רקע
אורי ניסן גנסין

הצִּדָּה / א"נ גנסין


 

III    🔗

לפני הפסח בא רבי שמחה בֶּר הביתה, וחגזר לא בא לשם ימים אחדים רצופים. למחרת בואו סרה אליו אידה, לשבת קצת אצלו, ופניה היו חיוורים וקצת נוגים כמאז, וישבה אצלו ישיבת ארעי, ותדבר דברים בחופזה, ותאמר, לאחרונה, בשחוק, כי אביה בוודאי חפץ כבר לראותה, ותלך. אחרי כן סרה אליו מאניה, והיתה מבטת רגע רגע דרך אגב בחלונות, ותשאל לאיזה ספר, ששכחה מיד את שמו, ותשרוק בשפתיה, ותאמר, כי עוד תסור במהרה שנית. ותלך ותָשָב הביתה, ותבוא בקרוב שנית, ותשֵב אצל החלון, ותֹאמר, כי עזבה את אביה לבדד, ותלך לה, ותסר בשלישית, ותרא בחלון את מוֹרָהּ, בלכתוֹ אל ביתם, ותצא אליו ולא שבה עוד. רוזה לא הראתה פניה בכל העת. כל היום ההוא הרגיש חגזר את עצמו, כמו שהיה מרגיש בכל פעם, בשעה שהיה יושב אצל רוזה ובינתיים היו מביאים לה מכתב מאת הפוסטה, והיא היתה מתחילה קוראה אותו בפני עצמה ונותנת אותו בצלחתה לאחר הקריאה בלי אומר. איזה “בכל-זאת” עולב היה אז מקדיר את נפשו וארס מכאיב של בדידות שאין מנוס ממנה היה מתחיל תוסס בלב. באותו לילה היה מטייל עת רבה לבדד בחדרו, ופניו היו דומים לפני איש ששיניו כואבות לו, והיה משתעל מפרק לפרק שיעול של גניחה חולנית וגרויה, וכשעלה על משכבו, התכסה היטב בשמיכה ואת מוחו טרדה וטרדה איזו מחשבה שביאוש רוחש על כוחה של השפעת הסביבה, המשאירה ב כ ל – ז א ת רשמים שאינם נמחים בלבו של האדם, ואין לך דבר אשר ימרק אותם כליל.

למחרת היום ההוא השכים לקום ממיטתו, וזכר את מחברותיו, וריפרפו במוחו האותיות העקומות והמזונבות, והתחיל מהלך בחדר אנה ואנה עת רבה, והיה מבלבל לפי שעה את המחשבה, אשר ביצבצה במוחו פעמים אחדות וניסתה לטפל במדינת הים ובחלומות על דבר סיום מאמריו, והיה מנסה לנער קצת את המועקה החלודה, אשר היתה כפעם בפעם מתחילה להכביד על לבו וללחוץ אותו. אחרי כן לקח אחת ממחברותיו והתחיל מדפדף ומהפך ומחפש בה, בלא כוונה מיוחדת, קטעים מאלו, שהיו מותחים תמיד על פניו צחוק של ענווה, בשעה שהיה קוראם. רגעים אחדים טיפל במחברת, ואחרי כן השליכה מידו, וחזר ולקחה, והניחה עוד הפעם, ולבסוף לקחה שוב, ומבטו נתקל באחד הדפים ושהה עליו שעה קלה, ופניו הלכו ואורו מעט מעט, ולבסוף התחילו עיניו מפיצות זוהר, והוא התחיל מטייל בחדר בצעדים נחפזים יותר ויותר, עד שאצבעותיו התחילו ממשמשות ברעידה קודחת בקצה שפמו וחזהו ממלט מפרק לפרק נהימות של החלטות בטוחות. כשהתחילו רגליו נחלשות מרוב הליכה נרגשת, ישב אל השולחן, ומתוך חזהו התחיל משתפך זמר חרישי בלא מלים, ויאמר לגשת אל העבודה; אולם באותה שעה הביאו לו מהפוסטה מכתב גלוי קצר, והוא שמח עליו מאוד ויקראהו אחת ושתיים ושלוש. אז קם והתחיל מטייל שנית בחדר, וראשו סובב סובב עליו קצת, ואחרי כן לבש את מעילו ויצא החוצה. בדרך ראה מרחוק את רוזה, כשהיא הולכת לקראתו ונושאה צרור קטן על אצבעה ומסביר לו פנים שלא כרגיל. היא הלכה עם חַנה היליר, ובגשתוֹ אליהן, הראה לרוזה בבת-צחוק נבוכה את המכתב אשר קיבל, וכשהגיע קולה לאוזניו, נשא גם את עיניו, וישחק ויאמר לחנה, כי יכולה לקרוא את המכתב גם היא; ובסגנונו הרגיל הוסיף, כי הדבר נוגע במקצת גם אליה. העלמות שאלו ראשונה מה לקרוא, והוא הרשה להן לקרוא את כל המכתב עד תומו. רוזה קראה אותו בקול ובשחוק מוכן למפרֵע, וחנה פערה את פיה, אשר בפינותיו רחפה גם כן הכנה לשחוק, והקשיבה היטב, מדי הַבּיטה אל פני רוזה. ככלות רוזה לקרוא את שתי השורות הקצרות, שהיו באותו מכתב, פרצו העלמות בשחוק גדול, וחגזר נספח גם הוא להן בהנאה מיוחדת, ועתה ידעו כבר כולם, כי גבריאל כרמל, מי שהיה פה מורה לפני שנים אחדות, כותב לו ממדינות הים, כי יש את נפשו להביט עוד הפעם על נֵיאַפְּלֶס שלו, בטרם ימות – הרי זה לץ! – ואי לזאת יכין לו: א. דירה נאה; ב. נשים נאות; ג. אם אפשר – שניים שלושה תלמידים, חה-חה!

חגזר שב עם הנערות על עקביו, וחנה היליר סיפרה להם, כי היא זוכרת את כרמל היטב – בְּרוּנֶט גבוה, והשמיעה את דעתה עליו, כי הוא אדם מוזר במקצת, אבל, ניכר, פיקח. אחרי כן דיבּרו כולם וצחקו והתלוצצו, עד שנפרדה רוזה מעליהם, והיליר לא סירבה הרבה להזמנתוֹ של חגזר ותסר עמו אל ביתו. היא ישבה, והיתה קמה רגע רגע ללכת הביתה, ושהתה אצלו הרבה, וצחקה הרבה, ובשעת צחוקה הרם והמרוסק היה ראשה עם מגדל שערותיה השחורות עושה טיולים טיולים של חולשה על סִרבּוֹלֶת חזה וגבה. וכשקם חגזר אחרי כן ללוות אותה אל הפתח, בטרם צאתה, התחיל לבו להגיד לוֹ, כי היא חביבה למדי, ומחשבה באה לו, כי דווקא בנערוֹת שכּמוֹתה יש עוד הרבה מן האשה, ויזכור פתאום את מאניה ואת מבטה הקהה ואת שריקותיה השׂוֹרטות ואת הז’אקט אשר על כתפותיה, ויֵצא עם חנה החוצה. שם חגגה שמש אביב את חגה, והשתקשקו פלגים במשוּבה, והזהירו שלוליות של זהב, וגירדו מעדרים של ברזל בקרח, וכירכּרו ילדים כרֵסנים בשירוֹת, וחגזר קרא במשובה עליזה:

– כמה אורה וחיים, חנה! אבל לא – אַתְּ לא תלכי עתה הביתה!

ולאחר שעה קלה כבר היו מתהלכים יחדיו בפרדס העילית, שדשאיו התחילו כבר מבצבצים פה ושם, ואילניו כאילו ניעוֹרוּ ויִּרווּ וניצבו מוכנים, ולרגליהם רבצה העיירה הקטנה עם גגות הפחים הפזורים שלה ובתי התפילה הלבנים שלה, וכל זה הצטמצם ויאבד במרחבי השדות החופשים, אשר השׂתרעו מאחריה ויֹאבדו באילנות המטוללים, אשר בקצה האופק הרחב. וריח ההרים הניעוֹרים בא אל קרבם וַיֵעוֹרוּ גם הם, ויהיו שניהם עליזים, והוא היה סוטר לה לפרקים, מתוך חיבה משונה ועליצות, בחוטמה וקורא בהֶ-הֶ רועד:

– אַי, חנה!

וחנה היתה משׂחקת בקול רם, ושואלת אותו, אם יצא מדעתו, ומבקשת אותו בכל פעם בכובד-ראש משונה “להיות אדם”, וממשיכה את שיחתה העליזה ואת צחוקה המצלצל. לבסוף סטרה לו על כפיו ויעצה לו, להיות קצת יותר מנומס, והוא נתעוותו פתאום פניו, ועיניו נעשו דשֵנות ורצות, וראשו הוטה הצִדה, ושפתיו פיטפטו:

– אבל נשיקה, חנה? נשיקה מוּתרת – הלא?

והיא צחקה בקול רם ומצלצל, ובכל פעם היתה קומתה נכפפת קצת קדימה, אוי, היא לא תעצוֹר ברוחה, היא תפרוץ בצחוק גדול, על דברתה! כמה מוזר הוא בן-אדם זה, חה-חה-חה! וחפֵצה היתה לדעת רק אחת, מי לימד אותו כדברים האלה, חה-חה-חה? האמנם רוזה וסיעתה? אה? אבל היא היתה תמיד חושבת דרך אגב, כי… נוּ!

היא ניצבה והביטה אליו רגע בתוכחה; אולם הוא כבר עמד וצחוק של אשמה התלבט על פניו הנבוכים ונלהבים, וידו רעדה ואחזה את כפה המלאה, ושפתיו גימגמו ברעדה:

– וכי מה עשיתי לך, חנה?

ובאותו רגע הוסיף בביטחה יתירה קצת:

– ומדוע לא? הֶ…

ותיכף התחיל גם מתלוצץ:

– וכי נשכתי לך? הֶ-הֶ…

אחרי כן נעשה עלֵז לגמרי, ויחדיו תעו עת רבה בשׂדרוֹת החשופות, וירמסו בהנאה את הספיח של השנה שעברה, ויהיו נתקלים זה בזה ומשחקים הרבה. את ימינה ואת שערותיה כבר כבש לו לגמרי, ויהי מהלך על ידה וחוגג את נצחונו, ובלבו הסוער היה לו ברור באותה שעה, והוא בעצמו לא ידע מדוע, כי עם רוזה לא יעשה ככה ומה גם עם מאניה. אלא שבעיקרו של דבר היה בכל זאת יודע באותה שעה, כי סדנא דארעא חד הוא, ובאמת, הנה כל עולם הנשים אינו אלא אשה אחת גדולה. לאחרונה, התחילה חנה לוחצת גם את כפּוֹ ומורה בו עיניים אורות, ובמהֵרה ישבו לנוח על אחד הגזעים הכּרותים.

באותו יום, לאחר שירד חגזר בפסיעות גסות מעל המדרגות המועטות, אשר על יד ביתה של חנה היליר, ויצא החוצה, ראה לפניו את הרחוב הרחבה והריקה משתטחת ושובתת והיא יפה כל כך, והבתים הנמוכים עומדים נאים כל כך ושתולים על תִלם, והשמַים ממעל להם שלֵווים וטהורים ובטוחים כל כך, והוא בעצמו הבליט גם כן את חזהו בהרחבה ויכונן את צעדיו לאט ובבטיחוּת, ללכת הביתה. אולם לא עברו רגעים מועטים, והלב הרגיש, כאילו התחיל מתקלף בקרבו איזה קרום דק, ואותו קרום דק היה מתקלף ומתפצל ונפרד לבוּעות, בוּעות קטנות, והללו היו מחליקות ומחליקות וצובתות את החזה ומתפרצות אל גרונו. ופתאום נתן להן להשתפך החוצה בקלות מהירה ושפתיו גימגמו באיזו בִּטחת הנאה:

– עוב-דה! כך, עו-בד-ה…

ומיד כשהבחינו אוזניו את גמגומו המוזר, נתכרכמו פניו, ורגליו התחילו נחפזות, וידו התיקה בתנועה חזקה את מגבעתו על מצחו, והוא נהם בעקשנות:

– הבלים!

אחרי כן התחילו צעדיו נעשים מהירים יותר ויותר, וכשהיה כיכר השוק מאחריו, כבר היה ערב, והאדימו פה ושם אוּרים בחנויות, ואיכרים האיצו בסוסותיהם, ותריסים הוגפו, לפרקים, בשאגת ברזל, והוא התנהל בעצלתיים, וידיו משולבות לאחוריו, ומקלו נגרר ברפש, וחזהו סוחט מפרק לפרק שיעוּל עקשני. וכשבא הביתה וסגר את הדלת מאחריו, מילטו שפתיו שנית לתוך דממת האפֵלה:

– הבלים, נוּ!

ונשא את עיניו אל הבית אשר ממולו, שווילונותיו היו באותה שעה מוארים מקצתם, והשליך את תיק עצי הגפרית על השולחן, וניגש באפֵלה אל מיטתו ונשקע במגדל הכרים אשר עליה, וחזר וירד משם והיה מתהלך בחדר, עד שנחלשו ברכיו, וכאֵב התחיל קוסס את חזהו, ורכרוכית מחלישה השתפכה אל כל אבריו ומוחו התחיל הומה ומתטמטם. אז נשקע שנית בכרים וישכב עת רבה בלי נוֹע, ובמוחו הנלאה המו קולות רופסים וחלשים של הרגשות והרהורים עוקצים על איזו חולשה, הטעונה רחמים, ועל קטנוּת, המעוררה גוֹעל, ועל אפסוּת, המלעיבה עד תהום הנפש. ולבסוף נפלה עליו שינה מתוך מחשבה רופסת על סיגופים לשווא ועל בני אדם שזה חלקם וֶהֱוֵה שאי אפשר להם בלא זה, ורווח קצת ללבו, ועלו רגע באפו בושמי הבּוֹרית העדינים, שהיו שופעים מן החזה הטהור של חנה.

ובאחד מימי חולו של מועד פסח עבר חגזר על פני הבית היפה, בשובו הביתה, וראה את רבי שמחה-בֶּר ואת רוזה, כשהם יושבים על הספסל, אשר ליד הבית אצל השער. הוא אמר שלום לרוזה ויאמר ללכת לדרכו; אולם היא קידמתהו בחיפזון קל וקראה לו לגשת, ושאלה אותו, מדוע לא ייראוּ פניו בימים האחרונים, והציגה אותו לפני אביה, ונתנה לו מקום על ידה, והשתעלה קצת – הכול בבת אחת. הוא גימגם במבוכה של ביישנות איזו דברים של הצטדקות וישב על ידה, ורבי שמחה-בּר קיבּל שלום, והרכין משהו את ראשו, והסביר, כנראה, לעצמו:

– אַה… הרי זה, משמע, חגזר שלכם…

ורוזה צחקה במבוכה קלה וקראה:

– כך, כך, אבי, הרי זה חגזר שלנו. חה…

אחרי כן נהם רבי שמחה-בר קצת בהרחבת הדעת והתחיל שואלו קימעא קימעא למעשהו ולמולדתו, ופילה בשעת מעשה את סנטרו מתחת לזקנו במתינוּת, והיה מקשיב לתשובותיו ומרכין לו בראשו, ופתאום התחיל נהנה במאוד והפסיקהו:

– אַ-נְ… חכה נא, חכה… הרי אתה איפוא, משמע, בנו ש-ל זה-ה… של לֵוִיק חגזר, משמע? – פטור! הלא עם אביך היינו משחקים יחד “קָמֵינְדְרָה” בילדותנו. ברחוב העזים ישבו אז אבותינו במוֹהילוֹב. כלום יודע הוא את לויק! אלא… חכה נא… אמוֹר נא ל-י… היה לך איפוא רבי שמואל’קה הרב, נשמתו עדן – אַה? כיצד? דוֹד! כך, כך, דוֹד! מה? אם הוא זוכר אותו? פְּסְסְ… זה היה יהודי לשבח! עדיין הוא זוכר אפילו את הלוויה שעשו לו במותו. פּוף-ף. ממש תינוק לא נשאר בעריסה…

וחגזר ישב שם שעה ארוכּה ושמע את סיפוריו וענה לו על שאלותיו, ובמידה שהלכה דעתו של רבי שמחה-בּר ונעשית זחה עליו ורצונו נעשה נוֹח עליו, הלך גם צחוקה של רוזה הלוֹך ונפרץ ועיניה מלאו זוֹהר עדנים רוחש. לבסוף שאל רבי שמחה-בּר את חגזר בהנאת הלצה, אם כבר ספר את העוֹמר, ואיזהו הקלוֹיז, אשר קבע לו לתפילתו, ואם הוא בא בשבתות אל הרב, לשמוע פרק בחסידות, והוסיף בהרכנת ראש מסבּירה, כי, כנראה, לא היה רבי שמואל’קה המוהילובי רווה נחת מבן אחיו זה, אילמלי היה עתה בחיים. זה היה יהודי – זה היה יהודי! ונפטר ממנו בבקשה להיכנס לעתים. לאחר זה היה חגזר מטַייל עת רבה עם רוזה על פני כיכר הרחוב, אשר יבשה כבר מרִפשה, ורוזה היתה עליזה, והוא סיפר לה בצחוק של קלות דעת, כי האלוהים אינו רע שכמותה. הי-הי. בימים האחרונים שלח לו את חנה היליר למשיבת נפש בבדידותו, וזו היתה מבקרת אותו יום יום, והיו מבלים את העת בנעימות ויגון לא ידעו. רוזה צחקה גם היא, וחגזר רצה לסַפר אתה שוב על חנה וסיפר לה עוד, כי כבר יש לו תקווה, למלא את משאלות כרמל חברו, ויספר לה הרבה על כרמל, ויספר לה על המוצאות אותו ועל יִחוּסוֹ אליו, והיא הקשיבה לדבריו בתשומת-לב גלויה, והוא גילה לה, כי שמֵח הוא מאוד לבואו ומצפה לאותו יום: חברוֹ בחדר – ואחר כך בווילנה…

– נוּ, ומלבד זאת…

ולאחר זה התחיל בא שמה יום יום, כבראשונה; אלא שהיה מקדים ונכנס תחילה לקבל שלום מאת רבי שמחה-בֶּר, אם היה הלז בבית. את רבי שמחה-בּר היה מוצא כפעם בפעם כשהוא יושב בין החלון ולשולחן והוא חבוש בירמולקה של משי בעלת קצווֹת ומשקפיו על חוטמו ועיניו מעיינות מעל למשקפיים באחד הספרים, אשר היה אוחזו באוויר בריחוק מקום מעט מפניו. כשהיה חגזר נכנס, היה הלז פוגשו ב“ברוך הבא” מתוך חיבה, והיה מניח את הספר על השולחן ואת המשקפיים היה מקפל בזהירות ומניחם עליו, ומוציא את מטפחתו הגדולה וגורף את חוטמו בתרועה, ומתחיל מדבּר ב“נוּ-ם” של בעל בית פיקח, היודע להתהלך גם עם “אלה של האידנא”, והיה מסיח באוזניו על זה ועל זה, ומלגלג בחשיבוּת, ומתלוצץ בפסוקים, ודורש מדרשים ומקבל הנאה. לבסוף היתה ידו מתחילה מתקרבת במתינות אל משקפיו, והיה קורא בקירבה וַתְּרנית, עד שהוא מרכּיב אותם על חוטמו:

– נוּ-ם… אתה, מסתמא, לא לשם האגדה כיוונת, אלא לשם הלביבות, טְסְ-הֶ. מילא. לֵך-לךָ אפוא אל ה-מוֹנאסטיר". מסתמא, הרי אלו “מְצַיּלוֹת” שם…

והיה חוזר אל ספרו בהרגשת הנאה משונה.

וחגזר היה בא אל ה“מוֹנאסטיר”, זה החדר המרוּוח, אשר היה בשכבר הימים חדר מיטתו של רבי שמחה-בּר בעצמו ועכשיו הקצהו לבנותיו, “בכדי שלא תהיינה מטילות אימה יתירה על הבריות, טְסֶ-הֶ, טְסֶ-הֶ”. שם היה מוצא את כל האחיות יחד, ובימים האחרונים יש שהיתה שם רועשת גם חנה היליר, והיתה סוטרת לו בשעת צחוקה המצלצל על כתפו, ואז היה יושב ומדבר וצוחק במבוכה קלילה אל רוזה, וזו היתה שותקת ופניה זעים-נוגים, והוא היה משורר, וחורק ברעש, ומתגולל על המיטות, וחוזר הביתה בשעה מאוחרה, ומטייל עת רבה בחדרו, וגונח, ויורק, ומעביר את כפו על מצחו וגונח שוב. וכשהיו מחשבותיו נוגעות אל האביב הבא ואל בוא חברו, ההולך כבר וקרב, היה לבו נפתח בו לרווחה והיה עולה על מיטתו.

לבסוף בא כרמל. בימים הראשונים לבואו היה חגזר שוהה אצלו כל היום ועד חצות הלילה. הלז היה שוכב על יצועו מעוטר בעתר העשן הכחול, שהיה עולה ומתפתל ומתפשט סביבו מהפּאפּירוֹסה העבה, שהיתה לוחשת ודועכת תמיד בין שפתיו, וחגזר היה יושב אצלו, או שהיה מתהלך בחדר הנה והנה ומספר בגמגוּם הבא מתוך התלהבות, ומשׂחק ברמה, ונהנה מאוד ומתחרט תיכף בצער, וימי שבתוֹ בעיירה הזאת קיבלו אצלו בשעות הללו איזו צורה חדשה ומלבבת, והיתה לו הרחבת דעת גדולה מזה, והיה מתחיל חוקר ודורש את חברו על דבר החיים שבמדינת הים, והיתה מתחילה מנצנצת בלבו איזו חופזה רועדת ומאיצה, לגמור את כל המוטל עליו וללכת סוף סוף למדינת הים. והיה מזכיר בשיחתו אגב-אורחא את המעצורים הקטנים, אשר עצרוּהוּ פה כל העת, והיה בא לידי גירוי, כשלא היה יכול לפרטם ברור, בשעה שהוא גופו מרגיש אותם, כמדומה, ברור כל כך – פשוט, מרגיש…

ואולם כשהיה אחרי כן כרמל לאורח תדיר בביתו של רבי שמחה-בּר, והיה יושב לו תמיד בהסיבה על הסוֹפה ומוצץ בעצלתיים את הפאפירוֹסה שלו, ורוזה יושבת על ידו וזרועותיה על חזה ופניה נוגים-חביבים ופינות שפתותיה קרות, ומאניה יושבת נכחם, כשהיא מקמצת בדברים ומרבה בשריקות שפתיים פתאומיות, ואידה שוכבת למחצה על קצה המיטה ועיניה נוגות ועורגות – אז נעשו פני חגזר ממוּזמזים וזעים, והתחיל חש תדיר בראשו ובלבו ומדבּר תכופות על איזו זוהמא מרקיבה ומחלת ספחת ובחילת נפש, והתחיל מבקר תדיר את חנה היליר ויושב אצלה וסוטר לה על חוטמה, והיא משׂחקת, והוא משתקע בהרהורים, ויוצא, וחוזר הביתה וגונח. פעם אחת בא אל ביתהּּ ומצא שם את מוֹרָה של מאניה, אשר ישב ודִיבּר בקול רם והתהולל עת רבה,ונעץ לה לחנה את זרועותיה זו בזו, וליגלג אגב אורחא בחגזר. והוא היה יושב כל העת ואוחז בידו עיתון אחד גדול ומסתכל במודעה רבה של איזה דוקטור מווילנה. באותו יום אירע לו, שהיה עומד על מיטתה של אידה וכוס מים בידו. הוא בא וּמְצאהּ, כשהיא שוכבת במיטה, ומאניה משפשפת לה את חזה, ובחדר נודף ריח ואלריאנה, ורוזה לא היתה בבית. אידה שחקה ובכתה ושאפה רוח כחיה ופיטפטה בעיניים עצומות מחמת חולשה הברות לא-ברורות, ופתאום קראה מתוך חלחלה נוקבת:

– שדים! הלא האניה טובעת – גם אני חפֵצה…

מאניה היתה מרוגזת באותה שעה ועצביה היו גרוּיים, ותפרוץ בחימה כבושה ורוחשת:

– הלכה לה פתאום… את כרמל ראתה!

וחגזר הרגיש פתאום לחיצת-לב איוּמה וזרם דם רותח שטף אל פניו וסלד את עיניו. מה הוא עושה פה? רגע חלף וגזר את לבו השׂחוֹק הבטוח של כרמל, ועיניו ראו את זרועותיה הנעוצות של חנה, ואוזניו שמעו את הצחוק החזק של הנוֹעץ. אחרי כן ניצנצה במוחו ונעלמה שוב המודעה של הדוקטור שמווילנה. ופתאום ניצבה לפניו כמו חיה וילנה המעטירה, ויזכור את ישיבותיה הרבות, ואת הַבּיבּליוֹתֶקה של שטראשון, ואת עבודתו בבית-המקרא, ואת הספר “כנסת ישראל” עם תמונתו היפה של פרץ סמוֹלנסקין, ואת לילות העבודה הכבירה בחדרו השוקט שם, ואת חבריו החולמים גם הם חלומות שכּמותו, ולחיצת לבו גברה עד למחנק, ועיניו קמו רגע, ואוזניו התחילו הומות. ואז העמיד בהכּרה שנתבלבלה את כוס המים על הכּיסא ורגליו תעו אל הפתח. וכשיצא החוּצה ורוח צח בא אל קרבּוֹ, אוֹרוּ עיניו מעט, ורקותיו היו דופקות, ולבו הולם, והוא עבר את קצה הרחוב, ויצא אל מחוץ לעיר, והלך בעצלתיים, ועיניו מביטות בשוויוֹן רוח נוּגה אל המסילה הארוכה-ארוכה, אשר היתה שטוחה לפניו ומתעלפת מחוֹם היוֹם.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13293 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!