תכנית לשלטון זמני בארץ-ישראל / זאב ז’בוטינסקי
הרצאה ונאומים במועצה הארץ-ישראלית, יפו, ט“ו-י”ט הטבת תרע"ט
המקור: תיקי הפרוטוקולים של “הועד הזמני ליהודי ארץ- ישראל”, שהועמדו על-ידי הארכיון הציוני בירושלים.
בישיבת הועד-הפועל של הועד הזמני ליהודי ארץ-ישראל מיום י' בחשון תרע“ט נידון כסעיף ראשון בסדר-היום: “הטשרטר”. בפרוטוקול של אותה ישיבה נאמר: “מר ז’בוטינסקי (כחבר ועד הצירים) הרצה על דבר הדרישות, שעלינו לבוא בהן לפני קונגרס השלום בדבר זכויות הבית הלאומי של היהודים בארץ-ישראל. הוא הדגיש את הצורך בחוות-דעתו של הציבור היהודי בארץ. כתוצאה מזה הציע לבחור בועדת מומחים אשר תעבוד על-יד הועד הזמני ואשר תעמוד במגע תכוף עם הועדה אשר תתמנה למטרה זו ע”י ועד הצירים”. להלן נאמר בפרוטוקול, כי “הוחלט למסור את הכנת החומר הדרוש לועד הפועל של הועד זמני, והמרצים בפני הועד הפועל לענין זה יהיו ה”ה איזנברג, ברלין וד“ר טהוֹן”.
בט“ו בטבת תרע”ט נתכנסה ביפו המועצה הארץ-ישראלית לישיבה שנמשכה עד י“ט בטבת. בכינוס ראשון זה אחר השלמת כיבושה של ארץ-ישראל השתתפו: חברי הועד הפועל של הועד הזמני, חברי הועד הזמני של יהודי ארץ-ישראל, באי-כוח יפו, ירושלים, חיפה, טבריה, צפת, מושבות הגליל התחתון, מושבות הגליל העליון, שאר הישובים, באי-כוח המפלגות וההסתדרויות, בא-כוח הגדודים העבריים, חברי ועד הצירים, וכאורחים מוזמנים – ב”כ יק“א ואפ”ק.
בישיבת המועצה אמר א' וילקנסקי: “ועד הצירים פנה לועד הזמני, כי יבחר ועדה אחת, אשר יחד עם באי-כוחו, – ה”ה אטינגר וז’בוטינסקי, – תעבד את תוכנית דרישותינו הפוליטיות, וּועדה שניה, אשר יחד עם באי-כוחו, – ה“ה אטינגר וּוילקנסקי, – תעבד את תוכנית דרישותינו הכלכליות. הועד הזמני בחר לתכלית זו שתי ועדות: בועדה הראשונהנכנסו חברי הועד הזמני הד”ר טהוֹן, יו“ר הועד הפועל, איזנברג, ברלין ויפה; בועדה השניה נכנסו, מחוץ לחבר הועד הזמני הא' איזנברג, גם ה”ה בלומנפלד ונ. וילבושביץ. פרי עבודת הועדות האלו היא המחברת המונחה לפנינו – “ראשי פרקיים לתוכנית שלטון זמני בארץ-ישראל”.
וּועד הצירים הטיל עלי להרצות על הבסיס והמסקנות של התוכנית הזאת".
והרי הנוסח העברי של החוברת, אשר חולקה בין המשתתפים במועצה בשתי שפות, בעברית ובאנגלית: –
ראשי פרקים לתוכנית שלטון זמני בארץ ישראל 🔗
הקדמה. 🔗
התוכנית הזאת מיוסדת על שני תנאים עיקריים:
א. כי דרישת עם ישראל, שארץ ישראל תהיה ביתו הלאומי, תקבל אישור אינטרנאַציוֹנאַלי בועדת השלום, זאת אומרת, כי הממשלות יכירו, שבכל עניני שלטון ארץ-ישראל יש זכות-דעה מכרעת לכל עם ישראל בכל ארצות התבל.
ב. כי הממשלות תבחרנה באנגליה בתור הא-כוחן, או “טראַסטי” ( “trustee” ), אשר בידיו יימסר שלטון ארת-ישראל והתעודה לעזור לעם ישראל בבנין ביתו הלאומי בארץ.
1. יסודות. 🔗
“ארץ ישראל” תכיל את כל השטח הנמצא בין הגבולים ומפורטים בתזכיר המיוחד הצרוף לזה, חוץ מ“המקומות הקדושים”.
שמה הרשמי בעברית יהיה “ארץ ישראל”.
הדגל הציוני יתקבל בתור דגלה הרשמי של הארץ, יחד עם דגל ה“טראַסטי”.
המעמד הרשמי (נתינות) של כל מי שנולד או נתאזרח בארץ-ישראל יהיה זה של “אזרח ארץ-ישראל”, בהוספת נוסח המעיד על השתתפותו במדינת ה“טראַסטי”.
2. ממשלת ארץ ישראל. 🔗
1. הנציב
בראש ממשלת ארץ-ישראל יעמוד נציב ממונה ע“י ה”טראַסטי",
הנציב ישגיח ויגן על זכויותיהם ושויון-משפתם של כל תושבי הארץ, מבלי הבדל הגזע והדת.
2. ועד השלטון.
ההנציב ימלא את תפקידי הממשלה ע"י “ועד השלטון” המחובר מראשי כל הווזרוֹת.
ווזיר מיוחד לעניני הערבים ייחשב גם-כן לחבר ועד השלטון.
ועד השלטון, תחת השגחתו של הנציב, יחוקק ויפקד בכל עניני הממשלה בארץ- ישראל חוץ מאלה:
א) עניני צבא ועניני חו“ל – אשר יימסרו בשלמותם בידי ה”טראַסטי";
ב) עניני “המקומות הקדושים” – אשר יימסרו בידי ועד אינטרנאַציוֹנאַלי מיוחד;
ג) עניני דת, ההשכלה והסתדרות הקהילות – אשר יימסרו בידי הקהילות הלאומיות.
המשרד לעניני ההקדש המושלמי (וקף) יבוא תחת רשותו של הוזיר לעניני הערבים.
לנציב יש זכות הויטוֹ על כל החלטות ועד השלטון, ואז יוכל ועד השלטון לערער לפני ממשלת ה“טראַסטי”
3. ההסתדרות הציונית.
ההסתדרות הציונית העולמית תאושר על ידי הממשלות בתור באת-כוח של עם ישראל ביחסו אל ארץ ישראל.
בא-כוחה של ההסתדרות הציונית יתקבל, בהסכם שני הצדדים, לתוך ממשלת ה“טראַסטי” בתור סגן-וזיר לעניני ארץ-ישראל.
הוא יציע לממשלת ה“טראַסטי” את רשימת כל חברי ועד השלטון הארץ-ישראלי, חוץ מהוזיר לעניני הערבים.
לממשלת ה“טראַסטי” יש זכות הוטוֹ בנוגע לכל השמות המוצעים.
במקרים מיוחדים ולרגלי אינציאַטיבה של סגן-הוזיר לעניני ארץ-ישראל תוכל ממשלת ה“טראַסטי” לחוֹק חוקים בשביל ארץ-ישראל בנוגע לכל מקצועות חייה, חוץ מעניני הדת, ההשכלה והסתדרות הקהילות.
4. החברה ליישוב ארץ ישראל.
ההסתדרות הציונית העולמית תייסד, באישור הממשלות, חברה לאומית ליישוב ארץ-ישראל.
תקנות החברה יבטיחו את ההכרעה הציונית בהנהלתה.
החברה תקבל את הזכויות דלמטה:
הזכות לסדר אימיגראַציה של היהודים מארצות הגולה לארץ-ישראל, ולהכין את הארץ לקבלתם והתישבותם.
הזכות על כל קרקעות השֹוּלטן והממשלה התורקית, ועל כל קרקע בלתי- מיושב, בלתי מעובד או שומם.
כל הזכויות שהממשלה התורקית השאירה לעצמה בעבר, בעת שנתנה קוֹנצסיות לבנין מסילות-ברזל או למטרות אחרות בארץ-ישראל.
הזכות היחידה לניצול כל אוצרות הטמונים באדמה ויתר אוצרות הטבע וכוחותיה.
הזכות היחידה לבנין מסילות-הברזל, חפים ומכוני השקאה.
הזכות לנהל את הבנק הקרקעי של הממשלה העוֹתוֹמנית, והזכות היחידה לייסד מוסדות חדשים וקרדיט חקלאי.
זכות-הקדימה בכל מקרי מקח-וממכר של קרקעות, אוצרות אדמה, כוחות הטבע, אמצעי-חיבור או אמצעי-הובלה, ושל כל המוסדות המשמשים לניצול המקצועות האלה.
הזכות היחידה לתת קינצנסיות בנוגע לכל המטרות הנזכרות למעלה בכלל, הרשות לקנות, להחזיק, לשֹכוֹר, להשכיר ולמכור כל מיני רכוש, לעסוק בכל מיני עבודות ציבוריות, ולייסד כל מיני מוסדות הנחוצים לפיתוח הארץ או הבראתה, וקידמת החקלאות, המסחר והתעשיה בארץ, ולהצלחת התישבות היהודים.
הממשלה תעשה את כל הצעדים בפרט בנוגע לתיקון חוקי הקרקע, הנחוצים להשגת המטרות הללו.
5. שלטון-עצמי מקומי (מיניציפאַלי).
כל עיר, מושבה וכפר יקבלו זכות שלטון-עצמי בעניני המשק המוּניציפאַלי, הבריאות והמשטרה, זכות תרומת מסים והרשות להתאגד.
כל חלק-עיר מאוחד ומוגבל, אשר רוב תושביו הם בני אומה אחת ושמספרם מגיע למינימום ידוע, יוכל לדרוש זכויות מוניציפּאַליות נבדלות בתור “שכונה ברשות-עצמה”.
העיריות תבחרנה עפ"י השיטה הפּרוֹפּוֹרציונאלית.
6. שלטון עצמי לאומי.
כל קיבוץ לאומי או דתי בכל מושב ומושב ייחשב ל“קהילה לאומית”, ויקבל זכויות שלטון-עצמי גמור ושלם בכל עניניו הפנימיים, כלומר:
עניני הדת, עם דיני נישואין, גטין ואופני הירושה.
עניני ההשכלה לכל מקצועותיה ומדרגותיה.
עניני משפטים בין בני האומה.
עניני הסיוע וחברותי לכל ענפיו.
בקהילה ייכנסו באופן הכרחי כל בני-אימתה הגרים במושב.
לקהילות יש זכות תרומת מסים, הרשות לפנות לממשלה בפטיציות בכל ענין הנוגע לארץ או לאומה, והרשות להתאגד.
לכל קהילה לאומית יש הרשות למסור את זכויותיה ואת תפקידיה בידי הועד המוניציפּאַלי המקומי.
7. דיני הלשונות.
בכל המוסדות של ממשלת ארץ-ישראל, ובכלל זה גם בבתי-המשפט, עברית וערבית תחשבנה לשפות רשמיות על בסיס שויון גמור. לכל דוֹקוּמנט או סמל ממשלתי יהיה בשתי השפות הללו.
אם תדרוש משלת ה“טראַסטי”, תנתנה הזכויות הנ"ל גם לשפתה היא.
במשא-ומתן עם היהודים ומוסדותיהם כל אוֹרגני הממשלה ישתמשו רק בעברית, גם בכתב גם בדיבור.
כל החוקים הנ"ל ישלטו גם במוסדות המוּניציפאַליים של כל עיר, או שכונה ברשות-עצמה, אשר יש בהן גם יהודים גם ערבים.
עברית תהיה הלשון הרשמית היחידה:
בכל המוסדות המוּניציפּאַליים של מושב יהודי בלתי-מעורב;
בכל מוסדי הקהילה העברית;
בכל מוסדות ה“חברה הלאומית ליישוב ארץ-ישראל”;
ואולם ישתמשו מוסדותיה גם בתורגמנים לערבית ולאנגלית.
אחר הרצאתו של מר וילקנסקי הרצה הרצאת-מילואים זאב ז’בוטינסקי.
ההרצאה 🔗
מכיון שהשאלה הנידונה – “דרישותינו הלאומיות” – היא חשובה כל-כך, ומכיון שהיא באה בפעם הראשונה לפני יהודי ארץ-ישראל, חושב אני, כי השומעים אולי לא יכעסון, אם אחפוץ להוסיף לבירורים שנתן לכם א' וילקנסקי. אני אשתדל לחזור על תוכנית הבנין המורכב, אשר הוא צייר לפניכם. אלא הוא התחיל מלמעלה למטה, ואני אשתדל להתחיל מלמטה ולבנות את הבנין עד גגו. אבל, קודם-כל חפץ אני, כי תבינו, למה מורכב הבנין הזה. לא מפני שמחשבתם של אלה אשר חיבּרו את תוכנית הבנין הזה “מורכבה” היא כל-כך ולא יכלו להציע בנין יותר פשוט אלא מפני שמצבנו, גורלנו, הוא כל-כך מורכב ומסובך.
נקח ארץ משוחררת אחרת. כל אזרחי הארץ יושבים בארץ, והם שוחררו אתמול, והיום דורשים הם קוֹנסטיטוּציה. שם יהיה קל מאד לסדר את זה. האזרחים יבחרו פּאַרלאַמנט, והפּאַרלאַמנט יקים לו “ועד-שלטון” – מיניסטריוֹן – אחראי בפניו, מעל לכל זה יוקם מלך קוֹנסטיטוּציוֹני, או פּרזידנט, המולך ואינו “מושל” – איננו עושה בעצמו את עבודת הממשלה, אלא המיניסטרים עושים, והוא רק מאשר, משגיח, מתבונן. – הוא דיין, שופט עליון, שברגעים יוצאים-מן הכלל הוא אומר: לא! Stop! אין “המכוֹנה” הולכת כדבעי. – כן. בארצות אחרות, מקום שם כל העם יושב בארצו, כל האזרחים יושבים על אדמתם. – קל ופשוט הוא הבנין הזה; אבל לא בארצנו, הנתונה בתנאים מיוחדים, אשר היה בנדון זה ארץ “אי-נוֹרמאַלית”, יען-כי רוב אזרחיה נמצאים מחוץ לגבולות הארץ, כמו שהסביר לכם כבר א' וילקנסקי.
ואם אנו יוצאים כלפי העמים והממשלות ואמרים להם: “ארץ-ישראל היא שלנו”! – אין אנו אומרים כברים האלה, כי חפצים אנו למשול על עם הערבים, אלא זו היא כוונת דברינו לעמים ולממשלות; אתם אמרתם “בית לאומי לעם- ישראל בארץ-ישראל”, מה פירוש הדברים האלה? פירושם הוא, כי אתם מביטים על עם ישראל כעל עם מתגעגע ומשתוקק לשוב לארצו. אתם צריכים איפוא לומר גם-כן לעם הזה: הנה ה“בית” פתוח, הכן אותו בשביל שובך! כי בלי “בית” אין שיבה לארץ, ואין בית בלי שיבה. הן נחוץ מאן-דהוא שיכין את הארץ; ומי ייטיב להכין את הארץ בשבילנו מאשר אנו בעצמנו? בהצהרה של בלפור וביתר ההצהרות של הממשלות האחרות יש דברים האומרים, כי הכרעת עניני ארץ-ישראל נתונה לא רק לתושביה, כי אם ליהודי כל הארצות. ואם רק “נקבּל” ונבין את המושג הזה, כי אז מהפּך הוא את כל היחס של ה“כוחות” בארץ-ישראל; אנו באים לא בשם המיעוט הקטן של היהודים היושבים פה בארץ, כי-אם בשם הרוב הגדול של היהודים היושבים בכל הארצות…. ומכיון, שיש “אי-נוֹרמאַליות” כזאת הארץ-ישראל. – לכן מורכב הוא כל הבנין.
הרוב הכי גדול של “בוחרי” ארץ-ישראל – נמצא בּחוץ-לארץ. ואשר על-כן צריך מרכז-הכובד של בנין הארץ הזאת להמצא בחו“ל, – בידי מדינה “נאמנה” אחת, “Trustee”, אשר כל הממשלות על-יד ועידת-השלום או חבר-העמים ימסרו לידה את הכוח הזה, את ה”תעודה", אשר בה יהיה כתוב לאמור: “אנו מוסרים לך יפוי-כוח לפתח את ‘הבית-הלאומי’ של העם העברי בארץ-ישראל”.
מי יהיה ה " “Trustee, ה”נאמן" הזה? אנגליה, – או ממשלה אחרת. אנו צריכים, כמובן, לדרוש, כי ממשלת-“הנאמן” זאת תהיה – אנגליה.
ה-" Trustee " הזה יקח אחר-כך את מוסדות השלטון בידיו. אלא, כמו מלך בארץ קוֹנסטיטוּציונית, – כך גם ה- Trustee" " יאמר לעם ישראל: בחרו לי ממשלה, ולממשלה הזאת אמסור את כל השלטון בארץ-ישראל“. וזאת היא הסיבה, אשר בגללה אנו דורשים, כי הקונגרס הציוני, – אשר הוא הנהו הפּאַרלאַמנט העברי – של כל עם ישראל, – ישלח בא-כוח, “סגן-וזיר”, לממשלה אנגלית. אם הוא נעים לה – היא מקבלת אותו, אם איננו נעים – שולח הקונגרס הציוני אחר. בא-הכוח הזה מתקבל למניסטריון האנגלי בתור פקיד הכי-גבוה לעניני ארץ-ישראל. ומזמן לזמן, – נניח – את לשלש שנים, – יבוא סגן-הוזיר הזה לפני ממשלת ה-” Trustee " ויציע לפניה את רשימת-האנשים אשר עליה למַנות, – לפי דעתו, – ל“ועד-השלטון” בארץ-ישראל.
נתבונן נא מעט אל הבנין הזה, ונתחיל מלמטה למעלה. מלמטה אנו רואים קודם-כל את התושבים, ואומרים: כל התושבים, בלי הבדל הגזע והדת, – ערבי, נוצרי, יהודי, – שוים זה לזה. אין אנו תנגדים לכך, כי תהיה אוֹטוֹנוֹמיה פנימית לערבים כאוֹטוֹנוֹמיה הפנימית שלנו לנו. מה יכּנס בחוג השפעת האוֹטוֹנוֹמיה הפנימית? אין אנו יכולים לדרוש. כי לחוג הזה יכנסו דברים הקשורים בשטח, למשל, כמו דרכים וכו‘; דברים כאלה נוגעים גם לאחרים ובאחרים, ואין לנו זכות לדרוש, כי אנו נהיה ה“משפיעים” עליהם; הדברים האלה אינם נכנסים לחוג-השפעת “הרהילה הלאומית”. אבל עניני הדת – גטין, קידושין, נישואין, וכדומה, – כל עניני המשפטים בין יהודי ליהודי, כל עניני הסיוע, כל עניני החינוך נכנסים בחוג האוֹטוֹנוֹמיה הפנימית. לעומת זה יש ענינים, אשר רק הממשלה – ועד השלטון" – צריכה לטפל בהם, כמו: המשטרה, הסדר והבטחון הכללי, לכו’ וכו'; על כל הדברים האלה מפקחת הממשלה, שאיננה תלויה בדעת הארץ. הממשלה הזאת, אשר היא ממונה מחו“ל, – ממשלת ה-” Trustee " – אנגליה. – תעשה את כל הענינים הכלליים בארץ. מלבד הענינים הפנימיים, אשר יהיו מסורים, כאמור, ל“קהילה הלאומית”. למעלה מהממשלה המקומית – “ועד-השלטון” – יעמוד ה“נציב”, שביחס אליו אין אנו דורשים להציע לממשלת אנגליה לומר לה, מי ומי יהיה האיש הזה; הא תבחר בו, בזה אשר תרצה – תבחר, הנציב לא ימשול, אבל הוא יתבונן וישגיח ויפקח על כל הנעשה. הוא יגן על כל תושבי הארץ. הוא יהיה בא-כוח אותה החובה המוסרית, אשר ממשלת-העמים יטילו על-ידי ועידת-השלום על ממשלת ה-" Trustee ". תפקידו של הנציב יהיה לפתּח את “הבית הלאומי”, וגם להשגיח, כי לא ייעשה עלבון לשום איש – כנוצרי, ערבי, יהודי. בחוץ-לארץ תהיה לנו ההסתדרות הציונית כלפי כל הממשלות באת-כוח נעם העברי ביחסו אל ארץ -ישראל.
בשיטה הזאת יש שלשה “צדדים”. “צד” אחד – העם העברי; “צד” שני – ממשלת ה-" Trustee “. ואם ה”צד" האחד, ממשלת ה-" Trustee " – אנגליה, נותן לנו זכויות, – הוא דורש זכויות גם בשבילו. קוֹנטרוֹלה “ניגאַטיבית” צריך למסור בידי ממשלת ה- Trustee" “. אם זו תהיה אנגליה, אז היא צריכה לקבל פה את הזכויות שיש לה, למשל, בקאַנאַדה ובאוסטראַליה. במה תתבטא הקוֹנטרוֹלה הזאת? במסור “סגן-הוזיר” הציוני לממשלת אנגליה את רשימת האנשים אשר – לפי דעתו – עליה למנוֹתם בתור חברי ועד-השלטון בארץ-ישראל, תוכל אנגליה לומר: “לאדון פלוני אינני מסכימה, כי איננו מתאים, ולאדון אלמוני אני מתנגדת, יען-כי הוא אי-מוכשר”. פירוש-הדברים: אם תתקבל ההצעה, כי בארץ-ישראל צריכים להיות חמישה וזירים בועד-השלטון, אז על “סגן-הוזיר” הציוני יהיה, לתקופות ידועות, להגיש רשימה של חמשה-עשר איש, ואנגליה תבחר מבין אלה החמשה-עשר את החמשה הרצויים לה. כלומר, אנו מציעים, אבל למען היות ממונים צריכה להיות הסכמה הדדית – של שני ה”צדדים“. זה – ראשית. ושנית, הממשלה האנגלית בחרה כבר מבין חמשה-עשר האנשים המוצעים ע”י סגן-הוזיר הציוני חמשה אנשים רצויים לה, וַתמַנם להיות חברי “ועד-השלטון” בארץ-ישראל – הממשלה. הממשלה הזאת נמצאת כבר בארץ-ישראל עובדת ופועלת. פה בארץ-ישראל יושב גם הנציב, בא-כוח ה“בלתי-אמצעי” של הממשלה האנגלית. הוא איננו מתערב בשלטון, בהנהלת הממשלה; הוא רק משגיח ומתבונן “בעין פקוחה”; אולם אם ועד-השלטון יוציא איזה חוק, אשר הנציב ואנגליה ישֹאו את האחריות עליו, והנציב ימצא, כי החוק הזה יוכל להביא נזק, – יש הרשות לנציב לאמור: " Veto “! “אינני מרשה!” ועד-השלטון – או יכנע ל”ויטו“, או יפנה בערעור לממשלה הגבוהה בלונדין. אחר-כך בא “צד” השלישי – התושב הלא-יהודי. והנה, את החופש אשר נקבל אנחנו בהנהלת ענינינו הפנימיים, יקבל גם הוא בהנהלת עניניו הפנימיים; חופש גמור בעניני הדת, ההשכלה, הסיוע, – בכל עניני הקהל. זולת זה, אנו חושבים, כי, אם הערבים יחפצו אשר גם מיניסטרים ערביים יהיו בועד-השלטון, – נסכים לכך – עפ”י הפרוֹפוֹרציה של 10.000.000 יהודים, אשר לא הספיקו לשוב אל הארץ, לעומת 600.000 ערבים הגרים בסוריה וארץ-ישראל; ויהיה וזיר לעניני הערבים, והוא גם יכּנס לועד-השלטון, ואין אנו מתערבים בעניניו. 5 שלנו, ן-1 שלהם. ל“צד” השלישי יש איפוא כבר שתי גאַראַנטיות; אוֹטוֹנוֹמיה פנימית, וזיר מיחד בועד-השלטון, גם גאַראַנטיה שלישית יש לו – הנציב אשר ישגיח, כי לא ייעשה עוול, לא ייגרם עלבון לשום איש, וכמובן – גם לא לתושב הלא-יהודי.
מי יהיה הנציב? כבר אמרתי, כי אין דורשים להציע את הנציב. אם ממשלת אנגליה רואיה לכך, כי ועידת- השלום תמסור בידה את ההשגחה על ארץ-ישראל ואת התעודה לבנות בה את “הבית הלאומי” של עם-ישראל, ראויה היא גם-כן, כי עם-ישראל יאמין בה בנוגע למינוי הנציב, שבתעודתו יהיה כתוב, כי ארץ-ישראל צריכה להיעשות לבית לאומי לעם-ישראל, בלי גרוֹם עלבון לאחרים. וכשיבוא אחד להתאונן על עלבון שגרמו לו, – יוכל הנציב לאמור למעליבים: “רבותי, כזאת אל תעשו!”
זהו כל הבנין. כמובן, כי על הפרטים לא כאן המקום ולא עכשיו הזמן לדבר. צריך יהיה למסור את כל זה לועדה, והועדה תכניס בודאי תיקונים; האסיפה תקבל לא את ההצעה הנוכחית, אלא את ההצעה שתביא לה הועדה. אבל יהיה מעניין, כי במשך שעות אחדות יקומו חברי האסיפה ויביעו את דעתם הנוגע לכל דבר, או לפרטים שונים, וּועדתם תתחשב עם ההערות האלו.
יש עוד שאלה. פעמים, שהיהודי נהפך לעָנָיו ואומר: “איך אוכל לדון על דברים גדולים כמו אלה?” בניגע לטענה: “אנו חננו רק חלק קטן” – מוצא אני, כי נכונה היא. נכון! אתם, יהודי ארץ-ישראל, הנכם רק חלק קטן של האומה העברית כולה. ולכן אין אנו מציעים, כי תשלחו ועדה לועידת-השלום.. יש לנו באת-כוח של עם-ישראל כולו, ההסתדרות הציונית, והיא צריכה לשלוח. אולם יש לנו גם ישוב עברי בארץ-ישראל, הסתדרות ארץ-ישראלית. ואל ההסתדרות הציונית העולמית צריכה ההסתדרות הארץ-ישראלית לשלוח את חוות-דעת הישוב הארץ-ישראלי, כמו שתיגלה אליה חוות-דעת הישוב היהודי ברוסיה, וכו'. תאמרו: “יש הבדל בין הישוב היהודי ברוסיה ובין הישוב היהודי שבארץ-ישראל בכסף ובכוחות איטלקטואַליים”. נכון הדבר. אולם הישוב הארץ-ישראלי עשיר יותר בנסיון – איך אפשר לסדר ישוב למרות כל התנאים ומפריעים והמתנגדים, למרות כל המכשולים והמעצורים.
חבאינו-לעבודה בחו"ל, מנהיגינו וצירינו יוכרחו להתחשב קודם-כל עם דעת ארץ-ישראל. לא רק אני אומר את הדבר הזה; כל גדולי האומה העברית אומרים את זה. רק לפני שבועות אחדים נאם הא' הרברט סמואל, מי שהיה מיניסטר באנגליה – ועכשיו הוא אחד העובדים הציונים – נאום. נאומו זה התפרסם אחר-כך בעתונות האנגלית. בנאום הזה הוא אומר: “הגיע הזמן, שנדרוש מאנגליה לאמור לנו, מהו הפירוש של ‘בית לאומי’; יחד עם זה – גם לשאול את עצמנו, מהו הפירוש”. “וקודם-כל, – אמר, – צריך לשאול את דעת הישוב הארץ-ישראלי, כי לו ישש הרשות לאמור את המלה הראשונה”… למרות זה שקשה הדבר לרבים מכם לשהות פה עוד איזה זמן, הייתי מציע בכל-זאת, כי יתנו את האפשרות הגמורה להווכוח על השאלות האלו, בלי צמצום והגבלות, צריך להקריב את הקרבן הזה של עוד שעה או עוד יום, למען-אשר תוכל המשלחת שתלך מפה ותדבר עם ווייצמאַן וסוֹקוֹלוֹב, לקבל מכם מנדט ולאמור: “אלו הן הדרישות, אשר הישוב הארץ-ישראלי דורש!”
אך דבר אחד עליכם לזכור, כי אין עושים קוֹלוֹניזאַציה, אם האיסטרומנט הממשלתי איננו נמצא בידינו, או אם איננו, לכל-הפחות, {לא} נגדנו…
אלו הן הדרישות, אשר לפי דעתי עליכם לדרוש ולמסור את המנדט הזה לשליחיכם – לחו"ל. אם תקבלו את כל התוכנית הזאת – מוטב; על-כל-פנים, אם גם לא תקבלו את כולה, – אני מקווה שתקבלוה בתור בסיס (מחיאות כפּיים).
הא' ז’בוטינסקי: – אני מציע, כי ישאלו קודם את השאלות על פרטים שונים. הויכוחים “הכללים” – על כל הצעת-התוכנית יבואו אחר-כך.
האסיפה הסכימה לכך.
הא' דיזנגוף: – מי ממנה את חמשת הוזירים? מי בוחר אותם? מאיזה קהל בוחרים אותם? מארץ-ישראל או מחוץ-לארץ? – מי היא הממשלה המקומית? – האם היחס בין הערבים בועד-השלטון יהיה רק 1 נגד 5? – מאַין יבואו המסים? – איך יכניסו יהודי-חו"ל את חלקם במסים?
החכם-בּשי: – בתכנית נאמר: “ועד-השלטון, תחת השגחתו של הנציב, יחוקק ויפקוד בכל עניני הממשלה בארץ-ישראל, חוץ מאלה: א)… ב) עניני המקומות הקדושים”, – אשר יימסרו בידי ועד אינטרנאַציוֹנאַלי מיוחד. אני רוצה להבין, כי הכוונה היא ל“מקומות הקדושים” של הנוצרים; אבל המקומות הקדושים של היהודים – יכּנסו לזכותנו. הייתי מציע, כי גם המקומות הקדושים שיתגלו אחר-כך יכנסו אך ורק אל תחת חסותנו. הבנתי לרעוֹ של הסעיף הזה? זאת שאלה אחת. – השאלה השניה היא על-דבר הנתינות. מתוך התכנית יוצא, כי אזרחי ארץ-ישראל יהיו גם נתיני ארץ-ישראל וגם נתיני ממשלת ה“נאמן”; איך יתואר הדבר הזה – נתין שתי ארצות, או שתי ממשלות. אנו צריכים לדרוש, כמובן, כי האזרח הארצישראלי יהיה רק נתין ארץ-ישראל. – השאלה השלישית היא על דבר האוֹטוֹנוֹמיה: אוֹטוֹנוֹמיה פנימית תהיה לנו, ואוטונומיות פנימיות גם לשאר העדות. דבר כזה ישנו גם היום. ובכן: כשתנתן לנו אחר-כך האוטונומיה, התהיה זאת רק נתינת הרשות של האוטונומיה הפנימית או גם נתינת האמצעים להוצאתה-לפועל.
הא' ילין: – א) מה יהיה בדינים שבין יהודי לנוכרי? ב) על דבר השלטון הפנימי – העיריות; איך תורכבנה אלו: על=פי בחירות מהתושבים, או ישנן הצעות אחרות? ג) האם לא יבואו הערבים לבקש למנות וזיר, לועד-השלטון – בתור בא-כוחם – מלבד המיניסטר המיוחד לעניני הערבים אשר בועד-השלטון?
הד"ר שרמן: – א) היש שינויים בתוכנית הזאת מלפני שבוע-ימים? (הא' ז’בוטינסקי עונה: אין!) ב) כמה זמן יתקיים ועד-השלטון? ג) האפשר להחליף את ועד-השלטון בתוך הזמן אשר נועד לעבודתו?
הא' פפר: – א) נאמר, כי יהיה נציב, אשר ישגיח על ההחלטות והמעשים. איך מתארים את הדבר הזה? האם רק יתבונן לחוקים ומעשים, או צריך לפנות אליו לאישור בכל דבר, – למשל – על-דבר מסירת קוֹנצסיות? ב) על-דבר המסים. כל ארץ מתפרנסת מהמסים. המסים האלה באים מכל תושבי הארץ, והממשלה מסדרת את הכנסוציה לטובת כל תושבי הארץ. והנה הערבים הם עכשיו הרוב; הכי יכניסו הם מסים יותר גדולים לממשלתנו, בשעה שצרכינו החומריים והרוחניים הם יותר גדולים מצרכיהם? ד) על-דבר הצבא. הצבא מגן על גבולות הארץ ועל הסדרים בתוך הארץ, הניזון הוא רק מהיהודים. או מכל תושבי הארץ? ומאי-אלה מקורות יתכלכל הצבא הזה?
הא' רמז: – א) מהו הקשר בין הדרישות המדיניות ובין הדרישות הכלכליות? קבלתי רושם, כי הקשר הזה לא יצא די ברור. אני חושב – ובודאי חושבים כן גם אחרים, – כי שאלתנו המדינית היא שאלה כלכלית-מדינית בעיקר; צריך להיות קשר אמיץ, ברור ובולט, בין הדרישות הכלכליות ובין הדרישות המדיניות; ואם זה חסר, – הרי זה דפקט אוֹרגאַני. ב) לא ברורים לי למדי הקוֹמפטנציה והגבולים של ארבעת השלטונות: הנאמן, הנציב, ועד-השלטון, האוֹטוֹנוֹמיה הפנימית. ג) היש זמן מוגבל לנאמנות – אם אין? מדברי המרצה הבינות, כי ה“נאמנות” היא רק זמנית, אבל יחד עם זה, צריך היה לאמור את הגבר במפורש, כי ועידת-השלום תקבע לנו זמן – עד אימתי יהיה גורלנו נתון בידי ה“נאמן”. ד) מה יהיה הקשר בין חבר-העמים ובין המדינה היהודית? על-פי ההצעה הזאת יוצא, כי המרחק ביננו ובין חבר-העמים יהיה יותר מדי גדול. לפי דברי המרצה יוצא, כי סיבת ה“הרכבה” של התוכנית הזאת נובעת רק מתוך “אי-הנורמאַליוּת אשר בארץ-ישראל”; אולם, אולי ישנן גם סיבות אחרות, אשר אי-אפשר לפרסם אותן?…
הד“ר בהם: – המובטחה הקוֹנסטיטוּציה הזאת רק ע”י אנגליה בלבד או ע"י חבר העמים?
הא' גולדברג: – למה לא ציינו המרצים את גבולות ארץ-ישראל?
הא' ז’בוטינסקי: – על-דבר גבולות ארץ-ישראל יש תזכיר מיוחד, אשר איננו מוכן עדיין כולו.
הא' גליקין: – הייתי רוצה, כי הא' ז’בוטינסקי יכניס לתוך ה“תבנית” סעיף על-דבר יציקת מטבעות, מיליציה, דואר.
הרב רובין: – היהיו המסים שייכים לממשלה האנגלית או לועד-השלטון?
הא' ז’בוטינסקי: – אני אענה עכשיו על כל השאלות:
מי ימנה את ועד השלטון? – את ועד-השלטון ימנה סגן-הוזיר הציוני, שיקבל בהסכם שני “צדדים” – ההסתדרות הציונית והממשלה האנגלית (אנו מניחים, כי ממשלת ה-" trustee " תהיה אנגליה) – לממשלה האנגלית הוא יציע את הוזירים, והממשלה האנגלית תאשר אותם. אבל מכיון שהוא ציוני, והקונגרס הציוני יבחר בו – בסגן-הוזיר הזה, – אז, מובן מאליו, כי בקונרגס הציוני בוחרים ועושים את רשימת הוזירים לחברי ועד-השלטון; הקונגרס נותן לו את הרשימה, והוא מציע את הרשימה הזאת, בתור מתווך.
מאיזה חוג יהיו הוזירים – חברי ועד-השלטון? על זה לא נכתב כלום. השאלה נשארה פתוחה. הם יהיו מאותו החוג, שהקונגרס הציוני ימצא לנכון לקחת אותם משם. הם יהיו – או כולם אנגלים, או-החצי אנגלים והחצי יהודים. ואולי ייבראו “בין לילה” “גאונים”, אז כולם יהיו יהודים.
על-דבר הפאַרלאַמנט – דנו הרבה, ובאנו לידי החלטה, כי לעת-עתה אין אנו יכוללים עוד להציע, או לדרוש, פּאַרלאַמנט: אם הוא יהיה דמוֹקרטי הוא יהיה נגדנו; אם נשתדל למצוא רוב – לא נצליח, הרוב איננו לנו. “בוחרי” ארץ-ישראל, אזרחי ארץ-ישראל, עוד לא שבו. והם, אזרחי ארץ-ישראל אלה, הנמצאים בגולה ומתאַוים לשוב לארצם, הם – הפלאַטפוֹרמה המוסרית שלנו. אמרנו איפוא: לעת-עתה יהיה ועד-השלטון בלי פאַרלאַמנט.
מה יהיה תפקיד ועד-השלטון? כל מה שממשלה עושה בארץ אחרת – יעשה הוא פה: יוציא חוקים בענינים הכלליים; יגבה מסים; ישלח פקיד הנה וגוֹברנוֹר שמה, לא תהיה לנו הרשות להתערב בעניני הצבא ועניני “חוץ”; עניני המקומות הקדושים, אשר יימסרו בידי ועד אינטרנאַציוֹנאלי; וכן גם בענינים הפנימיים של כל “קהילה לאומית”; המשפטים הדתיים והאזרחיים-הפנימיים, עניני השכלה, סיוע וכדומה.
מסים. אין לממשלה המקומית – לועד-השלטון – רשות לגבות מסים מכל יהודי העולם. זאת היא רק ממשלה יהודית ארץ-ישראלית. הממשלה הזאת גובה את המסים רק מכל תושבי הארץ, והיא מוציאה את הכספים האלה באופן-של-צדק. – אנו יש לנו גם אמצעים אחרים, עלינו להביאם מחו"ל.
המקומות הקדושים של הנוצרים, וכו'. ועד-השלטון ישלוט בכל ארץ-ישראל, מלבד במקומות אלה. על המקומות הקדושים המשותפים תפקח ועדה משותפת.
על-דבר נתינות ארץ-ישראל. אנו חפצנו להשיג בזה שני דברים. היושב בארץ-ישראל הוא נתין ארץ-ישראל, אולם דרושה לו חסות בנסעו לארץ אחרת, – ולנו – אין צירים וקוֹנסוּלים בארצות אחרות אשר יוכלו להגן עליו.לא רצינו לכתוב את המלה Protégé, וכתבנו את המושג " Membership of the Trustee State ", אולם לא קבענו את המלים האלו.
אמצעי האוֹטוֹנוֹמיה הלאומית-הפנימית. האוֹטוֹנוֹמיה הלאומית יהיו לה ברשותה דברים, אשר במקומות אחרים נמצאים הם ברשות הממשלה. היא תוכל לגבות מס מיוחד לצרכי בתי-כנסת ובתי-ספר, וכדומה.
משפטים בין יהודי לנוכרי. – את הדבר הזה צריך להשאיר לממשלה. אנו נדרוש, כי בבתי-המשפט יהיו גם שופטים יהודים וגם שופטים לא-יהודים. שאלת השפה היא אמנם שאלה קשה, אבל יש כבר נסיון בדבר הזה מארצות אחרות, שגם שם עומדת שאלה זו על הפרק, ושם יודעים כבר איך לפתרה.
העיריות. ויתרנו על פרק שלם בנוגע לשלטון מוּניציפּאַלי. אנו חשבנו כך: יש מקומות מיושבים רק ע“י יהודים, כמו ראשון-לציון, רחובות, זכרון-יעקב, חדרה, וכו'. השלטון המקומי יהיה איפוא שם – גם-כן יהודי. אבל ישנם מקומות מיושבים ע”י יהודים וערבים גם יחד – הערים. על כן אמרנו: אולי אפשר יהיה גם בערים “להציל” מקומות ידועים כמו תל-אביב וכדומה? כלומר, אולי אפשר יהיה לקבל בשביל פרוור כמו תל-אביב – מוניציפּאַליה נפרדת. שכונה בפני-עצמה תהיה לה הרשות לדרוש זכות של שלטון עצמי-מקומי. אבל גם בהוציאנו שכונות אחדות, המיושבות אך ורק ע"י יהודים, מכלל הערים עצמן, תשארנה עוד בכל-זאת ערים “מעורבות”. עליהן יהיה איפוא להכנע להכרח ולהסכים לשלטון מוניציפּאַלי מעורב. בירושלים, למשל, נהיה תיכף הרוב בשלטון המוניציפּאַלי הזה, ביפו – היום עוד לא, אבל אחרי שנים אחדות נהיה הרוב.
סגן-הוזיר רק מציע את המיניסטרים – חברי ועד-השלטון.
הממשלה המקומית האקטיבית היא לועד-השלטון.
כמה שנים יהיה ועד-השלטון קיים? לא הכנסנו את הפרט הזה ב“תוכנית”. אולי תקבעהו הועדה. ואולי יותר טוב לא להכניס את הפרט הזה. הן אצלנו אי-אפשר, כי הקונגרס הציוני “ישב” כל הזמן, ובהיות אי-שביעות-רצון מעבודת המיניסטרים – להתאונן עליהם לפני הקונג
באי-אלה מקרים פונים לנציב? כשמוציאים חוק חדש הזקוק לאישור. ובכלל, יש ענינים חשובים – ויש ענינים פשוטים. ואפשר תמיד להבין ולדעת, מה זקוק לאישור הנציב.
על-דבר הקונצסיות. הענין הזה מסור אך ורק בידי “החברה ליישוב ארץ-ישראל”.
מה יהיה הקשר בין החברה הישובית ובין הדרישות המדיניות? כשיש לנו ממשלה, – הלא צריך לשאול, מי יעשה את הקוֹלוֹניזאַציה, את האניטאַציה לקולוניזאַציה? את ה“אינסטרוּמנט” הזה קראנו בשם “החברה ליישוב ארץ ישראל”, אשר הד"ר הרצל קרא לה בשם “חברת-הצ’אַרטר”.
הצבא. את עניני הצבא הוצאנו מהקומפטנציה של שלטון-הארץ: ראשית, מפני שכך נוהגים בכל “קולוניה”; באופן אחר לא תוכל אנגליה לקבל את האחריות עבור “קולוניה” שיש לה צבא עם תותחים. שנית – אם נקבל צבא – נצטרך לקבל גם ערבים. נשאיר-נא איפוא לעת-עתה את השאלה הזאת, ונסתפק בפרצדנט של גדודים עבריים.
היהיה ועד-השלטון זמני? – כן! לכמה זמן? – כל זמן שלא יהיה לנו רוב בארץ.
על-דבר פּאַרלאַמנט. כשיהיה לנו רוב – נדרוש פּאַרלאַמנט.
על-דבר ה“קשר”… נעזוב-נא לעת עתה את השאלה השאת. אם נראה, כי “בעל-החוזה” מגן עלינו ניטב – טוב; אם נראה, כי הוא לא טוב – נדרוש אז את “פיטוריו”. אבל, בשעה שעושים “שידוך” – אין מדברים תיכף על-דבר “גט”…
כל דרישה תנתן לנו ע"י ועידת-השלום. היא תבחר באנגלית בתור " Trustee " אם תשוּנה, למשל, הממשלה באנגליה, – לא יהיה בידה הכוח לשנות את מצב-הענינים הזה פה.
יציקת-מטבעות, דואר. כל מה שהממשלה האנגלית עושה ב“מושבותיה” – יעשה ועד-השלטון גם פה.
מכס. דבר זה הוא מורכב מאד. אי-אפשר לפתח אינדוּסטריה, בלי הטיל מסים על סחורות המובאות מחוץ-לארץ. מלבד זה: מכס קשור גם בחוזה עם ממשלה חיצונית. למשל: לאנגליה מכניסים סחורה צרפתית ידועה בלי מכס; וכשמכניסים את הסחורה הזאת לאובטראַליה – צריך לשלם שם מכס. הפאַרלאַמנט האוסטראַלי קיבל את החוק הזה. וממשלת אנגליה אישרה אותו. החוזה הזה בין אוסטראליה וצרפת “עבר” דרך אנגליה – אצלנו בפרוגראַמה – אין הדבר הזה; אולי תכניס ועדתכם את הדבר הזה.
בויכוח הכללי על “התוכנית” השתתפו בין השאר: דיזנגוף, ילין, החכם-בּאַשי ב. עוזיאל, בן-צבי, שפאינצק, ד“ר לוריא, רמז, בן-גוריון, שילר, לודוויפּוֹל, איזמוז’יק, ד”ר יפה, ויו“ר הישיבה ד”ר טהוֹן, חברי “פועלי ציון” הרחיקו לכת בדרישת התיקונים ודרשו, שממשלת ארץ-ישראל תבּחר במישרין על-ידי יהודי כל העולם, כי בכל ארץ מארצות הגולה ייווצר “סיים” (“מורשון”) יהודי אבטונומי, ייבּחר “סיים” עולמי יהודי, שמושבו יהיה בירושלים, בידיו השלטון על הארץ ולרשותו מיליציה יהודית. הם דרשו להגביל מראש את הסמכות וגם את תקופת ה“נאמנות” של מעצמת-ה“טראַסטי” – עד שייווצר רוב יהודי בארץ. היו שדרשו לקבוע בחוקה את “הלאמת כלי-היצירה” והקרקע. היו בויכוח גם “מינימאַליסטים” (כגון איזמוז’יק), שהעדיפו מעמד של “קולוניה אנגלית” על עצמאות מדינית, – “כי עדיין חלשים אנחנו מלקיים את עצמאותנו”. לודוויפּוֹל טען לדרישות מאַכסימאַליות בועידת השלום, “מכיון שאנגליה זקוקה לנו כשומר על הדרך להודו במקום הקיסרות העוֹתוֹמנית שנפלה”. שילר עמד באריכות על ה“סוֹפיזמוּס היוּרידי”, שלפיו כבר מהווים היהודים כביכול רוב בארץ ישראל, מכיון שכל יהודי הגולה הם אזרחי הארץ “בכוח”; הוא הגדיר “סוֹפיזמוּס” זה כדבר הנובע מתוך “הפחד מפני הערבים”. ד"ר טוֹהן היה פסימי לגבי הסיכויים בועידת השלום ואמר, כי לפי דעתו אפשר להשיג רק “התפתחות אטית לקראת רוב”, ובינתיים תהיינה בארץ “אבטונומיות אחדות רחבות” – לכל עדה לחוד.
למחרת היום (י"ט בטבת) השיב ז’בוטינסקי למתווכחים.
בין ההערות השונות, אשר שמעתי, על-דבר דרישותינו הלאומיות, יש הצעות אחרות לתיקונים, אשר, כמדומני, אפשר יהיה להציען לפני הועדה הפרמאַננטית – “להתבונן”, לעיים בהן, ואולי גם תקבל אותן. – א) על-דבר זכות יום-השבת. ב) על-דבר השם “ארץ-ישראל”. בתוכנית שהצענו כתוב: “שמה הרשמי בעברית יהיה ארץ-ישראל”. והיתה הצעה, כי שמה יהיה בכל הלשונות ארץ-ישראל, בלי תרגום לשפה אחרת. ג) הערה מענינת מאד בנוגע לחוב העוֹתוֹמני. ד) הצעה בנוגע לזה, שצריך להזכיר את ביטול הקאַפיטולאַקציות. אפשר, כי זה דרוש להזכיר. ה) הצעה להחליף את המבטא “שארץ –ישראל תהיה ביתו הלאומי”, National Home" “, במבטא “שארץ ישראל תהיה מדינה עברית”, כלומר – שא”י תשוב להיות מדינה עברית; לא מדינה עברית תיכף-ומיד. – את ההצעות האלו ועוד הצעות אחרות, כאמור, ארשה לעצמי להציען לפני “הועדה התמידית” – “להתבונן” בהן, ואולי גם לקבלן.
בנוגע לעניני הצבא, – כי לא את כל עניני הצבא צריך להוציא מהקוֹמפטנציה של ועד-השלטון, – אולי צריך להזכיר, כי גדוד עברי או גדודים עבריים ישארו בארץ, – אם גם לא אותם האנשים; – אבל להזכיר את הדבר הזה באופן יותר פרינציפאַלי, ז. א. להשאיר את כל עניני הצבא בידי ועד-השלטון, – לא הייתי מציע את הדבר הזה, ולא אציענו לועדה התמידית, – לרגלי סיבות אשר אבררן בסוף נאומי.
והרשוני-נא לדבּר שוב בפרוטרוט על הענין החשוב הזה. – אני מבין, כי אתם עייפים, ואשתדל לקצר עד כמה שאפשר. לוּ דברתי בשפה אשר אני שולט בה יותר, הייתי יכול להצטמצם; בשפה העברית – אני נאלץ, לדאבוני, לחפש מלים ומבטאים, אבל, אשתדל לא ליגע אתכם.
יש אי-הבנה גדולה על-דבר היחס בין קולוניזאַציה ובין הממשלה. אם תתבוננו בדברי-ימי קולוניזאַציה – תראו, כי קודם-כל באה ממשלה ואחרי-כן קולוניזאַציה. מה שעשיתם פה – זאת היא לא קולוניזאַציה; זאת היא “פוֹליטיקה קולוניזאַטורית”. אינכם יכולים לאמור: Nous avous colonise le pays 1. הראיתם לעמים, איך אפשר לסדר ישוב בארץ ציה ושממה, על אף כל המכשולים והמעצורים, החוקים ומסובבים והסדרים הפרועים; אבל ליַשב ארץ, להכניס אליה המונים אשר יעלו וירבו על ההמונים היושבים בה, – זהו דבר בלתי-אפשרי, אם לא תהיה קודם איזו “ממשלה”. אין אני אומר: “תנו לנו מדינה עברית תיכף-ומיד!” אפילו אם תבאנה הממשלות ותצענה לפנינו את הדבר הזה. – הן אולי תַאֲמֵנָה בו; אנו לא נאמין. אבל אני אומר: בעתיד יכולה המדינה העברית להיות – ע"י “פּרוֹצס”; אולם את הפּרוֹצס הזה אי-אפשר לעשות, אם הממשלה איננה מושפעת על-ידינו.
היו אנשים תמימי-לב, אשר דרשו “דלת פתוחה”. – רבותי, כדי לישב ארץ – צריך שהארץ תהיה מוכנה, דרוש לפתח אותה, הלא-כן? אבל, מי יפתח? איש פרטי? מי יעשה את החוזה המסחרי עם ארץ אחרת? מי יעשה את המכס, העוזר להבטחת האינדוּסטריה ולהתפתחותה? הן בשביל כל דבר ודבר רושה ממשלה, העוסקת בעיני הארץ. – אם תעבור מסילת-ברזל על-יד מקום שיש שם ישוב יהודי – הישוב היהודי יתפתח; אם יבנו נמל בעיר-חוף יהודית, ויתנו את האפשרות ליהודים ותישב שם מקודם, – אז תהיה העיר הזאת עיר-ואם בישראל. אולם, מי ידאג לכל זה? מי ישגיח, כי מסילת-הברזל תעבור על-יד העיר היהודית ונמל ייבנה בעיר-החוף המיושבה יהודים? – ממשלה, אשר תהיה “לנו”. – אחדים אמרו: “נדרוש רשות כניסה חופשית!” אולם, מה זאת, רבותי, כניסה “חפשית”? נניח, כי הנכם היום הפאַרלאַמנט של יהודי ארץ-ישראל. והנה באו ואמרו לכם: “מאודיסה עומדים לשלוח לארץ-ישראל 20 אניות, ובכל אניה 1.000 מהגרים יהודים, ולכל מהגר אין אף פרוטה אחת בכיס”. התרצו זא, כי הכניסה תהיה חפשית, כי כל אחד יכנס לארץ – בלי נטילת רשות למפרע? התתנו להם להכנס? לא! הן תאמרו: Stop אי-אפשר להכנס! מה זאת אומרת “דלת פתוחה?” “דלת פתוחה” – זאת אומרת, כאשר יש שוֹעֵר על-יד הדלת; פותי את הדלת בשעה שזה מועיל בשביל הקולוניזאַציה היהודית. וסוגר את הדלת – בשעה שזה מועיל בשביל הקולוניזאַציה היהודית. – ממשלה דרושה לנו! ממשלה תחת פסידוֹנים ומסווה, אבל “משלנו”. אולם, אם לא תהיה לנו ממשלה, אז נראה, כי אין אנו מתפתחים. ואזי יהיה עלינו לבוא שוב בצעקה: אל חבר-העמים – אם יתקיים, אל ועידת-השלום – אם תהיה עוד מלחמה בעולם; ואם הם לא יתקיימו- נהיה כקול הקוֹרא במדבר.
מנהיגי התנועה הערבית הם אנשים פשוטים, אבל יש להם שכל בריא. הם אינם מתנגדים לתנועה הציונית, ל“ממשלה היהודית”; הם מתנגדים רק לאימיגרציה. כולכם יודעים, אין הם מזכירים את הציונות, אלא את האימיגרציה. אין הם רוצים אפילו באימיגרציה המוצעה ע“י המתבוללים קלוֹד מוֹנטיפיוֹרי ורינך. אם תבואו אליהם ותאמרו: “אין אנו דורשים ממשלה!” אז יענו לכם: " כן, עכשיו אינכם דורשים ממשלה; אבל אחרי עשרים וחמש שנה תדרשו את הממשלה, יען-כי אז תהיו הרוב וגם הדימוֹקראַטיה”. – אתם רואים איפוא, כי עיקר-התנגדותם אינה נגד “הממשלה היהודית”.
אמרו: “אנו מוציאים את העם המקומי מכלל השלטון”. הדבר אינו כן; אנו מציעים: “וזיר מיוחד לעניני הערבים ייחשב גם-כן לחבר ועד-השלטון”.
אבל יש סכנה אחרת. אומרים: נבקש, כי יתנו לארץ ממשלה אדישה – לא על צדנו ולא על צדם. – כל הנהלת-הממשלה מורכבה מאנשים חיים ומרגישים, וטבע האיש הוא כזה; כשמרבּים עליו דאגה – הוא כועס, כשמקילים עליו את עבודתו – הוא שמח. – והנה, השלטון “האדיש” יבוא ויראה, כי דרישות העם הערבי הן פשוטות, ודרישותיו של כל יהודי הן פרוֹבלמה. אם נקח את העוֹל הזה ונשֹים אותו על שכם פקיד אנגלי, אשר בא אולי להיטיב לנו – אבל לא להקריב את חייו – אז כעבור שבוע-ימים יאמר: העם היושב בארץ – אולי הוא שפל וגנב, אבל איננו מרבּה עלי דאגה; והעם הזה הרוצה לבוא לארץ – הוא בשבילי פּרוֹבּלימה, כל אחד מהעם הזה הוא חידה. – מה תהיינה התוצאות? הממשלה האדישה תיהפך בקרוב לאנטי-יהודית; היא לא תסגור אולי את “הדלת” בפני המהגרים היהודים, אבל תפתח אותה שלא לתורך, – למשל – אם יהיה פּוֹגרוֹם בפוֹלניה, רבבות יהודים יבואו הנה במשך זמן קצר, בשעה שאין עבודה בשבילם פה, ובמשך חדשים או אפילו שבועות אחדים יהיה פה משבר גדול, קאַטאַסטרוֹפה נוראה.
“ריבוי ההמון היהודי בארץ-ישראל” הוא פטפוט ריק, אם לא נבוא לעמים ונדרוש: “הבטחתם לנו ‘בית לאומי’ – תנו לנו את האפשרות להכין את הבית”. אם אני הבטחתי לאדוני את בית ספּקטוֹר, – אז אני צריך לתת לך קודם את המפתח והמטאטא. – את כל הדברים האלה, אשר אנו צריכים לספר איש לרעהו, – לאנגלים ולצרפתים אין צורך לספר, – ביחוד לאנגליה, אשר יצרה קוֹנטינֶנטים שלמים שבּהם מדברים אנגלית. הם יודעים, מה קודֵם; ממשלה~ בלי כסף – אין חברת-מניות, בלי ממשלה – אין קוֹלוֹניזאַציה.
ופה מתחילים בז’סטיקוּלאַציה. אין יכולים לבטא, כי אנו רוצים מכּסימליסטים. אומרים: “די לנו להסתפק בראשי-פרקים”; “נדרוש ‘מדינה עברית’ “. – צר לי, רבותי, על אשר אמרו רק " National Home " ולא Jewish State” “2 אבל, מה לעשות?… – היו אסיפות אחדות של מפלגת הפועלים בחו”ל, ושם אמרו: Independent Jewush State” "3 – עכשיו רוצה ועידת השלום, כי יבואו אליה בדרישות מפורשות. – אני חושב, כי די פטפטו כבר אחדים צאתנו על השאלה הזאת. – אומות העולם יושבות ודורשות: “סוף-סוף, מה אתם חפצים?”. ולדאבוני, בקצרה אי-אפשר להביע את דרישתינו, כי-אם באופן מורכב. לוּ היינו עם יושב על אדמתו, כי אז היינו אומרים, Independent, ובזה הבענו את הכל; עכשיו שאין הדבר כן, – אנו מוכרחים להכּנס בפרטים. כשחיברנו את החוברת הזאת – קראנו לה “ראשי” פרקים. השתדלנו לקמץ עד כמה שאפשר; אבל אין אני יודע, אם ֹשם נוכל לדרוש בלי פרטים. רבים מכם לא הבינו תיכף את התוכנית הזאת, – וביחוד – זרים; פּרטים נחוצים.
אמרו – “בלונדון יחליטו”, ואין צורך לעבּד פה את הדרישות. לוּ היה לנו ברגע הזה קונגרס ציוני, כי אז היה הוא הקובע את דרישותינו הלאומיות. אולם, לוּ גם היה אפשר לקרוא את הקונגרס, כי אז גם-כן היה דרוש, שבכל ארץ – מקום שם יהודים נְחִתִּים – יתאספו (באי-כוח) היהודים לאסיפה, וישלחו לקונגרס דלגאַציה בהבעת-דעה. גם עכשיו כך הוא המצב. אין אני יודע, אם יהיה קונגרס ציוני, אבל תהיה מועצה ציונית-כללית. ארץ-ישראל צריכה איפוא לשלוח למועצה הזאת חוות-דעתה על דרישותינו הלאומיות.
עוד אמרו: “לא באי-כוח אלא מומחים”. המומחים מתאספים לעבּד את התוכנית, אבל לאשר אותה – צריכים באי-כוח העם.
אם בעיקרים תסכימו, כי אז הייתי רוצה, אשר דוקא את התוכנית הזאת תקבלו: תוכניתמפורטת.
שאלו: “שולחים את התוכנית הזאת; ואם לא תתקבל –לא נקבל מאומה?!” אין אני יודע. בשעה ששולחים דיפּלומאַט, או משלחת לעזור לדיפּלוֹמאַט, אומרים לו: קבּל מכּסימום! הוא משתדל לקבּל את המכּסימום, ואם אי-אפשר – אז רק שלושה רבעים, ואם מגרשים אותו – הוא הולך בלא כלום. אבל לדרוש הוא צריך – את המכּסימום! ומה זה המכּסימום – עלינו להחליט.
וכאן אנו באים לנקודה מרכזית.
אשתמש במבטא שהתחבב על הקהל – “דרישה אֵילאַסטית”. כן, גם אני מוצא, כי דרישתנו צריכה להיות אֵילאַסטית. אחרים אומרים: אולי לא הגיע עוד הזמן. כי תהיה מדינה יהודית; אחרים אומרים:עלינו לדרוש – מדינה עברית. מהמתונים אחדים אומרים: נדרוש ממשלה לא משלנו, כי אם אנגליה תהיה המושלת; אחד מתון-ביותר אמר, כי עלינו לדרוש “מדינה עברית מצורפה למדינות אנגליה כ”קוֹלוֹניה". – נעמוד-נא על כל אחת מנקודות ההשקפה האלו ונבררה.
אולי לא הגיע עוד הזמן, כי תהיה מדינה יהודית? – מה צריך איפוא לעשות? כל זמן שאין לנו כוח, צריכה לבוא ממשלה אחרת ולהחזיק את “הרסן” – עד אשר נתפתח למדי ונוכל להחזיק אותו בעצמנו. כלומר, דרוש לנו “נאמן” אשר עליו נוכל להשען, כל זמן היותנו זקוקים לכך. מה אומרת ה“תוכנית”? כמדומני, כי גם היא אומרת את הדברים האלה.
אנו רוצים מדינה עברית תיכף-ומיד! – מה פירוש הדברים האלה? הנמסור את שלטון הארץ בידי הישוב העברי אשר בארץ-ישראל? – לא! הישוב העברי עצמו איננו רוצה בזה. אלא מאי? כל העם העברי יבוא ויקבל את מוסדות השלטון. כיצד יסדר את הגבר הזה? כל היהודים המתענינים בארץ-ישראל יקראו לקונגרס, והקונגרס הזה יבחר בשלטון – בממשלת-“הנאמן”, אשר תנהל את המדינה העברית עדי היות בה רוב מסוגל לנהל את המדינה בעצמו, ויבקש את ועידת-השלום לאשר את ה“נאמן” הזה. – מה היא הדרישה הזאת? – חוברת ה“תוכנית” המונחה לפנינו.
הדרישה המתונה אומרת: נסתפק במועט; אל נדרוש, כי לנו תהיה הממשלה, אלא אנגליה תהיה המושלת. – כמדומני, כי הא' דיזנגוֹף אמר את זה. – מה זאת אומרת?
זאת אומרת, כי אנגליה תתנהג בארץ-ישראל – כמו שהיא מתנהגת ב-" Crown Colony “4 שלה; ממנה את הממשלה על דעת עצמה. – נראה-נא, איך תסדר אנגליה את הענינים בארץ-ישראל. ועידת-שלום נתנה לה “תעודה” לפתח את ארץ-ישראל בתור “בית-לאומי” לעם-ישראל. לשם זה עליה יהיה להתיעץ עם איש ממוחה-לדבר, כיתד לפתח את ארץ-ישראל למען תוכל להיות אחרי מספר-שנים לבית לאומי לעם העברי. היא תיסד “דפּאַרטמנט מיוחד לעניני ארץ-ישראל”, אשר בראשו יעמוד המומחה דנן. הוא ינהל את הדפּאַרטמנט הזה; הוא ימנה את הפקידים הכי-גבוהים של ארץ-ישראל. כל המיניסטרים של הקאַבּינט האנגלי, וגם הפּרֶמיֶר בכבודו-ובעצמו, אינם יכולים להתענין בשאלות ארץ-ישראל; כשתבוא איזו שאלה חשובה בנידון הזה, יקראו אותו ויתיעצו אתו, יען כי הוא המומחה והוא היודע במי בחר להנהלת עניני הארץ. אנו רואים על-פי ז, כי הכּל יתרכז בידו. אני שואל איפוא עכשיו את היותר-מתונים: “המומחה” הזה, אשר יתן עצות לאנגליה על-דבר ארץ-ישראל, – או, לפי אשר ה”חוברת" קוראה לו: סגן-הוזיר – הנחוץ, כי יהיה מומחה לדבר – או לא? הנחוץ, כי יהיה אוהד לנו, ציוני, או לא? מי יהיה אותו האיש, אשר יתן עצות לממשלת אנגליה על-בר ארץ-ישראל? אנו אמרים לממשלות, אשר נתנו לנו את הדקלאַראַציה, כי כאיש הזה, ה“יועץ” הזה, צריך להיות בא-כוח הציונוּת. – את הדברים האלה אומרת – ה“תוכנית”.
גם מנקודת-ההשקפה של המכּסימליסטים וגם מנקודת-ההשקפה של המינימליסטים – “סגן-הוזיר” הזה הוא הקפיץ העיקרי של כל מכוֹנת-הממשלה בארץ-ישראל.
אני עובר עכשיו לדרישה המתונה-הקיצונית; ארץ-ישראל – מדינה עברית מצורפה למדינות אנגליה כ“קוֹלוֹניה”.
צר לי מאד, שאין פה ראש-המתונים; לוּ היה, כי עתה נכנסתי אתו בשיחה פרטית. הייתי שואל אותו: אתה אומר “אני מוסר את הכל בידי ה”נאמן“. טוב! אבל ה”נאמן“, – לוֹיד ג’וֹרג', בּאַלפור, – יענה לך: “אני אינני מומחה לעניני ארץ-ישראל; צריך להעמיד לי איש אשר בעצתו אשאל”. מי יהיה איפוא היועץ? מי צריך להיות היועץ, גם על-פי נקודת-ההשקפה של ראש-המתונים? הוה אומר:סגן-הוזיר הציוני! היה אומר, כי עלינו לשוב לדרישות המוצגות ב”תוכנית".
אני קורא לסכימה הזאת “אֵילאַסטית”. יותר מהדרישות האלו – לא ידרוש, כמדומני, גם הא' בן-צבי. חברוֹ, הא' בּלוּמנפלד, אמר לי פעם, בויכוח: “לא תפסת מרובּה!” אמרתי לו: “תפוס יותר, אם תוכל!”…
העם העברי בחו“ל וה”נאמן" מתיעצים. העם העברי יש לו קונגרס, והקונגרס שולח בא-כוח לממשלה האנגלית ומבקשה לקבל אותו בתור ציר. אנו קראנו לו בשם “סגן-וזיר”. אם השם הזה איננו מוצא חן בעיניכם – קראו לו: “סטוֹלוֹנאַצ’אַלניק”, “אוֹקוֹלוֹטוֹצ’ני נאַדזיראַטֶל”5 – אבל הן כולכם מודים, כי היועץ הזה הוא נחוץ.
אמרו, כי התוכנית הזאת בנויה על “הפחד מפני הערבים”. אולי גם בלי “הפחד” לא היתה התוכנית אחרת. אבל, על-כל-פנים, מכיון שאנו מפחדים – אין אנו רוצים, כי תהיה פה קוֹנסטיטוּציה נוֹרמאַלית, יען-כי מצב ארץ-ישראל הוא בלתי-נוֹרמאַלי; רוב “בוחריה” לא שבו עדיין לארץ. אם תהיה פה קוֹנסטיטוּציה נוֹרמאַלית, אחראית כלפי ה“רוב”, אז רוב משלנו לא יכּנס, וגם אתכם, – במחילה מכבודכם – יגרשו מן הארץ. אנו רוצים איפוא, כי תהיה פה ממשלה.
– עם מי יתיעצו באי-כוח הממשלה האנגלית? לא עם אלה שכנגדנו. – אבל, הכל-זאת, יש הבדל בין “יועץ” ל“יועץ”, ובין אנגלי לאנגלי. – הלא גם פה בארץ ישנם גוֹבֶרנוֹרים הנוטים לנו וגוֹברנוֹרים המתנגדים לנו ולכל שאיפותינו. דרוש איפוא, כי הממשלה האנגלית תתיעץ עם איזה מומחה ציוני. מי היה המומחה הזה? רצוי, כי ייבּחר ע"י הקונגרס הציוני, האוֹרגאַן העליון של ההסתדרות הציונית – באת-כוח עם-ישראל כולו.
אני מבין, כי בזמן הראשון לא כדאי אולי, כי יבואו מיניסטרים יהודים לועד-השלטון. קודם-כל, אינני יודע, אם כבר ישנם בינינו אנשים המסוגלים לכך. גם יאַפוֹניה, בעלוֹת שחר תחייתה, הזמינה לארצה מומחים אנגליים וגרמניים, אשר הקימו דור של יאַפוֹנים בקיאים ומומחים לכל ענפי-החיים השונים; ומששָׁלמה עבודת האנגלים והגרמנים – שילמה שכרם בכסף מלא, אמרה להם “תודה!” – כלומר עבודתכם נגמרה. – אולי זה יותר טובבשבילנו. ואולי נבוא לידי הסכמה גמורה עם הערבים, ואין אז “פחד ערבים” לנגד עינינו, ואפשר יהיה לשלוח יהודים. ואולי יוולדו פתאום גאונים יהודים, – אז גם-כן צריך, כי שם, המרכז הממשלה האנגלית, – ממשלת-ה“נאמן” – יהיה יועץ, אשר יוכל לאמור: “ישנם כבר יהודים המוכשרים לכל התעודה הזאת”. – בתוכנית הזאת לא כתוב, מי יהיו המיניסטרים וכמה. דוקא המיניסטר לעניני ערבים- הוא ערבי, והמיניסטרים לעניני היהודים – די יהיה אם ייבּחרו ע“י סגן-הוזיר הההציוני; יהיו יהודים – או לא-יהודים. – התוכנית הזאת היה “אֵילאַסטית”; אפשר לעשותה – כולה אנגלית, חציה אנגלית, חציה עברית, כולה עברית… יש האומר: “מדינה עברית תיכף-ומיד!” יש האומר: " Crown colony תיכף- ומיד!” על-כל-פנים נחוץ לנו אותו שלטון, אשר בכל מקרה חשוב הנוגע לעניני ארץ-ישראל יתיעצו עם “מומחה יהודי לעניני ארץ-ישראל”. בין “הקיצונים” יש כאלה הקושרים את גורלה של האומה העברית בתקוה, ובתקוה יפה מאד; יבואו ימות המשיח! יש האומר: עלינו לדרוש את הלאמת הקרקע וכל כּלי-היצירה, ואחרים אומרים: עלינו לחכות עד אשר יהיה חבר-העמים, והוא יהיה ה“נאמן” והוא יעמיד לנו את הנציב. אחר: כי יתנו לנו “סיימים”6 בכל ארץ וארץ, וה“סיימים” האלה יבחרו “סיים” עליון אחד, והוא – ה“סיים” העליון הזה – יהיה נושא-זכויותינו; לא הקונגרס הציוני. – אני משתתף בתקוות האלו, אבל איןאני יודע, ואין אתם יודעים, “מתי יבוא המשיח?” – אין אני בטוח ביהודי אנגליה וביהודי אמריקה וביהודי חלק מאוסטריה, אם יסכימו לדרישות האלו – של ה“קיצוניים”. ואם נחכה עד אשר יהיה צדק ויושר בכל העולם, אז נאחר את המועד – ועידת-השלום תגמור מכבר את עבודתה ותתפזר. עלינו לבוא תיכף אל ויעדת-השלום בדרישות. ואם נמצא שם – בראש ועידת-השלום – סוציאַליסטים, כי אז אנו יכולים לבוא ולדרוש את הדרישות ה“משיחיות” האלו, אבל, אם נבוא לועידת-השלום ונמצא שם – בראש ועידת-השלום – את כל אלה שעמדו עד עכשיו בראש הממשלות, – ואני מפחד, כי כך יהיה הדבר – אז עלינו לדרוש ולקבל את זה שהם הבטיחו.
את התוכנית הזאת לא הייתי קורא מכּסימליסטית" או “מינימליסטית”, אלא “אֵילאַסטית”. אם נבוא אל ועידת-השלום ונראה, כי אנו יכולים לקבל את הכּל, אז נוכל להכין – על פיה – את כל התוכן של מדינה עברית; ואם נראה, כי יש סכנה, אז נוכל להכין – על פיה – ולגייס את כל כוחותינו להגנה.שואלים: למה אתם מקדימים הרבה – מציעים לנציב את זכות הוֶטוֹ? אולם, אם אנו באים בדרישות של זכויות מכּיסמליות לנו, אז צריכים אנו לתת אי-אלו זכויות גם לממשלת-ה“נאמן”. אנו צריכים להבין את הדבר הזה. אין אנו אומרים לאנגליה: “בואי אַת וּמשלי בנו!” אלא:“בואי והתיעצי בנו!” אנו צריכים איפוא לתת לה את הזכות לאמור “לא!” – לפעמים, במקרים שהיא לא תוכל לקבל עליה את האחריות עבור העתיד להעשות. אם עליה לקבל את האחריות של ההגנה עלינו, – אז צריכה להיות בידה האפשרות לאמור “אין אני מרשה!” אם נרצה לסדר דבר, אשר – לפי דעתה – יכול הוא להזיק.
למה לא הצענו פּאַרלאַמנט בארץ-ישראל? יען-כי פּאַרלאַמנט בארץ-ישראל ברגע הזה הוא בלתי-אפשרי. אם יהיה באמת פּאַרלאַמנט, ולא הלצה, אז הוא יהיה נגדנו; ואם לא נעוות את הרוב, אז לא נשביע רצון את הערבים, וגם כל העולם כולו יהיה נגדנו. הפּאַרלאַמנט העברי – זה יהיה הקונגרס הציוני. אם יש למי להתאונן על זה אשר אשר אין נותנים פּאַרלאַמנט לארץ-ישראל, הרי זה הערבי. ואם אתם רוצים, כי הוא יוותר על הפּאַרלאַמנט בארץ-ישראל ולא יתאונן, אז תוכלו לענות לו: גם לנו אין פּאַרלאַמנט בארץ!"
תחבולות אני יודע! הד“ר לוריא הציע דרך כזו: “סיים” עברי מצד אחד, “סיים” ערבי מצד שני. שני ה”סיימים" האלה שולחים צירים – 20 מפה ו-20 משם –, הנם הפּאַרלאַמנט של הארץ. אבל, – בל נרמה את עצמנו – את רצון מי נשביע? הן יראו תיכף כי הפּרוֹפּוֹרציה איננה נכונה: באי-כוח הערבים הם של 600.000 – חצי מליון – איש, ובאי-כוח של היהודים באים בשם 50.000 – חצי מאת-אלפים – איש – וגם כן באואתו המספר! אני יודע תחבולה יותר טובה: יש קיבוצים בארץ; יהודי, נוצרי ומושלמי-ערבי ו-הסתדרות הציונית, באת-כוח כל העם העברי, ז. א. כי אין פּאַרלאַמנט בארץ, המביע את דעת תושבי הארץ, יען-כי רוב הבוחרים עוד לא שבו.
בנוגע לעניני הצבא – לא הייתי מציע, כי הענינים האלה יימסרו בידינו. אולי עלינו רק להביע תקוה, כי הגדוד העברי ישאר בארץ. אבל, אם יסודר צבא ארץ-ישראלי, אז יהיו גם לא-יהודים. וקודם-כל אין לנו הכוח החומרי לכלכל את הצבא הזה והכוח הרוחני – במשך זמן ידוע – לשאת עלינו את כל האחריות הזאת. אנו זקוקים איפוא לממשלת-ה“נאמן”, אשר היא צריכה לבחור את הצבא הזה ולשאת בעול החמרי ובאחריות הרוחנית בכל שלימותה, במשך זמן מסוּיים.
שאלו: ומה בנוגע לבאי-כוח הישוב בועד-השלטון? ואם לא יהיה פּאַרלאַמנט, אז איך יביע הישוב הארץ-ישראלי את דעתו בנוגע לכל השאלות? בנוגע לועד-השלטון - צריך, קודם-כל, להשאיר את זה לקונגרס הציוני ולסגן-הוזיר הציוני. ואם הגיע כבר הזמן לשלטון עברי, ואם יש ראויים לו מבין הישוב העברי הארץ-ישראלי, – אם יש פה “גאוֹנים”, – אז הקונגרס הציוני ישלח אותם לועד-השלטון; אם יראה, כי עוד לא הגיע הזמן לכך – לא ישלח. אבל – אומרים – הן יחליטו רק הציונים, ולא הישוב העברי בארץ-ישראל. אולם, אנו יודעים, כי לכל קונגרס ציוני באים מארץ-ישראל יותר צירים – על-פי היחס – מאשר מארצות אחרות, יען-כי חושבים את בני ארץ-ישראל – לפי אשר נאמר פה – ל“אֶכּספֶּרטים של הישוב”; אי-אפשר איפוא, כי השפעת הישוב העברי בארץ-ישראל לא תהי ניכרת על עבודת ועד-השלטון. ושנית: הישוב העברי בארץר-ישראל ירבּה וישֹגה, ובין הראשונים שיבואו מארצות- הגולה להתישב בארץ-ישראל – יהיו מנהיגי הציונות, אשר אותם היו שולחים בתור דלגאַטים לקונגרסהציוני. באופן זה ירבו האנשים “מן הארץ” אשר יקחו חלק בעבודת ועד-השלטון, כי- אין ספק – מנהיגי הציונות ישותפו תיכף לעבודת ועד-השלטון; מאַנדאַטיהם לא יהיו אמנם מארץ-ישראל, אבל הם יופיעו כבר כ“בני הארץ” ויביעו את דעת-הקהל הארץ-ישראלית – דעת השוב העברי בארץ-ישראל. לישוב בארץ-ישראל תהיה איפוא ההשפעה הגדולה, ההשפעה המכרעת, על פעולות ועד-השלטון; וסגן-הוזיר הציוני יהיה יותר מושפע מאותם מנהיגי-הציונות שֶישבו בארץ-ישראל מאשר ע"י אוטוֹריטטים אחרים.
כמה זמן נקבע ל“נאמן”? שאלו. – כשאנו רוצים לעשות את החוזה הזה עם אנגליה, אז לא טוב לקבוע תיכף את זמן ה“גט”, כי נרצה תיכף להפטר מהנציב, והאפיטרופוס, מה- Trustee" “. – אולי, כשנהיה פה במספר של שלשה מליונים, נהיה מאושרים לנהל את ענינינו בעצמנו. ואולי גם אז, כשנקח את ה”משקפיים" ונראה, כי מצד אחד יש לנו “הים הגדול” ומהצד השני אוקינוס ערבי, – מי יודע, אם גם אז ירצה הדור הבא להשאר בלי “אמן”, מוקפים מכל הצדדים ערבים, אשר יזכרו תמיד, כי גם “הארץ הזאת” יכלה להיות ערבית – אלא שבאו יהודים וגזלוה. אני גם-כן מקווה, כי אז יבואו ימות-המשיח“, והסוֹציאַליות תשלוט בכל העולם, וגם ערביי חיג’אַז יכּנסו לברית חבר-העמים. אבל, מכיון שאין אנו יודעים, מתי יבוא הזמן המאושר הזה, אל-נא נכתוב בחוזה, אימתי יהיה הגט. את הדאגה הזאת יכולים אנו להשאיר לדור הבא, ואולי לדורי דורות; עכשיו – דיה לצרה בשעתה… ממשלת ה”נאמן", – אם נקרא לה “שידוך”, – שום ממשלה לא תקנא בה, אשר תיינה לה צרות עם העם הערבי מצד אחד ומצד שני אם עם אחר, אשר כולנו יודעים מי הוא. – מצד אחד לא נתּן זכות ויטוֹ, ומהצד השני נַראה על הדלת? לא-רע!
באו ואמרו, כי “הן בנינו את כל בנינינו על סוֹפיזמוּס משפטי”. – רשית-כל: לא אמרנו, כי יהודי כל העולם הם אזרחי ארץ-ישראל in potentia 7אם יכּנסו עשרת מיליונים יהודים לארץ-ישראל, אז תתפקע ארץ-ישראל.
(וילקנסקי קורא: – אז תתרחב ארץ-ישראל! ז’בוטינסקי עונה לו: – על אימפריאַליזמוס פאַן-יהודי נתווכח פעם אחרת). אבל אין ספק, כי יש עכשיו חלק מבני העם העברי, אשר הם הנן אזרחים פּוֹטנציאַליים של ארץ-ישראל. אם הארצות רוצות לתת לארץ-ישראל שלטון לאומי. – אז, האם זהו סוֹפיזמוּס באַמרנו לממשלות: יש אנשים הקאַנדידאַטים הראשונים הרוצים לשוב לארץ-ישראל, אבל אין אפשרות לעשות קוֹלוֹניזאַציה בלי ממשלה מקומית; חכּו זמן-מה, ואז נעשה את ה“בחירות”. כולנו אמרנו: אם יבוא הנה מליון, ועשרה מיליונים ישארו בחו“ל, – אז הם ייהנו מהדבר באופן מוסרי. לא יהודי כל העולם הם אזרחי ארץ-ישראל, אבל ארץ-ישראל נכנסת באינטרסים של יהודי כל העולם. לא כל צרפתי הוא אלג’ירי, אבל אלג’יר נכנסת בחוג-האינטרסים של כל צרפתי. גם המתבולל קלוֹד מוֹנטיפיוֹרי יוכל להתפאר, כאשר נַראה לכל העולם, כי יש לנו “בית”לאומי” יפה בארץ-ישראל. כשיבוא אנטישמי ויוכיח לו, כי כל העם העברי הוא נאלח, אז יענה לו קלוֹד מוֹטיפיוֹרי, כי לא כן הוא הדשבר, ויַראה לו על ארץ-ישראל. אם אחרי הדקלאַראַציה של אנגליה והדקלאַראַציות של יתר הממשלות נבוא בדרישה: “תנו לעם העברי לדון על עניני ארץ-ישראל!” – אז יאמרו, כי דרישה זו היא סוֹפיזמוּס? – פה שומעים אנו את “הקול הערבי”; שם – משתמשים המתבוללים ב“הגנה הערבית”. רבים מן הציונים קיבלו את הפּרוֹגרמה הבּאַזילאית, יען-כי חשבנו כי היא הנה “הלכתא למשיחא”; וכאשר ראו, כי הולכת ומתגשמת, אז נזכרו: “אַי, אַי! הלא היא איננה אטית!”… האם אתם הנכם כל- כך נאיביים לחשוב, כי מיניסטר אנגלי, או איטלקי, או צרפתי, יודע, כי יש תל-אביב, או ראשון-לציון, או רחובות, או כי יש לנו חמישים בתי-ספר בארץ-ישראל? לא! הם אמרו, כי את ארץ-ישראל צריך לתת לעם העברי, יען-כי טיטוסגירש את עם ישראל מארצו לפני אלפיים שנה, ועם-ישראל כשיָצא – אמר “כולה שלי!” (מחיאות כפיים).
הא' לוּדויפּוֹל אמר, כי אנו באים להציל את אנגליה, ולכן היא נותנת לנו את ארץ-ישראל. לא! את ארץ-ישראל נותנים לנו- לכל העם העברי – יען-כי עם-ישראל גוֹרש מארץ-ישראל, ואנו נעמיד לנו “נאמן” עד אותו הזמן אשר ישוב אליה. האם זהו סוֹפיזמוּס? אבל הדבר היותר מעניין הוא זה, כי א' שילר, אשר דיבּר על-דבר סוֹפיזמוּס, בנה את כל בנינו-הוא- על הסוֹפיזמוּס. שאלתי אותו, מי – על=פי התאוריה שלו – ממנה את הממשלה בארץ-ישראל? והוא לא ענה לי, הוא לא ניסה. חרשו-נא לי לנסח. “אין אנו אזרחי הארץ, וזהו סוֹפיזמוּס. אנו צריכות לדרוש דרישה אחרת”. מה? כמדומני, אם הא' שילר “יתבונן” היטב – יבוא גם הוא לידי מסקנה, כי יש לנו צורך ב“נאמן” ידע, כי יש צורך במיניסטרים – בעלי “רוח” יהודי או יהודים – לקבּלם ע"י יועץ ציוני. כלומר, הוא יבוא לאותן המסקנות אשר מחבּרי התכנית באו אליהן.
אני מגן על ההצעה הזאת – לא מפני שאני עבדתי בה; כל מה שאני הכנסתי בה “נקבר” כבר ונשתקע תחת התיקונים של האַגרוֹנוֹם אטינגר, המאַיוֹר בּנטביץ', הד"ר טהוֹן. – לוּ היו לי מיליונים, הייתי משלם אותם לחכם ההוא, אשר היה מוצא דרך אחרת יותר טובה. אבל, דרך אחרת איננה אפשרית. עוד הפעם אנו באים לאותה המסקנה.
בכל-זאת, אדוני, זה אֵילאַסטי. אבל אני מתנגד ומוחה נגד האשמה אחת: “למה לא תפסת מרובה?” לא נכון! בתכנית הזאת אנו רוצים לתפוס – את הכּל! דעו לכם: אם הממשלה לא תהיה שלנו – לא תהיה קוֹלוֹניזאַציה יהודית. כשנבוא אל ממשלת-ה“נאמן”, נצטרך לאמור לה בפה-מלא: “אַדוני, אנו רוצים, כי הממשלה בארץ-ישראל תמנו על-פי הצעתנו”. ועל-כן, רבותי, אל נא תתביישו. אל נתבייש-נא לכתוב ולדרוש הרבה. אני מבין, כי יכולים לאמור לנו: “לא נתּן!” אבל, עלינו לדרוש.
לדאבוני הגדול, אינני בקי בכתבי חכמינו. אבל יש דברים מעטים שלמדתי היטב, ומהם שאבתי את כל חכמתי הפוליטית, – הגדולה – או הקטנה. זהו המשל של “שנים אוחזין בטלית”. אם זה אומר “כולה שלי!” וזה אומר “כולה שלי!” – אז המסקנה היותר-גדולה היא: יחלוֹקו… אבל, בשעה שהאחד אומר “כולה שלי!” והשני אומר “חציה שלי!” – אז הראשון מקבל שלשה רבעים, והשני מקבל רק רבע אחד… אל נא נקדים איפוא את פני אלה, אשר יאמרו “כולה שלי!” נעמוד בכל תוקף ונדרוש: “כולה שלנו!”.
אני הנני בעד הסכמה עם הערבים. ואני מסכים עם הד"ר טהוֹן, כי אסור לנגוע בשאלת ההפקעה. נגיד להם, כי באוֹטוֹנוֹמיה שלנו דאגנו להם. רק יש דבר אחד, אשר עליו אין אנו יכולים לוותר, והוא, כי הממשלה תהיה כולה שלנו. אין עם אשר יסכים, כי אחרי שבתו בארץ אחת אלפים שנה, יבוא אחר ויתרבה בה. צא לנו מאד על הדבר הזה. אבל אנו צריכים להעמיד את הדבר הזה לא כמו “שאלה” בין עם-ישראל ותושבי ארץ-ישראל הערבים, כי אם כמו בין עם-ישראל ובין עם-ערב. לעם-ערב, המונה שלשים לחמשה מליון איש, יש חצי אירופה; בשעה שעם-ישראל, המונה עשרה מיליונים, נע-ונד בעולם, אין לו אבן משלו, והוא רוצה להניח את ידו על “הארץ הזאת” – ארץ-ישראל, יען-כי כל מה שיש לארץ הזאת, וכל מה שנמצא בה מהראוי לתהילה ולתפארת – זה שייך לנו, לעם ישראל. האם יעמוד העם הערבי מנגד? האם יתנגד? כלומר, כי מי שיש לו רוב – ישאר רוב לעולם? ומי שיש לו שטח-אדמה יותר גדול מאשר אנגלה, צרפת ואיטליה יחד, יהיה לו עוד – עד בלי סוף, ומי שאין לו כלום – לא יהיה לו כלום לעולם? אנו עומדים על נקודת-ההשקפה של “יובל”; מי שאין לו כלום – נותנים לו; מישיש לו יותר מדאי – לוקחים ממנו; מי שנלקח ממנו- חוזר אליו… (מחיאות כפּיים).
אני מציע: אתם תרשו לועדה הפּרמאַננטית לקחת את ה“דוֹקוּמנט” הזה בתור בסיס לדון עליו, לתקן אותו ולהביא אותו אחר-כך לפני האסיפה. ואז נבקש מאת האסיפה הזאת, – למרות הקושי שיש בדבר, למרות זה שיש פה פרטים, למרות זה שאי-אפשר היה ולא צריך היה לחלק את הדוֹקוּמנט הזה, יען-כי אנו עומדים על “משמר דברים” (אני מבין, אמנם, כי זהו משא כפול. לחברי הועדה ודאי תנתן העתקה אחת לכל אחד) –, ואז נבקש את האסיפה לקבל את “הדרישות” האלו ולתת אותן למשלחת בתור מאַנדאַט, שעליו יעמדו ועליו ילחמו. אם יתחילו לרדת מהגובה הזה, – עד איזה עומק אין אני יודע –, אבל להתחיל לרדת – יתחילו מהגובה הזה.
כולה שלנו וכולה שלנו! (מחיאות-כפּיים סוערות).
על-דבר התרכובת של הועדה התמידית. אני מצטער על אשר הציגו את הקאַנדידאַטוּרה שלי, ובאופן כזה סגרו את הדלת בפני אחרים. אני בין-כך אחדור שמה ואמצא לי שם מקום. לחדר הועדה צריך שיבואו מומחים – לא יוּריסטים, כי-אם מומחים לעניני הארץ. ואני מוצא, כי כל אלה שהוצעו לחברי המשלחת צריכים גם-כן להשתתף. (קריאה: – לא הוצעו עדיין! ז’בוטינסקי עונה: – הועדה יודעת כבר את שמות המוצעים. אני הייתי מבקש כי הועדה תזמין אותם).
לפני סיום המושב הוחלט ב-55 קול נגד קול אחד: “המועצה הארץ-ישראלית מקבּלת את ‘ראשי-הפרקים לתכנית שלטון זמני בארץ-ישראל’ בתור יסוד לדרישותינו הלאומיות. חברי המשלחת לחוץ-לארץ מחוייבים לעמוד על בסיס העיקרים של התכנית הזאת”.
אחרי דברי-הסיכּום של ד"ר טהוֹן ניתנה רשות-הדיבור לז’בוטינסקי לנאום-הנעילה.
אחרי המלים היפות והנשגבות כאחד של הד"ר טהוֹן מוצא אני לנחוץ להוסיף מלים אחדות על-אודות אנשים אשר היו ואינם כבר.
זאת היא האסיפה הראשונה של כל ארץ-ישראל המשוחררת. אנגליה שילמה בקרבנות מרובים עבור השחרור הזה, ובין הקרבנות האלה יש גם קרבנות הקרובים ללבנו ביותר. והצעירים העבריים שיצאו לתור את ארץ-ישראל ומצאו תלי-קברים עם ציוני “מגן-דוד” על מצבות-אבן, יזכרו-נא, ישׂאו-נא תמיד על לוח לבם את אלה המונחים מתחת לגלים האלה! וזכרו-נא גם את אלה אשר עזבו את עמק-יזרעאל בסם-מות של מחלת-הקדחת בדמם, ובבתי-חולים אנגליים אחר-כך מתו…
זכר-נצח לגיבּורים האלה!
(כל הנאספים קמים על רגליהם ועומדים במשך רגעים אחדים. אחרי שבת הנאספים – ממשיך ז’בוטינסקי):
שנית, רבותי! בשם הקוֹמיסיה הציונית יש לי להביע לכם את רגשי הכבוד והתמהון, אשר אנו, – שבאנו מחו“ל, – התבונַנו ומתבוננים בכם. האסיפה הזאת מאחדת באולם הקטן הזה את הכוחות המנהיגים, את הכוחות הכי-פוֹריים של אררץ-ישראל. יש לכם פה ישוב קטן; אבל, כשדנים מן בחוץ, קשה להאמין, כי נמצאים בתוכו כוחות כאלה ובמספר כה רב. וכאשר אני מביט לכל הצדדים ורואה, כי אין לך מקצוע-עבודה של עבודתנו הלאומית, – המקצוע הכי קשה, או שפל, או עניו, או הכי-אחראי -, אשר לא יימצא בשבילו זרם הנותן את הכוחות האלה: בשביל העבודה החקלאית, עבודת הגדוד, המשטרה, ובשביל כל עבודה העומדת על הפרק; ואת כל הכוחות האלה נותן ישוב קטן אשר מספרו מצומצם ושהופחת עוד יותר אחרי ארבע שנים של משבר,- אז תמהון וחרדת- קודש תוקפים את לב האיש הבא לחו”ל. ובאמרי “חרדת-קודש”, – אין אני רוצה לתת לכם “מחמאה, או “קוֹמפּלימנט” זול, – לאותם אנשים שיש לי הכבוד לנאום לפניהם; כולכם פקחים ונבונים-ביותר, כדי לא להבין “קוֹמפּלימנט” זול; אלא יש לי חרדת-קודש לפני “הרוח” אשר קיבץ ואיחד את האנשים באלה ויביאם הנה ויניעם לעבוד את העבודה הנוכחית. ואם ראינו דברים אחדים באסיפה הזאת, שהוכיחו, כי יש לכם חוש פאֶרלאמנטרי, – דבר היכול לגרום כבוד גם לעמים גדולים באירופה – אצל שכבות כאלו אשר לא היינו מאמינים, כי יש להם החוש הזה.- אז באמת צריך להסכים, כי “אוירא דארץ-ישראל מחכים”, כי באויר ארץ-ישראל יש איזה דבר אשר איננו באויר חו”ל.
הקוֹמיסיה הציונית קיבלה עליה את התפקיד לשמוע את דעת הישוב העברי בארץ-ישראל ביחס לדרישותינו הלאומיות, ורצתה,, כי דעת הישוב הארץ-ישראלי תבוטא, – אם גם באופן הלתי-שלם. בשעה שהקוֹמיסיה לקחה עליה את התפקיד הזה ומילאה את ידי חבריה להתחיל בעיבוד – פחדנו, כי הישוב הארץ-ישראלי לא יתענין בשאלה הזו. ואדונים רבים יעידו לכם, כי לא האמַנו בהתענינות. אולם עכשיו נוכחנו, כי טעינו. בכל שדרות העם מצאנו – לא רק התענינות, כי אם גם הבנה יֶשנה; חוש – אולי אינסטיקטיבי, ואולי מיוסד על ההכרה, כי אנו הננו עם זקן וצעיר כאחד, ועמנו ראה כבר את כל המהפכות ואת כל הקוֹנסטיטוּציות שהיו בעולם ושאב מכל המקומות.
ויש לי עוד להביע את תודתנו לאלה שעזרו לקוֹמיסיה הציונית בדבר הזה, – לאדונים שהקדישו זמן רב כל-כך, כדי לעבּד יחד את התוכן ואת הנוסחה האחרונה: האדונים ד“ר טהוֹן, ברלין, יפה, ד”ר לוריא, איזנברג, וילקנסקי, בנטביץ'. אבל יש שם אחד, אשר אני רוצה, כי תזכרו אותו בקשר עם התכנית הזאת. אולי יימצאו אנשים שילעגו לכך, ויאמרו: “התאספו ששים איש וקבעו קוֹנסטיטוּציה!” כשהתאספו ציוני רוסיה לפני מספר שנים בהלסינגפוֹרס, וקבעו קוֹנסיטוּציה לאומית בשביל יהודי רוסיה. – גם אז לעגו להם. אבל, כשהתחוללה המהפכה ברוסיה, – זכרו, את “הפרוֹגראַמה של הלסינגפוֹרס”. “אבן מאסו הבונים” ותהיה תמיד, ל“ראש פינה”! וכך היה המקרה גם עם הפּרוֹ ג ראַמה הזו, שנקבעה ליסוד לחיים הפנימיים של הודי רוסיה – ע“י ציוני-רוסיה שהתאספו בהלסיגפוֹרס. אני השתדלתי להראות לכם, כי התוכנית השאת איננה מקרית: כל שלשלת וטבעת וחוליה מתאימות זו לזו. זאת היא המסקנה של עבודה במשך שנים ושל עינים שהביטו חמינה ושמאלה, למעלה ולמטה, וכך חובּרה התכנית הזאת וכך חובּרו המסקנות וה”עובדות" האלו. – ובתוכם יושב אדם עָנָיו זה, אשר שכח גם לחתום את שמו מתחת לתכנית הזאת, ושמו – אטינגר! (מחיאות- כפיים סוערות).
שלום, אדונַי! להתראות באסיפה המייסדת! (מחיאות-כפיים ממושכות).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.