חלק ראשון: הָאָדָם הַיָּתוֹם    🔗

א. אהבה בגיהנום    🔗

מאריה שכבה מחולשת עד אפס כוח להניד עפעף ועיניה עצומות. באזניה סאן רעש הצפרים שבין מרישי התקרה הרקוּבה, העבושה, בה השתוללו בני-הכנף העליזים ברעש עגבים. על ידה ישבה הזקנה שרה, אשה הנראית כבת תשעים ויותר, שבעצם לא היתה אפילו בת שישים. הזקנה הניחה תחבושת על גופה הרך של מאריה וריעננה אותו חליפות. –

את מאריה אך זה הכניסו מאת פני המפקד, המאיור לוּפּקה, שערך לו בנערה הצעירה שעת-דוֹדים עם כלבו. לפי דברי המאיור עצמו היה זה “הגמול היחידי שלו לשעמומו האינסופי פה במחנה המצורעים”: “חג כלולותיו עם הבתולה מאריה”. הוא היה מטיל על מזכירו הצעיר אֶריך מאאסן להצליף במאריה עד זוב דם, כשהוא עצמו היה שוכב בינתיים על הספה ערום ומחבק את כלבתו אספאזיה. ואחרי שעם שיא צריחותיה של הנערה היה בא על סיפוקו המיני, נרדם בחיבוק הכלבה. – ואריך היה נוטל בזהירות את מאריה על זרועותיו, מוציא אותה ומעבירה אל הצריף – אך זאת היא לו הפעם השניה, שבדרך מרים אותה בסתר אל פיו ונושק לה על שערה המדובלל.

מאריה, ששמה האמיתי הוא בתיה כנרת, ילידת ירושלים היא. אביה, ממשפחת יהודי ליטא, שהגרה פעם להולנדיה, עלה בבחרותו לארץ, פה נשא את רוּמיה התימניה, שילדה לו את בתיה. הנערה, שהיתה מחוננת ביופי לא רגיל, חונכה בירושלים ומשגמרה את בית-הספר התיכוני, הוחלט שתצא לחוץ-לארץ ללמוד רפואה. ותוך כדי נסיעה גם תבקר אצל זקניה בהולנדיה, שלא ראתה אותם עדיין. בדרך התוודעה אל בחור מנומס מאוד, גם הוא יליד הארץ ןגם הוא חוזר לפאריס ללימודי הרפואה שם, אך הוריו נמצאים בגרמניה ויש לו היכולת להצילם. כסף לא יחסר לו לכך ואת הסרדיוטים הגרמנים אפשר לשחד בשטרות-כסף בריטיים ואמריקאיים. בתיה בילתה את ימי נסיעתה בקורת-רוח רבה עם בן-ארצה התל-אביבי, שאמנם לא נולד בארץ, כבן עשר היה בעלותו עם הוריו לארץ-ישראל, אך מדייק יפה בשפה העברית. שמו אוריאל שטולפר. בחור סימפאתי מאוד. – הגיע לידי כך, שלאט-לאט התפתחה בלב הבחור אהבה יוקדת אל בתיה ולבסוף הציע לה נישואין מיד עם גמר לימודיו, מבלי לחכות עד שגם היא תגמור. זה יהיה כעבור שנה. – בתיה צחקה, אך לא השיבה את פניו. היא אינה ממהרת. וגם אהדתה שלה אליו דורשת ממנה זמן-מה “להתלקחותה לאהבה”. לבסוף הציע לה אוריאל באהבתו הגדולה, ללוותו בדרכו לארבעה-חמשה ימים לגרמניה עד שיסדר את ענין הצלת הוריו ואחר-כך שוב ימשיכו דרכם לפאריס. בתחילה סירבה בתיה מכמה טעמים וגם עמדה על הקושי העיקרי: אין לה ויזה לגרמניה, אך הלא לשם כך ישנה בעולם אהבה, שאינה יודעת קשיים. ואם נוסף לה יש גם כסף – הרי הכל בסדר. ואוריאל עשה את הכל ובלבד שלא להוציא מידו אף לרגע את “חיי-רוחו”.

בגרמניה נודע לו לאוריאל, שאביו נמצא במחנה ריכוז וגם קיבל תעודה רשמית להוציאו משם. ומובן, שגם בתיה ליוותה אותו שמה, “כדי להכיר את הזקן שלו, שישמח מאוד לבת-זוגו הנהדרת”.

עם כניסתה למחנה הסיר אוריאל את הלוט: הוא גרמני יליד וילהלמה בארץ-ישראל ופה במחנה הריכוז תהא בתיה לבת-זוגו כדת גרמניה החדשה. –“שמי וילי טאגר” – התייצג לה הבחור בחיוך ובהשתחוויה עמוקה – “אך זאת לא אומרת, שאינני אוהב אותך”.

בתיה, שלגמרי לא היתה עלפנית, נפלה באין-הכרה. ומשהקיצה ראתה, שמפח איום זה אין מוצא.

אלא שווילי טאגר לא חרך את צידו. ראה את בתיה מפקד המחנה המאיור לופּקה וייעד את הנערה לעצמו על פי דרכו המשונה. ווילי טאגר נעלם כלא-היה.

ראשית מעשהו של המאיור היה, לרשום את בתיה בשם אחר. הוא ידע, שאפשר יהיה לחפשה בעזרת הקונסוליה הבריטית, ורשם אותה בשם מאריה קולסקי. ועליה אסר בעונש מיתה משונה לגלות למישהו את שמה האמיתי. וכך נשאר שמה מאריה. אחר כך הטביע לה חותמת מיוחדת וקעקע לה את שמה החדש בין שדיה: “הבתולה מאריה”. וכך היתה הנערה “אהובתו הפלא טונית” כפי דבריו לחבריו בחוג מצומצם. ובפקודה חמוּרה שבחמוּרות אסר לנגוע בה. “ואשר יעשה את הנבלה ויקח את בתוליה, יישרף לאט-לאט חיים”. ורופא מיוחד הפקיד עליה לרפאותה כל הזמן ולשמור עליה שלא תצא נפשה וגם אשה יהודיה זקנה שתטפל בה ותשמור על בריאותה. וככה היו היסורים מנת-חלקה של בתיה-מאריה כמעט מדי יום ביומו. והממונה על יסוריה, מלאך-החבלה שלה, היה מזכירו-חביבו של המאיור, אֶריך מאאסן, שהיה גם “המפקד על בתוליה של מאריה” ואחרי לתוּמתה.

המאיור לופקה היה מחנך זמן רב את מזכירו הצעיר להשקפת עולמו, לדרכי רעיונותיו ולאורח חייו הפרטיים. ולאט-לאט הצליח לקלוף מעל הצעיר את שארית שרידי חינוכו בבית הוריו, ונוסף על התורה הגרמנית החדשה – עד כמה שרק בן-אדם כמאיור לופקה יוכל עוד להוסיף על תורה זו – פתח בנפשו של הצעיר תהום אפלה מנודחת במידה כזו, שיכול היה להערות לגמרי את נפשו החולנית בפני האיש הצעיר בלי כל מבוכה שהיא, ולא היה מכסה מפניו שום מעשה-תועבה בעולם. ומובן מאליו, שכל זה בא לו לאריך מתוך חסד מיוחד, שמקורו בידידות הוותיקה שבין המאיור ובין אביו של הצעיר, ובכן כבוד מיוחד במינו לאדם צעיר כמוהו. ובזכות חסד זה גילה לו המאיור את הסוד שרק מעטים זוכים לו: זוהי דרך-חייו של המנהיג עצמו. – ואם יצטיין גם להבא במשמעת עליונה זו יכניסוֹ בסוד-הסודות של המפלגה, שלעת-עתה אין הוא יכול לגלות לו אלא שמץ ממנו, את השם: “המשיח הלבן”. אך מובן מאליו, שלזה נחוצה דרגה עליונה בדרך ההתפתחות. והוא, המאיור, מוליכו בדרך זו קדימה. ואריך, כאחד מטובי “הנוער ההיטלרי”, היה מאושר. אמנם היה לו לאריך כעין שרץ תלוי לו מאחוריו. עוד בהיותו חניך המפלגה היה לו סכסוך קל עם אחד ממדריכיו, כשנודע לו, שהסימן המובהק ביותר למסירות הנער למדריכו הוא השינה אתו יחד במיטה אחת. וכשהמדריך נזף בו בפומבי – ברח הביתה. הענין לבש צורה רצינית, ואביו, תומאס מאאסן, הופיע בפני הערכאה העליונה ביותר ופרש את תלונתו באזני הפירר בעצמו ובכבודו. – קשרים לכך שימשו עיסקי-התחמושת, שאביו של אריך היה אחד מגדוליה. – אך הפירר ענה לו ברוגזה, ועדיין בכבוד הראוי:

“תסלח לי אקסלנץ, אך אנו איננו מוסד-ילדים ואני אינני גננת שומרת על תינוקות!”

אך יחד עם זה קיבל את הרשות לנדב את בנו לשרות המולדת במקום אחר: אצל ידידו הוותיק המאיור לופקה. וככה עבר הבן מן הפחת אל הפח. אלא שהמאיור ידע לכלכל את מעשי-החינוך שלו כך, שהצעיר לא ימרוד בו. וגם תמימותו של אריך היתה בה סגולה מיוחדת בעיני המאיור רקוב-המידות; זאת היתה נטייתו של “הקארבּיוס שהתאהב בפרפר” על פי האגדה המצרית העתיקה.

בתחילה היה אריך עושה את תפקידו באמונה, בחיוכו של ממלא רצון הפקודה העליונה, שאין להרהר אחריה ושגם רוצה בטובתו, לעשותו איש-מושלם. ולא היה מפריע לו לא מראה החבּוּרוֹת בגוף-הנערה הרך ולא עווית הקול הרוני הנשי, שהפך לצעקות וגניחות שׂורטות בלב, ואפילו לא הדם האדום המבצבץ פה ושם מתוך הבשר הלבן הענוג. אחר כך נדבקה נפשו בגוף המעונה, וקול תחנוניה התחיל להגיע אל לבו ההולך ומתרכך לאט-לאט, עד שתוך מילוי תפקידו היה מוכרח להביט בתמונתו של הפירר, שעיניו היו מסתכלות בו מעל הקיר, ולשאוב ממבטו כוח מיוחד. ולבסוף היה נאלץ להריק כוסות אחדות יין חריף, שמפקדו היה שמח להושיטן לו. יום אחד, כשהכניסו את הנערה המרטטת והיא הרימה אליו את עיניה הבהירות המתחננות – הודיע פתאום בעמידת-כבוד מפוקפקת, שקו-בריאותו אינו בסדר והוא מבקש בכל לשון של סליחה למסור הפעם את התפקיד לאחר. – רק הפעם. – המאיור הביט בו ארוכות וקבע בלבו, שהבחור הוא שיכור. אחר כך חייך. חייך גם אריך ולבסוף פרצו שניהם בצחוק רם.

“מנוול שכמותך! ירקת אל תוך עצמך כוסות הגונות, מה?”

ובאותו רגע הופיע המשרת, שצריך להביא את הכלבה, והודיע בהכנעה ובחרדת-מוות, שאספאזיה גוססת פה בחוץ. – המאיור לופקה קם, נעץ עיניו במשרתו, אחר-כך הוציא את האקדוח מארנקו, שוב הביט במשרת – ויצא. ואחריו המשרת. – וכעבור רגע נשמעו שלש יריות. אריך יצא לאטו החוצה ומצא שלשה מתים: המאיור, הכלבה והמשרת.

“בואי מהר!” לחש אריך למאריה-בתיה ומיהר אתה אל הצריף. ובדרך לחש לה באזהרת אצבע לפיו: “ססס! זה אני עשיתי!” –

מאריה לא הבינה כלום, אך למחרתו מצא אריך את ההזדמנות לספר לה בקיצור נמרץ: הוא הביא למאיור זקנה מגידה עתידות, שהוא, אריך, שיחד אותה לנבא למאיור, שאם יארע לכלבה תקלה, הרי גם עליו למות מיד, אחרת יועמד לבית-דין צבאי באשמה שלא יינקה ממנה. והמאיור, שהיה אמורי עד כדי ילדוּת, או עד כדי זיקנה מופלגת, לא היתה אמונה תפלה שהיתה קלה בעיניו. – וכשהרים את אקדוחו על המכשפה, אמרה לו: “אותי תוכל להרוג, אך מן המשפט לא תינקה!” – את הזקנה הרג. אך בדבריה האמין כבאורים ותומים. – “את הכלבה הרעלתי אני”, לחש אריך, “משום שאני אוהב אותך אהבה יחידה, קדושה ונצחית, בתיה כנרת, ואין בעולם דבר אשר לא אעשה למענך!”

בתיה לא הופתעה יתר על המידה לחות-אהבה זו. היא הרגישה ביחסו זה של אריך לא מהיום. היא הרגישה כל פעם, שנשיקותיו על שער ראשה בחשאי פעמים אחדות בזו אחר זו אמנם מוזרות הן, אך הלא הכל יכול לקרות בשטח מסובך זה. נשיקות אלה אינן שייכות לגיהנום זה. – וכמעט שהיתה מוכנה לכך, שאולי יבוא יום, אם לא תוציא את נפשה בינתיים, והוא יציל אותה. –אך – אולי זה שייך לתפקידו? – ואולי זה חלק מתכונתו האיומה? – אך לא. היא מרגישה זאת. אך האם זה אפשרי בכלל? הלא אז עליו למות אתה יחד. – איך זה - - - לב איום כזה - - - צוחק ליסוריה. מכה אותה כפשתן - - - כשטיח - - - מה זה? אהבה זו היא לא קראה עדיין בשום ספר. – ניצוץ של תקוה: “אין בעולם דבר אשר לא אעשה למענך”. הוא ישחרר אותה מן התופת הזה? בשביל עצמו? יהא! ובלבד שיציל. – היוכל בן-אדם כזה להיות פעם אם מן הישוב? הוא עשה מעשה רב. למענה. סיכן את חייו. הוא אוהב אותה.

זה היה סוף הפרק הראשון בתגובתה של הנערה לאהבתו של הצעיר הגרמני: אחרי התמיהה, החידה והפיקפוק נקבעה לה התועלת שבה. הצלה. – בפרק השני עלה והתלקח בקרבה רגש השנאה, שבתחילה הופיעה בצורת בחילה, ואחר כך בצורת נקמה. – טוב שאין הזדמנות לכך, שירצה ויסה לנשק לה! –

הרופא שטיפל בה כל הזמן רק כדי להחזיק בה את הנשמה ואת הכוח לנשוא את היסורים תמיד מחדש, קיבל עכשו פקודה מאת אריך לטפח את בריאותה ברצינות מאכסימאלית. ובידי הזקנה שלח לה אריך מנות אוכל הגונות וגם שוקולאדה.

מי היא הזקנה? איש לא ידע ואיש גם לא התעניין בדבר. פה כבר מזמן אין איש מתעניין בזולתו. איש לא ידע מי היא הזקנה, משום שאפילו בטירוף-מערכות שכזה לא עלה על דעתו של איש, שהגורל יכול להשתולל בבדחנותו האכזרית במידה כזו ולהיות פתאום מה שאיננו לעולם: אמן הדראמה. הזקנה היתה אמה-זקנתה של בתיה, שהיתה בין הנסחבים הראשונים מהולנדיה לגרמניה, ושבתיה נסעה לבקר אצלה. את הזקנה הביאו לגרמניה יחד עם בעלה ועם ששת נכדיה ואת כולם ראתה בעיניה מתים בעינויים המוציאים את המסתכל מדעתו. אל בתיה הפקידוה כשהיתה כבר רסוקה בגוף ובנפש, וכך לא הספיקו לא הסבתא ולא נכדתה להתעניין ולשאול אחת למשפחתה ולמהותה ואיכותה של השניה. וגם אסור היה לבתיה לגלות את יהדותה, אילו גם לא היתה נתונה כל הזמן במצב של אין-אונים. הזקנה טיפלה בה במסירות חולנית ממש וגם בטיפול זה היה טעם גיהנום: ידעה הזקנה, שמכינה היא את הגוף הרך ליסורים חדשים. וכל הסבל הזה התרכז והתגבש בה במשפט אחד קצר, שיותר משיש בו מן העידוּד ואישוּש לנערה, משמש הוא השׂאה וחיזוק עקשני ואחרון לעצמה: “רק לא להשתגע, בתי!” “הכל, רק לא לצאת מן הדעת!” “לחרוק שיניים ולא להשתגע!” “הנה, אני לא השתגעתי! על אף הכל! לא!” – אמרה ומשחה וסכה וליטפה את הגוף הרך ואת הנפש הענוגה ברפואות ובדברי-חיזוק וחיסון כמי שמערה את כל נפשה, הנתונה לנכדיה המתים, אל תוך נכדתה-יחידתה זו, שריד כל חייה, עברה ועתידה בעולם הזה – ומבלי לדעת כי בשר מבשרה היא האראלה האומללה הזאת. – ומשעמדה על כך, שאריך אוהב את “מאריה”, התאוששה ובייתר עקשנות חזרה ואמרה: “כעת רק לא להשתגע!” – וכשנערה פתחה סוף-סוף את פיה ואמרה: “אולי רוצה אלהים להצילני?” השתיקתה פתאום הזקנה: “הסי! לא להזכיר את ‘שמו’! הוא איננו!” ובלחישת שרף הוסיפה: “את שומעת, מריה, ‘הוא’ איננו! אליו אף לא מלה! רק לא להשתגע! ואם יכולה את, חייכי, והרגישי שמחה בלבך! את מבנה? הרגישי חדווה! וכשתוכלי, צחקי והרגישי שאת מאושרת! את מבינה? חדווה, בתי! כך צריך לעשות, בתי! רק לא עוצב, רק לא עצבות, רק לא צער!” –

וכשהנערה הזכירה את יחסו של אריך אליה, הרהרה הזקנה רגע ואחר כך אמרה: “מחר, חביבתי, אגיד לך פשר דבר - - - נדמה לי, שזה נס. אך לא מן השמים. משם אין נסים - - - חכי, מחר אדע מה להגיד לך”. –

ולפנות ערב הצליחה לקבל מאת אריך, שהיה כעת המפקד ארעית על משרד המפקח הראשי, המאיור לוּפּקה שהתאבד, רשות לבקר אצל הרבי ב“מכון העליון”. – ועוד באותו לילה אמרה לנערה: “בסדר בתי. הרבי אמר: לזוג זה חכינו כל הזמן. ‘ההוא’ מזווג זיווגים מששת ימי בראשית בשביל סעודתו וסעודת צדיקיו הנהנים מזיו השכינה. וזוג זה, אריך ומאריה, הוא הזיווג שלנו! על אפו ועל חמתו ‘הוא’! ואת הקידושין הרבי יסדר לכם. עכשו בתי, אין עוד כל פחד. חזקי ואהבי אותו, בתי!”

הנערה לא הבינה כלום, מי זה ‘הוא’ שאמר את הדברים ומי זה ‘ההוא’ המזווג - - - סך הכל מה שהבינה היה, שהכל בסדר, ושהיא יכולה לאהוב את אריך. – ומעניין, מאותו רגע ששמעה זאת מפי הזקנה, עמדה פתאום על העובדה, שהיא אוהבת אותו. – מוזר. הוא הכה אותה עד דם. ובפיו סיגאריה. וגם צחק לתחנוניה וליללתה. אחר-כך נשא אותה על זרועותיו. בגלוי. ונשק לה על ראשה. –

ועוד באותו לילה לחש אריך לזקנה, שמאריה תהא מוכנה: הוא יבריח אותה אל הוריו, יחד אתה. –

והזקנה, שכל הזמן לא פסקה מלשנן לעצמה את הפקודה הפנימית: רק לא להשתגע! רק להאמין בכל רמ“ח איברים ושס”ה גידים, שתבוא הגאולה – ברגע שנבשרה לה הבשורה, לא האריך פקפקה, אף לא רגע, כי אם ב’ההוא'. “כן”, אמרה בלבה וכמעט בקול, “אם ‘ההוא’ לא הכין גם את הנערה הזאת לארוחתו: אם לא הריח את ריח הניחוח - - -”

וכך היה. ‘ההוא’ הריח – ושליחו היתה יהודיה אחת, שזה ימים אחדים היתה מפזלת כלפי כל הענין במורת-רוח. סבלותיה של הנערה היו טבעיים בעיניה, אך כשראתה את מנות האוכל ואת השוקולדה בפיה של מאריה, הלכה והלשינה עליה וגם על אריך. היא ארבה בחצר לבארון פון-אוהדקה מנהל המוזיון, העובר יום-יום בשעה קבועה במחנה, ובחטיפה גילתה לו את סוד אהבתו של אריך אל היהודיה מאריה. –

למחרת העבירו את אריך למקום לא ידוע, ואת מאריה רשמו ברשימת-הכבשן.

“רק לא להיבהל בתי, ולא להשתגע”, אמרה שוב הזקנה, אך כעת בבטחון איתן עוד יותר מקודם. “‘ההוא’ רוצה, שדעתנו תיטרף עלינו ונתפלל לו. אך אנו לא נשתגע. כעת שוב אין אנו מפחדים מפניו. אהבתכם, בתי, תגאל אותנו. פה מתחיל מישהו-אחר דבר-מה, בתי. אך הבטיחי נא לי, שלא תתיאשי ולא תשתגעי! הביטי, אני זקנה מופלגת, הבטיחיני נא, שתאהבי אותו בכל לבך ונפשך ומהותך, בתי! ואליו, אל ‘ההוא’ אל תפני, אל תתפללי חלילה! רק זה לא! הבטיחי לי!”

הנערה נשקה לה ומבלי להבין דבר אמרה: “אני מבטיחה לך, סבתא”.

לשמע המלה “סבתא”, פרצה הזקנה בבכיה. זאת לה הפעם הראשונה מאז. אך בכיה זאת היתה בכיה של אושר ובטחון איתן.

ב. ר' אשלי בא הביתה    🔗

הלילה איש לא עצם עין במחנה שורדורף – להוציא יחידים בחירי סגולה, שקנו לעצמם את הגאולה בהון עצום. גאולה זו היא אותה השלווה הנצחית, שהגדולים והעמוקים שבהוגי-הדעות חלמו עליה ולא השיגוה; שהמצרים הילודתיים לא תפשוה ולא רצו בה וחנטו עצמם כנגדה; שמשה בן-עמרם המבוגר-יותר הרגיש בה הרגשה עמומה, אך מתוך אהבתו לעמו הפקוט לא נגע בה; שסוקראטס נלחם בה בכל כשרונו השכלי לפני בואה ובנה כנגדה את מבצרו היפה והחמול של הישארות-הנפש; שישוע מנצרת יחד עם רבותיו ותלמידיו היו טורדים אותה מעצמם והתבצרו כנגדה, זה במלכות-השמים בלי כל אטריבוטים, ואלה בש“י-עולמות של גן-עדן בעולם הבא עם אטריבוטים קצרי דמיון אנושי מיסכן; ושהפילוסופים במזרח הרחוק חתרו אליה דורות על דורות בשם נירוואנה, ולא ידוע כמה מהם זכו לה – פה במחנה שורדורף עלתה למדרגת אידיאל-האידיאלים והיתה לפרקמטיא עוברת לסוחר. הבארון פון-מארגיטאי ואשתו הרוזנת לבית-מאתאי נתנו את אוצרם המיטלטל האחרון: ברילאנט מכתר-מלכות, שהיה שמור מאות שנים בארון-המיסכנות של אבותיה, בעד שני כדורי-מות של עופרת – וגם זה רק בתנאי, שאם הבארון יחטיא את המטרה, ובידו השמאלית – שכן ימינוֹ היתה כבר נקועה בכל פרקיה ותלוי לו מדוּלדלת – לא יקבל כדורים נוספים ושניהם ימשיכו את חיי-התופת שלהם באולם-הנסיונות. וכמוהם עשו עוד הרבה פה, וביניהם מכל סוגי-אדם, חפשי-מחשבה. דתיים וביניהם יהודים עשירים, שהיו מניחים תפילין בכל יום, זקנים מופלגים וצעירים לימים כאחד. והיה גם אחד סנדלר מתלמידיו של הפילוסוף הסנדלר הגרמני יעקוב ביהמה, שבכדי להיפטר מגופו החי, שהיה מלא מסמרי-עץ של סנדלרים, הצליח לגנוב יהלום רב-ערך מאת זקנה אחת, שהחזיקה בו כדי לקנות לה את שחרורה לחיים ולא למוות, וקנה לעצמו את הגאולה, את השלווה, “את האפס, בו אין אותו הרע המוחלט ששמו רגש, תחושה, חושים, שליחי-אלהים אלה עלי אדמות, המתבלים את סעודת-האלים, את האמברוזיה לאדונים האים, מגוף האדם ונשמתו”. – ובדרך שסנדלר זה שבמחנה שורדורף פנה עורף לתורת רבו הסנדלר הפילוסוף, שדיבר והתפלסף והגה והטיף על “גן-עדן וגיהנום ועל מלכות-שמים הנמצאים בנו בעצמנו פנימה יחד כאחד” ומבלי שהרגיש פעם אף מסמר-עץ אחד נעוּץ בגופו, בדרך זו פנו פה עורף אנשים ונשים למאות לאמונתם ומסורתם בעלי עבר של אלפי שנים והגיעו משך שנה-שנתיים אל הכרת הנירוואנה, הגואלת היחידה עלי אדמות: הנוצרים שבהם עמדו על כך, שישוע מנצרת הטיף את תורתו לפני שהרגיש את המסמרים בידיו וברגליו ולפני שהתחנן לטיפת מים בצמאון גופו על הצלב, והיהודים עמדו על כך, שלמשה רבנו איש לא שיבר אף אצבע אחת אחורנית ואיש לא הוציא את עיני ילדיו לעיניו, ושרבי עקיבא, שסרקו את בשרו במסרקות ברזל, אילו היה נשאר בחיים בעורו הנסרק והולך משך שנה, לא היה מוציא את נשמתו ב”אחד", או שהיה מקנה לו דעה אחרת על האחד “ההוא”. –

“ההוא” – במלה אחת זו הסתמל פה הכל, אלא ששתי מדרגות היו בה. עדיין היו כאלה, ש“ההוא” היה עוד קיים בשבילם, הם עוד האמינו בישותו, אך ישות זו היתה סמל כל אימה, אכזריות והתעללות במעשי-ידיו. האמונה בפשע ועונש, ואין צורך לומר בשכר, התנדפה פה זה מזמן. אין טענה כזו בשטח זה, שנשמעה משך דורות, החל מאיוב ועד הרבי ר' נחומקה, הנמצא גם הוא במחנה זה, שהאנשים הפשוטים ביותר לא הפכו בה פה. מוחו המעונה של העגלון שאינו יודע קרוא וכתוב, העדין והחריף פה עד כדי הגייה דקה שבדקה ובמשך רגעים תפס וראה מה שלא תפסו ולא ראו פילוסופים אלא במשך חיים שלמים ובעזרת מסורת פילוסופית של דורות. והרבה מן ההתחכמות וההתפלספות על שכר ועונש ועל מהות הסובסטאנץ, ואולי כולן כאחת, עברו פה דרך כור-הצורף האחד והיחידי, שהוא בלבד עשוי לסנן, ללבן ולצרף את בעיות העולם ואת בעיית-הבעיות הלזו: אלהים – וזהו גוף האדם, שרק לו בלבד “הזכות האיומה הזאת”. זוהי תמצית הגיונו ומסקנתו של הסנדלר אלכסנדר וינציק, שזה שנה ויותר משמש “איש-נסיונות” תמידי בלאבוראטיוריון של הפרופסור טראיטש במחנה שורדורף, ושרק כשרונו המיוחד של הפרופסור מצליח להחזיקו עוד בחיים כל הזמן. “כי עד שכל הגיוננו אנו אינו אלא פעולתו הידועה של גוף האדם” קבע הסנדלר, “הרי באיזו זכות שופט מישהו על תכונותיו האנושיות של יוצר גוף זה, אם לא טעם את טעם יכלתו המכסימאלית כשליט אכזרי בגופו שלו עצמו? אינני יודע, איזה מידה מאכסימאלית של טוב ורחמים וחנינה וחסד השפיע אותו יוצר על משה או על ישוע ועל כל אותם שקבעו שהוא ‘אל רחום וחנון וארך אפיים ורב חסד’? משום שבכלל איש לא טעם עדיין ולא קבע עדיין מהו הטוב ביותר, המאכסימאלי לגופו של אדם. האם גן-עדן היהודים, בו אוכלים מבשר שור-הבר והלוייתן ושותים את היין המשומר, או של המוסלמים, בו מקבלים הצדיקים נשים כחפצם? או אולי שניהם ביחד כחלומם של אפיפיורים אחדים? – אך את הרע המאכסימאלי אנו פה מרגישים בבשרנו האומלל. ומכיוון שאני על פי כל מהותי אינני יכול להאמין ש’ההוא' איננו, ומכיוון שאם ישנו, הרי מן הדין שיהא כל-יכול – הרי ברור, ש’ההוא' רע בהחלט. ומכיוון שיודע אני, שאין אדם קיים אחרי מותו, הרי המוצא היחידי להיפטר מאכזריותו, הוא המות”. – אלכסנדר ויציק הצליח לגנוב את היהלום ולקנות לעצמו את המוות.

והמדרגה השניה שבמושג “ההוא” היתה של אלה, שבאו לידי מסקנא ש“ההוא” בכלל איננו. “משך דורות חינכו אותנו להאמין, שאלהים הוא טוב בהחלט, ואילו היה קיים, מן הנמנע שהיה מרשה גיהינום שכזה, שאין לו כל הצדקה בעולם – הרי ש’ההוא' איננו. וכל האסון הגדול הזה שבא עלינו, לא בא, אלא משום שלא עמדנו על אמת זו והשלכנו את יהבנו עליו, במקום לחשל בעצמנו את גורלנו. כל הבוטח בדבר שאיננו, מן ההכרח שייכשל כשלון איום”.

וכפירה מוחלטת זאת, שהלכה והתחזקה יותר ויותר עם כל עינוי חדש, עם כל טיפת זיעת-דם של היסורים, הגיעה לאט-לאט לידי אמונה תפלה, שכל מחשבת אמונה “בו”, כל הזכרת שמו בקשר עם איזה שיק של תקוה, עלולה לקלקל. ואין צורך לומר, שהתפלה עצמה אסון-אסונות היא. ואסון-אסונות פירושו: לחיות. כשם שאושר כל-אושר הוא למות. לא להיות. את זה ידע גם שכספיר, שגבורו האומלל האמלט מפחד מפני החיים שאחרי המוות, שאלמלא הם, היה כל בעל-נפש ישר-לב נמלט אל השלווה הנצחית מפני הרשע והשפלות שבעולם. –

ואל תוך עולם-כפירה זה נכנס ר' אנשל, או כפי שסביבתו היתה קוראת לו ר' אַשלי, הגבאי הראשון של ר' נחומקה שליט"א.

שנתיים ימים היה ר' אשלי נודד בין חרבות הארץ וביערות ובמערות עד שהגיע למחוז חפצו זה, אל המחנה שבו נמצא הרבי שלו. לפני שנתיים, כשהרבי היה עדיין בביתו בעיירה ובית-מדרשו נהרס וחרב לגמרי, יצא ר' אשלי לראות, אולי בכל זאת אפשר להתפלל בו ביום-הכיפורים הממשמש ובא. קשה היה לקבל את הגזירה, שהרבי יתפלל ביום-הכיפורים תפילת-חוץ, לא במקדשם הרגיל של אבותיו מדור דור. ואף כי הרבי עצמו לא מצא צורך בדבר, כי “בכל המקום אשר תזכיר את שמי, אבוא אליך וברכותיך”. אך ר' אשלי, שרצה להציל את הניתן להציל, מצא שאין מה להציל: הגויים עשו שם את צרכיהם. ר' אשלי ראה את הדבר מרחוק ומיד נשא את רגליו חזרה, ותוך כדי ריצה חיפש בכיסו את אולרו ומשלא מצא, תפש בשיניו את דש מעילו וקרע קריעה גדולה.

כששב אל בית הרבי לא מצא שם איש, חוץ מן המשרת פטרוּכה, שממנו נודע לו, שסחבו את הרבי יחד עם חסידיו. החסידים הלכו אחרי הרבי “בתופים ובמחולות”, לפי דברי פטרוּכה, “כהולכים לחתונה אל החופה עם החתן, ובאלהים, שהיה לי חשק ללכת אתם, אף כי היכו אותם מכות רצח. תהלוכה כזו עוד לא ראיתי – הוסיף פטרוכה – הסרדיוטים היכו אותם, חבלו בהם, הגליבו והצליפו ובתחילה גם ירו בהם, אך אף אחד מהם לא נפל ואיש מהם לא שם לב לדבר. ושלנו עמדו לאורך הרחוב כנציבי-אבן, אחדים מהם הצטלבו, אך איש מהם לא השמיע צחוק, כרגיל במחזה שכזה”.

עמד ר' אשלי קפוא רגעים ארוכים, הסתכל אל תוך המשכן הריק, ראה את ארון-הספרים ועיניו תרו והגיעו אל הספר הפתוח שעל השולחן-המזבח. קימט את מצחו, קודם למטה בצמצום-עינים, אחר כך למעלה בפקיחת עינים לרווחה ושאל אילם כלפי מעלה: איך זה? הייתכן? סתם ככה? – לית דין לית דיין? וכשהספר הפתוח השיב לו מבט ולא ענה – עקר את רגליו וברח. ורץ. רץ לאורך הרחוב הראשי, אחר כך באלכסון, דרך רחובות הצדדיים, הנה והנה, ומבלי לפנות אל מישהו ולשאול לאן, באיזה כיוון – ולבסוף זעק זעקה גדולה ומרה בלי מלים ושם פניו אל דרך-המלך ורץ.

ככה היה ר' אשלי רץ משך שנתיים ימים בתוהו-ובוהו, דרך ערים וכפרים, דרך שדות וערבות, התחבר אל פארטיזאנים, עזב אותם ושוב נדד, ולא מצא לו מנוחה, עד שבעצמו נתן לתפוס את עצמו. שאלהוּ הסרדיוט בחיוך, מה מלאכתו? “כהן הדיוט”, ענה ר' אשלי וביאר לו, מה פירוש גבאי ראשון אצל הרבי שליט"א. וביקש שישלחו אותו הביתה. פירוש, לא לביתו שבעיירה, כי אם אל המחנה, בו נמצא הרבי, כי זה ביתו.

הסרדיוטים, שדעתם היתה בדוחה עליהם אותה שעה, מצאו ענין טוב בר' אשלי, ורוחו המחפשת של הגבאי הביאתו לאט-לאט אל קרבתו של הרבי. הסרדיוטים ידעו מי הוא הרבי ואיפה הוא. הרבי היה להם לפני זמן-מה אחת האטראקציות הנחמדות שלהם.

“אנו שומרים על הרבי שלך כבבת-עין”, אמר הקצין.

“הקב”ה אינו מקפח שכר שום בריה ושם מעשים טובים“, ענה ר' אשלי. “זה לי עשרים שנה, שאני יוצק מים על ידיו. זכיה גדולה היא לשרת את הרבי שליט”א ואשרי שזכיתי לכך”.

“אם כן, הרי טוב”, אמר הקצין. “תן יד!”

ר' אשלי היסס רגע, אחר כך הושיט לו את ידו הצנומה, והקצין הוסיף: "אלא שגם אנו איננו רוצים, שתשיג את גבולנו בזה. ולכן נעשה שותפות. אתה רק בחצייך תשמור עליו והשאר אנחנו. מסכים?

“כן”, ענה ר' אשלי בשפה רפה, והקצין צלצל. נכנס תת-קצין. אמר לו הקצין: “כוהן זה של הרבי עשה אתי הסכם-שותפות, חציה של השמירה על הרבי תהא מוטלת עליו וחציה עלינו. אם כן, כדי שלא יסיג את גבולנו ויקפח אותנו, הוצא לו עין אחת!”

וככה בא ר' אשלי “הביתה” בעין אחת.

ר' אשלי ידע לאן הוא נכנס ומה צפוי לו פה. הוא ידע מה זה מחנה-ריכוז, אך האם ישנו גיהינום בעולם, שהוא לא ילך אחרי ר' נחומקה? כי מהו העולם בלי ר' נחומקה? ואולי נחוצה לו לר' נחומקה איזו עזרה? ובכלל: דווקא בעולם מטורף כזה לא יראה את ר' נחומקה ולא ישמע דברי ניחומין מפיו? ודברי אלהים-חיים בכלל?

ר' אשלי ידע לאן הוא נכנס, אך כמובן, רק עד כמה שבכלל ידוע היה בחוץ על הנעשה פה בפנים. ועדיין לא ידע ר' אשלי, שמה שהוא יודע ומה שבכלל ידוע על מחנה זה, אינו אלא צלוֹ של הר כנגד ההר עצמו. אחד מאלף בגיהינום. אלא שגם ההר עצמו, הגיהינום עצמו אין בכוחו להרתיע אותו מר' נחומקה אף לרגע שברגע, להיפך, כמידת הסכנה כן מידת הדביקות בו. וכבר נפשו יוצאת לראותו ולשמוע את קולו, אלא שלעת-עתה אין נותנים לו להכנס אליו. זה אמנם סימן לא רע. כנראה, שגם אנשי-רשע אלה יודעים, מי הוא ר' נחומקה. – ובינתיים היתה לר' אשלי שהות לראות ולדעת. והוא ראה – ועולמו נתבלבל עליו. מה שראה פה לא היה כלול לגמרי במושג גיהינום לפי התיאורים הרבים, שקרא על מושג זה מימי ילדותו ועד ימי העמידה שלו. ואף אילו העלוהו שטני-אדם אלה משאול-תחתית לעשות כדוגמתו פה עלי-אדמות. מה שר' אשלי ראה פה, היה רחוק מבינתו לגמרי. ברגע הראשון תלה את הדבר בעיוורון עינוֹ האחת. מי יודע? אדם בעל-מום בעיניו – אולי רואה הוא בכלל דברים שאינם מעלמא הדין. אחר כך תלה את הדבר ביסורי נדודיו הרבים, שמא נתעכרו בו חושיו והוא רואה אחרת מאשר הוא רואה. שמא מתלהלה בו השטן. – מתהלכים פה בני-אדם וביניהם יהודים פשוטים, שהאמונה היא לחם-חוקם ושמעולם לא עלה על דעתם לשאול מה למעלה ומה למטה ואף רגע אחד לא היו מהרהרים אחרי מידותיו של הקב“ה – וקשה להשמיע מפה לאוזן: איזה טירוף של כפירה-בעיקר שולט על כולם. אמנם כל ההמון הזה מדבר מעט-שבמעט ורובו אינו מדבר בכלל. פה ושם נשמע איזה הגה-גניחה, קול-אנחה, ממלמלים לעצמם מילמולים מעומעמים, ואפילו קטעי-צחוק מטומטמים, אך מה שבכל זאת שמע עד הנה היה דיו לבלבלו ולהתמיהו ולחשוב, שבינתו הסתתרה. אלא שמיד עמד על כך, שלא הוא, אלא באמת הם אינם מן הישוב. ואחרי שהותו במחנה שעות ספורות, שוב לא התפלא על כך. לא כל אדם שתה מבארו של ר' נחומקה ויודע יסורין של אהבה מה הם ושעיקר העיקרים היא החדווה אפילו ביסורי גיהינום. וזוכר הוא שר' נחומקה אמר פעם: “אפילו הגדול שבפושעי-ישראל, אילו נתנה לו ההרשאה בגיהינום לעולם-הבא לעמוד במידת החדווה, כי אז היה ניצל מניה-וביה מן הפורענות שם”. ור' נחומקה הוסיף” “אלא שאדם שיכול להגיע למדרגה כזו של מידת-החדווה, ממילא אינו צפוי לעונש גיהינום”. – ועוד ר' אשלי שוקל וטורח בדבר, והנה בא לקראתו אחד ממקורביו של הרבי שליט"א – ר' נחמן הגביר, בעל בית-חרושת לטקסטיל, תלמיד-חכם גדול, אחד מעמודי התווך של הפמליא. עבר עליו ר' נחמן, הביט בו ארוכות ואמר לו בפשטות שבפשטות, ואפילו לא התפלא על העדר עינו האחת, וגם מבלי להושיט לו יד-שלום:

“הבאת את המפתח ר' אשלי. אומרים שאתה גנבת את המפתח. ר' נחומקה מחכה לך” – אמר והלך לו.

“איזה מפתח? אני שום מפתח לא” - - - גמגם ר' אשלי, והלך אחריו צעדים אחדים, עד שהקדימו ועמד לו בדרכו. “איזה מפתח?”

הפך ר' נחמן את פניו חזרה והלך והטיל לו לאחור בפנים תמוהים קצת: “לשערי שמים, גברא קטילא!”

תמה ר' אשלי וקרא: “ר' נחמן, תחילה נותנים שלום ליהודי! יסורין אינן מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ר' נחמן!”

“על דעת קונו?” שומע ר' אשלי קולו של יהודי מאחוריו, “ידע שור קונהו. סוף-סוף ידע! ר' נחמן, למה אין אתה מושיט שלום ליהודי?” קורא היהודי אחרי ר' נחמן, שנעמד פתאום ואינו זז כאילו מתרכז בהרהוריו והיהודי מתקרב אליו ומוסיף: “רוצה הקב”ה, וגם ידים כאלו מתוושטות לשלום", אומר ומרים את ידיו של ר' נחמן ושוב שומטן – ור' אשלי רואה שהידים תלויות מדולדלות כאילו אין בהם עצמות. היהודי הולך לו ור' אשלי רואה בינתיים, שר' נחמן הזיל מים והם נוזלים לו ממכנסיו למטה על הנעליים. חשך עולמו בעדו. ור' נחמן זז והולך לו, ורק השלולית נשארה אחריו. נתבלבלו בו הרהוריו של ר' אשלי בערבוביה: טומאה – “מפתח” – “שערי-שמים”. – הספר שנשאר פתוח על השולחן-המזבח שם, היה הספר “שער-השמים” לר' אברהם כהן אירירה – ידיו של ר' נחמן נתנו הרבה צדקה – היתכן?

נתחלחל ר' אשלי ורץ וביקש בכל תוקף להביאו אל הרבי.

המפקד על-כך קיבל אותו בחיוך אדיב מאוד:

“כן, אך אל הרבי אין נכנסים בלי טהרה”, אמר הקצין ואת המלה “טהרה” אמר בעברית והוסיף: “‘יסורים ממרקים עוונותיו של אדם’, כתוב בתורה”.

אותו לילה נשמע קול-אנקות חדש במחנה. זה היה קולו של ר' אשלי, ששכב על “מיטת-הטהרה”: קרש ומסמרות תקועים בו. בינתים ניגש אליו איש לבוש לבנים כרופא ושאלו, אם חביבים עליו היסורים? ר' אשלי הביט בו ארוכות בעינו האחת העששה ואחר-כך אמר: “כן”. הופיעה אחות מטפלת והביאה איזו רפואה ולרמז הרופא מרחה את גופו של ר' אשלי בתמיסת-מלח, ואמרה:

“אם תצעק, תבטל את הכל ולא תיכנס אל הרבי” והלכה. ור' אשלי החליט לא לצעוק. התפתל ולא צעק. זיעתו התמזגה עם תמיסת המלח – ור' אשלי לא צעק. הוא חשב על הרבי ר' נחומקה, ולא השמע קול. “חדווה”, הרהר ר' אשלי, “חדווה”, וחום גדול עבר בגופו. “כל העומד במידת החדווה בגיהינום, ניצל מן הפורענות”. והרופא עמד עליו והסתכל בו. זה היה הפרופסור טראיטש. לבסוף העביר את ידו העדינה על גופו של ר' אשלי פעמים אחדות לארכו – הלך ואמר: “להתראות אצל הרבי”.

מעולף, נים ולא נים שכב ר' אשלי על הדרגש המכוסה שמיכה והרהר את הרהוריו. אותו היהודי אמר לו: “ידע שור קונהו – סוף-סוף יודע”. מה פרוש הדבר? האם גם זאת מינות היא? או אולי להיפך? אולי היסורים מעלים את האדם למדרגה עליונה, לדעת סוף-סוף את מה שמחפש כל ימיו: את דרכן של מידת-הדין ומידת-הרחמים? אולי לזה נתכוון אותו יהודי? אך אותו היהודי אמר גם כן: “רוצה הקב”ה, וגם ידים כאלה מושיטות עצמן לשלום". לא, את זה אמר היהודי בלעג. ברור. ור' נחמן טימא את עצמו מחמת שידיו שבורות. ר' נחמן, המדקדק בנטילת-ידים ובכל מצוה קלה כבחמוּרה. היתכן? –

התחלחל ר' אשלי וזז: אל הרבי! אך גופו לא נתן לו עדיין. שכב ר' אשלי והמשיך בהרהוריו. ושלא מדעתו שמע את המלה “ההוא” – ומיד טרד אותה מעצמו כזבוב. – ורק ברגע זה שמע ר' אשלי, שכל האוויר מלא קולות גונחים מסביב, אף על פי שהרי קולות הללו אינם פוסקים כל הזמן. הבין ר' אשלי והרגיש בלבו חטא: עסוק הוא האם ביסוריו-שלו, האוטמים את אזניו ליסורי אחרים. נקפו לבו. מי זה אמר: “צרת רבים חצי נחמה?” לא, לא חכמינו ז“ל. זה היה איזה רשע גמור. מתנחם בצרת אחרים. – פתאום נבהל מאוד ר' אשלי: “צרה שהיא של רבים אינה צרה” הלא את זה אמר אחד מחכמינו ז”ל! – ושוב התחלחל ר' אשלי: אל הרבי! –

הוא הצליח להתהפך ולשכב על צדו האחד. הדלת היתה פתוחה לרווחה. בחוץ שמש בהירה, שמש סתו “ומרפא בכנפיה”. מרפא. האומנם?

והנה שומע ר' אשלי קול נגינה וגם קול זמרה. שמחת ילדים. וגם תוף. מביט ר' אשלי ורואה: תהלוכת ילדים. לפניהם כלי-זמר יהודים, המנגנים איזה שיר-לכת, אחריהם ילדים וילדות ענודים פרחים צועדים בסך. ומזמרים. לצדם צועדות מורות-גננות במרחק עשרים שלושים פסיעות אחת מן השניה וגם הן מזמרות. ועל יד הצריפים עומדות האמהות ומנפנפות בידיהן ובמטפחות ברכת-פרידה לילדים, וגם קוראות אחריהם: להתראות! והתהלוכה ארוכה. והילדים מזמרים ומנפנפים בידיהם לאמותיהם: להתראות!

משעברה כל התהלוכה, קמה דממה בחוץ. ובתוך הדממה פורץ יהודי אל הצריף, סוגר את הדלת, ופורץ בקול יללה, קורע את בגדיו, תולש את שערו, נופל על דרגש ומייבב ומייבב ומתייפח ומכה על ראשו ועל חזהו. ולבסוף קם פתאום ובחירוּק שיניים ובידים מאוגרפות כלפי מעלה נוהם כשור שחוּט:

“אל נקמות! אל נקמות! אל נקמות! ארור אתה, ארור, ארור!”

בקושי נודע לו לר' אשלי, שאת הילדים מוליכים למוות. ואת האמהות מכריחים לעמוד ולהיפרד מילידהן בנפנוף וב“להתראות!” ואם מי מהן פורצת בבכיה, יורים בה בו במקום. והרבה מהן עושת זאת בכוונה. למות.

נעלף בו מוחו של ר' אשלי ותוך כדי דמדום הנפש מלמל: “גדולים יסורי-הרוח של אדם, הרואה בצרת אחרים, מיסורי גופו”. –

עדיין הרגיש ר' אשלי הרגשה שכזו.

ג. הפקר!    🔗

פרשת גורלו של הרבי ר' נחומקה שליט"א ראשיתה עוד שם בביתו. בגיטו. בשערו של גיהינום. ומיד נדמה היה, כאילו איזו יד נעלמה מכוונת אותו בתכנית מחושבת, קשוּחה על-ידי מטרתה, דראמאתית: יד רז’יסור עליון. מעשה רז’יסור של מטה, ורק באותו הבדל ידוע, שהדראמאי של-מעלה עומד על דוכנו הגבוה עד כדי סחרחורת וראשו מורם מחוץ לאטמוספירה הרכה, האורגרנית והאמהית של האהבה המפרה והשולחת את קרני-המישוש שלה אחרי הרחמים ואחרי הצדק. עושה הוא רז’יסטור זה על פי מתכונתו הנושנה: איוב, קין, פאוסט, אך בלי התוספת הקיטשית של ההפי-אֶנד האנושי התת-שמימי העלוב. והפעם החליט אותו רז’יסור להראות את עוצם כשרונו ולעלות על כל מה שהיה כבר השטח זה. היטב חרה לו לרז’יסטור-המציאות הכביר בטיחני טיח-תפל אלה, וביחוד עלה עשן באפו על כרמני נועז יוצרו של פאוסט, שהציץ ולא נפגע – ולכן החליט ומינה את עמו של זה למפיסטו של-מעלה: מקל-חובלים, שבט אפו, בלי זיקה כלשהי לרכרכנות אורגאנית. – מכונת יסורים, שאיתני-עולם פועלים בה: מאגנטיות, מרץ עיוור, חוקי שמים וארץ, גורל-עולמים. ולאיוב בחר בניגוד-הניגודים, בבנו של העם העלוב ביותר במלכות-שמים זו, העם, שהוא שיא-האורגאניות בחומר-היקום, השבט הילדותי-האמהי העיקש, הצווח ומריע נגד איתני-העולם ומעיז פנים כנגד הרז’יסטור עצמו להכריזו לאורגאני, ולרחום וחנון ורב-חסד. ומתוך עם זה בחר לאיוב בבנו האמהי ביותר, - ברבי ר' נחומקה התינוק הזקן, שאם “זבוב מידפק בחלונו לצאת, מפסיק הוא אפילו את תפלת השמונה-עשרה ופותח לו את החלון”. בר' נחומקה, שלבו ומוחו שולטים על מרתו, שאינו מבין מה פירושה של המלה “סליחה” בשעה שאין מה לסלוח בעולם. שחסידיו מספרים עליו, שרק פעם בחייו פלט בנעוריו איזו מלה מרה כנגד ילד אחד שנחומקה ראהו תולש את כנפיו של זבוב – ואותו ילד נשתתקו איבריו פתאום ולא שב לאיתנו אלא אחרי שנחומקה-הנער עמד שבעה ימים ושבעה לילות ופניו אל פרוכת ארון-הקודש ולא זז משם, עד שאמו של אותו נער הביאה אליו את בנה בריא ושלם. – ואז הרים ר' נחומקה את עיניו כלפי מעלה והרהר: היתכן? אתה נותן לילד לייסר זבוב, אתה הכל-יכול? ואחר-כך משיא אותי לענוש אותו? אתמהה! –

“היתכן?” זה ו“אתמהה!” זו היא שם פרשתו הראשונה של גורל ר' נחומקה בפורענות העולם הגדולה ביותר בתולדות האדם ואלוהיו. כשמבול הסבל, העלבונות, היסורים הגיעו למעלה ראש, עדיין קיבל ר' נחומקה את הפורעניות באהבה, באותה אהבה שביסורין, המקובלת עליו מדורי דורות, החל מרבי עקיבא ועד היום. ועדיין גם לא שאל ולא היה תמה. בידוע לפני מלך מלכי המלכים מה שהוא רוצה. ואפילו באותו יום-כיפורים ידוע, כשיצאה הגזירה, “שאסור ללכלך בזיעה יהודית” את בנין בית-התפלה שלו, שהוחרם למועדון לזונות-הצבא “ולזהם את אווירו בתפילות” – תקע ר' נחומקה את עיניו כלפי מעלה וחזר ואמר, “בידוע לו מה שהוא עושה”. ומשהתחילו הקרבות בגיטו ויהודים עמדו על נפשם בחירוף-נפש, אסף ר' נחומקה את חסידיו והתקין את התקנה של שמנה-מגן: מי שלבו למלחמה, יצא אל הלוחמים, ואשר לבו לא מלאו לכך, יתגונן יחד אתו הגנה נפשית וישמור על עצמו מכל משמר מפני החולשה, העצבות והיאוש חס וחלילה. ראה ר' נחומקה, שמעולם לא היתה העצבות מסוכנת במידה כזו לחיי עם-ישראל, לכלל ולפרט כמו עכשו, ומעולם “לא היינו זקוקים כל כך להשראת השכינה במידה כזו. ‘וגילו ברעדה’ כתוב. ‘אין השכינה שוֹרה על האדם מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה’. סוף-סוף הבינונו הבנה גמורה את הפסוק ‘וגילו ברעדה’”, אמר ר' נחומקה ופניו אורו. ולבסוף גזר: “כל המתמסר ליאוש, כאילו עובר על כל התורה כולה ח”ו. וכל המוציא אנחה אחת, בין על יסוריו שלו ובין על יסורי חברו, הריהו כופר בעיקר. וכל המזיל דמעה אחת, חותר וממסיס חלילה תחת כסא הכבוד!" וכמידת הפורענות שבעיר, כן התלכד ר' נחומקה עם חסידיו ורקדו בחדווה. ‘וגילוּ ברעדה’, אם לרעדה, הרי אך ורק מפניו כביכול, רעדה של אהבה, אך לא פני בשר ודם. חדווה, חדווה, חדווה.

עברה פעם פלוגת סרדיוטים והביטו דרך החלון וראו בריקוד. עמדו והתפלאו ולא זזו משם. עברה פלוגה שניה, עמדה גם היא ותמהו. ולבסוף אמר אחד מהם: “דאס זינד די האיליגן יודן” (אלה הם היהודים הקדושים). והביטו ושתקו. – פתאום הופיע קצין, גער בהם, אך הביט גם הוא. הביט רגע, אחר-כך הוציא את אקדוחו וירה ברוקדים. עמדו הרוקדים, אך החבילה לא נתפרדה. ראה הקצין, שאף אחד מהם לא נפל, והיה תמה. הביטו הסרדיוטים זה בזה. ושוב אמר אחד מהם: “די האיליגן יודן, איך ואיס עס”. (היהודים הקדושים, אני יודע). התחלחל ר' נחומקה ופתח בריקוד חדש. הביט הקצין והחזיר את אקדוחו לתיקו, אך פתאום נמלך בנפשו, שוב הוציאו בחיטוף, ובחירוק שיניים ככובש היסוסו, ירה פעמים אחדות. נפלו שנים מבין החסידים, אך ר' נחומקה לא נתן לחבילה שתתפרד חלילה. ורקדו. ואותו קצין פלט לאותו חייל: “דא האסטו דאינה האיליגן יודן” (הרי לך יהודיך הקדושים) והלך לו. ולא ידע אותו גוי, שעשה מישגה. שכן נגזר על ר' נחומקה לא למות. וכפי שנודע אחרי-כן, גם המיפקדה לא רצתה במותו של “הרבי ר' נחומקה”. וכשבאה השמועה, שבאים לקחת גם את ר' נחומקה, בא גנב-העיירה זאנוול לאידיק והפציר בר' נחומקה לילך אתו אל אחד המחבואים שלו, שאיש לא ישיגנו שם. החביאו אותו יחד עם החסידים במרתף, שאשנב מעוכבש היה פתוח בו אל המדרגות. פתאום ראה ר' נחומקה, אשה עולה בריצה על המדרגות ואחריה רודף סרדיוט. נפלה האשה והפילה ולד. השיג אותה הסרדיוט והתחיל סוחב אותה ברגליה למטה, פרץ ר' נחומקה החוצה, התנפל על אותו סרדיוט, שאקדוחו היה תחוב לו בתיקו, חטף ר' נחומקה את התיק יחד עם האקדוח שבו בכוח עצום שאינו שלו, והכה לו לקצין על ראשו, נורה האקדוח מאליו והקצין נפל מת. לקח ר' נחומקה את התינוק-הנפל על זרועותיו, קרא לחסידיו אחריו וכולם הלכו אל המפקדה, וציווה על הנשים, שיביאו גם את היולדת לשם. – עמד ר' נחומקה לפני המפקד והתינוק על זרועותיו. והנשים תומכות ביולדת. הביט המפקד וחייך ואמר: “כבר חיכיתי לרבי ר' נחומקה וחסידיו”. ואת המלים “רבי ר' נחומקה” ו“חסידים” אמר בעברית מיוחדת. אחר-כך פקד לסרדיוטים בזה הלשון: “הוציאו את האֵם ואת התינוק ואת הנשים החוצה, משום שר' נחומקה הוא כהן”. וגם את המלה “כהן” אמר בעברית. הוציאו הסרדיוטים את הנשים יחד עם היולדת ועם התינוק. חיכה המפקד רגעים אחדים בשתיקה. נשמעו מבחוץ יריות רבות. אמר הקצין לר' נחומקה: “נא לשבת ר' נחומקה”, וחייך בנימוסין. אמר לו ר' נחומקה: “הרגתי את הקצין, שסחב את היולדת”. שתק הקצין ולא הפסיק חיוכו. אמר ר' נחומקה: “הכיתי בראשו באקדוח שלו והאקדוח ירה בו”. אמר הקצין וחיוכו לא פסק: “אם כן, הרי הרגת אותו בשוגג. אל תפחד, לא תיפול משערות ראשך. קיבלתי פקודה לשלחך למחנה, יחד עם חסידיך. ולעת-עתה תוכל לשוב אל ביתך. איש לא יגע בך. אותו קצין שיירה בכם בשעת הריקוד, כבר בא על ענשו”. – הלך ר' נחומקה הביתה עם חסידיו ביחד ובלבו תמיהה. – הנפשות העושות בטראגדיה האלהית אינן נפשות חיות, אלא בובות-חמר, הנמשכות בחוטים. וגם מרכזי-המוח נמשכים בחוטים. ר' נחומקה לא ידע, שהתפקיד, שהוטל עליו בידי הרז’יסור, הוא: לצאת מן הדעת לא תוך יסורי-גוף, אלא תוך יסורי-נפש. – ורז’יסור של-מטה זה היה חירורג והפסיחואנאליטאי המפורסם פרופסור פראנץ טראיטש, מנהל “המכון העליון לחקר האדם” במחנה שורדורף.

למחרת שובו של ר' נחומקה וחסידיו הביתה, הופיע שליח מאת אנשי-המגן והודיע לו לרבי, שהכל מוכן להברחתו לחוץ-לארץ. את כסף-השלמונים לכך נדבו עשרה גבירים בצורת אבני-יקר והדרך פתוחה לפניו. – תמה ר' נחומקה ושאל: “ומה על כלל ישראל?” – ביאר לו השליח, שאין תופסים מרובה ושבזכות זה ניוושע כולנו. שוב תמה ר' נחומקה ושאל: “ובזכות מי איוושע אני?” – הפציר בו השליח ואמר, שיסיעו אותו לארץ-ישראל. שוב תמה רק נחומקה ואמר: “כלום יש רשות להבחין בין יהודי ליהודי ולגזור סתם, אלה לארץ-ישראל ואלה לכליה?” – הביט בו השליח במועקה, נע אילך ואילך מבוכה ופכר את אצבעותיו, שהדבר אינו סובל דחיה והתמהמהות וקרא: “רבי!” אך ר' נחומקה עמד והרהר בקול: “‘קום ברח לך אל ארץ יהודה’? מה? ‘קום ברח לך’? קום ברח?” התלכדו החסידים לגוש אחד, גוף לגוף ונפש לנפש וחדווה גדולה הוּשרתה עליהם. ור' נחומקה פתח את הספר “שער השמים” שעל שולחנו, חיפש בו מה ולא מצא. הוריד את הספר “חנינא”, חיפש בו ולא מצא, ישב ותמה: היתכן? – וגוש החסידים עומד ונע אילך ואילך. רעם בחוץ קול נפץ אדיר ואחריו קולות יריה, אך לא ר' נחומקה ולא גוש החסידים לא הפסיקו. – ושוב פרץ אותו שליח אל החדר וצעק: “רבי, כל משפחת הרבי - - -!” הרים ר' נחומקה את עיניו והביט. והשליח הוסיף: “לא הצלנו אלא את הנכד מאיר’ל… הברחנוהו, רבי. הוא בדרך, אין חשש רבי לחייו”. – אותו רגע נכנס קצין, הצדיע ורצה להגיד דבר מה, אך משראה את ר' נחומקה יושב עלי ספר ואת גוש-החסידים המלוכד ונע אילך ואילך בשתיקה, עמד הקצין וחיכה. חיכה זמן רב. ולא הפריע. עמד והסתכל. ראה את השליח עומד בפינה, הפנה את פניו אליו ושאלו בלחישה: “זה יארך זמן רב?” ענה לו השליח בלחישה: “עד עולם”. פתאום סגר ר' נחומקה את הספר “חנינא” ושוב פתח את הספר “שער השמים” ושאל: “איפהו ר' אשלי?” אנה לו השליח: “פגשתיו ברחוב. הלך לראות את בית-התפלה, אם אפשר יהיה להתפלל בו ביום-הכיפורים הבא עלינו לטובה”. קם ר' נחומקה ואמר: “נלך”. השאיר את הספר פתוח וצעד כלפי הקצין, ואחריו החסידים. הצדיע הקצין ואמר: “תודה” וצעד הצדה ונתן לו לר' נחומקה לצאת ואחריו החסידים.

בחוץ חיכתה להם פלוגת סרדיוטים ובמרחק-מה מהם התאסף קהל יהודים ונוצרים. וכשהסרדיוטים הסתדרו סביב ר' נחומקה וחסידיו ללכת, שוב התלכדו החסידים והלכו בריקוד. פרצו נשים בבכיה וצעקו: רבי! רבי! – הלך אחד מתת-הקצינים כלפי הקהל לגרשם, אך המפקד החזירו למצעד. בא יהודי במרוצה וקרא: “רבי, טמאו את בית-התפלה ואת ארון-הקודש!” בא שליח שני וקרא: “רבי, מתעללים בילדות, בתינוקות, מטמאים אותן!” בא יהודי ועל זרועותיו ספר-תורה מלוכלך בצואה ודם, ניגש אל ההולכים, והראה לרבי את ספר-התורה בזרועות מושטות ועיניו בוכות. עמד ר' נחומקה מלכת. העמיד גם הקצין את הסרדיוטים שלו. עמד ר' נחומקה, אחר כך פתח וצעק:

“הפקר! הפקר! אנו מפקירים בזה את כל קדשינו לשטן! גווילים ריקים! הפקר! תינוקות – הפקר! טהורות הן כשרפי-מעל, הפקר! מן השמים הפקירו אותנו? מפקירים גם אנחנו: הפקר!” – והמשיכו ללכת.

אותו רגע נפתחו חלונות ונשמעו קולות תפלה לאורך הרחוב הארוך. מתפללים בציבור וביחידות, עטופים בטליתים ובקיטלין, מתפללים בקול רם סליחות, וגם ברחוב מופיעים יהודים עטופים בטלית ובמלבושי-חג ומסתדרים אחרי התהלוכה ומתפללים בקול רם, בנעימת פזמוני-הסליחות. עבר בלבו של ר' נחומקה רחש של חדוות-אושר, שלכמוה לא זכה מעודו. פרצו עוד יהודים אל הרחוב עטופי טלית וקיטל, הצטרפו גם הם אל התהלוכה בשירה וזמרה, הפנה הקצין את ראשו לאחור וחייך. עמדו ברחוב נוצרים והביטו ולא צחקו, אלא אמרו “חסנה” (חתונה), והסרדיוטים ליווּם משני הצדדים ונתנו לבאים להצטרף אליהם. הצטרפו גם אמהות עם תינוקותיהן והלכו, כמו בשמחת-תורה. – עד שהגיעו אל המיפקדה. –

המפקד קיבל את “הרבי” (כלשונו) בכבוד, הכניסוהו יחד עם “החסידים” לקרון-רכבת מיוחד ואת שאר התהלוכה לקרונות-משא, סגרו עליהם את הדלתות והרכבת זזה. –

כל הדרך ברכבת התרכזה כל החזות הקשה בר' נחומקה בשאלה אחת של תהייה: היתכן? אתמהה! לית דין ולית דיין? מה הוא כבייכול רוצה? – ומתוך קריאת-הרהור בספר איוב נרדם לאט-לאט אפוס-כוח, והתפלא כל הזמן, כמה הוא יודע בעל-פה את המגילה הזאת, שמאז ינקותו לא הגה בה. ורק את הסוף לא זכר בשום פנים. התאמץ, התייגע ולא העלה כלום. מה היה בסופו של איוב?

כשהקיץ, הגיעה הרכבת למאידאנק.

ד. ד"ר אלכסנדר אָמֵן    🔗

שעה-שעתיים לפני היכנסה של בתיה-מאריה לשורת הנשרפים, נכנס לצריפה רופא לבוש בגדי-שרד של רופאים, ניגש ישר אל הדרגש שלה, שעל ידו ישבה הזקנה מלכה, הביט בבתיה הישנה “שנת-גאולים”, כדברי אסירי המחנה, אחר-כך ישב גם הוא על יד הזקנה, תפס ידה ואמר בלחישה: “מאריה לא תסע”. ובקול רם הוסיף בחיוך: “אנו זקוקים לה, הנסיונות בה לא נגמרו עדיין”. –

ועל זה התעוררה מאריה, הפנתה את פני-השיש שלה אל הרופא ותקעה בו את עיניה, הגדולות לאין שיעור. זיע-זוועה עבר ברופא למראה מבטה של הנערה. הוא תפס את צומת-הגידין של ידה, בדק את הדפק, הביט באוויר ומבטו עבר את הצריף עד הדלת וחזרה, ואחר כך אמר בלחישה: “עכשו הירגעי-נא לגמרי. את לא תסעי ולא תמותי ואיש לא יגע בך לרעה”. לחץ את צומת-הגידין שלה בחזקה ובחום. ושוב פנה אל הזקנה: “אני מבקש ממך, האמיני בי”. ויצא.

בתיה לא הנידה עפעף ועצמה את עיניה. גופה התחיל רועד בקדחת עד כדי עווית. היא ידעה כבר, שכל זה ביחד, ההרשמה למשרפות והופעת רופא זה ודברי העידוד שלו וגם בקשתו להאמין לו, כל זה אינו אלא אחד ממכשירי הגיהנום פה. לא זה הרופא הראשון שעשה זאת. אחד מהם לחש לה אפילו בעברית צחה: “שמע ישראל אדני אלהינו אדני אחד”, ואחר-כך “ריפא” את פצעיה באיזו תמיסה, שהעלתה מוגלה בכל גופה הפתוח. ובכן, גז האושר, אין תקוה להיפטר מן החיים הללו. וברגע זה ברור היה לה, שגם כל ענין אהבתו של אריך אינו אלא מכשיר כזה. – אך מדוע נעלם אריך? וגם המאיור בכל זאת איבד את עצמו. רגע כמימרה עלה בה כעין איזה פקפוק רב-חסד, אך לא היה בה כוח להמשיך.

לא כן הזקנה. ברגע הראשון היתה גם היא בטוחה, שהרופא החדש אינו אלא ממלאכי-החבלה, אך כשאמר בקול רם: “אנו זקוקים לה, הנסיונות בה לא נגמרו עדיין”, דווקא זה עורר בה חשד לטובה. רק זה ולא שאר הדברים. לא לחיצת-ידו החמה ולא בקשתו להאמין בו. זה כבר באנאלי פה. וגם לא זה, שהביט כלפי הדלת לראות אם אין אחד מהם עומד ושומע. הכל ידוע. כל מיני ערמומיות אלה ידועים, ומה שהיה בו חדש, היא הדגשתו את “הנסיונות בה”. ושוב אחזה בידה המחולחלת של בתיה-מאריה ושוב אמרה: "רק לא להשתגע, בתי. הבטחת לי. ולא להתפלל חלילה. לא לחשוב ‘בו’. רק לא - - - הזקן ההוא - - - ".

לא גמרה את אימרתה, משום שברגע זה פרצה אל בתיה אותה היהודיה, שהלשינה עליה ועל אריך בגלל השוקולדה, התנפלה למרגלותיה בבכיה אחרונה והתחננה: “סלחי לי, סלחי לי! אני הולכת! – אני הולכת! –אני הולכת!” – את הקריאה האחרונה כבר זעקה תוך הסתחבותה ברגליה החוצה בידי סרדיוט, שרדף אחריה להכניסה אל שורת הנוסעים למישרפות.

ד“ר אלכסנדר אמן היה אדם חדש פה במחנה שורדורף. הוא בא הנה מאנגליה במגמה מדעית על פי רצונו של הדיפלומאט האנגלי הזקן סיר רבנטלו, שהיו לו פה קשרי-ידידות ותיקה עם שני עמודי התווך של המחנה: הפרופסור טראטיש יוזמו של “המכון העליון לחקר האדם” ועם הבארון פון-אוּהדקה, יוזמו של “המוזיון” ומנהלו מאז שנת 1935. ד”ר אמן היה בנו המאומץ של סיר רבנטלו, בביתו גדל וחונך מינקותו. מי היה ד"ר אמן, איש לא ידע מלבד סיר רבנטלו בעצמו. כלפני שלושים וחמש שנים ביקר הזוג רבנטלו בבית-היתומים, שעמד תחת חסותה של מיסיס ליזבט רבנטלו, שם הראו להם תינוק נחמד כבן שבועיים, שמצאוהו על מדרגות המוסד ובצומת כפו היתה קשורה בחוט-שני אדום פתקה ובה כתוב: “כשהתינוק יבא לידכם, אני כבר לא אהיה בחיים. נא לחנך את בני לרופא טוב. האֵם”.

אמר סיר רבנטלו: “את התינוק הזה שלחה לנו ההשגחה. זהו התינוק, ליזבט, שאת משתוקקת לו כל הזמן”. נטלו סיר רבנטלו לתינוק בזרועותיו ומסרו לאשתו. אך בינתיים נשק לו נשיקה אבוהית אמיתית. ושאמיתית היא נשיקה זו, רק הוא עצמו ידע: התינוק היה שלו, ילדה אותו נערה אומללה, יתומה גמורה, שידעה היטב, שעשתה מעשה לא-הוגן ללדת לאב רם-מעלה כזה, אך במקום לעמוד על זכויותיה, קיפחה את חייה. סיר רבנטלו נתן לה ברירה: או לעמוד על זכויותיה ולעשות שערוריה, שלא תביא לה כל תועלת, משום שישימוה בבית חולי-הרוח ותמות שם כעבור יומיים, והוא, סיר רבנטלו, ידאג לכך, שגם התינוק ילד אחריה – או שתמות מרצונה ותציל את הילד שלה והוא מבטיח לה, שיאמץ את הנולד לבן לו. שכן שנים על שנים משתוקק הוא לבן. והנערה חסרת-האונים בחרה בחיי פרי-בטנה.

מיסיס ליזבט לקחה את התינוק באהבה, אף כי הפריעה לה העובדה, שאינה יודעת, “איזה דם נוזל בעורקיו”. את האמונה “בדם אצילים” למדה מבעלה, שהאמין בזה יותר מבכל חינוך שבעולם. ולבקשתה פנה סיר רבנטלו לאנשי-מדע חשובים – מובן, רק למראית-עינה של אשתו – לעמוד על “תכונותיו הנפשיות של הילד, כלומר, של הדם”. הוא היה בטוח, שיימצא בעל מקצוע, שימצא תכונות נעלות בדמו של התינוק: את תכונותיו הנעלות של אביו – אך לא מצא איש-מדע המסכים לו בכלל, בעצם גישתה של תיאוריה זו אל הדם. ולבסוף בכל זאת מצא מומחה כזה, שלתמהונו של סיר רבנטלו מצא אותו מומחה, שדמו של הילד מראה סימנים של פושע ממדרגה גבוהה מאוד. ואותו פרופסור ביאר לו: “תכונתו זאת של הילד עתידה בין כה להופיע, ויכולה היא להופיע בהרבה צרורות. אגב”, אמר אותו פרופסור, “לא ברור לי, סיר, אם למשל יהיה גנב, הרי למי תייחסהו? לאנגלי? לצרפתי? ליהודי ? או לגרמני? משום שהלא כל הגזעים יש בהם תכונות פושעות במידה ידועה. על כל פנים, אם מי מהם נעשה לדיפלומאט – ואני משער, שרוצה אתה סיר, לחנכו ליורשך, לא כן? – הרי אין כל הבדל ביניהם: כל הדיפלומאטים הם פורצי-קופות גונבי-מיסמכים ושוכרי-רוצחים בקימעונות, או בסיטונות – במלחמה. מי כמוך סיר, יודע זאת, לא כן?”

וצחקו שניהם.

והפרופסור הוסיף: “ואם למשל יופיעו בו סימנים של סאדיזם בסטיאלי, הרי שוב לא השגת כלום. עשה ממנו מיניסטר למשפטים, ראשם של בלשים ושוטרים – ושוב יהיה טיפוס בינלאומי מובהק, כי הלא אין משטרה בעולם, שלא תנעץ מחטים תחת הציפורניים למשל, בשעת חקירת-חשאין”.

ושוב צחקו.

“אני לא את אלה אני מחפש בנער”, אמר סיר רבנטלו, "אלה לא מענייני הם. אלה מעניינו של המשטר - - "

“כל תכונות האדם עניינו של המשטר הן, סיר”, הפסיקו הפרופסור, “באשר הן תכונות משותפות לכל ניני הז’ונגל, ורק החינוך יכול וצריך לשלוט בהן. והחינוך הוא בידי המשטר, זאת אומרת: צריך שיהא בידי המשטר, הממשלה. לא כן?”

וסיר רבנטלו הודיע סוף-סוף לאשתו, שאחד הפרופסורים המומחים ביותר הבטיח לו, שדמו של הילד מראה סימנים של הגזע האנגלי. אם כן, אין פחד. כי הוא מקווה, שאנגלי זה הוא מרמי-המעלה דווקא, סימן לכך, שאם-הילד ביקשה לחנך את בנה לרופא. מגמה כזו מקננת רק בלבה של אשה, שביחסי-האהבה שלה אינה משפילה עצמה לאיזה כורה-פחם. –

סיר רבנטלו היה מאותו סוג אזרחים, שיסוד אופיים הוא הפטריוטיזם. הוא היה פאטריוט מובהק, היודע, שלמען המולדת עושים את הכל ואסור להירתע משום דבר. הוא ידע, שאותה סיסמה ידועה: “המטרה מקדשת את האמצעים” אינה לא פאטנט של הישועיים ולא קניינו הפרטי של מאקיאבלי, ולא רק הדיקטאטורים נוקטים בה. אלא מאז ישנה במלחמה בעולם, כל מטרה בעולם מקדשת את כל האמצעים שבעולם. אלא שלא כל מטרה היא הגונה, שכדאי להלחם בעדה על חשבון המוסר וההגינות עצמה. והוא, סיר רבנטלו יודע, שמטרתו שלו, תועלת המולדת הבריטית, היא ההגונה ביותר בעולם, ואם היא דורשת, צריך להקריב לה את כל ההומאניות שבעולם. ומי שאין לו הכשרון להתקשח לדרישות המוסריות הרכרכניות, אינו בא בחשבון. כן. הקשיחות, שהיא מידה מגונה בעיני העולם וגם בעיניו-הוא בעצם. אך כלום תועלת מולדתו אינה למורת-רוח העולם ? ומכיוון שמולדתו יקרה לו מכל, הרי ברור, שאין הוא יכול להתחשב עם העולם השונא את מולדתו.

וכך היה סיר רבנטלו מחנך את בנו לתורתו הפטריוטית, המצטמצמת בשני מושגים: קשיחות ותועלת המולדת. אך מובן מאליו, שבמקרה שהמולדת דורשת דווקא רכות ורחמים, הרי אין כל ספק, שצריך לוותר על הקשיחות. –

“ויתור על הקשיחות”, בניסוח זה של הדברים היתה ספונה דרך-תמורתו של סיר רבנטלו והתפתחותו מאיש מוסרי במובן המקובל, למדרגתו האחרונה. לא “ויתור על המוסר” כדבר יסודי שצריך גם לוותר עליו בשעת הצורך, אלא “ויתור על הקשיחות”, שהיא היא הדבר היסודי, שאפשר לוותר עליו בשעת הצורך.

אלא שעל תנאי זה, היוצא מן הכלל, הוויתור על הקשיחות, מצא פתאום את בנו המאומץ, ויליאם, חולק ומתנגד לו. זאת לו לנער בן הארבע-עשרה הפעם הראשונה, שהוא טוען כנגד אביו-מתנגדו:

“אין מקרה שכזה, שתועלת המולדת תדרוש רחמים!” טען הנער.

סיר רבנטלו צימם את גביניו, הביט רגע בנער, אחר כך נתפשרו עיניו בחיוך:

“טוב מאוד”, אמר בהסכמה מלאה. “ואם כך הוא הדבר, אם אין מקרה שכזה, הרי לא צריך. אדרבה!”

ועל זה הנער: “ומהו דינה של קשיחות לגבי בני-המולדת עצמם?”

סיר רבנטלו הביט בבנו בהנאה, אחר-כך אמר:

“חוק הקשיחות אינו סובל יוצא מן הכלל. אלא מה? אם כל בני-המולדת הם פטריוטים, הרי כולם קשיחים הם, ואז אין פחד, שמישהו מביניהם יסבול מקשיחותו של בן-מולדת אחר, לא כן?”

“לא כן”, התעקש הנער. “לעולם אין בני-המולדת שווים בכוחם ובמידת קשיחותם. וישנם כאלה, שאינם קשיחים בכלל”.

“אם כן, יסבלו הרכים והחלשים ואפילו מוטב שייעלמו ובמקומם יוקם דור של קשיחים כהלכה. ואתה, עליך להיזהר, שלא תהיה בין הרכים, כי אם בין הבריאים, הקשיחים והחזקים בני, לא כן?”

וכשהנער קם פתאום, הפשיל את שרווליו, אָמד עצמו כנגדו ונתן לו נוק-אאוט הגון בלסתו, וראשו של סיר רבנטלו נשמט אחורנית על כסאו – שוב לא התווכח אתו, אלא אמר לו: “אול ראיט, וילי! הייתי יכול להשיב לך נוק-אאוט. אלא ש… הנה, זהו המקרה, שתועלת המולדת דורשת ממני ויתור על הקשיחות ומצווה עלי את הרחמנות”.

“אלא שרחמנות זו אינה תועלת המולדת, אלא תועלת-שלך!” אמר הנער, “וכשאגדל, שוב תהיה זאת תועלתי שלי לתת נוק-אאוט כזה לבן-מולדת אחר, שלא יקום עוד. ואם הוא יתן לי נוק-אאוט שכזה, הרי זה שוב יהיה תועלתו שלו ולא של שנינו, וודאי לא של כל המולדת כולה”.

וכשסיר רבנטלו סיפר את הדבר לאשתו, אמרה מיסיס ליזבט: “האין זה סימן, שהנער הוא בנו של יהודי? הרי תמיד אתה אומר, שהיהודים מחוצפים הם!”

סיר רבנטלו התחלחל כאילו נשכו נחש. ברגע זה היה נותן שנה אחת מחייו, אילו יכול לקום ולמחות ולצעוק: “ויליאם הוא בני ודמי שלי!” אך מאין לו אפשרות זו, החליט שתי החלטות בלבו: א. שעליו לחזק ולהתמיד את חינוכו הפטריוטי בנער ; ב. שעליו להסכים סוף-סוף לדרישת הנער, הרוצה לבחור לעצמו שם משלו, “כי בין כה יודעים הכל, שהוא אינו בנו של סיר רבנטלו”. הנער בא בדרישה זו אחרי סכסוך חשוב, שהיה לו בבית-הספר עם חבריו, אחרי שאחד מהם, שוויליאם ניצח אותו בבוקס, הפטיר כנגדו: “אין פלא, שאתה חזק וגס יותר ממני! אילו באמת היית בנו של סיר רבנטלו, הייתי מסדר אותך בסיבוב הראשון!” וכשהנער סיפר זאת למאמצו, התהלך סיר רבנטלו כמי שאחזתו תזזית. “גוֹדד אֶם!”, צעק ורטן, ושוב רצה לצעוק, שוויליאם הוא דווקא בנו, בן דמו שלו, אך הנער אמר: “אני כבר בחרתי לי שם. שם יפה, מן התנך. מלה, שבה גומרים את התפלה. שמי יהיה אמן, ויליאם אמן”.

“אם כך, יהיה שמך אלכסנדר אמן”, אמר סיר רבנטלו, שהיו לו שני שמות “אלכסנדר ארתור”, ושלא רצה לוותר על דמו הנוזל בעורקי הנער.

וכך היה הנער אחר-כך לד“ר אלכסנדר אמן, שעוד עם גמרו את לימודיו היה לו כבר שם כמנתח מצויין, שעתידות גדולים צפויים לו. ובין התכונות שהיו מונים בו, היתה אחת מובהקת לרופא מנתח טוב: קשיחות, המתנכרת לסבלו של חולה, שאין לרפאו אלא בתרופה הגורמת יסורים. ואביו-מאמצו היתה לו קורת-רוח גדולה מבנו: זהו החינוך שלו! – אך משנודע לסיר רבנטלו גם צדו השני של המטבע – קימט את מצחו במורת-רוח: נודע לו, שהד”ר אמן נוהג חומרה יתירה לשמור על החולים שלו מכל שמץ של סבל עד ההכרח הקיצוני ביותר. הוא ממש נרתע מזה. זאת אומרת, שהוא כופר בעיקר העיקרים של סיר רבנטלו. האדם וסבלו חשובים לו. ועל זה החליט ועשה מעשה: שידל אותו ושלחו אל ידידו הגדול בגרמניה, הפרופיסור טראטיש, המכהן כמנהל ראשי למכון החשוב ביותר בשטח הרפואה: “המכון העליון לחקר האדם” שבמחנה שורדורף. וד"ר אמן, שכמו כל העולם לא ידע גם הוא על הנעשה בארץ זו בשנים האחרונות, נמשך אחרי המוסד הזה כרופא אמיתי וכאיש-מדע קנאי והיה שמח, שיש לו פרוטקציה כזו.

לא היה לד“ר אמן צורך בזמן רב, כדי לראות לאן הגיע הפעם. ומשעבר ממדורת-גיהינום אחת לשניה – מיד ניחת בו “כדבר אדני בצרפת-אש”: “יום-הדין!” ויחד עם זה: “ואני כעֵד-מלך!” – אמנם, כעבור, יומיים-שלשה הבריקה בו המחשבה: “לברוח מפה!” אך משראה מה שראה, חשב את הבריחה לבגידה בעצמו ובייעודו כרופא. ולפיכך החליט החלטה נחושה: לשחק את תפקידו באמנות מוחלטת, להיות כבייכול כאחד מהם, לגמרי, בלי כל קורטוב מקום לחשד בהתנגדות. – אמנם זה היה קל להחליט, אך משעמד בנסיון, פעם, פעמיים ושלש ועצביו חישבו להתפוקק, שוב החליט לברוח, ושוב נמלך בנפשו, ושוב היסס – עד שפרצה המלחמה ושוב לא היתה לו ברירה אלא לעמוד על משמרתו ולחכות ליום-הדין, שיבוא בקרוב. מן ההכרח שיבוא, הלא מאז בן-האדם הולך בקומה זקופה ועושה מעשי-תרבות, לא ראתה עין-אנוש סיוט כזה. – ככה התהלך הד”ר אמן בדו-פרצופיו במלאך במסווה-שטן במחנה שורדורף, ובינתים הזדקן בהרבה שנים, ראשו הלבין לגמרי, אך במידה זו גם הקשיח לבו לעצמו והסיסמא “יום-הדין” היתה לו לנסיוב-פלאות, שנסכה בו את הכוח העצום גם לחיות וגם לצבור, לאסוף ולהכין את כתב-האשמה, הגדול והאיום בכל כתבי-האשמה למיום היות בית-משפט עלי אדמות.

פרופסור טראטיש קיבל את הד"ר אמן הצעיר באהדה רבה כבנו-מאומצו של ידידו הוותיק סיר רבנטלו, מאז הלה היה קונסול בגרמניה. ידידות זו הלכה אחר-כך וחזקה ביניהם גם על יסוד אידיולוגי-מדעי, ושיסוד היסודות של אידיולוגיה חברתית-מדעית זו היתה תורת הקשיחות, שאם בשטח החברה מוצדקת היא יותר ויותר מיום ליום, הרי בשטח המדע הרפואי בחינת קודש-קדשים היא. שכן מהי מטרתו של המדע הרפואי, אם לא הכרת האדם על כל צפונותיו וכל תבכתו הגופנית והנפשית? ומשהכיר הפרופסור בסיר רבנטלו ידיד-נפש אינטימי מוחלט, הזמין אותו אל המכון העליון שלו. וסיר רבנטלו ידע להעריך את הידידות הזאת הערכה נאמנה. וביחוד היה סיר רבנטלו מאושר, כשידידו הציג לפניו את הבארון פון-אוהדקה האסתיטאי המפורסם והלה הזמינו אל המוזיון שלו, עלתה לפניו השאלה, במה יראה להם גם הוא אות ידיות נאמנה? – ומשראה את המוזיון ולבו עלה לו על גדותיו מרוב התפעלות – הבטיח להם לשלוח הנה את בנו (ברגע זה שכח לגמרי להוסיף, שרק אימץ אותו לבן), הלומד רפואה ושמנבאים לו עתידות. – וסיר רבנטלו הביא הביתה מתנות יקרות-ערך מן המוזיון, כמו סיכה עשויה עין-נחש מגולבנת, במסגרת שן-פיל צחה יקרת-המציאות, כר אמנותי לכסא-פסנתר, הכר עשו עור של דג, שאינו מצוי לאל בתהומותיו העמוקים ביותר של האוקינוס השקט וממולא הוא פלומות של גוזלי-נשרים רכים יומיים אחרי צאתם מן הביצה. וגם תמונה הביא פעם סיר רבנטלו, שהצבע הבולט בה, הקארמין, עשוי מדם צפור יחידה במינה, שאינה מצויה אלא באחד מאיי זרם-סנאקט-לורנץ, וגם שאר הצבעים הם פאטנט סודי גרמני-לאומי, שאינם נמצאים לא במוזיון זה בלבד. ומיסיס רבנטלו היתה גאה מאוד כל הזמן במתנות יקרות אלה. וכשוויליאם הצעיר היה שואלו על דבר ההישגים הרופאיים שבמכון, היה סיר רבנטלו מצטער מאוד, שאין באפשרותו להביא פעם גם היזג ממין זה במתנה. וכשסיר רבנטלו הביא את המתנות והתפאר בכיבוד זה, שהכניסוהו שם אל המוזיון, ששום בן-חוץ לארץ עדיין לא זכה לראותו, הוסיף לבנו: “יש לי תכנית לשלוח אותך למכון שם. צא וחשוב בני, מאז מצריים העתיקה, או סין, העתיקה עוד יותר, ועד היום הזה לא זכה רופא לנסיונות כבירים כאלה. – ואם תשתדל בני, תוכל להיות אפילו מנהל במכון עצמו! אני מבטיח לך. הם מעוניינים, שבן-אנגליה יהיה שם מנהל. האמן לי, בני”.

בכל אלה נזכר כעת הד"ר אמן ומוחו נתעכר בו. אילו ידע סיר רבנטלו, איזה נסיונות עושים פה! הוא היה הולך לאודיינציה אל המלך עצמו והיה מניע את הפארלאמנט הבריטי לעלות על גרמניה למלחמה. והיה זורק להם בחזרה את המתנות שלהם. – והוא נזכר אים מאמצו סיפר לו על תלאותיהם של רופאים גדולים, שלא נתנו להם גופות מתים לבדיקה וללימוד. על הרופא הרומאי גאלינוס, שאפילו את גופותיהם של הבזויים ביותר ברומא, הגלדיאטורים, לא נתנו לו לנתח כחפצו למטרת המדע. על ליאונארדו דא-וינצ’י, שהיה מסתכן וגונב מתים כדי ללמוד אנאטומיה. ועל פאראצלזוּס ועוד ועוד. כן נזכר באֶרנסט פון ובר, שיסד את האגודה הבין-לאומית להגנה על בעלי-החיים, שלא ישתמשו בהן לנסיונות מדעיים ובפלש והאידנהאין, שהגינו על המטרה המדעית. – והללו פה הלא מסוגלים אפילו לוויווסקציה בבני-אדם! - -

מהרהורי-אימה אלה, שבהם נרדם הלילה בקושי ושלא הרפו ממנו גם בשנתו, העירוהו בבוקר לנסיעה. המטוס כבר חיכה להם. ד“ר אמן עלה אל המטוס ולא שאל אפילו לאן הם נוסעים. אתמול אמר לו הפרופסור טראטיש, שיקח אותו לסיור, ומכיוון שלא אמר לו, מה טיבו של סיור זה, שוב לא שאלו. יחסו החם של הפרופסור אליו, יחסו האבהי, האמהי ממש, של איש-המדע הגדול הזה, עורר בו רגש של חממה, בה עליו להתפתח, לגדול, לשגשג ולהיות למישהו, שכדאי לו להיות נוצר עלי אדמות. כל שיחותיו הראשונות אתו, שאינן אלא הקדמה לעבודה המשותפת אתו, מבוא, פרוזדור להיכל-קדשה של מטרת-המטרות לאדם רופא, העידו ברמיזה, ואפילו במפורש, שהפרופסור מביט על המשטר החדש כעל מפלצת-פתאום, שתעבור כלעומת שבאה, והוא, הפרופסור, עומד במשטר הורס זה כאדם עליון, המבליג על שאט-נפשו ושנאתוֹ ורוצה להוציא לכל הפחות את התועלת האפשרית היחידה מהרס זה: את המתוק היחידי, שאפשר להפיק מעז מבחיל זה – לראות את האדם האומלל במצוקתו המכסימאלית, כדי לדעת אחר-כך ידיעה ברורה יותר, יסודית יותר וחנונה יותר, איך לרפאותו, לעזור לו, לטפחו לחיים, לבריאות, לקצת יותר אושר מאשר זכה לו עד הנה. – להפסיק את הגיהינום הזה, לצאת נגד הדראקון בין כה אי-אפשר לו לאדם, זה יעשה כל העולם התרבותי בכוח מאוחד; לכל הפחות יהא אדם אחד, שאינו בורח, אינו ממלט את נפשו-שלו, אלא משתמש בהזדמנות הכבירה, כדי להופיע אחר-כך ולהגיד לעולם, לעולמו-שלו המדעי הגואל: הנה, את זה הצלתי מתוך התופת! והד”ר אמן חושב, שזה יהיה כדאי, שכדאי בעד זה לנשוא את הבחילה הגדולה הזאת, לסבול את יסורי הסובלים פה, שבין כה אין לעזור להם, כדאי לסבול אתם יחד, ובלבד להשיג את המטרה בשביל אותו הסובל עצמו: האנושות המפרפרת פה ביסוריה בין שיני האדם-המפלצת, המשתוללת רגע היסטורי קצר ועוד מעט ותיצמת. ומשום כך לא שאל הד"ר אמן לעת-עתה ולא כלום. וגם הפרופסור עשה שלא ישאל לעת-עתה כל שאלות, כשם שהוא עצמו אינו שואל, אלא מביט, עושה, מסתכל ושוב עושה, סובל ומבליג ועובד. קשיחות זו, מובן, שרק יחידי-סגולה זוכים לה, רק גואלים אמיתיים, רק רופאים-נתחים ממדרגה עליונה. קשיחות, שיסודה רחמים גדולים - - - כן. ובחכמתו הצליח ומצליח להוליך שולל את המפלצת השליטה, ולהראות, כאילו משתתף הוא במעשי-החבלה שלה. – כמה טוב לו לשבת פה על ידו במטוס ולעוף אתו יחד - - -

קצבה המונוטוני של הנסיעה הרדימה את הד"ר אמן בשינה עמוקה. שינה בלי חלומות זוועה. ורק עם ירידתו של המטוס התעורר וביקש סליחה. הפרופסור ציחקק בחסוּתנות: “אין דבר, השינה לעולם אינה מזיקה. הרופא זקוק תמיד לחיסון נגד הרבה תלאות. רופא חסון – חצי רפואה”.

משירדו והלכו ברגל, ראה הד"ר אמן מרחוק גדר-תיל כבירת-מידות ובפנים השטח בניינים שונים וביניהם - - הבאמת אלה הם אותם הכבשנים?! - - דבריו של סיר רבנטלו עלו בו: “אתה יודע, כמה מכבד אני את כשרונותיהם של היהודים והצ’חים, שני עמים חרוצים ופיקחים לאין-דוגמה, אך שניהם מחוננים כמידה גדושה של מינכהוזניות. ואחת הפנטאזיות שלהם בימינו אלה – מובן, זה בא מתוך רגש אי-בטחון, המוצדק במידה מרובה – היא ‘אגדת המישרפות של הגרמנים בפולין’. אלה הם בוודאי קרמאטוריונים לחללי מגפות, שהנאורות שבאומות מקימות כדוגמתן בארצותיהן, כידוע”. –

והנה: הנה הן. – הוא מביט בפרופסור, הצועד והולך בשתיקה. וממרחק כשלש מאות מטרים רואה הוא שלט כביר-מידות, המאיר למרחוק.

קאם את אגרד.

בית-חרושת למנעולים וציפויים.

שטח-העבודה 55.000 מטר מ'.

טפשות! – טפח לו הד"ר אמן על מצחו, אגדת הכבשנים השפיעה גם עלי, עד שאחרת לא עלה על דעתי גם פה: כאילו אין בעולם כבשנים אחרים מאשר מישרפות אנשים חיים! – אך מיד היכו את עיניו שני שלטים אחרים.

האחד:

גירקה ובניו

בית-חרושת לסבון

והשניה:

שיראך ושות'

בית חרושת לעור עדין

ומיד אחר זה הופיע לפניו מחזה, שכל כוחותיו נמסו בו כרגע ועוד מעט וברכיו פקו. –

“קח, חביבי. לא חשדתי בך שתצטרך לכך. אך לייתר בטחון, אתה רואה, שלא שכחתי” – אמר הפרופסור בחיוך והושיט לו בקבוק לשתיה.

ד"ר אמן לכם לגימה גדולה. המשקה היה חריף, אך נעים. ומשפעפע בו הנוזל בכל אבריו, החליט פתאום החלטה איתנה ונמרצת: לא! אני לא אתעלף עוד! אסור לי לקלקל!

“תודה” אמר גם הוא בחיוך ופקח את עיניו וצעד. בהחלטה לעמוד בכל מה שיראה. שיהיה תלמיד טוב, רופא אמיתי וגבור אנושי. הסבון. ‘אגדת הסבון היהודי’. העור העדין. ‘אגדת הארנקים וגנוגנות למנורות’. –

כשנכנסו אל “שטח העבודה” היה תמה, שלא שמע קולות בני-אדם אלא של פקודות, וגם אלה היו שקטות למדי, קצובות, נמרצות, אך שקטות. וסרק-המחזה עבר לפני עיניו לאט-לאט, במנוחת-קפאון שבזוועה, בקצב מכאני. גל גדול של נעליים מכל המינים. נעליים פשוטות, נעלי-חורף, אנפילאות-נשים, נעלי-נשף, נעלי-ילדים. גל של תעודות, פספורטים עם צילומים של נשים צעירות מחייכות; צילום שלשה ראשי-נערות נשענים זה אל זה בבת-צחוק עליז; אם, וילד על זרועותיה. –

ד"ר אמן עיצם עיצום פאקירי את כל מהותו המרצית, איפק את מחזור-הדם שבו ושאל בפשטות: “ואיפה הם בעלי הפספורטים הללו?”

“זה עדיין לא בשבילך”, ציחקק הפרופסור בבת-חיוכו הרגילה. “לא הכינותי לך כל כך הרבה ליתה-אֶליקסיר. אך אם אתה רוצה דווקא, אשמח מאוד. אני יודע”, הדגיש, “שתהיה לי אסיר-תודה על כך”. –

וד“ר אמן החליט “לראות דווקא” את הכל. וראה. בביבר כביר-מדות עמדו אלפי שלדי-אדם חיים ולא זזו. רק העינים המביטות העידו בהם, שעדיין חיים הם. הביטו דרך הסוגר כביר-השטח. – אלה הם בעלי-הפספורטים ובעלי-הנעלים. ד”ר אמן תקע בהם את עיניו. לא היה קשה להכיר בהם, ששלדי-רעב הם, רעב של הרבה הרבה ימים. אך הפרופסור לא עמד אתו מלכת, וכך הלך גם הוא כשעיניו תקועות בהם גם אחורנית. ומשהפך את ראשו ללכת, שוב נסמרו עיניו במחזה חדש. שורה ארוכה של שלדים כאלה עומדת דום, מאחוריה בור צר וארוך כאורך השורה, ולפניה, במרחק כעשרים מטר חיילים מוכנים עם מכונות-יריה במרחק כעשרה מטר אחד מן השני, מחכים לפקודה. רק כשניגש הפרופסור אל המפקד, לחצו יד זה לזה והפרופיסור הציג לפניו את ידידו ועוזרו הד“ר אמן, הבין הד”ר אמן, שלהם חיכו פה, לפרופסור. כרגע העביר הד"ר את מבטו על השורה עד כמה ששטח-הראיה שלו הגיע, אך מיד שמע את קולו של הפרופיסור אומר לו: “הסתכל היטב. פה אפשר ללמוד הרבה, חביבי”.

ושניהם צעדו ועברו מתחילת השורה ועד יותר מאמצעיתה. ועל ידם המפקד במרחק-כבוד. רובם היו אמהות וילדיהן על זרועותיהן. על פי רוב ערומות לגמרי. אחדות מהן לבושות חם. יהודי אחד, גם כן ערום לגמרי, מילמל כל הזמן בקול רם, אך בלי כל תנועה. הגוף הרזה עמד כקפוא והפה מלמל. ומשעמד הד"ר אמן אל מול אותו יהודי ממלמל, שוב שמע את קולו של הפרופסור: "הוא ממלמל את התפלה היהודית, שהם מתפללים ומזמרים אותה בסדר של פסח, אתה יודע, הם עורכים את “הסדר” בשני הלילות הראשונים של חג-הפסח שלהם ומקללים את הגויים. “שפוך חמתך על הגויים –” והפרופסור מבאר לו את תרגום כל התפלה. ואת חצי הפסוק האחרון “ותשמידם מתחת שמי אדני!” אומר הפרופסור כמשחק על הבמה, בחירוק שיניים ובחרון. –

ברגע זה נזכר ד“ר אמן: וירגיליוס! המוליך את דאנטה בשאול-תחתית ומבאר לו. – והד”ר אמן תמה: איך זה? דאנטה ראה מה שראה ולא פרץ? מספר הוא את הדברים כמרצה על חוויה אידילית - - - ובחרוזים - - וירגיליוס עצמו?! –

הפרופסור עשה צעדים אחדים לאחור. טא-טא-טא-טא- - המכונות יורות, קוצרות כבחרמש, השלדים נופלים, היהודי ממלמל ופוסק. פתאום רואה הד"ר אמן אשה, על זרועה ילד ובעוד שהחרמש הולך וקרב אליה, היא מתקנת את הצניף החם שעל צוואר תינוקה, עוטפתו שלא יצטנן.

ונופלת יחד עם תינוקה? –

כפתק מן השמים בא לו לד"ר אמן מחזה פעוט זה. זה מעניין! רגע אחד לפני מותה הבטוח ומותו של התינוק, רגע אחד - - היא - - - זה מעניין! – ושלא מדעת אומר הוא אל הפרופסור וגם נוגע בו בצדו כנגד הנימוס: “אדוני הפרופסור ראה?!” –

ועוד לא גמר את קריאתו, הרגיש כעין מהלומה במוחו: הנה, גם אני! – המהלומה השאירה אחריה כאב ראש. – אך הפרופסור כאילו לא הופתע כלל לדחיפה הבלתי-מנומסת של הרופא הצעיר.

“תרשום לך” אמר בנעימתו של אדם, שמגרש זבוב טורד – ורק כעת ראה הד"ר אמן, שהפרופסור יושב. כנראה שכסא זה היה מוכן לו מקודם. הוא יושב ועיניו תקועות במחזה. עיניו בולטות מאוד. ממש באזדובית. ומשפסקו היריות וקמה דממה, עדיין ישב והביט והביט. אחר כך נעצמו עיניו. – וכל החיילים יחד עם המפקד לא נעו, עמדו דום וחיכו. – מה הם מחכים? שהנשמות תצאנה? וּמחכה גם הוא. –

וכעבור רגעים ארוכים קם הפרופסור ואמר: “תודה רבה”.

המפקד הצדיע, אחר כך רמז לחיילים, שניגשו אל הקבר הארוך, שהרבה מן החללים נשארו על שפתו ולא נפלו פנימה, בעטו בכל אחד ואחד לראות אם איננו חי, וגם בבור בדקו בחטיפה, ומשמצאו אחדים מהם חיים עדיין, פקדו עליהם לעבור לצדו השני של הקבר הארוך. בינתים הובאו עוד שלדים חיים, הועמדו גם הם עם הנשארים בחים, הרימו כל אחד מעדר והתחילו מכסים את הבור באדמת-חולייתו.

ד"ר אמן הרגיש לתמהונו, שכעת יוכל כבר לדבר ולשאול בלי אותה התאמצות ואיפוק פנימי. ושאל: “ולמה הקבר, כשיש מישרפות?”

“זוהי מסה מיוחדת”, ענה הפרופסור, “כפי שבעצמך ראית, באותה יהודיה עם הצניף”.

ד"ר אמן הביט בו משתומם: הגם הוא ראה את הפרט הזה?! – כנראה, שכל פרט אינו נעלם מעיניו. –

בינתיים נכנסו אל המשרד. שם קיבל אותם המפקד הראשי וגם רופאים צעירים אחדים לבושי שרד-רופאים. ובתוך ההתייצבות הכללית היתה גם אשה צעירה, רופאה גם היא. ידו של הד"ר אמן נתרעדה קצת בלחצה לו את ידו בלבביות מיוחדת ואומרת לו: “אני מכירה אותך דוקטור - - -”

את יתר דבריה לא שמע. מילא גברים. – אך אשה? – וצעירה. – ובריאה. –

כולם שתו. שתה גם הוא. אך עיניו היו תקועות ברופאה הצעירה, שהחיוך לא פסק מפני הנוהרים.

וגם אל המטוס הלך מהורהר בה, ואתה יחד באותה אשה צעירה שתיקנה את הצניף בצוואר תינוקה. – ורק כשהמטוס התחיל להתרומם ולעינו שוב הופיע השלט הכביר שבשער, ראה הד"ר אמן כאילו כתוב שם באותיות אדומות כבירות:

LASCIATE OGNI SPERANZA VOI CH’ENTRATE!

אך את זה ראה כבר בחלומו בטרטור המטוס, שהיה בעצם טרטור מכונות-היריה.

ה. “אך את גופו שמור”    🔗

“המכון העליון לחקר האדם” מיסודו של הפרופסור טראטיש היה מבודד לגמרי משאר בנייני המחנה בשורדורף. הוא היה מוקף חומה גבוהה מסורגת כולה תילי-חשמל ומשמר מעולה נתון עליו. איש מבין אלפי השומרים לא ידע על הנעשה שם בפנים וגם מבין אנשי-השירות שבמחנה לא היו אלא יחידי סגולה, שזכו להיות שם. רובם של אלה היו רופאים ואנשי-מדע אחרים, ולא עוד, אלא גם אמנים מכל הסוגים. הדבר היחידי שהיה מסתנן מבין חומות-האבן הבצורות החוצה, היה קול מוזיקה, תזמורת ומקהלה, אך גם אלה רק למקוטעין ובצורה נעווה ומוזרה מאוד. את הצורה הנעווה והמוזרה הסבירו בזה, שהרמקול שם, המעביר את הקונצרטים לכל פינות המכון הגדול, מקולקל, או מופרע איך-שהוא בידי הכוח החשמלי הרב מסביב לחומה, וזה מקלקל את הקולות ומסלפם, והיו גם כאלה מבין המעונים במחנה, שהאמינו, שיסוריהם-הם קלקלו להם את חושיהם הבריאים ושוב אין הם יכולים לקלוט קולות כמות-שהם. אך כולם כאחד ידעו, שהמכון הוא “גן-עדן בתוך הגיהנום של המחנה”, וגן-עדן זה מוגן בידי אדם לא רגיל, שכנראה יש לו השפעה כבירה “שם למעלה”, אצל הרשות העליונה בעיר הבירה. אחרת אין לתאר את הדבר. אדם זה הוא הבארון פון-אוּהדקה, מנהל “המוזיון הלבן” שבמכון שם פנימה. גם על המוזיון לא ידע איש ברורות, חוץ ממה שהסתנן משם במקרה, שיש בו ארבע מחלקות: א. יצירות אמנותיות לסוגיהן, בציור, פיסול ומלאכת-יד; ב. ספריה יקרת-מציאוּת; ג. לאבוראטוריון; ד. מכון למוזיקה, בו נערכים קונצרטים לנגינה וזמרה. דבר הלאבוראטוריון עורר כעין תמיהה, אך אחד מומחה מבין האסירים במחנה מצא את הביאור לכך: במוזיון יש אוסף של כתבי-יד ומיסמכי מדע ואמנות עתיקים, וזה טעון מעבדה חימית, וגם התמונות העתיקות דורשות מומחיות חימית כדי לתקן פה ושם איזה סדק בצבעים וכדומה. –

אל המוזיון היה המנהל הרם עצמו בורר לו מפעם לפעם אנשים בעלי כשרון מבין האסירים ואלה היו חיים בחסותו חיי גן-עדן. כשהבארון היה מופיע בצריפי האסירים, בעינו מונוקל, בימינו מקל מעשה-אמנות עדינה ובשמאלו היה מוליך את כלבו הגדול, דוברמאן-פינצ’ר נהדר, והיה בוחר לו את בעלי הכשרון בשטחי האמנות וגם במדעי החימיה והפיזיקה, היה גל של קנאה איומה עובר במחנה, שכן כל פעם היה מביא אתו את אחד הילדים שבחר בהם לפני זמן רב, והילדים היו לבושים הדורות ופניהם נוהרים מטיפול טוב. הוריהם של ילדים אלה היו מאושרים, ולא פעם קרה, שהבארון נתן להם להיפרד, כשאבא או אמא, או שניהם הובלו משם על מנת לא לשוב.

שתי רשויות היו אלה – המחנה והמוזיון, ואיש לא תמה עוד על הגזירה שבדבר. לבארון מותר להציל את מי שהוא רוצה והוא מציל רק אנשים בעלי כשרון אמנותי. אך משרבו האמהות, שהתחננו לפניו לקחת את ילדיהן, התרגז הבארון ומאז מופיע הוא עם כלבו, אך לסרדיוטים אינו נותן להתערב בדבר. ומאז מקרה אחד מעציב, אין איש מעז לגשת אליו: אחת האמהות, שבחר בילדה שלה למוזיון, ניגשה אליו לנשק לו יד, ועל זה קפץ עליה הכלב וקרע אותה לגזרים. הבארון התקצף מאוד וצעק: “אמרתי לכם, שהכלב הוא מסוכן! טפשה שכזו!” – והכלב ביתר את האשה ונגס מבשרה מזה-רעב. והבארון חזר ורטן: “טפשה שכזו! טפשה שכזו!” ולבסוף משך אחת ברצועת הכלב בכעס והלך אתו כשהוא רוטן והולך: “טפשה שכזו!” ואל הכלב: “תמיד אתה רעב, זולל וסובא-דם כמוך!” –

אך גם על אחדים מבין המאושרים שבמוזיון עברה לא פעם יד-הגורל. מפעם לפעם היו מוציאים משם אנשי-מדע ואמנים, יחידים, כשהם מוכי-טירוף, צועקים, משתוללים, או מחייכים בשגעון שקט, הוליכו אותם אל מקום הגרדום ושם היו האומללים תולים את עצמם בידיהם. זה הוברר פעם במקרה, שהבארון הופיע בלוויית אורח זר מאנשי הדיפלומטיה מחוץ-לארץ וביאר לו באזני האסירים, שהפרופסור טראטיש כמומחה למחלות-רוח, די לו להתבונן רגע באדם כדי להבחין בו את הנטיה שלו לנברוזות, ולרפאם בטיפול מיוחד. אלא שלא את כולם אפשר להציל ולכן מוכרחים לבסוף לגאול אותם מסבלם על ידי מיתה. וגם ברגע האחרון מנסה הוא להצילם בנסיונו שלו המיוחד: אם המיסכן יתנגד לשים קץ לחייו בידי-עצמו, אות לטובה היא לו, מחזירים אותו לקליניקה. – אלא שלדאבון-לב לא היה עדיין מקרה שכזה.

משחזר ד“ר אמן עם הפרופסור במטוס, שמע שהודיעו לו לפרופסור, ש”הרבי" הובא הנה והוא נמצא במכון. הפרופסור הודה לו למודיע ושפשף את ידיו בהנאה עליונה. סוף-סוף. ועל שאלתו האילמת של הד“ר אמן, שלא ידע אפילו מה זה “רבי”, ביאר לו הפרופסור: “איש-הרוח העליון ליהודים. זה שקוראים לו ‘רבי-המופתים’, ‘ואונדר ראבי אונד קאבאליסט’ (בעל-קבלה)”. אלא שלדאבונו הרב אין הד”ר אמן יכול לראותו. עדיין לא הגיעה שעתו להיכנס אל המכון. – אך הוא מקווה, שבקרב בוא יבוא גם זה. העיקר, שישתדל להיות רופא טוב, כמו שאביו סיר רבנטלו אמר לו זאת.

הפרופסור נכנס אל המכון וד"ר אמן עמד ושקע בהרהורים תוך כדי לכתו לדירתו. סיקר בנטלו. – הוא דיבר על היהודים והצ’חים, המחוננים בתכונה להגזים ולשקר. “אגדת הכבשנים”. הוא מוכרח לכתוב מכתב לסיר רבנטלו, שהוא במו עיניו ראה את “אגדת הכבשנים”. מילא הפרופסור הוא איש-מדע, והוא כנראה נתפס לאידיאל של חקר האדם עד כדי מאניה. ועל “מאניאק” אין מקשים. אך סיר רבנטלו! “קשיחות לטובת המולדת” – אך איזו טובה תצמח למולדת מקשיחות איומה זו? –

כשנכנס, מצא מכתב מאת סיר רבנטלו. ומה שראה מיד: אין סימן של צנזורה על המכתב. זה מובן: סיר רבנטלו אינו נתון לצנזורה פע. " - - - אנו שמחים מאוד, שהתקדמת שם ועובד בתמדה, בני. זה נודע לנו מפי בתו של המנהל הראשי לפירמה “קאם את אֶגרד” שביקרה בארצנו. היא עובדת כרופאה באחד המוסדות שם ושמעה על אודותך וגם רצתה לבקר אצלך, אך לא הספיקה בגלל שליחותה המיוחדת, שהוטלה עליה פה במולדתנו, ולכן נסעה לפני שביקרת במוסד שבה היא עובדת, אך היא ידעה, שאתה מתכונן לבקר אצלם. היא גם הביאה לנו, כלומר: לאמך, מתנה יקרה מאת הפירמה “שיראך ושותפיו”, ארנק-נשים נהדר עשוי עור בן-פקועה של כלב-ים, שהובא ממיצר-בהרינג, ומקושט שיני-קופים קטנות. אני מקווה, שמאז כבר ביקרת עם הפרופסור באותו מוסד ולמדת דבר-מה. אגב, שם עובדת גם אחותה הצעירה, בחורה יפיפיה, רופאה, שוודאי התוודעת אליה והסתכלת בה ארוכות. ממנה תוכל ללמוד את תורת הקשיחות. אשה כזו, אילו השתדלת - - היא אידיאל ממש כאשת רופא. ואשמח מאוד, לשמוע, שכבר נכנסת אל המכון העליון. אל תשכח, שאני רוצה שתהיה פעם מנהל המוסד – אני אומר לך שוב, הם מעוניינים שבן-ארצנו יהיה שם מנהל - - -"

ד"ר אמן לא עצר כוח לגמור את המכתב. אם כן, סיר רבנטלו יודע?

כשנכנס הפרופסור לדירתו המיוחדת של ר' נחומקה, שהקצו לו ולחסידיו, קם ר' נוחמקה, אך האורח הרם ממש מחה כנגדו: “אך מה, רבי, נא לשבת. מי אני שהרבי יקום מפני?” אחר כך ישב גם הוא. לר' נחומקה הודיעו קודם לכך על בואו של הפרופסור טראיטש, ובלבו המועק הבליח לרגע זיק של תקוה: פרופסור, רופא, איש גדול. “גוי תלמיד-חכם גדול מכוהן-גדול עם-הארץ”. עדיין היה מהבהב בר' נחומקה זיק כזה גם אחרי מאידאנק. זאת לו הפעם הראשונה, שהמושג העברי “תלמיד-חכם”, שאין לתרגמו לשום שפה אחרת מחמת טעמו המקורי, המיוחד למלומד יהודי בתורה היהודית, הורחב במחשבתו גם למלומד לא-יהודי ולא בתורה היהודית. ומובן, שתיכף הבין בעצמו, שהמצב גרם לכך: זהו אותו הקש, שהוא נאחז בו – זיק התקוה באימת הזוועה שעברה עליו שם במחנה-התופת. ומיד מצא גם הצדקה לכך: הלא גם באותה מימרה עצמה נאמר מושג זה בפירוש על גוי, אמנם לא מלומד בתורה היהודית, אך אין איסור להרחבתו על החכמה והמדע בכלל. ור' נחומקה הרגיש מני-ובי, שגם קוּלא זו אינה אלא תחנון-רש, שבח לכל-יכול; הלא אתה תלמיד-חכם! אך שוב אמרו חכמינו ז"ל: “אין אדם נתפס בשעת צערו”. ומי-ובי גם הרהור תשובה: שמא באמת חוטאים אנו לגדולי-עולם במדע שלהם המביא ברכה גדולה לעולם בחכמת הרפואה וכדומה וכדומה ואין אנו מכבדים אותם בכינוי-כבוד זה? –

כל ההרהור הזה עלה לפני ר' נחומקה עוד קודם לכן, כשאחד סרדיוט גבוה אמר לו, שפה ייפגש “בפרופסור טראטיש, גדול הרופאים ואנשי-המדע בעולם, שאפלו רבי כמותו יוכל ללמוד ממנו, ופה יהיה תחת חסותו”. וכשר' נחומקה ראה את הכבוד שהלה חולק לו – נפשר בו לבו המועק וכילד מעונה בידי אכזרים, כמעט שדמעותיו פרצו מעיניו לפני האדם הגדול, שסוף-כל-סוף אפשר להתאונן לפניו. ובהתאפקות גדולה, בחיפוש המלים המעות, התמציתיות הקצרות, שבהן יתרכז ויתעצם כל הסבל הגדול, הביט ורטט רטט של תקוה וגאולה.

הפרופיסור התיישב, הדליק סיגארה והציע גם לר' נחומקה – שרק עצם את עיניו והרטיט ראשו לשלילה – אחר-כך נשף את העשן והביט בקבוצת החסידים, שעמדו מאחורי רבם והביטו בשתיקה. היתה דממה רגעים ארוכים. ור' נחומקה עדיין רוטט כולו וחותר אחרי המלה הגדולה, שתהא ראויה ליסורים הנוראים. ובמדה שחתר פנימה והתעצם כולו, כמעט שפרץ פתאום בצעקה: “רבי!” לולא פתח הפרופסור ואמר:

“נה, אני רואה, שכולם בריאים כבר תהלה לאל, ובכן, איך אתם מרגישים עצמכם חסידים בלי יצר-הרע, בלי המנוול?” והוסיף: “האם כולכם בעלי-נשים? או יש ביניכם גם פרושים?” וכשאיש מהם לא ענה, אמר: “גיתה, המשורר הגדול שלנו אמר לעת זקנתו, אחרי ש”הנשי הנצחי" לא משך אותו עוד: ‘נה’ אמר, ‘תהלה לאל, שנפטרתי סוף-סוף מן הצרה הזאת!’ אם כן, אתם נפטרתם ממנה במוקדם יותר", אמר כמעט בחיוך, “אין רע בלי טוב”.

כל עולמו של ר' נחומקה נהפך עליו. הלא אדם זה יודע מה עשו לחסידיו. – אם כן - - אך לא, לבו לא נתנו לאבד את הכל. שהוא יודע, עדיין אין פירושו של דבר, שהוא גם מסכים לכך. ואפילו לא שידע לפני המעשה. והא ראיה, הוא מכנה את המעשה בשם “רע”. ועכשו שוב חיפש ר' נחומקה מלה אחרת לקולו הראשון, לתלונתו הראשונה, הגדולה, המזעזעת באזני האדם, איש-המדע, נזר האנושות, איש-הרוח – אך במקום המלה היקרה “רבי!” עמדה עכשו מלה אחרת גם כן יקרה, גם כן עטרה לראשו של אדם שזכה לעמוד במחיצתו של הקב"ה: ‘פרופסור!’ ושוב התעצם ר' נחומקה, הידק את נפשו בכל שארית כוחותיו המחולשים, הזדקף בישיבתו ואמר: “פרופסור! העינויים? היסורים? מילא המיתה. אך היסורים למה? למה? למה?!” ועיניו נתמלאו דמעות.

הפרופסור ישב ושתק. נשם ונשף את עשן הסיגארה, הביט בר' נחומקה ואחר-כך בחסידים ולבסוף אמר: “ולאלהים פנה הרבי בשאלה זו?”

ר' נחומקה הרגיש כעין רווחה. הוא מזכיר את אלהים. פילוסוף. ושאלתו הלא שאלה היא. השאלה העתיקה. אותה השאלה.

“לאו כל אדם זוכה לתשובתו של כבייכול”, ענה.

“אם כן, צריך להכריחו פעם, שיענה סוף-סוף”, אמר הפרופסור בפשטות. “ומי אם לא הרבי? אם לא אחד מבניו של העם הסובל יותר מכל עם אחר בעולם? לא כן? ומי אני כי אענה במקומו? התחת אלהי-ישראל אני?”

ר' נחומקה הרגיש כעין מבוכה, אך פתאום קפץ את אגרופו שעל השולחן: “בלי פילוסופיה פרופסור, אני אינני שואל, למה גזר אלהים עלינו את היסורים. אני שואל את הפרופסור, את האיש המורם מעמו, למה אתם מענים אותנו? רוצים להשמידנו? טוב. אך היסורים, היסורים למה?!”

הפרופסור ענה בלי להרהר רגע: “ראשית כל: לא אני. ושנית: שאל את האש, למה היא מחרכת קודם ואחר-כך ממיתה, שאל את הסרטן, למה הוא מענה את האדם שנים על שנים לפני שיוציא את נשמתו, שאל איתני-הטבע בכלל, למה הם גורמים יסורים לבני-אדם?”

“אלה הם שליחיו המתים של אלהים, העושים את רצונו שלא מדעת. אך אתם בני-אדם, ילודי-אשה אמונו, העושים מדעת מה שעושים. הללו אינם נהנים ממעשיהם, ואתם מתענגים ביסורינו!” אמר רק נחומקה, וכרגע שאל את עצמו: ‘מאין לך זאת, נחומקה? אולי גם האש האוכלת נהנית? והחידקים הלא ודאי שנהנים’. – אך כדי שהפרופסור לא יטען לו זאת, הוסיף בתוקף: “אני שואל אותך פרופסור, מה אתה עושה פה?!”

על פניו של פרופסור טראיטש הופיע חיוך: “ראשית כל, שוב: לא אני, אלא הם שליחיו של אלהים, ושנית: גם אני אינני פה אלא בשליחות: בשליחותו של המדע, המוציא ‘מתוק ממר’ זה כדברי שמשון שבכתבי-הקודש. בשבילי אין זו אלא הזדמנות, אפשרות גדולה ללמוד, לחקור, להעמיק דעה בחקר-האדם. אפשרות כזו לא כל יום זוכה לה איש-המדע. אך אני מקווה, שבגופך-שלך רבי, לא נגעו. עשיתי את כל מה שביכלתי, שלך לא יאונה כל רע חלילה. גם מטבח כשר נסדר לכם לפי הריטוס שלכם. וכפי חפצכם, תבחרו לכם שנים-שלשה אנשים משלכם, נגיד גם אשה שתבשל לכם, ובעצמכם תשמרו על הכשרות. וגם מכשירי תפלה החסרים לכם תקבלו, יש לנו פה. בסדר?”

ר' נחומקה שוב התעצם בכל מהותו להגיד דבר-מה. את זאת הרגיש כבר, שלא כדאי לענות לו. פה כל טענה נידפת באוויר הטמא. אך משראה שהפרופסור קם ללכת, קם גם הוא ואמר: “יש לי בקשה אחת קטנה אדון פרופסור, בקשה קלה מאוד, הקלה ביותר פה…”

“בבקשה!” אמר הפרופסור בחביבות רבה.

“אם אתה מאמין באמת באלהים, קח את נפשי!”

“אני?!” ענה הפרופסור בלי כל שהייה, “מה אני, תליין? ושנית: איך זה אדם קדוש כמוך מתיאש? כפי שידוע לי, אין זה ממידותיך, רבי. לא כן? איך כתוב? “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל יתייאש מן הרחמים”. סבא שלי היה אחד מגדולי התלמודיסטים בעולם, שגם היהודים היו מכבדים אותו מאוד. הוא תרם תרומה גדולה למדע היהודי. וכך לקקתי גם אני בקצה המטה מדבשכם. אם כן רבי, להתראות. הכל יסודר כפי שאמרתי. אגב, כן, יש לנו פה שוחט ירא-שמים וגם קצב יהודי, שתוכלו לסמוך עליו. והעיקר כמעט ששכחתי: יש לכם פה חופש-תנועה גמור, בלי כל עיכוב, איש לא יטריד אותך רבי וגם לא את חסידיך, אך בתנאי, שתשמור על נפשך ועל נפש חסידיך. אני אחראי לחייכם בחיי! והן לא תמיטו עלי רעה. וחוץ מזה, אם יקרה לכם דבר-מה, כלומר, אם מי מכם יקפח את נפשו בידיו, המפקד הראשי יתנקם נקמה נוראה בנשים וילדים, כך אמר. יש לו כנראה פקודה כזו מלמעלה. ובכן. להתראות!”

הפרופסור הלך, ועוד לא הספיק ר' נחומקה להתמצא בכל העניין, הביא סרדיוט שני יהודים: את השוחט ואת הקצב, והלך לו. השוחט, יהודי קטן ומזורז, סיפר, שהוא מחסידיו של הרבי מבלז וזה עשרים שנה שהוא עוסק בשחיטה. והקצב יהודי גבוה ורזה, אך בעל-עצמות, שמיד היה נראה בו, שהיה פעם גם בעל-גוף, אך היסורים קלפו מעליו את בשרו. הוא צחק: “אני שמח מאוד להיות הקצב של הרבי שיחיה. קיבלתי פקודה לספק לרבי ולחסידיו בשר טוב” ושוב צחק צחוק מוזר.

אחר כך הביאו אשה באה בימים, שהשוחט, ר' סנדר שמו, העיד עליה, שבת-טובים היא, השומרת על הכשרות כעל בבת-עין גם פה ואינה אוכלת אלא ירקות, כשיש לה.

“עכשו תאכלי גם את!” אמר לה הקצב בצחוקו המוזר. “בזכותו של הרבי נחטוף גם אנו לגימה טובה!” אמר וצחק בקול רם.

האשה פרצה בבכיה. “למה לאכול? למה לאכול, רבי? אשה אחת פרצה ברעבונה אל המפקד וביקשה פרוסת לחם, נתנו לה… נתנו לה… מבשר הילד שלה נתנו לה ותוך כדי… תוך כדי אכילתה גילו לה… יצאה מדעתה, פרצה במגערת וירו בה. – רבי! רבי! מה יהא עלינו ?!” נפלה לרגלי ר' נחומקה והתייפחה.

ר' נחומקה עמד תוהה ועיניו תקועות באוויר.

כשהתעורר מתדהמתו, כבר עמד יחידי. איש לא היה אתו בחדר. זאת לו הפעם הראשונה בחייו, שלא היתה לו מלת-נחמה לנפש אומללה. כמדומה היה לו, שהפרופסור אמר לו: “ומאין אתה יודע, שאלהים אינו נהנה מיסוריכם?” ריקא שכמותו! “אני מקוה, שבגופך שלך לא נגעו”, אמר. מה זה גופי-שלי? מי זה גופי-שלי? הוי, אילו היה מישהו סורק את גופי במסרקות ברזל! אילו היו לכל הפחות מסרסים גם אותי! –

ולא ידע ר' נחומקה, שלא בגופו חשקו, כי אם בנפשו. “הנו בידיך, אך את נפשו שמור”, עלה לו לר' נחומקה פסוקו של שטן-איוב. ולא ידע עדיין ר' נחומקה, שדווקא את נפשו רוצים פה לשלל. ר' נחומקה ראה את איוב, ואת עצמו לא ראה עדיין.

ו. HOMO SAPIENS    🔗

“אם אינני טועה, הרי קיבלנו עכשו את החומר המענין ביותר, שפסיכיאטר יכול לזכות לו”, אמר הפרפסור טראיטש לד"ר אמן תוך כדי טיול לאורך המחנה.

ד“ר אמן לא שיער לו אף השערה כלשהי, שטיול זה הוא “בחינת-הבגרות” שלו, בה עומד הוא למיבחן כרופא צעיר, אם ראוי לעלות במדרגה אחת, המוליכה אל קודש-הקדשים ומשם אל הכהונה הגדולה. המחנה הכביר היה קלידוסקופ עצום, שעם כל פסיעות אחדות הופיעה לעיני אדם ראווה אחרת, ושאחרי שתים-שלוש ראוות כאלה נוכח הרואה לדעת, כמה עניה, מצומצמת וחסרת-כשרון היא הפנטאזיה האנושית הטהורה, הפיוטית לעומת כוח-דמיונו של השטן:,כמה קצר-כנפים הוא דאנטה כנגד המציאות בנסותו לתאר את הגיהינום' – עלה שוב לפני ד”ר אמן, שעכשו שוב לא ידע למיין את המחזה על פי המשורר האלהי האיטלקי: איה מהם הוא “האינפרנו” ואיזהו “הפורגאטוֹריוֹ”. אך דבר אחד היה ברור לפניו: “פאראדיזו” אין אחרי אלה פה בשום מקום. וכשהפרופסור הוליך אותו ממקום למקום כמו בדרך-אגב, דרך שיחה בטיול ודבריו מתגלגלים במנוחה ונחת, שוב קבע הד"ר אמן: ויריליוס, הפיטן הרומאי הנעלה, המראה לחברו הצעיר את יסורי האדם, ופניו אינם מתעוותים אף לרגע וקולו אינו רועד. להיפך: מגלגל הוא מהם חרוזים נהדרים, ניבי-חן מוזיקאליים לתפארת המליצה הנשגבה. והקלידוסקופ מסתובב, ווירגיליוס-הפרופסור מדבר:

“אם אינני טועה, הרי קבלתי את החומר המעניין ביותר, שפסיכיאטר יכול לזכות בו פעם: ‘רבי’ זה שווה לי יותר מכל החומר שבכל המחנות גם יחד. זוהי דמות מושלמת, שאינני יודע אם יש שתיים כאלה בעולם. אוּניקוּם. הוא אינו מאותם הרביים, המקבלים מתנות-כסף מאת חסידיהם ולא-חסידיהם, ואם נותנים לו, מחלק הוא את מה שקיבל ואינו נהנה מן החיים אלא כדי קיום עלוב. ויחד עם זה אין הוא נזיר כלל. להיפך גמור: חדוות החיים היא אצלו יסוד-היסודות להלכה ולמעשה. הכל בעולם מופיע אצלו בדמות החדווה. כל צרה שהיא וכל סבל שהוא. והכל אצלו במאה אחוזים. אדם שאינו יודע שום דרך-אגב ושום לחצאין. תכלית השלמות, בלי כל פגם. מה שהוא יודע ומאמין – והאמונה אצלו בחינת ידיעה ברורה – אינו סובל פגיעה של פקפוק כמימרא. ועיקר העיקרים: מאמין הוא באלהים אמונת בן באביו, שכולו טוב ורחמים ליצוריו. ואלהיו משמש לו סמל במידותיו אלה. דמות מושלמת כזו היא אידיאל לרופא חוקר הנפש, כשם שאידיאל הוא לביולוג למצוא גוף בריא במאה אחוזים ולנסות בו את צעדיה הראשונים של ההתחלוּת, את סימני מחלות-בראשית. וכשם שאידיאל הוא לקרימינולוג-פסיכיאטר למצוא נפש פושעת מושלמת, שאין בה קורטוב ממוסר-הכליות…”

“האם ישנו כזו?” שאל הד"ר אמן, שאטם את כל חושיו מפני הקולות שבאו מפינה אחת שבמחנה.

“אם אין, הרי היום כבר ידוע לנו, שאפשר שתהיינה כאלה. הסיסמא הידועה, השופעת מלמעלה: ‘אני ארפא מכם את המחלה הממארת ששמה מוסר-כליות!’ מחוללת כבר היום נפלאות ממש בשטח זה. אין אדם נולד במצפון. המצפון מוכנס אל תוכו בחינוך דורות. הרבה אקסיומות ומימרות גאוניות הולכות ופושטות עכשיו את הרגל. התפלאותו והתפעלותו של קאנט שלנו על חוקי-המוסר החיים בתוך האדם, התפעלות ילדותית קצרת-ראות היא. מדמה הוא אותם אל חוקי שמים וארץ, המפליאים ביציבותם ונצחיותם. איזו טעות ילדותית: איש לא חינך את החומר הכבד והקל שיימשכו זה לזה, או את קרן-האור שתנצח במהירות את כל יתר הגופים הרצים בעולם. הלא כל המוסר לא בא אלא כמוֹדוּס ויבאָנדי לבן-אדם הרוצה לחיות במנוחה בחברה שקטה ולא להיפגע לרעה. אך למה לי לחזור בזה על דברי ניטצשה, הידועים לך בודאי כמוני? – כן, ומכיון שכבר יש לנו טיפוס מושלם זה של האדם הטהור מכל מצפון, הרי חיפשתי לי דמות אנטיפודים מוחלטת. ומצאתי: הרבי הזה. האין זה יעוד עליון ועונג מיוחד לאיש-המדע, לנסות ולהפוך אדם שכזה להפך ממה שהנהו?”

“מפיסטו?” פלט הד"ר אמן בעינים עצומות שלא לראות מה שראה ממרחק כחמישים צעד.

“מפיסטו? מישחק ילדים, חביבי. כמו כל גאון חסר-נסיונות גם גיתה הוא תמים לעומת ידיעותינו-אנו היום. להסטות מן הדרך אדם על ידי רוב טובה – אמנם גם זוהי דרך. הדרך לחינוך של ביעור המצפון מנפשו. כדוגמת המון חיילינו ועוזרי שלטוננו בכלל. אך ראשית: על ידי איזה רוב-טובה? כלום אנשינו ניצודים בפיתויי ילדים כמו פאוסט המיסכן? הסופר היהודי מהונגריה פראנץ מולנאר נותן בפיו של אחד מגיבורי המחזה שלו: ‘בעלך גבירתי הוא גבור, על שהרג אריה? ינסה פעם להכות ילד חולה, או איש-גיבן!’ טעותו של גיתה היא בעצם יסוד הדבר, שהוא מחלק אותו לשניים, למסבב ומסוּבב: חומר-פתוי למעשה-פשע, כמו למשל האשה, או הכסף, או הכבוד, ועצם הפשע עצמו, כתוצאה מהצלחת הפיתוי. ואין הוא יודע, שההנאה שבפשע היא היא הפיתיון המוצלח ביותר בעולם. אילו ידע זאת, לא היה פאוסט שלא מחפש הצדקות לפשעו במעשה-הבנין שלו, אלא היה מוצא את ההצדקה המוסרית ביותר במעשה-הפשע עצמו: בהנאה שבו. ועל אחת כמה וכמה שלא ידע על דבר ‘הפיתיון’ השני לפשע: היסורים, כלומר: הרצון להימנע מיסורים, אף כי יכול היה ללמוד זאת מאותו הספר, ששימש לו דוגמא: ספר-איוב. לראות, מה מסוגל אדם לעשות, כדי להימלט מיסורים, או להיפטר מהם. ומובן, שגם יסרי-איוב ילדותיים הם: איבוד משפחתו ורכושו ולבסוף ‘שחין רע’ ויהא זה אפילו לפרה, צרעת ממארת”.

לא היה לו צורך לד"ר אמן להביט מסביב, כדי לראות עד כמה צודק הפרופסור. והלה המשיך:

“בשטח זה יש לי כבר חומר עשיר ומגוון. ואינני חושב, שאפשר לסחוט מזה יותר. אלא שזמן רב הייתי חי באמונתי, שיסורי-הגוף עולים על יסורי-הנפש, ולא עוד, אלא שצחוק הוא לדבר על יסורי-נפש באדם הסובל יסורי-גוף. מי זה עובר לפוּרוֹר, או לדמנציה מתוך יסורי-נפש? אחת מני רבבות באמהות. אני מקווה שראית כבר, איך אמהות חוטפות את הלחם מידי תינוקותיהן ונותנות להם לגווע ברעב, למות ביסורים. לא פעם חשדתי בנביא ירמיהו, שמגזים הוא במגילת-איכה: ‘נשים בשלו ילדיהן’, ‘אם תאכלנה נשים פריין’. לא. בזה בכלל אי-אפשר להגזים”.

פתאום נעמד הפרופסור ופנה אל ד"ר אמן: “אמר-נא לי בבקשה, מה השיג Homo Sapiens זה בחכמתו, אם עוד לא הגיע אפילו לידי הכרת עצמו? צריך לנסח את אימרתה של אותה השפחה היוונית לפילוסוף ולומר: ‘תוקע אתה את עיניך בכוכבים לדעתם, ואת הפלא הקרוב לך ביותר: אותך בעצמך, את האדם, אינך יודע כמלא זית!’ בימי הביניים אסור היה ללמוד מגופת-מת, מחמת הפיאֵטאס למתים, והיום אסור ללמוד מתוך גוף חי מתוך - - מתוך הוקרה לעצמנו! רק לעצמנו! ואל יאמר אדם: מתוך כבוד מוסרי לזולתנו! כשם שרק טיפש יגיד היום, שהחוק והמוסר עשוי כדי להגן על זולתנו ולא על עצמנו. אך ברגע שהחוק מוטל בידי המנצח, מיד הופך בידו גם קאנט לאידיוט”.

“קאנט חלם באמת על השלום הנצחי”.

,הרי זה כמי שחולם על הבריאות הנצחית, או על שלמותו הנצחית של האדם ומבלי לדעת קודם את האדם עצמו. הרוצה להגיע לידי שלום נצחי, עליו להשתמש במלחמות, באפשרות הגדולה שבהן לדעת את האדם הלוחם את סיבת מלחמתו. והרי…"

“מארכס…”

"אתה יודע, מה עשה יהודי זה? קבע את הדיאגנוזה של האף המנוזל והכריז: “היאוּרקה! אם תחתכו את האף, תצילו את האדם משחפתו…”

ד"ר אמן רצה להגיד דבר מה, אך מחזה אחד של הקלידוסקופ הדאנטאי נסך בו זרם-חום צורב, שכמעט שהזיע. הוא שוב התעצם בכל כוחו ושתק.

“אחריו בא אותו נאט-פינקרטון מווינה עם תורתו הטינופתית, הבנויה על קורי-עכביש והמתפקעת בידי כשלפוחית-סבון, יקירי! אך אחריהם בא השלישי, לא יהודי, אלא הומו סאפיאָנס באמת –”

“הפירר”, פלט הד"ר אמן לגמרי שלא-מדעת, כניצוץ-פתאום שניתז מקרבו מאליו. ורק כשהמלה הגיעה לאזני עצמו הרגיש, שחשיבות כפולה יש לה למלה זו מפיו, וגם שתי משמעיות. האחת האמיתית, שהיא סמל הבוז ואפילו השנאה, והשניה: מסכה, שבמקום לענות לו לפרופסור בתמיהה, שגם הוא אינו אלא תליין נאצי, יצאה המלה בנעימה, שהיתה דומה יותר לקריאת הסכמה, שנאמרה סוף-סוף אחרי ששניהם, גם הפרופסור וגם הוא, נמנעו כל הזמן מלהעלותה על השפתיים. ובזה הצליח. הפרופסור הבין אותה כהסכמה. הוא הביט בו רגע קט ואמר:

אם הבינות את זה, עתיד אתה להבין את הכל. ומה שמעניין אותי ביותר: אותי תבין. אותי, שאינני לא פוליטיקאי ולא אקונומאי ולא סוחר, אלא רופא, ורק רופא, רק איש-מדע. ורק בתיקון אחד קטן: לא הוא ההומו סאפיאָנס אלא זה הבא לעלות למדרגה זו בעזרתו, ושרק בעזרתו יוכל לעשות זאת".

ופתאום נעמד הפרופסור, פנה אליו ישר, הושיט לו יד ואמר בחיוך חביב:

“אני שמח, שבן בריטניה הגדולה אתה. אנו זקוקים לברית זו. אם גם הבריטים יעמדו על יעודם האמיתי בהיסטוריה, יחדלו מלהיות אנשי-תיאטרון גאוניים, ואת כשרונם זה הגאוני יקדישו לקדושה שבכל אמביציות האדם: להיות סמל לדמות האדם ההולך ומתעורר להכרתו העליונה. מחר חביבי, תבקרני במכון”, אמר והלך.

ד"ר אמן הופתע מהזמנתו זו, שבאה בהסח-הדעת, מבלי שפילל לכך. הוא זז והלך. לעת-עתה לא ידע לאן. מחשבתו היתה תפוסה לגמרי בהזמנה זו, שפירושה העלאה במדרגה. ותוך שרגליו נשאוהו כך, נעמדו לפני אחד המשרדים, שקול-נהימה נעווה הסתננה מתוכו אל אזניו. ועדיין תפוס במחשבתו ניגש ופתח את הדלת. באמצע המשרד מוטלת אשה באה בימים ופניה למעלה, בפיה תחובה רגל של כסא, שעליו יושב סרדיוט בהרחבה ומעשן סיגאריה. סביב קצינים, שאחד מהם פונה אל יהודי העומד קצת מן הצד ושואלו: “כמה יהלומים ראית אצלה?”

“שלשה גדולים ואחד גדול עוד יותר”, עונה היהודי. כולם פורצים בצחוק.

“אם כן”, אומר הקצין “קח את בתה על ברכיך!”

ועל זה ניגש היהודי אל אחד מפינות החדר, שם עומדת ילדה כבת עשר, מרימה ומושיבה על ברכי הסרדיוט היושב על הכסא. הסרדיוט מחבק את הילדה אל לבו ופניו אל פניה, מנשק אותה ואחר-כך מתחיל להתנועע הנה והנה כמנענע תינוק בזרועותיו. והילדה מייבבת כל הזמן: “אמא, אמא, אמא שלי!”

ד"ר אמן כבר ידע, שיהודים עושים פה מעשים כאלה: מלשינים על אסירים שיש להם כסף או יהלומים ועוזרים לענותם – בעד ככר לחם.

כשהלך משם, הרגיש שהדבר לא נגע בו אלא במעט. לא חש בקרבו את הסחרחורת החמה ההיא, שיש בה אחד מאלף בטעם היסורים עצמם. אך מששמע עוד מרחוק את נהמת האשה, שוב חרק בשיניים: “יום הדין!” – אך על הפרופסור חשב: “הומו סאפיאנס?” בסימן שאלה. והחליט בלבו, שכן. יש דבר כזה. ונזכר: מי מן הגדולים בהיסטוריה התחשב בסבלו של אדם, כשרצה להשיג את מטרתו? וחיפש. אילו היו מתחשבים, לא היו עושים מלחמה בכלל. קורים לזה פעם מאקיבליזם, פעם בוֹנאפארטיזם, אך מדוע לא גם ציזאריזם, או אלכסנדריזם ואפילו מוזאיזם? והלא גיתה והיינה העריצו את נאפוליון, ועל יוליוס קיסר לא מצא גיתה מלים מתאימות לגדלותו. – ואמנים. הצייר הצרפתי הגדול זאק לואי דויד, מייסדה וראשה של האסכולה הקלאסית, חבר הקונוונט! היה עומד ומתבונן על יד הגרדום בפניהם של הדליקוונטים ומצייר אותם. ומעריצי האמנות ראו בזה את גדלותו. – והצייר היווני הגדול פארהאיזיוֹס, ידידו של סוקראטס, מייסדה של האסכולה הסקסונית, השתמש כמודל לתמונתו הגדולה “פרומתאוס” ברופא מפורסם מאולינתוס, שקנה אותו בשוק השבויים, כפת אותו וציירו, כשאחד מעבדיו שורף ונוקב את גופו בברזל מלובן עד שמת ממכאוביו, וכשהאמן מצווה עליו כל הזמן לצעוק מישחק הגורל: פה הרופא הגדול רוצה לשאוב השראה מדעית מיסוריהם של אמנים, אנשי-רוח. מה היה שם סופו של דבר? כשההמון הנרגז שמע את תעלולי הצייר ברופא, הסתער על ביתו להשקותו רעל – אך פתאום הופיע פארהאיזיוס בחלון והרים את התמונה כלפי ההמון הסוער. – לאט-לאט קמה דממה, התמונה האלילית הקדושה השרתה רוח-אלהים על העם, שנשתתק ולבסוף פרץ במחיאות-כפיים משתוללות ליצירה האלהית. – וצייר יסורי-כריסטוס המובהק ביותר, גרונו ואלד? וגויא, צייר חיית-האדם בהשתוללותה בשיחרור המהפכה? ‘הומו סאפיאנס’. אם כן אין פה אלא שאלת המטרה. המטרה הקדושה. אם כן, האם ישנה מטרה קדושה מזו של הרופא, להעמיק חקר בסבל האדם כדי למצוא לו תרופ…

דופקים בדלת. ד"ר אמן התחלחל וראה, שכל ההרהורים הללו עברו בו בשנתו למחצה. הוא שכב בבגדיו מאמש ועכשו בוקר. “יבוא!”

נכנס הפרופסור רענן ומחייך. “לוּמפאציוס ואגאבונדוס שכמוך! מה שתית אמש, שהשתטחת בבגדיך? נה, מהר, מהר, יש לי אליך דבר חשוב, חביבי”

תוך כדי ארוחת-בוקר אמר הפרופסור בקלות, כאילו בדרך-אגב: “ובכן, מלחמה - - - נבהלת? לא כדאי…”

“אך הלא…”

“לך אין שום צורך לעזוב אותנו”, אמר הפרופסור והדגיש אינטימית, אך בהטעמה דיפלומאטית, “לנו ברית עם מולדתך. החיילים יכולים להלחם כחפצם, אך בריתנו-אנו עמדת למעלה מכל מיפקדה. עובר הזמן, בו המיפקדות הצבאיות הן המולדת. אנו מוליכים את העולם, את התוהו-ובוהו הזה כלפי מישטר חדש. כלפי אותו המישטר, שבו בעצם התחילה האנושות להיות אנושית על נהר-הברכה בעולם: הנילוס, ושהשליט היה שם מלך-כוהן, שהוא גם אלהים עלי אדמות. קח-נא משמן-זית זך זה הבא אגב משם, טעים הוא מכל מגד שבעולם”, ציחקק הפרופסור ויצק מנה הגונה מן השמן על הסאלאט של ד"ר אמן, והמשיך: “אך על זה בקרוב. לעת-עתה עליך לדעת את עצמך כאמבאסדור הראשון של ברית זו”.

ד“ר אמן הרים עליו את עיניו, אך כרגע כבש את תמיהתו והביט רק כאדם ענוותן, שהכבוד הרב נוגע עד לבו. והפרופסור קיבל באמת את הדבר ככוונתו של הד”ר אמן והוסיף: “כרופא ודאי תעניין אותך יותר מכל העובדה שאגלה לך: בידינו נמצא סוף-סוף סוד החניטה המצרית”.

פה הרים ד"ר אמן את עיניו בתמיהה אמיתית. וגם הפסיק את לעיסת הלגימה שלו.

“רגילים לדבר בתולדות האדם ותרבותו על נסיגה, כשמישהו אומר ללמוד דבר-מה מן התקופות שעברו, אך החניטה היא סמל ל… איך אומרים אצלכם? לנוק-אאוט, סמל למכת-נצחון לפיטפוט זה. ההומו סאפיאָנס הראשון בתולדות האדם, המלך-הכוהן האלהי מנס, אדם לבן זה, שבנה את המטרופולין הראשון בעולם, ממפיס, ידע יותר מסוד זה, שהיה סתום לנו עד הנה. ולולא ההיקסוסים השחומים שאחרי כן, רועי-הצאן, שאפילו בושם-מצרים לא יכל להפיג את ריח-גופם המבחיל, הרי ודאי שהיינו היום עשירים בעוד הרבה מדרגות תרבות וציביליזאציה, שהשבטים הלבנים עמדו עליהן בגאון אנושי…”

“ויש לנו כבר תוצאות ממשיות בשטח זה?, שאל ד”ר אמן, שלא יכל לכבוש את סקרנותו לסנזאציה זו של החניטה, ומיד נזכר, שהשאלה תמימה היא מדי, כי הלא תוצאותיו של מעשה-החניטה נבחנות בזמן, כעבור תקופות, ולפיכך הוסיף, “זאת אומרת, מהי הבחינה…?”

“השאלה איננה תמימה כל כך”, אמר הפרופסור שתפס את מבוכתו הקלה של הרופא הצעיר כנכשל בשאלה. “ומדוע אין אנו שואלים: במה היו בטוחים המצרים, שמעשה החניטה שלהם יצליח לעמוד בפני אלפי דורות? מה? משמע, שהיו להם סימנים לכך. והדורות המאוחרים ראו, שאותם הסימנים לא הכזיבו את גאוניותם של הראשונים. אך גם על זה נדבר עוד. העיקר: הנה המלחמה שבן השחמטאים של הדיפלומאטיה הילדותית והנה מכתבו של סיר רבנטלו אליך”. סיים, הוציא מכתב ומסרו לד"ר אמן, והמשיך לאכול.

ד“ר אמן קרא את המכתב ורגשות מוזרים רחשו בו. סיר רבנטלו כותב בגלוי על ברית שבן רמי-מעלה אנגליים עם רמי-מעלה גרמניים. ברית, המחייכת לכל הסכסוך שבין אנגליה וגרמניה כעל מישחק ילדים. בראש ברית זו עומד סיר רבנטלו ועל ידו אשלי רברבי של החברה האנגלית הגבוהה. סיר רבנטלו הוא פאטריוט לדוגמה. בזה אין ספק כלשהו. אך ברית זאת אינה בעצם ברית-מלחמה. להיפך, היא ברית-שלום, המשקיפה לעתיד. מוזר, המכתב כתוב בסגנון לגמרי לא אנגלי מקובל. מלא הוא אָנתוּזיאזם דתי ממש. ובו מושג, שד”ר אמן לא שמע אודותיו מעולם: “המשיח הלבן”, שתארו הרם הוא “המשחרר הגדול”. והשחרור אינו שחרור מידי עול זרים, כנהוג, אלא “מעולו של סבל-ירושה”, של “המחלה הממארת הגדולה”, ושהוא, הד"ר אמן, “בנו היחידי והאמיתי, נועד להיות כוהן-רופא במקדש-המלחמה במחלה זו - - - ששמה מצפון”.

כשד"ר אמן סיים את קריאת המכתב והביט באין-אומר בפרופסור, קינח הלה את פיו, הרים את כוס-היין ואמר: “לחיי פרח-הכהונה ויליאם רבנטלו!”

ד"ר אמן הרים את הכוס, אך ידו נשארה באוויר. מכל מה ששמע היו דבריו האחרונים של הפרופסור ההפתעה הגדולה ביותר. –

“שתה, שתה,”, אמר לו הפרופסור והניח את כוסו, “בנו האמיתי אתה יקירי של סיר רבנטלו. אלא שלא מאשתו מיסיס ליזבט, שאינה בעצם אלא לבנה-למחצה, ילידת מארוקו מאב סקוטי ומאם חצי ברברית. אמך היתה בת-אצילים אנגלית, שנתייתמה ושמתה מיד אחרי שהביאה לסיר רבנטלו את המתנה הגדולה”, פה חייך הפרופסור, “את הד”ר ‘אמן’ כביכול. אותו זמן, כשהרשה לך ללבוש את שמך המזוייף, עדיין לא ידע סיר רבנטלו, כמה חשוב הוא שמו בשבילך ובשבילו ובשביל הברית שלנו. וכעת, בוא, נלך".

במכון העליון חיכתה לו לד"ר אמן ההפתעה הגדולה ביותר והנעימה ביותר בימי חייו. הפרופסור גילה לו את הסנזאציה העולמית של כל התקופות: הולך הוא ומשכלל את תגליתו-המצאתו: נסיוב-פלאות, שישמש יסוד לריפוי כל מחלה אנושית, החל מן הפצע הקל ועד המחלות הממאירות ביותר, אותן שהן בחינת מיסטורין לחכמת הרפואה, “לעת-עתה אינני יכול לגלות לך יותר, בך תלוי, שאוכל להכניסך אל סודי זה. – ומובן מאליו, שגם מחלות הרוח בכלל אלה. אמנם בחלק זה יש עדיין קשיים מסויימים. הילדים הדרושים לי לכך אינם חסרים, ילדים יש די והותר גם יהודיים וגם אריים, ומכל המינים, (ד"ר אמן כמעט שפלט ושאל, אם גם גרמניים, אך מיד נמלך בדעתו). אך רביים כמו זה שבידי אין אפילו מעט. – וסוף דבר, כלומר, ראשית חכמה: אל תשאל שאלות שאינן ממידת הרופא האמיתי. אני רוצה בך תלמיד מובהק. אתה צעיר רב כשרונות ואנגלי אמיתי. ידוע לי, שחביבה עליך בעיית הצנטרוֹזוֹם. אני שמח מאוד. אחת מבעיות-היסוד שלי היא בעיית הגופיפיות הפוליט… הגופיפיות הפוֹליוֹת, הקורנות… הוי, חביבי, הן קורנות לנו אור חדש, אור-עולם! אגב, ההספקת דבר-מה באותו הזקן הצ’יחי? רק היזהר למען השם, שלא יצליח בנסיונות ההתאבדות, שאנו עוזרים לו בהם. ומה בדבר האשה הנורבגית המעוברת, שאנו מעכבים את לידתה?”

“היא מתה”, אמר הד"ר אמן בהקלה, אך התאמץ להסתיר את רגש-הרווחה שלו.

“חבל”, אמר הפרופסור, “לא עמדת לעת-עתה בנסיונך, אך אין דבר…”

“קשה לו לאנגלי…” הפטיר הד"ר אמן כמעט שלא-מדעת, כשראה בעיני רוחו את האשה המפרפרת.

“הנח!” אמר הפרופסור, “בקרוב תזכה לראות אנגלים סוחבים נשים הרות בשער ראשן ובועטים בכרסיהן כבשק-פחמים! אני כבר מחכה לפסק-הדין הבריטי הראשון למיתה בהצלבה רומאית, וכמובן, באותו הטקס הבריטי המסורתי עצמו: בתגא ובקפלט. עלי להודות, שבזה אתם עולים עלינו: בתפארת הטקסים ובפולחן הקדושה המסורתית, בה השופט שלכם מצהיר בחגיגיות פאסיונית: ‘בית המשפט דן אותך לתליה בחבל על צווארך עד שתצא נשמתך’ זהו החשוב ביותר בכל הפרוצדורה. – שומע אני, שלהלקות כבר מלקים אצלכם באימפריה. רק חבל, שאין הרופאים הבריטים משתמשים בהזדמנויות אלה, וביחוד כשמלקים נשים. אה כן, כמעט ששכחתי: אותה ‘הבתולה הקדושה’ שביקשת אותה לעצמך ושכבר יש לך עליה רשימות-הסתכלות אחדות, יש לי אתה תכנית נהדרת. רק שמור עליה ועל הזקנה המטפלת בה. ה”רומיאו" שלה נמצא אתנו פה. ועוד היום אציגך לפני הרבי, אם יספיק לי הזמן לכך".

ז. האטראקציה הגדולה    🔗

אדם חדש נכנס למחנה שורדורף והיה שוהה פה יום-יומיים, היה תמה קודם כל לתופעה לא מובנת כלל: כעין איזה חופש כללי ומוחלט היה שורר פה בין האסירים. מחוץ ל“טבעות דאנטה”, שבהן הוכח כוח-דמיונם של האינקביזיטורים ושל רבותיהם מלכי אשור ובבל על כל מצוקותיהם למישחק חתול בעכבר, וכשרונם של מירבו, אדגאר פו, ויליי דה-ליל-אדאן ודוסטוייבסקי ואפילו הופמאן ואֵוורס הגרמניים לדילטאנטי כנגד האחרון שבחיילים הגרמניים, שלידו נמסרו גופו וחייו של מישהו – מחוץ לאינפרנו זה, שתאיו היו זרועים בכל המחזה, היו המועמדים למיתות משונות מתהלכים חפשים לגמרי והכל היה מותר להם לעשות כחפצם. שום ענש לא הוטל על מישהו בגלל שום עבירה ואפילו לא על חירוף וגידוף כלפי המשטר ואפילו כלפי הפירר עצמו כביכול. לאט-לאט הוקבע פה, שגורלם של המתים החיים הוטל בין כה מראש, ושום דבר בעולם אינו יכול לשנותו אף כמלא נימה. גורל זה אינו תלוי בשום מעשה או דיבור, או התנהגות. הכל הולך לפי התכנית, והתכנית גלויה היא בהחלט. דומה היה הדבר לביבר עצום, שמפנים לסורג יכולות החיות להתהלך ולעשות כחפצן, אך גם השומר יכול לעשות בהן כחפצו. ואולי משל מתאים יותר: לחיי האדם, שההשגחה העליונה, הגדירה אותו בסורג של לידה-ומוות, הקיימים בעל-כרחו, אך פנים לאלה יש לו הבחירה החפשית. ואם כי למראית-עין יכול הוא להצר את הסורג: לקפח את נפשו לפני בוא יומו, הרי גם חופש זה מוטל בספק גדול: אפשר, שגם זה אינו רצונו שלו-עצמו, כי אם נטיה, שבה נולד, ומי שלא חונן בנטיה זו, לא יתאבד אפילו אם כל הפורעניות שבעולם יחולו על ראשו. במחנה שורדורף היו קוראים לנטיה זו בשם “כשרון”:“אשרי האדם שיש לו הכשרון לקפח את חייו בידיו”.

ד"ר אמן הבין מיד, שמשטר זה יסודו לא רק בעובדה, שהמיפקדה אין לה מה לחשוש פה מפני החופש הפאטאלי הזה. הוא ראה, שזה גם עוזר בהרבה – כך היה חושב בתחילה – להעמיק חקר בנפשם של האסירים, שאינם חוששים לגלות את לבם, בידעם שבן כה אין להם מה לאבד. כל אחד ידע את דרכו אל המוות: קודם עינויים ואחר כך אחת מן המיתות המשונות הנהוגות פה. ואם רובם נמנעו בכל זאת מכל דבר העלול שם בחוץ, מעבר למחנה, להרגיז את השלטונות ונזהרו בתקוה של קורטוב אחד מני רבבות, שאולי בכל זאת זה יעזור להם – הרי היו גם כאלה, שהתמסרו לגורל וכפיצוי יחידי ואחרון לחייהם היו מתהלכים וכמטורפים למחצה היו מדברים את כל העולה על רוחם. וגם כאלה היו ביניהם, שקיוו כל הזמן, שאולי ישלחו בהם כדור-מוות בחרפם בקול רם את קודש-הקדשים של השלטון. אך הסרדיוטים, שכנראה היתה להם פקודה, לא לשים לב לכאלה, היו צוחקים לשמע דברים כאלה ולא אחד מהם היה אומר למשתולל כזה: “לחנם יקירי, את המוות לא תקבל אפילו אם תתפקע!” נתייאש השלד החי המורעב עד לצלעות בולטות, ונשתתק.

ד“ר אמן נוכח, שבמשך הזמן הקצר להיותו פה הספיק ללמוד, כמה שלא היה לומד משך כל ימי חייו בחברה כתיקונה. ברגעים כאלה היה מרגיש פתאום רגש תודה עמוקה לפרופסור ולסיר רבנטלו. ומשנכנס אל “המכון העליון לחקר האדם” שוב נפתחו לפניו שערי הכרה חדשים. פה מצא להקה גדולה של רופאים, רובם צעירים כגילו, שהתהלכו במדיהם הלבנים ובמכשירי הרופאים שלהם כמו בקליניקה מפותחת מאוד ועושים את מעשיהם באותה הרצינות שבכל מוסד-רפואה רגיל בעולם. מיד עם התייצבותו של הד”ר אמן לפניהם, הזמינוהו למעשה-קליני חשוב מאוד. עמדו שם כחמשים איש בריאים ויפים, לפי מראיהם יהודי גרמניה, וחיכו כששרווליהם מופשלים. ניגש אליהם ד"ר אמן ושאל את אחד מהם, איזו זריקה יקבלו? ענה הנשאל: “אינני יודע. אמרו לנו, שנגד טיפוס”. הופיע הפרופסור טראיטש, בדק את העומדים בשורה מראשיתה ועד סופה, ואחר-כך אמר בקול רם: "אתם תקבלו כעת זריקת ט.ב.ק. – הבינותם? כולכם יודעים בוודאי, מה זה ט.ב.ק.; אנשים אינטליגנטים אתם, לא כן?,

אמר אחד מהם: כן, אדון פרופסור, זריקה נגד טוברקולוזה".

“לא נגד טוברקולוזה!” צעק הפרופסור, “כי אם את הטוברקולוזה תקבלו!” ורמז לאסיסטנטים. הללו ניגשו כל אחד אל השורה והזריקו להם את נסיוב הטוברקולוזה. – רגליו של הד"ר אמן רעדו עד פיק-ברכיים, אך הפרופסור ניגש אליו, שם ידו על שכמו ואמר לו:

“כעת התבונן. אך אל תדבר אלי בינתים”.

הוא עצמו ישב בכורסה והסתכל. והד"ר אמן עמד והביט באומללים, אך בינתים עלה בלבו להסתכל גם בפרופסור, שישב בעינים בולטות ולחות ופניו מסמיקות והולכות. ולבסוף נעצמו עיניו והוא ישב רגעים ארוכים ולא פקחן גם כשהרופאים הצעירים גמרו את מלאכתם ועמדו וחיכו. לבסוף התעורר, קם ואמר: “תודה רבה אדוני!” והלך.

ד"ר אמן התבונן בלכתו וראה, שרגליו של הפרופסור רועדות קצת בלכתן.

זאת היתה ‘הטבילה’ של ד“ר אמן ב”מכון העליון לחקר האדם".

אחרי טבילה זו התחיל ד“ר אמן להתבונן יותר באנשי-המדע עצמם מאשר ב”חולים“. ומיד ראה והבחין ביניהם בתחילה שני סוגים: א. סתם סאדיסטים מן המין הפשוט ביותר, בין אלה המשתמשים עוד גם במשקאות משכרים ואפילו בסמים, וכאלה, שהסאדיזם עצמו די להם. סוג זה מדבר בגלוי על העונג שבסאדיזם וצוחקים ולועגים לחבריהם, השותים יינות: “נחותי דרגה” הם בעיניהם. “הפירר אינו שותה יינות!” מכריזים הם כהפלגה בשבחו של סמלם העליון. – וב. כאלה, שהפרופסור הוא סמלם העליון, איש “המטרה העליונה”, ששום קרבן מוסרי אינו יקר לו על מזבח המדע לחקר האדם. אלה מסתמכים על קדושת המהפכה והמלחמה בכלל, שגם בהן מרשה לעצמו האדם לוותר על המוסר המקובל ואפילו לא למען הדור הסובל בזמנם, אלא למען הדורות הבאים, שעדיין לא באו לעולם. אמנם קשה להבחין, מי מביניהם הוא באמת איש-מדע קשוח, שהתגבר על החולשות המוסריות, כדי לשרת את המדע שירות עליון, ומי מהם רק מלביש את יצריו השפלים במעטה המטרה העליונה. אך מהי המטרה העליונה אם לא קדושת גוף האדם עצמו ונפשו? אמנם זה לאו דווקא. הלא ישנם אנשי מדע, ודווקא אלה המטיפים למוסריות גבוהה, הנרתעים מן הדעה, שכל המדע אינו אלא מטרה לשרת בו את האדם. כשם שישנם פילוסופים – ואלה מזדהים על פי רוב עם המקדשים את המדע כמטרה בפני עצמה, כמו עיקר המדע האסטרונומי – המשוללים גם מאת האמונה באלהים את המטרה לשמור בה על מוסר-האדם ושהרליגיוזיות היא בעיניהם מטרה בפני עצמה. וד”ר אמן שואל את עצמו: מה הם אלה? מה הוא האדם, שלא המדע ולא האמונה אינם בעיניו אלא מקור הנאה לעצמם, לאיש המדע ולמאמין באלהים? – והוא נזכר בפרופסור אחד באוניברסיטה, שכל ימיו הטיף לרליגיוזיות עליונה, להכיר ולדעת את האלהים תכלית ידיעה ולאהבו תכלית אהבה – ואותו פרופסור לא נתן מעולם פרוטה אחת לעני רעב או לצרכי ציבור בכלל. ואותו הפרופסור הדיח את אשת חברו מבעלה ומילדיה, ומשאותו בעל אומלל קיפח את נפשו ביריה, הניע הפרופסור בראשו בחמלה עמוקה: חבל, הוא מעולם לא תפס את הרליגיוזיות האמיתית, אילולי כך, לא היה עושה מעשה-שטות כזה, שהוא בעצם פשע“. היודעים הרליגיוזים הללו, שהם הם הפושעים הגדולים ביותר בעולם: סמל כל האגואיזם השפל? נהנים הם מידיעת אלהים ומן המדע ומבלי לחשוב רגע בהמונים הסובלים מצוקות-עולם – במה זה נעלה יותר מהנאה עצמית אחרת בעולם? – הרגש האוקיאני” הם קוראים לזה. אולי רגש ז’ונגלי?

אך הנה נזכר הד“ר אמן בתגליתו של הפרופסור – ודעתו נחה עליו: תרופה. “יסוד לריפוי כל המחלות שבעולם!” boule Magique למען מטרה זו כדאי הכל! ולזכות להשתתף במפעל עצום זה – ד”ר אמן הרגיש נחשול של אושר בגופו. כן. צריך להתגבר על הכל. כעת מבין הוא את סיר רבנטלו: קשיחות. עד כדי עיוורון. ושהפרופסור מתאמץ עדיין עד היום להתגבר על חולשתו המוסרית, את זה רואה כל מי שמתבונן בו בשעת מעשה. גם שם, במחנה המישרפות ראה זאת. גם שם ישב על הכסא בעינים עצומות ולא הרגיש אפילו את גמר היריות. וגם עכשיו, עם זריקות השחפת, ישב ככה. ואחרי שקם והלך, אפשר היה לראות בעין, איך רגליו רועדות.

וד“ר אמן הרגיש אותו רגע רגש-הודיה לפרופסור, ולסיר רבנטלו. סיר רבנטלו הוא אביו. בעצם הרגיש בזה מזמן, אמנם הרגשה עמומה, אך חמימה. – ומשהוזמן הד”ר אמן ל“נסיון הילדים”, הלך ברוח מרוממת. בול מאז’יק! וברוח מרוממת עמד והביט, איך “האחות המחנכת”, הרטה, מתהלכת בין ילדים פעוטים מורעבים זה ששה ימים רצופים, אוכלת קוטלטים וסנדביצ’ים ופירות בתיאבון. אחר כך מביאים לה מים, היא מרימה את הכוס ואומרת לילדים: “כשאני אגיד “לחיים!” תקראו גם אתם “לחיים!” והילדים קוראים אחריה: “לחיים!” בשפה רפה. והיא מבטלת ואומרת: “לא טוב! בקול רם! לחיים!” - וככה פעמים אחדות, אחרי כן נותנת לשני כלביה, הכלבה וגורה הקטן- - - ילדים אחדים נופלים. – וגם כשראה איך מעבירים במחנה המורעבים, המוכנים לרצוח את ילדיהם בגלל קליפת תפוח-אדמה, מטבח-נע צבאי עם קלחת מהבילה ריח בשר ומרק חם ונותנים לשלדים ללכת אחרי המטבח ולרחרח ואחד הסרדיוטים אומר להם: “בבקשה! קח לך מן הבשר!” וכשאחד מהם מחליט לסכן את ידו ותוחבה לתוך הקלחת להוציא חתיכת בשר ולנגוס ממנה ולשרוף את ידיו ואת פיו, אך הנתח נופל מידו – ואחרים מתנפלים על הלגימה הרותחת, פורצים הסרדיוטים בצחוק פרוע, אחר-כך משמיע הקצין פקודת זעקה: “לזרוק!” ונתח הבשר נזרק לאט ומוטל על האדמה, ניגש הטבח וזורקו חזרה אל הדוד והקצין אומר: “זה לכלבים, אך לא לכלבים מצורעים כמוכם! אפילו להריח אינכם ראויים!” והתהלוכה ממשיכה את דרכה בין המורעבים ואחריה רופאים צעירים הולכים ורושמים להם בפנקסיהם – שוב עמד הד”ר אמן ברוח מרוממת והתבונן ב“חומר המעניין” ולמד הרבה. – וביחוד אחרי-כן, כשהד“ר אמן הצליח בנסיונו שלו המיוחד, ראה עין בעין, שהפרופסור הוא באמת אדם עליון. הד”ר אמן עשה מעשה: הוא הגניב סכינים אחדים אל בין המורעבים, שאיש מהם לא ידע, מאין באו המכשירים הללו אל תחת מזרניהם – ומששוב עברה תהלוכת המטבח-הנע בין השלדים החיים, התנפלו אחדים מהם, שבין כה רצו כבר להיפטר מן החיים, ושחטו סרדיוטים אחדים על קצינם. – וכשד“ר אמן סיפר זאת לפרופסור בהוספת רשמי התבוננותו שלו בחיילים ובקצין – היה הפרופסור מרוצה מאוד. – לא, בפרופסור אין לתלות כל שמץ פסול. – ומשנוכח הד”ר אמן, שמפעל התרופה הגדולה באמת ענין רציני הוא, הושרתה עליו רוח רליגיוזית ממש והרגיש, שכל סבלו של עולם – כן, לרבות הילדים! – כדאי הוא להשיג את מטרת-המטרות הזאת. –

ויום אחד הודיע הפרופסור בשידורו המיוחד לסיר רבנטלו, שמאושר הוא לבשרו: הבחור הוא למעלה מכל מה שחיכה ממנו. –

כשד“ר אמן התוודע אל ר' נחומקה, מצא אותו כבר במצב, שאפשר לכנותו בשם “המדרגה השניה”. המדרגה הראשונה היתה מדריגת התהייה: ר' נחומקה ראה מה שראה, ועל כל גל וגל של יסורי-נפש היה עומד ותמה: הייתכן? אתמהה! כלום אין דין ואין דיין? התמיהה באה בגלל החדוש שבדבר: שוא חיפש ר' נחומקה בכל מסכת-הפורעניות הישראלית פרשה כזו. מה שעבר לפני עיניו, אין לו פסוק בתורה ונביאים וכתובים ולא מימרא אחת בדברי חכמינו ז”ל וגם לא בספרים שאחרי-כן. זה תמוה מאוד. הייתכן שבכל התורה כולה אין רמז לפורענות שכזו ולכן אין גם מלת-הרגעה עליה? מלה אחת של הצדקה היתה דיה כדי לקבל את הדין, ואפילו להמתיקו. – והיה עומד ר' נחומקה ותמה. שואל הייתכן ותמה כלפי מעלה. ויחד עם זה היה מצווה על עצמו ועל חסידיו את החדוה. ביטול היש, הפקרת הכל – והחדווה. והרגש הרגיש ר' נחומקה, שחדוה זו, הצלה יש בה. ההצלה היחידה בעולם. – “ברן יחד כוכבי בוקר”. רק לא להרגיש אף רגע קל מה שאינו חדוה. כי מה שאינו חדוה, הוא חס וחלילה מיתה. והמיתה היא טומאה חס ושלום. ור' נחומקה היה יושב ומשנן לעצמו ולחסידיו יום-יום ושעה-שעה: “ולכן כל מעשי עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו” - - - “שהם בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים” - - - “להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זה דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך” - - - “וככה ממש הוא ביטול העולם ומלואו וכאילו אינו במציאות כלל לגבי מקורו שהוא אור” - - - “וטעם השמחה ביסורי הגוף לפי שהיא טובה גדולה ועצומה למרקה בעולם הזה ולהצילה מהמירוק בגיהינום” - - - “שאפילו יסורים של איוב שבעים שנה אין להן ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהינום” - - - “וביסורין קלין בעולם הזה ניצול מדינים קשין של עולם הבא, כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין” - - - ור' נחומקה ביאר להם בייתר בהירות, שיבינו את דברי הרב על בוריים: “כשמידת כתם-הצל פה למטה הוא טפח, הרי זה כנגד רבבות מיליון שלמעלה, שהדבר המצל כיסה מעינינו בצלו. והנמשל, שאינו אפילו נמשל, אלא הדבר עצמו: כל רגע סבל פה למטה, הוא רבבות שנים של סבל שם למעלה וכל קוצו של כאב פה למטה, הוא ים של יסורים שם למעלה, וכל קורטוב של שמחה פה למטה, הוא ש”י עולמות של שמחה שם למעלה. ולפיכך גם כל רגע של יסורין בעולם הזה, מצילים את האדם מרבבות דינים קשין שבעולם הבא" - - - והחסידים הבינו, הרגישו וידעו וכל עצמותיהם היו פולטות מקרבן את העולם הזה, היו מבטלים אותו תכלית ביטול ולחלוטין ושואבים מן החדוה הנצחית העצומה שבעולם הבא - - - ושוא היו כל היסורין שהרשעים יסרו אותם פה - - -

אך הנה ראה ר' נחומקה לתמהונו הרב, שחסידיו חדלו להבין את כל זה. עומדים הם כמטומטמים, מביטים כגולמים ואינם תופסים כלום. העינים שלהם לא עינים, האזנים לא אזנים, הגוף הולך ומשמין, הולך ומסתבל ומתעבה מיום ליום. – פעם אחת עוד ניסו להתלכד לעיצומה של החדוה, אך מיד נתפרדו ועל פניהם הופיע כעין חיוך של טמטום טפשי, שאין בו קורטוב של הבנה, של שותפות אתו. –

מה זה?

פתאום ניחת בו חץ של הכרה איומה: הם - - אינם עוד - - - גברים! פרצה מר' נחומקה ציווחת-אוי קורעת לב וראשו צנח על השולחן ומעיניו השתפך ים של דמעות. –

משהתעורר ר' נחומקה מיגונו, הושרה עליו אור גדול, אור חדש, שלא הרגיש כמותו מעולם. בתחילה היה זה כעין פקיחת-עינים מחושך מצריים לזוהר-שמש מסמא עינים. חושך זה היה בחינת אור מתעה, לא אור מאיר, אלא אור המפיל את האדם לתוך הבור. לא פעם קרה לו כדבר הזה בהיותו עוד נער. הוא עלה בלילה על גבעה נמוכה, מעבר לגבעה היה פנס על עמוד גבוה, הפנס דקר לו את העינים ולא האיר את דרכו במעלה הגבעה. ובמעלה הגבעה היה בור ופעם נפל אל תוך הבור ובקושי יצא ממנו. גם הוא, ר' נחומקה הזקן, עלה על גבעה כזו כל ימיו לאור פנס, שאינו מאיר לו את דרכו למעלה ולכן נפל אל תוך הבור. אך הנה יצא מתוך הבור. איך יצא אז, בהיותו נער, מתוך אותו בור? הוא נבהל וצעק צעקה גדולה וטיפס בבהלה למעלה. בדיוק כך קרה גם עכשו. הוא נבהל וצעק צעקה גדולה ויצא. ובבור לא הבין את דברי הרב התניא. דבריו נאמרו אצלו מן השפה ולחוץ. הוא שינן לעצמו: “ביטול העולם ומלואו - - - כאילו אינו במציאות כלל” והנה נבהל מן המציאות, שאיננה כלל, וישנו רק מקורה, שהוא אור. וכלום ראית פעם אור, שיש בו בעצמו צל? ובמקום שאין שום מציאות כי-אם רק האור עצמו, איך זה יכול להיות צל? הרב אומר: “להיות כל גופו נבזה ונמאס בעיניו - - - שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה” - - - כאילו השמחה זקוקה בכלל לגוף למציאות, כאילו אפשר לה לנפש לשמוח כשמרגישה היא גוף. ריקא שכמוני! ואיך שמחה הנפש שם למעלה, הנשמה, כשהגוף שלה רקוב בקבר וכבר לא נשארה ממנו אף פיסת-עצם שלא נתמסמסה. – התעצם ר' נחומקה ושפע של אור נח עליו, הביטו עיניו ולא ראו עוד את העולם ומלואו שמסביבו. דיברו אליו והוא לא שמע ולא הבין. כי ידע ר' נחומקה, שהמדבר אינו במציאות כלל. וכשמישהו מבין חסידיו ניגש אליו ואמר לו, שרוצים הם לעזבו, גרשו ר' נחומקה כזבוב טורד: “מה אתה רוצה ממני, ואני יודע שאינך במציאות כלל”. עזבוהו החסידים, הוציאו אותם מדירתו, אך ר' נחומקה לא הרגיש בכך, הוא היה כולו נתון באור הנצח ובחדוות האור שבנצח. וכשסיפרו לו, שהחסידים שלו הובלו לשריפה, לא שמע ר' נחומקה, כי בכלל לא האמין, שישנה מציאות כזו ושישנה אש שורפת ושמשהו שורף ומישהו נשרף. אמנם לפעמים עלה בו כעין זכרון מעומעם, שבהיותו בבור היתה כעין מציאות בעולם – אך משהוא עצמו נבלע אל תוך האור, אין הוא מסוגל עוד להאמין בשטויות כאלה. וכשלא אכל ימים אחדים ובא מישהו והאכיל אותו בעל כרחו, ידע ר' נחומקה, שאין זה אלא אותה פיסת-הצל שלמטה, שבמקומה ישנו אור של רבבות מילין והצל רוצה לנסותו, אם מאמין הוא באמת, שבתוך האור עצמו ישנו אותו צל קטן, והלא גלוי וידוע לפניו, שאין צל כזה ואין מציאות כזו. התחיל ר' נחומקה לזמר בלי קול ובלי מלה וראה בזמרתו כי בקירבת אלהים הוא, ממש בקירבתו, ואחר כך בתוכו, בקירבתו ממש, ואז הבין סוף-כל-סוף, כי הולך ובא קץ-הימין ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו את מה שהוא רואה, את המציאות ההיא, השניה, הנוצרת מן האור, ובה, במציאות האלהית ההיא הכל, הכל, הכל הופך לאור, לחלק אלוה ממעל, כל הטוב וכל הרע נמס לאש לוהטת אחת והקב"ה יוצק ממנה את עולמו, שכולו חדוות-נפש, כולו אהבה, אהבה, אהבה - -

זאת היתה דרגתו השניה של ר' נחומקה בגיהינום. בגופו איש לא פגע לרעה, אך “הטיולים” שלו מטעם הפרופסור טראיטש במדורות-התופת של “המכון העליון לחקר-האדם” זיקקו את הדמות הקטנה והחלשה לגוש-פלדה עצום-כוח, הסוגר בקרבו נפש-איתנים טעונה מרץ “מיכאני-פוטנציאלי”, שאיש אינו עומד בפני כוח קרינתו העצומה. – ובאמת זאת היתה מגמתו של הפרופסור, כשהביא אותו לידי כך, שהרבי יבקש ממנו תפקידים שונים והוא הסכים לכך. כשר' נחומקה נשאר גלמוד, מיותם מחסידיו ש“נשתה גבורתם, היו לנשים” ותשוקתו למגע-נפש התעצמה עד כדי סכנת התאפסות על ידי מרץ עצמי דינאמי, “הורשה” לו “לבצע פונקציות” שונות. היה מלווה את הנמסרים לענויים בתפלת “אל מלא רחמים”; מקדש כדת משה וישראל זוגות תחת התליה, מכניס בידיו בבריתו של אברהם אבינו תינוקות, שמיד אחרי ברית-המילה חונקים אותם לעיני אמם – אלא ש“עזרתו” של ר' נחומקה לפרופסור בנסיונותיו קלקלה לו: הנמסרים לעינויים מתו תחת ידו המברכת של הרב, הזוגות נפלו תחת החופה ולא הספיקו לתלותם, והאם מתה ולא ראתה במיתת תינוקה. זה היה רחוק מבינתו של הפרופסור. וביחוד השתומם לראות, שאותם הנסיונות עצמם באנשי-דת אחרים, “הצליחו” יותר. הפרופסור אסף מאנשי הכת חוקרי-התנך הידועים בשם “עדי אדוני צבאות” ואחד החשובים שבכמריהם היה מבצע את הפונקציות הדתיות" הללו בבני-אמונתו – ולבסוף מת הכומר עצמו משבץ-לב. ועל זה ערך לו הפרופסור לר' נחומקה את “הטיולים”, שיראה יום-יום “מה שלא ראו נביאים” כדברי הפרופסור. – אלא שגם פה טעה הפרופסור. הוא לא ידע, שר' נחומקה שוב אינו רואה כלום מכל הנעשה מסביב. הביט כביכול, אך לא ראה. הוא לא ראה את “החגיגות המפוארות” שסידרו ב“יום האם” וב“יום הילד” ושאלפי ילדים השתתפו בהם עם אמהותיהם, הוא לא ראה את “החתונות במוזיקה” שערכו במחלקת ה“יוּס פרימה נוֹקטיס”, או כמו שהפרופסור קרה להן בשמן המדעי העברי: “כלולות בני-האלהים” וביאר זאת לרבי בדברי ר' יודן: “כשהיו מטיבין את הכלה מקושטת לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחילה”, אך ר' נחומקה לא שמע גם את דבריו אלה כשם שלא שמע עוד את יתר הקולות הממלאים את האויר הטמא. ר' נחומקה היה נתון אותה שעה באור-בראשית, שם היה דבוק דביקות אלהית וממוזגת מזג אלהי בנשמה הכוללת, ששרשה באלקים חיים בכבודו ובעצמו, שלית מחשבה תפיסא ביה.

גם ד“ר אמן היה בדרגתו השניה כשנכנס אל המכון. בדרגתו הראשונה היה הרופא הצעיר עומד גם הוא ותמה: איך זה? הפרופסור טראיטש הוא לא סתם איש מדע-גדול, כי אם קודם כל רופא גדול. רופא, שקודש-הקדשים שלו הוא האדם, היחיד, הפרט. גופו ונפשו של האדם. בקדושה זו נשבע בשעתו גם הפרופסור, כמוהו, כשמסרו לידו את תעודת-הגמר, זוהי מגילת-היוחסין הגדולה ביותר לאדם ילוד אשה. כי מה הן כל יתר התעודות והחכמות כנגד יעודו של הרופא? מה היא תעודת האינג’ינר, תעודת הפיזיקאי, החימאי, המכנאי, ואפילו המורה, כנגד יעודו של הרופא: לשמור על יקר כל יקר בעולם: על האדם עצמו? – והנה ראה הוא, שרופא, רופא-פרופסור מתהלך בקרב רבואות בני-אדם מעונים ומרוסקים כמתהלך בין גרוטאות הנערמות לכרי אשפה חי, שתולעים מתנוססות בו, והצחנה העולה מתוכו אינה מחנקת את האף, אלא את האזניים. כרי-אשפה זועק לשמי-השמים: “עזרה, הצילו, אנו בני-אדם כמוכם! הצילו!” והפרופסור, בן-אדם כמוהם, מתהלך ביניהם ומתבונן בהם כמתבונן בקומץ זבל: ממה הוא מורכב חומר זה? – התעצם הד”ר אמן בכל מהותו הרופאית-האנושית ונשבע בלבו: יום הדין! – הוא יבוא, משום שחוק-איתנים הוא באדם, שעל כל פשע בא יום הדין! ולמטרה זו היה משחק את תפקידו של תלמיד נאמן, וסובל ביסוריהם של האומללים, עד שרכש לו את אמונו המלא של הפרופסור. – אך משגילה לו הפרופסור את סודו: את תגליתו הכבירה, את התרופה לאנושות הסובלת, את הבול מאז’יק, היה הד“ר אמן לאיש אחר. שוב לא ראה דבר מלבד המטרה הקדושה הזאת, ובכוח נפשי עצום כבש בקרבו את יסורי-הנפש שלו למה שראה ושמע מסביב. מפעל זה - - - מה הם לעומת מפעל זה יסורי דור אחד, שאחריו יריעו לו דורות על דורות, אמהות של ילדים חולים וילדים של הורים חולים, ומי יודע? אולי תגלית זו היא רק הדרגה הראשונה של התגלית הסופית: למצוא תרופה פרופילאקטית בכלל מפני הופעת-המחלות עצמה?! מלחמה קשה היתה זאת לד”ר אמן, אך תורת הקשיחות של מחנכו סיר רבנטלו שהיא - - - כעת יודע הוא כבר: אביו-מולידו - - - תורה זו, תורת אב לבנו, נעמה לו כעת שבעתיים. תרופה זו היא באמת פלא כל-פלא - - - חזק ואמץ אלכסנדר אמן! – כדאי הכל. –

ובדרגתו זאת השניה, האקסטאטית, נפגש הד"ר אמן בר' נחומקה.

עם פגישותיו הראשונות של הד“ר אמן עם הרב, עדיין הוא עצמו לא ידע, ש”עם האכילה בא גם התיאבון“. בהתלהבות הגדולה למפעל התרופה לאנושות, שהפרופסור קרה לה בשם היפה Causiarin נכנס גם הוא לאט לאט ובא לידי הנאה שבנסיונות המדעיים. אפשר מאד, שאדם מן הצד, בעל מקצוע לדבר, היה מבחין בהנאה זו אחד משישים שבאותו סאדיזם, הספון בעצם בכל ילוד אשה. אך הד”ר אמן הן לא את עצמו חקר הפעם. והרבי היה באמת “חומר מעניין” לא רגיל. יש באוספו של הפרופסור חומר שונה ממין זה: כמרים נוצרים מכל הסוגים, יש לו שני מופתיים מוסלמים, אחד מבודאפשט ואחד מבוסניה, מצדיקי אומות העולם האמיתיים, שאחד מהם נאם בשעתו נאום-לעג לשמועה שפשטה בעולם, שהפירר החליט לקבל את דת מוחמד, והשני מתלמידיו של הפרופסור גולדציהר. היה פה יוגי אחד, שקברו אותו כל הזמן וניסוהו, אם פאקיר אמיתי הוא לחיות בקבר זמן רב, אך תמיד שמרו עליו שלא ימות בינתיים. היו פה שני ברהמינים, כוהן-קונפוצ’יו אחד, ואפילו קדוש יאפאני, כהן-קאמי, שכיהן במקדש אמאטראזו; אותו קיבל “המכון” במתנה מאת קיסר יאפאן בעצמו. אך אלה לא שמשו לפרופסור אלא לנסיונות-גוף כגורמים לתמורה נפשית. ואילו בר' נחומקה איש לא פגע בגופו, כי עיקר עניינו של הרבי היה מצבו הרוחני, שהד"ר אמן מעולם לא ידע כדוגמתו ואם שמע פעם על “רביי-הניסים”, את בניינם הנפשי לא הכיר בכלל. וביחוד, מאחר שעל רבנים וכמרים בכלל היתה לו דעה שלילית גמורה.

בתחילה קבע הד“ר אמן, שהרבי עבר כבר את סף הנורמאליות של אדם. עצביו פרועים לגמרי ורק בזכות כוחו הרוחני העצום, שכמותו באמת לא ראה מעודו, לא נטרפה עליו דעתו עדיין. וכשנזכר, שמצב זה בא לו לרבי לא מתוך יסורי-גוף, כי אם מתוך צער מוסרי, צער ליסורי זולתו, הרגיש הד”ר אמן סיפוק רב. סיפוקו של איש-מדע, שלמד דבר-מה. ומכיוון שהרבי לא השמיע אף הגה כל הזמן ולא ענה על שום שאלה בעולם, חוץ ממלמוליו לעצמו, שבקושי קלט מהם הד“ר אמן את התמצית, ואפילו לא אותה בבירור הגיוני, ומכיוון שתמצית זו עוררה בו ענין רב, החליט לסדר, ששוב יהיו לו לרבי חסידים. עם חסידיו הוא ידבר, ולא דיבור סתם, אלא יחלק אתם את תורתו. וחיפש לו חסידים – אך לא מצא. נודע לו בינתיים, שבאחד “מטיוליו” של הרבי ניגשה אליו אשה, שאך זה הוכנסה למחנה, והתחננה לפניו לעזרה. וכשהרבי אמר לה מה שאמר והזכיר כמובן את שם אלהים, שמע פתאום קריאות-לעג: “רבי! אל תשלח מכתבים על כתובת לא ידועה!” “השמים ריקים רבי! יש בהם רק כוכבים טפשים, המביטים ושותקים!” ואחד משוגע קרא בצחוק פרוע: “איזו לוויה! איזו קבורה! גם אני אמרתי אחריו קדיש! קדיש דרבנן, כיאות לאלהים!” – מאלה איש לא יהיה עוד חסיד. אך אחד הקצינים אמר לו, שבאחד הצריפים ישנו יהודי מטורף, הצועק כל הזמן, שיתנו לו להכנס אל הרבי. שהוא “בא הנה הביתה, אל הרבי שלו”. – וד”ר אמן מצא אותו. זה היה ר' אשלי.

ד"ר אמן הצליח. להופעתו של ר' אשלי פקח ר' נחומקה את עיניו והביט. הביט בו ארוכות, עצם את עיניו ושוב פקחן והביט בו. ולבסוף אמר: “ר' אשלי, מה עושים יהודים שם בחוץ, רב אשלי?”

“סובלים, רבי ומתפללים לישועה, רבי”, ענה ר' אשלי ומעיניו שטפו הדמעות בשפע.

“ומה עושים עוד, רב אשלי? מה היהודים עושים עוד שם בחוץ, רב אשלי?”

“המ… מה יעשו עוד רבי? במקום שיש בית כנסת הולכים לבית הכנסת, למי שיש עוד טלית ותפלין, מניח טלית ותפליין, במקום שיש מים, הולכם למקווה, רבי, מה יעשו עוד יהודים, רבי?” התייפח ר' אשלי בבכיה רמה, ודבריו נבלעו בדמעותיו.

פתאום קם הרבי ממקומו, עיניו ירו להבות צורבות וכמעט שיצאו מחוריהן ובקול ניחר צעק וידיו על ראשו: “אוי, הם ממשיכים! הם מתפללים כתמול שלשום! הם מניחים טלית ותפלין! אוי ואבוי, כאילו לא קרה כלום! הולכים לבית הכנסת, מתפללים במניין! כמו תמיד! כמו כל הימים והשנים והמועדים והזמנים! הם ממשיכים!” צעק בזעקה גדולה ומרה. "ממשיכים! ואין ביניהם איש, איש אחד, שידפוק על השולחן במכה אחת איומה ויאמר: ‘די! די בתפלה ובתפלין ובמיקווה ובכל!’ אין מי שירים את קולו מסוף העולם ועד סופו, שישמעו בכל התפוצות: די! אלהים לא אלהינו ועם ישראל לא עמו! הפקר! הפקר! הפקר! הוא הפקיר את עמו, הפקיר את יצוריו, הפקיר את העולם, את עולמו שברא להנאתו, הפקיר אותנו, את הגוף ואת הנפש ויושב לו שם וצוחק! צוחק! אוי, והם ממשיכים כמקודם! וחוזרים בתשובה, מכים על חטא ומזמרים שלש-עשרה מידות! מה הם אומרים? ר' אשלי, מה הם אומרים?! הם אומרים: ‘אדני, אדני, אל רחום וחנון’ הם אומרים! מאין להם זה? מי אמר להם שהוא רחום וחנון? מתי ואיך ראו, שהוא רחום וחנון?! ר' אשלי, מתי?! אולי ראו, שהוציא תינוק אחד יחידי מידיו של רוצח, המטיח את הראש הפעוט אל הקיר? אולי ראו, שהקפיא את ידיו של הרופא שהוציא את דמם של התינוקות החיים, שקישטו את עולמנו בזיו השכינה? או אולי ראו, שהתיר מכבליה אשה יולדת, שקשרו את רגליה שלא תלד?! או אולי ראו את המלאך ששלח את ידו ואמר: אל תשלח ידך אל הנער!' והוציא את הסכין מידי הרוצח, שקלף את עורו של ר' זישא שלנו?! ר' זישינקה, הצדיק התמים, ר' זישינקה התינוק הזקן, למה עשה לך זאת אלהי ישראל? מה חטאת לו? חטאים, פשעים! מי חטא? מה חטא? האם שינו בעולם חטא, הראוי לעונש שכזה?! ונגד מי חטאנו? ומה הפסיד את חטאנו לו? ומדוע זה לא יחטאו לו? אמור, רבי אשלי, אל תבכה, אל תבכה, אל תבכה, גוואלד, אל תבכה, מוטב שתאמר: מדוע לא יחטאו לו? באיזו זכות דורש הוא, שלא יחטאו לו?! בזכות שברא אותנו? ומי זה ביקש ממנו שיברא אותנו? כדי שיצלו אותנו אחר-כך חיים? אוי ואבוי לי, הם הולכים לבית הכנסת ומתפללים! ונהנים מן התפלה! הם נהנים! ארורים הם היודעים עדיין ליהנות מדבר-מה! עולם הזה! מה איכפת להם בכל העולם, אם מבתרים ילדי-ישראל, משסעים את בטנם לעיני אמותיהם ואם מאכילים את האם מבשר ילדה הפעוט? מה איכפת אם רבבות גופות בני-אדם נוחרים כחזירים מנוחרים ומתחננים למיתה משונה? הם מתפללים ומאריכים ב’אחד' ומזמרים פסוקי דזמרה – עולם הזה! ועולם הבא! גיהינום וגן עדן! רב אשלי, מה זה גן-עדן, רב אשלי?! אולי יודע אתה מה זה גן-עדן? אם ישנם פשעים בעולם, הרי הפשע הגדול ביותר הוא: ללכת ולהתפלל, ולסלסל בתפלה בשעה שרבואות גרונות גונחים ומנהמים בקולות נעווים, בקולות, שאיש לא שמע עדיין כמותם, והתליין עומד ושובר את היד לאחור ומשסע את עצם הרגל לארכה ואדם אינו מת אלא צועק ונוהם ואיש אינו שומע! אמור רב אשלי, הישנו פושע ישראל גדול מזה הנהנה מתפלתו בשעה כזו ואומר: ‘אדני, אל רחום וחנון’?! גיהנום. רב אשלי, גיהנום יודעים אנו כבר מה הוא. לגיהנום אין גבול! אך מה זה גן-עדן? צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. יושבים שם ונהנים. מה איכפת להם מה שנעשה פה בגיהינום?! יושב בשמים ישחק! – הם נהנים! מזיוה של השכינה! השכינה, הרואה מה שנעשה פה ואינה מזיזה אצבע! ואפילו לא מאיימת רגע ברעם אחד! פושעים, פושעים, פושעי ישראל, שאפילו הגיהנום הזה פה לא יוכל למרק את טומאתם! – בכה, בכה, רב אשלי! יש לנו על מה לבכות, אשריך ר' אשלי, שיכול אתה לבכות! בכה ר' אשלי, בכה ושפוך את נשמתך בדמעותיך! אל תבכה למעוּני הגיהינום, כי אין בכיה ראויה להם. אך בכה לאלהי-ישראל, כי רמה רימנו עד היסוד! כי לא אלהינו הוא, אלא אלהי מרשיעי-עולם, אלהי הרוצחים והשכורים מיין ומדם! פתחו את ארוני-הקודש שבכל בתי-הכנסיות ואת כל ספרי-התורה ואת כל הספרים הקדושים, פתחו אותם וצעקו אל תוכם: שקר! שקר! שקר! מסרו אותו לרוצחים, יתפללו אליו הם, יברכו הם אותו וישבחו אותו הם! הם, חביביו, בחירי-הסגולה שלו, אשר עשה אותם לשופטים עלינו! הם, המחללים את כלותינו, הטהורות כעצם השמים לטוהר, תחת חופותיהן! הם המזנבים את חתניהן לעיניהן! הם! הם! הם! יצעקו הם: “אדני אלהינו אדני אח- - - ד” –

ר' נחומקה התעלף ונפל מלא קומתו. מיהר אליו הד"ר אמן ויחד עם רב אשלי הבוכה הקימוהו והושיבוהו על כסאו. –

“רבי! רבי!” צעק ר' אשלי והתעלף גם הוא. – מיהר הד"ר אמן להושיט להם מבקבוקו שהיה בכיסו, אך פתאום שמע מאחוריו את קולו של הפרופסור אומר בניחותא: "לא-לא. לא צריך, חביבי?.

נודע לו לד"ר אמן, שהפרופסור עמד כל הזמן והקשיב לזעקותיו של הרבי. –

הפרופסור משך אותו הצדה ואמר: “מענין, מה?” והתחיל מבאר לו בטרמינים הלאטיניים את חשיבות התופעה, כשר' נחומקה יושב וראשו מוטל בפניו על זרועותיו שעל השולחן. ככה היה יושב זמן רב, ורב אשלי מתעורר מביט ותוהה. אחר כך ניגש הפרופסור אל ר' נחומקה ואמר לו בקול יבש כשהוא דוחפו בצדו לעוררו: “לך ושכב, רבי!”

“מה אתה דוחף אותו?!” קם ר' אשלי ממקומו כנשוך נחש מוכן להתנפל על הפרופסור. “חזיר!”

הביט בו הפרופסור וחייך: “גם לך לא יזיק לשכב ולישון קצת. פה תוכל לישון חסיד, כחפצך”.

ר' נחומקה קם, הסתחב אל הספה ושכב. פניו למעלה ועיניו עצומות. ניגש ר' אשלי אל הספה ושכב על השטיח שלפני המטה. נשען על צדו, זרועו תחת ראשו ועיניו תקועות בר' נחומקה.

הפרופסור רמז לד“ר אמן ושניהם יצאו. בחוץ אמר לו הפרופסור לד”ר אמן: “אטראקציה גדולה, מה?”

“כן”, אמר ד"ר אמן והתפלא בלבו, שהפרופסור לא אמר זאת באזני הרבי.

ח. כי ילד יוּלד לנו    🔗

זה יומיים וחצי שר' נחומקה שוכב על הספה ואינו זז. לפני יומיים וחצי נודע לו, שבסעודת-שבת האכילוהו בשר תינוק. השוחט שלוֹ קיפח את חייו בחלף, ואחריו הטבחית של הרבי. ורק הקצב שלו עמד וצחק בצחוק רחב-פה ואמר: "איך זה שהרבי שיחיה לא ידע מה הוא אוכל? כלום יש דבר שהרבי אינו יודע? ואיפה כתוב בתורה, שאסור לאכול בשר אדם? הלוואי היו מרשים לנו לאכול את מה ששורפים שם לבטלה!? ושוב צחק עליז, שבע, מטומטם.

לרגלי הספה עמד ר' אשלי והניח חליפות על-פי הוראתו של ד"ר אמן מלוגמות על ראשו של ר' נחומקה, שהרופא השקיט סוף-סוף את גירוי ההקאה שלו, וכל הזמן שמר עליו גם הוא.

נכנס הפרופסור, עמד על יד ר' אשלי ואמר:

“ובכן, סוף-סוף הגעת הביתה, מה? תן תודה על כך לד”ר אמן, הוא ויתר על האופרציה שלך, אף כי" – פה פנה אל הד"ר אמן – “אף כי הוא כבר הסכים שנעשהו לנזיר לפני הכנסו אל הרבי שלו”.

ד"ר אמן ענה דבר-מה שר' אשלי לא הבין, משום שרוב דבריו היו באנגלית, ואחר כך שוב פנה הפרופסור אל ר' אשלי: “ואיך אתה מרגיש עצמך בביתך פה?”

ר' אשלי שתק, הניח מלוגמא חדשה על ראשו של ר' נחומקה ואמר כך ענה: “לא טוב”, אמר בנענוע כבתוך לימוד, “עדין אני נושם לרווחה. עדיין רואה אני בעיני, שומע באזני ומרגיש וחי”. –

ושוב בדק את המלוגמא על ראשו של ר' נחומקה. הפרופסור התרכן קצת אליו, העביר את ידו הרכה, המגוּיידת גידים כחולים. על ראשו של ר' אשלי ואמר בחיוך של חובה: “אל דאגה. לא מאוחר עדייין, חביבי. תוכל לברור לך יסורים-מאהבה כחפצך”. ושוב אמר דבר-מה לד"ר אמן באנגלית. ולבסוף הלך.

כזיק-שאלה קלטו עיניו של ר' אשלי דבר-מה בשיחה שבין הפרופסור ובין הד“ר אמן; זאת לא הפעם הראשונה הבחין, שבעוד שהפרופסור מחייך תמיד באמרו דברים איומים בפשטות חביבה, תמיד מחייך ואפילו מצחקק, הרי הד”ר אמן מדבר כל הזמן בפנים רציניים מאד, ואם תרצה לומר, גם קודרים, ואפילו עצובים. פנים אלה היו ידועים לו ידיעה עמוּמה מאיזה מקום, אך לא זכר בדיוק מאין. הוא ודאי ראה אותו בין יתר הרופאים, שהיו עוברים את המחנה לסיירו ולראות באומללים. אך משאמר הפרופסור, שעליו להודות לו לד“ר אמן, שלא “ניתחו” אותו, התחיל מאמץ את כוח זכרונו המחולש – ומצא: אולי זה אותו “הרופא הזקן”, שהזקנה שרה סיפרה לו עליו? היא אמרה דרך אגב, שרואים בו, שראשו הלבין קודם זמנו, כמוה. ושהוא ביקש ממנה מאוד, שתאמין לו. ונשבע ב”שמע ישראל". ולמרות זה היה ברור לה, שהוא אינו יהודי, זה אי-אפשר. מאז לפני שנתיים, שנודע על אחד הרופאים, שיהודי הוא, הנהיגו לבדוק בדיקה גופנית לכל אדם חדש הנכנס לשירות פה. ומובן, שהזקנה לא נפלה בפח. יודעת היא, שגם הוא אינו אלא אחד ממלאכי החבלה. ור' אשלי החליט לבחנו, אף-על-פי שהלה בטוח הוא בו, שאולי גרוע הוא גם מן הפרופסור. הרצינות שלו. –

ועוד ר' אשלי שוקל בלבו, איך להתחיל, אומר לו הד"ר אמן במפתיע: “אמנם הצלתיך, אך לא למענך עשיתי, כי אם למען הרבי”. יותר לא אמר, אלא קם, התבונן בר' נחומקה השוכב בלי נוע, אחר-כך רמז לר' אשלי ויצא אל החדר השני.

במצבו של ר' אשלי, שאין לו לאדם לא מה לזכות ולא מה לאבד, עושה הוא לפעמים תנועות מכאניות שלא מדעתו ושלא מהגיונו, כמוזז ביד זרה נעלמה מכל עין. ר' אשלי קם ועבר גם הוא לחדר השני. פה שוב פנה אליו ד"ר אמן כרוצה להפתיעו: “ובכן, שמע. הרבי עומד על סף השגעון. ואני מוכרח להציל אותו! אתה מבין?”

ר' אשלי הביט בו ונזכר, שברגע זה יוכל לבחון אותו: "לשם נסיון?, שאל. –

הד"ר אמן, שידע, שר' אשלי חושב אותו לרוצח סתם, אמר: “לא חשוב לשם מה. צריך להצילו מן הטירוף. ואתה יכול לעזור לי בזה. לשם כך הצלתיך הנה כאדם נורמאלי”.

ר' אשלי לא האמין בו. “אם אדוני הדוקטור רוצה בטובתו, יציל אותו לעזוב את העולם הזה בהקדם ולא לחכות עד שיוציאו את נשמתו בספוגין של צמר על לבו”.

“לו אסור למות!” אמר ד"ר אמן מבלי להרהר אף רגע. “ולא רק משום שנחוץ הוא לפרופסור ולמדע, למטרה העליונה, אלא גם לי, לי עצמי נחוץ הוא, ולא לשם נסיון אלא… אל תשאל, למה? הבינות?”

ר' אשלי נתבלבל לגמרי. לא רק לפרופסור ולמדע… למטרה העליונה". ברור, שגם אדם זה מטורף, כמו הפרופסור עצמו. רוצחים מטורפים. אך הבה, נראה, אמר ר' אשלי בלבו. וברגע זה החליט: “אם אדוני הרופא רוצה, שאאמין בטובתו לרבי שיחיה…”

“וגם בטובתך”, הוסיף ד"ר אמן. “אך לא למענך, למען הרבי”.

“אם כן, יתן לי אדון דוקטור מנת רעל בידי. ואאמין לו”, אמר ר' אשלי כאומר: תן לי מיליון דולארים זהב.

“אתן לך. אך בתנאי, שתבטיח לי בהן… בחייו של הרבי, שאם לא יוסיפו לנגוע בך או ברבי, לא תשתמש בו, לא בעצמך ולא ברבי”.

ר' אשלי הרהר רגע קט ואמר: “אני מבטיח לך בכל הקדוש לי”. –

הד"ר אמן ניגש אל המגרה, הוציא משם את הרעל והושיט לו, ואמר: “ושוב פעם: אם יעלה על לבך להשתמש בו, תפנה קודם אלי. אך מובן, אתה תפנה אלי רק אם תאמין בי במאה אחוזים, ברור, אם כן, מה שסבלת עד הנה, אינו בא בחשבון. וגם לא מה שסבר הרבי. הבינות? ועכשו שמע. בלי כל באורים: אנו צריכים להביא את הרבי לידי בכיה הבינות? זהי התרופה היחידה, שלא יאבד את עשתונותיו”.

ברגע זה האמין לו ר' אשלי בלי כל פקפוק. הוא הרגיש את הגלולה הגואלת בכיסו. זאת היתה הערובה הגדולה ביותר, שאדם זה רוצה דבר-מה טוב. ובכל זאת ניסה עוד פעם: “אדוני הרופא אומר לבגוד במורו ורבו?”

אמרתי לך, בלי שאלות. אני אינני רוצה לבגוד בו. הוא אדם גדול, בלשונכם: אדם קדוש. בזה אתם אינכם מבינים, תסלחו לי. אך ברגע זה אין זה חשוב לא זה חשוב. אני מעוניין בכך, שהרבי יהיה נורמאלי, בריא“, אמר הד”ר אמן והרגיש, שהוא עצמו לא ברור לו עדיין, למה הוא רוצה בכך. יודע הוא רק, שרוצה הוא להציל את הרבי מטירוף. אמנם זה נגד רצונו ומטרתו של הפרופסור, שכל מטרתו ברבי היא, להביאו לידי טירוף. והוא, הד"ר אמן, רוצה בכל זאת את ההיפך, ואינו ידוע, למה. – ועוד הוא שואל ואינו שואל את עצמו, והנה ר' אשלי אומר:

“הפרופסור הזה הוא האדם הטמא ביותר מאז נבראו בני אדם עלי אדמות. ולא עוד, אלא הוא עצמו יודע זאת, שמאז קין, וקין עצמו בכלל, לא היה רוצח כמוהו בעולם. ואם אדון דוקטור מסופק בכך, יש לי עצה: יתחיל נא אדון דוקטור לבדוק את עצמו, להתבונן בנפש עצמו ומעצמו ילמד על הפרופסור. אנו למדנו מפי הרבי, שהוא למד את זה מרבותיו, שכל מצוה גדולה – סכנת-החטא ספונה בה. השטן מסתתר בתוך ההנאה שאדם נהנה מן המצוה, והנאה זאת יכולה להיות טמאה, פשע, רצח”.

אולי רצה ר' אשלי להוסיף עוד דבר-מה, אך ברגע זה נשמע קולו של ר' נחומקה, כעין קול-אנחה, ושניהם קמו פתאום ונכנסו אליו.

עיניו של ר' נחומקה היו פקוחות ושפתיו מללו בלחש, אך בבהירות גמורה: “ר' אשלי, מי זה צועק אלי? מי זה אינו נותן לי מנוחה? מי אני? אם תחת אלהים אני, הרי יודע הוא… יודעת היא… שלא אעזור. ר' אשלי:” – נאנק בחירוק שיניים, “ר' אשלי, צריך להציל אותו. הוא יוכל…” צעק ושוב נכשל גופו הקטן ושוב שכב בלי תנועה.

ר' אשלי הביט בר' נחומקה, רצה לשאול: את מי" מי הוא ”הוא"? ומי היא - - - ופתאום חיזז לו כמו ברק-אור: הזוג! –

נפתחה הדלת, נכנס הפרופסור עם עוד שני רופאים צעירים, ואמר במצב-רוח מרומם: “ד”ר רבנטלו, בבקשה: אנו הולכים למוזיון“. ומבלי להעיף אפילו מבט קצר אל הרבי, הלך, ואחריו הד”ר אמן ושני הרופאים.

סך-הכל חצי-שעה היה הד“ר אמן ב”מוזיון הלבן“, ובמחצית שעה זו שוב הזדקן הרופא הצעיר. אך כעת – בהרבה תקופות בבת-אחת. את קוצר ביקורו ביאר הד”ר אמן בהתנצלות, שבבת-אחת אי-אפשר להתבונן בכל המחלקות כראוי ולפיכך לא יתעכב לעת-עתה ארוכות בכל מיני המשכיות “המעניינות באמת למעלה מכל צפיה”. –

את פניו קיבל בעל-המוזיון עצמו, “הבארון הלבן” פון-אוהדקה, שהפרופסור ציין אותו הפעם כ“פילולוג פנומנאלי”. הבלשן הראשון, המנסה להמחיש את הניבים והאידיומות של הלשון הגרמנית. אם למשל הגרמני – ולא רק הגרמני, אלא כל העולם – אומר: “תמונה זו צוירה ממש בדם”, הרי יש לו לבארון תמונות, שבאמת צוירו בדמו של האמן בידי עצמו. ואם מישהו אומר: “כנר זה נותן באצבעו האחת, יותר משנותן כנר זה וזה בכל אצבעותיו”, הרי יש פה כנר-אמן, המנגן רק באצבעו היחידה, אותה האצבע, שהשאירו לו על פי בקשתו. “חומר” מעניין זה, “החומר המכיר את עצמו”, האדם, עליו גאוותו של הבארון: התזמורת והמקהלה, שהוא עצמו מנצח עליהן? –

ד"ר אמן ידע, שזוהי “בחינת הבגרות” שלו, שאם ייכשל בה, יאבד את הכל. לרבת, השתתפותו במיפעל התרופה הגדולה, הקאוזיארין. ולפיכך הביט בפרופסור והעמיד פנים מרוצים. מובן, עד שלא הרגיש זיעה מכסה את גופו לקול המקהלה, שבתוכה ילדים וילדות - ולאטום את האזניים אי-אפשר לו. אך בינתים נזכר פתאום בדברי ר' אשלי – והתחיל מתבונן אל קרבו פנימה, אל תוך עצמו. – לא, תהלה לאל. שום הנאה אין לו בזה. – אף כי קשה מאוד להבחין בדבר. והלא אפילו בכאב השיניים הנוקב ביותר יש כעין - - כן,

כעין רגש נעים. כן, זה מאזוחיזם. והלא ידוע, ששניים אלה, המאזוחיזם והסאדיזם אחוזים ודבוקים זה בזה. לא אחוזים ודבוקים כי אם ממש מזדהים כידוע. כמו כל ההפכים שבטבע. אך זה הלא טירוף. טירוף ממש. מקהלות ילדים גוססים – הארמוניה של גניחות-מוות. גניחות-ילדים. אך הנה, הנה אותה הסיכה, המכבינה שאביו סיר רבנטלו הביא פעם! - - והנה הארנק! – ובכדי להגיד דבר מה, בלע עמוקות וקינח את זיעתו ושאל: “יאמר-נא בארון יקר… וכל זה. כל אלה, הכל עשוי מ…”

“מובן מאליו”, ענה הבארון והפיל את המונוקל שלו ושוב הרימו בתנועת-רוקוקו וביאר: “אופן הפרפארציה היא כמובן המצאתי שלי בעזרת החימאים שלי. רק בן-האדם מעניין אותי דוקטור, רק בן-האדם. האדם הוא הפלא הגדול ביותר בכל הטבע כולו, לא כן? איך אמר הפייטן הרומאי? ‘שום דבר אנושי אינו זר לי’”. –

לפני צאתי ניגש אל השולחנת היפה, שעליה ספר-האורחים. “היום”, אמר לו הבארון בהשתחוויה, “אתה רושם את שמך כאורח, ואני מקווה, שבקרוב תקבל אתה על עצמך את העול, סיר רבנטלו. אוה, אני הולך ומזדקן כבר, אותי כבר… איך אמר גיתה שלנו כשהזדקן? ‘תהלה לאל, שנתפטרתי מטינופת זו!’ אה, מובן, הוא אמר זאת על הנשים. אך בעצם, ההנאה האמנותית הגבוהה גם היא איננה סוף-סוף אלא, נה, איך להגיד…”

הוא לא הספיק לגמור, משום שד“ר אמן המעיין בספר-האורחים השמיע צריחה: “אוה! סיר… אבא שלי…” אך מניה-וביה שינה את טעמו לנעימה של שמחה שבהפתעה, ותיכף נטל את העט וחתם. – ורק אחר כך שוב עבר על רשימת האורחים. בראש העמוד הראשון: חתימתו של הפירר במסגרת זהב. מלה אחת: “תודה” וחתימתו. ותחת זה ציור גדול, התופס את כל העמוד: צלב-קרס אמנותי, שכל קרס וקרס מסמל את הצמתתה של אחת מארבע האמונות השולטות בעולם. בראש קרס אחד ראש יהודי שותת דם, בשני ראש מוסלמי, בשלישי ראש אפיפיור נוצרי, וברביעי ראש הינדוסי-מונגולי, כולם תלויים בקרסים. ולמעלה, בין התמונה ובין החתימה, ראש של הפירר בזוהר-בראשית, המאיר באותיותיו: “המשיח הלבן”. החתימה השניה: גהרינג, השלישית: הימלר, הרביעית: גבלס, ואחריו יתר רמי המעלה. – וכבר היה מוכן לצאת לשאוב אוויר, אך הפרופסור תפסוֹ בזרועו ואמר: רק עוד מבט אחד במעון “פרחי הכהונה”, והכניסו אל אולם מפואר, המקושט פנטאסטית והדומה לחדר קסמים של מכשף עם כל הסמלים, החיות והעופות, השדים והרוחות וכל מכשירי האינקביזיציות. – הפרופסור הציג לפניו את הבחורים הצעירים והיפים להפליא, וביניהם אחד שהציג את עצמו בהדגשת שמו: “אריך מאאסן,, ולחץ את ידו של הד”ר אמן בלחיצה עזה וארוכה יתר על המדה. כרגע החוויר הד”ר אמן: אם כן הוא פה! – וכרגע חיזזה בו המחשבה: להצילו – ולחץ גם הוא את ידו של הבחור, כתשובה. –

כשנשם בחוץ אוויר חדש, אמר לפרופסור: “תודה רבה. כביר! כביר!” אך ברגע השני כבר השתומם בלבו. אם כן, סיר רבנטלו היה פה! הוא ראה ושמע. מחריד. הוא אביו. נורא. הפרופסור אמר לו דבר-מה וחזר אל המוזיון. כאילו שכח שם משהו.

ד“ר אמן נשאר יחידי והתחיל צועד. מכל אשר ראה לא נתקע בו אלא דבר אחד: הילדים “המזמרים” בלי לשון. ובקצה אצבעותיהם צבתות קפיציות הלוחצות מאליהן. ואותו רגע כאילו נפקחו עיניו: ואולי כל עצם התרופה אינה אלא שקר? שקר גס ומטומטם, הבדוי בשבילו, בשביל לצוד אותו לעת-עתה, עד שאותו… אותה המגפה ששמה מוּסר כליות” אוכלת אותו. מה אמר לי היהודי הקטן? כל מצוה גדולה, סכנת-החטא אורבת בה לאדם. - - ואולי אין פה אפילו מצוה גדולה. אולי פה ההנאה עצמה היא היא המטרה? לא מעשה-השטן, אלא פתיונו? שמא זאת היא אותה מטרה עליונה?

ועם פקיחת-עינים זו התחילה מכונת-הזכרון שלו להסתובב אחורנית. אחרון-אחרון. “אטראקציה גדולה” אמר הפרופסור על פרוץ יסוריו הנפשיים של הרבי. אטראקציה? לא, זה לא סגנונו של איש-מדע. ושל רופא?! – ופעם אמר לו: “זהו יעוד עליון, עונג מיוחד לאיש-המדע”, ואת העונג הזה… כן, פעמיים ראה אותו יושב בכסאו בעינים עצומות, ומשקם ראה את רגליו רועדות. הוא הלך כמעט כשיכור. וזוכר הוא, שהסוכנת הזקנה של דירת הפרופסור, כשד“ר אמן שאל פעם כרגיל מה שלומה? ענתה: “רע, אדון דוקטור. זאת לא עבודה בשבילי” והוסיפה כפטפטנית מובהקת: “אדון דוקטור יודע? הפרופסור עדיין חזק וצעיר כל כך למרות גילו, למה אין לו אשה? המעט בחורות ישנן פה? פוי, טויפל! לכבס את התחתונים שלו! אילו היה לי כסף, הייתי מעדיפה לקנות לו תמיד לבנים חדשים, במקום לכבס אותם!” – ולאט-לאט נזכר הד”ר אמן בשיחות שביניהם. כן, את פרויד קורא הוא בשם נאטפינקרטון, ומדגיש את יהדותו. וכן גם את מארכס מזכיר הוא ביהדותו. – אבל פרויד! הוא, הפרוידאי המובהק, שלא פעם הגן עליו מפני מתקיפיו. “את תורתו הטינופתית”. זה סגנון מדעי? והנה כשל-לשון! דווקא בפרויד נכשל על פי שיטת פרויד עצמו: “תורתו הטינופתית, הבנויה על”… כשרצה לומר על קורי-עכביש. Auf Spinngewebe, במקום Spinn אמר Spinoz. כמה כשלי-לשון ישנם פה? כשל בתוך כשל. האם לא הוא היה זה, שלפני שנים הצהיר לעתונאי אחד, שמתכונן הוא לעבד ולסדר את כל תורת פרויד בצורת תיאורמות כדוגמת תורת-המוסר של שפינוזה? וכעת שניהם הם “יהודים”. והעכביש במקום שפינוזה. שפינוזה מתוך התבוננותו, במעשה-הכיבוש של העכביש בזבוב, הסיק, שבטבע, שאין בו מן המוסר, שולט החוק של כל דאלים גבר, חוק הכוח, שרק לו ישנה הזכות להתקיים. ובכן: יסוד היסודות של המשטר הזה, שהפרופסור אמר עליו דרך-אגב “חיילנו” ו“שלטוננו”. ובמקום “נקי מכל מצפון” אמר טהור מכל מצפון, "makellos. הלאה: ישנם לשפינוזה אויבים או סתם טפשים, או סאדיסטים בעצמם, המדגישים, ששפינוזה היה צד זבובים וזורקם להנאתו לידי העכביש. אם כן סמך וסעד לסאדיזם מגדול הפילוסופים! וגולת-הכותרת של הכשלים הללו: העכביש הוא סמל הגועל והשנאה. מצחיק: תלמידו המובהק ומעריצו של פרויד, נכשל כשלון פרוידי שכזה! - - סאדיזם? אך זה פה… הלא טירוף! טירוף – לא בלשון-השיגרה של בני-האדם, המשתמשים במושג זה לכל דבר שאין בו סתם הגיון. לא, הטירוף יש לו הגיונו שלו. אך זה פה טירוף במובן המדעי, פשוט קובץ של אנשים משוגעים ממש. הבארון הזה, מייסדו של המוזיון הלבן. והפרופסור, המנהיג הרוחני. – וזה באישור המשלה. קבוצת מטורפים, שבמקרה עלו לשלטון באינטרסים של מישהו, או מישהם, ובמקרה אינם יושבים בבית חולי הרוח - - -

וסרט-זכרונו של ד“ר אמן מרחיק להסתובב חזרה. נשפי-תה בביתו של אביו סר רבנטלו. בנשפים הללו, שהיו צנועים בהחלט, לא נוכחו אלא נפשות מעטות, אך סלתה ושמנה של החברה העילית. ולפעמים אפילו רק גברים בלבד; בלי נשים. זאת אומרת, הגברים היו משחקים לחוד באחד ממישחקי הקלפים, והנשים לחוד. הוא, הנער וויליאם, היה עסוק בחדרו בספריו, אך לא פעם עבר את חדרי המישחק, כלאחר-יד. הנשים היו משחקות בלהט, בקנאות ממש. אך הגברים היו רק משוחחים על פי רוב והקלפים בידיהם. הנער מצא ענין בהבדל זה. ומעולם לא העיר לו סיר רבנטלו, שמפריע הוא. מה יכול נער כזה להפריע? על אחת כמה, שגם בחדר-הבטלה הזה היו ספרים אחדים וביניהם גם מכרכי האנציקלופדיה. – וד”ר אמן מאמץ להסיר את האבק מעל סרט-זכרונו הישן. מופיעות מלים, מושגים. לפעמים מלווים בצחוק. הוא היה מעיין באנציקלופדיה, אך הצחוק היה מושך אותו. והוא זוכר את המלים: “ידיד השלום”, “הגפריאטר רב הכשרון”. חיפש אחר-כך ומצא את פירוש המלה “גפראיטר”, אחרי כן: “פטי קוֹרפוֹראל מיספר שניים”. את זה הבין: נאפוליון מיספר שניים. את זה זוכר הוא בדיוק, מי אמר זאת. סיר סנאודן, זה שפניו אינם נחים אף רגע. וכל הזמן ממשמש באפו. וזוכר הוא: פעם חזרו ושנו את המלים: “ענייניה הפנימיים” “ענייניה הפנימיים”. את זה הדגיש מישהו בלי הרף. ואחר אומר בצחוק: “הוא יחסל את… הואלט השחור הזה יכה סוף-סוף את הטוּז האדום! זה יהיה המקרה הראשון בתולדות מישחק הקלפים!” וכולם פרצו בצחוק רם. מי שאמר זאת היה מדבר אנגלית גרועה. ופעם הופיעה שם גם אשה. יפה מאוד היתה. והיא לא רצתה לשחק עם הנשים. כולם צחקו כשאמרה: “מה אני, גבר, שאשחק עם נשים?!” ושיחקה עם הגברים. כן! מפיה שמעתי את המושג “המשיח הלבן…” “המשחרר הגדול”. לא משחרר עם, או עמים, אלא משחרר את האדם“. וברגע זה כאילו נבעה פתאום פרץ במחיצת-הזכרון שלו ומתוכו ממש נשפכו התמונות והמלים. דיברו על “רכוש הברית”, “פראנקפורט”, “שיני-זהב וטבעות קידושין”, “לבור את הזהב מתוך כור האשפה”, “פסולת הגיטאות”. – והוא, הנער ויליאם, ידע, מה זה גיטו מתוך איזה ספר-סיפורים אנגלי. אך בכל זאת חיפש באנציקלופדיה ומצא. – ומשחקי-קלפים אלה נמשכו שנים. ופעם שוב הופיעה האשה היפה, וכעבור ימים נסע סיר רבנטלו לחוץ-לארץ. ובשובו הביא את המתנות היקרות לאשתו. אם כן: סיר רבנטלו חבר בברית. ושוב אסוציאציה. שוב כשל-לשון של הפרופסור: כשדיבר על הצנטרוֹזוֹם, את הגופיפיות הפוליט…” אמר במקום “הגופיפיות הפיליות”. והוסיף בקול פאתטי: “הוי, חביבי, הן קורנות לנו אור חדש, אור-עולם!” “הברית עם אנגליה”. מקהלת ילדים קטועי-לשון, טירוף, טירוף, טירוף:

ד"ר אמן הרגיש עייפות נוראה בכל גופו. שכב ונרדם. ותוך כדי שינה של נים-ולא-נים החליט, שמחר שוב יבקר במוזיון. מה מושך אותו לשם? כן, אדגאר פו קורא לזה בשם “רגש פרברזי”: אדם אוהב להביט דווקא בפניו החיוורים של המת, או לתוך התהום שלרגליו. אך כלום אוהב אדם מה שלא נעים לו? ר' אשלי אמר לו - - - הוא רואה עצמו עמד בחנות-שעשועים ובוחר לו מסכה. מסכת פני גרמני מובהק, שהפרופסור לא יכירהו. פניו של הפירר. – לא. פני הקיסר וילהלם השני עם שפם זקוף. הרז’יסור אומר לו בנזיפה: “אתה בעל כשרון חביבי, אך האיפור שלך הוא למטה מכל בקורת!…”

מביקורו השני במוזיון יצא הד"ר אמן מפולג פילוג דראמתי כמו בחלום-סיוטים. קרוע ומורתח מימין וחסון ואיתן משמאל. ושני החצאים נלחמים זה בזה מלחמה לחיים ולמוות.

מיד עם הכנסו הראה לו הפרופסור את הסוד הגדול: את סחימת-התרופה, הבול מאז’יק, הגנוזה בקופת-פלדה אדירה. ומיד אחרי הביאור – הכניסו לקליניקה שבאחד מחדרי המוזיון, שם שכבו ששה אנשים במיטות: אחד היה מחלים מסרטן קשה, השני משיתוק-ילדים, השלישי – מלפרה, הרביעי – מגליומה, החמישי - מטוברקוּלוֹזה והשישית היתה אשה, ששכבה מאחורי מחיצית – בדליריוּם טרמנס. הד"ר אמן ניגש אל כל אחד מהם, שאל שאלות אחדות, השתומם לתשובותיהם ולאושר הנוהר מפניהם, והפרופסור עמד כל הזמן כנפוליון מנצח. ורק לבסוף, כשעזבו את הקליניקה, טפח לו לתלמידו הצעיר על שכמו ואמר:

“האין זה קוסם את מקהלת-הילדים למוזיקה עליונה באזניך? וכעת, לך והמשך את הסיור במוזיון”. והלך. ואחרי שנים שלושה צעדים פנה אליו לאחור ואמר: “וזה עדיין לא הכל, יקירי!”

ד"ר אמן כמעט שפרץ בצעקה אדירה: “כן! אך למה יושבים ומוחאים כף למקהלת הילדים?! דגנראטים!!”

במוזיון נודע לו מפי קצין מנוון לגמרי, בנו של אחד משומרי ראשו של קיסר וילהלם לשעבר, אדם רזה, המהלך כמו על רגליים מבורגות ובידו מגלב-כלבים והמפסיק את דיבורו כל הזמן בשאלה: “מה-מה?” כאילו איש שיחו אמר דבר-מה, מפיו נודע לו, שאחד מסוגי ההכנסות של המוזיון, “כלומר, של הברית”, הוא “המוסד לאימוץ ילדים”: מוסד זה מוכר לאריסטוקראטים ילדים “להשתעשע” בהם. ישנם מאַמצים כאלה, שקנו ילד בפעם הרביעית, כי שלושת הראשונים לא נשאו זמן רב את “השעשועים” של מאַמציהם. ילד שכזה עולה בהון. והקצין מוסיף בגאווה אמיתית:

“מכרנו גם לחוץ לארץ ארבעה, שלש ילדות וילד אחד. שניים לבריטניה, אחד מהם ללורד וילדה לאלמנת דיפלומאט חשוב מאוד, ילדה אחת לנסיכה רוסית החיה בארגנטינה, היא עצמה היתה פה ובחרה לה אותה, אוהבת היא את ‘ההרעבה’; וילדה אחת לכומר סלובקאי, הגמון. הוא קנה בזול, היתה לו פרוטקציה גדולה”.

פה שאל ד"ר אמן, אם כל הילדים הללו הם יהודים? –

“בהחלט לא!” ענה איש-שיחו בקול מחאה ממש. “אין אנו מבדילים בהבחנות כאלו! דמוקראציה, אדון דוקטור! נאציונאל-דמוקראציה! לא כן? רק לפני חדשיים מכרנו את שני נכדיו של גרמני טהור, זה… מה שמו?… זה שהיה קונסול גרמני של ממשלת ויאמאר באחת מערי צ’חוסלובאקיה הבוגדת”. –

בתא המטורפים מצא הד“ר אמן איש-מדע, אסטרונום ומריאולוג. פשעו היה, שדיבר בגלוי על התיאוריה הידועה של השפעת כתמי-השמש על בני-האדם במאורעות ההיסטוריים, וביניהם גם על היטלר. בעוון חילול-קודש זה אינם נותנים לו למות זה שש שנים. ד”ר אמן נוכח מיד, שהאיש אינו מטורף עדיין. מבאר הוא את התיאוריה שלו בדעה צלולה לגמרי. – לפני לכתו לחש לו הד"ר אמן בלחיצת ידו בשתי ידיו: “רק להתחזק! רק לא לאבד את רוחך, פרופסור!” ורמז לו באצבעו שתיקה. –

כשד"ר אמן שם פעמיו לחדר פרחי-הכהונה, שומע הוא את קולו של אותו קצין, המפקד על “המוסד לאימוץ ילדים”, הקורא אחריו: “סליחה, שכחתי להגיד לך, אדון דוקטור, אנו גם מדריכים את המאַמצים ונותנים עצות והוראות ל’שעשועיהם' עם הילדים. רובם של מעודני-טעם אלה אינם מחוננים בכוח-דמיון כראוי”, אמר וכמי שעשה את חובתו אמר “תודה רבה” והלך דרך ריקוד.

הד“ר אמן בלע גם את מנת-הגועל החדשה הזו, אך פניו היו לאֶריך. כמה זמן עבר מאז סיפרו לו על מקרה זר-מוזר של בחור אחד, מבין המצויינים שבנוער ההיטלרי, אריך מאאסן, שהתאהב ביהודיה, שהוא עצמו היה מענה אותה בפקודת המאיור לופקה, שהתאבד אחר כך? את הבחורה ביקש מאת הפרופסור לצורך עצמו, להתבוננות ולנסיונות, והציל אותה מרשימת הנשרפים, אך את אריך שלחו למקום לא ידוע. והנה מצא אותו פה, כאחד מ”פרחי הכהונה“. אך מאין לו לבחור זה, שהוא, ד”ר אמן… שאליו אפשר לפנות…? מוזר. אולי כוחה המיוחד של האהבה הוא זה? החוש המיוחד שבאוהב הנואש? אין להכחיש, ישנו דבר שכזה. וביחוד אחרי סבל שכזה. – וכבר עמד להיכנס אל האולם והנה הפרופסור בא בלוויית אחד הקצינים. שניהם מתיישבים בכורסאות והקצין מדבר בהתרגשות. הפרופסור קורא לד"ר אמן, הוא נגש והפרופסור אומר:

“אתם מכירים. חושבני. זהו הפסימאי שלנו, המאיור ראגן. לא יזיק לקררו קצת. נתקבלה ידיעה, אומר האדון המאיור, שהאויב הולך וקרב בלי עיכוב”.

ד"ר אמן הקשה את המסכה שעל פניו, ציחקק, ישב ואמר, כשלבו מכה בעין ואמר:

“קודם כל, אדון פרופסור, אבקש מן הסיגארות הפרופסוריות שלך. – תודה רבה. – כן”, נשף את העשן והוסיף: “הפסימיזם הוא בעצם מחלה, אם יורשה לי לומר כך, לא כן, אדון פרופסור? אני חושב למשל, שלהיות נאצי ויחד עם זה פסימאי, הרי זה אנטינומיה חיה”.

“יסלח לי אדוני הרופא”, אמר ראגן “אני אינני רופא, מה זאת אנטינומיה? ומהו ההבדל בין האנטינומיה חיה ובין אנטינומיה מתה?”

“אנטינמיה פירושה שני דברים מנוגדים, שלכאורה שניהם עומדים בתקפם. הנאציות והפסימיות, כל אחת מהן קיימת, אך שתיהן ביחד באדם אחד, זה אבסורד. אין אופטימאי בעולם כולו כמו הפירר, לא כן?”

הפרופסור צחק בהנאה: “הנה! – והמאיור אמר, שצריך לקדם את פני הרעה, ואולי גם לסגת”.

“יסלח לי האדון המאיור: ומה אומר הפירר?” שאל ד"ר אמן.

במקום המאיור ענה הפרופסור: “הפירר אינו אומר פעמיים. הפירר אמר פעם לדורות: לא לסגת אף צעד!”

“אם כן!”, אמר הד"ר אמן. “מי אני, שאתנגד לפירר? אני גם לפרופסור (פה השתחווה קצת) – לא אתנגד לעולם. וחוץ מזה… כלום האדון המאיור אינו שייך לברית שלנו?” פנה אל הפרופסור, ואמר בהטעמה: “אגב, המוסד הזה אינו צריך לסגת. המוסד הזה נצחונו מובטח, לא כן, אדון פרופסור?” את סוף דבריו אמר בלחישה יותר, “למוסד זה אין אויב בבריטניה הגדולה”. –

“אני… יסלח לי אדוני הרופא, אני אינני מאמין בבריטים. במלחמה כמובן. כי כאנשים אזרחים – כל הכבוד!”

“יש בריטים ויש בריטים”, ענה הפרופסור.

“ואני גם לא אמרתי בריטים”, אומר הד"ר אמן. "אני אמרתי בריטניה הגדולה. והברית שלנו היא עם בריטניה הגדולה. אני אומר: “הברית שלנו, כי אני באמת מאמין, שבמוסד עליון זה התמזגו שתי המדינות לחטיבה אחת. אגב, מהו היסוד לפסימיות זו?”

“האויב יוכל להפתיע אותנו בכל יום”.

“אוה, את זה שומע אני כבר אולי הפעם השביעית מאז שלשה שבועות!” אמר הד"ר אמן וציחקק, “ואת האמת להגיד, כבר נמאס לי לשמוע”.

“צודק בהחלט!” קרא הפרופסור, “ואני רק אמש גמרתי את התכנית הגדולה לחג-העשור של קיום “המכון העליון לחקר האדם”. – אמור את האמת, מאיור חביבי, המוכן אתה לוותר על החגיגה הזאת?”

“לא!” ענה המאיור וקם. והלך. וכעבור חצי שעה כבר לא היה במחנה. פשוט נעלם. והפרופסור הלך לחדרו וצווה להביא לפניו את “הבתולה מאריה”. –

ד“ר אמן מיהר ונכנס אל אולם המועדון של “פרחי-הכהונה”. אריך בא לקראתו בפנים יוקדים, ובכל זאת חיוורים. “מקרה נדיר”, קבע בלבו הד”ר אמן כשראה את הפנים הצעירים והיפים הללו לוהטים באיזה אור מוזר. הד“ר אמן לחץ את ידו. אחר כך ישבו וד”ר אמן נטל בידו את צומת ידו של הצעיר. כרגע ראה, שהבחור הוא מתוח כחוט חשמל גבוה. “אדון דוקטור, לחש, אנו קרובים לחיים! מה שלומה?”

הד"ר אמן ענה בקול-רם: “הרגע, יקירי, בעל השמועות הללו שוב לא יספר כלום. לצעק יכול הוא, אך לא לדבר. הוא הוכנס אל המקהלה. אני יודע, איפה הוא האויב!” גמר בהטעמה שבבטחון, ופרחי-כהונה במדים, שבינתיים התאספו סביבו, הצדיעו לו תודה, ושוב התפזרו. ובלחש אמר לו לאריך: “אני תיכף הולך ומוסר לה את ברכת שלומך, רק להחזיק מעמד!” לחץ את ידו והלך, אך אריך עשה אחריו צעד ואמר: “אדון דוקטור… מה בדבר החניטה? המומיה?”

ד"ר אמן הביט בו בשאלה.

"הפרופסור החליט לעשות בה נסיון לחניטה. לחנוט אותה חיים. הוא אמר לי: “תקבל את אהבת הנעורים שלך הראשונה במתנה. בצורת נסיכה יהודית עתיקה”? -

ד“ר אמן עמד רגע קפוא. אחר כך אמר: “תודה! – חזק, יקירי!” ובקול רם: “האיל היטלר!” כל האולם רעם: “האיל היטלר!” וד”ר אמן יצא. –

את בתיה-מאריה לא מצא בצריפה. “היא אצל הפרופסור”, אמרה שרה הזקנה והוסיפה: “אני בכל זאת אשתגע”.

“לבכות, לבכות!” אמר לה הד"ר אמן ומיהר אל הפרופסור. –

“האדון הפרופסור פה?” שאל את סוכנת-הבית שפתחה את את הדלת.

“כן, אדון דוקטור. הוא עסוק. הוא ‘מתחזיר’ קצת”, אמרה בחיוך. “סוף-סוף מצא לו נערה יפה. להודיע לו?”

“לא-לא!” אמר הד"ר אמן ונכנס בלי הודעה.

כשפתח את הדלת אחרי דפיקת-מצוה שגירה, אמר: “אוה, אלף סליחות, אדון פרופסור!” אך לא חזר על עקבותיו, אלא עמד והביט. הנערה עמדה באמצע החדר ערומה כביום הוולדה, ידיה ורגליה מפושקות והפרופסור שכב על הרצפה על השטיח, גם כן ערום. – ומשנכנס הד"ר אמן, אפילו לא זז משכיבתו, אלא אמר בחיוך מטומטם: “זהו אחד מאותם הנסיונות, שאני גופי עושה אותם קודם בעצמי. מה הביאך חביבי, בחפזון כזה? אולי גם אתה נעשית פתאום לפסימי?” שאל וקם והתחיל להתלבש.

“לא יעלה על דעתי, אדון פרופסור: מה אני,קצין?”

שניהם צחקו. וד“ר אמן אמר אל הנערה כמו בדרך אגב. בהרגלו של אסיסטנט: “תוכלי להתלבש וללכת לעת-עתה. כשהפרופסור שוב יהיה זקוק לך, אבוא אליך ואקחך!” הנערה נכנסה אל אחורי המחיצית והתלבשה והלכה. בינתיים אמר הד”ר אמן בהתרגשות רבה: “אדון פרופסור! יש לי רעיון - - שאילו היה מציע אותו אחר, לא אני, הייתי אומר: גאוני! אדון פרופסור ביאר לי לפני ימים אחדים את ענין החניטה המצרית. וגם על היכולת לעשות זאת גם היום, לא כן?”

“יש לי הסחימה המלאה, יקירי!” אמר הפרופסור.

“ובכן, רעיוני הוא, שהחנוט הראשון יהיה הרבי שלנו!”

הפרופסור חייך חיוך רחב-פה ושיקר: “אמנם, רעיון לא רע. אלא שמישהו כבר קדמך, חביבי. – אני עצמי”.

“חבל”, אמר הד"ר אמן.

“אל תצטער, חביבי, ברעיונות אין מחסור תהלה לאל. אלא שעדיין רחוק הוא הרבי מכך”. (במוחו של הד“ר אמן חלפה המחשבה: שוב כשל-לשון. הוא איננו אומר, “**אנחנו רחוקים מכך”.** אלא הוא רחוק מכך”. המטרה היא: הוא ולא הענין המדעי!) “קודם כל עליו ל… הוא עדיין מאמין באלהי-ישראל. עד שלא יחליף את אלהיו בפירר, כל נסיוני בו עולה בתוהו”.

“זה יצריך זמן רב”.

"כל מה שיאריך בעקשנותו, כן מוטב לי. (הוא אמר “לי”, ולא “לנו”, למדע!). עדיין לא השתמשתי אפילו במחצית האמצעים שלי והוא כבר הולך וקרב לסוף מצבו השני: לחרף ולגדף את אלהיו. אתה רשמת את הכל, כפי שאמרתי לך?,

“את הכל”, אמר הד"ר אמן. והפרופסור הוסיף:

“מחר יקבל ממני מתנה: החזיר, שאכל את החסיד האחרון שלו, זה הגבאי שלו, השומר עליו כעת, מה שמו?”

ד"ר אמן עוד מעט והחוויר. קם, לקח סיגארה מעל השולחן והדליק, התעצם ואמר: “אינני חושב שהחזיר צריך לאכול דווקא את היהודי הזה. ראשית, הוא המכשיר המצויין שלנו: הוא עוזר לי למסור לרבי לאט-לאט את הרעל הרוחני. ואנו יכולים להשתמש בו בסופו של הנסיון. אדון פרופסור ימצא בוודאי במחסנו את האופן הראוי לכך. ושנית, האם לא מוטב שנגיד לו, שאחד מבני משפחתו נאכל בידי החזיר?”

“בהחלט לא”, ענה הפרופסור, “אדם זה, בני משפחתו פחות יקרים לו מחסידיו, ומזולתו בכלל. להיפך: באסון בני משפחתו ירגיש נחמה קלה. – סמוך-נא עלי, אני יודע את אשר לפני. וחוץ מזה, אני באמת רוצה לא לרמותו. אלא באמת לכבד את ‘הלורד’ שלנו בבשר חסידים”. וצחק ושתה איזה משקה מבלי להציע ממנו לאורחו. –

ד"ר אמן ידע מי הוא “לורד” זה. הפרופסור קיבל מאת סיר רבנטלו במתנה זוג חזירים יורקשאיריים. החזירה המליטה בינתיים ארבעה גורים, הניזונים אך ורק מבשר-אדם ואחד מהם הוא “הלורד”.

“רעיון לא רע”, אמר ד"ר אמן, הוציא פנקסית, בדק אותה ואחר כך אמר מבלי להפסיק את הבדיקה. “אם כן יש לי בקשה: לא מוקדם מאשר… נגיד… כעבור שבועיים. כן, שבועיים. לא, פחות. סליחה, שבוע ימים. זה היה מפריע קצת לתכניתי. אתכבד אחר-כך להגיש את כל התוצאות”.

“לדידי!” אמר הפרופסור ושוב שתה, איזה משקה אחר.

“בבקשה, להפריע אינני רוצה. וחוץ מזה, להודות את האמת: אני קצת עייף”. אמר והתפרקד לבוש למחצה.

“אם כן, לא אפריע גם אני. תודה”, אמר ד"ר אמן וקם. "אה, כן, להביא הנה את הבתולה?,

“תודה. כעת לא. להתראות”.

הד"ר אמן יצא ונאנח אנחת-רווחה עמוקה. זאת היתה שאלת-נסיון נועזה, מסוכנת. אך הוא ידע, שברגע זה יקבל ממנו תשובה שלילית. ברגע זה לא נחוצה לו הבתולה. ולא שום דבר אחר. הוא “עייף”. הוא אפילו לא בא במבוכה כשנכנסתי. וגם אינו מכסה כלל את כוונתו האמיתית במעטה המדע: “לכבד את הלורד שלנו בבשר חסידים”. אדם זה כבר אינו נאחז אפילו בגבעול-עשב בהתגלגלותו במדרון. –

ד“ר אמן מיהר אל הרבי. אך בדרך נזכר בסחימת התרופה – ולבו נהפך עליו כרגע מן הקצה אל הקצה. המחשבה הזדרמה בדמו בנחשול-עדנים חם במידה כזו, שנעמד ואמר בלבו: בכל זאת – גאון! והגאון מותר לו הכל בעולם. הכל. מה איכפת לי טבעו, תכונותיו, חסרונותיו, יהא מה שהנהו. גאון. – כל מה שקבע נגדו באחרונה הלך והקטין, הלך והצטמק, הלך והזעיר, עד שהתנדף לגמרי. שיתוק-ילדים! – ט.ב.ק! – לפרה!! – ד”ר אמן ראה בעיני רוחו אלפי בתי-חולים ובחצרותיהם מצטופפות רבבות אמהות, הורים, אחים, כלות – ובעינים כלות מחכים ומצפים לישועתם הקרובה של אומלליהם השבים לתחיה, לחיים, לאור-השמש הטוב והמטיב, לעמוד ולהתבונן בגוף-מצורע נעווה, כחול-אדום-לילא-אפור, המוטל כמטיל-בצק חי מאורר מן החיים, ולראות איך גוש-בחילה זה הולך לאט-לאט ומבריא. הולך ומפחית מסרבולו, מצבעי-השטן שלו, מגועליותו, מאומלליותו – הולך ולובש צורת-אדם יפה, היפה שבצורות העולם על פני האדמה: אפילו רק אושר זה בלבד דיו לחפות על כל פשע שבעולם! מי זה שואל על גאונים, מה מעשיהם ואיך תכונתם? – בין יתר השיחות שבינו ובין ר' אשלי, אמר לו היהודי הפיקח, שאסור להרהר אחרי מידותיו של אלהים, ואפילו לא של הרבי. והסתמך על חכמי-התלמוד: מישהו הרהר אחרי מידותיו של משה ונענש קשה. – צודק בהחלט! מי זה מהרהר אחרי מידותיו של יוליוס קיסר? אפילו לא גיתה. – ואם התרופה הכבירה הזאת… סוף-סוף, בעצם גם הפרופסור אינו אלא ילוד אשה, ומדוע זה אסור דווקא לו? הגואל הגדול – - -

כשנכנס אל חדר הרבי, שוב מצא אותו שוכב, אך לאחר אכילה, הפרופסור נתן פקודה, אם לא יאכל, יאכילוהו בכח. – ד"ר אמן הביט בר' אשלי והלה הבין ואמר: “לא, אדון דוקטור, אדם מבטיח, עליו לקיים. כשאראה, שעלי להשתמש במתנה שלך, אודיע לך אדון דוקטור”. –

ד"ר אמן היה מרוצה מאוד. היה בקורת-רוח זו מעין אושר: אדם זה מאמין בי. – אם כן, ישב וגילה לו את דבר התרופה הגדולה. –

ר' אשלי שומע. מביט בו ארוכות. מפלבל בעיניו כמחפש את המלה הראשונה ולבסוף שואל: “ומי ישתמש ברפואה זו?!”

“כל העולם! כל הרופאים שבעולם!”

"לא, רק הרוצחים שבהם! היודע אתה אדון דוקטור, מה זאת מצוה הבאה בעבירה? אין לה תקנה! רפואה הבאה ממיתתם המשונה של רבבות ילדים?! אם כך, מדוע לא יפשטו את עורו של אדם כדי לעשות ממנו מגפיים לאדם שני?

“עושים כבר גם זאת”, אמר ד"ר אמן בחיוך.

“פה!” קרא ר' אשלי. “ופה נולדה גם הרפואה הזאת! ושנית: אין תרופה כזו!”

פה נזכר ר' אשלי בדברי הרבי, שבכל התורה שבעל-פה ושבכתב אין אף פסוק אחד ואף מימרה אחת, שתהא שקולה כנגד הפורענות הזאת. ואין צורך לומר הפסוק שבפי שמשון השוגה באהבת בת-העכו"ם דלילה ימח שמה! “מעז יצא מתוק”? “לא, אדון דוקטור. אני אינני רופא, אך מובטחני, שעדיין לא יצאה עד הנה אף תרופה אחת מעינויי אדם ויסוריו בידי אדם! יחפש נא אדון דוקטור?” –

ד"ר אמן חיפש מן הבא בידו ברגע הראשון: קוך… אהרליך-האטא… פאסטר… זמלוואיס… ובינתים הוסיף ר' אשלי:

“משום מלחמה בכלל לא יצאה עדיין שום תרופה, אלא למחלות, שהמלחמה עצמה גרמה להן!”

משפט זה שיסע לו לד"ר אמן את מציאותו באמצע: הוא רצה לאמר: במלחמה צעד המדע הרפואי קדימה בצעדי פרסאות! – ושוב חיפש, אך ר' אשלי שוב קרא: “אין תרופה שכזו, משום שאי-אפשר שתהיה!”

“בעצמי ראיתי. גם את הסחימה וגם את החולים הארורים ביותר, שכמעט נתרפאו כבר לגמרי!”

ר' אשלי פרץ: “מירמה, מירמה! שקר! רימו אותך אדון דוקטור!”

ברגע זה יצאה אנחה כבדה וארוכה מפי ר' נחומקה. ד“ר אמן קם, ניגש אליו ולקח בידו את צומת הגידין של ר' נחומקה – ופקח את עיניו לרווחה. מיד הידק גם את אזנו אל חזהו של ר' נחומקה והקשיב. זז ר' נחומקה, הרים את ידו המרושלת, תפס באצבעותיו הדקות את דפקו של הד”ר אמן ואת ידו השניה הידק הפוכה אל לבו של הרופא ולבסוף פקח גם הוא עיניו לרווחה. ואמר: “איפה היא המלחמה?… ומה אמר ר' אברהם המכונה אריך?” –

הד"ר אמן לא הספיק להשתומם. מניה-ובה ענה: “כחמישים קלומטר, רבי. רק להחזיק מעמד, רבי! יקרה מה שיקרה!” ועל השאלה השניה, שמכולה לא הבין אלא את השם אֶריך ואת נעימת השאלה עצמה, ענה: “בריא ושלם, רבי! והוא מחכה אתנו יחד! וגם היא בריאה, רבי!” אמר בהתרגשות וכשעינו האחת פזלה וראתה את הפרופסור עומד ומביט, רמז לו בעיניו ובידו השניה בחיוך. –

הרבי רצה להתרומם ולקום, אך הד"ר אמן לא נתן לו, ועל זה אמר הפרופסור:

“תן לו, דוקטור, תן לו ויקום. רוצה הוא לתת עזרה למישהו. כל הלילה גנח מתוך שנתו, שמישהו קורא לו לעזרה”…

ור' נחומקה קם, הביט, ירד מעל הספה – ופרץ בבכיה רמה, בקול בוכים והתיפחות, כשזרם של דמעות נשפך מעיניו העצומות. הד"ר אמן הבין, שבכיה זו פרצה לבשורה, שהצבא הגואל הולך וקרב. ותוך בכיה גדולה ניגש אל השולחן וישב, הציע את שתי זרועותיו על השולחן והשכיב עליהן את ראשו ובכה ובכה. ובקול בוכים אמר:

“הגאולה הולכת וקרבה, אך לא מידך אתה. אלא מידי בשר-ודם. אתה יושב שם בפמליא של-מעלה שלך ונהנה מזיו-עצמך כמלך בשר-ודם, והפמליא מזמרת לך שירי שבח ותהילה כעבדי בשר-ודם למלך בשר-ודם, והצדיקים, שהיו בשר-ודם ונשארו גם בנשמתם בשר-ודם, יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינתך כנהנה מתיאטרון בשר-ודם! וי, וי, וי, הכל כמנהג בשר-ודם. וכשיבוא המשיח ישחטו את הלווייתן ואת שור-הבר ויאכלו אכילת בשר-ודם וישתו מיין המשומר שתיית בשר-ודם! וי, וי, וי, גדלות בשר-ודם ושפלות בשר-ודם. יושבים שם ונהנים מזיו השכינה פה למטה, כשישראל מתענין ביסורי גיהנום בשר-ודם וכל מה שמתענין ומתייסרין יותר, חוזרים יהודים יותר בתשובה ומתפללין יותר. חוזרים בתשובה מחטאים שלא חטאו ומתפללין לישועה שלא תבא ממך. וי, וי, שלימדתך את יצוריך ממידותיך, וכשם שאתה והפמליא שלך עוצמים עיניים ואוטמים אזניים ומקשיחים לבם לשוועות גיהינום, כן גם הם פה מקשיחים את לבם לאחיהם אנשי בשר-ודם ונהנין מתפלתם אליך, וי, וי, וי! ואף על פי כן, אני אומר לך, אני נחום בן לאה הקטן והדל ברבבותיך המעונים, אומר לך: אינך ראוי לעם זה! אוי ואבוי לי, כי אינך ראוי לעם כזה! הזוהר הקדוש אומר: ישראל, אורייתא וקב”ה הוא כולא חד‘, ואני אומר לך בשם תנא דבי אליהו: אורייתא וישראל, ישראל קודמין’. ‘רצה הקב“ה לעשות כלייה בשונאיהם של ישראל, מיד יצאה התורה בבגדי אלמנותה ונתנה קולה בבכי לפני הקב”ה, רבונו של עולם, אם אין ישראל בעולם, אני למה?’ ואני, אני פרעוש נבזה נחום בן לאה שואל: אם אין ישראל בעולם, קודש בריך-הוא למה?! וי, וי, וי, למה? – אתה אינך ראוי לעם זה, ששוחטים אותו ושורפים אותו, והוא מציל ספר-תורה ושמח עליו כילד ויוצא אתו במחולות מחניים. – אינו מוותר על מצוות מילה, כדי שיכירו אותו וינחרוהו כחזיר. – כתבת על התפילין שלך ‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’, אמרת בפי נביאך ‘הן עבדי אתמך-בו, בחירי רצתה נפשי, נתתי רוחי עליו, משפט לגויים יוציא, לא יצעק, ולא ישמיע קולו בחוץ, קנה-רצוץ לא ישבור’ - - לא אתה כתבת זאת בתפילין שלך ולא ממך שמע זאת הנביא, שאינך ראוי לא לו ולא לעמך זה, הצועק כעת וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואותו עמו שוברים כקנה רצוץ ואין איש שיכבה את הפשתה הבוערת על גופו ועל לבו ואין מי שיוציא לאור את משפטו, וי,וי, וי, לית דין ולית דיין, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ועדיין כליותיו לא נשרפו עם כל גופו ביחד, ועדיין מפשפש הוא במעשיו, ובנשמתו שאינך ראוי לה ואינך ראוי לתפלתו ולאמונתו בך. משום שאינך שוה את האחרון שבבורסקי ישראל, שפשעו הקשה ביותר יש בו יותר ממידת הרחמים מאשר בכל הפמליא של מעלה שלך ביחד. וי, וי, וי, שאינך ראוי ואינך שוה את שרוך-נעלו של הזוטא שבמחברי המוסר שלנו ושאינך מבין את שיחת-החולין של בר-בי-רב דחד יומא, וי, וי, וי, שלבו לב פעוט של בשר-ודם נוֹקפו אם לא התיז בקריאת-שמע כהלכה ולא האריך ב’אחד‘, כמו אביו ר’ עקיבא, שהסרקת את בשרו במסרקות ברזל ונהנית ממנו, והוא אף על פי כן האריך ב’אחד' ונשמתו יצאה ב’אחד‘. ולא די לך בזה, אלא שהשקלת גם את בשרו המת במקולין, כדי שמפלצותיך אשר בראת לך להנאתך ילמדו ממידותיך, וי, וי, וי, ורחמיו על כל מעשיו, וי, וי, בונה עולמות ומחריבן. וי, וי, חכמינו ז"ל הציצו וראו את מישחק-הרשע האכזרי הזה ושיקרו מפני דרכי המוסר ואמרו: מה אני רחום אף אתה רחום, מה אני חנון, אף אתה חנון’. אינך ראוי לעם זה ואינך ראוי לתורתו, שלא אתה נתתה לו, אלא הוא עצמו יצרה מנפשו הטהורה והקדושה, ולא לעשרת הרוגי מפלצתך הרומית, החביבה עליך יותר מרבי עקיבא ומר' שמעון בן יוחאי, שהושבתו במערה להתייסר שם ובמקום לתמוה עליך ולהרהר אחרי מידותיך, קשר שם עטרה לראשך מזוהר נפשו וזיווה הטהור, ויותר מכל הקדושים והטהורים, שמסרו נפשם על קידוש שמך ושרוּמוּ רוּמוּ, רוּמוּ בלעג לרש בלי כל בושה וכלימה, וי, וי, וי! אינך שוה לצפורן שבצפורן של עמך ישראל, שאינו עמך כלל, וי, וי, אינו עמך שלך, עם שילד וטיפח וגידל בקרבו את אור כל האורות בעולם הזה, את האהבה! את האהבה הגדולה והטהורה לכל יצור חי וסובל עלי אדמות, שהקים מקרבו נביאים וצדיקי-עולם, שנתנו בפיך ‘אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב’, והוא לא עינה לא אלמנה ולא יתום, כי את אלמנותיו יענו ואת ראשי-יתומיו יפצחו כאגוזים לתת את מוחם מאכל לחזירים ואת דמו ימוֹצוּ אל הכלים כדם הכבשים בבית-מקדשך, וקול רבבות תינוקות עולה באזניך, קול מתוק ואיום, שאפילו רבים מבין הרוצחים עצמם מתפלצים ומקפחים את חייהם לשמעו - ואפך לא יחרה, וי, וי, וי, וגם את דברי אלה לא תשמע, כי אזניך אטומות בדברי שבח ותהלה מדור, דור, וי, וי, וי, כרחם אב על בנים', ‘כרחם אב על בנים’. אל טוב ומיטיב, ואתה אינך שווה אפילו את חטאיו של עם זה, שבלעדיו לא ידעו אפילו הטהורים שבאומות העולם שגם העבד ילוד-אשה קדוש הוא, כי גם בשרו כואב עליו ביסוריו ונפשו אינה נופלת מנפש הגדול שבחכמים והפילוסופים, בלעדיו לא ידעו, כי אב אחד לכולנו, וי, וי, וי, לא אתה הוא האב ולא אנו בניך, כי אב אתה למרצחינו ולמטמאים את ילדותינו-תינוקותינו בתאוות חזירים לטמא אותן גם במותן, וי, וי, וי, ‘ואהבת את אדני אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך’, אוי ואבוי לנו ולאהבתנו, כי טימאת אותה עד היסוד. – את מי אתם אוהבים יהודים בכל נפשכם ובכל מאודכם? – מַחקו את הפסוק הזה מלוח לבכם הטהור והחביאו את תורתנו, הקדושה מכל קדוש, אל תוך נפשכם פנימה. שמרו יהודים שרידי התופת, שמרו על התורה, שמרו גם אתם וגם כל צדיקי אומות העולם על כל מלה ומלה, על כל אות ואות, על כל תג ותג שבתורת ישראל, החל ממצוות בני-נוח ומצוות הילל הזקן וגם עד האות האחרונה של הקטן שבספרי-המוסר, המלמדים אותנו לאהוב את אחינו האומלל והיתום, את רענו האדם המיותם, שמרו על תורתנו, כי לא ממנו היא לנו, לא מפיו למדנו אותה, כי אם מדמכם האדום והמבורך, המזוקק שבעתיים, מנפש צדיקינו וצדיקי אומות העולם, לא מפיו שמענו על הר-סיני את הדיברות היקרות והנצחיות, כי מפי משה בן עמרם, אשר לא ראה אותו ברשעתו ובקלונו הגדול, אשר לא ראה על הר-סיני מה שרואה פה שפחה חרופה בבשרה הנמק ובעצמותיה השבורות והזועקת אילמת עד לכסא הכבוד: ‘קחו את נפשי, הצמיתו את חיי, ותנו לי למות, אנא, אנא, אנא’ - - - שמרו על תורתו המזהירה כזוהר נפש-האדם של רבי עקיבא בן יוסף, שנשמתו יצאה בטהרה יחד עם חבריו הטהורים, שלא ראו מה שאנו רואים פה יום-יום: ערימות של גופים מעונים מגובבים זה על גב זה, שוכבים בפירשם האחרון, בצואתם האחרונה ומביטים בעינים כלות אל שמי-השמים ותוהים מר ואין להם לחלוחית בפיהם היבש לירוק יריקה אחת גדולה ואחרונה כלפי מעלה וי, וי, וי, ‘אל תונו איש את אחיו’ והוא וצבאות מלאכיו הונו אותנוּ בלי בושה וכלימה עם צדיקיו ביחד, שאין ביניהם אף אחד אשר יאמר לו: השקיפה משמים וראה למטה והתבייש, וי, וי, וי" - - -

התייפח ר' נחומקה וגנח ביללה וראשו מוטל על זרועותיו החלשות ואגרופיו הקמוצים באפס אונים – ונשתתק.

ד"ר אמן ישב מאובן, נדהם – ומאושר: הרבי בוכה! סוף-סוף! הטירוף האורב לו, יצא בבכיה. לא דמעות הן אלה, אלא מוגלה. -

ד"ר אמן שוב הקשה את המסכה ואמר לפרופסור: “רשמתי לי בזכרוני את העיקר. ואת השאר ימסור לו החסיד. – כביר, כביר, אדון פרופסור!” ולחץ את ידו הטמאה לחיצת-דחילו כבייכול. –

הפרופסור רצה לומר דבר מה, אך ר' נחומקה שוב נהם נהימת-בכיה והפרופסור רמז לו לד"ר אמן לשתוק ולהקשיב.

וי, וי, וי, וגם הגאולה המאוחרת לא מידך תבוא, כי אתה לא שבעת עדיין דמעות, זה היין המשומר שלך מאז ומעולם. ואתה, המזווג זיווגי-יסורים מששת ימי בראשית ומכריז עליהם עוד לפני היוולדם הנה לעקידה ולחילול הכלה תחת חופתה – לא אתה זיווגת את זיווגנו זה, לא אתה חוֹללת את הנס הזה, הטהור והמופלא שבכל הניסים והנפלאות שתלינו עליך. לא אתה" – - פה קם פתאום, איגרף את ידו כלפי מעלה וצעק: “לא אתה זיווגת את אלה ולא אתה תברך את חופתם ולא אתה תשמח רעים האהובים אלה, כי אני, אני, אני, נחום בן לאה, אני אסדר את הקידושין, אני אברך את פרי-בטנה של הקדושה שבאמהות בתיה בת ירושלים ואני אכניס את חתן-הדמים הזה אריך-אברהם בן אברהם גר הצדק והיסורים בברית-הדם הזאת, ברית אדם לאדם - - - אני - - - אני - - -”

ר' נחומקה התחיל לנוע ולהתמוטט, אך בקול זמרה אמר: “כי ילד יוּלד לנו… כי ילד יוּלד לנו….” ונפל מלוֹא קומתו ארצה.

ר' אשלי, שהדמעות טפטפו לו מזקנו כטל-בוקר ומבלי שינגבן, קפץ ממקומו ויחד עם הד"ר אמן הרימו את גופו הצנום של ר' נחומקה על המיטה.

כשיצא הפרופסור, אמר לד"ר אמן: “זה עולה גם על הקודם. אמנם, חבל, שבכה. – אך אין דבר. את זה אפשר לתקן. אתה תבאר לי מפי החסיד את מה שאמר. יש דברים אחדים שלא הבינותי, וביחוד את דבריו האחרונים”. –

הוקל לו לד"ר אמן, שהפרופסור לא הבין את ענין הזוג אריך ומאריה. אך השתומם על הרבי, שלא חשש לדבר על זה בגלוי. וכשהביע זאת לר' אשלי, אמר לו הלה:

“את מה שהרבי אמר, בין כה אין לשנות. הוא יודע, שהגאולה היא פה! שאלה של רגעים, אדון דוקטור”.

ט. חזיר הקודש    🔗

הפרופסור לא הבין את דברי ר' נחומקה על זוג הנאהבים, אך איזו אסוציאציה של המלים שהבין, קיימה בו את ההחלטה, לבצע את תכנית-העשור, שבו תהיה “הבתולה מאריה” אחת האטראקציות הגדולות: אריך צריך להיבחן בבחינה העליונה שלו “ככוהן המשיח הלבן”. בין כה חיפש הפרופסור את הנושא לבחינה זו. כל הנושאים נעשו כבר שדופים ובאנאליים יותר מדי. אך הרעיון הזה – נהדר. את החופה נערוך רק ב“מנין” יהודים, ובראשם הרבי וחסידו, הרבי יסדר את הקידושין ואחרי הקידושין יקדש אותה אריך גם בדבר השלישי לפי התלמוד, בביאה. הפרופסור זוכר את הוויכוח שהיה בין הסבא שלו, איש מדע-התלמוד, עם אחד רב. סבא רצה להוכיח שעל פי דת-ישראל אפשר לקדש אשה באחד משלושת הדברים, או בכסף, וזוהי הטבעת, או בשטר, זוהי הכתובה, או בביאה בלבד, והרב התעקש, שנחוצים שלשתם כאחד. אם כן, הרי גם השלישי צריך להיות בנוכחות עדים!

והפרופסור פקד להכין את הכל לאטראקציה זו. והד"ר אמן שיבח בפניו את “הנסיון המדעי ממדרגה ראשונה”. ותוך כדי שיחה זו מצא בכל זאת הפרופסור לנחוץ לבאר לו לתלמידו, איזה נסיון רצה בעצם לבצע עם “הבתולה מאריה” אז, בחדרו.

“ישנן חוויות, שבשום אופן אין לעמוד עליהן מכלי שני“, ביאר לו. “כלום אפשר לעמוד על הנאתו של זולתנו מטעם הקוקטיל? הנסיון שלי בנערה זו מוכרח להיות חווייתי שלי-עצמי”.

“במקום אריך מאאסן?” שאל הד"ר אמן ספק רציני, ספק בהלצה.

“כן, ולא!” ענה הפרופסור, אך במקום לבאר לו את עצם הנסיון, עבר לאריך. “בחור זה, כפי שידוע לך, חטא גדול רובץ עליו. על ענשו בא כהלכה. נפרעתי ממנו ראש בראש: לבו נתרכך מקול בכייתה – ולכן זריקת הקורארה שלו לא נתנה לו להוציא קול. גרמני אל יבכה. הוא התאהב בפסולת-האדם, שהוא עצמו נתנסה בה ועמד בנסיון כגרמני אמיתי. אילו היה אחר, פחות מבנו של מאאסן, היה אפרו מעורב היום עם אפרה, או אני הייתי רוחץ את ידי בשניהם בצורת חתיכת סבון. - ולכן נחנך הוא מאז דווקא לכוהן, וכנראה, שזה היה אצלו משגה-נעורים קל, לא יותר. בחור מצויין. אך בכל זאת עלינו לנסותו, אגב, כמו את כל אחד מהם, נסיון אחרון וסופי. וטוב שנזכרתי, שזוהי הבחינה הנכונה ביותר בשבילו. וגם אנו יכולים ללמוד ממנה הרבה, לא כן?”

במוחו של ד"ר אמן התרוצצו הרעיונות והחליפו זה את זה כקלפים בידי מלהט, שצבעי התמונות וקוויהן מתערבבים זה בזה חליפות, עד שלפעמים נראות כולן כתמונה אחת: אריך, סחימת הרפואה, החולים, בתיה-מאריה והזקנה, הרבי וחסידו, החזיר “הלורד”, החופה עם התליה, קציני האויב והפרופסור, הבארון אוהדקה, מקהלת הילדים ותזמורת בעלי-המומים – מלחמת צללים הדוהרת כסרט-זוועה זוֹל לעיני תינוקות נבהלים וגועים בבכיה, במקהלה – – –

הוא רץ אל אריך ולחש לו רק שתי מלים, אך בתוקף: “הזהר! חזק!” וממש ברח ובא אל הרבי. ר' נחומקה שכב במיטתו כתינוק חולה. תפס הד“ר אמן את דופקו ואמר כמי שנחה עליו דעתו: “רבי, זוהי המנוחה, שציפיתי לה. כך להשאר, מה שלא יקרה!” את ר' אשלי ראה ישן, הביט בו רגע ושוב מיהר החוצה אל מאריה. שם מצא אצלה את הזקנה, היושבת על ידה, מאכילה אותה דבר-מה ואומרת לה: “רק לא להשתגע, בתי. עכשו כבר לא כדאי, בתי”. ועל זה הוסיף הד“ר אמן במנוחה גמורה: “איש לא יקח אותך מפה, חוץ מאריך עצמו. חכי לו, נערתי!” טפח גם על שכמה של הזקנה ומיהר החוצה, אך הזקנה קראה אחריו: “אדון דוקטור!” – הוא הביט חזרה, וכשהיא לא אמרה יותר, רק הסתכלה בו, אמר: “כן!” ומיהר ויצא. לעת-עתה לא ידע עדיין לאן הוא ממהר בעצם. במוחו רחשה רק מגמה אחת כעת: לא לתת לפרופסור להתרונן משכרונו התמידי, שהוא נתון בו כמעט חצי שנה. הוא עצמו אמר על זה: “עייפות. עשר שנות עבודת-פרך ממש. עשיתי דבר-מה, חביבי”. אך הד“ר אמן ידע, מה זה. דליריום. פרי שכרון-דם של עשר שנות דמוראליזאציה מופקרת, המתבעבעת בבוץ המוות והתופת עד כדי טמטום דמנטאלי, שכבר אינו רואה מה שנעשה סביבו. ד”ר אמן הכיר פעם תליין בא-בימים, שגופו היה גוף שור-פר, אך כל התנהגותו היתה ילדותית עד כדי נכונות לפרוץ כל הזמן בבכיה. פה ב“מכון העליון לחקר האדם” לא היה בכלל איש שלא היה שותה או מעשן או מזריק לעצמו איזה סם. ולא אחד היה מציע לו, מכבד אותו במורפיון, חאשיש, קוקאין וכדומה. והוא ידע, שאסור לו לסרב. וכך היה לו אוסף הגון של סמי-רעל אלה.

הבעיה לא היתה קלה: הפרופסור נתון כל ימיו בדליריום, בערפל דק, אך חזק למדי. להעיר אותו מזה אסור, שכן עם התעוררותו יוכל להשמיד גם את הרבי עם חסידו וגם את הנערה, ואפילו אותו בעצמו. ברגע התפכחותו היו חושיו המוחלשים, המעוּדנים והמלוטשים עד כדי תלפאטיה, מכירים מיד, שדבר-מה אינו בסדר ביחסים שבינו ובין תלמידו האנגלי. ובשעות האחדות הללו שלפני השיחרור יכול הוא לקלקל הרבה מאוד בתכניתו של ד"ר אמן ליום-הדין, הקרב והולך מרגע לרגע. ומצד שני: הלא הוא מתכונן כעת לחגיגת-העשור הגדולה, ואם השחרור יאחר בינתיים, שוב יכול הפרופסור לבצע את הזוועה האיומה ביותר ברגעים הללו: את “חתונת” אריך עם הנערה ואפילו את מעשה החניטה של הרבי. –

ד“ר אמן הרגיש הרגשה עילאית, שזוג-נאהבים זה הוא הפיצוי היחידי, הגמול בעד כל הסבל הגדול לאין-דוגמה בתולדות הסבל האנושי. הוא ידע, שזה לא יותר מסמל: בתו של העם הנרמס ביותר תיקדש לבן העם הרומס ביותר בעולם, ולא עוד, אלא הרומס עצמו נקשר בקשר הקדוש ביותר אל קרבנו האומלל. הוא לא הרבה הבין מדברי הרבי בענין זה, אך מה שקלט – את זה אין לבטא אלא בלשון כתבי הקודש, ומשביאר לו ר' אשלי, עמד משתומם ביראת הכבוד: הרבי לא רק שהסכים לכך, אלא עמד כאחד נביא קדמון והפיח חיים חדשים בדברי הגדול בנביאי-השלום: ישעיהו בן אמוץ, שראה את הזאב גר עם כבש ואת הנמר עם הגדי ביחד. – אך, הנה, גם מדברי הרבי הבין, ששוב אין לו מה לחשוש, שום דבר לא ישנה את דרך יום-הדין הבא. וכששוב פנה אל הרבי לעצה – ענה לו בדברים סתומים, וכפי שר' אשלי ביאר לו: בארמית, שפירושם: לא לשנות כלום מן הדרך. והוא, הד”ר אמן, האמין, שכך עליו לעשות: לתת לפרופסור להמשיך ולבצע את תכניתו ואף לרגע לא לעכבו. ומה שבלבל אותו בכל זאת, היה בעצם דבר צדדי, שאינו נכנס לתכנית התנהגותו, אך שוב דבר, שגם בו ראה הד"ר אמן את התגמול הגדול בעד הסבל האנושי המחריד: זוהי התרופה, שהחסיד אומר עליה: מירמה!

ד"ר אמן מיהר אל אותם החולים במחלות הפאטאליות.

לא היה לו צורך בשבע בדיקות, כדי לראות, שהחסיד צודק: החולה הראשון שבדק אותו, מעולם לא היה חולה לא בלפּרה ולא בדומה ללפרה, והשני מעולם לא היה משותק אף לרגע – – – ואת יתרם גם לא מצא לנחוץ לבדוק. –

קשה היה לו לד“ר אמן לנשוא את האכזבה הזאת. החלום הגדול התנדף בין-רגע. הוא הרגיש את עצמו אומלל מאוד ברגע זה. והוא אפילו חלם כבר לעלות לקברו של החולם האחרון-בשורה את החלום הזה, שחשב, כי עוד מעט ו”מפתח הקסם" בידו, הוא הפרופסור אהרליך בעל הסאלווארזאן – ולבשר לו את בשוֹרת הגאולה האנושית. – ואיך זה הפרופסור לא חשש, שמא יבדוק את החולים? – דליריום. אדם, שאיבד את חוש-הקונטרולה שלו, שלא סגר את הדלת בשכבו ערום לפני הנערה הערומה, והמבאר לו אחר-כך בביאור טפשי, ילדותי, שעליו לנסות בעצמו את החוויה וגם לא גילה לו, איזו חוויה. – ובמקום לכסות את כוונותיו הפליליות, מדבר הוא כבר בגלוי על סתם סאדיזם, כאחד הקצינים שבמחנה. – והעיקר, שום סימני פחד, או אפילו רק דאגה לרגל השמועות על דבר נסיגת החזית, אינם נראים באדם זה. בתחילה היה הד“ר אמן תמה, שפה במחנה שורדוף אין השמועות הללו מעוררות את הפאניקה הטבעית בכלל, וחוץ מאותו המאיור ראגן, שנבהל ומאז אין לפגוש בו, אין איש פה חרד לגורלו. וכשהתחיל למשש את דופקה של החברה ראה, שהפקודה העליונה הכללית והידועה, לא לזוז בכלל משום מקום ובשום מצב שבעולם, פקודה זו, שבה ספוּן לא רק פרינציפיון הגבורה של הפירר, אלא גם יסוד-יסודות האמונה שלו בצבא ושל הצבא בו, פקודה זו עומדת כחוֹמה בצורה וגבוהה, שאינה נותנת לשום צל של פסימיות לחדור אל שום מחנה, ואם הצבא בכל זאת נסוג – הרי זה: או “שמועה דפיטיסטית”, שענשה עונש מוות, או שמקבלים את הדבר באותה הפאטאליות העליונה, שהצדיקים שבכל הדתות מקבלים כל “גזירה מן השמים, שאלהים יודע את אשר לפניו”. אך פה במחנה-התופת מחיצה זו נראית כמעט כמיותרת בכלל. מבלי שים לב לכך, שהמחנה נמצא רחוק מכל קו-חזית, הרי כעין ערפל היה נסוּך פה על המוחות, שלא חשו בשום דבר שמחוצה לעולמם זה האיום. לא אלה שהיו עסוקים כל הזמן בעבודותיהם השונות המכאניות, שלא היו זקוקות כבר לפקודות, אם רק לא להוראתו המיוחדת של אחד הקצינים, או תת-קצינים על פי “טעמו” המיוחד והמצאתו המיוחדת בפרט זה וזה, כשהקרבן הוא חדש ומעורר תיאבון חדש. – בנידון זה היתה כעין התמזגות בין השלדים החיים ובין מלאכי-החבלה: פאטאליות כללית, שאד-הדם עוטף אותם בה ושרק מקרים מוזרים מאוד מעירים אותם ממנה לרגע קצר. כאותו רוסי עקשן, הגונח כל הזמן: “עוד, עוד, עוד, אמכם הזונה האַרית!” או כאותו יהודי קטן, שאינו פוסק את אמירת התהלים שלו בקול רם ואין עצה להשתיקו. או אותו צ’חי, המספר להם כל הזמן על כשלונותיו המחפירים של “הפירר המצחיק, האידיוט-הפחדן הקלאסי, שעם כל תבוסה תולה גנראלים, על שלא העלוהו ממדרגת גפראיטר לכל הפחות לפלדוובּל וכקינוח סעודה אינו אוכל כצמחוני אלא שטיחים עשויים קש-שעורים, שבית-חרושת מיוחד מייצרם בשבילו”. התליין עושה את שלו והצ’חי מספר בשלו. משתתק לרגע, ושוב מספר. אך לאט-לאט חדלו גם מקרים כאלה לעורר תשומת-לב, ורק שנים שלושה רופאים פסיכיאטרים, וביניהם גם הד”ר אמן, היו עומדים ותוהים לכוחות-נפש כאלה כלאיזה מסטורין, שקשה לתפסו. –

אלא שכל אלה היו עניינים פנימיים. אך העולם הגדול שמבחוץ לא חדר הנה אף לרגע. ועכשו, משהתחילו בכל זאת השמועות על תבוסה, לא מצא להן כל הד. אנשי השלטון, הדליריום שלהם היה מחסן אותם מפני כל רגש של חשש, והשלדים החיים, שבכלל אינם מאמינים כבר בשום דבר בעולם, מבטלים את החדשות בחיוך-לעג חולני: התחבולות הללו ידועות. עינוּיי התקוה, שבעלי-ההמצאות השתמשו בכמוהם לא פעם ולכן היו גם הם עצמם חושבים כעת, שגם אלה עכשו אינם אלא אחד מהם. –

ד"ר אמן, שאכזבת “הקאוזיארין” ניקרה במוחו ונסכה בו רעל של נקמה ארורה, התהלך כאחוז-שד: מירמה שכזו! מירמה שפלה שכזו! – הוא הרגיש פתאום, שמעשה-מירמה זה שקוּל כנגד הכל. ומיד התחרט על כך: זה עלבון אישי שלו הפרטי, שאסור שיבוא בכלל בחשבון הגדול, העולמי, ההיסטורי. ובכל זאת מגרה אותו היצר, לדבר על זה עם הפרופסור, לנסות ולרמוז לו על כך.

אור ליום חג-העשור היתה דירתו של הפרופסור דומה לבית-מרזח, שהבאכחאנאליה שבו היתה מתמיהה אפילו את קאליגולה עצמו, וש“הבאכחאנטיות” שלה היו בחורים צעירים, פרחי-הכהונה היפים, שהתהלכו ערומים או שכבו זוגות-זוגות בנוסח רומא העתיקה. ובלי נשים, על פי הפרינציפיון הידוע: “הפירר אינו אוהב נשים“. הד”ר אמן, שאיש לא הרגיש בו אפילו בהיכנסו, עבר מחדר לחדר, חיפש את אריך ולא מצא אותו. זה עורר בו גם רגש חשש וגם הרגעה. כאדם, שהתחיל בכלל במישחק האזארד, ניגש אל הפרופסור, שהיה שוכב גם הוא במצב של טמטום דלירי עם אחד הבחורים, ושהביט באורחו החדש כרואה-ולא-רואה אותו, ואמר לו בחיוך של רמיזה: “אריך מתכונן לכלולותיו. החתן צריך לחסוך בכוח-גברא שלו“, אמר וצחק. ותוך כדי צחוק נרעד ממש, על שהזכיר את העדרו של אריך. אלא, שהצליח: הפרופסור הביט בו ונהמם דבר-מה. “להתפשט – – – קוֹריבאנטוס”, ולא קלט את שמו של אריך אלא עד כדי לגמגם: “קח לך אותו… אתה אוהב אותו". ושוב שקע אל תוך שכרונו.

רק כעת ראה הד“ר אמן, שבמשתה המטורף אין מוזיקה. השכורים מזמרים, קבוצות-קבוצות, כל אחד שיר אחר, בקאקאפוניה פאנטאסטית. ושוב תקפה אותו רוח האזארדית, נטל בידו כוס ופתח גם הוא בשיר: שיר-סטודנטים עתיק, “בלשאצר, אבי השכורים”, שאם איזה סטודנט היה מזמר אותו בנוכחות אשה, היו מפקיעים אותו מזכות-הלימודים לכל ימי חייו, ושהרפרן שלו הוא: “מנה, מנה, מנה" בנוסח פורנוגראפי כמובן, אך מאיים במפלה נוראה, שלא מעט מן הכשרון ספון בו. אל הרפרן הצטרפו לו עוד קולות אחדים. ושוב פתח הד“ר אמן בשתי השורות של הבית הראשון Belsatzar, der Erzvater der Lumpen – – – ושוב צרח את הרפרן – Mene, Mene, Mene אך איש לא תפס את כוונתו. וכבר התעורר בו החשק לצאת ושוב להיכנס ולצעוק: האויב! – אך ברגע זה ניגש אליו איזה איש בא בימים, ערום, בזרועות פשוטות, חבק אותו ומתחיל לפשוט מעליו את בגדיו. הוא השתמט בחביבות ואמר: “אני בעצמי… אני בעצמי… תיכף ומיד… שם, בחדר הגארדרובה”… ויצא לחדר השני וברח החוצה. את סוכנת הבית לא ראה בשום מקום. הדלת החיצונה לא היתה סגורה. הכל היה פתוח פה לרווחה… הוא מיהר הביתה ושכב לישון.

כשקם למחרתו, היתה כבר שעת צהרים. רגעים ארוכים עברו עד שהד"ר אמן אסף את מחשבותיו הפרועות.

מבלי לחטוף לגימה כלשהי מיהר אל המוזיאון – שם עסקו אנשים אחדים בהקמת החופה בתפארת-פרחים רבה ובאמצעיתה מיטת-כלוּלוֹת, אפריון-רוקוקו יקר המציאות. –

ד"ר אמן מיהר אל הרבי – ותמונה מוזרה הופיעה לעיניו. הרבי יושב עטוף בטלית ותפילין, על השולחן נרות דולקים, לפניו ספר-תורה פתוח ועליו חזיר קטן, שהרבי מחזיקו חבוק בזרועותיו, מתנועע כבשעת תפלה ומדבר. אֶל אלהים הוא מדבר. לרגליו מוטל ר' אשלי ערום וכל גופו מַרצעים שפודים בו. על-יד הקיר ממול יושב הפרופסור ומעשן סיגארה.

כשניגש אליו הד“ר אמן, ביאר לו הפרופסור בלחש: “זה על פי דין התורה שלהם: שאלנו את החסיד, אם רוצה הוא לעזוב את הרבי, שאנו עומדים לחנוט אותו כמו את ‘יעקב אבינו’, או למות אתו יחד; וכשענה, שהוא לא יעזוב את הרבי לא בחייו ולא במותו, ציטטתי לו את הפסוק, ‘ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדוֹ לעולם’, אך מובן, שחסיד כזה אין די לו במרצע אחד ובאזנו בלבד”.

ד"ר אמן ישב וכולו רוטט עד כדי חולשת-לב. ‘רק להתחזק!’ אמר בלבו. והרבי מחבק את החזיר, מתנועע ומנהמם בקול מוזר מאוד, שלא מעולם הזה, קול ניחר, צרוד כבא לא מגרונו אלא מבטנו, אך בכוח-פלדה קר:

“אתה תופיע! אני אראה לך, שאתה תופיע! אני אכריחך להופיע הפעם! אלפי שנים מסתתר אתה בחביון עוזך ומייסר את יצוריך ומענם להנאתך ומבלי להראות את פניך. את משה בן-עמרם הקנטת בעגל הזהב, ומשביקש לראותך, אמרת לו ‘וראית את אחורי ופני לּא יראוּ!’ ולבסוף הרגת אותו במיטת נשיקה כביכול, במיתה משונה של נשיקתך, ולא נתת לו להכנס אל ארץ חלומותיו, אך בכדי לענותו קודם, הראית לו מרחוק את הארץ! יראה ויתפקע! את איוב עינית ביסורי גוף ונפש ולבסוף, אחרי עינויים של שבעים שנה! של שבעים שנות כלב מצורע שכוּל מבניו ובנותיו! ענית לו בסערה: ‘אזר-נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני!’ שהכלב המעונה יאזור כגבר חלציו! – והכלב המעונה ענה לך: ‘ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה’. אך לא הופעת לו, שיראה את מענהו פנים אל פנים. – אחר כך עינית את קדושיך עשרת הרוגי מלכות, עד שהטהור שבטהורים הוציא את נשמתו ב’אחד‘! ולא ביקשך ולא דרש ממך שתופיע! – אך מה הם כל אותם היסורים ביחד כנגד מה שאתה עושה בנוּ עכשו! עכשו אין עוד איש בינינו, שיוציא את נשמתו בייחודך! אין איש מאמין עוד בכלל שישך בעולם! אך אני, אני, שעדיין גופי לא זכה לטעום מטעם יסוריך, אני עדיין מאמין בך ואני, שהלאווין שבתורה המגינים עליך כשריוֹן: ‘לא תנסו את ה’ אלהיכם’, ‘מה תנסון את ה'', הלאווין הללו לא לנו נאמרו, כי איש מאתנו לא הרהר אחרי מדותיך אף הרהור קל שבקלים ולא לי, שאהבתי אליך מלאה אותי עד אפס מקום להרהור – אני – אני כן אנסך הפעם! פעם אחת לדורות עולמים! – אתה ניסית אותנו בכל דור ודור, ניסית את אברהם בכבשן האש ובבנו יחידו, ניסית את איוב ביסורי השטן שבעים שנות חיים, ניסית את צדיקיך חנניה, מישאל ועזריה, ניסית את מלכנו שאוּל עד שדעתו נטרפה עליו, ניסית אותנו במדבר ברעב ובצמא, למען ענותנו ולמען נסותנו וניסית את עשרת הרוגי המלכות שלנו באכזריותה של רומא, ולבסוף, כגולת-הכותרת ניסית ומנסה כעת רבואות יצוריך האומללים בכל מיני יסורים, מנסה זקנים וחולים, מנסה נשים הרות, מנסה תינוקות של בית-רבן, אוי, אוי, תינוקות של בית-רבן, וגמוּלי מחלב, עתיקי משדיים, מנסה בלי רחמים ובלי חמלה – ומנסה אותי, תולעת יעקוב, אותי, זוטו של עולם, מנסה ומנסה – – אם כן, הקץ לנסיונותיך-אתה! כעת אני אנסה אותך! אני, אני נחום בן לאה גוזר עליך בשם רבואות מעוּניך ומיוּסריך, שתופיע! לא בעשן ולא בערפל, לא בחלום ולא בחידות, כי פנים אל פנים, ובידך החזקה! תופיע – אתה – אדני – הצבאות! – פה על המקום הזה תופיע ותגיד, מה רצונך בנוּ?! אם לא שמעת בקול תחנוני, שתופיע, מוכרח אתה להופיע לחטאַי ולפשעי, שאיש עדיין לא חטא ולא פשע כמוהם נגדך! אני, ההולך אתך בקרי, אוכל נבלות-אדם לתיאבון, אינני נוטל את ידי, מחלל את ספר-התורה, הנה, הבט, הבט בחזיר טמא זה, המתפרנס מגופות ילדי ישראל, הבט! הבט! הבט והופע-נא! אם יש בך עדיין ניצוץ שבניצוץ מן הכבוד שאנו רוחשים לך מאז ומעולם, – תופיע! לא מידת הרחמים ביקשתי ומבקש ממך. את מידת הדין אני דורש ותובע ממך. את מידת הדין, בכל חומר הדין ותקפו! תן דין לעולם המרשיע והמעוּנה! ולא בעולם הבא, כי אם בעולם הזה פה! תן דין לנו ולעצמך! אם חטאנו, פרוש לנו את חטאינו על פנינו! מה חטאה לך בתו של שמש בית-הכנסת שרה-בילה, שמחניקים לה את עוּבּרה בבטנה בחודש התשיעי להריונה? מה פשעוֹ של ר’ מלך’ל, ההולך ומת זה שש שנים רצופות ואינך מוציא ממנו את נשמתו? ומה פשעה של הילדה רחלה, שאין בכוחי אפילו לבטא את יסוריה זה שנה וחצי? אדרבה, אמור. אם רחמים אין כזית, הרי יש דין בעולם! דיננו אנו! דינם של הרשעים הללו, ודינך אתה, אתה, אתה! – הנה יושב הגוי הטמא הזה וצוחק בי בגללך. לא בי הוא צוחק, אלא בך, בך, בך! והנה חזיר-הקודש הזה, העומד ברגליו הכשרות על קודש-הקדשים שלך, על ספר-התורה, שיהודי כשר שבכשרים טבל שבע טבילות לפני כל שם-המפורש שבו ואחר-כך כתב אותו בנוצה כשרה לא בדיוֹ, כי אם בדמו היקר מכל יקר, בדם לבו. לב שלא ידע הרהורי עבירה כל ימיו – ועל ספר-התורה הזה עומד חזיר-הקודש, שאתה, אתה קידשתו בבשר תינוקות של בית-רבן, והוא, החזיר הקדוש דורש ממך שתופיע! ויחד אתי צועק: אֵל אלהי ישראל ותבל ומלואה, אַיך! – אַיך! – אַיך?! – הסכת ושמע: רבואות מעוּניך-קדושיך מרוּסקיך ומטוֹרפיך עומדים וצועקים פה אחד: צדיקו של עולם, אַיך?!” –

עמד רגע ארוך והביט כלפי מעלה, אחר-כך חרק בשיניו ונענע את החזיר: “צעק חזיר: אַיך?!”

החזיר המטוּלטל השמיע נחרה – ועל זה פרץ צחוק פרוּע מכל העברים: צחק הפרופסור ואתו יחד פרץ הצחוק מבעד החלונות, מבחוץ ומן החדר השני, שהיה צפוף מסתכלים ומקשיבים – – – פרצופים צוחקים בפה פעוּר. –

הרבי הביט סביבו בעינים יורות להבה ירוקה, אחר כך הניח את החזיר על ספר התורה, אחז בשני עצי-החיים של הספר וקרא בקול רועד, לא בצעקה, אלא בכוח-לחישה איום ואמר: “הנני מוכן ומזומן לקרוע קריעה גדולה ומרה על אבלי ציון וחלליה ואלהיהם, אלהי הרחמים כי איננו!”

תפס בדש מעילו בשיניו ובשתי ידיו וקרע אותו לארכו, אחר-כך אחז בטליתו הקטנה והגדולה, תלש את ציציותיהן וקרען, אחר כך הוריד את התפילין, פתח אותם בחימה שפוּכה וקרע בשיניו את הקלף, אחר-כך הרים את ספר התורה, שהחזיר נפל מעליו בצריחה, ניענע אותו באוויר, פתח את פיו – ונפל מלוא קומתו אחורנית ונאלם דום.

קמה דממה. איש לא צחק. הדממה ארכה רגעים ארוכים. כולם ידעו כבר, שבשעה כזו אסור לזוז ולהפריע לאדון פרופסור, שישב בעינים עצומות ורעד. –

לבסוף התחלחל, קם ואמר לד"ר אמן: “ FUROR ”.

הד"ר אמן, ששוב התעורר בו איש-ההאזארד, ענה כמי שאין לו מה לאבד: “ TEUTONICUS!”

ולא התחרט אפילו כעבור רגע ארוך. ברגע זה היתה לו התשוקה העזה למות יחד עם הרבי. – אך לא. הפרופסור הבין את דבריו כהלצה. הוא צחק מטוב-לב, שם את ידו על שכם תלמידו ותוך כדי יציאה החוצה אמר: “ Furor Poeticus, חביבי! השגעון הגרמני הוא אכסטאזה פיוטית“. ופנה אל אחד הסרדיוטים: “הוציאו מתוכו את המרצעים. ואת הרבי השכיבו”. ושוב אל הד“ר אמן, בלכתו: “הוא לא מת. לא מחומר כזה קרוץ הרבי. וחוץ מזה, עלי עוד להשיג בו את מטרתי הסופית”.

ד“ר אמן, שבלכתו אתו שלוּב-זרוע, הרגיש את רעד גופו של איש-שיחו, רצה לשאל אותו: איזו מטרה עוד? איזו מטרה יש לו עוד? איזו מטרה יש לו לגבר אחרי ככלות האורגאזמוס? אך, הנה, מרחוק ראה דרך שעריו הפתוחים של המוזיאון את הדוכן עם החופה המפוארת – ונאלם. ובינתיים מבאר לו הפרופסור את המצאתו הסנזאציונית בשיטת-החניטה החדשה-העתיקה, זאת אומרת: איך גילה את סודם של המצריים ומה חידש בו הוא עצמו. “הם מעולם לא השתמשו בנוזל הוויקרשאיני, כפי שאחרים חושבים. אמנם יש לשער, שגם הם השתמשו בתמיסת-מים, גליצרין וחומצת-עץ, שהזריקו אל תוך וריד הצוואר הגדול, אלא שאני גיליתי – ויש לי כל ההוכחות לכך – גם חומר אחר בתמיסה ההיא: חומר המעכב את השפעת הרעל שבתמיסה לשעות אחדות. בתחילה לא ידעתי, למה העיכוב הזה? ולבסוף עמדתי על הסנזאציה שבדבר: הם רצו לשמור עד כמה שאפשר גם על צורתו החיצונית של הגוף, שלא יצטמק ושהעור לא יהיה כעין קלף, ואילו היו מזריקים את התמיסה באדם בעודו חי, הרי אותו החומר המעכב לא היה נותן לו לחנוּט למות משך שעות אחדות והגוף היה נשאר רענן לגמרי, כמו חי. אלא שהם לא העזו לעשות זאת. ‘מניעה מוסרית’. – ויש לי הוכחות ברורות, שממלכות מנאס ועד סוף השושלת הרביעית באמת עשו כן: חנטו את האדם בעודו חי. ורק עם עלות השמיים לגדוּלה, אותם ההיקסוסים המרוּכרכים, חדלו ונקטו בשיטה הדילטאנטית” – – –

ד"ר אמן הרגיש זיעה על מצחו. יותר לא שמע מדבריו של הפרופסור. רוצה הוא לחנוט את הרבי חי. וכרגע יעץ לו לר' אשלי לתת לרבי את הגלולה הגואלת.

אלא שר' נחומקה הודה לו והחזיר את הרעל בשתי ידים ובעינים עצומות נהמם: “ ‘הוא’ לא הופיע. ‘הוא’ איננו. אני שומע את תרועות המשיח – – –"

ד"ר אמן הניח בכל זאת את הגלולות על השולחן ויצא.

י. בית מקדש האדם    🔗

פלוגת-האגף של צבאות-הברית, שנשלחה הצדה למחנה שורדוף, נכנסה אל המחנה כהיכנס פלוגת-משמר לחילוף-משמרות. מפקד-המשמרת המאיור ראגן, אותו “הפסימאי” של הפרופסור, שבישר ראשונה את חשש-המפלה, לא ברח בשעתו, הוא רק נעלם מאופק ממשלת-באכחוס כדי להכין את אנשיו, וביחוד את עצמו ל“כניעה הגיונית”. הפקודה אומרת “לא לסגת ולא לזוז מן המקום!”? טוב! לא נזוז מן המקום. וכשהאווירון היחידי הופיע בשמי התופת של הפוּרוֹר טבטוניקוס, זרקו לו האופטימיסטים הקביאֶטיסטיים של “המכון העליון” הלצה כלפי מעלה: “הזמנת-כבוד לחגיגת-העשור”.

ובסגנון זה קיבל גם המאיור ראגן את קצין-הברית הכובש: הוא פתח את השער והזמינו באנגלית ל“פסטיבאל אוף די לונאטיק אסאילוּם” (שום כינוי של בית-משוגעים אינו מתאים למוסד זה שבשורדוף כמו הכינוי האנגלי “מקלט-הסהרוריים”). אחר-כך הסיר את תיק-אקדוחו ושאל, אם הקצין מרשה לו למות בכדור? – הקצין, שהיה סקוטי מובהק, ענה לו בחיוך ש ברצינות הסקוטית, כשהוא לוקח מידו את התיק: “לא, סיר, חבל על הכדור, הוא נחוץ לי לזיקוקין שבחגיגה".

על “המכון העליון לחקר האדם” שבמחנה זה ידעו בחוגי צבאות-הברית, אף כי רק ידיעה מעומעמת מאוד. כן ידעו בצמרת, שעוד לפני המלחמה היו מבקרים בו אנשים מן הצירויות הדימוקרטיות ברשיון מיוחד, שרק יחידי סגולה זכו לו. ואלה דיברו על המוזיון כעל אוצר בלוּם, אך מבלי לפרט את פרטי האוצר. היום יודעים כבר, מדוע לא חששו בחירי חסד אלה בשעתו לגלות אפילו זאת, שביקרו שם. בעלי-”הברית" מיסודו של סיר רבנטלו וחבריו לא חששו אף רגע למפלתו של הפירר, המכיר גם בבריטים כעם-אדונים; אך עוד יותר משהאמינו בנצחונו ובבריתו עם אדוני עם-הבריטים, האמינו באמונה שלמה, שאפילו אם יפסיד חלילה במלחמה – הרי הפסד זה לא יהיה אלא “השקעה”, שסופה להביא פרי-הלולים עולמי-היסטורי, נצחי. פרי הילולים זה היא “הברית הלבנה”, שאחר-כך קידשוּה בשם “ברית המשיח הלבן”, ושמיקדשה הראשון, הארעי, “בית-לחם" שלה הוא “המכון העליון לחקר האדם” וראשית הפולחן שלה: “המוזיון הלבן".

איש מבני השלדים החיים לא השתומם על כך, שהבארון אוהדקה “הטוב והמיטיב”, המציל את האמנים ואת בעלי-הכשרון בכלל וביחוד את הילדים שבהם, ומכניסם אל גן-העדן שמעבר לחומת המכון, שאיש נעלה זה קיבל את קציני-הברית בפשטות שבקורת-רוח, כדבר המובן מאליו. עכשו היה כבר ברור להם, “שכל הזמן היה לו קשר סודי עם בעלות-הברית ושכל המוזיון שלו לא היה אלא מסווה, אבק בעיני הנאצים, כדי להציל את אשר ניתן לו להציל לכל הפחות בשיעור קטן". – בחיוכו האֶלגאנטי, בעינו האחת מונוקול ועל ידו הכלבה שלו, התייצג:

“בארון אוהדקה, בעל המוזיון".

קציני-הברית הביטו בו ארוכות, אחר-כך זה בזה, ולבסוף אמר אחד מהם: “אה, כן שמענו על האוסף שלך, בארון. אפשר לראות? – אגב, כן, שמענו שגם האקדוח שלך הוא מעשה ידי-אמן יקר המציאות. אפשר לראות?”

“אינני נושא נשק, סיר“, השתחווה הבארון. “אינני חייל. אני הנני אמן ואֶסתיטאי ורק זה. – אתכבד, נא לבוא אתי”, אמר והלך מעדנות, דרך ריקוד חינני ובמרחק-כבוד לאורחים. ותוך כדי הליכה הוסיף: “אם מותר לבקש מאת האדונים הנעלים, המוזיון עלה לי בהרבה עמל לא-אנוש. אהיה אסיר תודה, אם יואילו לשמור עליו. ואם ישאירוני כמנהלו, אף כי לא לזמן רב, כי מוסר אני בקרוב את מקומי לידידי האנגלי רב-הכשרון הד“ר אלכסנדר אמן, ששמו האמיתי הוא סיר ויליאם רבנטלו, בנו של סיר רבנטלו הדיפלומאט המפורסם”.

פתאום נעמד אחד הקצינים, פנה אל הבארון ושאלוֹ: “אמור נא בבקשה, סיר, איך זה – – – שאתה נשארת פה – –?”

“אוה“, ציחקק הבארון, “לא היתה לי כל סיבה לברוח. איש האמנות והמדע אינו צריך לעזוב את מיקדשו. אוה, האדונים יראו בספר-האורחים, מי ביקש אצלנו במוזיון, ואפילו לא פעם, מן החברה האנגלית הגבוהה, וכולם התפעלו מאוד. סיר רבנטלוֹ הנכבד מאוד קיבל מאתנו מוצגים אחדים, כן גם הוויקאונטית ליידי לאורה ראף, שהיא עצמה ציירת ממדרגה גבוהה, למדה פה מן הטכניקה החדשה בשימוש הצבעים ‘מייד אין מיוזיאום אוף די בארון אוהדקה’ וגם החברה הדמוקראטית שלכם מאנשי הלייבור. אוה, הייתי מאושר מאוד, אילו מישהו היה מוסר להם את כבוד ברכת-שלומי הלבבית מאוד”.

“זה יקשה קצת“, אמר קצין שלישי, “שכן קראתי בעתונים, שגם סיר רבנטלו וגם הוויקאונטית הנעלה נמצאים במקלט-הסהרוריים. אך לא מן הנמנע, שאדוני הבארון יוכל למסור להם את ברכתו פנים אל פנים”.

הבארון השתחווה עמוק: “אוה, תודות מאליפות. ואז אשתמש בהזדמנות ואמסור לליידי ראף את המצאתי: לב תינוק מגולבן, שאני עצמי עשיתי את הגאלבאניזציה שלו".

היללה התחילה בקול אשה אחת. אֵם לשלוש ילדות, ששלשתן נבחרו בשעתו בידי הבארון אל “גן-העדן” שלו. האֵם פרצה אל המוזיון ותוך חיבוקה את ילדותיה האומללות, פרצה במגערת. – וכעבור זמן מה היה כל המחנה הומה מיללות-התנים הכבירה, המחרישה אזניים ומרפטת את העצבים.

עיני הקצינים יצאו מחוריהן במוזיון, שהבארון ליווה את הסתכלותם בביאוריו. אחד מהם ישב והקיא. השני פנה ומיהר החוצה. אחד מהם התאושש בכל כוחו ולא איבד את עשתונותיו ושאל: “אמור נא אדון בארון – – – ומה אפשר לעשות למשל מגופך שלך הנעלה?”

“ממני? אוה, סיר, לא כלום. הלא אני אינני יהודי. הן כל הערך שבדבר הוא, שעם זה עם עתיק יומין הוא. אדוני מבין? עם שראה בעיניו את מלכי פרעה, את קליאופאטרה הנהדרת, את יוליוס קיסר הדגול, עם שהוליד את המשיח השחור – – –"

“סדר אותו!!” – צעק הקצין אל אחד התת-קצינים, “אני אצא מדעתי! הלא אדם זה מטורף לגמרי! ואת כל הטירוף הזה העלו באש!”

נכנס ד“ר אמן ואתו הקולונל הבריטי, המפקד על הפלוגה. הוא ביאר להם בקיצור את כל ענין המכון והמוזיון וגם הקשר שבין אלה פה עם סיר רבנטלו, ושאת סיר רבנטלו צריך לאסור מיד שם באנגליה. וכשמסר לו הקצין ההוא, שסיר רבנטלו נמצא בבית-המשוגעים, מצא את הדבר לטבעי מאוד. “תמהני, אם תמצאו פה אף איש אחד נורמאלי, רבותי, חוץ ממני. וגם בי בעצמי אינני בטוח כבר. – מובן, את התופת הזאת צריך לשרוף, אך דברים אחדים עלי לקחת אתי כקוֹרפּוּס דליקטי. יש פה אחד, פרופסור, אמנם גם הוא אינו בסדר, אך הוא יהיה גם עֵד ראשי וגם נאשם ראשי. העולם מוכרח לראות עין-בעין ולשמוע אוזן-באוזן מה נעשה פה במדינה רבת-תרבות זו”.

והוליך אותם אל הפרופסור הסגור בתא מיוחד.

השיחה “הידידותית” האחרונה שבין ד"ר אמן ובין הפרופסור נתגלגלה בסגנון הבא, כשמאחורי הדלת עמד משמר:

הד"ר אמן: “אני מקווה, שהפרופסור לא נבהל. סיר רבנטלו ודאי ישלח לנו הנה אווירון מיוחד, לא כן?”

הפרופסור: “רק עכשו מתחיל בעצם הייעוּד שלנו. הכוח עובד מן הסייף אל הספר".

ד“ר אמן: “אל הספר ואל האיזמל”.

פרופ': “מעניין לדעת, איפה יהיה מקומו החדש של המכון (מתמתח), חומר חדש, הסתכלות חדשה, פנים חדשות – – –".

ד"ר אמן: “מה פירוש, איפה? המכון נשאר פה. (מתמתח גם הוא כחיקוי לפרופסור) כעת אתחיל אני בנסיוני שלי. חומר חדש, פנים חדשות!”

פרופ': “לא סיפרת לי כלל על הנסיון שלך".

ד"ר אמן: “האיניציאטיבה היא בעצם שלך, פרופסור. בעיית התחושה – – – ארשה לעצמי לכנותה בשם ‘תחושה סובייקטיבית’: ‘לחוש את הנאתו של מישהו בטעם הקוקטייל’, לא כן אמרת? האם אין זה מעין סנזאציה, להרגיש סוף-סוף את טעם יסורי-הגוף של זולתנו?”

פרופ': “מאסוֹחיזם".

ד“ר אמן: “לגמרי לא. מאסוחיזם הוא, כשאדם רוצה בעצמו בסבלו”.

פרופ': “חשבתי, שבעצמך רוצה אתה לנסות, בגופך שלך".

ד“ר אמן: “לא, יש לי חומר טוב מגופי. ולא אדם פשוט, שאינו יודע אלא לצעוק ולבכות. אינה דומה, למשל, נפש מורכבת ומסובכת כמו איש-מדע, לנפשו הפשוטה של איכר רוסי. – והודות לפירר ולאמנות-הסטראטגיה שלו השגתי אדם כזה, שהוא עצמו עשה כל הזמן נסיונות באחרים”.

פרופ': (פניו אוֹרים) “באמת?! (מהרהר רגע, בצהלה) פרופסור סמירנוב!”

ד“ר אמן: “לא. פרופסור סמירנוב עושה את ההיפך: עושה נסיונות לרפא, לנתח ולהציל מכאב, להחיות מתים. דגנראט”.

פרופ': “אם כן?”

ד“ר אמן: “פרופסור אֶגוֹן פראנץ טראיטש בעצמו ובכבודו. (מוציא אקדוח כלפיהו) הנה, מַתחילה ההתבוננות. ואני הלא אהיה אובייקטיבי בהחלט. לדאבוני הרב אין לי נטיה ליהנות הנאה גופנית מנסיונות כאלה. יכול להיות, שאני באמת יהודי. ידידך סיר רבנטלו שעשע את עצמו, כמובן, בהשיאו לעצמו, שאני בנו, אף כי היה אינטליגנטי במדה כזו, שיידע, שסאדיסטים חולניים כמוהו, אבירי “המשיח הלבן”, אינם מסוגלים לכך”. “האלו! האלו!” קרא הד"ר אמן החוצה. נכנסו שני החיילים. “הכניסוהו אל המקום שאמרתי לכם!”

את ר' נחומקה ור' אשלי הכניס הד“ר אמן אל בית-החולים שבמוזיון. כשמצא שם את ששת “החולים הפאטאליים” של הפרופסור גרש אותם בצחוק, והם קפצו מעל מיטותיהם בשמחה – אלא שהקפיצה לא היתה להם קלה כל כך. הפרפאראציות שהפרופסור עשה בהם להסוותם כחוֹלים, לא עברו בלי סיבוכים. ומובן מאליו, שכל הרופאים, שהיו עד הנה אסיסטנטים נאמנים של הפרופסור, הפכו בין-רגע למחרפי הפירר ול”קרבנות" הפרופסור טראיטש, ואחדים מהם גם הלכו וצחקו על משבתו בתא-האסירים. אחדים אלה נפלו מניה-וביה בפח: הד“ר אמן היה די לו לראות בז’סטה זו ומיד האסיר אותם. אך היו בין הרופאים קרבנות-באמת במידה מסויימת. אמנם גם הם לא ברחו מפה, לא רק מתוך שאי-אפשר היה לברוח ולא היה לאן לברוח, אלא משום שקיבלו על עצמם את הגזירה ובינתיים באו לידי הסתגלות ולידי מגמה: ללמוד לכל-הפחות. קודם “לכל-הפחות” ואחר-כך בלהט תאבי-דעת, ולבסוף מתוך הנאה “לא נעימה”, שהפכה לאט-לאט לנעימה. ד”ר אמן בדעתו הצלולה והזהירה ידע, שחולשתו זאת של אדם אורבת לו כל ימי חייו, בלי הבדל גזע (טפשות!), מין וחינוך. ושלא החוש הרליגיוזי הוא “הרגש האוקיאני” כדברי הדילטאנט הגאוני רומן רולאן, אלא הסאדיזם. אך הלא זהו כל מאמצו של האדם באשר הוא אדם: לכבוש את היצר (לא האוקיאני בלבד, אלא גם הז’ונגלי!) הזה ולהיות בן-אדם. אך כן, הצדקה אין פה בשום אופן. אלא שד"ר אמן לא הרגיש את עצמו יוריסט ואין צורך לומר פסיכיאטר פלילי ולכן תלה את עניינם עד יום-הדין. וביחוד, משום שהלא כל אחד ואחד מהם הוא עולם בפני עצמו ואין להכניסם בקופסה משפטית אחת. – אך כשהמשיך בהרהוריו אלה, הקדיר עליו לבו: ומי יהיו השופטים להם? האם מן הנמנע הוא, שאיש מסוגו של סיר רבנטלו יהיה אחד השופטים, או, לפי מעמדו החברתי, אפילו זקן השופטים? מי יודע, כמה נפשות נגפה כבר מגפת “המשיח הלבן”?

משהשכיב את ר' נחומקה ואת ר' אשלי והעמיד עליהם רופא מן הבטוחים לו ביותר, בהדגשת האחריות הגדולה, אמר לרבי: “אני מקווה, שהרבי יעזור לנו בענין המשפט" – – –

“לא אני ולא כדוגמתי ישפוט את האומללים הללו" – – – מלמל ר' נחומקה. “אומללים מסכנים, שכורים מדם עלובים – – – ישפטו אותם אלה – – שסבלו יותר ממני – – שחיללו את היכל-הקודש שלהם – – – את גופם – – – בין כה אין בשבילם סנגוריה בעולם" – – – ונאלם בבכיה חרישית. –

ד“ר אמן ישב ותהה: “אומללים, מיסכנים” – – – לא היתה לו שהוּת להרהר, אך הנה רעיון: את פושעי המחנה הזה צריך לשפוט פה. – ומיהר אל אריך, ששכב בדירתו של הד“ר אמן ועל ידו ישבה מאריה ושרה הזקנה, ורופא טיפל בו. – עם השחרור מצא את אריך בדירתו של הפרופסור, שבאחד החדרים הצדדיים שם שכב בלי הכרה, ובנשימה קצרה. כל הדלתות היו פתוחות והפרופסור איננו. חיפש הד”ר אמן ומצא אמפוֹלות של טסטוֹסטרוֹן. – הפרופסור, שלא הספיק לעשות לו סטריליזאציה, רצה ל“סרס” אותו ברעל. כנראה, שגוּנב אליו משא-נפשם של הרבי ושל ד“ר אמן, שאריך והיהודיה יקימו ולד. – מיהר ד”ר אמן והזריק לו לאריך סטריכנין ומיד העבירוֹ אל דירתו שלו והביא אליו את מאריה ואת הזקנה לשבת על יד מיטתו כשיתעורר. –

בפרופסור היה הד“ר אמן בטוח, שלא ינסה לברוח. להיפך, הוא יבוא אליו, אל “בעל-בריתו”, “בנו של סיר רבנטלו”. –

את מאריה ואת הזקנה קשה היה לעורר ממצבן האפאטי. בכל המחנה הגדול לא היו אלא מעטים מאוד, שהאמינו בשחרור. “התחבולות ידועות" – – כשנכנס ד"ר אמן אל אחד הצריפים לבשר להם את גאולתם, הביטו בו ושתקו בזיוועת פחד. – אחת הנשים שליווּ את הגדודים המנצחים ובידיהן עזרה ראשונה, ניגשה אל אשה בעלת צורה, שאפילו עינויי-התופת לא הספיקו להשחית את הוֹדה לגמרי.

“מה נחוץ לכן קודם כל?” שאלה את האשה, שהזדקנה בלא-עת. “אני באתי בשם אגודת-הנשים העולמית לעזרת שוכני המחנות. הגידי-נא ואל תכסי דבר".

האשה הוציאה אליה את עיניה מחוריהן, שילבה את ידיה כלתחינה והתחננה בלחש: “אל-נא, אל-נא, אני אינני רוצה כלום. כלום לא חסר לי פה. טוב לנו פה. לא-לא! לא צריך כלום – – –"

“ממני אל תפחדי יקירה, וגם אין כבר ממי לפחד. גדודי הברית ניצחו, חביבתי, הצבא הבריטי והאמריקאי והרוסי כבשו את גרמניה. אַת מבינה? ואנו באנו לעזור לכם. הגידי נא בגלוי, בלי פחד, בבטחון, מהו הדבר הראשון שנחוץ לכן, מה אתן רוצות? אוכל, בגדים, לבנים, קוניאק, שוקולאדה, סבון – – –"

האשה התנפלה לפניה על ברכיה ובכתה והתחננה בעיני זוועה: “לא-לא! לא צריך סבון! לא צריך! אני לא עשיתי כלום! אני לא אמרתי אף מלה! אנא, גברתי, הוד-מעלתך, אנא – – יותר לא אעשה – – אני יהודיה מסריחה – – – אנא – – –"

“טוב", ניסתה האורחת בנוסח אחר, “אם כן, הגידי, מה נחוץ לך, מה את רוצה, אחרת אעניש אותך…”

ומרוב פחד-מוות, רק מתוך חשש, שמא תלקה אם לא תענה, אמרה האשה: “מה ש – – את גברתי רוצה – – – בחוט ברזל – – – במקל – – – מרחץ מי-רגלים – – – כרצונך הטוב והנעלה" – – –

נודע לה לאשה של העזרה הראשונה, שאין סגנון כזה של לטיפה ועזרה וידידות ואפילו חביקה ונשיקה, ש“הנשים הרחמניות של המשיח הלבן” לא השתמשו בו לגבי הנשים המעוּנוֹת להתעלל בהן. ואילו הופיעה אמו של מישהו בשם הצבא הכובש והיתה מביאה את הבשורה ואת הנחמה ואת העזרה, היה בנה חושד בה, שאנוסה היא לעשות זאת והסוף יהיה מר מכל מוות.

וגם הזקנה מלכה לא יצאה מכלל אלה. גם היא המשיכה בסגנונה: “רק לא להשתגע, בתי. תחבולה חדשה: מדים בריטיים… מדברים אנגלית – – – מדברים אידית – – – ידוע, ידוע – – – רק לא להשתגע", ועד שלא ראתה, איך אוסרים את הפרופסור באזיקים ואיך חייל טופח לו על פניו כתשובה על מחאתו, שהוא "בעל-הברית הפרופסור אֶגון פראנץ טראיטש!” – עד שלא ראתה את דמוֹ נוזל מאפו, לא האמינה גם היא, שפה קרה דבר-מה סוף-סוף. טיפת-הדם הראשונה מן הצד השני השפיעה.

וגם בתיה לא התעודדה אפילו לא מחביקתו החלשה, המעולפת של אריך. “התחבולה ידועה" – – – גם אריך וגם הד“ר אמן היו בעיניה “אנוסים”. ואפילו גופתו של הבארון פון אוהדקה לא השפיעה עליה. “הוא התאבד”. “ויכול להיות שאפילו חי" – – – הכל בעולם תחבולה. –

ובתוך דאגותיה של העזרה הופיעה דאגה חדשה: לעצור את מגפת ההתאבדות. עם שניתנה להם ההזדמנות הראשונה, התאבדו האומללים. קרעו את בגדיהם, פיתלו להם חבלים ותלו עצמם.

ד“ר אמן ישב על יד מיטתו של אריך ויחד עם הרופא המטפל התבוננו בתמורות מצבו של החולה, ואתם בתיה ומלכה, שהתכוננה לבקש מאת ד”ר אמן, לעזור לה, שאיש לא יפריד בינה ובין בתיה גם להבא. – ופה מצא הגורל המתבדח לסדר את הסצינה הדראמאתית שלו, שעל הבמה אינה אלא “סנטימנטאליות מתקתקה”, אך במציאות קשה לו אפילו לרז’יסור גאוני ביותר לעמוד בה בעינים יבשות: דפקו בדלת, נכנס תת-קצין עם פנקס ביד וביקש סליחה: הוטל עליו לעשות את רשימת הנפשות שבאזור זה של המחנה. הד“ר אמן מוסר לו את פרטי אישיותו. אחר-כך פונה הרושם אל הזקנה. “נא לרשוֹם”, אומרת היא, “לא שרה, כי אם מלכה, מלכה קאננר, מהולאנדיה, מעיר ליידן, מלכה קאננר".

בתיה פוקחת עינים לרווחה, מחווירה כולה, אחר-כך רוצה להשמיע צריחה, אך מחליקה מכסאה, עיניה מתעששות, היא נופלת על הרצפה. ד“ר אמן קופץ ממקומו, עוזר לזקנה להרים את הנערה וברגע זה מתעורר אריך וקורא: “בתיה!” – הזקנה מבינה בין-רגע, לוחצת את נכדתה אל לבה אִלמת, רועדת ופיה ממלמל מעצמו: “רק לא להשתגע. רק לא להשתגע בּת – – – בתיה שלי” – ופתאום, כאדם שנולד מחדש בין רגע אחד גדול של גאולה פתאומית, מפנה את פניה אל הרושם ואומרת בתוקף כשהיא לוחצת את נכדתה אל לבה כבשבץ: “נא לרשום: ‘בתיה כנרת, ארץ-ישראל, ירושלים’! אביה: 'שאול כנרת, אמה: רומיה פתייחי, ארץ-ישראל, ירושלים". – ופרצה בבכי-תחיה.

המעבר הקצר מן הסצינה המזעזעת אל התוקף שבמנוחה: “נא לרשום“, הפליא מאוד את הד”ר אמן. ומשהעיר לה זאת למלכה אמרה: “זה כמעט חצי שנה, שאני משערת דבר-מה, אך האימה שבמציאות, שבתיה היא באמת נכדתי, לא נתנה לי לשאול אותה על משפחתה. פחדתי מזה יותר מכל העינויים שבעולם. ואך נודע לי – בא לי הדבר כמובן מאליו. רק לאישורה של המציאות הייתי זקוקה". –

משהשיג הד"ר אמן את הסכמת המיפקדה, שבית-הדין ישפוט את פושעי המחנה פה במקום, הודיע לו אחד הרופאים, שנמצא במחנה ישיש אחד, שלפי ידיעתו הוא עורך-דין, או כיוצא בזה. האיש הוא מפינלאנד, מן המתנגדים לשיתוף פוליטי עם גרמניה, שאיזה גנראל מסר אותו “במתנה” לגירינג. –

רק כעת נודע לו לד“ר אמן, כמה מחנה גדול זה אינו ידוע לו עדיין. נודעו לו מחלקות חדשות, פאנטאסטיות, שמוחות חולניים לגמרי תיכנו אותן וששום בית-דין בעולם לא יאמין כלל במציאותן, ואין צורך לומר בפרטיהן – וכל זה תוּכן ואוּזן ושוכלל בידי הגיניוס האנושי, “ההומו סאפיאֶנס” האומלל, שפתאום יצא מדעתו והולך ומוציא את כל העולם מדעתו. ורחמים עמוקים תקפוהו. –

את הישיש, שמוֹ יואנה קוריציוס, בן התשעים ושתים מצא בבית משוגעים חולי-מגערת, שרובם נושכים את בשר עצמם, או מטיחים את ראשם בקיר ומתים. –

משהוציאו אותו אמר: “הודות לפרופסור קואֵי אני חי עדיין. לא רציתי, לא נתתי את עצמי להימסר לטירוף. ידעתי שעוד אזכה לצאת מפה חי ונורמאלי“. – משהודיע לו הד”ר אמן, שרוצים לצרף פה בית-דין ולשפוט במקום את פושעי המחנה, אמר בקול לחשים: “אם המוּזה היקרה שלי, נמזיס, זיכתני בבת-צחוקה המחייה, לראות את המיצעד הראשון בדרך לממלכתה ורומזת לי לשוב ולקחת בידי בפעם האחרונה בחיי את מאזני-הצדק, איך אשיב את פניה ריקם? חמשים ושמונה שנים הייתי שופט במולדתי – – – ומורה באוניברסיטה ארבעים שנה – –"

מחמת חולשתו של הפרופסור הישיש, התאסף בית-הדין בדירתו, שהתקינו לו. הוא עצמו שכב במיטה ועל יד השולחן ישבו ששה אנשי-משפט, שופטים ועורכי-דין, שלדים חיים, שעדיין נושאים את נפשם בגופם ושהד"ר אמן החזיר להם את אודם-דמם. עדיין לא היה זה המשפט עצמו, אלא ישיבה קודמת של יועצי בית-הדין, שמיהרו לכנסה מחשש חולשתו של חכם-המשפטים הישיש.

“הרשוני נא לקצר ולא לנמק את דברי הפעם“, פתח ראש השופטים, “כי אין לי פנאי לנימוקים. אחרי שיקול דעת ארוך מצאתי, שאין להכריח שום אדם לקבל פסק-דין על פי חוקים זרים אלא על פי ספר-החוקים של ארצם-הם. העונש הצודק ביותר הוא העונש, שהנאשם הפושע מודה בחוקיותו וישרו. ולפיכך יהא ענשם של הפושעים הללו על פי חוקתם שלהם עצמם, שלא ראו בה עיוות-דין”.

הישיש נשם נשימה כבידה. אחרי השופטים רצה להשתמש ברגע-הכושר והעיר בזהירות: “הם ראו בנידוניהם אויבים, מה שאסור לנו".

ועל זה הוסיף הישיש: “לא לנידוניהם אלה אני מתכוון. יש להם נידונים, שאינם אויבים בעיניהם… והם דנו אותם, לעינויים ולהשמדה המונית… על פי תחוקה שחקקוה בשיקול-דעת מלא… זה היה חוק על פרינציפיון של שוויון גמור של השופטים ושל הנשפטים… אלה הם…” הפרופסור הישיש לא גמר. ראשו צנח הצדה. –

ההלוויה יצאה בטכס רב-כבוד. הקבר היה בטבור המחנה, על גבעה קטנה, שהסירו ממנה את הגרדום למיתת-סייף ואת התליה. אך חברי בית-הדין כמעט שלא ראו ולא שמעו את הנעשה סביבם. כולם היו תפוסים בשאלה: מי הם נידונים אלה?… “נידוניהם, שלא ראו בהם שונאים“? במי לא ראו מטורפי-עולם אלה את אויביהם? כמה בני-אומות ישנם עוד בעולם, שלא השמידו מהם ולא עינו אותם? הישיש אמר: “דנו אותם לעינויים ולהשמדה המונית” ו“על פי תחוקה שחקקוה בשיקול-דעת מלא” – – – “ועל פי הפרינציפיון של שוויון גמור של השופטים ושל הנשפטים"? – – במי נהגו vesani Teutonici אלה דימוקראציות שכזו?! – – – חידה.

ד“ר אמן, שהיה גם הוא נוכח בישיבה זו, אמר: “צר לי מאוד, שאינני יוריסט”… ופתאום: “אני אשאל את הרבי!” – ומיהר אל ר' נחומקה.

חברי בית-הדין לא הבינו אותו, אך אחד מהם שהיה יהודי, אמר לחבריו אחרי שד“ר אמן עזב אותם: “קשה לי להאמין, שד”ר אמן הוא יהודי. ואותם, את הרביים, אי-אפשר לרמות, כשם שאין לרמות כלב-ציד. ועוד יותר קשה להאמין, שנוצרי יאמין אמונה כזו ב“רבי”. וביאר להם את מהותו של רבי, מה שהנוצרים קוראים בשם “רבי-המופתים”.

השאלה הראשונה שר' נחומקה שאל מאת הד"ר אמן, היתה: “מה שלום הסבתא ונכדתה?” ומיד אחרי-כן: “מהי מחלתו של אריך ומדוע לא הביא אותו הנה?” –

לא רצה ד“ר אמן לגרות את הרבי בגירוי נוסף ואמר: “את אריך נציל, רבי. אין סכנת מוות ולא סכנה אחרת. והסבתא ונכדתה יושבות על יד מיטתו”.

מלמל ר' נחומקה בזמרה: “כי ילד יולד לנו… כי ילד יולד לנו… אבי-עד, שר-שלום" – – – הזימרור הלך ונשתתק, ד“ר אמן רצה לצאת על בהונותיו, אך הרבי שוב השמיע קולו המנהמם. ד”ר אמן ישב והקשיב. אך לא הבין כלום מן השפה המתובלת עברית וארמית. הוא רצה לפנות לעזרת ר' אשלי, ששכב במיטה השכנה – ונזכר, שאת גופו הפצוע מרחו אנשי הפרופסור בליזוֹל. אך הרופא המטפל בו הרגיע את הד“ר אמן: “גוף זה עומד בפני הכל”, אמר כמעט בסגנונם של הרופאים התליינים. ולתמהונו של ד“ר אמן פונה אליו ר' אשלי ואומר: “הרבי אומר, שהם עינו ושחטו אפילו את המשוגעים הדומים להם עצמם ואפילו בלי קורטוב של שנאה”. –

ד“ר אמן הרהר רגע ועשה תנועה, כמי שהוחוור לו מה: לזה נתכוון השופט הישיש: משוגעים. להשמידם בהמוניהם כשם שהם עשו בחולי-הרוח. זהו “הפרינציפיון של שוויון גמור”: מטורפים דנים מטורפים. – – – ותוך הליכה בחוץ נעמד פתאום ותמה: מאין ידע הרבי, שאריך חולה? – מילא, זה ודאי על פי הגיון: אם אני לא הבאתי אליו את הבחור החביב עליו כל כך, ודאי שחולה הוא. זה ברור גם ממחציתה השניה של השאלה: מדוע לא הבאתי אותו אליו? אם הוא חולה, למה לא הבאתיו לבית-החולים? – אך נניח את זה. – ומי סיפר לו, שמאריה והזקנה הכירו זו בזו פתאום את שארתן?! – הוא היה כבר מוכן להאמין, שהרבי רואה ויודע דברים בדרך הנבואה. אמנם כפי הבנתו של רופא: במצב נ ברוטי כזה רואה אדם בעין, כעובדה, מה שחי בו כתשוקה, וכעוול גדול אילו לא היה כך. וכלום אין זה אחד ממעשי-העוול של אותו “הבורא המעוול”, שהרבי התייאש ממנו כל כך: שהנערה אינה נכדתה של הזקנה, המעודדת אותה ומאוששתה כל הזמן?! ואולי גם סיפרתי לו, שהנערה קוראת לה סבתא? – וכך בוודאי הוא גם ענין המשפט וחידתו של השופט הישיש. הרבי הוגה בוודאי כל הזמן בענין זה. – ובכל זאת. – מעניין. – וכשד”ר אמן פנה אל ר' אשלי, ענה לו הלה בפשטות: “אנחנו… הרבי ידע, שנכדתה היא. אך לא ‘מאת ה’ היתה זאת', אמר הרבי שיחיה, אלא מאת בשר-ודם. מאתך, אדוני הרופא. ‘הוא’ לא היה נותן להן שתזכינה לכך. או רק באושבנצים. רגע לפני מותן. כך אמר, שיחיה".

כחמש שעות שכב אריך בלי הכרה. כשהתעורר עם הסצינה הדראמאתית ולא קיבל תשובה על קריאתו לבתיה, שוב צנח למצבו הקודם. ובינתיים קיבל את מנות הסטריכנין. ורק אחר-כך התעורר, כשבתיה לחצה את ידו כבצבת ועוררה אותו כל הזמן. הוא הביט בה ארוכות ואחר-כך אמר: “אלהי היהודים עזר לנו".

“לא-לא“, אמרה מלכה הזקנה, “אל תזכיר אותו”. והוסיפה בפחד שברעדה ממש: “אל-נא תקלקל, בני, הוא לא שלנו ולא יהיה גם שלך. ישאר-נא שלהם! שבהם בחר! אנו נהיה אחד לשני לאלהים!” ונשקה לו נשיקה ארוכה, עמוקה, אמהית באמונה שלמה וברחמים גדולים. – ובתיה אמרה: “אתה תבריא. ונתחתן. הרבי יסדר לנו את הקידושין. הרבי".

אך אריך לא הבריא. אותו הרעל לא נכנע בו לגמרי.

פתאום נשמעו יריות וגם פצצה נפלה. – המיפקדה דיכאה בין-רגע את התקוממות השבויים ובית-הדין הצבאי החליט להעלות את כל המחנה באש על כל הדגנראטים ביחד. חוץ מן הפרופסור טראיטש, שהד"ר אמן החזיקו ליום-הדין הגדול. ומאת המפקדה ביקש את הזכות, להתייעץ ברבי.

ר' נחומקה אמר: “המחנה הזה קדוש הוא. המשכן הראשון לאדם. פה נבנה את בית-מקדשנו הראשון. אלהים טמאים מטמאים אפילו את כסא-הכבוד, ואדם טהור, המזוקק בגיהינום של-מטה, הופך את במת-המולך למקדש הטהרה. איש מאתנו לא יעזוב את המקום הקדוש הזה. וגם אין לאן ללכת. שם בחוץ ממשלת-השטן פורשת את כנפיה על פני תבל כולה. ופהוּ המיבצר לאדם".

“ומה לעשות בפושעים?”

“להוציא את מצורעי-הנפש מחוץ למחנה ולשרוף אותם לאפר. אין כמוהם יודע לערוך את המוקדה ולהצית את המדורה. ואת אפרם לזרות על פני הים". ופתאום: “מתי נסדר את הקידושים לזוג-הטהרה?”

“כרצונך, רבי. אמנם, את אריך יקשה להבריא לגמרי. על כל פנים, זה יארך זמן רב. זהו אחד המקרים הנדירים".

“אתה תבריא אותו. אנו לא נתנהו!” אמר ר' נחומקה כמעט בצעקה. – הוא נרגע קצת ואחר-כך אמר, בנחת, בשים-שכל וברב-עצה: “בידך מפתח ללב האדם. בסגנונכם-אתם הרופאים: מי-תמיסה – זוהי תרופתו הכללית של הפרופסור ימח שמו. אני יודע: מירמה. אך הרבה יודעים כבר על – – כפי שאתה אמרת: על ‘בוּל מאז’יק’ זה. והוא ישמש לך חומצת-סאלפטר, לבחון בה את העולם. אם ירצה בה אדם, שהוא עצמו חולה, או אֵם בשביל פרי-בטנה החולה, הרי זה אינו אומר ולא כלום. אך אם איזה רופא, או שליט ירצה בתרופה שטנית זו בשביל הכלל – הרי זה טמא כמו הפרופסור עצמו. רופא מוטב לו למות, מאשר להציל את מישהו בדם-תינוקות זה. חכמינו ז“ל אמרו: ‘מותר לשקר מפני דרכי השלום’. אל תאמר ‘מותר’, אלא ‘מצוה’ לשקר מפני דרכי שלום-עולם. ואתה דע לך”.

ר' אשלי הבריא ורק שכל גופו היה מכוסה נקודות נקודות, סימני-המרצעים שנשארו בו, ואל עינו האחת הסתגל מזמן. ומה שלא יכול להסתגל אליו היה “הרבי החדש” שלו, הכופר. לו היה ברור, שר' נחומקה דעתו נטרפה עליו. אך זה כמובן לא יכול לשנות את יחסו אליו. וביחוד אחרי שר' נחומקה אמר לו אמש פתאום: “ר' אשלי, כל אדם הוא עולם בפני עצמו. אם צר לך על ידי, אל-נא תהי מריבה ביני ובינך כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך, הפרד-נא מעלי, אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה".

ענה לו ר' אשלי: “אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוֹ – – –" שתי המלים האחרונות של אותו פסוק נתקעו לו בלבו. “ואלהיך אלהי"? – עליו לדבר בענין זה עם הדוקטור ולדעת פשר דבר. –

הד“ר אמן ביאר לו, שמצבו של הרבי אינו סכיזופרניה. – זוהי נברוֹזה; נברוזה חזקה, זעזוע עצבים במידה מאכסימאלית, אך לא שגעון. אין יסורי-נפש מביאים את האדם לידי סכיזופרניה, אלא אם כן יש לו נטיה לכך מלידה, כלומר: סבל-ירושה. והשאלה היא: אם היה לו לרבי פעם משוגע באבותיו. “אף כי מוזר מאוד”, הוסיף הרופא, “פעמים אחדות הבחנתי בו סימנים מובהקים של בלבול הגיון. מי יודע?”

זה הרגיע את ר' אשלי, והוא תמה על כך שהרגיע אותו: אם ר' נחומקה חלילה… דעתו נטרפה עליו, אוחַז בבגדו ולא אעזבנו, אפילו אם יגרשני בחרם ובנידוי ובשם המפורש! – נדר! –

יא. 16 – 20, V    🔗

המקרה המרגיז באוניברסיטה לא העלה רעש בעיר, ואין צורך לומר במדינה, אף כי הודיעו עליו בעתונים. בכלל דיברו עליו כעל סכסוך סטודנטי בין הפרופסור ובין תלמיד מתחצף. דבר רגיל בשנים האחרונות, מאז הפכו האוניברסיטות לזירה פוליטית וסטודנטים אקרובאטים הצהירו, שהמולדת עומדת למעלה גם מן המדע ולכן לא הפרופסור הוא המומחה למדע, אלא המולדת: הם עצמם. אמנם אחד העתונים התחיל לחטט בדבר וגם דרש בירור פומבי. – אך למחרת הופיע אותו פרופסור עצמו במערכת העתון וביקש לא לערבל את המקרה לשערוריה. גם אחדים מבין הפרופסורים היו בדעה אחת עם הפרופסור ההוא, אך ההבדל שבינם ובינו היה, שהוא עצמו דרש חקירה פנימית, אוניברסיטאית, והם עמדו בכלל על טשטוש הענין, ועל זה פרץ סכסוך גם בקורפוס הפרופסורים.

הופעתו של הפרופסור בעצמו ובכבודו במערכת הופלאה בעיני העורך הראשי ולפיכך ביקש ממנו, שיואיל למסור לו את הדבר כהווייתו. בתחילה היסס הפרופסור, אך בינתים שוב עלה בו הענין כחוויה חיה ותוך התרגשות כבושה סיפר לו לעורך את פרשת העובדה: הוא הרצה על זכותו של הרופא, שהיא גם חובתו, לקשיחות לטובת חולה רגיש יתר על המידה. נושא זה עתיק-יומין הוא ושגור אצלו בכל מחזור ומחזור זה שלושים ושתים שנה. ועל זה קם אחד הסטודנטים ושאל שאלה, שבתחילה היתה נראית שלא מן הענין. הוא שאל, מה גורל ה“בוּל מאז’יק”, שחילות-הברית מצאו ב“מכון העליון לחקר האדם” שבגרמניה? “השאלה הפליאה אותי מאוד משני טעמים. ראשית, מנין לו ענין התרופה שמצאו בגרמניה? ושנית…”

פה ביקש העורך סליחה, שעליו להפסיק את הפרופסור ושאלו גם הוא, מהו באמת ענין התרופה ההיא?

הפרופסור שתק רגע, אחר כך חייך חיוך-מועקה ולבסוף צחק במבוכה ואמר: “אני שכחתי לפני שבאתי הנה, שנכנס אני, סליחה, למלכודת. כל מערכת עתון היא בעצם כעין מלכודת לאנשים כמוני" – – – ועל זה צחקו שניהם והפרופסור הוסיף ושאל, אם יש ענין ציבורי, שמערכת עתון – מדובר כמובן, בעתון הגון – יכולה להבטיח למישהו, שתוותר על פירסומו? מובן מאליו, אם שוב אינטרס ציבורי דורש זאת?

“יש", ענה העורך.

“אם כן“, אמר הפרופסור, “הרי על אחת כמה וכמה יש ענין ציבורי, שהמערכת, ואפילו העורך הראשי יכול וצריך לוותר על ידיעתו, כשאינטרס ציבורי דורש זאת, לא כן? ועל אחת כמה וכמה, ששאלה זו אינה מענייננו ברגע זה. ולפיכך אשוב אל הענין. אם כן: ראשית התפלאתי, שיודע הוא על דבר אותה התרופה, שגם אני אינני יודע עליה יותר מאשר אותו התלמיד ומאשר” – – –, פה שוב צחק להרגעתו של העורך – "מאשר אדוני העורך הראשי, ושלעת-עתה אינה אלא בגדר שמועה, שצריך לנהוג בה זהירות רבה. ושנית, שאלתו, יותר משהיתה שאלה, היתה בעצם תביעה פרובוקאטיבית, שהחוצפה עלתה בה על מידת הסקרנות המדעית שבה, על התאבון היפה לדעת. ומיד גם נוכחתי, שבאמת כך הוא. כשעניתי לו, ששאלתו אינה מן הענין, הוסיף במצח עז, שכמוהו לא ראיתי מאז עליתי על הקאתדרה: ‘איך זה אינה מן הענין?! אני חושב, שסוף-סוף יש לנו אבן-בוחן ברור ומכריע לסבתות שלנו – – –’.

“פה קמה מהומה ממש, שעוד רגע ויצאה לתגרת-ידיים", מספר הפרופסור. “’סבתות' פירושו: רופאים, שסבל החולים חשוב בעיניהם יותר מאשר התקדמות המדע עצמו, כדברי אותו הסטודנט. בקושי הצלחתי להשקיט את הרעש, ולא עוד, אלא בקשתי מאת תלמידי, שיתנו לו להגיד את אשר עם לבבו. סוף-סוף ממלכת-המדע אינה דיקטאטורה צבאית וחופש המחשבה והדיבור הוא אחד הפרינציפיונים הקדושים שלנו. ואותו תלמיד שוב קם והוסיף: ‘ובול מאז’יק זה, שהגניוס האנושי הצליח סוף-סוף לגלותו, ישמש גם תשובה ניצחת וסופית לאותה שאלה טיפש – – – לאותה שאלה תמימה, אם יש רשות למולדת, להקריב את מישהו לטובתה ולאשרה, שכן עוד ישנם – – –’

פה נתחדשה המהומה המחרישה אזנים, ששוב עלתה לי בעמל רב להשיבה לדממה. ואחרי הקדמה קצרה סיפרתי להם את האגדה הבאה – אם זה לא ישעמם את אדוני". –

“אוה, להיפך. אהיה מחזיק טובה לאדוני הפרופסור! נעים לי מאוד, להרגיש עצמי שוב בין כתלי האוניברסיטה לרגעים אחדים!”

“אם כן, סיפרתי להם את האגדה הסינית, על רופא המלכות צוּ-הואן, שהקריב את חייו על מזבח המדע וגם על מזבח חייה של הנסיכה גאנג-לאן. הרופא הגדול היה רופאו של מייסד שושלת-היאָה, המלכות הראשונה בסין כאלפים שנה לפני הספירה. הרופא המית את עצמו, כדי שתלמידו הנאמן גאן-בונג יבדוק את גופו, וביחוד את הכליות והמרה, ועל ידי זה, כך מספרת האגדה, הציל התלמיד הגאוני את חיי הנסיכה. משנודע לנסיכה הצעירה, איך ניצלה מן המוות, שאלה את אביה החכם: ‘במה חיי שלי יקרים יותר מחייו של הרופא הגדול?’ ענה לה אביה, שזה היה סודו של הרופא הגדול והוא לא גילה לו אותו לצערו הרב. ביקש הרופא-התלמיד את רשות הדיבור וענה לה, שהרופא הגדול אמר להציל בזה לא רק את חייה-שלה היקרים, אלא גם את חייהם של רבבות חולים כמוה. שמע זאת המלך, ובו במקום הרימו למעלת ‘יועץ-המלך ומציל-המלכות’. קימטה הנסיכה היפה את מצחה הזך ושאלה את אביה: ‘ובמה חייו של כל אחד מן הרבבות יקרים יותר מחייו של הרופא הגדול?’ – הביט המלך ביועצו החדש. – השתחווה יועץ המלך השתחוויה עמוקה ואמר: ‘הרופא הגדול לא גילה לי את סודו זה’. קימטה הנסיכה היפה שנית את מצחה הצח ואמרה: ‘בתך היחידה לא תהא ראויה להיות בת-מלכות, עד שלא תדע את הסוד הזה, הוי אבי הגדול. תן לו ליועץ-המלך ומציל-המלכות זמן פנוי מספיק לעמוד על הסוד הזה!’ – הושיבו את הרופא הצעיר בבית-הכלא. ישב בבית הכלא תשעים ואחת שנה ולא עמד על הסוד. בינתיים מת המלך, אך לפני מותו פנה אל הרופא ואמר: ‘אם אמות לפניך, ואתה תעמוד סוף-סוף על הסוד, מסר-נא אותו לבתי הנסיכה’. מתה גם הנסיכה בלי לדעת את הסוד. באה שושלת שניה, שושלת-שאנג, הוציא המלך החדש את הרופא מן הכלא ואמר לו: ‘שבטנו שבט-חסד הוא וסולח לך, שהיית יועצו ומצילו של שבט-היאה, אך בזכות זו גלה-נא לי את הסוד, במה יקר דמו של אחד מדמו של השני, ולא אשב על כסא-המלכות בלי לדעת יותר מאשר שבט-היאה’. – ועוד באותו יום תלו את הרופא הישיש גאן-בונג על העץ הגבוה ביותר, שיהא למאכל כלבי-הכנף והדראקונים המעופפים. – עד כאן האגדה הסינית היפה. משגמרתי את האגדה, הוספתי: אתם בוודאי מבינים את כוונת האגדה המופלאה? ‘הסוד’ הוא, שאין מקריבים אדם לטובת חברו. ואפילו לא לטובת אלף חבריו. ועל זה שוב קם אותו תלמיד ואמר: ‘אם מותר לי להקריב את עצמי לטובת זולתי, מדוע אסור לי להקריב גם אחרים לטובת זולתנו, לטובת המולדת?!’ – משראיתי, שדבריו אלה שוב לא הקימו רעש כמו קודם ושיש בין התלמידים המסכימים לו בזה, אמרתי: אנו עוד נקדיש לשאלה זו שעה מיוחדת עד כמה שהיא לא רק פוליטית, אלא בעיקר שאלה מוסרית-מדעית. לעת-עתה רוצה אני רק להגיד דבר מה בצורת שאלה אל חברכם השואל: האם יש לך חוזה כזה עם מישהו או עם מישהם? הסכם, שלפיו אתה תמות בעדם, או הם בעדך? האם הוא, או הם ביקשו ממך שתמות בעדם? ומאין לך, שגם הוא מוכן למות בעדך? ומאין לו, שאתה מוכן למות בעדו? היש לך הסכם-גומלין כזה עם מישהו? – ועל זה קרא אותו תלמיד: ‘כן, הדור הבא! הדורות הבאים!’ – פרץ צחוק אדיר באַאוּלה. – ביקשתי את הקהל לא לצחוק. משקמה דממה, קרא מישהו: “הנה, במקום נסיכה טיפשה אחת, קמו הרבה נסיכים טיפשים!' – זה הדהים אותי. הבחור הזה אינו יחידי פה כנראה. זה הוסיף לו עוז. ‘אנו מבקשים מאת האדון הפרופסור’, אמר, כך אמר, בלשון רבים, 'אנו מבקשים, להעמיד במרכז ההרצאה הבאה את שאלת המצפון! מה שעומד לנו למכשול בהתקדמותנו בכלל ובחכמת הרפואה בפרט, הוא מוסר-הכליות, המצפון, שאותו עלינו לרפא כמחלה ממארת! – היתה דממה רגע. דממת-תדהמה. פתאום קם אחד וקרא כמצטט איזה פסוק: ‘אני ארפא בכם את מגפת המצפון!’ – ועל זה שוב קם רעש, נשמעו קולות: ‘מלחמתי’! – ‘בוז!’ – ‘החוצה!’ – ‘למשפט!’ – ‘נסיכות סיניות!’ – ‘המשיח הלבן!’ – מה שקרה אחרי כן, אינני יודע, שכן פרצה תיגרת-ידיים ואני עזבתי את האאוּלה. – זהו כל מה שקרה, אדוני העורך. ואני מבקש, לא לעסוק יותר בענין, עד שהרקטור בעצמו לא ידאג לכך, שאם יהיה נחוץ, יפורסם הדבר".

“סליחה, אדון פרופסור", אמר העורך, “אך את זה אינני יכול להבטיח. אני הבטחתי רק בנוגע למה שקרה עד הנה, אך לא למה שיקרה להבא. וביחוד, אחרי שהענין נגמר בשפיכות-דמים, לא כן?”

“כן לצערי הרב. ישנם פצועים".

“לאו דווקא פצועים“, אמר העורך בהדגשה, “אלא פצוע אחד: אותו הסטודנט”…

“כן, אדוני. אך כל זה לעת עתה עניינה הפרטי של האוניברסיטה. המוכה כאזרח-האוניברסיטה יקבל את סיפוקו והמכים יבואו על ענשם. אך אם הדבר יצא אל הפומבי, לא תצא מזה טובה לא לאותו תלמיד עצמו ולא לאוניברסיטה. נא לא לשכוח, שכבר ישנם בין התלמידים המפקפקים באשמתו של אותו תלמיד, ולא עוד אלא גם מגלגלים בזכותו כפי ששמעתי. זה רעל חדש אדוני, שעלינו לסתום את מקורו מניה-וביה". – הפרופסור קם ללכת.

“רגע קט, אדוני הפרופסור", אמר העורך, “ירשה-נא לי לא להיות אתו בדעה אחת במאה אחוזים. עדיין זאת שאלה, אם אפשר לכנות את הדעה הזאת בשם ‘רעל’?”

הפרופסור עמד נדהם. “מה?!” קרא כנשוך נחש. “אדוני חושב…”

“אני אינני חושב לעת-עתה ולא כלום, אדוני הפרופסור. אני רק רואה את הדבר בצורת שאלה. ומובן, שזה אינו נוגע בהבטחתי". –

ומשהפרופסור עמד עדיין ולא מצא מלה, הוסיף העורך: “אגב, אדוני הפרופסור הזכיר, שצעקו ‘המשיח הלבן!’ אולי אדוני הפרופסור יכול לבאר לי מה זה? מי הוא משיח לבן זה?”

הפרופסור הסתכל בו בעורך ארוכות. צימם את עיניו והביט בו זמן רב, כמי שהוחוור לו דבר-מה – אחר כך אמר: “אם אינני טועה, הרי אני הייתי צריך לפנות בשאלה זו אל אדוני. שלום!”

משהלך הפרופסור, רשם לו העורך בלוחית-היום שלו: “פרופסור ליניאק – 16 –20.V ”. וכשכתב, קישט את האותיות בעיטורי ציורים כמהורהר, ולבסוף התמתח ופיהק בקול כשידיו ממותחות למעלה.

גם הקוֹנזיליוּם המיוחד במינו של הפרופסורים בענין הסטודנט ארנסט מרק לא נהר באפיקו הרגיל של מושב אנשי-המדע האולימפי רב-הכבוד. אמת, גם הפרופסור ליניאק, אדם שלוו ושקט בטבעו, היה מרוגש במידה רבה. אמנם התרגשותו-הוא באה לו מצד אחר לגמרי: אחרי שיחתו עם העורך הראשי של העתון היומי הגדול, הרגיש עצמו כנכווה בנפשו. קורא הוא את העתון הזה מאז ימי נעוריו והיה גם שמח בלבו לשוחח פעם עם עורך עתונו, שהיה רוחש לו כבוד רב על הלך-מחשבותיו ההומאני והפיקח, האסתיטי והמוסרי גם יחד, מטיפוסיו המובהקים ביותר של העולם הסוציאלדמוקראטי הנאור – והנה: אדם כזה מטיל פתאום בשאלה את ודאותו של הרעל הנאצי. ואהדתו המיוחדת לאותו בחור פרוע. – איך תיקן לו? “לאו דווקא פצועים, אלא פצוע אחד, אותו הסטודנט“. חרה לו לאותו עורך, שרק הסטודנט נפצע. ואחרי אלה מובן מאליו, שלא האמין גם להבטחתו, שלא יכתוב יותר בעתונו על הענין. וצדק: כשפתח את העתון בבוקר וחיפש, מצא ידיעה קצרה מאוד, אך מודגשת: “הסטודנט לרפואה ארנסט מרק הולך ומתרפא מפצעו, שקיבל בעד חופש-הדיבור שלו”. אמנם לא נזכרו לא האוניברסיטה ולא עצם הוויכוח, אך ראשית, התואר “הסטודנט לרפואה” מייתר לגמרי את הזכרת האוניברסיטה, ושנית: “בעד חופש-הדיבור שלו". השגה מוזרה של חופש-הדיבור. אם כן, אסור לו לנוער להגיב אם מישהו בא ומגנה את קודש-הקדשים של התרבות האנושית: את המצפון ומציין אותו כמגפה. – ואם היה לו ספק בדבר, מי הרים ידו בראשונה, הרי הופיעו אצלו חמשה מתלמידיו והודיעו לו, שאחד הסטודנטים לבש “כפפת-ברזל”, אותו “אגרוף” ממוסמר – אלא שסטודנט שני הספיק להבליע לו נוק-אאוט – לולא כך, ודאי שמישהו היה נופל לו לקרבן-דמים. ודאי, ברור, שאין להצדיק פה אף צד אחד, אך אפילו האובייקטיביות העליונה ביותר אינה יכולה להעלים עין ולא לקחת בחשבון את הגורמים הראשונים וגם את המתחילים הראשונים, את המרים יד ראשונה.

ההפתעה הראשונה, שפגעה בפרופסור ליניאק בישיבת בית-דין האוניברסיטה כברק מבשר-סערה משמים בהירים, היו דברי הפתיחה של הרקטור, שכיסוד לדיון ירה את אבן-הפינה של קדושת חופש-הדיבור בין כתלי האונברסיטה. – אך במשך הדיון ניטלטל אחר-כך מהפתעה להפתעה בלי הרף. הוא ממש לא האמין בסוף, שזהו המקום, בו הוא מכהן שלשים ושתים שנה רצופות. כבר לא עצם פסק הדין היה חשוב לו, אלא הטענות, הנימוקים והסגנון בכלל. כי מה חשיבותו של פסק-דין, המחייב את מתנגדיו של הסטודנט ארנסט מרק לבקש ממנו “סליחה קולקטיבית וגם כל אחד לחוד” כנגד הנימוק האומר: “צריך פעם לשים קץ לכך, שחופש-הדיבור יותן מתוך רחמנות לבני אותה אומה, שאין כוחה אלא בפה“. – טענה זאת ניחתה במחי-סטירה כזו על פניו של הפרופסור ליניאק, שהפך בין רגע לאגרפן, שהנוק-אאוט הפילו מעל רגליו, אך תוך כדי נפילה ניטוֹח אגרופו של הנופל אל אף יריבו – ועוד הוא מקנח את הדם מעל פיו וסנטרו, קם הנופל ומפיל אותו בנוק-אאוט גומלין, שלגמרי לא חיכה לו. פרופסור ליניאק היה אדם רציני מאוד, אך ברגע זה, משראה, שהעולם מתהפך פתאום לעיניו, הוציא מנרתיקו את חוש-ההומור, החי בכל אדם מטיפוסו שלו ואמר בערמה שבתמימות מחייכת: “אם כן, צר לי אדוני הקולגים להודיע לכם, שהפעם אין מקום לצערי הרב לנימוק זה: ארנסט מרק הוא… גם הוא שייך ‘לאותה אומה’ עצמה”. –

והערמה הצליחה. הרקטור לא היסס אף רגע: “אם ככה“, אמר בפשטות גמורה, “הרי מובן שהקוליגה ליניאק הנכבד מאוד צודק: אין פה מקום לבקשת סליחה ועלינו רק לעמוד עוד על כבודו של הקוליגה ליניאק בעצמו, שהוא כמובן גם כבוד האוניברסיטה, והסטודנט מרק יבקש את סליחתו בפני כל האאולה, זה מובן מאליו כמדומני”.

זה היה השקר הראשון בפי הפרופסור ליניאק בחייו. איך בא לידי כך? ודאי כך, שראה איך עושים לחוכא ואטלולא את ההגיון ואת הצדק, ועלה גם בו החשק להתלוצץ ולהביא את הדבר לידי אבסורד. – אלא שהתאכזב מאוד. הרקטור לא הרגיש כלל באבסורד. הוא לא בא במבוכה. וגם לא יתר הקולגים. רק שניים היו ביניהם, ששתקו כל הזמן ומאחר שהרקטור “קיבל” את כל דברי-עצמו פה אחד, הרי גם הצבעה לא היתה וכך לא ידע פרופסור ליניאק, אם שניים אלה הם בדעה אחת עם בית-הדין או לא.

פרופסור ליניאק יצא מאת בית-הדין וכולו סימן-שאלה גדול. מה קרה פה פתאום? והאם אפשר, שדבר כזה יקרה פתאום? – רגע אחד: מתי ישב אתם בצוותה בדיון שכזה? בדיון דומה לזה ודאי שלא ישב עם כולם יחד מעולם. כי הרי דיון שכזה לא היה מעולם בכלל בין כתלי המוסד. ובאיזה דיון אחר שהוא? גם כן לא, זה הרבה זמן. מלבד הישיבות הפורמאליות, שבהרבה מהן היה הוא עצמו רקטור, ושמעולם לא נזועו זיע כלשהו בידי איזו רוח נושבת מבחוץ. ואם כן, אולי הלך-מחשבתם זה אינו הפתעה אלא בשבילו? אולי זהו הלך-רוחם מאז ומעולם? – ודאי שלא מעולם. דבריהם הקצרים שנאמרו פה תוך שעה קצרה, וביחוד אופן הדברים ונעימתם – זה חדש אצלם לגמרי. “אומה זו“, היהודים. רגע אחד: אין בינינו יהודים. היו, אם אינני טועה, ארבעה, כן. ואולי חמשה. ואולי קולגה נאבארו לא היה יהודי? – אה, כן! הלא ליווינו אותו בטכס יהודי לבית העלמין היהודי. וקולגה אלווה, הרקטור היום, נפרד ממנו בשם כולנו במלים נוגעות עד הלב. לאט-לאט! מה אמר? מה אמר? הוא אמר: “אחד מנושאי-האבוקה מדור-דור” – – – “שזיכו אותנו בשני מאורות-עולם בדור אחר, בדורנו… אחד מהם מרקיע שמי אין-סוף, והשני אמודאי-האדם, היורד תהומות-הנפש – – –" “נושאי-האבוקה" כך אמר. בשמנו אמר. זה היה לפני תשע שנים. – שאר השלושה פרשו לפנסיה. מדוע הם כן ואני לא? הלא אני קודם להם בשורה? – – גם בגיל וגם בוותק. שאני – – –? גם הם רצו להישאר עוד על משמרתם. קולגה סטאנד אמר לי בהיפרדנו בשעתו: “רוחות מנשבות". לא היה ברור לפני, אל מה הוא מתכוון בעצם. חשבתי, שחושד הוא בדירקטריון בנטיה אישית. הוא היה עצוב מאוד. –

פתאום זע הגיונו של פרופסור ליניאק: אך… האם זוהי אמת-מידה ואבן-בוחן בכלל? ישנן סימפאתיות ואנטי-פאתיות שונות, ואפילו לגבי עמים, שאין להן כל שיכות למוסר. אחד אינו נוטה חיבה לסלאבים, השני לגרמנים, השלישי לאנגלים. ומדוע זה אסור דווקא לגבי היהודים? – סליחה. קודם כל נטיה כוללת לעם שלם היא לכתחילה שגיאה. האם ישנה בעולם אומה הומוגנית ואפילו רק בתכונה נפשית אחת? מכיר אני סלאבים דייקנים גדולים. מכיר אני גרמנים קלי-דעת ורשלנים, ולא אחד. מכיר אני אנגלים גסים, וצרפתים מיליטאריסטים. והנה: העם העצלן וההססן הגדול שבעולם, הרוסים, שכל סופריו הגדולים היו מקוננים על התלהבותו המבליחה והיוקדת, שלעולם אינה מסוגלת לבעור עד הסוף ולהביא איזו החלטה לידי גמר – עם זה הופיע פתאום כגוש-פלדה כביר, שכל החלטתו ערובה היא לו שיגמור. ובכל זאת, האם היא ערובה לכל רוסי בעולם? – ודאי שלא. – היחס הכולל לאיזה עם אינו עומד בפני ההיגיון. אך היחס האישי, מפרט לפרט – אין בזה כל חטא. ומדוע זה צריך יחס שלילי פרטי ליהודי לשמש אמת-מידה למידותיו המוסריות של אדם? – – לא צריך! ואפילו לא לגבי פרטים יהודים אחדים. כל פרט כזה יכול להיות לי אנטיפאתי לחוד, וכל אחד מחמת איזו שלילה שבו. ואפילו אם אחר זולתי אינו מוצא אותה לשלילה כל עיקר. אין אנו מלאכי-שרת. – כן, – אלא ש… לאט-לאט: אם שלילה זו אינה פרטית-אישית שלו בלבד, אלא משותפת להרבה מהם. ולא עוד, אלא שאני מייחס שלילה זו לעם כולו – סטופ! פה מקום התורפה! – הרי זה שוב אותה השגיאה הגדולה: נטיה כוללת לעם שלם! – – הלאה: ולייחס חיוב גדול לעם שלם. חיוב כולל? כמו: “הגרמנים עם ההוגים והמשוררים". או “הצרפתים עם הגלוֹאר”, או “האנגלים עם הז’נטלמנים”? ודאי שגם זאת היא שטות… והיהודים “נושאי האבוקה מדור-דור”? – שטות! המעטים הם נושאי-האבוקה בעמים אחרים?! – ואם כן, מדוע לא נכוויתי, שואל פרופסור ליניאק את עצמו, בשעה ששמעתי זאת מפי קולגה אלווה בהספדו?! –

האם רק לאהד את היהודים מותר, אך לא להיפך?

שאלה זאת הטרידה את הפרופסור ליניאק ימים אחדים. – פתאום הבריק לו: הלא זה פשוט מאוד: כשם שלא נכוויתי בשמעי דברי-חיוב כוללים לעמים אחרים. לא בשעה ששמעתי: “הצרפתים עם הגלוֹאר" ו“הגרמנים עם ההוגים והמשוררים” ו“האנגלים עם הז’נטלמנים”. ומדוע? משום שדברי סימפאתיה אינם פוגעים לעולם; אין אדם סולד מדברי-שבח למישהו, אלא מתוך שנאה לנשבח, או מתוך קנאה אליו, – או שהנשבח ידוע כאדם שלילי, כפושע מוּעד, כמרשיע עולם. עצם הסימפאתיה לפושע, בחינת פשע היא. אמת-מידה מוסרית. – אך אם עצם הסימפאתיה לעם שלם אינה פוגעת, משום שגם אפילו אם היא מופרזת, אהבה יש בה, ואהבה לא לפושע, שכן עם שלם אינו יכול להיות פושע – הרי האנטיפאתיה לעם שלם פסולה היא בהחלט, משום שיסודה בתוכנה הז’ונגלית: השנאה. יסוד השנאה הוּא ארס. רעל. וקודם כל משום שמרעילה היא את כוח-היצירה באדם. שום יצירה לא באה לעולם מתוך שנאה. כשם שעדיין לא נולד ילד מתוך שנאה. – ופה נתקל פרופסור ליניאק בבעיה חדשה. הילד נוצר מתוך תאוה. תאוה אינה אהבה. תאוה היא אהבת-עצמנו. התאוה כוח יצירה יש בה. ולא עוד, אלא היא-היא הכוח היוצר בעולם. אם כן גם תאוה ז’ונגלית? תאוות-הרצח, תאוות-המין, תאוות-התועלת, כמו כסף, תאוות-השלטון, או תאוות-הכבוד? ומשום כך יוצרת גם המלחמה? – כן, לצערנו הרב. ואיפה היא הבחינה שבין היצירה הטהורה ובין היצירה הטמאה? – רק בחינה אחת יחידה ישנה: התועלת לכל העולם כולו, לאנושות כולה! אושר האדם באשר הוא אדם אומלל, העזוב לנפשו בין איתני-הטבע האורבים לחייו. – וזוהי גם בחינת כל שלטון וכל דיקטאטורה. לא במלחמתו נמדד השליט, במלחמה אין הבדל בין לוחם ללוחם, כל מלחמה רוצחת וגורמת יסורים. ההבדל הוא במטרתה של המלחמה. בכל מלחמה אפשר להבחין את מטרתה: אם נלחמת היא לטובת פרטים אחדים, או לטובת עם אחד – אין היא אלא מלחמת-ז’ונגל, שסופה מלחמה שניה ושלישית, בלי סוף. רצח ואסונות וסבל – שלשלת-פשעים ארוכה, שאין לראות את קצה. – – אך הנה הרחקתי נדוד מנושאי העיקרי – היהודים. והנה: טוב שהרחקתי קצת! כנראה, שהיהודים, עם משונה ואומלל זה משמש אבן-בוחן לכל אלה ביחד. עם, שיש בו שני יסודות של גירוי-תאוה. יסוד אחד הוא מצבו כעם: מופקר, חסר-הגנה, חסר-מולדת; והיסוד השני: שבכל זאת עומד הוא בזירת העולם ומתחרה בכשרונותיו כמו כל עם אחד בעולם, ביחוד בכשרון החיים, המסחר, התעשיה והאמנות. התחרות זו מולידה שני מיני יחס: שנאה ובוז. שנאה מתוך קנאה חמרית, כלכלית, ובוז מחמת חולשתו, חוסר-המולדת שלו. בראשונה דומה הוא לאנגלים, שכל העולם מביט בהם בקנאה ומשום כך גם בשנאה, אך גם בכבוד ואפילו בהערצה, משום שלא רק שיש להם מולדת, אלא גם שולטים על מולדותיהם של אחרים; ובשניה דומים הם לעם שני, שאין איש שונא אותו, אך כולם מבזים אותו – הצוענים. גם זו וגם זו שפלוּת הן. וישנו עוד עם אחד הדומה מאוד ליהודים באלה השניים: הכושים. גם הם מגרים את איש-הז’ונגל שבאדם לרצח וביחוד כשהם מופיעים ככשרונות. מזלם רק בזה, שאין הם מתחרים בכשרונותיהם בשטח הכלכלה העולמית כמו היהודים. וזהו היסוד להפרשתם של שלושת הקולגים היהודים לפנסיה לפני זמנם. שפלות ז’ונגלית. והיום, אחרי מעללותיו של מלך-הז’ונגל באירופה בעמים החלשים ויותר מכל ביהודים – נמשחו היהודים שלא מדעתם, שלא בטובתם, לאבן-בוחן כללי ופרטי לכל מידה תרבותית בעולם. – ומה שאמר הרקטור, זה למטה מכל רמה תרבותית. “צריך לשים קץ לכך, שחופש-הדיבור יותן מתוך רחמנות לבני אותה אומה, שאין כוחה אלא בפה“. כמה יסודות-פיגול יש במשפט אחד וקצר זה. מי זה נותן ליהודים חופש-דיבור יותר מאשר לאחרים? אלא מה? שבכלל לא צריך לתת להם חופש-דיבור? אינני זוכר, שאיזה יהודי חשוב היה משתמש בחופש-הדיבור שלו לרעת התרבות האנושית. שהיו ביניהם גם אנשי-מלחמה? מדוע זה אסור להם, מה שמותר לכל העולם? – אך מי זה נתן להם חופש-דיבור מתוך רחמנות? ומה זה “אומה שאין כוחה אלא בפה”? ראשית: הפה אינו מכשיר אנושי שיש לזלזל בו. דומני, שלהיפך: החל מדימוֹסתינס ועד סטאלין וצ’רצ’יל, במה כוחם, אם לא בפיהם? ולאו דווקא בתפארת הנאום, אלא בדיבור משכנע סתם. לא צ’רצ’יל ולא סטאלין אינם אוראטורים, וצ’רצ’יל צירף את אמריקה למלחמה בכוח פיו, וסטאלין אירגן את הכוח הגדול ביותר בהיסטוריה בכוח פיו למפלגתו, לחבריו, לעוזריו. אך אם לכוח-הפה הארור ביותר בעולם, הרי במקרה לא של יהודי הוא, אלא של אויבם הטורף ביותר בעולם. “אלא בפה”? מה פירוש “אלא”? פיו היהודי של ד’יזרעאלי הקים את האימפריה הבריטית הגדולה, אף על פי שהיה כמעט מגמגם והבריטים צחקו לגמגומו. – אך העיקר: מאין בא רעל זה אל בין כתלי האוניברסיטה? ואל קדשי-הקדשים שלה: אל חדר הפרופסורים? – “רעל"? הנה גם עורכו של העתון החביב עליו מפקפק אם זה רעל. מה קרה פה? –

דופקים בדלת. נכנסים שני תלמידיו. הם באו כמשלחת מטעם הסטודנטים להביע לו את רחשי-כבודם וסולידאריותם אליו בכל המקרה המעציב. – ולבסוף מוציא האחד פיסת-נייר ומוסרה לפרופסור: “את זה מצאנו על שולחנו של האדון הרקטור. אין איש מאתנו יודע, מה זה. הבאנו את הפתקה, משום ששמו של כבוד-הפרופסור כתוב בה".

פרופסור ליניאק מרכיב את משקפיו וקורא: “ 16 – 20, V ”. מה זה?

אך לסימן-שאלה גדול עוד יותר קמו עיניו, כשכל הענין הופיע ב“עתונו החביב” ובמסקנה, שסתמה את בית-נשימתו: “בית-דין האוניברסיטה חייב את הפרופסור ליניאק לוותר על שעות ההוראה שלו ולפרוש לפנסיה וגם לבקש סליחה מאת הסטודנט ארנסט מרק, על הוצאתו עליו לעז, שהוא יהודי".

יב. דת לעוּמת דת    🔗

כשד“ר אמן החליט על פי עצתו של ר' נחומקה לנסוע הביתה ללונדון ולהשתמש ברעיון “התרופה הגדולה” כאמת-מידה, כבחינה לעמדתו של העולם התרבותי ואנשי-הרוח בתוהו-ובוהו העולמי החדש, לא עלה על דעתו אף שמץ מתוצאותיו של מעשהו זה. משהתחילה רווחת השמועה על ה’בול מאז’יק', ‘כדור הקסמים של הפרופסור טראיטש’, שד”ר אמן קשר אותו בשמו של הפרופסור בכוונה מיוחדת, התחיל העולם סואן, תחילה בדומה לרעם רחוק מאוד, אחר-כך עבר קול הרעם הרחוק ועבר לרעש-ים המתבחש לעלות על גדותיו. הרעש הלך וחזק, הלך וקרוב עד שגליו חדרו אל תוך כל חרך וסדק אפל, אל כל סוכת-חמר ענייה ואל כל צריף-דלוּת וחזר ועלה אל הארמונות הרמים – בכל בית אשר שם איזה חולה, ובכל מחלה כלשהי, החל מאנגינה פקטוריס ועד הצרבת והנזלת. ולא עבר זמן רב והמונים עמדו וצבאו על שערי הקליניקות, בתי-החולים ובתי-המרפא ועל פתחי הרופאים ובתי-המרקחת, כנמלים הרוחשות ומתקבצות אל טיפות-דבש מפוזרות, ועל כל טיפה נחיל שלם – ורק שהנמלים אין קול שמחתן נשמעת לנו, ואילו ההמונים עברו לאט לאט מבקשה לדרישה ומדרישה לתביעה ומתביעה להמולת-ערבוביה של בכיה ויללה ודברי-איום ואפילו לתגרת ידיים ורגליים בדלתות ובחלונות, ומכל המהומה הזאת נשמע רק קול כולל אחד: “בול מאז’יק! בול מאז’יק! בול מאז’יק!”

אם מטעם זה קשר הד“ר אמן את התגלית הגדולה בשמו של הפרופסור טראיטש, או לשם כוונה אחרת, – ברור, שזה הציל אותו מלינץ' או מידי המשטרה. איש לא ידע, מי הוא האדם, שזרק את הפצצה המסוכנת הזאת אל תוך עולם אומלל זה, המלא תחלואים ומדווי-מצריים. שלשה-ארבעה עתונים גדולים הביאו את הבשורה בבת-אחת ובאותיות קידוש-לבנה – ולא מפי אחת הסוכנויות הביאוה. כנראה, שהמוסר את הידיעה, כלומר המקור הראשון לפומבי, עקף את הסוכנויות השונות מאיזה טעם שהוא. בכל אחת משלוש המערכות הופיע אדם צעיר, הציג עצמו כרופא שיצא ממחנה-ריכוז ומשם הביא את הסנזאציה. יותר מזה לא אמר ועל שום שאלה נוספת לא ענה אף אחד מהם, אך מה שהדגישו היה, שהבול מאז’יק הוא פרי חקירה איומה: עינויי-חיים של ילדים לרבבות משך חדשים כל אחד, בידי פרופסור טראיטש, הידוע גם כפסיכיאטר וגם כחירורג. איפהו הפרופסור? גם על זה לא ענו. וכשאחד העורכים שאל תוך בקשת סליחה, על מה יוכל להסתמך באימונו למודיע? ענה הלה: “כשאבקש מאתכם שכר על כך, תפקפקו בי ולא תתנו לי. אני את שלי עשיתי, כי רציתי שאתם תהיו הראשונים לבשורה”. והלך. והעורכים היססו רגע, והביאו את החדשה. ופרצה מהומת-הגאולה.

עונג מיוחד לא גרם פרסום זה לד“ר אמן. קודם כל ראה, שעל אף הודעתם של העתונים על מקורה השטני של הרפואה – כבר עברו כמעט שבועיים ועדיין לא הופיע אף מאמר מיוחד אחד נגד השימוש בדיאבליריה זו. על ההמונים לא התפלא אף רגע. ההמון יש לו נטיה חזקה מיוחדת לדיאבוליזם בכל צורה שהיא, וביחוד כשיש בו שני היסודות המצודדים את האדם: המקור השטני המיסטורי, והתועלת-לאלתר. יד-השטן הפוצעת ומרפאה כאחת – בסוּת זו אפשר להוליך את ההמון למקום שתרצה. ואין צורך לומר, שאותו חלק ההמון, המעוניין בה בתרופה זו למחלתו שלו עצמו, או של אחד הקרובים שלו, אלה דוחקים לגמרי פנימה אל אחורי הכרתם את רבבות הקרבנות הפעוטים, ועוד יותר אם יש להם תינוק חולה בבית. – אך הסופרים והעתונאים?! וייתר אנשי המוסר האנושי? – והוא נזכר בדברי הרבי: “אם ירצה בה אדם שהוא עצמו חולה, או אֵם בשביל פרי-בטנה החולה, הרי זה אינו אומר ולא כלום. אך אם איזה רופא, או שליט ירצה בתרופה זו בשביל הכלל – הרי הוא טמא כמו הפרופסור עצמו”. – על כל פנים, הבה, נחכה. – ונראה. – אמנם – – – הדבר נוגע עד הלב. ואפילו פוגע, בלבו של אדם-רופא. התחנונים הללו והדמעות הללו להצלת החולים הפאטאליים, קצת קשה לבלוע. וביחוד, מה יהא על אלה, כשתוודע להם האמת? – לא, זה לא יוודע להם: הוא לא יגלה, שזוהי מירמה, אלא שהתרופה נוכחה כלא-מוצלחת. לא פעם קרה כדבר הזה. גם פרופסור אֶהרליך טעה בתרופתו כבול מאז’יק. – אמנם, אז לא זרקו את הדבר כעובדה אל תוך ההמונים. – אך מוכרחים לנשוא את זאת. כן: מהו סבל זה לעומת אותו גיהינום – שבכל זאת לא הוציא אותו מדעתו. הפעם צריך להעמיד את העולם לבחינה! לדעת, עד היכן הגענו משך ארבעת אלפים שנות תרבות-מוסרית, ולאן ירדנו פתאום משך שנים ספורות! הבה, נתחזק ונתגבר על סנטימנט זה. כדאי הוא הדבר! –

אך הצליח הד“ר אמן להניח את היסוד להתעוררות דעת הקהל לבול מאז’יק, קיבל פתאום טלגרמה: הרבי מת ואתו יחד ר' אשלי. – הוא לא שהה אף שעה קלה ונסע חזרה למחנה. בין כה היו שם עוד שני דברים, שהוא היה קשור בהם: “הזוג הקדוש” של הרבי, וגם שלו-עצמו, והפרופסור החבוש בכלא ומחכה ליום-דינו. – בינתיים קרא גם הוא את שערוריית האוניברסיטה, אם גם בנוסחות שונות קצת, אך הגרעין הזדהה בכל העתונים. ובדרך היתה לו שהות לתהות על הדבר. אלא שמותו של הרבי דיכא אותו מאוד, וגם התמיה אותו. חוץ מן הנברוזה החזקה לא ראה ברבי. שום סימנים של סקיצופריניה לא נראו בו. והגוף היה בעל חסינות לא רגילה. –

הלווייתו של הרבי ר' נחומקה והגבאי ר' אשלי היתה קצרה – סך-הכל כשלש מאות צעדים מדירתו אל מקום דוכנה של “מקהלת הילדים” שב“מוזיון הלבן” – לפי צוואתו של ר' נחומקה – אך הלוויה כזו עוד עין אנוש לא ראתה. דממת-מוות היתה שרויה על אלפי המלווים, לא נשמע אף הגה קל – אך פתאום ראה הד“ר אמן, שמאות מהם נושאים אתם אברי-אדם, ואפלו בתרי-גוף יבשים ויבשים למחצה, ובלי כל מעטה, או אריזת-נייר. רובם של אלה היו נשים, שנשאו את אבריהם הפעוטים של תינוקותיהן, בעליהן, בניהן או בנותיהן וגם של הוריהן, והיו גם כאלה שנשאו את אברי עצמם, יד ורגל, ש”קיבלו במתנה" מאת התליינים אחרי שביתרו אותם מגופם. והם היו שומרים עליהם. בקנאות טירוף, בקדושה. – והיו גם נשים, שביקשו בשעתו מאת התליינים מתנות מגופות יתומים, שהוריהם נסחבו מהם. אלה היו “מאמצות” לעצמן את השרידים הזרים – והמיפקדה הרשתה וגם “נטתה להן חסד” ונתנה להן קארבול וסיד “לקונרסרבאציה” זו. – והכל ברצינות גמורה.

ד“ר אמן, שחשב לפני כך, שכבר בא עד תהומו של תופת-האדם, ראה כעת, שכנראה אין קרקע לתהום זה. הוא רץ אל הלאבוראטוריון ובלע לגימות אחדות גדולות נגד הקבס שתקפהו, ומיהר חזרה אל הקבורה. – כשראה איך משלשלים את הארון זמן רב כל כך, לעומק לא רגיל, הבין – ומיד גם ראה: המלווים ניגשים אל הקבר הפתוח ומחליקים בזהירות שבאהבה את האברים ואת הראשים היקרים אל גופתו של הרבי ור' אשלי, שהונחו בארון פתוח אחד כרצונו האחרון של ר' נחומקה. – מחילות הברית, שעמדו מנגד אחוזי זוועה וכבוד, עזבו הרבה את המקום ולא יכלו להתגבר על הבחילה שתקפתם. ורק קצין אירי אחד חזר חוור כולו ובידו האקדוח. עמד וחיכה לבן ורועד. – יהודי אחד, שהובא באלונקה, קטוע שתי רגליו, החזיק בידו פיסת-נייר ומשגמרו את הנחת השרידים אל תוך הקבר, אמר מתוך הנייר קדיש. איש מבין המבינים לא התפלא, שאינו יודע את הקדיש בעל פה. זה היה תפלת-הקדיש של ר' נחומקה שהשאיר בצוואתו: “יתקבל ויתקדש שמה רבא די כל אנש יהודיא וכל אֵינשא יתּמא בעלמא די מיתוּ ביסורין בישין ודלא מיתו וטעימו ית טעם כל מותא דעלמא לזנוהי באתר דכולא עלמא ואמרו אמן. יהא שמהוֹן רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא שמהון דקדישין יתמין, בריכין אינון לעילא מן כל ברכתא ושירתא ותשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. יהא שלמא רבא מן קדם אינשא יתמא וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ועל כל בני אינשא יתמא ואמרוּ אמן”.

משנגמרה תפילת-הקדיש והתחילו לכסות את הקבר, נעלם פתאום אותו קצין אירי בחיפזון, וכעבור רגעים נשמעו קולות יריות אקדוח בזה אחר זה. כשהגיעו שמה הסקרנים – מצאו חללים אחדים מן הגרמנים שהשאירום לעבודת-נקיון שונות. הקצין החזיר את אקדוחו לתיקו ונהם: “בעד ההקאה שלי! הפעם הראשונה בחיי שהקאתי!” ירק על החללים והלך לו. –

אריך שכב עדיין חולה. על אף הטיפול המיוחד בו לא הצליחו להשיבו לאיתנו. נודע לד"ר אמן, שהרבי ערך להם את החופה והקידושין בשכיבת אריך. את החופה הקימו ממעל למיטה. גם בטכס זה נהג ר' נחומקה על פי כל כללי הקידושין ודיניהם חוץ מהזכרת שם ומלכות. במקום השם בא תמיד “האדם היתום”. כן צווה ר' נחומקה, שהכלה בתיה לא תסיר מעליה את בגדי כלולותיה וקישוטיה עד שבעל נעוריה לא יבריא, ועד יומו האחרון היה בא ר' נחומקה ורוקד עם הכלה ריקוד של-מצוה סביב מיטתו של אריך בלוויית “כלי-זמר” של חמשה מנגנים בעלי-מומים באצבעותיהם האחדות. –

ולבסוף ישב ר' נחומקה וכתב את הצוואה שלו, נפרד מהם ומכל תושבי המחנה בדרוש-פרידה, שבו ביטל את כל המצוות שבין אדם למקום וגם את כל הלאווין שכנגדן ואסר עליהם איסור חמור להזכיר את השם בכל צורה שהיא וביחוד בהרהור, במחשבה שבלב, לא לחיוב ולא לשלילה ולבסוף הודיע להם, שהולך הוא לקיים את מצות-המצוות שבתורת האדם היתום: למות בידי עצמו ולהוכיח בזה, שחייו ש ל האדם היתום בידיו הם ולא בידי שום אחר בעולם. אם “בעל כרחך אתה נולד”, הרי לא בעל כרחך אתה חי וסובל, וחפשי אתה למות בכל רגע שתרצה: להיגאל בגאולה שלמה ונצחית מכל הפורעניות וכל מרעין בישין שבעולם ובלי להיטרד עוד אפילו לא בידי המשיח, שלא יבא להחיות את המתים לחיי-יסורין חדשים, אלא להביא את השלום לעולם היתום. וזה יהיה האות והמופת של המשיח: אם ישליט שוויון בממלכתו ולא יפלה בין איש לאיש ובין עם לעם, ולא יתן לאיש להשתלט על חברו לא בכוחו ולא בכספו, אלא אם כן לטובתו של הנשלט, כאב טוב על ילדו או כרופא טוב על חולו. ולא משיח אחד יביא את השלום לעולם כולו, אלא הרבה משיחים בזה אחר זה. ואם תראו בו את המופת הזה, שוב אל תהרהרו אחריו, כי הרבה דרכים לשלום ולא כל אחד מכם מבין את הדרכים הללו. ואל תצפו לניסים ונפלאות, כי הנס הגדול ביותר בעולם הוא המופת הזה: לאהוב כל צלם אדם-יתום ולהיות לו לאב. ואשרי הזוכה לכך. ואם כל העולם סביבכם לא יאמין במשיח זה, אתם תדבקו בו בכל לבבכם ובכל נפשכם ובכל מאודכם, כי אתם, אשר נצרפתם בכור הגיהינום של-מטה, אתם הנכם זרע האדם החדש, האדם-היתום, שהתבגר באלפי שנים וכולכם קודש לעתיד האדם-היתום. אשריכם, אשריכם, אשריכם!”

אחר-כך נכנס לחדרו עם ר' אשלי ושניהם בלעו את גלולות-הרעל, שד"ר אמן נתן בשעתו לר' אשלי. –

ד"ר אמן עמד נדהם. הוא שכח לגמרי את כל הענין ההוא. וכאב עמוק תקפהו: הוא גרם למותו של הרבי. ולמותו של היהודי היקר והחכם ר' אשלי. – אך… אילו ביקש ממנו הרבי עכשו את הרעל… היה נותן לו. אין לו כל רשות – כך הרגיש – לעכבו בייעודו זה האחרון והמפואר ביותר עלי אדמות.

דת חדשה – הרהר ד"ר אמן. דת האדם-היתום. שנתייתם מאלהיו ורוצה לעמוד ברשות עצמו. באמת: איזה סימנים למוסר יש בו באלהים? במה אפשר לראות את אלהים אם לא בטבע! והטבע הוא כולו ההיפך מכל מוסריות: המלחמה לקיום מלאה אלימות, חמס, שפיכות דמים ואכזריות. האין זה שיא של חוסר מוסריות, ששום בעל-חיים אינו יכול להתקיים אלא על חשבון חייו של בעל-חיים אחר?! איזו טראגדיה! – המוסר מתחיל באדם. הוא שיצר את המושג הזה. וכל הזמן הסתמך על אלהים, כאילו הלה מסר לו את המצוות המוסריות. – מסר לו, וכל הזמן הפריע לו לקיימן! אי-אפשר שאלהים כזה יהא קיים באמת. –

ואיזה פאראדוכסון מגוחך: את האדם המוסרי ביותר – ובכן: את הפוכו הגדול ביותר של אלהים – הפך האדם לאלהים!

הרופא המטפל בר' נחומקה, גם כן אחד משרידי התופת, מסר לו בצער רב, שהרבי סימני סכיזוֹפרניה היו נראים בו. לסירוגין. אמנם זמני הלוצידום אינטרוואלום היו מרובים אצלו משעות השגעון. הוא חשב שזה לא ימשך זמן רב. אך טיפל בו כבחולה-רוח. הסימן העיקרי לשגעונו היה: עקרב כביר-מידות הולך וקרב אליו, שאת פניו אין לראות, העקרב סותם לו את פיו ואינו נותן לו לצעוק ובינתיים עוקץ הוא אותו בעקצו הארסי. “אני משער, שזה נשאר לו מן הקורארה".

“מה? הגם לו הזריק קורארה?!” השתומם הד“ר אמן. הרהר רגע ואמר: “כנראה, שלא יכל להתגבר על יצרו הטמא – – – ובכן, המיסכן טעם גם טעם יסורי גוף” – – – ומוסיף הרופא: “אך מפליא היה לראותו בשעות הבהירות שלו: הגיון טהור ועקבי להתמיה. ומה שמפליא אותנו ביותר: הוא ידע שאני אינני יהודי ולא היה לו כל יחס של חשד אלי כמלוא נימה. וגם שמי הגרמני לא היה גורם. האדם, שהוא היה אוהב לשבת אתו שעות ולשוחח, הוא הפרופסור האסטרונום. וביחוד היה מעניין אותו דבר כתמי-השמש, שהפרופסור יש לו שיטה מיוחדת במינה בהם ביחס למאורעות העולם, ולתקופתנו זאת בפרט". –

הפרופסור ליאנה היה שמח מאוד, שד“ר אמן מוצא ענין בשיטת כתמי-השמש בקשר עם מאורעות העולם. “על השפעותיהם הידועות של כתמי-השמש על כדור-הארץ”, אמר הפרופסור ליאנה, “נמנות גם השתפכות הנילוס יתר על המידה, התפוררות הררי-הקרח בים האטלאנטי, שנות-בצורת קשות, וכן גם חיי עולם-הצומח, כפי שהוכיח זאת האסטרונום האמריקאי דוגלאס, שחקר משך שנים את תמורות צמיחתם של העצים ותנודתה. על פי הטבעות השנתיות של גזעי-העצים העתיקים מצא, שמחזורי הצמיחה מתאימים למחזוריהם של כתמי-השמש. וככה גם ברכת-היבול בשדות ובכרמים קשורה במצב כתמי-השמש ושיא גודלם. והוא הדין בשפע הדגים ופריית העופות. והאם ייפלא בעינינו, אם גם האדם וחייו אינם יוצאים בלי השפעה כבירה זו של השמש וכתמיה, שהקטן שבהם קטרו כאלף קילומטר והגדול שבהם כמאה אלף קילומטר? כן הוכיחו חקירות יסודיות והתבוננות ארוכה, שיש קשר כרוני בין הופעת המגפות השונות ובין שיאי גודלם של כתמי-השמש. הנחשולים החשמליים, הפורצים מתוך הכתמים הללו למרחביה, מגיעים כמובן גם אל כדורנו זה הקטן ומערבלים באווירו סופות מאגנטיות – ואלה, כך משערים, מפעילים בקרבנו, בתוך חייו האורגאניים של האדם, כוחות מסויימים. החוקר האסטרונום ציז’בסקי הוכיח את הקשר שבין הקרנת-השמש התקיפה ובין מגפות ידועות, כמו למשל החולירע בהודו בשנים 1771 –1768, שחלה בתקופת שיאם של הכתמים. מגפות החולירע ברוסיה משך לא פחות ממאה שנה 1823 ועד 1923 היו קשורות בפעולת כתמי-השמש, כן גם מגפת השפעת, שתקפה את כל העולם בשנות 1917 –1918, נמצאה קשורה בהשפעת כתמי-השמש על החיים האורגאניים שלנו. והאסטרונום הצרפתי הגדול קאמיל פלאמאריון מצא את הקשר שבין שיאיהם של כתמי-השמש ובין המלחמות. מלחמת קרומבל באנגליה נגד קארל הראשון: 1649; התקוממות פוגאצ’וב ברוסיה: 1771; המהפכה הצרפתית: 1789; מלחמת גרמניה-צרפת ובה באותה שנה גם מהפכת הקומונה בפאריס: 1870 –1871; מהפכת הפועלים והאכרים ברוסיה: 1905; פרוץ המלחמה העולמית: 1914; ולא רק את המלחמות מצא פלאמריון קשורות בכתמי-השמש, אלא גם את הפרעות האיומות ביהודים בשנות 1705, 1770, 1829, 1878, 1883, 1905. והחקירות ההולכות ומדייקות יותר ויותר מצאו, שגם התמותות הגדולות, מעשי-הפשע העוברים גבולות כל היגיון, מקרי-שגעון תדירים יותר, וכן גם מקרי-התאבדות לא רגילים – כל אלה אינם באים בלי השפעותיהם המגנטיות של כתמי השמש. והיום יכולים אנו להוסיף מנסיונותינו-אנו שבימינו. בשנת 1938 בחודש ספטמבר, בעשרים בו, התחיל אינדכס הכתמים, בלשון האסטרונומיה, לעלות מ- 50 עד 150 ולשיאו הגיע ביום 26 לספטמבר, ואדוני הדוקטור הלא יודע, מה קרה אותה שנה ואותו יום: זה היה יום האבל הגדול לקהיליית צ’יחוסלובאקיה היפה, או: יום-טירופו הגדול של ‘עם ההוגים והמשוררים’, שנעץ את קלשוני-הטרף שלו בעם זר ושקט, בלי כל הגיון, ואפילו בלא אמתלא דיפלומאטית כלשהי. ומובן מאליו שההשפעות הללו אינן בנות-יומן בבחינת ‘וני, וידי, ויצי’, ומכונת-העצבים של האדם מכיוון שהתפרצה, שוב אינה נרגעת בנקל ויכולה להשתולל עד בוא שוב שיא חדש של אותו גיהינום-של-מעלה הידוע בשם שמש. – ובתקופת התרגשות שכזו ורגישות שכזו, שאפילו חיי-המשפחה נהרסים בו, כפי שמצאו, על ידי מיספר הגירושין העולה לשיאו, אין קל יותר, מאשר להביא את ההמונים לידי תוהו-ובוהו ולעורר בהם את האינסטינקטים הז’ונגליים השפלים הנמים בעצם בכל אדם, ורק חינוך של דורי-דורות מרסן אותם לאט-לאט ובקושי רב. והנה: אם מופיע אדם-גאון, היודע לכוון את ההמונים ואת נכונותם לפעולה בדרך המוסרית: להשתמש בכוחם הקינטי בשם מהפכה סוציאלית יעילה נגד משטר רע, הריהו יכול להביא רוב טובה לעולם. כך עשה למשל לנין, שאיזה חוש פנימי שבו לחש לו כבייכול, שזה שנים שהמוני העם מתבחשים שלא כרגיל, וביום 26 לאוקטובר נתן פקודה לפתוח במלחמת האזרחים. – אלא שאותו זמן עצמו השפיעו כתמי-השמש גם על פושע מוּעד חולני, הנגוע במחלת הנחיתות, שהתחיל גם הוא לפעול ולהשתמש בכוחותיו הקינטיים של העם הגרמני – ויצא מה שיצא. מובן, שעבודתו שלו היתה קלה ביותר: יצר-ההרס בלי כל מגמת-בנין, קודם הוא, עתיק-יומין הוא יותר מאשר יצר-הבנין המוסרי הצעיר שבאדם. – ויצר-הרס זה הוא השולט עכשיו בעולם, במי בלא ביודעים ובמי ביודעים, והיטב צריך האדם התרבותי לבדוק את עצמו יום-יום ממש, ולראות, אם איננו נתון להשפעת מגפה זו, העלולה לבלות מחזורים אחדים של חיי-השמש וכל פעם לקבל ממנה תגבורת-שטן לקיומה המחריד. אני עדיין לא הספקתי להיפגש עם העולם הגדול מאז נכלאתי פה בתופת זה, אך חוששני, שהרבה ממכירי, אם לא כולם, יהיו פתאום זרים לי ולרוחי בהלך-רוחם, בהשקפת-עולמם ואפילו בסגנון דיבורם. די לי להציץ בעתונים ולראות, כמה נשתנה העולם. יש לי הרושם, שמחלה זו, שהשתוללה פה בין הגדרות הללו, מפעפעת בעולם כדבר טבעי המובן מאליו – הסאדיזם בצורת “לאומיות”, שנעשתה כבר מטרה בפני עצמה: מלחמה, נקמה, הרס, נצחון, ובלי חשבון-התועלת הטבעי" – – –

ד“ר אמן ישב והקשיב, ומובן שמיד עלו לפניו הקולגים שלו אנשי המדע והרוח הגרמנים, וסיר רבנטלו עם המתנות שקיבל מאת מנהל “המוזיון הלבן”. – ועוד הוא מהרהר, ופרופסור ליאנה מסיים את דבריו: “אדוני הדוקטור, אני כמעט בטוח, שהפעם עשו כתמי-השמש את הכתם האנושי הגדול ביותר בכל משך מיליוני שנות קיומם: אני כמעט בטוח, ששטן-האדם לא יסתפק הפעם בהשתוללותו הרגעית; הוא יקים דת חדשה בעולם: דת הסאדיזם עם גן-עדן עלי אדמות”. –

ד"ר אמן הביט בו ארוכות. – לא. האיש הזה אינו יודע על “המשיח הלבן”. – –

“לאיזה גן-עדן מתכוון אדוני?” שאל.

“הקדמונים היו מוכרים את שבוייהם לעבדים עובדים“, ענה הפרופסור, “והמנצחים החדשים ימכרו את נכנעיהם לחומר להתעללות ולשפני-נסיונות, אך גם אלה לא יהיו שפנים לנסיונות מדעיים, אלא – – – קשה להשמיע מפה לאוזן, אדוני הדוקטור”.

ד"ר אמן שוב הביט בו. על דבר “המוסד לאימוץ ילדים” מיסודו של בארון אוהדקה ודאי שאין אדם זה יודע. ורק ההגיון שלו הסיק את המסקנה הגדולה והאיומה. לבסוף שאל: “שמעתי, שאדון פרופסור דיבר עם הרבי על דבר כתמי-השמש והשפעתם?”

“כן“, ענה הלה, “באחד מרגעי הבהירות המפליאים שלו בארתי לו את הענין. על-פי הוראות הרופאים המטפלים בו הייתי זהיר, שלא לרגשו – אך עם כל זהירותי וסגנוני היבש, העובדתי, בא לידי אכסטאזה – ולשמחתי, לא יותר. אמנם אכסטאזה נברוטית מאוד, אך לא קאטאסטרופאלית. ואני ישבתי נדהם לדבריו, אף כי לא את הכל הבינותי על בוריו. ראיתי, שהוא מתעורר לכעין פעולה, לאיזה מיפעל דתי גדול. וכך היה באמת. נאום-הפרידה שלו היה עצמו מפעל, אם אפשר לומר כך. אני יודע רק שני נאומים דומים לזה, האחד נאומו של המלך שלמה היהודי עם פתיחת בית-המקדש בירושלים, אני יודע אותו ממש בעל-פה, זה היה הפלא הגדול ביותר בשעתו לפני שלשת אלפים שנה! והשני: נאום כריסטוס על הר-הזיתים. גם כן בירושלים. וזה, של הרבי, אינו נופל מהם, אף כי לא רק שאינו מסתמך עליהם, כי גם ניגודם הגמור הוא. ובכל זאת המשך, מדרגה. והיה ראוי גם זה שיישמע בירושלים, אך הרבי הכריז את המחנה הארור הזה פה לירושלים. שם סבל ונתייסר אדם אחד, ופה רבבות. ובעיקר: ילדים. “ירושלים, עיר בירתו של הרבי המטורף הקדוש”. כך קוראים לו פה.

“ועל עצם השפעת כתמי השמש מה אמר?”

“הוא קם ממקומו, התהלך אילך ואילך ואמר כמו לעצמו: (אין אני מוסר פה את דבריו כאמירתם, אלא רק את תכנם, ובסגנוני שלי כמובן) האדם היתום החפשי, העומד סוף-סוף ברשות עצמו, סופו שיכיר את פלא כוחותיו העצמאיים. לעת-עתה עכורה היא אמונתו בעצמו על ידי אמונתו באלהים. אין הוא מנסה אפילו להתגונן מפני התקפות כמו כתמי-השמש או רעש-אדמה וכדומה, משום שאינו מאמין בהצלחתו. עדיין אין הוא יודע, שהוא הוא פלא כל הפלאות ביקום, שהוא הוא מטרת כל הבריאה הכבירה ושכוח קרינת מוחו, הקטן במידתו והכביר ביכלתו, אין לו גבול. אין לו גבול! ושבידו היכולת לשלוט ביקום שלטון בלי מצרים. עדיין אין הוא יודע, שהוא עצמו הנהו האלהים – אך כשם שפגיעת הברק הממית לא באה אלא כדי לעורר את האדם להתגונן מפניו בכליא-רעם, וכשם שכל הפורעניות שבאו עליו לא באו אלא לחשלוֹ, להעירו מתרדמתו הילדותית המפונקת הבוטחת באלהים ולהבשילו, להבגירו ולהשתמש בפלאי הכוחות של מוחו ולהכניע לרצונו את הכוחות הגולמים שמסביבו, כך גם הפורענות הזאת לא באה אלא לעוררו לקום מתוך חיקו של יער-בראשית, להכיר את עצמו סוף-סוף ואת יעודו עלי אדמות: יצור חי בעל רצון, שהוא ההיפך הגמור, הנוגד הכביר של הטבע הדומם הגלמי – יצור היודע את מה שכל היקום אינו יודע: לאהוב, להיות טוב ולא רע, להיטיב ולא להזיק, ולטפח את האהבה הזאת, שהיא היא הכוח המעלה אותנו מעלה-מעלה. מדרגה למעלה ממדרגה בדרך שאין לה סוף, כשם שאין סוף ליקום, שעליו הוטל להיות שליטו, שכל כוחות העולם ומלואו לא נבראו אלא לשרתו ולעשות את רצונו, ברכי נפשי את האדם, וכל קרבי את שם קדשו, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, יערב עליו שיחי, אנכי אשמח באדם, יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את האדם הללוהו – – –"

פרופסור ליאנה, שקרא את הדברים מתוך נייר, מסר אותו לד“ר אמן: “זה רשמתי על פי החסיד שלו רב אשלי. כשגמר הרבי את דברי-החזון שלו, פרץ בבכיה, נפל על פניו ובכה”. –

ד“ר אמן הלך אל הפרופסור טראיטש החבוש בכלא. בדרכו התבונן בעוברים ושבים ובעומדים עדיין כל הזמן סביב קברו של הרבי. – זהו טיפוס-אדם חדש. איש מאלה אינו מאמין עוד בכלום מכל מה שמאמינים בעולם. לא באלהים, לא במוסר-האנושי המקובל, לא בתרבות ולא בציביליזאציה, לא באידיאלים ולא בנושאיהם. – בכלום. כל אותו עולם גדול שמחוץ לתחומי המחנה מובחל בעיניהם, בטל ומבוטל, אך יחד עם זה גם שנוא כשרצי-ארס מסריחים. מוסיפים הם שם לעסוק בענייניהם ולדבר על אידיאלים ועל תורות ועל גדולי-דורות, שאף אחד מהם לא טעם מעולם טעם מחט בראש אצבעותיו. – שאט נפש. אפילו לשנוא אותם אי-אפשר. – ותוך כדי שיחה על קדושת-יסוריו של הרבי שומע הד”ר אמן פתאום את המלה “קוּראֶרה”, ונזכר, שגם הרופא המטפל ברבי הזכיר זאת ואמר: “זה נשאר לו מן הקוּרארה", אך אותה שעה היה עצבני כל כך, שלא הספיק לשאול פרטי דברים. וכעת שומע הוא ורואה, שמלה מקצועית זו נעשתה פה לנחלת הכלל, כאחת המלים הזרות שהכל משתמשים בהן. ועל זה פנה בשאלת-תם אל אחת הנשים: “מה זה קוּרארה?”

הביטה בו האשה: “אתה אינך יודע, שאֶת הרבי עינו בקוּרארה? הזריקו בו את הרעל הזה, המקפיא את הגוף, שלא יוכל לזוז ואפילו לא להניד עפעף או להשמיע קול ועשו לו גיהינום בכל גופו, בבשר ובעצמות, בני-שטן אלה, טפו, ימח שמם ושם אלוהיהם!” –

שמע זאת יהודי והוסיף: “הרעל הזה עושה את הגוף רגיש עוד יותר משהנהו מטבעו. – אך הרבי ר' נחומקה זכרונו לברכה עמד גם בנסיונו זה. אפילו לשווע לעזרה מאת אלהים לא נתנו לו בקוּרארה זה. ומוטב כך. לחינם היה צועק אליו", אמר היהודי והלך לו.

ובכן, את זה לא סיפר לו הרבי. מדוע? והפרופסור טראיטש גם כן הסתיר זאת ממנו. “הוא רצה לעשות נסיונות רק בנפשו", כך אמר. קשה היה לו לעמוד נגד יצרו המתועב. –

ד“ר אמן נכנס אל הפרופסור טראיטש בלב נוקף. ברור היה לו, שאדם-טורף זה מקבל את ענשו, אף כי הוא לא נתן לשום איש הוראה על כך. אך בכל זאת, שלא-מדעת או מדעת מסר אותו לרופא, שהפרופסור התעלל בו כשנתיים ימים ולא נתן לו למות ביסוריו. ושנית, הלא בשיחתו האחרונה עם הדגנראט הזה אמר לו הד”ר אמן בפירוש, שרוצה הוא להשתמש בו, להתבונן בו כשהוא עצמו יטעם פעם את טעם היסורים שמשך שנים על שנים היה גורם לאחרים. וגם הוסיף שלצערו הרב אין לו נטיה ליהנות מנסיונות כאלה. אמנם הוא הדגיש אז ל“הנאה גופנית " אין לו נטיה, והתכוון בזה להנאה סכסואלית כמוהו, לאורגאזם. – אך אולי יש בו מן הנטיה ליהנות פחות מזה? – מהו בעצם פירושו של עונש וגמול? מיליוני בני-אדם עומדים בזמן האחרון ושואלים פה אחד: כלום זה עונש לתלות או להתיז את ראשו של מיפלץ כזה, שעינה נשים הרות וילדים משך שנים על שנים? ובכל זאת, אין שום בית-דין בעולם פוסק עונש של עינויים. מדוע? בשעה שהכל יודעים, שלפני התליה, או לפני היריה אין אנשי המשטרה מלטפים את הפושע בחיבה. אמנם ישנם עדיין מטומטמים אחדים בעולם, שאין לדעת מה עולה בהם על מה, הטמטום על ההתחסדות, ההתחסדות על החנופה, החנופה על הטמטום, או ששלשתם משמשים אצלם בערבוביה, והם עדיין מדברים על “ז’נטלמניות אנגלית” גם במשטרה ובריגול וכל השייך לאלה. כאילו אנשי-המשטרה הבריטית אינם אנגלים כלל והם שוכרים להם אינקביזיטורים זרים לעשות את מלאכתם זו. וכאילו השופט הבריטי, המפורסם בצדקו וביישרו, השואל את הנידון, אם פגעו בו במשטרה, אינו יודע, שהנידון האומלל לא יענה ב”הן“, משום שיודע הוא מה מחכה לו בתאו, כשיחזור שמה. ורק מקרים בודדים ידועים, שהנשפט, כשהחבל היה כבר סמוך לצווארו, צעק עוד צעקה אחרונה, שעינו אותו במשטרה. – אם כן, מדוע זה מתחסדים ואינם פוסקים עונש מידה כנגד מידה: עינויים תחת עינויים? הכדי להניח להם להמונים להאמין, שבית-המשפט הומאני הוא? אם באמת הומאני הוא, מדוע אינם נותנים לו לנשפט מנת כלורופורם, שיישן ולא ידע את מותו? ולא עוד, אלא שדווקא השופט הבריטי מדגיש בשעת הכרזתו את פסק-הדין בהטעמה יתרה, ממש בהנאה סאדיסטית: “יהדקו לך את החבל לצווארך עד שתצא נשמתך!” לא פחות. לא די: “דנו אותך למשפט מוות”. אלא: “יהדקו – – –". וזה אפילו לפושע, שרצח מתוך אהבה אומללה, שטימטמה אותו עד כדי איבודו את כוח-הקונטרולה שלו המיסכן – בשעת מעשה. – מישהו אמר, שעצם דבר המשפט אינו בעצם אלא נקמה, שקודשה על פי החוק. – אקסיומה מוסכמת. ואם כך, מדוע לא אראה גם אני בנקמתו של נהנתן זה מיסורי ילדים, אני, שבי לא נגע אפילו באצבע קטנה, ובכן, ודאי שאין בי מיסוד הנקמה הפרטית שלי –?

ד“ר אמן היה ממשיך בהרהוריו, אלא שבינתיים נכנס. – הפרופסור היה במצב עלוב מאוד. המלה הראשונה שלו היתה “קורארה”. פניו וקולו הביעו נעימה של התאוננות, תלונה ותחנונים. כמעט שבכה. אחר-כך הראה על שיניו. ד”ר אמן לא הבין את כוונתו, אך משבדק את השיניים ראה, שכולן מפוּקקוֹת. – ברגע זה הרגיש הד"ר אמן הרגשה ברורה ומוחלטת, שאין בו אף אלפית שבאלפית הנאה. מה שמרגיש הוא, אפשר בהחלט לכנות בשם סקרנות מדעית: מה מתהווה בנפשו של רופא-פושע גדול זה בשעה זו? דווקא בשעה זו, ולא בשעה שהרגיש את היסורים. אותה שעה מובן שלא הרגיש כלום לבד מן היסורים. – אך כעת, שרואה הוא אותו, את האיש שראה כל הזמן מה הוא עושה באחרים? – ושיודע כבר, שכל מה שעשה לא עשה אלא מתוך הנאה מיסורי בני-אדם חיים –?

“מי עשה לך – – –?” שאל ד"ר אמן, “הרופא?”

“לא. האשה האוסטרית, אמם של שני הילדים המוזיקאליים מאוד". ופתאום: “אתה – – –?”

“לא. לא כל הימני. אף-על-פי שאמרתי לך אז, שעליך לטעום בעצמך – – –"

“מתי תתלו אותי?”

“לא אני. אינני שופט“, אמר ד”ר אמן וברגע זה תפס את עצמו בשני דברים. שאם אינו מרגיש הנאה, הרי גם קורטוב של רחמים אין בלבו לאדם זה. בדומה לאותו יחס אל כאוּב-השיניים בשעה שמוציא לו את השן הכואבת. ושנית: מרגיש הוא הנאה יתירה מן המשפט הבא. אך זו ודאי שהנאה מוסרית היא. בדומה לאותו רגש שבשעה שמזריק הוא איזה רעל להשמדת הבאקטריות המזיקות. על כל פנים נעים לו לדעת, שאין בו כלום מן הסאדיזם. איפה הוא הרופא השומר על אדם זה? אה, כן, הלא הוא קיבל את פניו בהיכנסו. אך בינתיים יצא. “הוא יצא מיד עם היכנסי“, אומר הד”ר אמן לעצמו, אך בקול. ועל זה אומר הפרופסור: “יהודי פחדן. שלח בי אשה".

ד“ר אמן השתומם, ומיד נזכר, שהרבי אמר לו פעם בשם חכמי היהודים: “פושעים אפילו – –” לא, הוא תיקן לי פעם, לא פושעים, אלא “רשעים, אפילו על פתחו של גיהינום אינם חוזרים בתשובה”. והבריקה לו מחשבה: “אמור לי בבקשה, מדוע אתה שונא כל כך את היהודים?”

“אינני שונא אותם. הם רק מגרים את האדם". – – וכאילו מצא פתאום נקודת הצטדקות: “הם העושים את האדם לסאדיסט! אין להם כל כוח ומתהלכים ומדברים כבני-אדם! אני בצועני לא הייתי נוגע בעד כל הון. הם מעוררים בחילה. תולעים. אך היהודים – הם כאילו מתחרים באדם: הכה אותי, אם תעיז!”

“וכשאתה כבר ‘מכה’? כשהוא נמצא כבר תחת ידיך, על מיטת-סדום?”

“הם אינם פוסקים לגרות. הכל בהם מגרה, הצעקה, המחאה, הגניחה, היבוב, ועל אחת כמה וכמה התחנונים שלהם. עד כדי חירוק שיניים ממש".

“הזהר אל תחרוק…!” אמר ד"ר אמן ומיד התחרט. זהו יצר-החידוד שבאדם. ליצנות-הגרדום פורצת אפילו בבן-המוות עצמו, ואין צורך לומר באדם מן הצד.

“אתה בכל זאת נהנה“, אמר הפרופסור, “אל תכחיש. אין אדם בעולם שלא יהנה מסבל זולתו. אם גם כולם מכחישים זאת. פחדנים. צריך היה שיבוא גאון ויסיר את הלוט וישחרר אותנו מכבלי תרבות-הכחש! הגדול בכל תנועות השחרור שבכל דברי ימי האדם”.

“המשיח הלבן".

“כן. המשיח הלבן! שבקרוב יעלו על קברו כאל הגדול שבגואלי האדם".

“ויביאו לו קרבנות אדם. ילדים רכים".

“כן. כולם. וגם אתה, אם תזכה לכך. כולכם! מאוֹשר גאולה זו לא תשתחררו עוד. נסה ובחון מסביבך בין ידידיך, ותראה!” –

נכנס הרופא השומר עליו ואמר אל הד“ר אמן: “תסלח לי אדון קולגה, אך בכוונה השארתיך ביחידות אתו. ידעתי, שידבר אליך על ‘המשיח הלבן’ ואני דמי רותח בי כשאני שומע אותו. קבס תוקפני. הוא כבר חדל, אך לך, כאדם שבא מחדש – –”

“אני כבר מעבר לקבס“, אמר הד”ר אמן. “וביחוד לדיבורים. אגב, הדיבורים שלו יהיו נחוצים לנו".

“שם לא אפתח פה", אמר הפרופסור.

“לא תפתח פה?” אמר הרופא ופסע אחת כלפיהו. “האנזי! האנזי!” קרא כקורא לכלב. – ורמז לד"ר אמן לצאת אתו יחד. בפתח נתקלו באשה האוסטרית. גבוהה ורזה, אך עצמנית מאוד. בידה חוט ברזל עבה. היא החוותה קידה לרופאים ואחר כך אמרה: “הוא שוב רוצה ליהנות?” וחרקה בשיניה.

“הניחי לו“, אמר הד”ר אמן, “לא כדאי. די לו".

בעיני האשה הופיעו דמעות-דם:

“אדון דוקטור!” אמרה בנעימת-תלונה בוכיה, “שני ילדים כאלה… הפרופסור שטראוס סידר שילמדו אותם בחינם ואפילו סטיפנדיה קיבלו…” ותוך בכיה וקינוח דמעותיה בסינרה אמרה: “אילו ימסרו אותו לי לכל ימי חייו, כל ימי חייו אחבוט ממנו את שני השושנים היקרים שלי…” ותוך בכיה עזבה אותם ונכנסה. – –

“לבסוף אשלח גם בה כדור", אמר הרופא. “חיים כאלה אין להמשיך. היא היתה פעם שמנה ויפה. רוצה אני לומר דבר-מה… מה… ש… אינני יכול שלא לתת לה את הפיצוי הזה בעד יסוריה… תסלח לי אדון קולגה… אולי זה נדבק גם בנו… אך… את אמי ראיתי תלויה וראשה למטה שעות שלמות… לילה שלם עמדתי על ידה בידיים כפותות ונשכתי את עורי. היא התחננה שאבעט בה בראשה. גם זה היה אחד האֶקספרימנטים של ורוולף זה. – – את יבבתו אינני יכול לשמוע, אך לדעת…”

בלכתם לאורך המחנה ניגש אליהם כומר קאתולי, עמד, השתחווה עמוק ומסר לד"ר אמן חוברת כתובה בסטנצל, שוב השתחווה עמוק והלך.

“הצוואה של הרבי“, אמר הרופא. “דת חדשה. גם הוורוולף הזה מדבר על דת חדשה”, על 'המשיח הלבן’”.

ד"ר אמן קרא אחרי הכומר: “תודה רברנד! תודה!” ראשו היה עליו כגלגל. הוא נזכר בשערוריית האוניברסיטה והחליט להכיר את הפרופסור ליניאק. –

(סוף חלק ראשון)

 

חלק שני: מְנֵה, מְנֵה    🔗

יג. מפעל הגדול    🔗

בקונסוליום, שד"ר אמן כינס מרופאים אחדים שרידי המחנה, החליטו, שאת אריך צריך להעביר לזמן-מה לבית-הבראה, המתאים יותר גם באקלימו וגם משוכלל יותר. ואין ספק, שגם עצם המקום הזה אינו משפיע עליו לטובה. ברור, שצריך להוציאו מן האווירה הזאת, להרחיקו ממנה עד כמה שאפשר, עד שיבריא לגמרי. שכן אחרי שיבריא לא יעזוב גם הוא את המחנה אלא אחרי שמקום-התופת יתרוקן מתושביו בכלל. לא הוא צריך להיות בין הראשונים – כך אמר – היוצאים לדרור. וכמוהו כן גם בתיה והסבתא שלה, שנפלה פתאום למשכב. כל סבלותיה של שנים פרצו בה בבת-אחת. ואף כי לא היתה צפויה לה סכנה רצינית, לזוז ממקומה אי אפשר היה לה. אלא שאף רגע לא עלה בדעתה לעכב במחלתה את העברת אריך למקום-הבראה יחד עם בתיה. – חייו של אריך שקולים כנגד הכל בעולם.

אך לבתיה היתה זאת בעיה קשה ומעיקה: איך תעזוב את הסבתא? ועוד במחלתה? ורק משהודיע לה הד“ר אמן, שהוא עצמו נשאר על-יד הסבתא ושלא יסע אחריהם עד שלא ירפא את הסבתא, נרגעה בתיה, אף כי העדרו של הד”ר אמן בסאנאטוריום שומ העלה בה מועקה. אך להפצרותו של הד"ר אמן ולהבטחתו, ששם במרפאה ישנם פרופסורים מנוסים יותר ממנו, ובעיקר, שבקרוב יסע גם הוא אחריהם, הסכימה בתיה סוף-סוף.

בשאלת הסאנאטוריון לא פיקפק ד"ר אמן אף רגע, שזה יכול להיות רק אנגליה. צל של חשד עלה בו, שאביו של אריך מחפש אותו, את בנו היחידי ויורשו. ולא עברו שני ימים והוא היה מוכן לנסיעה. כמלווים אותם הופקדו הבלש קאלם ורופאו-מטפלו של אריך. דבר הנסיעה היה סוד חמוּר.

עוד הד“ר אמן מכין את הכבודה היקרה לדרכה, והנה מודיע לו מפקד פלוגת המישמר של חילות הברית, שלהקה גדולה של עתונאים קיבלו רשיון לבקר במחנה, ורצוי כמובן, שהוא יקבל את פניהם. ברגע הראשון שמח הד”ר אמן לידיעה זו. ביקור זה של העתונאים ישמש כעין פתיחה למשפט הגדול. זה יהיה משפט על שני דברים: על הפרופסור טראיטש המסמל את הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה, ועל הבוּל מאז’יק כבייכול, שישמש אבן בוחן קודם כל לעתונאים ולעתונים וקוראיהם: כלומר לדעת-הקהל העולמית. אך מיד עם בואם של העתונאים, הרגיש הד“ר אמן אכזבה: אף עתונאי רוסי, או מזרח-אירופי בכלל, לא הופיע. ד”ר אמן לא היה לו כל קשר באידיולוגיה הרוסית של ברית המועצות, הוא בכלל לא היה עוסק בשום אידיאולוגיה אחרת מלבד מקצוע הרפואה וכל הכרוך בה. אך לעובדה זו, שאנשי העתונות הרוסית לא הופיעו, דומדמה בו השערה לא טובה. בין אם אלה לא מצאו לנחוץ ולנכון לבוא ובין אם – מה שאינו מתקבל על הדעת – לא נתנו להם לבוא, סימן רע הוא: סימן, שהעולם התפלג לשניים. וזה השעיר בו השערות מרחיקות ראות ומשחירות ראות. וכשפנה בשאלה זו אל מפקד המחנה, ענה לו הלה, שאין לו כל מושג, מדוע לא באו באי-כוח העתונות הרוסית. –

תכניתם של העתונאים, שתיכנו בקשר עם תושבי המחנה, העידה, שאין להם כל מושג על מה שאירע כאן, על מצבם, ארחם ורבעם של יוצאי-גיהינום אלה ואין צורך לומר, שאיש מהם לא עצם פעם את עיניו לראות בעיני-רוח, מה בעצם נעשה פה, באמצע אירופה, במרכז התרבות האנושית, האוניברסיטאות, האקדמיות, התיאטרונים ובתי-היוצר לספרות ואמנות. – הם באו הנה מצויידים במכשירי-כתיבה, בכשרון כתיבה, בסקרנות אסתיטית, וכמובן, בתיאבון עתונאי לשאוב ממקור מים חיים ולהשקות בהם את ההמונים הצמאים לחדשות, להנאה רוחנית, לסנזאציות. ותארו לעצמם כינוס-עתונאים אפוף המון בני-אדם, שכל אחד מהם יוכל לספק להם יותר חומר מאשר מאה דיפלומאטים ביחד. ואמנם, חושם העתונאי לא טעה. זה גם נכון, –אלא שרק חושם העתונאי לא טעה. לא כן חושם המוסרי, שנרדם לרגע היסטורי ברעש התותחים והאווירונים. נשתתקו בנפשם אותן המוזות, השומרות על כשרונו התרבותי של האדם, כפי שמישהו ניסח את אימרתו של ציצרו ובמקום האמת האחת: “אינטר ארמא סילנט לגס” הכניס את השניה" “סילנט מוּזי”. שכן לא רק החוקים שותקים בשעת מלחמה, אלא גם אראלות השירה האמיתית, שאת מקומן תופסות הפוּריות הדילטאנטיות, זונות-הצבא. העתונאים ראו בדמיונם דוכן-במה, שם יושבים הם ועטרת-הגלוריה על ראשם, ולעומתם יושבת דעת-קהל באמפיתאטרון רחב-ידיים ועונה על שאלותיהם כילדי בית-ספר טובים. וטעו. איש מאנשי האינפרנו לא רצה “להתכנס”, ובקושי הצליחו פה ושם להוציא מהם מלים ספורות תוך כדי ריצה אחריהם ברחבי המחנה הנה והנה. – ואף כי היו ביניהם מעטים, שעיינו בעתונים המגיעים הנה באכסמפלארים לא הרבה, הרי גם אלה זרקו אותם בשאט-נפש מאז נכוו במלים האיומות: “גוזמא”, מפריזים", “כולי האי!” ואפילו “מיכנהוזנים”. היש בעולם דבר גרוע מן היסורים הגופניים? ודאי שלא. אך דבר טמא מהם יש: הציניות, ומכל מקור שהוא. בין אם היא באה מתוך טמטום בשטח הידיעה הפסיכולוגית של האדם, טמטום שעדיין אינו מאמין, שבן-אדם מסוגל לכּל, ובין אם היא באה מתוך הגנה עצמית, המגרשת את שמועות-התופת כמגרש זבוב טורד, שאינו נותן לו חיות, לאכול ולישון במנוחה, בשעה “שהחיים יפים כל-כך”. ואפילו אם היא באה מתוך מחאה מוסרית תמימה: אינני רוצה שיקרה דבר שכזה! –

ד“ר אמן סקר וראה בין-רגע גם בעתונאים את החומר להתבוננות. הוא נזכר בשערורית האוניברסיטה ועמדת רוב העתונות אליה. הטוב שבעתונים נקט עמדה פאסיבית: הביא את העובדות בלי באורים, אך הייתר היו מרוצים בגלוי מפסק בית-הדין נגד פרופסור ליניאק וממש הריעו לאותו סטודנט. – ומיד החליט ושלח טלגראמה לפרופסור. הוא מזמין אותו ל”כינוס העתונאים". הוא ישתדל להחזיק אותם פה, עד שהפרופסור יגיע באווירון. ומפקד המחנה עזר לו בכך. –

ואכזבת העתונאים התחילה מיד עם קבלת הפנים. ד"ר אמן ראה את מצב-רוחם העליז של אנשי-הרוח הסקרנים, והחליט גם הוא לנקוט נעימה בדחנית-צינית מתאימה:

“– – – לעת עתה מוזמנים האדונים להיות עדים לרוחם השקטה והשלוה של הנפשות העושות שבמחזה הדראמאתי המעניין. אל נא תתפלאו רבותי, שאין הם עומדים ומשוחחים אתכם. הלא תבינו, שעסוקים הם כל אחד בתפקידו הבמתי הקשה לפני ההצגה הגדולה, שכפי שאני מקווה תגרום לכם קורת-רוח אמיתי”.

העתונאים לא הבינו לעת-עתה את דבריו על בוריים. אך רשמו, סטנוגראפעו בשים לב ושׂכל כל מלה כדיוקה. וד"ר אמן, שבמוחו התערבלו דברי הרבי יחד עם דברי הפרופסור האסטרונום ליאנה, לערבוביה אחת עם דברי העתונים על שערורית האוניברסיטה ועם דבריו של הפרופסור טראיטש על “המשיח הלבן”, המשיך:

“אך יש לכם תקווה, רבותי, שבקרב הימים תוזמנו אל האטראקציה הגדולה שבכל האטראקציות שבעולם, החל בזירות רומא רבות-התפארת ועד מישחקי-הפאסיון בהנהגתו של גאון הבמה מאכס ראינהארדט. – השמתם לב לכך רבותי, שהמלה “פאסיון” כוללת בתוכה שני מושגים נוגדים: סבל ויסורים, ותענוג וחשק? לא, אין אלה נוגדים כלל, בהחלט לא. רק התפקידים שבמושג זה הם שניים: האחד סובל יסורים והשני נהנה. כל מישחקי-הפאסיון שבימי-הביניים היו הצגות-אינקביזיציה, וכל אינקביזיציה רבותי, אינה אלא הצגת-עדנים רבת-תפארת. ודאי שמעתם על שיטת כתמי-השמש ביחס למאורעות-העולם והשפעתם על עצבי בני-האדם? אני אך זה למדתי לדעת את השיטה הזאת מפי ידיד זה החביב, הפרופסור ליאנה” – פה הראה על פרופסור היושב לצדו – “והשפעתם זו של כתמי-השמש עושה את שלה. בקרוב תזכו לראות בהשפעתם העילאית אטרקציות של מישחקי-פאסיון בכל העולם התרבותי, שהאסכולה הגרמנית החדשה מיסודו של “המשיח הלבן” ביצעה בשנים האחרונות את החזרה הראשית להצגות אלה”.

למלים “המשיח הלבן” קמה איוושה רגשנית בקרב קהל העתונאים, אך הד"ר אמן הרגיעה אותם: "אני שמח, שתנועת-דת חדשה זו ידועה לכם, אף כי נזהרים אתם מאד כנראה מלנגוע בה אפס בקצה עטכם הנכבד. ובכן “המשיח הלבן” הולך ומכין לכם את המחזה העולמי החדש, שהחידוש שבו יהיה הפתעה בשבילכם. אם קרה עד הנה והתפקידים השניים היו מחולקים בין גרמנים, שהיו הקהל הנהנה, ובין יתר האומות, שהיו המשחקים הפאסיביים, ובראשם היהודים, שרק מעטים מהם בייחס לא השתתפו במישחק נוצרי מובהק זה מדור-דור, הרי המחזות הבאים תהיה חלוקה אחרת: גם בין קהל המשחקים הפאסיביים וגם בין קהל הנהנים האקטיביים יהיו כוהני “המשיח הלבן” מכל אומות העולם, אלא שקהל האקטיביים יהיו כוהני המשיח הלבן לרבבותיהם וכן גם קהל הנהנים האסתיטיים, וגם המשחקים הפאסיביים יהיו הכופרים “במשיח הלבן”. ואם לא יהיו כאלה יכריזו כעל אלה עלמי שירצו כוהני “המשיח הלבן”.

ד"ר אמן לגם לגימות מים אחדות, ובזה השתמש אחד העתונאים, שכנראה הבין את הדברים על בוריים, ושאל: “ומה על היהודים?”

“לא שכחתי גם את “החומר המגרה הזה”, אמר הד”ר אמן, “היהודים והכושים יהיו אך ורק משחקים פאסיביים, וביחוד לא שכחתי את היהודים, שהוכחו למחוסרי-כשרון כקהל אקטיבי, אם כי אני מטיל ספק גדול בחוסר-כשרונם זה. יען כי אין יוצא מן הכלל בנידון זה, רבותי. חוסר-כשרון זה הוא בין-לאומי, ממש כמו הכשרון עצמו. אלא שהיהודים והכושים יש להם כבר ותק במישחק הפאסיבי: הפרעות והלינצ’ים, רבותי, הוכיחו, שלקהל האקטיביים והנהנים היו מישחקי-הפאסיון תמיד שיא ההנאה האמנותית ועליהם הקים “המשיח הלבן” את יסודות דתו החדשה. זה יהיה עונג מיוחד לראות לורדים אנגליים וחברי הבית-הלבן אמריקאים כמשחקים פאסיביים, ששוב לורדים אנגליים וחברי הבית-הלבן אמריקאים יהנו ממישחק חבריהם עד כדי אורגאזם דתי-סכסואלי. ולכם רבותי, אנשי העתונות, לכם צפוי תפקיד נעלה מאוד: אתם תהיו המבקרים האמנותיים בהצגות ההן, כמו שבוודאי ישנם ביניכם כבר כעת בעלי חוש אסתטי מפותח, המצטערים על שלא ניתן להם ליהנות מן האטראקציה הגדולה, שבוצעה פה במחנה זה, ב”מכון העליון לחקר האדם" וביחוד ב“מוזיון הלבן” שלנו, שעלי לבקש את סליחתכם האדיבה, על מעשה-השגיאה, שהעלינו את שניהם באש. אך אל נא תצטערו על כך, כוהני “המשיח הלבן” יבנו את מקדשם זה מחדש וברב תפארת, שוודאי גדול יהיה כבודו מן הבית הראשון. – אשריכם, שתזכו לראות את אלה עין בעין!"

ד"ר אמן ישב. קמה דממה גדולה.

“רוצה אני לשאול, אדון דוקטור, אם תרשני בטובך”, אחר אחד העתונאים בחיוך קל, “מה יהיה תפקיד העם הרוסי במישחקים ההם?”

שוב קמה איוושה כללית.

“צריך להבדיל בין המושג “העם” ובין המושג “מישטר”. בעמים אין יוצא מן הכלל, בכל עם ועם ישנם בעלי-כשרון אקטיבי נהנה ומחוסרי-כשרון להנאה אסתטית. ואם “המשיח הלבן” יצליח להסיר את מכשולי המישטר ברוסיה, בעזרת כוהניו שבכל עם ועם, הרי תזכו גם שם לאטראקציות גראנדיוזיות, כמו בכל העולם”.

“הלא הרוסים היו פורעי-הפרעות הקלאסיים!” העיר אחד העתונאים.

“על זה עניתי כבר”, אמר הד"ר אמן, “לא הרוסים, אלא המישטר. ישנם אנשים הנושאים נשים צנועות, והן נעשות זונות תחתיהם, וישנם אנשים הנושאים זונות, והופכים אותן לנשים צנועות בהחלט. והמישטר הרוסי מרחיק לעשות: הוא מתאמץ להפוך אשה פרוצה, שבעלה הראשון הפך אותה לזונה, ולחנכה לאשה צנועה”.

“אני כיהודי”, קרא אחד העתונאים, “אינני מאמין בידידינו אלה שליטי המישטר הרוסי. מאין לך אדוני הדוקטור, הבטחון, שגם הם לא יימשחו פעם ל”כוהני המשיח הלבן?"

“אני אינני נביא”, ענה הד"ר אמן, “וגם לא אתה, ואין איש מאתנו מנבא ויכול לנבא עתידות, ואין לנו אלא מה שעינינו רואות בחיינו. ישנה אבן-בוחן לדבר: מישטר שאינו מפלה בין איש לאיש ובין עם לעם, ואין לפניו אלא כשרונו של האדם לעבודה ויצירה. – אך בין אם אתה מאמין בשליטים ההם, ובין לא – אם יהודי אתה, בין כה לא תהיה אלא בין הפאסיביים, אדוני”.

“אני הני ציוני”, נשמע קולו של עתונאי אחר, “ואם תהיה לנו מדינה עברית, לא ניתן את עצמנו להיות בין הפאסיביים! ומובן, שגם בין האקטיביים לא נהיה!”

“תפקיד שלישי לא יהיה”, אמר הד"ר אמן. “והמשיח הלבן ידאג לכך, שהחומר למדינה עברית יגוייס לתפקידו על במת-המחזה. וכהניו שבכל העולם יעזרו לו לכך”.

“אדוני הדוקטור יודע בוודאי את הנעשה בפלסטינה: הראינו שם לעולם, שאין אנו כבשים עוד ויודעים גם למות בעד המדינה העברית!” טען שוב העתונאי הציוני.

פה רמז לו לד"ר אמן הפרופסור ליאנה, שירשה לו לענות במקומו.

“לא למדינה עברית אתם נלחמים שם”, אמר הפרופסור ליאנה, “ולא נלחמים שם, אלא סילוני האלקטרונים של כתמי-השמש, הקורנים מגפות שונות על כדור ארצנו, ובין המגפות הללו גם את מגפת ההתאבדות בצורות שונות. ואחת מהן היא מלחמתכם בפלסטינה: זוהי ההתאבדות ולא המלחמה”.

“לא יותר מאשר כל מלחמה או מהפכה אחרת בעולם”, אמר העתונאי הציוני.

“בהחלט לא”, אמר הפרופסור ליאנה, “אני במקרה מתעניין ענין רב במה שנעשה שם, משום שחיה בי אהדה מיוחדת לעם ישראל. אין מלחמה בעולם, שלא יהיו בה בריתות של עזרה הדדית בין קבוצות עמים, שכולם יחד מעוניינים במפלתו של האויב. ולא היתה מהפכה, שאיזה עם או עמים אחרים לא היו מעונינים בה ולא עזרו לה מן הצד בסתר או בגלוי. עם איזה עם התקשרתם אתם בכדי להפיל יחד את האימפריה הבריטית, שגם לה ישנם בעלי-ברית, ושאפילו בלי בעלי-בריתה לא תוכלו להפילה בלי בעלי-ברית, או לכל הפחות בעל-ברית אחד? זוהי סתם התאבדות לצערי הרב. טירוף כתמי-השמש, שאיזה אדם גאון אינו משתמש בו להטות את ההמונים לאכסטאזה מלחמתית לטובתם, לאשרם. טירוף זה נוטל קודם כל את הגיונו של אדם, המשתולל ומקפח את נפשו באשליית המלחמה לאידיאלים רמים. חזות קשה, אדוני, לראות עם מתאבד וחוסך עבודה למשמידיו, למשיח הלבן”, סיים הפרופסור וישב.

מה שדיברו אחרי זה, לא שמע העתונאי הציוני, הוא היה תפוס בדבריו של הפרופסור ליאנה, והתחיל לחטט בנפשו אחרי יחסו לרוסיה. אחד העתונאים קם ושאל: איזה תכנית יש לשוכני המחנה, כלומר, לאן רוצים לנסוע מפה ואם כולם בדעה אחד בזה?

“אין לנו כל תכנית”, ענה הד"ר אמן. “כוהני המשיח הלבן, או העומדים להיות כוהניו, אין נותנים לנו פיסת אדמה להעמיד עליה את רגלינו. כדור-הארץ הוא של המשיח הלבן ושל חסידיו ביודעים ובלא-יודעים. ואנו ידענו זאת מראש. בשטח זה עוזר להם הז’ונגל האירופי: היורשים שלהם בחייהם אינם רוצים להחזיר את הירושה שבאה להם ברציחה, וחסידי המשיח הלבן שמחים לכך, מהם ביודעים ומהם בלא-יודעים. וגם אתם רבותי, ביניהם. לולא כך, לא הייתם מבזבזים את כשרונכם והייתם מתאגדים לאגודה אחת שתקדיש את כל כוחותיה, לכל הפחות למשך חודש אחד, ותתריע רק את השאלה: של מי הוא כדור-ארץ זה, מי חכר אותו מאת בורא-העולם ואינו נותן דריסת רגל לבני-אדם, שגם הם נולדו פה על כדור-ארץ זה?!”

“אדוני הדוקטור חושב אותנו למועמדים לכוהני המשיח הלבן”? שאל אחד העתונאים.

"יש לי כל הסימנים לכך, רבותי. משך כל שנות הלינצ’ים על הכושים לא היה באמריקה משורר גדול אחד, שיקדיש ספר-התרסה אחד כנגד הרציחות החוקיות האלה שם – – – אמרו נא לי בבקשה, מדוע לא קראנו אף בעתון אחד על העובדה, שכוהני המשיח הלבן שבמחנות-המוות לא רק שרצחו ילדות, תינוקות בנות ארבע-חמש, אלא קודם אינסו אותן הקצינים בהמוניהן? אם אינכם רואים עדיין את בגדי-הכהונה על גופכם ונפשכם, חטטו נא ותמצאו, שקנאתם בהם קצת, או כמו שאחד מקציני-המוות אמר לי לפני מותו בשכרונו המחייך: "הכל היה כדאי! זה שבע שנים, שלא הוכרחתי לטעום טעם בשר-אשה מבוגר! פוי!' – אני הנני רופא, רבותי, ורק רופא העסוק כל ימיו בהכרת גופו ונפשו של האדם. בפני אל תתביישו. ולמשיח הלבן יש הרבה סוּתים, פיתיונים ושרגיגים לצוד בהם את איש-הז’ונגל התרבותי. – אנו החלטנו, לא לזוז מפה, רבותי.

זוהי במת-מקדשנו שממנו נצעק באזני כל העולם" ס. או. ס.! התעוררו והצילו את העולם, את עצמכם מתפתו של המשיח הלבן! לא את התרבות הצילו, אלא את עצמכם, את עורכם ובשרכם, שיפשטו אותו ויבתרו אותו חיי!"

“אדוני אומר כל הזמן: “אנחנו”, הלא אדוני הוא אנגלי וגם אזרח אנגלי ומי לא יתן לו לשוב למולדתו?” שאל אחד.

“זוהי מולדתי שלי, אדוני”, ענה הד"ר אמן. “אני נטבלתי פה לאזרח המחנה הזה, ששוכניו הם כעת בני-האדם היחידים בעולם ואתם יחד כל יוצאי הפורגאטוריון והאינפרנו שברחבי פולין, הראויים לכינוי-הכבוד בני-אדם. ואני איני אלא גרורם המיסכן, נספח להם, שניתנה לי הזכות להתייסר לכל הפחות יסורי-נפש אתם יחד”.

היו עוד עתונאים, ששאלו על הרבי, על מחנות-הכבשנים, שהוא ראה בעיניו ועל המשפט, שכפי ששמעו, מכין הוא חומר מעניין בשבילו – אך הד“ר אמן הסתייג ולא ענה על כל השאלות הללו. והיה שמח, שאין איש שואלו על הפרופסור טראיטש, שכנראה לא שמעו עליו בבהירות. וגם לא על אריך מאאסן – – – אך פה הבריקה בו המחשבה לגשש אצלם בזהירות על דבר אביו של אריך איש התעשיה הגדולה, האכסלנץ תומאס מאאסן. – ובדרך עקיפין הצליח לדעת, שתומס מאאסן אמנם אסור, אך בחווילה שלו, מאסר-בית, כלומר: שבוי התעשיה המלחמתית, המביא תועלת גדולה, וכן הלאה. ויחד עם זה גייס מאאסן-האב כוחות בלשיים למצוא את בנו, מאחר שנוכח לדעת, שהשמועה על דבר מותו של בנו אריך מוטלת בספק. כל זה נודע לד”ר אמן בשעות ההפסקה הערבית ומיד התחיל בארגון פעולת השמירה על הזוג. המזל היה, שמאאסן הצליח להחזיק לעת-עתה את הסוד מפני העתונות, שיכולה רק להזיק בפרסומו של כל הענין. –

אותו ערב המשיך עוד בשיחה עם העתונאים. עם פתיחת ישיבת הערב גילה הד“ר אמן לעתונאים את הסוד, שמשך כל ימי המלחמה כמעט שלא היה עתון חשוב מעבר לקו-החזית שלא נתקבל במפקדה הגרמנית של המחנה. איך? את זה לא גילו לו והוא השתדל לא לשאול הרבה. – וכך בקי הוא בכל הלך מחשבתם – העתונאית כמובן – של כל עמי-הברית. – על שאלתו של אחד העתונאים, מה הם הסימנים המובהקים שלו, ש”כוהני המשיח הלבן“, או אפילו רק “המועמדים לכהונה” נפוצים בתוך עמי-הברית, או שהעתונאים בכלל וכך גם הקהל מושפעים מאותה הרוח, שהד”ר מכנה אותה בשם רוח “המשיח הלבן”? וגם מקרינת כתמי-השמש?

“באמת עלינו להבחין בין שני הדברים”, ענה הד“ר אמן. “מערבולת השמש משפיעה בכלל על כולנו, על כל העולם בכללו ובפרטיו, אך השפעה זו לא מן ההכרח שתהיה שלילית, מזיקה, בארברית וסאדיסטית. כשם שמשפיעה היא על הלידה לטובה וגם על התמותה לרעה. אך רוחו של המשיח הלבן הולכת לאט-לאט ומשתלטת על העולם בתחילה שלא-מדעת ולבסוף מדעת, כלומר, שהמושפעים מסירים לאט-לאט את מסווה התרבות והבושה ומלבישים עצמם בגלימת המולדת, באידיאל הלאומי. סימנים לכך? כמה שתרצו, רבותי, קודם כל עצם העובדה המתמיהה, שהיו עתונים, ומוזר: אפילו עתונים יהודיים בשפות שונות, שהדפיסו שחור על גבי לבן את המשפט: “לולא היה אדם זה נגדנו, היינו כורעים ברך לפניו” ועצם העובדה, שהיו בינינו שהעניקו לאדם דמנטי זה את התואר “גאון”, מעיד, שדבר-מה אינו בסדר בעולם. וזה – אחרי שכל דרדקי דבי-ספר לקצינים ראה שתבוסתו באה לא “במקרה”, כפי שרבים אוהבים לחפות על כל גנראל ביש-גדא החביב עליהם, אלא מתוך בוּרות גמורה לא רק בחכמת הסטראטגיה, אלא אפילו בגיאוגרפיה ובטופוגראפיה הפשוטה ביותר. ואם אדם כמו צ’רצ’יל מאחל לעמו מנהיג שכזה, ומתי? אחרי התבוסה המחפירה שלו, ואומר: “אפשר להוקיע ולגנות את משטרו של היטלר, ובכל זאת להתפעל מן ההישג הפאטריוטי שלו. הנהגתנו זקוקה לפחות לחלק מן הכוח של אותו קורפוראל, שלא היסס לצאת נגד המנצחים” – הרי איך זה לא יכרעו ברך קטנים ממנו לפני חרשתן-לסבון-אדם זה? האם מקרה הוא, שגם חסידו זה המתפעל ממנו הוא גם צייר וגם בנאי, ובשניהם דילטאנט? וכמה אנשים הגונים ישנם עוד בעולם שאינם חושבים, שאותה התכונה הז’ונגלית ביותר, הנקמה, אינה גולת הכותרת לראש נזר-הבריאה? לא ביעור הפושעים כמבער את הבאקטריות שלא יזיקו. אלא דווקא נקמה. קורא אני בעתון אנגלי ציטאטה מעתון עברי, היוצא דווקא בארץ-הנביאים, שהסופר מוכיח את עמו, על שנותן הוא לאחרים “לעשות את מלאכתו”, את השמדת הגרמנים ואומר: “אכן, גדולה נקמה, אך רק בשעה ש”אשכיר חצי מדם” ולא למראה חצי הזולת השכורים מדם האויב הנורא”, נא להבין, לא בהשמדת הגרמנים מדבר הכתוב, הרצון להשמדה זו מובן מאוד אצל היהודים ואיש לא יתפלא על כך, אך הכותב העברי אינו מסתפק בזה, שמישהו ישמיד אותם, אלא מצטער, שאינו יכול בעצמו ל“השכיר את חציו מדם”. מסופקני, רבותי אם בשעת שלום – בימיו של היטלר – ציטטו כל כך את חלום ישעיהו, שגם הוא חלק מכתבי-הקודש, כמו שמצטטים עכשיו פסוקים כגון זה. והיודעים אתם, איך קוראים לזה? “הבראה לאומית”. והרומאנטיקה הנשזרת סביב אותו כרות-שפכה אחרי מותו בשטח האהבה? אדם זה, שהכל יודעים זה שנים, שכל טירופו בא לו מתוך חוסר-יכלתו לספק את זרמתו המינית, היה פתאום לדון ז’ואן, האוהב את אֶווה בראון, ולא עוד, אלא גם ילד מצאו אצלה ממנו, “בחרור בלונדי בן שתים-עשרה”. וזה אפילו בעתונים היהודים. ואיך מת גבלס, הפחדן הגדול ביותר בעולם, שהיה מקנא באחרים ההולכים לצוד ציד ואינם מפחדים מפני הרובה שלהם עצמם? “בשעות ההפצצה האיומה האחרונה ממעל לראשו היה יושב ומשחק בשח-מט”. ומי אדם אינטליגנטי היה משתמש במושג “גזע” במקום “עם” לפני זה? ואולי זוכרים אתם, מתי התחילו להשתמש בתואר “מנהיג” לכל אדם בעל מישרה גבוהה? ורק שלשום סח לי אחד מידידי הוותיקים עם התראותנו אחרי שנים, שאחרי היותו “חָרש עליון”, מטר, בלשכה הראשית של הבנאים החפשים, הניח את העטרה מעל ראשו, משום שקשה לו לשמוע את דברי “הקנאות הלאומית” והשנאה הכבושה ולא כבושה לכל אומה זרה בעולם. בארץ-הנביאים חסידים יראי-שמים זורקים פצצות, באמריקה מופיעים כושים אנטישמיים, אבות-משפחה מגרשים את נשותיהם היהודיות בלי סיבה אחרת מאשר שהן יהודיות, העם הערבי, אולי היחידי בעולם שמעולם לא עשה פרעות היהודים, ולא עוד אלא שיצר אתם יחד תרבות רמה בימי הביניים, ושבשנים האחרונות קיבל מהם עושר וציביליזאציה מלא-חפניים, מתאכזר פתאום אל שרידי הגיהינום האומללים ביותר על פני האדמה ויחד עם העם הז’נטלמני, זה עמי האנגלי מעריץ התנך, סוגר בעדם את דלתותיו, וקצינים בריטיים עורכים עליהם ציד ברחבי הימים ומטביעים יחד עם נשיהם וטפם לתהומות ים. – ומתלחשים, שגם יהודים עצמם מטביעים אניה מלאה אחים אומללים, כדי להראות לעולם, שהאחים האומללים בוחרים במוות, מאשר לא להיכנס לארץ אבותיהם. טירוף, טירוף, טירוף! וברחבי תבל נוסדים מועדונים ואגודות וחברות, שמטרה אחת להם באיצטלות שונות. אחת היא אם שמם הוא “קו-קלוקס-קלאן”, או “מועדון פל-מל”, או “סוציאל קרדיט”, או “אֵדלוואיס”, או “ורוולף” או “ברדלסי-אדם”, ואפילו “צער בעלי חיים” – מגמתם של כל אלה היא אחת: השנאה ותאוות-הרצח. וכמה רחוקים אנו עוד מהכרזת הוואטיקאן לאינקביזיציה הקדושה? ההמונים ירשו את רכושם החמרי של היהודים וכעת משתדלים גם לרצחם נפש, והוואטיקאן ירש את רכושם הרוחני ומשום כך מתנגד לכך, שיחזרו לארץ אבותיהם, שמא ידרשו את הירושה בחזרה ויהפכו את הקבר הקדוש לסינאגוגה ואת ישוע בן יוסף למשיחם. טירוף, טירוף, טירוף! – נא לתפוס את האימה, רבותי, סך הכל ישנו עם אחד קטן בעולם, שאינו מונה כבר אלא סך הכל לכל היותר שמונה מיליונים נפש – ואין לו מקום על כדור-ארץ זה, שיש עליו מיליוני קילומטרים מרובעים אדמה שוממה, המתחננת לעיבודה ולהפראתה! טירוף, טירוף, טירוף! – כל מה שנעשה כעת בעולם אין לו שום שייכות אל השכל וההיגיון. הכל נעשה באותה “האינטואיציה הסטראטגית” הידועה, שבה הביא המטורף הלבן את האסון על עצמו ועל העם הגרמני ועל העולם כולו. – די, רבותי. – כן, רק עוד הערה אחת לעתונאי היהודי… לקולגה שלכם הנכבד… זה שאמר.. איפוא הוא?" – ד“ר אמן מחפש בעיניו ותר אחרי אותו עתונאי, שאמר שיהודי הוא… וש… כל העתונאים הפכו פניהם וחיפשו גם הם את העתונאי היהודי, אך הוא לא היה שם. הוא גם לא נכנס לישיבת הערב. מילא, ודאי מצא לו איזה ענין במחנה, יש פה די עניינים בשביל עתונאי. ד”ר אמן ישב – אך זה רק למראית עין. דבר-מה נדמדם בו כברק שחור, ואולם רק לרגע קט. אחר-כך שוב נעלם. ולבסוף שוב הבליח בו, ואחרי שהיה בטוח, שלא יעורר תשומת-לב מיוחדת אם יקום, קם לצאת. אלא שאחד העתונאים ביקש ממנו סליחה, רוצה הוא לשאול עוד שאלה, שלדעתו חשובה היא מאוד, והד“ר אמן, ששוב ביטל בלבו את הברק השחור ההוא, וחשבהו לעצבנות, ישב והקשיב. השאלה היתה, מה יעשו שוכני מחנה זה, אם יכריחו אותם בכוח לעזוב את המקום? – שאלה קצרה, אך השואל לא התחיל בה וגם לא סיים בה, אלא פתח בהקדמה עקיפה-מקיפה וארוכה ושנגמרה כאילו פתאום, בלי סיום הגיוני, אלא בהפסקת-גמגום. איש מן הקהל לא שם לב לדבר, “לא כל עתונאי הוא דמוסתנס” – ורק הד”ר אמן שמע דבר-מה מבחוץ וכאילו נתחלחל. אמנם כולם שמעו זאת: קול טרטור אווירון נמוך, אך ד"ר אמן תפס מיד, שהנואם הפסיק את שאלתו הארוכה רגע אחרי טרטור זה. – הוא קם, בקש סליחה, שבעוד רגעים ספורים יחזור ויענה, וביקש את הפרופסור ליאנה לנהל במקומו את מערכת התשובות – ויצא. הוא רץ אל רציף תחנת התעופה, שאל את הקצין שם, מי נסע עוד עם הזוג “החתן וכלה”, חוץ משני האנשים המלווים אותם?

הקצין תיקן לו::שלשה אנשים מלווים…"

“מה?” קרא הד"ר אמן כמעט בזעקה. “מי השלישי?”

“איך עלי לדעת, מי ביניהם הראשון או השני, או השלישי? כולם הראו אותו כתב ההרשאה בחתימת אדוני הדוקטור ובחתימת המיפקדה”. –

ד“ר אמן עמד קפוא. מיהר אל מעון העתונאים ושאל את הממונה, באיזה חדר גר העתונאי, זה… היהו… ומיד הבין, שאבסורד הוא לשאול כך. מיהר אל המסיבה ושאל את מזכיר המסיבה מה שמו של… ושוב גימגם. ועל זה נכנס אל הישיבה, הפסיק את השיחה ושאל בקול רם: “מי מכם מכיר את העתונאי ההוא, שאמר בישיבת הצהריים, שיהודי הוא… – זה, שאמר, שאין לו אימון ברוסיה…?” אך איש לא ענה. – ועל זה התחרט ד”ר אמן על תשומת-הלב שהקים ואמר בפשטות: “האדונים יסלחו לי שהפסקתי לרגע, נא להמשיך”, הוציא מכיסו את הפנקסית שלו ועשה כרושם לו בה דבר-מה במנוחה ויצא.

בחוץ עמד והביט נכחו. ובכן, אותו עתונאי “יהודי” כבייכול, התגנב אל האווירון ונסע יחד עם אריך ובתיה. – לבו של הד“ר אמן דפק בו כפעמון-סכנה. מה הוא יעשה בהם! איך הוא יתגבר על שני מלוויהם? ברור, ששליחו של תומס מאאסן הוא. ואולי גם יהודי באמת. – ד”ר אמן לא מצא שום עצה כרגע. אך רגליו הובילו אותו אל המפקד. הלה הביט בו רגע ארוך, אחר-כך נטל את שפופרת הטלפון ואמר דבר-מה בסגנון צבאי, שד"ר אמן לא הבין. – לבסוף הניח את השפופרת ואמר: “ברור, שזה סוכנו של תומס מאאסן. איך שנותנים להם לפושעים הללו חופש תנועה ופעולה כאילו היו בני-בריתנו!”

“אולי אפשר לרדוף אחריהם?” שאל הד"ר אמן ביאושו.

“לא. כשיופיע אווירון כזה ממעל להם, הסוכן יהרוג את הנערה, ואז מה שלא יעשו, יהיה לאין-תועלת, לא כן?”

"איך אומר הוא להביאו אל אביו, למטרתו, בכלל, הלא הטייס קיבל פקודה לנסוע– – – "

המפקד לא חיכה אפילו לגמר המשפט: " בימים האחרונים היו לנו נסיונות מעציבים בשטח זה. לא על כל טייס אפשר לסמוך היום אחרי גמר המלחמה. האנשים רוצים הביתה ובעד כסף מוכנים לעשות הרבה מעשים. – רוצים הם להביא הביתה שכר-טרחת המלחמה". – הוא הרהר קצת ואמר: “אם הבחור הוא בעל אופי, יכריח את אביו להסכים לו, או בכלל יוותר על אבהותו של אביו ולא ישמע לו. הוא בן-יחיד, לא כן?”

“כן”

“אם כן, יוכל לאיים בהתאבדות”.

“הוא לא רק יאיים, אלא גם יעשה זאת, אם ירחיקו ממנו את הנערה או יגעו בה לרעה”.

פרופסור ליניאק הגיע אל המחנה, מבלי לדעת כלל למה הוזמן הנה, אך עצם הענין, להיפגש עם עושי דעת-הקהל, משך אותו, אף על פי שלא הכיר כלל את הד“ר אמן, שהציע לפניו את כל פרטי הדברים, החל מן הרבי וזוג-הנשואים ועד כל ענין המוזיון הלבן והמשיח הלבן בכלל. לילה שלם לא עצמו הד”ר אמן ואורחו עין, ולפיכך לא נפגשו גם עם העתונאים, שהתהלכו במחנה לארכו ולרחבו, אלא שכבו קודם כל לישון. –

הרבה לא הספיקו העתונאים לסחוט מאת שוכני המחנה. אמנם אחד הצליח בתחבולה מיוחדת לקשור מיספר יוצאי-תופת סביבו: הוא סיפר להם, שגם הוא נמלט מגיהנום שכזה וגם חשף את שרוולו והראה להם את מיספר-הקעקע שעל זרועו, שהצליח לחקותו כהלכה, ואמר להם, שבדעתו להוציא עתון, המוקדש כולו לזכרו של הרבי ולתורתו – הכל כמובן לפי מה שקרא בחוברת-הצוואה, שכל העתונאים קיבלוה. – אך גם תחבולה זו לא הביאה לו פרי. איש מן המרומים לא בלע את רעיון העתון ואשה אחת העירה לו בפזילה מן הצד: “מאוחר אדון, העתונים הם הביבליאה של השטן הלבן ואתם לא הפסקתם מלכתוב אותם כשהתכוננו למלחמה. כולכם כוהני המשיח הלבן!” – ועזבה אותו. אחד מהם פנה אליו פתאום ואמר: “כעת אנו צריכים לעשות אינטריו אתכם אדוני העתונאים” – – –

“אדרבא!” קפץ העתונאי על המציאה, “שאלו נא, ואני עומד לרשותכם! בבקשה”!

אלא שאותו אדם עזב אותו בשאט ובמקומו אמר לו שני במבט של בוז עמוק: “מוטב שתשא את עורך מפה, אדון. לא אינטריו, אלא אינטרמיסיון צריך לעשות בכם, שלא תלכלכו יותר את העולם בהימנוני-המלחמה שלכם!”

ושלישי: “עבדים העושים מיסורי-אדם מטעמים לאדוניהם הקוראים, השוכבים על מיטות-משי ומתפנקים מחנק ילדים”.

ורביעי: “סנזאציה, סנזאציה, סנזאציה. דברתי עם האומללים וכן הלאה וכן הלאה” – –

וחמישית: יש לי פוטוגראפיה. היא שווה הון: איך ישב כהן אחד של המשיח הלבן על בטנה של בתי ולחץ מתוכה את ילדה. זה היה נכדי הראשון. אתה רוצה בה? תן לי את מבוּשיך הכרותים ואתן לך" אמרה ופרצה בצחוק והלכה.

ושישית: “רוצה אתה להשתכר הרבה כסף? יש לי ארבע-עשרה אצבעות בקופסא, תשע מרגלי וחמש מידי, אלה החסרות פה, הנה. תצלם, תמכור לעתונות – פיפטי-פיפטי”. –

העתונאי ממש ברח מהם.

למחרת אחרי הצהרים הציג הד“ר אמן את הפרופסור ליניאק לעתונאים. קמה תזוזה בעדת הריפורטרים. “שם מוּכּר בימים האחרונים, הפרופסור היה מרוגש מאוד מפגישה פתאומית זו. עד כדי כך, שקשה היה לו לפתוח את פיו ולדבר. הוא ראה לפניו להקת עורבים שחורים, העטים אל כל נופל ונועצים בו את מקוריהם לזלול מבשרו בעודנו חי. ואילו היה מתאבד, כפי שחשב לעשות לפני ימים, היו עיטי-נבלות אלה אוכלים כעת מגופתו. – הוא הרגיש ברגע זה, שעליו הוטל לדבר לא רק בשם עצמו, כי אם גם בשם כל עושיה ונושאיה של התרבות האנושית מדור דור, וכאדם שכבר אין לו מה לאבד, החליט פתאום, ובלי גמגום אמר: “הרשוני נא, רבותי, להביע לכם את רגשי הבוז והבחילה שלי מעומק נפשי ולבי לעולמי-עד!” ופנה אל הד”ר אמן, לחץ את ידו ב”תודה" ויצא מן האולם תוך שקט ודממה רבה.

בחוץ לחץ הד"ר אמן את ידו לחיצת-גומלין ואמר: “תודה, פרופסור. אני אינני יכול עדיין לעשות זאת לצערי הרב. עד המשפט עלי עוד לעצור ברוחי”.

ושניהם הלכו אל קבר-האחים של הרבי ור' אשלי ושרידי-הגופות היקרים.

“פה נציב מצבה כבירה”, אמר הד"ר אמן אחרי שתיקה ארוכה, “לגואל הגדול, ששיחרר אותנו מאותו הפאנטום המיסטורי ששמו “אלהים”, אלהי האדם הז’ונגלי הטורף, ושהבגיר אותנו וגמלנו מחיקו של “אבינו שבשמים” מטובו וחסדו ומפחדו בעולם הבא. שהעמיד אותנו, את האדם היתום האומלל, ברשות עצמנו לעשות את הטוב לא למענו ולפקודתו כבייכול, אלא למען האדם-היתום עצמו, לאהוב לא אותו, כי אם את האדם-היתום ולחכות לשכר ועונש לא מידיו כבייכול, אלא מידי עצמנו, ולא להאמין בו ברחמיו, כי בנו בעצמנו וברחמנו-אנו לאין-גבול ולאין-תנאי. לעולמי-עולמים”. –

הפרופסור ליניאק שאלו בזהירות, אם בין שרידי הגופות, שנקברו יחד עם הרבי, היו גם של לא-יהודים?

ד"ר אמן הביט בו בכעין תמיהה ואמר: “כן, עד כמה שאני הכרתי את האבלים ראיתי ביניהם בני עמים שונים: צ’יחים, פולנים, דאנים, הונגארים, אנגלים, רוסים, נורבגים ואולי עוד. ואפילו גרמנים עצמם מאבסטריה וגם מהאמבורג. זאת היתה צוואתו”.

“איך באו הנה אנגלים?” תמה הפרופסור.

“אחד היה שבוי-מלחמה מבין הראשונים. הם הביאו אותו הנה “לחינוך” – כמו שאני הובאתי הנה מטעם סיר רבנטלו, שאמר את עצמו לאבי – ומשראה מה שנעשה פה, ירק בפני תמונתו של הפירר ואמר “האיל היטלר” – הם סלחו לו גם את זה, שידלוהו ופיתוהו וחינכוהו ואמרו לו, שעליו ללכת ולבקש סליחה מאת התמונה והכל יבוא על מכונו בשלום. אמר האנגלי: “לא לכך נוצרו הרגליים שלי אלא לבעוט בו באחורו שיעוף חזרה אל בטן אמו הזונה!” – ועל זה חתכו לו את שתי רגליו עד הברכיים ואמרו לו: “הא לך שתי רגליך, באלה תבעט!” – הוא שמר על שתי רגליו ואחר כך הביאן והניחן בקבר הרבי. השני עבד פה בגרמניה עוד לפני המלחמה כמזמר שאנזונים אנגליים בבארים, עם פרוץ המלחמה הכניסוהו הנה להמשיך פה במועדון הקצינים במקצועו, אך שיזמר שירים גרמניים ולא אנגלים, והוא כהפגנה זימר את השיר הידוע “אנו נייבש את תחתונינו על חבל (קו) זיגפריד!” ומשהתחילו לחנכו לנאציות וגם השקוהו משקאות טובים בחיבה יתירה, פתח פתאום פעם בחירופים וגידופים כלפי “אותו אימפוטנט המתנקם בילדים, משום שבעצמו אין לו כוח-גברא להולידם!” ועל זה אימו עליו, שיחתכו לו את לשונו, אם לא יתחרט ויזמר את “ההורסט וסל”, וכשהטיח דברי-גידוף גם כלפיהו – חתכו את לשונו. ראתה זאת אשה יהודיה ופרצה בבכיה, נתנו לה את הלשון “במתנה”. האומלל איבד את עצמו בידיו והיהודיה הביאה את לשונו “קבר ישראל” כדבריה”.

בעיני הפרופסור הזקן הופיעו דמעות וד"ר אמן חזר פתאום ונפל על קברו של ר' נחומקה ומלמל: “שמור על זוג היונים שלנו, שלא יארע להם כל רע”. –

משקם, אמר בכעין הצטדקות: “אי-אפשר לו לאדם שלא להאמין בכוחותיו העליונים של אדם כזה – – – אף כי הלא ברור לנו – – –”

"שום דבר אינו ברור לנו – – – "אמר המלומד הזקן. “אני כמעט בטוח, שלא יאונה להם כל רע. – זה ממש אי-אפשר!”

כעבור ארבעה ימים ואף מלה לא הופיעה בעתונות על כל ענין ביקור העתונאים במחנה – היה ד"ר אמן מאושר. ובטון של שאלת-תמיהה. אמר: “הבאמת יש עוד כעין מוסר-כליות ובושה בעולם?” ובמרץ מחודש הכין והלך את החומר למשפט. ובינתיים לא יכול לשכוח את הופעתו של הפרופסור הזקן לפני העתונאים, ואת דבריו אליהם. זאת הית… זהו מפעל. מפעל גדול – אמר בלבו בקורת-רוח רבה.

יד. אות-ברית-אהבה    🔗

במגרש התעופה שבאזור האמריקאי בגרמניה ירדו חמשה אנשים: זוג-נשואים, שהכלה לא הסירה עדיין את בגדי-הכלולות, הזר והצעיף מעליה ושבעל נעוריה הובל שכוב חולה; שני מלוויהם, אחד רופא ואחד אקרובט צ’אמפיון של המשקל הכבד; ואחד באזיקים, זה היה אותו עתונאי “יהודי”. המפקד במחנה שורדורף ידע מה ששיער: הטייס אנגלי כחניך המלחמה האחרונה מסוגל היה לעשות הרבה מעשים בעבור סכום הגון, שיביאהו הביתה לאשתו כשכר-המלחמה, חוץ מדבר אחד – למות. העתונאי הצליח לפתותו בסכום כסף מעורר תיאבון, שייטה את המטוס מן הכיוון שלו, שניתן לו מאת המפקד מטעם הד“ר אמן, לכיוון אחר, שניתן לו מאת עתונאי וגם קבל את חצי הסכוּם כדרישתו. לפני זה, כשנכנס העתונאי, אל המטוס והציג עצמו לנוסעים, לא עורר בהם כל חשד: עתונאי נוסע, ודאי הסכים לכך הד”ר אמן. מאחר “שעליו לרדת באמצע הדרך”. ולא היה איכפת להם גם זה, שהמטוס יעשה לו תחנת-ביניים ויורידו, ביחוד כשהטייס ביאר להם, שעליו להוריד את העתונאי באיזור האמריקאי. העתון הגדול משלם בעדו יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הקטן הזה. – אלא שאחרי-כן שוב ניגש העתונאי אל הטייס והציע לו סכום ענקי, שיעשה שוב מיפנה, כלפי הים, וגם גילה: “לספרד”. מיד חיזזה לו במוחו של הטייס הערמה. הוא שוב עשה מיפנה כרצונו של העתונאי וגם הוסיף בחיוך שומר-סוד: “אמריקה?!” וכשהעתונאי רמז לו בחיוב, הושיט הלה את ידו לרגע קט ואמר: “פיפטי”. העתונאי נתן גם את חציו של הסכום השני. – אלא שבמיפנה שני זה של המטוס הרגישו גם הרופא וגם האקרובט, שלא גילו שום סימן של חשידה, וכשהעתונאי שב למקומו, ניגש אליו האקרובט כהרף-עין וכהרף-עין הרגיש עצמו העתונאי כבצבת. הרופא הוציא לו את האקדוח מכיסו של העתונאי והאקרובט הוציא מכיס עצמו אזיקי-בלשים וכבל בהם את העתונאי, שלא התנגד ולא מחה, אלא חייך ואמר: “רואים בך שאתה בלש. רואה צל הרים כהרים. אני רציתי לעלות בקאריירה שלי, לעשות מעשה רב, שאינו מזיק לאיש, אך לי מביא תועלת מרובה. לכל היותר היה זוג-מסע-הדבש מאחר קצת בפלירט שלהם, החתן הוא בין כה חולה, כפי שאני רואה. אבל אם אתם נבהלתם, אוותר על דרגת הקאריירה שלי הפעם. הובילו-נא אותי אל האיזור האמריקאי, אל תחנת הביניים של המטוס, לפי המארש-רוט שלי”.

לזה הסכימו על כל-פנים – ונפלו בפח. בתחנת-הביניים חיכה להם האֶקסלנץ מאאסן בעצמו, שהמפקדה האמריקאית הרשתה לו לעלות אל המטוס ולחבק את בנו החולה ולא עוד אלא גם את כלתו היפה. – פה הוציאו מפי העתונאי בקושי, באיום עונש-מאסר חמוּר, שמתוך איזה נימוק לא-ידוע לעת-עתה רצה לבגוד בשליחותו מטעם האב-מאאסן, ששלח אותו ברשיון המיפקדה להביא אליו את הזוג, ובמקום זה רצה להסיעם לאמריקה. ועל זה העיד גם הטייס. – האקסלנץ מאאסן התכעס מאוד על הבגידה הזאת ולא הבין, מה רצה האיש הבוגד בבנו ובכלתו באמריקה?! אולי לסחוט ממנו כספים? הבלש-האקרובט תפס מיד את כל הענין, שהמיפקדה האמריקאית הרשתה לו לאקסלנץ מאאסן להביא אליו הביתה את בנו וכלתו, ולא גילה את ידיעתו זאת אף במלה, אלא עשה כאילו גם הוא והרופא מלווים את הזוג לכתחילה אל בית-מאאסן. והרופא שטיפל באריך כל הזמן, הורשה לו להישאר על ידו גם להבא. והבלש ביקש שיתנו לו לחקור את העתונאי, למה בגד בשליחותו. ומובן, שניתן לו. – קודם הוציא ממנו את מטרת הנסיעה, לאן: “דרום-אמריקה”. ואחר-כך: לאיזו:עיירה קטנה, שם חיים הוריה של הכלה, שעזבו את פאלסטינה, והגרו שמה בזמן האחרון“. אליהם רצה להביא את הזוג. – שהכלה עצמה לא ידעה זאת? זה מתקבל על הדעת, כי מאין לה לדעת זאת? והעתונאי גם הוסיף, שעליו להביא שמה גם את הסבתא מלכה, שנשארה שם במחנה חולה. את זאת אמרה גם הכלה: הסבתא חולה מאוד ומטפלים בה, אך על-פי הוראת הבלש אמרה, שהיא ידעה רק שנוסעת היא אל אביו של אריך, אבל לא לאמריקה. – ומפי העתונאי אי-אפשר להוציא יותר. – חקר הבלש גם את הטייס, למה נטה באמצע הדרך מכיוונו, ובינתיים לחש לו לטייס, שאם רוצה הוא, שהכסף יישאר בידו, יגיד גם הוא, שכיוונו המקורי היה האיזור האמריקאי הזה פה, ושעליו לענות רק על שאלת המיפנה השני, “לאמריקה”. ענה הטייס בחיוך שבפשטות: “הלא רואים אתם, שרימיתי אותו; אני תכף ומיד ידעתי: שאמריקה – זה מוות בשבילי! אני הסכמתי לקבל את הכסף – אך לא למות ולהשאיר את אשתי וילדתי שכולים. אך באזור האמריקאי פה”, אמר הטייס בסוד לבלש, “ידעתי ששום סכנה אינה צפויה לא לי ולא לכם”. – וכך נשארה מטרתו של העתונאי סוד. – ומיד ביום השני לשבתו של העתונאי בכלא, ניגש שומר התא שלו אל האשנב לתור בעיניו את פנים התא ולחש לו לאסיר: “המשיח הלבן”. ועל זה ענה לו העתונאי ברמז מועל-יד היטלרי. – זה היה רעיונו של הרופא המטפל באריך, שביאר לו אחר-כך לבלש את פירוש המלים הללו. זה הקיל על הבלש להוציא מפי העתונאי אפילו יותר ממה שידע הרופא וגם ד”ר אמן עצמו: שמרכזו של “קשר המשיח הלבן”, הקיים זה שנים והקבוע בארגנטינה, בארמונה של הליידי וסטפאל, מעוניין באריך מאאסן כיורשו היחידי של הון-אביו, שיש לו גם אחוזה כבירה באנדים, הררי-סתרם של כוהני המשיח הלבן. – העתונאי רצה להטות את המטוס כלפי נמל ספרדי, ששם מחכה להם אווירונו הפרטי של אחד גרונדלאך, גם כן בעל אחוזות שם בצ’ילי. – את כל זה מסר הבלש למיפקדה האמריקאית, שהחליטה לא לגלות מזה כלום לאקסלנץ מאאסן, אלא לעמוד על קשריו עם אותם “הכוהנים” שם. וכעבור זמן מה להיות הזוג בבית מאאסן, מובן, שהאב לא רצה לדעת על חתונתו היהודית של בנו. ועל זה הודיע אריך, שברגע שתארע תקלה כלשהי לכלתו, יאבד את עצמו. – אלא, שבמקום אריך, עשה זאת אביו עצמו: משנודע לו, שהמיפקדה יודעת על קשריו עם מרכז המשיח הלבן, לא חיכה אפילו לחקירה הראשונה, אלא תלה את עצמו. אריך החולה מאוד מסר את הירושה שלו לפיקוח המיפקדה ודרש בכל תוקף להביא אליו את הד“ר אמן. על התופעה המוזרה, שהכלה אינה מסירה כל הזמן את קישוריה ועדיי כלולותיה, ענתה רק היא עצמה, שנדרה נדר, לא להתפשט את בגדי-החתונה אלא משיבריא אריך לגמרי. על הרבי וצוואתו בנידון זה איש לא גילה כלום. – לעתונאי נתן הבלש את היכולת לברור לו מיתה יפה. וכשביקש רעל, נתן לו. – ומיד שלח טלגרמה לד”ר אמן – שלקח אתו את מלכה ההולכת ומבריאה ונסע אתה יחד.

כשהופיע ד“ר אמן בארמון מאאסן, מצא את עצמו בפני בעיה חדשה וקשה מאוד. מצבו של אריך לא הורע, אך גם לא הוטב. הרופא הנוסף, שהמיפקדה האמריקאית נתנה על ידו, נענע בראשו בצער רב. זה היה רופא יהודי בא בימים ד”ר זאידנר. הוא התפלא על הסיבוך במצבו של אריך, הוא הלא הצליח לרפא בברגן-בלזן שמונה אנשים צעירים שזרקו להם טסטוֹסטרוֹן, וגם הוא בסטריכנין. זה מקרה לא רגיל.

ושלושת הרופאים תמהו לראות, שאריך שמח לזקנה, שבאה עם ד"ר אמן, יותר אפילו מבתיה. זה הרגיע אותם. זה יכול להשפיע על החולה לטובה. וביחוד שהוא אינו מתעצב כלל על מות אביו. –

אך בעייתו הפרטית של ד“ר אמן היתה: מה לעשות בבתיה? היא התחילה להתחנן לו, שירפא את אריך באותה “התרופה הכללית”, שהמציא הפרופסור טראיטש. לגלות למישהו, שתרופה זו שקר היא מיסודה, אסור לו. אפילו לא לבתיה. ומיד גם עמד על העובדה שהנערה היודעת, שאותו פרופסור-מיפלצת “המציא את התרופה” כבייכול, ויודעת גם כן, איך, באיזה אופן מצא אותה – “בנסיונותיו המחרידים בתינוקות”, שכחה פתאום את הכל, ואינה שמה לב כלל למקורה הארור של התרופה. והן מי כמוה יודע, מה טיבם של אותם הנסיונות” ומה הם יסורי-גוף בכלל! אמנם, עד כמה שידוע לו, נערה זו היא אולי היחידה מבין אלפי יוצאי-התופת, ששבה לחיים נורמאליים בהחלט ולא נשאר בה שריד של השפעה מכל מה שסבלה ומאשר ראו עיניה שם. וכנראה שהאהבה הגדולה היא-היא שהחזירה לאיתנה הגמור. ואחד מיסודות אשרה הגדול הוא – המוזר ביותר: הצלקות שעל גבה, הבאות לה מידי אריך ושהיא תוכל להראותן לו כשיבריא, כפי דבריה, “כאות ברית-קודש לאהבתם, אות הברית הקדושה ביותר בעולם מאז ישנה אהבה על פני האדמה!” –

“הוא כל ימי חייו ינשק לי את אות-אהבתנו זה”, אמרה באושר שלא מעולם הזה, “ואתה תראה, אדון דוקטור יקר, שאריך יוריש את האות הזה גם לילדינו שייוולדו לנו! הלא ישנם מקרים כאלה, לא כן?” –

“מובן, שישנם מקרים כאלה”, ענה הד"ר אמן, “אך לא מן ההכרח הוא, שהאם תוריש דבר כזה לילדה, כשם שלא מן ההכרח הוא, שאיזה ילד שנולד בסימן על גופו, ירושה היא לו מאמו. אילולא כך, היו למשל כל היהודים נולדים נימולים, לא כן?”

בתיה הרהרה רגע, אחר-כך אמרה: “זה יהיה לי הסימן, שהוא אוהב אותי!”

“זוהי שטות גדולה!” מיהר הרופא להציל אותה מאסון בלהבא, “את אינך מתביישת לומר זאת באזני רופא?!”

“גם סבתא אומרת, שזוהי שטות”, אמרה בתיה – ופתאום חזרה אל מה שאמר הרופא קודם לכן ובמפתיע אמרה “רק זה חסר לי!” ונשתתקה.

“מה?” שאל ד"ר אמן.

“שילדינו יוולדו כיהודים מסומנים! אני אפילו לא אשוב הביתה לארץ-ישראל!”

ד"ר אמן עמד משתומם. זאת לה הפעם הראשונה, שמזכירה היא את מולדתה. בדעתו שלו עלה לא-פעם לשאול אותה בקשר עם הוריה ומולדתה וביחוד, מאז נודע לו, שאותו עתונאי שיקר, שהוריה עברו לארגנטינה. היא עצמה לא האמינה אף לרגע בדבר; כנראה, שבשבילה זה אבסורד, שהוריה יעזבו את מולדתם החדשה. ואולי משום שהרגישה סתם, שאדם זה משקר. – בדעתו היה לשאול, איך יקבלו שם הוריה את אריך. אמנם ידוע לו מפי שוכני-המחנה הקשורים בארץ הקודש, ששם בפלסתינה אין שמים לב לכך ושישנם מקרים כאלה לא אחד, ובלי שהנוצרי התגייר כלל. “הילדים מנשואי-תערובת כאלה”, אמר לו איש-שיחו, “מחונכים בין כה חנוך עברי ולפעמים אפילו מסורתי, אם האם עומדת על כך, או שבמקרה נכנס אל בית-ספר שכזה”. כן – אלא – – שהעולם יצא מדעתו בשנים האחרונות והשפעת אותו מטורף הלא מפעפעת בכל העולם. אפשר מאוד, שכעת לא יביטו עוד בסבלנות בתופעה כזו. וביחוד בטיפוס אארי כמו אריך. וגם גרמני! הלא אפילו המאדיארים, שמוצאם הוא טוראנו-מונגולי, מדברים על עצמם כעת כעל גזע אארי. והאם אין זה מעניין, שאף עם אחד מגזע אארי לא הלך אחרי אותו מטורף “אארי”, לא הרוסים והסלאבים בכלל, לא האנגלו-סאכסים, לא העמים הסקאנדינאביים, אלא דווקא הלאטיניים! כמו להכעיסו. ודווקא יאפאן המונגולית. וכעת שוב ספרדים הם המחביאים את זרע-צפעונים זה והמחממים את ביצתו לעתיד לבא, ולא האנגלו-סאכסים שבאמריקה. אמנם, לא בעמים עצמם אפשר לדבר בנידן זה, אלא במנהיגיהם. והלא – – אילו היה במקרה סיר רבנטלו עומד בראש בריטניה ולא צ’רצ’יל, הרי ודאי שכל המצב היה אחר. – אך מי יודע מה יביא המחר? – כתמי-השמש מתערבלים – – – המשיח הלבן משתולל גם אחרי מותו, ואפשר שגם לא מת עדיין. ואולי יהיה זה אינטרנאציונאל חדש? – ואזי יתחיל חיסולם של העמים הקטנים והחלשים. הם ייעלמו כהרף-עין היסטורי. –

בתיה פרצה בבכיה: “אינני רוצה, שיענו את הילדים שלי! די!”

הד"ר אמן הרגיע אותה:

“ראשית, לא רק את הילדים עינו, אלא גם את הנשים והילדות. שנית, אם את רואה שחורות כאלה, הרי בכלל לא כדאי ללדת ילדים. האם תוכלי להיות מאושרת בילדיך, אם יענו ילדים אחרים? מסופקני. ושלישית, אין איש מכריח אותך לכך” – – –

בתיה בכתה בקול, בהתייפחות, אחר-כך הפסיקה פתאום, הזדקפה ואמרה נמרצות:

“אינני רוצה ואינני יכולה לקחת עלי את האחריות האיומה לא לילדי ולא לצאצאיהם וצאצאי-צאצאיהם! ללדת יהודי, הרי זאת אומרת, ללדת חומר להתעללות, ללדת כלבים בלי בעלים, שהכל יכולים לבעוט בהם, לגרשם מכל בית ולמלא עליהם צחוק פיהם!” קולה הלך ורם: “באיזו רשות אני מביא אותם לעולם, לחיים, לסבל ובוז ויריקה בפנים?! באיזו רשות?! היש סאדיזם פושע בעולם יותר, מאשר ללדת יהודים לעולם הזה?! ועוד לסמן אותם בגופם האומלל! למי אני עושה בזה טובה?! ולמי חייבת אני לעשות טובה בזה?! למדתי בהיסטוריה שלנו, שבשעת מישחקי היוונים, היו בחורי ישראל, שהשתתפו במישחקי-הנוער, מושכים בערלתם בעמדם ערומים! התופס אתה אדון דוקטור, מה זה? הנערים היקרים לא רצו להיות יוצאי דופן, להיות שונים, אחרים, מובדלים ונכתמים בין כל הנוער המשחק ושמח לחיים! הכושים אומללי-העולם, אותו אלהים סאדיסט אכזרי סימן אותם, כדי שכל פושע יוכל להחרימם ולהסתייג מהם ולבזותם – ואנחנו שנולדנו ככל האדם, משתדלים בעצמנו לעשות לילדינו מלכודת: הנהו, קח והתעלל בו! ודוקא באבר, המשמש חומר לפסולת האנושות להתבדח בו! לנקודה העדינה ביותר באדם: נקודת התכונה הנעלה ביותר, המעלה אותו לאדם – הבושה! – אינני רוצה לסמן את ילדי! אינני רוצה!” צעקה. – – –

ד"ר אמן, האנגלי מלידה, הרחוק כל כך מן היהדות ומן הטראגדיה המיוחדת שלה, עמד כרגע על עומק תהומה של טראגדיה זו. ונזכר קודם כל במקורה של ברית-המילה. כאנגלי שלמד בנעוריו את התנך על בוריו, זכר את הפסוק: “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש”. פסוק זה קשור בברית שבפסוק הקודם, וברית בין אלוהי-ישראל ובין עמו פירושה יום השבת וברית-המילה.

“היודעת את, בתי, שזה סימן של כבוד מיוחד, הייתי אומר “אות-כבוד ממדרגה ראשונה” כמו ה…”

“מוחל!” צעקה בתיה, “מוחל! מוחל על כל הכבוד שבעולם! ובלבד שלא להיות מובדל! לא לטובה ולא לרעה! אילו היינו עם שליט בעולם, עם גדול ורב-כוח, כי אז היה לזה איזה ערך. ערך טפשי, גאוותני ומתנפח, אך בכל זאת ערך, בעיני הטפשים, שהיו בוודאי מחקים אותנו. אך ככה?! – סבא ז”ל אמר פעם, שכשמשה רבנו בחר בארץ-ישראל, בחר בה בשביל עם גדול ושליט, שארצו משמשת נקודת-עולם שליטה בין המזרח והמערב ובין הצפון והדרום, או בלשון התקופה שלנו: נקודה סטראטגית, החולשת על ימין ועל שמאל גם ביבשה וגם בים. אל אילו ידע משה, שנהיה מה שהננו, ודאי שהיה בוחר לנו איזו בקעת-סתר פוריה בין הררי-אֵל, שלאחרים לא כדאי להלחם בעדה ולא היה מיישב עם דל חלכה כזה על הכביש העולמי, להיות אך ורק מרמס לעמים גדולים אחרים במלחמתם זה עם זה בעד נקודה חשובה זו. וכן גם ב“אות הכבוד” שלו" – – – אמרה ושוב פרצה בבכיה ותוך כדי בכיה גמגמה: "אבא ואמא – – – "

“אני כבר הודעתי להם”, אמר ד"ר אמן בחיוך לטפני, “דרך הראדיו” – – –

בתיה פקחה את עיניה לרווחה:

“מה?”

“שאת וסבתא חיות ובריאות” – – –

“מאין ידע אדון דוקטור לאן להודיע?”

"טפשונת! מסבתא. “שאול כנרת ואשתו רומיה ממשפחת פתייחי”, אם אינני טועה, “ברכה מאת בתם בתיה כנרת והסבתא מלכה קאננר, שתיהן בריאות ושלמות ומקוות לשוב בקרוב הביתה, לארץ-ישראל”.

בתיה שוב חזרה לבכייתה ועכשיו בייתר מרירות:

“אני אמרר להם את חייהם”, בכתה, “גרמני – – – וילד גוי – – –” ופה שוב פרצה בצעקה ובחירוק שיניים: “הנה! שוב אותו אלהים! – שוב הוא! – רבי! רבי!” צרחה ונפלה על המטה וכבשה את פניה בכסת-המשי הרכה.

ד“ר אמן הרים אותה, ישב על ידה והשקיטה. – נכנסה הסבתא וביקשה את ד”ר אמן להיכנס אל אריך. הוא קם ויצא.

“שמעי, צפורי”, אמרה הסבתא אל בתיה. “היה בינינו הסכם, שלא להזכיר אותו עוד. נשארנו יתומים ממנו, וחסל. התבגרנו וכעת עלינו בעצמנו לכוון ולנהג את גורלנו. שוב אותה השטות: שאלת הילד. איש בעולם אין לו הזכות והרשות להתערב בחפצנו אנו. העיקר קודם כל, שאריך יבריא. ואם יש אדם בעולם, הרוצה להתערב בעניננו, נבקש ממנו קודם כל את תעודת-הזהות שלו: דרך כמה מדורות-גיהנום עבר האדון? מכמה מילדיו בישלו סבון? כמה מעצמותיו שיברו? או לכל הפחות כמה בני-אדם ליוו עיניו אל הגרדום ומשם אל האשפה? – דעי לך, נשמתי שום ילוד-אשה בעולם אינו בא בחשבון אלא זה, או אלה, שיחד אתנו במחננו, או במחנה אחר טעמו בגופם ובנפשם את טעם יסורי-הגוף, את גיהנום-הבשר כמוני וכמוך וכמו אריך. וקדוש מכולנו הוא אריך: הוא היה אחד מהם – וירק להם בפניהם, ועינוהו עד כדי איבוד הכרתו ונשאר נאמן לך, לאדם, לכולנו. – זהו הכל. די”.

“ואבא ואמא?” התייפחה בתיה.

“אבא ואמא הם אב ואם, שיסורי-הנפש שלהם שקולים כנגד יסורי-גוף. שאלי אותי ואגידך. ואם בכל זאת תהיה להם איזו טענה כלשהי, הרי הם לא אב ולא אם, אלא כל אותו העולם הפושע, שאכל ושתה וישן וקרא בספרים וסיפר בדיחות והלך אל בית-הכנסת והתפלל וגם אמר: “אפילו אם חס ושלום כל היהודים יאבדו, היהדות תשאר והקדוש-ברוך-הוא ירחם עלינו!” ואחר-כך שוב התפללו ודאגו לחלק עולם-הבא אחרי מאה ועשרים שנה וחיכו למשיח ובינתיים עשו עסקים טובים ורעים ושנאו את הקונקורנציה שלהם שנאת-מוות. את מכירה את אבא ואמא. הוא בן-ליטא והיא בת-תימן, השמעת פעם אף מלה אחת בפיהם לרעת מישהו בעולם? ואם הן יראו, שצר לך ולאריך המקום שם בארץ ישראל, יבואו גם הם אתך הנה. הדבר תלוי אך ורק בך ולא בשום אחר בעולם. ודי. – וכעת שמעי: את דברת עם הד”ר אמן בענין אותה התרופה?"

“כן. הוא אינו רוצה שמישהו בעולם ישתמש ברפואה זו. היא טמאה, אומר הוא וביחוד לא אנחנו לאריך”.

“גם אריך אינו רוצה לשמוע על אודותה”, אמרה הזקנה. “הד”ר אמן ירפא אותו בלי הזוהמה ההיא, חוזר הוא ואומר כל הזמן. והוא שאל כבר פעמיים, מה דעתך? אם את רוצה באותו בול מאז’יק?"

“מדוע לא שאל אותי עצמי?” שאלה בתיה.

“מפחד הוא, שמא תגידי כן”.

קמה דממה. ואחרי-כן אמרה בתיה: “טוב שלא שאל אותי. יסרב הוא. ואני לא אתן לו מנוחה לד”ר אמן. בבגדי-כלולותי אלה אטריד אותו עד שיסכים. הוא מתפלא, איך אני יכולה אפילו רק להעלות על הדעת דבר שכזה? ומאיים עלי, שיתאכזב בי. – רק זה חסר לי. – אך אני בכל זאת – – – "

“אם כן, שמעי בתייתי”, אמרה הזקנה, כמי שהחליטה לומר דבר, שלא היה בדעתה לומר, “אני שאלתי את פי הרבי. – והוא אמר: לא. אסור להשתמש בתרופת-שטן זו”.

“מתי?” תמהה בתיה.

“אחרי שנסעת. מיד הלכתי אל קברו ושאלתיו”.

“ואיך ענה לך?”

“זה פשוט מאוד, בתי. אדם משתטח על הקבר בידיים ורגליים, בכל נפשו, ומתעצם כולו בשאלה. – ופתאום מרגיש הוא, שדי, עליו לקום, משום שקיבל את התשובה. מרגיש הוא, ש”כן" או “לא”. בבהירות גמורה. זהו כוחו של הרוח. בבהירות גמורה הרגשתי: לא".

בתיה לא פקפקה אף רגע בכוחו של הרוח. ונרגעה. אם הרבי “אומר”: לא, סימן שאריך יתרפא גם בלי אותה התרופה. –

אך זה לא ארך אצלה זמן רב. החרדה שלה שוב התחדשה והלכה והתגברה בה מיום ליום.

על ענין הזוג המוזר, החתן החולה אנוש והכלה המתהלכת כל הזמן בעדיי-החופה שלה, וביחוד ענין הגניבה, שאותו עתונאי רצה להעבירם לארגנטינה ושהד“ר אמן, שהמיפקדה רחשה אליו כבוד גדול על פי האינפורמציה של מפקד המחנה, התחיל לעורר את תשומת-לב המיפקדה האמריקאית: מי היא הנערה הזאת עם סבתתה הלבנה כסיד ונראית לזקנה מופלגת ולבסוף נודע שאינה אלא כבת חמישים וכמה? – וכשד”ר אמן ביאר למפקד האמריקאי את כל הענין באריכות, לפרטי פרטיו, עשה זאת גם, או בעיקר, כדי לבחון את האנשים שמסביבו, את בני אמריקה, שהתערבו במלחמה כדי לנצח את שטן-השטנים של האנושות. זוג-נאהבים זה שימש לו לד“ר אמן אבן-בוחן שניה, על יד הראשונה – הבול מאז’יק. הקונטראסט הזה: אריך מאאסן, בנו היחידי ויורשו של תומאס מאאסן, הגרמני שבגרמנים, שהיתה לו יד ושם במרכז ה”וורוולף“, או כמו שהד”ר אמן קרא לו “המשיח הלבן” – ונערה יהודיה ועוד מפאלסטינה! – בתחילה לא ראו בדבר אלא תופעה רומאנטית של שתי נפשות צעירות. דבר רגיל, אף כי משונה קצת בצורתו. אך גם המשונה שבדבר אפשר להבין אותו. גם זה שייך לאותה השתוללות שבעולם, שהרבה דברים משונים ארעים בה. אלא שאותו מפעל צבאי כביר, שנפל לידי האמריקאים, שהשתדלו לשמור על הכוח הפוטנציאלי שלו שלא יתפורר ושלא ייפגע ומשום כך שמרו גם על רוב כוחותיו: הפקידים, המומחים, המנהלים והפועלים למיניהם – מפעל זה שייך בכל זאת למאאסן הצעיר. – והמיפקדה האמריקאית התחילה להתחקות על הלך-רוח פקידיו ומנהליו הגרמניים של המפעל, הסרים למשמעתו של המנהל העליון הצעיר ונודע לה, שהתחילו להתלחש סביב לענין. ותוך התלחשות זו מובן מאליו, שנלחשה גם המלה “חילול הגזע” –אף כי בקול רפה למדי, כי עיקר הדבר היה: על כל ההון הזה, וביחוד על ההון לא כהון סתם, אלא כמפעל לאומי, שתקוות העתיד הקרוב ספונה בו במסתרים – בכל אלה תהיה גם יד אשה יהודיה? ומשפחתה הפאלסטינאית? ומה יהא על אותה אחוזה כבירה שם על יד האגם טודוס דוס סאַנטוס, “פנין הררי האנדים”, היפה שבאגמי ארצות הברית?! –

חרדה אחזה את חבורת המשיח הלבן.

ומובן, שמיד נסע שליח מיוחד לארגנטינה, ומובן, שבינתיים התחילו לגשש סביב כל הענין ולמצוא את אנשי-התורפה במיפקדה, “שאפשר לדבר אתם”. וגם זה מובן, שנמצאו כאלה. אחד משאריו של מאאסן, פריץ ראיכרט, קרוב מצד אשתו למשפחה זו, גם הוא עשיר מופלג וגם איש-מניות חשוב במיפעל, עמד מוכן להקדיש לדבר תרומות חשובות למדי. וכך מצאו להם אחד במיפקדה, קצין גבוה ומומחה במפעל, שהיה נראה להם כחומר גמיש ביותר קודם מחמת מוצאו הלאטיני: המאיור לה-בארדיו, שאמנם היה אחד המתנדבים למלחמה בגרמנים, אך זה אינו פרט חשוב כל כך. היה לא אחד “מתועתע” כמוהו ולבסוף “התבהר לו שכלו של לא אחד מהם וכעת הם עמודי-התווך בתנועה. – אלא, שאם בתורפתם החומרית של בני-האדם יש רק מעט טועים בעולם, כי רק אחוז פעוט מאוד אינו נתפס לזהב, הרי התורפה הלאומית (על גזעית אין לדבר פה, לדאבון לב) משענת קנה רצוץ היא על פי רוב. לה-בארדיו היה הראשון שהתיידד על ד”ר אמן והראשון שרימה אותם: תוך התלהבות כבייכולית לכל מחתרת זו – גילה לד“ר אמן את כל הרוחש מסביב. הד”ר אמן תפס בין-רגע, מה צפוי לו פה, לו ולאריך ובתיה. גם לאריך, אף כי הוא יהיה האחרון בסכנה. ותוך התייעצות עם לה-בארדיו ועם הבלש-האקרובאט הבריטי, מצאו, שהפעולה הראשונה תהא העברת הזוג חזרה למחנה. ובהקדם. עוד לפני שתתקבל תשובתם מאמריקה. ובכדי להסיר את המכשול העיקרי לפעולה זו, את החשד, ביקש אריך את המפקד העליון על המיפעל לביקור אצלו והודיע לו שני דברים:

א. – שאת האחוזה שלו בארגנטינה עומד הוא לנדב לטובת היתומים הגרמנים שבארגנטינה ובאמריקה בכלל;

ב. –שמכיון שחולה הוא מאוד ואין איש יודע את העתיד להתרחש, מודיע הוא, שהיורש האינטסטאטי שלו היא אמנם אשתו, אך מצרף הוא לירושה גם את שארו פריץ ראיכרט, הקרוב למשפחת מאאסן מצד אשתו ושהוא גם אחד מבעלי המניות, הממונים שמחלקת-הקוֹד של המיפעל. ולעת-עתה עליו לעבור לבית-המרפאה שבמחנה שורדורף מכיוון שרופאו התמידי הוא ד“ר אמן שהציל אותו ממיתה בטוחה והד”ר אינו יכול להישאר אצלו פה, שכן קשור הוא במרפאה שם כמנהלה, שהמיפקדה הבריטית לא תוותר עליו. ואגב ביקש את פריץ ראיכרט לביקור אצלו. – הקרוב הופיע מרוגש כולו מן המעשה החביב ומן התרומה הגדולה לטובת היתומים הגרמניים בגולה האמריקאית ואריך רמז לו: “יותר מזה”. – פריץ ראיכרט היה מאושר-שבמאושר לרמז זה, ומובן שברגע זה לא העז לנגוע בשאלת האירוסין שלו, וביחוד כשאריך ביקש ממנו למסור לאולגה, אשתו של פריץ, בת אחות אביו המנוח, שאם לא יקשה עליה, הוא מבקש ממנה לבקר אצלו במחנה-שורדורף. – “מובן מאליו, שהיא תעשה זאת בשמחה”. – ועוד מבקש הוא ממנו, להכין את כל הדרוש לצוואתו זאת בעזרת עורך-הדין הפרטי של משפחת מאאסן ושיודיע לו אחר-כך במכתב את פעולת עורך-הדין. והוא מקווה, שהכל יבוא על מכונו בשלום. –

ועוד למחרת בבוקר עברו כולם, אריך ובתיה והסבתא בלוויית ד"ר אמן והבלש חזרה למחנה שורדוף.

בדרך העיר אריך לד"ר אמן:

“בהתרגשותו הגדולה שכח אפילו את דברי-הנחמה האובליגאטיים, שמקווה הוא, שאבריא בקרוב ושהדבר לא יבוא חלילה לידי ענין של ירושה. חזיר!”

המפקד הבריטי של מחנה-שורדורף קיבל את הד“ר אמן ואת “אוצרו”, כך קרא לזוג הנאהבים, בחיוך של קורת-רוח. רק כעת גילה לו לד”ר אמן, שבשעתו הזהיר את הטייס באל-חוט, שסכנה צפויה לו לחייו מידי אותו עתונאי. אלא שכנראה לא רצה הטייס להפריח מידיו גם את סכום-הכסף השני ולפיכך הביא אותם לאיזור האמריקאי. הוא חזר כמובן הנה אל המחנה במטוסו, וכעת יושב הוא ונח מהרפתקתו בתא-האסורים. אומר הוא, שנתבלבל בשעתו ולא ידע מה לעשות במבוכתו ומשום כך לא הסיע את החבורה שלו למטרתה –לאנגליה, אלא לביתו של האדון מאאסן.

“כששאלתי אותו, מה הביא אותו במבוכה כל כך, הלא הוא אחד הטייסים המצויינים שבתעופת הוד מלכותו? – ענה לי: בפשטות: “סכום הכסף, סיר!” רוצה הוא לקנות לעצמו מטוסית ציבילית לשירות ציבורי. שחרורו מן הצבא יחול בדיוק ביום צאתו מבית-הסוהר”.

ואני רציתי לבקשו בשבילי – – " אמר הד"ר אמן.

“אוה, כן” אמר המפקד, “לאנגליה. –ואינך חושש, ששוב יקדיח את תבשילו איך שהוא?”

“לא יש לי ערובה בטוחה בהחלט. מותו של אותו עתונאי וסכום-הכסף שבכיסו. וגם משפחתו המחכה לו בביתו”.

“מתי אתם אומרים לנסוע?”

“בהקדם סיר. אפילו מחר אם אפשר”.

“ובידי מי אומר אתה לעזוב את – – – “הפאציינטים” שלך, את המחנה?”

“בידיך, סיר! רק עד שאבריא לגמרי את החתן. אני לא אעזוב את האומללים האלה פה עד שהאחרון שבהם לא ישוב אל החיים”.

ועוד באותו ערב נכתב מכתב אל פריץ ראיכרט מאת אריך, בו הוא מודיע לו, שלפקודת הרופאים עבר לבית-חולים באנגליה ושיכתוב לו גם משם. ומבקש הוא ממנו כמובן, לסדר את ענין התרומה ואת דבר הצוואה שלו, שכפי הנראה הולכת היא ונעשית אקטואלית יותר ויותר. ולפיכך עליו למהר שם. ואת אולגה יבקש בקרוב לביקור אצלו באנגליה. הוא מקווה, שזאת לא תהיה לה טרחה יתירה. –

ועוד באותו ערב ישב ד"ר אמן בישיבה מיוחדת עם המיפקדה ועם הממונה על בית-האסורים, האחראי אחריות אישית לפרופסור טראיטש, בהשתתפות רופאים ועורכי-דין, המכינים את כתב-האשמה של הפרופסור ועוזריו.

ולמחרת בבוקר יצא המטוס לאנגליה.

אך המכתב לא נשלח לפריץ ראיכרט אלא אחרי שנתקבלה הידיעה מאנגליה, מאת הד"ר אמן, שהגיעו בשלום למחוז חפצם.

כעבור זמן קצר באה הוראה מאמריקה. ההוראה היתה קצרה ונמרצת: “לסלק את הד”ר אמן יחד עם שתי היהודיות ולהניע את אריך לבוא לארגנטינה לסדר שם את אחוזתו, שעם מות אביו קמו עליה עוררים. ושבקרוב ישלחו לאריך את כתב-תביעותיהם של נושי אביו. כל זה בכל המחיר!" –

בישיבת המחתרת יחד עם מקבלי ההוראה השתתף גם לה-בארדיו, שכמובן “עמד בכל תוקף” על מילוי הפקודה במפגיע. וכשהודיע את דבר אותן התביעות כבייכול לפריץ ראיכרט, התנגד יורש-האמנה בכל השפעתו לנסיעת אריך לאמריקה. – וכשהודיעו זאת לאמריקה בלוויית ההערה, שפריץ ראיכרט מעוניין באינטרס אישי חומרי להתנגד לפקודה, משום שאריך החולה אומר לעשותו ליורש – כפי שלה-בארדיו גילה זאת, באה פקודה “לסלק הצדה כל מין מכשול שבעולם”.

ולא עברו ימים – מצאו את פריץ ראיכרט תלוי, ובמכתב שהשאיר, בחתימת ידו כבייכול, היה כתוב, שלא להאשים איש במיתתו: “החרפה שאריך מאאסן המיט על המשפחה באשתו היהודיה זעזעה את חייו עד היסוד”.

יה. AMOR HOMINI INTELLECTUALIS    🔗

כשירד המטוס והדלת נפתחה, ראה הד“ר אמן, שמשלחת קטנה בת ליידי אחת ושלשה ז’נטלמנים מחכה לו. הליידי היתה אמו-אומנתו מיסיס רבנטלו; היא הציגה את מלוויה: “פרופסור ז’מס בריז מן האוניברסיטה, סיר פארקר מן הסקוטלנד יארד, ומר ארתור בארקליי עורך-דין”. ולהם: “זהו בני היקר ויליאם, ששמו הרשמי הוא ד”ר אמן”. –

וד"ר אמן הציג את הזוג: “מר אריך מאאסן, הליידי מאאסן. אִמה הליידי קאננר ומר אנטוני קאלם ממשטרת החזית, אגב, צ’מפיון למשקל הכבד, אך במקצוע זה אין הוא עוסק אלא מתוך הגנה”. כולם צחקו. “הלו טוני!” אמר סיר פארקר לקאלם כמכיר ותיק. “רואה אני שעלית לרברנד: מלווה כלה יפה אל החופה!” –

“יותר מזה”, ענה קאלם, “מן החופה אל האושר!”

אך זה היה רק משום בדיחה בפי איש הסקוטלנד יארד. הוא ידע, שהחופה היתה זה מזמן. הוא בכלל ידע כבר את כל נעשה.

“הבאתי לך פרופסור דרישת שלום מאת המפקד במחנה שורדורף”. אמר ד"ר אמן לפרופסור בריז.

“אוה, מאחי, תודה רבה, מה שלומו?”

“מצויין”. אמר ד"ר אמן ולא גילה את תמהונו, שלא ידע שהמפקד הוא אחיו. ובין רגע הוחוור לו כל אותו היחס הלבבי של הקצין אל כל ענייניו, שלא מעט בהם מן המוזר: הרבי, הזוג, התמסרותו לקרבנות המחנה ובכלל יחסו החם לכול. הלא זהו הסופר בריז! חבל, שלא ידע זאת כל הזמן. אך מדוע הוא עצמו לא גילה לו זאת? ענוותנות? רואים בי, שהרבה זמן לא נשמתי אווירה אנגלית, שום גרמני לא היה מסתיר זאת.

מיסי רבנטלו היתה מוקסמת כל הזמן בכלה: “ביוטיפול, ביוטיפול, נערתי הקטנה!” אמרה לה כל הזמן בלטיפה, בחיבה לבבית. ומיד אמרה גם לבנה: “לא יכולת למצוא לך גם אתה נערה יפה כזו?”– – –

“כזו ישנה רק אחת בעולם, אמא!” אמר ד"ר אמן, שהחליט עוד קודם, לא לשנות ממנהגו אלא לקרוא לה “אמא” כמו בילדותו.

“זה אני מאמינה לך!” אמרה מיסיס רבנטלו.

“אתם כל כך טובים”, אמרה בתיה.

“שמעו, איך היא מדברת אנגלית! ביוטיפול! איפה נולדת, בתי?”

“בארץ-ישראל” אמרה בעברית, ומיד ביארה: “בפאלסטאין”.

“אוה!”השתוממה הליידי השתוממות כבוד. “איזו אנגלית יפה מדברים בפאלסטאין! ביוטיפול, ביוטיפול!”

משנגשו אל שתי המכוניות, שחיכו להם, אמרה ליידי רבנטלו::היא תסע אתי, את תסעי אתי, כמובן יחד עם החתן שלך!" ומשנכנסו אל המכונית: “זה באמת יפה, שנסעת הנה ישר מן הכנסיה, זה יפה מאוד, ביוטיפול, ביוטיפול!” ורק עכשיו ראתה שאריך שותק כל הזמן. היא הביטה בו ארוכות, אחר-כך אמרה: “אם אינני טועה, הרי החתן שלך חיוור קצת”. –

“בעלי חולה”, אמרה בתיה.

“לא נורא כל כך”, אמר אריך.

“מובן, שלא נורא כל כך!” אמרה מיסיס רבנטלו בטוב לב, “אילו היה נורא, לא היית נוסע, לא כן? אין דבר, תנוח אצלנו יפה. וגם את, דארלינג. כמה יפה את! כמה יפות הנערות בפאלסטאין! ביוטיפול, ביוטיפול, דארלינג! אני תמיד חכיתי, שווליאם יביא הביתה נערה יפה, אך הבחורים בתקופתנו אינם ממהרים. תמיד יש להם שהות. הכל עושים ורק לא מתחתנים! הם אינם יודעים, כמה טובה הם עושים לנו כשמתחתנים! אשה צעירה בבית – אור שמש בבית. מה את חושבת, בן כמה הוא ויליאם? לא תאמיני! בן שלשים ושלש וחצי וכולו שיבה! אני לא רציתי להתפלא בפניו. וגם ידעתי, שראשו הפך שיבה. אותו הקציןֳ המפקד, הסופר בריז כתב לאחיו, שמצא אותו לבן כולו, והפרופסור מסר לי. ובלבד שהוא בריא ושלם. זה יקרה לפעמים, אנשים צעירים שיבה זורקת בהם לפני הזמן. זה לאו דווקא מתוך סבל כפי שחושבים. הגרמנים כיבדוהו שם, אף על פי שהם אויבינו. הם נהגו בו כבידיד. הוא עבד ולמד שם אצלם ונשאר שם גם בשעת המלחמה. עכשיו כשניצחנו אותם, כבר מותר להגיד: אצלם אפשר ללמוד הרבה”. –

הבלש האקרובט קאלם הקשיב כל הזמן, וכשחשש שפטפוטה זה האחרון ישפיע לרעה על הזוג פנה לאחור ושאל:

“סליחה ליידי, הנכון הדבר, שבאנגליה יש מחסור בביצים?”

“אוה נכון”, עתה הליידי, “נכון מאוד, לצערנו הרב”.

“ומה בדבר נעלי-נשים?” –

וכך הסיח קאלם את דעתה של מיסיס רבנטלו מן השיחה, העלולה למרות את רוחם של בתיה ושל אריך.

במכונית השניה החליטו להכניס את אריך למרפאה פרטית בפרבר בעיר, משום שאין בית-רפאות בעיר, שלא יהיה מוקף המונים חולים שונים, בלי מום ואפילו גוססים, הצועקים, בוכים, או גונחים ודורשים ומתחננים ואפילו מאיימים ברציחת החולים ובהתאבדות, אם לא ירפאו אותם בבול מאז’יק של הפרופסור הגרמני. ד"ר אמן התפלא בעצמו, כמה הצליח להסתיר את עצמו אחורי “הפרופסור הגרמני” בענין הבול מאז’יק. וכששאלו את דעתו על הענין, ענה בבית-יד של ביטול אילם ועבר לענין אחר. –

בביתה של מיסיס רבנטלו הושיב ד"ר אמן את האורחים, ואת אריך השכיב ושמח לקבוע זאת הפעם השניה, שהנסיעה משפיעה עליו לטובה. – אך מיד נכנס עם אמו-אומנתו לחדר שני ובטון שאינו סובל היסוסים שאל, מה על סיר רבנטלו?

היא היססה רגע, אך אמרה: “הוא ברח מבית חולי-הרוח, מסאנטוריון-בילל. הוא בכלל היה לא נורמאלי, אך… לא… לא משוגע. זה היה רק טריק”. –

“כדי שיוכל לברוח במנוחה”, אמר ד"ר אמן. “האם לא לפאטאגוניה ברח?” הוסיף במבט בלשי צמום.

היא הביטה בו תמוהה: “מאין אתה יודע? לי זה נודע רק אתמול – – –” ולא הספיקה לגמור את המשפט והנה מן החדר השני נשמעה צריחה ורעש תנועה. ד“ר אמן מיהר שמה, ואחריו מיסיס רבנטלו. – בתיה שכבה מעולפת והפרופסור מאוששה. – הגברת רבנטלו מיהרה להושיט חומץ-טוּאלט וגם ואלריאן. – ד”ר אמן תפס בין-רגע מה קרה – ומיד חטף ואסף את כל אותן המתנות הידועות, שסיר רבנטלו קיבל מאת הפרופסור טראיטש בשעתו, סחף אחת ממטפחות-השולחן, זרק בערימה אל המטפחת, אחר כך פתח את ארונית-המשכית, הוציא גם משם את צעצועי-השטן, גיבב את הכל וארז במפה ונשא את החבילה החוצה. בפרוזדור עמד רגע, מה לעשות – אחר-כך נכנס אל חדר-העבודה, הדליק את תנור הרעפים הגדול, נכנס המשרת, ביקש גם אותו לעזור לו בנפט – וזרק את החבילה אל חומר הדליקה שבאח המבוערת. –

העבירו גם את בתיה אל חדר אֶריך והשכיבוה. באמתלא לאריך, שעייפות הטיסה השפיעה עליה, זה דבר רגיל ואין כל תקלה. צלצלו והביאו שתי אחיות מטפלות אל שני החולים. –

מיסי רבנטלו לא הבינה אף קורטוב מכל מה שנעשה פה. לא את התעלפותה של בתיה ולא את מעשה-הטירוף של ד“ר אמן. מה פתאום שורף אוצר שכזה?! וגם הפרופסור בריז עמד כסימן שאלה מתוח, ולא פחות ממנו סיר פארקר איש הסקוטלנד יארד ורק במין מתיחות אחרת, וגם עורך הדין ובמתיחות קצת דומה לשל איש-הסקוטלנד-יארד. – ד”ר אמן הריק כוסית קוניאק הגונה, אחר-כך התיישב וסיפר להם את כל הענין לפרטיו. – מיסי רבנטלו כמעט שהתעלפה גם היא, אך התחזקה וקמה ומיהרה אל החדר השלישי, הוציאה ממלתחתה ארנק-פאר, רצה אל חדר-העבודה וזרקה גם אותו אל האש. –

האורחים ישבו ושתקו בשתיקת-זוועה.

“אל תצטער סיר פארקר”, אמר קאלם בהומור מריר ועצוב. “הד”ר אמן הכין משכיות כאלה די והותר. בשביל המשפט".

מיסי רבנטלו בכתה בחשאי, קמה ונכנסה אל בתיה, שמצאה אותה כבר ערה. היא נגשה אליה, נשקה לה וביקשה שתרשה לה להסיר ממנה את בגדי החופה ובינתיים מלמלה: “אנשים רעים, אנשים רעים. – תיכף תקבלי תה. – אחר כך לאכול דבר-מה. – ילדה מיסכנה. – איזה אנשים רעים!” –

בתיה שאלה על הסבתא. היא ישבה כל הזמן על יד המיטה והביטה בבתיה בשתיקה. “אני פה על ידך, בתי. הכל טוב, ילדתי. תשתי קצת תה ואחר-כך תישני”.

“גם אני פה, בתיה”, נשמע קולו של אריך. “אני מתרפא מן הנסיעה ואת נחלית ממנה”.

ד"ר אמן צלצל אל המרפאה והדבר סודר. –

כל אחד משלושת האורחים שקיבלו את פניו, קבע אתו ראיון בשלושת הימים הבאים. עם הפרופסור בריז קבע, שמחר יכנסו קונזיליון במחלתו של אריך, בערב, במרפאה.

למחרת בבוקר יצא ד“ר אמן אל הרחוב, קנה בבת-אחת כעשרה עתונים, שבאחדים מהם מצא דברים על הבול מאז’יק. הוא השתומם לראות את הדעות השונות מן הקצה אל הקצה על עצם הענין ורק דבר אחד לא מצא: אף עתון אחד לא התנגד לשימוש בתרופה. ומה שמעניין עוד יותר, מעניין עד כדי דכאון ממש, שהעתונים מאמינים באמונה שלמה ותמימה שהבול מאז’יק ישנוֹ – מאמינים הם “בגיניוס הגרמני”. עתון אחד מוסיף שלילה, אך באהדה עמוקה שבחמלה: “חבל על גניוס זה שהפך לנו לאויב”. השני מעיר בטון של טיראדה: “בזה מחה העם הגרמני את פשעו בבת-אחת”. השלישי משער, “שפרופסור טראיטש נמצא במאסר-חסות, שלא תארע לו חלילה איזו תקלה, שהיא תקלתה של כל האנושות כולה”. עתון אחד קיבל פרטים נוספים על מהלך החיפוש והחקירה של הבול מאז’יק: “גדול ההומאניסטים שבכל התקופות, הפרופסור טראיטש, הקריב את כל רכושו הרב לכספי-שוחד לקצינים הגרמנים, קנה מהם את הילדים המעונים העתידים להישרף, ותוך כדי ריפויו אותם עמד על כמה דברים, שעדיין לא עמד עליהם איש, עד שלבסוף מצא את סודו של האורגניזם” וכן הלאה, וכן הלאה. עוד עתון אחד מדבר על “סבלותיו של הפרופסור מידי הנאצים ועל קנאותו העקשנית למדע ולאושר האדם” והכותב מתלוצץ על תמימותו של אחד, המציע לפרופסור את פרס-נובל. “כמה זה מגוחך, פרס-נובל לבול מאז’יק! הרי זה כמי שמציע פרס-נובל לאלכסנדר הגדול, או ליוליוס קיסר. או לקולומבוס, או לנאפוליון!” – ושוב עתון אחד מכחיש את כל ענין הילדים המעונים וממקור מהימן ביותר יודע, “שהפרופסור חקר כל הזמן גופות מתים, שהמיפקדה הגרמנית העמידה לרשותו מבין חללי המלחמה לחקירה מדעית במקום לקברם בלי כל תועלת”. והכותב מצטט את דברי הפילוסוף: דע לשבח את האויב אחד מני-אלף שבגנותו”.

וכל זה מותח והולך את עצביהם של ההמונים, שיש להם חולים במשפחתם או שהם עצמם חולים, עד כדי היסטיריה.

ושוב הרגיש ד"ר אמן חרטה עמוקה: מה האומללים האלה אשמים בדבר? ומי ירחם עליהם כשתבא אכזבתם הגדולה והמרה? שגיאה גסה כזו! מוזר, ששכחתי להעלות זאת על דעתי. איפה היה הגיון-לבי? אך האם יכלתי אותה שעה בכלל להעלות על דעתי איזו נקודה מרחיקה ראות? – העצה היחידה היא, לקצר עד כמה שאפשר את זמן אשלייתם האומללה: להחיש את המשפט! – או אולי להפריח שמועה הפוכה: את האמת? לא. זה יקלקל לי את עיקר העיקרים: לעמוד על מידת המוסר ורמתה בעולם מטורף זה, העומד ומניח את נשקו היקר עתיק-היומין, המצפון, לרגלי המשיח הלבן. איזו התעללות של מקרה! אילו היה חי הרבי, היה אומר “שוב אותו אלהים האכזרי המתבדח באדם”. מניח הוא לי אותו החומר עצמו על שתי כפות המאזנים – את אהבת האדם האומלל, ואומר לי: בחר! – –

רחמיו של הד“ר אמן על עלובי-אשליה אלה כמעט שהכריעו את הכף לעמוד ולהכריז באמצע הרחוב בזעקה אדירה: “הפסיקו! שקר! אין בול מאז’יק! אני הוא שהפרחתי את השמועה הזאת!” – אך בינתיים הגיע אל קרן-רחוב ובמיפנה – הופיעה לפני עיניו התמונה: על יד בית-החולים הגדול רבצו, שכבו, עמדו וישבו מאות חולים עם קרוביהם והוריהם, או בלי קרובים – אך בשקט, בדממה. כנראה, שמישהו הרגיע אותם. במה? הלא רק בהבטחה אפשר להרגיע אותם. ומי יוכל לתת להם את ההבטחה הזאת? – ד”ר אמן רצה להיכנס בדברים אתם, אך נמלך בנפשו ונכנס אל בית-החולים. מובן, שמצא שם רופאים מכיריו, ששמחו לו מאוד. –

קודם כל קבע, שהרופאים אינם מקשרים את שמו-שלו בבול מאז’יק, אלא אך ורק את הפרופסור טראיטש. וגם הם, רק מעטים מהם מפקפקים קצת באמיתה של התגלית. כאילו גם הם, הרופאים, אנשי-המון הם ואינם יודעים, שהבול מאז’יק הוא כעין כפתור טלפאתי מיסוד דמיונו של ה. ג. אואֶלס: “לוחץ אתה בכפתור – ומיד קורא אתה בספר-מחשבותיו של כל אדם ואדם, הפתוח לפניך לרווחה!” – אמנם, כשם שאסור לו לרופא להילכד ברשת האשליות, כן אין לו הרשות להתכנס בד' אמותיו של היש ולהיות כופר בהתקדמות המדע. לא מעט דברים ישנם היום בחכמת הרפואה וידיעת גוף-האדם ורוחו, שעוד “אתמול” היו בגדר אבסורד. אך במה דברים אמורים? – להלכה. ואולם למעשה: עומד סבלו של האדם המוטל לפניך ואומר: סטופ! הזהר, אתה רופא ולא סופר! –

ד"ר אמן לא נתן להם שהות להתחקות קודם-כל על חייו ומעשיו שם בגרמניה משך השנים, הוא הפנה את השיחה תיכף ומיד כלפי ההתקפה הגדולה של החולים על הרופאים.

“קודם-כל נודע לנו”, אמר אחד הרופאים, “כמה עלובה היא השגחתנו העליונה על בריאות העם: מי מאתנו ידע, שהמוני-חולים כאלה ישנם בארץ?”

כן, אך אל תשכח, שיותר מחציים נעשו פתאום חולים במחלת הבול מאז’יק עצמו. אתה מוצא ביניהם חולי “נזלת כרונית”, מצמוץ-עיניים כרוני“, ואפילו “נמשים כרוניים”. הכל אצלם כרוני”.

“אותי מתמיהה התופעה עצמה”, אמר רופא זקן-יותר: “מהי פתאום ההתקפה הגדולה והכללית הזאת? מדוע למשל לא קמה מהומת-תקוה כזו עם הפניסילין? או בשעתו עם הסאלבארזאן?”

“סליחה”, אמר ד“ר אמן. “מילא הסאלברזאן – זה היה ענין של בושה. ומה אנו רוצים, שמיליונים יצאו החוצה ויכריזו על מחלת-המין שלהם? הלוואי והגענו כבר לידי התפתחות כזו בין ההמונים! – אך הפניסילין מעמיד אותנו על השאלה החשובה באמת. גם הפניסילין הוכרז בזעקת-סנזאציה בעולם על ידי העתונים, אך שם היה חסר אותו הדחף הנפשי, הייתי אומר המוסרי, שפה בנידון זה משמש יסוד לכל הרקלאמה: האהדה העצומה של אנשי-הרוח לגרמניה המנוצחת! – כן. רבותי, אהדת-החמלה של המנצח למנוצחו, המוטל לרגליו. יש לזה דוגמה בחיי האשה. הרבה נשים מתאהבות בגברים מטיפוס הביש-גדא הבטלני ואפילו בבעלי-מומים, ואינן יודעות בעצמן, שכל עיקר משיכותן לאדם כזה אינו אלא החשק לעליונות על הגבר, המופיע בצורת חמלה מוסווה באהבה רומאנטית. אמנם, אין להכחיש, רק אשה אינטליגנטית מסוגלת לכך, שכן הפשוטות שבנשים מעדיפות של שלטון הגבר ואפילו בצורת מכות, כידוע. וגם כמלחמה ישנה דוגמה כזו: אהדתן הגדלה של הנשים ל”שבויי-מלחמה המיסכנים”. כמה נשים לא נכשלו באהבה רומנטית זו, שרק אחוז קטן בה הוא המשיכה לנכרי, לזר, ללא-רגיל. אך רובּה דרובּה היא אהדת-החמלה “לגבר המיסכן”, שבמקרה הוא גם המנוצח “שלנו”. – אני הספקתי בינתיים להתחקות על תופעה זו גם בארצות אחרות ועל פי רוב כמובן, מתוך העתונות, ומצאתי, שאנגליה שלנו היא “ההולכת בראש”. אני מדבר רבותי על העתונות, שהיא היא הדוחפת את ההמונים להתקפה זו. והז’נטלמן האנגלי שכל עתונאי, אותו הז’נטלמן, האוהב לרחם על אויבו, שאין עוד סכנה בו. ושוב: אין להכחיש, שז’סטה זו היא בכל זאת יפה בהרבה, לאין-ערוך בהרבה, מן הנקמה, שהיא ז’ונגלית. אף כי אני חושש מאוד, שגם ביסודה של ז’סטה יפה זו מונח רגש הנקמה, המופיעה בצורת רחמים – חמלה מוסווה בז’נטלמניות רומאנטית. מובן, חוץ מחוש התועלת הפוליטית, המפותח כל כך בעם האנגלי. – ולענייננו: נוסף על כל זה יש עוד דבר-מה בלב העתונות שלנו: האהדה העמוקה לאותו הז’ונגל עצמו, ש“המשיח הלבן: הולך ומזריע בעולם. אני מקווה, שכבר ידוע גם לכם, מה טיבו של מושג זה. זוהי אותה האגודה העולמית, הבינלאומית, הדואגת להישארות הנפש של הפירר הגרמני, ושבקרוב תהיה לנו הזכיה להכירה מקרוב יותר. – ואהדה, לעת-עתה נסתרת, זו לז’ונגל הגרמני היא היא שפתחה את צינורות השבחים לבול מאז’יק זה, שמוצאו מגרמניה, ולא השמחה להבראת האדם. כשם שהעתונות זו עצמה לא נתחלחלה ואפילו לא נזדעזעה לאותו האינפרנוֹ המחריד שבגרמניה, שראיתיו בעיני ושרק משהו מיוחד במינו חיסן אותי שלא אצא מדעתי ושלא אקפח את חיי, ושעוד אספר עליו בהזדמנות אחרת. – ורק עוד הערה אחת דווקא ובמיוחד באזניכם-אתם: אין בעולמנו מקצוע מדעי, או תרבותי בכלל, שאותו הז’ונגל שולח לו את הדימארש שלו כמו למקצוע שלנו, למקצוע הרפואה. – אך הגידו-נא לי, רבותי, איפה, בידי מי נמצא בול מאז’יק זה?” שאל פתאום ד"ר אמן. “ומדוע אינו יוצא כבר מידי אותו מישהו מיסטורי לידי מוסדות הרפואה?”

“לפי עתונות”, ענה אחד הרופאים, “נמצא הוא יחד עם ממציאו פרופסור טריאטש בידי השלטונות, אך אין איש יודע את מקומו. זהו סוד צבאי לעת-עתה”.

“ישנם המקשרים את המצאת הבול מאז’יק בעינוי תינוקות ואמהות”, אמר רופא אחר,:אך אני חושב את זה לשטות. זה יכול להיות רק יליד מוח עתונאי, שאין לו כל שייכות למדע הרפואה".

זה הביא בעצם את ד"ר אמן במבוכה. מי כמוהו יודע, שזוהי שטות? אך מי כמוהו יודע, שעינויי הילדים והאמהות כלל וכלל אינם שטות?

“זה יבורר במשפט”, ענה דיפלומאטית והוסיף בערמה: “אף כי לעולם אין לדעת, מה שטות ומה לא במסתרי גוף האדם ורוחו, ובמסתרי החומר בכלל. אך נניח לרגע, שהבול מאז’יק קשור באמת במעשי-סאדיזם כאלה, נניח שפרופסור טראיטש, עם כל היותו איש-מדע גדול, כדברי העתונות, בכל זאת עלול לשגות, כמו כל אדם בעולם ואיש-מדע בכלל, ובטעותו שיער שאת הבול מאז’יק אפשר לסחוט מאת שר-הטבע רק בדרך מעשי-סאדיזם, כמובן, בלי כוונה סאדיסטית, אלא מתוך אידיאליזם קנאי ודווקא הומאני ביותר: כדי לגאול את העולם ממחלותיו הממאירות – מה דעתכם: המותר לו לרופא להשתמש בו?”– – –

לא קמה דממה אף לרגע. מעט פה אחד ענו הרופאים מגרונו של אחד מהם:

“בזה אין איש מפקפק, קוליגה! הטעות עברה, והבול מאז’יק ישנו! ואם הוא ישנו, הרי כדאי היה הכל!”

“סליחה”, קם רופא צעיר ומחה: “אני כן מפקפק, אדון קולגה! טובה לאחד, הבאה ברעה לאחרים, אינה טובה, אלא פשע! תסלחו לי, ז’נטלמנים. אני אולי הצעיר שבכם, אך אינני יכול להסתיר את דעתי, שאת הפשע אין לכפר בשום מעשה-חסד, וביחוד לא במעשה-חסד לאחר, ואין צורך לומר מעשה-פשע בגופו של אדם עד-מוות”.

“אולי זה ענין ליוריסט”, אמר רופא אחר.

ד“ר אמן מנה כהרף-עין את מיספר הרופאים. ארבעה עשר, יחד עם אלה שנכנסו בינתיים. ובין ארבעה עשר רופאים יש רק אחד יחידי, המתנגד לבול מאז’יק שבא במעשי-סאדיזם. ד”ר אמן הרגיש אכזבה מרירה. מלחמה מרה תהיה לו זאת. – אך ברגע זה לא רצה להמשיך בוויכוח ולהמרירו.

“המתבוננים אתם קוליגות בדעת החולים, השוכבים אצלכם פה, וביחסם אל הבול מאז’יק? הלא זה מעניין ביותר”, שאל.

“אם אדון קוליגה ירשה לי”, אמר הרופא הצעיר, “הנה, הכינותי לי כעין שאלון בענין זה”, ומסר לו חוברת דקה. “מובן מאליו, שלא פניתי ישר בשאלה אל כל אחד מהם, אלא הייתי משתמש תמיד בהזדמנויות לשמוע את דעתם ומבלי ששאלתים. הם מתווכחים מאליהם בשאלה זו בעירנות רגישה למדי. הם אינם פוסקים מלהתווכח על זה”.

“מתווכחים?” שאל ד"ר אמן. “אם כן, יש דעות שונות ביניהם?”

“מובן מאליו, אדון קוליגה! אך מעניין לראות את הדעות על פי ההבדלים שביניהם. הבדלים שבמין, בזה עזר לי קוליגה אחד צעיר, רופא-נשים, הבדלים שבשכבה חברתית, שבמפלגה ואפילו הבדלים שבמקצוע. הבולט שבכולם הוא הבדל שבמין ומובן מאליו ההבדל שבגיל בכל המדורים”.

“פרטי?” שאל אחד הרופאים, בא בימים יותר.

“אוה, לא, סיר! כשאראה, שגמרתי במידה מסויימת, אעתיק את התוצאות באכסמפלארים אחדים ואמסור אותם ברשותכם לכל אחד מן האדונים הקוליגים. אך בהזדמנות זו רציתי להראות לאדון קוליגה הד”ר אמן".

ד"ר אמן הציץ בחוברת, דיפדף בה ואמר:

“אבקש גם אני אכסמפלאר אחד או שנים, אם אפשר. אהיה לך אסיר תודה”, פה שוב הציץ בחוברת, במעטפה, ואמר: “אודה לך קוליגה ד”ר גויארי". ומסר לו את כתבתו והוסיף: “אם לא יקשה עליך, נא לבקר אצלי ולהביא לי זאת בעצמך. תודה”.

הוא קם ללכת, אך חיכה רגע ארוך. אולי מי מהם ישאל עוד דבר-מה ויתן לו את ההזדמנות להגיד את מה שרוצה עוד. והצליח.

“סליחה, קוליגה”, אמר הרופא הזקן שבכולם, “אתה עשית עכשיו מעשה-עתונאי, רצית לשמוע את דעתנו ובעצמך שתקת. מה דעתך אתה על השאלה הזאת, שהיא מוסרית בעצם ולא רפואית?”

ד"ר אמן שקל את דעתו, כיבה את הסיגאריה במאפרה ואמר בהטעמה: “עמודי עולם יתרופפו, רבותי, אם הדבר יוצג אפילו רק בצורת שאלה מפי רופאים באזני העולם. אני על כל פנים, אם יקרה דבר שכזה, אסיק את המסקנה האחרונה, שרופא צריך וחייב להסיק. יותר רבותי, אין לי מה להגיד לעת-עתה. אין לי כל זכות לחכות, שאיש מכם יתחשב בדעתי העניה, ומה גם שאני צעיר מהרבה מכם על אף ראשי הלבן. אך יש דבר אחד המקנה לו לאדם זכות, שישימו לב לדבריו, וזה: הידיעה המתגבשת לדעת, כלומר: למדע. והידיעה שאני קניתי לי בתופת הגרמני, זו שהלבינה את ראשי הצעיר, אותה אין לקנות משך מאות שנים בשום אוניברסיטה ובשום ספרים שבעולם”.

משיצא מבית החולים ושוב ראה את ערימת החולים, הופיעה לו תמונה ידועה מאוד: החולים סביב כריסטוס. ושוב הקדיר לו לבו בחמלה רבה. –

ומשהלך לבדו ברחוב, שוב נזכר ברופא הצעיר – והוקל לו קצת: גם בין החולים ישנם מתנגדים לבול מאז’יק השטני. והאיש הרופא המתנגד לו הוא דווקא צעיר.

בערב הביא פרופסור בריז אל המרפאה את חברי הקונזיליום. כולם רבי המדע הרפואי. ד"ר אמן הקדים, שאין בכוונתו לפרוס לפניהם רומן בלשי בעל-פה, אך כשימסור להם את סיבת מחלתו של מאאסן הצעיר, בין כה ישאלו שאלות נוספות ואפילו כאלה, שאין להן שייכות אל עצם המחלה ולכן יחסוך להם את שאלותיהם אלה ויתן להם תאור קצר, אך ממצה עד כמה שאפשר, של אותו הגיהינום והוא בוטח בהם, שכלרופא מושבע ודאי יאמינו לדבריו, שכן חושב הוא, ששבועת-הרופאים שלו חלה גם על חובתו זאת, למסור להם מה קרה בעולם באמצע המאה העשרים. –

התיאור ארך כשעה שלמה, ועורר רגשות שונים בלב המקשיבים. בכל זאת היו כאלה, שהיו מוכנים לשאול, אם אין בדבריו כעין הפרזה, כלומר… זאת אומרת… בתיאור הדברים… אך לא העזו. כולם הכירו את המספר עוד מימי נעוריו וכמעט לכולם היה תלמיד לרפואה. תלמיד, שחשו לו עתידות גדולים. –

רק שני דברים העלים ד"ר אמן ולא דיבר עליהם. הרבי ופרופסור טראיטש. (שוב מעשה-שטן, אמר בלבו. שני קצות-תבל אלה בסוד אחד. אילו היה אשה, היה רוקק!).

משנכנסו הרופאים אל החולה וראו את בתיה ואת סבתתה, כבר ידעו מי הן, וביחוד לא גרעו עין מן הזקנה המופלגת, שידעו, שעדיין לא הגיעה אפילו לשישים.

אחר-כך חזרו ודנו בדבר. המסקנה היתה, שהמחלה תארך עוד זמן רב, אך בלי כל סכנת-מוות.

לבסוף, כשקמו ללכת אמר אחד בחיוך ליצני: “הנה, כעת, אילו היה לנו הבול מאז’יק”…

ד"ר אמן שתק. הוא ידע, שמתוך העתונים ידוע ודאי לרופאים אלה דבר עינויי-הילדים הקשורים בבול מאז’יק, על כל פנים לא פחות מאשר לאותם החולים המרובים, המתווכחים על הענין ורבים מהם מתנגדים לו מטעם זה. ורופא זה, ששמע והקשיב לתיאורו משך שעה שלמה…

“ידוע לי, שד”ר אמן מתנגד לבול מאז’יק התנגדות פרינציפיונית“, אמר רופא שני. וכשד”ר אמן הביט בו כתמה, מאין לו זה – הוסיף: “מאחי ד”ר דוגלאס, בבית-החולים שמע מפיך היום".

“רבותי”, אמר ד"ר אמן, “לא זהו המקום לעורר בינינו את השאלה הארורה הזאת, נחפש לנו לכך זמן אחר, אך יש עוד מישהו המתנגד לכך: החולה עצמו. ולא אני השפעתי עליו. אף לא רגע. רק הזכרתי לו בדרך-אגב”.

כולם התפלאו.

“והכלה?” שאל שוב אותו רופא.

“היא?” ענה אמן בשפה רפה, “היא כן. היא מתחננת לפני. אך מה אני יכול לעשות? זוג זה היא פרשה מיוחדת בחיי, ואם תרצו: הפרשה היקרה ביותר בחיי. וגם בזה עוד לא אמרתי כלום. אך אין נפש בעולם, שהייתי מצילה בבול מאז’יק זה, מובן, אילו היה בידי”. – ופתאום: “רגע אחד, רבותי!” אמר ויצא אל בתיה, לחש לה דבר-מה והכניסה לחדרה שלה, ונכנס אל האורחים. “אני מתחנן, ז’נטלמנים, רק רגעים אחדים, נא לשבת”, ושוב יצא. – כעבור רגעים נכנס וביקשם לעבור אתו אל חדרה של בתיה, שחיכתה להם בגוף ערום למחצה. – הם בדקו את הצלקות שעל גופה – ושתקו.

משחזרו אל חדר האורחים, אמר ד"ר אמן: “נערה זו טהורה היא. לא ידעה איש. מוזר, מה?”

שתיקה.

“ועל כך נענשה?” שאל אחד.

"לא. אין אשה בעולם, שלא תוותר על תּמוּתה אפילו אחרי אחוז אחד ממה שסבלה היא. היום אנו כבר יודעים זאת. חוץ מזה, בכאלה אין שואלים אותן אנשי-הטרף. מניפים עליהן אקדוח והן מצייתות. אך היו נערות, שניסו אותן ביסורי-גוף קלים ולא עמדו בנסיון. התמוּת היא הקרבן הקטן ביותר ליסורי-הגוף. וביחוד כשבא הרעב, ואין צורך לומר הצמא. בין האלפים לא היתה נערה אחת, ותהי הצנועה שבצנועות, שלא תיכנע בעד מים בצמאון של ימים אחדים.

– פה היה מקרה מיוחד במינו, אמנם גם הוא לא היה נדיר שם בגיהינום. – אך נניח לזה כעת. הפרופסור בריז מסר לי בשמכם, שמסכימים אתם לעזור לי בהכנת החומר למשפט. אני מודה לכם מקרב לב ואת היום שתשימו עלי אקבל לפגישתנו הראשונה". –

בחוץ הלכו הרופאים בשתיקה. ורק כעבור זמן אמר אחד: “אינני רוצה להיות ציני חלילה, אך אני כמעט שאני מקנא בו על מה שלמד שם”. – זה היה אותו הרופא, שהזכיר את הבול מאז’יק והצטער, על שאיננו בידי הרופאים.

שוב היתה שתיקה ארוכה.

“לפי המצב הפוליטי היום תוכל עוד לזכות בכך”, אמר פרופסור דוגלאס. “ידידי הפרופסור ליאנה, האסטרונום והמטריאולוג, כתב לי מכתב מאותו מחנה עצמו שד”ר אמן בילה בו את השנים האחרונות ושידידי המיסכן הזה עוּנה שם כל שנות המלחמה רק בגלל שאמר, שגם הפירר אינו יוצא מכלל המושפעים מקרני הכתמים שבשמש, – הוא כותב לי, שאין גאון כזה בעולם, שיציל עכשיו את העולם מן המלחמה השלישית. קרני הכתמים נמצאים עכשיו במצב כזה, ששום סוקראטס ושום שפינוזה לא היה עומד בפניו".

“אינני מן המאמינים בתיאוריה זו”, ענה הלה.

“והוא גרמני, האסטרונום?” שאל השלישי.

“כן. משפחה גרמנית עתיקה וותיקה במדעים. ביחד שמענו חימיה מפי אוסטבאלד. אחי מצא אותו במצב עלוב להחריד, אך ד”ר אמן הציל אותו".

שוב קמה ביניהם דממה. על דבריו של השני איש לא ענה. כולם היו תפוסים בהרהור אחד: מקנא הוא בד"ר אמן. –

בתיה היתה בטוחה, שהקונזיליום נמלך, אם לתת לו לאריך את התרופה הגדולה. קם ויכוח בינה ובין ד“ר אמן, שביאר לה: ראשית, אין הבול מאז’יק בידינו. המיפקדה עיקלה אותו ועד שלא יחליט המשפט על דבר ההשתמשות בו, אין להשיגו בכלל. שום אדם בעולם. ושנית – – – את “השנית” היא כבר יודעת. והיא מתפלאת על ד”ר אמן, שהוא אינו מבין אותה פתאום. הוא, “הרופא הגדול בכל העולם כולו, האדם הטוב ביותר בכל העולם כולו והפילוסוף הגדול ביותר בכל העולם כולו”. כך אמרה לסבתא. ושוב הסתערה על ד“ר אמן. התחננה, בכתה, התנפלה לרגליו ולבסוף איימה במוות. זאת הפעם השניה שהיא מאיימת במוות. הסבתא שוב הזכירה לה את דברי הרבי: “אריך יבריא בלי כל תרופות-שטן”. – אך משהלכה בתיה והתפרעה יותר ויותר בעצביה, אמר לה ד”ר אמן: “ומה אם אריך עצמו אינו רוצה?!”

בתיה פיקחה עליו את עיניה, וד"ר אמן מיהר והוסיף: “כן, הוא אינו רוצה. הוא אומר, שמוטב לו למות, מאשר ליהנות מזה! – את יכולה לשאלו, אם אינך מאמינה לי. אני רואה, שאת מסוגלת גם לזה!”

מובן, שהיא מסוגלת. היא מסוגלת עכשיו לכול. מסוגלת היא לא רק לסלוח את הכל לפרופסור טראיטש, שלפני זה היתה יכולה לעמוד ולהביט איך תולים אותו, אלא גם להתנפל רגליו ולהודות לו על הבול מאז’יק שלו, שדמם של רבבות ילדים כבוש בו עם יללות אמותיהם ביחד. – היא הביטה בד"ר אמן ואמרה: “אם כן, צריך להכריח אותו! להרדימו ולהכניס בו את הרפואה!” –

ופתאום פרצה בבכיה מתייפחת: “אני רוצה ילד! – ילדו של אריך! – ילד! ילד!” –

ד"ר אמן עמד אובד עצות. שם ההמונים המרומים, ופה נערה יקרה זאת השקולה ביסוריה, בגופה המעונה, כנגד רבבות – – – פתאום נזכר בדברי הרבי: “מצוה לשקר מפני דרכי שלום”. הוא נגש אליה ואמר לה: “טוב. אך בתנאי אחד: שום נפש חיה בעולם לא תדע זאת חוץ משנינו. גם לא אריך עצמו! כפי שאמרת: ארדים אותו”.

בתיה ניגבה את עיניה, התבדרה ונכנסה אל אריך ולחשה לו: “הקונזיליום החליט פה-אחד, ששום תרופה מיוחדת אינה נחוצה, אתה תבריא בקרוב”. –

למחרת בבוקר, כשקמה ניגשה אל מיטת סבתא ואמרה::חלמתי את הרבי! הוא אמר לי, שאריך יבריא בלי כל תרופה מיוחדת ובלי כל נסים!" –

“אם כן!” – – – אמרה סבתא.

האדם הנאמן ביותר על הד“ר אמן מכל באי-עולם, שלא טעמו את טעם תופת-שורדורף ותופת-גרמניה בכלל, היה פרופסור בריז, אחיו הגדול של מפקד מחנה-שורדורף הסופר סילסבטר בריז. מפי הפרופסור נודע לו, שאחיו הקולונל בריז ביקש במיוחד להיות אחראי למחנה זה. והפרופסור הדגיש: לא, “למצוא שם חומר ספרותי”, דעתו היא, שאסור לעשות מזה ספרות יפה. – אך למה כן ביקש זאת, לא גילה לו הפרופסור אלא שיחה מאוחרת יותר: רוצה הוא לבחור לו אשה מבין הבחורות יוצאות התופת. – ד”ר אמן השתאה בלבו, אך נמנע מלהראות סימן לתמהונו הנעים. וכמעט מאליו נפלט מפיו: “תמהני אם ימצא שם נערה בריטית!”

“הוא אינו מחפש דווקא בריטית”

ד"ר אמן התחיל לחשב ולהרהר בקול: “הוא ימצא שם יהודיות… רוסיות… צ’חיות… פולניות ואפילו גרמניות…”

“בין המעונות?” שאל הפרופסור.

“כן. זהו אחד הלהטים של השטן. נתלקטו שם כשמונה-תשע כאלה. הן סרבו ל”התאהב" ב“נשפי הכוח מתוך-חדווה” ולייצר נוער לפירר. בדרך כלל היו מעקרים נערות כאלה, ובפומבי – אחורי קיר-זכוכית היו יושבים פני-הצבא וקברניטי-האומה ומסתכלים “במחזה המעניין”. אך אלה האחדות, ואולי היו כאלה הרבה יותר, אלא שנשלחו למחנות אחרים, אלה הודיעו, שהן אוהבות יהודים ומשהרגו את בחירי-לבבן היהודים, שוב הודיעו, שהן שוב לא תינשאנה לאיש, בוחרות הן במינזר. – ושלחו אותן ל“מינזר”-המחנה. קראו להן בשם “וסטאליות המשיח הלבן”. ו“חינכו” אותן – בלשון השטן. אלה באמת נשארו בבתוליהן, אחרי שבדקו אותן קודם ומצאו אותן כך. ואם לא – – – "

“אחי אינו מדקדק בזה” – אמר הפרופסור, שלא חיכה אפילו לגמר דבריו של ד"ר אמן. “אך מסופקני, אם יבחר דווקא בת-גרמניה”.

ד“ר אמן היה נגוע עד מורשי לבו. אם יש עוד גם כאלה בעולם, אין להתייאש. באלה יוושע העולם המטורף הזה. אמת-מידתו העיקרית של ד”ר אמן היתה: יחסו של אדם ליהודים. אולי היה זה תמיד אבן-בוחן למידת התפתחותו של האדם התרבותי, אך היום, בתקופתנו, ודאי שזהו הקריטריון הבטוח ביותר. ומשום כך כלל לא התפלא עוד כשראה יחס טוב כזה אצל אחד מאנשי הרוח, או מאנשי העליה בכלל. הוא מצא את זה לטבעי אצל אדם מפותח בתקופה זו, שהיהודי התחיל לשמש חומר לתיאבון הז’ונגלי בעולם אפילו בשכבות התרבותיות ביותר. ואין צורך לומר בשכבות הפוליטיות. ומשנודע לו, שעורך-הדין ארתור בארקליי אימץ לו יתום יהודי מניצולי הכבשן, שוב ידע: הוא משלנו. ועדיין לא ידע דבר אחד, שמתוך דרכי נימוס לא שאל עליו. את זה ידע, שפרופסור בריז הציע את עורך-הדין בארקליי למיסיס רבנטלו כעורך-דין בענייניה המשפחתיים, כן היה הוא שצירף את המשלחת הקטנה, שקיבלה את פניו בבואו, ושהשלישי שבה היה איש הסקוטלנד יארד סיר פארקר, וגם את הקונזיליום לאֶריך צרף הפרופסור בריז. אם כן, כל האנשים הללו יהיו בעוזריו גם במשפט ובמלחמתו בכלל. אך מי הניע את הפרופסור בריז עצמו לכך?

– ומעניין, שעדיין לא עלה על דעתו, שאחיו המפקד הסופר היה האיש, עד שהפרופסור עצמו לא אמר לו זאת. ומשנודע לו, חיפש את הסיבה לתמימותו זאת, שוודאי אינה סתם-תמימות או סתם-שגגה, אלא הצטעפות ההכרה על ידי סיבה חשובה. מדוע לא הרגיש ביחסו הלבבי כל-כך של אדם-סופר זה אל עולם האידיאות שלו? והלא ברור, שבתת-הכרתו התקשר בו באימון גמור, אחרת היה מפקפק באותו אדם, שהמפקד הציע לו ללוות אותו במטוס ואת האוצר היקר לו ביותר בחייו, את הזוג-מאאסן – וזה הבלש קאלם. – והחליט לחפש את הסיבה בעזרת שיחה עם הפרופסור על אחיו. מובן, שיחה על עבודתו הספרותית של המפקד. וכששאל אותו, באיזו יצירה עוסק אחיו בימים האחרונים, ענה לו הפרופסור בהסבר מקיף:

“אחי הוא שפינוזאי עוד מימי נעוריו. עבודתו המכרעת עם בחינת הבגרות שלו על “טיפוס איש השכל והחדווה מיסודו של שפינוזה” צוינה במיוחד בידי חבר המורים וגם הוצאה לאור בחוברת לא גדולה בשעתו. מובן, רק באכסמפלארים אחדים, לא להפצה פומבית, זה היה רצונו של אחי, שראה בעבודתו זאת רק כעין הכנה לרומאן על נושא זה. וברומאן זה הוא עסוק כעת, כמובן, עד כמה, שעתותיו בידיו הן בכלל כקצין”. – “אולי אפשר לי לקרוא את החוברת הזאת?” שאל הד"ר אמן כשהוא שם ידו בכיס חזה-מעילו ומוציא את צוואתו של הרבי.

“בחפץ לב. אתן לך העתק אחד”, אמר פרופסור בריז, שד"ר אמן הושיט לו את הצוואה ואמר:

“שוב נוכחתי, שאין מקרים בעולם. הכל צפוי מראש”. – והחליט לא לספר גם עכשיו על הרבי. מוטב אחרי קריאתו של הפרופסור את הצוואה. –

משהלך מאת הפרופסור עיכל בלבו את כל מה ששמע, ואת החוברת שקיבל פתח באמצע הדרך בהתרגשות מיוחדת, אך שוב סגר את והחזירה לכיסו. – בבית. אך את התשובה על שאלתו קיבל במלואה. המפקד השפינוזאי אינו עושה מה שעושה אלא על פי ההיגיון הקר. ומשום כך לא ראה בו סימן של התרגשות אפילו ב“ספירות האינפרנו” של דאנטה במחנה. כל מין “היפעלות” זרה לו, לרבות הרחמים, ששפינוזה מגנה אותם כיסוד למעשים טובים לסובלים. בתקופת-הנברוזה הראשונה של הרבי צעק לאלהים: "אינני מבקש ממך רחמים! שפוט את עולמך לא במידת הרחמים, שכנראה אין בך ממנה כלל, אלא במידת הדין! דין אני רוצה! רחמים תן לרוצחיך, ולנו תן דין! תן צדק, היגיון, שכל ישר! דין, דין, דין – האם ידע הרבי את שפינוזה? מסופקני. חסידו הקטן אמר לי, ששום ספר אחר מלבד שתי התורות של היהודים, כתבי הקודש והתלמוד וכל הספרים הנלווים אל אלה, לא קרא הרבי מעולם. ור' אשלי עצמו מעולם אפילו לא שמע את שמו של שפינוזה.

ד"ר אמן מיהר הביתה לקרא את החוברת.

במצבו של אריך לא מצא כל שינוי. המטפלת בו אמרה לו, שהזקנה משפיעה עליו להרגעה בשבתה על יד מיטתו ושותקת, ואילו הכלה, כך מבחינה המטפלת, מביאתו לידי התרגשות, אי-מנוחה. ד"ר אמן שמח לכך בלבו: הכלה היושבת על יד מיטתו בבגדי כלולותיה כבר משפיעה עליו כעל חתן.–

את בתיה מצא ד"ר אמן בחדרה כותבת. וכשנבהלה בדפקו בדלת ובהיכנסו וגם משראה שמחביאה היא חוברת – מיד ידע, שכותבת היא יומן.

“אם כן”, אמר בחיוך רב-משמעות, "תוכלי לרשום: “מחר יקבל אריך את הבול מאז’יק. וכעת אל תעיזי לבכות! כשאת נכנסת אל אריך בעיניים בכויות, את מפריעה לו להבריא”.

כשקרא ד"ר אמן את עבודתו של סילבסטר בריז, חום מרגיע עברוֹ. אדם זה יהיה לי לפה במשפט! הוא יהיה “הזוֹלא” בבית-דין עולמי זה. אביה של “האנושות היתומה” כדברי הרבי. – ומה שהדהימו ממש היתה ההזדהות של תורת הרבי עם תורת שפינוזה. שני מגדלי-אור, שקרניהם נפגשו במרומי מרחקים. מרחקים בזמן ומרחקים במקום. –

ולמחרת משהלך אל הפרופסור, סיפר לו הלה, שעוד לפני שנים ביאר לו מלומד יהודי את הזהות הזאת בין שפינוזה ובין “רבי” גדול אחד ברוסיה בתקופת נאפוליון. והפרופסור היה תמוה לו קצת, שבצוואתו זאת, שיסודה בתורה זו, אין המחבר מזכיר כלל את הרבי ההוא, אף כי הלא תלמידו הוא.

ד“ר אמן ביאר לו, שהמושג “מחבר” אינו במקומו פה. חוץ מזה שתלמידים מסוגם של הרביים אינם “מחברים” במובן המקובל, אלא לומדים ומלמדים כל ימי חייהם את תורת רבם בשם רבם עצמו, כאילו הם עצמם אינם מחדשים כלום – הרי רבי זה, שגיהינום של יסורי גוף ונפש עבר בו, לא היה יושב ומלמד את תורתו זאת, אלא זועק אותה תוך נברוזה מזעזעת באזני אלהיו, ואחר-כך, כשלא קבל תשובה וסימן של דין-צדק כלשהו, פרץ בכפירה. ובזה ההבדל היסודי לא רק בינו ובין אותו הרבי, שכפי שאני משער לעצמי היו עיקר תורתו ויסודה באמונת אלהים, אלא גם בינו ובין שפינוזה, שהיהודים החרימוהו והיו מוכנים להעלותו על המוקד. בעוד שהפילוסוף מאמסטרדאם רואה את שיאו של האדם ב”אַמוֹר דאי אינטלקטואליס", אהבת אלהים בשכל, הרי “הרבי המטורף הקדוש”, כמו שאלפי חסידיו קוראים לו בדחילו ורחימו, מכחיש בכלל את מציאות אלהים, ויסוד כל תורתו הוא: “אַמוֹר הוֹמיני אינטלקטואליס”, אהבתנו את האדם בשכלנו, בכל נימי תבונתנו, את “האדם היתום”, שנתייתם מאלהיו ושאלפי אויבים עומדים עליו לענותו, להטרידו ולכלותו, כל איתני-הטבע לרבות אדם-הטרף.

“כפי שאני הבינותי מצוואתו אין הוא מכחיש את מציאות אלהים, אלא רק את מציאותו של אלהי-ישראל שהיה מקובל מדור-דור ושגם העולם הנוצרי קיבל אותו בתוספת-מה – אלהי הצדק והנקמה ברשעים, שלבסוף נודע, שאינו אלא אלהים של הרשעים עצמם. לא כן?” – אמר פרופסור בריז.

“בהחלט. אלא שלא מציאות איזה אלהים כשהוא לעצמו היא מענייננו. יעסקו בזה אותם “הרלגיוזים” מחפשי אלהים ומוצאיו למיניהם, שהרבי קורא להם “פושעי-ישראל” ואני, אם תרשה לי בטובך, קורא להם אֶגואיסטים מן המין השפל ביותר, שאין להם כל מידה אנושית וכל יחס של אהבה למין האנושי האומלל והמתפנקים בעליונותם ומכריזים עליה: אנחנו מצאנו את סוד-האלהים ומתקדשים בו וטוב לנו. אלה, כשהגיע לאזניהם דבר התופת הלבן, מהם הלכו לבית הכנסת ונהנו מזיו אלוהיהם, ומהם הסתתרו תחת כנפי לאיבניץ ואפילו תחת סנרו הסנדלרי של יעקב בּמה, וטוב להם, ואחריהם המבול. – מה שצריך להיות לנו עיקר העיקרים הוא, אדוני הפרופסור: המיפנה הגדול והכללי בהלך רוחנו ומחשבותינו מן הקצה אל הקצה. אם אינסטינקט-החיים שלנו, זה המצווה עלינו לחיות ויהי מה, אינו נותן לנו לצאת מדעתנו למראה ולמשמע כל מה שראינו ושמענו ואנחנו בכל זאת יושבים ומוסיפים לאכול ולשתות ולישון לקרוא בספרים ולפרות ולרבות ולצחוק כאילו לא קרה כל אסון בעולם, כאילו אין זה אלא תאונה קטנה, ש”תהלה לאל אנחנו נמלטנו ממנה" – הרי מה שכן מוטל ונתון בידינו, מה שכן תלוי ברצוננו-אנו ולא באותו אינסטינקט, שאינו יודע מוסר אנושי, הרי זה: הגיוננו, הלך-רוחנו, האידיאלים שלנו ודרך-המוסר בכלל, שהוא פרי הגיוננו הבהיר, זה הפלא הגדול שבכל פלאי העולם – ואת זה, את דרך-הרוח שלנו אי-אפשר שנמשיך כך גם הלאה, כאילו לא קרה כלום. לא איכפת לי, אם יש אלהים או אין, זה ענין לשׂבעים, לשליווי-עולם, למחפשי אלהים. – בין אם ישנו אלהים באיזו צורה ובין אם אינו – האדם ישנו. ואותו עלינו לאהוב, ובו את עצמנו, עד גבול כל אפשרות ויכולת, או אפילו בלי כל גבול. – או – – – יש גם דרך שניה: להיות לכוהני המשיח הלבן. דרך שלישית אָין.

יו. “לא בשמים היא”    🔗

כששה חדשים ארכה ההכנה למשפט זה, שיצא לו השם “משפט בול מאז’יק”. זאת היתה כוונתו של ד"ר אמן, שגילה לעולם, שפרופסור טראיטש “בעל הבול מאז’יק” נמצא אסור. אך מה שלא גילה אפילו למכינים אתו יחד את המשפט, הוא, שכל ענין הבול מאז’יק עורבא פרח. באבן-בוחן זו השתמש גם כלפי חבריו האינטימיים ביותר, ואין צורך לומר כלפי השופטים גופם.

עוד תוך שיחתו עם פרופסור בריז על מסתו של המפקד הסופר בריו על “טיפוס איש השכל והחדווה מיסודו של שפינוזה” עלתה ההחלטה לפניו, לעשות מעשה: הפעם לא יתן לגורל, או “לאלהי הרחמים שאיננו” לנהוג באדם היתום כחפצו, להיות הריז’סור גם במיפנה-עולם זה ולעשות ממנו מישחק-פאסיון סתם כפי מסורתו. הדראמאטורגיה לא בשמים היא. הדראמאי הוא האדם: סופוקליס, שכספיר, טולסטוי, שלעומת הפקרותו וידיו החפשיות של הפושע ודרך יסוריו של הצדיק עם דרך הרשעים הצלחה, יצאו ויוצרים את הקתארזיס, את חוק השכר ועונש, הפשע וגמולו. – משפט זה יהיה מעשה-הרז’יסורה שלו, של הרופא הד"ר אמן. הבול מאז’יק יהיה ציר-הנסיון של האדם בידי האדם: רבבות החולים ואמהות הילדים החולים יסבלו אכזבה, אך העולם יצא מתוך כור-הנסיון ופרצופו ברור: אם לתחיה, בנוסח טולסטוי, או לדכאון והתאבדות בידי הפצצה האטומית של המשיח הלבן, ומטעם זה עמדה אצלו בריטניה במרכז העולם: בה, ולא באמריקה, תלויות תוצאות הדראמה הגדולה – החי בה עדיין חוש-החיים הגדול והבריא שלה, אם לא? – פה צריך להתעצם בכל הכוחות, לעשות את הכל בעולם, שאותו רז’יסור עיוור שוב לא ילהטט את להטוטיו הזולים ולבסוף ששוב לא יצא גם פה “הווי ומציאות”, אותו ההווי ואותה המציאות של “דרך רשעים צלחה” ושל ‘הרדמת המצפון וניתוחו’ מיסודו של “אורדן הפצצה האטומית”, ושהנסיכים ניכליודובים שוב לא יחללו את בתולי קאטיושות מאסלובות ויעזבו אותן לאנחות ולסיביר. –

אמנם גם פה ניכרת כבר ידו של הלהטטן ההוא. ראשית, הוא - - - לא! לא הוא הדביק את לבו של אריך-ניכליודוב בבתיה-קאטיושה: את זה עשה גיניוס-האדם עצמו: המצפון! – זה בסדר, “זה שלנו!” כדברי הרבי. – אך הנה עוד להטוּט: כשהוא, הד“ר אמן, הרגיע את בתיה והסכים כבייכול להזריק לו לאריך את הבול מאז’יק וכמובן תוך הרדמה, שהלא אריך אינו רוצה ליהנות מתרופת-שטן זו, ומשהזריק לו לאריך (את הזריקה הרגילה שלו) לעיני בתיה, בתרדמתו – מאותה שעה ואילך התחיל אריך להבריא בעין, כאילו באמת קבל כדור-קסם אמיתי, המפליא לעשות. ולא עבר זמן מועט והחולה, הנואש כמעט, קם על רגליו. ובתיה הסירה סוף-סוף את בגדי כלולותיה. ורק עוד בבקשה אחת פנה אליה הד”ר אמן, והסבתא עזרה לו בכך: שתתן את עצמה לבדיקה יסודית בידי חבר-הרופאים, שטיפלו כל הזמן באריך. ובתיה, שהיתה רוויה אושר-כל-אושר, אף כי לא ידעה בדיקה זו מה פירושה, נתנה את עצמה ומובן, שעמדה על כוונתם של הרופאים: ודאי נחוצה לד“ר אמן תעודה על תּמוּתה לצורך המשפט. – ולבסוף אמר לה ד”ר אמן: “רשמי-נא גם זאת ביומן שלך. לא יזיק. אגב, מהוריך עדיין לא קיבלת תשובה?”

“לא. אני מחכה בכל רגע”.

בהכנת כתב האשמה השתתפו אנשי משפט ורופאים גם משרידי מחנה-שורדורף. הצעתו של ד"ר אמן, שהמשפט יתקיים במחנה עצמו, נתקבלה פה אחד. לשופטים מוּנוּ: בא-כח בריטניה סיר ריצ’ארד הולטון, שמונה גם לאב בית-דין. סיר ריצ’ארד היה אחת האישיות החביבות ביותר בעולם היורידי, מן המצויינים שבשופטים הבריטיים, שהמכשיר העיקרי שלו להבהרת נפש הפושע היה מכשיר בריטי מובהק: ההומור שלו. - כבא-כח רוסיה הופיע חכם המשפטים הידוע, הגנרל אלכסיי אלוב; כבא-כח ארצות-הברית – קלארק סטיבנסן וכבא-כח צרפת – די-מארוד. התובע הכללי היה סיר פרדריק קראפורד, והסניגור: לורד דוגלס, הידוע בשם “איש השלום”. –

לקח משפט-נירנברג, שעדיין היה הולך ונמשך אותו זמן בלי תקוה לסיים אותו פעם, השכיל את חבר השופטים קודם כל לצרף לבית-הדין את אנטוני קאלם כחמישי להכרעה. את זה הציע בא-כח רוסיה ויחס הכבוד המיוחד הכללי לאיש האינטליז’נט סרוויס הידוע כיוריסט חשוב, מנע את הוויכוח עליו. אך דרישתו של הד“ר אמן שוב לא לתעות בדרכי נירנברג, שבה יצרו את הפארסה המגוחכת של “פושעי מלחמה”, אלא לקבוע את האמת הפשוטה, שהנאשם או הנאשמים הם סתם פושעים פליליים רגילים ורק ממדרגה שפלה ביותר – דרישה זו עוררה ויכוח חריף למדי. ד”ר אמן טען: ראשית, אם לפושעי מלחמה, הרי צריך לעשות קודם רביזיה על משה רבנו ועל אלכסנדר הגדול ועל יוליוס קיסר ועל נאפוליון הנערצים ואפילו על ישוע מנצרת האומר: “לא לשלום באתי כי אם למלחמה”. ושנית: מי מן הז’נטלמנים הנכבדים יטול על עצמו את האחריות כלפי עמו-שלו ויבטיח בהן-צדקו, שאומתו לא תקדש פעם מלחמה על איזה עם?

המתנגד לדרישתו זאת של הד"ר אמן היה בא-כח אמריקה מר סטיבנסן ובו תמך בכל לבו הסניגור לורד דוגלס. מר סטיבנסן טען, שחבר השופטים המופיע כבא-כוח ארבעה עמים, אין לו הזכות לשפוט אלא פשעים שביצעו נגד עמים ולא סתם פושעים נגד אנשים-פרטים. והלורד דוגלס טען, שעל-פי החוק הבין-לאומי, האוסר להתערב בענייניהם הפנימיים של העמים, אין חברי בית-הדין יכולים לשפוט אנשים, שעשו מה שעשו על פי חוקי-ארצם, שאושרו מטעם ממשלתם. – וכשגנראל אלוב השמיע כעין צחוק, אמר סיר ריצ’ארד: “זה לא צחוק, ז’נטלמנים נכבדים. יש לי הרושם, שהלורד האמיץ והנכבד מאוד אמר זאת ברצינות גמורה”.

“דרישתי זאת”, אמר שוב ד"ר אמן, “מיוסדת בעצם על הטענה, שפה לא עמים הם התובעים משפט צדק על הפושעים, כי אם אנשים פרטיים, שכן לא עמים סבלו פה עינויי-תופת, כי אם אנשים יחידים ונשים וילדים הבאים בטענה דווקא על עמים, שלא נקטו באמצעים, כשהיתה עדיין יכולת לעשות זאת, כדי לקדם את פני הרעה הגדולה שבכל הרעות שבעולם: את הפשע הגדול אפילו מן הרצח, מן המוות – העינויים! ושהמוות מופיע כגואל רחום לעומתם”. –

“אולי יוכל הד”ר אמן להגיד לי", אמר סיר ריצ’ארד, “כמה עמים מיוצגים בתופת עצמו כקרבנות הפשעים?”

כמעט שאין אומה ידועה בעולם, שהפושעים לא “הציגו” אותה פה. לרבות הגרמנים עצמם. מתהלכות פה למשל נערות גרמניות אומללות, שעקרו אותן, או שעשו אותן לבעלות מומים אחרים ולא גרמני אחד בישלו פה חיים". –

“אם כן”, אמר סיר ריצ’ארד, את פשעיהם נגד בני-עמם עצמם נניח להם, על פי דרישת הלורד הנכבד, ולא נתערב בעניינם זה הפנימי, אך כפי שהלורד המצויין רואה, התערבו הנאשמים קצת בענייניהם הפנימים, הייתי אומר: המשפחתיים, של עמים אחרים גם בלי עצם המלחמה עצמה, ולכן אני מקבל את תיקונו של הד“ר אמן בתודה. ואת פושעי-המלחמה ישפטו-נא הדיפלומאטים הנכבדים, הבטוחים, שבמלחמה הבאה שוב אנחנו נהיה המנצחים, אני כשאני לעצמי אינני אופטימי במידה כזו”. –

ולבסוף בא גם סיר ריצ’ארד בהצעה, שבמשפט זה צריך לתת לכל מי שירצה להופיע כעד מבין שרידי המחנה, בלי סייג ובלי יוצא מן הכלל ואפילו אם המשפט יימשך על ידי כך כמה שיימשך. יותר משנמשך משפט נירנברג בין כה לא יימשך, אפילו אם כל האומללים יופיעו בזה אחר זה; ולא עוד, אלא לא רק שרידי מחנה זה, כי אם גם לשרידי מחנות-תופת אחרים, אם ישנם כאלה, ניתנת הרשות להופיע. –

והיו גם כאלה. משהגיעו חברי בית-הדין למחנה שורדורף ראו שם המון עולי-רגל ממש, נקוטאים מכל מיני מחנות ריכוז ומוות, שהמפקד בריז פלס להם את הדרך בעזרת המוסדות הצבאיים באשר הם שם. מהם היו נוהרים זה מזמן אל קברו של “הרבי המטורף ז”ל" ומהם התחילו להתאסף מאז הודיעו בעתונות על חופש העדות במשפט. – והופיע גם קהל מסתכלים. אנשי מעלה וביחוד נשים רמות-מעלה, מהם חזרו מיד כלעומת שבאו אחרי שראו את “החומר הפאסיבי”, בעלי-מומים ואמהות המתהלכות בטירופן השקט. ומהם, “בעלי הנפש” שבהם, חסידי התחושות החריפות, נשארו לראות את “החומר המעיין”, קוֹרפוֹרס-דליקטי של “המוזיון הלבן” וקוֹרפוס-דליקטי החיים השונים, מחזה לא רגיל כל כך.

עם פתיחת המשפט לא היה אלא נאשם אחד יחידי: הפרופסור טראיטש, שהובא בקרון סגור. אמנם איש מבין האומללים לא היה בדעתו לנגוע בו בידים, ולכל היותר כיסו את כל הקרון רוק. – אך גם את המחזה הזה שאינו אסתטי ביותר רצו למנוע מאת בית-המשפט.

את כתב-האשמה שמע פרופסור טראיטש כמעט בעינים עצומות, ואם פקח את עיניו לרגע, לא הביט אלא רגע קט בד“ר אמן, ושוב עצם אותן. – “גרמי הפשע” האחדים שעל השולחן היו מכוסים בסדין שחור בשעת קריאת כתב-האשמה, כדי שהנוכחים לא יהיו תפוסים ב”ראוה" האיומה. –

עם גמר קריאת כתב-האשמה לא פנה אב בית-הדין אל הנאשם בשאלתו, אם מודה הוא באשמתו, אלא הוכרז קודם על הרשות “לעדים החפשיים”. ונפתחה שורת שרידי כל מדורות-הגיהנום למיניהם. הם נכנסו בשקט כמו רוּחים שלא מעולם הזה. בתחילה הכניס הקצין שומר-הפתח שלשה-שלושה, ששניים מהם נשארו על יד הדלת עד שהראשון גמר והלך, אחר-כך שלח את השני, וכן הלאה. אך כעבור ששת הראשונים, פתח הקצין את הדלת והשאירה פתוחה, אחרי שראה, שגם בלעדיו הולכים הם בזה אחר זה בסדר, ובמנוחה פאטאלית.-

נכנס הראשון, נעמד לפני זקן השופטים, פתח את פיו לרווחה והראה שאין לו לשון, אחר-כך הראה בשתי אצבעותיו צורת מיספריים גוזרים, הסתובב והראה את פיו הפתוח גם לד"ר אמן היושב בשורה הראשונה – ויצא. יצר ההומור של סיר ריצ’ארד רצה לומר לשני הפרוטוקוליסטים, שאל ירשמו את דבריו של עד זה, אך ההומור קפא לו בחיכו. – ומיד קבע בלבו: כל הומור אינו אלא יסוד ציני באדם. ורשם לעצמו את האפוריזמה, אך גם הוסיף: “הציניזם כשהוא לעצמו אינו חטא, אם הוא בא מתוך פאטאליות כלפי מעלה ואהבה כלפי מטה”.

העד השני הרים את שתי ידיו והראן: בלי אצבעות. “כמשורר ציוו עלי לכתוב הימנון על הפירר”, אמר. ורצה לחפש את אצבעותיו בין המוצגים שעל השולחן. אחר כך עשה תנועת ביטול: “אי, בין-כה לא אכתוב עוד שירים!” והלך.

נכנס השלישי. “אני צ’יחי” אמר, “סגרו אותי ואת חמשת ילדי. אחר-כך נכנס אחד מהם וסכין בידו, שאוציא לו את לשוני משום שגידפתי את הגרמנים. חטפתי מידו את הסכין ושחטתי את ילדי. וגם אותו. רציתי גם את עצמי, אך לא הצלחתי. הנה הצלקת”, הוא מראה את צווארו, - ופתאום: “באיזו רשות אתם שופטים? מה אתם יודעים, מה זה סאדיזם, מה זה פשע?” והולך.

“רגע אחד”, אומר סיר ריצ’ארד, “אם כן, לפי דעתך צריך כל שופט להיות קודם או רוצח או נרצח?”

“לא”, עונה העד, אלא לשחוט את ילדיו", ויוצא.

נכנסת אשה ההולכת ומבליטה את כרסה. “אני הנני הפצצה האטומית. ארבעים גרמנים זחלו עלי בזה אחר זה ולא התפוצצתי. אני מבקשת מאת כבוד השופטים, לתת לי פרוטקציה אל בית-החרושת שם באמריקה, לקבל אותי כפצצה אטומית. אני אפוצץ שם את כולם ככה, שלעולם לא תהיה עוד מלחמה! – נו? – אי, אין עם מי לדבר!” – ויוצאת.

המתורגמן מהסס לתרגם את דבריה מהונגרית.

“דבר-נא, דבר, יקירי”, אומר סיר ריצ’ארד. “אם היא סבלה למעשה, נסבול-נא אנחנו לכל הפחות להלכה!”

נכנס אדם, ערום למחצה, במתניו אזור ענפים ועל שכמו האחד כעין עור-כלבים ובפיו כעין סכין עשוי עץ. והוא נוהם ומנפנף במקל מסוקס כלפי הקהל. “אני פרופסור מן הז’ונגל! האקדמיה למדעי-האדם של שבט הניאם-ניאם שלחה אותי לבשר לכם, שאנו הולכים ובאים לאירופה לעשות פה קולוניזאציה ולתת לכם תרבות וציביליזאציה”. הוא ניגש אל המתורגמן ומוציא לו את עניבתו וזורקה בביטול: “למה לכם סמרטוטים אלה? התלבשו כבר פעם כבני אדם! הנה באה הפצצה האטומית, והם עדיין כקופים לא–אאריים. כל הרוצה להירשם לבן-אדם, הנה הכתובת שלי”, מניח על השולחן פתקא: “יער ניאם-ניאם, מער שלישי על יד אגם-הקרוקודילים, עץ שני בקבוצה שלישית, ענף שני. אולי טעיתי, אך אינני יכול למנות יותר משלוש. נא לבא. ארוחת בשר-תינוק בן יומו שמן. להתראות!” – ויוצא.

ד“ר אמן קם ואומר: פרופסור לתרבות מזרחית בקיל, פרידריך אנגל. יהודי”.

נכנס אדם גבוה ורזה ואומר כטוחן בשיגרה:

“אהרון קאלמר יהודי נבזה מצבי הוטב במידה כזו שאפשר לשחוט אותי בלי כל סכנה לחיי!” – והולך.

סיר ריצ’ארד מביט בד“ר אמן, הקם ואומר: “זה לא ממחנה זה, הוא היה בברגן-בלזן, אך במקרה יודע אני את הענין: זה יהודי מהולנד, שוחט - - - זה השוחט בהמות ליהודים על פי הריטוס היהודי - - הם היו שוחטים אותו תמיד והצילו את חייו, ורפאוהו, ושוב שחטוהו - - - אין לדעת כמה פעמים - - - אשתו שהביאה אותו אלי, אומרת: יותר מחמישים פעם - - - את המימרה שבפיו הכריחוהו לומר כל פעם ופעם” - - - וד”ר אמן מוסיף במרירות: “הלא זוהי המימרה, שהחוק מצווה לאומרה לפני התליה, לאדם שחלה במקרה אחרי פסק-דין המוות שלו ולא הוציאוהו בו לפועל לפני שנתרפא!” – וישב.

נכנס אדם ואומר: “סליחה, אני אינני מטורף. לא, אף על פי שאומר אני כמו כל המטורפים, שאינני מטורף. אני מוותר על כל זכות להיות מאשים. מוחל! – אך רוצה אני להשתמש בהזדמנות יקרה זו, כבוד השופטים הבריטיים, שאני מעריץ אתכם יותר מכל השופטים שבעולם, אולי בכל זאת תצא איזו תועלת בעולם. שמי ד”ר פאוסט. באמת: ד“ר האינריך פאוסט! זה במקרה אדוני השופטים, הלא יכול להיות מקרה שכזה לא כן? אך אם כבוד השופטים אינם מאמינים לי, לא אדבר”.

“מאמינים, ז’נטלמן, מאמינים, נא לדבר!” אומר סיר ריצארד. “אנו נשמע בחפץ לב ובתודה”.

“ובכן, אני אינג’יניר, בונה כבישים. ויש לי תכנית. במקרה לא לבניית כביש פשוט, אלא כביש בין המזרח ובין המערב. התכנית מונחת פה בכיסי. אתכבד לפרוש אותה לפני כבוד בית-המשפט אחרי כן. והנה, בהיותי בסוריה ובניתי שם דרכים, כבישי-נסיגה להצלת גדודו של מונטגומרי במקרה של נסיגה, נסעתי במכונית ועברתי דרך של 470, אמור: ארבע מאות ושבעים קילומטרים ביום אחד. ולאורך כל הדרך פגשתי סך הכל בשלושה רועי-צאן, אמור שלושה רועי צאן, לאורך ארבע מאות ושבעים קילומטרים! משני צדי הדרך שוב לא ראיתי אלא את שני האופקים, ובין שני האופקים לא ראיתי אף עיר אחת, אף כפר אחד ואף בית אחד! אמור: אף לא בית אחד! אתם כבוד השופטים חושבים אולי, שזה היה מדבר-חולות, שממת סהרה עם שלדי גמלים פזורים ויבשים ועם סערות-חול ותילי-חול והררי-חול? אם כן, אינכם אלא טועים במחילת כבודכם, אדוני השופטים! מסביב עד מלוא העין אדמה טובה, הזועקת לידים עובדות, לפרצלאציה, לשדות וגנים ויערות ושדות תבואה ולערים וכפרים ולחם ופירות וירקות מתוקים! באזני שמעתי את זעקת האדמה המיסכנה, איך שקראה אחרי: “פאוסט! ד”ר פאוסט! לאן אתה נוסע? הישאר ד”ר פאוסט!" – אחר כך נסעתי לאורך נהר-פרת שוב 250 קילומטר, אמור מאתיים וחמשים קילומטר. ובכל הדרך לא ראיתי אלא פה ושם, במרחקים עצומים, כפר קטן, בעל תושבים של מאכסימום - - - מאכסימום עשרה בתים בכל אחד. אמור עשרה בתים, כאלה, אתם יודעים - - - והלא ודאי ידוע לכם כבוד השופטים, שכל סוריה יש בה סך הכל לא יותר משלושה מיליונים תושבים ואפילו לא שלושה מיליונים. וזה על שטח של 218,700, אמור מאתים ושמונה-עשר ושבע מאות קילומטרים מרובעים! ובכן, כמעט רבע מיליון קילומטרים מרובעים! כמה גודלה של אנגליה? 151,015, אמור מאה וחמישים ואחד אלפים וחמשה עשר קילומטרים מרובעים! וכמה הם תושביה? 35.993.000, אמור שלושים וחמישה מיליונים תשע מאות תשעים ושלשת אלפים! ובכן, פחות, משלושים וששה מיליונים, והיום אולי כבר יותר משלושים וששה מיליונים – ועל איזה שטח? על שטח קטן בהרבה משטחה של סוריה! – הלאה! נהר-פרת. נהר-פרת זה רחבו מגיע עד ל-250 מטר, אמור: מאתים וחמישים מטר! אך לא רחבו חשוב, אלא איזור-הזרם שלו. איזור-הזרם שלו מגיע ל-673.400, שש מאות שבעים ושלושת אלפים וארבע מאות קילומטרים מרובעים! כמעט שבע מאות אלף קילומטרים מרובעים! לעומת התמזה שלכם, שאינו מגיע אלא ל-13.600, אמור: סך הכל שלושה עשר אלף ושש מאות! ובכן, שש מאות אלף! יותר מחצי מיליון! לעומת שלושה עשר אלף קילומטרים מרובעים מים! אך נהר פרת הוא עוד יותר אפילו מזה! נהר פרת גאוּת יש לו בכל שנה, גאות העולה לגובה של עשרה, אמור: עשרה מטרים! ולא ליום או יומיים, כי אם למשך שלושה חדשים! שלושה חדשים! בגובה של עשרה מטרים! באיזור-זרם של יותר מחצי מיליון קילומטרים מרובעים מים! כמה כמות מים הולכת פה לעזאזל? ובארץ של כמעט רבע מיליון קילומטרים מרובעים אדמה ריקה הזועקת לידים עובדות, לתנובה, ליבוּל, לאושר! – למה? משום שפעם אחת צריך שמישהו יבוא וישאל לא את אנשי הפוליטיקה שלכם ולא את הדיפלומאטים המטומטמים, אלא את שמנה וסלתה של אנגליה, את תמצית שכלה וחכמתה – את שופטיה, אנשי התבונה והמוסר שלה: למה צריכה בריטאניה הגדולה והחכמה והז’נטלמנית הזאת לרדוף באניות-משחית ובאווירונים ובראדארים ובחיל היבשה והים אחרי כמה אלפים שרידי התופת הזה והאחרים, אחרי האומללים שבכל אומללי תבל, אחרי מעונים, אלמנות ויתומים וזקנים, הרוצים לעלות על חוף סוריה זו הברוכה והריקה, לעלות ובנעוריהם ובזקניהם ובאלמנותיהם ויתומיהם לעוּט אל האדמה הזאת ולחרשה, ולהשקותה ולהפרותה ולהביא ברכה לעצמם ולבני הארץ ולכל העולם, במקום שיש מקום לא למאה אלפים, או אפילו למיליון נפשות, אלא לחמישים מיליונים ויותר! הרבה יותר! להפוך את האדמה הריקה למקור ברכה ואושר לכל הארצות אשר מסביב! אני שואל: למה שופכים שם דם, דם בחורי בריטניה הטומים והז’ונים היקרים ודם בחורי-ישראל היקרים- ואינם רואים את האושר המונח על כפו הפתוחה של האדם העובד והיוצר! האם עד כדי כך טוּמטמו גם בני-בריטניה שאינם רואים את התועלת הכבירה להם עצמם במפעל כביר זה, שיכול לעלות על כל מפעלי האדם עלי אדמות עד הנה?! הבאמת אין בכל בריטניה הגדולה אדם אחד יחיד, שיסמל את כל העם הבריטי, שתהיה לו האמביציה הקדושה להגשים את תכניתו של גאון המשוררים גיתה ביצירתו הגאונית: את תכניתי שלי, של הד“ר האינז’יניר האינריך פאוסט, האומלל הזה, שעינו אותו משך שנים רצופות! במכות ובעקירת שיניים! ולא נתנו לי לבנות אפילו צריף קטן אחד, בשעה ששם בארץ ישראל וסביבותיה מחכים לנו מיליונים מטרים אדמה לבנות יחד עם אינג’נרים אנגלים וערבים ויהודים לאושר כולנו ביחד?! – אומרים שאני משוגע. נוּ איך לא אהיה משוגע כשאני נזכר בקול האדמה, שזעקה אחרי כל הדרך: פאוסט! אינז’יניר פאוסט! תן מים! תן מחרשה! תן בתים! תן אנשים ואמהות וילדים מאושרים! תן, תו, תן!” –

הוא פורץ בבכיה מרה: “טמטום שכזה!… ילדות שכזו!… רשעות ילדותית שכזו!…. אוי ואבוי לנו!” -

“שמע אינז’נר פאוסט”, אמר סיר ריצ’ארד בכעין קצת מבוכה, “הבה ננסה לדבר ב…היגיון. האם לא חשבת על כך, שאותה אדמה… הלא היא שייכת למישהו שם? ואם בעל האדמה אינו רוצה? הוא אינו רוצה לא בטובתך, לא בטובתנו ולא באושר מידינו, רוצה הוא לחיות כמו שהוא חי, ובלבד שיתנו לו מנוחה - - - דומני, שיש לו רשות לכך, לא כן?”

האינז’יניר הביט בו, עיניו אורו, הוא הזדקף ובעיניו הבכוּיות כמו שהן אמר והרים את שתי ידיו ומנה באצבעותיו: “אדוני ראש השופטים. אַלף: יש חוק בעולם האומר: אם נודע, שברשותו, באדמתו של מישהו טמון אוצר טבעי, שאפשר לנצלו ולהביא תועלת לעולם, הרי מכריחים את בעל האדמה להוציא את האוצר הטבעי ולהעבירו לסוחר לעולם! אין הוא יכול לומר: האוצר הטבעי הזה הוא שלי ואני מוטב לי שירקב באדמתי, כי כן אני רוצה! לא, אין הוא מוכרח לתתו לאחר אפילו לא כשוה פרוטה, אך אסור לו להניחו בטמיונו בשעה שהעולם זקוק לו! יתעשר הוא עצמו כמה שירצה! אין איש מתקנה בו, אך למנוע תועלת מן העולם אסור לו ואין שואלים אותו כן, אדוני ראש השופטים, מכריחים אותו גם להתעשר וגם להביא תועלת לאחרים הזקוקים לתועלת, זו ראשית. – שנית: אם מדקדקים כל כך ומתחשבים כל כך ברצונו של בעל האדמה השוממה, איך זה כובשים ארצות ועושים קולוניזאציות כמו שעושה בריטניה הגדולה לטובתה ולטובת ילידי הארץ בכל מושבותיה?! ואיך נוסדה כל אמריקה – אפילו לא לגמרי לתועלתם של הילידים, כי אם להוותם ולהשמדתם מעל אדמתם בלי חמלה? ושלישית: כבוד ראש השופטים ראה פעם את העם הסורי ואת הפלסטינאי, את הערבים והדרוזים וכל יתר השבטים שם ואת העוני והחשכה שהם חיים בהם? מי הוא שם אותו בעל-הבית, בעל האדמה, האומר: אינני רוצה באושר מידי אחרים? איזה בן-אדם בעולם איננו רוצה באושר, אפילו מידי השטן?! האם מישהו שאל את העניים המרודים ההם, המבלים את חייהם האומללים ברעב ובחוסר-כל על רחבי אדמה דשנה וריקה? האם מישהו שאל אותם, אם רוצים הם בחיים טובים יותר והם ענו פה אחד: לא!” - - -

סיר ריצ’ארד: “הרשני נא שאלה פרטית, אדוני האינז’יניר: גבורו של גיתה אמר לכפר במיפעל שלו על עוונו – על איזה מעוונותיך רוצה אתה לכפר בענין סוריה?”

"מסורת היא בידינו היהודים, שאנו מכפרים גם על עוונותיהם של אחרים. רוצה אני לכפר בזה על פשעה האיום ביותר של בריטניה, שהביטה איך משמידים מליונים נפשות, והעיקר: מענים אותם שנים על שנים – ולא איימה אפילו באווירון מפציץ אחד! ופעם, כשכבר זכינו, שתדבר על עונשין, לא נתנה לאומללים, שעיניהם העששות היו תלויות כל הזמן אל בריטניה, לא נתנה להם אפילו את הסיפוק הפעוט, להזכיר במלה אחת גם את הפשע שכנגדם! אפילו למלת-נחמה אחת לא היה לה לב… אוי ואבוי לבריטניה ולנו ולכל העולם!…

עוד הוא עומד להמשיך בדיבורו, והנה נגש אליו עֵד חדש, שעמד וחיכה לו כל הזמן, נעמד על ידו ופונה אל זקן השופטים, פוער את פיו, מראה את שריד לשונו החתוכה ומגמגם: אֶפט! אֶפט! אֶפט! - והולך לו.

“מה הוא אמר?” שואל סיר ריצ’ארד את המתורגמן.

“הוא צועק כל הזמן: נפט! נפט! נפט!” עונה האינז’יניר במקומו, ומוסיף: “הוא בא לעזור לכבוד השופטים לענות על שאלותי שלי. - הוא נולד בפלסטינה, המיסכן, רוצה הוא לעלות הביתה אל ביתו שם, אך כבר פעמיים גירשו את האניות שבהן נסע, חזרה אל גלי הים” – ושוב פרץ בבכיה: “גם אשתי שם! – וילדתי שם! – טמטום שכזה! – ילדות שכזו! – שכספיר! – ניוטן! ספנסר! צ’רצ’יל! – אוי, אוי, אוי!” – ותוך כדי בכיה יצא. – סיר ריצ’ארד הוציא את ממחטתו ונפח בה את אפו במבוכה. –

“יש לי המצאה!” שומעים פתאום כולם, גם השופטים וגם הקהל, שהביטו אחרי ד"ר פאוסט היוצא. “יש לי המצאה! פאטנט! שבמלחמה הבאה ישתמשו אך ורק בקורארה! – הי-הי-הי! אפשר לעשות באדם מה שרוצים, והוא אינו יכול לצעוק! הי-הי-הי! אפשר לעשות באדם מה שרוצים, והוא אינו יכול לצעוק! הי-הי-הי! וגם”… פה עשה את שתי ידיו כשתי אפרכסות סביב פיו ולחש בקול רם: “בשביל המשטרה! – כשחוקרים! – קורארה! – נהדר! אפשר לחקור כמה שרוצים ואין איש שומע! הי-הי-הי! – נפלא. מה? הפאטנט שלי! בזול! בחינם! – הי-הי-הי!” – ויצא.

נכנסת נערה צעירה, כבת שמונה עשרה, יפהפיה, כחוּלת עינים מחוּלמות, ורוּדת-בשר כבשר תינוק, גיזרה אידאלית, נעמדת לפני השופטים ושותקת. מביטה ושותקת. –

“דברי, ילדתי”, אומר לה סיר ריצ’ארד. “דברי, אנו שומעים”.

הנערה מרימה את פניה ומראה: אינה יכולה לדבר. אילמת. ומראה על מקום אחד בראשה ומגמגמת בשפתה: “פה, פה” – ושוב מביטה. – סיר ריצ’ארד הבין. קלקלו לה את מרכז הדיבור במוחה. הוא מביט בה –ופתאום קם, מכה בפטיש על השולחן ואומר: “הפסקה!” – ונכנס אל חדר השופטים. זה היה לו יותר מדי.

אחרי הצהרים, לפני פתיחתו השניה של המשפט, התייחד חבר השופטים יחד עם יוזמי המשפט בישיבה קצרה, בה הוחלט לא רק לשמוע את דבריהם של העדים החפשיים, אלא גם לפנות אליהם בשאלות-חקירה בקשר עם שלושת יסודותיו של כתב-האשמה. אמנם באשר ליסוד הראשון, העינויים והרצח, שמעו וראו השופטים אולי די והותר – אך דעתו של ד"ר אמן, שהיתה חשובה מאוד לחבר השופטים, היתה, שבנידון זה אין “די” ומכל שכן שאין “הוֹתר”. איך אמר סיר ריצ’ארד קודם לכן? אם הם סבלו את כל אלה למעשה, יכולים אנו לסבול לכל הפחות להלכה. – בהזדמנות זו הביע הסניגור סיר דוגלס את התנגדותו לדברים בפי העדים שאינם מן הענין… אך חבר השופטים הסכים לדברי המפקד בריז, שאין דיבור קטן או גדול בפי העדים שאינו מן הענין. וכשהסניגור הראה על דבריו של האינז’יניר פאוסט כעל דוגמה לסטיה מן הענין, אמר סיר ריצ’ארד, שלפי דעתו דיבר האיש האומלל בשם רבבות יהודים שרידי התופת ובשם מיליונים רעבים מחוסרי עבודה, הרוצים להיכנס לארץ שממה בכדי להפרותה כדרך שנעשו זאת עד הנה והפוליטיקה או מה שמה מונעת אותם מכך. וסיר ריצ’ארד הוסיף: “אמנם, לא השתפכותו של האומלל ולא אזנינו הקשובות לא ישנו את המצב שם, אך האם בגלל זה לא ניתן לו אפילו את היכולת לשפוך את לבו?”

“אם כן, הבה נבחר בבחירות הבאות את סיר ריצ’ארד למיניסטר המושבות!” אמר אחד השופטים.

“כנראה, שעדיין אינכם יודעים את טבען הביולוגי של הבחירות באנגליה”, אמר סיר ריצ’ארד. “כוס-היין, שהנבחר שותה במסיבת-הכבוד שלו, מהולה במי נהר-הליתה, זה נהר-השיכחה, ופלא, שהנבחר אינו שוכח את שם אשתו ומשפחתו! ומי ילמד אותי מנימוקה?”

“יש לי הרושם” אמר ד"ר אמן, "שמורי ורבותי, למראה עיניהם ולמשמע אזניהם הסיחו את דעתם, או דעתם ניסתה מעצם מטרתנו הפנימית והסמויה מן העין. בשבילי היה עֵד זה, שלורד דוגלס הנכבד מאוד חושב אותו, כלומר: את דבריו, לשלא מן הענין', לי היה עֵד זה אחד הדוקומנטים החשובים ביותר עד הנה. נא לבחון, אדם זה לא הזכיר אף במלה את יסוריו שלו עצמו, ואני יודע אותם, אף על פי שאדם זה יצא לא מן התופת שלנו פה, אלא מבוכנבאלד (הוא נלקח בשבי מן החזית המצרית), הוא דיבר על הטרגדיה של שרידי גיהינום, הנרדפים ומגורשים בים וביבשה בידי מעצמה כבירה, במקום שאותה מעצמה תרחם עליהם ותשאם “על כנפי נשרים”, למקום עבודה ובנין לתועלת כל העולם. שימו לב, רבותי, הוא בכה ויבב: “טפשות! טפשות!”, ואפילו את הרשעות שבדבר קרא בשם “ילדותית”. מתוך דבריו ברור היה, שהוא אחד ממעריציה המסורתיים העולמים של בריטניה הגדולה, ההומאניסטית במסורתה. הוא דיבר כל הזמן על סוריה הדשנה והשוממה בדשנה, ורק במקרה הזכיר אחר כך גם את פאלסטינה, משמע, הוא אפילו אינו מאותם הידועים בשם “ציוֹנים”, שאני, מתוך חוסר ידיעות יסודיות בבעיה זו ובתנועה זו, אינני יכול לצערי לדבר לא בשבחם ולא בגנותם. לכל היותר יכולה השקפת עולמי הפרינציפיונית לשאול שאלה ריתורית: באיזו רשות נותנים לאחד העמים, לעם בין יתר העמים, להיות בלי ארץ משלו, ובמקום לתת לו את הצדק הפשוט וההגיוני הזה, שאין לשום ילוד-אשה הרשות לא לתת לו, הולכים ומשמידים אותו לעינינו – ושוב: כשעם זה נמצא כל הזמן בתופת, אפילו מחוץ לכל מחנות-המוות? לפי דעתי, מי שמכנה את זה בשם פוליטיקה, הרי הוא חי בטעות של ערבוב מושגים, רבותי. ומי כמו שופט מבחין בין דברים שבמוסר ודברים בפוליטיקה, לא כן? להבא, רבותי, תראו מעצמכם, כמה כל אלה הם יסוד-היסודות של משפטנו זה. – וסלחו-נא לי, שהארכתי. – ורק עוד הערה אחת אל הענין: נא לשים לב לעובדה, שכל מה שאתם שומעים מפיהם של אומללים אלה, אינם דברי-עדות שהתכוננו להם ושקלו אותם קודם – אלה הם דיבורים, שהעלובים הולכים כל הזמן וחוזרים עליהם לעצמם במילמול דעתם הנטרפת כתמצית כל הטראגדיה של חייהם, המרוכזת בהם כמאניה, בין אם הם מטורפים לגמרי, כאותו “איש-הז’ונגל”, ובין אם הם שפויים בדעתם לפי כל חוקי הביולוגיה כבייכול. ועצם הענין, שנכנסים הם הנה, עומדים רגע ואומרים מה שאומרים כתלמיד הטוחן את שיעורו לפני רבו, ושוב הולכים, עצם הצורה הזאת תגיד לכם עוד הרבה להבא, רבותי הנכבדים, ולא בשורה אחרונה: ביחס העדים אליכם: - - -

כשנכנס חבר השופטים ראו, שהאולם צפוף כעת הרבה יותר מאשר לפני הצהרים. ומיד אפשר היה גם לראות, שזה קהל-מסתכלים מן החוץ, ולא מן השרידים. המשפט הולך ומושך יותר ויותר והמחנה הולך ומתמלא קהל-המונים, וגם בני חוץ-לארץ, וביחוד מאנגליה והם דורשים רמקול בשביל דברי השופטים ואנשי המשפט בכלל. כי את דברי העדים שמע. מי שרצה לשמוע, גם בחוץ מפי האומללים, שלכל השאלות בעולם לא היתה להם אלא תשובה אחת – אתמה שאמרו גם בפנים, באזני השופטים. –

נכנסת נערה רכה ובוכה: “קלקלו לנו את הכל! – את המוזיקה, את הריקודים - - אני רק התחלתי - - - קלקלו לנו את הספר, את הקולנוע, את הסקטינג - - - משכיבים ובוטשים. פוי! – אף לא מלה אחת יפה! - - פוי! - - לשכב בלי קומפלימנט! פוי!”

“איך להעניש אותם, ילדתי?” שאל אחד השופטים.

הנערה הביטה בו רגע בעיניה הגדולות, ואחר-כך ענתה בבכיה: “שיתנו לנו קודם מוזיקה - - שירקדו אתנו קודם, שישאלו, מה קראתי - - פוי!” ויצאה בבכיה מתייפחת, כשהיא חוזרת ואומרת: “פוי! פוי!”

השופטים הביטו זה בזה: “בלי קומפלימנט”… מחריד!

נכנס צעיר ורוד-לחיים משתעל אל תוך ממחטתו ונשען אל מקלו. נעמד ושותק.

“מה דעתך”, שואלו סיר ריצ’ארד, ומיד נמלך בדעתו בצורת השאלה: “אתה חולה בשחפת, לא כן? מאימתי חולה אתה?”

“לפני שנה עשו לי זאת. הפרופסור – (הוא מראה על הנאשם). קודם הכוני בחזי ובגבי ואחר-כך הזריקו לי דבר-מה”. –

“עכשיו תקבל תרופה יסודית”, אמר סיר ריצ’ארד, “זה - - -”

הצעיר לא נתן לו לגמור, הוא ממש רעד כולו ונרתע: “הוא? - - הרפואה שלו?!” – וברח במבט אלכסוני כלפי חבר השופטים, החוצה.

“הוא כנראה אינו מתנגד לבול מאז’יק”, אמר די-מארוד, “הוא רק אינו מאמין בפרופסור טראיטש וחושד גם בנו”.

נכנסת אשה על קביים, שתי רגליה כמחוסרות עצמות וגם שתי ידיה תלויות. – נכנסת ואומרת בהתייפחות-חשאין: “טוב, למות, למות. בכל מלחמה מתים, ומתים גם ממוות טבעי, וממחלות ומתאונות- אך עינויים! עינויים! לקחת אדם ולענותו. סתם ככה. לא כדי להוציא ממנו איזה הודאה, אלא סתם, משברים את הידיים ואת הרגליים, לאחור, אחורנית… איזה עונש אפשר לתת על זה?”…

ופתאום מרימה ראשה כלפי מעלה, ובחירוק-שיניים מנהמת: “אלו יכולתי לקחת אותו שם למעלה, אותו, ולשבר לו כך את ידיו ורגליו! ואת המלאכים שלו! ככה… לאחור!”….

ומתלבטת החוצה. ומתייפחת.

נכנסת נערה כבת תשע עשרה, מביטה מסביב, כלפי הקהל וכלפי השופטים ושוב כלפי הקהל.

“מתי הביאוך הנה, ילדתי?” שואל סיר ריצ’ארד.

“הייתי בת חמש-עשרה. יחד עם אחותי הקטנה. היא היתה בת תשע. אותה לקח לו המפקד. אחר כך הביא לי אותה מתה. ‘הרי לך האפרוח שלך’. אמר וזרק אותה. ‘יהודיות חולניות, תיכף מתות, גועל נפש!’ והלך. אותי לקחו אל ‘בית הכוח מתוך חדווה’. הלבישוני ככלה ונתנו לי חמשה חתנים ללילה אחד. כל לילה חמשה”. –

“איך נשארת בחיים?” שאל אחד השופטים.

"אלהים רצה. המשיח הלבן לא נתן לי למות. התפללתי אליו. לא רצה'.

“מי זה המשיח הלבן?” שאל השופט.

“אינכם יודעים? שם בחוץ אינם יודעים? זהו המפקד העליון של הגסטאפו. אלהים. הם אמרו שאתפלל אליו”.

“הרוצה את להינשא?” שאל שופט שני.

הנערה מביטה בו רגע. אחר כך: “לגבר? לא”. וכבר יוצאת.

“הבו לנו אבא! אבא הבו לנו!” נשמע מאצל הדלת. העד הולך וקרב אל הדוכן כשהוא הולך וקורא: “הבו לנו אבא! אנו ילדים טפשים. בני שלש וארבע! תמיד מתכתשים! אין לנו אבא שיחנך אותנו!”

“מדוע דווקא בני שלש וארבע?” שואל שוב שופט אחר.

“כל הסימנים מראים, שאנו בני שלש וארבע. ‘זה שלי! זה שלי!’ צועק כל אחד. ‘ארץ זו שלי!’ ‘לחם זה שלי!’ לאמא יש כל כך הרבה ארצות ולחם שם במיטבח, המספיקים לעשרה ילדים! – ואוהבים צעצועים של כסף ושל זהב ושל נחושת ומתכתשים זה עם זה ומרמים זה את זה, הא לך נייר, זה זהב, זה כסף ונותנים זה לזה עוגת ותפוחים בעד נייר צבעוני כזה ולאמא יש שם במטבח הכל, מכל טוב והיא נותנת, וכשהיא שמה על השולחן, מיד מתכתשים וחוטפים זה מזה ואמא לחנם צועקת: ‘ילדים יש די! אני אתן עוד!’ לא! הם מתכתשים! עד דם! – ואין אבא! אין אבא שיחנך אותם – אוי, הבו לנו אבא! אבא!” –

“מה דעתך על המשיח הלבן?” הפתיע אותו סיר ריצ’ארד אחרי שד"ר אמן רמז לו בפיתקה.

"אוי ואבוי לנו! הוא בא במקום אבא! והוא מחנך את הילדים להשתוללות! הוא וכוהניו שבכל העולם! משחקים במישחק תרנגולים: מגרים שני תרנגולים זה בזה, התרנגולים נושכים זה את זה, מורטים זה לזה את זקניהם ואת כרבלותיהם עד דם, מנקרים זה לזה את עיניהם, פיק, פיק! – והמגרים מעודדים אותם: קרישנא, חזק!' ‘אחמד, אל תהא תרנגולת!’ ‘פלאנידס, תתבייש!’ – בולגאריס, דרבן!' ‘יאנוֹש, אולי תטיל ביצים!’ – הילדים-התרנגולים מתפגרים שניהם זה על זה – והמגרים מאלפים להם תרנגולים חדשים, מהם מפרים את התרנגולות ונותנים להן ביצים ומהם נאלפים למישחקים. – המשיח הלבן? איך אמר כריסטוס: “אכן אני אומר לכם, המשיח הלבן אינו חי אלא בקרבכם פנימה ואם לא תתבגרו, ישיא אתכם המשיח הלבן להתכתש בפצצה האטומית וכולכם תתפגרו זה על זה כתרנגולים!'” – וכמפחד מפני שאלה נוספת, מיהר החוצה. אך בפתח נעמד עוד וצעק חזרה: “וגם אתם אידיוטים! תרנגולים!” – וברח.

אחריו נכנס כומר קאתולי בידים שלובות אל תוך השרוולים ואומר בקול חגיגי ומונוטוני:

Ecclesia non sitit sanguine, Ecclesia non sitit sanguinem" ¹

מתהלך הנה והנה ושוב אומר:

"Inqusitia non sitit sanguinem ²

ואחר שוב פונה אל הקהל:

Aequam memento rebus in arduis servare mentem" ³

“אבא קדוש”, פונה אליו סיר ריצ’ארד, “ודאי ידוע לך, שהמציאו תרופה כללית לכל המחלות שבעולם - - -”

Apage satanas!" ⁴, -הרים הכומר את קולו ויצא.

“Amabilis insania” ⁵, אמר אחריו סיר ריצ’ארד בעגמה.

נכנס אדם קטן וזריז מאוד, המדבר במהירות עצומה. שכמעט קשה להבינו, הוא מדבר אנגלית, אחר כך מתרגם את דבריו גם לצרפתית, לגרמנית, לאיטלקית, לרוסית, לספרדית ולעברית; אך כל משפט ומשפט לחוד, בפני עצמו: “אנרגיה שווה חומר כפול ריבוע מהירות האור (מתרגם) E=mc2 (מתרגם). להפוך טיפת דם זעירה לאנרגיה – שווה התאבדות האנושות (מתרגם). זהו סודו של המארס האומלל (מתרגם). כל מקום שישנו יצור-פלא ארור זה ששמו אדם, שם מופיע גם המשיח הלבן (מתרגם) המוות שלו עובדה והבול מאז’יק שלו בלוף. (מתרגם). אל תחפשו בול מאז’יק לרפואה (מתרגם). חפשו את הבול מאז’יק להתחסנות נגד המשיח הלבן (מתרגם). ואת הבאקטיריות ההולכות על שתים אספו לאביק אחד ושלחו בהם פצצה אטומית” (מתרגם), והולך

נכנסת אשה קרועה ובלוייה, כמעט ערומה, ותוך כדי דיבור חושפת גם חלקי-בשרה המכוסים: “פה, פה! הנה תחבו לי! את הכל בעולם תחבו! אין דבר בעולם שלא תחבו לי! את זנביהם, את מגלביהם, את כלביהם, רובים, אקדוחים, קיפודים, מנורות-חשמל, שפכו אל תוכי שמן קיק, תלו אותי ברגלי ושפכו אל תוכי, השתינו בי, ירקו אל תוכי וגם השקוני יין, פה למטה, ואחר כך תחבו אל תוכי ראש תינוק שנולד. ומדוע לא: מי אסר עליהם? אולי אתה?” פתאום פורצת בצחוק פרוע: “הא, הא, הא! אבל אותי עצמי לא יכלו לתחוב! אותי לא! שיתפקעו! שכולכם תתפקעו! אותי לא! זה לא!” - -

מופיע יהודי בטלית ותפילין. עולה על דוכן העדים, אומר “קדיש” ויורד ויוצא.

נכנסת אשה צעירה ויפה ואומרת: “אני יכולה להעיד רק ערומה. הלא צריכה אני להראות ולא רק לספר”. ומתילה להתפשט. השופטים נותנים לה, איש אינו אומר כלום. היא מתפשטת ובינתיים מדברת: “כל הזמן התהלכנו ערומות. הלכנו מן הגיטו בווארשה ועד דובז’ה-ווֹליה, כלבים קרעו את בגדינו ואת בשרינו מעלינו ואת ילדינו” - - פתאום מפסיקה ואומרת בעקשנות: “קדחת לכם גברים מנוּולים! גם אתם רוצים ליהנות”. ושוב מתלבשת ומוסיפה: “אנו הנשים מכירות אתכם היטב! אתם קראתם בעתונים, עצמתם את עיניכם ונהניתם מרחוק. קנאה עמוקה הרגשתם לידידיכם האויבים”. היא נגשת קרוב אל זקן השופטים, ממתיחה את ראשה אל פניו ואומרת ממש בחירוק שיניים: “טמאים! עכשו תעשו אתם פירמה משותפת למישרפות-אדם ולסבון טוּאלט ולערוּי דם ילדי-יהודים לילדיכם האאריים ולפצצות אטומיות!” אחר-כך מוסיפה בלחישת-שרף: “אתם אפילו את ילדי העניים שלכם תביאו למולך הלבן!” ובקול רם, בנצחון: “ולבסוף ישמיד גם אתכם!” – ויוצאת.

“אני באתי אחרי הנביאה הזאת”, אומר העד הבא. “הבאתי לכם מתנה, הנה!” – הוא מניח על השולחן חתיכת סבון ואומר: “אדון פונציוס פילאטוס, נא לרחוץ את ידיך!” – ויוצא.

“ואוּ, ואוּ, ואוּ!” נשמעת נביחת-אדם, הנכנס על ארבעתיו, עולה על דוכן-העדים ונובח, נוהם ככלב, נוחר לנשיכה ואומר תוך נביחה: “אני כלבו של כל גרמני, ואוּ, ואוּ!” – מתכווץ ככלב המקבל מכות ומייבב ושוב אומר: “אך! הך, אדוני! אוי! אוי! ואוּ, ואוּ! אני כלב ומשה רבנו כלב והתורה היא נביחת כלבים! – אוי, אוי!” מרים אחת מרגליו כלפי השופטים: "אני משתין על כל חוק בעולם, שכולם נעשו בידי יהודים בולשביקים ועל כל העולם, שכולו בולשביקים יהודים, ואוּ, ואוּ, ואוֱּ, וזוחל על ארבע החוצה תוך נביחה שאינה פוסקת. –

פתאום נשמע קול זמרה חזנית צלולה. תוך זמרה נכנס יהודי ומתפלל את תפלת האשכבה “אל מלא רחמים שוכן במרומים”, עולה על הדוכן וממשיך בסלסול נעים: “המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע את נשמת רבנו משה בן רבי עמרם ואת נשמת רבינו עקיבא בן רבנו יוסף ואת נשמות חסידי אומות העולם רבנו אפלטון ורבנו אריסטו, ורבנו קונפוציו ורבנו בודהה ורבנו ישוע הנוצרי ורבנו שפינוזה ורבנו הבעל-שם-טוב ואת נשמת כל הקדושים והטהורים ואת נשמת תורותיהם ומידותיהם הטהורות שהלכה לעולמה - - -”

אחד השופטים מבאר לחבריו, שזוהי “תפלת-רקביים” של היהודים, שהחזן מתפלל בעד נשמתו של המוסר האנושי וכל המידות הטובות שבמסורת האנושית. – בינתיים גמר החזן וכל הקהל מבין שצריך לומר אמן ואומר: “אמן!” –

החזן יוצא ואחריו נכנס אדם ערום למחצה, גם רגליו חשופות עד המתניים וכל גופו מלא נקודות שחורות, בידו כעין מחט תחובה בקתית, מרצע, שהוא עצמו עשה לו: “אני שואל את כבוד הז’נטלמנים הנכבדים”, אומר הוא אנגלית רהוטה, "האם יש למישהו רשות להוציא לאור את משפטו של מישהו אם הוא איננו יכול אף רגע להרגיש את עצמו במקומו, אם אין ביכלתו לתאר את עצמו במקומו ולדעת אפילו אחד מני אלף, מה סבל ההוא ומה עבר עליו? הנה, כל גופי היה מלא מחטים ומרצעים וסיכות, אתם רואים? אנא, אדוני זקן השופטים, תן נא לרגע את ידך… רק דקירה אחת עמוקה - - " הוא נגש אל יתר השופטים, אל הקטיגור ואל הסניגור: “בי אדוני. רק דקירה אחת במרפק - - בראש אצבע אחת, זה מעניין מאד - - - אני יודע, אתם כולכם קראתם זאת בעתונים, ידעתם היטב מה שעושים בנו, ואף אחד מכם לא יצא ולא צעק בראש חוצות: עזרה! הצילו! שם תוחבים מחטים באצבעות! קראתם ועשנתם את הסיגאריה שלכם, בשעה שפה שרפו וכווּ את גופנו בסיגאריות - - - אנא, בי אדוני, רק עקיצה קלילה אחת, פה תחת האוזן, עד השיניים - - - לא? אין האדונים רוצים? מובן. פחדנים שכמותכם! אתם פחדנים אפילו לעשות זאת לאחר, מוטב שאחרים יעשו זאת ואנחנו ניהנה, מה? לא כן? ועכשו אתם מתחילים להודות להם על כל זה, על התיאטרון חריף-התחושה הזה, משלמים להם בעד הגראן-גיגניול הנהדר, שערכו לכם, שרצחו לכם מיליונים צ’יחים, יהודים, אוקראינים, רוסים, צרפתים, סקנדינאבים וכל יתר המיותרים שלכם ואפילו אנגלים אחדים, שמיתתם ויסוריהם מעניינים אתכם אפילו לא אחד מני אלף בהנאתכם מן החיים הטובים – גרמניה יצאה למלחמה? אין דבר, לא נגדכם יצאה, כי אם נגד העם האנגלי, נגד אלה שנפלו במלחמה ואם לפיצויים, הרי קיבלתם את הפיצוי הגדול והנהדר ביותר בעולם: מיליונים מעוּנים ומרוסקים עד מוות! – אנו מחכים לחגיגת הגמול הגדול: לברית הגדולה: הברית הבין-לאומית של המשיח הלבן! הידד!” – ויצא.

סיר ריצ’ארד דפק בפטישו לסיום הישיבה, אך הנה הכניסה אשה על גבי ערש-גלגלים את בעלה: נטוּל ידים ורגלים ואזנים ואף, ועיוור שתי עיניו וגם לשונו כרוּתה. “יש לי הכבוד”, אמרה האשה. “להציג לפניכם ז’נטלמנים נכבדים את בריטניה הגדולה והחביבה על כולנו, כבעלת-בריתו של המשיח הלבן, בעוד עשר שנים! כזו תהיה, בדיוק!” –

יז. היריקה הגדולה    🔗

התייעצות חבר השופטים באותו ערב, שכולם הרגישו והביעו את נחיצותה, היתה מרוגשת. היו סיבות אחדות להתייעצות זו. ראשית: הדבר הולך ומקבל לאט-לאט צורה של - - באמת של “שואוּ”, של ראווה, ולאו דווקא נעימה ביותר, שקשה למצוא לה אפילו את ההצדקה המוסרית-הדראמאתית. ושנית: אותו יחס הבוז של האומללים הללו אל חבר השופטים, שבכל זאת באו אליהם ברגש של חמלת-אהדה עמוקה. “הם מונים לנו על פנינו את כל הטראגדיה שלהם, כאילו באמת אנחנו גרמנו להם זאת. ושלישית: מאשימים הם במישרים או בעקיפין את בריטניה הגדולה, כאילו היא היא שהיה ביכלתה להציל אותם ואת כל העולם מחיות-טרף אלה ולא רצתה. יותר מכן: היא רצתה באסונם”.

ד"ר אמן, שהוא היה היוזם למשפט זה ודווקא במקום המעשה והוא היה גם היוזם לקבלת העדות החפשית המיוחדת במינה, עמד באחריותו והסביר להם את הענין זאת הפעם השניה. הוא לא התכוון “לראווה”, אך התכוון בכל זאת שהשופטים יראו פעם בעיני-בשר, מה קרה במאה העשרים. אולי הגזים אותו אומלל, שהשופט צריך שירגיש קודם בגופו את חווייתו הנוראה של המעונה בכדי שיוכל אחר כך לפנות אל כוח-הצדק, אך גם דעתו שלו היא, שבאמת אסור לו לשופט להאמין ברגש הצדק שלו, אם אפילו לא ראה בעיניו את הקורפוס דליקטי החי. "ולא יהא קורפוס דליקטי זה קל בעינינו מקורפוס דליקטי אחר, שאינו אלא מכשיר מת. – המשפט המקובל משך דורות מקיל בכלל יותר מדי בשאלת העינויים, ומה שחשוב בעיניו ביותר הוא: עובדת-המוות, אף כי יכול אני להראות לכם, רבותי גם קורפוס דליקטי מסוג זה, שיוכיח לכם ללא פיקפוק, שהמוות מופיע בהרבה מקרים כגואל רחום. מחר יהיה לכם האושר לראות ולשמוע גם זאת. יש פה אנשים, שהיו קונים חבל קטן של מטר וחצי בעד יהלום. והיו כאלה שגם הצליחו לקנות להם את המוות, וגם כאלה ששילמו בעדו ולא קיבלוהו. – אולי גם זה יהיה אחד הדברים, שהאסון העולמי הזה ילמד אותנו למיפנה חדש בהלך-רוחנו. צריך פעם לדורות לקבוע: יש דבר איום מן המוות – יסורי-הגוף! – שנית, רבותי, יחס הבוז, ובריטניה. גם אני הנני בריטי בכל נימי נפשי וחינוכי. ואולי, לולא כך, כי אז היה סיר רבנטלו מצליח בי יחד עם הפרופסור טראיטש, והיום הייתי יושב אתו יחד על ספסל הנאשמים. אך אני מניח את דעתכם, רבותי: יחס-בוז זה הוא יסוד נפשם של האומללים הללו לא רק לכם, אלא להיפך: אפילו לכם, אפילו לחבר השופטים. זהו טיפוס חדש בעולמנו, רבותי, טיפוס החי מעבר לכל טוב ורע, מעבר לכל פשע ומוסר, לכל תרבות וציביליזאציה וביחוד מעבר לכל תורות הצדק והיושר והפשע והגמול, מעבר לכל שכר ועונש – מעבר לכול. ואילו ידעו, שיושבים פה לפניהם צרפתים או איטלקים, או רוסים, או טורקים – יחס זה לא היה שונה אף במשהו. וגם פה עלי להדגיש: להיפך: אפילו לבני בריטניה אין להם יחס אחר. דומני, ששמעתם וגם הרגשתם, שלאחדים מהם יש יחס מיוחד של אהדה ואפילו של הערצה לבריטניה. – אך בינתיים קרה דבר-מה, רבותי, שעלינו לעמוד עליו במיוחד בהזדמנות זו: האומללים הללו קראו בזמן האחרון עתונים ולא עוד, אלא נתנו להם אפילו את העתונים מלפני שנתיים ושלש שנים. אני שמעתי לא מזמן שיחה ביניהם על נקודה פוליטית אחת, שגם אני לא תפסתי בשעתו את עמקה ואת חשיבותה. ואף מאמר אחד עליה לא ראיתי בעתונות. הם נזדעזעו עד היסוד לאותה ז’סטה היסטורית, כשצ’רצ’יל הושיט את ידו לצרפת להתמזגות שני העמים לחטיבה אחת בשעה שבריטניה עמדה על עברי פי-פחת – וידו נשארה באויר. – לצרפת, לאותה צרפת, שהשאירה את ידו של צ’רצ’יל באוויר, נוטרים הם איבה עמוקה, שקשה לכפרה. אמנם כעת הולכים הדברים ומביאים לידי כך, שצרפת תהיה האומה האירופית הקונטיננטאלית היחידה בין מעצמות-המערב הגדולות, שתעמוד על המשמר נגד המשיח הלבן, וכפי שאנו רואים – גם נגד בריטניה לצערנו הרב, אך גם זה לא חלילה מתוך חרטה, או נקמת-המוסר וחמלה למעונים, אלא פשוט מתוך פחדה הגדול מפני המשיח הלבן, אך היא לכל הפחות רואה את העתיד לבוא, היא לא נדבקה מזריקת-הדהם של השטן הצולע, שזעק “בולשביזם! בולשביזם עליכם!” כדי שיוכל לבלוע את קרבנו המודהם.

ופה הגענו אל מטרת שיחתנו. האלמנט המעונה ביותר במחנה-תופת זה – ואולי גם במקומות אחרים – הם הצ’יחים והיהודים, מעונה בין בגוף ובין בנפש, בין כיחידים ובין כעם. הצ’יחים עמדו בשעתו זעקו באזני כל העולם התרבותי: ‘ס. או ס! הצילו!’ ואיש לא ענה להם. והיהודים עמדו מפוזרים ברחבי אירופה כשזרועות הפּוליפּ הגרמני התחילו לחנקם ולמוץ את דם רבבותיהם וצעקו: ‘ס. או.ס! הצילו!’ ואיש לא ענה להם ואני יודע רבותי, אני הרופא הקטן יודע, על פי מקרה, איך קיבלו בבריטניה את קול זעקת-השבר של היהודים: בבית אבי-מאמצי סיר רבנטלו שמעתי מפי אנשים רמי-מעלה ובעלי השפעה גדולה בעולם הפוליטי והכלכלי, שאמרו בבת-צחוק ובלי בת-צחוק: ‘לא יזיק אם יטהרו קצת את עולמנו מפסולת-אנושית זו’. ולכם פסוק איום זה ידוע ממקום אחר, לא כן? ממקום גלוי יותר, פומבי יותר, מפי איש-משפט – ובריטי, לא כן? ובכן, אמרו-נא לי, רבותי, מה יוכל לפצוע עוד יותר את הנפשות הפצועות והמרוסקות הללו בגוף ובנפש מאשר העובדה החדשה, שעמו של צ’רצ’יל, בריטניה הנערצה, החביבה, מעגבת על שטן-השטנים, נכנסת יותר ויותר אל בין זרועותיו של המשיח הלבן, כדי להכין תופת חדש לעולם – ומצד שני מגרשת את שרידי התופת אל בין גלי הים ומורידה אותם תהומה – בעשותה יד-אחת עם אויבה-שלה הטורף ביותר? המשיח הלבן הצליח להדיחה ולתפסה באותם שני הכוחות, שהעולם עומד עליהם: באינטרסים החומריים, שהסוציאליסטים קוראים לו שטן-הקאפיטאל ובייצר-המיני: בידי הנשים הגרמניות. קראו נא רבותי בכתבי-הקודש את הפרשה של בנות-מואב, שהקוסם החכם בלעם מארם-נהרים יעץ למלך-מואב להשתמש בהן נגד כוחו של עם-ישראל. – אך לצערנו ולצער העולם, אין בינינו פנחס בן אלעזר, שישים קץ לעגבים אלה, המרעילים את עמי בעגבת פוליטית מיסודו של המשיח הלבן - - -"

“אולי תוכל ד”ר אמן הנכבד לגלות גם לנו סוף-סוף, מהו ומיהו בעצם המשיח הלבן?" שאל הסניגור לורד דוגלס איש השלום.

“אין פה מה לגלות”, ענה ד“ר אמן, “כנראה שרק לכם רבותי לא ידוע עדיין, שבאמריקה קיימת אגודה עולמית, שגרעינה הוא גרמני כמובן, להפצת תורת “מלחמתי” ו”המיתוס של המאה העשרים” וכפי שכל הסימנים מראים – בראשותו של הפירר עצמו, ושחבריה של אגודה זו נפוצים בכל העולם כחבריו של אורדן דתי ממש, אורדן בעל פולחן מיסתי כבייכול, ששני סוּתים לו, שני כוחות מושכים: שיחרור האדם מכל כבלי המצפון והמוסר, ופולחן הסאדיזם הפרוע ביותר - - שאחד הכוהנים הגדולים שלו הוא הפרופסור טראיטש זה, שמחר יהיה לכם האושר לחקור אותו. ובזה אמרתי בעצם כל מה שהיה לי לומר לכם לעת עתה. ורק עוד הערה לא לגמרי צדדית: אחד מאמצעיו של המשיח הלבן הוא כאמור, ההפחדה מפני רוסיה, מפני הבולשביזם. והנה – גם צ’יחיה המאוכזבת בבריטניה וגם היהדות המעונה, מה פלא אם הם מרגישים מרחוק, שנגד המשיח הלבן אין בכל העולם כולו אלא כוח אחד יחיד וגם כביר: רוסיה? ושניהם עומדים ומשתוממים: איך זה שבריטניה, הפיקחית שבכל האומות והמפותחת שבכולן, אינה רואה לא את המשיח הלבן כמות שהוא ולא את רוסיה כמות שהיא? איך אין היא רואה, שבראש וראשונה ישמיד את הבריטים, שאת ידו-שלו המושטה להם השאירו באוויר -?"

היה מאוחר בלילה, כולם היו עייפים. אך אחרי ויכוח מרוגש למדי החליטו קודם כל, שדי בעדים החפשיים. ועל זה ביקש הד"ר אמן פשרה: רק עוד שלושה ישמעו-נא למחר. –

לפני שנפרדו שאל בא-כוח אמריקה, סטינבסן, את ד"ר אמן, למה בעצם עמד על שלשת העדים האחרונים?

“בעצם חשוב לי רק אחד”, אמר ד"ר אמן, “וזה משום שבעצמו אין לו מה להגיד, אך מופיע הוא יחד עם סבא שלו. זהו ילד כבן שתים-עשרה. אך גם השניים חשובים לי, אחד מהם עד ‘אכזוטי’, ערבי זקן, והשני לא פחות ‘אכזוטי’ – גרמני. אך רק לפני שעה הודיעו לי, שהגרמני התאבד. וחבל. וכעת לא יופיעו אלא שניים. ידברו המיסכנים, זה מגיע להם לכל הדעות, לא כן?”

סטיבנסן הרהר רגע, ושוב שאל: “למה הצעת ועמדת קודם על כך, שהעדים החפשיים יעידו לפני קריאת כתב-האשמה?”

“מטרתי היתה, שלא ייפגשו יחד באולם עם תועבת-נפשם הפרופסור ואת כתב-האשמה הלא אי-אפשר לקרוא בלי הנאשם. לא רציתי, שיעמוד פה כמטרה לרוק להם. העלובים הללו אינם מרימים יד על אדם, אך ברוק היו מכסים אותו מכף רגלו ועד ראשו. אך בדיעבד הלא ראינו, שאפילו בזה הגזמתי”.

סטיבנסן ענה בעצבנות: “אי, מסופקני, אם אינם מרימים יד, אני יודע דווקא - - - זאת אומרת. סיפרו לי על מקרה - - - על מקרים של אשה, נשים- - -”

“כן”, ענה ד"ר אמן מבלי לחכות עד גמר הדיבור, “היו מקרים של נמקת מוות, אך הם הלא אינם רוצים, שאדם מפלצת זה ימות בלי משפט, ולהכות, לענות -, הדגיש ד”ר אמן, “לזה אינם מסוגלים”.

סטיבנסן כמעט שבא בכעס.: “סלח לי, דוקטור, אני יודע ש- - - אני יודע - - -” ומיד נמלך בנפשו, ספג בחזרה את התרגשותו ושינה את טעמו, “את האמת אגיד לך - - - אני תיארתי לי אחרת את המענים הללו - - -” גמגם ולבסוף לא אמר כלום. – אך זה הספיק לו לד“ר אמן, שבכוונה אמר לו מה שאמר, כדי להוציא ממנו מה שהוציא כמעט בבירור. איש-אמריקה זה מעולף בעיניו כבעין איזה חשד. – חשדנות זו התחילה בעצם לא בו אלא בלורד דוגלס “איש השלום”, שאינו פוסק מלהעלות בד”ר אמן כעין אסוציאציות רחוקות מאוד ולא לגמרי נעימות, ויחד עם זה דווקא בתוך סביבה נעימה ביותר. - וזה מטריד אותו כל הזמן כזבוב, המופיע רגע, מזמזם ישר באזניים כמו להכעיס, ושוב נמלט ואינו משאיר אלא דגדוג מעצבן הדורש גירוד לרגע. – והנה, הוא וסטיבנסן כאילו דבר-מה אינו בסדר אצלם. בדרך כלל זרים הם זה לזה יותר מכל יתר חברי-המשפט אלה לאלה – ופתאום מסתודדים רגע, כאילו ממתיקים איזה סוד אינטימי ביותר, לרגע קט, ברמז קל, ואחר-כך שוב זרים זה לזה. – ועכשו, נוסף לכך השאלות הללו - - - הוא יודע “מקרים של אשה”. “של נשים” ותיכף מתחרט מטשטש את דבריו בעצבנות. – ופתאום הבריק לו לד"ר אמן דיוקנו של לורד דוגלס ממרחקי ילדותו! –

ד"ר אמן מיהר מיד אל המפקד בריז, ביקש ממנו סליחה, שמטריד הוא אותו בשעה עייפה זו, אך הדבר דחוף. מתוך דבריו של סטיבנסון הבין, שהלה יודע על הנעשה בפרופסור טראיטש בכילאו. –

“ומדוע זה תתפלא על כך? הסניגור ודאי סיפר לו. והלא ברור שהפרופסור סיפר לסנגורו על כך!” אמר המפקד.

“ומדוע סיפר דווקא לסטיבנסון ורק לו? ומדוע לא גם לייתר השופטים?” אמר ד"ר אמן. “אך חשובה מזה היא עובדה אחרת: הלורד דוגלס, שהרבה זמן היה מטריד את מוחי באסוציאציות חשדניות – הוחוור לי פתאום מי הוא: הוא היה פעם בין באי-ביתו של סיר רבנטלו בילדותי, אחד מאותם הקלפנים כבייכול, שסיפרתי לך עליהם. וכעת ברור לי בהחלט, שהוא הוא שהפליט פעם את המימרה ‘הוואלט השחור יכה את הטוּז האדום’ והוא שעמד על כך אחרי-כן, שלא להתרות בהיטלר, שיפסיק את התעללותו ביהודים. אלא שאז לא היה עדיין לורד דוגלס אלא סיר וארנר… איפהו ספר האורחים?! אדם זה התעניין מאוד מה שרפנו פה”. –

המפקד הוציא את ספר האורחים ממקום מחבואו, בדקוהו שניהם ומצאו את חתימות שניהם – סטיבנסן, וארנר. –

“אני מציע לשלוח תיכף ומיד הוראה לאינטליז’נס סרוויס, לערוך חיפוש בבית הלורד ושיענו לך מיד, מה מצאו, כלומר: איזה מיני משכיות יש לו בארונית-הראווה שלו בביתו: ‘מתנות’ מאת הפרופסור טראיטש!” –

ועוד באותו לילה שלח המפקד את ההוראה ללונדון.

ישיבת המחרת התחילה בעדותו של הערבי הזקן. הוא עלה על דוכן העדים. ממצחו הגדול יורד קו-דם אדום על לחיו עד זווית-פיו הימנית, ומחור עינו השמאלית המנוקרת, צלקת ירוקה בצורת קו-חתך עד זווית-פיו השמאלית. על השאלות עונה הוא בצרפתית רהוטה. שמו אמאם ג’מאלודין חוסיין קאליץ' הילמי אפנדי, המופתי הגדול של מוסלימי הרצגובינה במוסטאר, מחברם של כמה ספרים ובתוכם ספר לימוד-הדת בשפה הסרבית, שיצא באישורו של הראיס-עיל-עילמא במונארכיה האוסטרית-הונגארית לשעבר חג' מהמט הילמי ד’אוזליץ' אפנדי. הקו האדום הימני שעל פיו הוא קו-דם שיצא ממהלומה חדה במצחו. ואחרי שנדר נדר לאליהימוסלאם (הנביא מוחמד), שלא ינקה את הדם מפניו כל ימי חייו, חתכו לו חתך גם לשמאל לאורך פניו אחרי שהוציאו לו את עינו, וזה השאיר אחריו את הצלקת הירוקה, מכיוון שלפני שחתכו מרחוּ את הסכין באיזה מין נוזל. – “אותי שלחו הנה ‘במתנה’, כך אמרו לי פה, כמגדף את שם הנביא, משום שסרבתי בשעתו לדרוש דרשה על המופתי הגדול כשהנציב הבריטי שם העלהו למופתי. הכרתי את אביו המופתי הגדול ואת אבי-אביו המופתי הגדול, שניהם היו מעמיקי-חקר במוסר האדם, בדברי הנביא, אנשים שאינני ראוי להזכיר את שמם, והוא – הוא כבר בנעוריו היה מה שהנהו היום: כוהן למשיח הלבן, כפי שכיבדוהו בהיותו פה פעם וערכו לכבודו תהלוכה של ילדים שפודים על כידונים לאורך המחנה - - -”

"אמר-נא בבקשה, אמר הסניגור לורד דוגלס, “אולי אתה בעצמך רצית להיות מופתי גדול שם, לא כן?”

“קבל-נא אדוני את רגש הבוז שלי העמוק ביותר בעד שאלתך הבזויה ביותר”, ענה כוהן האיסלם בשקט עילאי “‘פה טמא יהביל טומאה’ אמר החכם”.

חבר בית-הדין סטיבנסן דפק בפטיש: “אני מתרה בך, שלא תעז פניך פה! האם לא סבלת דייך, שרוצה אתה להוסיף עוד על צרותיך? אתה גורם בזיון לבית המשפט!”

“אוה, אני סבלתי דיי”, ענה הכוהן, “אך אתם בוודאי ממעטים עדיין את סבל האדם עלי אדמות. אני רק עכשו נודע לי, שאללה הרחום הוא קשוח כמוכם, אך אתם ידעתם זאת מזמן. אתם ודאי קראתם את האגדה, על אותו מטורף, שגנב מבית-החולים צנצנת חידקים וחיכה להזדמנות לזרוע אותם בעיר ולהרעיל בהם את העולם? גוש חי של חידקים כאלה אתם מחזיקים כעת בכפכם ואומדים את זרועכם לזרוע בו את מגפת השנאה והמוות על שני עמים-אחים, בארץ-הקודש, האוהבים לעבוד קשה ולאכול לחם-זיעה ולקבל אורחים ולתת אושר זה לזה ולחיות בשלום. אני מודה לד”ר אמן היקר באדם, שנתן לי את ההזדמנות להגיד לכם בפניכם: כל המחמם פתן בחיקו, ימות מיתה משונה בארסו. לפקודתו האכילו אותי את עיני השמאלית ולפקודתו ישמידו את בריטניה הגדולה, הנהדרת ונאדרת בכל עמי תבל, בכבשני-אש ובמישרפות אדם, ומעצמות הלורדים יעשו אלות, להלום מהלומות-מוות על ראש תינוקותיכם הלבנים, מלאכי-אדם אלה, המחפירים את השמש ביופיים ושנוצרו כדי להשליט אושר ותרבות וצדק בעולם!"

“האינך חושב”, שאל סטיבנסן, “שהעונש בא לך בצדק, על שבגדתך בכוהן הגדול של האיסלם הקדוש?”

“ומי יעניש אותו על שבגד בנביא, על שהמיט וממיט חרפה על תורתם הקדושה של ארבעת הפיגאמבּרים מוּסה, דאוד, איסה ומוחמד אליהיסלאם? ומי יעניש אתכם, שניתנה לכם החכמה והכוח להביא אושר לעולם ואתם הולכים יותר ויותר ובולעים את שד המשיח הלבן אל תוך דמכם להמיט מוות ויסורים על העולם ולבסוף גם על עצמכם? שוא מאשימים אתכם תמימי-תבל, כי נפט אתם רוצים ותועלת לעצמכם! עד שחיפשתם את התועלת, הבאתם ברכה גם לזולתכם כעת לא התועלת דוחפת אתכם, כי אם הטירוף הגדול, הבערות המרשעת, שכרון-השנאה ויצר המיתה המשונה. – אכן אני אומר לכם, קרוב הוא היום, בו יעמוד פסל המשיח הלבן על פסגת הר-המוריה ועל אבן-הקעבה – אך זאת תהיה גם מצבת גבורתם לנצח!” – ירד מעל הדוכן ויצא. תוך כדי צאתו דפק סטיבנסן בפטיש וצעק: “הבאמת מחובתנו הוא, לשמוע דברי-דופי כאלה?!”

“הנח-נא לפטישי”, אמר סיר ריצ’ארד. “כשאנחנו נאכל את עיננו השמאלית לארוחת צהריים, גם אנחנו נדבר כך!”

לכניסתו של העד הבא התפלא קודם כל חבר-השופטים, שלא חיכו לו. זה היה אריך מאאסן, “העד הגרמני” שנכנס שלוב-זרוע עם בתיה ועם הסבתא מלכה. אלה, שהופעתו של אריך היתה להם עובדה לא נעימה, היו בטוחים, שזוהי תחבולתו של ד"ר אמן, וחשבו גם את השתאותו למישחק. אך האמת היא, שגם הוא לא ידע על בואו של הזוג. זאת היתה תחבולתו של אריך עצמו, שהופיע במקום הגרמני שהתאבד. ושלשתם באו בלוויית שני הבלשים והמשמר המזויין, השומרים עליהם כל הזמן.

השלישיה עלתה לאט-לאט על דוכן-העדים, עמדו כבמבוכה, אחר-כך הביט אריך הנה והנה וקשה היה לו לפתוח את פיו.

“לא - - לא לנאום באתי - - באנו”, גימגם ושוב הביט הנה והנה. "כי - - - הלא מישהו צריך להופיע גם בשמו - - - במקומו של העם הגרמני - - - הלא אי-אפשר שה - - שהמצפון ייחנק - - - יוסיף ללחוץ ולחנוק, נוסף על מה - - - על כל מה שלחצו את ראשי בחישוק-ברזל מתברג - - - ילחץ גם זה - - - מה שעשינו. לעולם. וליהודים. זה, כואב, מאוד. לימדו אותי: ‘המחלה, הגדולה, ביותר, הוא, המצפון’. וריפאו, אותי. לא הצליחו. קראתי: “הנסיך, ניכליודוב, הרוסי, הלך, לסיביר, אחרי קאטיה, מאסלובה. קם לתחיה. הנה: קאטיה שלי. (הוא לוחץ את בתיה אל לבו). ריסקנו אמהות, יהודיות. הנה, האֵם, היהודיה. (מחבק את הזקנה). אני הולך, אחריהן. לסיביר, לאירופה, לים. לאחת האניות. איזה, אושר! להירדף, באניות משחית, יחד, עם היהודים, עם בתיה, ועם סבתא. אותנו, קידש, הרבי. זכרונו, לברכה. 'הרי את, מקודשת, לי, כדת, משה, וישראל”. – וירדו שלשתם מעל הדוכן ויצאו. מישהו מבין הקהל התייפח. דממה גדולה. – ובתוך הדממה חורק קולו של סטינבנסן:

“אדון ד”ר אמן, את הקומדיה הזאת יכולת למנוע מאתנו!"

ואחריו הסניגור לורד דוגלס: “כל המשפט הולך והופך לפארסה, לקומדיה!”

“קומדיה אלהית”. אומר סיר ריצ’ארד ונופח את אפו בממחטתו. ומיד מוסיף: “ובכן, רק עוד האחרון”.

הקהל כבר ידע איך-שהוא, שהעד האחרון הוא נער צעיר, שהיה ידוע בשם “מוריץ שארף” על שום תפקידו במחנה שורדורף: כדוגמת אותו מוריץ שארף, בנו של השוחט במשפט עלילת-הדם בהונגריה בשנת 1882, אילפו גם את הנער הזה לעמוד כל הזמן, משך שנתיים וחצי, ו“להגיד לעמו את פשעם”. וכך היה מספר בפומבי באזני השלדים החיים, בפרוטרוט, איך מוצצים היהודים את דמם של ילדי הנוצרים ושהוא דורש מאת המשיח הלבן משפט צדק, להיפרע מעמו היהודי ראש-בראש ומידה כנגד מידה ואחר-כך היה יורק בפני הילדים, שהרופא הוציא את דמם. – וכעת, שהנער נכנס, קמה איוושה בין הקהל וגם מחוץ לאולם, סביב בית-המשפט. האיוושה היתה לסאון הולך וחזק, כמעט לרעש. סיר ירצ’ארד הרים את הפטיש – קמה דממה.

הנער הנכנס מוליך אחריו, בעזרת מקל, יהודי זקן מופלג. המקל קשור בראשו השני בידו הקטועה של הזקן, שאין לו כף-יד לאחוז בו. וגם לא בידו השניה. הזקן הוא עיוור וחרש ונטול-לשון, את זה מעביר מישהו בלחישה לחברו, וחברו לחברו בקרב כל הקהל. חסרות לו האזניים וגם האף, וכן גם לנער. הנער מעלה את הזקן, סבא שלו, על דוכן-העדים, אחר-כך מרים הנער את ראשו ובתוך דממת הצפיה המתוחה – יורק יריקה גדולה ומלאה בפני השופטים, ויורד לאט לאט, ויוצאים.

סיר ריצ’ארד, שכנראה חשש מפני סטינבנסון, שלא יעיר שוב איזו הערה, תפש את הפטיש והכריז “הפסקה!” -

אחרי כל אלה, כמעט מובן מאליו, שהמשפט העיקרי הפך ממש לטפל ושהלך כמו במדרון כלפי סופו, בקיצור נמרץ, בתמצית שבתמצית – אך תוך קיצור מדרוני זה הלך המשפט ועלה עליית-פתאום לגובה התרגשות כזו, שלבסוף לא היתה חסרה גם תיגרת-מלחמה בנשק חם: -

אב בית-הין קרא את כתב האשמה באזני הקהל ובאזני הנאשם פרופסור טראיטש – אך בינתיים הפסיק לורד דוגלס כל הזמן את קריאתו בהערות שליליות כלפי נוסחתו של כתב-האשמה, אך איש לא הגיב על הערותיו. כעדי הקטגוריה הופיעו: המפקד בריז, ופרופסור ליאנה וד“ר אמן. – כל אלה דיברו בקיצור סטנוגראפי ממש, כמי שאין להם מה להוסיף על כתב-האשמה. ולולא הסניגור לורד דוגלס בשאלות השתי-וערב שלו, היו כל העדים גומרים את עדותם משך עשרה רגעים. הוא עמד כל הזמן על מטרתו של הנאשם, שלפי דבריו לא עשה מה שעשה, אלא למען המטרה העליונה, הבול מאז’יק, שסוף-סוף הצליח לגלותו לאושר האנושות. זאת היתה כמובן הוראתו הנמרצת של סניגורו הלורד דוגלס, שעמד על כך בכל התוקף בשיחתו הפרטית אתו בכלא. – אך משהגיע התור לעדי-הסניגוריה ולא היו כאלה – הצהיר הסניגור, שצריך לדחות את המשפט. על זה הצהיר הקטיגור, שאי-אפשר לדחות את המשפט בגלל שגיאתה של הסנגוריה, שידעה מראש שאין עדי סניגוריה! – ואחרי נאום-הקטיגוריה, שהיה גם כן קצר מאד, עברה הסנגוריה והפכה לקטיגוריה: מאשים הוא הסניגור את הד”ר אומן ואת המפקד בריז: א. – שדנו בשריפה מאות אנשים בלי כל משפט – דבר שלא נשמע בקורות המשפט הבריטי מאז ומעולם; ב. – שעינוּ את הפרופסור טראיטש איש-המדע העולמי והאנושי, אחד ההומאניסטים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, ואולי הגדול ביותר בכולם; ג. – הוא מאשים את הד"ר אמן בגניבה אחת שהיא שתים: גניבת הפאטנט של הבול מאז’יק מאת הפרופסור טראיטש, וגניבת התרופה הגדולה מאת האנושות, כדי לעשות בה סחורה פרטית! –

בקהל קם שאון. הסניגור גמר את נאום-ההאשמה שלו בשאלת-מפתיע לד“ר אמן: “ד”ר אלכסנדר אמן, אַליאַס ד”ר ויליאם רבנטלו אתה קומוניסט?!"

קמה דממה. –

ד"ר אמן קם: “לדאבוני הרב אינני יכול להיות קומוניסט, משום שאינני מכיר למדי את האידיאה. סליחה, להיות לורד אפשר גם בלי להיות בקי בתולדות האידיאות החברתיות, אבל קומוניסט לא. אך לעת-עתה רבותי, אני מסתפק בפרינציפיון במקום הידיעה, והפרינציפיון שלי הוא: אני יכול להיות קומוניסט, משום שאני בריטי בלב ונפש, ואני מאמין, שטוב לבריטי-קומוניסט חי מן הבריטי-הלורד המת. הקומוניזם לא יהפוך את העם הבריטי ללא-בריטי. אך המשיח הלבן יהפוך את העם הבריטי חלקו הגדול לאפר ואחוז קטן ממנו לעבדי-פרך גרמניה. והפטריוט הבריטי שבי אוהב בכל זאת בריטי חי בשר-ודם יותר מאשר בצורת שקית-אפר כמתנה מידי כוהני המשיח הלבן. ואפילו את הכוהנים הבריטיים של המשיח הלבן לא הייתי יכול לראות כעבדי-פרך מסומנים במיספרים”.

“המכיר אתה כאלה?”, שאל סיר ריצ’ארד, “הייתי רוצה גם אני לראות פעם רינוֹצרוֹס שכזה!”

“אתה סיר ריצ’ארד יושב כל הזמן במחיצתם של שני רינוצרוסים כאלה - - -” הוא לא הספיק לגמור את דיבורו: בידיו של סטיבנסן הבליחה יריה והכדור עבר את לסתו של ד"ר אמן ופגע בכתפו. אך היריה השניה, שהיתה מכוונת לאנטוני קאלם, הקדימה ירייתו של קאלם עצמו, שלא החטיאה. סטינבנסן התמוטט בו במקום.

“לא לנגוע בו!” נשמע קולו של המפקד בריז, שנכנס בלוויית פלוגה והניח על השולחן נייר, בו מפורטות המשכיות שנמצאו בביתו של לורד דוגלס. סיר ריצ’ארד קרא ובינתיים הביט ושוב הביט בגרמי-הפשע שתחת הסדין השחור: ארנק-עור… סכין-“שנהב” כבייכול… סיכת-עין מגולבנת…

את הד“ר אמן העבירו לטיפול ואת גופתו של סטינבנסן בדק אנטוני קאלם ולא מצא אצלו כלום, אך מאחת אצבעותיו הסיר בקושי טבעת-”שן" שצריכה בדיקה. – על שאלתו של סיר ריצ’ארד את לורד דוגלס בדבר המשכיות, שמצאו אצלו בבית, ענה הלורד: “מאין לי לדעת, שמתנותיו של סיר רבנטלו, שממנו קיבלתין, עשויות מחומר כזה? אני אינני מומחה לדברי-אמנות”.

“ומה דעתך, לורד דוגלס”, שאל גנרל אלוב, “על אותו המשיח הלבן, שד”ר אמן הזכיר אותו כל הזמן?"

“גם אני שומע עליו פה בפעם הראשונה”, ענה הלורד.

ועל זה פתח המפקד בריז חבילה והניח על השולחן אלבום גדול ויפה. אחר כך פתחו לפני השופטים ואמר: “זהו ספר-האורחים של המוזיון הלבן, אלה שביקרו בו עוד לפני המלחמה ושקיבלו בו מתנות”.

סיר ריצ’ארד מתחיל לקרוא את רשימת האורחים בקול – ומשמגיע אל חתימת הלורד ד’גלאס, מראה הוא לו ושואל: “זוהי חתימת ידך, לורד?”

“מובן מאליו, סיר”, ענה הלורד בפשטות שבפשטות, “נא לקרא הלאה, יש שם עוד חתימות שיעניינו את הז’נטלמנים”.

סיר ריצ’ארד קורא, קודם לעצמו ואחר כך בקול. קורא שנים שלשה שמות, אחר כך סוגר את הספר ופותחו מחדש לראות את השער הפנימי. מתבונן זמן רב, אחר כך מסיט את הספר ימינה לגנראל אלוב, ושמאלה לדי-מארוד, ושוב מדפדף ושוב מתבונן. כעת שני שכניו מתקרבים יותר אל סיר ריצ’ארד ומסתכלים אתו יחד. ושלשתם מרימים את עיניהם ומביטים זה בזה. ושוב נועצים עיניהם בספר, וסיר ריצ’ארד קורא בקול: “סטיבנסן” – הוא מרים עיניו ומביט במפקד בריז – ושוב קורא: “ויליאם בראיף, סיר - - ה- - הנרי קאלברט” - - עיניו הולכות ונפקחות לרווחה, השתוממותו הולכת וגדולה, “מה?! – מן הלייבוֹר?!” – הוא סוגר את הספר, אך ידו נשארת בתוכו. “אגיד את האמת” אני מפחד לקרא הלאה – חוששני שמא אמצא פה גם את עצמי! – הלא זה - -!"

“כן, סיר”, אומר לורד דוגלס, “זה מה שהז’נטלמנים אינם יודעים ואינם מבינים! הז’נטלמנים שכחו כנראה, שאני לא משמים ולא מלידה קבלתי את התואר העממי היקר לי מאוד: ‘איש השלום’. מה שעשיתי בשביל השלום בסוף המלחמה הקודמת, זה ידוע בכל סדנה ובכל חדר-משרתים, אך לא כל מלאכת השלום נעשית בראש חוצות. זה ענין לפוליטיקאים ולמלומדים, שאני אמנם מוקיר אותם בכל הכבוד. – ישנה גם דיפלואציה בעולם, רבותי. ואת השלום בשביל המלחמה הבאה אינם מבשלים בתמחוי, במטבח פומבי. אנחנו, כל אלה הז’נטלמנים, שאתם מוצאים פה – חבל, שאתם מכריחים לגלות את כל הדבר – עשו ועושים בשביל השלום יותר מכל צי של דרדנאוטים ומכל ראקיטה שבעולם”. –

“זאת אומרת”, אמר סיר ריצ’ארד, “אם היטבתי להבין, אתם מכינים את הרפואה לפני המכה?”

“אולי בקצת תיקון, סיר”, אמר המפקד בריז: “הם מכינים את המכה נגד כל רפואה”.

“טעות, ז’נטלמן, את המכה מכינים לא האחים-לגזע, אלא בני הגזע הסלאבי”.-

“תרשה נא לי לורד ואני אמשיך את דבריך”, אמר בריז, והתחיל טוחן את דבריו כתלמיד את שעורו: “כפי שהוכח בימים האחרונים, שהגרמנים מעולם לא תיכנו תכנית-פלישה לבריטניה, ושהסכנה האמיתית לבריטניה הגדולה היתה מאז ומעולם הבולשביזם הבארבארי, - אנו צריכים לחסוך מלחמנו ולא לתת לילדי-גרמניה המיסכנים לסבול חרפת-רעב, והיחידי שיוכל לחזק את האימפריה הבריטית הוא כוח התעשיה הכבדה הגרמנית (פה הוציא נייר מכיסו וקרא מתוכו את המשך דבריו) ושהשגיאה ההיסטורית הגסה ביותר עשה צ’רצ’יל המכור ליהודים, שהשאיר את ידו המושטת של המשיח הלבן לבריטניה תלויה באוויר ורק פתח-חרטה אחד יש לו לעם הבריטי על חטאו לגזע הלבן, והוא: לחנך המונים מבני הנוער הבריטי לכוהני המשיח הלבן ועל ידי זה להקים סוף-סוף את מקדש האדם הלבן, הממזג מחדש את שני האחים האנגלו-סאכסים לאומה אחת, שההיסטוריה ייעדה אותה לאומה שלטת על כדור-הארץ. האיל היטלר!” –

ניגש אל סיר ריצ’ארד ומסר לו את הנייר: “הדוקומנט המקורי הולך ובא באווירון, כלומר ההעתקה הצילומית ממה שנמצא בביתו של הלורד דוגלס האמיץ מאוד. והנה עוד נייר: פקודה מאת האינטליז’נט סרוויס”. הניח גם את זה והחביש את הלורד דוגלס באזיקים.–

“סליחה”, אמר הקטיגור סיר פרדריק קראופורד, “כל זה אינו מענייני. מה שאני רוצה לדעת הוא: הלורד דוגלס אמר, שהוא לא ידע, שהמשכיות שקיבל במתנה מאת סיר רבנטלו עשויות מחומר זה. האם עומד הלורד דוגלס על עדותו זאת גם הלאה? כלומר: שקיבל את המתנות מאת סיר רבנטלו, ושלא ידע מאיזה חומר נעשו?”

“דומני, שאינני מחוייב לענות על שום שאלות במשפט זה, שאינו משפט נגדי”, אמר לורד דוגלס.

“זה נכון”, אמר סיר ריצ’ארד, “יש לו ללורד הנכבד הזכות להעיד על עצמו במשפט שייערך לכבודו-שלו. – ובזה אני מכריז על הפסקה לישיבת בית-הדין בענין פסק-הדין על הנאשם פרופסור טראיטש – או אולי יש עוד לנאשם להגיד דבר-מה לזכות-עצמו?”

פרופסור טראיטש שתק. כמו משך כל המשפט, שמלבד תשובתו על השאלה האובליגאטית, אם הוא מרגיש עצמו אשם – ענה במלה אחת: לא. ורק ד"ר אמן ידע את הביאור לכך: סניגורו הלורד דוגלס ראה מיד שמוגנו אינו בסדר: טיפוס פאתולוגי, ששכרון הסמים והדם טמטמהו והוא עלול לומר איזו “שטות” ולקלקל את הכל ולכן אסר עליו בכלל לפתוח פיו. – אך כעת, שסניגורו עומד אסור באזיקים – כאילו הרגיש את עצמו משוחרר וחפשי לדבר. – שוב קם בו לתחיה הפרופסר טראיטש האמיתי:

“חושבני” – אמר בקול מוצעף, אך בשכנעותו של איש-המדע, “שזה לא מן המידה, שמישהו ישפוט אותי על פשע, שאין עליו שום פאראגראף ושאין לכם כל מושג ותפיסה במצבו של הפושע בשעת מעשה-פשעו. ד”ר אמן דייק ולא האשים אותי ברצח ואני גם לא רצחתי מעולם" - - -

“אם כן”, אמר סיר ריצ’ארד, “לא נשפוט אותך לתליה, מפני שגם אתה לא תלית אדם, אך נשפוט אתך מידה כנגד מידה, לאינקביזיציה, מה?”

פרופסור טראיטש שתק רגע ארוך ואמר:

“טוב, אתם השופטים הבריטים, המחפשים תמיד פרצדנטים, ולבסוף גם עושים אותם כשתטעמו פעם את טעמו של עונש זה בגוף זולתכם, שוב לא תוותרו עליו. וכך – הכל היה כדאי!” –

למילים הללו היו תוהים רגע אפילו פרויד, יונג עם אדלר ביחד. זאת היתה דוגמה מופתית לתיאוריה האומרת, שכל סאדיזם אינו בעצם אלא צורה הפוכה של מאזוחיזם, ולהיפך. – אך לסיר ריצ’ארד היתה חשובה יותר נבואתו של פרופסור טראיטש, המזדהית עם הסיביליזם של ד"ר אמן: שהבריטים עומדים על סף בית-מקדשו של המשיח הלבן – אך לא ככוהנים, אלא כקרבנות. – הוא הכריז על הפסקה, כדי להוציא את פסק הדין. –

לד“ר אמן עשו ניתוח בלסתו ובכתפו והוא יצא מכלל סכנת-מוות. בתיה ומלכה לא זזו מעל מיטתו. מעניין, שמה שעניין אותו ראשונה אחרי שהגיע לכלל דיבור היה, אם בתיה והסבתא קיבלו כבר תשובה מירושלים? בתיה,ששמרה על בריאותו של ד”ר אמן כעל בבת-עינה, לא פרצה בבכיה, אף כי חינקו אותה הדמעות.

“קיבלתי, אך הואיל ועלינו להתייעץ עם אדון דוקטור, אספר לך אחרי כן”, אמרה ועברה לנושא אחר: - הפרופסור טראיטש. אך לתמהון לב כולם, כל עניין פסק-דינו של הפרופסור לתליה לא נגע בו כלל וגם לא ההוצאה לפועל. זאת היתה אצלו אפיזודה, לא יותר, בכל המשפט הזה, שעדיין לא נגמר. עיקר המשפט יבוא כעת: הדיון על הבול מאז’יק. אך אסור לו להתרגש. “מה הוא ענין המכתב מירושלים שאת זקוקה בו לעצה?” שאל. – אך לא בתיה ולא הזקנה לא רצו לפתוח אתו בשאלה זו. ענין ביש. ההורים, כלומר, אבא, השתנה תכלית שינוי. לעומת שמחתם של אבא ואמא, המלאה דמעות-גיל והתרגשות עצומה לבת ולאם, שנשארו בחיים “ולנס מן השמים”, שדווקא ביחד סבלו וביחד נגאלו, וביחוד “דרכי-ה'”, שלא ידעו זו על זו מי הן – לעומת התפרצות-אושר זו שכמעט שנגמרה חלילה בשבץ לב, הרי אבא - - - קשה להשמיע מפה לאוזן! – אבא מוותר עליה, על “בתו היחידה”, “אוצרם היחידי בחיים”, “שקמה ממש לתחיית המתים”, שאל תבוא הביתה אם אינה רוצה או אינה יכולה לבוא "בלי אותו “גוי”, “ומה גם גרמני!” –

מה קרה שם? –

בתיה ישבה יומם ולילה והגתה בדבר יחד עם סבתא. הדבר הראשון שהתמיה אותן: הם אינם שואלים אפילו, אם אריך התגייר. מובן, שאינם שואלים, הלא היא כתבה להם, שאת הקידושין סידר הרבי רב נחומקה. –

לבסוף שאלה סבתא: “האם כך היה תמיד שם אצלכם? אני מתכוונת לישוב החדש”.

"איך זה כך היה?! קראה בתיה, “אני יודעת חלוצים לא-יהודים, שאפילו לא התגיירו, התמזגו עם בוני-הארץ, נשאו נשים יהודיות, יש להם ילדים, המתחנכים בדת יהודית, והנשים משגיחות אפילו על כשרות בבית! מי זה העלה על דעתו פעם לדקדק בכך?! מה אנחנו, נאצים?!”

ושוב קראה בתיה את המכתב באזני סבתא, תירגמה אותו מלה במלה ובתיה פרצה בבכיה: “השתגעו שם. בחיי”.

“אולי אמא..” ניסתה סבתא.

בתיה לא נתנה לה לגמור את החשד:“מה?! אמא שלי?! אל אמא שלי יכולה אני להביא הביתה קוף הולך על ארבע כבעלי! ובלבד שאני אוהבת אותו. אמא שלי מכבדת גרים יותר מיהודים מלידה. זה נקרא גר-צדק”.

“ואת אבא שלך”, אמרה סבתא, “לא חינכנו כך, הוא מעולם לא היה כזה. ואני זוכרת גם ויכוח בינו ובין אחד שהתנגד לציונות. ההוא היה מונה לו ולאנשי ארץ-ישראל, לישוב החדש, שמזלזלים בדת ועל זה לקח אבא שלך עפרון ביד ועשה לו חשבון, והוכיח לו, שהישוב החדש מקיים כתשעים אחוזים מכל חוקי התורה שהם חוקים שבין אדם לחברו ואלו אותם המאשימים את הישוב החדש בכפירה, אינם מקיימים אפילו עשרה אחוזים מכל התורה, שהם חוקים שאדם חייב לאלהים. ושוב אני זוכרת ויכוח בין שאולי, אבא שלך, עם חסידים, שהוכיח להם שלא רק משה רבנו עצמו לא הכיר בהבדל שבין גזע לגזע ולקח לו אשה כושית והעניש את האנשים שדברו בו סרה על כך, אלא שאפילו כל השושלת של המלך דויד מוצאה מאשה לא יהודיה - - -”

,רות“, אמרה בתיה, והוסיפה: “והוריו של הגדול בכל גדולי ישראל רבי עקיבא, היו גרים. ושני תלמידיו של שמעון בן שטח, מאנשי כנסת הגדולה, שמעיה ואבטליון, היו בני גרים, ושמעיה היה אב בית-דין ואבטליון היה אפילו נשיא! – והמורה שלנו בבית הספר היה מבאר לנו, שאצלנו היהודים היה העיקר תמיד בהשקפת-העולם, בדת, אך לא בגזע. מה קרה שם פתאום?!” – ושוב בכתה ותוך בכיה אמרה: “חילול הגזע”! ‘גוי’! אפשר עוד להבין, ששונאים את הגרמנים, אך סתם ‘גוי’!” ופתאום פרצה: “הד”ר אמן להם ‘גוי’! מי מהם שם ראוי לעמוד במחיצתו?! ובעל תשובה כמו אריך קדוש וטהור שכזה!" התייפחה ותחבה ראשה בכר. –

סבתא ישבה על ידה, ליטפה את ראשה, הביטה באוויר ואמרה כמו לעצמה: “ואותה אחות רחמניה גרמניה, מארתה, שתלו אותה בשדיה, על שהיניקה יתומים יהודיים - - - ואותו קצין גרמני שירה בעצמו מתוך שלא יכל לנשוא את סבלותינו ולמלא אחרי הפקודות - - - ואם משהו יהודי הרי הכל בסדר? ואותם המנוולים, שהלשינו עלינו שיש לנו ברילאנטים ועזרו לגרמנים לענות אמהות יהודיות ללחוץ מהן את ילדיהן – ובלי פקודה, רק בעד ככר לחם מעופש - - - ואותו הקצב שהאכיל את הרבי בשר תינוקות וצחק לו בפניו - - -”

“אוי ואבוי לי, אבא שלי! אמא שלי! השתגעו שם! לאן נלך?”

“בתיה! לא לבכות! ניסע אלי הביתה! להולנד! אל ‘הגויים!’ – נחכה עד שד”ר אמן יבריא, ואחר-כך ניסע! נקח אתנו קומץ אדמה מקברו של הרבי – וניסע! ומי שירצה לראותנו, יבוא אלינו!" –

אלא שלעת-עתה אי אפשר היה לנסוע: בתיה היתה בחודש השביעי, ואפשר היה לחשוש לשׁבעני. –

בלילה הקיצה בתיה מסיוט בבכיה מרה ויללה: “אבא ראה על חזי את כתובת הקעקע – והתחיל לטלטלני בשער ראשי וצעק: ‘הבתולה מאריה?! – זונה! – פרוצה! – החוצה’!”

יח. השראה עילאית    🔗

בית הדין לא הוציא את פסק-הדין על הנאשם פרופסור טראיטש עד שד"ר אמן לא הבריא. כעד ראשי עליו הוטל להוכיח, שלא איזו מטרה עליונה היתה לנגד עיניו של פרופסור טראיטש במעשי-הסאדיזם שלו המחרידים, כי אם עצם הנאתו השפלה ממעשיו.

ד"ר אמן, שהיה רחוק מהלך-מחשבות משפטי ונפתוליו, היה במבוכה. אין הוא רוצה להודות, שכדור-הקסם איננו ואיש לא גילהו ולא המציאו בכלל – אך יחד עם זה עליו להוכיח, ששום מטרה נעלה לא היתה לו לפרופסור. זהו מעשה לסתור. – האם עליו לוותר על ענשו של הפרופסור למען מטרת כל מטרותיו: אשליית הבול מאז’יק, המשמש ציר-מיפנה ובנין-אב עולמי לבית-מקדש ההומאניות המתחדשת? זה ודאי שלא: ענשו של הפרופסור אינו שאלת פשע וגמול לפושע סתם. ענשו של הפרופסור הוא סמל – ודוקא סמל לענשו של רופא פושע, ולא פושע-רוצח, אלא פושע המתעלל בקדשי-קדשיו של האדם עלי אדמות: בגוף האדם ובנפשו. – ואולי לוותר על השקר הקדוש הזה, על הבול מאז’יק? – זה אינו בא בחשבון כלל. –

דילמה זאת הדידה את מנוחתו של ד"ר אמן ואפילו את שנתו ימים אחדים. סימטה סתומה. – אולי יפנה אל אחד היוריסטים שבמחנה? ואם יפנה – הלא גם לו אסור לו לגלות את האמת. – ויום המשפט הולך וקרב. –

ד“ר אמן שוב לא התפלא על עצמו ולרעיון המוזר, לפנות אל הרבי המת. איך אומרת הזקנה? משתטחים על קברו של הרבי ופתאום מבריקה התשובה במוחו של אדם והוא קם ויודע מה לעשות. אין בזה שום מעשי-נסים. לחיות רגעים אחדים יחד עם רוחו של אדם גדול שמת, אפילו מעשה-אמורי אין בזה. – וד”ר אמן הלך אל קברו של הרבי ר' נחומקה. –

ומה שקרה היה באמת מוזר: חיוך רחב, חיוך-לעג לעצמו הרחיב על פניו: הלשם כך נאלצתי לפנות אל הרבי? כדי “שיזכיר” לי את עיקר-העיקרים של כל מפעלי? שיזכיר “לרז’יסור” את יסוד-היסודות, שעליו בונה הוא את כל הדראמה והצגתה?!

סיר ריצ’ארד הרים את הלוט מעל “גרמי-הפשע”, המונחים לפניו על השולחן. לרגע קמה דממה באולם. רק טיקטוק מצלמותיהם של הרפורטים נשמע כפיפוץ להבה – להבת המאגניזיום – בעצים רטובים. אחר כך עברה איוושת-זוועה בין הקהל. התחילו לקום ממקומותיהם ולהתמתח בצווארם ולראות. ועל זה הכריז סיר ריצ’ארד, שהקהל יוכל להסתדר בשורה ולעבור ולראות את “העדים האילמים”. וכך היה. אלא שהרבה מן הקהל עצמו עיניהם ונרתעו, מהם התעלפו ומהם נסוגו בגירוי הקאה. – רבים מהם הביטו בנאשם, שישב כל הזמן בלי כל תגובה ולבסוף עצם את עיניו. ד"ר אמן ידע, עצימת-עינים זו מה טיבה.

ד"ר אמן פתח בקביעת העובדה, שהנאשם לא צריך, כרגיל, להודות באשמתו. אותה לא הוא קובע. הוא צריך להודות במעשיו. ואת זה עשה. גם סניגורו הלורד דוגלס לא ניסה להכחיש את מעשי הנאשם, הוא רק עמד על כך, שהנאשם עשה מה שעשה למען המטרה העליונה – לאושר האנושות. שאלה: היכולה איזו תרופה בעולם, או אפילו איזה אושר עילאי-שבעילאים לחפות ולהצדיק עינויי-אדם בכלל ויסורי-ילדים בפרט? על שאלה זו הייתי מבקש מאת בית-הין לענות.

היתה דממה רגע, דממה זו, שתיקת השופטים אפילו רק לרגע קל, היא עצמה פשע – אמר ד"ר אמן בלבו.

את הדממה הפסיק די-מארוד:

“אם ניקח בחשבון”, אמר, “שהקרבנות כבר מתו ואינם, הם אינם סובלים עוד, הרי חושבני, שעלינו לקבל את הבול מאז’יק לכל הפחות כסיפוק-מה בעד הסבל שסבלו” –

“סליחה”, אמר גנראל אלוב, “לא זאת היתה כוונתו של השואל הד”ר אמן. לא על עצם כדור-הקסם נסבה שאלתו אלא על הפרינציפיון של רופא, או איזה אדם אחר, הרוצה להביא אושר לאנושות על ידי יסוריהם של בני-אדם. נכון הבינותי, ד“ר אמן?”

“בהחלט”, ענה הנשאל.

“לא קל כל כך לענות מניה-וביה על שאלה קשה זו”, אמר שוב די-מארוד.

“אם כן”, אמר הקטיגור, סיר פרדריק קראפורד, “אולי נעזור לכבוד השופט למצוא את התשובה: אתה אדוני השופט, היית מוכן לתת את עצמך, את גופך החי למטרה העליונה הזאת, או לכל מטרה עליונה שהיא?”

ד"ר אמן קם. “סליחה, רבותי, אולי לא נעבור לעת-עתה אל עניינים אישיים, לזה עוד תהיה לנו הזדמנות בהמשך הדברים. אני מכיר את חייו של כבוד-השופט מוסיי די-ארוד ויודע אחרי התעניינות יסודית, שבמלחמת-העולם הקודמת סיכן את חייו לא רק בסכנת-מוות, אלא גם בסיכויים ליסורי גיהינום בחזית הצרפתית גרמנית, ורק במקרה יצא משם חי ובריא. וזה אפילו לא לטובת כל האנושות כולה ובתוכה גם מולדתו, אלא רק לטובת מולדתו בלבד. שאלתי היא פשוטה בתכלית: האם ישנה בעולם איזו הצדקה כלשהי למעשי עינויים ומוות בכוונה תחילה? והלא הנאשם הודה, שעשה מה שעשה בכוונה תחילה, לא כן?”

סיר פרדריק קראפורד: “אולי נפריד את השאלה לשתיים: רצח בכוונה תחילה, וענויים בכוונה תחילה? כך יהיה לנו ברור יותר”.

,מסכים“, אמר ד”ר אמן. “בבקשה. אלא שפה הייתי רוצה עוד להעיר דבר-מה. אינני איש-משפטים ואינני יודע, אם החוק מבדיל בין מעשה-רצח אחד בכוונה תחילה, ובין מאות מעשי-רצח בכוונה תחילה? יודע אני רק מתוך העתונות, שישנו רוצח הקרוי בשם “רוצח-המונים”, אדם שרצח לא בן-אדם אחד אלא הרבה, דוגמת אותו גרמני באמריקה הופמאן, ששחט אנשים ומכר את בשרם באיטליזו, או דוגמת אותו צרפתי שאינני זוכר את שמו, שהיה מפתה נשים והורגן”. –

“לאנדרו”, עזר לו די-מארוד, וד"ר אמן הודה לו.

“לדאבון לב רבים”, אמר סיר ריצ’ארד, “אין לענוש עונש-מוות אלא פעם אחת”.

“סליחה”, אמר ד"ר אמן, “אם עונש-המוות הוא עצם המיתה, הרי אתה צודק. אך אם כפי שידוע, עונש-המוות הוא צפייתו של הנדון למיתתו, כלומר, ידיעתו בין פסק-הדין ובין ההוצאה לפועל, שהמוות הולך וקרב אליו, הרי הנאשם הראה למעשה, שאפשר לענוש פעמים אחדות בעונש-מוות. אחד ‘הנסיונות המדעים’ שלו היה, לתלות את האדם בלי הצלחה ושוב לנסות ולתלותו, או לירות בו ולא לפגוע כל הזמן כשבין נסיון לנסיון עובר יום, או יומיים וגם יותר. ומובן, שבאֶקספרימנטים הללו היה מזכה גם אמהות, שתראינה בעינויי בניהן ובנותיהן”. –

פתאום קם הסניגור לורד דוגלס, שהיה יושב עד הנה ושותק, ושאל במפגיע: “אדון ד”ר אמן, האם הנאשם פרופסור טראיטש רצח במו ידיו את מישהו?" –

“סליחה”, הקדים הקטיגור את תשובתו של ד“ר אמן, “אני מסכים לשאלה זו, כלומר, שהנשאל יענה עליה, רק בתנאי, אם האדון הסניגור יסתפק בנידון זה בעֵד אחד, בד”ר אמן”.

לורד דוגלס הרהר רגע, אחר-כך אמר: “כן, אני סומך על הד”ר אמן ומסתפק בעדותו בלבד".

קמה דממה. ובמידה שהדממה ארכה, כן הלך וקם רחש עצבני בין הקהל. אם הד“ר אמן אינו יכול להעיד, שהוא עצמו היה עד ראיה למעשה-רצח של הפרופסור, הרי - - -. אך רעש הקהל נתן לו לד”ר אמן להימלך בדעתו מה לענות. – כולם ידעו, שהוא לא ישקר.–

ומששוב קמה דממה, אמר הד"ר אמן: “כן, ירה וגם תלה בעצמו וגם הזריק רעל-מוות בקרבנותיו!”

אבן כבדה נפלה מעל לב הקהל, ששוב עבר בו רחש של רווחה. – לורד דוגלס הביט בנאשם, והלה השיב לו מבט. ואפשר היה לראות, ששניהם תמהים לתשובה זו.

“היש לסניגור לורד דוגלס עוד איזו שאלה?” שאל סיר ריצ’ארד

לורד דוגלס הביט בד“ר אמן וענה: “לא. לזה לא הייתי מוכן. לא שערתי, שד”ר אמן מסוגל גם לכך”.

“לא הד”ר אמן היה מסוגל לכך", אמר סיר ריצ’ארד עקוץ הגיחוך שבפתיעת טענתו של הלורד, “אלא הנאשם היה מסוגל לכך, אם אינני טועה”.

“מוזר”, אמר סיר קראופורד, “לסמוך את שתי הידים על נאמנותו וישרו של אדם, ובין-רגע שוב לחשוד בו”. –

אחרי צאת פסק-דינו של פרופסור טראיטש לתליה, אמר ד"ר אמן אינטימית למפקד בריז: “נורא לדעת, עד כמה יסודותיו הכבירים של הצדק תלויים בשערה. אלפי נפשות מתהלכות קטועות גוף ומרוסקות איברים לפני עיני השופטים; עדיין לא פסקה היללה, הזועקת באלם-דום באזנינו מפי האמהות השכולות על תלי קבריהם של שלדי-תינוקותיהן, שנשמתם יצאה ברעב וביסורים – ואדם-מפלצת זה, שלא הכחיש את מעשי-השטן שלו, העולים על כל דמיון חולני של טירוף ועל כל השערה חותרת תהומות של הגיניוס האנושי – אדם זה עלול היה לצאת פה וזר-הצדק על ראשו, לולא אמרתי, שהוא עצמו הואיל להרוג פעם בעצם ידיו במקרה. – מחריד. טוב, ששכחו לשאלני, אם בעיני ראיתי זאת”. –

“גם זהו אחד הפרצנדנטים החדשים בתולדות המשפט בעולם, שתקופתנו המטורפת יצרה אותם”, אמר המפקד בריז, “ושדורשים רביזיה יסודית של ספר-החוקים בכלל. – זה באמת נורא. וטוב שעמדת אותו רגע על גובהה המסחרר של תקופתנו. – וגם העזתך ההאזארדית זאת היא אחת הבעיות. בעיה כמובן לפי ספר-החוקים המקובל. ההולך ונפסל לעינינו -: האם האמת כשהיא לעצמה, כמטרה בפני עצמה חשובה, או שהיא אינה באה בחשבון אלא אך ורק כמכשיר למטרה עליונה-יותר? הבאמת חשוב יותר, שלא לשקר חלילה ולומר על עץ שהוא עץ, בשעה שאמת עלובה זו אינה מביאה כל תועלת מוסרית לעולם, ובשעה שבהיפך מזה, בשקר העלוב הזה, שעץ זה הוא פיל, יכול אני להציל למשל אדם ממיתה משונה? זוהי בעצם שאלת-רופאים: המותר לו לרופא לרמות את החולה לטובת ריפויוֹ? אין לי ברגע זה דוגמה מתאימה לכך” –

“הרי לך דוגמה מתאימה”, אמר ד"ר אמן: “לרפא יהודי בבשר-חזיר ולומר לו, שבשר כשר הוא. דברתי על זה עם הרבי”.

“ומה אמר הוא?”

“הוא אמר, שלא רק מותר, אלא מצוה היא, בתנאי אחד שהוא שניים: א. – שהרופא עצמו אינו מן המאמינים באיסור בשר-חזיר; וב. – שאותו יהודי חולה לא ידע את האמת לעולם. שכן אולי היה בוחר במיתה משונה ולא לטעום בשר חזיר”.

“אם כן, לא נשאר לנו אלא לקבוע פעם אחת ולתמיד, מהי המטרה העליונה, המוסרית, שלמענה מותר לשקר, ולא רק לשקר אלא בכלל לוותר על כל מוסר מקובל ולהקריבו על מזבח אותה המטרה העליונה. – אך לשם זה עלינו גם לקבוע פעם אחת ולתמיד, אם יש לו למוסר קריטריון נצחי, יציב בכל מקום ובכל זמן, קריטריון, שאין להתווכח עליו, משום שאינו משתנה ואינו תלוי לא במקום ולא בזמן. וקריטריון כזה לא מצאו עדיין, אפילו לא טולסטוי, שמשום כך מצא, שאין לדבר על מוסר-סתם. לפני שלשת אלפים שנה, למשל, לא היה זה נגד המוסר אם מישהו קיטע את ידו של אדם כקטע רגל בהמה – אם האדם ההוא היה עבד. זה לא היה מעשה אי-מוסרי אפילו בעיניהם של גאוני-המוסר בעולם: סוקראטס, פלאטון ואריסטוטלס”.

“גם על זה קבלתי תשובה מאת הרבי”, אמר ד“ר אמן – אך לא הספיק לגמור את השיחה. נכנס ד”ר גויארי, שהביא ומסר לד“ר אמן את האנקיטה של החולים על הבול מאז’יק. הכנת אנקיטה זו ארכה כמעט שנה תמימה והקיפה את כל בתי-החולים שבאנגליה, השתתפו בעבודתה יותר ממאתים רופאים, שד”ר גויארי הצעיר אירגן אותם למטרה זו. ושאלוֹנוֹ של כל בית-חולים לחוד חתום בידי ההנהלה שם. וכל זה בעקיפת העתונות, ממש בסוד-רופאים. והד“ר גויארי מספר, שבשעת האנקיטה הגיעו הדברים לידי קטטות בין החולים עד כדי תיגרת-ידיים. והמתנגדים לבול מאז’יק קוראים ליריביהם “אוכלי אדם”, “קניבאלים”. ועוד מעט וגם בין הרופאים עצמם הגיעו הדברים לידי קטטות רציניות עד כדי כך, ששני רופאים נפלו חזרה לימי-הביניים ויצאו ל”דו-קרב חם", ורק חוש ההומור שבסקונדנטים שלהם הציל את אחד מהם ממיתת-יריה (ואולי גם את שניהם): הם הכינו ללוחמים אקדוחים עם יריות שוא. – וכל הסכסוך הרציני טבע בצחוק. –

ומפי ד“ר גויארי נפתרה לו לד”ר אמן גם תמיהה אחת: שהעתונות כמעט ששותקת על כל ענין הבול מאז’יק, ואפילו העתונים רודפי הסנסאציות אינם עוסקים בו אלא כלאחר-יד ולבסוף גם הם הפסיקו לגמרי: ד“ר גויארי עשה בזה על דעת עצמו – הוא הודיע בפליטת-פה, שיש לו הרושם, כאילו כל הבול מאז’יק אינו אלא בלוף גרמני-נאצי. – והזרע שזרע עשה פרי. שככה ההתרגשות וקהתה התקוה הגדולה ולא נשאר אלא הוויכוח התיאורטי בלבד. – ד”ר אמן לא ידע ברגע הראשון, אם לשמוח על כך, או לכעוס על הרופא הצעיר. אך מיד ראה, שד“ר גויארי עשה מעשה רב. הוא קלע בעצם אל המטרה הנכספת: לא לתת לתקוות ההמונים לשגשג עד כדי קאטאסטרופה, אך יחד עם זה הושגה המגמה עצמה: עצם הוויכוח, המשמש אבן-בוחן לרמתו המוסרית של העולם, או נכון מזה: ליציבותו המוסרית. ועוד: כל ענין האנקיטה של החולים, רק צד אחד שבו עניין את הד”ר אמן: דעת החולים השוללים את תרופת-התופת, המתנגדים לה. כי הלא הסכמתם של חולים לבול מאז’יק טבעית היא בהמון. ההמון אינו מוסרי כשהדבר נוגע בו גופו, כלומר: כשכל יחיד ויחיד בהמון נוגע בדבר. והלא אפילו בתיה, אשה מפותחת זו להפליא, בעלת השקפת-עולם משוכללת ויציבה זו, שסבלות התופת הבגירוה והזקינוה לאדם המעלה, שאלפי פילוסופים לא יגיעו עדיה בדרך ההיגיון, גם היא לא עמדה בכוחה המוסרי כנגד יצר-האהבה שלה אל אריך, או מוטב: יצר האמהות שבה. – שכל חולה מסכים לבול מאז’יק, זה טבעי, אך שישנם גם חולים, התופסים את טומאת השטן שבתרופה זו, את זה צריך להוכיח. משום שישנם כאלה. כשם שישנם בעולם גבורים אחרים, המוותרים על חייהם לטובת זולתם, ועל מזבח האידיאה בכלל.

למשפט הבול מאז’יק התכוננו שלושת הקטגורים, או בלשון המשפט, עדי הקטגוריה: ד“ר אמן, המפקד בריז ופרופסור ליאנה משרידי התופת. שופטים היו שלשה: סיר ריצ’ארד, הגנראל הרוסי אלוֹב ומוסיי די-מארוד. הקטיגור סיר קראפורד לא היה משוכנע בתחילה כנגד הבול מאז’יק, והד”ר אמן גם היה זהיר לא לשכנע אותו בדברים, כדי שלא יהא הקטיגור הראשי אדם שכפו עליו את דעתו בדרך הוויכוח. כל מה שד"ר אמן אמר לו, היה: “קבלת הבול מאז’יק בבית-המשפט תהיה סאנקציה המתירה בעתיד לכל סאדיסט ושארלאטאן לעשות בגוף-האדם מעשי-קאניבאלים”. אך משחקר סיר קראופורד ולמד את הענין על בוריו, החליט ואמר: “זה יעשה את פסק-דיננו על הנאשם עצמו פלסתר. תיווצר האלטרנטיבה: או שהוא פושע או שהוא גואל האנושות”.

ושלורד דוגלס יקבל עליו גם את הסנגוריה על הבול מאז’יק, בזה איש מהם לא פיקפק אף רגע. הלא זה נחוץ לו לטובת עצמו כאיש “המשיח הלבן”, המדבר בשם “המטרה העליונה”, המצדיקה את כל מעשי-התופת בכלל, והמסוגל להצדיק אפילו את מעשי-האמנות שבמוזיון הלבן, לרבות משכיות-המתנות שמצאו בביתו. –

גם במשפט זה בנה סיר ריצ’ארד, בהסכמת יתר חברי בית-הדין, בנין-אב חדש: כשם שבמשפט הפרופסור פתח פתח להופעת שרידי-המחנה כעדים חפשיים, כך במשפט הבול מאז’יק יכול ציבור העתונאים להשתתף, אך רק בצורת שאלות ובלי כל באורים לשאלותיהם.

“צורת השאלה”, אמר סיר ריצ’ארד, “יפה היא במיוחד לעתונאים, הרגילים באינטריואים והמעידה על ענוותנותם של העתונאים, היודעים, שאפילו הם יש להם עדיין מה לשאול”. –

הדבר עורר התלהבות רבה בקרב אנשי-העתונות וכמעט שפרצו במחיאות כפיים. ומובן, שגם זה היה מעשה הרז’יסר ד"ר אמן על פי עצתו של המפקד הסופר סילבסטר בריז, שאגב, גם אחיו הפרופסור הרופא ז’מס בריז הופיע במשפט זה. כן הופיע פרופסור ליניאק, קרבן השערוריה של הסטודנט ארנסט מרק באוניברסיטה.

בית-הדין קיבל גם את הצעת התנאי השני של ד"ר אמן לעתונאים: שבמשך ימי המשפט על הבול מאז’יק איש מהם לא יפרסם שום דבר על מהלך המשפט בשום צורה שהיא. מובן, שרוב העתונאים התנגדו לתנאי זה, אך משהודיע להם סיר ריצ’ארד, שיכולים הם לבחור באחד מהם: או להשתתף בשאלות ולשתוק בעתונים, או לדבר בעתונים ולשתוק במשפט – כמעט פה-אחד בחרו בתנאי הראשון.

עם פתיחת בית-המשפט הביע סיר ריצ’ארד את צערו, ש“הנאשם עצמו, הבול מאז’יק אין לו היכולת להעיד על עצמו ואפילו לא לחוות את דעתו בכל הענין, אך הלא אין הוא העד האילם היחידי במשפט זה”.

הדבר היחידי, שהפריע במידת-מה לד“ר אמן היה: שלא ידע, אם פרופסור טראיטש גילה לכל הפחות לסניגורו הלורד דוגלס את האמת על הבול מאז’יק, שאיננו, או רוצה הוא לרמות גם אותו. שכן אם גילה לו, הרי היתה זאת עצתו של הלורד, שהפרופסור לא יכחיש את קיומה של התרופה הגדולה, ההיסטורית. – ומשום כך החליט ד”ר אמן להיות זהיר ולגשש בינתיים בנפשו, בדבריו של הלורד בנידון זה, כדי לדעת, מה לענות, אם הלורד, או הפרופסור עצמו יגלה פתאום את האמת, שאינה ידועה בעצם אלא לשני אנשים בכל העולם, לו ולפרופסור טראיטש עצמו.

כתב-האשמה לא האריך בדברים. כל האשמה היתה מנוסחת ככה, שלא היתה בה עצם קביעת העובדה של קיום הבול מאז’יק, אלא הפרוצס האיום של הנסיונות תוך כדי חיפוש התרופה – אך חיפוש זה עצמו יותר משהיה חיפוש באמת, היה סיפוק סאדיסטי חולני של אדם מנוון, העומד מעֵבר לכל המושגים המוסריים ולכל רגש אנושי מינימאלי, ושהמאשים בטוח, שאדם כזה אינו מסוגל לשום חקירה ונסיון מדעי ושרק בין העוזרים לו, שהוא חינכם לעצמו בתיאוריה של קשיחות מוחלטת, ביניהם יכולים להיות כאלה, שהבול מאז’יק הופיע להם תוך חקירה, אך מאלה אין עוד איש בחיים. כי כולם התאבדו או נהרגו בהתפרצות אחרונה נגד גדוד-הכיבוש, ואולי גם ברחו אחדים מהם. –

ראשון העיר הסניגור לורד דוגלס על כתב-האשמה: “אם כתב-האשמה נוגע בשאלתו האישית של הפרופסור טראיטש ומדגיש, שלא הוא מצא את הבול מאז’יק, משמע, שמשפט זה נוגע גם הוא בפרופסור, ואם כך - - -”

סיר ריצ’ארד הפסיקו: “נוגע אך ורק בשאלה זו, אם הוא המציא את התרופה, או לא, אך בשום פנים אין משפט זה נוגע בדבר שיש לו איזו שייכות כלשהי לפסק-דינו של פרופסור טראיטש ולכן אין לנגוע בפסק-הדין”.

“אינני נוגע בפסק הדין”, אמר הסניגור, “אך שואל אני מאת הד”ר אמן, איזו הוכחה יש לו שפרופסור טראיטש לא הוא שמצא את הבול מאז’יק, אלא עוזריו?"

“שום הוכחות לכך אינן יכולות להיות”, ענה ד"ר אמן, “זאת היא דעתי כרופא פסיחיאטר. אדם, שהסדיזם שלו הגיע לידי סיפוק סכסואלי, ולזה יש לי הוכחות, אינו יכול להפנות את דעתו לחקירה מדעית, ואף אילו הוא גאון שבגאונים”.

“אינני מקבל דעה זו”, אמר הסניגור, “ולפיכך אני דורש, להכניס בפרוטוקול את התיקון לכתב-האשמה, שפרופסור טראיטש הוא הממציא לבול מאז’יק”.

“לדידי”, אמר ד"ר אמן באדישות, “אינני מתנגד לתיקון”.

והואיל וגם השופטים לא התנגדו לכך וגם לא סיר קראפורד, הכניסו את התיקון – לקורת-רוחו של ד"ר אמן, שלייתר בטחון הוסיף: “אני ודאי שאינני דורש כל זכות לעצמי בהמצאה זו, מניח אני את הפאטנט ליורשיו של הממציא”.

בזה רצה ד"ר אמן לנסות את הפרופסור טראיטש, והצליח. הפרופסור הנדון למוות לחש דבר-מה לסניגורו והלה העיר לשופטים: “יורשיו של הממציא הגדול פרופסור טראיטש הם החולים האנושים וכל האנושות כולה”.

אם כן, אמר ד"ר אמן בלבו, אדם זה רוצה ללכת עד הסוף: שלבסוף יחדשו נגדי את האשמה, שאני גנבתי ממנו את המצאתו להשתמש בה לרווחי הפרטי. או אולי… לא מן הנמנע גם זה, שדגנראט זה מאמין באמת סוף-סוף, שבדרך הנסיונות שלו אני מצאתי דבר-מה - - - ושכל זה אינו אלא מישחק בידי… אולי כדי להגדיל את הרקלאמה לתרופה - - מוח מנוון זה מסוגל בעצם לכול.

את הרהורו של ד"ר אמן הפסיק הקטיגור:

“ההיה בין ‘שפני’-הנסיונות שלו מקרה, שמישהו התנדב לאיזה נסיון קל יותר?” – שאל.

“לא היה נסיון קל כזה, שמישהו בעולם יכול היה להביא עצמו קרבן לו מרצונו הטוב. את היסורים האלה אין לשער בלי מוח מנוון וחולני לגמרי, ולולא האמנתי באמונה שלמה ויציבה, שיום-הדין בוא יבוא ושאני נחוץ ליום הדין הזה, כי אז הייתי בעצמי יוצא מדעתי למראה עיני ולמשמע אזני”.

קם אחד העתונאים ושאל: “האם היה מקרה, שפרופסור טראיטש הודה בעצמו, שהוא נהנה מן העינויים, או שאדון דוקטור קובע זאת רק מתוך התבוננותו כפסיכיאטר?”

“כן”, ענה ד"ר אמן, “לא פעם שמעתי מפיו את המלה “קוריבאנט”, “קוריבאנטים” כשהיה שוכב כשיכור והקשיב לגניחות-היסורים של קרבנותיו, אולי ידוע לאדונים, מי הם הקוריבאנטים. בפולחן האלילה קיבּאֵלה, אלילת התנובה בפריגיה, שברומא קראו לה אחר כך “מאטר מאגנה”, האם הגדולה, היו עוברים אנשי הפולחן למצב אורגיאסטי משתולל, שהקוריבאנטים, כוהני-הפולחן, היו מלווים אותו בשירה ומנגינה. וגם את השם דיוניסוס וגם באקחוס לא מנע מעצמו הפרופסור-הקוריבאנט”.

“אולי יואיל אדון דוקטור לבאר לנו”, קם עתונאי שני, "מאין ידוע לו, שהפרופסור טראיטש היה - - אדון דוקטור הזכיר את המושג ‘סקסואלי’, ‘הנאה סקסואלית’ - - "

“הז’נטלמן הנשאל אינו מחוייב לענות על שאלה זו, אם איננו רוצה”, אמר סיר ריצ’ארד, “אי-אפשר לדעת, מי מאתנו יש לו ‘נטיות קוריבאנטיות’ כאלה והד”ר אמן הנכבד אינו יושב כאן, כדי לקסום פה פאנטאזיה באקחית לסיפוקם של סקרנים ממין זה".

“תודה רבה”, אמר ד"ר אמן לאב בית-הדין, והעתונאי השואל ישב בקצת מבוכה.

“האדון דוקטור אמר, שהפרופסור היה שוכב שכור”, אמר השופט די-מארוד. "האם היה הפרופסור שותה לשכרה בבאקחאנאליות כאלה?,

“אני לא אמרתי, שהיה שכור, אמרתי, היה ‘שוכב כשכור’ ואני דייקתי בכך. המושג שכור מקובל למצב של שכחה עצמית ולעטיפת המוח במשקאות. והנה, פה בתופת זה לא הכרתי אולי יותר מאחד או שני אנשים שלא התבסמו בסמים משכרים, מורפיון, קוקאין, חאשיש וכדומה. ומובן, שהיו גם שותים משקאות חריפים. אך בכל אלה בלבד היו הפרופסור טראיטש והקרובים לרוחו רואים דרגה נחותה. הדרגה העליונה היתה לשקוע במצב אורגיאסטי בלי כל משקה ואפילו בלי סם משכר, רק במעשי-סאדיזם בלבד, הדוגמה לכך והסמל העליון שימש להם הפירר עצמו, כדברי הפרופסור לתלמידיו, שהיה מספר להם, שהמשיח הלבן אינו משפיל עצמו לסמים משכרים, ואין צורך לומר למשקאות סתם. ‘הפירר’, כך היה אומר, ‘פותח את הראדיו המיוחד שלו ומקשיב למקהלה המיוחדת שלו, פעם ל’סולו’, פעם ל’דוּאֶט‘, פעם ל’טרצט’, ופעם ל’קבארטט' וכן הלאה, המשודר לו מן ‘המכון לחינוך הסוררים’ וזה די לו לשקוע בהשראה עילאית העולה על הכל בעולם'. והפרופסור היה מודה בבושה ובענוותנות רבה, שהוא עצמו עדיין לא הגיע לגמרי למדרגה תמידית כזו, ישנם רגעים שהוא עדיין זקוק לסמים משכרים”.

כולם הביטו בפרופסור, שישב כל הזמן בלי כל תגובה. – פתאום הפנה הגנראל אלוב, שמשך כל המשפט עד הנה היה יושב ושותק, את פניו אל הפרופסור ואמר:

“אולי יש לו לפרופסור טראיטש להעיר דבר-מה בנידון זה? דומני, שיש לו הרשות לכך, כשמדובר בו עצמו, לא כן?” –

סיר ריצ’ארד הביט בדי-מארוד ושניהם הסכימו.

פרופסור טראיטש אמר בפשטות שבאפאטיה ומתוך בוז עמוק, כמדבר אל עצמו: “איך שאנשים פחותי-דרגה מעיזים למדוד את הפירר באַמת-מידה של סתם בני-אדם!”

“ובאיזה אַמת-מידה צריך למדוד את הפירר?” נשמע קולו של עתונאי אחד.

קמה דממה. לא ידוע, אם סיר ריצ’ארד היה מרשה לו לאותו עתונאי לשאול זאת, אילו ביקש רשות לשאלה המוסבת על היטלר, אך בדיעבד, חייך ואמר: “הנשאל אינו מחוייב לענות על שאלה זו”.

שוב קמה דממה. ולהפתעת הכל הרים הנשאל את עיניו אל ד“ר אמן ואמר: “ד”ר אמן התרעם פעם על איזה פילוסוף רוסי המשיג על שפינוזה ועל ה’צו המוחלט' המגוחך שלו, שהוא קורא לו ‘אַמוֹר דאי אינטלקטואליס’ – ‘איך אפשר לאהוב את הקרש כמו שאפשר לאהוב את היין?!’ ועל זה אמר הד”ר אמן: ‘מובן, שהפילוזוֹפּטר ההוא אינו יכול לאהוב את הקרש כמו את היין, משום שבשביל כך צריך להיות שפינוזה! הלא זהו ההבדל שבין שפינוזה ובין אחרים!’ – לידי כך הגענו! אפילו לגובהו של שפינוזה לא הגיע אצלו המשיח הלבן!"

הצחוק שהיה עצור עוד מדבריו הראשונים של הפרופסור טראיטש, פרץ עכשו במלואו.

סיר ריצ’ארד דפק בפטישו לשקט. אחר-כך אמר:

“זה באמת סקנדל, שעוד ישנם אנשים המעלים את שפינוזה על המשיח הלבן, אך אנו דנים ברגע זה לא בפילוסופים ובמשיחים, אלא בבול מאז’יק”.

“כבוד בית הדין”, אמר ד"ר אמן, “כשאני בא היום להזהיר את העולם התרבותי מפני ההשתמשות בתרופת-שטן זו, אינני מדבר לא כיוריסט, לא כפילוסוף ולא כמנהיג דתי, שלושה דברים, שאן לי כל מהלכים בהם, אלא אך ורק כרופא, שבשעתו נשבע שבועת-אמונים לקדשי-הקדשים של האנושות: לגוף האדם ולנשמתו, שהם אחד בתכלית. כי בלי נשמה אין גוף חי ובלי גוף אין בשבילנו רופאים נשמה. כל אותו הקומפלקט הכביר, שאנו קוראים לו מוסר אנושי, והלא אין מוסר אחר מלבד המוסר האנושי, תמצית-תמציתו ומטרת כל מטרותיו הן: קדושת גופו האומלל של האדם שהוא גם הפלא הגדול ביותר בכל היקוּם, עד כמה שאנו מכירים את היקום בכלל. אומלל הוא גופו של אדם העומד באמצע העולם ומלואו בין רבבות כוחות-איתנים אדירים, כצפור פעוטה קצוצת כנפים, אפוּפה אלף חתולים, המוכנים לבלעה חיים. כל איתני הטבע עומדים כנגדנו ואורבים לנו על כל שעל ושעל לבלענוּ: איש ומים, קור וחום, רעש אדמה, מטאורים, מחלות ומגפות ואנחנו עזובים לנפשנו מאין כל עזרה כלשהי ברחבי היקום. יצרנו לעצמנו בפחדנו הגדול את המושג אלהים, שאנו צועקים אליו ומכריזים עליו כל הזמן, שהוא רחום וחנון ועוזר לחלשים ורופא חולים ושומר עלינו מכל פגע – וכל זה רק בכדי להיאחז באשליה הגדולה, שמי שהוא עומד לצדנו בקרב המון האויבים, העומדים עלינו לכלותנו. אינני עוסק בפילוסופיה ואינני יודע מה הוא ומי הוא אלהים, אני רק בתור רופא יודע, שכשאנו הרופאים מטפלים בחולה אנוּש ולבסוף קצרה ידנו להצילו, אנו מנענעים בראשנו ואומרים לקרובי-החולה: ‘רק עוד אלהים יוכל לעזור לו’. אך אין רופא כזה, שמלכתחילה יעזוב את החולה בידי אלהים ולא יעשה את הכל כדי להצילו הוא עצמו. כשם שאין גם חולה בעולם, שימסור את עצמו אך ורק לאלהים לבדו ולא יקבל עזרת-רופא כתנאי ראשון להינצל מידי המוות. – כך אינני יודע כרופא, מי ברא את האדם ולמה ברא אותו, אני רק יודע, שהתופעה המפליאה ביותר בטבע הוא האדם, ותמצית הפלא הזה הוא מוחו של אדם, מקפית-קריש זאת, שאת פעולתה רגילים לקרוא בשם המופלא והסתום: נפש, נשמה, תארו-נא לעצמכם, שאיזה יצור כביר ונשגב מבינתנו מופיע מרחבי-היקום, נוטל אל כפו את היצור הקטן הזה, ששמו אדם, מתבונן בו כהתבונן פרופסור לזואולוגיה בנמלה ומגלה בו ביצור פעוט זה את פלאיו: את הדיבור, את הלשון העשירה שלו, את הכשרון להפוך את העבר להווה: את הזכרון, את ההגיון ואת חריצותו לעשות את המכונות המסובכות ביותר ולשלוט, אף כי לעת עתה שליטה קטנה, בכוחות הטבע – תארו-נא לעצמכם, שאותו היצור הכביר מתבונן בנו ובהתפעלותו קורא לחברו: מהר נא הנה, הנה מצאתי את זה - - - מה הוא הרגש הראשון, המפעם בלבו של אותו יצור? – האהבה. לטיפת-החיבה הלבבית העמוקה ורעד-השמירה האמהי שלו לפלא נחמד ונהדר זה. האם לא זהו הסוד של אהבתנו הגדולה לילד, ליצור פלא קטן זה על כל גילוייו הנחמדים והנהדרים מיום פקחו את עיניו להכיר באמו-מינקתו, דרך כל גילוייו האחרים, פטפוטי-הדיבור הראשונים שלו, הליכתו הכושלת, חכמותיו המתוקות ואחר-כך כל יתר גילויי האינטליגנציוּת שלו, שאנו רואים בהם את התגלותו של פלא-כל-פלא: האדם? או תארו נא לעצמכם דבר קרוב יותר: אחד מאתנו מצא באיזה אי מין נמלה גדולה יותר ואנו שומעים אותה פתאום מדברת, עושה לה מן מכונות קטנות בהגיון, כותבת לה ספרים ואחת מרפאה את השניה בתרכבות חמרים שונים וגם עושות חשבונות ומתבוננות בכוכבי השמים - - - הלא אם כלבנו נובח לנו נביחת-בקשה לאכול או לצאת, או מבין את דברנו ועושה את שליחותנו בחכמה – כמו רגש-אהבה שבפליאה פועם בנו ליצור זה. – ואם נצרף את שתי העובדות הללו יחד: את גורלנו האומלל, את בדידותנו ברחבי היקום יחד עם הפליאה היקרה הזאת שבאדם – איך זה אפשר שלא לאהוב אותו עד כדי דמעות, רבותי? ואיך לא נקדיש את כל חיינו, מרצנו ואהבתנו לפתח בו את פלא-כשרונותיו אלה, לשמור עליו, לתת לו קצת מחלום-חלומותיו בחייו הקצרים: קצת קורת-רוח, קצת אושר בהבלחת-אור קצרה זו ששמה חיים,שלפניה חשכת אפס אין-ראשית ואחריה חשכת-אפס אין-סוף? – והנה: במקום אהבה, שהיא עצמה האושר הגדול ביותר בחיי האדם, במקום זה קםמקרבנו, ממשפחתנו-אנו האומללה והנפלאה, אויב חדש, נוסף על כל אויבינו בטבע מסביב – האדם עצמו, האומלל מכל אומלל, המטומטם מכל טמטום, להתנפל עלינו גם הוא! – וכעת – נסו נא וספרו לאותו יצור כביר ונשגב, שאנו בעצמנו מתנפלים אלה על אלה וממותתים אלה את אלה, או מייסרים ביסורים זה את זה – או שאותו אדם שמצא את הנמלים ההן ורואה פתאום, איך הן הורגות אלה באלה – מהו הרגש הראשון המפעם בו למראה עיניו, אם לא רגש החמלה העמוקה, הרחמים הגדולים ליצור נפלא ונחמד זה, שאיזה טמטום אחזוֹ להשמיד את עצמו? – מהו היופי הגדול בעולם היפה, יותר מאֵם המניקה את ילדה ושרה לו שיר ערש? או מזוּג-נאהבים, שבו מתחיל הפרוצס המתוק היותר בעולם – השמירה על יצור פלא זה מאבדון?” –

ד"ר אמן שתה מכוס-המים שלפניו וברגע-מנוחה קצר זה השתמש אחד העתונאים לשאלו:

“ירשה נא לי אדון דוקטור: הלא דווקא כל זה מחייב אותנו להשתמש בבול מאז’יק, כדי לשמור על פלא זה מן המחלות האורבות לו, לא כן?”

ד"ר אמן נשם לרווחה ואמר במנוחה, אך בתוקף:

“אין כל זכות ורשות לאדם אחד, או למיליונים בני-אדם להציל את חיי-עצמם על חשבון חייהם של זולתם. ועוד פחות מזה במחיר האיום של סבל זולתם ויסוריו”.

פתאום נשמע קולו של אדם צעיר, קול צורח וחד, ולא מבין חבר העתונאים, אלא מתוך הקהל:

“אם מותר לי להקריב את עצמי לטובת זולתי, מדוע זה אסור לי להקריב גם אחרים לטובת זולתנו, לטובת המולדת?!”

קם רעש באולם. רבים מבין הקהל וגם מבין העתונאים הראו אותות-הסכמה לשאלה הריתורית. – סיר ריצ’ארד הכה בפטישו על השולחן ומשקמה דממה, אמר הד"ר אמן מבלי להפנות את ראשו לאחור כמו כולם באולם:

“שאלה זו מוּכּרה לי מאיזה מקום. ולא רק השאלה עצמה, שהיא נוֹשנה כמו האנושות התרבותית עצמה, אלא גם צורתה מלה במלה, כפי שהיא רשומה אצלי. מפי ידידי הנכבד מאוד, הפרופסור לשעבר בפאקולטה לרפואה ד”ר ליניאק - - -"

בין העתונאים קמה איוושה קלה. וד"ר אמן המשיך:

“- - - פרופסור ליניאק, שהיה לו האסון לתת את התשובה הנכונה על שאלה זו”. –

הוא פותח את תיקו, מוציא משם נייר וקורא:

"הנה התשובה: ‘האם יש לך חוזה כזה עם מישהו או מישהם? הסכם, שלפיו אתה תמות בעדם, או הם בעדך? האם הוא, או הם ביקשו ממך שתמות בעדם? ומאין לך, שגם הוא מוכן למות בעדך? ומאין לו, שאתה באמת מוכן למות בעדו? היש לך הסכם-גומלין כזה עם מישהו?’ – וכעת רק צריך שמישהו מבין הקהל יענה: “כן, יש לי הסכם כזה עם הדור הבא, עם הדורות הבאים!' –”

פרץ צחוק רב באולם.

“כן רבותי”, אמר הד"ר אמן, “בדיוק צחוק כזה פרץ גם שם באוניברסיטה. אך אחרי הצחוק קרא שם מישהו: “הנה, במקום נסיכה טיפשה אחת, קמו הרבה נסיכים טיפשים!' זאת היא אותה נסיכה סינית שבאגדה עתיקה, שמחאה בפני אביה, על שרופא החצר ריפא אותה במחיר חייו-שלו. ואף-על-פי שהרבה סטודנטים קראו לו בוז לאותו הסטודנט, הסוף היה בכל-זאת, שאת הפרופסור ליניאק הפרישו לפנסיה קודם זמנו. – רבותי, אני גומר: מיקדשי העולם התרבותי הולכים ומתערערים לעינינו. הדבר היחידי הממשי, שהשגנו משך חמשת-ששת אלפים שנות תרבות הוא: המצפון, השומר על חיינו כמלאך מגין על ההומו סאפיינס, המתרחק והולך יותר ויותר מן הז’ונגל ועל קדשי-הקדשים שלו: יחס הקדושה שלו לאדם כמוהו, מופלא כמוהו ואומלל כמוהו. ואת זה רוצה למחוק מלבנו המשיח הלבן, המכריז: ‘אני ארפא מכם את המגפה הממארת ששמה מצפון!’ – אדוני השופטים, עמודי עולם יתרופפו ויתמוטטו, אפילו אם השימוש בבול מאז’יק יופיע רק בצורת שאלה בלבד. אנו שומעים עדיין את גניחת-מיתתם ואנקתם של רבבות תינוקות יחד עם כל אמותיהם וכל אותו גל של עצמות חיות, שראיתי בעיני בערמוֹת, מייבבים בלי קול לטפת-מים לחה, ואת צחוקם הפרוע של בני אדם כמוהם. – אשריכם, שלא ראיתם ולא שמעתם את כל אלה”. –ד”ר אמן ישב. קמה דממה גדולה.

ובתוך הדממה שאל השופט הגנראל אלוב:

“אדוני הדוקטור, הישנוֹ איזה תנאי, שלפיו היית מסכים להשתמש בבול מאז’יק?”

“יש”, ענה ד"ר אמן בשקט, “אם לא תהיה עוד מלחמה בעולם. כי אחרת, אם תהיה עד מלחמה, הרי פסק-דין זה, שירשה להשתמש בתרופת-שטן זו, יתן סאנקציה לדורות, שכל סאדיסט וכל שארלאטאן יעשה נסיונות בבני-אדם לאיזו מטרה עליונה אחרת. תמיד ימצאו להם אנשים חולניים איזו מטרה עליונה, אם לא אחרת, הרי המולדת. – אם יש שלוּמים בעולם וגמול לפשע-עולמים זה, הרי זה רק אחת: לבנות על קבר-אחים זה את השלום”. –

הרצאתו של הפרופסור לפיזיקה על השפעתם של כתמי-השמש על הליכת-העולם השונות היתה קצרה, אך תמציתית ומלאה תאריכים ודיאגראמות. ביחוד רוּתק הקהל מן העובדות שבתקופתנו זאת, המצטרפות למעשה-טירוף אחד כולל בעולם. קרינותיהם של הכתמים הללו, שאינם בעצם אלא פירצתו הפעורה של אותו גיהינום רותח ששמו שמש, משפיעות על מחזור-דמנו וכך על מוחנו, גורמות עירנת רגישה של העצבים במידה מופרזת עד כדי מצב שאפשר לציינו בלי כל ספק כנברוזה, ומובן מאליו, שמה שנפגע ראשונה במצב שכזה הוא הגיונו של אדם, שבו תלוּי תלות תרבותית ומוסרית אותו האוצר היקר של האדם, שידידי מר ד“ר אמן דיבר עליו: המצפון. כשרון הקונטרולה של האדם הולך ופוחת ואתו יחד חוּש הבושה, זה השומר עלינו מפני איש-הז’ונגל שבנו. במצב כזה מופיעים אנשים פרועי-הגיון ופגומי-מצפון בראש ההמונים, הבוחרים בהם על פי אהדתם לכמוֹתם, ולא באנשים היכולים לשלוט על יצר-הז’ונגל שבקרב ההמונים. אנשים אלה, במקום לשאת את ההמון על שכמם לאן שהגיונם הבריא מוליכם, נישאים הם עצמם על שכם ההמון הנושא אותם חזרה אל הז’ונגל של חייו-הוא הפרטיים, הפורק מעליו לאט-לאט כל עוֹל תרבות. הנה עובדות אחדות הלקוטות מתוך העתונות העולמית: מיספר הגיטין משנת 1945 ואילך מגיע לשליש מיספר החתונות, כמובן, לבד מן המקרים, שהזוגות נפרדים בלי גירושין רשמיים. – מיום ליום הולך וגדל מיספר הרציחות, לא של שוד, כלומר רצח לתועלת, אלא של קטטות, נקמות וקנאות-אהבה. – מלחמת-העצבים, שאנו רגילים לשמוע עליה בפוליטיקה, בדיפלומטיה ובמלחמה, השתלטה ומשתלטת תמיד עם שיאי כתמי-השמש גם בחברה ובמשפחה. – אנשים אמידים, שכל ימי חייהם אהבו לעזור למכיריהם בהלוואות קטנות ואפילו גדולות, מסרבים לעזור לזולתם בשווה-פרוטה ואם מישהו חייב להם מה, מוסרים אותו למשפט בלי כל אתראה ובלי כל חכיכה שהיא, כאילו אינם מכירים את ידידיהם משכבר הימים. – בעלי-בתים, שהיו חיים שנים על שנים עם דייריהם בשלום וידידות, מתחילים פתאום להציק להם בכל מיני אמצאות של צרות צרורות, וגם להיפך: דיירים ממציאים כל מיני הטרדות כנגד בעלי-הבתים שלהם ובתי-המשפט מלאים סיכסוכים כאלה בכל העולם. שכנים, שלפני כן היה לכבוד להם להשתתף בשימחות שכניהם, בחתונותיהם ובחג-הטבילה של ילדיהם, אינם נותנים לו לחתן להכניס את הכלה שלו לדירתו, או לכלה להכניס את חתנה והמשכיר את הדירה או את החדר מוחה בכל תוקף נגד כל חתונה או לידת-ילד בביתו “שלא לפי החוזה”. – בבתי חולים מטילות אחיות רחמניות מומים בילדים חולים, או אינן ממלאות את הוראות הרופאים. – מורי בתי-ספר מעליבים נערות פגות ובוחלות בגידופי-שוק” ‘נבלה! – זונה! – פרוצה כמו אמך! – אמך קלונית, לכי אל רופא-נשים!’ גננות ותיקות, שמשך שנים התמסרו לחניכיהן הפעוטים בעדינות אמהית חינוכית, מתחילות להכות את התינוקות, ולפעמים עד דם, או לכל הפחות עד כדי חבּוּרה. – באחת הארצות עלה בדעתה של הנהלת הראדיו לבדוק, באיזו מידה משתמשים המנויים בהתעמלות-הבוקר הנשדרת יום-יום – ומצאה סטאטיסטיקה “מצחיקה”: רוב המאזינים, במקום להתעמל, רבים, מתקוטטים עם נשיהם ומתכתשים בכלי-הבית, צלחות, כוסות, כפות ומטאטאים על פי קצב מנגינת הראדיו ומנהל-ההתעמלות שלו. ומזלם, שלבסוף משברים גם את הראדיו והקצב שוב אינו מגרה אותם למלחמה. – בשנת 1943 אירעו בעולם יותר מחמישים מקרי רצח בתוך בתי-תפילה, ואולי לא יהיה מיותר להזכיר את הקוריוז שאחד מהם בבית-כנסת יהודי בארץ-הקודש. – וכיוון שאנו עומדים בפלסטינה, כדאי להתעכב בה ולהתבונן במה שנעשה בה באותו השטח שאוהבים לקרוא לו ‘פוליטי’. שכּן מדינה קטנה זו עומדת כעת במידה ידועה במרכז ההתעניינות קודם-כל בגלל עובדה אחת, העומדת לעת-עתה יחידה-בודדה בתולדות האנושות בכלל ובתולדות בריטניה הגדולה בפרט. צי-המלחמה הבריטי האדיר עורך ממש ציד על אלפים אחדים של שרידי מדורות-הגיהינום הנאצי, הרוצים להכנס לפלסטינה; הצי מקיף את האניות והסירות הרעועות המלאות שלדי-אדם, נשים הרות, ילדים וזקנים וגם נוער, המחפש לו מקום חיי-עבודה והפרחת שממות, והבוחר במיתת טביעה, קופץ אל תוך הים ובלבד לשים קץ לנדידת-היסורים - וחיילי הוד-מלכותו, המפורסמים בהומאניותם, באהבת-הספורט ובחוש-ההומור שלהם, שוֹלים אותם מן המים ומובילים אותם לאי-קפריסין למכלאות-ריכוז. – וזה בפקודת ממשלת-העבודה, שכל חבריה תמכו שנים על שנים בתנועה הפלסטינאית היהודית הידועה בשם ציונות. טירוף. – חיילים אנגלים נכנסים למסעדה, מזמינים משקאות, שופכים אותם על הארץ ונותנים לבעל-המסעדה או למלצר שובר על מחיר המשקה, שיגבה את הכסף מאת צ’רצ’יל, שהשובר כתוב על שמו. – חיילים אחרים, העורכים חיפוש בבתים, למצוא את המורדים היהודים ואת הנשק, משברים את כלי הבית, רהיטים ומכשירי-אוכל בקצב “האינטרנציונאל” ובינתים גונבים מכל הבא בידם: חיילי בריטניה הגדולה! – וכשם שממשלת בריטניה עושה מה שעושה בלי כל הגיון, ובעיקר: חידוש בתולדות בריטניה הגדולה, בלי כל מטרה של תועלת לעצמה, כך גם המורדים היהודים שם. אחת מבנות ירושלים, החיה כעת פה במחנה זה, קיבלה מאת ידידתה חבילת עתונים עבריים מפלסטינה, שכל סגנונם מעיד על חוסר כל הגיון. אפילו בעתונים המתונים ביותר שם. המורדים הולכים ומפוצצים בתים, דרכים, מסילות-ברזל, מוסדות וכו' וכל זה ביחידות, בהסתמכות על כוח-עצמם, האפסי לעומת כוחה של בריטניה הגדולה, ואינם רואים, שרבולוציה כזו מעולם לא נעשתה בלי תמיכתה של איזו מעצמה זרה, המעוניינת גם היא בנצחון המורדים, או באנדרלמוסיה באותה מדינה, כדי להחליש את כוחה ולנצל את חולשתה. מסתמכים הם על מרידות יהודיות היסטוריות, שכולן נגמרו בתבוסה, או מיידית, או בהצלחה ארעית ותבוסה סופית. ונוסף על זה – אפילו המורדים הספורים הללו אינם מתאחדים לכוח אחד, אלא עובדים בשלוש מפלגות, העוינות זו את זו. הצד השווה היחידי שבשלשתן, שכולן שונאות לא רק את בריטניה, אלא גם יריבתה כבייכול של בריטניה, את רוסיה. עתונים אלה מדגישים כל הזמן, שרודפים הם שלום עם הערבים, ויחד עם זה כשמקימים ישוב חדש, מרימים צעקת-הידד כזו, שאפילו המתון שבערבים מוכרח לשמוע את צריחת-הנצחון על האדמה - ואף עתון אחד אינו מדגיש במקום זה את העובדה, שישובים הללו מביאים באמת תועלת גדולה גם לערבים. והא ראיה: ערבי הסביבה משתתפים עם המתיישבים בחגיגת-ההתיישבות, כי מי כמוהם יודע, שכל בנין חדש בארץ משפר את מצבם של המוני-הערבים העניים, ואפילו של העשירים שבהם. – ואין צורך לומר, שהעתונים אינם מרגישים כבר, שכל סגנונם הוא סגנון ‘טוטאלי’ מובהק של ‘גזענות’ ו’דינאמיות' ו’אקטיביות' ואפילו בגלוי: ‘המולדת שלנו היא של - - - יחסים תת-הכרתיים, שאין להשתלט עליו בכלי ההיגיון והשכל’. – וכל זה, בשעה שהנוער מראה באמת רוח-גבורה והקרבת-עצמו לדוגמה, ולפעמים אפילו לאין-דוגמה: בני נוער עוזבים בלי כפיה מלמעלה את כל חיי-הנעורים והאהבה והולכים למות כהולך להתחרות ספורטיבית. – ואם יש עתון, הנותן לפעמים מקום לדעה מתנגדת להם, מקבל אותו עתון מכתב התראה, שיחדל אם אינו רוצה לעוף באוויר. – וכל אלה ביחד בו בזמן, שאחד מגדולי המהנדסים האנגלו-סאקסים, לודרמילק, שלמד וחקר את הארץ הקטנה לארכה ולרוחבה ולעומקה ואפילו לגובהה, מציע לבריטניה תכנית בנין והשקאה רחבה, שיכולה להביא אושר לעוד מיליונים אחדים שם ותועלת לא קטנה לבריטניה עצמה כמובן. טירוף טירוף. הרחבתי קצת את הדיבור על ארץ קטנה זו לא מפאת היותה ארץ קדושה לשלש הדתות, שמקורן אחד: כתבי-הקודש, אלא בעיקר משום שדעתי כדעת ידידי הד“ר אמן: בתקופתנו זאת משמש היחס ליהודים בטובתם או שלא בטובתם אַמת-מידה לכל רמה תרבותית בכלל. ‘אמור לי מה דעתך על היהודים, ואגיד לך מי אתה’ כתב לי לא מזמן ידידי סופר עברי ידוע. – וגם באנגליה גופה לחינם תחפש קו-היגיון במה שנעשה שם. ממשלת הלייבור היא ריאקציונית יותר לאין השוואה מכל מפלגה משמרת בריטית שהיא. צ’רצ’יל המשמר, שחיפש כל הזמן קשר אורגני עם בעלת-בריתו רוסיה ושקיבל את התואר ‘ארדיכל הנצחון’, הוּכה פתאום במכת כתמי-השמש והולך וחותר תחת נצחונו זה המזהיר, נוסע במסע-צלב נגד רוסיה, או אולי מוטב לומר במסע צלב-הקרס נגד בריטניה עצמה, שסופו יהיה: הסגרת העולם בידי המשיח הלבן, שקודם כל ישפוך את חמת-טירופו על ‘עם האדונים’ היחידי האמיתי בעולם: על הבריטים. עשרות אלפי חיילים בריטיים משוחררים מתהלכים בטלים ובלי גג, מסדרים פלישות לבתים ולארמונים ומסדרים תהלוכות צבא-הרעבים – ואין מי שישלחם לקולוניזאציה באחת המושבות הבריטיות השוממות למחצה ויותר ממחצה, המשוועות לידים עובדות ובונות, לאושרם ולאושר הילידים שם, החיים חיי-מידבר שלפני המבול. טירוף, טירוף”.

הפרופסור ליאנה מוציא עתון מתוך תיקו ואומר: “הצרה היא, שהאטמוספרה, שכתמי-השמש קורנת עלינו, אופפת אותנו, את כולנו יחד עם האטמוספרה של האדמה ואין אנו מרגישים בה כשם שאין אנו מרגישים בדהרתו המטורפת של כדור-הארץ. וכל הטירוף הזה נעשה לנו טבע שני. אמנם פה ושם מביאים העתונים איזו ידיעה קצרה על כתמי-השמש, המפריעים פה ושם, כמו למשל הנה: ‘לונדון 23 בספטמבר’, זאת אומרת שלשום. הכותרת: ‘כתמי שמש קטלניים’. ‘ידיעות חדשות הגיעו היום לרויטר על הפרעת בתחבורת הראדיו העולמית, שנגרמה, כפי שסבורים, על ידי כתמי-השמש. יתכן שהפרעות דומות גרמו לאסון האווירון הבלגי סמוך לגאנדר בניו-פאונדלנד בשבוע שעבר’. נא לשים לב לסגנון: ‘שנגרמו כפי שסבורים על ידי כתמי שמש’. תהלה לאל, שלכל הפחות גם רויטר מכנה אתם ‘קטלניים’. הלאה: ‘יתכן שהפרעות דומות גרמו לאסון האווירון הבלגי’, ‘יתכן’ כאילו אין בידינו היום המכשירים והסימנים הדרושים לכך, שלא לשער את הדבר השערה רחוקה, אלא לקבוע בייתר דיוק את השפעת כתמי-השמש ולא רק על אווירון אחד, אלא על יותר מעשרה אווירונים, שנפלו בזמן האחרון ואף אחד מהם לא נפל באחת הסיבות הרגילות, הידועות לכל טייס בן-יומו. וכך שום עתון ושום עורך אינו מעיז, אפילו אותם היודעים את הדבר, לדבר על כתמי-השמש כעל עובדה מדעית, שאם לא מצאנו עדיין דרכי התגוננות בפני השפעתה, הרי לכל הפחות נבדוק את עצמנו, את הגיוננו יום-יום, שלא להיגרר אחרי כל מטורף המבלבל את יסודות חיינו ומערערם עד היסוד. אנו מחכים כעת יום-יום לפסק-הדין בנירנברג, כאילו פסק-דין זה יכול עוד להיות הגיוני, אחרי שמיד עם פתיחתו החליטו להאשם את הנאשמים בעבירה, שמיום היות אדם עלי אדמות לא רק שלא נחשבה לפשע, אלא להיפך, היתה לנו לסמל כל יופי ונשגב: המלחמה. ‘פושעי-מלחמה’ – אולי בכל זאת הגיוני יותר לומר: ‘פושעי התבוסה’. אילו היו השופטים לא מבין העמים המנצחים, אלא בני עם ניאוטראלי, שלא השתתף במלחמה, עדיין אפשר היה לבאר את השם ‘פושעי מלחמה’ בקורטוב היגיון, אלא שגם במקרה כזה היה צריך להעמיד לדין את כל עמי אירופה, שאין ביניהם אף אחד, שלא התגר פעם מלחמה בעם אחר. או אולי רוצים השופטים לקבוע פעם לכל הדורות, שכל מי שינוצח במלחמות הבאות, יועמד לדין. כי מה קשה יותר לפעמים לקבוע מאשר את העובדה, מי הוא בעצם הרוצה במלחמה! ואם התחלת המשפט ויסודו הוא חסר כל היגיון, הרי מה אפשר לחכות מפסק הדין עצמו? היגיון ודאי שלא. – ומה מובן מאליו יותר, מאשר מסקנתו האחרונה של טירוף זה: הפצצה האטומית? המצאתו הגאונית של גיניוס האדם, שיצא מדעתו. אך מה שמובן מאליו עוד יותר אפילו מזה, הוא: שהישג כביר זה יהיה האחרון בהישגי האדם. ההוֹמוֹ סאפיינס כביכול, שהמכונה המשתלטת עליו הופכת אותו להומו סטוּפידוּס, סופו שיישמד במעשה ידי-עצמו – אם מישהו אינו עומד כבר על המשמר להצילו מידי עצמו. – כל מלחמה בעולם אינה אלא פרי השפעתם של כתמי-השמש, כשם שכל מגפה וכשם שכל כשרון ההמצאה של כלי רצח וביניהם גם אבק-השריפה ואחריו הפצצה של נובּל וכל יתר מכונות המוות אינם אלא פרי כשרונו המטורף של האדם, שבינתו הסתתרה והוא חותר יותר ויותר אל מטרתו הסופית: להישמד בידי-עצמו. ואל יהא זה פאראדוכסון בעינינו: גם הבול מאז’יק אינו אלא אחד מלהטוטי השטן, הרוצה להתעלל בנו ולזרוק לנו אבק צבעוני בעינים. – לא, רבותי, כל הנוגע בחיי-האדם וגורם לו סבל או מוות – אל יכה אותנו בסנוורים כאלה. יקח לו את תרופתו התפתית אלי קבר ויתן לנו לחיות ולחפש תרופה לאנושות החולה בידי הפאסטירים, הזמלוואיסים, האֶרליכים, הקוֹכים, הווירחובים והפרוידים ולא בעזרת רוינולדו רינולדינים, שברגע שנשתמש בבול מאז’יק שלהם, נהיה נמצאים בידיהם השעירות ואז בין כה יתנו לנו במקום הבול מאז’יק – פצצה אטומית”.

עם גמר דבריו של הפרופסור ליאנה חולקו טופסי כתב-האשמה, יחד עם יתר דבריו, לקהל העתונאים, בתנאי ההוא, שרק אחרי פסק-הדין יהיו רשאים להשתמש בחומר לעתוניהם.

השערוריה, שחילחלה אותו לילה את המחנה, גרמה לדחיית הישיבה הבאה לימים אחדים: צריחת-אשה מחרישה אזנים פלחה את האוויר, אחר כך נלווּ אליה עוד קולות-נשים, וכשהגיעה אליהן המשטרה, ראו, שהנשים קורעות ממש בשיניהן את בשרו של אדם צעיר, המתגונן מפניהן וכולו פצעים זבים דם. – אותה שעה עצמה מצאו את הפרופסור ליניאק שוכב בלי הכרה באחת המַשתנות. ועל חזהו רכוסה פתקה: V-20–16 . משהשיבו אותו בקושי רב לאיתנו והראו לו את הפיתקה – פקח את עיניו לרווחה ומלמל: "הסטודנט מרק - - - ארנסט מרק'. – וגם השוטרים שהצילו בקושי רב את הצעיר הפצוע מידי הנשים מצאו, ששמו של הצעיר הוא ארנסט מרק. –

נודע לבסוף, שאחת הנשים משרידי-התופת, שהיתה ידועה לאילמת, נטולת-לשון, כשראתה את הסטודנט, התנפלה עליו בזוועות-טרף וצרחה דבר-מה, אך איש לא הבין אותה, אלא ששאר הנשים שבאו לעזרתה הבינו, שאדם זה אשם במוּמה והתנפלו עליו גם הן בצפרניהן ובשיניהן. אשה אילמת זו הובאה הנה ממחנה אחר, שם עינוּה כשנה תמימה אחרי שנודע, שהיא פולניה נשואה ליהודי והתחפשה לגרמניה וכמנהלת-משק במחנה היתה מגניבה מזון לתינוקות יהודים שהורעבו שם. ואחד ממעניה היה הקצין הצעיר ארנסט מרק זה, שבימים האחרונים היה תלמיד באוניברסיטה. תוך כדי חקירה מת מפצעיו וכך לא נודע למשטרה מה פירוש הפיתקה V-20–16.

יט. מנה, מנה    🔗

המפקד הסופר בריז ישב וקרא ביומנה של בתיה, שיותר משהיתה לו צורת יומן, היה מנוסח בצורה אפוריסמית, באימרות קצרות, מדיטאציות וקטעי דברים, שריתקו מאוד את הסופר.

הספר הראשון, שקיבלתי לקריאה, אחרי שאריך הבריא ואני שוב התחלתי לקרוא, הוא המונוגראפיה של גויא מאת קנאקפוס. האם זה מקרה? תמונות הווי מטירוף המהפכה והמלחמה. תולעי-אדם עלובים, המפצחים נשים ומשתוללים בהן בתאומי-התאווה: מישגל ודם. וההיסטוריה עברה על כך לסדר היום. והתמונות הללו מחירן הון ואנשי תרבות נהנים מהן: אמנות. איזה גועל נפש!

*

ושוב מקרה: אחרי שנים שוב פתחתי את ספר התנך. פתחתיו באקראי – דויד הצעיר, המאוהב בבת-המלך, קונה לו את כלתו במאתים ערלות פלשתים. המלך החותן דרש ממנו מאה, והוא הוסיף על הגבורה: הרי לך מאתים! – אני עוצמת את עיני וחוזה: "שיך-מידבר פרא-אדם הולך לצוד ציד-אדם, ציד-ערלות. – והמלך עצמו, רועה האתונות? –

חוששתני, שכל האהבה וההערצה הגדולה לספר זה בלב העולם יסודן בכך, שזהו ספר-המלחמה בהא-הידיעה, בו אפשר למצוא הצדקה לכל תועבות-המלחמה שבעולם. – מדקלמים את חזון-השלום של ישעיהו מזמרים את “ה' רועי לא אחסר” – ומעריצים את “לא תחיה כל נשמה” ואת מוהר החתן-דויד: מאתים ערלות. – שיא של כל שירה נשגבה: ספר התהילים – ומאה ערלות.

*

העוּבּר שלי, נצרי הפעוט שבגופי, מתנתו המתוקה של אריך, מתעתד לצאת לאווירו של עולם. איך להודות על זה? ולמי להודות? – וכעת אניח על הנייר דבר-מה, שאילו היה כסא-כבוד בשמים, היה מזדעזע: אילו בא מישהו וגוזר עלי לשוב בחמש שנים חזרה אל התופת ולעבור מחדש את כל מדורות-הטירוף, ובלבד ללדת אחר כך ילד – הייתי מסכימה. האין זה פלא, שישנן נשים המצטערות על שלא נולדו גברים? מה יודע הגבר העלוב, מה זה אושר?

*

שאלתי את הכושי פטר רוֹז המעוּור שתי עיניו, מה היה רוצה לראות עוד בחייו? ענה לי: מדינה כושית עם “בית שחור” כנגד “הבית הלבן” של האמריקאים ועם חשמליות ומסעדות ובהן מקומות מוקצים ללבנים. – מי יבריא את בן-האדם העלוב מירושת הז’ונגל שלו? המלחמות לא. מלחמה? אפילו נזר-האדם המזהיר ביותר: הגבורה, בה מקריב האדם את היקר לו ביותר בחיים: את החיים עצמם, גם את האוצר היקר הזה מטמאה המלחמה טומאת-בחילה. פטר רוז, תולעת מיסכנה: נקמה הוא רוצה. –

*

מספרים לי, שבנו של המיניסטר הבריטי לשעבר, אָמרי, היה מתלמידי אוקספורד. תלמיד אוקספורד – פרח-כהונה של המשיח הלבן. לפני כעשרים שנה ביקרו תלמידי אוקספורד בירושלים ודווקא אותו זמן אירגן מישהו ערבים פרועי-נפש להתנפלות עלינו שם. התייצבו תלמידי אוקספורד ויצאו נגד הפורעים בכלי-זין בידם. אוקספורד – מקדש הקידמה האנושית. מי יחסום אליהם את הדרך בפני המשיח הלבן?

*

אילו בא איזה נביא, שאני מאמינה בו באמונה שלימה, ואומר לי, שפרי-בטני זה שבקרבי יפגע פעם בגופו של אדם לרעה – הייתי חונקת את עצמי אתו יחד.

*

מישחק תעתועים של מישהו: הם שרפו ספרים, הם בזו לתרבות, למוסר ולכל הישגי האדם. הם. כאילו גם בזה נתכוונו להכעיס אותנו, את שרופי הגיהינום שלהם. כאילו רצו להקדים אותנו שרידי-התופת בהישגנו זה, העולה על כל הישגי-האדם למיום החילו לחשוב: להרגיש בוז, ביטול, בחילה וזרא מוחלט לכל מה שנאמר ונכתב עד הנה בכל צורה ובכל סגנון שהוא. מה נתנו לנו כל מאשרי-העולם, החל ממשה רבנו ופלאטו ועד איינשטיין, אם לא יכלו למנוע את האדם מפגוע בגופו של אדם שני? ספרות, אמנות, פילוסופיה, מוּסר ודת – ערימת זבל מעלה צחנת-נבלה. –

אך פרי-בטני הפעוט רוצה להיוולד. אוי ואבוי לי! אמא! –

אוי! הלא אסור לי לבכות. לא-לא, ששש! הבט פריי הפעוט: צפור חגה בתכלת. החיים כל כך יפים! לא כן?

*

המפקד הסופר ברז שאל אותי, מה דעתי: אחרי המכתב שקבלתי מאת אבא ואחרי שקראתי כמה עתונים מארץ-ישראל, האם אפשר להניח, שהיהודים בכלל היו מסוגלים ללכת אחרי מנהיג כמו היטלר? – עניתי לו, שאי אפשר לענות על שאלה זו בלי לעיין בה עיון רב. כי הלא שאלתו מיוסדת על הפליאה, שעם שנתן לעולם את קאנט, שילר, לסינג וגיתה – ניתעה פתאום אחרי פרא-אדם שכזה. – וכעבור ימים אחדים ראיתי, שכן. לא רק שמסוגלים אנחנו, אלא גם עשינו זאת פעם, והאכסטאזה שלנו עברה אפילו על של אלה: בימי שבתי צבי. יהודים איבדו את שיווי משקלם הנפשי, היו הוזים כסהרוריים, נפלו כנכפים ולפי הפרזת האגדה חזו חזונות נבואה ממרחקים עצומים וגם התעלפו ככפואי שדים. – ההבדל הוא רק בכשרונם האירגוני של הגרמנים ובעיקר העיקרים: יש להם מולדת ויש להם צבא! – ישנו דבר, שבו אפשר להביא גם את היחיד וגם את ההמון לידי מה שתרצה: אם תפנה אל רגש-הנחיתות שלו לתת לו בו ריהאביליטאציה. משה הכריז את העבדים ל“ממלכת כוהנים וגוי קדוש”, ישוע פתח לפני העניים והבזויים את מלכות-השמים ואת הזונה הכריז לאשה טהורה, הבעש"ט העלה את הנחותים בישראל לנשואי-פנים ואת עמי-הארצות העלה על הלמדנים. – וחדל אישים זה הכריז את עמו לממלכת-אדונים. ובמידה שהיה להם לסוחפי-המונים נשק בידיהם – נתנו להם גם את סיפוק יצר-ההרס. – שמנהיגים מסוג זה נתנו לעולם אור מוסר המזהיר כזוהר הרקיע? – לא זהו שמשך את ההמונים. עגל הזהב. “עוד מעט וסקלוני”.

*

רק שני מיני בני-אדם ישנם היום בעולם: אלה שעברו את האינפרנו הנאצי ואלה שלא טעמו את טעמו. את החיים, את החברה, את העולם ואת ההיסטוריה הם עושים ולא אנחנו. הם, “הממשיכים כאילו לא קרה כלום” כדברי הרבי, הם, שגם על קאטאקליזמה זו יעברו אל סדר-היום, כמו שעברו על המבול, ועל חורבן פומפיי ועל הרס סאן-פראנציסקו ועל געש הקראקאטאו. מאין להם לדעת שכל המבולים שבעולם אינם מגיעים בכאבם ובחורבנם ובכל הקאטאסטרופות שלהם עד לאחד מני רבבה שבכאב האדם מידי אדם? – מה הם כל אלה יחד לעומת המחט בראש אצבע אדם, שאצבעות-אדם תוחבות אותה פנימה, פנימה?

*

הוי, אילו היו הפילוסופים נתונים רק יום אחד תחת ידה של אירמה גרזה? – כשביקרה אצלנו “ביקור-כבוד”, עברה בינינו ובררה לעצמה אשה צעירה הרה, ומשמצאה ונודע לה, שהאשה היא בחודש השביעי, חיכתה כמעט חודש שלם ואחר-כך ישבה על כרסה ולחצה מתוכה את תינוקה. – אדון באך, אדון בטהובן, השמעתם פעם מוזיקה כזו? אני שמעתי. ונהניתי, שלא אני שוכבת תחתיה.

*

הכומר אתאנאזיוס היקר כותב לי מירושלים: בצאתי מן התופת ביקרתי ברומא. נכנסתי לכנסיית פטר הקדוש, הבטתי, הטיתי אזנים ונפש, האזנתי בכל עצבי, אולי אשמע דבר-מה על מה שקרה בעולם. – לא כלום. איך אמר הרבי? “הם ממשיכים כאילו לא קרה כלום”. – הייתי בירושלים, נכנסתי אל הקבר הקדוש, עמדתי שם כחצי שעה, הקשבתי, כל חושי בי היו אפרכסות, אולי ארגיש איזה רמז כלשהו למה שקרה בעולם. – לא כלום, בתיה, לא כלום. גם הם ממשיכים בשתיקתם, גם הוא מחריש. כאילו לא קרה כלום. הלכתי אל כותל-הקינות שלך, עמדתי, הבטתי והקשבתי. גם במקומך ניצבתי כסימן-שאלה מתוח – לא כלום. היהודים והיהודיות עומדים או יושבים ומתפללים. ממשיכים כאילו לא קרה כלום. הרבי צודק. נתייתמנו. יתומים אנחנו, בתיה.

*

מה אספר לפרי-בטני כשיבין סיפורים? ומה אתן לו לקרא אחרי כן? “מאתיים ערלות פלשתים”? “מעשה פילגש בגבעה”? – דאנטה? – ומיד עם החילו לקרא – את אנדרסן? מעשה במכשפה המבשלת ילדים והאצבעות חודרות ומרטטות מתוך הקלחת הרותחת? – “ספרות-ילדים”.

*

סבתא אומרת כל הזמן עד היום הזה: אסור להזכיר את שם אלהים. – ואני נזכרתי: מהי עצם העובדה האיומה, ששום בעל-חיים אינו יכול להתקיים אלא על חשבון חייו של בעל-חיים אחר? שאין אורגאניזם חי אלא מגופו של אורגאניזם חי שני? – “אל רחום וחנון”. –

*

אני מחפשת, שואלת וחוקרת: האם ישנה יצירה ספרותית גדולה בעולם בלי דם? – אין. וגם אי-אפשר ליצור כזו. כל יצירה גדולה היא טראגית וכל טראגידיה היא דם. – גיניוס היצירה של ההומו סאפיינס.

*

הפרופסור ליניאק הטוב שאלני בזהירות, בגימגום, אך אני הבינותי: אם הייתי נותנת את בתולי כופר לפדות עצמי מסבל? – מה אפשר לענות לאדם “מן החוץ”, שלא טעם את טעם התופת? האם יש דבר בעולם, שלא הייתי נותנת ובלבד שיוציאו את המחט מתחת צפרני? – בתולים. השגה.

*

פרופסור בריז וחבריו הרופאים בדקוני לפני לילנו הראשון; קשה היה להם להאמין כנראה, שהסדיסטים ויתרו על בתולי. גם הם יש להם השגות על סאדיזם ושחיתות הולכי-על-שתים. – אך הרבה סימנים יש לכך, שהעולם לא ידע את מידת טירוף-שחיתותו של האדם הסר למשמעתו של המשיח הלבן עד שלא יחזה אותו מבשרו.

*

שוב מכתב מאבא. ועוד גרוע מן הראשון. אני שוב זקוקה לעידוד סבתא: רק לא להשתגע. וביחוד במצבי זה, שפרי בטני סובל מהתרגשותי וביחוד מיגוני. אני מתאמצת להבין את אבא. במידה שאבינהו, אתרגש פחות. איך זה לא עלה על דעתי עד הנה, לקשור גם את מכתביו בהשפעת כתמי השמש? גם מולדתי שלי הקטנה והשורבת סובלת מחוסר החמרים המרגיעים באשמתם של הכתמים ההם שם למעלה. במקומם דואגים שם בארמנות ירושלים לדסדאציה, להרגזת תושבי הארץ הקטנה והאומללה, ובזמן האחרון לא רק מארמנות ירושלים, כי אם גם מארמנות לונדון. ולעת-עתה גם הצליחו, אף כי רק בחציו: להחריד את הנוער העברי נגד עצמם. אך אוי ואבוי לי, אם יצליחו לשסות אותנו ואת הערבים אלה באלה. –

*

הכל, רק לא נקמה במענינו. השמדה, כבאקטריות-מגפה, ניתוחם מתוך העולם העומד על עברי פי-פחת, אך לא נקמה. כל נקמה שהיא אינה אלא צחוק-לעג לשרידי-התופת. על נקמה יכול לדבר רק אדם, שלא נתייסר אתנו יחד, או שנתבלבל ואיבד את רגש כבודו, רגש כבוד האדם וערכו. “ארור האומר: נקום!”

*

זכויות היסטוריות שלנו לארץ-ישראל?

מוחל! בלבול-מוחות!

כן, זכויות היסטוריות – אך לא בעבר.

אוי לו לאדם המסתמך על זכות-אבות ואוי לו לעם, המופיע כיורש.

זכויותינו ההיסטוריות הן בהווה, השולח ומכה את שרשיו בעתיד: אנחנו קושרים פה את חוט-ההיסטוריה שנפסק ויוצרים את ההיסטוריה החדשה לא בחרב ובקשת, כי אם באת ומחרשה, בפטיש ובמחוגה. זכות היסטורית גדולה מזו אין.

לא כבוש-דויד, ששמיה כיבוש, אלא כבישת כבישים ששמה יצירה.

כביש המוליך מן הנוקד, הבוקר ובוֹלס שיקמים ועד אחרת הימים, אשר איש לא ישורנה.

יש לי הרושם, שהנוער שלנו, עם כל מרירותו ושנאתו ורוח-גבורתו נגד האנגלים, סומך עדיין על מידת הז’נטלמניות שבלב אויביהם, שאת זה ואת זה בכל זאת לא יעשו. באחד העתונים כותב מישהו: הם לא יעזו להפציץ את תל-אביב מאוויר. “הם לא יעזו”. אתמול לא העזו, היום מהססים ומחר יעשו מתל-אביב תל-שממה במשך שתים-שלוש שעות. ואפילו במשך דקות בפצצה אטומית.

איזו ז’סטה ספורטיבית נהדרת לז’נטלמן אנגלי: להפוך את העיר העברית הראשונה, העליזה, השטופה ריח פרחי שקדים והדרים, הנוהרת באלפי עגלות-תינקוות לבנות-כחולולת-ירוקות-אדומות לאורך רחוב-אלנביי כלפי הים המשתובב, העיר הצעירה היפהפיה הלבנבנה, הצוחקת בתכלת השמים – לפרוש עליה כנפי-מוות ולהשתיקה-לשתקה תוך רגעים לבית-קברות. – רק המשיח הלבן יסוֹך בהם את הטירוף הזה – כדי שאחר-כך ישמידם כעבדיו הנתעבים.

ד“ר אמן קובע את יסודות האנטישמיות: השנאה (לכשרון-ההתחרות) והבוז (לחוסר-מולדת). – אלא שד”ר אמן אינו יהודי וכך אינו יודע (ואם יודע – אין לו חשק לדעת) שנוסף על אלה השניים דוחה בנו גם הקאריקאטורה שבמהותנו ההמונית: חוסר-האסתיטיות שביהודי-השטטל, וביחוד נעווה דמותו האנושית אחרי שפרק מעל עצמו את עול הדת. את הפחד מפני אלהים – ועדיין לא מצא לו את אלהי-המוסר שבקרב האדם פנימה. קאריקאטורה חדשה נוספת: שיחד עםפירוקו את עול מלכות-שמים, פורק מעליו גם עול “מלכות”-הגוי. פירוק זה אצל עם כתיקונו – ברכת הברכות הוא: אדם חפשי שכולו וזוהר. אצלנו – כולה טפשותית. – את האמת, שהם, הגויים עשו מדמותנו קאריקאטורה, רק אנחנו יודעים, ופה ושם גם אחדים מחסידיהם (לסינג, גרילפארצר, אֶטבש ההונגארי ועוד). כל היתר אינם רואים אלא את העובדה הנוראה (לנו) בלבד.

ומה הם הסימנים לאנטישמי?

הסימן המובהק ביותר: אדם, שאינו רוצה אפילו להפיק תועלת מן היהודי. השיא לכך הוא היטלר ימ"ש. שאילו היה בא מישהו מהימן עליו ואומר לו: דע לך שרק היהודים יכולים להביאך לידי נצחון, היה אומר (תוך נשיכת שטיח): ילכו לעזאזל! אפילו את הנצחון אינני רוצה מידם! – יוצא שישנה גם שנאה “אידיאליסטית”, שנאה שאינה תלויה בדבר. – לדרגה זו הולכת ויורדת כעת גם (כמה זה קשה להעלות על הנייר!) אנגליה הגלוארית שבכל האומות ושבכל הזמנים. – בז’סטה אחת בלבד - בז’סטה יפה, אנושית, אנגלית – אפשר היה לכרוך את כל הנוער היהודי שבכל העולם, וביחוד את הארצישראלי, על האצבעות ממש: בהעלאת שרידי-הגיהינום לארץ-ישראל. כלומר: בהשתמשות ביהודים לתועלתה שלה עצמה, תועלת שאין ערוך לה לא רק בעתיד, אלא גם בהווה. –

פתאם עמדתי על כך, שאני מחפשת כל הזמן איזו זכות, ללמדה על אנגליה. אינני מתפלאת על עצמי. קל לי יותר להתפשר עם עובדת המוות בלא-עת, מאשר לוותר על האידיאל שלי. אנו נמות, אך מאת האידיאל דורש האדם שיוסיף לחיות. – כשאני מהרהרת בכך, יש לי חשק לבכות. –

מצאתי את הזכות: חולשתה של אנגליה. אחת הגורמים לשנאת ישראל בפוליטיקה היא: התבוסה בכלל, והחולשה, הפחד, הפירפוּר בפרט. לא היה לה עדיין לאנגליה נצחון, שעלה לה בכל-כך הרבה כנצחונה זה. ונוסף על זה רעבה היא. פיסת-הנייר של הלירה היקרה ביותר בעולם אינה ניתנת לאכילה. ולהלבשה – עלה תאנת-חוה טוב ממנה. –אנגליה הסובלת, המפרפרת ביסוריה – יורדת לבאנאליות: שונאת ומוותרת על התועלת שלה. אוי ואבוי לי! לא אעמוד עוד בהאיד-פארק המתוק ליהנות מגן-עדן שבארצות. –

שמעתי פה דעה משונה: שהציונות נחוצה לאנגליה כדי לסכסלך בה את היהודים בערבים. כי אילו היתה מחסלת את הציונות- היו הערבים מתקוממים נגדה.

אינני פרופסורית גדולה לחכמת הפוליטיקה, אך זוהי אידיוטיות בחסד הפילפול! – ראשית: כלום יש חיסול-ציונות גדול מאשר ביטול הצהרת באלפור? וגירוש המעפילים-הפליטים מחופי הארץ? והרשאת חרם מסביב על התעשיה היהודית בארץ? ועוד כמה וכמה מעשים אקטיביים ופאסיביים, שכולם אינם אלא חיסול הציונות? – ושנית: כלום רק אותו החכם של המה-נשתנה, האומר זאת, רק הוא יודע את הסוד, שאם להתקוממות הערבים, הרי אם היא ישנה בפוטנציה, ברצון, בהכרח, הרי שום ציונות עלובה כזאת לא תעמוד נגדה? – להסיח את התנגדות הערבים לאנגליה על ידי הציונות – זוהי ערמה ילדותית עלובה מאוד, שאפילו דיפלומאט מונטנגרי טירון לא היה משתמש בה – ולא אנגליה גברת-המדינות, שהדיפלומאטים שלה הם סבי דבי-אתונה בעולם הפוליטי. –

אך אם הפרופסור ליאנה צודק – הרי הכל אפשר. אפילו זה, שמוח-העולם יאבד את עשתונותיו.

אילו ניתן לי להיפגש עם אנגליה הדיפלומטאית, פנים אל פנים, הייתי מתנפלת על פני לפניהם: אנא, הצילו את בריטניה! הצילו את יפיו של עולם! רוצה אני ללדת ילד ולשלוח אותו שילמד באיטן, שיתהלך בהאיד-פארק, ואפילו שיעבוד במכרה-פחם אנגלי, ובלבד שיקשיב למוסיקה המתוקה ביותר בעולם: לפעמון הביג-בן! –

צ’רצ’יל הציל לאחרונה את האימפריה הבריטית מן הרקיטה, כדי להשמיד את הבריטים בפצצה האטומית.

הוא היה היחידי שהבין בשעת הסכנה, כי טובים הרוסים המשמידים נאצים, מנאצים המשמידים בריטים. – ובינתים הזדקן ואינו מבין, כי טוב לבריטים חיים ואפילו פרולטארים, מאשר לבריטים מתים, ואין צורך לומר מלורדים, שהמשיח הלבן מוליכם לראווה בשלשלאות באפם.

ארץ-ישראל. בית-ספר לאנארכיה. בהנהלת מורים בריטים. בית-חינוך להתאבדות. מנוהל בידי אנשים, שהם עצמם מנוהלים בידי תלייני-עולם טבטוניים, המלמדים אותם להתאבד. –

אבא היקר כותב לי: “הנוער העברי יצא הפעם למאבק טוטאלי. הגזע העברי עתיק-הימים מראה כוח-מחץ לאין דוגמה בהיסטוריה הישראלית – ואַת בתי היחידה רוצה לחלל את הגזע האציל הזה בדם נכרי! אני לא אשא את החרפה הזאת!” –

אוי ואבוי לי, מזה לא יצא כלום! “מאבק טוטאלי”, “גזע עברי”, “כוח-מחץ”, “חילול הגזע” “דם נכרי” – הבאמת עד כדי ערפל כזה הגיעו שם, שאינם רואים, שכל הסגנון הזה הוא של אותו הנכרי עצמו?! אוי ואבוי לי, כי הולכים הם בעקבותיו של אדם, שנחל תבוסה אך ורק בגלל סגנונו זה! –

“פסולת הגיטאות” נובח שם מישהו. – בבית-הדין. – נא לקבוע את התאריך: בפעם הראשונה נאמר על נרצח ילוד-אשה – “פסולת”. – ובבית-המשפט. –

אביבה שלחה לי כרוזים ועלונים אחדים של הנוע המורד בארץ-ישראל. איזה סגנון עברי נהדר. מי כותב להם את אלה? זה לא סגנון נעורים. לעת עתה מצטטים פסוקי תהילים וחרוזי ר' יהודה הלוי, אך אם זה ימשך כך, יסתמכו על מעשה-שכם, פילגש-בגבעה ומוהר-דויד לחותנו.

הם הולכים ויוצאים שם מדעתם לגמרי! מדברים על יהודים – וישראלים-עברים. מי שלא נולד בארץ אינו ישראלי ואינו עברי בעיניהם. מושג חדש: ילידי-חוץ. מושג המבטל במחי-לשון אחד את כל התרבות העברית הישראלית הגדולה יחד עם תורת-משה שניתנה בידי יליד-מצרים ובהר סיני הר-החוץ, עם התלמוד הבבלי, עם הרמבם, עם שירת ספרד ומשורריו, עם יל"ג, ברדיצבסקי, אחד-העם וביאליק – את הכל. ויחד עם הוריהם, שהולידו אותם. – וכל זה משום שהם נולדו במקרה בארץ – על ידי הוריהם ילידי-החוץ. ואינם יודעים, שמידה זו עצמה אינה אלא המשך של התכונה הגלותית האיומה ביותר: לעשות מכל מה שסחבנו מן הגויים קאריקאטורה – זוהי קאריקאטורה נלעגת של תורת הפירר – שכן הוא הלא מינה לאפיפיור הנאצים את יליד-ריגה רוזנברג ולסגן-הפירר את יליד-מצרים הס. בתחילה היו בני-הגולה מבטלים את הצברה – וכעת בא הצברה וחותם בשתי ידיו על כתב-ביטול זה. התנפחות נאצית זו אינה ראויה אפילו לביטול. בטלה היא ומבוטלת.

את הכל נוכל לסלוח ולשכוח: את הפרעות, את הגירושים, את האינקביזיציות – את הכל – אך לא יסלח שר-האומה: אם מישהו מתעלל בקדשי-קדשיו. אם יוכח, שהצהרת באלפור אינה אלא התעללות בקדשי-הקדשים: בתקוה המשיחית של עם ישראל - שוב תופיע אותה יד-להבה ותרשום לזוועה: מנה, מנה - -

את זאת לא עשה לנו שום צורר-ישראל מאז ומעולם.

באחד העתונים שקיבלתי מארץ-ישראל קראתי סיפור קטן – ועיני יצאו מחוריהן. –

ימים אחדים לפני עזבי את הארץ הביא עתון עברי מן הספרות הגרמנית דוגמה “לזוהמה הנאצית, בה מרעילים את הנוער ואפילו את הילדים נגד היהודים ונגד כל התרבות האנושית”. דוגמה זאתה היתה סיפור קצר על “ילד הרוצה להרוג את אמו היהודיה, אף על פי שהוא אוהב אותה”. וכעת אני קוראת סיפור כזה, לא, סיפור זה עצמו ממש בעברית! פלאגיום? אינני יודעת. אילו היה פלאגיום, היה זה מרכך קצת את הענין: בחור חסר-יכולת גונב סיפור. אמנם גם גניבת-רוח מהם מעידה על קירבת-רוח פנימית מאוד. – אך אוי ואבוי לנו, אם זה לא גניבה, אלא יצירת רוח עברית מקורית! הילד גבור-סיפור סימפאתי, אומר: “ואם היא גרמניה, אני צריך להרוג אותה, משום שהגרמנים הרגו את הסבא והסבתא שלי! ואני אינני רוצה להרוג את אמא!” מלה במלה:

Muti muss verrecken, weil sie Judin ist und die Juden morden die Deutschen! Aber ich will Muti nicht ermoden!"

שם אמר הילד הגרמני:

לפני היטלר: “היהודים הצליבו את הנוצרי”. ואחרי היטלר: “עלי לרצוח את אמא!” – בגרמנית ובעברית! –

ואני נזכרת, איך אבא שלי התרגז עוד לפני זמן רב. באותן השנים הראשונות של הנאציזם, כשגבלס היה מפריד את הילדים מאת הוריהם היהודים ואת הורי המשפחות זה מזה – באותם הימים עצמם הביא עתון עברי בראש העמוד, באותיות קדוש-לבנה ובניקוד מלא את מעשה נחמיה, שהיה מפריד בין הנשואים ובין ילדיהם, והיה מכה אותם ומורטם ומגרשם - - - אז התרגז אבא שלי – והיום - - אוי ואבוי לי! –

ואמא מתוקתי כותבת לי, במכתב לחוד: "רק אל תתרגשי בתי היקרה, אסור להתרגש במצב כזה. את צריכה להיות בריאה, כדי שהתינוק יוולד בריא ושלם. ואל תשימי לב אל מה שאבא כותב. הוא עוסק בפוליטיקה ועובר ממפלגה למפלגה כל הזמן ואינו מוצא את מקומו. אך זה יעבור אם ירצה השם ואת תבואי עם בעלך ועם הילד ונסדר סעודה גדולה. - - "

אוי, אמא! – אך אסור לבכות, אפילו לא מתוך שמחה.

“לבריטניה אין התנגדות להקמת ישובים חדשים באיזור הנגב של ארץ-ישראל על ידי יהודים”. – איך אומר הפרופסור ליאנה: “מה שנפגע ראשונה במצב שכזה הוא הגיונו של אדם - - - כשרון הקונטרולה של האדם הולך ופוחת ואתו יחד חוש-הבושה”. היה זמן ואיש בריטי היה מתבייש לא לעזור להתיישבות שכזו לכל הפחות בעידוד מלה טובה. והיום: “לבריטניה אין התנגדות להקמת ישובים”, המביאים גם לה תועלת לא מעטה. אוי לה לבריטניה, אם גם חוש-התועלת שלה המפותח כלל כך הולך ומתפגם!

היש לנו היהודים פגם, שלא עוללם הגויים השונים גרמוהו ופיתחו אותו בנו? הם אינם יכולים להראות אף אחד כזה. – אך כעת מגיעים הם לשיא השיאים: מכריחים הם את הנוער שלנו, נוער שחוּנן בכל כשרונות הבנין, האהבה, המרץ והקרבת-עצמו, נוער שלא חלמנו עליו עם מידה גדושה כזו של יופי אנושי – מכריחים אותו להפוך לפרחי-כהונתו של הארור שבאויבינו: המשיח הלבן. –

אחרי הרצאתו של הד"ר אמן. לניסים ונפלאות אתם מחכים? הפלא הגדול שבכל פלאי העולם הוא האדם – גופו ומכמניו, שאיש לא ישוּרם. אילו הייתי אֵם-העולם, הייתי שומר עליו בערפל רך כצמר-גפן ומתבוננת בהתפתחותו המופלאה. –והטבע יצרהו והפקירהוּ ועל כל צעד-התפתחותו מחזירו לתוהו-ובוהו. מה הוא רוצה מאתנו?

מולידים תינוקות מתוקים למלחמה ומקימים ישובים נהדרים לפצצה אטומית. בקרוב יקימו בתי-מקדש כדי לחללם.

בחלומי ראיתי הלילה את הנוער העברי מתהלך וגם שוכב-אורב לאויב כשבידיו כלי-זין ובראשו צמוד ראי קטן, שהוא מביט בו כל הזמן ואינו רואה שום דבר בעולם, אלא את עצמו; ואל חזהו צמוד סטתוֹסקוֹפּ, ששני צינורותיו נתונים באזניו, שלא ישמע אלא את דופק לב-עצמו. – והוא קולע אל עצמו.

אחרי הרצאתו של פרופסור ליאנה, שאל אותו הגנראל אלוב בינם לבין עצמם, במה הוא בטוח, שכתמי-השמש לא ישפיעו ואינם משפיעים על מנהיגי רוסיה ושגם הם אינם עושים מה שעושים אלא בהשפעת הכתמים ההם? - בתחילה, כשפרופסור ליאנה סיפר לי זאת, השתוממתי. הלא יודע הוא, שהפרופסור אינו מפחד ממנו. אך כנשאל ענה לו: “כלום אמרתי, שאינם משפיעים? אני למשל מאמין, שגם במוחו של הגאון דבר-מה אינו נורמאלי. והבחינה שלהם היא התוצאה” – כשנודע לי זה, ראיתי, כמה בטוח הוא אדם זה, אלוב, בגאוניות מנהיגיו ומוסריותם המעשית. הטורף ההוא עינה את הפרופסור שנים על שנים בגלל תשובתו זאת, והוא מוציאה ממנו בלי כל חשש – ובלי כל עלבון.

דיברתי היום עם הגנראל אלוב. הוא הודה לפני, שגם הוא מתנגד לכמה דברים שברוסיה הסוביטית, ואפילו פרינציפיוניים, אך הוא יודע, שברגע שלא יוותר עליהם, יוציא בורג מתוך מכונת השלטון – והכל יתמוטט ויבוא מה שיבוא. – כמה אני מקנאת בעם ובשלטון שיש לו אנשים כאלה.

מתי יבינו כבר הממשלות, שגם נבלת-עם מגדלת בתוכה באקטיריות-מגפה? מתי יראו כבר, שעד שלא יתנו לעמנו לקום לתחיה, ירים גוף מת-מדומה זה חומר הרס להם עצמם?

הד"ר אמן היקר חוזר ואומר כל הזמן: “הפירמה פשטה את הרגל! הפירמה העתיקה פשטה את הרגל! הפירמה ‘יהוָה את בנוֹ’ פשטה את הרגל!” – הפירמה פשטה את הרגל, ואנחנו ירדנו מנכסינו.

אך לא! הנכסים הם שלנו – אומר הרבי! אנחנו יצרנו אותם בדם לבנו, העלינו עליהם את השלט המזוייף: את שם הפירמה. וזיוף זה עשה את הנכסים פלסתר.

אך כעת ניקח אותם בידינו-אנו!

אַלמה רוֹזיי היקרה! היא תלתה את עצמה, משום שהמפקד דרש ממנה, שתלווה את הניתלים והנהרגים בכינורה, ודווקא במנגינות דתיות של באך וב“כל-נדרי”. מה חטאתי אני לאלהים, שלא נתן גם לי למות מות-תפארת שכזה!

ארורים אנשי-המוסר, המטיפים למעשים טובים משום שהם מוסריים ולא משום שהם מעשיים, משום שבלעדי הטוב והאהבה אין פשוט יכולת לחיות יחד ולשמוח יחד לאור-השמש.

על חורבותיהן של כל הדתות והאמונות תקום סוף-סוף דת-האדם, שבמקום עשרה דיבורת לא יהיה אלא דיבר אחד יחיד: לא תיגע בגוף-האדם כי בגופך-שלך אתה פוגע!

אתה בחרתנו. – לא זכות היא להיות יהודי אלא עונש איום.

אני מאמינה, שבעוד עשרת אלפים שנה – מין האדם יהיה תערובת של אנגלוסכסים-סלאבים-ויהודים.

“חד גדיא” היסטורי בימינו: אנגליה של צ’רצ’יל השאירה באוויר את ידו הטמאה של היטלר, שהוּשטה לה כל הזמן, כדי להפילה במלכודת-בריתו המצמיתה: צרפת לשל פטן השאירה באוויר את ידו של צ’רצ’יל, שהוּשטה לה להציל את בריטניה ואת צרפת כאחת; ואנגליה של צ’רצ’יל—בווין רוצה להשאיר באוויר את ידה של רוסיה, המושטת לה להציל את העולם ובתוכו את בריטניה ממיתה עולמית.

God save the World!

הד"ר אמן היקר אמר לי אמש: האסטרונום ז’מס ז’ינס תמה, שאם באמת אין בכל היקוּם מין-אנושי מחוץ לכדור-הארץ, הרי קשה לקבל על הדעת, שכל הלאבוראטוריון העצום הזה, היקום, עשוי אך ורק ליצור את היצור הקטן הזה, שכל הגיוננו מראה, שבכל זאת הוא-הוא המטרה, המגמה העיקרית. – “מטרה קצת יותר מדי יקרה”, אומר הפרופסור ז’ינס.

“טעות!” עונה כלפיהו הד"ר אמן, "לגמרי לא יקרה. ז’ינס היה יותר מדי אסטרונום ופחות מדי רופא. אם הזוג-קיורי בזבזו כמה טונות חמר אך ורק כדי להוציא ממנו גראם ראדיום – הרי יצור זה ששמו אדם ודאי ששוה הוא את כל היקום. כי מהו הראדיום אם לא שוב מפלאותיו של האדם, ההולך ועולה בדרך אין-החקר – כדברי הרבי – כדי להשתלט על כל היקום -? ומהו הראדיום לעומת תינוק יונק שדי אמו? ולעומת פלא-פלאות זה ששמו היגיון? ופלא-פלאות זה ששמו מוזיקה? ופלא-פלאות זה ששמו צחוק? ופלא-כל-פלא זה ששמו ילד-פלא המשחק שח-מט? ושיאם של כל אלה ביחד: האדם האוהב, הטוב ומיטיב בלי כל תועלת חמרית לעצמו?! –

אני בכל זאת שוביניסטית: הייתי רוצה, שד"ר אמן יהא יהודי. –

אמא מזכירה את “בני פנחס” ומקללת אותם ואינה מפרשת מי הם. מי יודע איזו מפלצת חדשה היא זאת, איזה צפיע היטלרי בטלית של תכלת-לבן.

“כל גויי העולם הם שונאינו”, “אין גוי טוב בעולם”, “טוב שבגויים הרוג!” – הראוי סופר עברי המפיץ סיסמות כאלה להתיר את שרוך נעלו של הד“ר אמן? להוביל למרחץ את בגדיו של המפקד בריז? לרחוץ את רגליהם של שני הקצינים הגרמניים, שהעבירו מחנה ילדים יהודים שלם לצרפת, מסרום שם לידי אנשי המאקי ולבסוף ירו בעצמם בהשאירם מכתב לקומאנדו שלהם: “אנו מבקשים להשמיד גם את ילדינו אנו במקום לחנך אותם לגרמני-קלון!” סופרים אלה היו ישנים במיטותיהם הנקיות אחרי ארוח הטובה בקינוח ברכת-המזון בוודאי, בשעה שאת ר' אשלי היקר השכיבו לילה-לילה על מיטת-הפאקירים וכל גופו הטהור נעשה ככברה. ור' אשלי זה ביקש בצוואתו את הגוי ד”ר אמן, לשכב על ידו בקבר אחרי מאה ועשרים שנה. והגוי ד“ר אמן זימן לעצמו מקום על יד ר' אשלי והרבי ר' נחומקה ז”ל. –

אני רוצה הביתה! הביתה! לירושלים שלי! להר הזיתים ולהר הצופים ולקברות הסנהדרין ולרחביה הירוקה-הלבנה ולתל-אביב המתוקה שבכל ערי תבל! לא הכרזת-באלפור נתנה לי את מולדתי ולא בסרטיפיקאט באתי למולדתי, אבא שלי בא שמה לבנות ולהפרות את האדמה ולהסב יחד עם הערבים על כוס-קפה ולחלק אתם את החיים, את האושר, את שמחתו ואת צערו, ואני נולדתי במולדתי כשם שאנשי השלטון הבריטי נולדו באנגליה – ולמי יש פה על כדור-ארץ זו זכות-יתר בכלל, לחלק זכויות או לשלול זכויות בארץ, שאין להם שום זכות ושום קשר, לא היסטורי ולא מוסרי, שלא בנו בה אף בית אחד בידיהם ולא נטעו בה אף עץ אחד לטובת בני-המולדת?!

בריטניה היקרה, האדיבה, המחייכת, הנפלאה, המסורתית, הקפלטית, הז’נטלמנית, הדמוקראטית, בריטניה: סמל כל טוב ויפה עלי אדמות – כמה צר לראות, איך היא מתגלגלת במדרון המשיח הלבן אל תחת הפצצה האטומית מאווירונים גרמניים. – יתגדל ויתקדש שמיה רבא. –

אני מאמינה, אני יודעת, אני רואה עין בעין, איך רוסיה מצילה בפעם השניה את בריטניה ממיתה משונה.

פרי-בטני זז. אני סולחת לכול את הכול בעולם.

המפקד בריז קרא עוד קטעים אחדים מן היומן, אחר-כך סגר את הפנקס ועיניו תקועות באוויר. אחר-כך זע וקם: כל תכנית הרומאן היתה ברורה לפניו מתחילתה ועד סופה. וגם שמו של הרומאן: “כי ילד יוּלד לנו”. – כן, אך - - - מה? להמשיך? רומאן? כמו עד הנה? כאילו לא קרה כלום? להנאתי? ולהנאת הקורא האינטליגנטי? – מה היה שפינוזה מרגיש, אילו ראה ערימת שלדים חיים גבובים זה על זה וביניהם ילדים גוססים?

לפני דיונו של בית-המשפט על ענין המשיח הלבן על-פי האקספרטיזה של המפקד בריז, פנו עוד עתונאים אחדים אל הפרופסור ליאנה בשאלות על השפעת כתמי-השמש. השאלה הראשונה היתה מפי עתונאי, שהציג עצמו גם כרופא: באיזו דרך משפיעים כתמי-השמש על בני-האדם השפעה ישירה ובאיזו דרך על תופעות הטבע ומהלכיהן?

“עלינו להזהר מאוד בקביעת דרך ההשפעה הזאת”, ענה הפרופסור ליאנה. “אנשי-מדע קבעו, שהכתמים האלה, שהקטן שבהם, הנראה לעינינו כמובן, גדלו כאלף קילומטרים מרובעים, והגדול ביותר מגיע למידה העצומה של מאה אלף קילומטר, פולטים סילוני אלקטרונים, האופפים את כדור-ארצנו זה הקטן וגורמים לסופות, רעשי-אדמה, הצפות נהרות, הינתקות הררי-קרח משטחי הקטבים וכדומה. אלה הן השפעות על תופעות הטבע. – השפעה ממין שני היא על הצמחיה, יבול השדות והכרמים, שהיא חיובית לפי מושגינו אנו: שנות ברכה גדושה חלות בתקופות שיאם של כתמי-השמש. לזה אפשר לצרף גם את שפע פריית הדגים ובמידה מסויימת גם את יבול הביצים בעופות, אך שוב לא על כל סוגי העופות. – פרק מיוחד היא ההשפעה על בני-האדם, שבחקירתה מעוניינים בראש וראשונה הרופאים. לעת-עתה אין אנו משערים אלא השפעה נגאטיבית, כלומר: לא שהקרנה המוגברת של כתמי-השמש משפיעה על פעילותם המוגברת של החידקים, הגורמים למגפות וכו', כפי שהאסטרונום ציז’בסקי שיער זאת, אלא להיפך: חוסר השפעתה התמידית של השמש, הנותנת לנו חיים ובריאות. בהשפעתה הרגילה והחיובית הזו של השמש המחייה הופכות קרני האולטרה-ויולט שלה את האֶרגוסטרול שתחת עור-האדם לוויטאמין D. וויטאמין זה הוא, אם לדבר בלשון תקופתנו, המפקד על מחזור הקאלציום שבגופנו, איך ומה לעשות בתפקידו. ותפקיד זה הוא תפקיד אופטימי: משביח, מניח את הדעת, כלומר: משפיע על מרכזים ידועים של המוח להרגיע אותם. והנה: כתמי-השמש, המהווים כעין חור בשמש, ממעיטים את אורה עם קרני האולטרה-ויולט שלה, והאֶרגוסטרול שתחת עורנו אינו נהפך על ידן במידה מספיקה לוויטאמין D. ובלי מפקדו אין מחזור הקאלציום עושה את תפקידו להרגיע את המוח. – וכשאין מה שירגיע את המוח, מסוגל הוא לשטויות ואפילו למעשי-הטירוף, שאין בהם תועלת גם לעושיהם עצמם. זוהי בערך דרך השפעתם השלילית של כתמי-השמש על הליכות עולמו של ההומו סאפיינס, ההופך פתאום להוֹמוֹ דמנס לצערנו ולאסוננו הגדול”.

עתונאי שני, חימאי לפי השכלתו, שאל בקול קצת תוקפני: “באכספרטיזה שלו אדוני הפרופסור, הנמצאת בידי, מונה אדוני גם את המהפכות בין המלחמות והמגפות, הבאות בהשפעת כתמי-השמש. כן אני קורא באכספרטיזה, שלעומת הופעתו של אדם-גאון כמו לנין, שידע לכוון את ההמונים לפעולה בדרך מוסרית, למהפכה סוציאלית יעלה – לעומתו הופיע בזמן האחרון פושע מוּעד שהביא אסון לעולם. – אולי יוכל אדוני הפרופסור לבאר לנו, מהו הקריטריון, שלפיו מחייב הוא את לנין הגאון ומשולל את ‘הפושע המועד’ הגרמני? יסלח נא לי, אך הלא זוהי שאלה פוליטית בעצם ואדוני הפרופסור הכניס אותה, מובן לא בצורת שאלה, אלא בצורת תשובה, אל תוך האקספרטיזה המדעית שלו”.

“לפי דעתי אין זו שאלה פוליטית כלל”, ענה הפרופסור, “אלא שאלה מוסרית-פסיחולוגית הנוגעת בשאלת כתמי-השמש, ושרק תוצאותיה הן לבסוף גם פוליטיות, מכיוון שסוף-סוף במנהגים פוליטיים הוא המדובר. אך שאלת השואל במקומה היא. אני רק מתפלא, שהשואל הנכבד לא מצא את התשובה בתוך האקספרטיזה עצמה. או אולי לא קרא אותה עדיין עד סופה. הקריטריון הוא: יחסו של המנהיג למשפחת-האדם עלי אדמות בכללה. אדם, בין עם לעם ועל אחת כמה וכמה לא בין אותו הדבר שאוהבים לקרוא בשם גזע, שבעצם אינו יכול להיות בנמצא עוד אלא בז’ונגל, אך לא בעולם התרבותי, שהגזעים מעורבים בו, הייתי אומר בהתמזגות חימית ממש. ובעיניו של אדם גאון על אחת כמה וכמה, שרק דבר אחד בא בחשבון כהבדל בין איש לאיש – אך בשום אופן לא בין עם לעם! – וזהו הכשרון לעבודה וליצירה. – אך בייתר השאלות הכרוכות בבעיה זו, תהיה לכם ההזדמנות לפנות אל האדון המפקד בריז עם הרצאתו על המשיח הלבן”.

“היש מישהו, שאינו מרוצה מתשובה זו?” שאל סיר ריצ’ארד, “משום שאני כשאני לעמי אמנם אינני מרוצה מן הפוליטיקה, אך רואה אני את תשובתו של הפרופסור ליאנה כקולעת ומניחה את הדעת, ממש כמו קאלציום בפקודת הגנראל סיר ויטאמין D”.

העתונאי השואל לא היה נראה כמרוצה, אך ראו בו, שדוחה הוא את יתר שאלותיו בשביל המפקד בריז, שלהרצאתו, וביחוד לאקספרטיזה שלו, חיכו בכלל במתיחות רבה.

האקספרטיזה של המפקד בריז נמסרה לעתונאי יומיים לפני הישיבה, וכך היתה הרצאתו שבעל-פה קצרה מאוד, בעצם רק כעין הקדמה לאקספרטיזה שלו.

“מאז נגמרה המלחמה, שבסופה הביאני הגורל הנה למקום-תופת זה, במקום שנודע לי בכלל על קיומו של האירגון העולמי החשאי “המשיח הלבן”, אני עוסק בענין זה, שהוברר לי בחלקו על ידי דוקומנטים ובחלקו מפי עדים חיים. עדים הללו שני סוגים הם: אקטיביים, כלומר נאצים, ופאסיביים, כלומר: אנשים לא-נאצים, אלא סתם גרמנים, שענייני המשיח הלבן ידועים להם במידה מסויימת, וגם לא-גרמנים, שהדברים נודעו להם בעקיפין, בסוד. וישנו עוד סוג של פאסיביים: קרבנות העינויים, יהודים ולא-יהודים, שמעניהם היו מזכירים להם פעם בפעם את ‘המשיח הלבן’, שבא ‘במקום שני המשיחים החומים, הנוצרי-היהודי, שקילקל את העולם, והיהודי-היהודי, שהיהודים מצפים לו ושהמשיח הלבן יגאל אותם מצפיה זו בלי-סוף’. ובהקדמה זו גם גמרתי את מה שיש לי להוסיף על כתב-האזהרה שלי, מובן מלבד התשובות שאני מוכן לתת לשואלים. ורק עוד דבר עלי להוסיף ולהקדים: אין אני שייך לשום מפלגה, לא למעשה ולא להלכה, כי אין בעולם מפלגה, שאוכל לקבל את כל פרטיה, ולעומת זה יש רק מפלגה אחת בעולם, שאינני יכול לקבל ממנה אף פרט אחת, גם מטעם הפשוט, שעיקר עקרונותיה של מפלגה זו הוא: השמדתו של כל העולם או שיעבודו לעבדי-עולם כפי ראות עיניה ורצונה הרע, וזוהי מפלגת המשיח הלבן”.

השואל הראשון היה עתונאי, שאנו נכנהו בשם “מיספר ראשון”: "אדוני המפקד מסתמך על המוסר האנושי, כיסוד וקריטריון או אמת-מידה לכל מעשה טוב ורע. אני שואל: מהו הקריטריון של המוסר עצמו, המשתנה מזמן לזמן וממקום למקום? אני חושב למשל - - "

סיר ריצ’ארד הפסיק את המדבר: “כדי למנוע את הדבר להפוך את בית-המשפט לזירה של גלדיאטורים מתווכחים, עלי להעיר לשואל הנכבד ולכל השואלים הנכבדים, שאין זה מקום לחוות את דעתם שלהם, הנכבדה מאוד כשהיא לעצמה. מובל מאליו, שאם מישהו יש לו הכשרון להכניס את דעתו שלו הפרטית אל תוך נוסח השאלה עצמה, הרי נגדו אין עצה, כשם שבכלל אין עצה נגד הכשרון. בבקשה”.

“שאלת הקריטריון של המוסר. כלומר: מוסר יציב שאינו ניתן לתנודה לא במקום ולא בזמן, היתה גם לי בעיה תמידית, שחפשתי את התשובה עליה. אך הודות לידידי הד”ר אמן קיבלתי את התשובה המוחלטת – זוהי תשובתו של אותו ‘הרבי’, הידוע ודאי לכולכם, שגמר את חייו המופלאים פה במחנה זה. לפי דבריו יש קריטריון מאכסימאלי וקריטריון מינימאלי, המאכסימאלי הוא: ‘ואהבת לרעך כמוך’ שבברית הישנה, דרישה שבאמת קשה לדרוש אותה מאדם לא פשוט, והקריטריון המינימאלי הוא מאת רבו של יזוס כריסטוס, הלל הזקן: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לזולתך'. אמנם יש עוד קריטריון מאכסימאלי, של יזוס כריסטוס: ‘אם יסטור מישהו על לחיך השמאלית, תן לו גם את הימנית’, אך עליה לא כדאי אפילו לדבר בתקופתנו זאת, ואולי בשום תקופה בכלל. זאת היא מדרגה עילאית, הגובלת באסקטיזם. – ואילו הפרינציפיון, לא לעשות לאדם מה שלעצמנו לא נעים, שום ויכוח אינו חל עליו”.

“ומה הגבול לאתיקה?” חזר ושאל השואל.

“למוסר אין גבול”, ענה בריז, “אפילו לא ‘ואהבת לרעך כמוך’. מוכיח זאת אדם בעל כשרון הגבורה, המקריב את חייו למען חיי זולתו. אך אין זאת אומרת, שכל גבור עבר קודם את דרך המוסר מן המינימום ועד המאכסימום של מוסר—הגבורה. גם רוצח-שודד יכול להיות פתאום גיבור. – כשם שלא כל איש מוסרי יכול להיות גיבור. דוגמתו של השודד הגיבור מוכיחה רק, שכל אדם יש בו נטיה למוסריות ואפילו לגבורה, למות בעד אחר, אם החינוך, והמשטר בכלל, עוזר לו להוציא את מוסריותו הפוטנציאלית לפועל. כשם שכל אדם יש בו מיצר-ההרס, הרע, ואפילו מן הסאדיזם,שהחינוך המוסרי מרסן אותו”.

“ירשה נא לי המפקד הנכבד לשאול”, נשמע קולו של העתונאי החימאי. “קורא אני בשתי האקספרטיזות גם יחד את האזהרה לאנגליה, שלא תלך במדרון המשיח הלבן. לזה צריך להסכים. אך יחד עם זה ברורה וגלויה בשתי האקספרטיזות הסימפאתיה ועוד יותר מזה לרוסיה. נכון?”

“נכון”, ענה בריז.

“ואם כן, מהו הדבר, שואל אני, המטה את הז’נטלמנים כלפי רוסיה, ויורשה נא לומר: כלפי סטאלין, אם האדון המפקד מסכים לניסוחי זה (בריז מנענע בראשו להסכמה), כלום הדיקטאטורה של סטאלין אינה משמידה כל אדם כפי ראות עיניה? מובן, שאני שואל זאת רק משום שמתוך האקספרטיזות הבינותי, שגם הפרופסור ליאנה וגם המפקד בריז הם דימוקראטים”. –

“אני בכוונה לא הזכרתי באכספרטיזה שלי, וכן גם לא ידידי הפרופסור ליאנה בשלו, את המושג דיקטאטורה, שלפי דעתנו אין היא פסולה כשהיא לעצמה, ורק המטרה שלה פוסלת אותה. בלי דיקטאטורה קודמת לא היינו עומדים היום על מדרגת התפתחות מוסרית כזו, ששפויי הדעת שבבני-האדם עומדים עליה היום (להוציא כמובן את אלה, הנוטים למשיח הלבן). בדיוק כשם שחינוכו של הילד מתחיל בדיקטאטורה של הוריו ומוריו. כלום אין אנו מעריצים את משה כדיקטאטור וכלום הטובים שבנו לא העריצו בשעתו את נאפוליון כדיקטאטור? השאלה היא: בטובתו של מי רוצה הדיקטאטור? אם שוחר הוא טוב לאדם באשר הוא אדם, הרי הדיקטאטורה שלו אינה אלא אמצעי למטרתו הטובה”.

“ובמה ייבחן הדיקטטור, אם את טובת האדם הוא רוצה?”

“על זה ימצא השואל הנכבד את התשובה בתוך האקספרטיזה וגם שמע אותה כבר בעל-פה: אם הוא אינו מבדיל בין עם לעם וכך גם לא בין אדם לאדם”.

“ואם אותו עם או אותו אדם או אנשים אינם מבקשים את טובתו?”

“יש גם ילדים שאינם מבקשים את הטוב שבחינוך ההורים והמורים”.

“האם חושב המפקד הנכבד, שהעם הוא ילד רע, שהדיקטאטור יש לו הזכות לחנכו?”

"שאלה זו היא בעצם שתים. על הראשונה אני עונה: כן, בהחלט. כל עם בעולם באשר הוא המון, אינו אלא בחינת ילד. ודווקא ילד לא-מחונך. תן לעם זכות בחירה חפשית ויבחר במשיח הלבן, כמו שעשה זאת אחד העמים התרבותיים ביותר בעולם. ישנה טעות מקובלת בעולם הפוליטיקה: מנהיגים מדברים על כבודו של העם, כלומר: שהם מכבדים מאוד את העם. אוי לו למנהיג המכבד את העם! המנהיג האמיתי לא שמכבד הוא את העם, אלא אוהב הוא אותו אוהב אהבה בלי מצרים, כמו אב רחום, שאהבתו לבנו אינו נותנת מקום לאותו הדבר ששמו כיבוד. אפילו אמו של איינשטיין במקום להרגיש כבוד לבנה, מרגישה היא אהבה אליו - - - "

פתאום קם הגנראל אלוב השופט ואומר: “סליחה, שאני מוכרח להפסיק את המפקד הנכבד לרגע. המארשל סטאלין גם מכבד את ההמונים”.

קמה דממה. בריז החריש רגע, חייך חיוך ערמומי ואחר-כך אמר: “גם אני מבקש סליחה מאת השופט הנכבד, אך אני איני חבר במפגלה הקומוניסטית ואינני מחויב להאמין ברגש הכבוד של הגנראלסימוס סטאלין אל ההמונים. ויורשה-נא לי להאמין אך ורק באהבתו אל האדם בכלל. ובה אני מאמין באמונה שלמה. ואת היסוד לאמונתי זאת גם הזכרתי: היחס שלו השווה לכל עם ועם ולכל אדם ואדם”.

אך העתונאי החימאי לא הרפה עדיין: “סופר אחד מפורסם”, אמר, “אומר על המהפכה הרוסית שהיא ‘ריבולוציה סאטורנית האוכלת את בניה’. המסכים אדוני המפקד להגדרה זו?”

“ראשית, זאת אינה הגדרה, אלא סתם כינוי. ואני מסכים לכינוי זה בתנאי, אם השואל הנכבד, כמובן בשם אותו הסופר, יסכים לי, שכל מלחמה לאומית בעולם היא מלחמה סאטורנית, האוכלת את בניה. אפילו הקיסר האידילי ביותר בעולם, פראנץ יוזף, שכמעט שקראו לו ‘הקיסר האופרטי’ מחמת מזגו הנוח, אפילו הוא לא היה נותן חנינה לקצינו האהוב עליו ביותר, כשהקצין התקומם נגדו” –

“הייתי רוצה לדעת”, אמר פתאום השופט די-מארוד, “אם כל זה שייך לשאלת הבול מאז’יק?”

“כן, כן”, ענה לו סיר ריצ’ארד, “בהחלט שייך. אמנם אני אינני רואה לעת-עתה את הקשר, אך בטוחני, שהמרצה הנכבד יראה לנו בסוף את הקשר. נא להמשיך”.

“ובזה, בנקודה זו הגענו בעצם לקריטריון של האלטרנטיבה הגדולה, שאנו עומדים לפניה היום, ולקבוע קודם כל את העובדה, שאין לפנינו אלא ברירה אחת יחידה: או המשיח הלבן, או - - -”

“המשיח האדום”, מטיל סיר ריצ’ארד באמצע.

“נכון מאוד”, אמר בריז, ועתונאי אחד, מיספר שלישי, משתמש בהזדמנות ושואל במפגיע: “אדוני המפקד הוא בולשביק?”

“לא”. עונה בריז, “בהחלט לא. אך יחד עם זה אני גם מוסיף: לא בגלל הדיקטאטורה שברוסיה. צריך פעם לשים קץ לטענות ומענות שלפני המבול, כלומר לפני המבול הנאצי, של ‘דכוי חופש הדיבור’ של ‘סודיות פוליטית’, של ‘שלטון יחידים’ וכדומה לאלה. רק קריטריון אחד יחיד יש בעולם: המצפון לסבל העולם, לרעבון מיליונים, ולמיליוני מחוסרי-עבודה יחד עם העובדה, שיותר מחצי כדור-הארץ אינו מנוצל כלל ומחכה לגאולת ידים ולמוחות עובדים ולמרץ, המתבזבז על מלחמות ובלי כל תועלת אפילו למנצחים העלובים. וזוהי האלטרנטיבה: אם לתת להמשיך ככה דורות על דורות, שעוד ביליונים וטריליונים בני אדם יתייסרו ביסורי מצוקה ומחלות ומלחמות – או שנחליט פעם אחת לכל הפעמים, שכדור-ארץ זה, העשיר למעלה מכל דמיון שייך לכולנו ויש לנו הזכות לנצל את כוחותיו, טובו וברכותיו לטובת כל העמים. ואני לא כאוהד לרוסיה אומר זאת, ולא כבולשביק, כפי שאחד השואלים הנכבדים חשב זאת, אלא אך רק כאדם בריטי, אנגלי מלידה ואנגלי בכל מהותי: רוצה אני להציל את מולדתי באיזו צורה שאתם רוצים, לא איכפת לי, אך להציל את עמי ממיתה משונה בטוחה. ולזה ישנה רק דרך אחת: להמשיך את הברית עם כוחה האדיר של רוסיה נגד המשיח הלבן. לעומת מטרה זו, שהיא בעצם מטרת כל העמים שאינם גרמנים וגם של אותם הגרמנים, שאינם משתחווים לפולחן המשיח הלבן, כנגד מטרה זו, כל אותם המושגים המקובלים, שבחרדה להם ולקיומם טוענים הטוענים נגד רוסיה ושוכחים לטעון אותם נגד הלאומיות המלחמתית, כל המושגים ההם אינם טובים עוד אלא לצוּר בהם על פי-צלוחית, או, סליחה, לעזור מדעת או שלא מדעת לנצחונו של המשיח הלבן”.

“מה אדוני המפקד יודע על פולחן המשיח הלבן ועל תכניתו בכלל?” שאל עתונאי מספר ארבעה.

“על הפולחן אינני יכול לדעת, כמובן, אלא מושגים אחדים, כמו “קן הנשר הלבן”, כינוי למקדש המשיח הלבן, שישליט בעולם את “דת-האוקיינוס”, שאין לי מושג אל מה זה מכוון, והמישטר ייקרא בשם “המישטר האחרון”. המשיח הלבן הוא ‘המשחרר הגדול, סוף-סוף את האדם הלבן מכל כבלי-המוסר וביחוד מכבלי-המצפון’. הפרינציפיון העליון הוא: ‘הכל מותר!’ שפירושו: כל מי שאינו שייך ל’אורדן ביצי הנשר' פירוש: אורדן הפצצה האטומית, מופקר הוא ועזוב לכל רצונך וחשקך, לעשות בו כטוב בעיניך. פולחן המשיח הלבן צוחק ולועג לכל מנהיג, גואל, משיח ונביא, ש’במקום לשחרר את האדם, הכניסוֹ יותר ויותר בעול חובות ואיסורים, עד שהפך לחיית-בית, הכורעת תחת מעמסת כל מיני מוסר ומניעות ועיכובים תרבותיים, בניגוד לבורא הטבע, שברא את האדם מלא רצונות, יצרים ומרץ מלחמה ונצחון'. – ותכניתו של המשיח הלבן היא קצרה וברורה ופשוטה: את עמי אירופה להשמיד במשך חצי שנה מיום הנצחון. חצי שנה ולא פחות, משום שקודם צריך להוציא מידי עמי-הצפון את ילדיהם, שייחנכו לפולחן המשיח הלבן, ואחר כך לכנס את ההורים לאיים אחדים ולהשמידם. ואת העמים הדרומיים, הלאטיניים גם כן להשמיד, ואת ילדיהם לחנך לעבדי עולם – קאסט עבדי המשיח הלבן. יוצאת מן הכלל היא אנגליה, שאת המבוגרים שבה יחזיקו לראווה בביברים עד יום מותם ואת אנשי-המעלה שבהם יעבירו בחחים באפיהם על ארבעתם בכל ממלכת המשיח הלבן ולהכריז: אלה הם היצורים שלא שמעו לקול המשחרר הגדול, לחסות בצלו וַיפנו לו עורף בהושיטו להם יד עזרה.. – את הפצצה האטומית אומרים להשיג לרשותם בזמן קצר מאוד. – ואני, ז’נטלמנים נכבדים, אני - - - גם אני מאמין, שישיגו אותה. כל הסימנים מעידים על כך. לזה עוזרים להם כבר היום ז’נטלמנים אנגלים ואמריקאים חברי אורדן ביצי הנשר הלבן כמו סיר רבנטלו, שברח אליהם וכמו סיר סטיבנסון, שהצליח להימנות הנה כשופט, ושלדאבונו הרב של לורד דוגלס האמיץ נפל פה חלל לעינינו. – ושלא-מדעת עוזרים להם כל אלה, שמטעמים שונים, מוסריים, או פסידו-מוסריים, או מטעמים אחרים וביניהם הפחד מפני רוסיה, אינם רואים, או אינם רוצים לראות, שצד שלישי אין היום בעולם: ישנה רק רוסיה ובעלות- בריתה – ולעומתן המשיח הלבן”.

“מה דעתו של המפקד הנכבד על 'הקו-קלוקס-קלאן?” שאל עתונאי מספר חמישה.

“תשובתי ניתנה כבר: כל המפלה בין עם לעם, תהי סיסמתו מה שתהא, איש המשיח הלבן הוא ביודעים או בלא-יודעים, אך מי שמפגין את הפלייתו זאת במעשים – הוא חבר ב’אורדן ביצי הנשר הלבן'”.

“ולי יורשה נא לשאול שאלה לאומית”, אמר עתונאי מסיפר שישה בהיסוס, “אמנם היה פה עתונאי אחד שקילקל לי - - - הוא אמר את עצמו לציוני ולבסוף נודע שהוא איש המשיח הלבן - - -”

סיר ריצ’ארד הפך את פניו כלפי השואל ואמר: “אין דבר, ז’נטלמן נכבד, לא כל ציוני הוא כוהן המשיח הלבן, נא לשאול”.

“אם כן”, אמר העתונאי, “רוצה אני לשאול, איזו אוריינטאציה מציע המרצה הנכבד לציונים, הרוצים להקים את המדינה העברית בארץ ישראל?”

“אוריינטאציה בריטית עד הסוף!” ענה המפקד, “אך רק בתנאי אחד: עד שבריטניה קשורה ברוסיה נגד המשיח הלבן. אך שום בר-דעת לא ילך ואינו מחוייב ללכת ולהיגרר אחרי בריטניה במדרון. דומני, שזה ברור”.

“לא לגמרי ברור”, נשמע קולו של העתונאי מיספר שניים, החימאי לפי השכלתו. “המשיח האדום, אם יורשה לי להשתמש בביטויו של כבוד אב בית-הדין, הוא אויב התנועה הציונית כפי שידוע לי, ואיזו תקוה יש לו לציוני, שהאידיאל שלו הוא כל תקוותו בחיים, אפילו אם יחסלו את שלטונו העולה של המשיח הלבן?”

“המשיח האדום”, ענה בריז גם הוא בחיוך, “אינו מתנגד לתנועה הציונית אלא אך ורק עד כמה שהאוריינטאציה שלה אינה נגד המשיח ההלבן, כלומר: עד כמה שנגררת היא אחרי אנגליה זו הצועדת אל המדרון, אך הציונות כתנועה לאומית בלי אוריינטאציה תועה ומתעתעת זו אינה גרועה בעיניו מכל לאומיות אחרת, מכל אותן הלאומיות, שרוסיה מפתחת את תרבותן לאין דוגמה בתולדות הפדראציות או הקולוניזאציות. ונא להבין כבר פעם”, הרים המפקד בריז את קולו: “שום תנועה לאומית, ושום תנועה בכלל אין לה שום עתיד וכל תקווה בעולם, אם המשיח הלבן ינצח. אין מדובר פה על מינימום או מאכסימום תקווה וסיכויים – פה ישנה רק ברירה אחת, והיא משותפת לכולנו, לבריטים עצמם כמו לציונים: או עם רוסיה לנצחון על מהמשיח הלבן, או – אפס, מוות, נירוואנה. גם אני הנני ציוני רבותי, ציוני כפול. פאטריוט בריטי, רגש הממלאני אושר, כשאני נזכר ברגעי האימה והגבורה של דונקרק ובכל המשטר הבריטי הנהדר, שאיני חושב אותו ליפה ולמפותח ביותר בין כל העמים שהיו פעם ושישנם היום על כדור-ארץ זה, וציוני פאלסתינאי, המרגיש כעין גאווה, שהעם הבריטי היה זה שהושיט את ידו לעם גדול ואומלל זה ששמו עם-ישראל אחרי אלפיים שנות חיי-יסורים – וכשם שאינני רואה שום דרך אחרת להצלת מולדתי שלי, כן אינני רואה דרך אחרת להצלת עם-ישראל אלא ההתעצמות עד כדי קוצר נשימה למטרה אחת: למלחמה אחרונה וכמכרעת באסון-העולם המשיח הלבן. ואינני יכול שלא לגמור במלה מרוגשת אחת על עם קטן אחד, עם צפוני דווקא, כמו להכעיס, שהראה ומראה דוגמה לדורות, איך עם לא עז יכול לעמוד על משמרת המוסר האנושי בתוך נחשולי-המבול של רעל המשיח הלבן – זהו העם השבידי היקר, שמי שיכתוב את האפופיה על יחסו אל פליטי-התופת, יוסיף ספר חדש על כתבי-הקודש. – והייתי מייעץ לכבוד השופטים, שלפני שירצו להציג את השאלה בדבר השימוש בבול מאז’יק, ששום ילוד אשה לא יזכה בו מלבד אזרחי הנשר הלבן. יואיל נא לפנות אל רופאי שבידיה וגם אל החולים שבה. אני אינני חושש אף רגע, שמא יהיה ביניהם אפילו אחד, שלא יתחלחל בזוועה אפילו לשאלה בלבד”.

קמה דממה. וכשסיר ריצ’אד ראה, שאין שום שאלה מפי העתונאים, אמר: “וירשה נא גם לי המפקד האמיץ סילבסטר בריז שאלה וזו תהיה, כפי שאני מקווה, האחרונה: על פי איזה סימנים קובע אתה, שבריטניה הולכת במדרון אל תחת כנפי-המוות של הנשר הלבן?”

ועל זה קם הד"ר אמן ואמר אל המפקד בריז: “אם מיסטר בריז ירשה לי, אני הייתי רוצה לענות על שאלה זו, כן?”

“בשמחה”, ענה המפקד בריז.

“אני”. אמר הד"ר אמן, "אינני אלא רופא. אך ורק רופא. עד כדי כך, שראייתי כרופא מראה לי את כל תופעות העולם כאורגאניזם חי על כל פרטיו וכלליו כאחד. בשבילי גם האנושות כולה וגם כל עם ועם לחוד אינם אלא אורגאניזמים חיים כמו כל אדם חי. וכך כמובן גם אותו אורגאניזם מפותח ויפה להפליא ששמו בריטניה הגדולה. והנה: ידידי הגדול הסופר גדול-הדמיון ה. ג. אואֶלס אומר כל הזמן וחוזר ואומר, שהאימפריה הבריטית עתידה להתפורר בקרוב. ואני כרופא הבודק את האורגאניזם החי הזה זה שנים אחדות, אומר לכם, רבותי: האורגאניזם הזה כבר הולך זה שנים אחדות ומראה סימני-סכנה של התפוררות. על זה יש לי דיאגנוזות אחדות, המוליכות צנטריפאטלית,אם אפשר לומר כך, אל דיאגנוזה מרכזית אחת, שהיא היסוד לכולן. ישנן מחלות מסוכנות, המופיעות בצורת שונות לעיניים, מחלת הקיבה יכולה להופיע בצורת אבעבועות, חיוורון, הקאה או כאב ראש. אך היסוד לכולן היא מחלת הקיבה. והסימפטומות של מחלת האימפריה הבריטית, כלומר של האורגאניזם האנגלי החי, הן:

א. על זירת העולם הופיעו בריטים עצבניים, בריטים שאין בהם חוש הומור, והמחליטים קודם ואחר-כך מתחילים לחשוב על מה שהחליטו; ב. הופיעו בריטים, שאין להם חוש-החושים הטיפוסי ביותר לאיש הבריטי: חסר להם חוש התועלת לעמם; ג. הופיעו אנגלים המשוללים כל חוש ז’נטלמניות, שבה נתברכה ונשתבחה בריטאניה משך דורות; ד. הופיעו בריטים פחדנים, שאין להם העוז לדיקטטורה, אך מחרימים ספרים, המלאים אהבה עמוקה לבריטניה, ומתוך אהבתם זו מוכיחים הם אותה על שגיאותיה; ואם תרצו עוד סימפטומה חמישית: הופיעו בריטים שבמקום חוש-התועלת לעמם, מראים הם סימני חוש-תועלת לעצמם, מחלה שבה התפורר האורגאניזם הרקוב של הצאריזם ושל האימפריה העותומאנית". –

“ומהי המחלה היסודית של כל התופעות הללו?” שאל השופט הגנראל אלוב.

“האנטישמיות”, ענה ד"ר אמן. “זוהי מחלה מסוכנת מאוד, שאפשר לצרפה אל יתר המחלות הפאטאליות כמו לפרה, סרטן ואנגינה פקטוריס. – והסימפטומה הברורה ביותר עלולה להופיע כעת, אדוני השופטים הניכבדים: עם פסק-הדין על הבול מאז’יק. אינני רוצה להיות פאתיטי, זה אינו הולם את הרופא, אך יורשה-נא לי לצטט אימרה פאתיטית של החוזה הרומאי קאטו Ceterum censeo, Cartaginem esse delendam! ושל החוזה העברי הגדול: ‘מנה מנה, תקל ופרסין’!” ובתיקון פעוט, אך אקטואלי: 'ופרוסין!' –

פסק-הדין הפתיע את כל הקהל ואפילו את כל אותם העתונאים, שהיו רחוקים מהיות בדעה אחת עם שלושת האכספרטים: ברוב קולות של שניים נגד אחד: של סיר ריצ’ארד ודי-מארוד נגד הגנרל אלוב, הכשיר בית-הדין את הבול מאז’יק לשימוש לתועלת האנושות. – הנימוק העיקרי היה, שהקרבנות בין כה מתים הם, והחיים יש להם הזכות להמתיק את יסורי המעונים לכל הפחות בזה, שאלפי חולים ייגאלו על ידי יסוריהם. בחינת “אכן חליינו נשא ומכאובינו סבלם - - ובחבורתו נרפא לנו”.

מה שסיר ריצ’ארד דיבר עוד, כבר לא שמע ד"ר אמן. הוא ישב והרגיש כעין מחנק יבש בלועו. עיניו תעו כמאליהן אל הפרופסור טראיטש. הלה חייך לו. לא, זה רק נדמה לו. ואולי באמת? אדם מחייך לפני מותו הבטוח? כן. הלא את זה רצה הוא תמיד לראות בקרבנותיו. שיחייכו תחת התליה. כמו הצלם: “בבקשה לחייך” - - היה מכוון את האקדוח לעינו האחת כלפי רקתו של הקרבן במרחק מטר: “בבקשה לחייך”. פרופיל מחייך. ואחר-כך אנפאס מחייך. ברור שהוא מביט בי ומחייך. את הבול מאז’יק שלו הכשיר בית דין. בית דין עולמי! בראשות אב בית-דין בריטי! סיר ריצ’ארד הפיקח. הבריטי במאה אחוז. הדמוקראט. ההומוריסט. אוי, אוי, אוי, זוהי אותה ההומאניות הבריטית האומללה, שדקרה וטיפחה בחיוכה העליוני את “פרא-האדם הנחמד” ההוא, “שהעם הבריטי אינו חושש מפניו”. ושלבסוף הביא לו, “בוץ זיעה ודם”. זוהי אותה “החסינות הבריטית, הסומכת על האינסטינקט הבריא שלה”. ממש כמוהו, שסמך כל הזמן, ואתו כל העם הגרמני, “על האינסטינקט הגאוני של עצמו”. – עתונאי אחד התגנב החוצה ומיהר לשלוח את הבשורה. למי? לפאטאגוניה. גם הם יודעים שם, שהבול מאז’יק אינו אלא בלוף. אך כעת הבלוף יהיה שלי, עלי ועל צווארי. –דרך אלפי קילומטרים שומע הוא את הצחוק ממש. בלי ראדיו. ורואה בלי טלביזיה את פרצופם המגחך על “סיר ריצ’ארד הקרטין הבריטי המנוון”. סיר מוזלי רק מקלקל להם. אנשים כמו סיר ריצ’ארד הם-הם כוהניו של המשיח הלבן. –

ד"ר אמן רצה לקום ולהרים קולו ולצעוק: הצילו! כליון חרוץ! – אך במקום זה שמע פתאום את קול-עצמו אומר:

“אני מבקש סליחה על כל הטורח - - - אם זה בזיון בית המשפט, הרי נא לענוש אותי - - - אך האמת הפשוטה היא, שאין בכלל בול מאז’יק בעולם. הבול מאז’יק לא היה ולא נברא. מצטער. הדגנראט הזה רצה אמנם להוליך אותי שולל ב’מטרה העליונה' שלו, ואני, הבריטי התמים גם האמנתי לו לרגע. אך אחר-כך נודע לי, שכל דבריו הם מירמה תמימה של מוח מעורפל באד-דם. סליחה. הממציא חי עדיין, אולי ימסור לכם את הסחימה, את הפורמולה. בבקשה”.-

יותר לא אמר. הרים את תיקו ולאט לאט תחבוֹ אל תחת בית-שחיו ויצא. אחריו יצאו גם המפקד בריז, פרופסור ליאנה ופרופסור ליניאק. אף עתונאי אחד לא זז. – דממה קפואה. כשהגיעו אל הדלת, פנה הד“ר אמן פתאום לאחור ועשה צעד חזרה. המפקד בריז, שתנועתו זאת של הד”ר אמן ניבאה לו דבר-מה רע, תפש אותו:

“לאן?”

הד"ר אמן הביט בו בעיניים לחות מהתרגשות-חרוֹן ויאוּש, אחר-כך אמר:

“רוצה גם אני לירוק להם את היריקה הגדולה שלי, עליהם ועל כל העולם המטומטם הזה!”

המפקד בריז, משך אותו החוצה:

“לא כדאי. אפילו לזה אינם ראויים”.

“Exceptio dilatoris” אמר מוסיי די-מאורד בתמיהה, “אחרי פסק הדין?”

“Exceptio peremptoris” תיקן לו סיר ריצ’ארד בחיוך, אף כי הופתע גם הוא.

“Exceptio Veritatis” תיקן הגנראל אלוב לשניהם וקם.

כשד"ר אמן יצא בפתח בית-המשפט בא לקראתו אריך ובישר לו: “נער”.

ד"ר אמן – כל תבל ומלואה נמחקו מעיניו כרגע. – ברגלים זריזות רץ אל האם המאושרת.

כ. הפסל הגדול    🔗

זמן רב הדידו פסק-הדין של הבול מאז’יק ומסקנותיו את מנוחתו של הד“ר אמן. “לא הד”ר אמן הנכבד” – נאמר במסקנות – “ולא המפקד בריז וגם לא הפרופסור ליאנה, לא שיכנעו את בית-הדין נגד השימוש בתרופה הגדולה ההיסטורית, הבאה לגאול את האנושות מכול המחלות הפאטאליות הממאירות, המענות את האדם כל ימי היותו על האדמה”. “לא שיכנעו” – כאילו זה טעון כוח-שיכנוע מיוחד, להרגיש תיעוב לדבר, שנעשה מדם ילדים ואמהות ובאמצעות יסורים, העולים על כל דמיון. והנימוק העיקרי של בית-הדין: “הקרבנות בין כה מתים כבר”. אם כן, מדוע לא להשתמש גם ב“סבון היהודי”? ומחר, אך תפרוץ מלחמה, יוציא איזה צרפתי או אפילו אנגלי ממוחות אדם איזה נסיוב להרעננת עור-הנשים – בדרך זו אין מי שיציב גבול. –

וד“ר אמן הרגיש מועקה בלב עד כדי כאב פזי ממש. היה לו החשק לשאול את סיר ריצ’ארד פתאום, במפתיע בלי כל הקדמה: “אילו היו מוציאים את הבול מאז’יק מדם בנך, או נכדך, סיר ריצ’ארד, הגם אז היית אומר: ‘הלא הוא כבר מת, ואם אפילו בעינויים מזעווים’?” – וכבר קם בהחלטה לגשת אליו ולשאלו – אך בינתיים נודע לו, שסיר ריצ’ארד עולה בעוד רגעים אחדים על המטוס לנסוע – היסס רגע, אחר–כך מיהר וחטף חתיכת סבון יהודי מאוסף-הזוועה שלו, רץ אל מיגרש-התעופה, ומשמצא את סיר ריצ’ארד עולה על המטוס ופונה אליו בקריאה: “חיפשתיך ד”ר אמן יקירי, להיפרד ממך, להתראות!” – רץ אליו הד"ר אמן, עלה על סולמית-המטוס וחיש מסר לו את חתיכת הסבון: “סבון פילאטוס!” קרא וירד ושב הביתה. –

בדרך עלה בקרבו החשק להודות לגנראל אלוב, שהציל בו את זיק-האופטימיות האחרון במשפט. טוב שנזכר לכל הפחות ללחוץ יד לאדם זה, שמן הרגע הראשון לשבתו בית-המשפט ראה בו החלט גמור, לאין כל רגע פיקפוק נגד הבול מאז’יק. –

בפגישתו עם הגנראל אלוב הצטרפו אליו בהסכמת הגנראל גם המפקד בריז וגם הפרופסור ליאנה.

“אף כי אין זה מן המנהג”, אמר ד"ר אמן, "ואולי גם לא מן הנימוס, להודות לשופט, אך אני מרגיש צורך עמוק, להביע לך גנראל את תודתי הלבבית על עמדתך נגד הבול מאז’יק, ומה גם שזה מרגיע אותי במיוחד, מכיוון שדעתך היא דעת החלק העשירי של האנושות כולה.

“טעות דוקטור”, אמר הגנראל, "פה אין אף אחד מאבירי חופש-הדיבור כבייכול, שכשפטר הקדוש יפתח לפניהם את שערי גן-העדן, ודאי לא יכנסו אלא בתנאי, אם יתנו להם את החופש לבקר את סדרי-אלהים שם. אך אם יעמידו אותם בפני הברירה, או לגן-עדן בלי חופש הדיבור, או לגיהינום, לא יפקפקו אף רגע וייכנסו בהשתחוויה עמוקה לגן-עדן. – אם כן, לא. אני לא חוויתי את דעתם של מאתיים המיליונים שלנו. אך מטרת חיי, וחיינו בכלל שם, שיבוא הזמן, ונוכל לחוות דעות כאלו בשמם. נכון יותר, שיחוו הם עצמם את דעתם זו וכיוצא בזו. רע הדבר, אם השופט אין לו השקפת-עולם יציבה, שעל פיה יחרץ את משפטו על אחד המאורעות, שיכולים לארע בימינו אלה.

“ומה בכל זאת הפרינציפיון של חופש הדיבור והמחשבה לפי דעתכם?” שאל בריז.

“שום פרינציפיון מאלה הקיימים והמקובלים אינם באים בחשבון אפריורי. לזה קוראים היהודים ‘שבירת הלוחות’ והסינים ‘יקיצת קוֹנפוּציוס מחלומו’. את הלוחות שוברים, אך אין כותשים אותם עד כדי כך, שלא יישאר מדיברותיהם כלום. והיקיצה אינה משכיחה את כל החלום כולו. חופש-הדיבור? טוב. אך למי לתת אותו? הגם למטיפים לפרעות? ובאיזו רשות למנוע אותו דווקא מהם? וביחוד יש להתפלא על אבירי חופש-הדיבור היהודים, המדברים גם כיהודים. אצל אלה אפשר לקבוע פגם ביולוגי ממש: קהה בהם יצר-החיים כעם, שהיהודים מחוננים בו במידה רבה ביותר. ושוב: אילו עתונאי כזה היה עומד בפני ברירה: חופש-הדיבור גם לנאצים, או בכלל לא – אם הוא עדיין בעל חוש, לא מוסרי, אלא חוש-חיים, לא היה מפקפק אף רגע. אגב, הידוע לכם כבר פסק הדין בנירנברג?”

שלשתם הופתעו: “כבר יש?”

“יש. לפי פסק-דין זה מותר לשחוט ולענות מיליונים בני-אדם, אם הרוצחים אינם קושרים מלחמה נגד עמו של השופט. גם זה אחד הפרינציפיונים המקובלים: ‘זה ענין פנימי’”, והגנרל אלוב מסר להם גליון נייר ובו פסק-הדין לפרטיו. –

"כעבור רגעים אחדים אחרי הקריאה אמר המפקד בריז: “לא לגמרי כך. הנה את שטראיכר גם כן דנו למוות, והוא הן לא מאלה שידם בפשע המלחמה”.

“אי-אפשר היה לא לצאת ידי חובה במשהו. מה שקוראים בשם ‘מוסר’. ואנו מודים להם על הנימוק לכך: ‘הוא היה אביהם הרוחני’ של כל מעשי-הרצח ביהודים. אלה המתריעים כל הזמן כנגד הצנזורה שלנו על העתונות, ועל הספרות בכלל, אולי ישננו לעצמם את המושג “אביהם הרוחני”. אם תוף נבוב כזה יכול להיות – והוא יכול להיות – אביו הרוחני של משהו, הרי סופר בעל כשרון על אחת כמה וכמה. קשה לחנך, אך קל לקלקל חינוך”.

“אינני רוצה, שיצא משיחתנו, כאילו עושים אנו אינטריו עם הגנראל”, אמר שוב בריז, “אך…”

“אין דבר”, חייך אלוב, “אתה אינך עתונאי, אלא הוגה דעות, סופר. אני רק אשמח, אם אוכל להועיל לך במשהו”.

“רוצה אני בהזדמנות זו להבהיר את עיקר העיקרים, שאני אנסח אותו בשאלה קצרה: אמנם ידידי הד”ר אמן נתן לי על כך תשובה פרינציפיונית מפי יהודי אחד, זה - - "

“הרבי”, אמר אלוב.

“כן, אך בכל זאת, איך לתרץ את הפירכה שבדמיון בין השיטות הרוסיות ובין השיטות – סליחה – הנאציות?”

“אלה העושים את ההשוואות הללו שבין שני המישטרים, מדגישים תמיד את התופעות הדומות שבשניהם, ואילו את התופעות המנוגדות שביניהם מזכירים לעתים רחוקות ורק בדרך-אגב ורק בקצה המזלג. לנו זה סימן: אנשים אלה אינם מהפכנים לא בטבעם ולא בהגיונם, ולא עוד אלא הם שונאים אותנו מתחת לסף-ההכרה, או לכל הפחות מפחדים מכל שידוד-מערכות או “שבירת הלוחות”, או מפני “היקיצה מחלומם”. ואילו אלה, והם מעטים מאוד, העושים את ההיפך, הרואים גם את ההבדל שבין שני המישטרים, לא מן ההכרח שיהיו בולשביקים, די לנו שהם מחפשים את האמת והטוב, וכל המחפש, מוצא. הראשונים מבלבלים עוד יותר את המוחות העכורים, והשניים הולכים ומבהרים יותר ויותר את הניתן להבהרה: את האמת”.

“אני מכיר בין הראשונים אנשים, הדואגים באמת לעתיד האנושות והאנושיות בראותם, איך הסובייטים נוקטים בשיטות שבהן השתמש היטלר”.

"אינני מסופק בדאגתם, אך לא הדאגה היא הכל, כידוע. קודם כל תיקון-טעות קטן: אין לאותו ברנש אף רעיון אחד קטן או גדול, שלא סחב אותו מאתנו, כשם שבכלל אין לו אף צל של רעיון מקורי. ברנש זה הוא בעצם הקאריקאטוראי הגדול ביותר בעולם: את הכל הופך לקאריקאטורה. פעם את יוליוס קיסר, פעם את נאפוליון ופעם את לנין. דוֹקו ותמצאו. וכל המשווה את שני המישטרים, עושה גם הוא קאריקאטורה מאותו הדבר הידוע בשם אנאלוגיה.

“האדם האנגלי צוחק לקאריקאטורה”, אמר בירז.

“כן בתנאי, שיודע הוא שלפניו קאריקאטורה, משום שחתום תחתה ‘לו’. אך כשהשטן חתום עליה, קשה למצא אדם מחוסן בפניה. ולפי ‘הדיאגנוזה’ של הד”ר אמן יש גם דוגמה לכך: מתי חיללו בני-נוער אנגליים קברות יהודים? שנה אחת לפני עלות אותו ברנש לשלטון. בעיר לידס. הם התחילו בחילול בית-כנסת יהודי עם ספרי-התורה ואחר-כך פנו אל המתים. היודעים אבירי חופש-הדיבור, מה זה פרוצס של חינוך עם, המונה כמעט מאתיים מיליונים, חינוך אנטי-ז’ונגלי? וכמה זמן נחוץ לזה? מה לעומת זה האֶגואיזם הפעוטי של חופש-הדעה – כשהוא מעכב את החינוך הזה? גם להיות מהפכן דרוש כשרון. ישנם אנשים, שאינם רואים בפרוצס הרומאנטי-ביותר, היפה-ביותר והקדוש-ביותר בעולם: בלידתו של הילד – אלא את הצד 'הבלתי-אסתיטי, שבו: את השפיר ושליה. – אלה נולדו להיות רוצחים, אך לא לאבות לילדים. או לכל היותר לרווקים עקרים. – אך תסלחו לי רבותי, גם אני רוצה קצת ללמוד מכם".

“אני עדיין נדהם מן העובדה שסיפרת לנו גנראל. על מעשי הנוער האנגלי בלידס, שאני לא שמעתי עליהם מעולם”.

“קח-נא את העתונים האנגליים של שנת 1932. אם אינני טועה, היה זה בחודש מאי. אתה אדון דוקטור היית אז נער, ולא שמעת משום שמישהם היו מעוניינים בדבר, שלא יותן פרסום נוסף ל’מעשי-הקונדס‘, כפי שהעתונים קראו לזה. משום כך לא היה גם משפט על הפראים הצעירים “שלא נמצאו” בידי המשטרה המעולה ביותר בעולם: הסקוטלנד יארד. – אך אני רוצה לשאול, אתם היודעים היטב את נפש העם האנגלי, איזו תכנית יש לכם למעשה אחרי “היקיצה שלכם מחלומכם”, חלום הז’נטלמניות הבריטית, ואחרי שראיתם פה בעיניכם מה שראיתם? ופה עלי להעיר, שגם אנו רואים את העם הבריטי כחטיבה אנושית מיוחדת במינה. אפילו לנין, הכופר הגדול ביותר בהיסטוריה ב’אתה בחרתנו’ של איזה עם, העם היחידי שהיה נוהג בו זהירות במידה רבה, היה העם האנגלי. אלא שהוא ככופר לא היה מאמין בכלל בשום חיסון מפני הז’ונגליות מלבד ‘שבירת הלוחות’ וחינוך חדש משך דורות. – אך אולי תוכלו לענות לי אל שאלתי זאת אחרי עוד שאלה אחת אל הפרופסור ליאנה. הייתי רוצה לדעת: אותה ההשפעה של כתמי-השמש על בני-האדם, האם גומרת היא ונפסקת אחרי שהכתמים חוזרים לקדמותם, אחרי שהם מתקטנים?”

“מובן, שההשפעה חדלה, אך אין זאת אומרת, שהעולם משתנה מניה-וביה וחוזר לקדמותו. אם למשל התחוללה מלחמה, היא לא תיפסק מיד עם פחיתת הכתמים. ההשתוללות הולכת ונמשכת ואם הכתמים אינם גדלים זמן רב, באה הרגעה גם על אדמתנו הקטנה והאומללה. אך בינתיים יוכל הגאון להשתמש בהתרגשות ההמונים לטובתם, והמשוגע לחורבנם ולחורבן עצמו”.

“היוכל אדוני הפרופסור לעזור לי בחקר הענין הזה?”

“במידה ידועה כן. גם על שאלה זו ימצא אדוני תשובה מפורטת יותר בחומר שאתן לו”.

“ומה אתם יודעים על המשיח הלבן יותר ממה ששמעתי בבית-המשפט?” שאל אלוב.

“אנו עומדים כעת באמצע עבודת החקירה שלנו”, ענה ד"ר אמן.

“ההתקשרתם באיזה מוסד ממשלתי בעבודה זו?”

“לעת-עתה לא. לעת-עתה כל אלה שפניתי אליהם, עונים לי בחיוך אופטימיסטי של ביטול”.

“זהו אותו החיוך”, אמר בריז, “שבו ענו לפני שנים אחדות על ‘מאין קאמפף’ ועל כל מעשי גרמניה”.

“לא מעשי גרמניה”, תיקן לו אלוב, "אלא מעשי מנהיגיה. שום עם אינו אשם במעשיו. האשמים הם תמיד המנהיגים. מנהיגיו הפוליטיים, החזקים תמיד יותר מן המנהיגים הרוחניים. וגם לא תמצאו אוזן קשבת בימינו אלה באנגליה. ולא משום שאני מפקפק בכוונתם הטובה של מנהיגיכם כעת, להיפך כל מה שממשלתכם עושה עכשיו, עושה היא בכוונות טובות לעם. כל הרפורמות, ואם גם רק חלקיות, איטיות ומהוססות, כוונתן לטובה. ורק דבר אחד מקלקל את הכל: העדר החוש החיוני, יצר-החיים. עדיין אין הם רואים, שכל הרמפורמות הללו באות בחשבון אך ורק בתנאי אחד: אם ישנו עם אנגלי בעולם. ולפיכך יש עדיין מקום בלבם לשנאה. העם עצמו יכול לשנוא וברגעים היסטוריים מסויימים משמשת שנאה זו גם מכשיר טוב. אך המנהיגים עצמם, אם בלבם יש עוד מקום לשנאה – סימן, שמוחם מעוכר. – ועכשיו הרשו-נא לי עוד שאלה: מה בדעתכם לעשות בזוג הצעיר, היקר לכם כל כך? נא להבין אותי: אמנם אני תלמידם של לנין ושל סטאלין, אך לגמרי אינני בז לסמלים. ואני יודע להעריך גם את הסמל הזה: את הילד הנולד מזוג זה ".

“זוהי באמת הבעיה הקשה ביותר בשעה זו בשבילנו: איפה להושיבם בבטחון גמור”.

אלוב הרהר רגע, אחר-כך אמר: “את השאלה הזאת, לאן להושיב אותם, אני מייעץ לאדונים להשאיר למי שחוש-החיים שלו מפותח אצלו יותר מאשר לכולנו ביחד – לאם הילד. – אך הרשו-נא לי לתת לכם קצת אינפורמאציה - - - - בענין המשיח הלבן”.

שלשתם הביטו בו בתמיהה. והגנראל אלוב המשיך: “לכם ידועים פרטים אחדים על “קן הנשר הלבן”, שכוהניו אומרים לבנות בעתיד, ואולי גם על “קן כוהניו” שעל-יד ‘פנין הררי האנדים’. אך היודעים אתם דבר-מה על זרועות-הפוליפים של המשיח הלבן, המגששות כבר במרכזו של כדור-ארץ זה בימינו אלה – באוֹק–רידז‘, באטום-סיטי. – זרועות אלה שטוחות כעת כשלושת אלפים קילומטרים: מן האנדים ועד גן-העדן החדש שבעמק-טנסי ומשם אל תוך ‘מיבצר סודו של העולם’. אין דבר קשה יותר מאשר להכיר גרמני ‘שהתבולל’ באמריקה – אך לא גרמני שהתבולל מסוגו של גנראל איזנהואֶר או אביו. – בנאומו על ‘שנים עשר הסעיפים של מדיניות החוץ האמריקאית’ המליץ הנשיא טרומאן לפני הקונגרס, לארגן פיקוח על כל מקורות האנרגיה האטומית… ולנהל את כל החקירות והנסיונות הדרושים לפיתוחה ולהשתמש בה למטרות תעשייתיות, מדעיות ורפואיות וגם לקבוע תחנות-בטחון לטיפול בידיעות משדה-חקירה זה’. ובמחאותיהם של אנשי-המדע כנגד ‘הדיקטאטורה למדעים’, טען אחד מחכמי החימיה והפיזיקה, שהלא ‘גם רוסיה הסובייטית יש לה מומחים רבים וידועי-שם בפיזיקה’. ואחריו מילא הד”ר רוברט אופנהאימר ואמר: “במשך הרגעים הראושנים המעטים של המלחמה אפשר יהיה להשמיד ארבעים מיליונים אמריקאים באזורי התעשיה הצפופים”. ואחר כך שוב הד“ר אופנהאימר: “אילו הייתי אני רוסי, הייתי אומר: חבריה, הבה, נתחיל! ומוטב שנתחיל שעה אחת קודם!” ובלסוף הד”ר סילארד ההונגארי: ‘מטרת מתכני הצעת-החוק היא כנראה, לעשות פצצות אטומיות ולהרוס את רוסיה’ ועל זה הוסיפו עתונאים בשמו ‘לפני שרוסיה תהרוס אותנו’. – כפי שאתם רואים, דאג הנשיא לכול: לפיקוח על מקורות האנרגיה אטומית; לנהל את כל החקירות למען פיתוחה; לייצרה בשביל מטרות מדעיות ורפואיות, וגם לקבוע תחנות-בטחון – ורק לדבר אחד לא: כיצד לסגור את דלתות בתי-החרושת ואת שערי ‘עיר האטום’ בפני המשיח הלבן. והפרופסורים אנשי-המדע לא שכחו גם אותנו, דאגו גם לנו: ‘אילו הייתי אני רוסי’ ‘ולהרוס את רוסיה’ והעתונאים, אותם אבירי חופש-הדיבור הוסיפו משלהם: ‘לפני שרוסיה תהרוס אותנו’ – ורק דבר אחד לא הרגיז את מנוחתם: שכל האנרגיה האטומית הזאת, יחד עם כל פעולותיה, ועם תחנות-הבטחון ביחד – כל זה הולך לאט-לאט ועובר בלי כל חקירה ובלי כל פרוטסט לידי כוהני המשיח הלבן, שאחדים מהם, ודווקא חשובים, ‘קרובים למלכות’, יושבים בגן-עדן טנסי השכנה, ב’בום טאונס‘, בערים ההומיות שם ולמשמעתם סרים אחרים ‘הכלואים’ באטום-סיטי עצמה בתוך שבעים וחמשה אלף המהנדסים, והפועלים והמנהלים – ומכינים תופת חדשה, את האחרונה לנזר הבריאה שעל כדור-ארץ זה. – את כל זה גיליתי לכם למטרה אחת קטנה, אך בכל זאת חשובה למדי: בכדי שאוכל לשאול את שאלתי האחרונה: מה ידוע לכם על אחוזותיו של תומאס מאאסן המנוח שבין ה’פונדוס’ על יד אגם ‘טודוס לוס סאנטוס’ הנהדר, שנפלו בירושה לבנו אריך מאאסן?" –

הופיעו אריך ובתיה, שבנוכחותם לא רצו לדבר על ענין זה.

“החלטתי יחד עם ידידי המפקד בריז והפרופסור ליאנה, לשאול אותך הגברת בתיה כנרת-מאאסן, לאן רוצה את לנסוע מפה עם בעלך וילדך ביחד?” שאל אותה ד"ר אמן בנוכחות השניים.

“הביתה, למולדתי – לא”, ענתה בתיה בהסכמת הסבתא שלה. “המכתב האחרון שקיבלתי מאבא הוא דוקומנט היסטורי-יהודי, שאסור להשאירו לדורות הבאים ובשפתו העברית. לפני שאשרוף אותו, נא לקראו. הנה. – אַה כן, האדונים אינם קוראים עברית, סליחה”, אמרה ומשכה את ידה המושיטה את המכתב. – אך בריז שלח ידו אחריו, לקחו ואמר: “אני קורא עברית”.

וכשכולם הביטו בו בכעין תמיהה, הוסיף: “לעג הגורל המתבדח: מורי היה בחור גרמני נוצרי מפלסטינה. וילהלם טאגר – שלפני פרוץ המלחמה נסע אל הפירר שלו”.

בתיה החווירה כסיד. גופה התמוטט ממש תוך ישיבה בכסאה. “קצת מים”, לחשה ועצמה את עיניה.

ד"ר אמן מיהר והושיט לה טיפות. היא בלעה, התאוששה ואמרה: “אין דבר, אין דבר, סליחה שהפרעתי. אני חלשה עדיין”.

הם ראו, שזוהי אמתלא, אך לא עמדו על כך. ובריז קרא את המכתב. בתיה אמרה: “בעמוד השני, מה שמודגש בעפרון ירוק, בבקשה”.

בריז קרא לעצמו, אחר כך בקול. "אנו עברנו תהילה לאל את המיפנה על פרשת-הדרכים שלנו. מעז יצא מתוק: לכל הפחות למדנו דבר-מה. גם אנו יכולים להיות ברדלסי-אדם. הנוער העברי נטל את השרביט בידו. אין אני יכול לקחת על עצמי את האחריות לא לאריך שלך ולא לממזר שלו. וגם לא לך. אם תפקחי עיניים ותבואי לבדך, אשכח את הכל - - - "

בריז תרגם את הדברים.

ד"ר אמן עמד בראש מושפל.

פרופסור ליאנה שבר את הדממה: “טירוף. כתמי-השמש”.

בתיה פרצה בבכיה: "השתגעו. יצאו מדעתם. מה אתם יודעים, איזה נוער יש לנו בארץ-ישראל! – מה אתם יודעים, מה זה ‘צברה’! - - כל אחד ואחד פאר לתערוכה אולימפית! - - בגוף, בשכל, בטמפרמנט, במדע, באמנות! - - כמה שמות עולמיים במוזיקה בבת-אחת! - - - אך הריחונו את ריח הארץ, המולדת – התפרחנו כלוֹטוּס-פלאות. – והנה: ‘ברדלסי-אדם’. ‘ממזר’. –

פתאום קמה, ניגבה את עיניה, עשתה צעד כלפי הגנראל אלוב, הביטה בו ארוכות, אחר-כך אמרה: “אילו מעלתו יתן לי - - את האפשרות - - - רוסיה כל כך גדולה - - -”

“בחפץ לב”, אמר הגנראל. “יחד אתי”.

בתיה הושיטה לו יד, לחצה את ידו ואמרה: “לא נפריע שם לאיש. – שנינו נעבוד. – אריך יגמור את ההנדסה ואני את הרפואה. רוצה אני לרפא ילדים”. – ופתאום נסוגה ממנו אומרה: “כן, אך הילד שלי ידבר עברית”.

אלוב צחק: “ידבר-לו בשבעים לשון ובלבד שידבר כבן-אדם ולא כברדלס!” –

בתיה קיפלה את מכתב אביה, וכנזכרה בדבר-מה שאלה: “אולי מישהו מבין הז’נטלמנים יוכל לבאר לי מה זה…” הוציאה מכתב שני, הביטה בו ואמרה: ,המיספר… ‘חמישה’ במיספר רומאי – קו – עשרים – קו – ששה-עשר'. הנה: " 16 -20- "V.

“ממי קבלת את המכתב הזה?!” שאל הד"ר אמן בבהלה.

“מאחד מחברי בארץ-ישראל. מדוע אתה שואל אדון דוקטור?”

הגנראל אלוב הביט בד"ר אמן, אחר-כך שאל: “אדון דוקטור יודע מה זה?”

“אני אינני יודע, אני רק יודע, שזה איום. מפי הפרופסור ליניאק נודע לי, שכוהני המשיח הלבן מסמנים במיספר זה את הנועד אצלם למוות”.

“זהו מקומו של הפסוק האיום ביותר בברית הישנה”, אמר אלוב, “לא תחיה כל נשמה”.

בתיה עמדה קפואה וחיוורת, עמדה רגע ארוך, הביטה נכחה בעינים מעוגלות, שלאט-לאט נעשו לחות ולבסוף זלגו אגל-דמעה כבד.

“את חושבת, שסכנה צפויה לך - - -?” שאל בריז.

“לא”, ענתה בתיה, “אני יודעת, שזה פיטפוט” - - -ותוך כדי טפטוף דמעותיה חשפה לאט-לאט את חזה והראתה את הקעקע שבין שדיה “הבתולה מאריה”.

"כשתינוקי יונק, עיניו נצמדות תמיד בכתובת זו. חשבתי, שזה יהיה לי לכל הפחות אות-קין, לי ולאלפי אחרות עלובות כמוני. חשבתי, שעלובות אלה, כשתופענה בארץ-ישראל, יערכו בהן תהלוכת-אבל גדולה והנוער העברי שם יישבע שבועת מלחמה עולמית למשיח הלבן. והנה כותבת לי חברתי, שאחת מהן איבדה עצמה מתוך פחד-קלון, אחרי שהתארסה. שניה קיפחה את חייה אחרי שהתחתנה והסתירה כל הזמן את סודה מבעלה. שלישית גורשה מחדרה, כשנודע לבעלת-הבית שלה ‘מי-היא’. ועוד מקרים כאלה. – ‘סכנה’ – כלום יש סכנה איומה יותר מסכנת הנידוי, הבוז בעולם? אך אפילו סכנה זו היא אפס לעומת העובדה, שהנוער, ואחריהם גם המבוגרים ואפילו זקנים, בלועים את הרעל הזה מכוס התרעלה הצחונה ביותר בתולדות יסורי-ישראל - - - "

“איך זה הגיע אליהם?” חזר בריז ושאל. “מי גילה להם?”

“זרועות הפוליפּ הלבן”, ענה במקומה אלוב, “מגששות ומגיעות לכל אפסי-ארץ. מחבקות את קרבנותיהן וממסמסות אותן בארס-המצוֹצות שלהן. כי מה קל יותר מאשר לצודד את הנוער במעשי-ז’ונגל?”

“טמטום, טמטום, טמטום”, בכתה בתיה. "אבא שלי - - - "

“האפשר לסדר את עסקי בלי שאני אסע הביתה?” שאל אריך מאאסן. “מי פה יוריסט בין הג’נטלמנים?”

“אני”, אמר הגנראל אלוב. “אי-אפשר. לצ’ילה אי אתה מוכרח לנסוע, את ענין האחוזות שם אפשר לסדר בלי נוכחותך, אך בביתך מוכרח אתה להופיע. שם יחכה לך הקונה עם כל הדרוש לכך. כל הדבר יהיה מסודר שם עד הנקודה אחרונה. לא תהיה מוכרח אפילו להיכנס בשום משא-ומתן, ר ק לחתום. ואני מייעץ לך גם לא להיכנס בשום שאלות בעולם עם שום איש מלבד אנשינו אנו, שכולם אמריקאים הם. סך הכל יבקש ממך עורך-הדין של אביך המנוח, הד”ר קרוננברג, כלומר: עורך הדין שלך, שתעניק סכום מסויים ל’קרן-התקומה הגרמנית'. הוא יבקש חצי מיליון ואתה תעמוד על המיקח ותתן רבע מיליון. זה הכל".

ד"ר אמן ובריז הביטו זה בזה, קודם בתמיה ואחר-כך בקורת-רוח. ואלוב ראה זאת ובחיוך אמר: “הקונטרפוליפּ שלנו…”

“מהי מטרתה של ‘קרן התקומה הגרמנית’?” שאל אריך.

“לא להזדיינות נאצית”, ענה הגנראל אלוב בחיוך.

אריך הרהר רגע, אחר-כך אמר: “כנראה, שעלי לנסוע הביתה בלי בתיה. זה יהיה קשה”.

“אם אתה לא תדבר אתה על הנסיעה, לא יהיה קשה”, אמר המפקד בריז. “תן לי ואדבר אני אתה על כך”.

“הבינותי”. אמר אריך. “זה יהיה השקר הראשון שלי אליה. אך גם האחרון”.

“מפי הרבי המנוח, נשמתו ברוכה, למדתי, שלא רק מותר לשקר מפני דרכי השלום, אלא גם מצוה לשקר למטרה אנושית נעלה”, אמר ד"ר אמן.

“גם זהו אחד הדברים שאפשר לעשות מהם קאריקאטורה”, אמר אלוב.

גם “למסע קצר של טיול-סיור בסביבה” של אריך קשה היה להניע את בתיה להסכמה. ורק כשבריז הציע לה כבייכול, שתסע גם היא לסיור זה, שיימשך לא יותר משעות אחדות, הביעה את צערה, שאינה יכולה לעזוב את התינוק אפילו לשעה אחת ועם התינוק ודאי שאי-אפשר לנסוע.

אחרי שובו של אריך יחד עם מלוויו, הביעו בריז וד"ר אמן לגנראל אלוב את התפעלותם מאריך, מן המשא-ומתן שלו עם שני הצדדים גם יחד.

“אם כן”, שאל הגנראל אלוב, “הוא בכל זאת נכנס במשא ומתן שם?”

“כן, אך איך!” אמר בריז. “זאת היתה קריאציה אמנותית של שחקן ממדרגה גבוהה ביותר. עמדנו כל הזמן והשתוממנו”.

“אתם כנראה אינכם יודעים, מי היה אביו תומאס מאאסן”, אמר אלוב. “הוא היה היחידי בין כל אנשי התעשיה הכבדה בגרמניה, שערמתו החזיקה כל הזמן בשח את כל השועלים הערומים שבאותה כנופיית הדגנראטים השליטה. מספרים, שפעם הופיע אצל הקאריקאטוראי הגדול והתאונן לפניו, שמדריכי בנו אריך מקלקלים את הנער במשכבי-זכור. ענה לו האימפוטנט הגדול, שממשלת הנאצים אינה מוסד-ילדים והוא עצמו איננו גננת שומרת על ידלים. מה עשה האקסלנץ תומאס מאאסן? שלח לו מתנה טבעת-קידושין ועליה חרות: ‘אדולף היטלר – באלדורה פון שיראך מאורשים, 1933’. התחיל חוטם-הבלשת לרחרח אחרי השולח, ריחרחו, חיפשו, בלשו ולא העלו כלום. הם פשוט שכחו, האקסלנץ היה פעם חרט-מתכת – ואילו כל הבלשת התרכזה כרגיל סביב לצורף-הזהב, שחרת את הכתובת בטבעת”.

“אתם יודעים את הכל בעולם?” שאל הד"ר אמן שאלת תם, “משום שאני יודע רק את חציה הראשון של העובדה הזאת”.

“לא את הכל”, ענה אלוב. “כן אין אנו יודעים למשל, מיהו כהן המשיח הלבן, המכהן בעלטה בצמרת שלכם בלונדון ומבלבל שם בדחליל הבולשביזם את מוחם של האנשים הטובים ההם, היודעים לא פחות מאשר כל דרדקי דבי-פוליטיקא, שאם מישהו מעוניין עניין ביולוגי ממש בשלום העולם, הרי זה ממשלה, שבמשך חצי יובל שנים התעצמה במאמצים שאין דוגמתם בתולדות האדם, להניח את היסוד לבניינה של אומה כבירה במידותיה ועמוסה סבל-זבל ירושה של חשכת דורות – ושמלחמה קצרה יכולה להרוס את כל זה כבנין, קוביות של ילד. פאראדוכסון: לנו השלום אינו אידיאל אידילי של הנביא ישעיהו, כי אם שאלת חיים ומיתה משונה – אך לא פחות מזה גם לבריטניה. וזהו מה שהצמרת שלכם אינה יודעת עדיין. ושהיא תדע זאת – זהו יעודכם-אתם ז’נטלמנים. איך אתם אומרים? גוֹד סיב בירטן. – ובכן, אני שמח באמת, שאריך מאאסן הוא כולו אב, ערום כמוהו. – כך סידר גם את פריץ ראיכרט וכך הופיע גם במשפט, בלי ידיעתך, אדון דוקטור, ועל דעת עצמו”.

המטוסים עמדו מוכנים לדרך: מפציץ כביר אחד וארבעה מטוסי-קרב קלילים כנשרי-קאווקאז. – בתיה יצאה קודם לראות את האֶקיפאז' של ילדה ובעלה. כשראתה אותם עלה בלבה שלא-מדעת: “מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל ומאחרי רפאל” - - - פחד סבתא עלה לפניה ולא גמרה. אחר כך החליטה ואמרה בקול לעצמה: “ועל ראשי שכינת האדם”.

בשובה, הלכה ישר אל קברו של הרבי, השתטחה על שרידי יקיריה, השתפכה עליהם באלם-דום והספיגה בהם את דמעותיה. זמן רב שכבה ככה – עד שהרגישה אצבעות רכות מלטפות את ראשה. הסבתא. עם הנין שלה, שהשכיבה אותו בנגיעה קלה בעפר הקבר ואמרה: “תלמידך שר-שלום אומר לך שלום, רבי”.

ממכיריה לא נסע אתם אלא אנטוני קאלם. את יתרם לא הכירה. אלוב הציג אותם: “חברינו לנסיעה”.

משהגיעו אל תחנת-התעופה, ניגשה הזקנה אל הגנראל אלוב והביטה בו ארוכות. –

“בטחי בי גברתי”, אמר הגנראל והושיט לה יד, “בכל רגע שתאמרי לנסוע להולנדיה, יעמדו לרשותך. אך אני הלא יודע”, הוסיף, “שאת לא תעזבי את נינך, ואת האחריות עליו הלא מסרת לי, לא כן? אך על מה נשוחח בדרך, אם נגמור פה את הכל?”

בתיה עמדה ובזרועותיה התינוק. ד"ר אמן התבונן בה והבחין, שעצבנית היא, וכאילו רוצה לומר דבר-מה ומהססת. הוא ניגש אליה:

“למי את רוצה לומר דבר-מה? אולי התחרטת? דברי”.

“לא… לא…” גמגמה ופנתה אל הגנראל אלוב: "אני חוככת לשאול - - - אבל - - - "

“לשאול אפשר את הכל בעולם”, אמר אלוב.

“אם… אם אקבל מכתב מאת אבא… שהוא סולח לי…”

“אני בעצמי אובילך למולדתך”, ענה אלוב, “יודע אני לנהוג במטוס, אל תפחדי”.

בתיה פרצה בבכיה:

“אולי תשוב להם שם בינתם לאיתנה… אבא שלי היה תמיד איש משכיל ונאור… הלא זה טירוף… הוא כל-כך אוהב אותי…”

“אם אבא שלך גברתי, ישוב לבינתו, אזי תרשי-נא לי להשתתף בשמחתך מעומק לבי. מאושר אהיה לקרא ממנו מכתב שכזה. זה יהיה סימן טוב לכולנו. ואזי אני בעצמי אסע אתך ללחוץ לו יד ולהחזיר לו את הקדושה המשולשת שלו: את נכדו, את בתו עם בן-זוגה, ואת אמו”. “תודה” אמרה בתיה ומסרה את התינוק לסבתא.

אחר-כך חיבקה את ד"ר אמן ולא הוציאה הגה. הוא אמר: “אין זאת אומרת, שזה הכל. עם הולדת השני, או השניה, רוצה אני להיות המיילד”.

בריז אמר: “כנושא ספרותי הוא שלי, הסכמנו. – הוא יהיה הפסל הגדול ביותר בעולם אצלי: הוא יפסול את הלוחות החדשים”.

ותוך רעש האווירונים התמזג קול מקהלת-גברים בעברית:

“שלום, שר-שלום!”

הרז’יסור של-מטה עמד והביט אחרי המטוס ההולך ומתרומם ונעלם אט-אט מן העין. – ובמוחו התנוססו כמה תמונות-ברק בערבוביה. לוציפר צוחק פרוע לפאנטוֹם כביר המתכווץ בעווית ולאט-לאט מתמסמס ונודף; אחר-כך נמוג גם הוא בעווית ונעלם. - זוג-יונים מאביר וממריא ועף אל תוך קן-נשרים שעל פיסגת הר עצום המתמוגגת אל בין ענני-טוהר. – קשת-בענן המיקמרת מפיסגת טול-פוס-איז לפיסגת בלק-דוֹם וקורנת קרני-מוות ורוח-חיים. – להקת מטוסים טסה על פני העולם ועליהם תזמורת ומקהלת-ילדים, בראשן עומד ביתהובן ומנצח על הימנון –העמים שלו. –

פתאום התחלחל כולו ובקול רם אמר:

– לא! אל הטראגדיה היוונית לא נחזור עוד! אנחנו נעמוד על המשמר אחורי הקלעים, שגורלנו לא יישמט עוד מידינו!

– וצעד אל קברו של הרבי.

– סוף –