחרי ימי תרחקה וממשלת שנים עשר המלכים שחיו בה ימים רבים (עיין דברי ימי העמים לשלוסר 70 I ) אך, התערבו בה דברי חזון ישועה לישראל שאי אפשר בידי פשטן לישבם כראוי, ולכונם היטב אל העבר. פרשה כ’ היא נבואה על מכת מצרים בידי סנחריב. “משא מדבר ים” (פ' כ"א) היא נבואה רחוקה למפלת בבל (עיין ס“ע כ”ח). “משא גיא חזיון” (פ' כ"ב) היא דברי מוסר לעם בימי מצור סנחריב (א’–י"ד) ונבואה על שבנא הסוכן הבוגד באדוניו (ט“ו–כ”ה). “משא צור” (פ' כ"ג) נאמר בימי הלחם בה שלמנאסר אשר לכד את העיר ומבחר גבריה עזבוה ויתישבו באי אשר מנגד, ויקראו לה צור החדשה (שלוסר שם 113); ועל התחדש עשרה בימי תחלת ממלכת בבל חזרו דברי הנביא “והיה מקץ שבעים שנה.. ושבה.. וזנתה וגו'” (י“ז–י”ח). פרשה כ“ד תדבר על גלות אפרים (א’–י"א), על פליטיהם המעטים אשר יותרו בארץ אבותיהם (י“ב–ט”ו), על בשורת תשועת יהודה מיד סנחריב אשר תשמע באזני גולי אפרים (ט“ז–כ”ג). פרשות כ”ה. כ“ו. כ”ז, הן דברי תפלה ושמחה ותהלה לה' על מפלת סנחריב. פרשה כ“ח נבואה על גלות אפרים. פרשות כ”ט. ל‘. ל“א. ל”ב. ל“ג. מדברות כלן על מצור סנחריב ומפלתו וכל התלוי בזה. פרשה ל”ד נבואה היא על אדום ועל כל הגויים. פרשה ל“ה היא נבואה לעתיד. פרשות ל”ו. ל“ז. ל”ח. ל"ט, הן ספור מלחמת סנחריב ומפלתו, מחלת חזקיהו ומלאכות מראדך בלאדן כאשר נמצא גם בס’ מלכים ב' פרשה י“ח וי”ט. אולם פה נוסף גם “מכתב לחזקיהו” (ישעיה ל"ח, ט’–כ'). פרשה מ' עד סוף פרשה מ“ח נבואות הן שרוב ענינן הוא גאולת בבל ומעוטן לאחרית הימים. פרשה מ”ט עד סוף פרשה נ“ד כלן נאמרו על אחרית הימים. פרשה נ”ה כלה ומקצת פרשה נ“ו (א’–ח') הן דברי ישעיהו לשרידי שבי סנחריב, עיין מוצא דבר “הכנסת גרים”; וארבעת פסוקים האחרונים שבפרשה דברי ריב הם עם נביאי השקר (ט’–י"ב). פרשה נ”ז ראשיתה דברי מספד על אחד המלכים הכשרים. ולדעתנו על יותם מלך יהודה שמת בימי נעוריו (א’–ב') ודברי ריב ותוכחה לדור הפריץ שקם אחריו (ג’–י"ב), אחרית טובה ונחמה לבעלי תשובה (י“ג–י”ט), רשעת הרשעים ואחריתם הרעה (כ’–כ"א). פרשה נ“ח היא דברי מוסר לרעים לבריות ומתראים כטובים לשמים (א’–ד'), מערכי מעשי יראי ה' באמת ובעלי תשובה גמורים ואחריתם הטובה (ה’–י"ד). פרשה נ”ט באה להוכיח, כי החטא הוא מקור האסון והרעה (א’–ט"ו) וכי פתאם תהיה נקמת ה' מאויביו ותשועתו לאוהביו (ט“ז–י”ט), נבואה לאחרית הימים (כ'–כ"א). פרשות ס‘. ס“א. ס”ב וס“ג (א’–ו') נבואות הן לאחרית הימים בשפה נמלצה וברוח רוממה מאד מאד. וארבע עשרה הפסוקים האחרונים לפרשה ס”ג (ו’–י"ט) וכל פרשה ס“ד דברי קינה הן על מצוקות הגלות. פרשה ס”ה יש בה תוכחת הנביא לבני דורו – ולפי הנראה קרוב אחרי מות חזקיהו – (א’–י"ב) וסומך לענש הרשעים את גמול הצדיקים ומדברי הגמול משתלשל חזון שלום לאחרית הימים (י“ג–כ”ה). פרשה ס"ו עוסקת ביקר יראי אלהים בעיני ה’ ובאפו על עוזביו ועוברת אל דברי תנחומים, אשר אין בידי הפשטן להכריע אם נאמרו על התשועה מידי סנחריב או לאחרית הימים.

רבות מן הנבואות שנבא הגדול שבנביאים הזה, הלא הן מפרשה מ' עד סוף הספר, נמהרו רבים מן הסופרים לגזול אותן, מישעיהו ולתלותן באיש אחר שהיה בימי גלות בבל, אשר גם הם לא ידעו את שמו. והנה כבר קנא הרב שד“ל ז”ל לכבוד נביאי אלהיו וירב את ריב הספר הקדוש הזה מיד הנוהגים בו קלות (כ"ח שנה ז') וכל הרוצה לעמוד על האמת, יקרא את הדברים האלה. ואנחנו אשר בעינינו נראה בקורת נמהרה זו בשקר גמור, שאין רגלים לו כלל וכלל, באנו להראות בטבלאות הבאות את אמתת אחדות הספר מתוך אחדות ענינו וסגנונו; וראה כל מתבונן, כי גבול חלוקת הספר, שקבעו בתחלת פרשה מ' אינו מובהק כלל וכלל, כ“א יען כי הנבואות בבל ל”ט פרשיות רובן לשעתן נאמרו, והנבואות מן פרשיות מ' והלאה לגלות בבל ולימות המשיח נאמרו, על כן משתנות הנה לפי שנוי הענין שנוי קל בסגנון, אך גדול הרבה השתוף ששני סדרי הפרשיות משתתפים, בהיותם פרי רוח נביא אחד מן השנוי הקל שהם משתנים זה מזה, ויען כי רבים מן המבקרים גזרו, כי גם הפרשיות עד מ' אינן כלן לישעיהו, על כן תהיינה לנו ארבע כונות בטבלאות. א) לכון את ענין סגנון של ל"ט הפרשיות הראשונות, בפסוקים משתוים זה אל זה לעצמן; והפרשיות מן מ' ואילך לעצמן. ב) והעקר הגדול לכון ענין סגנון של הפרשיות שלפני מ' אל שלאחריהן. ג) לכון את כלן לשאר נביאי הזמן ההוא. ד) ואל חמשה חומשי תורה.

SPLIT____

(א)

I

ועוד בה עשיריה… מצבתה (ו', י"ג)

שאר ישוב בו (י', כ"ב)

4

גדלתי ורוממתי (ישעיה א‘, ב’)

גדלתי… רוממתי (שם כ"ג, ד')

1

קנאת ה' צבאות תעשה זאת (ט‘, ו’)

קנאת ה' צבאות תעשה זאת (ל“ז, ל”ב)

ראש וזנב כפה ואגמון (ט', י"ג)

ראש וזנב כפה ואגמון (י“ט, ט”ו)

הבוגד בוגד והשודד שודד (כ"א, ב')

הוי שודד ואתה לא שדוד

5

6

7

גוי חוטא, עם כבד עון

זרע מרעים בנים משחיתים (א‘, ד’)

עם מרי הוא, בנים כחשים

לא אבו שמוע תורת ה' (ל‘, ט’)

קרחה וחגורת שק (ג', כ"ד) ולקרהה

ולחגור שק (כ“ב, י”ב)

2

ובוגד לא בגדו בך (ל"ג, א')

רוח עריצים כזרם קיר (כ"ה, ד')

כזרם ברד, שער קטב

כזרם מים כבירים שוטפים (כ"ח, ב')

וחפרה הלבנה ובושה החמה ואור החמה

(כ“ד, כ”ג)

והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה וגו'

(ל', כ"ו)

8

9

10

11

לצל יומם מחורב

ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר (ד‘, ו’)

מחמה מזרם צל מחרב…

חרב בצל עב… (כ"ה, ד‘-ה’)

ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה

קל יבא (ה', כ"ו). ישרק וגו' בקצה

יאור וגו' בארץ אשור: ובאו (ז',

י“ח-י”ט)

3

II

אנכי אנכי הוא מנחמכם (נ“א, י”ב)

כן אנכי אנחמכם (ס“ו, י”ג)

5

הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ט‘, י’)

הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ס“ב, י”א)

1

תחת הנעצוץ יעלה ברוש

ותחת הסרפד יעלה הדס (נ“ה, י”ג)

תחת הנחשת אביא זהב

ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל (ס', י"ז)

פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל

מעטה תהלה תחת רוח כהה (ס"א, ג')

6

עבדי… כמלאכי.. (מ“ב, י”ט)

עבדו… מלאכיו.. (מ“ד, כ”ו)

מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי

וישם פי וגו' (מ"ט, א‘-ב’)

רוח ה' עלי יען משה אותי

לבשר ענוים שלחני וגו' (מ"א, א')

2

3

בעון בצעו קצפתי ואכהו

דרכיו ראיתי וארפאהו (נ“ז, י”ז-י"ח)

הן אתה קצפת ונחטא

בהם ⁹ עולם ונושע (ס"ד, ד')

7

גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך

(מ“ט, ט”ו)

גם שבי גבור יוקח..

ואת יריבך אנכי אריב

ואת בניך אנכי מושיע (מ“ט, כ”ה)

4

(ב)

1 מליצת “ה' דִבֵּר” במקום “נאום ה”

כי ה' דבר (א‘, ב’)

כי פי ה' דבר (א‘, כ’)

כי ה' אלהי ישראל דבר (כ“א, י”ז)

כי ה' דבר (כ“ב, כ”ח)

כי ה' דבר (כ"ד, ג')

כי ה' דבר (כ"ה, ח')

כי פי ה' דבר (נ“ח, י”ד)

2 מליצת “יאמר” במקום “נאום”

יאמר ה' (א', י"א)

יאמר ה' (א', י"ח)

יאמר ה' (ל"ג, י')

יאמר אלהיכם (מ‘, א’)

יאמר קדוש (מ', כ"ה)

יאמר ה' (מ“א, כ”א)

יאמר מלך יעקב (מ“א, כ”א)

יאמר ה' (מ"ו, ט')

3 קריאה לויכוח

לכו נא ונוכחה (א', י"ח)

נשפטה יחד (מ“ג, כ”ו)

4 כנוי "אֲבִר לה' ¹⁰

אביר ישראל (א', כ"ד)

אביר יעקב (מ“ט, כ”ו)

אביר יעקב (ס' ט"ז)

5 “משפט וצדקה” בפסוק אחד

במשפט… בצדקה (א', כ"ז)

למשפט… לצדקה (ה‘, ז’)

במשפט… בצדקה (ה', ט"ז)

במשפט ובצדקה (ט‘, ו’)

משפט… צדק (ט"ז, ה')

משפט… וצדקה (כ“ח, י”ז)

משפט וצדקה (ל“ב, ט”ז)

משפט וצדקה (ל"ג, ה')

משפט… צדקה (נ"ו, א')

משפט… צדקה (נ"ט, ט')

משפט וצדקה (נ“ט, י”ד)

6 מליצות הבושה ¹¹

יבשו מאילים (א', כ"ט)

ובושו עובדי פשתים (י"ט, ט')

וחתו ובושו מכוש מבטם (כ‘, ה’)

בושי צידון (כ"ג, ד')

וחפרה… ובושה החמה (כ“ד, כ”ג)

יחזו ויבושו (כ“ו, י”א)

לא עתה יבוש יעקב (כ“ט, כ”ב)

לבשת… לכלימה (ל‘, ג’)

כל הוביש (ח')

לבשת וגם לחרפה (שם)

חתו ובשו (ל“ז, כ”ז)

יבושו ויכלמו (מ“א, י”א)

יבושו בשת (מ“ב, י”ז)

למען יבושו (מ"ד, ט')

כל חבריו יבושו (מ“ד, י”א)

יעמודו יפחדו יבושו (מ“ד, י”א)

בושו וגם נכלמו (מ“ה, ט”ז)

לא תבושו ולא תכלמו (ט“ז, י”ז)

ויבושו כל הנחרים בו (ט“ז, כ”ד)

לא יבושו קֹוָי (מ“ט, כ”ג)

כי לא אבוש (נ‘, ז’)

לא תבושי ואל תכלמי… לא תחפירי (נ"ד, ד')

בשת… חרפה… (נ"ד, ד')

בשתכם… וכלמה (ס"א, ז')

ואתם תבושו (ס“ה, י”ג)

והם יבושו (ס"ו, ה')

7 מליצת הגובה

הרמים והנשאים (ב', י"ג)

הרמים הנשאות (י"ד)

גבוה (ט"ו)

רם ונשא (ו‘, א’)

גבה ונשא (כ"ז, ז')

רם ונשא (ט"ו)

8 עדות החטא על עצמו

הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם… (ג‘, ט’)

וחטאותינו ענתה בנו (נ“ט, י”ב)

9 מליצת “אמירה”

הפשוטה בתוך דברי הנבואה הרוממה

ויאמר (ו‘, ה’)

ויאמר (ג', ט"ז)

ויאמר (ו‘, ז’)

ואָמר (ו‘, ג’)

האומר (מ“ד, כ”ו)

ואֹמר (ו‘, ח’)

האומר (מ“ד כ”ז)

ואֹמר (ו', י"א

האומר (" כ"ח)

ויאמר (ו', י"א)

ולאמר (" ")

ואמרת (י"ב, א')

אומר (ס"ה ח')

ואמרתם (י"ב, ד')

ואמר (נ“ז, י”ד)

ואמר (כ"ה, ט')

ואמר (ס"ה, ח')

ויאמר (כ“ט, י”ג)

ואמר (מ‘, ו’)

10 שמות קימים לדברים שאין בהם ממש

ילדי פשע (נ"ז, ד')

מק (ג', כ"ד)

זרע שקר (" ")

נקפה (ג', כ"ד)

בטוח על תהו (נ"ט, ד')

כמסוס נוסס (י', י"ח)

מחסה כזב (כ“ח, י”ז)

ובשקר נסתרנו (כ“ח, ט”ו)

דבר שוא (נ"ט, ד')

בנפת שוא (ל', כ"ח)

הרו עמל (" ")

ורסן מתעה (" ")

והוליד און (" ")

קו תהו (ל“ד, י”א)

וקורי עכביש יארגו

אבני בהו (" ")

(נ"ט, ה')

יהיו אפס (ל“ד, י”ב)

קוריהם לא יהיו לבגד

מאפס ותהו (מ', י"ז)

(נ"ט, ה')

מאין.. מאפע (מ“א, כ”ט)

ולא יתכסו במעשיהם

אפם.. רוח ותהו (י“א, י”ט)

(נ"ט, ה')

כלם תהו (מ"ד, ט')

11 קריאה לשירה ולהודאה

יושר השיר (כ"ו, א')

אשירה (ה‘, א’)

שירו לה' שיר חדש

אודך (י"ב, א')

(מ"ב, י')

הורו (" ד')

רני.. פצחי רנה וצהלי

מרו (" ה')

(נ"ד, א')

צהלי ורני (י"ב, ו')

12 לשון נופל על לשון

למני.. ומניתי (ס"ה

משפט=משפט (ה‘, ז’)

י“א–י”ב)

צדקה=צעקה (" ")

דימון=דם (ט"ו, ט')

13 “קול” כנוי לנבואה

קול שאון מעיר

מקול הקורא (ו‘, ד’)

(ס"ו, ו')

קול אדו' אומר (ו' ח')

קול מהיכל (ס"ו, ו')

קול קורא (מ‘, ג’)

קול ה' (ס"ו, ו')

קול אומר (" ו')

14 מלכות שמים

המלך ה"צ (ו‘, ח’) ה' מלכנו (ל“ג, כ”ב)

מלך ה"צ (כ“ד, כ”ג) מלך יעקב (מ“א, כ”א)

בורא ישראל מלככם (מ“ג, ט”ו)

כה אמר ה' מלך ישראל (מ"ד, ו')

15 עקשות החוטאים

השטן לב העם ועיניו השע..

פן יראה.. ולבבו יבין ושב ורפא לו (ו‘, י’)

טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם:

ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה (מ“ד, י”ח–י"ט)

16 “רפואה” כנוי לישועה ותשובה

נרפא לנו (נ"ג, ה')

ורפא לו (ו‘, י’)

וארפאהו (נ“ז, י”ח)

ורפא (י“ט, כ”ב)

ורפאתיו (נ“ז, י”ט)

ורפאם (י“ט כ”ב)

ירפא (ל', כ"ו)

17 זירוז לבלתי ירוא בשר ודם

אל תירא (מ"ד, ב')

אל תירא (ז‘, ד’)

אל תפחדו ואל תרהו

לא תיראו (ח', י"ב)

(מ"ד, ח')

אל תירא (י', כ"ד)

אל תיראו (נ"א, ז')

אל תירא (ל"ז, ו')

מי את ותיראי (נ“א, י”ב)

אל תיראי (מ‘, ט’)

אל תיראי (נ"ד, ד')

אל תירא (מ"א, י')

כי לא תראי (נ“ד, י”ד)

אל תירא (" י"ג)

ואת מי דאגת ותיראי

אל תיראי (" י"ד)

(נ“ז, י”א)

אל תירא (מ"ג, א')

אל תירא (מ"ג, ה')

18 חשיבות קריאת השם

וקרא לך שם חדש

וקראת שמו (ז', י"ד)

(ס"ב, ב')

קרא שמו (ח‘, ג’)

ולעבדיו יקרא שם אחר

(ס“ה, ט”ו)

ויקרא שמו (ט‘, ה’)

19 “למוד” כנוי לתלמיד

למודי (נ“ד, י”ג)

בלמודי (ח', ט"ו)

בלמודים (ג‘, ד’)

20 קיום התורה בבני הנעורים

צר תעודה חתום תורה בלמודי (ח', ט"ז)

אנכי והילדים… לאותות ולמופתים (י"ח)

ילדיו… יקדישו שמי (כ“ט, כ”ג)

ובניך למודי ה ' (נ“ד, י”ג)

לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך (נ“ט, כ”א)

21 מליצת “שחר” לטעם וסבה

שחר (ח‘, כ’) שחרה (מ“ז, י”א)

22 מליצת “מעתה ועד עולם”

מעתה ועד עולם (ט‘, ו’)

מעתה ועד עולם (נ“ט, כ”א) ¹²

23 יעקב וישראל בפסוק אחד

ביעקב… בישראל (ט‘, ז’)

ישראל… יעקב (י‘, כ’)

יעקב… בישראל (י"ד, א')

יעקב… ישראל (כ"ז, ו')

יעקב… ישראל (כ“ט, כ”ג)

יעקב… ישראל (מ', כ"ז)

ישראל… יעקב (מ"א, ח')

יעקב… ישראל (" י"ד)

יעקב וישראל (מ“ב, כ”ד)

יעקב… ישראל (מ"ג, א')

יעקב… ישראל (" כ"ב)

יעקב וישראל (" כ"ח)

יעקב… וישראל (מ"ד, א')

יעקב… ישראל (" ה')

יעקב וישראל (" כ"א)

יעקב ובישראל (" כ"ג)

יעקב וישראל (מ"ה, ד')

יעקב… ישראל (מ"ח, א')

יעקב וישראל (" י"ב)

יעקב… וישראל (מ"ט, ה')

יעקב… ישראל (" ו')

24 כיון קצר יד אנוש אל גדולת ה' בדרך משל

היתפאר הגרזן על החוצב בו אם יתגדל המשור על מניפו בהניף שבט את סריסיו כהרים מטה לא עץ (י', ט"ו)

אם כחמר היוצר יחשב, כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני ויצר אמר ליוצרו לא הבין (כ“ט, ט”ז)

הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה

היאמר חומר ליוצרו מה תעשה ופעלך אין ידים לו (מ"ה, א')

הוי אומר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין (י' וע' נ“ד, ט”ז)

25 רמות הכליון

מנפש עד בשר יכלה

והיה כמסוס נוסס (י', י"ח)

כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סס (נ"א, ה),

26 חזון תרבות החיות הדורסות

וגר זאב עם כבש וגו' (י"א, ו')

זאב וטלה ירעו כאחד וגו' (ס“ה, כ”ה)

27 הרע והסכנה בדמות הנחש

משרש נחש יוצא צפע

ופריו שרף מעופף (י“ד, כ”ט)

ביצי צפעוני בקעו..

האוכל מביציהם ימות והזורה תבקע אפעה (נ"ט, ה')

28 תהלת ה' במדבר

על כן באורים כבדו את ה'

באיי הים שם א' ישראל (כ“ד, ט”ו)

שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ

יורדי הים ומלואו איים ויושביהם (מ"ב, י')

ישאו מדבר ועריו וגו' (מ“ב, י”א)

ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו (מ“ב, י”ב)

29 מליצת עונש האש לצרים

אף אש צריך תאכלם (כ“ו, י”א)

תבעה אש להודיע שמך לצריך (ס"ד, א')

30 שם לוי במקום שם המדה

חָזָק (כ"ח, ב') = בְּחָזָק (מ‘, י’)

וְאַמִּץ (" ") = וְאַמִּיץ (" כ"ו)

31 משל החרש והעורון ¹³

החרשים… עורים (כ“ט, י”ח)

עורים… חרשים (ל"ה, ה')

החרשים… והעורים (מ“ב, י”ח)

עור… וחרש (מ“ב, י”ט)

עור… וחרשים (מ"ג, ח')

32 זכר שם אברהם ¹⁴

פדה את אברהם (כ“ט, כ”ב)

זרע אברהם אוהבי (מ"א, ח')

הביטו אל אברהם (נ"א, ב')

אברהם לא ידענו (ס“ג, ט”ז)

33 מליצת “הכתב” על זכרון קים

בא כתבה על לוח (ל‘, ח’)

הנה כתובה לפני (ס"ה, ו')

34 כבוד הלבנון

כבוד הלבנון נתן לה (ל"ה, ה')

כבוד הלבנון אליך יבא (ס', י"ג)

35 סלוק טומאה

לא יעברנו טמא (ל"ה, ח')

לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא (נ"ב, א')

36 שאלת “מי” להגדיל העון

את מי חרפת וגדפת ועל מי הרמות קול ותשא מרום עיניך (ל“ז, כ”ג)

מי מדד בשעלו (מ', י"ג) את מי נועץ (י"ד)

ואל מי תדמיון (י"ח) ואל מי תדמיוני (כ"ה)

מי העיר (מ"א, ב')

על מי תתענגו ועל מי תרחיבו פה

תאריכו לשון (נ"ז, ד')

37 משל אנוש לחציר

ויושביהן חציר גגות (ל“ז, כ”ז)

כל הבשר חציר (ט‘, ו’)

אכן חציר העם (מ‘, ז’)

ומבן אדם חציר ינתן (נ“א, י”ב)

SPLIT________

(ג)

הושע

ישעיהו

חדשה ושבתה וכל מועדה (ב', י"ג)

1

חדש ושבת וגו': חדשיכם ומועדיכם (א' י“ג,י”ד)

1

שריהם סוררים (א', ט"ו)

2

שריך סוררים (א', כ"ג)

2

וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ (ב‘, כ’)

3

וכתתו חרבותם לאתים (ב‘, ד’)

3

אמרו לאחיכם עמי ולאחותכם רוחמה ריבו באמכם וגו' (ב‘, ג’–ד’)

4

בית יעקב לכו ונלכה באור ה': כי נטשת עמך ¹⁵(ב‘, ה’–ו’)

4

בחבלי… אמשכם בעבותות (י"א, ג')

5

מושכי בחבל… ובעבות (א' ז' ח')

5

מה תעשו ליום וגו' (ט‘, ה’)

6

ומה תעשו ליום וגו' (י‘, ג’)

6

ימי הפקודה (ט‘, ז’)

7

ליום פקודתה (שם

7

והוא חרש עשהו ולא אלהים (ח‘, ו’)

8

מי יצר אל ופסל נסך (מ"ד, י')

וחרשים המה מאדם (מ“ד, י”א)

8

ומושיע אין בלתי (י"ג, ד')

9

ומושיע אין זולתי (מ“ה, כ”א)

9

באמכם (ב‘, ד’)

10

אמכם (ג‘, א’)

10

ושמן למצרים יובל (י"ב, ב')

11

ותשרי למלך בשמן (נ"ז, ט')

11

בטחת בדרכך ברב גבורים (י', י"ג)

12

ברב דרכך יגעת (נ"ז, י')

12

ואת עמק עכור לפתח תקוה (ב‘, א’)

13

ועמק עכור לרבץ בקר (כ"ה, י')

13

ותהר ותלד לו בן: – קרא שמו יזרעאל (א‘, ג’. ד'.)

14

הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל (ז', י"ד)

14

ותהר עוד ותלד בת – קרא שמה לא רחמה (ג')

15

ותהר ותלד בן וגו' קרא שמו מהר שלל וגו' (ח‘, ג’)

15

ותהר עוד ולתד בן – קרא שמו לא עמי (ח‘, ט’)

16

בן נתן לנו וגו' ויקרא שמו פלא יועץ (ט', ה,)

16

עמוס

ישעיהו

הוי המתאוים יום ה' (ה', י"ח)

1

הוי מושבי וגו' (ח', י"ח) האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה (ח', י"ט)

1

וירעשו הספים (ט‘, א’)

2

וינעו אמות הספים (ו‘, ד’)

2

וחסר לחם בכל מקומותיכם ולא שבתם עדי נאם ה' ¹⁶(ד‘, ו’)

ונעו… לשתות מים ולא ישבעו ולא שבתם עדי נאום ה' (ח')

וזיתיכם יאכל הגזם ולא שבתם עדי נאם ה' (ט')

ואַעלה באש מחנכם ובאפכם ולא שבתם עדי נאם ה' (י')

ותהיו כאוד מצל משרפה ולא שבתם עדי

נאם ה' (י"א)

3

ויאכלו את ישראל בכל פה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה (ט', י"א)

ואת אלמנותיו לא ירחם… בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה (שם ט"ז)

יחדו המה על יהודה בכל זאת לש שב אפו ועוד ידו נטויה (שם ב')

3

כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש (ה', י"ט)

4

הנס מקול הפחד יפל אל הפחת והעולה מתוך הפחת ילכד בפח וגו' (כ“ד, י”ח)

4

רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (ג‘, ב’)

5

עם זו יצרתי לי (מ“ג, כ”א)

5

ונשאתם את סכות.. ואת כיון (ה', כ"ו)

והגלתי אתכם (ס“ה, כ”ז)

6

כרע בל קרס נבו…

עמוסות משא לעיפה (מ"ו, א')

נפשם בשבי הלכה (מ"ו, ב')

6

לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' (ח', י"א)

7

הוי כל צמא לכו למים (נ"ה, א')

למה תשקלו כסף בלא לחם..

שמעו שמוע אלי (נ"ה, ב')

7

(ד)

חמשה חומשי תורה

ישעיהו

האזינו השמים.. ותשמע הארץ (דברים ל"ב, א')

1

שמעו שמים והאזיני ארץ (א‘, ב’)

1

האדון ה' (שמות כ“ג, י”ז. ל“ד, כ”ג)

2

האדון ה' [צבאות] (א‘, כ"ד. ג’. א‘. י’, ט“ז. ל”ג. י"ט. ד')

2

ואפו עשר נשים לחמם בתנור אחד (ויקרא כ“ו, כ”ו)

3

והחזיקו שבע נשים באיש אחד.. (ד‘, א’)

3

אסף א' את חרפתי (בראשית ל', כ"ד)

4

אסוף חרפתנו (שם)

4

וימלא כבוד ה' את כל הארץ (במדבר י“ד, כ”א)

5

ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ו‘, ג’)

5

עזי וזמרת יה ותהי לי לישועה (שמות ט"ז, ב')

6

עזי וזמרת יה ה' ותהי לי לישועה (י"ב, ב')

6

משנה שכר שכיר עבדך שש שנים (דבר' ט“ז, י”ח)

7

בשלש שנים כשני שכיר (ט“ז, י”ד)

7

שמען קולי נשי… האזנה אמרתי (ברא' ד' כ"ג)

8

האזינו ושמעו קולי תקשיבו ושמעו אמרתי (כ“ח, כ”ג)

נשים… שמענה קולי… האזנה אמרתי (ל"ב, ט')

8

איכה ירדף אחד אלף (דברים ל"ב, ל')

9

אלף אחד מפני גערת אחד.. תנוסו (ל', י"ז)

9

אביר יעקב (בראשית מ“ט, כ”ד)

10

אביר יעקב (מ“ט, כ”ו. ס', ט"ז)

10

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות י"ט, ו')

11

ואתם כהני ה' תקראו (פ"א, ו')

11

בדבר הבדות שבדו המבקרים הנמהרים על נבואות ישע' שנבא על מפלת בבל, כי נכתבו אחרי גלות בבל, תעידנה הנבואות עצמן כי בארץ ישראל, ולא אחרי גאולת בבל כי אם לפני החרבן נכתבו, כי בבל הלא נפלה בידי כרש מלך פרס וישע' הנביא המתנבא על המפלה ההיא עודנו קורא לפרס “מדי” (ישע' י“ג, י”ז; כ"א, ב'), יען כי לפני הגלות לא נודע עוד בא"י שם פרס כי אם שם “מדי” ושעל כן לא נזכר בכתבי הקדש שם פרס עד יחזקאל שהוא היה הראשון לנביאי הגולה (יחזק' כ“ו, י'; ל”ח, ה').

5 דבר ה' אשר היה אל מיכה המורשתי

זמן הנביא הזה מפורש בפסוק הראשון לספרו וכבר הבאנו על אדות זמנו, גם את דברי רבותינו בס"ע ובתלמוד. תחלת נבואתו היתה מאוחרת למות עזיהו, ובאיזו שנה משנות יותם החלה אין ביד איש לברר, לעומת זה ברור הוא לנו, כי נמשכה נבואתו עד אחרי מפלת סנחריב, כאשר בררנו בגוף הספר בסוף דברי ימי חזקיהו ובהערה שם. בכל הספר אנו מוצאים רק מלה אחת שהנביא מדבר על נפשו בלשון גוף ראשון: “ואֹמר” (ג‘, א’) ואם על פי המלה היחידה הזאת נשפוט, אפשר להחליט, כי העלה הנביא הזה את נבואותיו בעצם ידו על ספר. ואם מעט היא רק מלה אחת להוציא על פיה משפט, הנה לעומת זה יגדל כחה, כי אין מלה אחרת בספר זה כתובה בגוף שלישי להכריע את הדעת כנגדה.

6 דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל

מבקרי המקרא אמרו לאחר את ספר יואל בתתם טעם לדבריהם, כי שם עם “היונים” הנזכר בו (יואל ד‘, ו’) מעיד, כי נכתבו בזמן אשר שני העמים, ישראל ויון, באו לידי קרוב כל שהוא. וטעות היא בידם, כי נכתב בצדו “למען הרחיקם מעל גבולם” (שם) ולוא היה בימי הנביא דבר לשני העמים זה עם זה, אין המרחק גדול כל כך ואם היתה “הרחקה” תכליתם, לא היו מוכרים אותם לגוי אשר דבר להם עם ישראל ואשר אולי שיירותיהם מצויות שם. ועל כן נשוב להחלטתנו, כי יואל בימי עוזיהו יותם אחז חזקיהו היה, ודומה בענין נבואותיו לעמוס התקועי ובדורות ההם לא היו היונים ידועים לישראל, כי אם בתורת “גוי רחוק”, לעומת זה היה ידועים “לצור וצידון” (ד') יען כי “יודעי הים ואנשי אניות” היו מעולם וידועים היו היונים גם “לכל גלילות פלשת” (שם) יען כי מקצת שבטי יושבי ארץ פלשתים היו יציאי “כפתור” (ירמי' מ"ז, ד‘. עמוס ט’, ז') שהיא האי היוני “ציפפערן” ומקצתם יציאי “גוי כרתים” (צפנ' ב‘, ה’) שהיא אי Creta וששתיהן איי יון ועומדים בברית עמהן ¹⁷, על כן נוח היה לשלשת העמים האלה, צור צידון ופלשתים למכור את שבויי יהודה שמה. ועתה הננו להקביל את ענין נבואת יואל ואת סגנונו לנבואת עמוס.

עמוס

יואל

.. וכרמיכם ותאניכם.. יאכל הגזם (ד‘, ט’)

.. גובי (ז‘, א’)

1

יתר הגזם אכל… (א‘, ד’)

גפני לשמה ותאנתי לקצפה וגו' (ז')

1

נקיון שנים.. וחסר לחם (ד‘, ו’)

בשדפון.. בירקון (ד‘, ט’)

2

שֻדַד שדה.. שדד דגן (י') אכל נכרת (ט"ז)

2

וקראו אכר אל אבל (ה', ט"ז)

3

הובישו אכרים הילילו כורמים (י"א)

3

ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל (א‘, ב’)

4

מה נאנחה בהמה.. אין מרעה.. (י"ח)

4

קורא לריב באש.. ותאכל את תהום רבה

ואכלה את החלק (ז‘, ד’)

כאוד מוצל משרפה (ד', י"א)

5

אש אכלה נאות מדבר ולהבה להטה כל עצי

השדה (י"ט) לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה (ב‘, ג’)

5

מנעתי מכם את הגשם (ד‘, ז’) וגעו.. אל עיר אחת לשתות מים ולא ישבעו (ח')

6

גם בהמות שדה תערוג, אליך כי יבשו אפיקי מים (א‘, כ’)

6

המתאוים יום ה‘.. הוא חשך ולא אור (ה', י"ח) הלא חשך יום ה’ ולא אור.. ואפל ולא נגה לו (כ')

7

יום ה' כי קרוב (ב‘, א’) יום חשך ואפלה (ב')

7

לפני הרעש (א‘, א’) הפכתי בכם במהפכה.. סדום (ד', י"א) והכה הבית הגדול רסיסים ואת הבית הקטן בקיעים (ו' י"א) העל זאת לא תרגז הארץ (ח‘, ח’)

הך הכפתור וירעשו הספים (ט‘, א’)

הנוגע בארץ ותמוג ועלתה ושקעה (ה')

8

לפניו רגזה ארץ רעשו שמים (י')

8

ויום לילה החשיך (ה‘, ח’) והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור (ח' ט')

9

שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם (ב‘, י’. ד', ט"ו) השמש יהפך לחשך והירח לדם (ג‘, ד’)

9

שנאו את הרע ואהבו טוב.. אולי יחנן ה' (ה', ט"ו)

10

ושובו אל ה' אלהיכם (ב', י"ג)

מי יודע ישוב ונחם (י"ד)

10

על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים (ב‘, ו’)

11

ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין (ד‘, ג’)

11

על שלשה פשעי עזה (א‘, ו’,) פלשתים (ח') על הגלותם גלות שלמה להסגיר.. (ו') על ג' פשעי צור על הסגירם גלות שלמה (ט')

12

צור וצידון וכל גלילות פלשת (ד')

12

ה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו (א‘, ב’)

13

וה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו (ד', ט"ו)

13

והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה (ט', י"ג)

14

יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב (י"ח)

14

אחרי הוכיחנו מתוך דברי ששת הנביאים, שלפי מסקנת בקרתנו נתנבאו כלם בפרק אחד, כי רבים מגופי דבריהם נאמרו לשעתם, או על הדורות הקרובים אליהם, חובה היא על כל חוקר ותיק ונאמן המעמיק להבחין, כי בכל נבואה ונבואה, עוד גנוזים דברים שעתידים להתחדש באחרית הימים, כי ברוח הנצררת והנכבשת בנבואותיהם אנו רואים, כי מלואָה גדוש ומבורך וכחה מכֻוָן ומכוֹנָן ומתוח הרבה הרבה יותר מדי צרכו להיות ענין רק למאורע יחידי, פלוני או פלוני שאירע בזמנים ההם. ומכל דבר מדבריהם יראה, כי כל התשועות שנושעו בני עמם בימיהם, לא היו בעיניהם כי אם מעין דוגמה קטנה לישועה הכוללת והאחרונה השמורה ומזומנת לאחרית הימים כדבר רבותינו אשר הורונו ברוח קדשם כי “כל דבר שעתיד להיות בסוף כבר נעשה מקצתו היום” (תנא דבי אליהו רבא ג'). ומהיות לנגד עיני אנשי כנסת הגדולה העקר הגדול הזה, כִוְנו בכונה מיוחדת, באספם את דברי הנביאים אל תוך כתבי הקדש, להוציא מכלל האסופה [קאנאָן] את כל הנבואות שכל עקרן לא נאמר רק לשעתן לבדה, כי “הרבה נביאים עמדו להם לישראל..” ורק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה בידי אכנה"ג “ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה (מגילה י"ד). ובכן אין לנו בדברי הנביאים השמורים בידנו, גם כאלה אשר למראית עין נאמרו רק לדורם, או לדור הקרוב, כי אם נבואות שגם תעודות לעתיד לבא נשקפות מתוכן במלא אורן. ועל דברי נביאים אלה שמסרו לנו אכנה”ג אמרו חכמים “כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח” (ברכות ל"ד:) לאמר גם הנבואות שיש בידינו שפניהן “מוכיחות” עליהן שיש בהן מעין המאורע בדורות שעברו הנה גם הן, עקרן, כללן ותכלית צביונן הוא לימות המשיח, כי כל נבואה שלא הוצרכה לדורות ושלא היה בה שום שמץ דבר לעתיד לבא לא מסרו לנו. ואנחנו, בכל אשר יש לשוני הלכות להקדים את חקר גוף ההלכה בכל פרטיה הנראים, לחקר הרוח העליונה והכוללת המחיה אותה, כן יש גם לחוקר דברי הימים שבתוכנו לתפוש גם הוא ראשונה את הפרט הנראה מתוך הכלל הנעלם, לאמר, לשום את הצד החיצון והמוחש שבנבואה שהוא המאורע היחידה, ענין למחקרו, ובשובנו לדבר על נבואת הנביא בכללו, אז יש לנו להוכיח את צד הנצח שבו, ועל פי הדרך הזאת כלכלנו אנחנו את דברי חקירתנו.

SPLIT___

לראש הדף  

יג: מבירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים    🔗

בטרם בואנו להוציא ממזמורי תהלים את הראוי לחקר דברי ימי עמנו, הננו לשמוע מפי קדמונינו את דעותיהם על דבר כותב הספר הזה. בברייתא עתיקה שנינו: “דוד כתב ספר תהלים ע”י עשרה זקנים “ע”י אדה“ר, ע”י מלכי צדק, וע“י אברהם, וע”י הימן, וע“י ידותון, וע”י אסף, וע"י שלשה בני קרח (ב“ב י”ד:). מזה אנו שומעים, כי עשרה סופרים היו לספר הזה והאחרון בהם היה דוד, שסדר את כל המזמורים ואחריו לא נוסף בספר מאומה.

גם אמוראי ארץ ישראל החליטו, כי התהלים הוא “ספר שאמרו לו פיות הרבה” (שה"ש רב' ד‘, ד’) וגם הם מנו עשרה סופרים באמרם: “עשרה בני אדם אמרו ספר תהלים, אדה”ר, אברהם, משה דוד ושלמה. על אלין חמשה לא אתפלגון, אלין חמשה אחרנייתא מאן אינון? רב ור' יוחנן: רב אמר: אסף והימן וידותון וג' בני קרח ועזרא; ור' יוחנן אמר: אסף הימן וידותון ושלשה בני קרח אחד, ועזרא " (שם) – על ישוב מספר עשרה ועל מה נחלקו רב וריו“ח, עיין במקומו – אולם לעניננו יש לנו להתבונן על חלופי שמות הסופרים. יציאת מלכי צדק וכניסת שלמה במקומו במספר העשרה, מאחרת גם היא את סיום הספר, עד אחרי מות דוד, אך צרוף עזרא על עשרת הזקנים ישנה שנוי רב את כל פני הדבר, כי מלבד אשר לפי זה לא יהיה הספר נחתם לפני מות דוד, שהיא שנת ב' אלפים תשמ”ב, כי אם כחמש מאות ושבעים שנה אח“כ, כי בשנת בוא נחמי' לירושלם שהוא ג' שט”ז, עדיין אנו מוצאים את עזרא קים. עוד הדעת נותנת, כי אם היה עזרא החותם את הספר, אין זאת, כי בכל הימים הרבים מימי דוד עד ימי עזרא היה הספר פתוח לאסוף אל תוכו מזמורי דור דור ומשורריו. ודוד רק על היותו כמעט אבי משוררי הקדש נקרא כל הספר עלשמו, כאשר הביעו רבותינו בשפה ברורה ומפורשת “דוד כתב ספרים דתילים נכתב על שמו (שה"ש רב' א‘, א’) כדברי הראב”ע: “יתכן שזה המזמור חברו אחד מהמשוררים על דוד, ויהי פי' לדוד כמו על דוד כמו: לשלמה א' משפטיך וגו, ואל תתמה על למ”ד לדוד וכו‘." (תהלים כ‘, א’) וכדברי קדמונינו “אע”פ שעשרה ב“א אמרו ספר תהלים מכולהון לא נאמר על שמותם אלא ע”י דוד מלך ישראל" (שה"ש ד‘, ד’) ועל כמה מזמורים אנו מוצאים את חכמינו מחליטים בפירוש, כי המשוררים המאוחרים לדוד חברום. לדעתם חבר שלמה המע“ה את מזמור שיר חנכת הבית ורק על שמו של דוד נקרא אע”פ שלא חברו. (מכילתא שמות ט"ו, א') ועל ששת מזמורי ההלל (תהלים קי“ג–קי”ח) שאלו חכמים “הלל זה מי אמרו” (פסחים קי"ז) וישיבו עליה ששה תנאים איש איש לפי דעתו, והצד השוה שבהם, כי איש מתוכם לא החליט אותו לדוד. וקהל החכמים הסכימו, כי נביאים תקנום ולא דוד. ובשטת רבותינו הקדמונים האלה, החליט כדורנו בתוך שאר הפרשנים גם הגאון מלבים זצ"ל המפורסם באמונתו השלמה, "כי כל עוד התהלך רוח ה’.. הוסיפו זקני דור ודור למלא אסמיו [שלס' תהלים] תבואת הדורות מזמור למנשה בן חזקיהו.. הלל הגדול על נס סנחריב.. עד התפלות שיסדו בגלות בבל על שרפת המקדש ועל הגלות.." (בהקדמתו לפירושו על תהלים) “אין הכרח שיהי הכל בימי דוד, כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל, היה הצינור פתוח, עד חותם הנביאים עד עזרא כל זה לפ”ד הפשט" (בהערה שם) ועל פי שטתו הנכונה הזאת, באר הרבה מן המזמורים. ודבר זה כי יש מזמורים שדוד לא אמרם שמענו גם מתוך מליצת “מי אמרו” (פסח' קי"ז,) שפירושו על כרחנו “מי חברו” “מי יסדו” כי כן נאמר שיר שבתורה “משה וישראל אמרו בשעה שעלו מן הים” (שם) ומשה וישראל לא היו אומריו בלבד כי אם גם מחבריו ויוסדיו. אמור מעתה כי גם שאלת הלל זה “מי אמרו” פירושו מי חברו ויסדו. את כל זה ראינו להקדים בדרך כלל ולפרטיו יתבאר הדבר הזה גם מתוך הפשט המוכרע גם מתוך דברי רבותינו המפרשים דבר דבר במקומו. ועתה נקרבה נא אל עבודתנו לברר גופי מאורעות גדולים ונכבדים מתוך הספר היקר הזה, אשר היה בבואה נאמנה לכל המוצאות אבותינו מאות בשנים.

SPLIT__

 

I    🔗

 

משה    🔗

מזמור צ' וצ"א

מכל עשרת הזקנים לא תמצא יד כל מבקר לברר שיר אחד מהם לפני דוד בלתי אם את מרע"ה וחלילה לנו לאמר, כי השתבש הסופר הקדוש לרשום בראש מזמור זה שם מדעתו. מזמור זה הוא דוגמא אחת מן התפלות שהתפלל משה ארבעים יום אחרי מעשה העגל (דברים ט', י"ח) על כן נאמרה בו “תפלה למשה”.

בראשונה יביע את דעת תורתנו, כי בחסד נברא העולם (א') כי העולם נברא יש מאין ברצון ה' ומזמן ידוע (ב') כי תכלית יסורים תשובה ומעשים טובים (ג') כי שנות ה' לא יתמו (ד’–ו') זכרון קושי השעבוד במצרים (ז') כי גם יסורים אלו לא היו בלא חטא (ח') זכרון השעבוד שנית (ט') קצור חיי האדם (י') ועומק הדין (י"א). אחרי הקדימו כל אלה יראו מעט כל הליכות משה ומעשיו ומאויו אחרי מעשה העגל.

תורה

תהלים

הודיעני נא את דרכיך ואדעך (שמות ל“ג, י”ג)

1

למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה (צ', י"ב)

1

שוב מחרון אפך (ל“ב, י”ב)

2

שובה ה' עד מתי (י"ג)

2

והנחם על הרעה לעבדיך (שם)

3

והנחם על עבדיך (שם)

3

הראני נא את כבודך (ל“ג, י”ח)

4

יראה על עבדיך פעלך והדרך וגו' (ט"ז)

4

ובמה יודע כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו' (ט"ז)

5

ויהי נעם ה' אלהינו עלינו (י"ז)

5

פני ילכו והניחותי לך (י"ד)

6

יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן (צ"א א')

6

אם אין פניך הולכים אל תלעגו (ל“ג, ט”ו)

7

אומר לה' מחסי (צ"א, ב') כי הוא יצילך (ג')

7

הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (כ"ג, כ')

8

כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (י"א)

8

ויאמר אני אעביר כל טובי וגו' וקראתי בשם ה'.. וחנותי.. ורחמתי (ל“ג, י”ט)

9

כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי (י"ד) יקראני ואענהו וגו' (ט"ז)

ארך ימים אשביעהו (ט"ז)

9

SPLIT__

 

II    🔗

 

דוד    🔗

המלך המקֻדש והמרומם הזה, אשר את ראשית דעת הקהל על טיבו ועל ערכו בעודנו רועה, שמענו מפי “אחד הנערים” מעבדי שאול כי “בן לישי בית הלחמי” זה, היה יודע נגן.. “וה' עמו” (ש“א ט”ז, י"ח) ואשר את “דבריו האחרונים” חתמו הנביאים סופרי הקדש בשם “נעים זמירות ישראל” (ש“ב כ”ג, א') וגם בדורות הבאים נחשב הוא לראש משוררי ישראל (עמוס ו‘, ה’); המלך הזה הוא אבי מזמורי מרבית ספר תהלים ואם עלתה מסורת בידי רבותינו או התברר להם מתוך הענין, כי יש מזמורים שיצאו מפי משוררי הקדש שהיו אחריו, הנה נמצאו בזמננו אנשים, אשר יאחרו גם את המזמורים שנאמרו על המאורעות אשר אירעו לדוד ביחוד, ואשר פורש גם המאורע בראשם בלשון צחה מאד, המעידה על קדמת הדברים ואמתתם, שהיא מספרת. מזמורים אלה ארבעה עשר הם: ג‘, ט’, י“ז, י”ח, ל“ד, נ”א, נ“ב, נ”ד, נ“ו, נ”ז, נ“ט, ס', ס”ג, קמ"ב. ועל מזמורים אלה הננו באים להוכיח, כי אין כל יסוד וטעם לדברי המאחרים אותם. –

“מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו” (תהלים ג‘, א’) מתבאר מאליו, וכבר רמזנו על מהלך שיר זה בגוף הספר במקום המאורע.

ומזמור (ז‘, א’) הנקרא “שגיון” אשר כתב עליו “על דברי כוש בן ימיני” הגיד לנו החכם המפורסם רא“ל מאנדעלשטאם ז”ל מספ“ב זה שנים רבות ואחריו מלא המשכיל א”ש לבית יחזקאל, כי מלת “כוש” בערבית פירושה “בליעל”, ובכן יהיה פירוש מקרא זה על דברי הבליעל שדבר “בן-ימיני”. ובן ימיני אשר דבר דברי בלע ובליעל באזני דוד, אינו אלא שמעי בן גרא בימי תקומת אבשלום (ש“ב ט”ז, ה'), ומלת “שגיון” הטיב בעל אצה“ש לתרגם בשם Dytrambé, שהוא שיר הנאמר בעוז רגש מופלג. אחרי תפלה קצרה שהתפלל במשך הגולה אל ה' להושיעו מיד רודפיו (תהלים ז‘, ב’–ג’), קופץ הוא ונשבע בכל עוז רגשת לבו (ז‘, ד’–ו’) אם הוא סבב בנפשות בני שאול המוקעים (ש“ב כ”א, ט') ואם ידו היתה בסתר עם הגבעונים הקשים למע הנקם מבית שאול, ושאול באלה נפשו, כי תבא עליו קללת שמעי כחומה (ז’–ח') אם באמת על פיו היתה שומת להמית אותם, כי אז יהיו חייו וכבודו יחדו למרמס לרגלי רודפיו (תהלים שם ו'). ולא זז עד שהועיד אל נקמות לקום ולהנשא עליו באפו כאשר עם לבב צורריו, המלאים עברה ולעורר עליו את המשפט הראוי על דבר כזה (ז'), אם אמנם יש בידו רעה, כי באמת גלוי ומוכח ומבואר הוא, כי נקי דוד מדמי בית שאול, ולא למען כונן כסאו עשה ח”ו דבר כזה; כי הלא מפיבשת ומיכא בנו, אשר הוא היה יורש עצר בית שאול ואשר משפחה רבה יצאה ממנו (דהי“א ח', ל”ה–מ'), חמל דוד וימלטהו מכף אויבי בית אביו (ש“ב (שם ז') ופסוק “ועדת לאומים.. ועליה למרום שובה” (תהלים שם ח') הקשה מאד לישבו, הוא לדעת ר”י ברי“ל בקשת פרסום משפט צדקו גם לעיני גויי הארץ, ואם כן הוא מתבאר מאליו. ואם יהיה כדעת רש”י וראב“ע בקשת עונש על העמים, תתפרש סתומת הקללה הזאת, שאינה במקומה, ואינה ענין לא לפניה ולא לאחריה, על שבט העם הקשה והאכזרי, העם הגבעוני, אשר בעצם ספור אכזריותם זאת הוציא אותם הסופר הקדוש גם במקום אחר, מכלל ישראל באמרו “והגבעונים לא מבני ישראל המה” (ש"ב שם ב') ועיין מאמר רבותינו על פסוק זה (יבמות ע"ט). אח”כ מוסיף להתפלל לה' לדונו בדבר זה כפי כונתו הרצויה (ט'), לכלות את הרשעה ולכונן את הצדיקים, ומעיד אל דעות על מחשבותיו (י') ועושה את ה' לבדו למגנו (י"א). מפסוק י"ב ואילך היא תפלה ומסירת דין על אחיתפל ראש צורריו (י“ב–י”ד) המתנקש בנפשו (ש“ב י”ז, ב'), והודאה לה' (תהלים שם ט“ו–י”ח) על רשעת אויבו זה, כי היתה למוקש מות לנפשו (ש“ב שם כ”ג).

מזמור ט' “על מות לבן” (תהלים ט‘, א’) יתישב היטב רק אם נתפוש את דעת: “יש אומרים” כי “לבן” הוא “נבל הפוך” (ראב"ע שם) אז יהיו שלשת פסוקי המזמור הראשונים (ב’–ד') ועוד יותר מליצת “כי עשית משפטי ודיני” (ה') פיוט למאמר דוד “ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל” (ש“א כ”ה, ל"ט) מליצות "אבדת רשע שמם מחית " (תהלים ו') דומות למליצת “ויגוף” (ש“א ל”ח) שהצד השוה שבכלן מיתה חטופה שלא כדרכה.

אח"כ נשא המשורר את דעו, כי משפט ה' לבדו, הוא העומד לעד ומפניו לא ימלט העריץ הנותן חתיתו בארץ חיים (תהלים ז’–ט') והשופט הנורא הזה הוא “משגב לדך” (י') ומבטח ליודעי שמו (י"א) על כן יקרא לבני עמו לשיר את תהלת ה' הגומל לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, ושש הוא לראות את צדקת השופט העליון בדרך הגמול העושה את הרשעה לפה ולמוקש לבעליה (ט"ז) וכי רק היא המודעת את צדקת משפטו בעולם (י"ז) וגם על נבל לא נחה יד דוד, כי אם בחרדת לבו על מעשהו הרע מת (ש“א ל”ז–ל"ח) ומוסיף לשבח בדבר עוז ובטחון (תהלים י“ח–כ”א). מזמור י' נראה לפי סדר אלף בית המשתף אותו לשלפניו, כי תשלום הוא למזמור הקודם. המזמור הזה מדבר ברשעת הרשע שאפשר לישבה על נבל האיש שנאמר בו “קשה ורע מעללים” (ש"א ג') “בן בליעל” (י"ז) “איש הבליעל… כשמו כן הוא נבל הוא ונבלה עמו” (כ"ה) ובכן אפשר לדמות הקודרת שערך דוד במזמור י' להאמר עליו ממש. אך גם זה אפשר, כי נעים זמירות ישראל בעצמו ובכבודו, השיב ידו על שירי קדשו, בשבתו על כסא מלכותו, אז לא גדל עוד בעיניו דבר נבל בפרטו, וישנה את השיר הזה על כלל אנשי הרשע ויוסף עליו הרבה, ועל כן הכניס במקום שם האיש הזה, אשר כבר כסה חשך על שמו את שם “גוים” (תהלים ט‘, ו’. ט“ז, כ' כ”א) אשר היו אנשי ריב לו ולעמו. ומן העת ההיא נכנסה מלת “ציון” (י"ב) שהיה לה ערך גדול וכולל מיום לכוד אותה המלך דוד, תחת מלה אחרת שהיתה כתובה תחתיה בראשונה, למען הכשיר מזמור זה לכל לב בישראל. ואפשר כי הלוים המשוררים העבירו את ידם על שירי דוד לשנות את תפלת השעה של היחיד לתפלת עולם של האומה כלה, כי את שיריו מסר דוד לשר המשא “למנצח” (א').

סדר אלפא ביתא איננו סמן לאחור הספר כלל וכלל, כאשר בררנו בגוף הספר בפרק “דרכי אבותינו וגו'” כי מעשה הכתב היה ידוע גם בימי השופטים, וגם לאנשים מדלת העם, ובמקום שהכתב נוהג, שם למוד מעשה הכתב נוהג, שכמעט אי אפשר לו בלי סדר קבוע של האותיותץ

על “דברי השירה” אשר דבר דוד לה' “ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול” תהלים י"ח, א') ואשר העלו גם על ספר שמואל (ש“ב כ”ב, א') דברנו בגוף הספר.

מזמור “לדוד בשנותו את טעמו” (תהלים ל"ד, א') הודאה הוא על אשר שמע ה' את תפלתו אשר התפלל “באחוז אותו פלשתים בגת” (נ"ו, א') “ויירא דוד מאד מפני אכיש” (ש“א כ”א, י"ד) “וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו” (תהלים ל"ד, ז') ומכל מגורותיו הצילהו (ד'). התשועה הזאת היתה לו למקור מוסר ולתוכחת חיים, כי שומר ה' את האדם, אם רק יזכה את דרכו לפניו, כי באמת נפלאה מאד הפלטה, אשר נמלט מאויביו הפלשתים, אשר הכה את גלית גבורם ויפץ את מחניהם וירב את חלליהם (ש“א י”ז, נ’–נ“ב. י”ח, כ“ז. ל'. י”ט, ח') ועתה הנה הוא בידם לעשות כטוב בעיניהם, ובכל זאת נתן ה' רוח בלב אכיש וישלחהו לשלום על כן קרא “חוזה מלאך וגו'” (תהלים ח')

אל מהלך פסוקי מזמור זה עיין ברייתא דל“ב מדות דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מדת ל”א “מוקדם שהוא מאוחר בענין”. וראית נפלאות בכלכלתם את המקרא.

מזמור נ“א “בבא אליו נתן הנביא” כבר זכרנו בגוף הספר. ובהערתנו התרעמנו על גראץ האומר להוציא אותו מחזקתו כדרכו. ופה נוסיף על דברינו ההם, כי מלבד אשר כל מלה וכל הגה מן המזמור יעיד כי דוד אמרו “בבא אליו נתן הנביא” יכריע פסוק אחד לכל בעל דעת ישרה להחליט כן, כי אם נאמר כי איש אחד ממשוררי הקדש חבר זה, ולא דוד המלך, מה ענין בקשתו: “הצילני מדמים א' א' תשועתי” (תהלים נ“א, ט”ז) והלא מלת “דמים” תאמר תמיד על עון האיש השופך את הדמים או על מי שיש לו הכח לשפוך את הדם ולא על אסון האיש שדמיו הם הנשפכים. ועל מי מן המשוררים, יכון יותר להתפלל, כי יצילהו ה' מעון דם נקי, מן המושל התקיף דוד המלך, ואי זו עת תכשר יותר למלך צדיק כמוהו, אשר חיי אדם היו קדש קדשים בעיניו (ש“ב ד', י”א. כ“ג, ט”ז–י"ז), להתפלל בצרת נפשו, כי לא ישוב לחטוא בחטא זה, מזמן התודותו על החטאת אשר הוכיחו נתן הנביא “את אורי החתי הכית בחרב.. ואותו הרגת בחרב בני עמון” (י"ב, ט') ועון ש”ד אפשר להכשל בו גם הצדיק והקדוש שבמושלים תומכי השבט והחרב, וכמעט אי אפשר להכשל בו גם הקשה שבמשוררי הקדש אנשי הרוח תופשי הכנור והעוגב.

במזמור נ“ב “משכיל לדוד בבוא דואג האדומי” יהיו ארבעת הפסוקים הראשונים לגוף המזמור (ג’–ו') ופסוק ט' עמהם, פירוש מספיק לדברי דוד “ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדמי כי הגד יגיד לשאול..” (ש“א כ”ב, כ"ב) לאמר ידוע ידעתי, כי איש אשר כל גבורתו היא “להתהלל ברעה”. (תהלים נ"ב, ג') אשר כל מחשבתו הוות ועשות רמיה (ד') האוהב רע מטוב (ה') כל דברי בלע ולשון מרמה (ו') אשר הותו היא מעזו (ט) כי איש כזה נכון להכות בלשונו השנונה “כתער מלטש” איש נקי וצדיק כאחימלך הכהן הנאמן אשר לא נמצא כל עון בכפו, ולא יירא את האלהים ולא יחשוך את ידו משלוח אותה בכהניו, כי לא את האלהים ישים מעזו, כי משאת נפשו הוא העשר הגדול אשר יעשיר אותו המלך שאול (שם) בהאמינו בו, כי הוא אוהבו האחד הנותר לו מכל אנשיו, אשר לפי דמיונו קשרו עליו כלם (ש“א כ”ב, ח') ועשה בחנופתו וברשעתו דבר (י"ח) אשר איש מעבדי המלך לא הרים ידו לעשותו (י"ז). – “גם אל יתצך לנצח ויחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה” (תהלים נ"ב, ז') דברים אלה נאמרו על העריץ הזה הנכרי הזה אשר בא מארץ אחרת ומעם אחר, מאדום, להאחז בארץ ישראל, לא לשבת לבטח עם יושבי הארץ, כי אם לשפוך בה את דמי בניה בחיריה. המליצה הזאת דומה היא בעצם ענינה אל מליצת ישעיהו אל שבנא הסוכן: “הנה ה' מטלטלך.. ועטך..: צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ..: והדפתיך… והרסך:” (ישעיהו כ“ב, י”ז–י"ט) כי לפי המתקבל (עיין רד"ק) ולפי המקובל היה גם שבנא בן מקום אחר כמאמר ר' ברכיה “מהדא סכני–שם מקום–הוה ועלה ונתמנה קומוס ואפרכוס בירושלם”, הוא שהנביא מקנתרו ואומר לו: “מה לך פה ומי לך פה? גלואי בר גלואי! איזה בית בנית כאן? איזה עמוד העמדת כאן? איזה מסמר קבעת כאן?..” (ויקרא רב' ה', ילקוט ישעיהו תכ"ג) מליצת ישעיהו על שבנא, מעינה על חברתה הדומה לה שבתהלים עדות נאמנה שעל דואג הזר הנכרי נאמרה, פסוק “ואני כזית רענן בבית א' בטחתי בחס' א' עולם ועד” (תהלים נ"ב, י') אמר לדעתנו כלפי עצמו וכלפי שאול, כי אין ספק, כי למן היום שנהרגו כהני נוב הכה לב שאול אותו, הארון והמזבח והאורים והכהנים, אשר בכללם נקראו יחד בית א', לא היו עוד למלך האומלל למבטח, כי אם למזכיר עון, כמאמר קדמונינו על דברי שאול לשמואל המת, ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות: למה לא אמר לו באורים ותומים – כאמור בענין (ש“א כ”ח, ו') – א”ר יצחק: לב יודע מרת נפשו “על שהרג נוב עיר הכהנים” (ילקוט שמואל קל"ט) על כן ברך דוד את ה‘, כי בדבר הזה יש לו יתרון על שאול, כי בית ה’ לאמר הכהנים ומשפט האורים למעז הם לו ולא למחתה, ומלת הדיוק להפך הזה היא מלת “ואני”.

“למנצח בנגינות משכיל לדוד: בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו” (תהלים נ"ד, א’–ב'). הנה הזיפים השתדלו שתי פעמים להסגיר את דוד בידי שאול פעם אחת אחרי הושיעו את קעילה (ש“א כ”ג, י"ט), ושאול שמח לקראתם וילך אחריהם ויהי קרוב מאד אל מחנה דוד. אך שמועה הבהילה את שאול כי פלשתים פשטו על הארץ ויעל מאחרי דוד' אולם אך כלה שאול מעשהו בפלשתים וישב וירדף אחרי דוד אשר נטה את מחנהו במדבר עין גדי (כ"ד ב’–ג'). שם היה מקום לדוד להראות את נדבת לבו לשאול אויבו אשר נפל בידו ולא נגע בו לרעה (ז') ולהוכיח לרודפו המלך את דרכו עמו על פניו (י’–ט"ז), ולהפרד איש מרעהו בשלום. אולם הזיפים המרעים לא שקטו ולא נחו ויבאו עוד הפעם אל שאול להגיד לו את מקום דוד ולדבר על לבו לצאת בראש גדודיו ולתפשו, אך גם בעת ההיא הצליח דוד המשכיל בכל דרכיו להראות לשאול את אמונת לבו אליו, הגדולה מאמונת שומרי ראש המלך (כ“ו, ט”ו – ט"ז), ולהוכיח עוד הפעם בכבוד ועוז למלך את דרכו על פניו (י“ח–כ'. כ”ג–כ"ד) ולהטות אליו עוד הפעם את לב המושל האומלל, עד כי השיב אמרות רכות וטובות בלב שלם (י“ז; כ”א) ויגל אליו בצרת נפשו את לבו, כי יודע הוא כי האחרית לא לביתו היא, כי אם לדוד (כ"ה) ומני אז חדלו רדיפות שאול (כ"ז א’–ב').

ש"א

תהלים נ"ד

ישפט ה' ביני ובינך (כ“ד, י”ב)

והיה לה' לדין ושפט ביני ובינך וירב את ריבי וישפטני מידך (ט"ו)

1

בשמך הושיעני ובגבורתך תדינני (ג')

1

ויעלו זיפים.. לאמר (כ“ג, י”ט)

ולנו הסגירו ביד המלך (כ')

ויבאו הזיפים (כ"ו, א')

2

זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי (ה')

2

(פירושו: חטאו לאלהים חטאת גדולה להכות בלשון את הגבור אשר הושיע זה מעט את עמו) (כ"ג, ה')

3

לא שמו אלהים לנגדם סלה (שם)

3

וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו (כ“ו, כ”ג)

4

הנה אלהים עוזר לי (ו')

4

כן תגדל נפשי בעיני ה' (כ"ד)

5

אדני בסומכי נפשי (שם)

5

אם.. הסיתך בי.. ואם בני האדם ארורים הם.. (י"ט)

6

ישיב הרע לשוררי באמתך הצמיתם (ז')

6

ירח מנחה (שם)

7

בנדבה אזבחה לך (ח')

7

ויצילני מכל צרה (כ"ד)

8

כי מכל צרה הצילני (ט')

8

(אולי הוא מוסב על נבל שמת בימי התגרות הזיפים עם דוד שבהיותו קרוב להם כמו שנאמר “מעון כרמל וזיף”) (יהושע ט“ו, נ”ה) אפשר שגם ידו היתה עם הזיפים. שמץ מזה תקח אזנינו מדבריו על דוד “היום רבו העבדים המתפרצים” (ש“א כ”ח, י')

9

ובאויבי ראתה עיני (שם)

9

מזמור נ“ו קדם בזמנו למזמור ל”ד אשר שר אחרי הנצלו. כי מזמור נ“ו תפלה הוא שהתפלל “באחז אותו פלשתים בגת”. (תהלים נ"ו, א') אך בכל זאת מקבילים שני מזמורים אלה במליצותיהם, ובהרגשה האחת המחיה את שניהם, ועל כן הנני לכון קצת פסוקי מזמור נ”ו לפסוק מזמור ל“ד ולפסוקי ש”א כ"א.

מזמור ל“ד וש”א

מזמור נ"ו

ויטל שאול את החנית.. אכה בדוד (ש“א י”ח, י"א) ויאמר שאול אתננה לו.. ותהי בו יד פלשתים (כ"א) ויבקש שאול להכות בחנית בדוד (י"ט, י') וישלח שאול מלאכים.. לשמרו ולהמיתו (י"א) העלו אותו במטה אלי להמיתו (ט"ו) וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד (כ') מלאכים אחרים (כ"א) וילך גם הוא (כ"ב) וקח אותו אלי כי בן מות הוא (כ', ל"א)

1

שאפני אנוש לוחם ילחצני (ב')

שאפו שוררי.. רבים לוחמים (ג') עלי כל מחשבותם לרע (ו') יגורו יצפונו.. עקבי ישמרו.. קוו לנפשי (ז')

1

ויירא מאד מפני אכיש מלך גת (כ“א, י”ג)

ומכל מגורותי (תהלים ל"ד, ה')

2

יום אירא (ד')

2

אשרי הגבר יחסה בו (תהלים ט')

3

אליך אבטח (שם) באלהים בטחתי (ה', י"ב)

3

בה' תתהלל נפשי (ל"ד, ג')

4

באלהים אהלל דברו (ה')

באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר (י"א)

4

כפירים רשו (י"א) פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם (י"ז) תמותת רשע רעה (כ"ב). ולדעתנו כל הפסוקים האלה חוזרים על הפלשתים שתפשוהו.

5

באף עמים הורד א' (ח')

5

דרשתי את ה' וענני (ה') זה עני קרא וה' שמע (ז') צעקו וה' שמע (י"ח)

6

נודי ספרתה אתה ¹⁸שימה דמעתי בנאדך (ט')

6

דרשתי את ה'… ומכל מגורותי הצילני (ה'). ולדעתנו חוזרים פסוקים אלה על הפלשתים התופסים את דוד שהרפו ממנו על כרחם בפקודת אכיש (ש“א כ”א, ט“ו–ט”ז)

7

אז ישובו אויבי אחור ביום אקרא וגו' (י')

7

וילך דוד משם וימלט (ש“א כ”ב, א')

8

כי הצלת נפשי ממות (י"ד)

8

מזמור נ“ז שאמרו דוד “בברחו מפני שאול במערה” (תהלים נ"ז, א') חוזר על המאורע שכתוב בו “ודוד ואנשיו בירכתי המערה יושבים” (ש“א כ”ד, ג') ושאול שם פניו אל “מצדות עין גדי” (א') ודוד שמע כי נוסע הוא לצור על המצודה עזב דוד אותה ויחבא במערה לפי שעה “עד יעבר הוות” (תהלים נ"ז, ב) לאמר עד אשר יתיאש שאול למצוא אותו ושב אל ביתו ריקם, ועל כן התפלל כי יושיעהו ה' “חרף שאפי” (ד') וקרוב הוא בעינינו כי מליצת חרף במקרא זה הוא מעין מליצת “בושה” הדומה לה (ישעיהו ל‘, ה’) ומלת בושה היא משמשת למבוכת האיש שתאותו לא באה לו (איוב ו‘, כ’. וכהנה רבות). ובכן יתפלל דוד כי יבוש שאול משברו אשר שבר הפעם לפשוט עליו בטח ולהאביד ממנו כל מנוס בעזרת הזיפים אשר שתו ידם עמו לארוב לדוד (ש“א כ”ג, כ’–כ"ג). פסוק ו' שבמזמור אפשר כי הוא חוזר על הזיפים, ואפשר עוד כי חוזר הוא על אבישי ושאר אנשיו אשר בערה חמתם בם כעדת “לבאים.. לוהטים” אשר “שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה” (תהלים נ"ז, ה') לקחת את נפש שאול אויב אדוניהם, ואשר ברב כח חשך דוד את ידם מן הרעה (ש“א כ”ד, ד’–ז') “רשת הכינו לפעמי” (תהלים ז') תלונה היא על הזיפים. “נפלו בתוכה סלה: סופן ליפול בתוכה” (רש"י שם) ולפי פירוש זה הנכון אין פסוק זה ספור מאורע לשעבר כ”א תפלה להבא. שאר הפסוקים הם דברי הודאה שלפי הסברה נאמרו אחרי העלות שאול מעליו בשלום.

“אל תשחת לדוד מכתם בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו” (תהלים נ"ט, א') מפורש יפה בדברי רש“י וראב”ע. ואת דבר קראו את רודפיו “כלב” (ז' ט"ו), הטיב ראב"ע להסביר, כי רמז על שומרי הבית (ראב"ע ז') אשר באמונתם היתרה לאדוניהם, נכונים היו לעשות מעשה החיה הזאת לנשוך ולנגוף איש, אשר לא טוב הוא בעיני נותן לחמה, אף כי עול בכפו לא נמצא. ואולי קרא להם ברמז למדה זו של חיה זו “עַזִים” (ד') לאמר “עזי נפש” (ישעיהו נ“ו, י”א). ויש להתבונן כי במזמור זה כורך הוא בכריכה אחת את רודפיו ואת הגוים. וקרוב הוא בעינינו, כי על הפלשתים כון, אשר בהם נלחם מלחמת עמו, ואשר התשועה הזאת (ש“א י”ט, ח') המעט, כי לא השיבה אליו לב שאול, כי אם הסב הסבה אותו מאחריו, עד כי מרה עליו נפשו לעשות בו כלה (ט’–י') ובהודע לו הפעם, כי למן היום ההוא והלאה תבצר ממנו להלחם באויבי עמו ביד רמה, בהיותו אנוס לברוח ולהסתר מפני שאול קרא “ואתה ה' א' צבאות א' ישראל הקיצה לפקוד כל הגוים וגו'” (תהלים נ"ט, ו') לאמר היה אתה הפעם בעל מלחמתם בעצמך ובכבודך, כי אני עבדך אשר בידי עשית את התשועה באויבי ישראל גולה ממקומו ונדח מארצו. ויען כי הוא מוסר כביכול לה' את מטה עזו, אשר נתן בידו לרדות בקרב אויביו, ומחזירו בעצם תמו בלי שום חלול ופגם, הוא קורא “עזו אליך אשמורה” (י') לאמר את “עזו” ותקפו של ישראל שהפקדת בידי הנני מחזיר “אליך” שמור במלואו, כי לא חללתי אותו ומעתה היה אתה מעוזם “כי” אתה “אלהים משגבי” כי גם לי שהייתי למגן להם רק אתה מגן ומשגב היית לי.

מזמור ס' כבר התבאר לפּרטי פרטיו במו"ד מלחמות דוד באדום.

מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה (תהלים ס"ג, א') נאמר גם הוא ברדוף אותו שאול בעזרת הזיפים ובהנצלו ממנו פעמים ומתבאר כלו כהתכונו אל דברי פרשה כ“ד וכי' שבש”א.

ש“א כ”ד

תהלים ס"ג

.. דוד במדבר עין גדי (כ"ד, ב')

–וע"ג היתה ביהודה (יהושע ט“ו, ס”ב)–

.. דוד במדבר זיף (ש“א כ”ו, ב')

–וזיף היתה ביהודה (יהושע ט“ו, נ”ה)–

ודוד יושב במדבר (ג')

1

מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה (א')

1

–אף כי – בני אדם.. גרשוני.. לאמר.. לך עבוד אלהים אחרים (כ“ו, י”ט)

– אני מחזיק בתומתי –

2

אלהים אלי אתה (ב')

2

כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' (שם)

–ואני תאב ומגעגע לשוב שמה–

3

צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו' (שם)

3

וה' ישיב לאיש את צדקתו (כ"ג)

4

כי טוב חסדך (ד')

4

ויאמר שאול לא ארע לך עוד (כ"א)

– ובכן עזרו ה' מיד שאול –

5

כי היית עזרתה לי (ח')

5

ואם בני אדם ארורים הם (י"ט)

6

והמה לשואה יבקשו נפשי יבאו בתחתיות ארץ (י') יגירהו וגו' מנת שועלים וגו'

6

לא אשלח ידי באדוני. כי משיח ה' הוא (כ"ד, ו') גדלה נפשך… בעיני (כ“ו, כ”ד)

7

(י"א) והמלך ישמח בא' יתהלל כל הנשבע בו (י"ב)

7

למה תשמע דברי אדם… –דוד מבקש רעתך (כ"ד, י')

8

סכר פי דוברי שקר (שם)

8

“משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה” (תהלים קמ"ב, א') כלו מתבאר מאליו. ועיין ספרנו ח"א 122 ובהערה שם כי “במערה” היא “מערת עדולם” (ש“א כ”ב, א')

נבואת נתן ¹⁹וקצת צואת דוד מפויטת.

אף כי מזמור פ“ט וקל”ב נאמרו על מאורעות שאירעו לאבותינו דורות רבים אחרי מות דוד, כאשר יתבאר אי“ה במקומו, יקר הוא מאד להתבונן מתוכם, כי דברי נבואת נתן, אשר היא היתה ברית העולם אשר כרת ה' עם בית דוד, הם הם החוט שנחרזו עליו שירי הקדש הנזכרים. אך יש לנו לדעת, כי המלך דוד בכבודו ובעצמו הזכיר דברים מדברי הברית הזאת שמקומם נפקד בעצם מקורם, ושמורים הם עד היום באחד משירי הקדש, על כן נכון פה את נבואת נתן בצירוף קצת דברי דוד אל מזמור פ”ט ואל מזמור קל"ב.

מזמור פ"ט

נבואת נתן (ש"ב ז') וצואת דוד (מ"א ב')

הרימותי בחור מעם (כ')

מצאתי דוד עבדי (כ"א)

1

לקחתיך מן הנוה… להיות לנגיד (ש"ב ז‘, ח’)

1

וכתותי מפניו צריו ומשנאיו אגוף (כ"ד)

2

ואכריתה את כל אויביך מפניך (ט')

2

מזמור קל"ב

מזמור פ"ט

ש“ב ז' מ”א ב'

שם אצמיח קרן לדוד (י"ז)

3

ובשמי תרום קרנו (כ"ה)

3

…………

3

.. אתנהו עליון למלכי ארץ (כ"ח)

4

ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ (ש"א)

4

זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה

5

ושמתי מקום לעמי ונטעתיו..

ושכן ולא ירגז

5

ובן עולה לא יעננו (כ"ג)

6

ולא יוסיפו בני עולה לענותו (י')

6

מפרי בטנך

7

ושמתי לעד זרעו (ל')

זרעו לעולם יהיה (ל"ז)

7

והקימותי אתזרעיך אחריך..

7

אשית לכסא לך (י"א)

8

וכסאו כשמש (שם)

8

והכינותי את ממלכתו (י"ב)

8

הוא יקראני אבי אתה וגו'

9

אני אהיה לו לאב

9

אף אני בכור אתנהו (כ“ז–כ”ח)

10

והוא יהיה לי לבן (י"ד)

10

אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך (י"ב)

11

אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל (מ"א ב‘, ד’)

11

ופקדתי בשבט פשעם

12

אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים (ש“ב ז', י”ד)

12

ובנגעים עונם (ל"ג)

13

ובנגעי בני אדם (שם)

13

דמיון מזמור קמ“ד למזמור י”ח

באחרונה יש לנו עוד להעיר את אזן הקורא המבין, כי מזמור קמ“ד דומה הוא ברוב בנינו אל “דברי השירה” הכתובה בס' שמואל (ש“ב כ”ב, א') ושנויה בתהלים במזמור י”ח.

מזמור י"ח

מזמור קמ"ד

מלמד ידי למלחמה (ל"ח)

1

המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה (א')

1

ה' חזקי (ב') סלעי ומצודתי ומפלטי אלי צורי אחסה בו מגני וקרן ישעי משגבי (ג')

2

ה' צורי (א') חסדי ומצודתי משגבי ומפלטי לי מגני ובו חסיתי (ב')

2

וידבר עמים תחתי (מ"ח)

3

הרודד עמים תחתי (שם)

3

ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו (י')

4

הט שמיך ותרד גע בהרים ויעשנו (ה')

4

וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם (ט"ו)

5

ברוק ברק ותפיצם שלח חציך ותהמם (ו')

5

ישלח ממרום יקחני ומשניממים רבים (י"ז)

6

שלח ידך ממרום פצני והצילני ממים רבים.. (ז')

6

אודך בגוים ה' ולשמך אזמרה (נ')

7

שיר חדש אשירה לך בנבל עשור אזמרה לך (ט')

7

מגדיל ישועות מלכו (נ"א)

8

הנותן תשועה למלכים (י')

8

ועושה חסד למשיחו לדוד וגו' (שם)

9

הפוצה את דוד עבדו (שם)

9

SPLIT__

 

II    🔗

 

בימי שלמה    🔗

“לשלמה” (תהלים ע"ב, א') כלו מבואר ונאה ומתקבל ביחוד לימי שלמה. וגם “לה' הארץ ומלואה” (כ"ד, א') נאמר בימיו ביום חנכת ביהמ“ק כדברי רבותינו: כשבנה שלמה את ביהמ”ק בקש להכניס ארון לבית קה“ק… פתח ואחר שאו שערים וכו'”. (שבת ל') ועיין דברינו בגוף הספר, ואולי יתישב גם “שיר ידידות” (תהלים מ"ח, א') על נשואי המלך הזה עם אחת מבנות צר (י"ג).

III בימי אבִיָם

“משכיל לאסף” (ע"ח, א') המגנה את בני אפרים (ט'. ס"ז) והמזכיר את חרבן משכן שילה (ס’–ס"ד) בשם “אהל יוסף” (ס"ז) בתורת עונש על חטאות השבט הזה, והמיחד את כל הגדולה לשבט יהודה ולהר ציון (ס"ח) ולמקדשו (ס"ט) ולדוד אשר בו בחר ה' להמליכו (ע’–ע"ב) מזמור זה נאמר על מלחמת אבים המסופרת (בדהי“ב י”ג, ג’–י"ט). ועיין על אדותיו דברינו במקומם בגוף הספר.

IV בימי אסא

מזמור כ' נאמר בימי אסא על מלחמת זרח הכושי (דהי“ב י”ד, ח’–י"ד). וששת פסוקי הראשונים הם דברי תפלה לפני המלחמה ובשעתה. ושלשה פסוקים שלאחריהם הם דברי הודאה על הישועה, והפסוק האחרון יש בו מעין תפלה ומעין הודאה כאחד, דוגמת “אנא ה' הושיעה נא” (תהלים קי“ח, כ”ה) שיש בו תפלה ויש בו מעין הלל והודאה. וקדמונינו הטיבו להתבונן, כי חתימה מעין פתיחה היא באמרם: “המזמור הזה ראשו בענָיה וסופו בעניה” (מדרש תהלים) לאמר פותח הוא: יענך ה' וחותם: המלך יעננו – מתוך ראשית דברי המזמור הזה עולה סגנון דברי אבים אבי אסא, כי בזכות עבודת בית המקדש יוצאים ישראל למלחמה ונוצחים, ומתוך שאר דברי המזמור נשקפים ספור המלחמה ותפלת אסא (דהי"ב שם).

דהי"ב

תהלים

עזרנו ה' אלהינו (י"ד, י')

1

יענך ה' ביום צרה (כ‘, ב’)

1

והנה עמנו בראש האלהים וכהניו.. אל תלחמו עם ה'.. כי לא תצליח (י“ג, י”ב)

2

ישלח עזרך מקדש (כ‘, ג’)

2

ואנחנו.. וכהנים משרתים (י') ומקטירים לה' עולות.. וקטורת ומערכת לחם.. ומנורת הזהב ונרותיה.. שומרים אנחנו את משמרת ה' אלהינו.. (י"א)

3

יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה (ד')

3

כי עליך נשענו (י"ד, י')

4

יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא (ה')

ימלא ה' כל משאלותיך (ו')

4

ויגוף ה' את הכושים לפני אסא (י"א)

5

עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו.. (ז')

5

ויצא אליהם זרח הכושי בחיל אלף אלפים ומרכבות שלש מאות… (ח')

6

אלה ברכב ואלה בסוסים (ח')

6

ובשמך באנו על כל ההמון הזה (י')

7

ואנחנו בשם אלהינו נזכיר (ח')

ישגבך שם אלהי יעקב (ב')

ובשם אלהינו נדגול (ו')

7

ויפל מכושים.. כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו (י"ב)

8

המה כרעו ונפלו (ט')

8

V בימי יהושפט

“שיר מזמור לבני קרח”. (תהלים מ"ח, א'), נאמר על שברון אניות תרשיש בעציון גבר, שבהן השתתף יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך אפרים (מ“א כ”ב, מ“ט. דהי”ב כ', ל“ה–ל”ז) ומזמור זה התבאר לפרטיו בגוף הספר.

שיר מזמור לאסף" (תהלים פ"ג, א'), נאמר על מלחמת יהושפט בבני עמון ובמואב ומעון ²⁰ובבני שעיר ועוד המון עמים שבאו על יהודה בעין גדי (דהי"ב כ‘, א’ – ל'), ועיין בגוף הספר.

VI בימי יהורם

בימי יהורם מלך יהודה אבדה כרגע כל הטובה אשר עשו לעמם המלכים הצדיקים אסא ויהושפט. וידוף כעשן כל מעשה הצדקה והמשפט אשר כונן יהושפט, כי הרוג הרג יהורם את ששת אחיו “הטובים ממנו”. (דהי“ב כ”א, י"ג) “וגם משרי ישראל” (ד') הנאמנים לבית דוד הרג העריץ הזה, באשמת אשתו עתליהו המרשעת אשר שנאתה לבית דוד היתה כאש עצורה בעצמותיה. לפי העולה מן הכתובים, אשר נביא עוד מעט בזה, נטה יהורם את ידו בעצת אשתו האכזריה גם על השופטים אשר העמיד אביו החסיד “בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר” (י"ט, ה'), ויהרוג גם אותם בחרב בתוך יתר שרי ישראל הדבקים בתורת משה ובכסא דוד. ואף כי היו בתוכם אנשים אשר סרו מן התורה, ולא הורו עוד משפט צדק, לא עמד להם הדבר הזה למעוז ויספו, עם השרים הנאמנים, בחרב יהורם. – על תעודת השופטים הקדושה שיעד להם יהושפט החסיד, ועל אחריתם ביד יהורם בנו הרשע, ירמוז לנו “מזמור לאסף” (תהלים פ"ב, א'). ארבעת הפסוקים הראשונים הם כמעט משנה דברי ימי יהושפט הצדיק ביום הפקידו אותם; הפסוק החמישי רומז על קלקול מקצת אנשים מהם; הפסוק הששי והשביעי ירמזו על אחריתם הרעה, והפסוק השמיני שהוא האחרון הוא חותם בתפלה.

דהי“ב י”ט

תהלים פ"ב

לא לאדם תשפטו כי לה' (ו')

1

אלהים נצב בעדת אל (א')

1

ועמכם בדבר משפט (שם) ²¹

2

בקרב אלהים ישפוט (שם)

2

כי אין עם ה' אלהינו עולה (ז')

3

עד מתי תשפטו עול (ב')

3

ומשא פנים (שם)

4

ופני רשעים תשאו סלה (שם)

4

ראו מה אתם עושים (ו') יהי פחד ה' עליכם

שמרו ועשו (ז') כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם (ט') חזקו ועשו (י"א)

5

שפטו.. הצדיקו (ג') פלטו.. הצילו (ד)

5

“לא ידעו ולא יבינו” (תהלים פ"ב, ה'), פסוק זה קובל על השופטים שלא נהגו על פי התעודה היעודה להם במקראות הקודמים “אני אמרתי א' אתם ובני עליון כלכם” (ו') שמעשיכם הרעים יעמדו לכם למעוז בפני המושל הרשע לבלתי פקדו עליכם את עון צדקת שופטי ישראל, אשר כחטאת לא יוכל איש כפרה, נחשבה בעיני עתליהו המרשעת וכבדה אתכם כפסילי אלהיה צלמי הבושת והעול אשר אהבה נפשה "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו (ז') לאמר דרכיכם הרעות לא חשכו את נפשכם מן המות אשר המית יורם את הכשרים “משרי ישראל” (דהי“ב כ”א, ד') פסוק ח' הוא מסירת דין לשמים.

VII בימי יואש

על עלותו למלכותו נאמר מזמור “ה' אורי וישעי” (תהלים כ"ו, א') “מזמור שיר ליום השבת” (צ"ב, א') “נאם ה' לאדוני” (ק"י א'), ועיין פירוש מרבית דברי מזמורים אלה במקומם בגוף הספר ובהערותיו.

VIII בימי עזיהו

“שיר מזמור לבני קורח.. על מחלת לענות..” (פ"ח, א') נאמר על היותו נגזר מבית ה', ועיין בהערה בגוף הספר.

IX בימי חזקיהו

בגוף הספר הבאנו את שיר “על עלמות” (תהלים מ"ו, א') “מזמור לאסף שיר” (ע"ו, א') אשר נאמרו בימי חזקיהו על מפלת סנחריב. ועתה הננו להוכיח כי דברי “מכתב לחזקיהו בחלותו ויהי מחליו” (ישעיהו ל"ח, ט') הם הם כל עצם הענין למזור ו' ולמזמור ל‘. ואחרי כן נברר מתוך כון הפסוקים המדוקדק, כי דעת ר’ אלעזר בן עזריה כי חזקיהו וסיעתו אמרו את ההלל מוכרעת היא מתוך עמק פשט הכתובים וכי מזמור ס"ו נאמר גם הוא על נס חזקיהו.

SPLIT___

מכתב לחזקיהו שנוי במזמורי תהלים

כל האיש אשר עין פקוחה ולב מבין לו לכון דבר אל דבר, יכיר כי הדברים האמורים במכתב לחזקיהו, הם הם הדברים שנאמרו במזמור ו' “למנצח בנגינות על השמינית” (תהלים ו') ובמזמור שיר חנכת הבית לדוד (ל').

תהלים ל'

תהלים ו'

ישעיה

ואני אמרתי (ו')

1

אני אמרתי (ל"ח, י')

1

והסתרת פניך (ח')

2

אמרתי לא אראה יה (י"א)

2

בערב ילין בכי (ו')

3

אשחה בכל לילה מטתי וגו' (ז')

3

מיום עד לילה תשלימני (י"ב)

3

שועתי אליך (ג')

4

יגעתי באנחתי.. (שם)

4

שויתי: “נחמה” (תרגום)

לאמר: שועתי

4

ולבקר רנה (ו')

5

5

עד בקר

5

6

נבהלו עצמי (ג')

6

כארי כן ישבר כל עצמותי וגו' (י"ג)

6

אליך ה' אקרא.. אתחנן (ט')

7

7

כסוס עגור כן אצפצף

אהגה כיונה

והנני (י"א)

8

8

ערבני (י"ד)

8

ותרפאני (ג')

9

רפאני ה' (ג')

9

ותחלימני ותחייני (ט"ז)

9

העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור (ד)

10

חצלה נפשי ה'

10

ואתה חשקת נפשי משחת בלי (י"ז)

10

היודך עפר (י')

11

בשאול מי יודה לך (ו')

11

כי לא שאול תודך

11

12

כי אין במות זכרך (שם)

12

מות יהללך

12

היגיד אמתך (שם) מה בצע בדמי ברדתי אל שחת (שם)

13

13

לא ישברו יורדי בור אל אמתך (י"ח)

13

תהלים ל'

תהלים ו'

ישעיהו

זמרו לה' חסידיו: והודו לזכר קדשו (ה')

14

14

חי חי הוא יודך (י"ט)

14

ארוממך (ב') לעולם אודך (י"ג)

15

15

אב לבנים יודיע אל אמתך (י"ט)

15

ה' היה עוזר לי (י"א)

16

הושיעני (ה')

16

ה' להושיעני

16

יזמרך כבוד ולא ידום (י"ג)

17

17

ונגינותי ננגן כל ימי חיינו (כ')

17

הייתי נבהל (ח')

18

ונפשי נבהלה מאד (ד')

18

…………

18

19

ה' תפלתי יקח (י')

19

שמעתי את תפלתך (ל"ח,ה')

19

20

שמע ה' קול בכיי (ט)

20

ראיתי את דמעתך (שם)

20

“ת”ר: הלל זה מי אמרו?.. ר' אלעזר בן עזריה אמר: חזקיהו וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב… הם אמרו “לא לנו” וגו' (פסחים קי"ז). הדעת הנכונה והקולעת הזאת מסתיעת מִכִוֻן פסוקי ההלל אל שאר מקראות המדברים בענין זה, ומבאורם הפשוט ולפני הקבילנו את הפסוקים, יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי היו לנגד עיני משוררי הקדש חזקיהו וסיעתו, מזמור נ“ו אשר שר דוד מלך ישראל “באחוז אותו פלשתים בגת” (תהלים נ"ו), ועיין וכון ביחוד ובדיוק פסוק נ”ו, ה‘. י“ב. קי”ח, ו’. נ“ו, י”ג. קט“ז, י”ד. י“ז. י”ח. נ“ו, י”ד. קט“ז, ח' – ט'. ועיין ח”א 121 הערה 3 וראית כי גם מאורע של דוד עם אכיש בגת שעקר מקומו במזמור נ“ו התבאר עוד ביתר באור במזמור קט”ז שבהלל.

שאר מקראות ובאורים בענין זה

הלל

וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' לבדך (ישעיה ל"ו, כ')

1

כי לשמך תן כבוד

1

אמתך (ל“ח, י”ח–י"ט)

2

.. ועל אמתך (תהלים קט"ו, א')

2

הטה ה' אזנך ושמע.. את כל דברי סנחריב אשר שלח לחרף א' חי (ל“ז, י”ז)

3

למה יאמרו הגוים

3

ויאמר.. רבשקה (ל"ו, ד') וכי תאמר.. אל ה‘.. בטחנו (ז') ההצילו אלהי הגוים איש את ארצו (י"ח) כי יציל ה’ את ירושלם מידי (כ')

4

איה נא אלהיהם (ב')

4

ה' צבאות אלהי ישראל.. אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ אתה עשית את השמים ואת הארץ (ל“ז, ט”ז)

5

ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה (ג')

5

אלהיהם.. מעשה ידי אדם עץ ואבן (י"ט).

6

עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם (ד')

6

אולי יש בזה מעין רמז כפול על דמון מפלת סנחריב שהיתה באש (עיין מוצא דבר מפלת סנחריב) ולשרפת עצבי הגוים באש “ונתון את אלהיהם באש.. ויאבדום” (ישעיה ל“ז, י”ט)

7

כמוהם יהיו עושיהם (ח')

7

זרוז זה נאה לחזקיהו ביותר שהטובה במדותיו הטובות היתה מדת הבטחון (מ“ב י”ח, ה')

ועי' דברינו בגוף הספר ובמו"ד “מפלת סנחריב” על חוזר מדה זאת במלך החסיד הזה.

8

בית ישראל בטחו בה' עזרם ומגנם הוא:

בית אהרן בטחו " " " "

יראי ה' בטחו " " " "

(ט', י"א)

8

יחוד בית אהרן מתוך כל בית ישראל נאה גם הוא לחזקיהו ביותר בהיות ראשית מעשה מלכותו לרומם את כבוד המקדש והכהונה (דהי“ב כ”ט, ד')

9

יברך את בית ישראל.. את בית אהרן (י"ב)

9

אתה עשית את השמים ואת הארץ (ישעיה ל“ז, ט”ז)

10

עושה שמים וארץ (ט"ו)

10

לא שאול תודך מות יהללך לא ישברו יורדי בור אל אמתך (ל“ח, י”ח)

11

לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה (י"ז)

11

חי חי הוא יודוך כמוני.. (י"ט)

12

ואנחנו נברך יה.. (י"ח)

12

אב לבנים יודיע (י"ט) ונגינותי ננגן כל ימי חיינו (כ')

13

נברך.. מעתה ועד עולם הללו יה (שם)

13

שמע ה' קול בכיי (תהלים ו‘, ט’)

שמע ה' תחנתי (י') – ועיין במערכה הקודמת

ספירה 19 –

14

כי ישמע ה' את קולי תחנוני (קט"ז, א')

14

אדדה כל שנותי (ישעיה ל“ח, ט”ו) ננגן כל ימי חיינו.

15

ובימי אקרא (ב')

15

קפדתי כאורג חיי מדלה וגו' (י"ב)

שויתי.. תשלימני (י"ג)

16

אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני

צרה ויגון אמצא (ג')

16

אצפצף אהגה.. דלו עיני למרום (י"ד)

17

ובשם ה' אקרא (ד')

17

חלצה נפשי (תהלים ו‘, ה’) – ועיין מערכה הקודמת ספירת 10 –

18

אנא ה' מלטה נפשי (שם)

18

חשקת נפשי משחת בלי (ישעיה י"ז)

19

חלצת נפשי ממות (ח')

19

ראיתי את דמעתך (ה')

20

את עיני מדמעה (שם)

20

– מלכת שבי לפני סנחריב –

21

את רגלי מדחי (שם)

21

אראה יה בארץ החיים (ל“ח, י”א)

22

אתהלך לפני ה' בארצות החיים (ט')

22

הנני יוסיף על ימיך (ה')

23

יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (ט"ו)

23

על כן יכבדוך עם עז קרית גוים עריצים ייראוך: כי היית מעז לדל.. (ישעיה כ"ה, ג’–ד')

24

הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים

כי גבר עלינו חסדו (קי"ז, א’–ב')

24

– הם פסוקי הודאה על הנס –

26

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו..

יאמרו נא יראי ה' וגו' (קי"ח, א’–ד')

25

“לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיהו שלשה ימים” (ס“ע כ”ג) ובכן התפלל על חליו בימי המצור “מן המצר” ורפואתו היתה אחרי הישועה “במרחב יה”

26

מן המצר קראתי.. ענני במרחב יה (ה')

26

והיה ה' עמו בכל אשר יצא ישכיל (מ“ב י”ח, ז')

27

ה' לי (ו') ה' לי בעוזרי (ז')

27

וימרד במלך אשור ולא עבדו (ז')

28

מה יעשה לי אדם (ו')

28

–חוזר אל המסוימת שבמדות חזקיהו מדת הבטחון–

29

טוב לחסות בה' מבטוח באדם (ח')..

בנדיבים (ט)

29

–חוזר על חיל הגוים של מחנה סנחריב הצרים על ירושלים וסובבים אותה–

30

כל גוים סבבוני.. (י') סבוני גם סבבוני.. (י"א) סבוני כדבורים.. (י"ב)

30

–רמז על ענש האש במחנה סנחריב–

31

דעכו כאש קוצים (שם)

31

אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול (ישעיה ל"ח, י') לא אביט אדם עוד (י"א) דודי נסע ונגלה (י"ב)

32

דחה דחיתני לנפול (י"ג) יסור יסרני יה (י"ח)

32

ויחי מחליו (ט)

33

וה' עזרני (י"ג) ולמות לא נתנני (י"ח)

33

ונגינותי ננגן (כ')

34

קול רנה וישועה.. (ט"ו) ימין ה' רוממה (ט"ז)

34

ויסב חזקיה וגו' (ב') ויאמר אנה ה' וגו' (ג')

35

לא אמות כי אחיה (י"ז)

35

כמוני היום.. יודיע אל אמתך (י"ט)

36

ואספר מעשי יה (שם)

36

הפסוקים הבאים מדברים על עלית חזקיה “ביום השלישי בית ה'” (מ"ב כ‘, ח’)

ולדעתנו גם מזמור ס"ו שכתוב “למנצח שיר מזמור” (תהלים ס"ו, א') על מפלת סנחריב רפואת חזקיהו הוא מדבר. בראשונה (א’–ד') יקרא המשורר הקדוש לכל העמים להודות לה' על התשועה אשר עשה לישראל כעין הקריאה שבהלל (תהלים קי"ז, א') וכדבר הנביא (ישעיהו כ"ה, ג'), המתבאר היטב מתוך הכתוב בדברי הימים: “ורבים מביאים מנחה לה' לירושלים” (דהי“ב ל”ב, כ"ג) שלפי העולה ממקומו על הגויים הוא נאמר, שגם הם נחלצו מצרה בנפול סנחריב, וקריאה זו לגוים במתכונתה אל תשועת ישראל מפורשת עוד יותר “ברכו עמים אלהינו וגו'” השם נפשנו בחיים וגו' (תהלים ס"ו, ח’–ט').

שאר מקראות המדברים בענין זה

מזמור ס"ו

לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ (מ"ו, ט')

1

לכו ראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (ה')

1

בהמיר ארץ (ג')

2

הפך ים ליבשה (ו')

2

ונשמחה בו (קי“ח, כ”ד)

3

שם נשמחה בו (שם)

3

הללו את ה' כל גוים וגו': כי גבר עלינו חסדו (תהל' קי"ז, א‘, ב’)

4

ברכו עמים אלהים וגו': השם נפשנו בחיים (ה‘, ט’)

4

אלהים בקרבה בל תמוט (מ"ו, ו,)

5

ולא נתן למוט רגלנו (ט')

5

מן המצר (קי"יח, ה')

6

הבאתנו במצודה שמת מועקה (י"א)

6

כל גוים סבבוני.. סבוני כדבורים (י’–י"ב)

7

הרכבת אנוש לראשנו (י"ב)

7

עיין מו"ד “מפלת סנחריב”

8

באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה (שם)

8

פתחו לי שערי צדק אבא בם (קי“ח, קי”ט)

9

אבוא ביתך (י"ג)

9

לך אזבח (קט“ז, י”ז) אסרו חג (קי“ח כ”ז)

10

.. בעולות (שם) עולות מחים.. עם קטרת אלים.. בקר עם עתודים (ט"ו)

10

מן המצר קראתי (ה')

11

פצו שפתי ודבר פי בצר לי (י"ד)

11

נדרי לה' אשלם (קט“ז, י”ד–י"ח)

12

אשלם לך נדרי (י"ג)

12

כי אחיה ואספר מעשי יה (קי“ח, י”ז)

13

ואספרה כל יראי א' אשר עשה לנפשי (ט"ז)

13

ובשם ה' אקרא (קט“ז, ד’–י”ג)

14

אליו פי קראתי (י"ז)

14

ולא כגמול עליו השיב חזקי' כי גבה לבו (דהי“ב ל”ב כ"ה)

15

און אם ראית בלבי (י"ח)

15

ולא בא עליהם קצף בימי חזקי' (דהי“ב ל”ב כ"ו) וינחם ה' על הרעה אשר דבר עליהם (ירמ' כ“ו, י”ט)

16

לא ישמע ה' (שם)

16

ויחל את פני ה' וינחם וגו' (שם)

כי ישמע ה' את קולי תחנוני (א')

17

אכן שמע א' הקשיב בקול תפלתי (י"ט)

17

ולפי דעתנו יתפרשו לנו שני פסוקים סתומים במזמור ס“ו ובמזמור קט”ז. הנה רבותינו פירשו לפי דרכם את הפסוק הסתום “אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב”, על המלך האומלל, אשר החל לפקפק באמתת דברי הנביא בהיותו בעיניו כאיש אשר כלתה אליו הרעה, ולא האמין עוד בטוב (ילקוט שמואל קל“ג רש”י. וראב“ע תהלים קט”ז, י"א) ועל דבר כזה העולה על לב בעת צרה יאמר חזקיה בשירתו “און אם ראיתי בלבי לא ישמע אדני” (ס“ו, י”ח) ואולי יהי' פסוק זה רצוי למאורע זה (עיין 143 הערות 4–8)

SPLIT___

מזמור שיר לעתיד לבא

למען קים את החלטתנו בסוף ח“ב כי מזמורי צ”ח–צ"ט שבתהלים נאמרו ברוח הנביאים הגדולים ישעיהו ובני דורו ובימיהם; ולמען הרעות, כי לא נכונו דברי קצת מבקרים חדשים מקרוב באו, האומרים לשום את הנביאים ואת הלוים משוררי הקדש לשתי כתות נבדלות בתעודתן, הננו להקביל את קצת פסוקי מזמורים אלה אל פסוקי ישעיהו ולהוכיח מתוכם, כי שניהם נאמרו לאחרית הימים וענינם הוא תקון עולם במלכות שדי.

ישעיהו.

תהלים.

שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ (ישעיה מ"ב, י')

1

שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ (צ"ו' א')

1

ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו (י"ב)

2

ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו (ג')

2

רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ (מ“ד, כ”ג) רנו שמים וגילי ארץ (מ“ט, י”ג)

יער וכל עץ בו (מ"ד שם)

3

ישמחו השמים ותגל הארץ (י"א) אז ירננו כל עצי יער (י"ב)

3

יבשו בשת הבטחים בפסל (מ“ב, י”ז)

יוצרי פסל כלם תהו.. למען יבושו (מ"ד, ט') מי יצר אל ופסל נסך (י') כל חבריו יבשו וחרשים וגו' יבושו יחד (י"א) בושו.. חרשי צירים (מ“ה, ט”ז)

4

יבושו כל עובדי פסל (צ"ז, ז')

4

איים.. ולאומים.. למשפט נקרבה (מ"א, א')

5

כי בא לשפט הארץ ישפט תבל.. ועמים.. (צ“ו, י”ג. צ"ח, ט')

5

ותושע לי זרועי (ס"ג, ה')

6

הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו (צ"ח, א')

6

חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים (נ"ב, י') וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (שם)

7

הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו (צ"ח, ב') וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (ג')

7

פצחו רננו (ט')

8

פצחו ורננו (ד')

8

ישאו מדבר ועדיו.. ירנו יושבי סלע (מ“ב, י”א) פצחו הרים רנה (מ“ד, כ”ג. מ“ט, י”ג) ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף (נ“ה, י”ד).

9

ירעם הים ומלאו (צ“ו, י”א. צ"ח, ז') יעלז שרי וכל אשר בו (צ“ו, י”ב) תבל ויושבי בה (צ"ח שם) נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו (ח')

9

SPLIT_______

---

---

---