א. 🔗
…אותו מאורע אירע
עוד זה לא כבר, בימים,
שמסוף העולם ועד סופו
נתפרסמו מופתי הצדיק,
הרב ר' אלימלך.
בשעה קשה לישראל
קיסר רומניה גזר פתאום
גזרה מאד נוראה:
בכל ממלכתו לא תשאֵר
פרסת איש יהודי.
הדבר מובן, שאותה גזרה
החרידה כל נפש מישראל;
בכו, צרחו מר, עוררו תּאניה,
גזרו תעניות-צבור,
השתטחו על הקברים.
אך כל זה כלום לא הועיל.
רוחות רעות, מקטרגים,
האורבים ליהודים תמיד,
לא הניחו לעבור אל הבורא
גם אגל דֶמע, גם שׁפָך שיח.
רק יהודי אחד ברומניה כלה
לא צם ולא צעק.
זה היה הרב ר' פייוול,
יהודי מפורסם, זקן, שכל ימיו
ישב בבית-המדרש
על הגמרא ועל הפוסקים.
אך נודעה לרבי פייוול
הגזרה הרעה של הקיסר,
נבהל בתחלה אף הוא,
ועיניו בקשו לבכות…
פתאום האירה
את מחו מחשבה.
חיש נטל חומש,
העיף מבט בו
ויקרא תיכף:
– מה זאת? גזרת הקיסר?
על פי דין כתוב בתורתנו
אַין לגזרה שום מֶמֶש!
ומהר, כחֵץ מקשת
רץ (בשעה מאוחרת בלילה
היה הדבר) אל הרב.
(בעת ההיא נתעלה ברומיניה כּלה
שם הצדיק הגדול
מליזנסק, רבי אלימלך).
משנתו אותו העיר
ובחום התחיל צועק:
– רבי! פסוק דין-תורה!
להדיא הלא כתוב מפורש
בתורה, כי היהודים
עבדים הם לאלהים,
ואיך, אפוא, הֵהִין קיסר
לגזור גזרוֹת על ישראל?!
ביחוד אני שואלך, רבי:
כיצד סובל אלהינו שבשמים
מעשה-עוֶל כל-כך נורא?!
– ומה בקשתך, אפוא, ר' פייוול?
שאל אותו רבי אלימלך.
– מה אני מבקש? לתבוע לדין-תורה
את הבורא בגלל זו הגזרה!
– שמע נא, בני, ענהו
במנוחה רבי אלימלך –
חובתי לאמר לך מפרש,
כי חושב אני לעזות
לקטרג על הבורא,
שהוא מסלף דין.
גם סכנה יש בדבר
לתבוע אלהים לדין-תורה…
אבל מאודך1 גיסא אני רואה,
שמוסר אתה את נפשך
על קהלה גדולה בישראל
ולפיכך אני מסכים
לשבת באותו דין-תורה:
אך לא חצות-לילה
שעה כשרה היא לכך, כמובן.
באה מחר, לאחר ותיקין.
ב. 🔗
באותו לילה באו
פתאום אורחים
אל רבי אלימלך:
שלשה רבנים וצדיקים.
ביניהם הי גם
הצדיק בעל-המופת
הרב המפורסם מאפטה.
הציע לפניהם רבי אלימלך
לשבת אתו בדין-תורה,
והללו נתרצו לו, נתנו את
הסכמתם הקדושה.
למחר בבקר כבא
רבי פייבל אל המשפט,
התעטפו כל ארבעת
הרבנים בטליותיהם
ובית-הדין הגדול
התחיל מברר את הענין.
רבי פייוול! – קרא
הרב מאפטה – ארבעה רבנים
גוזרים, שתאמר
איזו טענה יש לך
כלפי הבורא כביכול?
אך ר' פייוול עמד
חוֵּר, נדהם ונבהל.
– לא, רבותי, לא, איני יכול…
– גמגם מתוך רֶטֶט. –
עזבני אמץ לבי…
מהתלהבות זו של אתמול
אף זכר לא נשאר…
אבל על זה ענהו האַפטאִי
בתוקף ובעז מיוחד:
– אני, האפטאי, נותן לך כח,
דעה, בינה והתלהבות.
היה בטוח, כי במשפט
לא יהי משוא-פנים!
ובאותו רגע התלהב
פתאום רבי פייוול
והתחיל טוען.
קודם כל הראה פסוק
מפורש כתוב בתורה.
אחר התחיל מביא ראיות
מגמרא, פוסקים ומאלפס.
כנכון-היום הוכיח ברור,
כי הבורא לא כן עשה,
שהניח לגזרה שתּגָזר.
אחד הדיינים נסה ויתחכם
להשתמט מן הדין.
– אפשר, רבי פייול
שאל בשפה רפה –
שהיית מסכים לתבוע לדין
דוקא את הקיסר?
מה לי ולקיסר? –
קרא בחימה שפוכה
רבי פייוול – השמעתם?
איזה עסק יש לי
עם הקיסר מרומניה?
מה הוא? טפה סרוחה!
אך הבורא, כביכול, הוא
בעל דברי, אתו אטען!
אז ממקומו זקוף
התנשא האפטאי,
ובקול כשופט
במנוחה קרא
– יתן לנו הבורא
תשובה ברורה על טענותיו
הנכוחות של רבי פייוול!
ויקרא הרב רבי אלימלך:
– אני אתן לכם התשובה:
וודאי אין שום ספק,
שֶׁצָּדק רבי פייוול,
כי אחינו בני-ישראל
עבדים הם לבורא-עולם.
אין לאיש מלבד לבורא,
המשפט להטיל עליהם עונש.
אבל הלא רשאי הוא הבורא
ליסרם ברצונו מוסר-עבדים
ביד נכריה, למשל…
– לא! אין הוא רשאי! – מפסיק אותו
בחום רבי פיוול, –
האם היהודים רק עבדים
הם לבורא? השכחתם
מה שכתוב: “כי בנים אתם?”
בנים אנחנו לבורא
ואת הבנים מיסר אב
עצמו ולא על-ידי אחר!
– ואותו מעשה בטיטוס הרשע,
ששרף את בית-המקדש?
– שאל רבי אלימלך –
– אך זו היא שאלה! המקדש
מכון-שבת הוא לאלהים,
ויכל לשרפו בדין בעלים.
עתה הלא מתחרט, כידוע,
הקדוש ברוך הוא על הדבר
וככרוכיא הוא מנהם וצועק:
"אויה לי! בידי את היכלי
שברתי כשבר נבל יוצרים
והחרבתיו עד היסוד!"
לוּ יהי כן! מוחלני לך
את חורבן בית-המקדש;
– קרא רבי אלימלך –
אולם אל לבך נא שימה:
מה חטאים הם היהודים!
בדברים רכים גם קשים:
פשפשו במעשיכם,
הרהרו בתשובה,
עזבו את דרכיהם הרעים.
כלום הביא זה פרי?
סוף, סוף נתמלא הבורא
חימה על היהודים עמו
וחמתו עברה חוק…
– הא כיצד: עברה חוק?! –
קרא ר' פייוול כּלו מתרגז –
היתכן? היצויר?
אִם נניח את הדבר ככה,
הלא יכל אל, בורא-עולם,
בשעת כעסו הגדול
להחריב עולמות כּלם
ולהשמיד בני-האדם!
– ואמנם יכל יוכל; האחרת תחשוב? –
קרא הרב רבי אלימלך.
– לא, אינו יכול! לא, אינו רשאי!! –
הוסיף לקרוא רבי פייוול –
מה זאת? הלית דין ולית דיין?
האם אין תורה בישראל?!…
שמעו נא, רבותי, אני מתרה,
כי לא אזוז מכאן
עד הוציאכם גזרה מלפניכם,
כי הבורא כמונו כלנו
מחויב לקיֵם את דיני
התורה…
אבל האפטאי
שם קץ לויכוחים.
הוא התנשא ממקומו
ויחלק את זקנו
ובתוקף קרא:
– הכל ברור; אין צרך עוד בטענות,
ואחר הוסיף:
– בעניני-משפטים נוהגים כך:
אך יִכלו שני הצדדים
להרצות את טענותיהם,
מצוים אותם הדיינים
לצאת מחדר בית-הדין.
אם האחד מן הצדדים
מתעקש ואינו רוצה
לצאת ברצון טוב –
קונסין אותו לאלתר,
ולא זה בלבד אלא:
אחר בא השמש ומוציאו
מבית-הדין על כרחו
בבשת ובחרפה…
רבי פייוול, הואילה, במחילה!
ואף אתה, אדון-עולמים,
מחויב הנך לצאת…
ויתעורר הרב רבי אלימלך:
היתכן? הלא כתוב בתורה:
מפרש: “כבודו מלא עולם”, –
ואני שואלכם: כיצד יכול
אלהים לצאת מכאן
ואפילו רק לרגע?
רגע שתק האפטאי.
אחר הרים ברגז
בָּבַת-עין שעירה ולבנה,
תחלה נהם ובנחת אמר:
– הואל ומפרש כתוב:
“כבודו מלא עולם”,
אנו מתירים לך, הבורא,
לשהות לפי שעה פה אתנו.
אבל דע לך, הבורא:
בפסק דיננו הקדוש
למי-שהוא לא נכּיר פּנים.
זכר, כי התורה
לא בשמים עוד מקומה,
אלינו אותה הורדת…
ג. 🔗
שלשה ימים ושלשה לילות
נמשכה ישיבת בית-הדין.
נשמעו רעמי ויכוחים חריפים
מריקי-אש כהרי-גָעַש,
וכמטרות-עז נתכו טענות
של קל וחמר וגזרה שוה
והלכות, ופלפולים,
נוטריקון ורמזים
מקבלה ומן “הזהר”
ממימרות קצרות של הבעש"ט
ומסתרי-תורה מאד עמוקים.
שלשה ימים ושלשה לילות
נמשכה המחלוקת… הרבנים
התלהבו, צעקו וירעשו
ויריבו, ויתקוטטו
בזלזולים ובחרמות
איש לא נשא פּני רעהו
“שקץ!” “פרחח!” “עם-הארץ!”
זה לזה קראוּ…
סוף, סוף באו לידי
פשרה, כי רק בטעות
הניח הבורא לגזרת הקיסר,
ובכן אין שום ממשות
לגזרת קיסר רומניה
ותיכף היא צריכה להבּטל.
ופסק-הדין בידי סופר סת"ם
נכתב על גב הקלף.
כל הרבנים הקדושים
עליו חתמו בכתב-ידם
ובתוך ארון-הקדש
בין ספרי-התורה כלם
את גויל פסק-הדין הניחו…
עשרים וארבע שעות אך חלפו
וגזרת הקיסר
עברה ונתבטלה. אמן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.