א    🔗

שטר חוב אחד מעיק מאד על נפשי. שטר זה – לכלל פרעונו איני מגיע ולכפור בו איני יכול. ניכר, שהחתימה היא חתימתי, אף על פי שאיני יודע מתי חתמתי עליו. אפשר שבאתי לעולם כשכבר אני חתום על שטר זה. אמנם אם אומר כך ילעגו לי. ואפילו אם ארצה לקרב את הדבר אל השכל ולומר: בודאי שכחתי את עניין החתימה יחד עם שכחת תלמודי, בשעה שהמלאך סטר לי מתחת לחטמי, בצאתי לאויר העולם – לא יאמינו לי ואף יוסיפו לצחוק לי. אלא שבין כך ובין כך, תקפו של השטר לא יתבטל על-ידי כך לא לדידי ולא לדידם של אחרים, ואפשר שאף יגדל ויאדיר: הואיל והשטר נחתם בעולם שאין בו רמיה והונאה, הרי החתימה שרירה וקיימת, החוב חוב והתביעה מוצדקת.

בין כך ובין כך, והחוב הזה מעיק על נפשי ביותר, גוזל מנוחתי ומדכא את רוחי. נדמה לי שכל ימי נתונים במזל זה של תביעה מבחוץ ומבפנים. לפרוע את השטר אין ידי משגת. אפשר שכדאי היה לגנוב מעות על מנת לסלק את החוב וליעשות פעם אחת בן-חורין. כך עושים רוב בני-אדם. אולם אני קצרה ידי מלעשות כך, אם משום שאין ידי זריזות באומנות זו של גניבה, אם מפני פחדנות שבי, ואם מפני טעמים אחרים. תורה יש לי האומרת, מוטב לפשוט את הרגל ולא לסלק חובות, מלשלוח יד בממונו של אחר. בני-אדם אחרים יש להם אומץ-לב וזריזות-כפים ואינם חוששים שמא יתָפסו למלכות. אף אינם רואים פגם בעצם מעשה הגניבה. נפשם נוחה להם ומותרת להם ואינה מטרידה אותם בהרהורי תשובה, אלא מניחה אותם במנוחה שלמה. ואני אין לי נחת בעולמי: השטר קיים, לכלל פרעונו איני מגיע, והריני נצתון לחסדם של בני-אדם שלא יזלזלו בכבודי, כמו שעושים למי שאין ידו משגת לפרוע את חובו.

ב    🔗

ומה טעם איני מערער על חתימה זו, שאיני זוכר מתי נעשתה, ואיני משתדל לבטל את השטר, אלא שבעצמי אני עוד מחפש לי אסמכתא בעולם שאין בו מיקח וממכר ואין להביא ראיה הימנו?

כל זה משום חלום רחוק שחלמתי בילדותי. פעם הראוני מן השמים פינקס גדול, כולו אומר כבוד של מעלה: כריכתו מפוארת מאד, ודפיו כולם זהב טהור. נהניתי הנאה מרובה למראה אותו פינקס, אף פתחתי את דפיו וקראתי את הכתוב בהם. והיו כתובים שם כל עשירי עולם, גבירים אדירים אנשי-שם. והיו בו מניינות של אוצרות ומטמונים ושכיות-יקר עד אין קץ. והיו רשומים שם כל מיני חשבונות של לקיחה ונתינה בסכומים שאין להם שיעור, וכן תשלומים של חובות ושל נדרים ושל נדבות-צדקה במספרים מופלגים. ועד שאני מהלך בין דפיו של הספר, וכולי לוהט מרוב עניין ולבי נמשך לשמות המפוארים הכתובים בהידור רב ולמניין האוצרות והנכסים המפליאים, בא לקראתי דף אחד, שבראשו הבהיק אלי שמי כתוב מפורש ומעוטר ומקושט קישוטים מרהיבי-עין. והיתה בי מתיקות רבה למראה הדבר, ואף הרגשה של גאווה, שזכיתי להיות רשום בספר אחד עם כל עשירי עולם. ועד שניסיתי לקרוא את הכתוב באותו דף – ניטל הספר ממני, כדרכו של חלום, שמכניס ערגה ותשוקה לנפש ואינו ממציא לה את מילואן ואת סיפוקן. וכשהקיצותי ברוח נפעמת נדמה היה לי, שהספקתי לקרוא רק שורה אחת מאותו דף – והיא שורה של חובות שיש עלי, והם עצומים ורבים לאין שיעור. לא הרהרתי אותה שעה אחרי מעשים של מעלה ולא הקשיתי על התמוה שבדבר, שהראוני את שמי רשום בפינקס של עשירים ולא הראוני אוצרות ונכסים שיש לי, אלא חובות שאני חייב. אפשר תירצתי לעצמי באותה שעה, כי מי שחובותיו מרובים ודאי שעשיר גדול הוא וגם נכסיו מרובים, ובזה מצאתי קורת רוח.

ג    🔗

כך נעשיתי מחפש מטמונים. היתה בי אמונה, שאוצר גדול שמור לי ואין לי אלא למצאו באחד המקומות, לגלותו, ומיד יקוים בי מה שנרשם עלי באותו פינקס, ואף את חובותי אוכל לשלם במלואם. איני יודע, מה הכוח הדוחף שהניעני לחפש אוצרות ומטמונים: הרצון לזכות לשם תהילה כאחד העשירים, או הרצון לסלק את חובותי ולמצוא מרגוע לנפשי. בין כך ובין כך הסחתי דעתי מעסקי יום-יום ולא דאגתי לפרנסתי וללחם חוקי.

חיפוש אוצרות מידה היא ולא מידה, מעלה בו וחסרון בו ואין לדעת מה מכריע. בני-אדם נוהגים ללגלג על כך. פלוני רודף רוח הוא, בעל דמיון הוא, טס בשחקים וכדומה כינויים של גנאי. אבל בצדו של גנאי מקננת בלבם חיבה מסותרת לאותו בעל-דמיון רודף-רוח. עם כל הפיקחות של בני-אדם, עדיין מקננת בסתר נפשם אמונה בנס שיכול להתרחש, ואפשר שאותו מחפש אוצרות באמת ימצא אוצר גדול, ואז הרי כדאי יהיה להתקרב אליו. יש גם ששונאים אותו, את מחפש האוצרות, לא על שום ההווה, שהרי בהווה אין היזקו ניכר, אלא על שום חשש של עתיד, שמא ימצא אוצר ויתעשר – ויש לקנא בו. מן הצד המעשי – הרי אין בו נזק כלל, אין הוא דוחק רגליו של שום אדם ואינו מהפך בחסרונם של אחרים, שהרי מגמת פניו אוצרות, אוצרות.

ד    🔗

שטר חוב זה כשהוא לעצמו – לא בו נעוץ כל האסון. אדם שחוב מוטל עליו הרי הדבר תלוי בנושיו, בבית-הדין ובו בעצמו. אם נוהגים בו נושיו על-פי התורה ומניחים לו, רגש של הכרת-תודה יש לו בלבו עליהם. ומידה של בושה יש לו כלפיהם, והריהו מאמץ את כוחותיו, עובד הרבה ובלבד שיסלק את חובו. ובית-דין, אם של ישראל הוא,ף ודאי שנוקטים במידה של חסד ודנים אותו לפנים משורת הדין, ולא יבואו לעשות בו מעשה של אכזריות. ואם של גויים הוא – מילא, כאן אין מפלט ואין מנוס. חיבת ראשך למלך.

אבל מה שנוגע אליו, אל עצמו, בזה חלוק העניין: אם חוב של גביר הוא – הרי הוא מעז פנים כלפי כל העולם, ואינו מוחל על חזקתו, חזקת גבירים, אלא נוהג מנהגו ברמה ובגדולה, ואם עני הוא – הרי אין לך דכאון גדול מזה, שלא די בזה שמוטל עליו חוב, הרי כל חייו הם גיהנום של חששות, של בושה, של פחד ושל יסורים, של יראת שמים. לסלק חובו – אין לו. לכפור בו – לא יתננו לבו.

הואיל וחוב גדול רשום עלי, אנוס אני לנהוג מנהג של גבירים, ולהוציא יותר מכפי שידי משגת ומכפי שהכנסותי מספקות לי. ובזה יש הרבה מן היסורים שאין צריך לפרטם ולהביא עליהם ראיות.

צובר אני פרוטה לפרוטה, בשביל שאוכל לשלם בזמן מן הזמנים את חובי. צובר אני במסתרים, שכך נאה לעשות אם רוצים לראות ברכה בממון ובסמוי מן העין. ובינתיים מאמינים לי בני-אדם שבעל אוצרות אנכי, ובאים אלי לבקש נדבה וגמילות חסד. ושוב אין אני יכול לסרב להם ונותן - - -