ע"פ סיר לורנס אוליפנט ואחרים

כולל

ידיעת גלילות אה"ק על פי גדולי התיירים

ובו גם תמצית ספר המסע של השר האנגלי, לאהרענס אליפהאנט

עם הוספות מיוחדות כתובות על ידו בימים האחרונים.

ונלוה להספר

מפת ארץ ישראל

גם תמונת הקולוניא החדשה “ראשון לציון”.

תוכן הספר:

מפת ארץ ישראל [קובץ תמונה יצורף בהמשך]

לוח תמונות הקולוניא “ראשון לציון” [קובצי תמונה יצורפו בהמשך]

מפני קשט סלה!

פרק 1: חזות הכל

פרק 2: אוירא דא"י

פרק 3: חומר ארץ הקדושה

פרק 4: על פרי הארץ

פרק 5: מערכת החי

פרק 6: מחלקות הארץ

פרק 7: תולדות א"י וסוריא

פרק 8: בואו חשבון

פרק 9: אי זו הדרך וסדרי הארץ מה המה?

פרק 10: המנהל

פרק 11: מסע אליפהאנט מעבר הירדן מזרחה

פרק 12: מערבא

פרק 13: מושבות בני ישראל

 

מפני קשׁט סלה!    🔗

כל שלא אמר ארץ חמדה

טובה ורחבה לא יצא (ברכות מ"ח)

לכתיבת הספר הנכחי הערוך היום לפניכם, קוראים נכבדים, התעורר סופר הטורים האלה עוד בשנת תרמ“ב. הימים- ימי בכורי רעיון ישוב א”י בארצנו, ואני באתי אז בברית חליפות מכתבים עם התייר הגדול לאהרענס אליפהאנט. אחד הראשונים אשר העביר קול במחנה, כי אין טוב לישראל ולארצו בלתי אם ישוב הענף אל שרשו, והבן הנדח אל אמו אשר קמטה בלא עת. מי ימלל את הפאר וההוד אשר שוה התייר הזה על ארצנו הנוה והמעוננה מקדם, שהיתה למה ולשרקה בהתגלגלה תחת שואה! בקראי את ספרו הגדול והיקר המכונה בשם The Land of Gilead הטני ברוב לקחו וימשכני בקסם אשר על שפתיו, ואדור נדר להריק את הספר הזה מכלי חול אל כלי קדש, לקרב את לב ישראל אל הארץ אשר גלו מעליה הגלת שלומים; אל מעונה אלהי קדם, אשר שמה עוד תערגינה הנפשות הנהלאות. נדרתי ואקימה, העתקתי את הספר לשפת עבר; אך בין כה וכה הניאוני כמה ענינים מהוציאו לאור. ענין ישוב א"י התנגף אל מכשולים וחתחתים, ורבים מהעומדים בראש (ביניהם גם אליפהאנט) נסוגו אחור לפי שעה, או הסתירו מעשיהם בצעיף הערפל, ויזהירו את העם: הצנע לכת והסתר דבר! והתייר אליפהאנט בקשני לחכות בהדפסת הספר עד שעת הכושר, כי ירא מאד פן יאזר הספר הזה זיקות חשק בלב רבבות ישראל בארצנו לצאת מארץ מגוריהם ולעלות על הרי ציון במקלם ותרמילם. בין ככה וכה הֻטל סער מלחמת העט בין הסופרים במכתבי העתים. מעבר מזה חובבי ציון הנאמנים, אשר בלי קולי קולות עבדו עבודתם לעמם, הזהירו מפני ההתלהבות הנפרזה, ויחוו דע כי רעיון הישוב הוא כשמש המאיר באור זך ובהיר, אך חֻמו שורף ומכלה, ואם בגדולות ונשגבות נתהלך לא יעלה בידינו אף מעט. – ומעבר מזה בעלי הדמיון והקצוות התנפלו בשצף קצף על בעלי הדעה המיושבת, ויכנום “בוגדים”, “פוסחים על שתי השעפים”, ותהי המלחמה פרועה מאד. Ein Schlachten war’s, nicht eine Schlacht zu nennen.

ומלבד המהומה בספרות, גדלה המהומה בהליכות הענין הנשגב ובהוצאתו אל הפועל, לא היה חפץ כללי וקשר אמיץ, ולא נודע איזה הדרך ישכון אור. אלה תולדות התסיסה ( גאהרונג) הראשונה.

אכן הרעו לנו בתחלה הסופרים הנמהרים, הבחורים המתפרצים מבית מדרשם, הקנאים הנלהבים ואוהבי המדון והגדופים. אך לא לעולם חוסן הדמיון! התסיסה הראשונה שקטה מעט ואור האמת נבקע מבין הערפל. אלמלי חשוכא לא אשת מודע נהורא, לא ידע איגש טעמא דמתיקא עד דטעים מרורא! הקולוניזאציאן בא“י התכוננה באיתן ונחלצה מן המצר, על ידי מי? על ידי ראשי חברת “חברים כל ישראל”, אשר היו לשמצה ולגדופים בפי הקנאים! מפאריז דרך כוכב חדש, ורוב מנינה ורוב בנינה של הקאלאניזאציון בא”י הוא עמוס על שכם יחיד-סגולה, שאין לפרש עילום שמו. גם בדעת הקהל בארצנו שככה הסערה הראשונה, מטבעת הלאומיות המזויפת נפסלה, ומלאכיה נשרפו בנהר דינור, או נתקררו ויהיו כאחד האדם, ותחתיה קמה הלאומיות האמתית; לא ירוץ עוד העם לפלשתינה כמבוהלים ודחופים, לא יבנו עוד עליות על רקמת תהו, ולא יכרכרו על קורי עכביש, אך הפועלים יפעלו בשובה ונחת; ואם אמנם לע“ע פעולת כל אחב”י בארצנו כאין וכאפס תחשב נגד פעולת נדיב אחד בחו“ל, בכל זאת אחד המרבה ואחד הממעיט וכו', ויש תקוה כי המצער הזה יגדל וירבה ברבות הימים, אחרי אשר כבר נחו הרוחות הסוערים מזעפם וענין ישוב א”י נכנס לתקופת ישוב הדעת.

לעת כזאת ראיתי את השעה כשרה לכך להוציא את ספרו של אליפהאנט לאור בהעתקה עברית. אך כאשר הפכתי והפכתי בדברי הספר הזה, שבתי ונתון אל לבי כי בו בלבד לא אצא ידי חובתי, כי בספר הזה ידובר על הרוב בא“י המזרחית; ועוד זאת, כי הספר נכתב בעד אנשים אשר שבילי ארץ כנען לא מוזרים להם. ובכן ראיתי כי למען הפיק רצון מאת הקוראים, נטל עלי להקדים לספרו של אליפהאנט מבוא גדול המאיר נתיב בא”י בכלל, ומַפּה ערוכה בכל במדה גדולה (לא כמפת אליפהאנט הקטנה), למען יראו הקוראים בעיניהם ויחקו דברי בספר על לוח זכרונם¹. החילותי לכתוב את המבוא, ועד מהרה נוכחתי לדעה כי המבוא הזה יהיה לספר, וההוספות שרציתי לתפור על גלד העתקת ספרו של אליפהאנט רבו ועלו למעלה ראש, עדי כי נאלצתי לקצר בהעתקת אליפהאנט ולבחור ממנה אך את הנחוץ למען אחינו קוראי עברית. ועל כן למען האמת, אני מוצא את עצי מחויב בדבר, להעיר את אזן הקורא, כי ישגה אם יחשוב את הספר הנכחי להעתקת The Land of Gilead של אליפהאנט –, ובאמת הספר הזה חֻבַּר על פי ספרים וסופרים שונים, אשר ביניהן נוטל אליפהאנט חלק בראש. כמקבציאל בוחן ומבקר אספתי אל הספר הזה, את מבחר הידיעות ממחקרי אה"ק ותכונת יושביה וכל הנוגע אליה, על פי משטר חדש אשר לא בעקבות אליפהאנט ולא בעקבות יתר הסופרים, אך ברוחי יצרתיו אף עשיתיו.

ולשים את הספר הנכחי למכלל יופי ולאוצר חמדה לכל איש אשר לב ישראל יפעם בקרבו, שמנו פה לעיני הקוראים תמונה אחת אשר למראֶהָ תדלופנה עיני כל יהודי דמעות גיל. התמונה הזאת היא תמונת “ראשון לציון” העשויה על פי לוח פאטאגראפי אשר הוכן ביחוד לספרנו הזה, מאת אמן-פאטאגראף, מפֻתּח בעץ כדמות הפאטאגראפיע וכצלמה. לא מבצרי תלפיות והיכלי שן נראה בקולוניה הזאת, אך בתי מעון קטנים ושאננים, נוה שקט לאכרים מבני ישראל על אדמת אבותיהם, מקלט לאומללים אשר ארץ מולדתם חורגתם רומעניה, הקיאתם מנוה, וילכו ויתורו להם מנוח בקרן בן שמן קטנה וישבו ויזרעו שדות ויבנו בתים. אולי יש יום – וישוב היהודים בארץ אבותיהם ירחב ויגדל, ולא בקומה כפופה ובפיק ברכים יבואו אל נחלתם, אך קוממיות יתהלכו בערי יהודה, ועל גפי מרומי קרת יֵראָה פעלם והדרם, או אז ישא דור נולד את עיניו אל התמונה אשר בספרנו, ויראה כבמחזה את ראשית המצעד והשוו אותה אל האחרית הגדולה, והודו לה' חסדו.

נ"ס.

ווארשא חצי-אלול תרמ"ה

 

פרק 1: חזות הכל    🔗

לפלגות ארץ הצבי גדולים חקרי לב. ארץ חמדתנו נקראה לפנים בשם “ארץ כנען”, ואם נחפשה דרכי הלשון ונחקרה אי זה המקור אשר ממנו יצא השם הזה, אז נמצא כי כבר הכתה המלה הזאת שרש בשפת הפיניקיים. את השם כנען נמצא גם על מטבעות הצורים, והסופר הקדמון אויגוסטין יספר כי בשם הזה נקראו עוד בזמנו העמים היושבים באפריקא בסביבות קארטהאנא שהתיחשו על פיניקיים. דיוקנא קדמאה שלה “כנע”, וישיתו עליה נוספות את האותיות “נה”, ותהי אפוא תבניתה העתיקה כנענה, ואחרי כן קצרה מצעה ותמעט דמותה לפי משפט הלשון ותהי ל“כנען”. והנה הוראות המלה כנען תפרדנה לשני ראשים (מלבד הוראת השם כנען בתור איש צורי וע"צ ההשאלה סוחר). את הראש האחד נראה בתור שם עצם פרטי. בין שמות בני נח, נמצא את כנען בן חם, הוא אבי העמים השונים הנודעים בכתבי קדשנו בשם “ערקי” “חוי” “גרגשי” “אמורי” “יבוסי” “חת” “צידון” “חמתי” “צמרי” “ארודי” “סיני”, הנזכרים כלם בין משפחות העמים שמבראשית. אכן כאמור למעלה, השם “כנען” נלוה גם לעמים אחרים בדור אחר, וגם הפּוּנים בימי אויגוסטין התכנו בשם הזה. על ההוראה השרשית של השם כנען, תפיץ התורה אור בהיר בספרה כי נח קלל את חם לאמר: “ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו”. ובאמת הננו רואים בדברי ימי העולם, כי קללת אלהים תלוי על גזע כנען, ולא דבר ריק הוא אשר קַבּח נח. שאלו לנתיבות עולם ותראו כי העברים צאצאי שם ושאר העמים צאצאי יפת הכניעו את גאון הכנענים וישימום למס; על כן אם אין ראיה לדבר יש זכר לדבר וקרובה ההשערה לאמת כי השם כנען ירמוז בעצם וראשונה על העבדות. עתה נראה מה היא הוראת השם כנען השניה. הנה גם היא תכהן בשפתנו בתור שם עצם פרטי, אך בשם העם שרש גזעה כי אם בשם הארץ, כי כן נקראה ארץ המישור השפלה (לדעת רבים השרש כנע יסודתו בעברית והוראתו “שפל” בהפך נגד ארם שהוראתה ארץ גבוהה והררית) אשר על חופי ים התיכון מקצה צפון ממלכת צידון עד העיר עזה, היא הארץ אשר בה ישבו הצוריים או הפיניקייים מלפנים, היא פיניקיה אשר כללה במחלקותיה גם את צור ואת צידון, ויושביה נקראו בכתבי הקדש בשם כנענים, והכתוב מזכירם במקום שמזכיר אל הגרגשי, היבוסי, החוי, הפרזי, האמורי, החתי, אשר תקעו את מושבם הרחק מן גדות הים. הן נמצא כי שתי הממלכות צור וצידון עוד נקראו אחרי דורות רבים בשם הבקעה הגדולה או ארץ המישור הגדולה ( το μεγα πεδιον Jos. Ant. ²5,3,1 ) וגם הסופרים העתיקים אויגוסטין והירונימוס הבינו את השם כנען במובן הזה וכן העתיקוהו. ובכה“ק יתואר כי גבול ארץ כנען לפאת צפונית הוא צידון (ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה, בראשית י' י"ט), וגם נראה כי ארץ פלשתים המשתרעת לפאת דרום לא נכללה בארץ כנען, כאשר יתברר על פי נבואת ישעיה (כ“ג י”א) ודבר ה' אל ירמיהו הנביא אשר נשא על פלשתים (מ"ז ד'), כי ישעיה נשא דברו על צור וצידון ויאמר: עברי ארצך כיאור בת תרשיש אין מזח עוד, ידו נטה על הים הרגיז ממלכות, ה' צוה אל כנען לשמיד מעזניה”; וירמיהו נבא על פלשתים לאמר: “על היום הבא לשדוד את כל פלשתים להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר (עם הפלשתים היו עוזרי הצורים) כי שודד ה' את פלשתים שארית אי כפתור”; ואם לא בפירוש איתמר מכללא איתמר, הלא כן שפת הנביאים ברור תמלל, ועל פי זה נחשוב אחרי ההשקפה הראשונה, כי כביר מצאה ידנו להתוות, את תאר ארץ כנען ולהציב את גבולותיה, אך אם נוסיף התבונן, עד מהרה נראה כי העלינו חרס בידינו, יען כי הגבולות הראשונים אר בהם הוקפה “ארץ כנען” בתחלה, רחבו ונסבו נמתחו וישתרעו ברבות הימים, והמסכה צרה כהתכנס. הנה כן ינופץ בִּנְיָנֵנוּ לשבבים בראותנו כי גם פלשת תחשב לארץ צור בדברי צפניה: הוי יושבי חבל הים גוי כרתים דבר ה' עליהם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב (ב' ה'), ובספר במדבר (ל"ד ה') יתואר גבול ארץ כנען “מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה”, וכן גם בספר יהושע (י“ג ט”ו, ד' מ"ו). למראה הסתירות האלה לא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם, ויש מהם אשר סמכו את ידם על ההשערה כי השם כנען יִקָרֵא על ארץ ישראל כלה אשר מפאת הירדן ימה, מפאת אשר ישבו הפיניקיים בכל הארץ הזאת בטרם באו אליה העברים ויכבשוה, ולכן יקרא הכתוב את ארץ ישראל בשם ארץ כנען במקום אשר ישא דעו למרחוק וקדמוניות יתבונן, וכן גם הסופרים אשר חיו אחרי חתימת כתבי הקדש בדברם על אדות הארץ הזאת והעתים הקדמוניות אשר עברו עליה; אך בעת אשר תקעו העברים את מושבם בארץ ישראל חדל השם הזה להקרא עוד, אך לפעמים רחוקות ברצות הסופרים לכנות את הארץ בשם המבדיל בינה ובין ארץ הגלעד הגבוהה אשר מעבר הירדן מזרחה, גדרוה בגדר השם העתיק כנען. אמנם לא בסתר נגיד, כי גם הדבר הזה איננו ברור לנו כלו. המאמין יאמין והחדל יחדל.

ואלה שמות ארצנו למן היום אשר תקעו בה אבותינו את יתדם (השם “ארץ העברים” יוצא מן הכלל, שנזכר עוד קודם כניסת העברים לארץ): ארץ ישראל, ארץ יהודה, וגם ארץ ה' וארץ הקדש (את השמות הנמלצים האחרים נבליע בנעימה). והסופרים הנוצרים בעלי הברית החדשה קראו לה “הארץ אשר הָנחלה בשבועה”, ומימי מסעי הצלב תקרא אך בשם פַּלֶשְׁתִּינָא, כאשר הסכינו היונים והרומאים לקראה מפני החליפם את פלשת בא“י. [השם הזה נזכר ג' פעמים במדרש, ב”ד פ' צו בפנקיא ובערב ובלסטיני, מדרש איכה פ' ה' דוכס דפלסטני, ויקרא רבה פ' ה' גת דפלסטני, ולפי הוכחת נייבויער בספרו La geographies du Talmud עמוד ה' מוסב השם הזה על ארץ פלשתים, אך ידידיה האלכסנדרוני ויוסף בן גוריון וסופר דה“י העראדאט היו הראשונים אשר כנו את א”י בכלל בשם פלשתינא]. בתחלה קראו הסופרים הקדמונים בשם פאלעסטינא אך את חבל ארץ הים המשתרע מהר הכרמל עד מצרים (כן מוצאים אנו בקדמוניות יוסף בן גוריון), ואח“כ השתרע השם הזה על כל הארץ אשר בין ים התיכון והירדן והלבנון (בדברי העראדאט), וידידיה האלכסנדרוני הרחיב את הגבול ויקרא בשם פלשתינוא סוריית את כל הארץ אשר בין הרי הלבנון וחצי האי הערבי. בכל מקום שהתלמוד מזכיר את ארץ ישראל הוא רומז עכל כל הארץ עד סוריא בצפון וגלעד במזרח וים המלח במזרחית דרומית ונהר שיחור במערבית דרומית, וים הגדול הוא הנקרא היום ים התיכון למערבה. גם קראו הבבליים את א”י בשם מערבא, ועוד נקראה א"י בפי הבבליים בשם תם והוא קצור מן התם, וזהו שאמרו בכמה מקומות שלחו מתם.

בבאור תחומי הארץ וגבולותיה רבה העזובה ואין מעמד. בבראשית פ' י“ט נאמר: ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה, באכה סדומה ועמורה ואדמה וצבים עד לשע”. והנה אם נמתח קו לקו על מפת א“י על פי הכתוב הזה, תשתרע לעינינו מדת הארץ מקצה הצפוני צירון עד קצה הדרומי עזה (הנקראת היום גאזא), ומן חוף ים התיכון במערב עד ים המלח (הוא סדום ועמורה אדמה וצבוים) ועוד הרחק משם קדמה עד לשע הוא לאזא הנקראת קאללירהָאע והיושבת מפאת קדם לים המלח, אך עדיין אנו צריכין לחקור, עד כמה משתרע רוחב הארץ מציון קדמה בצפון, אם עד הירדן או גם מעבר הירדן. לנגד זה נראה בספר במדבר (ל“ד ב' י”ב) פנים אחרות לגבולות הארץ, שם נאמר: והיה לכם פאת נגב ממדבר צן על ידי אדום (הוא וואדי אַראַבַּה על המפה) והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה. ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים (הוא הרשום על המפה “פעלזען עקרבים”) ועבר צנה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר אדר ועבר עצמונה (הוא אַימֶעה על המפה). ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים (בערבית אַל עַריש) והיו תוצאותיו הימה. וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים. וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר (הוא לדעת רבים הר נוריא לדרום עיר טריפאלי) וגו' זה יהיה לכם גבול צפון, והתאויתם לכם לגבול קדמה מחצר עינן שפמה, וירד הגבול משפם הרבלה מקדם לעין (היא לפי ההשערה רבלה על הנהר אָראָנטאס) וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה, וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח”. והנה התבנית הזאת היא שונה תכלית שנוי מתבנית ארץ כנען המתוארת בבראשית (י' י"ט), כי שם נקבעה צידון בקצה הצפוני, ופה נקבע הר ההר, שם מוצב גבול דרום בואכה סדומה ועמורה וגו' עד לשע, ופה נמשך הקו עד עקרבים, שם לא נזכר גבול המזרחי ופה נמשך הקו עד עקרבים, שם לא נזכר גבול המזרחי ופה נכלל גם עבר הירדן אצל רבלה. עתה יבוא הכתוב השלישי (בראשית ט“ו י”ח), שם סתם הכתוב: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, ושנוי במשנה תורה (דברים י“א כ”ד) מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר ופרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם, וכן ביהושע (א' ד') מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת וגו' יהיה גבולכם. והנה כן יש לנו שלש מערכות שונות הסותרות זו את זו. המערכה הראשונה היא ארץ כנען המשתרעת מצידון עד עזה ומעזה עד ים המלח, הוא חבל הארץ אשר בין הירדן וים התיכון. המערכה השניה היא ארץ ישראל המשתרעת מן הר ההר בצפון עד מעלה עקרבים בדרום ומן הים התיכון במערב עד רבלה במזרח מעבר הירדן. והמערכה השלישית הגדולה מכולן היא ארץ ישראל לארכה ולרחבה, יחד פיניקיה ומוריא וארם וגלעד וכל עבר הירדן עד הנהר הגדול נהר פרת. – על הסתירה הזאת עמדו כל חוקרי קדמוניות אה“ק ויבקשו פתרונים אלה בכה ואלה בכה. יש אשר אמרו כי המערכה הגדולה היא תכלית התפשטות ידי בני ישראל בארץ הזאת, וזה שאמר: “מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וגו‘, והכוונה אחר שפרו ורבו וירב מספר בני ישראל ויש לאל ידם לנחול ולהושיב את כל הארץ אז ישית את גבולם עד נהר פרת וגו’. והנה כשנכנסו לארץ עדיין לא יכלו לנחול ולהושיב את כל הארץ עד פרת לכן הגביל הקב”ה גבולות הארץ במדה קטנה כפי ערך מספרם, וכוונתו העמוקה היתה שהם יגרשו כל גויי הארץ אשר בתוך הגבולים האלה וישבו בארצם ולא ישאר מקום בלי ישוב ולא תרב חית השדה, אכן אחר שיפרו וירבו יתפשט ויתרחב גבולם עד פרת וגו'. ובאמת תחת ממשלת דוד ושלמה (וכן בזמן הורדוס ומלכי החשמונאים) הגיע גבול הארץ עד נהר פרת משך זמן לא כביר, וכבר קיים אז האל הטוב את הבטחתו. זאת היא דרך המאמינים, אך החוקרים לא כן ישפטו שפוט, (הח' מונק בספרו הגדול עמד גם הוא על הסתירה), ורובם מתירים את הקשר בקרדומם כי לפאת נגב לא היה גבול לנחלת בני ישראל, והדבר היה תלוי בזמן ובמקרה. לפעמים הרחיבו בני ישראל את גבולם ויטעו אהלם עד תדמור (פאלמירא), ולפעמים שבו אחורנית עד הירדן. אמנם מכל דברי החכמים האלה רואים אנו את דברי הגאון שי”ר (בס' ערך מלים) כי אמנם ארץ כנען העצמית אשר הובטחה מראש לזרע אברהם ואשר בה התהלכו האבות לארכה ולרחבה היא המשתרעת בין ירדן הנהר למזרחה ובין הים למערבה, והיא המקודשת עוד מימים קדמונים מעת אשר היו האבות בתוכה הם היחידים בדורותם וחצבו להם שם קבריהם וגדלו שם בניהם על אמונת אמת, וקרא בה אברהם בשם ה', ונתקדשה הארץ בעצמה ולא נפסקה עוד קדושתה לעולם, ושבעה עמים אשר היו בה מדי היות ישראל בגלות מצרים, עם כל תועבותיהם במחשבה ובמעשה, בקרבנות אדם וזמות זנונים, לא יכלו להסיר הקדושה ממנה, כי קאה אותם הארץ ולא יכלו להתקיים שמה כדברי הכתובים הקדושים, ולא כן עבר הירדן, קדושת חלק זה החלה רק מעת באו בו שנים וחצי משבטי ישראל, כי ההבטחה להאבות היתה כבר גם על מחוז זה, והש“י אמר להאברהם לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת (בראשית, ט“ז י”ח), והמחוז הזה נכלל כבר בגבולות אלה, וזו הוספה מאת הש”י על הארץ אשר התגוררו בה האבות, והם התהלכו בה רק מעבר הירדן למערב. ואם נרצה להעמיד ההבדל בקצור, נאמר כי ארץ כנען נתקדשה בעצמה מראש מאת הש“י וע”י אנשי הרוח אבותינו הנביאים, ועבר הירדן נתקדש בזמן מאוחר ע"י עם ישראל בבואם שמה.

לא יכלנו לפסוח ולדלג על פני כל המעקשים האלה מבלי לנגוע בהם נגיעה קלה, אך אין מגמתנו לעמוד עליהם יתר מדי. – ממוצא כל הדברים המובאים למעלה יוכל הקורא המשכיל לברוא לו מושג נאמן מגבולות הארץ, כי הגדולה במדות (מאקסימום) שמדדו בכה“ק לא”י היא מן ים התיכון במערב עד נהר פרת במזרח ומן הר ההר בצפון עד נחל מצרים בדרום, והקטנה שבמדות (מינימום) היא מן ים התיכון במערב עד הירדן במזרח ומצידון בצפון עד עזה בדרומית-מערבית וים המלח בדרומית מזרחית; ואמנם יש עוד מדה שלישה, היא מדת תחומי עולי בבל, הקרובה לתחום הנזכר בפרשת מסעות. ולענין קדושה כבר הוכיחו בעלי תריסין כי אין ערך התחומין האלה שוה, שתחום עולי מצרים היא ארץ ישראל העצמית, ומדרגה קטנה ממנה הוא עבר הירדן המזרחי במקומות שהחזיקו בה עולי בבל, ופחות מזו היא סוריא שלא החזיקו בה עולי בבל.

ולחלוקת הארץ עוד עלינו להזכיר את משטרי הרומאים אשר חלקו את הארץ לארבע פלגות: א) ארץ יהודה (יודעאַ); ב) ארץ הגליל (גאלילעאַ); ג) ארץ שמרון (סאמאריא); ד) עבר הירדן והגלעד (פערעאַ). [וכבר מצאנו בימי התנאים שא“י היתה נחלקת לשלשה חלקים יהודה וגליל ועבר הירדן, וגם היו דינים חלוקים לפי החלוקה ההיא. ובפרט סופרי היונים מימים ההם, וביחוד הסופר מבני עמנו יוסף בן גוריון יקראו לחלקים האלה בשמותם]. גם בכתבי הברית החדשה להנוצרים נזכרה החלוקה הזאת, ורק לפעמים מכנים שם את כל חלקי ארץ ישראל יחד בשם סוריא. בראשית המאה החמישית לספירת הנוצרים נפלגה ארץ ישראל על פי חלוקה חדשה: א) פלשתינא הראשונה, אליה נחשבה כל פאת יהודה הצפונית עם עיר הבירה ירושלים וחופי ארץ פלשתים ושמרון; ב) ארץ ישראל השניה, הכילה את ארץ הגליל ואת פאת פערעאַ הצפונית עם עיר הבירה קסריה; ג) ארץ ישראל השלישית הכילה את ים המלח וסביבותיו, פאת יהודה הדרומית ופאת פערעאַ הדרומית וחלק ארץ ערב עם עיר הבירה סציטהאפאליס (בית שאן). אחרי כן בימי מסעי הצלב היתה ממלכת ירושלים נחלקת למחוזות קטנים ומרכז הממשלה היה בירושלים. ובאחרית הימים, בשנת 1832, כאשר תקע מושל מצרים את יתדו בארץ, נטה עליה קו ויחלקה לשני לחלקים: למערב הירדן ולמזרחו; למערב הירדן נחשבו הערים והמחוזות: עזה, ירושלים, לוד, יפו, שכם, חיפה, טבריה, צפת, עכו ועוד; ולמזרח הירדן נחשב המחוז יטור, המחוז גולן והכבר הויראן (חַוְרָן). והיום לפי משטר תוגרמה תחשב א”י לחלק מן סוריסטאן התוגרי, הוא סוריא. וא"י העצמית תחלק לשתי פלגות: למחוז דמשק (פאשאליק עכו) ולמחוז ירושלים, והגבולות המזרחיים והדרומיים יעופו בכתף הבעדואינים הפראים, הלוך והתפשט בלי מְצָרִים.

הנה כי כן עלינו לשום עין על הארץ הנקובה כעת בשם “סוריא”, אשר בגבולותיה נכללו גבולות א"י אשר גבלו ראשונים ואחרונים. סוריא – לפי מוכן השם הזה אצל התונרים בעת הנכחית – היא ארץ נבדלת ונפרדת משאר הארצות על ידי הטבע. בימי קדם נקרא השם סוריא על קבוצת ארצות רבות. יושבי ממלכות אשר בין הים השחור ובין הים התיכון נקראו בימי קדם בשם אשורים ואחרי כן הוסב שמם לסוריים. אחרי-כן שנה השם הזה את טעמו ואת הוראתו המקורית לפי שנויי קורות הדורות, ולסוף קבעו היונים בלשונם את השם סוריא על הארצות המערביות אשר על גדות הים התיכון. והלשון אשר בדו להם היונים מלבם להיות משתמשים בה, היתה למסמר נטוע, בשגם הסוריים בעצמם לא פלסו גבול למושבותיהם בארץ סוריא, אך נפרצו גם מעבר לגבול סוריא, ועוד היום הים מפוזרים ומפורדים בארצות שונות אר מסביב.

לפי הסכמת רוב הבלשנים וחוקרי מחקרי ארץ החדשים תקרא בשם סוריא, הארץ הארוכה המשתרעת באורך שמנים פרסאות אשכנזיות מארץ רמתים טוירוס בצפון עד ארץ מצרים בנגב, מן °5 36 עד °31 לרוחב הצפוני. אין אף ארץ אחת שתהיה מסוגלת לעמוד בַתָּוֶךְ כמעבָרָה ומבוא מפולש ואֵם הדרך בין שלשת חלקי התבל: אזיא ואפריקא ואיירופא, ואין אף אחת בין כל הארצות אשר נלחצה להתגלגל תחת גלגל התהפוכות החוזר בעולם הקדם, כארץ סוריא. על כן תולדות הארץ הזאת אשר בהן לקחו עמים שונים חלק, הן משתנות ככרום, רבות הצבעים והגוונים, גם קוי האורך ואזוריהם בארץ סוריא הם שונים תכלית שנוי. מצפון עד דרום ימשך חבל הרים אשר לא ירתק בלתי אם זעיר שם זעיר שם. לפאת מערב תשתרענה גדות הים התיכון, ארץ אשר ממנה יתד ממנה פנה לכל הליכות קדם בדברי ימי העמים. מפאת קדם לשרשרת ההרים תשתרע ערבה (סטעפפע) אשר אדמתה פוריה, והבארות החצובות לרוב בידי אדם תשקינה תלמיה עד כי במקומות רבים יראו לעינינו כנאות מדבר (אָאַוען) נפלאות. הערבה הזאת הנקראת בפי רבים גם בשם מדבר, יען כי הטבע חלקה לה אך מעט מזעיר מתנת מים, תשתרע בגובה בינוני ערך 600 מעטער עד הנהר הגדול נהר פרת, בה ישבו בני שבטים נודדעים אשר לא עלה עליהם עול ממשלבה ומשא מלך ושרים, ואורחות ישמעאלים עוברות בה הלוך ושוב כימי קדם. הנה כי כן גבולות סוריא – אם נקרא בשם הזה את הארץ הנושבת והנכנעת כיום תחת ממשלת התוגרים – לא קבועים ולא נכונים הם: המדבר מגביל לעבר סוריא קדמה, אך באמת הגבול עף והולך עד נהר פרת. ארץ גדות הים התיכון תשתנה אך שנוי מעט במזגה, והערבה כלה שוה במזגה, אך שרשרת ההרים והעמקים אשר ביניהם היא לנו כגיא החזיון לראות בו את הטבע בעשרו ובהדרו, וחיל חליפות ותמורות ושנויי המזג יעברו לעינינו, ולפי שנויי המזג כן גם נשתנו תכונות העמים היושבים שם. הבקעה הגדולה המשתרעת מן אנטוכיה בצפון עד ים סוף בדרום, היא הטבעת האמצעית המחברת את שתי פלגות סוריא הצורררות והמתנגדות אשה לרעותה בהליכות הטבע, את הערבה ואת ארץ חבל הים.

פתח דברינו האיר על חלוקת הארץ לפי דברי התורה והנביאים והכתובים והתלמוד, אך הפעם ננסה לנטות קו על ארץ סוריא ולחלקה בחלוקה טבעית, לפי שנתחלקה בידי שמים. הבה נרשום על המפה שלשה קוים אלכסונים. הקו הראשון ימשך מלשון ים הקטנה של איססוס עד נהר פרת, והגבול יהיה מנהר אל כביר עד האָמס (קדישא). חבל הארץ אשר בגבול הזה היא סוריא הצפונית, ארץ מלאה שרידי קדומים יקרים מאד, אף כי רגלי התיירים אך לפעמים רחוקות תדרוכנה על במותיה.

את הקו השני נמשיך על פי הדמיון מפאת דרומית לעיר צור או טירוס הלוך ומשוך משם קדמה במורד הר חרמון, והקיף הגבול הזה את פיניקיה הישנה ואת הרי הלבנון ומול-הלבנון (אנטי-ליבאנאן) ומעבר הירדן את העיר דמשק וסביבותיה. חלק שלישי נפלג לנו לפאת דרום, והוא יקיף את פלשתינא העצמית מדן עד באר שבע ואת ארץ צפות הירדן; ועוד חלק רביעי יעלה בדמיוננו, אשר יקיף את מהמדבר עט-טיה ואת הבקעה ערַבַּה וגם את הרי פעטרא המגבילים גבול ארץ ערב. והנה בין ארבעת החלקים אשר חלקנו בדמיון, יסב התייר את עיניו מן החלק הצפוני והדרומי, כי יכבד ממנו הדבר לכתת רגליו על הרי נשף במקומות שוממים, ואדיר כל חפצו לתור את שני החלקים האמצעיים את חלק הלבנון ואת חלק הפלשתינא. אכן הטבע פזרה ביד נדיבה את ברכותיה לחלק הצפוני הוא הקיצוני בחוברת. בשני חלקי סוריא הצפונים יתנשאו ההרים הגבוהים וישפלו העמקים היפים עם פלגי מים נוזלים, והברכה הזאת תחסר לחלקים הדרומיים. בתוך ארץ המישור בֶּקַעַה – כן תִקָרֵא היום הבקעה היפה צעלעזיריען המבדלת בין הלבנון המערבי והמזרחי – יזלו ממבוע נעלם שני מנהרות. האחד נהר ליטאני (או לעאָנטעס ובערבית נהר אל קסמיה) יעבט ארחותיו ויעקל מעגלו לפאת דרום וישתפך מצפון העיר צור אלהים הגדול. והשני אָראָנטעס (ובערבית אל עזי, (ואומרים על שם שהוא עז ומורד, לפי שהולך מדרום לצפון שלא כדרך כל הנהרות, וגם לפי שהוא יורד בהמון גדול וכמעט לא יניח לעשות עליו גשרים כי הוא שוטפם)³ והוא סובב סבוב גדול ורחוק יוצא לצפון עיר בעל ביק בערך חמש שעות מן האחו הגדול הנקרא בעל ביק ויורד צפונה על פני עיר חמס או האָמס ויורד בים חמס הנקרא גם ים קדישא ויורד על פני עיר חמה (היא חמת) ועל פני עיר פאמיא ויורד בעמק פאמיא ועובר על פני עיר אנטיוכיא ולדרומה נופל בים הגדול. גם מהר הלבנון המזרחי יוצאים שני נחלים ולא ישתפכו אל הים אך לנהרות אחרים אשר ישטפו בארץ ההיא ושם יתמו; הנחל בַּרדַה בקרבת זֶבָּדֶנִי המשקה את נאות דמשק, והרחק משם דרומה נוזלים מימי הירדן הוא הנהר הראשי בפלשתינא. הנה כן כל הנהרות האלה יוצאים מראשי הררי סוריא. ההרים האלה יפלגו בשני חלקי סוריא הצפונים לשתי פלגות, המשתרעות גם שתיהן בנטיה אחת מצפון לדרום, הפלגה האחת היא במערב הירדן והפלגה השניה במזרח הירדן. הפלגה השניה תקרא בלשון העמים בשם מול הלבנון (אנטי-ליבאנאן) והגבוה בהריה הוא הר חרמון “הגדול” המתנשא עד לגובה 2860 מעטער. והלבנון המערבי מתנשא עד מרום קצו בהרים אשר סביבות בירות וטריפאליס, הם הנקובים בשם דיעבעל מִכְמַל (3052 מעטער) ודאהר אל כָּדִיב (3062 מ'). אצל נהר אל כביר יוצאים סעיפי הר הלבנון הימה, ושם בצפון נמצאה שרשרת הרים הנקרא ה בשם מיוחד הרי נוזייריים, על שם יושביהם בני שבט הנוזייריים. במקצוע ההוא יתנשא גם דיעבעל-אקרא, הוא ההר אשר הקדמונים כנוהו בשם מאָנט קאסיום, ומראש פסגתו נשקף מראה נפלא ונעלה על פני הים. מצפון לנהר אראנטעס נמצא ההר דיאור-דאגה (הוא הר אמנה) ומשם הוא הולך ונמשך עד הרי טוירוס אשר לפאת צפון בקצה ארץ סוריא. אכן לא רק לפאת צפון ישתרעו הרי הלבנון וישלחו נטישותיהם ופארותיהם, כי גם לפאת דרום יִמָשֵׁךְ ויתפשט ההר הגדול הזה, אך במקומות אחדים תפסק תקות חוט הרים, ואולם על הרוב היא הולכת ונטויה על פני כל ארץ ישראל עד קצה דרום. על הכתף הרחבה אשר מימי הים ילחכוה לפאת מערב, ופֻארה גדולה יוצאת ממנה אל הים פנימה בשם הר הכרמל, נמצאות הערים הגדולות והנכבדות בין הרי אה“ק, ושם גם ההרים הנודעים בכתבי הקדש בשם הרי נפתלי, הרי אפרים והרי יהודה. כתפות ההרים האלה הן כבריח ודלתים למימי הירדן לבל יפרצו ולבל ישתפכו אל ים התיכון, הם יעצרום ללכת דרכם ביַמים אחדים עדי הגיעם אל ים המלח השפל מאד מגובה מי הים התיכון. מסגרות הירדן ושטף מהלכו בדרך הכלואה והסגורה הזאת השפיעו פעולה נמרצה על מצב א”י ועל מזגה בכל ענין. מעבר לנהר הירדן בקרבת ההר חרמון הגדול תמצאינה גבעות מלאות גפרית ואש, הן הנקראות בפי הערביים בשם “תולול”. כל ככר ההויראן (חַוְרָן) הוא מלא אדמת גיר ואבן הברזל (באזאלט), ובמקומות אחדים עוד נמצאים פיות פעורים (קראטער) רחבים, ודרך הפיות ההם הריקו ההרים נהרי נחלי שלהבת אש בימים מקדם. משם והלאה לפאת דרום יתנשאו הרי גלעד, וקצתם מכוסים ביערים צומחי עצים, והרי המואב הם כמישור גבוה ורחב ידים הנבדל מן המדבר המזרחי רק בחומת הרים שפלים.

 

פרק 2: אוירא דא"י    🔗

גם בפרק הנכחי נדבר על א"י במובן הכולל והרחב מאד, על הארץ אשר מן הרי טוירוס בצפון עד חצי האי הערבי בדרום ומן הים התיכון במערב עד נהר פרת במזרח.

מפאת השנוים והחליפות, הרכסים והבקעות הממלאים את כל אדמת סוריא, שוררים בחלקי סוריא השונים מזָגִים שונים ואקלימים אשר חליפות וצבא למו. בארץ סוריא תחלק השנה לשתי תקופות, לימות החמה ולימות הגשמים. חדשי האביב, הם עת רצון להטבע נעימה מכל עתות השנה, תחל בחדש ניסן ותחלוף בחדש סיון. מן סיון עד תשרי יתנוסס אור בהיר בשחקים וכמעט לא יראה עב על פני הרקיע; אכן בחדש סיון יקרה לפעמים כי פני השמים יתקדרו בעבים וגשמים יורדים ברעם ורעש. בתחלת ימי הקיץ תראה לפעמים חתולת ערפל על פני ההרים, אך בעצם חדשי הקיץ יחלו, הערפל והאויר יטהר ויזדכך ויהיה שקוף כבדלח, בפרט תשור כל עין את טהרת האויר בלילה בעת אשר ירח יקר הולך וכוכבים במסלותם יאירו. בעת הלילה בימי הקיץ תפול שכבת הטל, ולפעמים ירדו אגלי הטל בשפע רב, מלבד המדבר אשר בו לא יֵרָאֶה הטל. הרוח המצויה בתקופה הזאת היא רוח צפונית מערבית; רוח קדים מביאה חרבוני קיץ וחוסר לחות; רוח דרומית המכונה בפי הערביים בשם חמסין (יען שליטתה משך חמשים יום) תנשב רק שני ימים בלי הרף, אחרי כן תחדל מעט ותשוב לשלוט; אז תרבץ עננה חשכה על פני הרקיע, הרוח תבלע כל לֵחַ ותפעל פעולה רעה על האדם, תוביש את לֵחַ בשרו, תוליד דלקת הגרון וכל החי ייעף וכח ידיו ועוז רוחו ירף והיה בלי אונים ובלי חפץ לעבוד עבודה, גם תחולל כאב הראש ותגרש שֵׁנה מעינים. לפעמים תתחולל הרוח הזאת בסופה וסערה. מפאת חוסר הגשמים, תבול הטבע בימי הקיץ ותיבש. ורק במקומות נכבדי מים כמו בסביבות דמשק אשר שם מימי המעינות מפכים ומשקים את האדמה, שם התולדה דשנה ורעננה תמיד. אדמת המדבר תעטיף בתקופה הזאת רק צמחים צנומים, קטנים ודלים ויבשים, ובני השבטים הנודדים במדבר יעזבו ארץ ציה ויטעו אהליהם על ההרים, והבארות והמעינות יחרבו וייבשו. אנשים רבים יישנו בלילות הקיץ על גגות בתיהם תחת כפת הרקיע, בכל זאת טוב לבן ארץ אחרת הבא שמה להזהר בזה.

זמני קציר תבואה שונים הם לפי מצב המקום בגבוה או בשפל. במקומות השפלים יחל הקציר בחצי סיון ובמקומות הגבוהים בחצי תמוז. לערך סוף תשרי יעלו העבים על פני הרקיע, ורוחות סופה וסערה יבשרו עת בא ימי הגשמים, אז יבוא המטר הראשון אחרי ימי החרב הוא הנקרא “יורה” וגם “מורה” בלשון הכתוב. היורה ירוה את האדמה, יַשְקֶהָ וירככה ורק אז יוכל עובד האדמה לפתח ולשדד תלמיה. רוח מערבית דרומית תפלס את הנתיב לגשמי נדבות הנופלים על הרוב משך ימים אחדים; ולפעמים בין גשמים לגשמים תבוא רוח צפונית או רוח קדים ותטהר את האויר ותפיק זיו ונהורא מעליא. בחדש מרחשון תפול תרדמה על כחות התולדה והטבע תישן שנת המותה. החדש כסלו הוא מלא סופה וסערה (על הרוב). בחדשים טבת ושבט שורר הקור, בטבת יפול השלג בשפע רב על פני ההרים. ומן חדש אדר עד חצי ניסן ולפעמים עד אייר ירד המלקוש ויתן כח ולֵחַ להאדמה לתת את פריה בעתה ולשאת את חום ימי הקיץ. ואם יפול המלקוש במדה זעומה, אות היא כי ימים אשר אין לעובדי האדמה ולכל יושבי הארץ חפץ בהם נכונים לבוא בתקופות האביב והקיץ.

שנויי האויר במקומות שונים בא“י גדולים המה. בקרב הארץ, במדבר, וגם בארץ רמתים מלבד ההרים הגבוהים, ישפל לפעמים עמוד הכסף החי במעלות ריאומיור למטה מן האפס. בדמשק ובירושלים וגם באלעפפא יפול השלג כמעט בכל ימי החורף, והשלג ישתטח על ראשי ההרים ולא יהיה במהרה למסוס נוסס. האויר החם ביותר אשר שרר בירושלים לפי חקירת בארקליי היה º33 במעלות צעלזיוס והאויר הקר ביותר היה C º2,3, והאויר הבינוני במשך כל השנה היה C º17. המזג הזה הוא שורר בכל המקומות אשר לא גבהו מאד ולא ישפלו מאד. אכן בדמשק ובאלעפפא ובמדבר יגבר החום, יען כי ההרים הגבוהים בפאת צפונית מערבית עוצרים בעד רוחות הים המקררים. האמנם כי מזג האויר במקומות אשר על חוף הים הוא בטבעו חם ממזג האויר במערב במקומות הרחוקים מן החוף, אך החום יתקרר ע”י רוחות הים המנשבים שם. בימי שליטת רוח חמשין קשה האויר בדמשק ובסביבותיה, אך בימים אשר לא תשלוט הרוח הזאת, האויר הוא נעים שם מאד בפרט לעת הבקר ולעת הלילה. אך לא כן האויר בעמק הירדן. הנחל הקטן הראשון אשר בו ישתפך נהר הירדן, מי מרום, יגבה מגובה חוף ים התיכון 83 מעטער. ומשם והלאה יעמיק ישפל הירדן עד 191 מעטער למטה מחוף הים, הוא שפולו של ים טבריא או כנרת. כל הככר אשר בו ישטוף הירדן עד ים המלח (394 מ' למטה מחוף הים) יקרא בשפת ערבית בשם אל-גור, פירושו עמק או שפלה. מזג אויר הככר ההוא, הוא כמזג האויר בארץ מצרים, וקשה הוא מאד לבריאות האדם, יושבי הארץ הזאת הם חלושים ורפי כח וביניהם בעלי-מום רבים. החום בימי הקיץ הוא נורא מאד. התייר ראבינזאהן מדד ביום 8 מאיי את החום וימצא 43 מעלות בצל. עת הקציר בככר ה“גור” תקדים לבוא מבשאר חלקי א"י, על הרוב בסוף אייר ובתחלת סיון.

 

פרק 3: חומר ארץ הקדושה    🔗

נודע לכל איש אשר דרך על מפתן חכמת הטבע, כי מראה תבל ארצנו כאשר נראֶהָ היום לא יצא בפעם אחת מרחם התהו, אך תקופות ושמטות שונות עברו על הכדור הזה, הפשיטוהו צורה והלבישוהו צורה עד כי הגיע אל מצבו ומזגו ומראהו אשר בו נמצא עתה. שש מהפכות התחוללו על כדור ארצנו מיד הבונה עולמות ומחריבן, שש פעמים פור התפוררו הרגבים המכסים את פני הכדור, מוט התמוטטו וימחו הם וכל היקום אשר עליהם ושש פעמים עטפה הארץ מעטפות חדשות והוציאה כל שיח השדה וכל מיני בעלי חיים שונים ומשונים, עד כי נקבעה בה התבנית הנכחית ותהי למדור מתוקן בעד האדם. והנה לפי הפעולות הכבירות אשר פעלו איתני הטבע בכל מקום ומקום על כדור הארץ, כן נשטחו ונערכו השדרות זו על זו, וכן נתהוה חומר האדמה בתכונה טובה או רעה, פוריה או שוממה. חכמי מוסדי ארץ התחקו על שרשי שטחי האדמה אשר בארץ הקדושה, וזאת אשר העלו בחקירתם.

משני עברי ים סוף הלוך ונסוע צפונה, ימצא החותר חתירה עמוקה במשטחי האדמה את משטח הרי המוסד מחומר חלמיש (גראניט אורגעבירגע) וגם את חומר הגנייס, הלא הם החמרים הראשונים אשר כוננו להם על עפר בצר עוד בתקופות הראשונות ליצירת כדור הארץ, החמרים האלה הם ערוכים ושטוחים לכל ארך חצי האי הערבי עד עֲרַבַּה ועד ים המלח, וגם משם והלאה יש מקומות רבים מים המלח בואכה לשון ים עכו, ששם נמצא את חומר המוסד והחלמיש והגנייס, מכסים את עפר הבקעות.

על חומר המוסד הזה ערוך משטח אבני חול (זאנד-שטיין) כאבני החול הנמצאים לרוב בארץ נוביען. אבני החול האלה מכסים את חומר החלמיש והגנייס על חצי האי הערבי ותשתרענה משם צפונה עד ערבה, ונראות בתמונה אדומה-שחרחרת לפאת ארץ מואב על גדות ים המלח. גם בהרי הלבנון המזרחי והמערבי נמצאה אבן החול, והיא יסוד ומָכוֹן לשטח אבני גיר הפרוש עליה למכסה עתיק מידי הטבע. אלה הם השׁלַבִּים הָעִלִיים והשלבים התחתיים במעטפות האדמה במקומות הנזכרים.

על חומר המוסד רקועה אבן החול, ועל אבן החול רקוע מכסה אבני הגיר, הוא החומר הממלא את כל מלא רחב הלבנון והחרמון. חוקר מוסדי הארץ לארטעט התחקה על שרשי החומר הזה, וימצאהו דומה בתבניתו לחומר הרי יורא בין האלפים, ועל כן הוציא משפט כי חומר הגיר הוא בן תקופה קדמוניה מתקופות ימי עולם, והוא הנתר שפל המדרגה. הררי השׂיד הנחשבים לתקופת שטח הנתר ימלאו את כל ארץ ישראל, וגם נמצאם על כל מדרך כף רגל מעבר הירדן, בחצי האי הערבי ובעמק הנילוס וגם משם והלאה.

אך במקומות אחדים, על הרי הכרמל ועל הרי עיבל וגרזים נמצא את הגיר הנקוב בפי חוקרי מוסדי ארץ בשם “שיד נוממוליטען”, הוא שטח אחד משטחי האדמה אשר רקעם היוצר בתקופה השלישית. אך שטח החול אשר נשאר מן תקופת היצירה השלישית מששת ימי בראשית בכל ארץ מצרים וישתרע משם צפונה עד עזה, לא יראה ולא ימצא בכל ארץ כנען ועקבותיו לא נודעו. אות הוא כי אחת החליפות אשר עברו על פני הארץ בתגרת יד איתני הטבע נערה ממנה את שטח החול הזה ותשבת כל זכר לתקופה השלישיה.

אכן המכסות והמעטפות אשר התרקעו על פני הארץ בימים האחרונים מששת ימי בראשית, מעטפות החול אשר יגרשו מימי הים בזרם עוזם, המוצף ( Alluvion ) מן הנהרות ומשקע תושבת הנחלים, יכסו את כל ארץ כנען המערבית מן הדלתא מהמצרית עד המקום אשר הרי הלבנון יגעו בחוף הים, את כל ארץ פלשתים, את עמק השרון ואת עמק הירדן, מערַבַּה עד חרמון.

זאת תכונת הרי המוסד (אורגעבירגע) והרי המוצף (פלאטצנעבירגע) בארץ כנען, אך עוד חמרים מחמרים שונים נמצאים שם, אשר בהם הראתה הטבע את ידה החזקה; הלא הם שטחי האדמה אשר נשטחו זה על גב זה בכח הזועות של הרי שרפה. בסוריא הצפונית יתנשאו הרי אבן הברזל (באזאלט) ויקרעו את לב השמים בגבהם אף יפליאו עין כל רואה בתועפות ראשיהם ובחסנם. כל ככר המדבר מארץ ערב בדרום עד צפונית-מערבית הוא מכוסה בשטח המוצף אשר הגעאָלאָנים יקראו לו שטח המבול, לאמר: שדרות האדמה אשר הציפו מימי המבול. מן החומר הזה המכסה את כל המדבר, יתבקעו חמרים חמרים אבני ברזל הלוך וגדול עדי היותם להרים תלולים בהרי סוריא, הנקובים בפי הערביים בשם “תולול”, וביניהם גם הגבעות והרכסים הממלאים את כל ככר ההויראן, ואת הככר אשר מפאת מזרח לימה של טבריא, וגם מפאת מערבית לים הזה נמצאים חמרים חמרים אלה על הרי צפת, וישתרעו על שטח החבל אשר בין עיר נצרת ועיר טבריא. בהרי אבן הברזל האלה נמצאים בקיעים ופרצים גדולים המתעותים ומתפתלים בנטיתם, בהם רגבים עצומים רבים ופיות הרי זועה מקיאי אש ואבני אפל וצלמות, ויש מקומות אשר בהם הורקו אבני הברזל לעפר ושכבת הברזל נשטחה על פני האדמה לדשנה ולהפרותה. הנה כי כן ילמד הקורא מן הפרק הזה כי מוסדי שטחי ארץ כנען נוסדו במשטר זה: לפאת נגב נמצא חומר הרי המוסד, הוא חומר החלמיש והגנייס; על השטח הזה פרוש למכסה שטח אבן החול האדומה, ועליה שטח השיד והנתר, הוא החומר הראשי בחמרי אדמת כנען, וסמוכים אליו: חומר שיד נוממליטען וחומר המוצף מן הימים והנהרות, ומעבר הירדן מזרחי חומר וואולקאני, אבני ברזל, אשר על הרוב תֵּשם האדמה בגללם, ואך זעיר שם זעיר שם, במקום אשר נטחנו ביד הטבע הדק היטב, שם טובה האדמה ופוריה.

 

פרק 4: על פרי הארץ    🔗

אדמת ארץ כנען היא פוריה מאד. בימי קדם כלכלה הארץ הזאת עמים רבים ועצומים הרבה יתר מאשר תחזיק ותכלכל בעת הנכחית; ולא בכתבי הקדש לבד כי גם בספרי התלמוד ובדברי הסופרים הקדמונים מבני יון ורומא תהולל ארץ ישראל בגלל תבואת אדמתה ושפע יבולה. גם האדמה הגרועה בא"י, אדמת מדבר סוריא, לא ארץ תלאובות היא, כי אם דשנה ורעננה, ובנפול עליה המטר, עד מהרה ישגשגו בה פרחים ויצמח הדשא ויהיה מרעה דשן לצאן. הרי הלבנון המכוסים כעת על הרוב בקרחת ושממה, גם הם לא יחשבו לעפרות ציה ולוּ פקדום ידי עובדי אדמה אזי הוציאו יבול למכביר בימי קדם. כעדים נאמנים על טוב תכונת הלבנון יעידו טורי העצים המסודרים היורדים מדרגות מדרגות בעמק, דליות גפן סרחת הנטויות על גדרי המדרגה מיד הפיניקיים הקדמונים, אשר עקבותיהן עוד לא נשבתו. בעמקים ובקעות אשר בין הרי הלבנון, במקומות רבים נמצא עוד חרש מצל וגם עקבות מִגדלי הלבנון מזמן כתבי הקדש ועקבות כרמי זית (תהלים ע“ב ט”ז), והרוח מעלעלת את הגפנים לפאת המדבר קדמה.

מזג ארץ ישראל בצמחיה ומטעיה לא אחד הוא, חוקרי תולדות הצמחים יחלקו את מזג צמחי הארץ לשלש פלגות.

הפלגה האחת היא מזג צמחי ים התיכון (מעדיטערראן-פלאָרא), אותו נראה בכל חבל גדות הים התיכון בא“י המערבית מסביב לאגן הים. המזג הזה יצטיין בנטעים ירוקים תמיד, עליהם ארוכים וצרים ושטחם כשטח העור, וגם ירקי האביב רבים שם ובמהרה יבולו ויקמלו, גדות הים התיכון בא”י, שוות הן בצמחיהן ובנצר מטען אל גדות הים התיכון בספרד, באלגיר, בסיציליה, ורק לפאת דרומית בואכה ארץ מצרים יראו זעיר שם זעיר שם שנויי המזג. צמח הסציללא, אנעמאנען ודשאים בני שנה אחת, נעצוצי אלעאנדער, הדס-אסא וענף עץ עבות (מירטהע), עץ שיטים או תורניתא (פיניע) ועץ הזית, הם הצמחים הנמצאים בכל גדות הים התיכון וגם בחבל הים אשר בארץ כנען, אך על גדות ארץ פלשת נמצאים לרוב נטעי מעליא-זעדעראך, פיקוס סיקאמארוס, והם יוכיחו כי מזג הארץ הולך הלוך וקרוב אל המזג החם.

ככר הארץ אשר בו שורר מזג צמחי גדות הים התיכון הוא קטן וצר, ואם נחדור לקרב הארץ פנימה, עד מהרה נגיע אל גבול המזג הזה, אל המקום אשר שם יחל המזג השני, הלא הוא מזג הצומח בערבות ארצות הקדם (אָריענטאלישע שטעפפענוועגעטאציאן). הקו המבדיל בין שני תחומי עולם-הצומח האלה, הוא כתף הרי הלבנון ורוכסי הרי יהודה לפאת דרום. מן הים עד ההרים האלה ישלוט המזג הראשון שלטת, אך מן ההרים האלה והלאה שורר המזג השני בכל תקפו. המזג השני יצטיין ברוב עשרו וגודל כמות מיניו, אף נבדל הוא לרעה ביבשת להו, ברוב הנעצוצי והדרדרים ובהתמעטות מספר האילנות. המון סבכים קטנים, אמוצים ודוקרים בבשר הנוגע בהם, ומטעי לאביאטען אמוצים ובעלי ריח חד, יראו על כל מדרך כף רגל, ואל כל מקום אשר גפן נמצא צמחי אביב יפים ונובלים במהרה, ובימי הקיץ ירבו הדרדרים לצמוח, ועשב ירקרק יסוף ואיננו, ועל ההרים יצמחו אך זעיר שם זעיר שם עצי אלונים אגודות אגודות ועָליהם דוקרים, וגם אפסתקים ובטנים (פיסטאציען) רבים בהם, מעט מעט נראה מטעי קאָניפערין (ארזים, תאשורים ועוד), ועל הגבעות הנשאות נמצאים סבכי הגמדים (צווערגבישע) ממין אסטראָגאָלוס אַקאַנטהאָלימאן. אלה הן התכונות אשר בהן יבדל מזג צמחי ארצות הקדם. האמנם כי נמצאים ביניהם מינים יפים ויקרים אך מעטים המה ובטלים ברוב..

והפלגה השלישית הלא היא מזג אזור החם כתכונת הארצות הקרובות אל קו המשוה. בעמק הירדן יגבר החום בימי הקיץ, ימות הגשמים קצרים הם ועל כן יצלחו שם צמחי אזור החם, הדומים לצמחי ארץ נוביען אשר לגבול עגול ההפוך. פה נמצא מטע אָשר, הנראה במדבר סאהארא, וגם נטע שטים בתבנית רחבה פרושה כמחסה (שירמפאָרמיגע אקאציע), ובתור צמח ניזון משל אחר נראה את נטע הלאָראנטהוס האדום, את טריחארעזמא אפריקאנא, את פאָרסקאלעאַ, את אערוא יאוואניקא, את אריסטידא, ובקרבת עין גדי נראה את הצמח הנפלא מאָרינגא אפטערא ואצל מי מרום נמצא קנה נייר הנודע בשם פאפירוס אנטיקזוארוס. כל המינים האלה יערכו לעינינו תמונה כוללת כתמונת עולם הצומח באבעססיניא או בנוביען, ובגללם ייקר עמק ה“גור” בעיני בן איירופא, כי יראה אותו כבית האוסף לתוצאות אקלים המדבר.

עד כה דברנו על אדות הצמחים והנטעים הגדלים בא“י בידי שמים, ועתה נדבר על דבר פירות הארץ אשר יזרע האדם לתועלתו. הנה במלכים א' (ה' י"ד) יסופר כי המלך שלמה שלח מדי שנה בשנה עשרים אלף כור חטים ועשרים כור שמן כתית. עוד היום יחשב המישור הגדול הויראן כבית מסכנות תבואה לכל ארץ ערב הצפונית. המקומות הראשיים אשר שם יצברו את התבואה להוציאה לחו”ל, הם: יפו, עכו ובירות. מן החטים יעשו שם את הבורגול, הוא מאכל האכרים בכל ארץ סוריא, הוא יבושל במעט שאור ויאפה על פני השמש. גם מן השעורה יאפו העניים לחם, ואולם על פי רוב משתמשים בו למאכל בהמה. שבלת שועל (האפער) תצמח בארץ כנען אך כמדבָּרית (ווילד) כמינים אשר אין מהם תועלת. מלבד החטה והשעורה יצמחו גם זונין וחטי דוחן וכוסמת ושפון; גם דגן וחטה תוגרית, פולין עדשים, קטניות, אפונין, פורקדן וטופח, פול הלבן ופול המצרי. שֶׁבֶת (אַניס) יצלח בסביבות דמשק וגם המין הנקרא תלתן (פענכעל). שרש עץ המתוק נמצא בסוריא הצפונית (ומוציאים ממנו לחו"ל לערך 2600 ככר), גם עלי שושנים נמצאים לרוב, ויושבי הארץ עושים בם מסחר וקנין, המסחר בפגעין יבשים (אפפריקאזען) גדול מאד בדמשק. שם מיבשים את הפגעין על פני השמש, ובכל שנה ושנה מוציאים משם לערך 75,000 ככר, והחרצנים הם מין סחורה בפני עצמו הנמכר מדי שנה בשנה לערך עשרת אלפים ככר. בסביבות דמשק מוציאים מדי שנה בשנה לערך 2500 ככר ענבים צמוקים (ראָזינען) וגם מכינים מהם יין ויי“ש, אך בעת האחרונה החלו בעלי הכרמים בסביבות ירושלים להוציא יין מענבים לחים, לדרוך בגת ולסחוט כדרך אנשי איירופא, ועלתה בידם. יין הלבנון הוא משובח מאד ויקרא בשם vino d’oro (יין הזהב). אגוזים מובאים על פי רוב מסוריא התיכונה לערך 12,000 כבר מדי שנה בשנה, בטנים מובאים מסוריא הצפונית (אלעפפא) לערך 10,000 ככר מדי שנה בשנה. זיתים הם סחורה ראשית בא”י, אך אין מוציאין מהם לחו“ל בלתי אם מעט, והרוב ישאר בארץ לאכילה וגם להכנת בורית. בסביבות דמשק עולה אסיף הזיתים הירוקים לשנה לערך 3100 ככר, והשחורים לערך 4000 ככר. רובם נאכלים חי. השמן המוּצא מהם לא נקי הוא וטעמו רע. נטיעת עצי זית הולכת ומתרחבת בכל ארץ ישראל, בפרט על גדות טריפאליס וסאידא. מדי שנה בשנה יוכן בארץ ישראל (המערבית והמזרחית) לערך 150,000 ככר שמן. להכנת שמן משתמשין גם בשומשמין (זעזאם) הצומח בסוריא הצפונית מצפון לדמשק (ונמצא גם בקרבת יזרעאל). וגם ינטע כעת לרוב שרש הפואה (אליזארי פארבעשטאפף) לצורך הצבעים והסממנים. בסוריא יצלח מאד נטע הטאבאק. קציר הטאבאק על הרי הלבנון עלה בשנת 1872 לערך 25,500 ככר ורובו הוּצא לחו”ל. במדבר אשר מסביב לדמשק ובעבר הירדן מזרחה ובכל המחוז בעלקא יצלחו צמחי המלח אשר ממנו מוציאים קליא (קאַלִי) ופאָטאַש לערך 13,000 ככר לשנה ומשתמשים בו בארץ בבתי בשול בורית. הכנת הבורית בכל הארץ עולה לערך 50,000 ככר לשנה. לסחורה ראשית בארץ סוריא יחשבו העפצים (גאללאֶפפעל) הצומחים על האלונים, משתמשים בהם לצרכי צביעה ומוציאים הרבה לחו"ל. גם קליפת עץ הרמון היא דרושה לעִבוד עורות. גם עץ האוג יצמח לרוב במורד הרי לבנון המערבי, והוא דרוש מאד לעִבוד עורות. גם הכמהין והפטריות נמצאות לרוב. בשנת 1872 אספו העוסקים בזה 280 ככר כמהין והשתכרו סך 560,000 פראנק.

צמר העץ כבר נִטַע ע“י העברים הקדמונים בא”י, ועוד בימי הבינים עסקו בחרשת גלומי בד, אך ע“י הבאת סחורות בזול מחו”ל ירדה חרשת המעשה הזאת פלאים בארץ. עוד כיום יארגו מַטליתין עבים לצורך האכרים, אך המלאכה הזאת לא תחשב למאומה. בשנת 1869 עלתה הוצאת צמר העץ לערך 42,000 ככר. בעלי גנות ופרדסים מרבים לנטוע את עץ התות (מוילבעערבוים) אשר בפירותיו מכלכלים את תולעי המשי. הקיסר יוסטיניאן היה הראשון אשר נטע את העץ הזה בא“י (במאה הששית לסה"נ), אז הביאו את ביצי תולעי המשי משאר ארצות אזיא ועד מהרה החלו יושבי בירות וצור לעסוק בתרבותם. בזמן מסעי הצלב היתה מלאכת המשי נפרצה מאד. בכל מחוז הלבנון עומד עץ התות בשורה ראשונה. להחזיקו כראוי לו נחוצה השקאה תדירה וזִבול טוב, וגם לא יצמח מעפר יבש אם לא ירככוהו, ובפרט מלאכה כבדה היא ולא כל איש מוכשר לזה, לכלכל את תולעי המשי בעלי התות. הכנת המשי עלתה בשנת 1872 לערך 50,000 ככר פקעיות המשי. הזרע הובא זה עשר שנים עוד הפעם מארץ יאפאן, כי שלטה המגפה בתולעים הנמצאים בא”י. בעת הנכחית תבֻקשׁינה בכל ארצות איירופא ביצי תולעי המשי מארץ סוריא, גם החלו בא“י להכין משי גם להוציא לאיירופא אל שוקי המסחר הגדולים. כאשר ראינו בחרשת מעשה אריגת צמר העץ כן ראינו גם בחרשת מעשה המשי, כי מאז החלו להביא סחורה מחו”ל חדלה מלאכת סחורות המשי בארץ. עוד יעבדו העובדים בהכנת הסחורות, אך הסחורות תמכרנה רק בקרב בארץ ולא תובלנה לחו“ל. בבירות ובדמשק ובכמה חלקי הלבנון, באנטיוכיא ובאלעפפא עובדי מלאכת המשי יארגו עוד יריעות ומטפחות משי, לא על תכלית ההכשר והתקון לפי המצאת הפאבריקאציאן באיירופא, אך בדרך קדומה. מלבד הצמחים הנ”ל, יבואו עוד כמה צמחים על שוק המסחר לא בתור סחורה קבועה כי אם בדרך עראי. אחת תוצאות הארץ ממין האחרון היא הפשתה. גם יערות הדבש או קנה הסוכרא צמחו זה מאות בשנים בקרבת יריחו אף נטעו זה כבר בקרבת טריפאליס ואנטיוכיא, ובעת החדשה החלו לנטוע את הצוקקער גם בקרבת עכו ויריחו, דקל התמרה (ראטטעלפאלמע) יצלח רק במחוזות הדרום בא“י ויגדל כצמח מדברי על גדות מזרח של ים המלח, וגם יצמח בודד משם והלאה. היקר בעצי א”י הוא עץ הארז, כמוהו כעץ התאשור יצמחו כעת רק במקומות מעטים. אך עץ השטים הוא צומח בכל הרי הלבנון לפאת מערב. בעמק הירדן השפל יצמח אשל הטאמאריסקע והצפצפה (פאפפעלוויידע), וממיני האלונים יצמח לדרום הכרמל אלון הוַואָלאניא לרוב, ועץ התרזה (ווייסס אדער זילבער-פאפפעל) ינטע במקומות רבים ועֵצה דרוש לבנין, ובפרט יצמח לרוב בגלילות דמשק. גם נמצא עץ החרוב (יאהנניס-בראָד-בוים) לרוב. עצי פרי נמצאים במספר מינים ממינים שונים. הגפן נמצאת בכל הארץ, הגפנים מודלים ונטים על גבי גדרים, על גבי כותל וחריץ ועל גבי הרים, והענבים טובי טעם המה, אף נפרץ מאד עץ התאנה, הצומח גם על אדמת צחיח במשך כל תקופות השנה ופריו טוב למאכל תמיד. עץ התאנה המדברי, או התאנה של אדם הראשון, יצמח במקומות רבים. גם עץ הקאקטוס ישא בימי הקיץ את פריו הנעים ויפרוש את ענפיו לחופת צל מחורב. עצי אגסים ותפוחים וקרוסתמלין לא רבים המה. הרמונים לא ישוו בטוב טעם לרמוני ארץ מצרים או לרמוני בגדד. העיר יפו היא מפוארה בשפעת תפוחי זהב אשר בסביבותיה, ומשם יוציאו לחו"ל במספר רב, גם פרי לימאני נמצאים, ומפירות העץ נמצאים גם אפרסקין ושזיפים ורימין. משאר פירות הארץ הכי נכבדים הם מיני הקשואין (גורקען), הנאכלים כחי, והטובות שבהן – הארוכות והירוקות, גם החזרת (לאטטיך) נאכלת חי. גם הבצלים והבצלצלים נאכלים לרוב, והמינים הטובים יצמחו באדמת חול בקרבת העיר אשקלון. האבטיחים (מעלאנען) יצלחו במקומות שונים, הקנרסים (ארטישאקען) והירבוזין (שפארגעל) יצמחו בתור צמח מדברי, וגם פרי הטריפפעלן. אף נסו עובדי האדמה זה מקרוב לזרוע תפוחי אדמה, ויצלח הצמח החדש הזה בקרבת ירבוד וגם בסביבות ירושלים.

 

פרק 5: מערכת החי    🔗

כעולם הצומח כן גם עולם החי בארץ כנען יֵרָאֶה לעינינו בתמונות ובתכונות שונות ובמינים ממינים שונים, לפי מצב המקום, בגבהי הרים או בשפל עמקים, וגם לפי תקופות השנה ישתנו המינים תכלית שנוי. בהשקפתנו הנכחית נשימה עין אך על המינים הראשים בבעלי החיים הנמצאים בארץ כנען, ולא נתהלל במתת שקר כי הענין אשר לקחנו לנו הפעם לענות בו, יתברר ויתלבן על ידינו עד תֻּמו.

סוג היונקים. א) בהמות הביתיות. בין מקנה עדרים יעמוד הצאן במדרגה ראשונה. עדרי הצאן כבר נחשבו בימי קדם לעושר בעליהם. על נאות מדבר והרי הארץ ימצאו הרועים מרעה טוב ושמן לצאנם, ומקום מרעה הטוב בכל ארץ כנען הוא חבל הארץ בעלקא (ארץ הגלעד מעבר הירדן מזרחה). גם האובדים והנודדים במדבר הם כבדים במקנה וצאן. מין הצאן המצוי ביותר, הלא הם הכבשים בעלי אליה שמנה. בימים האלה בשר כבשים הוא הבשר הנאכל ביותר בכל א“י; מדי שנה בשנה ימכרו 150,000 עורות כבשים בשוק, ויען כי אין די צאן בארץ להמציא מספר עורות כביר ועצום כזה, על כן יביאו כבשים רבים מארץ קורדיסטאן, ואת בני המעים ישלחו למכביר לארצות אירופא, ששם יֵעָשׂוּ מהם מיתרי כנור. הלב הכבשות הוא מתוק לחך ורבים דורשים אותו. מעיר דמשק ישלחו לחו”ל לערך 13,000 ככר צמר מדי שנה בשנה; אכן צמר הכבשים אשר בסוריא הצפונית הוא טוב מצמר דמשק, ושוק הצמר בעיר אלעפפא הוא מהולל מאד. בשנת 1872 עלה גז הצמר בעיר אלעפפא לערך 20,000 ככר, מלבד צמר רב אשר הביאו ממרחק מפאת מזרח ומלבד מצמר עזים המשובח במינו.

העזים יכֻלכלו אך בגלל חלבם, ובשרם יֵאָכֵל רק בין דלת עם הארץ. כמעט בכל כפר בארץ כנען נמצאים עדרי עזים. אך מיני הבקר בארץ כנען הם שפלי המדרגה ולא תאר ולא הדר להם; בעמק הירדן יעסקו הרועים בתרבות התאו ההודי (אינדישער ביפפעל) המצוי לרוב בארץ מצרים. בבקר ישתמשו בארץ כנען אך לעבודת שדה ולא לרדיא, ורק במחוז הלבנון משתמשים גם לרדיא, וע“כ גדולה מאד הוצאת עורות בקר מכירות לחו”ל. הגמל הוא מצוי בא"י ועליו מוליכים את המשאות הגדולים, אף ירכבו עליו, יעבידוהו בעבודת האדמה ויגזו את ממרו לאריגה. להאכרים העובדים את האדמה יש אך גמלים מעטים ורובם נמצאים ביד הבעדואינים, ומידם ישכרו האכרים את הגמלים הדרושים לחפצם. זבל כל הבהמות האלה יוקח גם להסקה. סוסים מצוים בכל ארץ ישראל, ומשתמשים בהם לנסיעה ורכיבה להולכה והבאה. עד ימי מלכי ישראל היה מספר הסוסים אך מעט בארץ, ומימי המלכים החלה תרבות הסוסים. אכן הסוסים יקרי המין נמצאים רק בידי הבעדואינים בני שבט ענעז, והם ימכרו וישכירו את סוסיהם אך בלא חמדה. האכרים מכלכלים את סוסיהם הערביאים בשעורה ומפל בר.

החמור המזרחי הוא קרוב בתכונתו אל המין המדברי, והוא ער ומהיר יותר מן החמור האיירופי. בארץ כנען נמצא החמור בכל מקום, אף כי מספרו לא רב הוא כמספרו בארץ מצרים; היקרים במיני החמורים הם החמורים הגדולים והלבנים, אשר הבעדואינים יושבי המדבר עוסקים בתרבותם. עוד מין חמור מדברי נמצא בארץ ישראל המזרחית מעבר הירדן.

הכלב והחתול הם עומדים בין הבהמות הביתיות ובין ב) החיות בלתי בעלות תרבות. הכלבים יתעו הנה והנה ברשות הרבים, ואין בעלים להם כמו בכל ארצות הקדם, ומספרם בכל מקום לפי ערך הצדה אשר ימצאו. הכלבים לא ירעו לאיש אם אין משסים אותם. אך מין כלבי הרועים דרכו לילך ולהזיק ושומר נפשו ירחק מהם. שגעון הכלבים הוא מכה לא נודעה בארץ ישראל. על פי רוב ילכו עדרי כלבים אחרי הארחות הנוסעות במדבר וישמרו וישקדו סביב. ברחובות הערים ימלאו הכלבים את פקודת השוטרים, כי הם מעבירים כל חלאה וכל אי-נקיון. קרוב אל הכלב במינו, אך פרא ופרוע ממנו הרבה יותר הוא שועל הזהב (שאקאל), אשר קול יללתו יִשָׁמֵע במקומות רבים אחרי בוא השמש. על פי רוב יעלו השועלים בחרבות (ירמיה א' ל"ט). וכפי הנראה, בכל מקום שנזכרו שועלים בבה“ק, רומז הכתוב על מין שועלי הזהב. והשועל הפשוט יִמָצֵא גם הוא בא”י בשני מינים שונים. גם הזאב הוא מצוי במחוז הלבנון. זאב ערב (היאַָנע) יֵרָאֶה בכל הארץ וגם עד שערי ירושלים יגיע לפעמים, אך אין לאדם לפחוד מפני החיה הזאת. חולד שונרא איננה בת תרבות לגמרי בארצות הקדם; במקומות רבים נמצא מין חולדי אננארא ארוכי השער. גם מן החולדים המדברים נמצאים מינים שונים, אך חזונם לא נפרץ הוא בכל הארץ. ממשפחת החתולים נמצא גם הנמר האפריקאני (לעאפארד). אך בעת האחרונה כמעט נשמד מכל הארץ, וגם נמר הציד נמצא, הוא הנמר המוכשר בכשרון ההתלמדות ומקבל תרבות, ואחרי היותו לבן תרבות ישתמשו בו הַצַיָדִים. אכן האריה הנזכר בכתבי הקדש כבר נשמד מכל אה"ק ועקבותיו לא נודעו. משאר החיות הטורפות, עלינו להזכיר את הדוב, הנמצא לפעמים במחוז הלבנון; ומן המינים הקטנים נמצא במקומות רבים התחש (דאַקס) והקפוד (איגעל), ומזה האחרון נמצא מלבד המין המצוי עוד מין נפרד אשר לא נודע באירופא.

מן החיות המעופפות נמצאו מיני עטלפים (פלעדער-מייזע) שונים, בפרט במערות הררי השיר. קופים לא יֵרָאוּ ולא ימצאו בארץ כנען, אך תחת זה נמצאות החיות המוצצות במספר רב מן הקרן האלוני (אייכהאָרנכען) עד העכבר שתום העין (בלינדעמויז) הנחשב בא“י למין תנשמת או טלפא (מוילוואורף). עכברי הבית והמדבר נמצאים בהמון רב מאד. גם ההאמסטער ועכבר המקפץ, עכבר החדקי וחזיר החדקי, וגם מיני ארנבת נמצאים במספר עצום ורב, קאנינבען לא ימצאו בא”י כלל, (והשפן הנאמר בתורה (ויקרא י"א ה') הוא עכבר מקפץ או הארנבת הדולגת או החיה יארבאא השוכנת בין סלעים ומעלה גרה), ממפריסי הפרסה נמצא גם החזיר. החזיר מיער (ווילדשוויין) הוא מצוי בכל ארץ כנען, וחזיר הבית לא יִמָצֵא בלתי אם בחצרות בתי מקלט הנזירים הנוצרים. רבים מן הנוצרים ילידי הארץ יתעבו את בשר החזיר, ובאמת אכילת הבשר הזה בימי הקיץ היא מסוכנת מאד. ממעלי הגרה נמצאים מינים שונים בכל הארץ. יעלת החן (גאצעללע) תמצא בכל ארץ כנען, במישור ועל ההרים, בעבר הירדן מזרחה יצאו האכרים פעם בפעם לצוד את יעלת החן הנמצאה שם בעדרים עדרים, ויאכלו את בשרה הטוב. היעלות הצעירות נאוות הן מאד, אך בהיותן בשבי תמותנה עד מהרה. האכרים מביאים חיות צעירות למכירה בשוקי הערים. בא"י הדרומית נמצא האקו מהר סיני (שטיינבאק דעס סיני), ובפרט נמצאהו לרוב בסעיפי ההרים אשר על גדות ים המלח.

מן העופות נמצאה התרנגלת בתור עוף ביתי, אך קטנה היא מאד; בר אוזא נמצא רק במצב מדברי, ובעמק הירדן מספרו רב. על גבעות סוריא נמצא מין יפה של הקורא (רעבהוהן), ובקרבת ים המלח נמצא גם תרנגלות מדבריות קטנות ואמוצות. השלוים נמצאים על שדות העמקים לרוב. יונים מדבריות נמצאות לרוב במחוז הלבנון, וביתיות נמצאות רק במקומות אחדים, ששם יכינו להם שובכים. חסידות (שטאָרכע) נמצאות בהמון רב בעמק יזרעאל, וכן גם עוף העגור והבעקאסמינע. מן עופות הטורפים נמצא מין הנשר ומין העזניה (גייער); הנשרים נמצאים לרוב במקומות השוממים מסביב לים המלח בדרום ובסביבות נהר ליטאני בצפון. גם מיני עורבים שונים נמצאים בא"י. וגם כנף רננים לא תחסר, ועל הרוב נמצא זמיר הלילה הדומה לכיכלא (דראססעלאָהנליכע פאלעסטינא נאכטינאלל). לתקופת ימי החורף, בתחלתם ובסופם, יעופו עופות המסע מצרימה, או הרחק משם והלאה דרומה, ביניהם עוף הקוקוק המשמיע את קולו בראשית ימי האביב.

גם החיות הרומשות תראינה לעיני הבא אל הארץ ההיא ועל כל שעל ימצאן. בישנו בביתו בלילה ישמע את קול הגעקקא המחריד בקראו “ניק ניק” וחרדת שוא היא כי אמנם לא יעשה רעה לאיש. על גדות הדרום ישרוץ הכרום המצוי (געמיינער כאמעלעאן); ובהרים נמצא החרדון המצוין במדקרות זנבו וכתפו, ובגנות נמצאים הכח והלטאה (איי-דעקסען) הדומים אל המינים הנמצאים בארצותינו לפעמים, התנים (קראקאדיל) נשמד מן הארץ ולא נודעו עקבותיו. נחשים נמצאים במספר רב ויש ביניהם גם ארסיים, בכל זאת אין נשמע דבר על אדות נשכת נחש. מן הצבים נמצא על הרוב הצב הארצי ( נעוואֶהגליכע לאנדשילדקראֵטע) ולפעמים גם את הצב המימי בעל זנב קטן.

הדגים ידגו לרוב במימי הירדן ובימה של טבריה. הם שטים מעלה ומטה פנים ואחור לפי תקופת השנה. מינים אחדים נמצאים בכל האגמים והנחלים בארץ ישראל. ציד הדגים על חופי הים הוא גדול מאד, ויצא לפעלו על ידי רשתות גדולות.

גם שקצים ורמשים לא יחסרו בארצות הקדם, מלבד הכנה והפשפש, יענו שם הפרעושים את יושבי הארץ. היתושים (מיקקען) אינם דוקרים ומכאיבים. גם הצרעה אשר שלח ה' לפני בני ישראל לגרש את העמים הכנענים מפניהם (יהושע כ“ד י”ב) עוד תמצא לרוב אך לא תדע ולא תשחית. הדבורים הן מביאות תועלת רבה לארץ וליושביה. כוורות של דבורים נמצאות בנקיקי הסלעים כמאז, ועל הרוב עוסקים בזה אנשי הגליל, אך מלבד המגדלים דבורים נמצאה גם דבורה יערית בכל הארץ ודבשה יטוף מסלעי הרים. הדבש הנהו לצורך גדול ליושבי א“י, ומשתמשים בו לכל מיני מזון, ובאין דבש, ישתמשו ב”דיבס", הוא מין צוף מבושל מענבים ותאנים ושאר פירות.

הארבה הוא מכת-מדינה רעה ואיומה לעובדי האדמה, כי לפעמים ישחית תבואת הארץ וילחכה עד תֻּמה, לפעמים יבוא בהמון רב מארץ ערב הפנימית, יפשוט על השדות ויאכל ירק כל עשב וגם בנטעי העצים והנעצוצים יעשה קרחה. הבעדואינים ייבשו את הארבה ויצברוהו בשקים וימלחוהו במלח ויאכלוהו חי או צלי. את החסיל (קאֵפער) והילק ארבע הכנפים (שמעטטערלינגע) לא נזכיר, כי מיניהם לא ישתנו מן המינים הנמצאים בארצות אחרות, ונזכיר עוד רק את העקרב (סקאֵרפיאֵן) הנמצא תחת האבנים וגם בחורי הבתים. עקיצתו לא תצמית אך תכאיב כאב נעכר. משאר מיני החיות השפלות עוד נזכיר לחותם ההשקפה את החלזונים (שנעקקען) היפים, חלזוני היבשה וחלזוני המים, וביחוד את חלזון הארגמן (פורפורשנעקקע) הנמצא על חופי צור.

מערכת הדוממים והמתכיות באדמת כנען

אדמת רוב ההרים בא"י המערבית היא אדמת שיד (קאלק), וגם האבנים הן אבני חומר שידי רך, אך בארץ הבשן ובארץ ארגוב (טראכאניטיס), אבני המקום הן אבני ברזל שחורות, ומים המלח נגבה יחל מרבץ אבני חול עד ארץ אדום. אדמת חמר רקועה בארץ יהודה וגם בארץ הגליל. במחוז הירדן בהרי רמה ורמלה נמצאות אבני שיש למכביר. במחוז ירושלים נמצאות בשפע רב אבני חלמיש (קיעזעל), וגם נמצאה בכל הארץ שכבת אבן החצץ (קיעזעל ארטיג) אשר ממנה יעשו את הזכוכית. בסביבות ים המלח וביאורים ובצות יש מוצא למלח רב. אף נמצאה זפת האדמה וחמר (אַספאלט) בסביבות ים המלח ומשם והלאה עד קיר מואב, גם פחמי אבן נמצאים שם, אך מינם הוא גרוע מאד. לפאת גבול הדרומי וגם בסביובות חברון נמצא מין הנתר (נאטרוס) שהיו עושים ממנו בורית בימי קדם. במחוז ארם צובה ובגבול הדרום נמצא ברזל רב ונחשת, וכן נמצא ברזל בהרי הלבנון ובהרי הגליל. וגם מי מתכות נמצאים במקומות שונים, והנבחרים בהם: חמי טבריא ומי גדר (יתבארו בפרקים הבאים).

 

פרק 6: מחלקות הארץ    🔗

שמות מחוזותיה ומספר היושבים בה בעתים שונות.

תושבי ארץ כנען הקדמונים (אויטאכטהאנען) נזכרים בכתבי הקדש פעמים רבות ונקראים בשם “נפילים בני הענק”. זה הוא השם הכולל אשר בו הם נקראים כלם כאחד, אך גם יפרדו למשפחות משפחות ויקראו בשמות שונים: הענקים (יהושע י“א כ”א), הרפאים (בראשית י“ד ט”ו), האימים והזמזומים, העוים והחורים (דברים ב'). שרידי העמים הקדמונים האלה נשארו בארץ עד ימי מלוך המלכים בישראל (שמואל ב' כ"א). בעת אשר באו העברים לארץ, כבר התערו שם הכנענים כאזרח רענן ויתדם היתה תקועה במקום נאמן. בשם כנען נקראה בימים ההם ארץ ישראל המערבית, אף כי מראש ומקדם נקרא בשם הזה אך חבל הארץ השפלה אשר בפאת דרומית מערבית, וארץ ישראל אשר מעבר הירדן נקראה בשם גלעד, אם אמנם בעצם וראשונה ארץ גלעד היא רק נוף אחד מנפות א“י המזרחית. בכל מקום שנזכר בכה”ק השם כנענים, אין הכתוב רומז על עם אחד מן העמים, אך על הכלל כלו, על קבוצת כל העמים המתיחשים על כנען, לפי תולדות בני האדם ומגלת היוחסין אשר בספר בראשית (י' ט"ו). על פי הכתוב (ברא' י' ו') היו הכנענים צאצאי חם, ואולם בראותנו כי כל הכנענים היו מדברים בלשונות בני שם, עלינו אפוא להחליט משפט, כי חליפת הלשונות היתה בין הכנענים בני חם ובין שאר העמים בני שם. בעוד אשר העברים לא ידעו עוד משטר כנסיה או ממלכה, כבר היו הכנענים ערוכים בכל ומסודרים בנימוס ובישובו של עולם, נפלנו לממלכות שונות ובכל אחת מהן משל מלך מבני עמם. מבין הכנענים יכונו השבטים או העמים האלה: א) האמורים, הם העם החזק בעמים הכנענים; הם ישבו בא“י לפאת דרומית וישלטו גם מעבר הירדן בשתי ממלכות, בממלכת סיחון המשתרעת בין נחל ארנון ובין נחל יבוק (ראה על על המפה וואדי מאדייב ונהר אל זרקא) וממלכת עוג בארץ הבשן (ראה על המפה את המחוז הרשום בשם הויראן); ב) הפרזים ישבו במחוז הנקרא בפי הרומאים בשם סאמאריא היא שמרון ובנותיה; ג) החתים ישבו בטבור הארץ התיכונה ובדרומה; ד) החוים ישבו בשכם (נאבולוס) ומשם והלאה צפונה; ה) היבוסים ישבו בסביבות יבוס (היא ירושלים); ו) הגרגשים או הגרזים ישבו לפי ההשערה באמצע הארץ. – על פי כה”ק נחשבו גם הצורים או הפיניקיים אל גזע הכנענים.

מקבוצת עמי הכנענים יבדלו הלאומים הקרובים אל העברים בקרבת התולדה והיחס, הלא המה: א) האדומים אשר ישבו במחוז ערַבַּה עד לשון ים עקַבַּה (אילת) וגם על הרי שעיר אשר מפאת מערב לערבה; ב) המואבים אשר ישבו על גדות ים המלח בקרן דרומית מזרחית; ג) העמונים אשר היה אהלם בתחלה בין ארנון ויבוק, אך האמורים גברו עליהם וירחיקום משם, ויאָלצו להעתיק מושבם לפאת קדמה. וגם העם הנודד, העמלקים, יִזָכר בכה“ק בתור צאצאי עשו, והם ישבו מפאת דרום במדבר עמלק (על המפה “אל טיה”); וקרובה ההשערה לאמת, כי העמלקים והמדינים, אלה האחרונים בקרן דרומית מזרחית לפאת ארץ ערב, היו שבטים נודדים מבני ערב, ועל כן יסופר פעמים רבות על אדות הפרעות אשר עשו בפרצם בכח בגבול הארץ. מדבר-סוריא הגדול ורחב הידים היה בל”ם מאז ומקדם מקום נדודים לארחות בעדואינים, אשר מהם נפרדו משפחות רבות ויבחרו לשבת במקום אחד ויהיו לעמי הישוב לכל משפטם וחקותם, ושאר אחיהם, והם הרוב, נשארו כמקדם אובדים ונדחים ונודדים במדבר שממה בלי מצוא מנוח ובלי בקש מנוח לכף רגליהם. ואם נוציא משפט כי כל העמים צאצאי שם היו בתחלה נודדים במדבר כהבעדואינים שנשארו עד היום, כי עתה עלינו ליסד על אדני ההנחה הזאת עוד משפט שני המסתעף מן הראשון כתולדה מחויבת, כי המעבר מתקופת חצי הפראות והנדודים לתקופת הישוב יצא לפעלו בין הארמיים (הסוריים) בזמן קדום מאד. הארמיים כבר יסדו ממלכות בסוריא מראש מקדמי ארץ. בכה“ק נזכרים פעמים רבות הארמיים יושבי ארם דמשק וארם צובה אשר מצפון לדמשק (לדעת רבים היא צעלעזיריען) וגם נכבדות ידובר על תוקף מעשיהם, ויש אשר דברי ימיהם נאחדים באגודה אחת עם דברי ימי היהודים, ואלה על אלה פועלים ויחד יהיו תַמים; גם ישבו הארמיים על הרי הלבנון. אף נמצא ממלכות ארם קטנות אצל הר חרמון, כמו: אבל מעכה, וכדומה. ועוד היו להם ממלכות שונות, והן הראשיות, בארם נהרים (מעזאפאטאמיען). כמו שקשה לנו הדבר להציב גבול ולהתוות קו בצמצום מדוייק, להראות על המפה איה אפוא היה מקום מושב העמים השונים מבני כנען אשר ישבו בא”י בזמן הקדום, ולהוכיח ברור כי עד פה מגעת ארץ האמורים ומן הוא והלאה ארץ החתים וכו'. כן נשגב הדבר ממנו להציב גבולות קבועים לשבטי בני ישראל אשר חלקו ביניהם את הארץ. המכשול על דרך החקירה הזאת, הלא היא הסגת הגבול שהסיג שבט אחד את גבול רעהו פעמים רבות, וכמה שבטים נבלעו ולא נודע מקומם איה. הנה כן אנו רואים על פי כה“ק כי נחלת שבט שמעון שנקבעה בדרומה של א”י, נסבה ברבות הימים לשבט יהודה; וכן גם ערי שבט דן, אשר נחלתו נתנה לו מפאת צפונית מערבית לנחלת יהודה, נדח ממקומו בתגרת יד יהודה אחיו, ונדחק למחוזות הצפון לבקש לו שם מנוח. אל נחלת יהודה אשר פרצה על ימין ועל שמאל הסתפח אחרי כן גם השבט בנימין, שכנו של יהודה היושב בפאת צפונית מזרחית. עוד הרחק משם והלאה לפאת צפון ישב השבט העצום בני אפרים, ומשם והלאה חצי השבט מנשה הלוך וקרוב אל הים, ושבט יששכר ישב בעמק יזרעאל וגם היה לו ככר גדול על גדות הירדן. עוד הרחק משם לפאת צפונה ישבו השבטים זבולון ונפתלי ולחוף ימים שכן אשר. הממלכה הצפונית (ממלכת ישראל) פרשה מֹטות כנפיה גם על נחלת בני ישראל מעבר הירדן מזרחה, אך המואבים גברו שם פעם בפעם ויגזלו את חלקת שבט ראובן המשתרעת לצפון ממלכתם וישבו בה, ובני גד אשר ישבו משם והלאה צפונה וחצי השבט מנשה בארץ הבשן, נלחמו בלי הפוגות מלחמת הגנה ויעמדו על נפשם ועל נחלתם מפני חמת העמים השונים אשר סערו עליהם להפיצם. אחרי גלות בבל חדלו הבדלי שבטי ישראל חדלו, והקיר המבדיל ביניהם נפל. אך ממלכת עברים אחת, חלושה ונהלאה, צנומה ושדופת קדים, נוסדה בשם ממלכת יהודה בחבל ארץ הדרום, ואולם כאשר בקשה ארץ יהודה לישב בשלוה קפץ עליה רוגז האדומים מדרום, כי הם פרצו מארצם הלוך וצָעה ברב כחם צפונה. באמצע ארץ יהודה התכוננו קולוניסטים כַּתַּים, ומתערובות בשרים בין הקולוניסטים האלה ובין שרידי העמים הקדמונים יצאו השמרונים. אחרי ימי אלכסנדר מוקדון נוסדו קולוניות של היונים בא“י, מהן נודעות פטאלאמעא (עכו), פעללא, גרזה; ובמקום המדינים אשר ישבו בימי קדם בקרן דרומית מזרחית נושבו שם אחרי כן הנבתים, בני שבט ערבי. בימים האחרונים לעמידת בית שני היתה כל סוריא הצפונית למדינה רומית בשם “סוריא” או “פעניציע”. יוסף בן גוריון יספר את דבר משטרי הרומאים ואת חלוקתם אשר חלקו את ארץ אבותינו לארבעה מחוזות (טעטרארכיען). ארץ ישראל אשר מעבר הירדן מזרחה נקראה בשם “פערעאַ” (פירושה בשפת רומית “הארץ אשר מעבר השני”), כן נקראה כל ארץ עבר הירדן. ואולם פּערעאָ העצמית היה אך המחוז אשר בין נחל ארנון ובין יבוק, והוא הנקרא כעת בשם מחוז בעלקא. משם והלאה לפאת צפון השתרע המחוז דעקאפאליס (בו עשר ערים) ועיר הבירה במחוז הזה סציטהאָפאָליס (בית שאן, והיום תקרא בפי הערביים בשם בייסאן), המחוז הזה השתרע עד נחל היעראמאקס (ירמוק). עוד הרחק משם צפונה השתרעו המחוזות האלה: א) גוילאניטיס (היום דיאלאן, וע"פ ההשערה היא גולן או גלון העתיק) מעבר ים כנרת לאורך הירדן עד הר חרמון; ב) משם והלאה לפאת קדמה: באמאניטיס (ארץ הבשן), כמדת המחוז הנקרא היום “נוקרא” והרשום על המפה בשמו הנכחי; ג) משם והלאה צפונה: טראכאניטיס, הוא המחוז הנקרא היום לעדיא; ד) אויראניטיס הלא הם הרי הויראן; ה) איטוראֶאַ, שעליה רבו המחלוקות בין חוקרי הארץ ועל פי ההשערה היא דיעדור הנכחי ויטור העתיק הנזכר בכתבי קדשנו. אלה מחוזות הרומאים מעבר הירדן מזרחה. ובא”י העצמית, מעבר הירדן מערבה, חלקו להם הרומאים את המחוזות האלה ויקראו בשמותם: א) מחוז יהודה (יודאֶאַ) בדרום, ובהיקף ארץ יהודה נכללה גם ארץ אדום; ב) מפאת צפונית לעיר שכם (נאבולוס) עד קצה העמק הצפוני – סאמאריא; ג) משם והלאה צפונה, מחוז הגליל גאלילאֶאַ, והיא נחלקה לשתי פלגות: לגליל העליון ולגליל התחתון, או לצפוני ולדרומי. אנשי הגליל היו נבזים בעיני הרומאים (ולא בעיני הרומאים לבד) וגם היתה שפתם ארמית ושונה תכלית שנוי משפת יתר יושבי א"י. בעת האחרונה לתקופת ממשלת הרומאים נחלקה פלשתינה לראשונה ושניה ושלישית, וארץ עבר הירדן מזרחה נקראה בשם עֲרַבִּיָה.

המשטח המדיני בממלכת ירושלים בדורות המאוחרים היה דומה בכל ענין אל משטר המדיני בארצות המערב. הנכבדים בנסיכי הארץ היו: נסיך אנטכיא, הגראפען העדעשכי והטריפאלי, נסיך טבריא, שר יפו ואשקלון והאדון במאנטראיעל (היא קֶרַק במואב העתיקה). הערביאים קוראים את סוריא, שבכללה יחשבו גם את פלשתינה (פיליסטין) בשם אֶשׁ-שַׁם. הוראת המלה הזאת היא “ארץ השמאל”, בהפך נגד “אל ימן” שהוראתה ארץ הימין, והיא ארץ ערב הדרומית. גם מורגל בפי התוגרים השם סוריסטאן, התוגרים יחלקו את סוריא לחמשה מחוזות (גוּווערנעמאנטס, פאשאליקס): אלעפפא, טריפאליס, דמשק, סעידה (עכו) ופלשתינה. אך החלוקה הזאת פשטה ולבשה צורות שונות במשך הדורות שעברו. עד הזמן האחרון היתה סוריא חלוקה אך לשני מחוזות וערי בירותיהם דמשק ואלעפפא. ועתה היתה ירושלים גם כן לעיר מושב פחה נושא משרת גובערנער מרכזי (וואלי) על שכמו וזקוק בלי אמצעי אל הממשלה בקושטא. וסבת הדבר שהתוגרים כוננו בירושלים מרכז מחוזי, הוא חפצם לשום עול על השבטים הנודדים במזרח, ולפעולה הזאת נחוץ מושב פחה בירושלים הקרובה אל ארץ עבר הירדן.

רק מארץ ישראל העצמית (במובנה המצומצם המכיל את ארץ הירדן המערבית) נשארו לנו מימים קדמונים מספרים ע"ד יושבי הארץ, ומשאר חלקי ארץ סוריא אין אמר ואין דברים בספרי הקדמונים. לפי המסופר בספר במדבר (א' מ"ו) עלה מספר היהודים יוצאי צבא 603,550 איש, ולפי המסופר שם (כ“ו נ”א) עלה מספרם 601,730 איש. והנה אם זה היה מספר יוצאי צבא לבדם, יסתעף מזה, כי מספר כל היהודים אשר באו לארץ עלה לכל הפחות לערך שני מיללליאן ומחצה. לפי המסופר בספר שמואל ב' (כ"ד ט') עלה מספר היהודים יוצאי צבא 1,300,000 איש. ויתחייב מזה, כי מספר הכללי של כל היהודים עלה לכל הפחות לערך 5 מילליאן. מדת גודל פלשתינה עלתה לערך 500 פרסאות מרובעות, ועל פי זה לא הגיעה אף למדת בעלגיה בזמן הזה (536 פרסאות). בעוד אשר בארץ שווייץ יתחלק מספר התושבים לערך 4000 על כל פרסא, נתחלק בפלשתינה, אף שהיא ארץ שוממה במקומות רבים, מספר 10,000 על כל פרסא, וגם בספירה הראשונה עלה מספר יושבי הפרסא 5000. יוסף בן גוריון, כנראה לא רק בספירתו ויפרז על המדה כל כך, עד שלפי דבריו עלה מספר יושבי הגליל בלבד לערך 5 מילליאן. בימים האלה עולה מספר יושבי פלשתינה לערך 650,000, ואם נאמר כי מספר היושבים הקדמונים עלה פי ארבע על מספר היושבים בעת הנכחית, כי עתה יעלה בידינו מספר ½2 מילליאן. ותהי אפוא פלשתינה בכל אופן נושבה הרבה יתר מארץ שווייץ בעת הזאת.

 

פרק 7: תולדות א"י וסוריא    🔗

כתבי הקדש יאלפונו לדעת המון דברים מן קורות הארצות האלה והעתים אשר עברו עליהם, הלא הם כתובים בספרי תורת אלהים מפורש ושום שכל, אך אנחנו שמנו את לבנו גם אל ספורי הסופרים העתיקים המצרים והאשורים ואל ספורי היונים והרומאים. לא נעזוב מקור מים חיים לחצוב לנו בארות נשברים, אך נפיץ אור באבוקת החקירה על קשט האמרות הטהורות אשר בספרותנו העתיקה, בהביאנו יפיפותו של יפת לאהלי שם.

מארץ אחת אשר תשתרע על גדות נהר פרת העליון, ממקום אשר לא נוכל להתוותו בדיוק נמרץ, יצאה משפחת עם אחד לשוט בארץ מעזאפאטאמיה (ארם נהרים) הצפונית. במקום הזה נבדל סעיף אחד מן העם או המשפחה ויסע הלוך ונסוע לפאת דרומית מערבית ויבוא לעיר הרן; ובאחרונה, לפי ספור תורתנו, הלך אברהם וביתו על פי מצות ה' לארץ כנען, ואז נקרא השבט הזה בשם “עברים”. בעת ההיא התחוללה המלחמה בין כדרלעמר מלך עילם ובין מלכי סדום ועמורה וכו' (בראשית י"ד). בספור המלחמה הזאת הננו רואים בעין בוחנת עקבות מסעות העמים היושבים על גדות נהר פרת, אשר נסעו פעם בפעם לפאת מערב לרשת משכנות לא להם, ומזה יבריק לנו ניצוץ מאיר את חשכת תולדות הימים ההם בתקופה קדמוניה בארץ סוריא. בעת ההיא היה מספר הערים בפלשתינא מצער. הן גם בכה“ק יזכרו רק הערים: שכם, חברון, שלם, ועוד מעט. את העברים הקדמונים עלינו לצייר לנו בתמונה שאנו רואים כעת את הבעדואינים הנודדים במדבר למרעה צאן. על פי המסורה שנתקבלה להם, החזיקו את עצמם לקרובים בקרבת משפחה לעמים שונים, שהם נודעים בעת הנכחית ויצא מוניטין להם בקורות העולם בשם בני שֵם (סעמיטען). עד היום לא מצאו החוקרים בחקירתם, איזה יחס ההשתוות או הפירוד היה בין משפחות בני שם ובין משפחות בני חם ויפת, במה נפרדו ובמה נשתוו. השאלה הזאת עודנה סתומה וחתומה עם כל שאלות מדע התולדה שלא הגיע זמן פתרונן. במכוסה ממנו בל נחקור, במופלא ממנו בל נתבונן, אך הנגלות לנו כי העברים הקדמונים התנוססו ויתנשאו על כל העמים ההם במושג אֱלֹהִי טהור וזך, שאליו הגיעו ע”י השפעה עליונה והסתכלות עמוקה במעשה בראשית. ההשקפה הדתית אשר החזיקו בה היתה צמודה ואחוזה ברגש לאומי חזק ועמוק שהתחקה בלבם, וע“י זה הרגישו את עצמם לְנִשָׂאים במדרגה על בני השבטים הקרובים להם בקרבת המקום ובקרבת הגזע, על האדומים בדרום, על המואבים בדרומית מזרחית ועל העמונים אשר ישבו בפאת מזרח. ואם אמנם ראו אז כי יד העמים הכנענים והישמעאלים רוממה והם מושלים בארץ, בכל זאת לא השפילו העברים את ראשיהם בפני המאושרים האלה, ויחשבום לשפלים מהם במדרגה, לבעלים אשר בעלו את הארץ בכח ולא במשפט הירושה, כי ישמעאל אבי הערביאים הצפונים היה בן האָמָה. על משפט הקנין שהאבות יחסו לעצמם בארץ כנען, וגם על קנין מערת המכפלה, ישענו משפטי הירושה, אשר בכחם באו בני ישראל אחרי כן לרשת את הארץ. בין כה וכה נאלץ השבט הקטן ע”י מצוקת רעב לעזוב את ארץ כנען ולהעתיק מושבו לארץ גשן אשר במצרים הצפונית. מסעות כאלה גם בעת הנכחית אינם יוצאים מן סדר היום בין השבטים הנודדים. בימי שבת בני ישראל בארץ מצרים, פרו ורבו ויפרצו ויהיו לעם גדול, ולרגלי הלחץ אשר המצרים לחצו אותם, הוציאם ה' על ידי משה עבדו. עם יציאת מצרים ומתן תורה על הר סיני תחל התקופה השניה בדברי ימי היהודים, שהיא בהירה ושקופה יותר מן הראשונה. התורה עשתה את היהודים לעם ותכונן ביניהם משטר מדיני, המשטר הזה הלא הוא התיאוקראטיה (ממלכת ה'). על ידי זה נבדל עם ישראל מכל יתר העמים, המושג האלהי נכר בו וימשול על כל שאר המושגים וההדגשים, הכל יכול וכוללם יחד. ומני אז, אף כי לעתים שב אל עצביו ותועבות העמים מצאו קן בקרבו, אך בכלל היה משטר התיאורקראטי לציר אשר עליו יסבו כל דברי ימיו. אחרי מות משה הביא יהושע את בני ישראל לארץ כנען, שהיתה אז ביד עמים קטנים ושונים. בתחלה הוכו בני ישראל ונהדפו אחור בתגרת יד הכנענים יושבי חרמה היא קצה הדרום לארץ כנען, ואז פרשו בני ישראל את מצודתם על ארץ עבר הירדן מזרחה וינצחו את האמורים ויתקעו יתדם בארץ הגלעד והבשן (היום בעלקא עד הויראן), שבט ראובן בדרום וגד בצפון וגם חצי שבט מנשה נשארו בארץ הנכבשה, אז היתה לכידת יריחו הנצחון הראשון בין נצחונות ב"י מעבר הירדן מערבה בארץ כנען העצמית. אחרי כן הקדישו מלחמה על הכנענים יושבי הנגב ויכום ויכתום, ואז התגרו מלחמה גם במלכי הכנענים הצפונים אצל מי מרום ויכו את בני חצור. אכן מכת מדינה אשר דבקה בעמי כנען, אי-אחדות הממשלה, דבקה אחרי מות יהושע גם בבני ישראל, כי לא היה ביניהם סדר ואחדות, וחלוקת הארץ לא נעשתה כראוי, אך כל שבט לקח לו אחרי כן את הטוב בעיניו. ואם אמנם הכנענים נכנעו ונשמדו בלי חמלה, בכל זאת לא נשכחו עקבותיהם מן הארץ, קצתם היו למס עובד, וקצתם התערבו בבני ישראל. נגב הארץ נסב לשבט יהודה, הוא השבט אשר עשה לו שם במלחמותיו נגד הכנענים, ומסביבו חנו כדור, בדרום שבט שמעון ובצפון שבט בנימין. לשבט לוי נִתְּנוּ ערים שונות על פני כל הארץ, וגם נבחרו שלש ערים מעבר הירדן וגם במערב מפאת ההרים לערי מקלט לנוס שמה כל רוצח. ובכן השתרעה ממלכת ישראל מדן (בצפון לרגלי ההר חרמון) עד באר שבע (בדרום בקרבת המדבר).

התקופה השלישיה בדברי ימי א“י היתה תקופת השופטים וגם היא לא תפיק נֹגה, אחרי יציאת מצרים ואחרי המעלות הגדולות שעלו בני ישראל בסלם תורת האדם ולמוד המדות והליכות הדת, אחרי כל אלה לא יכלו להנזר מדרכי העמים הנכנעים תחתיהם, ורוב בני העם שבו לעבוד את הגלולים והעצבים. בסוריא שלטה אז עבודת הבעל והאשרה (אסטארטע), הבעל נחשב לאליל השמש והאשרה לאליל הירח, ועבודתה היתה עקובה מתאות זמה ומדת-בשרים פרועה לשמצה, והאליל מֹלֶךְ נעבד בקרבנות ילדים. גם עבודת הבמות והגבעות היתה צמודה וסבוכה בעבודת האלילים. הקשר בין שבטי ישראל הותר והאסורים נמסו, ומקדש שילה לא עצר כח להיות לבריח התיכון המבריח את כל חלקי האומה מן הקצה אל הקצה, אף קרה לפעמים כי בני השבטים נצבו על שדה קטל אלה מול אלה כאויבים אשר אין אחוה ביניהם להחבירה. לפי הודעות הסופרים המצרים הקדמונים, היתה ארץ סוריא נתונה בימים ההם תחת ממשלת מלכי פרעה, אך מלכי פרעה נתנו להמושלים הקטנים בסוריא חפש ומשפט להשתרר. הימים ההם היו ימים ללא משפט ונימוס וסדרים, אך “משפט האגרוף וכל דאלים גבר” משל מסביב. לפעמים התאוששו בני ישראל, כי נתנו שבטים אחרים יד אל יד תחת הנהגת אחד השופטים, להמיש מעל צוארם את עול הכנענים הרודים בהם, וחפצם הצליח בידם ויהיו חפשים זמן מה; כן הוציאם עתניאל לדרור מתחת תגרת יד מלך ארם וישבו לבטח שמונה שנה, ואחרי כן נפלו בידי מואב ויאנחו שמונה עשרה שנה עד אשר המית אהוד את מלך בני מואב ויגרש את מואב לעבר הירדן מזרחה. יבין מלך חצור בפלשתינה הצפונית הכניע תחתיו שבטים אחדים משבטי ישראל וירד בהם עשרים שנה, ואחרי כן יצאו בני ישראל לדרור ע”י גבורת ברק ודבורה אשת לפידות, אז החלו בני עמון מפאת מזרח להסתתר בסלעים ובכיפים ובנקיקי ההרים, אך כפעם בפעם התאושש איש גבור מן העם, כגדעון ויפתח, ויאסוף את כל בחור בישראל וילחם בעוז להמיש את עול בני הנכר מעל צואר עמו. עוד הפעם נפלו בני ישראל ונגפו לפני בני עמון ופלשתים, את בני עמון נצח יפתח, והפלשתים החלו אז להשתער בכח על ארץ ישראל, ובל“ס נעזרו הפלשתים אז על ידי עמים אחרים מצוררי היהודים, ויציקו מאד לבני השבטים היושבים בדרומה של א”י. אכן מעז יצא מתוק, מלחמות הפלשתים הציקו את בני השבטים להתאחד ולהתכונן באיתן, אחרי אשר נגפו לא אחת ושתים מיד הפלשתים . בזמן המלחמות ההן חל פרק גבורות שמשון. עוד בימי עלי הכהן עמדה ממשלת הפלשתים על תלה, ובני עלי נפלו במלחמה עם הפלשתים. אך ביד שמואל הצליח הדבר לקבץ את נדחי העם, לעוררם למלחמה בפלשתים, ולסעד ולכונן את סדרי התיאוקראטיה (ממלכת ה') על ידי אשר יסד את הבתים לבני הנביאים. ואולם אחרי כן נאלץ לעשות הנחה לרוח העם, לתקן הנהגה מלוכית והנהגת הצבא כתבנית ההנהגה אשר בין יתר עמי קדם. – עם עלית שאול למלוכה תחל התקופה הרביעית בדברי ימי א“י. האמנם כי לא קבעה התקופה הזאת את מצבה בעם בלי מלחמות וסכסוכים פנימיים. אף כי נצח שאול בגבורתו את עמון ופלשתים, בכל זאת עברה רוח רעה בינו ובין שמואל עד כי נאלץ לשוב אחור, ודוד עלה על הבמה. בתור גבור משכיל העיר את קנאת המלך שאול, ונאלץ לנוס אל ההרים ושם בחר לו כל איש מצוק ומר נפש “למתנדבים חפשים” ועמהם עבר בארץ יהודה ויחכה עד אשר נפל שאול במלחמת פלשתים אצל הר גלבוע. אכן גם הפעם לא נבחר דוד למלך על כל ישראל אך למושל ארץ יהודה, ובל”ס היה בתחלתו למס עובד להפלשתים אשר חתיתם עמדה אז עוד בתקפה על כל הארץ עד הירדן. על ממלכת הצפון (ממלכת ישראל אח"כ) משל איש בשת בן שאול, נשען על עזר שר צבאו הגבור אבנר, ורק אחרי מספר שנים כאשר נפלו איש בשת ואבנר ביד מרצחי חרש אז היה דוד למלך על כל ישראל.

דוד היה גבור נערץ עשוי לבלי חת, וע“י גבורתו הנמרצה הצליח לחזק את הממלכה בבית ומחוץ. ראשית מפעלות דוד היתה: גרוש כל עמי הנכר מגבול א”י, העיר יבוס נקרעה מיד היבוסים, ועל הר ציון יסד המלך דוד מצודה, שהיתה ברבות הימים למרכז עיר הבירה; אחרי כן הכה במלחמה בגיא רפאים את הפלשתים מכה רבה שלא יכלו להרפא ממנה ועל ידה נלחצו לעזוב את הארץ ואחרי כן החל להמיט עול קשה על יתר העמים הכנענים אשר שכנו בא“י. אחרי כן הכניע את שאר אויבי הארץ, את מואב ואת אדום, הכה את ארם אשר החיש עזר לעמון, ויחן על עיר עמון, רבת בני עמון וילכדה. ולא רק עד גבול דמשק פרש את ממשלתו כי גם על נסיך חמת אשר מדמשק פרש את ממשלתו כי גם על נסיך חמת אשר מדמשק והלאה העיף את להט חרבו וישמהו לו למס עובד. ובכל הארצות אשר לכד תקעו אנשי צבאותיו את מושבם, והממלכה רחבה ונסבה בימיו ממבוא חמת בצפון עד תפסח (טאַפּסאַקוס) שעל נהר פרת בקרן צפונית מזרחית. הקצוות האלה נחשבו עוד בדורות רבים אחרי הימים ההם לגבולות ממלכת העברים. ואף כי חדלו בפועל בכ”ז עוד נשארו בדמיון (יחזקאל מ“ז כ”ה). אכן בעוד מעט נשקפו לדוד סכנות פנימיות, בנו אבשלום קשר עליו קשר, עד כי נאלץ דוד לברוח מפני אבשלום בנו לעבר הירדן מזרחה, אך בעזרת יואב שר צבאו, הצליח אחרי כן חפצו בידו לבוא כמנצח בשערי ירושלים; עוד הפעם בערה מדורת המרידה, כי כבר היתה בימים ההם רוח יושבי המחוזות הצפוניים זרה אל יושבי הדרום, וכאשר כי דוד תקע את מושבו בדרום וישוה הוד והדר על ירושלים וישם שם את המרכז, על כן חרה בו אף יושבי הצפון ותהי ידם במעל לחולל את המרידה השניה, שהוסיפה להרגיז את מנוחת המלך עד אשר שָׂם לה קץ בגבורתו ובחכמתו המדינית. אכן למרות כל המלחמות והתגרות והמדנים האלה עלו חיי האומה הרוחניים עד מרום קצם בתקופה ההיא. סדרי החצר נערכו כתבנית משטרי חצרות המלכים הגדולים בימים ההם. אף החלו בני ישראל לבנות בנינים גדולים לתלפיות למלכים ולבניהם, ככל אשר אנו רואים בין העמים העומדים ברום סלם ההשכלה בימי קדם ובדורות החדשים. אז קבע דוד את ספירת העם הראשונה ויכונן לו צבא מסודר ועומד וגם שומרים לראשו לקח לו. וגם הגדיל דוד והאדיר את רגש הדת, בהיותו בעצמו מלא רוח ה' ומנעים זמירות. הימים ההם היו ימי האביב לספרות הנבואית. תקופת ממשלת שלמה עוד עלתה על תקופת ממשלת דוד בפעולות נמרצות לבצרון הממלכה בבית. בעוד אשר דוד יסד רק מצודה על הר ציון ואת ארון ה' הביא ירושלימה, הנה שלמה בנו הוציא את מפעל בנין המקדש למענהו, וירושלים היתה לקריה בצורה. הקשר בין העמים הסמוכים ובפרט בין ישראל ומצרים נתאמץ והמסחר עלה למעלה ראש. ואולם בעוד אשר חכמת שלמה וכשרונו עמדו לו להרים את ארצו למדרגת ארץ התבל במסחרה ובחרשת מעשיה ובמלאכת מחשבתה, הנה מעבר השני במקום מעלותיו שם מגרעותיו, כי נתן את לבו להתדמות בכל וכל אל שאר עמי הארץ. הנה כי כן עומד שלמה למופת בתור מושל חכם ואדיר, אך תקופת זיוו היתה קצרה ולא לעולם חֹסן, כי אחרי הגאון בא השבר. דמשק נקרעה מעל הממלכה, אדום מרד וגם בבית פנימה החלו מדנים. אחרי מות שלמה נחלקה הארץ, לפצעה ולחבורתה, לשתי פלגות; אז תחל התקופה החמישית הנמשכת עד נפול הארץ ביד צר. לבירת ממלכת הצפון נבחרה מטעם ירבעם העיר שכם ואחריה תרצה ובאחרונה הרים עמרי את העיר שמרון למעלת עיר מלוכה. על ידי המדנים ודברי ריבות בין מלכות יהודה ובין מלכות ישראל, הוקל הדבר לאויבים מחוץ לנצח את שניהם גם יחד לעתים לא רחוקות. נסיכי דמשק ערכו פעם בפעם מלחמה על ממלכת ישראל, ורק בימי ירבעם נכנעו מפני בני ישראל. מן הזמן ההוא נשאר הזכרון העתיק והכביר לימים מכל הזכרונות שנשארו לפליטה מזמן הקדום הלא הוא עמוד האבן של מישע מלך מואב (ערך 896 לפני סה"נ). בעוד אשר מעבר האחד פרצה עבודת האלילים בא“י, ע”י תאות ההמון לע“ז שהיתה תקועה בלבם בכח גדול וגם ע”י בנות הנכר שנשאו למלכי ישראל (איזבל בישראל ועתליה ביהודה), הנה מעבר השני הרימה התיאוקראטיה (ממלכת ה') את ראשה ע“י הנביאים, ובממלכת הצפון פעלו הנביאים אליהו ואלישע נגד רוח נביאי הבעל והות לבם ומזמותיהם הנמבזות. אך כאשר התנשאה ממלכת יהודה לגבורה ולגדולה פרצו בני אשור מצפון, והמלך אחז לא עצר כח להגן על מלכות יהודה מפני ממלכת ישראל הצוררת לה, ויכרות ברית עם אשור. וירם מס הוא וגם המלך חזקיהו שעלה אחריו למלוכה, לאוצר אשור. אחרי הדברים האלה חרבה מלכות ישראל, בני ישראל גורשו לפאת מזרח, ובמקומם באו עמים חדשים, כאשר תוכיחינה כתבות האשורים שנשארו לפליטה מן העת ההיא. בעת ההיא עבד הנביא ישעיה את עבודת הקדש על הרי ישראל, הוא הוכיח את העם על פשעיו ויורה לו דרך אחרת העולה למעלה אל האשר והשלום. ואולם הנביא דבר, ועניני המדינות רצו את ארחם הלוך וקרוב אל תהום האסון. המלך חזקיהו כרת ברית עם מצרים וכוש, ולרגלי הדבר הזה יצא סנחריב מלך אשור למלחמה על שניהם יחד. אכן לכידת ירושלים לא עלתה ביד סנחריב כי פרץ הנגף במחנהו. הנה כן היתה ארץ יהודה לכדור המשחק בין מצרים ואשור, עבודת האליל מצאה לה קן בארץ עד ימי יאשיהו אשר השיב את עטרת דת ישראל ליושנה. בימי המלך הזה נחה רוח הנבואה על ירמיהו. בשנת 599 לפני סה”נ נהרסה ממלכת יהודה ונבוכדנאצר הוליך בשבי את המלך יהויכין עם עשרת אלפים מבני האלופים והשועים ומרום עם הארץ. אז קם המלך האחרון צדקיה וינס את כחו להמיש את עול נבוכדנאצר מעל צוארו, אך קץ המסה הזאת אשר נסה העם לעמוד על נפשו היה נורא מאד. ירושלים נלכדה ויתר העם הלכו בלא כח בשבי. בגלגולי המקרים האלה נהרסה ממלכת היהודים בכל חלקיה, ואז החלה תקופה חדשה לבני ישראל, תקופת ההכנעה והשפלות בתור עם מדיני ותקופת העוז והרוממות להדת והספרות.

ויהי כאשר לכד כורש מלך פרס את העיר בבל ויעבר קול בכל מלכותו כי הרשיום נתון ליהודים לשוב אל ארצם, אז שבו בני יהודה אשר ישבו מקדם בדרומה של א“י, וגם מהם אך שרידים מעטים שבו. מלאכת המקדש החדש, אשר נפסקה פעמים רבות ע”י תחבולות השמרונים, יצאה לפעולות לרגלי הכח המעורר שהשפיעו חגי ומלאכי. עזרא הצליל את כל אשר שרד מן הדת והספרות והוא עם נחמיה כוננו את משטרי עבודת אלהים כראוי. אך השמרונים לא ידעו שָלֵו, וכראותם כי היהודים בנו להם מקדש, אז כוננו להם גם הם מרכז לעבודתם על הר גרזים. אז באה תקופת שבתון פנימי עד שנת 332 (לפני סה"נ), אשר אז החלה ממשלת מוקדון, וארץ פלשתינה היתה למקום מערכות המלחמה בין הבאים אחרי אכסנדר. עוד לפני המהפכה העזה אשר נעשתה בארצות הקדם ע“י מלחמות אלכסנדר, כבר נראו עקבות פעולת היונים בפלשתינה, ובפרט במקומות החופים; אחרי כן הוצב מצב לצבא וגם ערים חדשות נוסדו ע”י היונים ובעדם בטבור א“י. אז פרצה גם שפת יון בפלשתינא, ונעזרה בסיוע היהודים האלכסנדרונים מרביצי חכמת יון במצרים, ותתכונן מפלגה בין היהודים לשום אחדות ואחוה ביניהם ובין היונים, ובראש המפלגה עמד הכהן הגדול יַזוֹן. לרגלי ריבי המפלגות פרצה מלחמה עזה, והמלך אנטיוכס עפפאנעס הראה את נחת זרועו באכזריות נוראה. המקדםש חֻלל, הדת נאסרה, ושלומי אמוני ישראל נלאו מהכיל את השערוריה וישלפו חרבם מתערה. בראש מגני הארץ עמד הכהן מתתיהו לבית החשמונאים. בנו יהודה הכה את הסוריים מכה רבה ויחנך את המקדש ויעביר את הגלולים מן הארץ. בימי משול החשמונאים באה תקופת אשר וחפש לאומי ליהודים, בערך אל התקופות הרעות שקדמו לזו, וגם גדלה ורחבה ארץ יהודה ברוחב רב ובהיקף גדול בימי יוחנן הורקנוס. בראש הממלכה עמד הכהן הגדול ותהי ידו אמונה בעניני שמים ובעניני הארץ. אך בשנת 63 (לפני סה"נ) כאשר התערבו הרומאים בדברי הריב אשר בין החשמונאים, או אבד ניר לחפש מלכות יהודה, ופאמפעיוס לכד את ירושלים. הורקנוס השני לבית החשמונאים משל תחת אפוטרופסות הרומאים, איפת זכויותיו למשול ולשלוט נמעטה במדה זעומה והסאה נמחקה, ולצדו תפשו האדומי אנטיפטר ואחרי כן בניו פזאל והורדוס את רסן עניני הממשלה בידם. בשנת 40 לפני סה”נ בזזו הפרתים בכל ארץ סוריא ופלשתינה בזה רבה. במבוכת הימים ההם ידע הורדוס תחבולות להגיע אל הממשלה בעזרת הרומאים, ובשנת 37 (לפני סה"נ) לכד את ירושלים וייסד בה את ממשלתו על תלה. הוא הסתפח אל דגל הרומאים ויתמכר אליהם בכל לב ונפש. בפקודתו נבנו בירושלים בנינים רבים לפי רוח הרומאים וגם את בנין המקדש תקן לפי רוחו; אך היהודים אשר לבם רד עם אל הביטו בדאבה על ממשלת הזר. אחרי מות הורדוס נחלקה הארץ בין בניו. לפיליפפוס נתנה ארץ ההויראן (בשן); להורדוס אנטיפס נתנה מדינת הגליל ופעראָאַ (עבר הירדן מזרחה); לרכעלֶאוס נתנה שמרון ויהודה ואדום, ואח“כ נספחו הנפות האלה אל המדינה הרומית “סוריא” ונציבים רומאים נתמנו שם. אחרי הימים ההם כאשר עלתה אכזריות הרומאים הרחק מגבול כח הסבל של היהודים, וימרדו הפריצים בגעססיוס פלאָרוס, ובירושלים פרצו מדנים בין המפלגות וילכוד טיטוס את העיר ויהרס את המקדש ויפל ביהודים רב. ואף כי חלק גדול מן העם נפזר לכל עבר והנשארים כרעו נפלו בלא כח, בכל זאת התלקחה אש המלחמה עוד הפעם ע”י שמעון בר כוכבא אשר קשר את המלחמה על הרומאים, ואחרי שלש שנים ומחצה השקיטו הרומאים את סערת המרידה ושרידי הממלכה נפלו ונהרסו והיו כלא היו; ירושלים היתה לקולוניה רומאית וליהודים נאסר לשבת בה. בסוריא היתה אנטיוכיא לעיר ראשית. היא נוסדה ע“י סעלעאוקוס ניקאטור למזכרת אביו. סמוכה במדרגה לאנטיוכיא, עלתה דגם דמשק כפורחת. בכל ארץ סוריא דבר העם ארמית וגם יונית ורומית החלו להתאזרח בארץ ההיא. בימי היונים והרומים נבנו בנינים גדולים ובצורים בכל חלקי א”י וגם במחוזות הרחוקים. בשנים הראשונות לסה“נ עלתה גם העיר פאלמירא (תדמור) לגדולה, ותהי משך שנים רבות לבירת ממלכה מיוחדת, ועוד עד היום נשארו שם שרידי הבנינים העתיקים המפליאים כל עין בתועפות חסנם. אם אמנם כביר מצאה יד הרומאים בא”י לשפוך את רוח ממשלתם והשכלתם מסביב, בכל זאת חלפו עקבות הרומאים עם התחלה תקופת הערביאים, וגם רוב השמות שקראו הרומאים לערי א"י חלפו והשמות העתיקים שבו לקדמתם (כמו עכו במקום פטאלמעאוס). אות הוא, כי השכלת בני המערב לא הכתה שם מעולם שרשים חזקים.

כל סוריא הנוצרית עם סגולותיה והשכלתה הפורחת בעודנה באבה נפלה בשנת 611 (אחרי סה"נ) ביד כאזרא מלך הפרסים ותשאר בידו משך עשר שנים. אך מן העת ההיא והלאה קמו אויבים עצומים מאלה לנגד הקסרים הביצצאנטים, הלא הם הערביים. שבטי ערבים ישבו מקדם קדמתה במדבר סוריא ויכתתו רגליהם הלוך ונסוע בנדודים בלי הפוגות עד ארם נהרים. במאות הראשונות לסה“נ נראתה תנועה עצומה בין הערביים, והאותות המבשרים חליפה ומהפכה קרובה החלו להתנכר בבליטה ניכרת לעין. שבטים רבים מיושבי ערב הדרומית פלסו להם נתיב צפונה, נלחצים בתגרת יד מלחמות ומקרים שונים, ויתורו להם מנוח לכף רגליהם. הערביים הדרומיים האלה (יקטנידים או כותנידים) היו עם גדול אשר כבר הצטיין בימי קדם בכשרון המעשה ובשאר רוח; הם נושבו בארץ סוריא, ובפרט תקעו את יתדם בארץ הבשן (הויראן), וכצוררים עמדו על קו הניגוד לעמתם יושבי ערב הצפונית. הפירוד בין שני העמים העלה עוד נשאר עד הזמן הזה והוא נִכר במלחמות הגדולות אשר בין הכיסיטים והתימנים. במאות האחרונות לפני לֶדֶת דת המושלמנית, החלו הערביים להתערב בעניני ממשלת הביצצאנטינים ולהכנס בעובי הקורה על גדות נהר פרת ובסוריא וביחוד בגליל הויראן; אך בטרם חברתם דת אחת במחברת לא היתה מהם סכנה להביצצאנטים, והסכנה צמחה אך כאשר נאחדו הערביים ע”י הדת. ומאז שפך עליהם מחמד את רוח דתו וממשלתו הוסיפו אֹמץ וחיל ויפילו חתיתם על הביצצאנטים. הגם כי רובם פעלו יותר מתשוקת שלל ובִזה מאשר פעלו בכח התלהבות הדת, אך יהיה איך שיהיה, הביצצאנטים ראו כי לצלע הם נכונים. בתחלת ימי ממשלת הכליף השני, אָמאַר, אשר במעשי תקפו וגבורתו הועיל יותר להתאחדות הערביים מאשר פעל מחמד ברוח קדשו, נפתחה סוריא אחרי המלחמה הכבדה על נהר היעראמיצעם (ירמוק), ובמהרה אח"כ (635) נלכדה דמשק ביד שרי הצבא חליד ואבו עובידה. במשך עת קצרה ננערו הביצצאנטים מכל סוריא עד אלעפפא; ואָמאַר בעצמו ובכבודו היה בקרב המחנה בעת אשר נלכדה לפני הערביים, העיר ירושלים, שגם הם עונים אחריה מקודשת מקודשת, בפרט מן העת אשר החזיקו בה. העיר צעזארעא עוד עמדה על תלה זמן ארוך כי הגֵנו עליה מגניה בגבורה נמרצה; אך כאשר התאחדו הערביים בדרום עם הערביים בצפון ויעלו בהמונים המונים מכל עבר, אז נשבתה ממשלת הביצצאנטים כליל מן הארץ. נוצרים לאין מספר הומתו, ועל הנשארים בחיים הוטל לשלם מס מדי שנה בשנה בעד החנינה הנתונה להם, ובתי תפלת הנוצרים נתהפכו לבתי מסגוד המושלמנים. במקומות רבים תקעו אנשי צבא ערביים את מושבם. תקופת האושר החלה בסוריא, אחרי אשר הומת הכליף הרביעי עלי חתן מחמד. כי בימים ההם עברה רוח מדנים על הערביים, והאצילים בני היחש במעקקא לטשו עין זעם על החדשים מקרוב באו אשר בלי מגלת יוחסין ובלי זכות אבות הצליחו והגדילו פעלים, ותהי זאת רק תנועה מדינית. כי באמת לא היה עוד שרש אמונת מחמד חזק בארץ בעת ההיא, ורק אחרי הנצחונות הגדולים קנתה לה האמונה את לב כל פנות העם. רבים מן המאמינים החזיקו במעוז עלי ויחשבוהו לאיש היחיד אשר לו משפט הירושה, ואת שאר הכליפים חשבו לגוזלי הירושה. מן המפלגה ההיא יצאה מפלגת השיעיתים, הלא הם המושלמנים היושבים עד היום בארץ פרס. מלבד זה פרצה גם השנאה בין משפחות שונות ושבטים שונים מבני לאום הערביים, ותהי יד איש ברעהו במלחמות גדולות. אך אצילי מעקקא נצחו את עלי ומושב הכַּליפאט נעתק ממודינה לדמשק, מפאת כי דמשק תשתרע במרכז ארץ סוריא, ולמרבה המשרה והאחדות היה מהנחוץ לכונן שם את נקודת הממשלה הראשית. אחרי כן עלה ביד מוּאוויא להוריש את הכליפאט להעמעיארען הבאים אחריו; ביניהם נמצאו מושלים רבים, גבורים וחכמים. עוד בימי מואַוויאַ, חדרו גבורי המושלמנים עד ארץ הודו ועד טבור אזיא, עד הים האטלאנטי ועד קאנסטאנטינאפאל; ואולם גאון עוז הערביים נשבר. בראשית בואם לארץ סוריא, באו כגבורים נערצים, קטן וגדול שוים ונאחדים בברית האחדות, לא ידעו תאות המותרות, וארחות חייהם היו פשוטות, אך בעלות מצבם לרום המדרגה ותכון בידם ממלכה גדולה וחזקה השלטת בלי מצרים, וחיי מלכיהם ומושליהם פשטו את הצורה הקדומה ולבשו צורה חדשה, הרבו הוד והדר. אז למדו הערביים גם אל דרכי משכילי עמי יפת ויחלו להציב להם ציונים בחכמת הבניה, לבנות היכלי שן ולהקים עמודי זכרון. בעת ההיא חל פרק פריחת הספרות הערבית. בימי העמעיאדען רפה רגש הדת בין המושלמנים ולאט לאט נבלעו עניני הדת בעניני המדינה.

אכן חק הוא בחקי תולדות האדם, כי כאשר יצעד רוח האנושי צעד אחד קדימה, אז ישוב וירתע לאחור, על כן יאמרו המושלים כי אחרי הפראגרעסס (קדמא ואולא) תבוא הרעאקציאן (נסוג-אחור) וכן היה גם בעולם המושלמני. המקום אשר שם נראתה הרעאקציאן בראשונה, היא ארץ פרס. הפרסיים ראו ראשית להם לחפש תנואות על העמעיאדים, שאינם שומרים את חוקי הדת כראוי; המשפחה השלטת החדשה, האבאססידען, אשר מקום מולדתה העיר הנקדשה מעקקא, החזיקה בכל תחבולות להתנשא על שאר המושלים, אף הגיעה אל תכליתה, כי בעצתה נרצחו כל השליטים חרש ברצח איום מאד (750). אז נעתק מרכז הממשלה לארם נהרים בין נהר פרת וחדקל. כמו בימי העמעיאדען כן גם בימים שאחריהם היתה סוריא למקום המחזה לריבי מפלגות; ומלבד הקנאה והשנאה בין התקיפים השונים שהתיחשו למלוכה, קמו פרחו מפלגות חדשות שרצו לעקור את הכל, להפוך את הקערה על פיה, ויש מהם אשר שטתם היתה דומה דמיון רב לשטת בעלי החברה (קאממוניסטים) בזמן הזה. קורות ימי ממשלת המושלים הערביים מן העת ההיא תערכינה לפנינו מלחמות בלי חשך ומדנים פנימיים, מרמת ערומים ושערוריות מרצחי חרש. בסוריא בכלל וכדמשק בפרט נוסדו בתי מדרש רבים בימי המלך הארון אל רַשִׁיד אשר היה מעוז לחכמה ומודע לבינה. את ספרי הפילוסופים היונים קבלו מיד הסוריים, וספרות הסוריים נתפתחה ונתבכרה די צרכה ותלך הלוך וקרוב אל השלמות גם בימי משול המושלמנים בארץ. גם את חכמת הרפואה, התבונה וההנדסה קבלו הערביים מן היונים, והם בראו ברוחם אך מעט חדשות ונצורות בעולם המדע. גם בהתפתחות לשון ערבית שהיא מושלמת ומשוכללת בתכלית השכלול, לקחו הפרסיים חלק בראש. ענפים רבים מענפי החכמה נשענו אל הקאראן ובאוריו; גם הרבו המלומדים עמל וטרח לאסוף וללקט ולחבר את התורה שבע“פ שנשארה אחרי נביאם. אכן כל המדעים שעסקו בהם הערביים, הגדילום והרהיבום לרחב ולא לעומק; הנה כן למשל, לא עלתה מעולם בידי הערביאים לקנות להם את הכשרון לכתוב את דברי הימים ברוח חקירה ובקרת, אך מנו את המקרים כרוכלא ויחרזום בחרוזים, ראשו של מקרה זה בצד עיקרו של מקרה זה. הנה כן צבתה ספרות הערביים בזמן קצר במדה מרובה, ובפרט גדל חלק חכמת האלהות וחכמת דת ודין האוחזת בעקבה, ועוד היום יחוברו ספרים ע”י הערביים באופן ובדרך הקדמונים באריכות שאין דוגמתה בספרות זולתם ובעכטיט מליצה מרבה להכיל. העובר ושב בארצות הקדם אשר יפגוש בדרכו אך את המתורגמן או את מושכי האתונות, לא יוכל לברוא לו מושג מעושר החיים הרוחניים בין הערביים. המצאת הדפוס, שהערביים החלו להשתמש בה בראשית המאה הנכחית תועיל הרבה מאד להרחבת המדע; בסוריא נתונה העבודה הרבה בבתי הדפוס בבירות. ובמצרים בדפוסי בולאק; ולדוגמא נזכיר כי ספר גדול אחד המכיל את מסרת הספורים ע"ד מחמד, עם יקר מחירו, נמכר זה מקרוב מעיר קאהירא ליתר ערי הקדם במספר 7000 עקזעמפלאריס.

ע“י המדנים בין אחים הלכה האחדות תמס בקרב הכַּלִיַפאט פנימה. גם בארץ סוריא קמו משפחות שליטות ותחלנה לבנות במה לעצמן. כן גברו ההאמדאנידען במאפסיל על סוריא הצפונית וישלטו ימים רבים באלעפפא. בין יתר המושלים השתרר שם משנת 944 והלאה המושל האדיר סייף אל דוילע, בעוד אשר הכליפים בבגדד השתקעו בתענוגותיהם וכחם עזבם. בערי הגבול נרגש הצורך בין התושבים להתחזק ולעמוד על נפשם מפני היונים הפורצים וממשמשים ובאים. בדמשק גברו אז הפאטימידען כובשי מצרים, ובעת המהפכות הגדולות במחצית השניה של המאה העשירית כבשו הם את כל ארץ סוריא. בפרט הכי נכבדה היתה לסוריא תקופת ממשלת האקים בְּיַמְרְ איללאה (משנת 996). עוד מראש לא בסתר נצבו הפאטימידען על קו הניגוד לעמת הדת המושלמנית, ובימי האקים נחה רוח שגעון על הממשלה והעם להתפלסף ולבדות מלבם שִׁטות של שטות באמונות ודעות זרות (כת הדרוזים בסוריא תחשוב את האקים עד היום להצטמצמות האלהות). בסוריא הצפונית גברו לקץ המאה הי”א האֶקלידים והמִרדסידים עד אשר גורשו בשנת 1086 ע"י הסעלדיוקידים. הם היו מנהיגי שבטים תוגרים נודדים אשר באו מאזיא התיכונה בפעם הראשונה לחומי רשף ומלאי תאות כבוש. בכמה חלקי ארץ סוריא היתה יד האסאסינים תקיפה, היא מפלגת אנשים עזי נפש אשר גזרו על ימין ויחמסו על שמאל ויעשו שערוריות נוראות בארץ, וזרועם הושיעה להם לתקוע יתדם כמבצרים אחרים. אחרי מות מאלעקשאש נפלגה ממלכת הסעלדיוקים לשתי פלגות, הפלגה האחת תקעה את יתדה בדמשק, והשניה נוסדה באלעפפא.

המבוכות האלה בקרב ממשלות הערביים, עמדו למתי מעט נוסעי הצלב להצליח ולהרחיב מצעדם, באלדואין עצר כח להכניע את כל סוריא הצפונית עד ארם נהרים ובאסמונד לכד בשנת 1098 את אנטוכיא; אך אל דמשק השתערו ולא יכלו לה. ואולם גם בין נוסעי הצלב פרצו מדנים והתלקחה שנאה עזה. ההתלהבות של דת אשר העירה בעצם וראשונה את נוסעי הצלב למסעם נשקעה ותחלש וחפצי המדינה עמדו בשורה ראשונה; רק אחרי לכידת ירושלים (1099) ע“י נוסעי הצלב ראו המושלמנים את הסכנה הנשקפת להם. אך הקנאה והתחרות בין מושלי המושלמנים, עזרו לנוסעי הצלב עוד משך זמן ידוע להחזיק מעמד בפלשתינה. אחרי גאטטפריד הבויללאני מלך ירושלים הראשון (1100) מלך אחיו, באלדואין הראשון. תקופת ממשלת המלך הבא אחריו, באלדואין השני, היא לזכרון בדברי הימים בתור פרק הרוממות של ממשלת הנוצרים בא”י, ובעת ההיא נוסדו שתי חברות הנזירים היאהאנניטער והטעמפלער אשר ידם תקיפה עוד היום בארץ. ואולם בשנת 1136 שם העמיר הגבור זענני מעצור לגבורת הפראנקים ולסערת רוחם. בסוריא הצפונית נסה הקיסר הביצאנטי יאהאננעס עוד הפעם את כחו להתערב בריב אשר בין הנוצרים והמושלמנים, אך נלחץ לעזוב את מרומי שדה קטל ואז נסבה גם עדעססא להעֶמִיר זענגי (1144). זענגי מת בתור מושל מאסול, מעזאפאטאמיה וחלק גדול של ארץ סוריא; ואת הדוכסוס אלעפפא הניח לבנו נורעדדין. כאשר לכד זה האחרון את עדעססא שניה (1146), אז יצא מסע הצלב השני לפעלו (1149 – 1147). אך הפראנקים לא עצרו כח לעשות דבר; לכידת דמשק לא עלתה בידם לרגלי זממי נוצרים יושבי ארץ הקדם שעמדו להם לשטן. נורעדדין לקח מן הפראנקים לאחת אחת את אחוזותיהם ויביא גם את דמשק, אשר עד הימים ההם היה צל ממשלה אחרת פרוש עליה, אל תחת יד ממשלתו. בארץ מצרים התעבר על ריב לא לו ע“י שר צבאו שירקו, ועמו עוד הקורדי פאלאהעדין (סאלאדין). האיש הכביר הזה ידע את אשר לפניו ועד מהרה עלתה בידו ללכוד את ארץ מצרים; אחרי מות נורעדדין בשנת 1173, החזיק האיש הזה בקרנות המקרה אשר בא לידו בפרוץ מריבות בסוריא ויבוא גם הוא בין המריבים למען מצוא תחבולה ותואנה ללכוד את הארץ בכחו ובעצם ידו, והנה כן היה סאלאדין לראש צוררי הפראנקים בעלי הנהגת מסעי הצלב. אז עשו המלך המולך בירושלים גידא הלוזיגנאני מוג הלב והמושל סאלאדין חוזה ביניהם לשבות ממלחמה לפי שעה, והמלך הנוצרי גידא הלוזיניאני בגד בחוזה אשר עשה וישלוף את החרב מתערה בעת אשר היה לו לשמור את מוצא שפתיו ולשבות, אז התלקחה אש המלחמה; ובמלחמה על יד האטטין הכה סאלאדין את הפראנקים מכה רבה ואז נפלה כל ארץ פלשתינה בידו, בכל זאת לא הקשיח את לבו ויראה רוח נדיבה להנוצרים המנוצחים. מפלת ירושלים הטילה סער גדול בארצות המערב, ומסע-צלב שלישי סלל לו את הדרך. המנהל הראשי למסע המחנות, הקיסר האשכנזי פרידריך הראשון טבע בציליציה. העיר עכו ( St. Jeanne d’Acre ) היתה כמטרה לחצי הפראנקים, כי אניות הצרפתים והאנגלים השתערו אליה ויצורו עליה ימים רבים. ובאחרונה לכדוה בשנת 1191, אך המריבות בין מנהיגי מסע הצלב, ובפרט בין ריכארד לב האריה באנגליא ובין פיליפפ אויגוסט בצרפת חבלו את יגיע נוסעי הצלב אשר עמלו ויגעו ללכוד את ירושלים. אם אמנם מלך אנגליא היה גבור בגבורים, בכל זאת לא הצליח בידו לבוא עם סאלאדין לכלל תנאי שלום רצויים וטובים, בלתי אם זאת השיג ממנו כי את חבל-הים הצר השאיר סלאלאדין להנוצרים, אף נתן להם ברוח נדיבה את הרשיון לבוא פעם בפעם בשערי ירושלים להשתטח על קבר קדושם. במהרה אחרי אשר עזבו הפראנקים את הארץ, מת סאלאדין; ממלכתו התפוצצה לרסיסים, אך מליק אל עַדִיל עוד הרע הציק להפראנקים עד מאד. מסע הצלב הרביעי בשנת 1204 עלה בתהו ולא הביא תועלת להטבת מצב הפראנקים בא”י כמו שלא הועיל המסע הקודם לו. במסעות האלה לקחו הערים האיטאלקיות פיזא, גענוא, ווענעדיג, חלק גדול, בעבור עניני המסחר. גם מסע הצלב החמישי, אשר מנהיגו היה המלך אנדרעאס האונגארי לא היה לעזר ולהועיל (1217). אך על ידי תחבולות מדיניות ושלשלת מקרים נפלאים הצליח הדבר ביד הקיסר פרידריך השני, האפיקורוס המנודה מאת האפיפור והנלחץ אח"כ להשתתף במסע הצלב, לפרוש את צלו על ירושלים על משך עשר שנים, על פי פשר של שלום (1229). סוריא היתה אז מקום מועדי נסיכי ערב קטנים, ובפרט נסיכי איובידין. עוד הפעם נסו אנשי צבא נוסעי צלב צרפתים להראות כחם בפלשתינה (1240). אך העמל היה לריק. וכן גם המסע האחרון הנפקד על ידי לודוויג הקדוש בשנת 1248 כל עמת שבא כן הלך ולא פעל מאומה.

בין כה וכה יצא אויב חדש מסבכו וידרוך על במתי סוריא: גדודים גדודים אשר נהרו באו מאזיא התיכונה החריבו את סוריא עוד לפני שנת 1240; ובאחרונה תקעו להם יתד במקום נאמן בסוריא הצפונית, אך לרגלי סוף המלחמות בין המלכים אשר כל אחד מהם חפץ למלוך, נפוצו נפזרו הגדודים האלה בכל הארץ ויבואו עד ירושלים, ושם סערת רוחם חמה יצאה על הנוצרים ועל כל הנוגע אל דת הנוצרית. בני הגדודים האלה קבלו מָרוּת אצל הנסיכים הערביים, כי זה היה דרך הנסיכים להרבות להם עבדים בפרט מבני הגדודים ופראי המדבר. ואחרי כן קרעו העבדים האלה את הממשלה אליהם במצרים; אלבוק, מיסד ממלכת המאמעלוקים הקדיש מלחמה על נזיר נסיך האיובידען בסוריא הצפונית. המאנגאלים הוסיפו און והרהיבו עוז בנפשם; לממלכת הכליפים בבגדד כבר שמו קץ מאז ועתה נטו את כידונם נגד נזיר. הולאנו לכד את העיר אלעפפא (חאלעב) [1260], ומשם נסע הלוך ונסוע בכל ארץ סוריא שלול ובזוז, הרוס והחרב בלי מלחמה ככל מקום בואו; אך דמשק לא נהרסה על ידו יען מהרה להכנע מפניו. אך על גבול מצרים נאלץ הולאנו לשוב אחור, והסולטאן של המאמעלוקים קאטוז לכד בעזר שר צבאו המפואר ביבארס כמעט את כל ארץ סוריא מיד המאנגאלים, ואחרי הנצחון הזה נדח קאטוז משאתו על ידי ביבארס, ויהי ביבארס למלך על שתי הארצות, אף כי התחרו המאנגאלים בכל עוז לקרוע את המלוכה מידו. וגם לשרידי צבאות הפראנקים אשר שרדו עוד בפלשתינה לא נתן מנוח, יען כי ידם היתה בקשר עם המאנגאלים: הוא לכד את קסריא ואת ארסוף בשנת 1265, את צפת ואת יפו בשנת 1266, את אנטוכיא בשנת 1268, וגם הציק להאסאסינים בסוריא מאד. לא עברה לו שנה בלי מלחמה, ועוד היום נמצא שמו חרות על עמודי אבן ומבצרים רבים בארץ סוריא. ביבארס מת בשנת 1277, ובנו מוג הלב הוסר ממלוכה ע“י העמיר קילאבו בשנת 1279. גם מן השר הגדול הזה עוד נמצא זכרונות רבים בסוריא. את נחלת הפראנקים בפלשתינה הקטין והצר מאד, עד כי לא נשארו להם בלתי אם ערי החוף, ובשנת 1291 גורשו הפראנקים מפלשתינה כליל אחרי חורבן עכו. אחרי הימים ההם, דברי ימי סוריא עניים הם בקורות נכבדות וחדשות ונצורות. מלחמות המאמעלוקען, ומשנת 1382 מלחמות הסולטאנים הטשערקעססים, שהסתבכו ונקשרו בהם שרי המחוזות ונציבי המאנגאלים ומושלי פרס, הן חוזרות חלילה בלי הפוגות, מבלי אשר יֵראו לנו על במת המפעלות ההם אנשים כבירי כח ונִשׂאֵי הכשרון, ודברי ימי המאמעלוקין הלא הם כתובים בדברי ימי מצרים, חלק מחלקיהם ועצם מעצמיהם, הנה כן התמו תודות סוריא, יען כי מני אז חדלה סוריא לקחת חלק בהליכות עולם הכללי, לא השפיעה על דברי ימי העולם ולא הושפעה מהם וגם לא עלתה לגדולה. ע”י מסע ההרג והאבדן, החמס והשערוריה אשר בהם עלו המאנגאלים בימי תימור (1400) כשואה על סוריא, ירד מצבה פלאים ובכל רחבי הארץ הוצעו חללים לאין מספר. חכמים וחרשי מעשה רבים וביניהם גם לוטשי כלי נשק מעיר דמשק הובאו לסאמאקאנד. – בשנת 1516 פרצה המלחמה בין האָסמאנים והמאמעלוקים, והסולטאן סעלים הכה את המאמעלוקים מכה אכזריה במלחמה אשר אצל אלעפפא. אז נלכדה כל ארץ סוריא מאת האָסמאנים, ומן העת ההיא הוטל גורל הארץ בחיק ממלכת האסמאנים ותקשר סוריא בהתוגר בקשר אמיץ ותחלק עמו חלק כחלק. הסולטאנים מתימרים בכבוד יורשי משפט הכליפים, אף כי הערביים מערערים מאז נגד ההתיחסות הזאת. בבוא נאפאלעאן הראשון ממלחמותיו במצרים, לכד בשנת 1799 את יפו ויצר על עכו; ויקדש מלחמה על התוגרים בעמק יזרעאל (עזדרלון) ויבוא עד צפת ונצרת. עד המאה הנכחית לא ידעה סוריא שלום בעצמיה, אך בימי הסולטאן מחמוד (1839 – 1809) ימים טובים ומעטים היו לסוריא, כי הוא החל לתקן סדרים חדשים בארץ. הוא שם פקידים ושוטרים ויכונן צבא ערוך בכל וגם צבא-עדים יסד כמשפט ערי איירופא ועוד. בעת החדשה החלו ליסד בארץ סוריא גם בת“ס למתחילים, ואולם כמובן יחסרו לע”ע מורים ותלמידים. בשנת 1831 בקש מושל מצרים, מחמד עלי, תואנות על עבדאללה פחה אשר שלט אז בסוריא ויעל על הארץ בסערת מלחמה הוא ועוזרו מושל הדרוזים העמיר בעשיר. בן מחמד עלי, הגבור הנערץ אברהים פחה אשר עשה לו שם בגבורתו לכד את עכו ואת דמשק ויך את התוגרים אצל חמת ובילאן וגם מחוץ לגבול סוריא שפך רוח ממשלתו בגבורה נמרצה. ולולא ממשלות איירופא אשר עמדו לו לשטן בדרך אזי הגיע גם עד שערי קאנסטאנטינופול ששמה היו פניו מועדות, אך ממשלות איירופא התערבו בריב הזה, וחפצן הצליח בידן לשום שלום בין המצרים והתוגרים. אבן ממשלת מצרים לא עשתה את אשר הבטיחה לעשות לטובת סוריא, אך הרימה מסים וארנוניות, מצצה ובלעה בממשלת התוגר. האמנם כי אין להטיל ספק בכוונת מחמד עלי הרצויה, אך הדרכים אשר בהן בחר לעלות אל מטרתו לא היו מסוגלות לכך, ובפרט כי דבקה בו תאות עריצות, היא התאוה אשר תדבק בכל מתנשא למלוך בכח עצמו, ותאותו זאת העירה נגדו את חמת העם בסוריא. בשנת 1834 פרצה נגדו מרידה בפלשתינה, ועד מהרה שככה הסערה ותקם לדממה, אך על הדרוזים והבעדואינים לא יכלו המנצחים להתגבר. עוד הפעם חכה אברהים פחה את התוגרים בשנת 1839 אצל ניזיב, ואז היה גם מאלטקע במחנה התוגרים. בכל זאת גברה הרוח הרעה בסוריא לרגלי החוקים הקשים והחובות שהטיל מושל מצרים על יושבי הארץ משא לעיפה; בשנת 1840 מרדו יושבי הלבנון, ואז חדלה גם ממשלת צרפת לפרוש את צלה על מחמד עלי, עד כי יצאו אנגליא ואוסטריא מגדרן ללחום מלחמת התוגרים ולריב את ריבם, וילכדו את סוריא בשנת 1840 וישיבוה אל הסולטאן עבדול מעדזיד, ובאחרונה המטיר גאפיער פחים ואש על מבצר עכו ותשב כל ארץ סוריא להיות כפופה ונרצעת למשמעת ממשלת תוגרמה כבראשונה. הנה כי כן ימשלו התוגרים עוד הפעם בארץ, פסוח על הסעפים בין העמים ובעלי הדתות השונים והכרע את הכף פעם לימין ופעם לשמאל. אך עוד מקרה אחד עלינו להביא בחוברת, הלא היא המרידה בשנת 1860 אשר אז הסיתו פקידי תוגרמה את הדרוזים יושבי הלבנון ודמשק לטבוח טבח רב, רבבות נוצרים על לא חמס בכפם. אז שלחת צרפת חיל כבד מאד לסוריא לשמור את הקאתולים לבל יאונה להם אסון, ובמשך ימים רבים חנו אנשי צבא צרפת בסוריא. למן הימים ההם ועד עתה הושם לחק ולא יעבור, כי על תוגרמה מוטלת החובה לתת את משרת הפחה המושל במחוזות הלבנון על שכם איש נוצרי, והפחה הזה איננו תלוי ברצון שאר פחות הארץ לנפול מן הפחת אל הפח, אך ממרכז ממשלת תוגרמה בקאנסאטנטינופול תצא פקודתו.

הקורות אשר עברו על אחכ“י באה”ק מעת החרבן השני עד היום הלא הן ערוכות בספרי דברי הימים לבני ישראל, ואנחנו נעבור עליהן בזה רק במעוף עין. החכם בעל תבואות הארץ יחלק את הקורות האלה לארבעה זמנים. זמן הראשון משנת החרבן עד שעלו הישמעאלים וכבשו את הארץ. בשנת 3828 (לב"ע) היה החרבן ע“י טיטוס. בשנת 3844 עלה דאמיציאנוס אחי טיטוס למלוכה. הוא היה איש אכזרי ורע מעללים וירע מאד ליהודים ויצו להרוג את כל צאצאי משפחות בית דוד (לפי השערת הרי”ש הוא היה איש אכזרי ורע מעללים וירע מאד ליהודים ויצוא להרוג את כל צאצאי משפחות בית דוד (לפי השערת הרי“ש הוא הוא שבקש להרוג את רבן גמליאל כנזכר במסכת תענית דף כ”ט). ט“ו שנים מלך וימיתוהו עבדיו. בשנת 3858 מלך נערפא, הוא היה מלך חסד ואוהב היהודים ויפרוק עול פקידי רומא מעל צוארם, וימלוך שנתים ימים. בשנת 3860 מלך טראיאנוס הנודע בישרו וצדקתו, הוא טראיאנוס שצוה ליהודים לבנות את ביהמ”ק החרב (בזמן ר' יהושע בן חנינא) כנזכר בבראשית רבה פרשה ס“ד, אז החלה מלחמת בר כוכבא בביתר, והמלך טראיאנוס שלח שמה את בן אחותו הדריאנוס, וימלוך טראיאנוס י”ח שנים וימת. בשנת 3878 עלה הדריאנוס למלוכה. בשנה השנית למלכו הקדיש מלחמה על בר כוכבא בביתר ויכניעהו וגם הרס עוד ערים רבות בארץ, ושר צבאו יוליאנוס סעפערוס השחית התעיב עלילה, החרים חמשים מבצרים ותשע מאות ושמונים וחמשה מקומות וכפרים, ולפי הקבלה נהרגו אז בחרב העריץ הזה תק“ף אלף נפשות מבני ישראל, מלבד מתי רעב דבר ואש והנמכרים לעבדים. בימי ממשלתו נהרג ר' עקיבא על קדוש השם בעיר קסרין ור' חנינא כן תרדיון ור' ישבב הסופר ור' חוצפית המתורגמן ור' יהודה בן בבא ור' אלעזר בן שמוע, [כן תספר הקבלה, ואולם המבקרים בעת החדשה הטילו ספק בסדר הזמנים המקובל]. המלך העריץ הזה בנה את חרבות ירושלים ויקרא את שמה קאפיטאלינא איילא, על שמו (כי הוא נקרא איילי אדרינוס) ועל שם בית האליל יופיטער קאפיטאלינוס אשר הקים על מקום ביהמ”ק. ויעמֵד בעיר צלם כוכב ונגה, וישארו שם הצלמים על תלם עד זמן ממשלת העלענא וקונשטנטין בנה; הוא בנה גם חומה חדשה מסביב לעיר, ויאסור אִסָר על כל היהודים לבל יבואו בשערי ירושלים, ורק אחרי כן נאות לתת להם רשות לקרבה אליה, לעלות על ראשי ההרים הסמוכים לראותה. ובאחרונה קנו היהודים רשות מאת בני הנכר לבוא העירה פעם אחת בשנה ביום ט' באב לבכות על השרפה אשר שרף ה‘. בשנת 3900 עלה אנטונינוס חתן הדריאנוס למלוכה, הוא היה מלך חסד ויקרב כמו נגיד ואוהב את רבינו הקדוש כנודע מדברי התלמוד, וימלוך כ“ד שנים. בשנים 3924 מלך מרקוס אוירעליוס, ובשנת 3943 מלך קומאדוס בן מרקו ונכד אנטונינוס, ויהי רשע וצורר בכל דרכיו ויצר מאד ליהודים. בשנת 3955 מלך סעמפטעמפוס סיברי, הנודע במלחמותיו בארם נהרים (עיין לעיל). בשנת 3985 מלך אלכסנדר הנודע בחסדו וישרת לבו. בשנת 3994 פרצה מלחמה גדולה בין היהודים והשמרונים, ובראש צבא היהודים עמד שר הצבא קוידיוס, אך המלך אלכסנדר קצף על שר הצבא הזה וימיתהו. בשנת 4014 מלך טרכניאצוס לערך שנה וחצי, (ולדעת הרי"ש הוא טראכינוס הרשע שהחריב אלכסנדריא של מצרים כנזכר במדרש איכה). בשנת 4049 מלך דיאוקלינסיוס או דיקליטינוס רועה חזירי (הנזכר במדרש רבה פ' תולדות) והוא ישב בבאניאס (כנז' במדרש הנ"ל) והוא חפר ים חמץ (חמס או האָמם על המפה בצד צפון, ובשם חמץ נזכר בירושלמי סוף מס' כלאים), ומימי המלך הזה נשאר עד היום באלכסנדריא של מצרים עמוד אבן גדול הנקרא עמוד דיקליטינוס או עמוד פאמפעיוס. בשנת 4072 החלה ממשלת הנוצרים הביצאנטים, אז מלך קונשטנטין הגדול ויבן בתי תפלה רבים ובתי מקלט לנזירי הנוצרים, ובסוף ימיו החל לנסות את כחו בתחבולות ע”י המסית המומר יוסף, שיקבלו היהודים עליהם את אמונת הנוצרי, ולא רצו לקבל, ויצו קונשטנטין להרוג מהם כמה אלפים, ויגזור עליהם גזרות רעות, ויטל עליהם עונשים ומסים גדולים, וימת בשנת 4102. בשנת 4125 מלך יוליוס אפוסטאטו ויהי מלך חסד, ובשנה השניה למלכו צוה לנשיא הארץ (ר' הלל) שיבנה את בית הבחירה והחל לבנות, אך בין כה וכה מת המלך ויחדלו היהודים לבנות. הוא בטל את כל הגזרות שגזר קונשטנטין על היהודים. בשנת 4128 מלך וואלינטינוס מלך חסד ואוהב את היהודים, והוא נתן פקודה בשנת 12 למלכו לבנות חומות ירושלים, אכן מת ולא נגמר הדבר. גם המלך אשר עלה למלוכה בשנת 4140, טיאודוסיוס הראשון, היה מלך טוב וישר, ויתן ליהודים חקים טובים ומשפטים יחיו בהם, ויעבר קול בכל מלכותו לבל יעז איש לעשות רעה גדולה או קטנה ליהודים, ויתן להם חירות הדת באין מחריד ושטנה, וגם המלך אשר מלך אחריו בשנת 4143, רטיאנוס, היה איש חכם וטוב לב, ולא נגע לרעה בזכיות הנתונות ליהודים מאת המלך הקודם לו. בשנת 4172 מלך טיאודוסיוס השני. ובשנת 8 למלכו גורשו היהודים מאלכסנדריא של מצרים. בשנת 4288 מלך יושטיניוס הגדול הנודע בטובו ובצדקתו ליהודים, עליו יֵאָמר כי אהב את היהודים הרבה יותר מן הנוצרים, ובספרי קורות הימים יסֻפר כי בשנת 4316 קמו היהודים על הנוצרים בעיר קסרין ויהרגו בהם רב והמלך לא הענישם על זה. בשנת 4344 מָלַךְ מוריץ, הוא היה איש עָנָו ועושה צדקות בכל עת, בזמנו היו זועות ורעש הארץ בכל ארץ המזרח וגם בירושלים היה הרעש, והבנין אשר הוקם עָל ע“י המלך יוליאוס במקום המקדש נהרס, ואז שלח המלך מוריץ יהודים מעיר קונסטנטינופול ירושלימה לבנות ההרוס. בשנת 4373 מלך הרוקלוס ותהי לו מלחמה גדולה עם מלך פרס קוסאראי, אז נתנו היהודים יושבי הגליל את ידם את המלך הפרסי ויקומו כאויבים על מלכם הרוקלוס. בשנת 4374 עלה מלך פרס קוסאראי ירושלימה ויצר עליה ימים רבים ויכבשה ויהרוג בנוצרים הרג רב, אז קם המלך הרוקלוס ובנו קונסטנטינוס וילחמו במלך פרס ויבואו עד עזה, ויירא מלך פרס מפני הרוקלוס וינס מפניו, ואח”כ נועדו יחד ויעשו שלום ביניהם, ומלך פרס השיב להרוקלוס את העיר ירושלים. ויקצוף הרוקלוס קצף גדול על היהודים, כי היו בקושרים עם קוסאראי ויגזור לבל ישב איש יהודי בעיר ירושלים ויחק חקים רעים להשמידם, ותהי ירושלים ביד היונים עד שנת 4379. היוצא מכל אלה כי מעמד אחב“י באה”ק נשתנה לפי המלכים, בזמן טראיאנוס, אנטונינוס, יוליאוס, יואלינטינוס, יוסטינוס ומוריץ, הוטב מצב היהודים, אך בזמן האדריאנוס וקונשטנטין, טיאודוסיוס והרוקלוס, סבלו חמת המציק. אלה הם תולדות היהודים בזמן הא’. זמן הב' מקיף את תקופת ממלכת הכליפים הישמעאלים עד שעלו בני איירופא הנוצרים. המחוקק והגבור מחמד עלה למלחמה על המלך הרוקלוס וקונשטנטין בנו, ויגבר במלחמה וילכוד את כל א“י וגם את אנטוכיא ואת ארם ואת אנאטאל, ואך העיר ירושלים לבדה עוד נשארה ביד הרוקלוס. ע”ד האיש הזה ותכונת לבו והשקפותיו ודעותיו ביחס היהודים, כבר אשתוללו אבירי החקירה ולא מצאו דברים נכונים, ולא זה המקום להאריך מחוץ לתחום עניננו, אך את המבורר בדברי הימים אותו נזכיר, כי מחמד בעצמו שם את פניו להרוג ולאבד את כל בני האמונות זולתו, כי כפה הר כגיגית על הנכנעים והמנוצחים במלחמה לקבל את תורתו החדשה, ובאשר כי היהודים לא רצו לקבל את עולו על צוארם, על כן גזר להשמידם, אך כאשר נלוה אליו אחד מחכמי היהודים, אבו בכר, השתדל החכם הזה להטות את לב מחמד לטובה, אך היועצים האחרים הוציאו לעז על אבו בכר ויגרשהו מחמד, וילך אבו בכר וישפוך רוח גבורתו במלחמה על ששים ערים שעדיין עמדו במרדן נגד מחמד וילכדן, ואחרי לכדו את הערים נתנם במתנה למחמד, ואז שככה חמת הנביא ולא קצף עוד על היהודים כבתחלה אחרי הפיוס אשר פייסו אבו. אחרי מות מחמד (מָשל י"א שנים) מלך אבו באכר שתי שנים, ואז הוטב מצב היהודים. אחריו מלך עָמר (כנזכר למעלה בדברי ימי א"י הכלליים) ובשנת 10 למלכו לכד את ירושלים. אחריו בימי הכליפים: אסמאן, עלי האססאן, מאעוויא, עבד אל מאלעקי, וואליד, ואחרי פריצת התוגרים לארץ, ובימי הכליף אלמנזור, והארון אל רשיד, ובימי המלחמה בין הישמעאלים והערביים, ובימי הכליפים שאחרי המלחמה עד שנת 4859, לא נשתנה מצב היהודים לטובה או לרעה. מספר היהודים יושבי א“י בימים ההם היה אך מצער, ומצבם היה תלוי במצב הכלל. בעת שלום והשקט ובעת מלוך מלכי חסד היה מצבם בטוב ובנעימים, ובימי מרידה ומבוכה ומלחמה, סבלו גם הם צרה ומצוקה⁴. אכן במשך התקופה הזאת, הנקראה בפי בעל תבואות הארץ בשם הזמן השני, היו כמה דורות טובים לישראל היוצאים מכלל הזמנים. בשנת 4787 כאשר נסמך ר' שמואל הנגיד בעיר קרטובה בספרד והיטיב ליהודים בכל הארצות, אז נטה הנגיד כנהר חסד גם לבנ”י יושבי ארץ הצבי, ושלח בכל שנה שמן זית בעד בתי הכנסיות שבירושלים, ומזה נראה כי בימים ההם היה ישוב גדול ליהודים בא"י.

התקופה השלישית בתקופות תולדות אחב“י באה”ק תחל מזמן עלות מלכי איירופא, והולכת ונמשכת עד הסולטאן סלימאן. בשנת 4856 במסע הצלב הראשון שתו היהודים בכל הארצות, וביניהם גם היהודים יושבי ארץ הצבי, את כוס התרעלה. הנוצרים נוסעי הצלב השבו את היהודים לאויבים ויעשו בהם שפטים. על דברי ימי מסעות הצלב כבר דברנו למעלה במה שיש בו די, אך מפי סופרי קורות היהודים ביחוד הצלנו דבר אמת, כי עוד שנים רבות לפני עלות הנוצרים האשכנזים ירושלימה. כבר נמצאו שם יהודים אשכנזים. בשנת 4930 סבב ר' בנימין בעל המסעות בארץ וישם את לבו אל מספר ב“י ומצבם בכל הערים. באנטוכיא מצא כשבעים איש מישראל והם אומני זכוכית. בלודקיא מצא כמאתים, בגבל (ביבלום) כמאה וחמשים, בבירות כחמשים, בצידון עשרים, בצור מצא כארבע מאות, וגם היו להם ספינות בים, בעכו כמאתים, בקסרין כעשרה יהודים ומאתים כותים, בלוד יהודי אחד צובע, בשכם מאתים כותים, בבית גוברין שלשה, בנוב שנים, ברמלה שלשים, ביפו יהודי אחד, באשקלון כמאתים יהודים וכשלש מאות כותים. ביזרעאל יהודי אחד, בשונם היא טורון דלי”ש גבר“א לרי”ש⁵ שלוש מאות יהודים, בטבריא כחמשים, בגוש חלב שלשים, בדמשק ג' אלפים, בירושלים כמאתים שדרים תחת מגדל דוד. בשנת 5027 עלה הרמב“ן ירושלימה ובמכתב שכתב לבנו נאמר כי מספר יושבי ירושלים כאלפים ונוצרים בתוכה כשלש מאות ואין ישראל בתוכה כי מעת באו התתרים ברחו היהודים משם רק ב' אחים צבעים קונים צביעה מן המושל ואליהם יאספו עד מנין ומתפללים בביתם בשבתות, והנה זרזנו אותם ומצאנו בית הרב בעמודי שיש וכיפה יפה ולקחנו אותו לביהכ”נ כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבו לתקון הבית וכבר התחילו לבנות ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי התורות אשר היו בירושלים והבריחו משם בשנת התתרי“ם, והנה הציבו ביהכ”נ ושם יתפללו כי רבים באים לירושלים תדיר אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ לראות ביהמ"ק ולבכות עליו⁶.

מן האנשים המצוינים אשר חיו בארץ קרוב לזמן ההוא, עלינו להזכיר עוד את הד“ר יוסף איש ירושלים מבעלי התוספות והד”ר שמשון בר אברהם הנקרא ר“ש משנץ ג”כ מבעלי התוספות וגם ר' שלמה בן בנו והח' ר' משה דיליון הממציא את קונטרסי הזוהר, ור' יצחק בן שמואל דמן עכו תלמיד הרמב“ן. גם היה אז בארץ החסיד והנגיד ר' דוד נכד הרמב”ם, ובשנת הארץ וכפריה, וימצא קבוץ גדול של בנ“י בירושלים, וכן בעיר בית שאן מצא קבוץ גדול, ושנת 5171 באו כשלש מאות רבנים מארץ אנגליא וצרפת לאה”ק. ויכבדם המלך כבוד גדול, וכבנו להם שם בתי כנסיות ובתי מרדכי יוסף מיוחס ז“ל בעצמו עמד וחפר ויעש עבודתו עם כל העם), אך פתאום היתה רוח אחרת עם נאפאלעאן ויהפך לבבו לשום לדרך עכו פניו וישב מדרכו. בעל תבואות הארץ חותם את דבריו בממשלת אבדול מדזיד לאמר: “וישב דרך הארץ לאיתנו הראשון, כי החזירו כל כלי המלחמה וכלי המשחיתים ביד הפלחים והם משחיתים בהם ומורדים גם במושלי הארץ, חדלו ארחות, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. איש כל הישר בעיניו יעשה ונלחמים זה עם זה על דבר מה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ורבה רעת האדם בארץ”. אכן מזמן חתימת הספר הנ”ל עד הימים האלה הוטב מצב הארץ בתקונים גדולים ונכבדים. בטחון הנפש והרכוש הוא נטוע באיתן, הפלחים לא ירעו ולא ישחיתו. זכיות האזרח נתונות לגר ולתושב שוה בשוה, [ואך בעת האחרונה הוסג גבול זכיות הפליטים היהודים הבאים לארץ אבותיהם]. בכ"ז עוד רבה העזובה בקרב הארץ, מפאת מרחק הממשלה ונתינת הארץ ביד הפחות.

מה עשתה ממשלת תוגרמה בארץ חמדה זאת להפוך מדברה לעדן? כאשר לכדו התוגרים את סוריא ואת ירושלים בימי הסולטאן סעלים הראשון, אז עשו כַּוָנים כמו יש בדעתם לתקן תקונים, וסאלימאן בנה את החומות הפרוצות מסביב לעיר הקדש. אך מני אז ועד עתה תרד הארץ פלאים; העם כלו הוא עני מדוכא, ההרים שוממים ועזובים, בכל מקום נראה מעי מפלה ושממות קדומים, וגם העם הערבי עם הפלחים כלם יראה לעינינו כמעי מפלה; ואולם בשממות ציה אלה יאָצרו ויחסנו אוצרות יקרים למאד! הארץ תראה לעינינו כמו כבר עיפה נפשה ולא תוכל לחיות עוד, עיֵפה ויגעה אחרי העבודה הקשה אשר עֻבּד בה, אחרי אשר על גבה חרשו חורשים והאריכו למעניהם. והעיר ירושלים? הנה היא חרבה ונהרסה עשרים וארבע פעמים ונהפכה לעפר ואפר ואחרי כל אלה עוד לא נשבתה מטהרה. לולא גורש מחמד עלי המצרי מן הארץ, אזי כביר מצאה ידו לעשות בה גדולות, כי הוא היה איש עשוי לבלי חת, אשר לגדולות שאף רוחו הנערץ, אך התוגר לא יבן ולא יטע, אך ימוץ את הלח האחרון; הסכסוכים אשר בין בעלי הדתות השונות, סלע המחלקת בין הממלכות, הוא ירושלים, יביאו שנה בשנה סכומים עצומים “בַּקשִיש” לגדולי שרי התוגר. מכסף הבקשיש ומזעת אף האכרים יחיו הפחות והעפפענדים בתענוגות. ואם גם במרכז הממשלה בקאנסטאנטינופול תרחף רוח שלום וסבלנות, אהבה ואחוה לכל העמים והדתות, אבל כל עוד תעמוד ממשלת הפחות על תלה, וכל עוד התוגר ישכב בחיק ההזיה ויתעצל מעשות תקונים וסדרים, לא תעלה הארץ ממצבה הנכחי.

 

פרק 8: בואו חשבון    🔗

מספר יושבי הארץ למחלקותיהם לעריהם, אמונתם ואומנתם וארחות חייהם.

יושבי סוריא (נקוט כלל זה בידך כי בשם סוריא נקרא את א"י במובנה הרחב) יחלקו לסוריים, יונים, ערביים, תוגרים, יהודים ופראנקים. ולפי חלוקת הדתות יחלקו למחמדים, נוצרים, יהודים, ובעלי שאר הדתות. בשם סוריים לא נקרא את הארמיים, אך את צאצאי העמים השונים, שהיו מדברים ארמית במאות הראשונות לסה“נ, מלבד היהודים. הנוצרים ילידי הארץ הם צאצאי העמים אשר ישבו בסוריא, בטרם יצאה אמונת מחמד על פני הארץ. כמה מן היונים באו לארץ זה מקרוב; אך מן היונים אשר ישבו בארץ במשך הדורות אשר משלו בני מערב בא”י מלבד היהודים. הנוצרים ילידי הארץ הם צאצאי העמים אשר ישבו בסוריא, בטרם יצאה אמונת מחמד על פני הארץ. כמה מן היונים באו לארץ זה מקרוב; אך מן היונים אשר ישבו בארץ במשך הדורות אשר משלו בני המערב בא“י, ויתערבו בהסוריים, לא נשאר כל זכר. כאשר החלה אמונת מחמד להשתרר בסוריא בתור דת השלטת, קבלו סוריים ויונים רבים את הדת החדשה ורבים מהם נשארו באמונתם. את שפת ארמית המירו בשפת ערבית, בכל זאת גם אחרי התמורה עוד נשארה הארמית במקומות רבים בסוריא. בעת הנכחית נשארה עוד לשון תערובות בת בתה של הארמית מעורבבת עם הערבית כשפה מדוברת, בשלשה כפרים במוּל-הלבנון. היהודים, כפי מה שראינו למעלה, נמצאו בארץ אך במתי מעט, ורוב היהודים היושבים כעת, באו שמה זה מקרוב. היושב בא”י משך זמן קצר, יתרגל בטביעות עין להכיר את תושבי הארץ לשלש מחלקותיהם, ובסקירה אחת יכיר את היהודים, את הנוצרים ואת המושלמנים. כמו שנשתנה סגנון לשון ערבית בפלשתינה ע“י פעולת שפת ארמית, כן נשתנה גם קלסתר פני הערבי ודיוקנו מתערובת הדיוקן הסוריי. הערבים יחלקו לשני ראשים, לאנשי ישוב (הררי) ולנודדים (בעדו). אנשי הישוב הם בני תערובות, אך הנודדים הם בני גזע ישישים טהור מכל סיג. הבעדואינים הם בעלי דת המושלמנית, אך בפועל הם עוסקים במרעה עדריהם ובמסעות מלחמותיהם, ועסקם בדת באין יחשב, כאז כן עתה עודם שבטים נודדים ופראים במקצת, ידורו באהלים עשוים מצמר כבשים וקלים להנשא ממקום למקום (אהלי קדר כבר נזכרים בשה"ש). האריגה תעשה ע”י נשי הבעדואינים והיא חזקה מאד והגשם לא יעבר בה. גלומי צמר אלה נמתחים על עמודים אחדים, ובעבר האחד פתוח האהל בגובה קומת איש. הבית הזה יחלק לשתי מחלקות, האחת היא בעד הגברים והשניה בעד הנשים. באמצע דירת הגברים נמצא מקום הכירים חפור בקרקע, ומסיקים בסבך עץ או בזבל מיובש. הבעדואינים מתפרנסים מתרבות צאן ובקר, וקשה מאד להרגילם לעבודת האדמה; בכל זאת יש כמה וכמה משפחות, אשר דעתן מתישבת עליהם לעזוב חיי נודדים ולאחוז בחיי הישוב, והממשלה תחשוב את הדבר הזה לדבר גדול, ותתמוך בכל עוז בימינם. על פי רוב יחיו הבעדואינים חיי לחץ, ודי ספקם לחם וחלב, ורק בבוא ארח, יטבחו כבש או שעיר, ולפעמים רחוקות יטבחו גמל. הארח הבא למקום מחניהם יכנס אל האהל הראשון בטורי האהלים הנטועים, כי הראשון בשורה הוא אהל הראש (שעך). הכנסת אורחים היא חובה קדושה להבעדואינים, וגם כאשר יפרד הארח מעל בעה“ב, חייב בעה”ב לשמרו ולהגן עליו עוד שלשה ימים אחרי פרידתו. על הרוב יבלו הבעדואינים את ימיהם במלחמות, ונלחמים הם על דברים קטנים, על דבר מקום מרעה או באר מים. גם משפט גאולת הדם הנמצא ביניהם עד היום, הוא מביא לידי פרעות ושערוריות. בכל זאת לא יירא הנוסע מפני הבעדואיני, אך ראוי לו להשמר מהשתמש בכלי נשקו ומהמית איש מאנשי המקום. שודדים וגנבים נמצאים בין הבעדואינים לרוב, לפעמים יקחו מאת הנוסע את כל אשר לו, יציגוהו כלי ריק וגם את בגדיו יפשיטו מעליו. זה אלפי שנים ילחמו הנודדים באנשי הישוב. וממשלה חזקה ונוסדה באיתן דרושה אל החפץ להגן על האכרים, לבל יעלו עליהן שבטי הנודדים כדרכם תמיד. אכן לפי מצב הנימוס כעת בסוריא, יבחרו האכרים לשלם מס להבעדואינים, מקרוא אל הממשלה לעזרה, כי יודעים הם שאין לסמוך על הפקידים, וגובי המכס אשר להממשלה רעים ואכזרים מגובי המכס אשר להבעדואינים.

להצלחת הממשלה אין שלום בין גדודי הבעדואינים. אין קץ למספר המשפחות, וכמספר המשפחות כן מספר המפלגות; אך בכלל יפרדו לשני ראשים, הראש האחד הם בני שבט הענעזי ההולכים בימי החרף לפאת ערב התיכונה, והראש השני הלא הן משפחות הבעדואינים אשר לא תשימינה לארץ ערב פעמיהן אך תשארנה בארץ סוריא. שבט הענעזי הוא כיום הזה החזק והכביר בכל שבטי הבעדואינים, ויחלקו לארבעה שבטים כוללים: א) שבט וואולד עלי; ב) שבט העזענע; ג) שבט רובאלא; ד) שבט בישער. מספרם יחד עולה לערך 300,000 נפש; ונפרדים וחלוקים מהם תכלית פירוד הם השבטים אשר החזיקו בחיי ישוב, היושבים בפלשתינה, בהויראן, בצעלעסיריען ובסוריא הצפונית; במחוז בעלקא יושבים בני שבט אדוואן, בעמק הירדן יושבים הערביים מן גור (גאווארינע). בארץ מואב יושבים בני שכור ועוד. כלם נקראים “על אש שמאל” פירושו, אנשי הצפון, כי הבעדואינים הנודדים הם יושבים בדרום לים המלח, ועל שם ארץ מושבם הדרומית הם נקראים “אל על קיכלי”. על כל שבט בעדואיני ימשול “שייך”, ובאשר כי הקנאה והתחרות בין “שייך” ל“שייך” היא גדולה מאד, על כן ישמור כל שייך מכל משמר את חלקת נחלתו אשר נפלה לו בחבל. גם במלחמה לא ימשול השייך שלטת בלי מצרים. ועל הרוב יצביא ויפקיד גבור חיל זולתו. – מלבד התכונות הנזכרות כמעט אין תכונה הראויה להזכיר מחיי הבעדואינים והליכותיהם, בלתי אם כי אוהבים הם לשיר בשירים ולספר ספורים, וגם את החרוזים יאהבו, ואולם, כמובן, יושבת בת השירה ביניהם בשפל המדרגה.

מספר התוגרים אך מעט הוא בארץ סוריא. התוגרי הוא נופל מן הערבי בכשרון הרוח, אך טוב לב הוא ממנו. אולם העעפפנדים, הלא הם אצילי התוגרים, הם יהירים וגאים. בין התוגרים נמצאות שתי מפלגות, בני דור הישן ובני דור החדש או המתקנים; ולפי הכרעת כף הנצחון בקאנסטאנטינופול למפלגה זו או לחברתה, כן יתחלפו הפקידים והנציבים בארץ סוריא ובשאר הארצות אשר צל ממשלת תוגרמה פרוש עליהן למחסה. ומפאת כי השנויים במצב נצחון המפלגה הישנה והמפלגה החדשה באים ועוברים בחפזון, על כן קשה הדבר לפעול וליסד בתוגרמה פעולה מתמדת, כי נקל הדבר, שבין כה וכה ינצחו בעלי המפלגה המתנגדת ויהרסו את כל המפעל. הרחבת השכלת איירופא תצא לפעלה ע"י התוגרים הצעירים בידים רפות ובלי דעת, ההשכלה היא רק למראה עינים, ועל פי רוב יסודה עמל ותהו; רבים יחשבו כי עיקר ההשכלה בלבישת בגדי הפראנקים ובשתית משקאות משכרים האסורה להם על פי חוקי הקאָראַן. אכן כל גזע התוגרי הוא עובר ובטל מן העולם ופוחת והולך בתוגרמה ובכל שאר הארצות. בסוריא הצפונית ובקרבת הר חרמון הגדול נמצאים עוד תוגרים נודדים (תורקמענען) אשר כל חייהם הם כארחות חיי הבעדואינים.

עתה נדבר על דבר הדתות אשר במעוזן יחזיקו יושבי הארץ. רוב יושבי הארץ הם המושלמנים, מספרים עולה לערך 4/5 מן המספר הכולל. עוד היום יתברכו התוגרים בלבם כי הם העם הנבחר, וכל שאר העמים כחגבים בעיניהם. במצרים נשפל מעט רגש גאות המושלמנים, יען כי זה מאות בשנים החלו יושבי איירופא להתערות שם כאזרח רענן ולהרבות מפעל בכל פנות עולם המעשה, אולם בסוריא יחשבו המושלמנים עוד היום כמושלים יחידים, על כן מצאה שם קנאת הדת קן לה. הנוצרים היושבים בארצות הקדם, רובם נחשבים אל הכנסיה היונית, יען כי רוב הנוצרים ילידי הארץ ידברו ערבית, על כן גם התפלה והעבודה בבתי תפלותיהם קבועות בלשון ערבית, אך כהניהם הגדולים רובם באו מארץ יון ולא יבינו ערבית כי אם יונית ובשפת יון יקראו את תפלותיהם. להיונים בסוריא יש בתי ספר רבים ושם ילמדו שפת יון. הנוצרים היונים נקראים שם בשם “נוצרים אורתודוקסים”. בסוריא הם חוסים תחת צל שני פאטריארכים, הפאטריארך הירושלמי והפאטריארך באנטיוכיא. תחת פקודת הפאטריארך הירושלמי נתונה כמעט א“י כלה. הפאטריארכאט האנטיוכייי העתיק את מקומו בשנת 1531 לדמשק ובעת החדשה נתק לבירות. היונים בכלל הם קנאים לדתם ושונאים את כל בני האמונות זולתם, גם את הקאתולים ישנאו, ובפרט גדולה שנאתם ליהודים. הארמיניים והקאפטים נמצאים כמעט רק בירושלים לבדה. גם נמצאה שם כנסת נוצרים סוריים-יעקביאים, אשר מוצאם מאיש אחד יעקב באראדאי, כהן עדעססא, אשר סלל לו שיטה חדשה בחקירת הדת הנוצרית; השפה הנקדשה להם, אשר בה יתפללו תפלותיהם היא שפת סורית. גם הדת רומית-קאתולית תתחלק בא”י לפלגות רבות. אל הקאתולים יחשבו גם המאראניטים (מיסד הכת נקרא בשם מרון) היושבים בהרי הלבנון. בין המאראניטים והדרוזים שנאה כבושה מדור דור, הראשונים הם אנשי מלחמה עזי נפש, מספרם עולה לערך 200,000 במחוז הלבנון, ויחיו את נפשם מעבודת האדמה ומרעה בקר וצאן, גם יעסקו במלאכת משי. ממשלת תוגרמה נאלצה מכבר לתת להם זכיות טובות, וגם עומדים הם תחת ממשלת פחה נוצרי, גם חברות נזירים ממינים שונים נמצאים בארץ ישראל, ועל כלם הפראנציסקאנים, אשר להם בתי מקלט רבים בארץ.

למען שים לפני הקורא ציור שלם מארץ ישראל ויושביה, ידָרש אל החפץ לתאר בקצרה את ארחות חיי המושלמנים היושבים בה.

הבא לאה“ק מחוצה לה, יכיר עד מהרה כי דרכי-החיים והמרות אשר יראה בין יושבי א”י על כל מדרך כף רגל, הן דומות דמיון רב אל דרכי החיים המתוארים בכתבי הקדש. מנהגים עתיקים אשר שיבה חופפת עליהם ומדות קדמוניות, נשארו עד היום הזה בעצם תֻּמן ולא נשבתו מטהרן, בין המושלמנים.

בשנה הששית או השביעית לימי חייהם יִמּוֹלו הנערים, וההכנסה בברית תצא לפעלה בשמחה רבה והלולי וחינגי. הנער הנועד למצוה הקדושה הזאת ינשא דרך רחובות העיר בסך ובמצהלות עליזים והמון חוגג; ולבל ירב פזרון ההוצאה הדרושה אל הכנות החגיגה הזאת, רגילים המושלמנים לצרפה לחגיגת נשואין, ובעת יציאת הזוג לחופה ינשא גם הילד למילה, על ראש הילד ישימו מצנפת אדומה ובגדים מכוסים בשלל צבעים, וגם כל תכשיטי הנשים ישימו עליו, למען משוך את עיני העם על העדיים והבגדים, הנוי וההידור, ולא יביטו אל פני הילד ולא יזיקוהו בעינא בישא; גם יקחו סוס דוהר לבוש מכלול וירכיבו עליו את הילד וחצי פניו יכסו במטפחות מרוקמת יפה מאד. הגַלָב המוהל ולהקות מנגנים הולכים בראש הארחה; ולפעמים יִנָשאוּ שני נערים יחד לברית..

את הנערות ישיאו לאיש בשנת השתים עשרה ולפעמים גם בשנה העשירית לימי חייהן. ע"י קרובים או נשים שדכניות יתורו בעד הצעירים כלות הראויות להם, החתן יראה כלתו רק לפני הנשואין. אם ממשפחה הגונה היא, ואם הכל נעשה יפה בעתו, אז יתן החתן להכלה את הכתובה. ברוב העם– מלבד העשירים הגדולים והעניים המדוכאים – יערכו בערך הזה: אם נערה היא סך 160 שקל כסף, ואם אלמנה היא יגרע מן הסכום הזה. שני שלישי הסך יסלקו על פי רוב תכף, ושליש אחד יקצב לה לקבל אחרי מות הבעל או כאשר יחפוץ לגרשה. אחרי המשא ומתן הזה יִכָּתֵב סםפר ברית הנשואין. לפני החתונה ינהלו את הכלה לבית הרחצה בבגדים יקרים ובלוית רעיות ושושבינות ומנגנים. הכלה היא מעלפת כלה בצעיפים ורדידים, וכן תלך גם לחופה, ונשים עניות רצות לפניה ושורקות ומריעות תרועת שמחה.

כמחזה הזר והנפלא הזה כן גם מחזה הלוית המת אצל התוגרים: במות עליהם מת, יקברוהו ביום מותו, ואך לפעמים רחוקות מאד ילינוהו עד יום המחרת. אחרי טהרת הגויה ואחרי כלות מספד בני המשפחה והנשים המקוננות (נודאבכע), ואחרי אשר שַמָשׁ בית המסגוד יקרא שם פרקים פרקים מן הקאָראַן, ויתחוב בכל נקבי גוית המת צמר גפן וילבישהו בתכריך לבן, אז תנשא גוית המת מן הבית. בראש ארחת המלוים ילכו ששה עניים או יותר, על הרוב עִוְרִים, ויקראו בפיהם את האמר “אין אלהים זולתי אלהינו, ומחמד הוא נביאו, ה' יחוננהו וישמרהו”. הארון יִנָשׂא על שכם קרובי המת או ידידיו, ואחריהם יבואו אנשים אחרים לנטל ולנשא את הארון על שכמם. אחרי הארון תלכנה הנשים האבלות וראשן פרוע, ועמהן יחד “המקוננות” אשר על פי רוב תלחשנה באזני האבלות שבחי המת וכבוד מעלותיו הטובות. את הארון יביאו בראשונה אל בית המסגוד, אשר שם יש מקום קבוע למשפחת המנוח, ושם יתפללו על המת את התפלות הנהוגות, אחרי כן תשים הארחה ונושאי הארון וחלופיהן וחלופי חלופיהן את פעמיהם לחצר הקברות, ושם יטמנו את המת בקבר ופניו לעיר מעקקא. גם במתים יבחין המושלמני בין מין למין, וגם קברות-המשפחה יבדלו לשני חלקים, החלק האחד בעד הגברים והשני בעד הנשים.

אנשי המזרח קובלים עלינו (אנשי המערב) כי עולם הפוך יראו בינינו וכל הליכותינו הן תהפוכות המתנגדות אל הנאוה והנכון. אנחנו משכילי איירופא בבואנו לבית איש נכבד, אנו מסירים את הכובע מעל ראשנו, והם אינם מסירים, אך את נעליהם הם חולצים, ועוד כאלה שנוים לרוב; וטוב עשה הנוסע לקבל מנהג המקום שהלך לשם, ולהתרגל לחליצת הנעלים; כי התוגרי יחשוב לעזות ויהירות גדולה, אם נרמוס בנעלים אשר ברגלינו את יריעותיו היקרות. את הנעלים ישאיר כל הבא אל הבית באיתון במקום אשר מצע תבן מוצע. האיש אשר יחפוץ לצאת ולבוא בבתי מושלמנים בארצות הקדם, עליו לשום לב אל הכללים האלה: בטרם כל ידפוק על הדלת בטבעת הברזל התלויה מחוץ. אז ישאל האיש אשר בפנים “מין?” (מי שם?). כל הנכנס אל הבית צריך להמתין מעט בכניסתו עד אשר תוכלנה הנשים הנמצאות בחדר הפנימי או ביציע, להתחבא אשה אשה בחדרה. הארח יובל לחדר קבלת האורחים, ושם ממול פתח הבית מקום בעל הבית מוצע על היריעות השטוחות על הקרקע מסביב לקירות החדר; לפי הכבוד אשר יחפוץ בעל הבית הראות לאורחיו, כן יקום ממושבו וילך לקראת הארח לקדם פניו. ראש כל השיח והשיג הוא השאלה לשלום. ברצות איש איירופא למצוא חפץ ולדבר דבר שעסקו עם בן המזרח, עת רבה דרושה לחפצו, כי בן המזרח לא יוקיר את הזמן, והאיש האיירופי יקוץ בנפשו בטרם יתרגל אל אריכות הדברים ובלוי הזמן בחליפות מלים יתרות. ואם יבוא איש מזרחי לאיש איירופי, וזה האחרון לא יקבלו, ויצטדק כי אין עתותיו בידו, יחשוב זאת בן המזרח לחרפה ולתועבה אשר אין לה כפרה עולמית. האוכל בחברת ארח ולא יזמינהו לסעודה בלב ובנפש חפצה, או למצער, בשפה רפה, הרי זה מגדף את רעהו. כל איש, יהיה מי שיהיה, הבא לבית איש מזרחי, יכובד בספל קאפפעע, בכל שעה משעות היום בלי הבדל; אז יבוא העבד וידו השמאלית על לבו ויגש אל האורחים, לאיש כפי מעלתו ספל קאפפעע קטן. הבעדואיני הבא לבית איש והיושב בחברה בעת הגשת הקאפפעע, והוא לא יקבל, לא יכפר לו החטא הזה כל הימים. אחרי אשר העבד יקח את הספל מיד הארח, (לא מן המדה היא בארצות הקדם להעמיד את ספל הקאפפעע על הקרקע, אך יש לאחזו ביד עד אשר יבוא העבד לקחתו) אז יקום הארח ויתן לבעל הבית אות ברכת השלום המקובל בארצות הקדם, ישים את ימינו על לבו ואחרי כן ירימה אל מצחו. אם יחפוץ בעל הבית לעכב את הארח בביתו יותר, אז יצוה לעבדיו לאחר בהגשת הקאפפעע, כי לא יוכל הארח לעזוב את הבית בטרם ישתה קאפפעע. המנהג הזה נוסד על מנהגי הבעדואינים העתיקים. הארח יחשב לקדוש בעיני בעל הבית רק אחרי סעדו את לבו יחד עמו, על כן טוב יעשה איש-איירופי הנוסע בארצות הקדם להשקות בקאפפעע די והותר את אנשי המקום הבאים לבקר בביתו. גם נוהגים בני ארצות הקדם לתת לאורחים גלומי עשן. מלפנים היו נוהגים לתת לאורחיהם את קני הקטרת הארוכים, והיום מצאה לה ה“ציגארעטטע” נתיבות בבתיהם. כאשר יבקר איש את רעהו, אז החובה על השני לבקר גם בבית הראשון, המנהג הזה שנוהגים בו בני איירופא הוא מקויים ומקובל גם בארצות הקדם. האיש אשר יעזוב את עירו לזמן מה, ואחרי כן ישוב לעירו, יבואו אליו מיודעיו מאז לבקר בביתו ולקדם את פניו בברכת שלום. איש איירופי המבקר בבתי בני הקדם והשומר את נפשו יזהר לבל ישאל את המושלמני לשלום אשתו, כי ענינים שבין איש לאשתו יחשבו בעיני המושלמני כדברים שאין נאה לדבר עליהם בפומבי, והאיש אשר יביט אחרי הנשים ברחוב או בבית יחשב כבן בלי תרבות, ולפעמים הוא גם לצלע נכון. בכלל יזָהֵר איש איירופי לבל יִתְאַחֶה יותר מדי עם בן ארץ הקדם. כי אהבת רֵעים נאמנה היא חזון יקר בארצות ההן, ושנאת בצע ונקיון כפים הם תכונות שֶׁכָּלו ונאבדו מן העולם. מבעד לפתגמי האהבה והאחוה אשר יפזרו אנשי המזרח לאיש איירופי עד לבלי קץ, תארוב תאות הבצע והתקוה ל“בקשיש” יקר; וטוב כי ישלם איש איירופי לבן המזרח בעד עמלו בפעם אחת ויאמר לו כדברים ברורים הרי שלך לפניך, ואם לא יברר את דבריו, אז לא יהיה קץ ותכלה לטענות המזרחי ולערעוריו, ועד אחרית הימים יבוא בטרוניא על האיירופי. ואולם אחרי כל אלה אין לכחד, כי האיש האיירופי אשר ישא ויתן משך זמן מה עם יושבי ארץ הקדם, עד מהרה יִוָכח לדעת, כי אין שם “המון עם” במלוא מובן המלה הזאת, כי גם אנשים הרחוקים מדעת, וגם ילדים שלא נתבכרו כל צרכם, יתנהגו בכבוד וגאון המוטבע בלבם; ולפעמים יתפלא עליהם בן הנכר הפלא ופלא. אף אמיץ הקשר בין אנשי המזרח, אף כי האנשים אוהבי בצע ורודפי הון המה, בכל זאת אחדות הדת תחברם ותקרב עצם אל עצם, ולא דבר ריק הוא אשר יקרא המושלמני לאחיהו “יא אחי” (אחי). הנה הגדנו למעלה כי אין לאיש איירופי להתרפק יתר מדי על אהבת ידידיו אנשי המזרח, בכל זאת אין להתהלך עמהם בחסר אמונה וחשד מתמיד, כי אם כה יעשה איש איירופי הבא שמה, הנה אז לא ידע שָׁלֵו, ודמיונו יצייר לפניו כי אויבים רבים ילטשו עליו עיני זעם. בל ישכח הנוסע כי יושבי ארץ הקדם הם במצב הילדות, ובמצב הזה שרש תכונותיהם הטובות והרעות גם יחד, על כן אין לסבבם בכחש ולנצחם בתחבולה, אך יעמוד כל איש בדבורו וישמור את מוצא שפתיו, ולא יתן פתחון פה להאזיים לצעוק חמס על נגעי איירופא ופגעיה.

מהראוי ג“כ לשום לב אל שנויי המנהגים בין אחכ”י באה“ק. נודע כי אחינו יפרדו שם לשני ראשים: ספרדים, ואשכנזים. להספרדים היו פסקי הב”י ז“ל לקו ולמשקלת מאז, [אך בכמה דברים קטנים נטו כמלוא השערה מפסקיו וקבלו הוראת הרבנים אשר ישבו שם על מדין בשכבר הימים], והאשכנזים יתנהגו כמו במקומותינו על פי פסקי הרמ”א ז“ל, אך בדבר אחד נבדלו האשכנזים שם, כי הם משגיחים יותר בפסקי הגר”א ז“ל. ובדברים רבים שנפלה בהם מחלקת בין הרמ”א והגר“א הם מכריעים כדברי האחרון ושרש הדבר, יען כי הרב ר' סעדיה והרב ר' מענדיל מיסדי ישוב האשכנזים בצפת – ואחרי כן נעתק הישוב לירושלים הם היו תלמידי הגר”א), אך בדברים מעטים יש אשר קבלו האשכנזים את מנהגי הספרדים. נשימה נא אפוא שימת עין קלה על המנהגים שנבדלים בהם יושבי ארץ ישראל, ועד כמה נוגעים ההבדלים האלה בהספרדים או בהאשכנזים.

הספרדים ישיאו את בניהם ובנותיהם בטרם יבֻכּרו די צרכם, אך בירושלים קימו וקבלו עליהם זה מאות בשנים לבלי להשיא נערה פחותה מבת י“ב שנים ויום אחד, ואם ישיא איש את בתו בטרם יִמלאוּ ימיה אלה, אז תֵּעָשֶׂה החתונה מחוץ לעיר. גם תקנו מכבר כי אין רשות להרווקים מבן עשרים ועד ששים שנה לדור בעה”ק, ואם יעברו חק, תגרשם הקהלה בכח הממשלה אשר בידה. כל בת ישראל אפילו קטנה לא תלך בשוק בלי סדין לבן המכסה את ראשה וכל גופה. אשה שלא השלימה ששים שנה איננה רשאית ללכת לבית אינו ישראל לעסק מסחר ומשא ומתן או שירות. החתן הולך בשבת שלפני החתונה אל רבני העיר לנשק את ידיהם והם יברכוהו, בלילה שקודם החופה יתאספו קרובי החתן וידידיו לביתו וגַלָב יהודי יגלח את ראש החתן, ואיש איש מהקרואים יתן נדבתו להגלב, ואח“כ ישירו יחד שירי זמרה והלולים. החופה תתוקן בבית החתן ותעמוד שם עד מלאת שבעת ימי חמשתה וכל הימים ההם ישבו החתן והכלה תחתיה. קודם הקדושין יתעטפו החתן והכלה יחד בטלית חדשה מצויצת והחתן יברך ברכת להתעטף ושהחיינו, וכה יעמדו מעוטפים עד אחר כלות סדר הקדושין. את הכתובה נותנים מנה ומאתים בתיקון חז”ל, וגם תכתב בהכתובה הוספה שלא ישא ולא יקדש אשה אחרת עליה כ“א ברשותה ולא יעבור מארם צובה והלאה ולא מביירוט ולא מנוא אמון והלאה ולא בדרך ים כלל עד שיניח לה “גט כריתות לזמן” עם סיפוק מזונותיה. ואחרי הקדושין ילכו החתן והכלה לנשק ידי הוריהם וקרובים, וההורים וכל הקרואים יברכו את הזוג בברכת מז”ט, והעשירים שביניהם נותנים ביד החתן מטבעות זהב איש כפי מסת ידו והיא תשורת החתונה. אח“כ ילכו הקרואים אל המשתה ושם יאכלו וישתו ויזמרו פיוטים ופזמונים בעברית ובערבית, ואחרי המשתה מושיבים את הזוג על שני כסאות איש אצל רעהו ואבוקה אחת ביד החתן ואבוקה אחת ביד הכלה, והקרואים יכרכרו וירקדו סביבם, ויעשו בערמה כי יכבו את האבוקה אשר ביד החתן למען כי יֵאָלץ להדליק את אבוקתו מאבוקת כלתו, ופעם יכבו את אבוקת הכלה למען כי תדליק את אבוקתה מאבוקתו. החתן לא יצא מביתו כל שבעת ימי המשתה, ורק ביום השבת יבוא לביהכ”נ ושם ישב תחת חופת חתנים הערוכה שם, ובעלותו לתורה ילכו שושביניו אחריו עד הבימה, ואז תקרא לפניו הפרשה “ואברהם זקן בא בימים” בנגון מיוחד המקובל לדבר, וכל אנשי הקהל יודעי נגן ינגנו את תרגום הפרשה פסוק בפסוק, ושמש ביהכ“נ סובב סובב בעת ההיא בין המתפללים וישפוך מכלי כסף נקוב מיץ רָקוח מן ורדים לידי כל הנמצאים בבית. סדר ברית מילה הוא נהוג בין הספרדים ביתר תכונה מאשר הוא בינינו. כל ימי השבוע קודם הברית ילמדו מיודעי בעל הברית בבית היולדת, ואשה אחת או שתים תשבנה שם כל הלילה לשמור את היולדת מן הלילית. בשבת שקודם הברית יבואו הקרואים אל בעל הברית לקידוש של שחרית ויביאו עמהם יין ותפינים. בלילה שקודם הברית יביאו קרובי בעל השמחה ורעיו וגם אלה שנתכבדו בכיבוד של מצוה, מנורת שמן זית, וידליקוה כל הלילה, ויש אשר ישאו את המנורה בהמון חוגג ומכים בתף לפניהם עד בית היולדת, וחכם אחד יבוא שמה לדרוש את דרשתו וכל אחד מהנאספים נותן לו איש כמסת ידו. ברית המילה תֵּעשה בביהכ”נ או בביחמ“ד. סדר הכנסת הילד בבריתו של א”א היא שונה אך מעט מן הסדר הנהוג אצלנו. אחרי כלות סדר הברית יחלקו לכל הנאספים בביהכ“נ עשבים מריחים וגם יזרקו מי ורדים, ואח”כ ילכו הקרואים אל הסעודה. מצות פדיון הבן היא נשמרת בכל תקף ועוז; ועוד להספרדים מנהג קדום, כי במלאת לנער ארבע שנים והוריו יאבו לספר שערות ראשו בפעם הראשונה אז יזמינו את קרוביהם ורעיהם ויכבדו את כל איש מהנאספים לספר איזה שערות שבראש הילד עד כי יוסרו כל שערות ראשו מלבד הפאות, וסעודה קטנה יעשה אבי הילד לקרואיו. המנהג הזה נקרא בשם חאַלאַקאַ (הוראת המלה בערבית תספורת). ויעשוהו על הרוב ביום ל“ג בעומר, ויש גם אשר יעשוהו בחוהמ”פ (?) בביהכ“נ. מנהג בר מצוה הוא מקובל בין הספרדים כמו בינינו באין הבדל. כל איש אשר יבקש שיח ושיג עם הספרדים עליו לדעת את כללי שאלת השלום ביניהם. כי יפגוש איש את רעהו בבקר לפני התפלה יקדמהו בברכת “צפרא דמרי טב”, ובשבת “צפרא דשבתא טבא”, ורעהו יגיד לו “טב למרי”, ואם יפגוש איש את רעהו אחר התפלה, יאמר לו “שלום”, והמבורך יענה “שלום ברכה וטובה”. האיש הנפרד המעל חברו בלילה יברכהו ברכת הפרידה “בטוב ילין מר” והוא ישיב “ויקיץ מר בישועה ורחמים”. ביום השבת אחרי התפלה יברך איש את רעהו בברכת “שבת שלום” והמשיב ישיב “שבת שלום ומבורך”, ובמוצ”ש יאמר המברך “שבוע טוב ומבורך” והעונה “עליכם ועלינו”. ואם יראה איש את פני רעהו ביום ראש חודש יאמר לו “חודש טוב ומבורך”, והעונה ישיב “עליכם ועלינו”. והפותח בשלום בחגים ובמועדים יאמר “מועדים לשמחה” ורעהו יגיד לו “חגים וזמנים לששון”. בחוה“מ יאמר; “תזכו לשנים רבות נעימות וטובות”, והמבורך יענה " תזכו ותחיו ותאריכו ימים”. בבוא איש לבית רעהו בעת האכל יאמר לו “רפואה וחיים”, ולהשותה מים יאמר “מים חיים” והם ישיבו לאמר “ויוסיפו לך שנות חיים”. – בסדר הלוית המת נמצא את עקבות מנהגי המושלמנים. גם בבתי הספרדים מקוננות הנשים ומספרות את מעלות הנפטר ומתגודדות בפניהן לאות לאבל. במות חכם תרב התכונה. השמשים סובבים ברובע היהודי ומכריזים “מצוה”. גוית המת תרוחץ פנימה וחוצה. הקבורה סמוכה ליציאת נשמה כדי כמה שעות ולא יותר. אשת הנפטר ובניו אינם רשאים ללכת ללוותו. בצאת אנשי החברה עם הנפטר מפתח ביתו ישבור שמש החברה כלי חרס על מפתן הבית. מנהג סעודת הבראה הקדומה ועודנו נשמר בין הספרדים. בשבת אשר בשבעת ימי האבל יתאספו כל קרובי האבל לביתו ואחד החכמים ידרוש דרשה לעילוי נשמת הנפטר. – מן המנהגים העתיקים, אשר בינינו נשאר זכרם אך בספרי הפוסקים, ורק לפעמים רחוקות מאד הננו רואים אותם בפועל, רובם עוד נשארו בין הספרדים ונשמרים ונעשים עד היום. ביניהם הכי נכבד הוא מנהג גניזת ספרים בלואים וס“ת גנוזים, המוּצאים מן המערות הקטנות בכותלי בתי כנסיות ששם הם צבורים ומונחים לאחת המערות אשר מחוץ לעיר. והתֹף הולך ומכה לפני ההלָוָיה הנפלאה הזאת, וגם ירקדו השמשים ויזמרו מזמורים ופזמונים. אף ראוי להזכיר את סדר מנוי “החכם”. החכם פותח בדרשה, ואחרי הדרשה יגשו אליו זקני העדה וילבישוהו אדרת צמר חדשה הנעשה מקופת הקהל, והוא יברך ברכת שהחיינו בקול רם, ואח”כ ילווהו לביתו, וטרם יציג כף רגלו על מפתן שער החצר, יבוא אחד השוחטים וישחוט בחמה דקה והרב “החכם” החדש יפסע על הבהמה השחוטה, והשוחט יטבול שתי כפות ידיו בדם ויקדים לעלות לבית הרב ובנטפי הדם אשר בידיו יצייר תמונת יד ממעל למשקוף הדלת, כסגולה לעין הרע לבל תשלוט בהחכם החדש. מלבד המנהגים החדשים האלה, אשר אין ספק כי רובם נתקבלו משאר העמים יושבי ארצות הקדם, נשארו עוד בין הספרדים כמה מצות התלויות בארץ. רבים מן החרדים מדקדקים ומשתדלים לקיים את המצות התלויות בארץ החביבות עליהן למאד; יקנו בהמה דקה וישחטוה למען יוכלו לקיים מצות “מתנות כהונה”, ורבים משתדלים גם לקיים מצות ראשית הגז, ורבים קונים קרקע וישכרו להם אריס לחרוש ולזרוע כדי לקיים את המצות התלויות בקרקע; גם פדיון פטר החמור יקויים לפעמים בכבדות רבה; המחבבים את המצוה היקרה הזאת קונים אתון קטנה כבת שנה ושתים ואז יפדו פטר רחמה בשה, ינקו למשעי את עור החמור מראשו ועד רגליו ויעטפוהו במעטפות ארגמן ויתלו בראשו ובצוארו תכשיטי זהב ועדי יקר, אז ישאו הנאספים את החמור והשה חליפות עד בואם לאחד מבתהכ“נ הסמוכים, ואחרי אמירת למודים מענין המצוה הזאת, יגש בעל החמור לבוש בגדי כבוד ויקריב את השה אצל החמור ויברך ברכת על פטר חמור ויאמר זה תחת זה ויתן את השה לאחד הכהנים. גם יש אשר יבואו בסכנה ויחתרו לרדוף אחרי מצות שלוח הקן. גם מנהג הכפרות מקובל בין הספרדים לא בעיוה”כ לבד כי גם בכל ימות השנה. אמונות תפֵלות אין קץ נפרצות בין הספרדים וגם בין המון האשכנזים יושבי אה“ק. בראש כל ההזיות התפֵלות והפחדים אשר יחרד מפניהם יושב המזרח עומד פחד עינא בישא, ועוד שולטות ביניהן הזיות שונות אשר קשה לבן ארצנו לברוא לו מהן מושג נכון. אכן אם נסב את עינינו מן ההבלים האלה ונכון מבטנו אל המעלות הטובות הנמצאות באחינו הספרדים, נמצא כי המעלות מכריעות את המגרעות. חיי המשפחה בין הספרדים הם מלאים מדות טובות, אהבה ואחוה ושלום אמת. השבת יתנוסס ביניהם בכל הדרו. בערב שבת יוצאים יושבי ירושלים לפני כותל המערבי של הר בית ה', ושם ישפכו שיח ליושב מרום כי ירחם על שארית עמו ונפוצותיהם יקבץ, ושם יתפללו גם תפלת המנחה, ויש אשר יתפללו שם גם קבלת שבת ואח”כ ישובו לבתיהם. לא זה המקום לספור ולמנות את שנויי המנהגים והנוסחאות, המסורות הקבלות וההגדות, הדינים והאמונות ההמוניות, שבהם נבדלים היהודים הספרידם מהאשכנזים וגם האשכנזים בא"י שישבו שם מכבר. מאתנו פה, כי לבאר כל הדברים האלה דרוש ספר שלם בפני עצמו והיריעה תקצר מהכיל, אך את כל הדברים המצויינים ביותר ראינו לנכון להרים על נס, למען יהיה ציור התכונה (כאראקטעריסטיק) של הארץ והעם היושב בה, שלם בכללו.

 

פרק 9: אי זו הדרך וסדרי הארץ מה המה?    🔗

הנוסע מארצנו לאה“ק יבחר לו אחת משתי דרכים אלו: דרך אדעססא או דרך טריעסט, והאיש אשר אוצרו מלא וגדוש וגם אין השעה דחוקה לו יסע גם דרך מארשיליה. הים ומחלת הים, כאן כן עתה עוד יפילו אימתה ופחד על הנוסע ביראתו פן יאחזהו סער ותתקפהו המחלה; ולמסע היבשה דרך קאנסטאנטינופול, אזיא הקטנה וסוריא, עוד לא נתקנו הדרכים ומסלות הברזל ושאר הדברים הדרושים אל המסע והמצויים בארץ תוגרמה בכבדות. המסע הישר והנכון והדרך הטובה מכל הדרכים שיבור לו איש ארצנו בנסעו לאה”ק היא דרך טריעסט, אשר משם יוצאות אניות מדי שבוע בשבוע לאלכסנדריא דרך קארפו. ומאלכסנדריא והלאה תלכנה האניות ההן בעצמן דרך פארטסעיד ליפו, או אניות אחרות הולכות משם לחוף אחד מחופי סוריא. מלבד האניות האלה, תפליג אניה טריעסטינית בכל שבוע בים דרך כִיאָס וראהאָדוס ותגע בסוריא, אך מסעה ימשך ימים רבים. חרדת שוא היא אשר יחרדו רבים מפני הנסיעה בים. האניות הן גדולות וחזקות, האמנם כי בעת סופה וסערה לא ינעם להנוסע, ולפעמים תתעב נפשו אבל וירגיש כאב קל בראשו (היא היא מחלת הים “הנוראה”). אך רחוק הדבר הזה מסכנה, וגם אין הדבר הזה מחוייב, על פי רוב האויר הוא שקט, על הרוב לא תדבק מחלת הים בנוסע. ובכלל, ההרפתקאות דעדו על הנוסע באניה כאין וכאפס תחשבנה נגד ההרפתקאות הנשקפות לקראתו בדרך היבשה בסוריא. שם היו הדרכים מאז בחזקת הרפתקאות. הדראנאמאנים (מנהלי התיירים) מצצו די הות לבם ולא אמרו הון, הדרכים היו מקולקות בתכלית הקלקלה: ורק זה מקרוב החלו התוגרים לתקן את הדרכים, וגם כוכב הצלחת הדראנאמאנים אסף את נגהו. הנוסע הבא לערי החוף, יפו, חיפה, בירות, בל ימהר לעשות חוזה עם בעלי העגלות, אך ינפש מעמל הדרך באחד מבתי המלון. מסלות כמסלותינו בארצות איירופא אין בא"י, זולתי המסלה בין בירות ודמשק אשר סללה חברת צרפתים. המסלה העולה מעיר יפו לירושלים, איננה רעה מאד במישור, בהרי יהודה היא עולה הרים ויורדת בקעות ותצור את רגלי העוברים בה למדחפות, בכל זאת היא הטובה במסלות (מלבד המסלה הצרפתית הנ"ל), והאיש אשר לא הסכין לרכוב יוכל לעבור בה במרכבה אם ישלם כעשרה עד שנים עשר פראנק. בדרך העולה מיפו לירושלים ילינו הנוסעים בעיר רמלה (היא גת). במצרים ובסוריא נמצאים מיני מטבעות כסף וזהב מכל הארצות, וכל חלפן יאסוף כל מינים שהם במציאות. בשעת הדחק יוכל כל איש להחליף את מטבעותיו או את שטרותיו הנמצאים בידו, אך לכתחלה טוב לנוסע כי יקח עמו את המטבעות היותר מצויים; פראנקים אחדים, מטבעות של עשרים פראנק = 16 מארק = 20 שיללינג אנגלים. מעיר יפו והלאה ימצא הנוסע מטבעות תוגריות עשויות מרקועי פחים (בלעך) של 1, 1/2, 1/4 בעשליק, וגם מטבעות נחשת שונות, וראוי לכל נוסע כי ילמד לדעת את חשבון הפיאסטער והפארא.

כסף שטרות לא נודע בא“י כמעט כלל. וגם מיני המטבעות שם עולים בתהו ולא סדרים, והשער עולה ויורד מוסיף וגורע. הנוסע הבא מארץ מצרים, טוב יעשה אם יחליף במצרים את הכסף המצרי בכסף איירופא, וגם את מטבעות הנחשת המצריים עליו להחליף במטבעות נחשת איירופיים, כי לכסף המצרי אין כל ערך ושווי ומחיר בארץ סוריא. אך כסף שאר הארצות הוא עובר לסוחר, מטבעות צרפת ואנגליא, אוסטריא ורוסיא סובבות בחלוף יחד עם מטבעות תוגרמה. שער המעות בארץ סוריא הוא כפול ומכופל: א) מחיר המטבעות כפי שמקבלים פקידי אוצר המלכות; ב) מחיר המטבעות כפי שהם עוברים לסוחר; גם בבתי הרצים העסטעררייכים המצויים בארץ סוריא נקבע שער מיוחד על מיני מטבעות ידועים. ברצות הנוסע לדעת את ערך צרור כספו אשר בידו, עליו לשאול פי חלפן מנוסה, ובל יחליף את כספו בשוק, בבתי המלון ועל ידי המתורגמן (דראַגאָמאַן). הרוצה לנסוע לקרב הארץ עליו לקחת בידו מטבעות קטנים די צרכו, וטוב אשר יקח עמו יתר על צרכו משיקח פחות מצרכו; כי אנשי הכפרים ימאנו להחליף לנוסע אף שקל אחד, והדבר הזה יוכל להביאהו במבוכה ובמצוקה. אף גם נמנעים האכרים והבעדואינים לקבל מטבעות אשר כתבם הוא מטושטש מעט, ע”כ על הנוסע לקחת בידו אך טבין ותיקלין; וכי יקח עמו מטבעות זהב (ליטרות שטערלינג ואדומים) יבחון בטרם כל דבר את צלצול הזהב בנקישתו על אבן, כי כן ינסו הבעדואינים את המטבעות, ואם אין צלצולם יפֵה-קול לא יקבלום. המטבע היסודי בסוריא הוא הפיאסטער (בערבית כִּירש או אִירש וברבים כוּרוּש), ובפיאסטער ארבעים פארא (בערבית פאַרראַ, מאזִירֶעה), גם יש מטבעות קטנים בני חמשה, ששה, ועשרים פארא; וגם מטבעות של מתכות מעורבת בכסף, בני עשרים פארא, ומטבעות פיאסטער א‘, שנים וחצי, וחמשה. מטבעות של חמשה פיאסטער גדולים כמטבעות הר"ט באשכנז, ונקראים בשם בעשליק; אף יש מטבעות של ששה פיאסטער הנקראים אלטליק. גם יש מטבעות כסף, חצי פיאסטער, פיאסטער א’, ב‘, ה’, י‘; ומטבעות של ה’ פיאסטער גדלם כגודל הפראנק הצרפתי. הטהאלער התוגרי שויו 20 פיאסטער נקרא מעדזידי (על שם הסולטאן מעדזיד). את שווי המטבעות בתוגרמה יַראה הלוח מעבר לדף.

מלבד המטבעות הנ“ל עוד נמצאים בסוריא המטבעות: מאריא-טהערעזיענטהאלער שויו 25 פיאסטער, ומטבע של חמש פראנק שויו 25 פיאסטער; ובלשון העם שגורים עוד שמות המטבעות האלה: פַנַס = 20 פארא, זַלַטַה = 30 פארא, בַּרַגְהוּט = 1 פיאסטער 5 פארא, סַגַטִיט = 5 פארא. אכן עלינו להעיר עוד כי השער הערוך למעלה הוא עלול לשנויים, וגם יש מקומות בסוריא הצפונית ובקרב הארץ ששם מעריכים את המטבעות בערכון אחרים, אך על פי רוב יחשבו חשבון הכסף לפי הנ”ל. ­ המשקל היסודי בסוריא הוא אָקאַ ( = 1/2 2 פפונר ); האקא יכיל 400 דראַם (דראכמען) או 1/3 5 אָקיע; 1 אקיע= 75 דראַם ( 32 דראַם = 100 גראַמם ); 1 ראָטל = 1/4 2 אָקען = 12 אָקיע = 900 דראַם; 44 אקען = 1 קאַנטאר (צענטנער) = 112 צאלל פפונר או 56 קיללאגראם. – כל מיני הניגר וגם היין נמכרים בסוריא במשקל ולא במדה. האַמה (דראַ) שבה מודדים בסוריא; ארכה 3/4 67 צענטימעטער, ובאלעפפא 79.

מכתב מסע (פאַמס) ידרש מכל איש הבא אל חופי סוריא⁷, אך איש מלובש כהוגן יבוא שמה גם חפשי בלי מכתב מסע אם יתן ליד הפקיד את כרטיסו לבקרת רעים (וויזיט-קארטע). וטוב אם יעלה ביד הנוסע להפטר ממסירה מכתב המסע, כי הפקידים לוקחים את המכתב ויצפנוהו אתם ואחרי כן ישלחוהו אל בית פקודות ציר הארץ אשר משם בא הנוסע, ולפעמים לא רחוקות תולדנה שגיאות וטענות ומענות. בכל זאת טוב הדבר לכל איש לקחת את תעודת מסעו בידו בלכתו בדרך, אף כי ה“בקשיש” יענה את הכל בשעת הדחק. כן הדבר גם במכס הגבול. על פי החק חייבים הפקידים והשוטרים לפתוח את כל אמתחות הנוסעים ואת תרמיליהם, ובפרט יחפשו מחֻפש את גלילי עלי הקטרת (ציגאררען) לגבות בעדם מכס גבה הערך, אך הרוצה לצאת ידי מכס יושיט ליד הפקיד העוסק במלאכת הגביה מספר פראנקים לפי מספר וערך חפציו ואז יפטר בלא כלום. בחוף בירות מקפידים מאד על הרמת המס כדת, ועל הנוסעים להזהר בהושטת הבקשיש לשוטרים בשעה שהפקידים הגבוהים עומדים על גבם. גם בודקים השוטרים את הספרים שבתרמילי הנוסעים אם אין בהם ספרי קאָראַן ודברי ויכוחים בדת. מן העזבון המוּצא מן הארץ (אויספוהר-ארטיקעל) תרים הממשלה מכס הגבול עשרה למאה. על פי החק, יבקרו ויבדקו השוטרים עד מקום שידם מגעת, אך על ידי התחבולה המנוסה והידועה יוכל הנוסע להפקיע את עצמו מידי הבדיקה המדויקת. אסור באיסור מוחלט להוציא מארץ סוריא דברים קדמונים ועתיקים, בלי רשיום מיוחד מאת הממשלה. אם ישלח איש את חפציו מסוריא לח“ול, עליו לשלוח את המפתח לבתי המכס, אך טוב כי יסע בעל החפצים בעצמו ויבוא בעל השור ויעמוד על שורו. כל משלוח אשר ישלחו צירי ממלכות איירופא לחו”ל הוא פטור ממכס ומבדיקה.

הקאנזולים המכהנים בכהונתם בערי סוריא הם זוכים לכל הזכיות הגבוהות שזוכים אליהם בארצות איירופא הצירים (געזאנדטע) היושבים בחצרות המלכים. בין הקאנזולים נמצאים קאנזולים ממונים ( Consules missi )וקאנזולים נבחרים או קאנזולים של מסחר. הראשונים הם מורשים גם לשפוט בין איש לרעהו, מקום ומרכז כהונתם הוא אך בבירות ובירושלים, ויש בידם להורות ולדון בדינים ודברי ריבות שבין החוסים בצל ממלכתם או בין אלה שקבלו את המחסה עליהם, ודברם כדבר בית דין מאושר ומקוים כדת. הקאנזולים של מסחר הם נזקקים אל הקאנזולים הממונים, וכל פעולתם היא על אחריותם וערבותם של הממונים. ולפי המשרה אשר על שכמם תנתן להם המעלה ויקראו בשם תאר “קאנזול” או “וויצע-קאנזול” או “קאנזול-אגענט”. כל דברי הריבות בין אזרחים תוגרים ובין חוסי בצל ממשלות אחרות, יקרבו אל השופטים התוגרים, בסיוע המתורגמנים של צירי ממלכות איירופא החופפים על בעלי הדברים. בכל תקלה וקטטה אשר בין הנוסע ובין עם הארץ, טוב יעשה הנוסע בפנותו אל ציר ממשלתו, כי הציר ידע את אשר לפניו ויבין להתנהג עם התוגרים ולישא וליתן עם פקידיהם בלי אריכות. על כן כל איש אשר יחפוץ לרעות ארץ ולשכון אמונה זמן ארוך או קצר, אשר כמובן מחסה הציר דרושה לחפצו, עליו לבוא בטרם כל אל ציר ממשלתו ולהראות את פניו ולבקש קרבתו. אפס אם יחפוץ האיש לקבל עליו עול מלכות תוגרמה, כי אז אין חפץ לו בצירי ממלכות איירופא והוקר יוקיר רגליו מבתיהם.

כבר היה לדמיון נפרץ לתאר את סוריא בתור ארץ מלאה מרצחים ושודדים ופראים; ואולם הדמיון הזה הוא רחוק מן האמת כרחוק מזרח ממערב, ובאמת אין הדרכים בסוריא בעת הנכחית בחזקת סכנה, ומלבד ממשלת הארץ אשר תדאג ותחוש לשלום יושביהם, הן גם עיני צירי איירופא צופיות על שלום הארץ, ואם יש מגור ופחד אז יעידו בנוסעים לבל ירימו לדרך פעמיהם. אך מן דרך המלך והלאה, בעמק הירדן, במקום שאין שיירות מצויות, יֵאָלץ הנוסע לקחת אתו בעדואינים ללוותו וישלם להם חמשה פראנק ליום, (וכן ישלם גם לאנשי צבא תוגרים בעד לוותם אותו עד פאלמירא). הנוסע כי ישלם את השכר הזה, ידע בטח כי לא יפול משערת ראשו ארצה, וראש גדוד הבעדואינים יתן לו כתב כתוב וחתום כי במקרה גנבה או שאר מקרה נזק אשר יקרהו, ישלם לו מכיסו; הדבר הזה הוא כמו פרעמיע של בטחון אשר בעדה ישלם הנוסע לראש הגדוד. אכן מעבר הירדן מזרחה ידרשו הבעדואינים הרבה יתר בעד ההלוויה, כי שם רובם אינם מכירים את תקף ממשלת תוגרמה ודבר לא יבצר מהם. במחוזות הגבול, לא ידעו ראשי הגדודים הקטנים קץ ותכלה לתביעותיהם, וחביב עליהם מספר לירע אינגליזיער (ליטרא שטערלינג). במדבר האמתי השומם וריק מכל אדם אין סכנה לנוסע בסכנה שבגלילות הגבול אשר בין המדבר והישוב. אם יבוא הנוסע לאחד ממקומות השבטים – כי כל שבט בעדואינים ישב במחוז מיוחד לו, כל זמן אשר ימצא שם מרעה לצאנו –, וראש גדוד הבעדואינים ההם ילוהו בכל ארחות דרכו, ילך לבטח ואין רעה נגד פניו. האמנם כי ענין רע הוא אם יקרה לפעמים לנוסע כי יבוא בסכסוכים שבין שבט אחד לרעהו והיה הוא לסלע המחלקת ביניהם. אף ראוי הדבר להנוסעים להזהר מפני המתורגמנים, כי כבר קרה לא אחת ושתים, שהמתורגמנים קשרו קשר יחד עם הבעדואינים ויסיתו את אלה האחרונים להתנפל על הנוסע בחמת קרי ובאכזריות כמו יחפצו לבלעו חיים, ואחרי כן תשקוט חמתם ויתנו לו את נפשו במחיר הכסף אשר בידו, והיה להמתורגמן ולהבעדואינים חלק כחלק בשלל הזה. בכלל יקרו מקרי שוד וחמס אך לעתים רחוקות מאד, ואם יקרה לפעמים, כי גדודי בעדואינים מדבריים יתנפלו על הנוסע ועל אנשי לויתו, ימהר לתת להם את כספו, ובל ישתמש בכלי נשקו, כי בזה יעורר חמתם ותהי אחריתו להכרית.

כל בן-קדם יחשוב את איש-איירופי לקראֶזוס רב אוצרות (וגם לשוטה, כי בן הקדם לא יבין מה תמריץ את אנשי איירופא לשוט בארצות, ולא ידע את הענג הזה מָן הוא); רוב אנשי המזרח ידמו כי באיירופא לא ימשול העוני, בעוד אשר באמת רב העוני בינינו מן העוני השורר בארצות הקדם. נוסעים רבים נותנים יד וסעד אל המשגה הזה, ולפעמים לא רחוקות יעשו להם עשירי אנגליא וצרפת הנוסעים בסוריא ובמצרים את הענג הזר, כי ישליכו מלוא חפניהם מטבעות נחשת וכסף בחוץ, ויתענגו על מראה המון הערביים המתנפלים על המציאה בפשוט ידים ורגלים כאשר יטוש הנשר עלי אכל. הנה כן ילעגו העשירים הגאיונים לרש ויזינו את עיניהם ממצוקת האמללים ומלחמת קיומם. והנה מפאת ההשקפה הזאת אשר רחבה ונסבה בארצות הקדם, כי כל איש איירופא הוא עשיר ורב אוצרות, לפי זה צדיק בן-הקדם בטענתו שהוא בא בה אל האיירופי ואומר לו: הבה לי בקשיש כי עשיר אתה, הולך אל מזרח וסובב אל מערב בנטילי כספך, והאיש הנותן מתנה לעני הוא איש טוב (רִידְיַאל טַאיִבּ). בכל רחוב אשר שם יעבור איש איירופא הלבוש כהוגן, ירוצו אחריו ילדים המונים המונים ויקראו בלי הפוגות “בקשיש, בקשיש, יַא כָאוַואדְיַא”, ומהיר השפה יענה לעמתם בחרוז “מאַפיש, מאַ פיש”, אין כל מאומה, אין כל מאומה, ואז ישקוט הרעש. ואם לא יחפוץ הנוסע לתת נדבתו לעני, יאמר לו “אַללאַה יַתִּיק”, האל יתן לך, ואז ישים העני מחסום לפיו. המלה בקשיש אשר תנסה את הנוסע בנסיון קשה שאין לעמוד בו, ועוד תצלצל ותהמה באזניו גם אחרי אשר יעזוב את הארץ. הוראתה “מתנה”, ומפאת כי במתנה יוכל איש להשיג את כל משאלות לבו בארצות הקדם, על כן רחבה ונסבה המלה הזאת ותסתעף להוראות שונות. הבקשיש יתן כח ומהירות לפקידי המכס למהר לכלות את מלאכת הבדיקה; הבקשיש ישלים וימלא את תעודת המסע; בקשיש יבקש העני והעשיר, ועל הבקשיש יחיו הפקידים.

סדרי בי-דואר ותלגרף הם בדרך זר מאד בארץ סוריא. בי דואר לחו“ל עומדים תחת פקודת צירי הממלכות. הגדולים בבתי הדואר הם העסטעררייכי והצרפתי. הפאָסט העסאעררייכית קצבה מחיר המשלוח בערך הזה: לאוסטריא ואשכנז 15 סאָלדי (15 קרייצער 30 פפענניגע), לרוסיא ולאמעריקא 30, לבעלגיה, דענענארק, שווייץ, ניעדערלאנד, מאלדוי, וואלאביי 20, לאיטאליא ואנגליא 23, לצרפת 35. ומשקל המכתבים נקצב על 15 גראמס, מלבד המכתבים השלוחים לצרפת שמשקלם בל יעלה על 10 גראמס. והפאסט הצרפתית קצבה את משלוח המכתבים בערך זה: משקל המכתב בל יעלה על 10 גראמס, משלוח לצרפת 80 צענטים, לאשכנז, אויסאיר, שווייץ, אנגליא ואיטאליא 60, לדענעמארק ושוועדען 1 פראנק 40 צענטים לרוסיא 1 פראנק 40 צענטים. – מכתבים שיש עליהם אחריות, מחירם כפול. לסוריא מקבלים מכתבים גם poste restante. אם לא תוכל הפאסט לצאת בזמנה המזומן לה, אז תשולח באניה המקדמת לצאת. בבירות נמצא בית פאָסט בריטי המוליך ומביא מכתבים מאנגליא ולאנגליא בתכלית המהירות האפשרית; וגם נמצאה ביד הקנזולאט האנגלי הפאסט ההולכת מדי ארבעה עשר יום בגמלים דרך המדבר לבגדד ומשם לפרס ולהודו; מכתבי כסף לא יקובלו במשלוח הפאסט ההיא. הפאסט הרוסית עוסקת אך בהולכה והבאה מקומית לבד; הפאסט הרוסית עוסקת אך בהולכה והבאה מקומית לבד; הפאסט התוגרית מוליכה ומביאה מערי החוף לקרב הארץ, במקום שאין מצודת הקאנזולאטע פרושה; מכתב פשוט שמשקלו 10 גראמס יעלה למחיר 1 פיאסטער, ועל כותב המכתב לכתוב את שם האיש אשר לו שלוח ומקום מושבו תורקית או ערבית מלבד הכתב האיירופי. לשכות תלגרף בסוריא תפרדנה לשני ראשים: התלגרף אשר בין עם לעם (אינטערנאציאנאל), והתלגרף התורקי; אכן כל האינטערנאציאנאלים הם גם תורקים. בלשכות התלגרף התוגריות מקבלין דעפעשען אך בלשון ערבית ותוגרית, ובלשכות התלגרף אינטערנאציאנאל מקבלים בכל לשון שהיא. מחיר דעפעשע תורקית-ערבית באותו המחוז 1/2 מעדזידי של כסף (10 פיאסטער) וממחוז למחוז נוסף החצי בעד כל מחוז אשר דרך בו יעברו קוי התלגרף. ומחיר הדעפעשען לחו”ל בנות עשרים מלין, הנה הוא: לצרפת 14 פראנק, לאנגליא 16, ללאנדאן 15, להוללאנד, בעלגיעא 13, לספרד 16.50, ליון 8, לרוסיא 13, לאשכנז ושוויץ 12, לאויסטריא 11, לדאנעמארק 13, לנארוועגען 15, לשוועדען 15.50, למצרים (בדרך היבשה) 13, ובלשכות התלגרף אשר בקרב הארץ (ולא בערי החוף) נוסף המחיר עוד כדי 4 פראנק על השער הנ"ל.

 

פרק 10: המנהל    🔗

(מאיר נתיב לדעת את גלילות הארץ על פי המפה הנלוה אל הספר הנכחי)

בעקבות התייר האנגלי אליפהאנט

האיש אשר יפרוש לפניו את המפה הערוכה בלוית הספר הזה, יראה לפאת צפונית מערבית את חבל גדות הים אשר השם Phoenicia כתוב עליו. מִדַת ארך הארץ הזאת היא מן נהר אל כביר או עלעאוטהורוס⁸ אשר מצפון לעיר טריפאליס שבסוריא⁹ [הנהר הזה וגם העיר טריפאליס או טאראבולוס לא נרשמו על המפה יען כי הם נחשבים מחוץ לתחום א“י], עד המקום הרשום על המפה בין חופי הים התיכון בשם Dora, והוא דאור או נפות דר¹⁰ , הארץ הזאת נזכרת כבר בספרים החיצונים¹¹ בשם פעניציה או פיניקיה, הויא היתה יחד עם צעלעסירען גליל אחד מגלילות ארץ סוריא. הארץ הזאת היתה ארץ שפלה מלאה ערים ומכוסה גם בגבעות וגבנונים קטנים, כלה משקה מנהרות הלבנון ופוריה מאד. בספרי קדשנו יכונו הפיניקיים בשם הכולל “כנענים”, כי באמת לא היו הפיניקיים עם אחד, אך כהכנענים כן גם הם נפלגו לעמים שונים, ובראש כלם עמדו יושבי צידון. בארץ פיניקיה היו חופים טובים ובטוחים, על כן היתה למרכז סחר אזיה, ויושבי ערי החוף האלה עברו פעם בפעם ארחות ימים ויבנו ערי מושב בארצות רחוקות. יושבי הארץ הזאת היו מהוללים מקדם קדמתה כאנשים רבי העליליה ועשוים לבלי חת, וגברותם נשתה מעת אשר פרצו האשורים בארץ, כאשר חזו להם נביאי קדשנו מראש. אחרי נפול בבל התגלגלה פיניקיה תחת שואה ותבוא גם היא לידי הפרסים ואחרי כן נפלה ביד המוקדונים, ומני אז אבד ניר לעם הזה וכל המונו ושאונו וכבודו על עפר נחת. הערים הראשיות בפיניקיה היו אַראַדוס¹², טריפאליס, ביבלוס (גבל)¹³ [על המפה יפקד מקומו כי הוא מחוץ לגבול הצפון] צידון, צור, ובירותא Berytus ¹⁴ לדעת רבים.
מקור השם פיניקיים היא המלה היונית φοίνιξ (תמר) אך אנו רואים כי הסופר הפיניקיי הקדמון סנכוניטון קרא את עמו בשם הזה עוד בטרם באו היונים ויקראו כן. לדעת החוקרים האחרונים שחקרו עד תכלית התכַּנו הפיניקיים בעצמם בשם “קדמונים”, והשם פעניציים מקורו בשפת מצרית, והמצרים קראו להם את השם הזה, האות פ שראש המלה היא נוקב השם (ארטקעל) והמלה עֶנֶךְ הנקרא בשפת המצרים “קדמון”, ובכן הוראת המלה הזאת “קדמונים” והיא מכוונת אל השם שבו קראו הפיניקיים לעצמם. דברי ימי הפיניקיים הלא הם ערוכים ומסופרים בכל ספר דברי ימי העמים, ואנחנו נשימה עין על על מצב הארץ ועריה בעת הנכחית. בטרם כל נתוה לנו תו מעיר עכו עד עיר צור. העיר עכו עמודת על תלה מימים קדמונים. השבט אָשֵׁר לא נפש את יושבי עכו¹⁵ האמנם כי בדורות המאוחרים תקעו היהודים את יתדם בעיר הזאת, אך רוב יושבי העיר היו עובדי האלילים. היונים חשבו את עכו לעיר פיניציית, ויקראו לה שם פטאלעמאוס, אך מאז באו הערביים, החזירו את השם עכו ליושנו. העיר הזאת היתה חשובה בימי קדם כעיר-חוף, אכן בימים האלה אין עכו עומדת בשורה ראשונה בין ערי החוף, כי הנמל הוא מלא חול. עקבות מסחר והוצאה תבואה וסחורה לחו”ל נודעו שם עוד בעת הנכחית. השוק (באזאר) הוא כר נרחב. מספר יושבי העיר עולה לערך 8,000 מהם 5,600 מושלמנים, והשאר בעלי דתות זולתם, [כמה עולה מספר אחב“י בעיר הזאת לא נודע בדיוק]. הבנין הגדול בבניני העיר הוא בית המסגוד הבנוי ע”י דיעזזאר פאשא. גם נמצאה שם מצודה גדולה ובה יחנו אנשי צבא תוגרים במספר רב. לפאת צפונית מזרחית לעיר הזאת נמצאה תעלת-מים טובה ומתוקנה, אשר עשה דיעזזאר פאשא הנ“ל. בקרבת עיר עכו ישתפך אל תוך הים התיכון נהר בַּיֻלום, הוא לדעת רבים שיחור לבנת¹⁶. מצפון לעיר עכו נמצא נחל וכפר הרשומים על המפה בשם Sernirie הוא לדעת רבים שמרון מרון¹⁷. הככר מסביב הוא יפה מאד, שם נמצאים הכפרים קוועקאט, עַמקַה, שעך דאמון, משם והלאה נראה את המקום הרשום על המפה בשם W. Djiddin, והלאה משם צפונה את הכפר אכזיב¹⁸ אשר היונים והרומאים קראוהו בשם אַקדיפפא, והיום יקראוהו הערביים בשם זיב. משם והלאה צפונה נראה את המקום המסומן על מַפָּתֵנו בשם C. Nakura וסמוך לו מלמעלה Tyrische Treppe היא מדרגה גבוהה חצובה שלבים שלבים בסלעים גדולים, והעומד על ראש הסולם יראה מחזה מרהיב עין, את כל עמק עכו ואת גליל הכרמל. משם והלאה הלוך ונסוע לפנים האחרון, ישתרע המקום Kalaat Sehemaa, הוא בנין גדול מחוטב תבנית מצודה. שם נמצא גם המקום המון¹⁹ הנקרא היום Hamûl והרשום בשני שמותיו על המפה. משם והלאה צפונה נמצא המקום המצויין על המפה בשם Alexandro - או Iskanderuna scenae. מקום חרבות עתיקות ומעיני מים, לפי המסורה יסד אלכסנדר מוקדון במקום הזה עיר ויטע בה אהלו בעת אשר חנה על צור. ובשנת 1116 בִּצר באלדואין הראשון את המבצר העתיק הזה, בחפצו גם הוא להשתער על צור. משם לפאת צפון נמצא המקום Weisses Ras el Abjad או Vorgerbirge הוא הר תלול גבוה ולבן כלו כשיד. ההר הזה הוא נודע למשגב מימי מלחמות נוסעי הצלב. משם והלאה צפונה נמצא הכפר Dêr Kanûn הוא מקום מלון ומושב פקידי המכס, ומהלך שעה אחת משם תשתרע העיר צור. העיר הזאת נודעה למדי מימי קדם, אך בעת הזאת היא עיר קטנה ואנשים בה מעט, כי העיר בירותא לקחה לקחה את כל המסחר. עוד מוציאים הסוחרים לחו”ל דרך עיר צור מעט צמר-גפן, טאבאק ואבני רכב מארץ הבשן (הויראן) לחו“ל. מספר יושבי העיר עולה לערך 5,000. חֶצְיָם מושלמנים או מֶתַּוִילִים והשאר נוצרים, ומספר בני ישראל אך מעט בה. הנזירים הפראנצישקאנים והנזירות הצרפתיות מצאו להם קן בעיר צור, והמיססיאנערים אנגלים יסדו שם בתי ספר. הדרכים הם מקולקלים והבתים הרבים ומטים לנפול, אך הדר המחזה הנשקף על מורד ההרים התלולים הוא נותן חן ויופי לעיר הזאת. מן הדברים הקדמונים והעתיקים לא נשאר מאומה. אבני זכרון רבות הובאו משם לעכו ולבירות. בשנת 1837 הוכתה העיר שאיה ע”י זועה ורעש הארץ. בקרב העיר צור הנקראה כעת בפי הערביים בשם Sûr נמצא אך מעט מזעיר דברים הראוים לְהִזָכֵר. אכן עוד כמה מנהגים מן המנהגים הקדמונים נשארו, כמו חג מעלכאר הקדוש (מעלקארט), אשר אז יצודו אלמוגי הארגמן במקום שעמד בימי קדם מקדש האליל, וגם חג הברברה אשר אז יעשו תכונה לאליל התמוז (אַדאָניס). בגליל אשר בין עכו וצור הלוך ונסוע מזרחה נמצאים הכפרים ועיי החרבות Djulis, Karn, Fessata, Belat, הנוסדים רובם ע"י נוסעי הצלב וקשורים בהם זכרונות הולדיים היקרים להנוצרים.

עתה ישים נא הקורא את עיניו על התו אשר נתוה לארך גדות הים התחכון מעיר צור עד צידון. האדמה בסביבות צור הלוך ונסוע משם צפונה היא דשנה ופוריה מאד, ושם נמצאו המון כפרים Nehari, Dibbal, Tura, Bedias (הכפר בעדיאס נרשם על המפה). בקרבת הכפרים ישתפך הנהר הליטני (בערבית נהר אל קסמיה ובשמו זה נרשם גם על המפה Nahr Kasimie ) אל הים התיכון. בקרבת הנהר נמצאים עיי שממה וחרבות קדומים הנקראים בשם קובור אל מולוק (קברות המלכים) כי לפי המסורה נקברו שם מלכי צור וצידון. שם נמצאה העיר היונית הקדמוניה Ornithopolis, משם והלאה צרפת הקדמוניה²⁰ הוא הכפר הקטן הנקרא היום בשם Sarafend. משם עד צידון נמצאים עוד כמה נהרות ונחלים קטנים, והנכבד ביניהם הוא נהר זהרני, ולפאת צפון תראה לעיני הנוסע העיר צידון, סידאָן או סַעידה. בס' יהושע תכונה העיר צידון בשם התאר “הגדולה”. בספרי הומירוס תהולל העיר כמלאה מתכיות, ויושביה יהוללו כיודעי מלאכת מחשבת. העיר צידון הנכחית עומדת במקום שעמדה עליו העתיקה. מסחר צידון ירד פלאים מאז עלתה בירותא במעלות. סביבות צידון הן פוריות, גם פרח באנאנען ותמרים יצמחון בגנותיה, מספר יושביה עולה לערך 10,000, מהם 7,000 מושלמנים ומעתאווילים, והשאר יונים קאתולים, יונים אורתודוקסים, מארוניתים, ומספר אחב“י עולה שם לערך שבע מאות. מעיר צידון לבירות (ברום גבה המפה) יתנגפו רגלי הנוסע על אבני הקברים והחרבות המשתפכות על הדרכים. בקרבת צידון נמצא הנהר באָסטרענוס או
Nahr el Gule, משם והלאה צפונה נמצא הכפר Porphyrion או el-Dije. העיר פאָרפיריאן נודעה מימי מלחמת פטאלאמעאוס פילאפאטער ואנטיוכס, ולפי המסורה השגורה בפי אנשי המקום הוקא פה הנביא יונה מפי הדג. משם והלאה צפונה נמצא הנהר Tamyras ולהלאה בית המלון חולדה במקום העיר Heldua. עוד שם איזה נחלים קטנים ועליהם גשרים עתיקים, ואחרי מהלך שמונה שעות מעיר צידון יבוא הנוסע לעיר בירות בצפון. מראה העיר בירות מרחוק הוא כליל יופי, וגם משטרי החוף הם טובים מן הסדרים השוררים בכל שאר חופי סוריא. אניות שיט קטנות באות וקרבות אל האניות הגדולות להוליך ולהביא על נקלה את הנוסעים. בתי מלון רבים בעיר. בהיות בירות עיר מסחר גדולה על כן נמצאים בה בתי קאנוזלאט מרכזיים של כל ממלכות אירופא ואמעריקא –. קדמוניות העיר הזאת הן לוטות בערפל. לפי הנראה היה ערכה גרוע ונקלה בעיני הקדמונים, כי במסעות מלחמות אלכסנדר לא תזכר ולא תפקד העיר הזאת. במאה השניה לפני סה”נ נהרסה העיר הזאת עד היסוד, והרומיים בנוה על תלה ויקראו לה אויגוסטא פעליקס על שם הקיסר אויגוסטוס. הורדוס אגריפפא יִפָּה את העיר למען אוהביו הרומיים ויבן בה בתי מרחץ ובתי תיאטרון וגם הקים במות לאתליטין המתגוששים. במאה השלישית לסה“נ נוסד בעיר הזאת ע”י הרומיים בית מדרש לחכמת המשפטים, ויהי הבית לשם ולתהלה בכל הארץ. גם המסחר עשה בה חיל, וכבר הביאו אז אריגות משי מבירות לרומא, ומבירות באה המלאכה הזאת ליון, ומיון מסרוה לסיציליה. על נכון לא נדע מתי מצאה לה תרבות תולעי המשי קן בגלילות האלה; בימי הבינים כבר רחבה ונסבה במאד. בשנת 529 נהרסה העיר ברעש ולא נבנתה, וגם בית המדרש לחכמת המשפטים הוּכה שאיה. עוד בשנת 600 היתה העיר חרבה ושוממה, ובשנה 635 לכדוה המושלמנים, ונוסעי הצלב לכדוה בשנת 1135 ותהי לעיר הבירה לנסיך הדרוזים פאכר עד דין ( 1634 – 1595) והוא הצליח ליסד לו ממלכה, ויגרש את הבעדואינים ויכרות ברית עם הווענעציאנים אויבי התוגרים, ותהי בירות לערך 25,000 נפש, ועתה עולה מספרים לערך 80,000. מגרשים יפים מקיפים את העיר מכל עבר ובהם בתי קיץ נאוים. הנוצרים התערו כאזרח רענן וירם על העליונה בעיר בירות. הנוצרים היושבים שם הם חרוצים מאד במעשיהם, וכמו יתנוסס בהם עוד ניצוץ חריצות הפיניקיים הקדמונים; המסיתים פשטו כילק על פני העיר וימלאוה בתי חנוך, בבתי מחסה ובבתי אסף ומקלט שונים.

הבה נמשוך קו כעת על המפה, מעיר בירות אשר בקרן צפונית מערבית לעיר דמשק אשר בקרן צפונית מזרחית מעבר הירדן. הצרפתים אשר נלחמו בארץ הזאת בשנת 1860 השאירו לה מזכרת יקרה את המסלה הארוכה והרחבה העולה מבירות לדמשק.

לפאת צפון יראה המביט על המפה שרשרות הרים מעשי גבלות וכתוב עליהם מעבר המערבי לבנון ודיעבעל לובנאן (דיעבל בשפת ערבית הוראתו הר) ומעבר המזרחי אנטיליבאנוס ובערבית דיעבעל אל-שרקי, ובין שני טורי ההרים האלה פס ירוק וכתוב עליו Thal Buca (בקעה), והלוך וירוד משם דרומה יראה המביט אותות הרים וכתוב שם Hermon Gebirge (חרמון) ובערבת דיעבעל עֶ שֶׁעךְ, ומשם והלאה לפאת מזרח יראה המביט חלק אחד צבוע ירקרק, תבניתו עגולה וממנו שתי רצועות אורכות ומעוקלות יוצאות לפאת ים, ולעברו המערבי כתוב עליו דמשק, והנה על הככר הזה המכיל בקרבו את שני טורי הלבנון ואת הבקעה אשר בתוך ואת מחוז דמשק לפאת מזרח, נשימה עין כעת. שני טורי הלבנון הולכים כשני קוים מקבילים מצפון לדרום. הטור אחד הולך הלוך וקרוב אל הים התיכון והוא הלבנון (כן נקרא על שם לבנת אדמתו שהיא אדמת גיר ושיד, או על שם שיבת השלג החופפת על ראשו תמיד), והטור השני הוא נטוי לפאת מזרח, והוא צופה פני דמשק, ועמים לו יקראו אנטי-ליבאנאן, לאמר מול הלבנון, ובערבית יכונה אל-שרקי, באורו: המזרחי, והבקעה המשתרעת בין שני רוכסי ההרים הגבוהים האלה היא הנזכרת בכה“ק²¹ והמהוללת באדמתה הפוריה. הבקעה הזאת נקראה גם בשם בקעת ארם, ובפי הסופרים היונים העתיקים נקראה בשם צעלעסיריען. מראה הרי הלבנון מרחוק הוא מלא יפעת חן ונורא הוד. עיני האיש הבא מן הים לא תשבענה לראות את תלפיות הררי אל המכוסה בשכבת השלג, וכאשר יגש הנוסע אל ההרים האלה מקרוב ירהיבו פלגי המים המפכים מכל הנקיקים והסלעים, את עיניו. הלבנון הוא כלו משקה ונהרותיו ירוו את אדמת העמקים²² ומן הלשד אשר תינק האדמה לרויה מפלגי הלבנון יצלח כל פרי ותנוב כל תנובה²³. בשפוע הרי הלבנון במורד יצמח הגפן²⁴, גם יצמחו שם מיני עצים שונים²⁵, ועל כל מיני העצים יצוץ נזרם עץ הארז²⁶, ההרים הגבוהים בו הם צאנין (על המפה Dj. Sunnin) לפאת צפון, גבהו – לדברי באָדעקער – 4,608 מעטער. בקרבת ההר הזה רשום על המפה שם נהר הנקרא Lycus Fluss או Nahr el Kelb (כלב), [לפי ההשערה נקרא כן על שם שישבו במחוז ההוא מבני העוים שעבדו את נבחז²⁷ שהוא כלב כמו שאמרו חז”ל בפרק חלק ונקרא הנהר ההוא על שם אלילם, יעוין בספר תבואות הארץ ע' 34] והיונים קראו לו Lycos, באורו: זאב. על גדות הנהר ההוא וגשריו ומעברותיו נמצאים שרידי זכרונות קדומים מימי המצרים והאשורים, היונים והרומיים והמושלמנים מדורות הבינים. המקומות: ביסקינטא, בעקפעיא, לועזע, ברומאנא, אל-מטען ועוד, הם כפרים נטועים על ראשי ההרים ובמורד שפועם, יושביהם מושלמנים ונמצאים ביניהם גם בעלי הדת הפראטעסטאנטית אשר זה מקרוב תקעו את יתדם בהרי הלבנון. המקום הגדול בכל המקומות האלה הוא הרשום על המפה בשם Zahle מספר יושביו 9,000, רובם נוצרים מרוניתים ויש להם בתי ספר. מסעיף הר צאנין יוצא נחל אל-ברדוני ועובר בעיר הזאת. המקומות ניהא אכלאַ הם קטנים ואין בהם ישוב, אך עיי חרבות. המקום שטאָרא הוא כפר יפה ושם נכסים רחבי ידים לבעלי כת היעזואיטים. הבקעה אשר לימין כל הכפרים וההרים האלה היא, כאמור למעלה, ארץ מישור שפלה. הארץ הזאת היתה בימי קדם דשנה ופוריה, אך כיום ירחף עליה צלמות. לכל ארך הבקעה שוטף נהר ליטני ולקצה המזרח נמצאות חרבות העיר העתיקה חלצית הנקרא כיום אנדיאר. לקצה צפון הבקעה נמצאות חרבות העיר בעל ביק הנקראה בימי קדם העליאפאליס (עיר השמש)²⁸, בעיר הזאת נמצאים שרידי בנינים קדמונים גבוהים ובצורים וגדולים עד מאד, ואנשי המקום מספרים כי הבנינים האלה הם מלאכת שלמה המלך, אך מיטב המסורה הזאת כזבה. בצאתנו מן הבקעה ובלכתנו הלוך וקרוב מזרחה נמצא הרים וכפרים בודדים. העמק זֶבֶּדַנִי הוא עמק יפה ורחב ידים, מזגו נעים, כח הצומח בקרבו כביר, מדת היקפו מהלך שעה, ושם כפר יפה אשר מספר יושביו 3,000, חצים נוצרים ועוסקים בנטיעת גנות ופרדסים ורואים ברכה בעמלם כי פירות העמק ההוא הם משובחים, ובפרט תפוחי זבדני וענביה הם דרושים מרחוק. משם והלאה צפונה נמצא כפר סורנהאיא, שם שרידי קברים חצובים בסלע, משם והלאה וואדי יאסופע, עמק שַׁאיַבֶּע וכפר הנקרא נ“כ בשם העמק, וביעטאן צפונה²⁹. משם והלאה לפאת מזרח יתנשאו הרי הלבנון המזרחי. בין ההרים האלה נמצא הכפר בלודאן, הוא מקום בתי קיץ להקאנזול האנגלי בדמשק ולהמסיתים האמעריקאנים היושבים שם. לקצה הדרומי של הרי הלבנון המזרחי נמצאה העיר אבילה³⁰, היא עיר עתיקה אשר זכרונות קדמונים רבים ועצומים משולבים בה והיום ישתרע שם הכפר Sûk Wadi Arabn. שם נמצא הגבנון “אמנה”³¹, ולפאת ההר הזה דרומה נובע הנהר אמנה הרשום על המפה בשם Nahr Barada Amana. משם והלאה קדמה תשתרע העיר הקדמוניה חלבון³² המצוינת על המפה גם בשמה הנכחי Holbûn. העיר הזאת היתה מפוארת בגלל יינה, ונכבדות מדובר בה גם בספרי היונים הקדמונים, ועוד היום תתנוסס בה סגולתה זאת, וכמעט אין כמוה יפה נוה, בכל א”י אשר תכשר לנטיעת הגפן באופן נעלה. היום עומד שם כפר קטן ורוב יושביו מושלמנים, שם נמצא ההר והכפר קאסיון, אשר עליו תספר המסורה המקומית כי שם הכיר אברהם את בוראו. ההר הוא מלא אבנים אדומות ונקרא מאז בשם מערת הדם, ואולי זה יסוד ההגדה אשר מצאה לה קן בין אנשי המקום, כי על ההר הזה המית קין את הבל אחיו. מהר קאסיון תלך דרך ישרה לעיר דמשק. דמשק היא עיר עתיקה בסוריא ומהוללה משנות דור ודור. היא היתה עיר הבירה בארם דמשק³³, יושבת על נהר אמנה (Chrysorrhoas) בחבל ארץ שמנה ונאוה. וכבר נודעה בימי אברהם³⁴, ותהי מאז מעולם מקום הקשר והחבור בין אזיא המערבית והמזרחית. המסחר והברית אשר היו לדמשק עם צור כבר נזכרו בכה“ק³⁵. שם נעשו יריעות וגלומי אָרג יפים³⁶. במקומות רבים בכה”ק נזכרו מלכי דמשק. באחרית ימי הבית הראשון נפלה דמשק ביד אשור, אחרי כן ביד בבל, ובאחריתה ביד הפרסיים, ואחרי נפול מלכות פרס נפלה ביד הרומיים. ביד הביצצאנטים, ואחרי כן עברה מרשותם לרשות הערביים, ומרשות הערביים לרשות המאנגאלים, ומהמאנגאלים להתַּתַּרים, ומהתּתּרים ליד התוגרים. דמשק תחשב בעיני הערביים כגן עדן התחתון. תמונת גן העדן בדמיון המושלמני תתואר לפניו כמו גן יפה מלא עצי פרי, ונחלי מים נוזלים בו מכל עבר, ופרי העצים יפול אל פיו. והנה את כל המעלות הטובות האלה רואה הערבי בדמשק ואיך לא תלבב עיר כזאת את לבו? על כן ישירו עליה כל המשוררים הערביים. דמשק היא עיר קדושה בעיני המושלמנים מפאת היותה מקום האסף האורחות הקדושות הנוסעות למעקקא, ולפעמים יעברו בה כמאות אלפים איש. ובעת הקבצם, שאון והמולה בעיר מהמון אדם וגמליהם והכבודה אשר לרגלם. גם ארחות הסוחרים יסעו דרך שמה לקאהירא ולדאמיעטטא אשר באפריקא. בסביבות העיר נמצאים גנים רבים עם פרי מגדים שתולים בנוה, ואת הסביבות האלה יקראו הערביים בשם גותה. האמנם כי איש איירופא אשר הסכין לראות הוד והדר הטבע ושדמות העמקים בשווייץ ובטהירינגען לא יתעורר למאד על עושר הטבע כבן ארץ הקדם הבא לדמשק מן המדבר הגדול אשר לפאת קדם. דמשק נקראת בפי ילידי הארץ בשם אש-שאם. משלשה עברי העיר יסובוה הרים. בצפון ימשכו רוכסי הרי אנטי-לבנון, ולמראה עינים כמו יתמו בגבע העגול עקבה עט תניה. בקרן צפונית מערבית יראה ההר הקרח קאסיון, אשר עליו נשען החרמון לפאת מערב, ובדרום נראה את כתפות הרי הזועה אסוואד ומאניא. ידיעות הסטטיסטיק ע“ד דמשק הן סותרות היהודים ומכחישות אשה את רעותה. ספירה ברורה ונכונה לא נעשתה עדנה, וגם על פי אומדנא אין להעריך ולשער: בחשבון היותר נכון נקצב מספר יושבי העיר לערך 110,000, ונפלאת היא בעינינו, כי עוד בשנת 1840 החליטו מחשבי קצין כי מספר יושבי דמשק עולה 111,000, מהם 89,500 מושלמנים, 500 דרוזים, 4000 מעטאוילים, 150 נוזייריים מלבד הבעדואינים המתעכבים שם והדרים דירת ארעי, שאין לדעת את מספרם לנכון. מספר היהודים נקצב בלוח ההוא 5,000, ומספר הנוצרים 11,772. הקף העיר ב' פרסאות בערך, בה כמאתים בתי מסגוד להישמעאלים, מושב נשיאי כל כנסיות הדת הנוצרית, בתי מלאכות הרבה וביותר לבגדי משי הנקראים על שם העיר הזאת דאמאשק או ראמאסט, ובגדי צמר עץ. בורית, כלי ברזל עשת ולהבי חרבות. מספר בתי הכנסיות ליהודים הספרדים בדמשק עולה לעשרה וגם יסדה שם הכי”ח מכבר בית ספר לילד ישראל. כל מיני הנזירים והנזירות, הכמרים והמסיתים לכנסיותיהם למפלגותיהם. החזיקו פה מעמד. בדמשק יכהן נציב תורקי ממדרגה ראשונה (וואלי). מלפנים הקיף הווילאיעט את כל ארץ סוריא עד ארם צובה (אלעפפא); אך זה מקרוב נפרדה ממנה ירושלים והיתה לפאשאליק (מחוז) מיוחד. עסקי העיר נחתכים על פי בית מועצות כללי אשר בו יושבים גם נוצרים ויהודים מלבד בחירי המושלמנים. אכן סדרי העיר עודם רחוקים מן התקון והשלמות כרחוק מזרח ממערב. לכל בעלי מלאכה חברה מיוחדת, ואף גם להאביונים המחזרים על הפתחים יש חברה לעצמם.

––––––––––

נשימה נא עין בוחנת על כל הארץ אשר מעבר הירדן ונפרשה את המפה לעינינו. הארץ הזאת נקראה בפי היונים והרומיים בשם אערעא, וכבר אמרנו בפרק הראשון לספרנו זה כבר הערנו את הקוראים כי מְצָרֵי הארץ פערעא אינם קציבים וקבועים נכון ויציב. לפעמים יכונה בשם עבר הירדן או הגלעד בעברית, ובשם פערעא בלשונות הגוים, חבל הארץ אשר בין נחל ארנון ובין נחל יבוק, ולפעמים יוקף בחוג מובן המלה הזאת הקף גדול ורחב כל ארץ עבר הירדן. והנה גם אנחנו בדברנו הפעם על פערעא, נשימה עליה עין לכל ארכה ורחבה בהקף הכללי.

שלשה נהרות קטנים: ירמוק, יבוק וארנון הנוזלים בגאיות שפלות ובנקיקים עמוקים יחלקו בדרך הטבע את הארץ אשר מעבר הירדן לארבעה שטחים, המשתרעים ונמשכים לפאת קדם עד מדבר ערב, ומפאת ים הם נוגעים בעמק הירדן הנקוב גם בשם עמק הגור. השטח הקיצוני לפאת דרום מארבעת השטחים האלה הוא מקיף את ארץ מואב, ואף כי נודעו עקבותיו על מַפָּתֵנו, אך לא נאריך את הדבור על השטח הזה, כי הוא מחוץ לתחום יוצאי מצרים ועולי בבל וגם מחוץ לתחום העתיד. מפאת צפונית לארץ מואב, בין נחל ארנון ונחל יבוק ישבו העמונים בימי קדם, ובחבל-הארץ ההוא לפאת מערב ישבו האמורים אשר ספרי קדשנו מזכירים אותם עם מלכם סיחון, ומעבר לנחל יבוק השתרעה ממלכת הבשן, וגם שם ישב שבט אמורי, ועוג מלך עליהם, וגם הם נגפו לפני משה מחוקקנו. הממלכה האמורית הזאת השתרעה בקרן צפונית מזרחית ובפאת צפון עד נשור ומעכה עד הר חרמון, ובמזרח עד המדבר. גם הקיפה הממלכה הזאת את ארגב עם חמשים ערים “חות יאיר”, את ארץ סיחון נתן משה לשבטי ראובן וגד, ואת ממלכת עוג נתן לחצי שבט המנשה. בתקופת היונים והרומייים נחלקה פערעא היא ארץ עבר הירדן מזרחה לחמש פלגות: טראכאניטיס, נוילאניטיס, איראניטיס, באטאנאֶאַ, ופעראֶאַ הרשומות על המפה אשה אשה במקומה. והנה קשה הדברי להתוות את מְצָרֵי הפלגות האלה במעגל נכון, כי הסופרים הקדמונים סתמו את דבריהם ושפתם לא ברור מללה. במשך דורות רבים רבצה עננה חשכה על פני מחקרי הארץ הזאת, כי התיירים לא הרהיבו עז בנפשם לחדור להם בשממות ההן דרך, ואך בדור החי החלו התיירים לעבור בארץ פערעאַ לארכה ולרחבה, והאחרון בהם, אליפהאנט, אשר דבריו היו נר לרגלינו, הרבה לדרוש ולחקור על אדות כל הנפות האלה, קדמוניותיהן וגבוליהן. בין ערי הגלילות אשר מעבר הירדן נמצאות ערים הנקראות עוד היום בשמות עתיקים הנודעים לנו מכתבי קדשנו. השטח הגדול השתרע מהר חרמון עד ירמוק (אצל ים כנרת), הוא מקיף כעת את הגלילות האלה: 1) גאָלאן בקרבת הירדן וימה של טבריא (כנרת); 2) דיעדור, 3) הויראן; 4) אל-לעיאה (לעגא) מפאת מזרח להויראן, מקום ארחות עקלקלות בין חלמישי צור ממין באזאלט. הכפרים והאהלים נטועים שם על חרבות וגבנוני הרים, ומראה כל הככר הוא נורא ומערר פלצות וזועה בנפש הרואה. 5) דיעבעל הויראן מפאת דרומית מזרחית ללעיאה. הככר הזה הוא מכוסה ביערי אלונים ובעמקים טובים למרעה צאן. בין נחל ירמוק (המכונה גם בשם שריאת מנדיר) ובין נחל יבוק (המכונה גם בשם זערקא³⁷) ישתרע כעת מחוז הבעלקא הוא גלעד מלפנים.

עתה נתנה ראש ונשובה לראות את גבולי הגלילות אשר מעבר הירדן. 1) השם טראכאניטיס מקורו בשפת יון ובאורו: ארץ סלעים וכיפים. הארץ הזאת השתרעה מעיר דמשק בצפון עד העיר בצרה³⁸, (רשומה על המפה בשלשת שמותיה (Bozra, Bostra, Busra), הנה כן הקיף המחוז הזה את המחוזות הנכחים, דיעדור, דיאָלאן, וחלק גדול מארץ הבשן הויראן, וגם את המחוז הנקרא היום לֶעיַאה עם אל-סַפַה, זה הוא מובן השם טראכאניטיס במושג הכולל והנרחב, אך במושגו הצר והמצומצם נקראה בשם הזה קרן צפונית מזרחית, המכונה כעת בשם לעיאה. – איטוראֶאַ היא ארץ יטור, הנקראת על שם יטור בן ישמעאל³⁹ היא ארץ הררית, וע"כ לא נכון הדבר אשר חשבו רבים כי המחוז דיעדור הוא יטור. הן שוברה של ההשערה הזאת בצדה, כי יטור היתה ארץ הררית וידור היא ארץ שפלה, אך הנכון כי איטוראֶאַ היא יטור. 2) גוילאניטיס, נקרא כן על שם גלון או גולן [עיר בארץ הבשן בחצי מטה מנשה⁴⁰]. עקבות השם הזה נשארו עוד בשם הנקרא היום יאָלאַן. המחוז יאָלאַן הקיף בימים מקדם גם את דיעדור, ודיעדור לא היתה מחוז מיוחד. מְצָרֵי המחוז הזה היו: בצפון הרי חרמונים או הרי הבשן⁴¹ ובדרום שריאת מנדיר או נחל ירמוק, ובמערב נהר ירדן וים כנרת. 3) אויראניטיס. בשם הזה יכירו רבים את חורן הנזכרת בכה“ק בין גבול דמשק⁴², מְצָרֵי הגליל הזה היו באַטאַנאָאַ בדרום, ממלכת נביות (נאַבאַטהאֶער) במזרח, יאָלאן הנכחי במערב, דיעדור בקרן צפונית מערבית וטראכאניטיס בקרן צפונית מזרחית. 4) באַטאַנאָאַ. מקור השם הזה הוא בל”ס השם העברי ארץ הבשן, אך כאשר כבר אמרנו למעלה תכיל באַטאַנאָאַ הנכחית רק חלק אחד ממלכות בשן העתיקה. כל אבירי לב אשתוללו למצוא גבולי הגליל הזה, כי יוסף בן גוריון לא קבע את דבריו, לפעמים⁴³ הוא מכנה בשם באַטאנאָא את כל ארץ הבשן, ולפעמים יכנה בשם הזה רק את המחוז הזה לבדו הנקרא כן עד היום. יש אשר יאמר כי באטאנאָא מגבלת לפאת טראכאניטיס ועל כן לא נכונה ההשערה אשר ישערו רבים כי באטאנאָא הוא המחוז המכונה כיום אל בוטעין, הלא בין המחוז הזה ובין טראכאניטיס מפריד ההויראן, ואם כן איננו מגביל לפאת טראכאניטיס. אכן הטיב אשר החליט מונק ובעקבות החלטתו נרשמה גם המפה הנלוה אל ספרנו, כי באטאנאָא תשתרע בחלק הדרומי של העמק הויראן עד הרי הויראן, וכן הגבול המחוז הזה לפאת מחוז טראכאניטיס העתיקה. אכן ביתר תקף ועז נקראה בשם באטאנאֶא, המדינה אשר בה נמצאו הערים אדרעי ועשתרות. 5) פעראֶאַ העצמית, היא ארץ האמורי העתיקה בין נחל יבוק ונחל ארנון. הנה אלה דברי יוסף בן גוריון על אדות המדינה הזאת: הארץ המשתרעת בין שלשה נהרות, תבניתה כתבנית אי, נחל ארנון מגבילה לפאת דרום, נחל יַבַּקשׁ (יבוק) לפאת צפון, ולחלק-הארץ המערבי יגביל הירדן⁴⁴; ובמקום אחר בהשוותו ארץ הגליל וארץ פעראֶאַ, מערכה מול מערכה, כה דברו: פעראֶאַ היא גדולה הרבה יתר, אך על הרוב היא ריקה מאדם, שוממה ולא יצלח בה כל פרי, אך העמקים אשר אדמתם פוריה מעט יכשרו לנטיעת עצי זית גפנים ותמרים. פלגי מים הנוזלים מהרים ישקו את הארץ הזאת, והיא תשתרע מן מאַכאֶרוּס עד פעללא; ולרחבה מן פילאדעלפיא (רבת בני עמון) עד הירדן. פעללא יושבת לקצה גבול צפון, והירדן הוא גבול המערב, ובדרום תגביל לארץ מואב ובמזרח תשען אל ארץ ערב, זילבאָניטיס, גליל פילאדעלפיא וגרשה. מערי הגבול הנזכרים בדברי יוסף נודע על פי ההשערה מקום מכֶּרוּם, שהיתה בימי קדם מצודה בצורה חצובה בסלע איתן גבוה מאד, עד כי קשה היה למצוא שמה מצודות, כי עמקים סבבוה מכל עבר. אחד העמקים האלה השתרע לפאת מערב באכה ים המלח, ארכה היה מהלך ג' שעות, ועל פני העמק הזה מגבוה התנשאה המצודה. את פעללא מצא התייר ראבינזאהן בחרבות הכפר פאָהיל (על המפה היא רשומה בשני שמותיה Pella-Fahil ) מעבר הירדן ממול בית שאן (סציטהאפאליס) אשר במערב. יוסף מכנה גם את העיר גדרה בשם “בירת פעראֶא”. אל מחוז דעקאפאליס (עשרת ערים) נחשבו הערים: דמשק, רבת בני עמון, רַפַנַא, בית שאן, גדרה, הִיפְּפָּא, דִיָא, פֶּעלְלַא, גרשה וקנת. בכל הערים האלה ישבו על הרוב יונים עובדי אלילים.

עתה נערכה לאחת אחת את הערים הגדולות בעבר הירדן. פאנעראס או צעזארעא פיליפפי במורד הר חרמון, היתה בל“ס עיר נוסדה בימי הסוריים והמוקדונים , כי כן יעיד עליה שמה פאנעאס, על שם המערה פאַניאָן הקרובה אליה, אשר שם עבדו את אלילם פּאַן⁴⁵, ועד היום הזה נמצאו שם שרידי המזבחות והמצבות מימי עובדי האלילים. במקום הזה בנה הורדוס מקדש לכבוד אויגוסטוס, ופיליפפ בנו, אשר למחוזו נחשבה גם פאנעאס, שוה עליה הוד והדר ויקראה בשם צעזארעא, ולמען הבדילה מן צעזארעא אשר ביהודה, קראה צעזארעא פיליפפי. כן תקרא העיר הזאת בפי יוסף, אך בפי פליניוס ותלמי תקרא בשם צעזארעא פאנעאס. בימי קאנסטאנטין כבר נמצאה במקום הזה עדה גדולה של נוצרים, ובראשם כהן דתם אשר חסה בצל הכהן הגדול שבאנטוכיא. בימי הערביים נקראה העיר הזאת בשם באניאס, ועוד היום נמצא שם כפר קטן הנקרא בשם זה. בית סעידה היא עיר אשר בנה השליט (טעטרארך) פיליפפ ויקראה יוליאס לכבוד בת הקיסר אויגוסט, ולהבדילה מן בית סעידה אשר בא”י המערבית תקרא זאת בשם בית סעידה יוליאס, על גבעה נשאה הקרובה אל המקום אשר שם ישתפכו מימי הירדן בהמולה ושאון אל ים כנרת נמצא שרידי יוליאס ששם מת הטעטרארך פיליפפ ושם נקבר. מכל ההוד וההדר מימי קדם נשארו אך חלמישי צור חמרים תמרים. גמלא על גבעה הקרובה לים כנרת היתה עיר בצורה אשר לכדה אספסינוס ביד חזקה. היום תחשב העיר הזאת אל מחוז גוילאניטיס. גדרה היתה בנויה על תלה בקרבת נהר ירמוק. ממול בית שאן וטבריא, על הר אשר במורד שפועו נמצאים מעינות חמים ומי הרחצה. יוסף יכנֶהָ בשם “עיר בצורה בפעראָאַ”. עוד היום נמצאים שם שרידי הבנינים העתיקים, תיאטרון ואמפיתיאטרון, שערים ואבנים ועמודים מחוטבים וארונות מתים של באזאלט שחור עם מעשי צעצועים. בקרבת העיר נמצאות מערות רבות, והיום יושבים בהם עניי הערביים. העיר הזאת היתה בימי קדם מקום הקשר והדבק ואֵם הדרך בין בית שאן וטבריא ודמשק. אלכסנדר ינאי חנה עליה שעשרה חדשים וילכדה בסערת מלחמה; פאמפעיוס בנה את חרבותיה וגאביניוס הרימה למעלת קריה גדולה מושב שר שליט על חמשה מחוזות, גם העיר הזאת נחשבה אל קבוצת הדעקאפאליס, כאמור למעלה. לא הרחק מעיר גדרה דיתבא על נהר ירמוק, נמצאים מעינות חמים, אשר על אדותיהם יספר הירונימוס דברים נפלאים, וגם התיירים האחרונים וביניהם אליפהנט, מצאו עשרה מעינות כאלה אשר הגדול בהם יקרא בשם “חמת אל שייך”. לפי הנראה באו בימי קדם אנשים רבים להתרפא במעינות מי גפרית אלה, כי עוד היום נשארו שרידי בניני הרומיים ושרידי משקעי מים (באכסענע). המים הם דומי בתכונתם ובסגולותיהם החעמיות למי חמי טבריא, אך אין היד סולדת בהם כמו במי טבריא. האבנים שעליהן המים נוזלים מכוסות הן בשכבת-גפרית עבה. תכונת המעינות האלה טובה בעיני יושבי הארץ מתכונת חמי טבריא ובימי הקיץ יבואו רבים מעיר שכם ונצרת להתרחץ במעינות האלה לרפואה. מעיר גדרה נפן לפאת קדמה לבקר באיזה ערים היושבות בחבל-הארץ הקדמוני הלוך וקרוב אל המדבר. ביניהן נמצא את עיר המקלט והלוים גלון או גולן. הסופרים הקדמונים אייזעביוס והירונימיוס מצאו עוד כפר גדול בשם גולן במחוז בטאנאָא. משם והלאה קדמה-נגבה נמצאו הערים עשתרות ואדרעי, בירות מלכי בשן. בעיר אדרעי נמצאים עוד עיי פליטי קדומים הנקראים עד היום בשם דעראאט (יעויין על המפה). ולפי דברי התיירים החדשים נמצאים שם אבני זכרון המעידות כי גם היונים והרומיים ואחריהם הערביים, ישבו בעיר הזאת, כי כן תעידינה הכתבות העתיקות שנשארו לפליטה מן הכליון. על מצב העיר עשתרות רבו החוקרים, והאחרונים שבהם החליטו כי עקבותיה נמצאות בהכפר בעעסטרא, תל אֶשְׁתֶּרֶה. משם והלאה קדמה נמצאה העיר קנת⁴⁶ שגם היא נחשבה אל הדֶקַפּוֹלִיס, וגם בה נשארו חרבות רבות המעידות על הצור אשר ממנה חוצבה.

מפאת דרום לעיר קנת נמצאה העיר הנקובה היום סאלכאט, וחוקרי הקדמוניות מצאו בה את סלכה העתיקה⁴⁷. בורקהארדט ואליפהאנט מצאו בה זכרונות קדומים לרוב. כיום השתרע שם עיר מושלמניה פשוטה ועורה מכל הוד והדר. בין העיר אדרעי (דעראט) ובין העיר סלכה (סאלכאט) נמצאה העיר בצרה (באָסרא) המלאה חרבות וגלים נצים רחבי ידים מהלך שלשת רבעי שעה. הנה זאת היא העיר המפוארה אשר היונים והרומיים קראוה בשם Bostra ואבות הכנסיה הנוצרית כנוה בשם מטרופולין של ערב ( metropolis Arabine ). בין החרבות מצאו התיירים כתֹבות עתיקות ימים בשפת יון ורומא וגם בלשון נביות (נַאבַּאטְהֶעִישׁ); ועל הכתבות היוניות נרשם גם שם העיר. מן הכתֹבות האלה יִרָאֶה ברור, כי לא רק בימי טראיאנוס, אך עוד בימי הקיסרים אשר משלו לפניו, כבר היה שֵם לעיר הזאת על פני ארץ רבה. בין החרבות נכיר שרידי בתי תפלה, בתי חזיון, היכלות, וכל שכיות חמדות הבנינים מימי הקיסרים הרומיים הראשונים, גם בית מסגוד הבנוי בדורות הראשונים לשלטון דת מחמד עומד שם על תלו עד היום הזה. לפאת דרומית מערבית מעיר בצרה נמצאה העיר גרשׂה ( Gerasa ) הנזכרת הרבה פעמים בדברי יוסיפון⁴⁸. העיר הזאת יחד עם העיר פילאדעלפיא היו ערי הגבול לפאת ערב, ולפי דברי הירונימוס, יִקָרֵא גליל גלעד כעת (היינו: בזמנו) בשם גֶרַזַה. מתי נוסדה העיר הזאת לא נודע בבירור; במלחמות המכביים היא נזכרת לא אחת ושתים, אלכסנדר ינאי לכד אותה, ובימי מרידת היהודים נגד טיטוס עשו היהודים המתקוממים בה שפטים. העיר הזאת נחשבה גם היא אל הדֶקַפּוֹלִיס. בימי מסעי הצלב נכבשה ע“י באלדואין השני ומצודתה נהרסה עד היסוד. חרבות העיר הזאת, הנפלאות והנהדרות בשיא גבהן ובעצמת ראשיהן, והמקיפות מהלך שעה רצופה, תוצאותיהן מימי אנטאנינא, אשר אז עמדה גרזה על מרום קץ גדולתה. החרבות האלה הן היפות בכל חרבות סוריא ואינן נופלות גם מחרבות תדמור ובעל ביק. בהן שני בניני אמפי-תיאטרון גדולים. בתי מקדש אלילים עתיקים, אשר באחד מהם עמדו מאתים וחמשים עמודים גבוהים, היכלות וארונות- אבן למתים. החומות המקיפות את העיר וגם רצפת הרחובות עוד נשארו במקומות אחדים בעצם תֻמן, שם רחוב אחת עם טורי עמודים הארוכה כפרסא אנגלית ועוד. לפאת צפונית מזרחית לעיר גרזה ולדרומית לעיר פעללא לא הרחק מבית שאן (סציטהאפאליס אשר בא"י המערבית) נמצאה העיר יבש גלעד⁴⁹. אייזעביוס מצא שם כפר גדול ויתאר את מצב המקום כי הוא משתרע במרחק שש פרסאות רומיות מעיר פעללא, בדרך העולה לגרשה; האמנם כי היום יקרא המקום הזה בשם “כֶּפֶר אֲפִיל” (יעוין על המפה) אך זכר השם הקדמוני נשאר עוד בנחל יבש הנובע דרך שם והמשתפך אל הירדן. בקרבת העיר יבש גלעד נמצאת העיר עפרון היא עיר המבצר אשר לכד יהודה המכבי. מנהר יבוק צפונה לגבול בני מנשה ובני גד השתרע המקום מחנים לפי ההשערה (יעיין על המפה, סימן השאלה רומז כי הדבר מוטל בספק), הוא מחנים אשר שם פגע יעקב במחנה אלהים [הוא נקרא היום בפי הערבים בשם מאַהנעה]. לא הרחק משם נמצאה עיר המבצר אַמַתּוּס על הירדן אשר עליה נכבדות מדובר בדברי יוסיפון⁵⁰, ושם נמצא עוד היום כפר קטן הנקרא בשם אַמַתַּה. סמוך לשם משערים רבים את המקום פנואל הנודע מספור התורה. אחת מן הערים הגדולות לדרומו של נחל יבוק היתה העיר רמות או רמות מצפה, עיר המקלט ועיר הלוים⁵¹. היום תקרא העיר הזאת בשם סאַלט, היא העיר הגדולה בכל ערי מחוז בעלקא, ויושבי העיר הם חרוצים וכמעט לא נטו שכמם לסבול את עול התוגר. לערך 400 מושלמנים וכתשעים משפחות נוצרים יגורו בעיר הזאת. אנשי סאלט ידמו בבגדיהם ובארחות חייהם דמיון רב אל הבעדואינים. סאלט היא עיר הראשית למחוז בעלקא ופחת שכם ימשול בכל המחוז. סביבות העיר הן יפות מאד ומזג האויר טוב. בקרבת העיר נמצא הר המכונה “דיעבעל נבי הושע”, לפי המסורה הוא קבר הושע הנביא. המושלמנים הקימו שם בית מסגוד קטן, והבעדואינים באים אל קבר הנביא הזה ומקריבים כבשים. לעיני העומד על דיעבעל נבי הושע, נשקף מחזה נחמד על פני עמק הירדן, על יריחו, על ים המלח, על הרי יהודה. על עיבל וגרזים במחוז שמרון עד הר תבור וחרמון הגדול. בקרן דרומית מערבית לעיר רמות גלעד או סאלט נמצאות חרבות רבות אשר לדעת התיירים הן חרבות בית נמרה⁵². לא הרחק משם נמצא גם את העיר בית הרן, אשר הורדוס קרא לה ליוויאס על שם אשת אויגוסטוס, ליוויא יוליאס. בתלמוד תכונה העיר הזאת בשם בית רמתה ⁵³, וכן נקראה גם בפי הסוריים אייזעביוס והירונימוס. לא הרחק משם נמצאות בל”ס חרבות העיר בית ברה⁵⁴. משם והלאה נגבה השתרעו הערים: אבל שטים⁵⁵ ובית ישימות⁵⁶. משם והלאה לפאת קדמה השתרעה העיר ערוער⁵⁷ לפני רבת בני עמון [לא נודע בבירור]. לא הרחק משם השתרעה העיר יעזר עיר הלוים. אשר הכירוה התיירים בחרבות סאר אשר על נחל סיד המשתפך אל הירדן. כאשר נפן משם נגבה נמצא כמעט את כל ערי נחלת ראובן, הנקראים עוד היום בשמותיהם הקדמונים. אלעלה ⁵⁸) לא הרחק מחשבון, אשר שם מצאו התיירים חרבות המכונות בשם “אל על”, גבעה המתנשאת על פני כל העמק. העיר היא חרבה זה מכבר, כי לא נמצא בה ציונים מימי הערביים אך מימי הרומיים נותרו בה שרידי זכרון. הפלך הזה כלו משקה ורבים בו הבארות ומקומות הרחצה. חשבון המשתרעת במרחק פרסה אחת מעיר לאלעלה, היא היתה בירת ממלכת סיחון מלך האמורי. התייר זעעטצען מצאה בראשונה בחרבות הכפר הוסבאן. לצפון חשבון נמצאים שרידי היכל הורקנוס בשם “ערק אל עמיר”, שהוא אחד מיחידי שרידי חכמת הבניה העברית, ובפתחי שעריו נמצאה הכתבת העבריה “טוביה”. שבמה נמצאה בקרבת חשבון, ועוד בימי הירונימוס היה המקום הזה מפואר בגלל יינו הטוב. לשע על גדות המזרח של ים המלח על נחל יבוק נקראה בדורות המאוחרים בשם Calirrhoc ותהי מפוארת בגלל מעינותיה החמים. בעל מעון או בית מעון היתה בנחלת ראובן ואח“כ נפלה בידי מואב, כאשר יוכיח עמוד הנצחון של מישע מלך מואב. החרבות נמצאות על גבעה הקרובה לחשבון הנקראת היום מַאיִן. בקרבת העיר נמצאה בל”ס גם בצר עיר הלוים ומקום מקלט רוצח. גם העיר נבו נמצאה בקרבת חשבון ואף היא נפלה בידי מואב, כאשר תוכיח הכתֹבת על עמוד הנצחון של מישע. חרבות מיֵדְבָא נמצאות עוד ונקראות בשם מעדאַבאַ, ומקיפות לערך חצי פרסא בהקפן. מעיר מידבא והלאה נמצאה העיר קריתים העתיקה, במקום הנקרא היום קורעיאַטה. משם והלאה נמצא עפ"י ההשערה את יהץ או יהצה וגם קדמות לא רחוקה משם. מקום העיר דיִבון נודע ברור [ והוא נקרא כיום בשם דהיבאן], ולדרומו של ארנון השתרעה העיר רבת מואב ומשם והלאה קיר-מואב (קעראק).

 

פרק 11: מסע אליפהאנט מעבר הירדן מזרחה    🔗

והמשא אשר נשא על הארץ בספרו “ארץ הגלעד”

בעיר בירותא התודע אליפהאנט אל בן עמו ודתו, שר הצבא Owen Phibbs, אשר ישב שם זה ארבע שנים וידע את הארץ ואת העם. וכאשר ספר לו אָליפהאנט את הדבר הכמוס עמו, את ההצעה ליסד ערי מושב לישראל בארץ אבותיהם, עד מהרה מצא לו הרעיון הזה קן גם בלב פיבבס, וילכו יחד לתור את הארץ מעבר הירדן מזרחה, כי שם קוה אליפהאנט למצוא כר נרחב המסוגל לחפץ הישוב. הנה כן גמרו שני האנשים האלה בלבם לעבור את הירדן בקרבת המקור הראשון ונקרת הצור אשר ממנו יָקֵרו מימיו, ולעבור בחלקת ראובן וגד וחצי שבט המנשה, ואחרי עברם בחבל-הארץ הזה שוב ישובו ירושלימה ואז ישוטטו בא“י המערבית. ויסעו ויעברו במחוז אל בֶּשַׁרַה אשר על נהר ליטַני. במחוז הזה ישבו מלפנים בני אשר ונפתלי, ועתה ישבו שם בני כת המֶתַּוִילִי, אשר עוד נדבר עליהם במרוצת דברינו. בלי כבודה רבה, בלי לוית מתורגמנים ועבדים, הרימו שני התיירים האלה לדרך פעמיהם, אך מכתב לקחו בידם מאת הציר האנגלי היושב בבירות, בו יבקש מאת כל פקידי הממשלה לקבל את הנוסעים האלה בכבוד הראוי להם ולפרוש עליהם צלם. בימים הראשונים לחדש מארץ עזבו אליפהאנט ופיבבס את העיר בירות ויבואו צידונה. שם הורו להם אנשי המקום את הדרך אשר ילכו בה בעבר הירדן, ויפנו וילכו משם קדמה, ויעברו בסביבות צידון המלאים כרמים ופרדסים, ועוד שם בקרב העיר עמק נאוה עטוף בר אשר יֵעָבֵד וְיִשָמֵר ע”י בני כת המֶתָּוִילִי, ויבואו לעמק זַהֶרַנִי, הלוך וקרוב להרי חרמונים, ועד מהרה ראו עיניהם את ראש ההר דיעבעל ריהאַן הגבוה ששת אלפים רגל. הככר הקרוב להרי חרמונים הוא תהו ילל ישמון, אך זעיר שם זעיר שם תמצאינה ערים קטנות. אחת מהנה היא העיר נַבַּטְיֶעה אשר רוב מנינה ורוב בנינה מבני כת המֶתַּוִילִי. אֶליפהאנט יתאר בספרו את כל פרשת דרכי המֶתַּוִילִים והשקפותיהם על הדת וארחות חייהם, ואנחנו אך בקצרה נמוץ את תמצית דבריו. בדורות הראשונים ללדת הדת המושלמנית היתה תסיסה גדולה בין העמים יושבי ארצות הקדם וערבוביא באה לעולם. הבלי שוא קדמונים שנשארו מעבודת האלילים, פלוסופיא יונית מבוארת שלא כהלכה, שיטת שתי רשויות הפרסית הקדמוניה, אמונת הגלגול וגם שיטות הקרובות בענינן אל המֶטְרִיַלִיזְמוּס הנכחי, עלו בלולות וסבוכות, והולידו אמונות שאין לאל ידנו להציץ לפרדסן ולדעת את חותם תכניתן בלתי אם אחרי יגיעות רבות ועיונים עמוקים. אמונות כאלה עמדו עד היום הזה כאבנים שאין להן הופכין, והן קיימות בתור “חכמת הנסתר”, אך באמת בקרב קליפת הסודות והרמזים תוכן נחר ואין בהן מאומה. בעלי הכתות האלה יאמרו לנוצרים: נוצרים אנחנו, ולמושלמנים: מושלמנים אנחנו; ונזהרים מהכנס בדברים על אדות רזיהם ותעלומותיהם. תיירים רבים כבר עמלו לבוא בסוד הכתות האלה, ולא ביד כלם עלתה במדה שוה. ככל אשר נחדור יותר ויותר אל סתרי אמונתם ונאריך ונעמיק ונרחיב עמהם את המשא ומתן, כן יוסיפו לבאר לנו את הקאראן בדרך מליצי ואגדי, שאין הדברים ככתבם, עד שלא תשאר אף מלה אחת בספר הקאראן במובנה הפשוט. לבני כת המתוילים יש כפרים רבים בא“י הצפונית במחוז הלבנון עד עיר חמס, ומספרם לערך 80,000. תכונת נפשם נשחתה, והם קלים ומהירים לגזול ולחמוס; אף עצלים הם, יעבדו אך למלא ספקם, ובמלאת מסת ספקם לא ירימו יד ורגל לעבוד עבודה ויבלו ימיהם בהבלי הסודות ובשעשועי רעים. בסתר לבם הם שונאים את התוגרים וישאו את נפשם אל ממשלת פרס, כי עיקרי אמונתם הם דומים לעיקרי אמונת המושלמנים השיעיתים. אליפהאנט ומרעהו התבוננו על חרבות בעלפארט (קַלַט אָשׁ שֶׁקִיף), ויספר את כל דברי הימים הקשורים בחרבות האלה, והוא פוסח על שתי הסעפים, אם נכונים דברי המשערים כי בעלפָארט היא אכשף הנזכר ביהושע בתור עיר גבול אָשֵׁר או לא; אך זה ברור בעיניו כי הנהר ליטַני היה הגבול בין נחלת אשר ובין נחלת נפתלי. החרבות השוממות, הסלעים והגבנונים הגבוהים וכל הדרי הטבע אשר על גדות נהר ליטַני לקחו את לב אליפהאנט ויעירו בו את השאלה: מדוע יסכילו כל הנוסעים עשה כי יסעו מירושליםלדמשק בדרך המלך, ולא יטו הצדה לראות אלת עשר הטבע ועצם ידה? לעיני הנוסע השתרע עמק עיון⁵⁹. העמק הזה היה בימי קדם יפה נוף ובני נפתלי עבדו את אדמתו, ועתה עודנו אחד מהמחוזות היפים בכל ארץ סוריא, ארכו כעשר פרסאות ורחבו כארבע, והוא צומח יבול ופרי מגדים למכביר, וכמעט כלו ביד אנשי צידון. מעמק עיון והלאה עבר אליפהאנט בעיר מֶעתּוּלֶעה אשר רוב יושביה דרוזים. בעיר הזאת נשקף לפניו מחזה טבעי יפה מאד על פני עמק מי מרום ועל ארחות עקלקלות הירדן. בהביטו על העמק הזה התעוררה בלבו השאלה מדוע לא תקעו בו בני דן את יתדם במקום נאמן לעבוד את האדמה בחריצות? ומדוע לא התעוררו כיום אנשי הארץ ליסד קלניה גדולה בככר הזה אשר ארכו כעשרים פרסא ורחבו כשש, וכלו משקה ממי הירדן ומזגו מאד נעלה, והנקל לשום את עקוביו למישור ולהכשירו לעבודת שדה וכרם, בפרט כי אין האדמה הזאת קנויה לבעלים, אך הבעדואינים ישבו בה פעם בפעם. האמנם כי לע”ע שוררות שם מחלות בהָמֵר תקופות השנה, אך ע“י תקון תעלות ונטיעת עצים, הנקל הוא להסיר משם כל מחלה. המקום הזה הוא מסוגל גם לבנות עליו מסלת ברזל לדמשק, כי גבהו רק 270 רגל מגובה חוף הים. וגם נקל לבנות פה מסלת ברזל לחיפה דרך טבריא ועמק עזדראלון (יזרעאל), והוצאות הבנין תהיינה אך מצער. התייר אויסטין כבר התחקה על המקום הזה בפרטות ומצא אותו מוכשר ונאות אל החפץ הזה, ומה גם כי האדמה היא אדמת הממשלה, ואין להממשלה ממנה טובת הנאה מאומה, ובל”ס תמכור בכסף מלא את כל העמק הזה לחברת בעלי כסף אשר יאבו לקנותו. מן העמק הזה והלאה צפונה קרב אליפהאנט אל מקור הירדן, אל נהר חַשבַנִי, וימצא שם ערביאים טובי לב רועי צאן, ויתפלא מאד על מנוחת נפשם ויושר דרכיהם, אחרי שמעו על אדותיהם כי שודדים המה. משם עבר נהר חשבני ויצג כף רגליו על אדמה שבט דן, ויבוא לעיר תל אל קדי אשר עליה יאָמר כי היא העיר “דן” אשר “ליש” היה שמה בתחלה. משם יצא על דרך המלך ההולכת מירושלים לדמשק וילן בלילה בעיר פמייס היא צעזרעא פיליפפי. עד המקום ההוא הלכו שני הנוסעים בדרכם, נסעו או רכבו בלי מנהיגים, אך מעיר פמייס והלאה, ברצותם לחדור אל תוך ארץ הבעדואינים, והם לא ידעו את דרך הארץ ואת דרך העם על כן נאלצו לקחת להם עבד אחד ושני מחמרים היודעים את הארץ. בצאת אליפהאנט מפנייס, העתיק את רגלו מאדמת דן ויציגה על אדמת מנשה. אחרי מהלך שעה אחת בא לכפר קטן הנקרא עין פיט, אשר שם ישבו בני כת הענזריים. קדמוניות הכת הזאת הן לוטות בערפל. יש אומרים כי היא שריד כמעט אשר נותר מן העמים הכנענים, שבימי כבוש יהושע נסו אל ההרים מאימת ישראל; יש אומרים כי הכת הזאת נוסדה בשנת 323 לספירת המושלמנים ע“י אבו תַּהִיר; יש המיחסים אותם אל השמרונים, ומביאים ראיה לההשערה הזאת, כי הענזריים הם שונאי ישראל מאין כמוהם ולשמע השם :”יהודי" ימלאו חמה ותאות נקם. אליפהאנט מטייל בספרו ארוכות וקצרות (מן צד 29 עד 41) על אדות כת הענזריים, ומודיע דברים חדשים שלא הודיע גם באָדעקער היודע כל. אכן אנחנו נצא ידי חובתנו בשתים שלש מלים, כי הענזריים גם הם ערבו ומזגו את הדת הנוצרית עם הדת המושלמנית ועוד הוסיפו על התערובה הזאת גם רזי אלילים ומושגים פלוסופיים דקי העיון, אשר מפני בערות הענזריים קבלו המושגים, שהיו בעצם וראשונה טהורים וזכים, צורה מוזרה ונמאסה, וכן יצא העגל הזה. מספר בני הכת הזאת עולה לערך מאתים אלף, ובדורות הבינים היתה ידם תקיפה בפנייס וסביבותיה, ולקחו חלק גדול בעניני המדינות במלחמות נוסעי הצלב עם המושלמנים. בקרבת פמייס נמצאות חרבות היכל הנקרא סובעיבעה. ההיכל הזה הוא בנוי לתלפיות על ראש גבעה, והעומד שם יראה בעיניו את הרי חרמון המכוסים בשלג, את עמק מי מרום ואת הרי הגליל. בימי הבינים היה פתגם שגור בפי העם: כי המלכות אשר תלכוד את המצודות פמייס, הונין, בעלפארט ותבנין, ידה רב לה למשול בכל הארץ, והיום עזובות המצודות האלה, ולעבריהן נראה עקבות מסלת הרומיים אשר הלכה בל“ס מפמייס לערי המחוז יוליאניטיס. משם והלאה נסע אליפהאנט הגבה למעלה כי הככר המשתרע קדמה יגבה עד 3,000 רגל מחוף הים. ההרים טובים המה ועצים שונים צומחים עליהם. שם ישבו הערביים בני שבט פידל, שבט נפרד ומיוחד בפני עצמו, מספרם 2,000 איש, והם עובדי אדמה ורועי צאן ומפוארים הם בגלל גבורתם במלחמה. בנסעו משם והלאה בדרך העולה מפמייס לכּוניתּיראי ראה ארוות ואהלים, אחרי אשר כבר תמו מושבות בני שבט הערביים, וישתאה אליפהאנט וישאל את פי המנהיגים: למי כל החיל הזה? ויענו אותו כי בקרבת המקום נמצאה קולוניה של הטשערקעססים. ודבריהם נאמנו מאד, כי בעוד מעט ראה אליפהאנט והנה חזיון חדש נגד עיניו, המון טשערקעססים נראו לו, עובדים במלאכת הבניה, עבוד ובנה למו אהלים לשבת בהם. רובם פליטי ארץ בולגאריה מימי המלחמה בין רוסיא ותוגרמה, ובקרבת ווידדין היה אהלם בתחלה, ועתה בחרו להם מקום במקום העיר כוניתיראי. העיר הזאת היא קטנה ומלאה עיי שממה, אך בכל זאת זכתה להיות למושב קאיימאקאס, ועתה עלתה למעלה מפאת ישוב הטשערקעססים בשכונתה. אליפהאנט הלך לבקר בקולונית הטשערקעססים, כי הקאלאניזאציאן הלא היא מטרת מסעו וכל בה חיי רוחו, ומה התענג למצוא את ראש גדוד הטשערקעססים איש טוב המזג ונעים החברה. הוא סִפֵּר לאליפהאנט כי לערך 3,000 טשערקעסים נאספו בסיבות כוניתּיראי, והחלו לבנות למו שבעה כפרים. הממשלה הבטיחה גם כן לעמוד לימינם, אך דעת לנכון נקל, כי ממשלה אשר אין ידה משגת להספיק לאנשי צבאותיה בשר, לא תוכל לפזר נדבות למען הפליטים אשר נמלטו לרבבות מתורקיא האיירופית. ישמעאל–אגא (זה שם הראש() הגיד לאליפהאנט כי מאד ישמח לבו על המושבות החדשים, יען כל הככר מסביב הוא ריק מאדם, ואין פחד פן יפרצו שודדים בנחלת הטשערקעססים. בכל מחוז יוליאן, אשר מלפנים היו בו שלש מאות ערים וכפרים נשארו אך כעשר. האדמה תוכל לכלכל את יושביה עשרת מונים, ובכן לפי דרך הטבע, אם יעבדו הטשערקעססים בחריצות יראו שם ברכה. מאז נסע אליפהאנט בארץ ההיא בשנת 1879–80 עד היום. – לפי שהודיע לנו בשנה הזאת – התכונן מצב הטשערקעססים באיתן ותקות ישמעאל-אגא לא היתה למפח נפש. משם והלאה נסע אליפהאנט למחוז יוליאן, ולמחוז ידור אשר בין יוליאן ובין אדמת טראבאניטיס הוואולקאנית. בעמוד אליפהאנט על היציע העליון בבית הקאיימאקאס בכוניתיראי, נשא את עיניו על העמקים אשר ישבו בהם לפנים בני ראובן וגד ומנשה, ועינו דלפה מתוגה למראה צלמות ותהו המרחף שם היום. כשלשים פרסא מכּוניתיראי ישתרע רבץ אבן הבאזאלט השחור אשר הרומיים קראו לו טראכאניטיס [כאמור בפרק הקודם, יש משערים כי הוא ארגֹב] והיום יקרא בשם Lejah. עין רואי תכיר כי במקום ההוא התפוצצו שטחי האדמה בכח רעש וזועות, ומזה נעשו שם הבקיעים והנקיקים, שהם עד היום מקום מנוס ומקלט לפראים ולנודדים. ממשלת תוגרמה היא קצרת-יד ולא תוכל להכניע תחתיה את יושבי הככר הזה המשולחים ונעזבים לנפשם ועושים כל מה שלבם חפץ, ורבים בהם בני שבט הדרוזים העוינים את תוגרמה והפורקים מעל צוארם עול מס ומשא מלך ושרים. אברהים פחה כבר נסה את כחו בחבל הארגֹב, ובשנים האחרונות שפך עליה מיטהאר-פחה בכהנו בדמשק גבורת צבאותיו וממשלתו, אך גם גבורתו נשתה וחבל הארגב עודנו במצבו כשהיה. אליפהאנט נתן את לבו לחקור בטרם כל את עמקי המחוז יוליאן, ויקח לו עבד חדש, זאפטיעה קורדי, והוא ורעהו החלו לכתת את רגליהם בעמקי הככר, אשר שם אין נתיב ואין משעול צר, אך האדמה כלה מכוסה בשכבת חול ודשן או מטעים מדבריים. לפעמים התנגפו רגליהם על אבנים, ויבינו כי על חרבות ידרכו, ולפעמים התחוללה רוח סועה וסער ורוח קרח מהררי חרמון המכוסים בשלג. אך אחרי נדודים ותלאה הגיעו אל ראש ההר “תל אל פֶרִיס” אחד מהרי הייש (דזיעבעל הייש), גבהו עד 800 רגל מן האדמה, ולערך 2,700 רגל מחוף הים. העומד על ההר הזה יראה את כל ממלכת עוג מלך הבשן, חלקה אחת שמנה ודשנה כמו תקרא אל עובדי האדמה עבדוני וחיו, וחלקה אחת שוממה. וזה מראה הארץ לפי אשר ראו עיני התייר אליפהאנט: בקרן מזרחית ודרומית מזרחית ישתרעו עמקי ארץ הבשן צומחים חטה וכל פרי תבואה, וגבולם גבעות הבשן ודיעבעל דרוז, מקום מושב הדרוזים. לפאת המזרחית צפונית ישתרעו העמקים אשר בארץ איטוראָאַ עם ההר תֶּל אֶל הַרַה המתנשא ביניהם; ופה יִסָּגֵר גיא החזיון על ידי דיעבעל אל מאניא, אשר במרחק שלשים פרסאות ממנו והלאה תשתרע העיר דמשק. המביט לפאת צפון יראה את הארץ במראותיה השונות, ירקרק עשב ושחרות הבאזאלט, וגבול הצפון הרי חרמון וגבול המערבי הרי הייש הוואולקאניים, אכן המקום הנכבד בכל המקומות האלה, המצויין בסגולותיו הטובות, ישתרע בקרן דרומית מערבית. הככר המשתרע בין פיק (אפק) ובין ירמוק מפאת מערב לימה של טבריא, כבר חוה עליו החוקר מערילל את דעתו כי אדמתו פוריה והוא מוכשר לזריעת חטים יותר מכל שאר המקומות בסוריא. מהר תל אל פריס נסע אליפהאנט אל מקור נחל ירמוק, ויעבור את הנהר ויבוא לגליל הויראן, והעיר הראשונה אשר בא בשעריה בהויראן היא טסֶעיל. העיר הזאת היא מקום מלון ומנוח לארחות הסוחרים הנוסעירם לדמשק, והיא גם הדרך הקרובה מירושלים לדמשק. אך מפני השמועה כי אין בטחון הנפש והרכוש לעובדים בה, ע”כ יפסחו עליה רוב הנוסעים. בקרבת המקום ההוא נמצאה העיר נַוַה אשר עליה תאמר מסורת הישמעאלים כי שם נקבר איוב. בסביבות טסעיל סבב אליפהאנט וישוטט בכל הכפרים ובכל מחנים, בכפר אחד מצא את הכושים, וגם בקר את הפקיד השליט בארבעת המחוזות: הויראן, אַילון יוּליאן ויעדור. מארבעת המחוזות האלה יתרון התכונה והמעלה להויראן הפוריה והנושבה מאדם רב. על דיעבעל דרוז, גבעות הבשן, יושבים כחמשים אלף דרוזים. האכרים היושבים בעמקים הם דומים בכל דרכיהם אל הערביים, יחיו את נפשם מעבודת כפיהם, והחסרון האחד אשר לא יוכל להמנות בארץ הזאת, הוא השלום והבטחון, כי הבעדואינים והדרוזים לא יחדלו להלחם ולעשות פרעות, כל פחה חדש מבטיח לברוא תקופת שלוה ומרגוע לארץ ממשלתו זאת, וגם בימים אשר בקר אליפהאנט את הארץ היתה תקופה הבִּכּוּרים לממשלת וַואלִי אחד, אשר הבטיח לעשות שלום בין כל העמים, אך על הרוב תעלינה ההבטחות הטובות האלה בתהו. במחוז ידור ויוּליאן מספר היושבים פוחת והולך משנה לשנה. ממשלת תוגרמה היא בעלת האדמה אשר במחוז הזה. היא נסתה זה כמה להוציא שטרי-שעבוד, אשר כל הקונה שטר כזה, יש לו הזכות להחזיק בחלקה הטובה בעיניו במחוזות הנ“ל , אך איש לא חפץ לקנות את השטרות האלה. אליפהאנט הסב את עיניו מן האדמה שלא הוכשרה לחפצו, והחל להתחקות על שרשי האגדות והמסורות המראות שם באצבע על חבל הארץ הנקרא בשם עס או עוס, ומחליטות כי היא ארץ עוץ אשר איוב ישב בה. בפרק השלישי מספריו ( 83 – 75 ) יעמיק ירחיב אליפהאנט את חקירותיו ויוכיח כי באמת זה הוא מקום ארץ עוץ, אך באשר כי ספרנו זה לא נועד למען חוקרי קדמוניות, ע”כ לא נעתיק את דבריו בפנה הזאת. משם והלאה נסע אליפהאנט לעיר עשתרות. מן המקום שייק סאאד עד תל אשרה ישתרע עמק יפה אשר אדמתו פוריה, ונחלים קטנים המשתפכים אל נחל ירמוק יעברו בו, ובימי הקיץ יחרבו מי הנחלים והעמק יכשר לעבודת האדמה. העיר עשתרות או תל אשרה עומדת על גבעה תלולה גבוהה כשבעים רגל ומלאה חרבות מימי היונים והרומייים. אָליפהאנט הרבה לחקור על קדמוניות עשתרות קרנים ויוכיח כי נכונה ההשערה בפי החוקרים האחרונים כי תל אשרה היא עשתרות קרנים. שם כתת אליפהאנט את רגליו בעמקים וגאיות שהיו מקום המחזה למלחמת כדרלעמר עם הרפאים (בעשתרות קרנים), מלחמת בני ישראל עם עוג מלך הבשן, ומלחמות כאלה כבדות ועצומות במשך דרות הבינים. משם בא לארץ הגלעד, למעזאריב מקום המלון לארחות העולים למעקקא מדמשק. המקום הזה הוא יתד נאמן בין שוקי המסחר, מרכז המרכלת ובית מסכנות לתבואה. על כן קוה אליפהאנט לראות שם עיר גדולה עם עקבות השכלת איירופא, ומה השתומם בראותו עיר קטנה, מספר יושביה כאלף, רחובות צרים ומעוקלים, אויר מעופש ומים רעים, אף כי הטבע ברכה את המקום בכל טוב. שם נוזל מעין מים חמים, ובנחל ההוא נמצא אי יפה מכוסה כלו בנטעי נעמנים. משם והלאה בא לעיר קטנה עס-סאל ויחן בבנין רומי עתיק מן התעלות הבנויות להוליך מים לעיר גדרה. הארץ היא מלאה מערות ונקיקים ובנינים בנוים במחלות האדמה. כל יושבי עס-סאל יושבים במערות, ופליטי ארץ אחרת אשר יחפצו לכונן להם פה מושב, הנה ימצאו דירות מתוקנות. מעס-סאל נסע אליפהאנט לעיר אִרביד (ארבלה) ואז לא היה הקאיימאקאס בביתו כי יצא למלחמה על הערביים, ויקבלהו עוזר הקאיימאקאס, איש טוב טעם, וילוהו מחוץ לעיר. שם עלה הרים ירד בקעות וירא את כל גליל הארץ, והנה האדמה שמנה וטובה. מספר יושבי ארביד 300, והיא עיר הגליל באילון. מדי עבר אליפהאנט במערות העיר עלה בלבו דבר תורה, כי מקור השם “רפאים” אשר כן נקראו הענקים יושבי המערות האלה, הוא יען שוכני עפר היו וישבו במערות כאשמנים. את ההשערה הזאת אשר באמת לא חדשה היא, ייסד אליפהאנט בספרו על אדני מופתים שונים. רוב יושבי ארביד–מושלמנים, ומעטם–נוצרים, ואולם קשה להכיר ולהבדיל ביניהם, כי בלשונם ובבגדיהם, במדותיהם ובמנהגיהם, וגם בהשקפותיהם על הדת כמעט אינם נבדלים אלה מאלה. מארביד יצא אליפהאנט לראות את עיר החרבות עין סיט, וגם שם מצא את העם יושבים במערות, ובמערות מצא כתֹבות עתיקות מזמן היונים והרומיים. אח“כ שב לעיר ארביד וירא את פני הקאיימאקאס אשר בין כה וכה שב ממערכות המלחמה אשר נלחם בהערביים. הערביים “בני זכור” (ילדי הסלע) היו מאז לחגא ולמחתה לכל יושבי ארץ עבר הירדן. בפעם הזאת גבר עליהם הקאיימאקאס ויגרשם; אכן עד מתי ישארו בני זכור במדבר, לא נודע. לדברי הקאיימאקאס, אם תחפוץ הממשלה להרים קרן עבר הירדן, עליה לתקן את הדרך מדמשק למעקקא, ולעסוק בעצמה בהולכת הנוסעים והבאתם, ותוכל להרויח בזה סך מאה אלף ל”ש מדי שנה בשנה אשר כעת ירויחו הערביים. אליפהאנט אסף בחפניו מחקרי ארץ וילקט את הידיעות ע“ד שבטי העמים השונים היושבים מעבר הירדן. השבט האנאזי הוא האיום בכל השבטים, מושבו מן הירדן עד נהר פרת, וידיו רב לו להוציא חוצץ מאה אלף פרשים רוכבי סוסים ומחמרים, השבט הזה יפלג לארבעה, וכל אחד מן הארבעה יחלק גם כן לראשים. הקייימאקאס נתן לאליפהאנט שני עבדים קורדים ללוותו ומכתב נתן בידו אל כל הפקידים לקרבו ולעזרו בעת הצורך. פאליצייא, במובן האיירופי של המלה הזאת, לא נודעה שם, כי אין פרוטה באוצר הממשלה לפורטה להם שכר. העבדים (זאפטיעהם) הקורדים הם ממלאים את פקודת הפאליצייא, וכרקב הם לעם הארץ, כי על אחריות הממשלה הם בוזזים גם לעצמם. הנגע השני, הלא הם בעלי האחוזות המוצצים את לֵח האכרים ואת עורם מעליהם יפשיטו. אין בכל ארצות תבל חקים טובים כחקי ארץ תוגרמה, אך הוצאת החוקים לפעולות–טוב כי נחריש מזה. גם אם יִמָצא פחה בארץ אשר יאבה לתקן, הנה בלשכות הגבוהות בקאנסטאנטינופול ליצרו את צעדיו. אין סדר ואין תקון בארץ הגלעד, ובכ”ז שמחים האכרים בחלקם, ורק אחת היא אשר יבקשו: לצאת לחפש מתחת יד הזאפטיעהס, הלא היא פסידא-פאליצייא דסוריא. כל כסף התבואה להממשלה מגליל אילון, שאדמתו פוריה, ארכו ארבעים פרסא ורחבו כ“ה פרסא, עולה רק 7,000 ל”ש, וחלק גדול מן הסך הזה ישלמו הערביים הנודדים. העמקים יוכלו להוציא חטה ושעורה הרבה יתר מכפי שהם מוציאים כעת, היין והשמן בגליל אילון הם משובחים מאז. ההרים הם צומחי עצים ומלאים פלגי מים, ולא רק בימי שֶבֶת בני גד ובני מנשה בארץ הזאת מצאה הארץ חן בעיניהם כי גם בזמן הרומיים היתה חביבה ורוב ערי הדֶקַפֹּוליס נוסדו בה. לא כארץ המערב הארץ הזאת, כי בה עוד נשאר כח הפּוֹרֶה ומצומח בעצם תמו, ודרוש לחפצה אך עם חרוץ וממשלה טובה לפַתֵּח ולהוציא ממסגר סגולותיה. אכן, מחמש ושבעים ערי אילון נהרסו חמש עשרה, ומספר יושבי הששים אשר נשארו עולה רק 20,000, ואין כל ספק כי הנוף הזה יוכל להכיל עשר ידות על המספר הנכחי. אבטח ולא אפונה – יאמר אליפהאנט – כי כשנוריד סך 50,000 ל"ש קצתו לטמיון בקונסטנטינופול וקצתו נקח לקנות את הקרקע מיד בעליו, נוכל לכונן עסק נכבד, צנתרת זהב ומחפורת של אוצרות כל יקר בארץ הגלעד.

אחרי עזבו את ארביד (ארבלה) סבב מהלך שעה על אדמת ניר טובה, ויעל על אבני ההרים המבדילים בין נחל ירמוק ובין בקעת הגלעד, ובכל המקום ההוא עד הֶבְּרַס או אֶל כַּפַּרַתְּ לא מצא עקבות אדם; גם אל הכפר הֶבְּרַס לא סר, כי לא היתה מטרתו להתחקות על החרבות וללין במערות, אך ישעו וחפצו היה למוד בשעלו את האדמה, לראות תבנית שטחה ולהתבונן אל מזגה, ואדיר כל חפצו לדעת אם יהיה לאל יד חברת בוני מסלת לבנות מסלת ברזל בעמק אשר על גדות נחל ירמוק, ואחרי אשר נוכח לדעת, כי לא זה המקום המוכשר, הלך נדד מפה והלאה. עד מהרה בא אל חרבות גדרה, וירא גם שם כי הפלחים בני ההמון יתפלשו בין אבק שנות אלפים הרובץ לפתח המערות העתיקות. משם סר לאמתה לראות שם את המעינות החמים [שכבר דברנו עליהם בפרק הקודם], ושם עלה במחשבה לפני אליפהאנט כי בעבודה ובכסף הנקל להקים פה בית הרחצה לרפואה, ולסול דרך מפה לחיפה; ומה תנעם הישיבה במקום הרחצה הזה לחלושים או לתאבי ענג. מפה יוכלו לצאת פעם בפעם אל רחבי עבר הירדן, לעלות על הרי הגלעד, לשאוף רוח צח ולראות את הדר הטבע ואת כל המקומות הקדושים אשר בערש ילדות מין האדם. לדברת החוקר מעדילל, המעינות האלה הם באמת מעיני ישועה, כי מימיהם יכילו יסודות כעמייס יפים לבריאות. חום המים ישים את המזג כמזג אשר בסביבות קו המשוה, ונטעים כנטעי האזור ההוא יצלחו שם ויגדילו פאר. הערביים בני שבט מנדור היושב על גדות נחל ירמוק הם אנשים שאננים, ואם תנתן להם תרומת כסף לעתים מזומנים או בפעם אחת, אז ישקטו במכונם ולא יגעו לרעה בבנינים אשר יקימו בני אירופי לתקנת מעינות הרפואה ובעד הבאים להתרפא. איר ההתבוננות על המעינות החמים שב אליפהאנט לגדרה, ומגדרה נסע לכפר אסאד, וגם בסביבות הכפר הזה ראה התייר גנות ופרדסים וכרמים לרוב, ובכל זאת יושבי הכפר הזה הם עניים מרודים. מרחוק נראתה לאליפהאנט העיר הקטנה אל-תביה המוקפת כלה בעצי זית. משם עבר אליפהאנט את גבול בני גד. נודע כי הגבול הזה היה להם “יעזר וכל ערי הגלעד וגו' עד ערער וגו' ובעמק בית הרס ובית נמרה וסכות וגו' עד קצה ים כנרת מעבר הירדן מזרחה”. הנה על פי תארי הגבולין האלה היתה גם גדרה בגבול בני גד. מכפר אסאד והלאה מצא אליפהאנט את הארץ שוממה, מוכשרת להניב פרי, אך באין יד ואפס עצור ועזוב תשאה שממה ותֻכת שאיה. משם בא לעיר מאחנא היא מחנים מכוון למזרח בית שאן, וממחנים למצפה. התייר היודע את פלסטינה רק מעבר הירדן מערבה– יאמר אליפהאנט בספרו (160)– לא יוכל לשער בנפשו את שפע עושר הטבע ( the luxuriance) על הרי גלעד, בארץ הבשן ויוילאן. בעבר המערבית הננו רואים הרים וגבעות בלי נטף מים, ובמזרח נראה עמקים עוטפים בר, עצי תמר שקדים ורמונים, גפן וזית, תאנים ושאר פרי מגדים על כל מדרך כף רגל. הגבעות הן מכוסות ביערי עץ, והעצים טובים הם לבנין, ואפיקי מים וכל שכיות מתכות יקרה.

בפרק הששי מספרו (199–164) יספר אליפהאנט את מסעותיו במחוז אילון. המחוז הזה ישתרע לכל ארך הנחל אילון (עגלון?) המשתפך אל הירדן, ושם נמצא גם כפר הנקרא אילון. רוב יושבי הכפר הזה הם נוצרים, ויבוא שם בדברים עם הכהן הראשי לדת הנוצרית-יונית אשר פגשהו בהתהלכו יחף ברחובות הכפר, גם התבונן אל החרבות העתיקות. אחרי כן הרים את פעמיו אל הכפר יאביס על שפת ואדי יאביס המשתפך אל הירדן, הוא יבש גלעד. בשובו משם לאילון פגש בדרך את הקאיימאקאס מעיר ארבלה אשר בא עם צבאות פרשיו, מפני כי התחוללו שם דברי ריבות ומדנים בין האכרים היושבים בכפרים ותהי יד איש ברעהו, על כן בא הקאיימאקאס להקים הסערה לדממה. בלי חמדה עזב אליפהאנט את המחוז אילון, אשר התחקה בנפשו עמוק עמוק במראות הטבע הנפלאים שאין כמוהם ליופי בכל ארץ הצבי. מאילון נסע לעיר גרזה לראות את חרבותיה הגדולות כחרבות תדמור ובעל ביק. מגרזה נסע לטעקקיטיה. העיר הקטנה אשר רוב יושביה נוצרים, ומטעקקיטיה לסכות, וכן עבר בכל מחוז אילון מצפון לדרום וממזרח למערב. בכל דרכנו זאת– יאמר אליפהאנט (193) – לא פגשנו אף בעדואיני אחד ולא ראינו בלתי אם את הבעדואינים אשר הובאו לעינינו במשמר בהיותנו בארבלה בבית הקאיימאקאס, גם לא פגשנו נוסע אחד זולת איש ידידיה, [אנשי העיר הקטנה ידידיה אשר בקרן צפונית מזרחית בסוריא הם מנהיגים בארץ וזאת אומנתם], וכמעט מצאנו שנים עשר כפרים בדרכנו, שאין אחד במו אשר יכיל יותר ממאה בתים. כל חלקת שדה אשר ראינו בדרך היתה טובה ופוריה, וקשה לנו לצייר בנפשנו ארץ מבורכת ביתר שאת במזג האויר ובפרי העץ וביבול האדמה ובכל מתנות הטבע; השדות הם עטופים בר, מיני-תבואה ממינים שונים, ובקרבת הכפרים עצי זית וגפן, וכנראה, מסוגלת הארץ ביותר לנטיעת גפן וזית, תאנה ושקד ורמון, גם כל מיני המלח נמצאים במעבה האדמה לרוב. העמקים טובים הם למרעה צאן. מפאת צפון מכוסה כל האדמה בשכבת באזאלט, ואם תטהר האדמה מן השכבה הזאת תכשר מאד לחרישה ולזריעה. ואם עד כה יעלה בעינינו ערך תכונת האדמה לחרישה ולזריעה, כמה מעלות טובות נמצא בהדוממים הגנוזים בחיקה. הלא דעת לנכון נקל כי בארץ כזאת אשר נמצאים בה חמרים מחמרים שונים ופלגי חמים נוזלים, בל"ד יש מתכיות רבות במעבה האדמה: תפוש בשרעפיו אלה עבר אליפהאנט את מעבר היבוק ויבאו אל מחוז הבעלקא.

בפרק השביעי מספרו (223–199) יתאר אליפהאנט את העיר עס-סאלט או רמת גלעד. העיר הזאת היא הראשית במחוז הבעלקא. עד העת האחרונה ידעו יושבי המקום לשמור את חפשיותם, כי רוחם עז ועשוי לבלי חת. הערביים המושלמנים (ערך 400–300 משפחות) והנוצרים (ערך 80 משפחות) יחיו בשלוה בשובה ונחת, והצד השוה שבהם, שכלם שונאים את התוגר תכלית שנאה. יושבי העיר והסביבות הם דומים בכל דרכי חייהם אל העמים הנודדים בישימון. מצב המקום הוא 835 מעטער מעל חוף הים, ואוירו הוא טוב ומבריא. מלבד עבודת האדמה נראו שם גם הנצנים לחרשת המעשה, ובע“מ רבים עוסקים פה בעשית זֵרֵי שושנים ממיני עץ שונים. בעדואיניום רבים יבואו אל שוק העיר לערוב מערבם. השדות הם רחוקים מן העיר, ואנשי סאלט מרבים לנטוע את עץ האוג (סומאבבוים) הדרוש לחפץ עבור עורות. יושבי העיר הם מצויינים בכמה מדות טובות, הם מכניסי ארח, אוהבי שלום ואנשי חסד, אך עצלים ונרפים המה ורחוקים הם מדעת ישובו של עולם. העיר כלה עומדת בשפוע הר, שעל ראשו עומדות חרבות מצודה עתיקה ובהן כמה חמדות גנוזות לחובבי דברים קדמונים. לפאת דרום לרגלי הר המצודה נוזל מעין מים ממערה. כפי הנראה, היה בימי קדם בית תפלה חצוב בסלע, ועוד נשארו שם כמה שרידי תבנית ומבוא המוביל אל כפה פנימית חצובה באבן. בהרים הסובבים את העיר סאלט נמצאות עקבות קברי סלע לרוב. ממול המערה הנ”ל יְפַכֶּה המעין המפואר דיעדור וישקה גנות נחמדים המלאים עצי תאנה רמון וזית. בסוף הפרק יכחיש אליפהאנט את ההשערה כי סאלט היא רמת גלעד.

בפרקים השמיני והתשיעי מספרו (284–223) יתאר אליפהאנט את מסעותיו בערי מטה ראובן, ברבת בני עמון ובערק אל עמיר, אשר רובי דבריו כבר הבאנו בפרק הקודם, עדי הגיעו אל הפרק העשירי, ואלה דבריו: כבר ראיתי למדי את הארץ אשר מעבר הירדן מזרחה ונוכחתי לדעת כי יש בהם הכשר טבעי לישוב ולעבודת האדמה, שעוד לא נתפתח ולא נגעה בו המחרשה עדנה. אף ראיתי ונתון אל לבי כי כל אופני תנאי המקום הם מסוגלים באופן היותר נעלה לקבלת עממיגראנטען, שעל ידי הכסף והעבודה ידשנו ויחיו את הארץ מערמות וישימוה למקור תבואה רב לממשלת תוגרמה ולמקור המחיה והכלכלה להם בעצמם. הרושם הכללי שנרשם זכר א“י בלב רוב השומעים על אדותיה, הנה הוא נולד ויצא אך על פי המראות אשר ראו התיירים את פלשתינה המערבית, אשר בה רבו הררי אבן יבשים ושוממים, ומעט האדמה הנמצאת בה כבר נקנתה לבעלים. התייר טריסטראם בספרו Topography of the Holy Land** (313**) יאמר בצדק: אין איש אשר יוכל לשפוט מישרים על אדות כח הפורה של א”י, בלתי אם האיש אשר ראה את ארץ הגלעד; בהיות כי הארץ הזאת איננה קנויה לצמיתות לאחד השבטים, ואין שבט יושב בה ישיבת קבע, אך ינועו וירדו עליה הלוך ושוב, ע“כ לא יכבד הדבר לעם אשר מרחוק יבוא להחזיק בה מעמד, ולא ימָצא מערער ומשטין; ואם המצא ימצא שבט כזה, מהראוי להביא את הטוענים והמערערים אל השלום בפשר ישר. ואף כי לפי היושר אין להערביים טענה צודקת על אחוזת הארץ הזאת, הם הפכוה למדבר, הרסו את עריה, שללו ובזזו את יושביה, עד שירדה למדרגתה השפלה הנכחית; ואם יגורשו הערביים משם לשוב אל המדבר אשר משם באו, הלא גם בנאות מדבר ימצאו די מרעה לצאנם ולגמליהם. במחוז אילון נמצאים שדות ועמקים רבים. אשר משם הבריחו הערביים את האכּרים, והם בעצמם יבואו שמה אך לפעמים רחוקות. השבט הנכבד בכל שבטי יושבי הארץ הלא הוא שבט בני האסאן, אך הם מתי מעט, והנקל לבוא עמהם במסרת הברית ולתת להם את אשר להם. הפראים והעזים שבין יושבי גלעד הם בני זכור. כלם שודדים ומרצחים, וחובת הממשלה לגרשם מגבול הארץ ולהציב שם אנשי צבא לשמור את הגבול לבל יפרצו הפראים דרך שם. שאר בני השבטים היו מכבר למס עובד לבני זכור, ומאד תגל נפשם אם יראו בנפול אויבם. בני השבטים האלה הם ישרים ותמימים ואוהבי עבודה, והעשירים מחו”ל שירצו ליסד במדינה הזאת קלניות גדולות יוכלו להשתמש בבני השבטים האלה לחפצם. הן גם בקאנאדא מלאה הארץ שבטי אינדיאנים פראים ורעים מבני השבטים האלה, בכל זאת ידעה ממשלת כנסיות הברית לכונן שם משטר בארץ, יש מן השבטים אשר נרשה וַתָּפֶץ באף, ויש אשר השאירה על מכונם ויהיו לאנשי ישוב. הערבייים מבני שבט אוערמעה עוברים את האדמה מפאת דרום למחוז בעקא, אך עבודתם איננה כעבודת עובדי אדמה אך כעבודת נודדים: יבחרו בעבודה נקיה וקלה, במקום שהם מוצאים חלקה דשנה, יעבדוה אחת לחמש שנים. בדרומה של בעלקא ישתרע חבל הארץ קֶרַק (קיר מואב), ארץ פוריה וטובה, ובה עיר אחת הנקראת אף היא קרק, בה ישב קאיימאקאס, שהוא גם ראש גדוד הערביים, ועד העת האחרונה עמד במרדו נגד תוגרמה ולא אבה לשלם מסים וארנוניות. אך בשנת 79 שלחה ממשלת תוגרמה את אנשי צבאותיה לקרק, וכאשר כבדה ידם על הארץ, אז נטה הקאיימאקאס את שכמו לסבול; אך לרפא את נגעי הארץ החרבה הזאת אין תרופה בלתי אם ישוב וארגאניזאציאן במשטרים מיוחדים עשויים לדבר, יחד עם הגלילות הסמוכים בעלקא ואילון. מעינות סגולת קרק עודם כמעין חתום. עוד זאת לדעת, כי בעת אשר ערכתי לפני הממשלה בקאנסטאנטינופול את הצעת הישוב, לא היו סכסוכים בין הממשלה ובין הערביים, והממשלה לא שמה את לבה אל הטענות אשר יטענו בני השבטים הנודדים כי להם הארץ. הן הדבר הנראה בעליל כי קלניות הטשערקעססים עומדות וקיימות בכוניתיראי וברבת-עמון; והקאיימאקאס בארביד עם מתי מעט אנשי צבאותיו, מפאת היותו איש אמיץ לב, הצליח לגרש את בני זכור ולהעמיס מס על כל השייכ’ס הערביים, וזכותו היא שעמדה לנו כי בקרנו בחרבות רבת-עמון וערק-על-עמיר מבלי שלם אף אגורה אחת להערביים, על אפם ועל חמתם; וקולוניסט פראטעסטאנטי אחד כבר תקע את יתדו בארץ ההיא במקום עזוב ושמם, ויחזק באדמה הטובה בעיניו ויוצא ממנה שפעת תבואה ואין פוצה פה ומצפצף – הנה כל הדברים והאמת האלה יוכיחו כי אין סכנה גדולה נשקפת מן הערביים, והממשלה תוכל, אם תחפוץ, לפרוש צלה על הקלניות לטוב להן ולה כל הימים. המקום אשר מצא חן בעיני לבחור בו לקלניות הראשונות, הלא הוא המחוז בעלקא בין נחל יבוק ובין ארנון, ובקדם עד גבול הארץ. הככר הזה יוציא רצועותיו במקומות אחדים גם לצפון יבוק, ויכיל יחד מולליאן ואולי מילליאן וחצי מדות אקעער. גבול המערבי של הככר הזה הוא הירדן, ונגבה – ים המלח. ואני בסמכי את ידי על הככר הזה, הנה יש לי על מי להשען, על בר-סמכא הגדול, טריסטראם, אשר פסק וקבע להלכה כי עמק מואב וארץ הגלעד טובים הם לישוב. לולא היו לנו מופתים למדי, יכלנו לסמוך גם על דעת הקהל בסאלט ובכל ערי עבר הירדן, אשר הכל יודעים ומודים, כי השבט ראובן בחר לו את המקום הטוב בכל מקומות א“י. כל שטח אדמתם היה שטח הנצוף, מלא יסודות טובים וגדוש בסגולות אין חקר. אין פה המקום אתנו להאריך בשבחי המדינה הזאת, ואבקש את הקורא שיחפוץ לרדת לעומקה של הלכה, כי יקרא בספרו של טריסטראם את הפרקים שבהם תצוייר ארץ הגלעד בצבעים בהירים וחיים, ויכלתי להביא חבילי חבילות של ראיות מכל דברי הגעאָלאָנען והאינזינירים וחוקרי הטבע התיירים, אך המפורסמות אינן צריכות ראיה. והנה כל השבחים שמנו חכמים לארץ הגלעד, יסבו גם לעמק מואב, ועם כל זה הנני מבכר את ארץ הגלעד, יען כי מספר הערביים אך מצער הוא בה. מצפון לנחל יבוק במחוז אילון, יש לתושבי הערים שטרי קנין עתיקים על האדמה אשר מחוץ לעריהם, ובמחוז הבעלקא אין שטר קנין אף על מלא-שעל אדמה. מחוז בעלקא כלו הוא אחוזת הממשלה. ומלבד העיר סאלט אשר תוכל להשאר ברשות בעליה במצבה בלי שנוי, כל שאר המקומות אשר במחוז הזה, להממשלה הם לצמיתות והיא תוכל לשלוט בהם. נעלה הוא מעל כל ספק, כי כאשר יהיה מחוז הבעלקא לקנין חברת בעלי אחוזות שתעמוד תחת מחסה ממשלת התוגר, עם הזכות ליסד בית באנק להלואת כסף להקולוניסטים כי ישלמו לה במניות לעתים מזומנים, תחת הנשך והמרבית שעובדי האדמה משלמים כעת, אז תסוב כל הנהגת הארץ לידי חברת הקאלאניזאציאן, ולאט לאט תוכל החברה להרחיב את חוג פעולותיה וגם תראה שכר טוב בעמלה. המחזה היותר טוב והמופת החותך שבמופתים להכיר בו את יקר ערך היתרון אשר לעבר הירדן מזרחה על החלק המערבי, הנה הוא לעינינו בסביבות ים המלח. במערבו נראה הרים שוממים מְזָרִים אימה ופלצות, וממזרחו נחלים משתפכים אליו, ועל גדות הנחלים תצמח שפעת נטעים, עצי תמרים ותדהר ותאשור. אין כל ספק כי המעינות החמים בקאַלירהאָע וההרים הגבוהים והמַטָעים הנפלאים יהיו למקום משוש וחמד לבני ארצות רחוקות לבוא הלום בימות החמה, אם יִוָסֵד במדינה הזאת ישוב איתן ונימוס מסודר והנהגה ערוכה בכל ושמורה. תעשה החברה העולה בדמיון לפני, ראשית לה, ותניח את אבן הפנה לקאלאניזאציאן בעמק השטים הנקרא גור זעיזאבאן, אשר טריסטראם יאמר עליו כי הוא היפה והמסוגל בכל הגלילות אשר מסביב לים המלח. הככר הזה המלא מעינות מים ומכוסה בעצים, יקיף שש פרסאות ממזרח למערב וכעשר עד שתים עשרה מצפון לדרום. מתי מעט ערביים נוגעים ולא נוגעים בעבודת אדמת העמק הוה, אך עבודתם במה תחשב! עמק השטים הוא גבוה 1300 רגל מעל חוף הים, ע”כ לא ידע קרח בכל ימות השנה, מזגו כמזג ארץ מצרים, ועצמת חֻמו בימי הקיץ תתן יד לנטעי אזור קו המשוה לצמוח עליו. כאשר נסענו מן העמק הזה והלאה עלינו במעלות הגֹבה ועולם חדש ראו עינינו. על גבעות גלעד ובערבות מואב יראה הנוסע עולמות שונים; האדמה ויבולה תתהפך לעיניו כחמר חותם לעמת אשר יוסיף לעלות. הנה על כן אשר אחזה לי אני, ראוי העמק הזה להיות למוסד מרכז ראשי להקאלאניזאציאן, כי אין נטע אשר לא נוכל לטעת בו! עצי תמר, סוכרא, כל מיני זֵרועי גנה, ארז ודחן, מעלה מעלה גם תפוחי אדמה, גם תפוחים ואגוזים וטאבאק. גלעד היא ביחוד ארץ גפן וזית, אכן מסוגלת היא מאד גם לתרבות תולעי המשי ולמלאכת המשי. כל הפירות שבהם משובחות ארצות הדרום באיירופא יִמָצאו בה די והותר, ומה נכבד עושר המתכיות שבים המלח!" גם בשאלה: מי ומי העובדים? ואם הדרכים הם כתקונן? נגע אליפהאנט, והוכיח כי ידי עובדים תמצאינה שם בשכר מצער, מן הערביים אשר עבדו עד היום את הארץ בתור עבדי צאן ברזל של בני זכרו, והם בל“ס ירצו לעבוד בשכר הגון ובאופני תנאים יותר רצויים בעדם; גם הפלחים מא”י המזרחית, אם ישמעו כי מקור נפתח לעבודה ינהרו הלום, כאשר כבר הוכיח הנסיון כי בעל הנכסים אבא-יאבש שָׁרַק להפלחים וימהרו אליו. ומכל חלקי פלשתינה יוכלו האכרים לבוא הלום, וכבר הסכימו כל יודעי הארץ, כי הפלחי הוא פועל טוב וחרוץ אם יש אלוף לראשו, אכן כל זאת בשעת הדחק; ואם יצלח ביד עשירי ישראל לחנך את עניי אחיהם, בפרט את הדור הצעיר, לעבודה כבדה בשדה, מה טוב ומה נעים, הלא זאת היא כל מטרה ההצעה. כלי העבודה דרושים הם במספר מעט ומצויים בזול, גם מחיר מקנה וצאן וסוסים הוא שפל בא“י המזרחית ממחירם במערבא. אף אמנם עוד צפה אליפהאנט אחרית טובה לקלניה הזאת, ורוח חכמתו סמכתהו להציע הצעה שלמה ע”ד בנין מסלת ברזל מעמק שטים עד טבריא עם ענף יוצא לדמשק. מרחק הקולוניה מן החוף חיפה דרך בית שאן יהיה לערך ששים פרסא ודרך טבריא יתוספו עוד כשנים עשר פרסא, ואין חתחתים והדורים בדרך. מרחק כ"ה פרסה תלך המסלה בעמק שטים עד קצה הצפוני של ים המלח. אליפהאנט הביא חשבון בידו, ספר ומנה את ההוצאות הדרושות אל החפץ, ואת ההכנסות העומדות להכנס, שקל בפלס את תועלת הכלל ואת תועלת הפרט, וממוצא כל ההקדמות האלה הוציא משפט, כי בנין מסלת ברזל כזאת הוא מפעל כביר אשר יאַשר את בעליו, מלבד רב הטוב הצפון בו לתועלת הארץ והישוב.

הדמיון הזה אשר נולד בלב אליפהאנט זה עדן ועדנים, היה לששון ישעו ולמשא נפשו, לו הקדיש את ספרו, בגללו עזב את ארץ מולדתו ויטע אהלו בארץ הצבי. בגופו ובנפשו, בכספו ובכל מאדו התמכר אל הרעיון הזה, וכאז כן עתה ידרוך עז ונפשו גחלים תלהט, ואף כי קצרה ידו מבצע את מזמתו, אך הרעיון עוד ימלא את כל חדרי לבו, ועוד יצפה ליום אשר בו יראה את יצרי רוחו בתמונת מפעל חי וקיים בעולם המעשה.

 

פרק 12: מערבא    🔗

ים התיכון (על שם מצבו בין איירופי מצפון, אזיא מקדם ואפריקא מנגב) או ים פלשתים⁶⁰ (ע"ש הפלשתים שישבו על חופיו) או ים האחרון⁶¹ (להיותו האחרון פאת מערב) או ים הגדול⁶² (להיותו הגדול בין כל יַמי הארץ), ילחך גדות א“י המערבית וישים את הארץ סגולה, אשר אחרית גדולה נשקפה לה בעולם המסחר אם יתוקנו מבואות הים והחופים. השני במעלה אחרי התיכון הוא ים והמלח, אשר ארכו י”ט פרסא ורחבו כשלש פרסאות ועמקו כשש מאות אמה, ונקרא גם ים הקדמוני⁶³ (להיותו מקדם לים התיכון), אף קראו לו ים הערבה⁶⁴ (להיותו בקצה הערבה), והערביים יקראוהו ים לוט (ע"ש לוט שישב בסדום). תכונת הים הזה היא זרה ונפלאה. פני מימיו שפלים 780 אמה מפני מימי ים התיכון. המים כבדים ומלאים מתכות, האדם לא יטבע בהם גם אם לא ידע לשחות. רוב המתכיות בים המלח, הם מלח וכלאָר, וגם שיד ובראָס, ע“כ לא יתנו המים לכל דבר אשר בו רוח חיים לחיות בהם, ע”כ יכונה הים הזה בשם “ים המות”. לגדותיו רובצות שכבות מלח, בחום הקיץ יעלו מַים מיָם ויתהפכו לאדים בתמונת עמודים הנראים לעומד על הר הזיתים, ע“כ כל היקום אשר מסביב הוא מעוטה במעטה מלח. לגדות הים יגבילו הרי שיר והרי מלח גביש גבוהים (בהם הר סדום). על קרקע הים תרבץ שכבת אַסְפַלט ולפעמים תעלה השכבה למעלה. השלישי במדרגה הוא ים כנרת או כנרות⁶⁵ (ע"ש תבניתו ככנור), ונקרא גם ים גנוסר⁶⁶ (ע"ש בקעת גנוסר במערבו), ארכו 1/2 5 פרסאות ורחבו 3 פרסאות, והוא עמוק ביותר בדרום עד מאה אמה. גדתו רבה. לפנים ישבו המוני דייגים על חופיו והיום אך מעט מזעיר. קרקע הגדות הוא מלא חול, ובקיץ יעטפו דשא, ההרים סביבו הם שפלים. עופות ממינים שונים יעופו על פניו וליפי מחזהו אין חקר. הרביעי במעלה הוא “מי מרום” (כי פני מימיו גבוהים מים התיכון בערכך 166 אמה), בפי הערביים יקרא חוּלה ונשתבש בפי היהודים לחוילה, אף נקרא סאמוכוניטיס או ימא דסמכא. ארכו 1/2 1 פרסא ורחבו פרסא ועמקו עשר אמות, ובימות הגשמים יארך וירחב ויעמק. דגתו רבה, אדמת גדותיו דשנה, ממזרחו וממערבו הרים גבוהים. בחום הקיץ יחרב הים הקטן הזה והיה לבצה, וצמחו שם קנים גבוהים שממנו יעשו הערביים מחצלות, גם הנחשים ועופות הטורפים וחיות הדורסים נמצאים פה בבצה. משם והלאה קדמה נמצאה עוד ברכה אחת הנקראה בפי הערביים בשם ברכת אל רם, היקפה כחצי פרסא ועמקה כמאה אמה. עתה נספור את הנהרות המשתפכים לים התיכון: א) נהר ליטני היוצא מן הבקעה שבין הרי הלבנון, ויתחבר אח”כ עם הברדני היוצא מהר צאנין, ואח“כ עם נהר אנגר ועובר דרך גאיות צרות בנקיקי סלעים וכיפים בכח נמרץ עד השתפכו בים. ארכו בכל סביביו כארבעים ושלש פרסא ויורד מגבה אלפים אמה, ונקרא בפי הערביים אל קסמיה [יעויין על המפה]; ב) נהר נעמן או בֶּלוס, יוצא ממורד תל כורדני בדרומה של עכו והולך לאט מהלך ב' פרסאות מערבה לים התיכון. המים מלאים בצה, החול הנמצא בו הוא דק ומסוגל למלאכת הזכוכית גם אלמוגי החלזון נמצאים בו (שכבר השתמשו בהם הפיניקיים); ג) נחל קשון, מוצאו בין הרי גלבוע והר תבור, הליכותיו עקלקלות (“קאש” באורו בערבית “מעוקל”) אף נקרא נהר מוקוטה ונהר חיפה. יתחבר בנהרים קטנים רבים היורדים מהרי שמרון ואפרים וכרמל, שטפו עצום וכביר ויסחוף ויגרוף את כל אשר מסביב⁶⁷. אדמת גדותיו טובה. יעבור בעמק יזרעאל, ובעמק זבלון יתחבר עם “נחל המלך” ומשם והלאה עם נחל לגיון (מי מגדו); ד) נהר זרקא (באורו: תכלת) ממורד הכרמל, מימיו מי אפסים אך שטף מרוצתו חזק. ע”ש התנינים הנמצאים בו יקרא גם כרוכידילון, וכן בערבית אל תמשאה; ה) נהר אל חוצירה (ואדי אל אחצר) או נהר קיסריה, מוצאו מדרום לקסריה, הולך לאט; ו) נהר אבו זבורא מדרום לנהר הנ“ל ארכו מהלך שלש שעות; ז) נהר אל פלק מדרום להנ”ל. קנים סביב לו ונקרא גם נחל קנה⁶⁸, דגתו רבה וגם עלוקות בו, ארכו 80 אמה, 48 רחבו; ח) נהר אל עוגה והוא אולי מי הירקון⁶⁹. חבור נחלים רבים, וראשו ממקור גדול אחד בגבעה, פלגיו נכבדי מים מכל יתר הנהרות, רחבו כחמשה עשר צעדים ועמקו כארבע אמות וסביבו קנים, ילך בעצלתים; ט) נהר רובין (הוא נחל שרק), מקורו מפאת צפון לירושלים, פונה נגבה ויורד הימה; י) ואדי שריעה (הוא נחל הבשור) או ואדי חליל (באורו נחל חברון⁷⁰. מוצאו מהרי חברון, ונטִיָתו דרומית-מערבית. – ואלה הנהרות המשתפכים לים המלח: א) הירדן, ארכו 52 פרסא, ע“ש ירידתו מרום לעומק (מגובה 1626 מעל לפני ים התירכון עד 780 מתחת לפני התיכון) יקרא ירדן, ובפי הערביים ע”ש שריעה, שריעת אל כביר, אל ארדן. מקוריו שלשה; במורד חרמון, בנגב הלבנון, יתחברו שני נהרות: חצבני ואל לֶדַן או ירדן הקטן. מקור זה האחרון גם הוא בחרמון, ומקור השלישי של הירודן הוא מערת פמייס או פאניאס. בניאס וחצבני ולֶדַן יתחברו לאחד וזהו הירדן. נטיתו מעוקלת, רחבו באביב כששים אמה ולפעמים יותר, ויש אשר יזל במשעולים צרים בין סלעים. בעלות המים על גדותיהם ישקו את האדמה וישאירו שכבת חמר המדשנת תלמיה. מן הנהרות הנופלים לתוכו מעברו המזרחי הכי נכבדים ירמוק, ויבק שכבר דברנו עליהם, ועוד שם ואדי אל ערב, ואדי יאביס, ואדי אגלון, זארקא ועוד. ומעברו המערבי יבואו לתוכו מי נחל קדרון מצפון לירושלים ויחד ישתפכו אל ים המלח.

ההרים במערב יחלקו לארבעה ראשים; הרי הלבנון, הרי הגליל, הרי אפרים והרי יהודה. על הרי הלבנון ותכונתם כבר דברנו בפרקים הקודמים ועתה נטיף מלים אך על יתר הפלגות. הרי הגליל ישתרעו מנגב לנהר ליטני בקו מקביל עם הירדן עד ים כנרת, ורכסים מתפרדים מהם גם בקרן דרומית מערבית לים התיכון, תבניתם ארוכה ורחבה, אדמתם שיד וגיר, מזגם טוב וכח הצומח רב בהם. ממורד הרי נפתלי והלאה תשתרע שפלה, ובשפלה הזאת יתנשא הר תבור (דיעבעל טור) גבוה 1800 אמה על פני ים התיכון, ראשו ישתרע בארך 1600 אמה וברחב 800 אמה. אדמתו גיר ושיד, בו מערות רבות, בשפועו יערות עצי בטנים ועצי חרוב. העומד על ראש ההר יראה את כל הארץ במחזה נפלא. מדרומו יתנשא הר חרמון הקטן או דיעבעל צאהי בגובה 1100 אמה, חמרו אבן הבשן, על צלעותיו שדות יפים. לדרומו ישתרע עמק ולדרום העמק יתנשאו הרי גלבוע או דיעבעל פקעה, ארכם 1/3 3 פרסאות ורחבו 2 פרסאות, חמרם שיד, טוב לעבודת האדמה. משם והלאה ישתרעו עמקים ואחריהם יתנשאו הרי אפרים ושמרון. מהם יוצא ענף צפונה מערבה עד ים התיכון הוא הר הכרמל, ארכו 1/2 5 פרסה ורחבו 2 פרסה, וראשו הצפוני הגבוה מכל ראשיו עולה עד 1200 אמה ממעלה. גם בו מערות רבות, צלעותיו מכוסות בעצים, גם כרמים ובפרט כרמי זית (ע"כ נקרא ההר “כרמל”) נמצאים שם לרוב. ואם נשוב משם להרי אפרים נראה כי בנגב יתמו בשני ההרים עיבל (גבהו 1848 אמה) וגרזים (1770 אמה). מהרי אפרים והלאה יתנשאו הרי יהודה העוברים את כל נגב ארץ ישראל עד אל תיד, ומירושלים ועד ים המלח. כל ארץ יהודה היא הֲרָרִית, גבוהה 1500 אמה על פני התיכון. אדמת הרי יהודה היתה פוריה לפנים אך היום הוכת שאיה. – כחלוקת ההרים כן חלוקת העמקים. נטִיָתם מצפון לדרום. העמק הראשון הוא לגדות הים, יש אשר ירחב ויש אשר יצר. מצידון עד נהר ליטני הוא צר ומנהר ליטני עד צור ירחב לב' פרסאות. משם ישוב אל המצר, ויחדל בפני ההרים המגיעיםעד הים, וישתרע שנית הלוך ורחב עד הכרמל, ומן הכרמל עד נחל מצרים ילך עמק רחב. העמק הראשי השני הוא מקדם לעכו, עמק זבולן ועמק העיר צפורי. עמק צפורי הוא נחמד וטוב לחרישה וזריעה, ועמק זבולון לא יכשר לעבודת האדמה מפני בִּצאתָיו. משם והלאה מרגא אבן עמיר, והוא אשר יקראו לו העמים עזדראלון (עמק יזרעאל), הוא בקעת מגדו⁷¹ ועמק הגדול⁷², בין הרי תבור וגלבוע ממזרח ובין הרי כרמל ממערב ובין הרי אפרים מדרום. שטח האדמה הוא עולה הרים יורד בקעות, אך חמדו דָשֵׁן וְשָׁמֵן מאד, יצלח לזריעת תבואה, ולגנות ופרדסים. בין הרי עיבל וגרזים ישתרע עמק שכם (ומחנה); ארכו כשלש פרסאות, אדמתו פוריה מאד מכוסה ברבץ טיט; יפרד לצפוני ודרומי, הדרומי ישתרע מנגב לעיר תַּלווה (תרצה), ושם נחל פריע עובר. על שפת מי מרום ישתרע עמק גדול הנקרא אל חוּלה, כשם מי מרום בערבית. על העמק הזה כבר דברנו במה שעבר, והבאנו אלת דברי התיירים המהללים ומפארים את מזגו; עתה המקום שמם ועזוב וצלמות ירחף עליו. על גדות ים כנרת המערביים תשתרע שפלת גינוסר בארך פרסא וחצי וברחב חצי פרסא, אדמתה היא מסוגלת בכל סגולות הטבע ויכולה להיות לגן עדן ביד עובדים חרוצים. העמק אשר מן ים כנרת עד ים המלח, אשר בו יזל הירדן, נקרא לפנים בשם הערבה⁷³ וגם ככר הירדן⁷⁴, והיום יקרא אל אָחר. בחציה הצפוני היא פוריה ובדרומי היא יבשה. לפנים היתה ערבת יריחו מפוארת כגן עדן, ועתה שָׁמֵם כל הככר ההוא מאין יושב.

אחרי השקיפנו בהשקפה כוללת על פני ארץ ישראל, ימיה ונהרותיה ונחליה, הריה ועמקיה וגבולותיה, נשימה עתה לב אל עריה הראשיות. מצבן ותכונתן ומספר יושביהן עפ"י ידיעות הסטאטיסטיק היותר חדשות.

ירושלים משא נפשנו ומשוש תקותנו, תשתרע על שטח גבנון שיד (קאַלקפלאטָא) יבש וצמא, המחֻבר בצפון עם רוכסי הרי יהודה. מצבה הגיאוגראפי בין '47 °31 לרוחב הצפוני ובין '15 °35 לארך המזרחי למדת המרכז גריהנוויטש, רחוקה 7 פרסאות אשכנזיות מים התיכון ושלש פרסאות מים המלח. גֹבה הר הזיתים עולה 744 מעטער. הגבעה אשר לצפונו 770מ., גבה עיר העליונה העתיקה 777מ., גבה קרן צפונית מערבית אצל חומת העיר החדשה 784 מ. מֵעַל לפני ים התיכון. העיר הזאת מוקפת בחומה גבוהה 12 מ. עם ארבעה ושלשים מגדלות. החומה הזאת היא בתבנית מרובע אשר קַוָיו לא ישרים הם, במרחק 4 קילאמעטער או 5,400 צעדים, ובמשך שעה הנקל ללכת מסביב לכל החומה. מגרשי עיר ירושלים ומקומותיה הפנויים אך מעטים הם. הרחובות הם צרים ורצפתם איננה מתוקנת כראוי.

שבעה שערים בחומה המקפת את העיר, שנים מהם נסתמו. שמות השערים האלה: א) שער יפו; ב) שער דמשק; ג) שער הורדוס; ד) שער סטעפאן; ה) שער הזהב; ו) שער המערביים או שער האשפות; ז) שער ציון. בירושלים אין מקורות מים אך בורות (ציסטערנען) ששם יקוו מי הגשמים. רוב הבתים בנויי מאבן. החצר ובו בור המים הוא עומד בתוך הדירות אשר מסביב. בעת האחרונה החלה הממשלה לטהר ולנקות את העיר. בירושלים יכהן פחה כללי, וגם יש פקיד מין “בורגעמייסטער” ובית מועצה (מעדיליסס), אשר בו ארבעה מושלמנים, שלשה נוצרים ויהודי אחד. מספר יושבי ירושלים עולה לערך 24,000, מהם 13,000 מושלמנים, 7000 נוצרים, 4000 יהודים. למזרח העיר יתנשא הר הזיתים ומגיע עד לצפון העיר, ובתָוךְ עמק שפל הנקרא עמק קדרון, יחל לפאת מזרחית צפונית ושם מישור קטן, ולפאת דרום ימשך עמק זה עד לדרום אצל עין רוגל שהוא לדרום מקום המקדש. לפאת מערב ודרום ישתרע עמק גדול הנקרא עמק נהר גיחון ולקצהו הדרומי נקרא עמק רפאים. והנה כן מוקפת העיר בשלשה עמקים לפאת מזרח דרום ומערב, ולפאת צפון ובקרן צפונית מערבית ישתרע המישור אשר יחל בקצה הר הזיתים. בין עמק קדרון ובין עמק רפאים ישתרע עמק קטן צפונה, לשמאל ממעין עין השלוח המפריד בין הר המקדש ובין הר ציון. לא זה המקום אתנו לספרו ולמנות את כל שכיות החמדה גנזי מין האנושי ואוצר כל יקר התולדה הצפון בעיר הנצח תו"ב, אך מעט מזעיר נזכיר: הר המוריה הר הבית מקום המקדש, כותל מערבי, הר הזיתים, שערי ירושלים, מצודת ציון, מגדל דוד, קברי מלכי בית דוד (במקצוע מערבית דרומית של הר ציון), עמק יהושפט, מי השילוח, קבר חולדה הנביאה, קבר אבשלום, קבר זכריה הנביא, חורבת ר' יהודה החסיד ועוד ועוד. גם אבן-זכרון אחת מאלפי אבני הזכרון האצורות בעיר קדשנו, דַיָה לתת לה את הנצח וההוד. אכן לא לבד כעיר אוצרת קדמוניות וכמרכז תולדי וכאבן השתיה בדברי ימינו, יקרה לנו העיר, כי גם בתור עיר ואֵם בישראל בעת הנכחית, ובתור מטרה אשר אליה עינינו נשואות ובחיקה צרורה תקותנו!

חברון (בערבית אל חליל) עומדת בעמק נאוה אשר אדמתו פוריה מאד (ולפי ההשערה שם גם נחל אשכול). מספר יושביה לערך 10,000 ובהם לערך 500 מאחב“י. אנשי המקום יסחרו הרבה מאד עם הבעדואינים, והמלאכות הראשיות שבה עוסקים אנשי חברון הן: מלאכה עבור עורות ומלאכת כלי זכוכית. קדמוניות העיר הן ידועות לכל. שם מערת המכפלה ועל ההר נגד מערת המכפלה קבר ישי אבי דוד, ועוד מערות וכוכין אשר לפי המסורה נקבר שם עתניאל בן קנז. סמוך להעיר נמצא עפ”י מסרת אנשי המקום אלון ממרא.

בית לחם עומדת על שתי גבעות, גבוהה 727 מעטער על פני הים. יין הגפן הצומח בסביבות העיר הוא טוב מאד. מספר יושבי המקום לערך 5000, רובם נוצרים ומעוטם מושלמנים ומספר היהודים לא נודע בדיוק. בקרבת העיר נמצא קבר רחל, הוא הקבר היחיד בין כל קברי קדומים הרשום בכתב אמת והנודע ברור. בעלי שלש אמונות החבל כרעו וכורעים עד היום על ברכיהם ומשתחוים בצקון לחש אצל הקבר הזה, ובמרחק על הגבה בנין הרוס ונתוץ הנקרא בעת מלחמת נוסעי הצלב ס"ט אברַהַם, והוא היה – לפי המסורה – מצודת דוד בעת מלכו בחברון, ועתה הוא בית חולים לישמעאלים. שם בקרבת המקום נמצאה “באר אברהם” החפורה בעמקים ומפיקה מימיה לחברון מראשית השנה עד אחריתה. יריחו, רחוקה מהלך שתי שעות מהירדן ושש שעות מירושלים לפאת צפונית מזרחית, היא עיר התמרים, ועוד היום יצמח ויפרה בה כל מגד תבואת שמש, וגם התמר יתן את פריו, מכל בניני שנות קדם לא נשארו ציוני זכרון. כעת ימצאו בה אך אהלים רעועים, ומספר יושביה כששים משפחות.

נשימה עין על הערים אשר לחוף ימים תשכונה, ומבלי הזכיר ראשונות נשים לפני הקוראים בציונים קצרים את מצבן הנכחי. ערי החוף אשר מצור נגבה (כי מצור והלאה כבר דברנו בפרקים הקודמים), הלא הן [ישקיף נא הקורא על מַפָּתֵנוּ בסדר בקו ישר מקביל אל חופי ים התיכון⁷⁵ פאַלאָטירוס היא צור הישנה. דר קנון, הוא כפר קטן בלי מפרץ ומבוא ים, רַס אֶל אַבִּיַד הוא הר לבן גבוה איסקנדרונה היא מקום חרבות ציים שלפי המסורה היתה פה עיר בנויה ע“י אלכסנדר מוקדן. מדרגתה של צור (טירישע טרעפפע) או כאַן נאקירא, הוא מקום בית מלון ומעין מים. אכזיב הוא כפר קטן. משם והלאה דרומה ישתפך הנחל דיב אל הים. סערניריע הוא כפר העומד – לפי ההשערה – במקום זמרן. עכו היא עומדת במקום העיר העתיקה שנקראה בשם זה. חופה נשחת ע”י שכבת החול, בכ“ז עוד תקרבנה שמה אניות. מספר יושבי העיר 8000 ומהם 2400 אינם מושלמנים. חיפה (אינה נזכרת בכה"ק אך בתלמוד ובספרי הסופרים העתיקים בעמים אחרים) היא עיר העולה כפורחת. מצבה הטבעי, מזג אוירה ומקומה נעימים ויפים (לרגלי הר הכרמל). מספר יושביה לערך 4000 ורובם יהודים ונוצרים ואך מעוטם ישמעאלים. בקרבת העיר נמצאה הקולוניה של האשכנזים הטעמפלער במספר מאתים וחמשים איש. משם והלאה נגבה בולט ויוצא אל הים ראש הר הכרמל ועליו בית מקלט לנזירים כרמליתים הנקרא מר עליאס. וסמוכים: קַרתַּא, מיסעאל, מגדיאל, ציונים קטנים הנודעים אך מימי נוסעי הצלב. ואחריהם העיר נפות דור או תנתורא, עיר כנענית עתיקה, והיום נמצאים שם אהלים אחדים. הלאה משם העיר צעזארעא (קיסריא) המהוללה בימים שאחרי חרבן בית שני וגם בימי נוסעי הצלב, ועתה לא נשאר לה מאומה מכל כבודה מקדם. משם דרומה שני נהרות: נהר אל אכדר ונהר אבו זבורה ישתפכו אל הים. הלוך וירוד נגבה נמצאים עקבות ביתר, הוא כפר אשר מושלמנים יושבים בו. אחריו נמצא את אפפאלאניא (הנזכר בדברי יוסיפון) הוא הכפר הנקרא היום ארסוף, ועוד מקום אחד ואשר נהר מבידילים בין ארסוף ובין יפו. יפו היא עיר נכבדה בא”י, מקום מושב קאיימאקאס תוגרי וקאנזולים למסחר מארצות איירופי. מספר יושבים עולה לערך 10,00, רובם מושלמנים. ראש מסחרה מסחר חוץ המחובר עם מצרים, סוריא וקונסטנטינופול, בקרבת העיר נמצאה הקאלאניע האשכנזית זרונה (ע"ש עמק השרון) מספר יושביה ערך 300. מיפו והלאה נמצאים מקומות-חוף אלה“: בית דגון, היה בימי קדם מקום עבודת אלילים להפלשתים. הוא אחד מהמקומות היותר עתיקים בא”י, וכעת לא נמצא בו זולת אהלים אחדים המטים לנפול. משם והלאה העיר יבנה הנודעה כמקום מושב הסנהדרין לפני החרבן; כיום נמצא שם כפר גדול יושביו מושלמנים. למטה משם העיר אשדוד העתיקה, גם היא היתה לכפר קטן, עוד למטה משם אשקלון אשר נשמדה כלה ולא נשאר דבר בלתי אם זכר שמה. והעיר האחרונה בשורה זו היא עזה הפלשתית שזכתה לגדולה יותר מכל חברותיה, כי עודנה עיר רבתי עם ורבתי מסחר. מספר יושביה עולה לערך 18,000, והיא מקום החבור והקשר בין סוריא ומצרים, ותבניתה ותכונתה כעיר מצרית לכל משפטיה וחקותיה. העיר עומדת מוקפת בננות ופרדסים ואדמתה כולה משקה.

עתה נעיף עין על הערים הקרובות אל הירדן ממערב ונחל גם הפעם מצפון. העיר דן (קצה הצפון לא"י “מדן עד באר שבע”) חרבה כלה, מלאה אבני עיים וביניהם קבר הנקדש והנערץ בעיני המושלמנים. קדש תראה לנו כיום אך בתבנית כפר. העיר צפת אשר לא נודעה בימי קדם היתה בימי הבינים לעיר ואם בישראל ע“י הגאונים הספרדים אשר שכנו בה כבוד והרביצו בה תורה, ועד היום קהלת צפת היא מן הקהלות היותר חשובות בארץ הצבי. העיר טבריא היתה בימי קדם הראשית בערי הגליל, מעולפת בזכרונות נשגבים מדברי ימי עמנו. מספר יושביה עולה לערך 3000 ורובם יהודים. בקרבת העיר נמצא קבר ר' יוחנן בן זכאי, לימינו ינוחו ארבעה ולשמאלו אחד מתלמידיו, ומאחרי הקברים האלה מתנשאים שני עמודים הם ציוני קברי רב אמי ורב אשי. ובמרחק עשרים צעדים משם נמצא ארון משוח בטיח לבן ומעליו עלִיַת כפה, שם מנוחת הכבוד לעצמות הרמב”ם ז“ל, מסביב לקבר הזה תתפלל העדה מדי פעם בפעם ביום תום תקופת החדש בחדשו. מטבריא והלאה לארך הירדן לא נמצא ערים נכבדות אך אבני זכרון וציוני קדומים. ובאשר כי אין לנו עסק בקדמוניות, ובפרט כי רוב ההשערות ע”ד קדמות המקומות ויחסן אל שמות המקומות בכה“ק, הן תלויות כשערה, לכן נבליע את הרוב בנעימה, ונזכיר עוד אך את העיר שכם או נאבולוס אשר תשתרע במקום נחמד ויפה ומספר יושביה לערך 13,000 ובהם גם רבים מאחב”י, ונשארו בה שריד כמעט פליטת השמרונים (כמומיע בבית מוזעאום) לערך 140 איש. המסחר בשכם הוא כביר ועצום, בפרט תרבה העיר לסחור עם ארץ עבר הירדן מזרחה.

למען ברוא להקוראים ציור מגודל הארץ ועם היושב בה, נשימה לפניהם בסוף פרקנו זה ידיעות סטאטיסטיקיות, ונקדיםכי הסטאטיסטיק בתוגרמה בכלל ובתוגרמה האזיאטית בפרט עומדת בדיוטא התחתונה. החשבונות אינם ברורים, המספרים בלתי מדוייקים, וגם יש להמושלמנים דרך אחרת בספירה וחשבון בסטאטיסטיק. הם אינם מונים לנפשות אך על הרוב לבתים, ואולם הנקל לנו לשער בנפשנו את יחס הערך וההשתוות בין מספרם למספרינו.

בערי דמשק מספר הבתים 14,700, ומספר הכפרים בסביבותיה 139, בעיר בעל ביק והסביבות מספר הבתים 1232 והכפרים 63, בבקעת הלבנון המערבית מספר הבתים 1412 ומספר הכפרים 25, בעיר האַסבע והסביבות מספר הבתים 1251 ומספר הכפרים 18; בערי רַשֶיַה והסביבות מספר הבתים 1476 ומספר הכפרים 16, בבירות מספר הבתים 5023. בסעידה ובהסביבות מספר הבתים 6760 ומספר הכפרים 126. בצור ובסביבותיה מספר הבתים 5296 ומספר הכפרים 71. בעיר טאראבולוס מספר הבתים 2847; במחוז טאראבולוס מספר הבתים 1821 ומסרפ הכפרים 41. בלודקיה ובסביבותיה מספר הבתים 1312 ומספר הכפרים 472. בדיעבעלע מספר הבתים 595, ומספר הכפרים לפי הלוח התוגרי – 456 (??). באַקאַר מספר הבתים 4852 ומספר הכפרים 34. בסאַפיטא מספר הבתים 3964 ומספר הכפרים 365. בעיר עכו מספר הבתים 764. בסביבות עכו מספר הבתים 2738. ומספר הכפרים 34. בעיר חיפה וסביבותיה מספר הבתים 449 ומספר הכפרים 41. בנאזירא מספר הבתים 1500 והכפרים 41. בעיר צפת מספר הבתים 948. בעיר טבריא מספר הבתים 497. בעיר שכם מספר הבתים 1046. בסביבות שכם מספר הבתים 16,961 ומספר הכפרים 164. בעיר חמ"ס והסביבות מספר הבתים 4117 ומספר הכפרים 45. בחוסן אל אקרד (הסמוכה לחמס בצפון) מספר הבתים 4101 ומספר הכפרים 250 –.

בסביבות ירושלים נמצא על המפה לפאת צפון הכפר בֶּתַּנְיַה (בערבית אל אזיריה), את אדומים⁷⁶, נֹב⁷⁷, ענתות⁷⁸, בית חגלה⁷⁹, עין גלים⁸⁰, גלגל⁸¹, עלמות⁸², עזמות⁸³, נחל כרית⁸⁴, גבע⁸⁵, מכמש, מכמס⁸⁶, רמה⁸⁷, עטרות⁸⁸, מצפה⁸⁹, גבעון⁹⁰, בארות⁹¹, בית און⁹², רמון⁹³, עפרה⁹⁴, נערן⁹⁵, בעל חצור⁹⁶, עי⁹⁷, בית אל⁹⁸, עפני⁹⁹, גבעה¹⁰⁰, שילה¹⁰¹, תאנת שילה¹⁰², ועוד ועוד עד שכם¹⁰³, ומירושלים לפאת נגבה נמצא את המקומות האלה אשר יד ושם להם בכתבי קדשנו: נחל קדרון¹⁰⁴, בית לחם¹⁰⁵, גִלה¹⁰⁶, עיטם¹⁰⁷, בית זכריה¹⁰⁸, ברכה¹⁰⁹, תקוע¹¹⁰, גדור¹¹¹, בית צור¹¹², חלחול¹¹³, בית תפוח¹¹⁴, ועוד ועוד, עד דביר¹¹⁵ ועד חברון¹¹⁶, ומשם והלאה נגבה נמצא על המפה את המקומות: זיף¹¹⁷, יוטה¹¹⁸, ענב¹¹⁹, כרמל¹²⁰, שׂכה¹²¹, מעון¹²², אשתמה¹²³, עד מולדה¹²⁴ –; ומירושלים לפאת מערב נמצא את הציונים במקומות: נטפה¹²⁵, בית שמש¹²⁶, עדולם¹²⁷, כפירה¹²⁸, עזקה¹²⁹, מקדה¹³⁰, ירמות¹³¹, אשתאלה¹³², תמנת¹³³, גזר¹³⁴, לד¹³⁵, עד יפו וארץ פלשתים מנגב.

למותר נחשוב לערוך לפני הקוראים את כל המיונים הרושמים על המפה. ואך במעט חשבנו לנכון להורות למו את הדרך למען ימצאו על המפה את כל הדרוש לחפצם. כי על המפה נרשמו רוב שמות המקומות הנזכרים בכתבי קדשנו, ואם אמנם במקומות רבים לא עלה ביד חקירת הקדמוניות להוציא דבר ברור כסלת נקיה, ואולם עד מקום שיד החקירה וההשערה מגעת, כן נרשמו המקומות על המפה בכל שמותיהם, בשמות העברים והערבים, היונים והרומיים, וכל לשון בכתב שונה למען ירוץ הקורא בו. וכן נמצאים לעברי המפה באורים יקרים והארות הדרושות מאד לחפץ המשכילים בעם. בקרן צפונית מערבית במסגרת מיוחדת תמצא מפת שבטי ישראל בצבעים שונים עם הגבולין שבין שבט לשבט. על המפה הקטנה הזאת לא נרשמו שמות המקומות במלואם, כי במלואם כבר נרשמו על המפה הגדולה, ופה נרמזו אך בראשי תיבות, כי המפה הקטנה הזאת תורה אך את יחס השבטים איש לרעהו. מתחת למפה הקטנה הזאת נסדרו מספר שמות המקומות הנכבדים בעברית מקדם – ובערבית היום. למטה משם נמצאה הערה ע"ד כללי הכתיבה במפה זו, איך נכתבו השמות העברים ואיך נכתבו השמות הערביים, ועוד משם ולמטה נמצאה מערכת מלים ערביות הנהוגות בספרי הגיאוגראפיה. נעתקות לשפת אשכנז, גם בקרן מזרחית דרומית ימצא הקורא מפת העיר ירושלים העתיקה סגורה במסגרת מיוחדת. עשויה בדיוק לפי ספרי הקדמונים, החומות והשערים וכל מקומות הזכרון. משם ולמעלה נרשם קנה המדה (מאססשטאב) של המפה, וכל היודע את מדת הארך והרחב הגיאוגראפי, הנקל לו להתוות כל מקום איפה ימצא, והגבה למעלה משם באור אופני הכתב ובאור הצבעים הטאָפאָגראפים.

אלמלי לא היתה המפה שלמה ומתוקנה באופן היותר נעלה, אזי הוכרחנו להאריך בכל ענין, אך שלמות המפה תתן שלומים לכמה מגרעות אשר יחסרו בספרנו. כמו, למשל, נכבד מאד הדבר, לדעת את התכונה הטאָפאָגראפית של מוקומות שונים באה"ק, איה אדמת ארץ הצבי היא אדמת גיר טובה לעבודת האדמה, ואיפה אדמת מדבר, איה ארץ כבול ואיפה תלמי ברכה, איה נמצאות מסלות סלולות מימי קדם ואיפה לא נמצא דרך ומשעול. בכל הענינים האלה יכלנו לכתוב כמה פרקים, אך המפה תפקיענו מידי החובה הזאת, כי היא תערוך לפני הקוראים חזות הכל. שתי התכונות הטאפאגראפיות הראשיות: ארץ המסוגלת לעבודת אדמה וארץ המדבר הן צבועות בשני צבעים שונים, וכי יעיף איש את עיניו על אחד המקומות, עד מהרה יראה אם טוב המקום הזה לעבודת שדה וכרם או הרָרִי הוא ואין ברכה בו, כן יראה מקום הקוים וידע כי שם תמצאינה מסלות מימי קדם, ואם לא יראה קו לקו, ידע כי אין במקום ההוא דרך ומסלה.

הנה כי כן כל איש אשר A,b,c הרומית לא מוזרה לו, יראה אור בהיר במפה הנלוה אל ספרנו, אם ילטוש את עינו להכיר תכלת לכרתי ובין הקוים והסימנים, בזכרו את הכללים הרשומים לעברי המפה.

 

פרק 13: מושבות בני ישראל    🔗

בטרם הָטבעו עוד אדני המוֹשָׁבוֹת (קאלאניעען) החדשים על ידי אחינו העברים פליטי רומעניה ורוסיא, כבר ראו יושבי ארץ הצבי ראשית להם להשליך את חיי העצלות ואת לחם הקלוקל אחרי גֵום ולהחזיק בעבדודת האדמה המחיה את בעליה ותפארת לה מן האדם. אך באפס עוזר ותומך, לא עלה המפעל הזה בשלבי סלם ההתפתחות. אנשים התעוררו חרוצים מתי מעט התעוררו מזה אחד ומזה אחד לקנות שדות ולעבדם ולשמרם, איש לעברו תעו, וחברה אין בארץ אשר תקבץ את הנפרדים עצם לעצמו. התייר אליפהאנט יספר באחד ממאמריו, כי בכפר בוקיא – מדי עברו שם במסעותיו – פגע ביהודים עובדי אדמה, מספרם כעשרים משפחות, יושבים שם זה זמן כביר, עדי כי נדמו בחזות פניהם, במלבושיהם ובכל שיחם ושיגם אל האכרים הערביים, ואם אמנם על היהודים הספרדים יתיחשו, בכל זאת יפרדו לעצמם ולא יתחתנו ביתר היהודים. בעיר צפת התנוסס רעיון ישוב א“י זה ימים רבים. נָפַת צפת היא אחת הנפות הטובות והברוכות בא”י, כי ה' ברך אותה בכל. רוח חיים מבריא ומְחַזֵק ירחף במלא רחב הגליל ההוא והאדמה טובה ופוריה לכל תבואות הזרע. יערי הלבנון נמצאים לא הרחק משם, וכרים נרחבים מעולפים ירקרק דשא יתנוססו על פני המישור רחב הידים, והעדרים ירעו שם במרעה דשן ושמן. היהודים יושבי צפת ינקו מצצו בשכבר הימים משָׁדֵי החלוקה, אך כאשר צמקו השדים האלה, ואחינו ראו כי אין מקור נאמן למחיתם, כי גם מלאכת יד ומלאכת מחשבת יושבות שם בשפל המדרגה, והמסחר הוא מצער ולא ירים קרן בגליל הזה, אז חשבו מחשבות לנסות את כחם בעבודת האדמה. וגם החרדים על דבר ה', אשר רעֵיהם ביתר ערי הקדש עשו חוזה עם האלהים לבטוח ולחבוק יד, סעדו ותמכו את רעיון הישוב, וחפצם בידם הצליח כי זה שנים רבות קנו אחוזה בקרבת “מי מרום”, מדתה בשלשת אלפים דוללאם, ויעבדוה ויראו מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה. התייר אליפהאנט הודיע לנו לא אחת ושתים נכבדות על אדות היהודים יושבי צפת, וממוצא דבריו שתים זו שמענו: א) כי היהודים יושבי צפת היו הראשונים להוציא את רעיון ישוב א“י מכח אל הפועל, בכפר מירון (אצל קברו של ר' שמעון בן יוחאי לערך שש פרסאות מצפת מזרחה) מצא שש משפחות מישראל, אשר הושיבן שם אחד הרבנים מצפת על אחוזתו זה שנים מספר, והם מן היהודים שבאו לאה”ק מטוניס ומאראקקא, ועוד במקומות אחדים מצא התייר ניר ליהודי צפת; ב) כי אנשי צפת הם מוכשרים להנהגת הקולוניות, והמושבות אשר אנשי צפת ישלטו בהן (כמו “ראש פנה”) עולות כפורחת. – גם בעיר הקדש ירושלים, נחה הרוח על טובי אחב“י זה שנים רבות, וחובבי הישוב התעוררו בשנת תרל”ג וחברו יחד ויקנו בתחלה אחוזה בקרבת יריחו, ותקנא בהם הממשלה ותפר את הקנין, ויתעוררו וילכו האנשים לתור למו נחלה אחרת ויבואו לעיר יפו ויקנו אדמת הכפר אמלעביש, הרחוק תשע פרסאות אנגליות, מהלך שתי שעות וחצי, מעיר יפו למזרחה, היקף 3,284 דוללאם, בין יפו ובין רמלה, מהלך שעה וחצי ממקווה ישראל, ומעט פחות משעה מראשון לציון. ראשית קורות הקולוניסטים האלה היתה רעה ונוראה מאד, כי מבלי דעת את אשר לפניהם כוננו מושבם במקום מנוגע על מי הירקון ע"ב תקפו עליהן מחלות איומות, ועוד מצוקות ותלאות וזועות נוראות מצאו אותם בשנים הראשונות עד כי חייהם לשאול הגיעו. אך באמץ רוח האנשים ובישע הנדיביםבעם הצליחו להעתיק מושבם מעברי פי פחת ולכונן נויהם בכפר יהודיה הרחוק מנחלתם כחמשים דקים (יעויין על המפה) ויקראו שם המקום “מושב יהודיה”. הנה כי כן השתרגו עלו צרות רבות ורעות על יקירי ציון, בהחִלָם ברוב עוז ובשים נפש בכף לתקוע יתדםעל נחלת אבותיהם. הצרות הראשונות האלה היו חבלי לידה לפעולת הישוב, ומני אז עד היום כבר יולדו לנו קולוניות שונות בארץ הקדושה. עוד לא הגיעה השעה הכשרה לכך, לספר את קורות הקולוניזאציון, ואין לרשום את השיטה האחרונה מתחת להחשבון אשר לא נגמר עדנה, אף גם לא זאת מטרת הספר, ואנו אין לנו אך לתאר את הדברים כמו.

אלה הם המקומות אשר נחלו בני ישראל בארץ אבותיהם: הנחלה הבכירה בבכירות, גן מונטיפיורי וסביבו חלקת שדה למזרע חטה ושעורה, כמהלך שעה אחת מעיר יפו מקצה גבול נחלת “מקוה ישראל”; השר נ“ע קנה את הגן והחלקה זה יותר מחמש ועשרים שנה, אך החלקה הנחמדה תתפלש תחת ערמות חול ישימון, מפאת אשר לא תפקד ביד חרוצים. מקוה ישראל, בית-למוד וקולוניה, מהלך חצי שעה מעיר יפו, אשר קנה ה' נעטטער מטעם חברת “חברים כל ישראל”; מדת השדה ארבעה מילליאן וששים אלף אמות מרובעות. פתח תקוה, היא הקולוניה אשר דברנו עליה למעלה, מדת אדמתה 4400 אנקר. מספר יושביה 167 נפש, ומהם 18 משפחות או 110 נפש מיוצאי רוסיא. מחצית הקולוניה אצל הכפר אמלעביש ומחציתה אצל הכפר יהוד; משם והלאה, לימין המסלה העולה מיפו לירושלים, מהלך ב' שעות מיפו וב' שעות מרמלה, סמוכה למקוה ישראל, ומהלך איזה פרסאות אנגליות מפתח תקוה לפאת צפונית מזרחית, תשתרע הקולוניה ראשון לציון; אותה תראינה עיני הקורא בלוח הציור הנלוה אל ספרנו הנכחי, פתוח עץ מעשה ידי אמן על פי תמונה פוטוגראפית העשויה למעננו בקולוניה ההיא. היא נוסדה במחצית השניה לשנת תרמ”ב ע“י ה' לעוואנטין ובני חברתו במקום הנקרא בתחלה “עין קורא”, מדת היקפה בעת הקנה היתה אלף אנקר או שלשת אלפים שלש מאות וששים דאלאש (הקונים שלמו בעדה 42,900 פראנק), בעת הזאת נמצאים בה שלשה ועשרים בתים ומחציתם תחתיים לבד ומחציתם תחתיים ושניים. משני עברי הבתים, הבנויים שורה מול שורה, נטועים עצים מפיקי ריח עדנים. מלבד בתי מושב בני אדם, נבנו גם ארבע עשרה ארוות, עשתי עשרה ארוות אבני גזית ושלש ארוות עץ; אף נחפרה באר מים טובים לשתיה, ועל הבאר מכונת-קיטור לדלות המים. האויר טוב ונעים ליושבי המקום, ובתחלואים רעים לא ינוגעו. כל בהמות-בית המועילות לעבודת שדה, נמצאות שם במספר רב ועצום; בכל ימי הקיץ לא יחסר המזג באויר זך, על כן יצמחו שם עצי-פרי טובים, אף יגדלו פרע; בכל זאת לא יכלו הקולוניסטים להתבונן ולראות בכרכה בעמלם, עד אשר הושיט אליהם “הנדיב הידוע” את שרביט הזהב, ועת הרוח להם, התקונים הולכים ורבים נוכח הקולטור החדשה והעבודה תפרח ותעש פרי. משם והלאה תשתרע הקולוניה עקרון (יעויין על המפה) בארץ פלשתים, מהלך שעה מעיר יבנה ושלש שעות וחצי מעיר יפו, שטח אדמת הקולוניה הזאת אלפים ושמנה מאות דוללאם. עיר- מושב זאת נוסדה ע”י “הנדיב הידוע” בעד אחד עשר אכרים עברים מסביבות רושנאי בארצנו אשר באו לארץ הצבי לעבוד את האדמה. אלה הם מושבות בני ישראל לפאת מזרח ודרום לעיר יפו.

ומעיר יפו לפאת צפון, מוורה הרשת לקולוניסטים עברים בכפר ארסוף (יעויין על המפה) אשר לחוף ים התיכון ישכון; שם תקעו המסיתים את יתדם וילכדו בחרמם מספר אנשים עברים. חלילה לנו להביא בחשבון את המקום הזה כי לא לנו הוא. אך בארץ הגליל העליון תאורנה עינינו לראות ערי-מושב המתנוססות כאבני נזר. על יד הר הכרמל, במרחק כ“ה קילאמעטער מעיר חיפה תשתרע הקולוניה סאמארין. בגשת איש אל הקולוניה הזאת יראה לעיניו הר שומם וישתאה עליו, אך בעלותו אל ההר הזה, תעלוזנה כליותיו למראה הוד הטבע מסביב, בקעות ברוכות ופוריות תשתרענה ימין ושמאל. האויר הוא מסוגל לבריאות האדם; בימות החמה לא ילהט להט השמש, ובימות הגשמים לא יכביד הקור את אכפו. יבול השדמות יגאה ויצלח בשפע רב, חטים ושעורים יכסו את השדות, ומפרי העץ יזהירו תפוחי זהב ופרי תמרים ורמונים, יערים גדולים ועבותים יצמחו מסביב, ושם עצים רמים ונשאים, כבירים לימים וחזקים ומוצקים עד מאד, יכשרו לבנין ולמלאכת יד. גם מטילי אבנים נמצאים שם במעבה האדמה, אבני גזית טובים לבנין. רוב הקולוניסטים הם יהודים רומענים, ומכבר מטו עמודי הקולוניה לנפול לולא גברו עליהם חסדי “הנדיב” לחלצם ממצוקתם. משם והלאה ברדת הנוסע מעיר צפת לצד מזרח, בין שני הרים גדולים, מצד מזרח הר כנען, ומצד צפון הר אשר בשפולו עומד הכפר גי-אוני¹³⁶, שם תשתרע הקולוניה ראש פנה. בין שני ההרים יוצאים בבקעה שני מעינות מים טובים לשתיה ומעלים ארוכה לשותיהם, ויעברו דרך כל הגנות הנטועים בין ההרים, ובצאתם משם והלאה יזלו ברחבה על שדה המחרשה. הקולוניסטים החדשים קנו שליש הכפר מיד היהודים ילידי צפת אשר ישבו בו מאז. ובשנת תרמ”ג עלה בחלקם שטח אלפים וחמש מאות דוללאם אדמה לחרישה מלבד אדמת מרעה לצאן. הנדיב הידוע פרש את כנפי צדקתו גם על הקולוניה הזאת וירימה על גרם המעלה, קנה כלי מחרשה, נתן שדות לעניים ויתמוך בידי הקולוניסטים לבנות להם בתים לשבת, ויש תקוה כי עבודת האדמה תעלה בראש פנה ותפרח כחבצלת – משם והלאה תשתרע הקולוניה יסוד המעלה, בגליל העליון בחלק נפתלי, מהלך ד' שעות מצפת, אצל מי מרום. נקנתה מאת שלוחי קהלת מ. בארצנו בשנת תרמ"ד. שטח אדמתה 500 אַנקר אדמת גיר, ומספר יושביה שנים עשר בתי אבות או שלשים ושש נפש.

התייר המהולל אָליפהאנט כתב אלינו במכתבו האחרון כדברים האלה: “מספר הקולוניות הראשיות אשר כוננו ידי היהודים בארץ הצבי עולה כעת שבע, ומספר יושביהן מן 1300 עד 1400 נפש, מהן ארבע בארץ יהודה ושלש בארץ הגליל, מלבד קטנות העומדות להוסד ולא הגיעו עוד לגמר בשולן; את הקולוניות אשר בארץ הגליל הנני רואה ובוחן, יודע ועד, ואת הקולוניות אשר בארץ יהודה אדע גם כן, אך לא אבקר בהן כפעם בפעם כאשר אני עושה בארץ הגליל מקום משכני ומושבי האיתן: מן הקולוניות אשר ביהודה, נמצאה אחת בארסוף אשר בעלות נוצרים-מסיתים, והיא לא תצלח, כי לא זו הדרך. אותה אדע רק על פי השמועה, ולא התעורר החפץ בלבי לקרבה אליה לדעת מה יעשה בה, כי אין הדבר שוה בנזק העת והטרח. שתים הנכבדות: ראשון לציון ועקרון הן יושבות על מלאת מנדבת הנדיב. הרביעית בארץ יהודה, החביבה לי מאד, “פתח תקוה” היא עומדת ברשות עצמה, ועוד לא זכתה למנוחה והצלחה כראוי לה. בתחלה נפקדה בדבר הוות, ועתה יסער הפחה בעזוזו נגד הקולוניסטים התמימים אשר החלו לבנות למו בתים ואת פיו לא שאלו. בכל זאת אקוה, כי אם יעמדו כל חובבי הישוב לימינם, תסור גם הדאגה הזאת. בארץ הגליל נמצאות שלש קולניות: סאמארין, ראש פנה ויסוד המעלה; הקולוניסטים בסאמארין סבלו תלאה הרבה יתר מכל הקולוניסטים אשר בארץ, אך עתה נחו מעצבם ומרגזם וישענו על צדקת הנדיב. אכן הקולוניסטים “בראש פנה” לא ראו רעה, כי מאז בואם נחלת שפרה עליהם, אדמתם טובה ופוריה, הנהגתם – הודות למנהלם איש חרוץ ונבון מילידי צפת – היא מתוקנת בתכלית השלימות, ועתה היתה עליהם גם השפעת הנדיב למרבה אשרם והצלחתם; אכן הקולוניה יסוד המעלה עוד לא התכוננה באיתן ורב לה הדרך אל השלימות”¹³⁷.

מן ההשקפה הכוללת הזאת יראו הקוראים, כי הפעולה הגדולה והנכבדה, התיסדות מושבות לאחב“י בארץ אבותיהם, לע”ע עודנה כטיפה מן הים; אך מטיפה לטיפה יתמלא ההין. חובה קדושה היא על אחינו בכל מקום שהם, לסעד ולכונן את יסוד המעלה, ולעזרם כי ירעו ארץ וישכנו אמונה, כי "כשתאספו ותקבצו, אותה שעה אתם נגאלים, (אגדת בראשית פ"ז).

מלואים לדברינו ע"ד הקולוניא שמרון (זכרון יעקב)

השר אליפהאנט הודיע במכתבו האחרון למכ“ע. Jew. Chron. כדברים האלה: " הנה זה שבתי מן הקולוניא סאמארין העומדה זה מספר שנים, אך בחדשים האחרונים עלה מצבה למעלה למעלה, ותדרוך על דרך התקונים וההשתלמות. זה כמה שנים הודעתי ע”ד הצרות והתלאות אשר עברו על ראש הקולוניסטים האלה מצד ממשלת תוגרמא, צרות אשר הרפו את ידיהם ושברו את לבם, עד כי לא היתה עוד כל תקוה להם להשאר על כנם, ואך בעזרת הנדיב הידוע ובעמל עושי דברו החרוצים והמהירים, הצליח הדבר להגות מן המסלה את מכשולי הממשלה. לוּ הוגד לי בשנה העברה, כי בעוד שנה אחת ראה אראה את הקולוניא במצב טוב וחזק כזה, חי נפשי כי לא האמנתי למשמע אזני! הנה המשגיחים והפקידים החרוצים ידעו את אשר לפניהם, ובעת ובעונה ההיא, אשר נעשתה השתדלות לפני ממשלת תוגרמה לקבל ממנה רשיום לבנין הבתים, בעת ההיא נעשתה כל התכונה הדרושה אל הבנין. לערך ששים בתי עץ נבנו הכן בלי נגרע דבר, עוד בטרם הוצבו על אדמת מכונם, וגם אבנים נחצבו והוקצעו, ושטחי המוסדות נערכו ונשטחו, הכל אשר לכל בהשקט ובלי המולה, והכל על מקומו בא בשלום, ובארח פלא זה הצליח ביד הבונים לבורוא מתהו עיר יפה, בטרם עברו ארבעה חדשים מיום אשר בא הרשיון מאת הממשלה לבנות את הבתים. כעת יושבים שם 350 נפש, ויש תקוה כי הקולוניא הזאת תעלה ביפיה ובגדלה על כל הקולוניות אשר לאחינו באה“ק. גבוה המקום הזה על חוף הים הוא אך 550 רגל, ומרחקו מחוף הים אך כשלש פרסאות (אנגלית), והעומד בקולוניא ההיא יראה מחזה נחמד הנשקף על פני הים. כחצי פרסא מן הקולוניא נמצא כפר ערבי חרב ושומם, ובכפר ההוא התפלשו הקולוניסטים הראשונים בעפר השממות זה שלש שנים. בימים הרעים ההם כבר נטשה ונעזבה הקולוניא, ולולא אספתי בעדם כסף מאת אחי ורעי באנגליא, כי אז כפר פס כל זכר למו. כי למלא את סאת התלאה באו גם תחלואים רעים ונאמנים לשלוט באומללים ההם, שישבו באהלים רעועים בעיר חיפה וימאנו לשוב אל הקולוניא. כמה שבועות ימים חלפו להם אשר נאלצו להחיות את נפשם בפיאסטער אחד ליום אשר נתתי לכל נפש במו! והיום תאורנה עיני הנוסע העובר בקרבת הקולוניא. בארות בארות מים חיים נמצאים לעברי הקולוניא; בקרן אחת נמצא בית הכנסת, בנין יפה 62 רגל על 54, ועזרת נשים רחבה ממעל לה. בקרן אשר ממולה, עומד בית הספר ובו חדרים יפים ומרווחים; הבית הזה הוא בנוי שניים, המורים יושבים ביציע העליון, וחדרי הלמוד נמצאים בתחתון. עוד שם נמצא בית פקודת הקולוניא, מקום משכן הדירעקטאר והמזכיר ועוד, אורך הרחוב אשר לשני עבריו עומדים בתי הקולוניסטים, הוא כפרסא אנגלית, בו 2,000 יארד. שבעתי ענג בראותי את העם הזה, עיני ראום ולא זר בענים ותלאותיהם, ועתה זכיתי לראותם בנחת ובשמחה וטוב לבב. רוב האנשים הם אכרים טובים וחרוצים, והמעט כמו אשר עוד לא למדו ידיהם לעבודת האדמה ילמדו ברבות הימים. הדבר הראשי המעמיד את הקולוניא הזאת, הוא הסדר הנעלה, המשטר האיתן אשר יסד ה' שייד, ואשר כעת יפקד בידים אמונות, ע”י ה' ווארמסער וה' דינור. לעת הזאת יבול האדמה לא רב הוא, אך עיני האכרים נשואות יותר אל נטיעת גנים, כי המקום הוא מסוגל לזה במאד מאד. הד“ר אקווילא מעיר חיפה נתמנה לרופא תמידי בקולוניא הזאת, כי רופא חכם הוא וגם ידע את הארץ ואת מזגה בידיעה נכונה. ה' דיגורד הוא הוא המורה לעבודת האדמה ובפרט לנטיעת גנים ופרדסים. כי מעטים יודעים כמוהו היטב את הנטיעה, (הלא הוא הגנן של הקעדיוו ישמעאל פחה במצרים), וה' ווארמסער הוא איש חכם ונבון היודע להפיק רצון מן הממשלה, ומן הקולוניסטים”.