ישראל וארצו בחזון הספורים - מאמר שלישי / מרדכי בן-הלל הכהן

…ומתי, לאחרונה, יהיה קץ הפלאות? מתי יעלה ויראה “תור הזהב”, אשר בו יחדל איש להתעמר באחיו, וממשלת האדם באדם תהיה לא לרע לו? מתי יגיע היום אשר נאכל את פרי עץ הפרוגרס, ונאכל רק את תוכו, לא את קליפתו המרה? מדוע עוד יד הזדון רוממה וזרוע צדיק חתה, ועד מתי עוד יהיה כדבר הרע הזה להיות כצדיק כרשע?…

השאלות ה“ארורות” האלה ימי עולם ימיהן. ואל תאמרו, כי אך החוקרים דורשים בהן ורק פילוסופים מתקשים בקושיות חמורות כאלה. לא! כל אדם חוקר ודורש, שואל ומעמיק בסתר לבבו. והשאלות הארורות יקחו את לבבנו בכל עת אשר יקומו לפנינו החיים במראיהם הנאמנים והנוראים, ויכוננו קנה רובה אל לבנו: לחיות או לחדול?.."

ואז יעברו על ראשנו גלי מחשבות וכשיות אובדות נתעה מבלי דעת–: רוח האדם האם עולה הוא למעלה, או הוא יורד ושוקע מטה מטה? האם עוד יש תקוה, כי יבוא יום ויהיה האדם לאדם על פני האדמה, או פריץ חיות זה עוד יוסיף להשתובב משובה יותר נצחת מאשר עד עתה?..

וזאת היא לדאבון הלב, שאלה חמורה מאד.

כי אם אמנם לנו אומרים, כי כח הדעת וחיל המדעים יכריע הרע אשר בלב האדם; כי מדת האכזריות של האדם הולכת ופוחתת בו מדור לדור; כי זו כחה של הציוויליזציה לבער את “זוהמת האדם הקדמוני”, לשעבד את המדות הרעות ולצנן את האש הזרה, הבוערת בלבב בני האדם בתור תשוקה להשתרר על הנכנעים והנותנת בלבו תאוה לדרוך ברגל גאוה על היושבים בסתר המדרגה; כי בארצות הציוויליזציה חדלו כבר המלחמות הנמשכות שנים רבות לאין קץ, בפרט המלחמות אשר החלו בגלל סבות בלי-יסוד, בגלל חפץ יחידים שואפים למשרה או להון או בגלל פרוד הדתית; כי בני האדם הולכים הלוך והתקרב איש אל רעהו, גבולות המפלגות מוסרים לאט לאט, והתחומין של המדרגות השונות בחברת האדם יונקים זה מזה. ועוד ועוד, עד תום כל ההלל. ואולם, אחרי כל האותות והמופתים האלה, עוד טרם נדע אל נכון פתרון החידה הגדולה: מה הוא האדם: האם רוחו יורד או עולה, האם מוסרו מתפתח או מתקלקל? האם זה האדם הוא הרע ההולך וטוב, או הטוב ההולך ורע?..

כי הן יש אשר נחזה את האדם, נתבונן אליו היטב, והנה הוא שחור כלו. זה הרחום למראה עין הוא אכזרי מאד, המתנכל בערמה לשום סתר פנים לרוחו הרע השוכן בקרבו. הסירו נא את המסכה הנסוכה על פני רבים ממעשיו, אם לא תמצאו מתחת למסוה זאב ערבות. אל תביאו רעיות מדברי בעלי האתנוגרפיה. מחקריהם מחיי העמים הפראים ואכזריותם לעמת חיי העמים ההולכים כבר “לאור” הקולטורה, אינם מוכיחים מאומה. ידיעותינו על אודות חיי העמים “הפראים”, הרחוקים ממנו במקום ובקולטורה, באמת דלות הן מאד, ואי אפשר להשען עליהן. עמים רבים אנו חושבים לפראים, אבל באמת אנו הולכים בזה בדרכי הרומאים, אשר קראו “ברברים” לכל עם אשר לא שמעו את לשונו. אנו יודעים כי האתנוגרפיה חושבת לפראים “בהעלם אחד” גם עמים קדמונים כאלה, אשר באמת אנו רואים אצלם סימנים מובהקים של קולטורה קדמוניה, עד כמה רחוקה חכמת האתנוגרפיה מדעת נכונה את החיים הפנימים של הפראים, של גוים בעלי קולטרה זרה ונכריה, יכולים אנו לשפוט ממחשבות עמי אירופא עלינו, היהודים. הן אנחנו היהודים יושבים עמהם ובתוכם זה כאלפים שנה, ובכל זאת אינם יודעים את לבבנו, אינם יודעים את חיינו יום יום, עד כי ידברו עלינו זרות, ועלילות לא-היו יוציאו עלינו. ואף כי העמים הזרים להם לגמרי. הנה למשל, העמים השחורים, הן לא כלם עמים פראים הם, ולא הרי העם הזה כהרי העם האחר, ובכן, אחרי אשר אין אנו יודעים את חיי העמים הפראים, קשה לנו להוציא משפט ברור: האם היו הפראים לאכזרים ברבות הימים, או הפראות היא סבת אכזריותם? מה עשתה הקולטורא: האם לקחה אכזרים ותעש אותם לפראים, שעוד לא כלתה גם אכזריותם; או לקחה פראים ותשובב אותם לאט לאט ויהיו עתה לאכזרים?

וההשערה הזאת, כי היה הפרא טוב מנעוריו, ואך כאשר רבו הימים ויפרוץ האיש על הארץ, היה לנפש חיה לנפש-רעה, – גם לה יש על מה לסמוך בתולדות מין האדם.

התקופה הראשונה היא תקופת השלום, קודם החטא. עשב השדה ופרי העץ היו לאכלה, דרכי החיים היו דרכי נועם, כל מלחמה לא היתה, איש לא אכל את רעהו, ואת הילדים לא הרגו; אמיץ היה אז הקשר בין חברי מין האדם, ועוד טרם גבר חיל למלחמה ולמריבה. אחר כן באה תקופת המעברה: יש כבר מבני האדם האוכלים בשר חיה ובשר בהמה, ולכן היתה יד האדם בחיה לרעה. מלחמה לו עם החיות הטורפות, המתחרות עמו בטרף, ושלום עם האדם. בעת ההיא צמחו ראשונה המרמה והאכזריות ביחס אל החיה ואל הבהמה. והתקופה השלישית היא תקופת האכזריות והמלחמה בין אדם לאדם. כי הבשר היה מאכל כל בני האדם, ולכן על האדם ללחום תמיד עם רעהו, ועל כן למד לאכול גם את בשר האדם, וגם את פרי בטנו יוציא להורג. אז התפתחו בערמה יחד עם השכל והמחשבה, והמה שמו את האדם עליונים לכל החיה ולכל הבהמה ועליונים – להאדם, האדם הקטן, אשר שכלו ומחשבתו עוד טרם התפתחו להיות להם ערמה ומזמה במדה מפסקת כדי להתיצב נגד אחיו.

והתקופה השלישית הזאת היא היא באמת התקופה ההולכת עוד ונמשכת. כח המדעים, ככל כח, יודע אך להכריע תחתיו, אך למשוך אבירים והמונים, ולא להיות רך ונכנע. המדעים, פרי השכל והמחשבה המה באמת אך ערמה ומזמה להכביד יד קשה על כל אלה, אשר עוד טרם באה חכמה בלבם לרכוש להם את המדעים ההם ולהעבידם בפרך. הנה כי כן האכזריות הפראית לא מתה. היא שמה אך מסוה על פניה, ואולם לתאות הרע לא סרה מקרבה. המדעים לא הכחידו את האכזריות מלב האדם, ואך הסתירו אותה מעין רואה, למען יכשלו העורים ונלכדו, עינינו הרואות איך יעטו אל השלל אלה השואפים לעשות עושר, ולא ישימו לב אל כל מוסר ורחמים. עינינו הרואות, כי גם המלחמות בימינו מלאות אכזריות, ועמים קולטוריים כבני אשכנז וצרפת ישאו זה אל זה חרב וישפכו דם כמים – ומאות אלף חללים נופלים במלחמה, אשר אין לה כל סבה מוסרית. מי לנו גדול מן העם האנגלי, אשר מקרבו יצאו חכמים לתורת המוסר וסדרי הציווילזציא, והוא באמת גוי עושה צדקות ואוהב חסד מכל הגוים הקולטוריים אשר על פני האדמה. והאם היה מוסר וצדק במלחמת האנגלים עם הבורים? האם לא היו סוף סוף רק האינטרסים החמריים הגורמים העקריים של המלחמה ההיא? האם טובים האנגלים מן הרומאים בהצותם על “ברברים” לפני אלפים שנה? הן גם הרומאים סללו דרכים ובנו בניני צבור ותקנו שוקים והביאו את כל הקולטורה שבימיה אל הארצות אשר הכניעו, וגם הרומאים לא שלחו את ידיהם באלהי העמים הנכנעים להעבירם מחקיהם. – הרחמנות, אשר בשמה ידגלו עתה העמים הקולטורים, איננה רחמנות באמת, אחרי אשר מספר הנהרגים רב עתה מאשר היה מקום, וגם מספר הנפצעים ירב עתה. קראו נא את ספרו של בלוך “המלחמה העתידה”, ואז תסמרנה שערותיכם למקרא ההרס והאבדון, אשר תביא עתה כל מלחמה בצבאות הלוחמים. אין נלחמים עתה בחרב איש לקראת רעהו, אבל הכדורים “דום-דום” ויתר ההמצאות החדשות, אשר המציא השכל במזמת ערמה להרבות רשע ולהגדיל מכאוב ולהרחיב פצע, המה אכזרים מאד מאד, מספר חלליהם רב ופצעיהם נוראים. נורא הרעיון, כי אנשים קולטוריים יושבים בקור רוח וחושבים מחשבות וקוראים לעזרה את כל נצחונות המדעים כדי למצוא עצה ותחבולה, – להרבות חללי אדם!… ומה הפלא כי כאשר תנוח על הלוחמים הרוח הרע – כאשר תפגשנה שתי המחנות פנים בפנים – אז ידקרו איש את אחיו כפריצי חיות ממש, ומוסר האדם לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה אז על לב? אמור מעתה: האם אכזרי האדם או הצדק מושל בו?..

ונצחון המדעים איננו נצחון המוסר על הפראות, אלא נצחון הגבור על החלש. ברבות המדעים תגדל המזמה, ואז תמצא יד יחידים ערומים או חכמים, להכניע תחתיהם כח רב אדם, אשר עוד לא חכמו כמהם, ואז יגדל העושר של אנשים היחידים האלה. ואנו רואים, כי אין כל חדש תחת השמש. בארצות הקולטורה הישנה, למשל במצרים, ישבה האכזריות לכסא, ובנין פירמידה אחת בלע עבודת שלש מאות וששים אלף איש במשך עשרים שנה. התעלה הישנה של הים-סוף אכלה חיי מאה ועשרים אלף איש. מאתים אלף איש בנו את היכל המלך במֶכְּסיקה ועשרים אלף בפֵירו. רב היה שמה העושר של היחידים ולעומתו רב היה העוני של הרבים. אבל האמנם נשתנו עתה הענינים לרגלי הפרוגרס? גם היום ההכרח, שהוא האכזריות הקדמונית, מושל על הרבים, וגם הסבות אחדות הנה: בארצות הקולטורה הישנה היה העושר הנפרז מן הלחם הרב, אשר הוציאה האדמה הפוריה שמה, ובארצות הקולטורה החדשה, בחלק אירופא ובאמריקא, במקום אשר הלחם איננו רב, גדול מאד העושר של היחידים מן האינדוסטריה, המעשרת את בעליה באופן נורא. אבל איה הוא המוסר המעשי, איה הוא הצדק העולמי, איפה הם הנועם והלב הרך של האדם, אשר אמרו המדעים להציבו על דרך הטוב והיושר והצדק?

רבים עתה בקרב העמים הקולטוריים חכמי המוסר. הציוויליזציה כמו משתדלת להשפיע על העמים ולהיטיב את השקפותיהם על הטוב והרע. ואולם רק פי עמי הקולטורה ידבר מוסר וצדק וידם כותבת “למזג את המדות”; אבל אין פיהם ולבם שוים. הלב והחיים עודם רחוקים גם היום מן המוסר ומן המדות הטובות. התורה והנסיון – שני הפכים ביחס אל המוסר. מה יתן ומה יוסיף לנו, כי התפתחו המובנים, המושגים נעשו דקים יותר והמוסר המפשט מתפתח באותה מדה שמתפתח שכל האדם, אם המוסר הזה נשאר מָפשט, בפה ובספר, ובמקומו בחיים כאין וכאפס? פה, בדרכי החיים, אנו רואים את בני האדם והנם אבירי-לב, רעים וחטאים, אוהבים את עצמם, חסרי נפש אלהית ורחוקים מיושר ומצדקה. ותמלא כל הארץ חנופה, וימלאו החיים שקר וכזב, ותהי המרמה לכל לראש, למען תת מסוה מוסר על האכזריות… אז יש אשר תעלה על לבנו מחשבה זרה להחליט, כי האדם החי הוא יליד הקוף הקדמוני אשר התפתח, הלוך ורע, עד כי היה – לאדם…

וכל החקירה הזאת דרך עוצב בה. הענין היא מופלא ממנו, מסובך מאד, וחכמים גדולים נסתבכו בחקירה העמוקה הזאת, אבל רוח האדם לא תתן לו מנוח והוא חוקר ודורש איזה הדרך שוכן אור האמת, אור האלהים הזורח עליו. כי עד עולם לא יאבה ולא ישמע האדם להיות ככל החיה וככל הבהמה, באין פרינציפ מוסרי, באין מרום ונשא, באין רוח ונפש… האדם לא יאבה ולא ישמע לעשות את האכזריות לתורת האדם המעשית, עד כי לא יגבה במוסרו ובצדקתו על כל המדות הרעות אשר בחייו, ועד עולם לא יטוש ולא יעזוב את האלהים הגדולים, אשר נגלו אליו בחזון… הוא יודע, כי לו גם נכונים דברי האומרים כי ראשית הציוויליזציה היתה אכזריות, הנה הוא, האדם מאמין, כי אחריתה ישגה, והמוסר והצדק והטוב ינצחו את החטא ואת העול ואת הרע. והוא דורש וחוקר, אולי תחזינה עיניו את האחרית הזאת.

ותפוש ברוב מחשבות למצוא את סוד האחרית הזאת התהלך לו טאנקרד, צעיר לימים מבני מרום העם האנגלי, אשר שמו נקרא על אחד הספורים, שכתב בנימין דיזראלי, הוא לורד ביקונספילד. זה האיש טאַנקרד התבונן אל החיים, אל כל “הטוב” הצפון בתנאי הציוויליזציה בארצות הקולטורה החדשות, – ולא מצא נחת. הנה אבד אושר מאדם, או לא היה לו האושר ההוא מעולם, נסו שלום ונחת מחיי החברה, הבסיס המוסרי של החיים מתמוטט, – ומאין תבוא תשועת האדם?..

וילך טאנקרד לבקש את משאת נפשו, ואנחנו נלך אחריו. ¹

 

ב.    🔗

רך ויחיד היה המרקיז טאנקרד לההרצוג בֵילַמונט, ולכן פקחו עליו הוריו שבע עינים וידאגו לו ויחרדו עליו כל היום. השגחת המורים היותר טובים וחרוצים סבבה את הנער, וירב דעת ותבונה, ויקרא ספרים אין קץ, ויהי הוגה דעות, ויהי לו רצון ברזל ורוח כביר. והנה נמלאו לו עשרים ואחת שנה. אבי טאנקרד התגורר תמיד באחוזותיו ובנחלותיו, ואולם את בנו חפץ להביא אל העולם הגדול. ויהי נכון להעמידו על הבחירה, למען יתרגל העלם בעבודה בבית הועד התחתון. כאשר נסה ההרצוג לדבר אל בנו על אודות הבחירות, שמע לדאבון לבבו, כי אין את נפש הצעיר להתיצב על דרך כל אצילי אנגליה וכי, בכלל, איננו מוצא את עצמו מוכשר לעבודה בבית המחוקקים. העלם השמיע בפה מלא, כי אין הוא רואה בעבודת-צבור זאת תכלית המעשים. נפשו נכספה לדעת מראש מה הוא טוב ומה הוא נשגב, ואז יבוא לעבוד ולשרת לפני הטוב והנשגב. הוא איננו מאמין, כי המצב הנוכחי יכול וראוי הוא להאריך ימים, יען וביען כי אדני המצב הזה לא הטבעו על יסוד מוסד של פרינציפים חיים וקיימים. הן מהות התכונה המוסרית שלנו מחלפת את פניה לפי שנוי המקומות, והםא לזה יקרא מוסר איתן, פרינציפ? כל ההתפתחות של חרושת המעשה, אשר בה עמי אירופא מתפארים ומתחרים, היא בעצם רק סבה חדשה לשחיתות המוסר והמדות. כי הלא הגורם העיקרי, המעורר את האדם בזמן הזה להכין את צעדיו ולכונן את מצבו בחיים, הוא הממון לבדו ואין בלתו, – הגורם היותר שפל, המעורר מחשבה בלבבות, כי כל אושר האדם הוא אך העושר. ואיך יוכל, איפא, איש, החושב דרכו ומוסרו, לקחת חלק בעבודת חברה אשר כזאת?

על כן גלה טאנקרד את אזן אביו על מחשבתו אשר חשב בסתר לבבו – לאחוז במסע וללכת לראות, אולי ימצא את אשר יחסר לו. בראשונה חשב ההרצוג, כי בודאי יאמר בנו לנסוע ליתר ארצות אירופה ולראות את שאון החיים בעריה הגדולות. ואולם טאנקרד השמיע מפורש, כי אין בו אף שמץ חשק לראות את ערי אירופה העליזות ואין חפצו כלל לנוע על ערים שונות, ורק מגמת חפצו היא – הארץ הקדושה, הקבר הקדוש. כי הוא מאמין ובטוח, שלא לחנם בחר ד' בארץ הזאת; כי לה סגולות נפלאות ואיזו תכונות מיוחדות. ואם אמנם לא כל אדם זוכה לחדור אל תוך פליאות הארץ ההיא, אבל יש ויש בכח הארץ הנבחרה לפעול על רוח האדם פעולה נמרצה. הן לא לשוא הומים לבות כל עמי אירופה תמיד על חלק אסיה זה. אמנם חדלו עתה המסעות הנאדרים, אשר היו לפני מאות שנה, אבל הכח והפעולה של הארץ לא חדלו, ואולי באה העת לחדש את הימים הנהדרים ההם. אך שמה, בהיות הררי קדש מסביב ושמי ירושלם ממעל, יוכל האדם לחלץ את נפשו ממצוקתה ומעמקי יגונה, להרים משם קולו השמימה ולהעמיק שאלה: מה היא חובה ומה היא אמונה?

נגד החפץ הזה, אשר היה זר ומוזר מאד בעיני הורי טאנקרד, נסו אלה האחרונים לחבל תחבולות, אולי יצלח בידם למנוע את בנם, אישון עינם, מלכת בדרך הרחוקה אשר אמר. המה פנו אל הכהן הצעיר, אשר היה בשנים האחרונות מורה ומדריך לטאנקרד, אולי יפעל הוא עליו להשיבו מחפצו. ואולם הכהן הצעיר הודה ולא כחד, כי נפש תלמידו היתה תמיד סגורה לפניו, והמורה היה לו אך כלי חפץ לשאוב לו ממנו חכמות ומדעים. כן היה באמת דרך טאנקרד תמיד עם כל המורים, וכן היה עם המורה הצעיר הזה. הוא לא נתן לעולם לאיש לחדור אל מצפוני נפשו וסתרי מחשבותיו. – לא הועילה גם שיחת כהן-הראש, הבישוף הנודע ברב כשרונו להתוַּכֵּח. כי גם הבישוף בכבודו ובעצמו לא יכול גם הוא להתַתְווֹת את אבני השתיה, את היסודות המוסרים, אשר עליהם כוננו כל סדרי החברה. וגם הוא לא הצליח ברוב לקחו לבאר לטאנקרד את המושגים “אמונה” ו“חובה”. טאנקרד אך באחת: אך טוב היה לבני האדם עת התהלכו את האלהים, ומקור הרעה עתה – בשלטון האדם באדם. ולכן נחוץ למהר וללכת אל המקומות, אשר שמה נגלו תמיד האלהים – אל תחת שמי מדבר יהודה. אז חרץ הבישוף את משפטו על טאנקרד, כי הוא בעל הזיה וחולם חלומות ושגיונות.

בעת צרה כזאת אמרו הורי טאנקרד בלבם, כי אנשים הבקיאים בחיי עולם יחלצום מן המצר וימנעו את בנם מן ההגיון אשר יהגה על דבר מסעו המוזר. אנשי המעשה אמרו להביא את הצעיר טאנקרד בחבר רעים ובסוד עליזים. אז ישכח את חלומותיו ואת הזיותיו, כי החיים ההומים ומלאים תרועה יבואו וישבו את לב העלם שבי. האב אמנם דאג, פן ימשך בנו אחרי שחוק הקלפים, ואולם בעיני אמו טובו גם הקלפים ממסע לארץ כנען. בימים הראשונים אמנם כמו נלכד טאנקרד ברשת אשר טמנו לו, ואנשי המעשה כבר אמרו בלבם, כי סוף סוף ישכח הצעיר את חפצו לאחוז דרכו לארץ הקודש. פעולת הנשים הצעירות, אשר ראה בבתי הרוזנים והלורדים, היתה חדשה וחזקה עליו, וכמעט רתקה נפשו במצודות וחרמים של עלמה משכלת ויפהפיה אחת. אך לא ארכו הימים וטאנקרד נוכח לדעת את ערך העלמות “המשכילות” מבנות מרום עם הארץ, את הריקות שבמוחן ואת רגשותיהן המלאים הבל ורעות רוח. והוא גמר בנפשו למהר לעשות דרכו, לברוח מן החברה הזאת, מבלתי יכולת להלחם עם משובתה ובערותה. ולכן נתן לבו לבקש לו אניה, וישתדל למצוא איש, אשר יערוך לו את כל התכונה הדרושה לדרך רחוקה כזו, אשר יכונן את סדרי משלוח הכסף וישיג כתבי אמנה לארץ הקדם.

אמנם היו ימים: אשר נפל טאנקרד בפח וכמעט נתבטל כל מסעו. המקרה הביא אותו בחברת אשה אחת, אשר צדתה כצפור את נפשו. זה העלם הצעיר, אשר מכל עברים שמע מתלחשים עליו: “הנה בעל החלומות”, – החל לסבול מעצמת רעיון מעיק: אולי באמת אך שוגה הוא בדמיון של הבל ורעות רוח, והנה נמצאה נפש נפלאה אחת, נפש יפה ומלאה עוז והדר, והיא גם היא נותנת צדק למחשבתו, וגם היא אומרת, כי החפץ לעלות ירושלימה מקורו ברגש אמתי, וגם היא אומרת, כי חובה על כל איש להיות שמה. האשה היפה והצעירה גלתה לו את כל מערכי לבה: החברה היתה לה לזרא וחייה כלים פה באפס תקוה ואור, וכל חזון רוחה והגות לבה היא – עיר הקודש… במו פיה הגידה היפהפיה העליזה לטאנקרד, כי גם בהתבוללה בין המון שעשועי לונדון ובצללה בתהום העליצות ושאון העליזים היתה מחשבתה תמיד רק על דבר עמק השרון וגבעות יהודה. לא טוב היה אמנם הדבר בעיני אם טאנקרד, אשה יראת חטא, כי בנה העלם מבקר יום יום בבית אשה בעולת-בעל, ולבב האם היה מלא חרדות. אבל הן גם המסע לארץ הקדם מלא את לבה פלצות ושממון, ומשתי הרעות האלה, הנשקפות לבנה מחמדה, נתנה האם את משפט הבכורה לזאת אשר תעצרנו בלונדון. והעלם הלך כצל אחרי האשה היפה והמעונגה, ובכורי האהבה הראשונה מלאו את כל נפשו, ולבו הזה לו בקרב הימים: אשה אוחזת דרכה במסע הקודש ויחד עמו תכרע ברך על פני קבר המשיח… והחזון הנחמד הזה היה מרחף נגד עיני רוחו בכל עת ויחלום אותו תמיד. והאשה היפהפיה שלחה את כל קסמיה ואת כל חציה אל לב העלם, והוא כמעט נפל שדוד לפני כשפיה.

ואולם צלו על יד ימינו היה עוד איש אחד והוא היה בתומכי נפשו. זה האיש היה – סידוניה, בנקיר יהודי בלונדון.

אחד מגואלי טאנקרד זה הגואל אשר בו בחרו הורי טאנקרד להביאו בסוד החיים העליזים ולמנוע בזה את הבן מלכת לארץ ישראל, נתן על ידו מכתב לזה האיש סידוניה, בנקיר בלונדון ומצודתו פרוסה גם בארצות הקדם, כי יתן לו כתבי אמנה לאנשי בריתו אשר שמה למען יריקו לו די כסף כאשר יחסר לו. ואף גם ידע הגואל, כי סידוניה ייטיב להבין את מחשבות טאנקרד ומגמת חפצו מן האנשים האחרים. ואולם טאנקרד אמר בלבבו, כי הוא הולך אל סידוניה כהולך אל חלפן ובנקיר, והגואל העיד בטאנקרד, כי סידוניה הוא יהודי ולא טוב להכביר עמו מלים על אודות קבר המשיח.

ואולם באמת מצא טאנקרד אחרת. כמעט בראשית השיחה נתגלגלו הדברים וטאנקרד גלה לפני האיש היהודי את כל לבו. הוא הודה ולא בוש, כי הולך הוא מן הארץ, שאיננה ארץ הדעה והרוח, אל הארץ, אשר לה סגולה מדור דור להערות רוח ממרום, ושמה יתחנן בתפלה להאיר לו את דרכו בחיים, הנה הכנסיה פה אין סדריה ויסודותיה מתאימים יחד; ולכן הוא משער, כי הערת הרוח והארת הדת אינן תכונות אלהיות בלבד, כי אם הן תלויות גם בארץ המסוגלת להן. דרכי החיים מלאים עתה כפירה גמורה מעבר מזה והתלהבות-אמונה מעבר מזה, באין אמונה לא יוכל לצייר לו גם כל חובה. הוא יגע באנגליה ולא הונח לו; הוא לא ידע פה איש, אשר באמת בא בסוד אלוה ואשר יוליכהו משרים. ולכן תאוה נפשו לנסות דבר, אשר כבר עשוהו זה מאות-שנים רבות רבים מבני עמו וגם מלכם עמהם – לרדת על ההרים הנפלאים, אשר שמה נראו האלהים תמיד ולשאול אותם: מתי יהיה קץ הפלאות? מדוע לא ירד האלהים גם עתה עליהם, ומדוע זה לא ישמע עליהם קול צעדיו של המבשר תנחומות אל לבני האדם? האםאולת היא? האם דבר-הזיה הוא? – וסידוניה היה הראשון, מכל האנשים אשר נדברו עמו על אודות מחשבתו, אשר הגיד לטאנקרד כי החלטתו והשערתו אינן תולדות ההזיה והדמיון, כי גם דעתו כדעתו ויסוד אחד לשניהם. השלטון של אסיה לא יחדל לעולם. גם משה גם ישו היו שניהם בנים לישראל ובשפת ישראל הטיפו את דבריהם לעם ישראל. גם הנביאים גם השליחים היו בני העם העברי, ואך לזה יש ערך רוחני העומד לנצח, אשר יוסד על ידי בן ישראל. כל בתי כנסת הדת אשר באסיה נוסדו על ידי בני ישראל, וגם הכנסיה הרומית מעשה ידי עברי היא, ולכן כחה עוד נמשך והולך. מסעי הצלב חדשו את השלטון הרוחני אשר לאסיה תמיד על ארצות הצפון, והשלטון הזה אמנם עתה כאילו הולך ומתמוטט, אבל יש יום ושב השלטון הזה לצמוח.

אז היו שני האנשים האלה, סידוניה וטאנקרד, לרעים המבינים איש לרע אחיו. סידוניה נוכח כרגע, כי לא עול-ימים רועה רוח ובעל הזיה לנגדו, אלא נפש מלאה רגשות עדינות וחולת אהבה ענוגה, אשר רצונה כביר ונערץ, ואיש כזה עליון הוא על כל בני גילו. וגם טאנקרד מצא בסידוניה את אשר לא חכה למצוא באיש מעולם הנסיון. הוא אמר בלבו, כי רק את דבר הכסף בארץ מסעו יכין לו הבנקיר הזה, והנה מצא בו כח סומך וסועד, יועץ וחכם, איש היודע ארחות חיים וראה חכמה רבה; וגם האיש הזה הלל את רעיונו ויאמץ את רוחו ויאמר, כי ימצא לעזרתו בכל אשר ידרוש. וגם נתן על ידו מכתבים לראש בית הנזירים “אדמת קדש” בירושלם אלונזו לורו, מצאצאי האנוסים בספרד, היודע ומכיר היטב את ארץ ישראל וכל הנוגע אליה, ואל ראש הבנקירים בארצות הלבנון ובסוריה, אַדַם בֶּסַא, יהודי.

וזה האיש סידוניה פקח את עיניו על תכונת האשה היפהפיה, אשר משכה את לבבו וכמעט נפל ברשתה. היא מן הנשים הבוצעות בצע וסוחרת על הבירזה בסתר ושולחת ידיה בעסקים ומשלכת חכה להעלות בעלי עושר בחרמה. ואז גמר טאנקרד לאחוז דרכו עד מהרה כאשר אך תהי לו היכולת. הוריו הכינו לו שר-אלף מבני החיל ורופא והמון משרתים לשמרו בדרך, והוא היה אנוס לעשות הטוב בעיני ההורים ולקחת אתו את כל הכבודה הזאת. ואולם סידוניה יעצהו לקחת עמו איש אחד, אשר יוכל להיות לו לתועלת במסעו לארץ הקדם. שם האיש בַּרוֹני, איש עברי, אבי משפחת מצחקים נודדים, איש נאמן מאד, אשר סידוניה ידע אותו מילדותו וגם לוה את סידוניה בכל מסעותיו בארץ הקדם.

וכן עשה.

 

ג.    🔗

בלוית אורחה שלמה בא טאנקרד לירושלים. מלבד המון משרתים ועבדים, נתן לו אביו את מי שהיה שר אלף, זקן ורגיל בעבודת-הצבא, אשר אותו פקד אבי-טנקרד לשמור על בנו מרוצחים עלי דרך, וישלח עמו גם רופא מיוחד לשמרו מצנים פחים. ואמו ההֶרצוגית שלחה אתו גם כהן אנגליקני, לבל ילכד חלילה ברשת האמונה הקתולית. לטנקרד היה כל האספסוף הזה אך לעול ולמשא, וימצא חפץ רק בבַרוני לבדו. האורחה שכרה לה חדרים מרֻוָּחים לשבתה באחד הרחובות הטובים אשר בירושלים, ובני האורחה ראו בטוב ולא ידעו מחסור. שר האלף בלה את כל עתותיו בבית הציר האנגלי, הכהן המלַוה היה תמיד עצור בבית הכהן האנגליקני אשר בירושלים וגם הרופא מצא לו עבודה. ואולם טאנקרד בעצמו התגורר כאחד העולים להתפלל במעון בודד וקטן בבית המקלט “אדמת-קדש”. וברוני היה תמיד עמו, לא מש מתוך חדרו הצר.

וטאנקרד כורע ומתפלל לילה לילה על יד הקבר הקדוש. וכשהוא מתהלך ביום סביבות ירושלים, אז גם ברוני הולך עמו, להורות לו את דרכי העיר וכל שביליה, הידועים היטב לזה האיש ברוני. באחד מימי הקיץ, למראה הגן “גיא-שמנים”, בקש טאנקרד מאת ההולך עמו להניחהו בדד, וירד מהר ציון ויעבור את נחל קדרון ויבוא הגנה, מן הגן הזה הלך ויעל לבית-היני. והאיש עיף ויגע מעמל הדרך ומחום היום, וישכב לנוח באחת הסוכות ויישן. וכאשר התעורר משנתו ראה, והנה עלמה יושבת נכחו. והעלמה יפה עד מאד וחכמתה תאיר פניה. היא היתה גברת הגן ההוא, והיא עלמה עבריה, בת הבנקיר אדם בסא, ושמה חוה. אבי אמה הוא נשיא בידואינים, שליט וראש לשבט יהודים נערץ, השוכן במדבר, מבני רעואל חותן משה.

טאנקרד והעלמה נדברו יחד, וכמעט מבלי משים נסבה השיחה ביניהם על דבר האמונות השונות והלאומים הנפרדים. היא לא כחדה תחת לשונה, כי עבריה היא, והוא נסה דבר אליה על דבר הכנסיה הנוצרית. אבל העלמה הביאה אותו במבוכה, בשאלה את פיו: איזו כנסיה, באשר רבות הן בדת הנוצרית, וכלן צוררות אשה לאחותה. ובשְׂרור מבוכה כזאת בין הכנסיות – אמרה העלמה – הלא אך טוב יעשה האיש, אשר יבחר בכנסיה הכבירה לימים מכל הכנסיות, בכנסיה, אשר בה נולד ישוע ואשר לא עזב אותה כל ימי חייו, כי הוא נולד יהודי, חי יהודי וימת יהודי. הן אך שקר המשפט אשר בדו, כי מארת ה' רובצת על בני ישראל והאלהים מיַסֵּר את עם העברים על אשר חרפו עקבות משיחו ויצלבוהו. הן את המשפט “דמו עלינו ועל בנינו” (מתיא ק“ז, ק”ה) חרצו רק הפושעים ולא השופטים; האם כל עם היהודים קבל על עצמו את המשפט הזה, אשר חרץ על עצמו המון שובב ופרוע? ובכלל לא יפקד עון אבות על בנים, והמשיח בעצמו הלא סלח למציקיו. ורבים מן היהודים, וביחוד מעשרת השבטים, הלא לא היו בירושלים בעת הצליבה, – ומדוע ישאו גם הם את עון ההמון אז?

דעות טאנקרד הוכו מאת העבריה הזאת מכה אחר מכה. לפני שכלה הבריא ועוז משפטיה על תולדות בני האדם ולפני אמונתה הכבירה בצדקת עמה נָפֹל נָפַל כעמיר מאחר הקוצר. “לא – הריעה העלמה בגאון – היה לא אהיה נוצרית! התורה והמעשה לא יתאימו אצלכם יחד. ספרי קדשכם לא יורו את התורה ההיא, אשר אותה הנכם עושים. ספריכם נכתבו על ידי עברים, והמה לא יחרצו דין ומשפט על עמנו כזה השורר אצלכם”. קיום עמנו הוא מן הנפלאות, כי אלהי ישראל העניק לעמו מתנות טובות ויתרונות נכבדים. העברים לא התבוללו לעולם במנצחיהם. אמנם זה הועיל להיתם, כי הן קורות ירושלים ותלאותיה לא רבו מתלאות אתונה, ואך בזאת יבדלו שני העמים: היוני נתן את רוחו בעול רומא, תחת אשר העם היושב בירושלים היה עז נפש ואמיץ רוח. ולכן נפלה נפלה ירושלים ביום משבר וישראל גלה מעל אדמתו. ואולם גם הגלות לא היתה רעה מוחלטת. כי באמת התחבולה הנאמנה לשמור איזה עם לבל יכחד אחרי אשר ינצחוהו ולבל יתערב במנצחיו, – התחבולה הנאמנה היא – לגרשהו מארצו – כי אז יפרד מכל העמים והיה בארצות-גלותו עם לבדד ישכון ויחי לנצח. ועם ארמניה יוכיח. גם את הארמנים הכניעו הפרסים ויגרשום מעל אדמתם, כי זה דרך ארץ המזרח – לגרש ולא לנצח; והנה היה עתה לארמנים לפתגם: “כל ארץ המזרח ארצי וביתי”. גם הארמנים הם צאצאי-שבט רם ונשגב, אבל רוח ממרום לא הוערה על השבט הזה וחוזה ונביא לא נולדו על ברכיו, תחת אשר על ישראל נגלתה זרוע ה' מעולם והוא הביא את האלהים לבני עולם. על כן יגדל ערך ישראל מערך הארמנים, וישראל עושה חיל בכל קצות תבל “מאשור עד גשור ומבבל עד ארבל”. לא מפוזר ומפורד הוא עם ישראל בתור גמול על חטאתו אשר לא חטא, אך מלוא כל הארץ כשרונותיו הנפלאים וכחו כי עז. ואם העמים ירדפוהו וידריכוהו מנוחה – בם משחתם, כי שוכחי טובה הם: אם העמים מאמינים כי נגאלו, הלא מאשר לנו, מזרע המלוכה אשר לנו, היה להם גואל ומשיח, ולולא התגלות אחד העברים לא באו להם הגאולה והפדות. ואיככה זה היתה באה סליחתם, לולא פתו היהודים את הרומאים לצלוב את הגואל? ותחת כל הטוב והחסד הזה, אשר עשו להם בני ישראל, עוד העמים רודפים באף ובחמה את היהודים. “לרדוף אותנו! – קוראת העלמה – אותנו לרדוף! היתכן? אם מאמינים הנכם בזה אשר קדשתם, הלא עליכם לכרוע לפנינו!”

מבוכות טאנקרד וספקותיו עוד גדלו. התפלות והתחנות על יד הקבר לא הסירו מעל לבבו את האבנים הכבדות, אשר נצברו שמה משא לעיפה. וזו העלמה הנפלאה, אשר ראה בגן בן-היני, טהורת-העינים וגִדְלַת-הנפש, סערה כמוץ מגורן את רעיונותיו הישנים; ועל השאלות והסתירות אשר בקרב לבבו, המעיקות לו מאד, עוד הכבידה העופרת. עין בעין ראה טאנקרד, כי לא פה, על יד הקבר, יחזה מחזה שדי, אשר אליו קוה. אז זכר את הדברים שנזרקו מפי נשיא עדת הספרדים, אלונזו לורו, שגם אליו היה בידו מכתב מאת סידוניה, בשיחותיו עם טאנקרד על דבר “הסוד הגדול של אסיה”. אלונזו לורו הגיד לו: “סיני הוביל אל גולגלתא, ואולי עליך לשים עתה פעמיך מגולגלתא אל סיני”. אז גמר טאנקרד בנפשו ללכת אל “מקור המקורים”. כמו שאמר לו סידוניה עוד בלונדון, – אל הר האלהים חוֹרֵבָה.

ובירושלים יצא הקול, כי טאנקרד הוא אחי מלכת אנגליה, מזרע המלוכה, ולכל הפחות, הוא נסיך גדול מאד. הדבר הזה העיר את לבב אחד האמירים אשר בלבנון, פאקראֶדין שמו, להפיק זממו ולמצוא מוצא לכסף לפדות את הנשק ואת קני-הרובה, אשר הכין לתתו לאחד השבטים, הנכון לעזור לו למען ימלוך על ארץ הלבנון. עוד נשוב לדבר בפרוטרוט על הטיפוס הזה, על התחבולות הערומות, אשר רקם בן ארץ המזרח הזה, המצמיד מרמה על שקר ותועבה על און ומעל. נודיע אך את הדברים, אשר על ידיהם התודע הנסיך הלבנוני אל טאנקרד ראשונה.

טאנקרד הלך למדבר סיני בלוית ברוני ושני משרתים אנגליים. ונשיא אחד השבטים הבידואינים עם עשרים רוכבים הלכו להורות לפניו את הדרך ולשמרו מכל אסון ופגע רע. אולם במדבר סיני ארבו לו ערביאים, אשר שכר עליו האֶמיר פאַקראֶדין לתפסו ולהרבות כופר נפשו, למען ימצא את הכסף הנחוץ לו, כדי לפדות את הנשק הדרוש לו. טאנקרד נפל בידי שוביו אחרי מלחמה קטנה ואחרי אשר נפצעה ידו. הוא הלך שבי ונעריו עמו. וגם באַרוני בתוכם, וכולם הובאו למחנה נשיא הבידואינים, אשר במצותו לקוחו בשביה.

אך הובא טאנקרד אל המחנה, ונשיא הבידואינים צוה להסיר מעליו את הבותים. עבדי-הנשיא חלקו לו כבוד ואהבה ונתנו לו אוהל ומנוחה ומשרתים, – אך לחפשי לא שלחוהו. ושם התודע אליו אלמוני צעיר – הוא פאקראדין בכבודו ובעצמו, – התודע אליו כאשר יתודע צעיר אל רעהו, וישתדל בכל כחו לקנות לו את לב טאנקרד לאהבה. האלמוני נתן לטאנקרד, את אהלו התקוע לבדו הרחק מעל יתר האהלים, ושמה מצא טאנקרד חדרים ויריעות ומקטורת ונשק, וגם – גליונות של עתון צרפתי. פני האלמוני הפיקו אהבה ורגש, והוא לא חשך נועם שפתיו מאת השבוי והתחפש כאלו הגיד לו את כל לבו; האלמוני השתדל לגנוב את לב טאנקרד בהגידו לו, כי גם הוא אינו ערבי, כי אם שליט בן דת נצרת, נסיך-לבנון, אשר לבו הולך אחרי ממשלת אנגליה, ובגלל הדבר הזה הוא למפגע אל חצי הזמן. טאנקרד, אשר לבו היה מלא מאהבת סוריה וארץ הקדושה, התלהב לראות לנגד עיניו נוצרי ונסיך סוריה כאחד. ומה גדלה התלהבותו, באמור לו הנסיך, כי אך טוב היה, לו הואילו האנגלים לכבוש להם את סוריה, למען לא יבואו הצרפתים ויקחו להם את הארץ הזאת. האח, מה יגדל כח ההתאחדות הנפלאה הזאת כאשר יתנוסס נס אנגליה על גבעות הלבנון, – זה הר הלבנון, אשר היה כביר ואדיר, בעוד אשר צרפת ואנגליה עוד היו יערי-עד וקרקע בתולה! ומדוע לא יוציא עם אנגליה את הדבר הגדול הזה לאור?

ואולם צר היה לטאנקרד לשמוע גם את הנסיך הצעיר האלמוני מדבר על דבר מלות-כסף כדי לקנות נשק וכלי משחית ולהוציא את המחשבה אל הפועל. הה, רוח העועים נשא גם המדברה, ומשוט בארצות אירופא באה גם אל הארץ הטהורה הזאת האמונה הזרה, כי אושר העמים בכסף יקנה וגאולתם על החרב ועל הנשק ועל התרמית נוסדה. והוא, טאנקרד הלא לא בזאת יאמין, ועיניו הלא לא אל תשועה אשר כזאת נשואות.

ורוח-הקודש? וצדק-העולמים?…

הה, איה איפה אלה?…

 

ד.    🔗

והנסיך הצעיר הלבנוני, פאַקראֶדין, הוא סמל דמות הדיפלומטיה האירופית. אין לו כל קדוש וכל נשגב, ורק – חפץ אדיר להשתרר, לרד לפניו את כל, וכל מעיניו באינטרסים חמריים. פאַקראֶדין הוא בן אחד האֶמירים, אשר נהרג בימי אחת המבוכות הרבות, שהתחוללו בדמשק לפני מפלת היאַניטשאַרים. עוד הספיק האב לפני מותו למסור את בנו הילד על יד ידידו ואיש-בריתו, על יד הסוחר העברי אדם בֶּסַא, וזה האחרון גדל את הילד ויהי לו לאב ולאם, כי גם אם הילד מתה בלדתה אותו. אשת בסא כלכלה את הילד בחלב שדיה ויגדל בבית בסא כבן, ורק כאשר גדל הנער ויבוא בימים, גלו לפניו את מוצאו ויביאוהו אל אחד מגואליו הקרובים אליו, וילמד אל דרכי צעירי הנסיכים הערביים לרכוב על סוסים ולירות בחצים. להילד היו – ירושה מאביו בארץ הלבנון – אחוזות ויערים ופרורים, והוא לִמֵד את נפשו לזכור תמיד, כי לו משפט המלוכה בארץ הלבנון. הוא היה רועה-רוח ורודף-קדים, חרוץ ושנון ומהיר תבונה, דמיונו אש לוהט ונפשו דורכת עוז לחולל מעשים ופעלים כבירים. רהבו ורום עיניו גברו, טעמו היה טוב ולבו מבין, והוא התאמר בלבבו, כי כל המקרים וכל המעשים המה כלי חפץ להוציא על ידם את תאות לבו הרם. נפשו אהבה לראות ולשמוע מרמת ערומים ונכלי מזימות, והסכן הסכין לשמוע תמיד ולהאמין, כי הכל תלוי בחריצות ובמהירות, ואבן בוחן לכל מעשה היא תוצאתו ופעולתו. לא שאל את נפשו: אם טוב או רע המעשה הזה? אך: אם יצליח או לא? “לחנוף ולהתחפש, להתרועע ולעשות חוזה עם כל הכתות הצוררות אשה לרעותה, להסכים לכל הדעות השונות, מבלי אשר יקלוט בנפשו גם אחת מהן, להאיר פנים לכל דבר, שהשעה משחקת לו, ולהתחכם ולהתחמק ולצאת שלם מכל מהומה ומבוכה הקרובה לבוא, לחשוב אנוש ככלי חפץ ולראות את כל בן אדם כאמצעי להשתמש בו, ושלא לעשות דבר שאין לו מטרה, לו גם מטרה רחוקה ומסובכה, – אלה הנה ההשקפות וכל כשרון המעשה של פאַקראֶדין”.

מה בולטות בזה אותות הדיפלומטיה האירופית ורשומיה מה ניכרים! גם לפאקראֶדין זרים היו כל פרינציפים. הוא ידגול בשם אמונה. אם אך ימצא את הדבר לטוב לפניו. הוא ימיר ויחליף את האמונות כהמר איש את בגדיו. יש אשר יכרות ברית עם הערבים ויאמר להם, כי הוא המושלמי האמתי הדבק באמונתו, יש אשר יבוא במשא ומתן עם הכהנים הקתולים ויבטיחם לתמוך בידי צרפת באשר נסיך נוצרי הוא; ואם יהיה לו דבר אל בת בֶּסַא, אז יזכיר אותה כי יהודי הוא, כי ינק שדי אשה עבריה. אמנם העלמה העבריה הכירה אותו. “התחפש – אמרה לו – ככל העולה על רוחך; התראה כנוצרי, כמושלמי, כעובד-אלילים, כדרוזי. אבל חוסה נא על אומתי: היא מושפלת גם בלעדיך…” אבל לפאַקראֶדין משחק הוא דבר-אמונה ודת. “ואיכה יעשו באירופה?” – שאל פאַקראֶדין. “כשעולה במחשבה לפני נסיך צרפתי או אנגלי לשבת על כסא המלוכה, האם ישית לב אל הדת? הן המר ימירנה כרגע. הטוב טוב אנכי מאבותי ומאירופה? ולמה זה אשפר מעשי מהם? אנכי הנני מתחשב על האמונה ההיא, אשר תתן לי שבט מושלים וצניף-מלוכה. ואם גם נסיך צרפתי או אנגלי מקבל עליו אמונה חדשה בעזבו את פאריז או לונדון, לא אבין, איפוא, מדוע זה לא אעשה כן גם אני – להמיר את אמונתי לפי תמורת חלקי-הארץ, אשר אני עובר בהם?” פאַקראֶדין לא יאמין, כי הנכלים האלה יכריעוהו סוף סוף כי לשון שקר לא תרומם אותו. הנכלים והמרמה המה גאותו ובהם יתהלל. הן אך בעקבה ובערמה ובמרמה השלימה אנגליה את חפצה בהודו. וכל עמי אירופא עשו את חילם הגדול אך בעזרת נכלים. “ביון, בצרפת, בבלגיה, בפורטוגאל ובספרד אך יד ההתנכלות רקמה את הצעיף ואת הנזר”. ומי פתי יקרא למועצות ומחשבות נכלים ומעשי מרמה? רק חוה בת אנשי המדבר, מבני העברים השומרים על כבוד נפשם מאד, תאמר כדברים האלה, אבל הלא על כן בת עם קשה-עורף היא"…

ונכלי פאַקראֶדין הביאו עד השבי את טאנקרד. הוא חִבֵּל את התחבולה הזאת בחשבו, כי אָח הוא טאנקרד למלכת-אנגליה, ומדעתו, כי הצעיר הזה הביא מכתב בידו אל הבנקיר בסא לתת כסף על ידו כפי אשר ידרוש. פאַקראֶדין הוא הוא אשר שכר עליו את נשיא אחד השבטים החונים במדבר, ממשפחת הרַכָבים, מן השבטים השומרים את תורת משה. כי יארבו לטאנקרד בדרך ויקחו אותו שבי וידרשו כופר נפשו שני מילליון פיאסטר וחלק כחלק יחלקו את השלל. אבל פאַקראֶדין המתהפך תמיד כחמר חותם, מצא לטוב לפניו, בהתודעו אל טאנקרד במחנה הבידואינים, לקנות לו לאהבה את לב האנגלי המיוחש, בחשבו, כי אהבת הנסיך האנגלי תביא לו קרבת הממלכה הגדולה שרתי-בים, והממלכה הגדולה הזאת תביא לו כתר-מלוכה, ותפיק כל זממיו בארץ הלבנון. טובים המה הפיאסטרים לקנות במחירם נשק וקנה-רובה, אבל טובה מהם שבעתים אנגליה, בארש לה נשק לרוב ואנשי חיל אין מספר, והנסיך ידבר בעדו אל אחותו המלכה ויספר לה, כי נכון פאַקראֶדין לתת להאנגלים להלביש את כל בני סוריה בגדים אך מאטון מאנטשסטר, ואת כל סחורת אנגליה יעשה חפשית ממס בכל חופי ארץ הלבנון. וזה הנסיך טאנקרד, אחי המלכה, איש רגש הוא ומתהלך בגדולות ונפלאות ותמים מאד במחשבותיו; ואת לבב איש אשר כזה הלא יוכל לקנות על נקלה לאהבה אותו. בשיחותיו עם טאנקרד השתדל פאַקראֶדין לדעת את סוד שיח-לבבו של הנסיך ולהסכים למחשבותיו, למען יחשבהו לתמים-דעים עמו. לאחרונה הגה פאַקראֶדין עצה להתראות לעיני טאנקרד גם כגואלו ומושיעו. הוא הציע לפניו לברוח ממחנה הבידואינים ולהמלט בעזרתו מידי שוביו הערביאים; ובזה אמר לקנות את לבב הנסיך האנגלי ולהונות את נשיא הערביאים איש-בריתו. ואולם טאנקרד מאן בדבר הזה ולא אבה לחלל את דברו אל נשיא הערביאים לבלי לברוח ממנו. וישלח את ברוני אל אדם בסא לירושלים להביא כופר נפשו.

אדם בסא התחלחל מאד לשמוע, כי לֻקח טאנקרד בשבי. ועוד יותר גדלה סערת רוחו בהודע לו, כי עמלק הרככי, נשיא השבט אשר שבה את טאנקרד, הוא חותנו אבי-אשתו. הוא התרגז והתגעש מאד בעלות על לבו, כי הבריות יאמרו, שאך ערמה ומזמה כל דבר השביה הזאת, ומאת אדם בסא, היודע, כי רב עושר טאנקרד, היתה שומה לקחת בשבי את האורח הזה ולהרבות את סכום הכופר; ויחד עם חותנו יחלק בסא את השלל הזה. אמנם רבים יודעים את יושר לב בסא, אבל גם רבים מתקנאים באדם; והיתכן הדבר, כי יאמרו באירופה, שתחלת-מעשי-הבנקיר בארץ-הקדם היתה לשלוח את העלם, הנתַּן על ידו לשמרו, המדברה, מקום, אשר שם תמצא יד אבי-אשתו לקום עליו ולגורהו בחרמו?

ובעת מבוכה כזאת שלח בסא לקרוא אליו את חוה בתו. הוא הבינה כרגע. כי ידי פאקראֶדין במעל הזה. ותתחלחל העלמה מאד לשמוע את המעל ואת הבגד, שעשה איש המזמות הזה להנסיך האנגלי, אשר את נפשו היקרה הכירה בגן בית-היני. היא מהרה לקחת את אנשיה ואמהותיה ותלך המדברה, אל המקום אשר שם חונים הנשיא ומחנהו, ותנסה לדבר על לב אביה הזקן לחדול מכופר ולתת בינה בלבו, כי כל כבוד בסא, כל אשרו ויקר-שמו ומנוחת-שלומו תלויים עתה בזה, כי ישיבו את העלם האנגלי בכבוד והדר לירושלים. היא דברה בחכמה ובעוז את דבריה אל הנשיא, אשר מאן להאמין בדבריה ויחשוב, כי אך ערמה היא מאת חתנו להקטין את כופר נפש הנסיך. ואולם מה נרעשה ונפעמה חוה, בשמעה מפי הנשיא הזקן, כי טאנקרד שוכב חולה, נוטה למות… כי טאנקרד בקש מאת הנשיא שוביו לתתו ללכת אל הר סיני, אל המקום אשר שמה שאף, והוא הלך ויעלה על ההר ויתבודד שמה יום ולילה אחד, ויכרע על ברכיו ויקרא אל האלהים מעל ההר, ועיניו חזו שמה מחזה-שדי… ובשובו אחזה בו הקדחת, פצע ידו העמיק הרחיב, ומפני מחלתו נגזלה שנתו מעיניו זה חמשה ימים, והוא שוכב הוזה ושפתותיו דובבות זרות ותהפוכות… והעלם הצעיר הזה, אשר הוריו ההרצוגים שקדו עליו לתת שומרים לראשו גם שר-אלף, גם כהן-מורה, גם רופא-מומחה, – העלם הזה שוכב עתה שבוי בערבות המדבר, תועה במחשבות מוזרות, וגלוי-עינים הוא חוזה חזיונות-רוח, גוֵעַ בפאת מטה, באין שקוי מרפא!…

חוה העבריה נמצאה לעזרת טאנקרד גם במצבו זה. העלמה הזאת ידעה סגולות צמחים רבים ושונים, וגם בין סלעי המדבר מצאה פרחים טובים לרפואה, ותבא שנה על טאנקרד, וישב רוחו וירפא לו. ובין כה וכה גמר פאקראדין עם נשיא הבידואינים לקחת כלי-נשק ומעט כסף במקום ההון הגדול, אשר אמר לקחת כופר נפש טאנקרד. פאקראדין פדה את טאנקרד מידי הנשיא חנם, אחרי אשר הבטיח טאנקרד, על דברתו, כי כאשר יבוא העירה, יתן לו את הנשק ואת הכסף אשר אמר. פאקראדין גנב את לב טאנקרד, וזה האחרון מלא את בקשת רעהו החדש לחתום את ידו על מכתב קטן, – וכרגע השיג פאקראדין את הנשק ואת הכסף. אז חלק פאקראדין מן הנשק לנשיא הבידואינים וישַׁלח את אנשיו, וטאנקרד נשאר אצל פאקראדין ויתארח בהיכלי הלבנון אשר להאֶמיר ויתענג בצודו ציד ביערי הלבנון, ויתבונן אל הדר אסיה ואל כל כבוד הארץ הנפלאה הזאת.

 

ה.    🔗

על מרום הר סיני נמצא מישור מעוטר בשני סלעים וכֵפים. ובתוך המישור שתול ברוש ועל ידו עין מים חיים. זהו המקום, לפי המסורת, אשר שמה נגלה אלהים אל משה. ואת המקום הזה בחר לו טאנקרד הצעיר לשפוך את שיחו לפני אלהים, אשר אליו חרד מבריטניה, להריק לפניו את מְרִי לבבו, לב אירופה הנשבר והנדכה. הוא, הֵלך צעיר ובודד, כרע על ברכיו לפני המקדש הקדוש ועתיק-היומין אשר בערָב, ויתַנה את לבבו לפני אלהי-ישראל, אולי יחוס על אירופה הַתַמָה לגוֹעַ… כי הנה “האמונה נובלת, חובת הלבבות הולכת וכלה ורוח האדם יורדת למטה וטובעת במעמקי יגון. הכהן תועה בשפק, המלך לא יעצור כח למשול, והמון העמים נאנחים ועמלים בזעת אפים וכמתהוללים וכמתיאשים יקראו לאלהים זרים, אשר לא ידעום”. ולכן התחנן ההלך אל ה' לאמר: “אם עוד לא תגלה מחביון עוזך לדבר פנים בפנים עם האדם, לתת לו תורה ותנחומות-שמיך, – שלח נא, למצער, אחד מן השרפים העומדים עליך, אחד מרבבות מאחזי פני כסאך, והיה מורה לצדקה ליצוריך האומללים”. בקצרה: “העירה עלינו רוח ממרום, השכילנו, הביננו, כי רבו המכשולות ובם אנחנו נמקים!”

באמרים מעטים אלה באר טאנקרד את כל היאוש הנורא, האוכל בכל פה את עמי הקולטורה, ההולכים בחושך לאור הצלחת המדעים, הנמקים כלם בפגעים רעים למרות ההידור החיצוני הנוצץ מבחוץ. אפסה האמונה מקרב עמי הקולטורה ואת מקומה ירשה הצביעות, שהכל מכירים בכזביה וקסמיה ולהטיה. הכל יודעים, כי שקר כל הדבר הזה וכי ראשי המאמינים נוכלים הם וצבועים. וחבל נביאי שקר קמו בכל הארצות להטיף חזון רוחם החולה ולחזות לבני האדם מדוחים תחת האמונה אשר נבלה. ומה יתן ומה יוסיף לבני האדם, כי הצליחו לכבוש להם אחד אחוז מכחות הטבע, כי הרחיבו את ממשלת האדם בכח המדעים החדשים, אם הלב – לב-אבן, אם לב האדם לא יֵדע חובה? שכחו העמים הקולטוריים את חובת הלבבות, עיני כל האדם רק אל בצעו, כל בני אדם מבקשים אך זכיות ולא חובות, הלבבות מלאים טומאה. וכאשר יתעורר הרוח הטהור בלב והאדם יפשפש במעשיו, אז יטבע במעמקי-יגון, אז יאחזנו השעמום, אז תבעתנו רוח רעה ועין בעין נראה, כי אין ברוחו נכונה, כי צעיף אבל ומעטה תוגה על פניו ועל מעשיו. הכזה יהיה אדם, הזה הוא רוח נכון?! אין חובה ואין מוסר ואין טהרת לב. ולכן אך קינה מלא פינו, ושיר-השירים של שופנהויער ואיבסן וטולסטוי הוא באמת אך נוסח של מצבה על קבר האנושיות, ההולכת וקרבה אל המות. כי גם הכהנים הנגשים אל הנסתר, המנסים את כחם לחדור אל חקר האדם וכל אשר סביבו, הכהנים העומדים לשרת את העם וללמד אותו תורה ומצות, – גם הם אך תועים המה בשפק, שואפים ולא ידעו מה, שוחים ואינם יודעים את הזרם אשר ישא אותם. ולכן שונות השאיפות חדשות לבקרים והזרמים ילפתו ארחות דרכם לרגעים, ובסיס נאמן ונצב אחד אין לכל תורת הכהנים והנביאים, המשרתים את פני החברה האנושית. וגם המושלים השונים למיניהם קצרי-יד הם לעצור בעמים. שבט-מושלים ינוד וינוע ויהי לאגמון. יש אשר הוא מטאטא-השמד ויש אשר יהיה כאחד מאזובי-קיר. ובאפס עוצר אין גם עצור. השבט והממלכה מתנודדים תחתם, כי מלאה הארץ רהבים, אשר לבם מלא הות-נפש, והגוים והממלכות היו כעדרי צאן אדם. ועל פני כל המחזה הנורא הזה תחזינה עינינו את ההמונים הגדולים והעצומים נאנחים תחת עול הברזל, אינם אוכלים לשובע ואינם מכסים את כל מערומיהם. “העבדות-החפשית” הכבידה את ידה החזקה על הרוב הגדול של כל העמים, והם עמלים בזעת אפים להביא לחם צר…

הזה הוא הפרוגרס? אנה אנחנו הולכים? הלא יורדים אנחנו ושוקעים!…

וטאנקרד האמין, כי מבין כוכבי שמי ערב נראתה אליו תמונה, ובהתעלפו שמה מרוב חושיו בקרבו שמע את דבר האלהים אליו. אלהים גלה לו על מה אבדה הארץ. הארץ אבדה, אך עוד יש בתבל חלק קטן וארץ ערב שמו. רוח החיים אשר לערב נאצלה מן העליון על כל, וחכמתה נובעת ממקור המקורים. הן אך יערי-בציר היו כל ארצות הנוצרים בעת אשר אדירי קדם שפכו ממשלה על ארזי הלבנון. ובסבכי יערי-העולמים ההם התגוררו שבטים, אשר אחדים מהם נפוצו בכל הארץ לעורר אותה לחיים חדשים. אך החוקים והתורות אשר בארץ ערב יכוננו את בני האדם ויעשום לבני-תרבות. אך ביד תורת-ערב הצליח לבלום את משובת בני רומא. ועל אירופה המתהפכת בציריה ובחבליה אך ללכת ולהתרפס לפני הדר-גאון-ערב, אשר מרדה בו. לא חרב מרוטה ולא מגן משוח ושלטי-גבורים ישימו משטרם בעולם, לא הזדון והחמס והשנאה הם איתני הארץ, אך – הרוח, הדעה החיה לעד, הצדק העומד לעולמים. זנחה מטוב נפש העמים כי עזבו את אלהי סיני, כי שכחו את חוקי ערב, כי לא ישימו לבם אל הגדולות והנפלאות, אשר עשתה תורת ערב ברגעי-ההיסטוריה הגדולים. ומארץ ערב עוד תצא תורה לכל הארצות, היא עוד תוסיף להשמיע משפט לכל העמים, ועוד כחה עצום לרפא את מזבח האנושיות. מכל הארצות בחרה ההשגחה בחלק אסיה, ומכל ארצות אסיה נבחרה רק ארץ ערב, ומן העמים והלשונות אשר בערב נבחרו אך הבידואינים, השומרים את מסורותיהם בטהרה, ובחיר שבטי הבידואינים היה, הוה ויהיה תמיד אך שבט אחד, אשר אותו העמיד ה' לכהן לו לעולם. ובכל פעם, אשר תפגשנה התקופות השונות על מפתן ההיסטוריה וחברת האדם אומרת להתפורר, – אז יתעורר השבט ההוא ויקום כארי מסובכו, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח. רוחו הכביר ישים את העקוב למישור ויגן ויציל את האנושיות. זאת היתה פעולתו תמיד מאת ההשגחה, וזאת יעשה העם הזה לחברת האדם באחרית הימים.

והחזון הגדול הזה לקח את לב טאנקרד לא רק בימי חליו כאשר בערה הקדחת בעצמותיו, אך גם אחרי אשר שב לאיתנו. שבט-ישראל וארץ-ערב – בהתאחד שני אלה ימצאו המים החיים להשיב את נפש האנושיות השוקקה. יעירו נא את חוסן האמונה בכח שני היסודות האלה והאמונה הזאת תפח נשמה חדשה באף כל ארץ אסיה, ורחבה ונסבה תורת-האמת ומלאה את הארץ. חצי-אי-ערב השתרר ישתרר על אסיה הקטנה, והיא תפעול פעולתה על אירופא. אז יקבלו כל תענוגות בני האדם ונעימות החיים, הנקראים ציוויליזציה באירופא, פנים אחרות, פנים חדשות, כי המסורות העתיקות של ערב ישנו את פני החיים. אמנם קשה מאד לב-אירופא; נצחונות בני האדם על הטבע האטימו את אזניהם לקול נביאי אלהים, לקול-הצדק המיסר את כליותיהם כל היום; בני האדם, הנוסעים בלי סוסים ושטים על פני המים בלי עזרת הרוח, לא יאמינו, כי ישנם כחות אדם או כחות אלהים, הנשגבים ונעלים מכחם וגבורתם המה. ואולם יש יום…

וטנקרד ידע והאמין, כי היום ההוא יבוא.

ובשובו לאיתנו ראה טאנקרד ראשית לו לגשת אל העבודה, אשר הרגיש, כי חובתו היא לעשותה, באשר הוא הכיר בה. רוחו התנערה ממשאות חזון ודמיונות ונפשו להטה גחלים לפעול ולעשות. לא שם עוד פניו להקשיב שיח שרפי-קדש, לא הוסיף עוד להתפלל לאלהים, כי יגיה על דרכיו אור, רק ראה את דרכו נכון לפניו. עליו להחיות את אסיה העתיקה, עליו לגלות לעין כל את הסוד הגדול של אסיה; עליו לגבר חילים ולהתאמץ, כי תהי הדעה הזאת שלטת בכל העולם, כי ממשלת-אסיה תבנה ותכונן בסדרי-העולם החדשים, אשר ראה במחזה: עליו להרים נס לכל הגוים, כי יבואו ויכרעו ברך לפני הדעה הגדולה; עליו להשיב לארץ הקדם הנרדמה את כבודה ואשרה, שהיו לה, ולאצול מהם אחר כן על אירופא הנבוכה והנדהמה, הסוערה ונמוגה במצוקותיה. לא ממשלה תשב לכסא, כי אם דעה נעלה ונשגבה, – וארץ הרת דעות נעלות ונשגבות לא תמנע את חסדה מבני-האדם גם באחרית הימים.

אבל איפה יקח כלי למעשהו?

 

ו.    🔗

פאקראדין לא נתן מנוח לטאנקרד. זה כחה של הדיפלומטיה, שהכל יכירו וידעו, כי אך שקר בימינה, ובכל זאת הכל נמשכים אחריה. ידע והכיר טאנקרד, כי שיטת מרמה ותחבולות און לכבוש הכל לא תצלח להמלאכה הגדולה אשר לפניו. לחדש את כח ארץ המזרח, להשיב את האמונה באלהים ובאדם, לעורר את התשוקה לכל נשגב ונעלה, לרומם את מעוף-הרעיון, להאיר את אור-ההגיון ואת יפי-ההרגשה, – דבר כזה לא יקום ולא יהיה בתחבולות שקר ועל ידי מלאכי חרש בלונדון ופאריז, “ערים, אשר יוכל היות, כי הן בעצמן צפויות לכליון שוטף”. ובכל אלה לא היתה לאל יד טאנקרד להנצל מן המצודים והחרמים אשר פרש לרגליו פאקראדין, סמל דמות הדיפלומטיה האירופית. זו כחה הגדול, כי תמיד תתחדש בּאֲפֵר אחר, מתאים אל התנאים. לנגדה מטרה אחת: נצחון; ובנצחונה זה היא רוצה להשתמש להנאתה ולטובתה החמרית. ולרגלי מטרתה זאת היא סוחרת בדעות ורעיונות, בכל קודש וטהרה. כאשר ראה פאקראדין לטוב לפניו למצוא חן בעיני חוה העבריה, אז הזכיר לה, כי הוא ינק שדי אשה עבריה. וכאשר התאונן לפניו טנקרד על מולדתו האירופית, יען כי “להתגלות אלהים נחוץ גם מקום מיוחד, גם דם מיוחד, המסוגל לזה, וכי לא די אשר התפלל וכרע ברך במקום-הקודש, כי אם נחוץ, כי גם יצא מלצי עם-הקודש”, אז התהלל לפניו פאקראדין, כי ערבי הוא על פי מולדתו ודמו. כן לא הכה אותו לבו לכחש לפני מלכת האנזארים, השומרת אל אלילי יון בטהרתם, ולאמר לה כי אמו היתה מבנות עם האנזארים וכי גם הוא מתפלל אל האלילים הגדולים, אשר היו בהר אלימפוס. כן האיש הזה וכן הדיפלומטיה הזאת.

ופאקארדין-הדיפלומט סוחר-ומוכר גם באהבת-רעים. כמו אוהב הוא את טאנקרד, כמו חש הוא לרוחתו לישועתו, כמו נפשו נקשרה בנפלשו ולבו מר לו על אסון כי יבוא עליו, – אבל כל זה עדי רגע עד אשר יכלה את מעשיו, עד אשר ימצא את חפצו. מה הן אגודות-השלום אשר בין עמי אירופא המערבית, מה הם דברי הברית, אשר יכרתו מפקידה לפקידה גוים ולשונות? הן מאפע בריתם, אך אהבת כלבים כל רעותם. לא יסודות צדק ופרינציפים מוסריים הם אבני הפנה של האגודות האלו; הן חותרות רק למצוא חפץ ולהכריע חלש. ובכל זאת ילך לבב טאנקרד שבי לפני פאקראדין הדיפלומט, באשר “שכלו כזהר-הרקיע ואומץ לבו רב וגדול מאד, ויוכל היות, כי בו בחרה ההשגחה לעשות על ידו גדולות ונצורות”. ברוני, היהודי ההולך עם טאנקרד לשרתו, יודע ומבין את הדברים כמו, רב יתר מטאנקרד. ברוני יודע, כי הנסיכים מבני שֵחאַבּ, בית מולדת פאקראדין, יתורו רק אחרי מקרה הטוב לנפשם. וזה האיש טאנקרד, היודע, כי לא על ידי מלוה-חוץ יקום עם ויחיה וכי רב עוז ועצמה לאדם המעלה לעלות על ראש הכרמל ולקרוא אך שלש מלות: “ה' הוא אלהים” למען הכריע בכחן המונים המונים, – זה האיש טאנקרד לא יוכל לעמוד בכל זאת לפני נכלי פאקראדין ותחבולותיו ומזמותיו, אשר הוא רוקם יחד עם הנסיכים, השונים, השוכנים בהר הלבנון. מבלי משים יעזור טאנקרד הצדיק התמים לפאקראדין הנוכל הערום לסכסך גוי בגוי ושבט בשבט ולמצוא את הות-נפשו, אשר לא תדע שבעה.

כה תשחית ותתעב הדיפלומטיה, השקר המלא חן וההבל אשר יופי חיצוני כלו, את כל התום והטוהר הקרבים אליה. להמלט מנכלי פאקראדין לא מצא ידים גם טאנקרד, ההלך המבקש את האמת באשר היא שם, – טאנקרד – סמל אירופא הנהלאה, המבקשת את האלהים – ואין!..

ואך בשוחחו עם חוה בת אדם בסא, עם העלמה העבריה, רואה טאנקרד את דרכו נכון לפניו. תומתה השלמה של העלמה הזאת, כחה וגבורה ואומץ רוחה, אשר על ידיהם יעלה בידיה לבלתי לכת אחרי נכלי פאקראדין יונק שדי-אמה, אף כי היא עוזרת לו לאט בעת אשר יפנה לעזרתה; זה דרכה להמצא בכל עת צר ומצוקה, למצוא סמי-תרופא גם במדבר ובארץ תלאובות, לדבר משפט-צדק עם הנשיא עמלק ולהזכירו את חובותיו המוסריות, – בכל אלה יכולה חוה להחשב לחותם תכנית היהודיה. ואך בשוחחו עם העלמה הנפלאה הזאת תנוח נפש טאנקרד מן העוצב ומן הרוגז, אשר שבע אותם כל הימים.

ובעיני חוה השוקטות והשלֵות ראה מנוחת נפש נעימה, ויזכור את העמים הסוערים, ויזכור את אירופה. אירופא זאת אשר למען העת שאחזה בקרנות ההשכלה היונית היתה מלאת כח וחיים ואנרגיה ותמיד אמרה בפיה ובלבבה, כי היא צועדת לפנים, – רואה היא ונוכחת, כי אך שקר בימינה. הנה החיים היו עליה למשא, לעול כבד. ולא רק יחידים מקרבה מרגישים את העול הזה, לא רק על וֶרתֶּר של גִתֶּה הכבידו החיים משא לעיפה; על כל האדם אשר באירופא, על כל הקולטורה, על כל המשוררים והנביאים שלה, נחה רוח היאוש הנורא. את כל טובי הכשרונות בארצות הקולטורה צרר רוח קטב, וחורת המות, תורת הפסימיזמוס, היתה לתלפיות ולרוח המחיה ומהוה את כל היקום. והיאוש הגדול הזה, האוחז בכפיו החזקות את כל עמי הקולטורה החדשה, גדול ונורא מאד. הוא ממרר את חיי העמים, מחשיך את כוכביהם, משומם כעפר לרגלי האויבים הגדולים, אשר עליהם להלחם בם. מספר המאבדים עצמם לדעת ירבה ויגדל. גדולה תמיד תוכחת המשוררים הגדולים ותלונותיהם על ההשגחה על אשר נתנה לפניהם תופת במקום עדן. הננו רואים את התלונות ואת ההתמרמרות של בחירי האנשים, המכירים, כי להם הצדקה להתלונן ולהרהר אחר מדותיו של בורא-העולם. מחלת הספק, גאוה אין-אונים, געגועים, ריקות הנפש, בטלה מלאה עצב, דאגה עולמית, – אלה הם “חיי” העמים הקולטוריים. האם חיי עולם המה?.. "לא, יפתי, גברת בית היני – אומר טאנקרד אל חוה – אירופא אינה מאושרה! בעצם התעוררותה המלאכותית, בעצם התגלות כשרונה הנשגב והמצאותיה הסוערות וכל עבודתה הרבה והגדולה, הנה רוחה נכאה, יגון קודר יעמיק לשחת את נפשה ותולעת התלונה והתואנה תאכל את לבה ותמוץ את לשדה. לשוא תעריץ ותקדיש את הבליה ותעלוליה, שהיא שקועה בם וקוראה להם בשם “צעוד-הלאה”. הן באזניה קול-שאון עולה תמיד, קול מלאך אכזרי סואן ברעש ושואל: “צעוד הלאה – מאין ולאן?”

ובהתבונן טאנקרד אל מצב-הרוח של עמי הקולטורה, בא לידי הכרה, כי רק אלה אשר נשבעו לדגל ערב, אלה המחזיקים בברית אמונת חוה העבריה, שלוים ושקטים, ולהם תנחומות ישע ואחרית ותקוה. רק המה המאושרים אשר נפשם לא געלה בחיים, רק הם יעבדו יום יום את עבודתם ויחיו בארץ, הם ומשפחותיהם.

ובגלל הדבר הזה התחנן טאנקרד אל חוה העבריה, כי יקומו בני עמה להוציא את הגוים ואת הלשונות ממצוקותיהם.

– "מה נוכל עשות לאירופא? – שאלה חוה.

– להציל אותה – אמר טאנקרד.

– קצרה ידינו מהושיע לנפשותינו, ואיככה זה ובמה נציל את אחרים?

בהנשק, אשר בו יצאתם חלוצים תמיד, – באמונת אל-אמת וצדק! בשרו, השמיעו לכל יושבי תבל רעיון רם ונשגב, כאשר בשרתם והשמעתם אז לפנים מעל מרומי הר סיני, מכפר הגליל, ממדבר ערב. בשרו, השמיעו את האמת הנצחית ותשובו ותטביעו אדני-עוז ותכוננו מחדש את כל סדרי-אירופה, ואז יעלה בידכם להחליף ולהמיר את יסודות כל המעשים אשר לה ולפחת רוח חדשה ונשמה חיה בתכלית כל קיומה ויקימה.

– עז מאד מצח אירופא! – אמרה חוה.

ואולם טאנקרד הכיר והבין, כי מצח נחושה איננו כח, אשר בו מאריכים ימים רבים, כי מצח נחושה יעיד על השקר הפנימי. הנה פאקראדין, צלם חברתי גדול ונשא מאד. מה תחזו בו? דו-פרצופין לעולם, בכל רגע, על כל צעד. השקר והכזב היא הסביבה אשר לו, ורק אתמוספירה כזו היא חיי-רוחו ונשמת-אפו. חבה יתרה לו אל השקרים ואל המסוה אשר ישא לעולם על פניו. גם בעיני-דמיונו הוא, גם בעיני הסובבים אותו הוא אוהב להתראות כתבנית איש אחר מאשר הוא באמת. נעים לו לשקר. הוא כוזב בכל דרכיו, ומה יגל ומה ישמח, כאשר יעלה בידו להונות את רעהו, להעמיק מזמה, להתנות אהבים ולבו בל עמו! והוא לא חלי ולא מרגיש, כי באמת רק חולה הוא, רק מחלת-נפש דבקה בו לעשותו חציו אדם וחציו פריץ-חיות. ואך האמונה הטהורה ילידת בית ערב, ואך צדק-העולמים, אשר אליו שאפו נביאי מדבר יהודה – רק הם ארוכה ורפואה שלמה למחלת-הדואליזמוס הזאת, הממאנת להרפא.

ובארץ ישראל הכיר טאנקרד, כי עוד לא כל האנושיות הלכה למות. עוד יש בעולם עם אחד, אשר נפשו לא עופלה בקרבו. יש עם בארץ, אשר החיה והאדם נפרדים בקרבו זו מזו, עם, אשר רֻחץ מצואת הקולטורה במי ים-סוף וירדן, אשר כבר צורף בכור הברזל ויצא מזוקק, אשר אין לו להודות על חטאת נעוריו, – כי איננה…

 

ז.    🔗

כותב הספור “טאנקרד” הביא אפיזודה אחת, מן המראות, שראו עיני טאנקרד במסעו לארץ הקדם, אשר בהשקפה ראשונה כמו קשה להקורא להבין, על מה הביא הסופר האפיזודה הזאת ומה ילמדנו המקרה הזה. ואולם אין זו שיחה בטלה. תורה שלמה יוצאת לנו מן המקרה, אשר מתחלה כמו זר ומוזר יתראה בעינינו.

פאקראדין עורר את טאנקרד להתודע אל האנזארים, העם היושב בין סוריה ואסיה הקטנה. העם הזה שוכן לבדד בחבל ההר סביב אנטיוכיה, ארצו סוגרת ומסוגרת וזר לא יקרב אליה. העם הזה ערוך מלחמה וקרבות יחפוץ כל היום, וגם את המצרים הכה אחור פעם אחת. על דברת ברוני, העברי המשרת את טנקרד, יש להאנזארים מרגלי-חרש כמעט בכל ערי סוריה; הם מדברים ערבית, אבל גם שפה מיוחדת להם. על פי בקשת טאנקרד חפש ברוני ומצא את האחד האנאזארים, ויגלה את אזנו, כי נשיא-אנגליה ונסיך-הלבנון מתאוים לראות את פני מלכת האנזארים לרגל ענין אחד, אשר אין לו יחס בעניני המדינות. חפצם לראות את פני המלכה באשר אחד מן הנשיאים הוא מבני אמונתה. ואם כי האנזארים מצוים לבלי דבר עם בן-נכר על דבר הארץ וממשלתה ואמונתה; ואולם החזון היקר והחדש, כי אחד מנשיאי-המערב הוא מבני האמונה האנזארית פעל את פעולתו, ושני הנשיאים קבלו את הרשיון לבוא אל עיר ממלכת האנזארים.

על כסא-המלוכה ישבה אשה צעירה ויפה עד מאד, והמלכה קבלה את אורחיה הצעירים בכל כבוד ויקר. בענות חן ספרה באזני הנשיאים על כל הנוגע לממלכתה. היא לא תקנא ביתר הגוים, נפשה לא תתאוה להיות שרתי-בים, ועבדיה ישמחו בחלקם ויחפצו לחיות כאבותיהם. הרריהם פרועים וחרבים מבלי עשות פרי, בעמל רב יביאו האנזארים את לחמם, כסף וזהב אין להם, אבל האלהים השליטם על אוצר נחמד, אוצר מחשבות טהורות ונפלאות, אוצר פתוח לרוחה, אשר רק אנשיה לבד ידעו להוקיר את ערכו הגדול. ותוסיף המלכה לדבר עם הנסיכים ותוציא משפט קשה על דרכי המדינות והממלכות, אשר כל מעשיהן להקים שאון בערי החוף ובערי המישור, ותשאל את פי האורחים על מטרת בואם לארצה.

טאנקרד שמח לשמוע, כי גם המלכה היפהפיה הזאת שופטת לרעה את דרכי המדינות, ויהלל אותה מאד, ויגלה לפניה את כל לבו, ויודיע לה, כי אמנם לו מטרה רמה ונשאה. גם הוא ימאס בכסף ובזהב וגם הוא לא יאמין בכח האניות הגדולות. הוא בא הנה, אל ארץ אסיה, בשאיפתו, כי תשא הארץ העתיקה הזאת את נסה ותקרא לכל הגוים להשבע לדגלה, באשר כי בארץ אסיה בחר אל-הכבוד להגלות; עתה באבוד האמונה בכל הדעות הרמות ובכל הרעיונות הנשגבים, אשר משלו עד כה ברוח האדם, על אסיה לשוב ולחדש את ימי מלכותה על בני האדם. חפצו ומגמתו להשיב לבני האדם את אשרם, לכבוש את העולם ולתקנו במלכות שדי, להכחיד את הכפירה המדינית, אשר כל קודש משחק לה, למגר לארץ כס העריצות ולהוריד את ממשלת זדון-אדם מעל כסא-האלהים.

– “האלהים!”, – אבל הוא הדבר, כי…

מלכת האנזארים שמעה את דברי טאנקרד, ותשאל אותו: מי הוא האלהים הנשא על שפתיו? וכאשר ענה אותה, כי אך אל יחיד בעולם, האל, אשר דבר עם משה בהר ערב, אז ענתה: יש עוד הר באנאטוליה הר אולימפוס, ולפנים שכנו האלהים גם שמה. טאנקרד נסה להשמיע, כי אך אלילי המשוררים חמדו לשבתם את ההר ההוא; ואולם לא כן היתה דעת המלכה היפהפיה. שוכני האולימפוס הם אלהי-העם, האלהים, אשר האמירו את העם והעם האמירם. מלכת האנזארים תקרא בשם “קודש-הקדשים של אסיה” לשערי היופי והחן אשר למקדש האלילים, אלילי יון העתיקה. והיא פתחה את השערים האלה לפני טאנקרד, ועיניו ועיני פאקראדין ההולך עמו ראו המון פרחים, פסילים מעשי אמנים, שלל-צבעים, זוהר שמי תכלת, אלילים נאדרים ביופי ויפעה וגאון-צבי, רוחות ושעירים ונימפות, – כל אשר הצליח ביד הדמיון לתת תמונה וצלם לרעיון ותשוקה, כל אשר יכלו קרני אור לתת נוגה לפסל, כל אשר היה ביד כשרונות הציור והחטוב וחכמת הטבע לפחת רוח חיים בחרושת העץ והאבן, בחרט ובמכחול. אלילי יון הם, אלהי עם האנזארים, אלהי אבותיה של המלכה…

פאקראדין היה הראשון, אשר הגיד, כי לבבו יחוש, כי אלהים המה. סמל השקר, אשר לא ירגיש דבר, יחוש את הכל, – במובן, בפיו ובשפתיו. ואולם גם טאנקרד הכיר את פני יופיטר, והדבר לא יפלא: הן עוד משחר ילדותו למד לדעת את דרכי האלילים האלה. האם רחוקה היא אירופה מן האלילות, האם רחוקה מאד האלילות מלבבה? המלכה היפהפיה הביטה על פני טאנקרד ונהרה: גדולה ועצומה היתה עליו פעולת המחזות והפסילים, אשר ראה בהיכל אליליה, ועתה הבינה כי לא כחשו באמור לה, כי הנסיך האנגלי מבני אמונתה הוא. הנה עמה היושב בהר הוא שומר-אמונים, שומר אוצר מחשבות נעלות ואדירות, מחשבות משיבות-נפש ומסורות קדושות, והמחשבות והמסורות שמורות אצלו בפסילים ובתמונות ובמצבות, המעוררים את רגשי היופי והעוז והרוממות, החשק והתשוקה, האהבה הגדולה לכל החיים ולמנעמיהם, – האם לא אלהים המה? הנה פֵיבּוּס-אפולו, והוא נחצב משן-הפיל ומזהב, מעשה חרושת עתיקה מאד, שן העת לא נגעה בו ושומרו שקד עליו מאד, ואין ערוך ליפיו. “מי הוא המביט אליו – תשאל המלכה סוערה ומתרגשת – מי הוא המביט אליו, – ויָפון באלהותו?” – וטאנקרד גם הוא סוער ומתרגש בעמדו לפני האליל הגדול. אשר התעלה והתכסה תמיד בעתר ענן קטורת ולבונה… פעולת אשה צעירה ויפה ולה הוד מלכות היתה רבה מאד לא רק על פאקראדין, על גבר הפכפך, אשר אל בצעו עיניו נשואות, אך גם על טאנקרד, על האיש המבקש אמת ואלהים כמטמונים.

“כי היופי וההוד אשר לאלילי-יון קרובים עוד גם היום ללבות העמים הנאורים”, ולא לחנם יסלסלו וירוממו את הספרות היונית, המלאה לה תורת האלילים, כי קרובה היא לרוחם. הן מה הם באמת ההיכלים הנאדרים, אשר יבנו כל העמים הקולטוריים לשים בתוכם את הפסילים ואת התמונות ואת כל חרושת האומניות היפות, אם לא מקדשים לאלילי-יון? גם שם, בארץ יון העתיקה, היו בונים היכלות לאלילים למען השביע את העין החומדת את היופי, וגם עתה מטרת הארמונות הנהדרים, המלאים מעשי עץ ואבן וחרט, להראות את האדם ואת הטבע בהדרם ולעורר את חמדת-יופי. לא מוסר וצדק הם יסודות ההיכלים האלה, אשר העמים האירופיים יתחרו להעביר איש את רעהו בבנינם הנהדר ובמבחר יצירות היוצרים והאמנים, אשר יביאו אל תוכם. רבות הן הערים באירופה הנאורה, החושבת בלבבה, כי כבר נערה מעל כפות רגליה את האלילות, רבות הן הערים, אשר בתי החולים עזובים ופרועים בהן לשמצה, ואת רוב הכנסותיהן יוציאו לבנין תיאטראות והיכלי זמרה וקירקסאות. האם רחוקה אירופא מן האלילות? עלינו לזכור את אשר קרה בצרפת, בארץ הקטולית הזאת, בימי המרד הגדול. האם לא עזבו הצרפתים ביום בהיר אחד את האמונה הנוצרית, וראשי עיר פאריז האם לא מרדו בדתם? האם נכונה הנצרות בקרבם? הן על נקלה, תחת פעולת אשה יפהפיה, הלך לב טאנקרד כמעט שבי, אמנם אך לרגע אחד, אך לזמן לא-כביר, אך בכל זאת הלך לבו שבי לפני אמונת האנזארים. הלא דבר הוא!…

ועל כן היה דבר טאנקרד, אחרי אשר נוכח, מה רב כחה של היהדות, אל פאקראדין, כי לא למען העברים בא הנוצרי עם תורתו, כי אם למען עובדי האלילים. למענם אך למענם בא הנוצרי ויתן להם את היהדות, וישנן להם את היהדות לפי רוחם למען יבינו אותה. ואולם אין להשאיר בחצי הדרך. “סיני הוביל אל גולגלתא, ואולי אל גולגלתא להוביל אל סיני”, – וזה הוא הסוד הגדול של אסיה. על הגוים ועל הממלכות לחדש את הימים הגדולים, ימי מסעי הצלב, אך לא לבצוע בצע ולהרבות חלל, רק להשיב לעם ישראל את כבודו ואת צדקתו. העמים יעשו ויהיו אנוסים לעשות זאת, אם אך יתבוננו אל אחריתם, אם אך ישימו לב אל הדרך אשר המה הולכים עליה. ישראל בארצו, שב לגדולתו המדינית, מטיף למשפט ואמת וצדק ומשמיע ישועה חדשה לכל הארץ – הנה אחרית גוים!