א. אוהבי הבריות והם שונאי ישראל 🔗
מימי לא שמעתי מפי איש מדינה ליברלי או מפי מלומד חפשי דעה, הכופרת בזכות קיומה של אומה, ולוא הקטנה שבאומות, ולוא תהא יצירתה בערכי-תרבות מועטת שבמועטות, ותפקידה בחיים הבינלאומיים קל שבקלים. בדור האחרון כבש הרעיון הלאומי לעצמו מקום מכובד בחיים, בספרות ובמדע, הבריות התחילו נוהגים כבוד רב בעקרון הלאומי. שוב לא ישימו על כפות המאזנים מעלותיה וחסרונותיה, זכויותיה וחובותיה של אומה, כדי להווכח חלקו של מה מכריע, שוב אינם תולים זכות-קיומו של עם בתועלת, שהוא עשוי להביא לזולתו – הקיום הלאומי נדון כתכלית לעצמה, שוב אין עם חייב להצטדק על חפצו שהוא חפץ בחיים, אינו צריך ראיה וצידוק לשאיפתו לעצמאות.
לפי שעה אין עיסוקי אלא ברעיון הלאומי, בעקרון הלאומי, משום שבמציאות של ממש לא הגיעה עוד האנושות למדרגה הגבוהה של האנושיות, משום שבמשפט הבינלאומי עדיין שורר כוחו הגס של החזק. אולם חובה לראות כבר התקדמות בכך, שלכל הפחות להלכה קונה שביתה בין הבריות הדעת ההומנית בנוגע לזכות קיומן של האומות הקטנות. ראיה וסימן לדבר, שקיימים כבר זרמים ובני זרמים טובים יותר ואצילים יותר המפלסים להם נתיבה לתקופה חדשה, לתקופה שתוליך את האנושות המעונה לקיום של שלום ושלוה.
נקח, למשל, את השאלה הפולנית, את השאלה בדבר הקמתה שלמלכות פולין עצמאית: כמעט אין מי שיקטרג על רעיון זה. כל אדם בן-חורין בדעת מודה בכך, שעם יישובה של בעיה זו אין ליתן את הדעת על טובתה של אירופה אלא על טובתה של פולין, ואין שום ספק בדבר, שהגרועה בחירויות מעולה מן הטוב שבשעבודים. גדולה מכן: אפילו אנו בני ישראל, שטענות ותלונות רבות בפינו על בני פולין – אין אנו יכולים בחזקת לאומיים מעיקרם שלא לאחל לעם הפולני, שיהי רצון ויקוים חלומו בן מאה שנים. מוצא אתה מן הטרגיות ביחסנו אל השאלה הפולנית; ברם, זהו גורלנו, והרי אנו אוזרים כוח וכובשים בלבנו את חששותינו, ודעתנו נחה במקצתה בראותנו, היאך פוסע פסיעה אחר פסיעה קדימה האידיאל שאנו מאמינים בו.
ניטול את בלגיה – שאלה חדשה שבחדשות, פריה של המלחמה האחרונה. יכול שתהיינה הדעות מחולקות בנוגע למלכויות הגדולות הנלחמות, והכל נוטים חבה לבלגיה, הכל לבם למדינה הקטנה בפורענות הקשה העוברת עליה, והכל מאחלים לה שתרפא במהרה בימינו מן המכות הקשות, שנגרמו לה במלחמה זו. שום איש-מדינה, כל שאינו שליחה של הריאקציה הקיצונית, לא יעז לאמור אפילו דבור אחד נגד התמדת קיומה העצמאי של בלגיה, ושום מלומד, ולוא תהיינה דעותיו קוסמופוליטיות כמה שתהיינה, לא ירהיב עוז בנפשו ליעץ לה לאומה הבלגית, שלא תהיה רדופה כל כך אחרי חידוש עצמאותה, שכן סוף סוף עתידות כל האומות לצאת מן העולם ולהבלע באנושות מאוחדת.
ואפילו ניטול את החבורות הלאומיות הקטנות, את העממים האכסוטיים, שהעולם לא נתן עד כאן את דעתו עליהם כל עיקר, כגון אלבניה; אף כאן הרשות בידנו לאמר: שהחברה המתקדמת מתייחסת אף לאומות הקטנות הקמות לתחיה בחבה רבה, עינה יפה להם ובכל לבה היא רוצה בקיומם העצמאי.
אולם כיצד משתנים פתאום פני הדברים כשפותחים בויכוחים בנוגע לשאלת היהודים! משמגיעים לפרשה זו מיד מתכנסים בעלי-תריסין השקודים להוכיח בראיות מדעיות, שאין לו לישראל שיור אלא כליון מבחינה לאומית. אין עיסוקי באנטישמיים, בשונאי ישראל. דעתם של אלה ברורה ואינה זקוקה לפירושים. אבל אנשי-מדינה ואישי-מדע, שנתפרסמו בעולם המשכילי כולו כאוהבי-בריות גדולים, כלוחמי המשפט והצדק – אם אף הללו באים ואין בפיהם עצה אחרת לישראל אלא יציאה גמורה מן העולם ולאלתר ממש, הרי מצוה לפשפש ולמצוא את הטעם, המשמש להם כביכול קנה-מידה לאבן ואבן: אחת לגבי העולם כולו ואחת לישראל. אלמלי הביעו לכל הפחות את יחסם לשאלות ישראל בדברי-צער, אלמלי אמרו לכל הבריות שאין בדעתם זו אלא משום הרכנת ראש בפני ההכרח ההיסטורי, – אף אלמלי היו הדברים כך היה זה כדי לצער ולא להעליב.
אבל אינם נוהגים כך. משבאים הם לשאלת ישראל מיד הם מתחילים לדרוש בתורות-ההתקדמות שלהם, לובשים שריון של ערך-מונחים מדעי ומוכיחים באותות ובמופתים, שיש ביציאה לאומית זו מן העולם משום התקדמות רבה לישראל גופו.
איש ההלכה של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית ולוחמה של המגמה השמרנית שבה, קרל קויטסקי, הוציא לפני ימים מועטים חוברת בשאלת ישראל ושמה: “הגזע והיהדות”. הרגיש כנראה המחבר, כפי שאפשר לראות מתוך ההקדמה, שאין השעה – בזמן שכל העולם התרבותי לפוף שלהבות המלחמה – כשרה ביותר להתעמקות בחקירות עיוניות בשאלה עתיקה כמותה של שאלת ישראל, שאין לה ענין במישרים ובממש אל המלחמה, והרי הוא שקוד להצדיק את דבר פרסומה של החוברת בשעה זו דוקא. ראשית, נכתבה עוד לפני שנתפרצה המלחמה; שנית, השאלה היהודית היתה שוב לשאלת היום משעברו ימי הבהלה הראשונים, שכן דוקא עכשיו, כשמלחמת העמים הולכת ומוכרעת בידי כלי-הזין במלחמה, מתרחשת והולכת מלחמה מקבילה לה לזו, מלחמת עטים, בחדרי-העבודה של עתונאים ומלומדים, בדבר תורות-הגזע השונות. ולפיכך, רואה המחבר את עצמו זכאי בשעה זו דוקא לגולל בפני הבריות את דעתו בשאלה חשובה זו.
ודאי אין אתה בא בטענה על המחבר. להיפך, נחזיק לו למחבר טובה על חיבורו ועל גילוי הלב הישרני, שבו הוא מביע את דעתו. אין המדיניות לקויטסקי דבר שבמשחק ואין הוא עמל להמתיק את הגלולה המרה שהוא מגישה לפנינו בנופת צופים. ואמנם יפה הוא עושה. אבל מחוברת זו אנו למדים ברורות, מה צפוי לנו בחינת אומה מנצחונם של אותם מחשבות ורעיונות, שמחבר החוברת הוא ממטיפיהם הגדולים והנלהבים ביותר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.