א    🔗

דומה, שהיהדות, ולא רק זו שבגולה הרוסית, עוצרת זה שלשה שבועות את נשימתה, מקשיבה מתוך כליון-צפִיָה לכל הנאמר באולם בית-הדין הגלילי בקיוב ומחכה ברטט לפסק-דינו של בֵּילִיס. דומה, שזרם טמיר, שרק הָעַצְמוּת הרוחנית הפנימית של האדם תופסת בו, עבר בכל חלקי האומה, הרחוקים אלו מאלו כמה מיני רִחוּקים – רחוּק מקום ורחוק מצב, רחוק תרבות ורחוק תקוה ויעוד –, והטיל אל תוכם הרגשה תקיפה, הרגשת האיחוּד, המתגלית בבקשה אחת, בתקוה אחת – שמנדל ביליס, זה האיש, אשר לא ידענו אותו אתמול ואשר לא נדע אותו מחר, ימצא זכאי בדינו.

ויש אשר אתה תמה ושואל: במה כחו של “מעשה ביליס” גדול? וביחוד – מה איכפת לנו, אם זו או זו תהיה אחריתו?

הן אם רק נסיר מלבנו לרגע את הדאגה לביליס ולביתו האומללים – מה ממנו יהלוך, אם האכרים, היושבים כסאות למשפט באותו אולם, יאמרו: “חייב”? כבודם של ישראל וכבוד תורתם של ישראל ודאי לא יפגמו על-ידי כך: הללו שהתרבות היא להם לא רק גהוץ מְרַמֶה, לא רק אבק פורח לזרקו בשעת הצורך בעיני הבריות, כי אם כלי לתפיסת העולם והחיים, דפוס למחשבה ורגש, – הם הרי כבר הוציאו את דינו של משפט בֵיילִיס ואסון החרפה לא לנו הוא צפוי עוד. מצבנו הכלכלי והמדיני לא יורע גם הוא לרגלי פסק-דין לחובה: כל צרה וכל תקלה שאפשר יהיה להביא עלינו יבואונו גם מבלעדי זאת, משום שזו היא עתה המדה – לתת את ישראל למשסה. ואם תגיע שעתה של מדה זו להעקר מן העולם, אז יבואו חורצי גורלה של המדינה ב“מעשה-ביליס” ולא יעלוהו על לב. שמא תאמרו: פרעות? וידעתם, שדוקא אם יֵצא דינו של ביליס לחובה לא תהיינה פרעות: דוקא אז תהא השעה יפה להוכיח, עד היכן מגיעה התרבות כאן ועד כמה שמים לב לכבוש את חמת העם, ואף אם “נקמת דמו השפוך” מחלחלת בו…

ואם בוא תבוא התקוה וביליס יצא זכאי מלפני שופטיו, – הנשמח, הנוכל לשמוח? שתי שנים ומחצה היה אדם נקי וחף מפשע נטול מעולמו ונתון בבור צרה; שתי שנים ומחצה נִתַן לכל פה טמא להוריד את רירו עלינו ולכל יד רשע לידות אבן בנו; שתי שנים ומחצה היו עצביו של הצבור היהודי מתוחים כמיתרים, ומי ישים בנאד את מיץ-העצבים, את עסיס-החיים, אשר נגרע כל אותם הימים וירד לטמיון; במשך שבועות שלמים התעללו בגדולי האומה וחסידיה והעמידום בשורה אחת עם חבר גנבים ומרצחים, ושאלה אחת שאלו גם לראשונים וגם לאחרונים: “האם לא ידיכם שפכו את הדם?” במשך שבועות וירחים עִנוּ כמה וכמה גדולים וטובים משלנו ומשלחם את נפשם ועבדו עבודה נוראה שמפני כבודם של המעונים האלה אי אתה יכול ליחד לה מפורש את השם הראוי לה. וסוף-סוף יבוא ה“נצחון”: שבעת האכרים התמימים, שבדעתם תלוי פסק-הדין, יחרצו, שידי יהודים לא שפכו את הדם הזה, ורשות תהיה נתונה לזאמיסלובסקי ושולחיו לבקש דם אחר באשר יבקשו ולתתו בראשו של ביליס אחר, למען התעלל שוב ירחים ושנים בעם הביליסים ולמוץ את לשדו ולחרף אותו ואת אלהיו ואת קדשיו כל הימים. הנשמח על נצחון כזה, הנוכל לשמוח עליו?

ואף-על-פי-כן גדול כחו של “מעשה-ביליס”, גדול כחו כשהוא לעצמו, תהיה אחרית המשפט מה שתהיה. אותה הבקשה ואותה התקוה. שמנדיל ביליס יצא זכאי בדינו, אינה בלתי אם הַגִלוּי הפורמלי, הגלוּי החצוני, אם מותר לומר כך, של ההרגשה הפנימית, שהוטלה אל תוך רבבי לבבות – הרגשת האחוּד. מנדל ביליס נעשה לנו עתה את אשר היה לנו אלפרד דריפוס לפני שש-עשרה שנה; רק וקיוב הן שתי טלטלות גדולות, שטולטלו רבבות נשמות מישראל וחוברו יחד להיות צבור אחד, אומה אחת. "בקיוב עומד אדם, שנחשד על שפיכת דמים, לפני אכרים שופטים מושבעים; מה לי ולו? לא כלשונו לשוני, לא געגועיו ותקוותיו געגועי ותקוותי. אפשר, שגם דמו לא דמי הוא. מה ממני יהלוך, אם ידונו אותו לחובה? – כך שואל יהודי “מודרני שבמודרנים”, יהודי שכולו לא-יהודי. והוא משיב לעצמו: “בימי שלוה אחת היא לי, אם “מעססע” או “קדיש”. אף באחד מהם אין אני מוצא חפץ. אבל אם הם תופסים לי בגרוני בשל התפלה העברית, שאף לאמרה אין אני יודע, הרי גם מתוך גסיסה: קדיש הבו לי!… בקיוב דנים על חטאת-הדם ואלפי-אלפים יהודים בכל רחבי-העולם עונדים ביד רועדת, אבל מתוך סבר פנים של מנוחה חרישית, את הכתם הצהוב”…¹ בתביעת-קדיש זו, בהרגשת-אחוּד זו היה גדול כחו של “מעשה-דריפוס” לפני שש-עשרה שנה ובה גדול כחו של “מעשה-ביליס” היום.

ועוד:

אמנם אם נסיר מלבנו לרגע את הדאגה והרחמים לבייליס ולביתו האומללים אחת היא לנו, מה תהיה אחריתו של המשפט, אם שבעת האכרים יאמרו “חיב” או שיאמרו “זכאי”, אבל מנדיל ביליס, שחטאתו, חטאת-מות – זקנו השחור² – הולכת לפניו, עומד זה שתי שנים ומחצה וכופה ומכריח את כולנוּ לשוב ולעשות את חשבון-עולמנו.

לחנם האשים אותו הפילוסוף הנקרן את האדם, שהוא מבקש חשבונות רבים. אדרבה, האלהים, ההכרח שממעל לאדם, הוא המבקש חשבונות רבים, חשבונות תמיד; האדם מבקש להיות ישר, לחיות כל זמן שהנשמה בקרבו מבלי בקש חשבונות כלל. ביחוד ירא ושונא את החשבונות זה שפרשת חייו נטרפה לו והוא יודע מראש שתוצאות חשבונו הוא “נטען” ענק ו“טוען” גמד. הוא ודאי די לו שהוא חי, ודאי נוח לו להשכיח את חשבונו מלבו, לדחותו לעדן ועדנים. ואנחנו אל נקוט בפני עצמנו, שאף אנו משכיחים תמיד את חשבון עולמנו מלבנו: הויתנו הטרופה, השורצת “נטענים” ענקים ו“טוענים” גמדים, גורמת לכך. ואם השכחה נעשית ארוכה יותר מדי שולחים בנו האלהים האדירים את שליחיהם, את הביליסים, הדריפוסים, להסיע, להכריז על החשבון. שמָדוֹת מכריחים אותנו לעשות את חשבון נפשנו ומעשה-ביליס – את חשבון עולמנו.

והחשבון כמה ברור הוא, כמה ישן-נושן הוא!

ראשית-כל, הצרה המקפחת את עולמנו זה אלפי-שנים – השנאה אלינו, הבקשה להעמיד אותנו מחוץ לגבולותיה של האנושות. אמנם שקר בפי האומרים, שבקיוב שופטים עכשיו וּבְרֶן שפטו לפני שש-עשרה שנה את כל ישראל, – וטעם מיוחד של דלות-נפש מתוסף לשקר זה כשהוא יוצא מפיו של יהודי, כשהוא נאמר מעל עמודיו של עתון וספר יהודי. לפני ימים אחדים נזרק דבור יפה מפיו של הסופר הרוסי קופרין; “דתם של היהודים גאה היא”. לא רק דתם של היהודים, כי-אם גם היהודים עצמם גאים הם, תרבות ועם, הזקנים כמעט מכל התרבוּיוֹת והעמים שבעולם, – יש להם הרשות להיות גאים, ועדיין לא נברא אותו בית-דין, שכחו יהיה יפה לשפוט את התרבות והעם האלה. אבל אמת הדבר, שבקיוב מבקשים וּברן בקשו לשפוט את כל ישראל. תמיד, מימות ראש מיניסטריו ואיש עצתו של אחשורוש ואילך, מבקשים לשפוט לא את היהודי, כי אם את היהודים, לא את “רב ישראל”, כי אם דוקא את “כל ישראל”, משום שכל ישראל, האומה התועה בתוכם היא השנואה עליהם ואותה, את כֻלה הם מבקשים לבער מקרבם. תפסו יהודי, שנחשד על בגידה במולדתו. לו גם יהי, שחשד זה יש לו סמך ולא הם עצמם, התופסים, בדו אותו מלבם, – מה בכך? כלום רק הם רשאים להעמיד מביניהם בוגדים לעשרות, שבבקר הם מוכרים את עמם ואת מולדתם ובערב הם מקשקשים בדרבונותיהם באולמים הטבולים אורה? תפסו יהודי, שנחשד על שפיכת-דמים. לו גם יהי, שחשד זה יש לו ממש ולא הם עצמם, התופסים, המציאו אותו למפרע, – מה בכך? כלום רק להם ניתנה רשות להוליד רוצחים וגזלנים, הורגי-נפשות ושופכי-דמים, לסטים וחמסנים, לאלפים ולרבבות, המכסים את פני האדמה נחלי-דם הממלאים את אויר-העולם נאקת חללים? רוצים הם לשפוט את הנחשדים – ישפטו. אבל הצעקה המחרישה אזנים למה היא? הדפדוף בתורתם, המשמוש בתרבות עמם של הנחשדים למה הם? המשמשו בתרבות עמם של הרֶדֶלים, הדפדפו בתורתם של ההַיסמַארים?³ הוי, אנו יודעים מהיכן ולשם מה באים כל הצעקות, הדפדופים והמשמושים האלה: מתוך שנאה ולשם שנאה – כדי להשניא את עם-ישראל כלו על העולם כולו, כדי להעמיד את עם-ישראל מחוץ להאנושות, מחוץ לגדר האדם… ומנדל ביליס, שלוחם של האלהים האדירים המבקשים חשבון, עומד זה שתי שנים ומחצה לנגדנו וכופה אותנו לחשוב את חשבון עולמנו, את חשבון קיומנו: היש יכולת להאריך עוד קיום כזה, קיום של זרים, של נודדים, של תועים, של מיותרים, של פחותי-ערך, של מבקשי חסד ורחמים, – אותו הקיום הנורא, שהוא היוצר את השנאה והוא המפרנס אותה כל הימים? מה תקוה לקיום כזה, קיום של נדודי-עולמית, קיום, הנוטל מאתנו למפרע את הדר-החיים, את צרכה היסודי של הנשמה – את החבה, את היחס הישר, האנושי, מצד רענו האדם? קיום שכזה – האם החדלון הגמור לא יפה ממנו?

ואולם, נסיח נא את דעתנו מגבורי מפלצת-הדם, יוצריה לפנים ומחדשיה בכל דור ודור. הללו אינם יכולים, כמובן, להנזר משקרם המנוול משום שאינם יכולים להנזר משנאתם המנוולה, הארורה, ובכונה הם נוטעים את השקר בלבבות ומפקחים בדאגה מרובה על גדולו. אבל הלא יש גם צבור גדול אחר, שבאמת אין לו בלבו כונה למפרע להרע, אלא שכבר צדה אותו רשת השקר הפרושה לרגליו, אותו הצבור התרבותי למחצה, שאם איננו מאמין אמונה שלימה בשקר-הדם, מכל-מקום הוא חושש לו, לבו מהסס בתוכו, שמא יש קורטוב אמת בדבר. ודוקא הצבור הזה מלמדנו, שאין יחס ישר, יחס אנושי, ליהודי. הן לנו, העם הגולה והנדח, כבר אירע מה שלא אירע ואי-אפשר שיארע בימי-התרבות לכל עם אחר בעולם. מאות רבנים, המפקחים על עניני הדת של עמם, נשבעו (יסלח להם אלהי הכבוד!) בפומבי, שבדת ישראל אין שום זכר ומקור ל“מצות”-הדם; מאות מלומדים ועסקנים של ישראל העידו פעמים אין מספר, שאי-אפשר לתאר אפילו בדמיון מציאותה של “מצוה” זו בישראל או באיזו כתה של יהודים. וכל השבועות והעדיות האלה יצאו לבטלה, לא הועילו לגרוע אפילו כדי נימה אחת מן החשש, התוסס בלבו של הצבור התרבותי למחצה. כל אותן השבועות והעדיות אין להן, כמדומה, אפילו ערך של תעודות היסטוריות, קל-וחומר שלא ימצא בעולם אף בית-דין אחד, שיסמוך עליהן ויפסוק דין על פיהן. אלמלי נמצא בית-דין כזה, ולא רק ברוסיה כי אם גם בארץ בת-תרבות, היה מובטח לו מראש, שלא בנות-צחוק חשאיות בלבד תְּלַוֶינָה את פסק-דינו. וכלום אפשר אפילו לשער, שכך היה עולה לשבועות ועדיות של כהנים, מלומדים ועסקנים משלהם בנוגע לחשש מצוה דתית שלהם? האם שבועות ועדיות כאלה משלהם לא היו משקיטות תיכף את כל הלבבות ולא היו עוקרות מתוכם פעם אחת את כל החששות? מדוע אפוא עלתה ועולה כך לשבועות ועדיות של מאות רבנים ואלפי מלומדים ועסקנים משלנו? – משום שאין יחס ישר, יחס אנושי, ליהודי התועה, הנודד, הגולה, הגא והנכנע, הצריך לכּל וסוגר על עצמו את קליפתו, החי ואינו חי, המת ואינו מת, – אין יחס ישר, יחס אנושי, יחס של אמון והבנה לסוג אדם משונה זה, שהכל רואים אותו, ואיש אינו יודע אותו, שהכל חוקרים ודורשים על מהותו ואין איש אשר יבינה.

הן בכלל מובן האדם לחברו האדם פחות מכל יתר החי, אשר על פני האדמה. אנו מבינים במקצת, מה פירושה של געית בהמתנו, או נביחת כלבנו, או צפצוף צפורנו אבל אין אנו מבינים, מה פירושו של דבור חברנו בן-מיננו. בדבורו של חברנו יש הרבה גלויי-נפש, חִשׂוּפֵי-מהות, אבל הרבה יותר יש בו כסויים לנפש והעלמות למהות. ואם כל אדם כך, האדם היהודי, הנבדל הבדל נפש, מעין הבדל מהות, מכל העמים שבתוכם הוא תועה, לא כל שכן שבלתי-מובן הוא לכולם. אומרים, שטעמי-הנגינה הנהוגים בעולם אינם תופסים בנגינתם של הערבים ואינם מספיקים למסור אותה. כדי למסור נגון ערבי אין לפי שעה דרך אחרת אלא לקלטו כמו שהוא לתוך הפונוגרף. זאת אומרת: נפש הערבים נבדלת מנפשם של העמים האחרים ושפתה אחרת היא – פחותה או מעולה, אבל אחרת – משפת הנפש של העמים האחרים. אף אנו, הנבדלים הבדל נפש מן העמים האחרים, האיך תתפוס שפת הכרתם ומוסרם בדקים שביצרי נפשנו שלנו? שמא יש עדיין צורך בראיה מיוחדה – הרי כל מיני “מעשי-ביליס”. התורה שלנו – במובנה הרחב –, שעד הימים האחרונים היתה היא הצבת היחידה לתרבותנו הרוחנית, פתוחה לכל אדם; והם נוטלים את תורתנו, גוללים אותה ישר והפוך, הפוך וישר, קוראים, מתרגמים, בודקים, מנקרים, – ואינם מבינים כלום. לא-כלום! ענין אחד יש בתורתנו, שאנו איננו יכולים להבינו וזה מאות בשנים אנו מבקשים לו כל מיני הסברות – עקידת יצחק – ואותה מבינים הם. רבותינו מלמדים אותנו, שלא הוצרך האלהים לאסור אכילת דם אדם משום שאין אוסרים מעשה הנמנע במציאות, אין מזהירים על עבירה שאי-אפשר לה שתעלה על דעתו של שום אדם, והם שואלים: שמא דוקא האדוקים שבכם לדם אדם הם צריכים? אלהיה של אומה זו נטל מאת דוד עבדו את הרשות לבנות בית לשמו, משום שהוא שפך דם אדם ולוּ גם ב“מלחמות-מצוה”, והם חוששים: שמא דוקא הצדיק, עבד ד' הוא המקדש על הדם? – יש בנו נכאי-רוח, שידם שלוחה תמיד לפתוח את סגור לבם, לפרוש את נפשם לפני כל גוי קטן. עלובים! לשוא היא כל טרחתם להתערטל שבע פעמים ביום. העם היהודי, הקונה לו חניה בכל רחבי-עולם זה אלפי שנים, ועדיין הוא תועה, הגוסס זה עשרות-עשרות דורות ועדיין הוא חי, ההולך אחרי ארונם של גויים וממלכות והוא עצמו קברו עליו – הבריה המשונה הזאת בלתי-מובנה היא לפי עצם טבעה. ומנדל ביליס, היהודי הפשוט, המוכר לְבֵנִים במלבנתו של זיצוב, עומד זה שתי שנים ומחצה וכופה אותנו כולנו לחשוב את חשבון עולמנו ולהבין, שאף אם אלף פעמים נפתח את סגור לבנו ואף אם לכל אדם נפרוש את נפשנו – הועיל לא נועיל.

תקוה אחת מלפפת אותנו כל ימי תְּעִיָתֵנו הארוכים: – “ומלאה הארץ דעה”. תקוה טובה ויפה. כל מי שאינו רואה, שהדעת, התרבות, משפרת את הבריות ומרבה אנושיות בעולם – אור עיניו אין אתו. בימי התרבות שופטים לכל-הפחות את ביליס, ולעין כל. בימי החשך לא היו שופטים אותו כלל: פראניטיס וזאמיס לובסקי היו צובתים בצבתות את בהנות ידיו ורגליו, היו מושיבים אותו על מברשת של מסמרות ומביאים אותו לידי “הודאה מרצון”. אנחנו נשא את נפשנו תמיד לגידוּלה והצלחתה של הדעת ומן הראשונים נהיה להלחם את מלחמתה. ואף-על-פי-כן מה תקותנו כי ניחל, אם “ומלאה הארץ דעה” תהיה משגבנו היחידי? צאו ולמדו “מעשה-ביליס”. כחה של הדעת כבר הגיע לידי כך, עד שגם השנאה הדתית חדלה לפרנס את שקר-הדם ולגדלו. אדרבה, הכהונה, ולא רק האירופית, כי-אם גם הרוסית, לא די שלא נגואלה ב“מעשה-ביליס” כמעט כלל, (מלבד פראניטיס ושנים-שלשה כהנים הדיוטים, שאין להם חשיבות), אלא שגם בקשה להעביר את כתם-השקר הזה מעל פעולת הנוצרי. ובכל-זאת הרי מנדל ביליס עומד לדין וזה שתי שנים ומחצה הוא מתרה בנו: “חִשְבוּ כולכם את חשבון עולמכם, חשבון קיומכם!”

בשתים גדול אפוא כחו של “מעשה-ביליס”, ותהיה אחריתו מה שתהיה, – בהרגשת האיחוּד, אשר הטיל אל תוך רבבות לבבות מישאל ובכפיה שהוא כופה אותנו לשוב ולחשוב את חשבון עולמנו, אותו החשבון הידוע, הברור, הישן-נושן, מי ישקול וימוד את מיץ-העצבים, את עסיס-החיים, אשר נגרע מאת הצבור היהודי כל ימי “מעשה-ביליס”? כן, באלפי, ברבבות יחידיות אנרגיה עלה לנו “מעשה-ביליס”. אבל אין אנרגיה יוצאת לבטלה. אף טפה אחת קטנה של אנרגיה לא אבדה עדיין מעולם. אין זו סתם מליצה או תנחומים בעלמא, כדי לְפַיֵס את הדעת, אלא אמת ממש. ואם האנרגיה, שנעקרה ממקומה, לא נתגלגלה ליצירה חדשה בחוץ, ברי הדבר, שהיא יוצרת יצירה חדשה בפנים. לבלי ליצור כלום, לא בחוץ ולא בפנים, אין היא יכולה, משום שאין היא יכולה לרדת לטמיון. בספר דברי ימינו החדשים סמוך “מעשה-דריפוס” להתגלותו של הרצל וממילא לחדוש היסודי, שנתחדשה הציונות, זו שמשנה את כל מהלך הויתנו. וכל כמה שגדולה היתה מדת האנרגיה, שמצאה אז, לא רבה היא ההוצאה לעומת ההכנסה – הרצל וחדוש הציונות. למי וּלְמַה יסמוך “מעשה-ביליס” אין אנו יודעים, כמובן, אבל אפשר לבטוח, שאף הוא סמוכים יפים יהיו לו. בטחון זה יש לו רק תנאי אחד: שהאנרגיה, שנעקרה ממקורנו שלנו, לא תגולגל לשמן ומאור בשביל אחרים, אלא כל היצירות שהיא עתידה ליצור, כלומר כל גלגוליה יהיו בתוך גבולנו אנו ולצרכנו אנו.

אחד מפרקליטיו של ביליס היה מדבר על לבו בבית-כלאו, כי יראה את עצמו כאלו הוא חיל, היוצא למלחמת עמו ומולדתו. אם היתה כונתו של אותו פרקליט, שיסוריו של ביליס והסכנה הנשקפת לו ישמשו אמצעי יפה לבער את שקר הדם מן העולם, תנחומים של הבל נחמהו: תועבה זו אינה שוה אפילו באבדן צפרנו של אדם. אבל אם כך היתה כונתו, שאסונו של ביליס יטיל הרגשת איחוּד אל תוך רבבות לבבות מעמו, ישמש אזכרה תקיפה, שכולנו נחשוב את חשבון עולמנו – יפה נחמהו.

ב    🔗

הצדיקו השופטים את ביליס…

לעתיד יעמדו לישראל דורות של אנשים גאים, אשר ידעו להעלב, לנצור את העלבון בלבם לבל יחולל ולא ידעך ולנקום את נקמתו בשעה הראויה. ומובטחני: הדורות ההם לא יאמינו שאותו ערב, כשבאה הבשורה הטובה מקיוב, תקפה את כל העם שמחה, אשר לא ידע כמותה אולי זה מאות בשנים. זו היתה – מוטב שנודה על האמת! – כמעט שמחה לאומית. הם, הדורות הגאים העתידים לבוא, לא יאמינו, ואנחנו בעינינו ראינו. ואת עקבותיה של השמחה הגדולה ההיא עדיין אנו רואים גם היום, לאחר שכבר עברו שבעת ימי-אושר. “נס-קיוב” – כך קוראת העתונות הגסה שלנו לפסק-הדין, אשר הוציאו ששת האכרים, שבדעתם היה תלוי גורלו של ביליס. ויוצרי דעת הקהל שלנו פניהם צוהבות ופיהם ולבם מלאים שירה של נבואה בנוסח של “והיה באחרית הימים”: כשהאכר יהיה השליט בארץ ישב גם ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד. ואל תשאלו: הן רק מחצית האכרים, אשר ישבו כסאות למשפט, הודו בצדקת ביליס, וגם הללו הקדימו לפיס את דעתם של יוצרי המשפט ולכפר את פניהם במנחה הגונה, ב“מלבנתו של זיצוב”? אל תשאלו: שירת התקוה הגדולה ממלאה את הלבבות על כל גדותם עד בלי היות עוד בהם מקום להרהור ומחשבה אחרים. “והיה באחרית הימים יהיה האכר השליט בארץ” – כך כתוב עתה בעינים הנוהרות משמחה, בלבבות החרדים מרוב אושר.

אכן, עם נפלא אנחנו, מוזר ובלתי-מובן לא רק לאחרים, כי-אם גם לעצמו. טעות גדולה יטעה מי שיאמר, ששפל-ברך ורב-סליחות הוא עם ישראל. אדרבה, עם גא אנחנו, גא מאד. כל הקנינים שיש לנו בתור עם אין כמותם בעולם. אין כאלהינו, אין כתורתנו, אין כנמוסנו. כל הפוגע בגאוננו הלאומי אין לו כפרה עולמית. הרוממה שבמצוות – קדוש שם ישראל, הקשה שבעבירות – חלול שם ישראל. וכשאנו לעצמנו – שחה לעפר נפשנו. איש איש מאתנו כופף את קומתו כל שעה ובלי צער ויסורים יתרים. איש איש מאתנו אינו חורק את שיניו אלא אם כן פגעו באלהיו, אינו יודע להעלב בלתי אם מתוך עלבון עמו. ואם לבו יחלום חלום תקוה לעמו – מה ממנו יהלוך כי בעטו בו, בבן-העם, ורקקו לו בפניו לעיני כל באי-עולם?

רבבי לבבות מישראל חולמים עתה חלום אחד – שהמשפט הקיובי יעורר מתרדמתו את “ישרה של אירופה”. חלום זה, שרובוֹ דברים בטלים, יש בו גם קורטוב של אמת: מעשה-בייליס לא עורר אמנם את הנרדם, אבל זעזע אותו. לחש טורד שמע האדם האירופי בלבו בימים האחרונים: “עָוֶל נורא נעשה לעיניך ליהודי, החי עמך”, – ויש אשר לא אכל את פתו במנוחה שלימה.

בכונה מטעים אני את ה“ליהודי”, משום שרק מנקודה זו יש קצת ערך וחשיבות ללחש הטורד. הן יש הבדל עיקרי בין מעשה-ביליס למעשה-דריפוס, שבכמה וכמה דברים הם גם דומים זה לזה. עכשיו הכל יודעים, שגם באינטריגה, אשר פרשה את רשתה על דריפוס, היו תשעים ותשעה חלקים אנטישמות, שנאה ליהודי, ושנאה “קדושה” זו היא שקדשה למפרע את הכל; עכשיו אנו יודעים, מה היה בלבם של שופטי דריפוס, אשר שפטו אותו ראשונה. אבל מפיהם לא שמע אז איש, שהם שופטים את היהודי. הם, אשר הפקדו לשמור על רוממותו של הצבא הצרפתי, שפטו רק את הבוגד. ועדיין אנו מסופקים, אם גם דריפוס גופו ראה את עצמו אותה שעה נתפס על “עון יהדותו”. אחרת היא דמות משפטו של ביליס. כאן הוטעמה בפירוש ומלכתחלה יהדותו של הנחשד, וכל אותם הימים היתה היד ממשמשת – כמובן, בלי זהירות ונימוס מיוחדים – בתורתם של היהודים, כדי למצוא בה ראיה לחטאתו של היהודי, ואלמלי מצאה את אשר בקשה ודאי לא היה עוד שום צורך בראיות אחרות, אובייקטיביות, כדי להטיל על ביליס עשרים שנות עבודת-פרך. הרי, שאם מעשה דריפוס הטריד בשעתו את ישרו של האדם האירופי בגלל העול, הנעשה לאדם, הטריד עכשיו מעשה-ביליס את ישרו בגלל העול, הנעשה ליהודי.

ובאמת שמענו בימי המשפט הקיובי דברים, שיש בהם לא רק זעזוע של היושר, כי אם גם חרדת היושר. "המעשה הנעשה עתה, – כך דרש מרז’קובסקי ברבים בפטרבורג⁴, – גנות הוא לכל העולם. כל עוד לא תרצה רוסיה את חטאתה, אשר חטאה ליהודים, סליחה לא תהיה וחרות לא תהיה. אדם הרג את האדם והסתירו מתחת לקרקע ביתו. ונדמה לו, שהוא מפרפר, שצריך לחנקו עוד. אבל לא הנרצח הוא המפרפר; ישרו של הרוצח הוא המפרפר. השנאה ליהודים – זוהי אימת הקרבן על רוצחיו. “קין, קין, אי הבל אחיך?” מתי ישמע סוף-סוף קול זה?…

אבל אל נא נשלה בשוא נפשנו, אל יעביר אותנו קורטוב האמת שיש בחלום על הגיוננו ודעתנו. אחריתו של מעשה-ביליס לא תשפיע לטובה על מצבם של היהודים ברוסיה, והלואי, שלכל-הפחות לא תשפיע לרעה, הלואי שלא יבקשו יוצרי-המשפט לגבות את “חובם” מאתנו באופן אחד, ישרם של אלה הלואי שתרדמת אלהים תהה נסוכה עליו עד העולם ונרדם כמת ירד אתם לקבר, שהרי אם ינוע ויתחיל לפרפר ידמה להם, שקרבנם הוא המפרפר וצריך לחנקו עוד. כי ישרם של שליטי הפוליטיקה הליברלית למחצה חסוי גם הוא קליפה עבה וקשה – דבר זה למדנו בפעם המאה והאחת ממחרת גמר משפטו של ביליס: בלב מנוחה ובצחוק שלוה על שפתם דחו האוקטובראים בדומת-הממלכה את הצעת הקדאים להושיב קומיסיה, אשר תדון בשאלת שווי-זכיותיהם של כל אזרחי המדינה. אימתי תגיע שעתו של האכר להיות ראש-המדברים ברוסיה אין איש מאתנו יודע, ואף אם בזמן מן הזמנים תגיע השעה הזאת, מי יודע אם לא תהיה אז על העליונה יד בניהם של אלו, אשר בקשו לכפות את ביליס ולהניחו קרבן לרגלי זאמיסלובסקי וחבריו? מן הנסיון אנו יודעים, שבגליציה, למשל, נתקבלה תורתו של סטויאלובסקי, בן-אומנותו של פראניטיס וחברו גם לדעה, דוקא בכפר. ואף אותו הזעזוע גופו, שנזדעזע ישרו של האדם האירופי, לא רק טובה בלבד יש בו, כי אם גם רעה. אין אנו כופרים בטובה, אבל אין אנו רשאים להעלים עין גם מן הרעה. אמנם יש אשר בימי משפט ביליס לא יכול האדם האירופי לאכול את פתו במנוחה שלימה מפני העול הנעשה לעיניו ליהודי החי עמו, אבל לרגש הטורד הזה נלוה גם רגש טורד אחר: “כמה לא נעים הוא עם זה, שתמיד הוא מתלבט לך בין רגליך, שגם אתמול וגם שלשום נטרדה לך פתך בגלל!”… ועדיין אין אנו יודעים, מה היא המסקנה שמסיק האדם האירופאי מתוך שני הרגשות האלה הכרוכים זה בזה: אם נוח לו שתנתן לעם זה היכולת לחדול מהיות טרדן בלבד או שתנטל ממנו היכולת להיות אפילו טרדן. וכבר שמענו לפני שנים אחדות מפי חומיאקוב, רבם וגדולם של האוקטובראים ברוסיה, את ודויו, שאם אמנם לא ישרו בעיניו הגזירות והענויים הניתכים על יהודי רוסיה, בכל-זאת אלו הקיץ משנתו יום אחד ומצא את מולדתו פנויה מיהודים היה קובע אותו יום חג לו ולמולדתו. והאיש הזה, לפי מדת תרבותו ולפי מדת אֲמִתּוֹ, הלא הוא הוא האדם האירופאי, שעל יקיצת ישרו אנו שמחים עכשיו שמחה גדולה כל-כך.

ולמה נכחד? כלום רק עתה, אחרי “הנסים והנפלאות”, שנעשו לנו ולבנינו בקיוב, התחילו תולים תקוות גדולות ביקיצת “ישרה של אירופה”? וכי לא עשרות פעמים כבר היו הפנים צוהבות מתקוה זו? הן שיטה היסטורית, או, ביתר דיוק, משוגה היסטורית היא זו לבקש כל היום מפתח נאמן לְקֵן-הלב ההוא, שבו סגור ב“מקרה” על מסגר רגש האחוה והיושר, העתיד לשנות פעם אחת את כל סדרי החיים בצאתו ממאסרו. מתחילה אמרו, שהשנואים המה האשמים, שסבות השנאה אליהם מונחות בהם עצמם, בנמוסיהם, באפני-חייהם, ואולי גם בעצמותם הטבעית המיוחדה להם. אבל אחר-כך שבו מטעות זו והתחילו אומרים, שהסבות מונחות בשונאים, בשפלות תרבותם, בקוצר הבנתם, בתרדמת ישרם. ובטעות זו עומדים האנשים הטובים האלה עד עתה ומתיראים הם להבין, שכל המפתחות אשר יביאו ימָצאו סוף-סוף לא-נאמנים, בלתי-מכוונים לקן, אשר המה מבקשים, משום שסיבות השנאה אינן מונחות לא בשנואים ולא בשונאים, אלא הן טסות ומרפפות באויר שבין אלו לאלו – בתנאים המיוחדים, הנוצרים מתוך זווגם של אלו ואלו, שאינו עולה יפה.

וכאן מתחיל הפזמון הידוע: שחורה ומגושמה היא תפיסת העולם, שעליה עומדת הציונות. לא די לה, לציונות, שאינה בושה מפני השנאה, המקפת אותנו ומרעילה את החיים, אלא שהיא מחבבת אותם ולרגלי כל מאורע קטן או גדול היא ממהרת להתקשט בה “כבתרמיל מצויר”. קשה עליה, על הציונות, התקדמות האדם, והרי היא מבקשת לראות בו רק את החיה בלבד, – וגומר וגומר.

כמה עתיק וטפל הוא פזמון זה! כמה שקר וגניבת-דעת יש בו! הן דוקא אנחנו מאמינים בהתקדמותו ועלויו של האדם: הרי אנו מאמינים באידיאל שלנו, שכל עיקרו תלוי בהתקדמות ועלוי. הן דוקא אנחנו שונאים בכל ציבי-נפשנו את השנאה, משום שאנו רואים אותה וחשים בה, ומשנאתנו אותה אנו מבקשים להגאל ממנה ומבקשים למצוא תשובה על השאלה הגדולה: מה נעשה, כדי שעמידתנו בתוך עמים רבים לא תביא לכל מיני מעשה-ביליס ומעשי-דריפוס וכל יתר ה“מעשים” הדומים לאלו? מה נעשה כדי שהחיים, אשר אנחנו חיים היום ואשר חלק גדול מישראל עתיד לחיות עד העולם על אדמת זרים ובתוך עמים זרים, לא יהיו טבולים ברעלה של השנאה? אבותינו הקדמונים כמעט שלא היו זקוקים כלל לבקש תשובה לשאלה זו, מפני שבאמת לא בתוך הגויים חיו, כי אם סמוך להם, בפנה אשר שכרו להם על אדמת זרים ואשר על-פי-רוב נכנס המשכיר אל תוכה רק בשעה שבקש תואנה להגדיל את שכרו. הדורות הראשונים של עוזבי הפנה השכורה המיוחדה בקשו ומצאו, כלומר: נדמה להם שמצאו תשובה לאותה שאלה: אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, ארץ אחת ושמים אחדים ניתנו לכולנו; חברים, אחים כל העמים. אבל אנחנו, שאת הפנה המיוחדה של אבותינו הקדמונים עזבנו ושרפנוה, אנחנו, החיים לא סמוך לעמים האחרים, כי אם בתוכם, המוכרחים לחיות בתוכם, אנחנו, היודעים כבר מן הנסיון את ערכה הממשי של התשובה, שהשיבו כל הדורות הראשונים התמימים של עוזבי הפנה – אנחנו מה נשיב על השאלה הגדולה, שאותיותיה השחורות והזעומות זוחלות לפנינו כצללי בלהות על הארץ ונתקעות כערפלי אימה בשמים: האיך נחיה בגויים וחיינו לא יהיו טבולים במרה ורעל?

עכשיו אנו עומדים בגמר הנסיון, אשר התחילו בו דורות אחדים לפנינו, בראשית ימי השחרור, ואנו יודעים שנסיון זה לא הצליח. עד עתה נפתחה לנו רק דרך אחת לחיות בגויים חיים שאין בהם רעל ומרה – לחדול מהיות. עכשיו אנו יודעים, שיסוריו של היהודי המתבולל, שאין בו כח אלא לעבור את מחצית הדרך, גדולים פי-שנים מיסוריו של היהודי הלאומי, העומד על עמדו: מצד אחד מכרסמים את לבו יסורי-החדלון ומצד שני מרעילים את נפשו יסורי-השנאה. ולפיכך חוגר הוא סוף-סוף את כחותיו האחרונים ועובר את הגבול, שמשם לא ישוב עוד. אבל הן לא למעטים האלה, הבוחרים להם דרך זו, אנו דואגים. אנו דואגים ומבקשים תקנה לנו, לרבבי-הרבבות מישראל, לכלל ישראל כולו, שאינו יכול ואינו רוצה לחדול מהיות את אשר הוא. לחדול מהיות יהודים אין אנו יכולים ואין אנו רוצים. לחדול מהיות חניכי התרבות האירופאית, אשר שַמְנוּ חלקנו בה על-ידי צרות ויסורים גדולים כל כך, אין אנו יכולים ואין אנו רוצים. לשוב אל הפנה המיוחדה, שהיתה לאבותינו על אדמת נכר, אין אנו רוצים, ואלו רצינו לא יכולנו, כי שרוף שרפנוה, עקרנו דלתותיה ושעריה ולא נשארו עוד ממנה אלא קורות רקובות וחרוכות אחדות לזכרון. לשוב אל הפנה, שאנו מבקשים ליחד לנו על אדמתנו וליצור בה חיים חדשים לעצמנו, אפשר רק לאט-לאט, קמצים-קמצים, ואף לשיבה זו, שאינה יכולה לגאול את כל העם מגלותו, צריך לגיס את כל כחות הרצון. לחיות בתוך העמים ולספוג כל היום שנאה, שאין לה מצרים, אין אנו יכולים. לסדר את עמידתנו בארצות פזורינו באופן כזה, שלא תִוָּצֵר מאליה אטמוספירה, המפרנסת ומגדלת את “מעוררי” השנאה, אין אנו יכולים. בכל אופן עדיין לא נסינו לסדר לנו עמידה כזו. הפרובלימת אשר לפנינו, לא רק פרובלימת הגאולה, כי אם גם פרובלימת הגלות עצמה, שבעל-כרחנו היא נגררת אחרינו כשלשלאות חלודות – פרובלימת ההויה שלנו קשה וסבוכה היא, אין לה ומעולם לא היתה לה שום דוגמה, כי נוכל ללמוד ממנה, שהרי אנחנו הננו הגוי הגדול הגולה – לא רק המשועבד, כי אם גם הגולה – היחידי. וכשהאלהים האדירים שולחים בנו את שלוחיהם, את הדריפוסים והביליסים ודומיהם, לכוף אותנו, כי נחשוב את חשבון עולמנו, באים קלי-הדעת ומניחים את ידם על ראשנו ומנחמים אותנו ואומרים: “השקטו, הרגעו, הֵקִיץ ישרה של אירופה!”…

נגמר מעשה-ביליס. אם כמות האנרגיה הכבירה, שנעקרה ממקורנו לרגלי המעשה הזה, יצאה כדי לעורר את כחות העם הנרדמים, לא הפסדנו כלום. אבל אם יצאה רק כדי לעורר את “ישרה של אירופה” הנרדם – הפסדנו הכל.

העולם 1913