מסכת שוטים / זאב ז’בוטינסקי

פורסם בעתון “היינט” בשנת 1931 ובעתון “דואר היום” ביום 23.4.1931

הקדמה: מה שיבוא להלן אינו מחקר תורני על מינים שונים של שוטים, שאנו רואים בתבל, על מהותם ועל זכויותיהם. המחקר הוא עיוני בהחלט ואין לו שום שייכות לשאלות מדיניות. הקדמה זו נראית לי נחוצה, מפני שכבר נכשלתי כמה פעמים במחקרים עיוניים. נזכר אני בעיר אחת באמריקה, שהרצתי שם על היהדות והנוצרות; הרעיון המרכזי שבהרצאה ההיא היה מקורי מאד – היינו, שהיהדות מוצאת בעיני חן יותר מן הנצרות, אולם אחר האסיפה ניגשו אלי אי-אלה מן השומעים ושאלו: אמור לנו, בבקשה, בינינו לבין עצמנו – למי נתכוונת כשדיברת על פאולוס השליח – למר ליפסקי או למר בראנדייס? נראים הדברים, שאין הקהל יכול להאמיםן, שגם עסקן ציבורי מסוגל להשתקע לפעמים בהרהורים על ענינים צדדים, למשל, על דת, על ספרות, או על שוטים – להבדיל. זהו אי-צדק נורא. כלום אין גם אנו, העסקנים, כשאר בני-האדם? כלום אין אנו רשאים להשתחרר לרגע ממלחמות ומיעודים ומפרוגראמות כדי לרענן את הנשמה העייפה במרחץ-ים טהור של מטאפיסיקה עיונית? הפעם זה יהיה מחקר עיוני על שוטים סתם, בלא שום רמזים על אנשים ידועים. אגב, על מי יכולים אנו לרמוז כאן אף אם נרצה בכך? בקרב במחנה הציוני הרי יש לנו עסק, לצערנו, רק עם אנשים חכמים, על-פי רוב הם גם פקחים וערומים – אם רצונכם לדעת, הרי זה אחד מאסונותינו דווקה. – ובכן אל הענין.

בימים אלה נזדמן לי לקרוא, תוך כדי ישיבה ברכבת, סיפור קצר של סופר אנגלי לא מפורסם ביותר: פראנק הריס שמו, ושם הסיפור הוא “קדוש אנגלי”. זהו מעשה בשוטה. זהו אברך משי הגון, בנו של אבא עשיר, סטודנט באוכּספורד, אבל שוטה מסכן; בתחילת יציאתו למרחב העולם כבר יודעים הכל, שהוא טיפש. אבל במקרה מתאהבת בו – אהבה אפלטונית לגמרי – גברת אחת, ששנותיה מרובות משלו, והיא אשה חכמה דווקה; והיא מחליטה לעשות אותו לאיש. קודם-כל מלמדת היא אותו את החכמה הגדולה של שתיקה. זה פועל באופן נפלא; כשאדם יושב בחברה ש פטפטנים ואינו מוציא מלה מפיו, הרי יש בזה בלבד עניין גדול – מי יודע, אפשר, הוא “מסתיר איזה סוד”, אפשר באה שתיקתו לכסות את עומק הרעיונות, שלבו אינו מגלה לפיו? אחר-כך היא מסדרת בשבילו מבחר פתגמים נוחים, על-פי רוב מספרי הברית הישנה והחדשה, פתגמים כאלה, שמשמעותם אינה ברורה, ואפשר להשתמש בהם גם לא לענין; ואולי כך דווקה? וכך הלאה. השיטה הפדגוגית של הגברת האוהבת אינה מענינת כאן, העיקר הוא בתוצאות המזהירות. האברך מתפרסם עוד בשנו לימודיו, אף-על-פי שכל אחד יודע, שאין הוא תלמיד-חכם גדול וגם אינו איש-הספורט. הנה כבר התחילו חושבים אותו לפארה של אוכספורד; אותם האנשים, שהיו הראששונים לגלות שהוא טיפש, מתחילים עתה לגמגם: ובכל זאת יש בו איזה דבר; נראה הדבר, שהרושם הראשון שלנו היה שטחי ביותר. אחר אוכספורד הריהו נעשה כומר; עכשיו עליו גם לדרוש ברבים, אבל הוא דורש קצרות ובאופן חדגוני, והשומעים מרגישים תיכף ומיד: “אדם זה אינו בא להשפיע עלינו, אינו בא להוכיח לנו כלום – אחת היא לו אם נבין אותו ואם נלך בדרכיו” – וזה דווקה עושה את הרושם הגדול. אחר-כך הוא נעשה בישוף וכל אנגליה רואה אותו כקדוש. וראוי לציון בעיקר, שעל החברה יש לו השפעה מוסרית גדולה דווקה על-ידי השקט והענוותנות שבו; דרשותיו הקצרות והמדודות מעוררות עניין, וכל אחד רוצה לדעת “למה נתכוון”; ועל-ידי עיון ודיון בדבריו מתעמק הקהל ממילא בבעיות החשובות והוא נעשה על-ידי כך יותר חכם – אף-על-פי שהוא נולד שוטה ונשאר שוטה.

מחמת זקנה נחלש זכרוני; שני ימים לאחר שאני גומר לקרוא ספר, אין אני זוכר עוד את הפרטים, ואם אני מנסה לספר את תכנו, אין זה בדיוק פי תיאורו של המחבר אלא מתוך תערובת של ההשגות הפרטיות שלי. יתכן איפוא, שגם את סיפורו של פראנק הריס לא מסרתי בדיוק גמור – אבל אין זה חשוב ביותר. צריל הייתי להקדמה רק כדי להיכנס על-ידה לתוך הבעיה המסובכת של ניצול השוטים. אומרים, שהשוטים מהווים אחוז גדול של האנושות. אם כך, למה נביט עליהם כעל חומר שלילי? מנין לנו שהם חומר שלילי? ומדוע לא נשתדל, להיפך, לעשות מהם חומר חיובי ומועיל בתוך החברה, תפארת לאוקספורד ולעולם כולו? ולאו דווקה על-ידי זה שנהפוך אותם לחכמים, דבר שאין בידינו לעשותו? לא לראותם כשוטים דווקה, אלא ללטוש ולהקציע ולחנך את השטות שלהם עד שתיעשה לערך חיובי?

הגרמני אומר: “גם הטיפשות היא מתנת-אלוהים, אבל אין לנצלה יותר מדי”. יש בזה צלצול היתולי, אבל יש בפתגם זה רעיון רציני מאד; שגם הטיפשות מתת היא, ולא אסון או מחלה. אפשר טעות היא בידינו אם אנו רואים את הטיפשות כמינוס מאתמאטי, חסרון של אותו דבר, שאנו מכנים בשם חכמה. אפשר שהטיפשות אינה מינוס ואינה אבידה, אלא מצב מיוחד של המוח, שהוא טבעי ונורמלי לא פחות מן החכמה. וכשם ששיטות החינוך שלנו הותאמו לחנך בהן את ה“חכמה”, אפשר שהעולם יבוא לידי החלטה, שגם את הטיפשות יש לחנך ולגדל על-ידי שיטות מתאימות לכך, כדי שגם השוטה יוכל לתפוס מקום של כבוד בתוך החברה?

ב    🔗

ברור, שקודם שיגשו לסידור שיטת-חינוך כזו, מן ההכרח יהיה לחקור את הפינומן בעצמו; מה זה שוטה וכמה מינים של שוטים יש בעולם, ואילו מהם מוכשרים לקבל חינוך.

עד כמה שאני זוכר, אין עוד בספרות שום נסיון של מיון שוטים. אבל מעניין הדבר, שאצלנו 'ווקה, עם השונא טיפשים בתכלית השנאה, נעשה נסיון זה. אני מדבר כאן על החלוקה הידועה של “טיפשי-חורף” ו“טיפשי-קיץ”. איני יודע אם חלוקה זו כתובה באיזה ספר, או שמקורה נעוץ בפולקלור בלתי-ידוע; אבל זהו מיון מוצלח וחריף, שיכול לשמש בסיס בשביל חקירות מדעיות. אני מניח, שחלוקה זו ידועה לכל אחד, אבל יש בה אופי כזה של חריפות אנאליטית, שכדאי לחזור עליה.

ציירו לכם בדמיונכם ליל-חורף קר וסוער אי-שם רחוק, ברוסיה המכוסה שלג. יושב אתה ספון בביתך ובחוץ סובב-הולך הרוח, הגג מזדעזע, קירות ודלתות נאנחים, ונוסף לזה רועשת האש הכיריים, וגם המיחם שעל שולחנך משמיע קול. זהו קוֹנצרט של כל מיני רעשים. פתאום נדמה לך, שדופקים בדלת החיצונית; אבל אין אתה בטוח בזה; הרוח מן הסתם. שניים שלשה, חמשהרגעים עוברים עד שאתה נוכח, שמישהו דופק באמת בדלת. אומר אתה: “יבוא”. אבל הלז אינו שומע מחמת הרוח. מוכרח אתה לקרוא וחזור וקרוא עש שקולך מגיע אליו. ואז נפתחת הדלת ומשהו נדחק לאט-לאט פנימה. אותו משהו מקופל ומכורך בבגדי-חורף מרובים כל-כך, שאי אפשר להכיר בו אם הוא בן-זכר או נקבה. הברנש הוא נשאר על מקומו בפרוזדור האפל, מתנועע, מסיר מעליו את השלג, אחר-כך חולץ לאט-לאט את הערדליים, מוריד את הסודר, שהראש מכורך בו, מסיר מעל ראשו את כובע-בפרווה, וכך הלאה; תהליך ההתגלות נמשך עוד חמישה רגעים, לכל הפחות, ורק אז מופיע אורחך בחדר, ורק אז נוכח אתה שזהו טיפש. זהו טיפש של חורף. טיפש-הקיץ נכנס לחדרך מתוך טיסה, כצפור-דרור, והנה הוא לפניך.

כאמור, מחשיב אני מאד את נסיון המיון. כל אחד מאתנו יודע להבדיל בתוך חוג מכריו את אלה, ששיכים למין טיפשי-החורף, מאלה השייכים לטיפשי-הקיץ. אבל קשב עדיין להגיד איזה משני המינים מסוגל יותר להדרכה ולחינוך. כשאני לעצמי נוטה אני לטיפוס הקיצי; יש בזה תמיד איזה קסם ידוע – הוא תמיד צוהל, הוא אוהב כל איש ואשה, וקל לחיות עמו בצוותא; ובכלל מתיחס אני בכבוד ואיש, המתהלך בפאספורט שלו ומציג את עצמו תמיד בשמו האמיתי. מצד שני אסור לשכוח, שהטיפוס החרפי עולה לפעמים לגדולה; אל הטיפוס הזה מתייחסים מדינאים חשובים, פובליציסטים, ואפילו פילוסופים (כמובן, לא אצלנו, אני מדבר על הגויים).

נסיוני שלי במדע-הטיפשות אינו בעל-משקל כחלוקה הנ"ל של שני הסוגים האקלימיים; אבל יש גם בנסיוני חשיבות מעשית ידועה. לפי נסיוני יש בעולם-הטיפשים שני מינים ראשיים; טיפש-סתם – והטיפש ההפעיל. טיפש-סתם יושב לו בפינתו שקט ודומם ואינו מפריע לך; כשהוא נשאל הוא עונה, ואז אתה רואה תיכף עם מי יש לך עסק; אבל הנח אותו לנפשו. ואז לא יגע בך. אולם הטיפש הפעיל – פועל ועושה הוא משתדל לשא יסיחו דעת ממנו. כשהוא מסב עמך לשולחן, בחברת אנשים אחרים, עליו לספר לכם סיפור מנסיונותיו החיים בקשר עם כל דבר ודבר ומשמש לכם נושא לשיחה; והוא מספר את סיפוריו ביושר, בלא לפסוח על שום פרט; מתחיל מתיאורה של עיר-מולדתו, על-פי שהמעשה קרה בבית-חולים דווקה או בבית-סוהר או בכנסיה קאתולית. ואם קוראים את משהו מהמסובים אל הטלפון, אַל יקווה הלז, שהוא כבר נפטר מהמשך הסיפור; הטיפש הפעיל יחכה בסבלנות עד שהלז ישוב, ומה שיותר רע – הוא יגמור את המעשה בשביל המסובים הנשארים, וכשישוב אל השולחן זה שנקרא לטלפון, יחזור לפניו הטיפש על מה שדלג קודם. ויש לו לטיפש דעה משלו על כל ענין וענין, על-פי רוב יש לו עצה מן המוכן. בין שאתה שואל אותו ובין שאינך שואל. יוכיח לך שמה שאתה עושה – רע הוא, ושצריך לעשות את ההיפך, ולהתחמק מפניו אי-אפשר. אם גם עברו עשרים וחמש שנים מיום שראה אותך; הוא יכירך הרחוב, ולא “ימחל” לך את התענוג לחדש את הידידות. והוא עושה זאת באופן המיוחד לו; אין הוא מציג את עצמו, ואינו קורא בשמו ובשם המקום, שפגש אותך שם באחרונה – לא, הוא מסדר לך מין בחינה: “נו, אמור איפוא מי אני?” וכל זה אם הוא שייך לסוג המתונים; אבל אם הוא פעיל מאד-מאד, אין הוא מעמיד לך שום שאלות כי אין הוא יכול להניח כלל שאפשר לשכוח אותו; הוא מעמיד אותך אמצע הרחוב תופס בכפתור מעילך ומכבד אותך בעצה טובה.

מנקודת-השקפה של החינוך, מציע אני את הטיפוס הראשון, את ה“טיפש סתם”. זוהי בכלל אחת התופעות האנושיות הנעימות ביותר. אלמלא הייתי יהודי, אילו הייתי שייך לעם, שיש בו לפעמים גם לא-חכם, הייתי בוחר לי סביבה של ידידים רק מתוך הסוג זה. מרגיש אני אל אלה מין קירבה נפשית; עם הזיקנה הקופצת עלי הולך ונעשה ברור לעיני-רוחי, שאותו הכוח הדוחף מישהו להיעשות לעסקן של ציבור או לעיתונאי, זאת אומרת, ואיש הנותן עצות, אינו באמת אלא מחלה, קדחת של טיפשות פעילה, ושמצבו של בשר-ודם פשוט, מצבו הטבעי והקדמוני בנוסח אדם-וחוה בגן-עדן, הוא להיות טיפש-סתם, שוטה וצנוע ושקט, היושב לו בפינתו, וכשהוא נשאל: “מי אתה?” הריהו עונה: “טיפש,בחסד אלוהים”.

“הכשרת הטיפשים”, כשהיא לעצמה, אין בה שום חידוש. מזמן צוין הדבר בספרות, שגם טיפש רשאי להיעשות גורם חשוב בתוך חברה. סֶרבנטס הזקן כבר השאיר לנו לתהילה שני שוטים, אחד – דון קישוט – בתור לוחם נלהב לזכויות, והשני – סאנצ’ה פאנסה – בתור נציב נפלא ושופט. גם דיקנס מתאר ב“דיוד קוֹפרפילד” שלו שני ראשי-חמור חשובים: אחד, שמו בקיצור הוא “מיסטר דיק”, שייך לסוג הצנוע והשקט, והשני, מיסטר מיקובר, שייך לסוג הפעיל. מר דיק אינו נותן עצות אלא אחר שנשאל לכך, אבל העצה שלו לא תסולא בפז (למשל,: כשדויד הקטן בורח מאיזה מקום והוא נע-ונד במשך כמה ימים ובא אל דודתו שלא הכיר קודם, והדודה אינה יודעת מה לעשות בילד, והיא שואל בעצתו של מר דיק, ברי הלז עונה תיכף ומיד: “לרחוץ אותו במים חמים”. ומר מיקובר מסיים את חייו בתור שופט באוסטרליה והכל שבעים רצון ממנו.

בכלל נראה הדבר, שכבר נודע לאנשים, שביחסים המדיניים אין הטיפשות עיכוב גדול, להיפך – היא גם יתאון. הסבא קרילוֹב, מספר רוסי מפורסם של משלים וחרוזים, אמר בפירוש, שהמלך הטוב ביותר בשביל עמו הוא – בול עץ.

בימים אלה כתב סופר אמריקני – כרגיל, שכחתי את שמו – סיפור ארוך בשם “בונק”. זוהי מלה, שקשה לתרגמה: אפשר שזהו אותו דבר, שנורדוי קרא לו בשם “שקר מוסכם”. “בונק” הוא כל סמכות מוגזמת, כל קדושת-שווא, שנספחו למושגי-האנשים על מעשים שבעבר או על מעשים של היום. כשטוֹלסטוֹי, למשל, מתלוצץ בסיפורו “מלחמה ושלום” על התוכניות האיסטראטגיות, שמצביאים רושמים על-גבי הנייר (הפלוגה הראשונה מתקדמת"… “הפלוגה השניה מתקדמת”) – ולחמר מַתחלת המערכה האמיתית וכל התוכנית מתנדפת האוויר, - אחד ממיני ה“בונק”, שגבּור הסיפור האמריקני רוצה לגרש, הוא המשפט הקדום, שיש חשיבות בחכמה. לדעתו אין חכמה אלא חסרון; כחמים, לדעתו, אינם מוכשרים לכלום. האנשים הטובים ביותר הם אלה השייכים למדרגה השניה. רצונכם במופת? “קחו את שרשרת-הזהב הארוכה של הנשיאים האמריקנים שלנו” (אני מביא כאן את דברי הסופר האמריקני; ואין אני מקבל עלי אחריות חהערכה זו). והוא מייסד הסתדרות לאומית של “אנשים ממרגה שניה”, או, פשוט, הסתדרות של שוטים. הם מסודרים יפה כל-כך, והם מתגאים כל-כך בערך עצמם, שכשהם מגלים בתוך חבריהם מישהו שאפשר לחשוד אותו בחכמה, הם מוציאים אותו מהסתדרותם בלא רחמים, כי הם משוכנעים, שרק בכוחם של שוטים להציל את המולדת.

כבר לא נשאר לי מקום להתעכב על משלים יהודיים של פולחן-השוטים; נדירים הם, אבל הם קיימים. וכי מי אינו יודע, שהטובים שבארבעת המינים בהגדה הם ה“תם” ועוד יותר מזה שאינו יודע לשאול? והיכן תמצא בכל ספרותנו נגיד-רוח יפה מ“בונצ’ע השותק” של י"ל פרץ? אבל באמת לא נשאר לי מקום – ואולי יש בכך ממידת-הזהירות לקמץ בדברים על “שלנו” בשעה שמתגלגלים הדברים על שוטים.