שיחה בעולם הספרות / אורי ניסן גנסין
י. ברשדסקי: טפוסים וצללים 🔗
א 🔗
"ממלכת הצללים!…
ובכל פינה, שאנו פונים, בכל עבר שאנו נותנים את עינינו אנו פוגשים אך צללים, צללים וצללים; לא ילדים תחזינה עינינו ב“חדרים” בלתי אם צללי-ילדים; לא אנשים אנו נראים בבית, בחוץ, בשוק ובכל מקום שאנו פוגשים אותם אלא צללי -אנשים, סמרטוטים, עבדים כפותים, מעוררי גועל בלב כל איש ישר מן הצד ודמעות של ייאוש נורא בלב כל איש ישר משלנו…
כי לא חיים ממשיים, חיים במובנם המלא והרחב, אנו חיים; לא אותם החיים במלואם, הרועשים מחוצה לנו, גם חיינו; צללים הננו, הרואים רק את צל החיים!…
מה נורא הדבר הזה!
ועוד יותר ניבהל ממראה עינינו בחדורנו אל תוך החיים בעין יותר פקוחה וניווכח, כי אם גם ישנם בינינו כאלה, אשר, למרות התנאים המובילים לזה, לא בא בעצמותיהם הריקבון הכללי שכבר נתיישן בנו, הנם, לרוב, עוד גרועים מהראשונים…
אם הראשונים כצללים – האחרונים עקרבים!…"
אלה הֵנָה המחשבות המרות והאיומות שהחוברת הזאת מעוררת בלבנו במחזותיה המצויים מאוד, מאוד בעולמנו.
הנה, למשל, סיפור-מעשה פשוט: “כוחה של מחלוקת”.
רבי שבתי הברליני, אחד המלמדים ה“מוסמכים”, אשר ביתו היה בדורנישק ובעצמו ישב בקארלין בתור מלמד לבני איזה גביר, שמע כי הרב דעירו, איש זקן וחלש, נחלה. בנושאו את עיניו אל כס-הרבנות דשם, עזב את משמרתו בקארלין ובבואו בחג-הסוכות הביתה השתקע שם לעולם, וימצא לו אמתלה מכסה-עיניים, כי הגיעה, כביכול, העת לנוח מעט מעמלו הרב “ולהגות בתורת ה' באין מפריע”.
בכל ימי מחלת-הרב לא מש ר' שבתי מביתו וימלא את כל חובותיו של הראשון. “בפועל היה הוא רב העדה, רק השם הרשמי היה חסר לו עוד, אך את זה קיווה להשיג באורח-פעולתו הנוכחי…” בפעם הראשונה לא עלתה בידו; בתחילה סירב הרב למלאך-המוות ויביא את ר' שבתי לידי חרטה מהולה בקצף: אך גם כאשר עצם, סוף סוף את עיניו, ור' שבתי, אשר בחבלו נפל להיות לראש מסדרי ה“הלוויה”, נשא עליו “הספד”, שבו התאמץ לרמוז למלווים, כי אבידתם איננה כלל “בלתי חוזרת” ואולי גם איננה גדולה כל כך כמו שמשערים אותה – גם אז לא השלים את חפצו; כי באותה שעה שהוא היה כבר קרוב למטרתו הופיע העירה רב אחר, ומבלי דעת איכה נהיה הדבר לפתע פתאום נתמנה לרב-העדה.
אז הוטבעו בלבו של ר' שבתי רגשי משטמה ניצחת גם לעדה, גם לרבה, וישמור את הדבר בלבו.
ובימים ההם לקח לו ר' שבתי לחתן לבתו את יצחק-שלמה בן חיים המוזג מכפר תנורובקה. הוא היה בן להורים עניים, אשר בהכירם, כי בנם יצטיין בשכלו ובמידותיו מיתר בני-גילו, וישלחוהו בעודו כבן שמונה שנים עירה דורנישק, ויתנוהו על יד מלמד גמרא מן המפורסמים… מכאן ואילך מתחילים תנאי-החיים, אשר ניתּן בהם הרבי – בתחילה ה“רבי”, אחר-כך הישלחו אל הישיבה לאישישוק ואחר-כך היותו לחתן לרבי שבתי, אשר הכניעהו תחתיו – להשפיע עליו במידה מרובה ולעשותו קמעא, קמעא לסמרטוט רך כקנה.
ביחוד השפיע עליו חותנו. השפעתו חזקה עליו כל כך “עד אשר ברבות הימים חדלה דעתו העצמית מהיות, כי נבלעה כלה בדית חותנו”.
בפקודת ר' שבתי נסע חתנו אל אחת הערים הגדולות לקבל “סמיכה”. בנפשו אמנם התנגד יצחק-שלמה לזה, אך לא העיז לעבור על דברי חותנו. וכשבא אחר-כך וכתב הסמיכה בידו, ור' שבתי הרגיש, כי מבפנים לעת עתה הכל מוכן, החל לארוג את הרשת גם מבחוץ. את כל שונאי הרב – כמובן, היתה שנאתם רק פרי חשבונות פרטיים – אשר הרב לא ידע מהם, ואשר היו עד כה נפזרים ונפרדים, פקד בחשאי ובזהירות, ובערמומיותו ידע לעוררם למלחמה גלויה נגד הרב בכל עת ובכל שעה. הכל היה מוכן; חסרה איפוא רק תואנה ממשית להתגולל על הרב – ולאושרו לא איחרה מהימצא. וזה הדבר: בהיות משכורתו של הרב מצעירה ואינה מספקת לכלכלת ביתו היה איפוא נאלץ תמיד להידרש אל אשר היו קוראים אותו מהערים האחרות בבירור “דין תורה” או “למושב רבנים” סתם; בני העיר כבר הסכינו את זאת וגם היו מתפארים ברבם, “שאפשר להראותו על פני חוץ”; אולם לפתע החל העם להירגן על זה. אין איש יודע מי היה המתחיל. המאכלת הותרה. ר' שבתי ידע להשתמש בשעת כושר כזו, ובאחת השבתות יצא הקול בעיר, כי התעורר “צד” למנות לרב את ר' יצחק-שלמה, אחרי אשר רבם הזקן לא ימלא את חובתו כראוי. התוצאות מובנות: אסיפה, קטטות, מכות ומהלומות – ואינהו בדידהו ואנן בדידן.
כה ידע ר' שבתי להוציא מ“צדוֹ” “כתב רבנות” לחתנו.
כל המעשה הזה נעשה על אף ר' יצחק-שלמה ועל חמתו; אפס יראת-חותנו אילצתהו לקבור את רגשותיו הסוערים בחובּוֹ, ולהוסיף לשאת את עולו; אך הנה מקרה אחד בא ויכשל את סבלנותו.
באחד הימים מימות-הגשמים נקרוא נקרא הרב הזקן למשתה-חתונה, והמחותנים היו ממצדדיו היותר אדוקים. בחצות הלילה נשמע פתאם קול נפץ-חלונות ומפלת-אבנים על רצפת האולם, שבו היה המשתה; רוח קר ועז התפרץ הביתה ויכבה את הנרות; אחרי עבור הבהלה נדחפו החוצה לתפוש את הפוחזים – אולם לשוא. אחר-כך נודע ברור, כי מעשה ה“צד שכנגד” הוא…
הבהלה הפתאומית, עוגמת-הנפש וההצטננות הקלה הפילו את הרב למשכב. בראשונה לא נתנו הרופאים כל ערך למחלתו, אך אחרי ימים מעטים התפתחה במידה מרובה, וכשבא הרופא בפעם השנייה אמר נואש לחייו. השמועה הזאת חלפה כחץ שנון בלב ר' יצחק-שלמה, ולכן בסור אליו חותנו, כדרכו יום יום אחר התפילה, ויחל לספר אחת לאחת את התוצאות אשר אפשר לחכות ממחלת-הרב, לא יכול עוד להתאפק וישפוך עליו את כל חמתו, והדברים כמו מאליהם התמלטו, מבלי דעת נפשו, עד כי ברגעים הראשונים נבהל הוא בעצמו מהם.
כעבור ימים אחדים מת הרב. במבוכת-נפש רבה פִּייסו ר' יצחק-שלמה בחצר בית-הכנסת ויבקש סליחה גם מאת אלמנתו ויתומיו. ואחרי אשר הבטיח לחלק עמהם את משכורתו שקטה העיר, כאילו מאום לא קרה פה, ואיש לא הרגיש את הצרה הממשמשת ובאה – “מקץ שנה אחת חלה ר' יצחק-שלמה ויאנש, ויגווע בעצם ימי עלומיו”…
– אכן, מסיים המחבר – זהו כוחה של מחלוקת!
– אכן, נוסיף אנחנו במרי – זהו כוחם של תנאי החיים שלנו, הבוראים לנו רק מכין ומוכים, מענים ומעונים, מדכאים ומדוכאים!..
ואם בסיפורו הראשון הראה לנו המחבר את הרקבון, אשר מוצאו מקדמות דנא, הנה “בליל הנדודים” הוא מראה לנו בדרך אגב את בלתי היכולת לחיות המצויה בין צעירינו המפלגה הסחרגיל הספרותית, הסיפור פשוט וקצר: איש צעיר אהב עלמה צעירה, וגם היא אהבתּוֹ, וגם אי אפשר היה לחכות לכל מכשול על דרכיהם, אפס יהירותו הנפרזה לא נתנתוֹ לבוא לידי בירור ודברים עמה, והיא, יהירותו, היא אשר אילצתהו להיות גם לעזר לאחד ממכריו, אשר חמד את אהובתו ויציע לה את ידו. אמנם בציור הזה משתדל המחבר להראות את כוחו בפסיכולוגיה, ולכן שכח לבאר לנו את תולדות היהירות הזאת וסיבתה הראשית – ועל כגון דא אנו מצטערים!
ואם עד כאן עסק המחבר בסיבות הפנימיות של הרע השולט בנו, הנה בפרקו “בודדה-עזובה” התאמץ להראות את הסיבות הפועלות עלינו מבחוץ.
אמנם – אין הדבר דורש כל התאמצות…
אֵם זקנה. בניה נדדו ללחם. היא מקווה ליום שיזַכֶּנה השם יתברך להֵיראות לוּ גם עם אחד מהם. לסוף בא אותו היום – אך לחצאין. מבנה ובתה, שישבו באחת הערים מחוץ לתחום, בא אליה מכתב קריאה, אולם תיכף הגיע מכתבם השני המודיע, כי מצב הדברים נשתנה ואפשר כי יהיו אנוסים לעזוב כלה את העיר. לימים באה לה הידיעה כי הסכנה עברה ובכל-זאת מוטב לה שתישאֵר בעירה; מדוע?…
סוף דבר: היא מתה בודדה – ולא ידעה כי עזובה הנה…
ועוד הפעם צל עובר על פנינו: “יהודיה פתיה”…
היא רואָה יום יום את ביקורי האיש הצעיר בביתה; בשעה שאין אישה בביתו, מבלה הבת אתו ערבים שלמים; היא רואָה את זאת ושותקת, והם חושבים אותה השתיקה להסכמה; בלבה יש מקום גם לניגוד, גם להסכמה, אולם היא עושה את עצמה כלא יודעת; כי מה היא, בעוונותינו הרבים? הלא רק “יהודיה פתיה”… אמנם היא לא תוכל לקבל את התואר הזה בלי התנגדות, מרובה או מצעירה, אבל סוף כל סוף הן אישהּ אומר לה תמיד כך. היא יודעת, כי מחויבה לגלות את אוזני אישה, או לכל הפחות, לדבר את בתה בהתגלות-הלב; עליה החובה לעשות כזאת; היא רוֹאָה מראש את כל התוצאות הרעות הנשקפות מזה: היא יודעת, כי כל האשמה תחול על ראשה, אף אישה ישפוך עליה כל חמתו; אבל…
– יהודיה פתיה, יהודיה פתיה!
ומעומק לבנו תתמלט הקריאה:
– יהודים פתאים! יהודים פתאים!
– וכעין אפטרה נתן לנו המחבר את “ההלוויה”.
זלמן שטרנפילד היה עמיל למיני סחורה שונים וימצא שכר טוב בעמלו בעקב יושרו והיותו נוח לבריות ומקבל את כל אדם בסבר פנים יפות; “רעייתו היתה אחת הנשים המצוינות, אשר חזיונן איננו נפרץ יתר מדי. הם אהבו איש את רעהו וזרם חייהם שטף במנוחה ושלווה עד אשר קפץ עליהם רוגזו של ר' ירחמיאל הקולקטור, אשר השיאהו ברוב עמל לקנות אצלו שטרי-גורל “לנסות את מזלו”. לאסונו הרב, זכה גורלו בפעם הראשונה ויקנה מידו שטר שני; אולם לא בכל יומא אתרַחיש נִסָא וגורלו השני איבד את זכותו, אז יחליט לקנות שטר שלישי רק למען הוציא את כסף ה”קרן" שלו, ואחר יחדל… קמעא, קמעא הוא נעשה לקונה תמידי אצל ר' ירחמיאל. התשוקה למשחק כה גברה בלבו עד אשר עזב כלה את עסקי מסחרו על שכם רעייתו, אשר רבה עליה העבודה גם בביתה. ברבות הימים נהרס מסחרו עד היסוד; הכסף אזל מכיסו וידו אזלה להוסיף “לעשות מסחר” עם ר' ירחמיאל, ואשר נשאר לו ממסחרו עם הקולקטור היא: השתייה, אשר הסכין בה בהיותו יושב ומחכה לתוצאות הגורלות. לאט, לאט הוא נהיה לזלמנ’קה השיכור. אשתו מתה עליו מעוצר רעה ויגון; בנותיו נפזרו כה וכה, והאחת, היא רוזלה הבכירה, באה אל בית שרה האלמנה העושה פאפירוסים לעבוד אצלה. נתגלגלו הדברים ובוריס גרגוֹרוביטש גרוסמאַן, “צעיר בעל שפם שחור וזקן מגולח, בן-עשירים נאור”, אשר היה ממבקרי הבית ההוא, חילל את כבודה, בהשתדלות האלמנה, בבית אבי הנערה, אחרי השקותו את האחרון יין. כמובן, חלה האשמה על ראש זלמנ’קה ובתו ואת בוריס גרגוֹרוביטש לא האשים איש… וכשנודע הדבר לזלמנ’קה, אשר בתו זו היתה אהובה לו בעודו ככל האדם, הבין את אסונה הנורא בכל מלואו, והמקרה הזה הוא אשר הצעידהו לשחת… אחרי תרדמה רבת-ימים ניעור בו עוד הפעם האדם שבו, כנראה, במתכוון בשביל להמיט שואה על חַיתו.
עתה נושאים את מיטתו. ירחמיאל הקולקטור מלווה אותה עד קצה הרחוב בקרת-רוח ובפנים מאובּנים, וכשנטתה ההלוויה השמאלה שב על עקביו כאילו לא היה כלום; אחרי כן נעצרה מפני ההלוויה מרכבת האדון בוריס גרגוֹרוביטש. הוא הכיר כּרגע את רוזלה, ההולכת אחרי המיטה וכמו שנשכו נחש קרא לרכּב: “נהג!”
– הבלים הוא קורא לעצמו אחרי עברו על פני ההלווייה – העת לי עתה לשום לב לתעתועי-ימים שכבר עברו?…
הוא מיהר אל המחסן של אביו…
ועוד הפעם הלב מתמרמר, הדם הומה, הנפש סוערת ותשוקה עזה ונמרצה תמשול בך ממשלת בלי-מצרים לתת בכח קולך:
– נוסו, אומללים… הימלטו מנפשותיכם אתם!…
ב 🔗
אחרי אשר מסרתי את תוכנם של כל אותם הפרקים, השלמים והמקוטעים, אשר בחוברת הזאת, חפצי לדבר מעט על אודות המחבר דנן, אשר הופיע לא כבר על במת הספרות, ואופן כתיבתו.
רגיל אנוכי תמיד, מדי קוראי באיזה ספר, לתאר לי בדמיוני את מעמדו של אותו סופר באותה שעה, שהוא יושב ומטפל ביצירתו. בימים הראשונים לא הייתי שם את לבי כלל למשובת-דמיוני, בראותי כי לכל סופר וסופר מיוחד היא ממציאה איזה תמונה מיוחדה, השונה מאותה אשר הלבישה את חברו; אולם אחרי כן, כאשר החילותי להסתכל היטב אל מעשי דמיוני החילותי לאט, לאט להבין, כי את כל אשר הוא עושה הנהו עושה לא בתור פועל מעצמו, רק בתור נפעל מרושמם של אותם הדברים, אשר אני קורא, כפי מידת פעולתם עליו. אז החילותי לחטט קמעא, קמעא בהסתכלות יותר חודרת אל כל אשר יעשה ואיווכח, כי אמנם כדאי הוא לשום לב אליו, מדי בואי אחרי הקריאה לפלס במאזני הביקורת אץ דברי הספר הנקרא.
הנה אני יושב, למשל, על יד שולחני, כפוף על איזה ספר, הפתוח לפני; עיני-בשרי משוטטות על פני העלים, מכּירות באותיות, מצרפות אותם למלים, את המלים למאמרים וכן הלאה; אבל לעיני-רוחי הולכת באותה שעה ומתרקמת צורת הסופר “היושב על האובניים”; יש אשר על פניו נסוכה איזה קלות-ראש של שביעות-רצון – כמעט מעין חדוות-נקמה… היד כותבת, כותבת ועוקצת, והעיניים מתלקחות באש זרה, וכמו קוראות הנה בשצף קצף: “כך… כך צריך להיות, כך צריך להתנהג עמהם – עם הנלוזים!…” יש אשר על שפתיו הנני רואה בת-צחוק מרחפת וניכר ובולט הדבר, כי מתאפק הוא ברב-אונים לבלתי יתפרץ צחוק פרוע מעמקי לבו – ואולם בעיניו… בעיניו מזהירים אגלי דמעות – דמעות סבלן נענה… אגב אורחא אעירכם, כי צורה כזאת ומצב-נפש כזה מוצאים תמיד חן בעיני הרבה יתר מכל חבריהם, אולם למגינת-לבי לא אזכה לראותם רק לעתים מאוד רחוקות… ויש אשר התמונה היא כבדת-ראש מאוד, מצח-הסופר מתקמט לרגעים, עיניו משתקעות בחוריהן ומין עצבת נוקבת ויורדת עד הנפש נסוכה על כל פניו; יש אשר מקום העצבת הזאת תמלא תנועת-לעג ובוז, ויש אשר בפניו אי אפשר להכיר כלל לא הא ולא הא; הוא אמנם עסוק מאוד בנוגע לעבודת המוח שלו, אבל את רחשי-לבבו הוא מסתּיר ממנו כמו במתכוון ועל פניו מרחף איזה שאננות קרה, נשתּינוּת מוחלטת…
והשתנוּת-הצורות הזו לא פרי משוּבת-הדמיון היא, כי אם פרי-חובתו.
ככה, למשל, קיבל בעיני מחברם של “הטפוסים והצללים”, מדי קוראי בספר, גם הוא תמונה מיוחדת; ראיתי את הסופר בשבתו על יצירתו – כפרופסור לחכמת-הניתוח, המתעסק בכובד-ראש ובעיון-רב בהפרדת איזה גוף שלם לכל חלקיו וחלקי-חלקיו היותר דקים וענוגים, ובכלותו את מלאכתו הוא קורא לחבריו ומראה להם באצבע, כאיש אשר עשה את המוטל עליו, לאמור: “הנה לפניכם הפירורים – עֲשׂוּ בהם מה שלבכם חפץ… אני הולך לישון”.
זאת אומרת: אני את שלי עשיתי – לדון בדבר זה אין אני חפץ.
בטבעו של המחבר דנן לנקר בעירבוביה הנוראה שבחיים המסובכים, להוציא משם “טיפוסים וצללים, תמונות וציורים” לבררם היטב ולסדרם, למען יקל לעין להכיר את גונו ודמות-דיוקנו של כל אחד ואחד – ולהגישם לפנינו, כאיש הנותן לחברו דבר-מה במתנה, לאמור: “הרי זה שלך, ומעתה אין לי עוד כל חלק בו; בידך לעשות עמו את העולה על לבך: אם ישר הוא בעיניך – קחהו למשמרת אתך, אם לא – השליכהו החוצה; לי – לא אכפת הדבר כלל”…
אחרי קוראי את החוברת עד תומה נדמה לי כאילו המחבר עומד לפני, מחזיק בידו את כל אותן הנפשות הפועלות במחברתו זו, מושיטן לי אחת, אחת, ואומר: “הנה לפניך ר' שבתי הקַרליני כפי שאתה רואה אחד ממחוגת המלמדים המוסמכים המצויה; הנה הרב הזקן וגם הרב החדש, והנה לפניך גם ר' יצחק שלמה – קחם; אם תחפוץ לדעת את הסיבות, אשר גרמו לזה האחרון ליעשות לסמרטוט-נכנע, הנני לספר לפניך את הכל בדברים פשוטים וקצרים. עתה קח מידי את היהיר האומלל, אשר יהירותו היא שגרמה לו לקלקל את אהבתו; איך ובשביל-מה נהיה הדבר – הן לא נכחד ממך – מהרה קחהו! (בחופזו שכח, כאמור, לבאר לי את סודה של יהירותו בעיקרה, כלומר: מתחילת ברייתה…) עתה – הנהו קורא הלאה – הא לך את “הבודדה העזובה”, עוּבדה קטנה מן החיים ואת “היהודיה הפתיה”, “רכת הלב והפחדנית” כמובן. ופה – הנהו מוסיף, בהושיטו לי את הנותר – תמצא את זלמנ’קה השכור, את בתו, את בוריס גרגוֹרוביטש ואת ר' ירחמיאל הקולקטור – כלם טפוסים שאינם יוצאים מן הכלל. ביארתים כדת. מהרה… אני הולך לישון”. – –
בטבעו הוא ככה; לאחר לא יוכל היות; אולם את שלו הוא עושה באופן מצוין מאוד; הצורות, היוצאות מתחת ידו, הנן כל כך בהירות, כל כך מובנות ומבוארות, כמעט, מראשן עד סופן, עד כי יאה לו באמת להיקרא בשם “פסיכולוג אמן”!
ולולי דמסתפינא הייתי מוסיף עוד, כי בנוגע ל“טכניקה הציורית” הנהו לעת עתה היחידי בספרותנו…
את אשר לא נקל להבין בחוברת הזאת הנן רק שתי המלים: “תמונות וציורים”, הבאות על השער כעין פירוש לשמה של המַחברת. ממה נפשך: אי הא – לא הא, ואם “טיפוסים וצללים” – מאי “תמונות וציורים”?
סקרנו את דרכו של הסופר דנן בסקירה כוללת; כי לדון כל טיפוס מיוחד שבחוברת הזאת זוהי עבודה ביקורתית-פסיכולוגית במלוא מובנו של התואר הזה, ולזאת אנו צריכים לשאת עינינו עד אשר ירחיב העורך את גבולנו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.