דָּוִד וְהַמְּשֻׁגָּע / ח"נ ביאליק

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּשְׁקֵף דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן, וַיַּרְא וְהִנֵּה אִיש מְשֻׁגָּע מְשׁוֹטֵט בָּרְחוֹב, רֹאשׁוֹ פָרוּעַ וּבְגָדָיו פְּרוּמִים, וּקְהַל יְלָדִים רֹדְפִים אַחֲרָיו וּמִתְקַלְּסִים בּוֹ. וַתַּעֲבֹר תְּלוּנָה עַל שִׂפְתֵי דָּוִד וַיֹּאמַר:

“יָדַעְתִּי ‘מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְיָ, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ’, עַל כֵּן טוֹבִים וְיָפִים כֻּלָּם, וְהַחָכְמָה, זֹהַר צַלְמְךָ, טוֹבָה וְיָפָה מִכֻּלָּם, וְהִיא לְבַדָּהּ מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה. אֲבָל אֶת-הַשִּׁגָּעוֹן אֲשֶׁר תַּכֶּה בּוֹ אֶת-הָאָדָם לְכַבּוֹת נֵר נַפְשׁוֹ וּלְהַבְזוֹת צַלְמוֹ –אוֹתוֹ לָמָּה בָּרָאתָ?”

וַּיאמֶר לוֹ אֱלֹהִים:

“דָּוִד, הַבְּמְעֲשֶׂה-יָדַי תִּתֵּן דֹּפִי? בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי יָבֹא יוֹם וּבִקַּשְׁתָּ לְךָ אֶת-הָשִּגָּעוֹן בְּכָל-לְבָבְךָ, וְגַם צָעֹק תִּצְעַק אֵלַי לָתֵת לְךָ מִמֶּנּוּ, וְלוּא אַךְ מְעָט.”

וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיָּשֶׂם אֶת-הַדָּבָר בְּלִבּוֹ.

וַיְהִי כְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת גָּלְיַת-הַפְּלִשְׁתִּי מִּגַת, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת וּבְשָׁלִישִׁים וַתְּשׁוֹרַרְנָה לִפְנֵי שָׁאוּל וְדָּוִד לֵאמֹר:

הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו

וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו.

וַּיִחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיּאמַר:

“נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים, וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה.”

וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה וַיְּבַקֵּשׁ תַּחְבֻּלוֹת לְהֲמִיתוֹ.

וַיְהִי הַיּוֹם וְשָׁאוּל אָמַר לְהָמִית אֶת-דָּוִד, וַיִּבְרַח דָּוִד מִפָּנָיו וַיָּבֹא לַיְלָה אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים עִירָה גַּת לְהִסָּתֶּר-שָׁם, וְחֶרֶב גָּלְיַּת בְּיָדוֹ. וַיַּךְ לֵב דָּוִד אוֹתוֹ עַל אֲשֶר בָּא גִתָּה, כִּי אָמַר בְּלִבּוֹ: זֶה תְּמוֹל הָרַגְתִּי אֶת-גָּלְיַּת הַגִתִּי, רֹאשׁ גִּבּוֹרֵי פְּלִשְׁתִּים, וְדָמוֹ לֹא יָבֵשׁ עוֹד, וַאֲחֵי גָּלְיַּת עֲבָדִים לְאָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת וְשׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ, וְעַתָּה בְנָפְלִי בְיָדָם וְרָאוּ חֶרֶב גָּלְיַּת בְּיָּדִי – הַיְנַקּוּנִי? אָכֵן הִסְכַּלְתִּי עֲשׂה.

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִם לִבּוֹ, וְאַנְשֵׁי גַת תָּפְשׂוּ אֶת-דָּוִד וַיְבִיאוּהוּ לִפְנֵי שַׁעַר מַלְכָּם. וַּיֹּאמְרוּ הָעֲבָדִים לַמֶּלֶךְ:

“הִנֵּה נִתְפַּשׂ דָּוִד וְגַם הוּבָא אֶל שַׁעַר הָמֶּלֶךְ. הֲלֹא זֶה דָּוִד אֲשֶׁר רָצַח אֶת-נֶפֶשׁ גָּלְיַּת, וְלוֹ יַעֲנוּ לֵאמֹר: ‘הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו’. חֵי דָגוֹן, כִּי הַיּוֹם יוּמַת הַמְרַצֵּחַ!”

ואָכִישׁ חָשַׁב לְהַצִּיל אֶת-דָּוִד, כִּי יָדַע כִּי אֱלֹהִים עִמּוֹ וַיִּירָא לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ, וַיַּעַן אֶת עֲבָדָיו:

“הַכְּרוֹצֵחַ יוּמַת דָּוִד? הֲלֹא כְגִבּוֹר בַּמִּלְחָמָה הִכָּה אֶת-גָּלְיַּת. וְהֲלֹא כֵן הָיָה דְבַר גָּּלְיַּת עִם אִישׁ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: 'אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכַּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים”

וַיַּעֲנוּהוּ עֲבָדָיו לֵאמֹר:

“אִם כֵּן רְדָה אֵפוֹא גַם אַתָּה מִכִּסְאֲךָ וְיָשַב דָּוִד תַּחְתֶּיךָ וְהָיִינוּ לוֹ כֻלָּנוּ לַעֲבָדִים. וְהֲלֹא כֵן הָיָה דְבַר גָּּלְיַּת עִמּוֹ.”

וַיִּדֹּם אָכִישׁ.

וַיַּרְא דָּוִד אֶת-נַפְשׁוֹ בְרָע וַיִּירָא מאֹד, וַיִּשָּׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה לֵאמֹר: מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?

וְהִנֵּה קוֹל אֱלֹהִים בְּאָזְנָיו:

“מַה שְׁאֵלָתְךָ, דָּוִד?”

וַיִּזְכֹּר דָּוִד אֶת-דְּבַר אֱלֹהִים עַל הַשִּגָּעוֹן וַיֹּאמַר:

“מִי יִתֵּן וְהָיָה לְעַבְדְּךָ מְעַט מִן הַדָּבָר הַהוּא …”

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:

“הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי: בָּז לְדָבָר יְחָבֶל-לוֹ.”

וַיִּתֵּן אֱלֹהִים בְּלֵב דָּוִד וַיְשַנֶּה טַעְמוֹ בְעֵינֵי אָכִישׁ וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיִּתְהוֹלֵל בְּיָדָם, וַיִּרְגַּז, וַיִּשְׂחַק, וַיּוֹרֶד רִירוֹ עַל זְקָנוֹ, וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר לֵאמֹר:

בְּיַד הַמֶּלֶך אָכִישׁ לִי מֵאָה רִבּוֹא כֶּסֶף

וּבְיַד אִשְׁתּוֹ הַגְּבִירָה חֲמִשִּׁים רִבּוֹא.

וּבַעֲלִיַּת הַקִּיר אֲשֶׁר לְבֵית אָכִישׁ הָיוּ עֲצוּרוֹת שְׁתֵּי נָשִׁים מְשֻגָּעוֹת: בַּת אָכִישׁ וְאִמָּהּ. וּבְהִתְהוֹלֵל דָּוִד – וַתִּשְׁמַעְנָה קוֹל הַצְּוָחָה, וַתּוֹצֶאנָה רָאשֵׁיהֶן גַּם הֵן בְּעַד הַשּׂבָכָה, וַתִּקְרֹצְנָה עֵינֵיהֶן, וַתְּמוֹלֵלְנָה בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן, וַתְּיַבֵּבְנָה, וַתְּיַלֵּלְנָה כְּאֹחִים וּכְתַנּוֹת מִדְבָּר, וְדָוִד מִשְׁתַּגֵּעַ וְצוֹעֵק לְעֻמָּתָן, וַיְהִי קוֹל וּצְוָחָה וְתַאֲנִיָּה – אַך זְוָעָה!

וַיִּגְעַר אָכִישׁ בַּעֲבָדָיו וַיֹּאמַר:

“הַחֲסַר מְשֻׁגָּעִים אֲנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת-זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי? גָּרְשׁוּהוּ!”

וַיֵּצֵא דָּוִד וַיִּמָּלֵט, וַתִּנָּצֵל נַפְשׁוֹ.

אָז יֹאמַר דָּוִד בְּשִׂמְחָה:

“אֱלֹהִים, מַה טוֹב הַשִּגָּעוֹן! מֵעַתָּה ‘אֲבָרְכָה אֶת-יְיָ בְּכָל-עֵת’ – בְּעֵת חָכְמָה וּבְעֵת שִׁגָּעוֹן.”