“לבי אומר לי: בראשית ברא אלהים עולמות מיוחדים לאיש ואיש מאתנו. אשר על-כן זה הדבר, אשר יעשה איש ואיש מאתנו: יבקש את עולמו שלו וחי בו”. –

–אוסקר אואילד.

 

I    🔗

אנו מסתכלים ברוסיה, אשר פתאם לפתע בא שברה, ולבנו ישיאנו להאמין, כי שומעים אנחנו משק כנפי המסתורין הנפלאה של דברי ימי העם ההוא, שעוד לפני אלפי שנים כרת ברית-עולם עם אלהי-עולם, ובצר לו אליו יקרא, אליו ישא את נפשו, כי יריב ריבו וינקום את נקמתו. בשעה שהכשדי גבה-הלב חלש על עם זה ואמר להכחידו מגוי, אותה שעה כבר הוקמו שומרים לו לגלגלו מן הסלעים, לתתו להר-שרפה ולהוציא את בלעו מפיו. ובשעה שחומיאקוב הסלאבי גבה-הלב התפלל, כי ייקץ יום אחד ולא ימצא את העם הזה במולדתו, אותה שעה כבר הוכנו האורבים, “ממלכות אררט, מִנִי ואשכנז”, גם לו ותפלתו נשמעה: בא היום אשר קוה, הוא הקיץ ולא מצא את העם שנוא-נפשו במולדתו, אבל גם את מולדתו עצמה לא מצא עוד…

לפני עשרים שנה, בשנת המפקד הכללי ברוסיה, הוברר, שבמדינה זו נמצא כמעט החצי מכל היהודים אשר בעולם – 5.215.805 נפש (לגבי 11.558.610 נפש שבכל העולם). אז נבהלו אלופי רוסיה: “מה נעשה לעם הרב הזה, כי נוכל לו?” פובידונוסצב היה היחידי, אשר לא נבהל: “יכבדו החיים על בני העם הזה – שליש מהם ימות ברעב ועוני, שליש יצא למדינות אחרות ושליש יתנצר”. והנה באו התוצאות המוכרחות של מלחמת-העולם ובפיהן תשובה אחרת על שאלת היהודים ברוסיה: רוסיה נשברה לרסיסים וממנה עומדות להקרע הנפות, המרובות באוכלסי-ישראל, ואם באמת תקרענה מעליה לא ישאר בה כי אם קבוץ מועט, לפי הערך, של יהודים.

מספרים מדויקים בדבר היהודים, הנמצאים ברוסיה עתה, בימי שברה, עשרים שנה אחרי המפקד האמור, – אין לנו, אבל רשאים אנו להניח, שמספרם עולה עתה ערך ששה מיליונים. והנה יסודה של הנחה זו: דורשי-מספרים מצאו, שהרבוי הטבעי של היהודים ברוסיה עלה ערך 90.000 נפש בשנה ובמשך עשרים השנים האמורות – ערך 1.800.000 נפש. ואולם במשך הזמן הזה יצאו מרוסיה לאמריקה וארצות אחרות כמיליון יהודים. הרי שמשנת 1897, היא שנת המפקד, ועד שנת 1917 נתוספו ברוסיה על חמשת המליונים ומאתים האלף היהודים הקודמים עוד ערך 800.000 נפש ונצטרפו להיות יחדו ששה מיליונים. – נראה נא אפוא, האיך עומדים להפרד ששת המיליונים האלה לרגלי מפלתה של רוסיה.

מרשותה של רוסיה עומדים לצאת:

לרשותה של פולניה – 1.519.000 יהודים (בשנת המפקד – 1.321.180 )

" " אוקריינה – 2.102.000 " ( " " – 1.880.180 )

" " רומניה – 262.000 " ( " " – 228.523 )

" " ליטא – 802.000 " ( " " – 697.841 )

" " קוקז – 66.000 " ( " " – 57.783 )

ס"ה 4.751.000 נפש¹

אמנם, בעשרים השנים האחרונות מצאו לו הרבה יהודים דרכים שונות לצאת מן התחום הצר ולהשתקע בפנים המדינה. חוץ מזה, רבים הם הפליטים היהודים, שמפני כובד-המלחמה נסו מפולניה וליטא לפנים רוסיה, ויש לשער, שמקצתם לא ישובו עוד למקומות, שיצאו משם, אבל לעומת-זה עדיין אין אנו יודעים, מה יהיה גורלם של הפלכים מינסק, וויטבסק ומוהילוב, שגם פולניה וגם רוסיה הלבנה יש להן טענות עליהן; כיוצא בזה, אין אנו יודעים, מה יהיה גורלם של החבל הבלטי, סיביריה ואסיה התיכונה. לפיכך רשאים אנחנו לשער, שברוסיה השבורה עומדים להשאר רק ערך 1.200.000 יהודים.

ימים רבים, – ולכשתרצו: כל ימיה, – ענתה רוסיה אותנו והציקה לנו עד מות. גזירות ורדיפות, הגבלות ואסורים, פרעות ויסורים, עלילות ועלבונות, – את כולם שבענו ברוסיה, שתמיד בקשה דרכים ואמתלות להקיא אותנו מתוכה. מאיבן האיום ועד ניקולי השני, מדֶרז’אווין ועד דוסטוייבסקי, מבולגארין עד מֶנשיקוב – עלינו היו כולם. ובכל זאת, כשהגיעה עתה שעת שלוחיה של מדינה זו, שכל-כך הרבתה לחטוא לנו, ואל-נקמות נפרע ממנה, לבנו מלא עצב ונכאים. זאת היא הטרגיקה של עם גולה ונדח: מוכרח הוא לכבוש את רגשותיו הטבעיים, מוכרח הוא להתכחש להם – לא רק כלפי אחרים, כי-אם גם כלפי עצמו…

בדומת²- הממלכה הראשונה המשיל הד"ר שמריהו לווין את המדינה הרוסית והיהדות “לתאמי סיאַם”. אז נמצאו בתוכנו אזנים רבות, שנכוו מן המשל הזה. בכל-זאת, אם תמימים נהיה עם לבנו הלא נודה, שהרבה מן האמת יש במשל זה. כלום תאמי-סיאם עצמם לא קטרגו על גורלם, כי עשה אותם לבשר אחד? אבל הואיל וכבר נעשו שלא בטובתם בשר אחד, בהכרח נמצא תקונו של האחד תלוי וקשור בתקונו של השני – על אפם ועל חמתם. בראשית המלחמה חשבו רבים במדינות המרכזיות, שהאוריינטציה של היהדות הרוסית תהא מכוונה כלפי מערב. חשבו – וטעו. היהדות הרוסית ברובה הגדול והמכריע, – ביתר דיוק: כל היהדות הרוסית, חוץ ממתי-מספר, שלא יכלו לכבוש את רגשותיהם הטבעיים בלבם, – עמדה כל ימי המלחמה בהאוריינטציה הרוסית, ממנה כמעט שלא הזיזה אותה אפילו אכזריותם של ניקולאי ניקולייביץ ויאנושקביץ וחבריהם, שיותר משנלחמו בגרמנים ובאוסטרים נלחמו ביהודים. אף עתה היהודים המה מן הראשונים, המבקשים כי תשוב רוסיה לבצרון וגופה לא יפרר אברים-אברים. להלן נראה, שעוד ימים רבים תהיה לנו אוריינטציה זו למכשול ולמזכרת-עון, אבל כשאנו לעצמנו יודעים אנחנו את סבתה ומקורה. עמים ולאומים נטולי-רשות יש גם מבלעדינו; עם גולה ונדח יש רק אחד – אנחנו. ואם העמים והלאומים ההם, שלאשרם עדיין נשארה להם האחיזה הממשית בקרקעם, תלו תקוות טובות במלחמה, כי היא תשיב אותם לבצרון וכנוס, הנה אנחנו, העם הגולה והנדח, אשר לאסוננו נתרחקנו מעל אדמתנו, יראנו את המלחמה ותוצאותיה, יראנו את דלדולה והתפוררותה של רוסיה, ארץ סבולינו וענויינו, כי יראנו את דלדולנו והתפוררותנו אנו.

ואשר יגורנו בא לנו: היהדות הרוסית היתה קבוץ אחד; עכשיו היא עומדת להתפורר ולהעשות ששה קבוצים, אם לא יותר…

ועוד קבוץ אחד חשוב היה לנו באירופה – שני מיליונים יהודים במדינה אחת, – ואף את הקבוץ הזה הכתה המלחמה לרסיסים – לששה או לשבעה קבוצים: פולניה, אוקריינה, צ’חיה, סלאביה הדרומית, רומניה, אונגריה ואולי גם גרמניה תבלענה מעתה את היהדות האוסטרית-האונגרית.

ברשותו של הד"ר לווין, אני מוסיף להשתמש במשלו האמור ולהשלימו. יכולים אנחנו לצייר לעצמנו “תאמי-סיאם”, שמותאמיהם שקולים לכח ותקיפות. באופן כזה יש שווי-משקל בין עניניהם, רצונותיהם והכרת-ישותם: כל אחד ישות מיוחדה הוא גם לעצמו ולא רק טפל לשני. ויכולים אנחנו לציר לעצמנו “תאמי-סיאם”, שאחד ממותאמיהם חזק ותקיף והשני – חלש ורפה-כח. באופן כזה נבטלת ישותו של השני לגמרי והוא נעשה רק טפל לראשון: אם יבהיר לו ענין, המיוחד לו, בעל כרחו יוותר עליו לגבי עניניו של התקיף השליט, ואם יבריק לו רצון מיוחד בלבו, בעל-כרחו יכבוש אותו בפני רצונותיו של התקיף, הכופתו תחתיו.

וזהו אמנם פירושה של ההתפוררות, אשר באה עתה על היהדות הרוסית והיהדות האוסטרית-אונגרית: פרספקטיבה של בטול-ישותן לגבי ישותם של האחרים, “הבעלים”, שלרשותן הן יוצאות. אמנם לפי ההשקפה הראשונה יש אשר נאמר, שמצד היחס הכמותי הוטב מצבנו במדה חשובה, שכן, למשל, ברוסיה המאוחדה תפסנו אנחנו לפי מספרנו את המקום החמישי במדינה, ואלו בכל שלשלת המרכזים החשובים החדשים – באוקריינה, בפולניה ובליטא, וכפי הנראה גם ברומניה – נתפוס מעתה את המקום השני. אבל מה יתן ומה יוסיף לנו שנוי היחס המספרי הזה שבינינו לבין האחרים, אם שנוי היחס שבינינו לבין עצמנו נשתנה לרעה גדולה? מעתה נבדל אנכי, היהודי האוקרייני, הבדל פוליטי ומדיני מן היהודי הרוסי, הפולני והליטאי, וההבדל הזה מפריד בינינו – בעל-כרחי ובעל-כרחו של אחי, היהודי הרוסי, הפולני והליטאי. הבדל פוליטי ומדיני פירושו – הבדל הענינים, המאויים והרצונות. ואם אני, “המותאם” החלש ורפה-הכח של אוקריינה, אהיה מוכרח להקליט את עצמי אל תוך עניניה, מאוייה ורצונותיה שלה וגם לדחות מפניהם – בשעת ניגוד – את הענינים, המאויים והרצונות שלי, יהא אחי, “מותאם” חלש ורפה-כח כמוני, מוכרח להקליט את עצמו אל תוך עניניה, מאוייה ורצונותיה של רוסיה, של פולניה, של ליטא וגם לדחות מפניהם – בשעת נגוד – את הענינים, המאויים והרצונות שלו. ולבי אומר לי, שמתוך כך נֵעשה אני ואחי מתחלה רחוקים, אחר-כך זרים לבסוף אולי גם “שונאים” זה לזה. מתחלה יכריחונו “בעלינו” לכך, ואחר-כך, כשההכרח מצד “הבעלים” יעשה רצון לנו, נעשה אני ואחי זרים ו“שונאים” זה לזה מרצון. כבר אנו מוצאים דוגמא לזה בטינה שבלבם של יהודי פולניה על אחיהם יהודי ליטא ובטינא הגדולה שבלבם של יהודי המערב על אחיהם היהודים שבמזרח אירופה, – טינא, שעוד לפני המלחמה, עוד טרם היו הלבבות מרוגזים במדה קיצונית, כבר הגיעה לידי כך, עד שאדם מישראל, ודוקא ליברלי שבליברלים עמד ודרש בראש-הוֹמיות: “היהודים והאנטישמים שבמערב מוכרחים לבקש, שיסגרו גבולות ארצותיהם בפני יהודי המזרח. היהודים מוכרחים לבקש את הדבר, כדי שתהא היכולת בידם לתחם בין יסודותיהם המקולטרים שלהם ובין המון, שבינו ובין היהודי הגרמני הנאור אין עוד כמעט שום זיקה כלל ³. שמא תאמרו: בר-נש זה והדומים לו מתכחשים לעמם בכלל, והיהדות כולה היא להם “נקודה שכבר נוצחה”, – הרי פרֶנסיס מונטיפיורי ה”ציוני“, שראה צורך לעצמו להודיע מפורש, שאין הוא יכול לעמוד במחיצה אחת עם הציונים הגרמנים “אויבי מולדתו”… עוד לא נשלם הפרוצס של התפוררות היהדות האוסטרית ובספר דברי-הימים של העם הגולה והנדח כבר נתוסף כתב חדש, שמתוכו אנו לומדים, להיכן התפוררות זו מוליכה: תיכף אחרי הטבח הנורא, אשר הכינו הפולנים ליהודי לבוב, עוד טרם יבש הדם מעל רצפת המקדש העתיק, אשר ידי זדים חללוהו ועשוהו לגיא-הרגה, נאספו ה”פטריוטים" מבין יהודי פולניה והודיעו ברבים, כי כולם כאיש אחד רק תקוה אחת ומחשבת גאולה אחת להם בלבם – גאולתה וגדולתה של פולניה, ואת דם לבוב אף בדבור אחד לא זכרו בכתבם זה…

בימים האחרונים חזר ונעור הרעיון ליצור “סֵים” יהודי כללי בתור מוסד קבוע, אשר תפקיד לאומי-פוליטי לו, ואם אין אני טועה כבר המציאו לסים זה, עוד בטרם נולד, גם “שם-הקודש”: “ועד כל הארצות.” כשהיא לעצמה מובנת הבקשה ליצור בגולה מוסד יהודי כללי לאומי-פוליטי: היהדות חושבת, שמא היא מתפוררת והולכת, שמא כל הקשורים שבין קבוציה השונים ניתרים אחר-אחד, והרי היא מבקשת סורוגט של אחוד. אבל למעשה מסופקני, אם יהיה ממש בסורוגט זה. ה“סים” היהודי הכללי יוכל לדון רק בענינים המעטים, – ולו גם יהי: החשובים – העומדים ממעל או מחוץ לכל הענינים הכלכליים, וביחוד מחוץ להענינים הפוליטים, המיוחדים לכל קבוץ וקבוץ של היחדות ⁴: דוקא הענינים הללו, שהם עיקר תכנם ונשמתם של חיי-ההוה, קלוטים ומכונסים בתוך עניניהן של המדינות, שבהן נתונים קבוצינו, וממילא אי-אפשר יהיה לנו לדון עליהם בינינו לבין עצמנו מחוץ “לרשות בעלים”. וכבר ראינו דוגמא לזה. בכנסיה הלאומית הראשונה של יהודי אוקריינה, שנאספה לפני ירחים שלשה בקיוב, כשעמדה על הפרק שאלת האבטונומיה הלאומית, בקשו השמאליים הקיצוניים, “הבונדאים”, להוציא מכלל אבטונומיה זו את הענינים הכלכליים של יהודי אוקריינה, וטעם נתנו לדבריהם: הענינים הכלכליים של הפרולטריון היהודי מכונסים ומובלעים בתוך אלו של הפרולטריון מעם הארץ ואין לתחום ביניהם, ואם נבוא לתחום ביניהם אפשר לחשוש, ששני הפרולטריונות יבואו לידי התנגשות. – ד"ר הרצל בשעה שדרש להוציא מכלל הקונגרס הציוני הכללי כל אותם הענינים, שאין בהם משום ציונות טהורה, – שהיא אמנם הפרובלימה הלאומית-הפוליטית כמעט היחידה, שכולה שלנו, – ולמסור את כל יתר הענינים הלאומיים-הפוליטיים והכלכליים לרשויותיהם הפרטיות של הקבוצים הציוניים לארצותיהם. לא משום שקצרה היתה ראיתו של הרצל, כמו שחשבו הטועים, כי אם משום שחדה היתה ראיתו והוא הבין לכל עמקו את פשר ההבדל המדיני והפוליטי, שנבדלים קבוצי היהדות לארצותיהם, עמד על דעתו ודרש מה שדרש,–

ולכשתעיינו תראו, שיש בהבדל זה – או ביתר דיוק: באחריתו של הבדל זה – גם מעין הבדל נפשי ולאומי, ואותו אנו יראים עוד יותר. אמנם מצד המדע עוד לא הוברר, אם ועד כמה יפה כח ההשפעה של הסביבה ותנאי-החיים לקבוע ולהרוס את עצמותו המיוחדה של עם, אבל דומה, שגם במקצוע זה אירע לו להמדע מה שכבר אירע לו לא אחת ושתים במקצועות אחרים: העין הבוחנת, היודעת להסתכל במה שלפניה, הקדימה אותו. וזו, העין הבוחנת, רואה, שאם הסביבה ותנאי-החיים אין כחם יפה לנגוע בעמקי-מעמקיה של עצמוּת העם ולהשפיע על תכונותיה היסודיות, כחם יפה להבליט ולהגביר איזו מן הסגולות, שעד עתה היו במצב ההעלם, משום שלא היה בהן צורך ותועלת, ועכשיו נמצא בהן צורך ותועלת. ולהיפך – לגנוז ולהחליש סגולות אחרות, שנמצאו מיותרות וחסרות-שמוש. וכבר יש מי שמבקש להוכיח מן הנסיון, שלמשל, “כור-החיים” המיוחד שבאמריקה מהתך את בני העמים השונים וחוזר ועושה אותם עם אחד, “עם אמריקני”, גם מחוץ לעזרתו של זווג-הדם. ובאמת, לפעמים אנו רואים אישים וגם קבוצים שלמים של עם אחד, אחים גמורים לגזע ודם, אלא שהם נתונים בסביבות ותנאי-חיים שונים, ובסבתם קשה מאד להכיר בכולם את אחדותם היסודית. ומי כמונו, היהודים, שגורלנו פזר אותנו לארבע רוחות העולם, יכולים להעיד עדות מפורשת על כח ההשפעה הזה של הסביבה ותנאי-החיים? תהיינה מה שתהיינה ההרכבות הקדומות, שמכללן נוצרו בשעתם הגזע העברי והדם העברי: זה אלפי שנה הננו כולנו בני גזע אחד ודם אחד לכולנו, ומכאן כל העצמוּת והתכונות היסודיות אשר לכולנו. ואף-על-פי-כן צאו והסתכלו בקבוצינו השונים, – בספרדים זקופי-הקומה עד כדי גאותנות והמתונים עד כדי רשלנות, ולעומתם בהאשכנזים כפופי-הקומה עד כדי זחלנות והזריזים עד כדי פזיזות, ביהודי מזרח אירופה המצוינים בחריפות עד כדי בלבול-ההבנה ובזעזועי-נפש עד כדי בטול המציאות, ולעומתם ביהודי מערב-אירופה, שכבר יש בהם הרבה מן השקט והמנוחה והדעתנות הקרה, – וידעתם, עד היכן מגיעה השפעתם של סביבה ותנאי-חיים להבדיל בין אחים הבדל נפשי, העומד על גבול ההבדל הלאומי, או מוטב שנאמר: על גבול הפרוד וההתוך של ה“אני” הלאומי. אם אנו נתקלים ביהודי גרמני, צרפתי, אנגלי, הרואה את עצמו מזוּוג עם הגרמניות, הצרפתיות או האנגליות לא רק הזדווגות מדינית ופוליטית, כי אם גם הזדווגות אישית ותרבותית, כלומר הזדווגות רוחנית ונפשית, הרי אנו מהרהרים אחריו בלבנו ואומרים: “טרח ובדוק בעצמך ותראה, שיהודי כסלוני אתה כאחד מאתנו”. והרבה מן האמת יש בהרהורנו זה: מכיון שנולד אדם יהודי ונתברך בדם יהודי, שוב אי-אפשר לו לחדול מהיות את אשר הוא – יהודי. אבל הרבה מן האמת יש גם בהרגשתו שלו: יהודי “כאחד מאתנו” איננו. הוא ואבותיו ואבות-אבותיו פרושים היו כל ימיהם מגושה של היהדות, מימיהם לא היתה להם היכולת “להַכפל” את עצמם, – אם מותר לומר כך, – על מיליוני היהודים; אדרבה, כל מסכת-חייהם – עניניהם הכלכליים, המדיניים, הפוליטיים ⁵והתרבותיים – הזקיקה אותם, תחלתם באונס וסופם ברצון, “להכפל” את עצמם על מיליוני נכרים, ודור אחרי דור פלטו מתוכם טפין-טפין של עצמוּת יהודית ולעומתן קלטו אל תוכם טפין-טפין של עצמוּת נכרית. מה פלא יש אפוא בדבר, שהאיש הדובר בנו נעשה למה שנעשה: יהודי לא-יהודי, נכרי לא-נכרי? –

הדברים עתיקים: כבר נאמרו בספרותנו לא אחת ושתים. התוך “האני” הנפשי הלאומי היא הפרובלימה היסודית שלנו בגולה, ולא כאן, כמובן, המקום לירד לעמקה. לא עמדתי על הדברים העתיקים האלה אלא כדי להבין להרהורים הקשים, הרוחשים בלבנו בשעה זו. היהדות הרוסית חדלה מהיות גוש אחד במובן המדיני והפוליטי; גוש אחד כזה חדלה מהיות גם היהדות האוסטרית-אונגרית. שתיהן נפרדות לכמה קבוצים קטנים לפי הערך. כל קבוץ יהיה נתון מעתה בסביבה ותנאי-חיים מדיניים ופוליטיים – וממילא גם כלכליים ותרבותיים – מיוחדים ומובדלים מסביבותיהם ותנאי-חייהם של יתר הקבוצים. זאת אומרת: לעינינו נוצר גורם חדש גדל-כח להתוך “אני” הלאומי של שמונה מיליונים מישראל – כמעט שתי שלישיות של עמנו כולו. וצרה גדולה זו, שבאמת עדיין אין איש מאתנו יכול לעמוד על כל ערכה, מאת המלחמה היא לנו.

והצרה הזאת איננה היחידה, שהמלחמה הביאה עלינו…

 

II    🔗

את הבאות אין איש מאתנו יודע ואין איש מאתנו יכול לדעת. ברית כרותה לעין, כי לא יגלה לה הטמון מאחורי הפרגוד של העתיד. אבל אחת אנו יודעים, שהנה ימים באים וכל קבוצינו, הנתונים בין במזרח אירופה ובין במערבה, עד צואר יחצו בים של שנאה ונקמה. הקצפה הרותחת שהעלתה המלחמה האיומה הזאת מנבכי-הלבבות, עלינו תשפך, כי על-כן אנחנו הננו בכל ארץ ומדינה “הזרים”, אשר בעניניהם של “הבעלים” יתערבו, וכל אחד מן “הבעלים” ינקום את נקמתו מן “הזר”, אשר לא עליו נפל בעת צרה ויהי עָרהו… “דברי-בטלה הם, אם נאמר לחקור ולחטט עכשיו, האיך יקיץ הקץ על הציביליזציה שלנו: אם על-ידי מהפכות סוציאליות, אם על-ידי המלחמה האירופאית, המחכה לנו ועומדת אחרי כתלנו, או על-יד, צינגיס-כאן חדש. ואולם ברור הדבר, שברגע ההוא של לקוי-האלהות יתלה הקולר בצוארם של אלו, אשר בהם מתגשמת שררת הממון, השנואה שנאה עמוקה כתהום… אין אני יודע, אם גם לעת כזאת עדיין יהיו היהודים קברניטיהם של הבורסה והבנקים, של הויות-החיים ומהלכיהם, של העתונים ושאר בתי-החרושת לדעות, – אם גם לעת כזאת עדיין יהיו הם הרוכבים והמנהיגים של אותה ההתפתחות, אשר בה אנו קיימים… מתוך טעמים ונמוקים, הברורים לכל מי שבקי בפנטסיה ההמונית והאינסטיקטים ההמוניים, **היהדות היא שתעמוד לדין ומאתה ידרש דין וחשבון”**… הדברים הללו שלש שנים לפני המלחמה נאמרו וכפי הנראה מפי שונאם של היהודים והיהדות נאמרו ⁶. אבל לא בשביל כך אנו רשאים לעצום את עינינו לבלתי ראות את האמת שבהם. הנה הארץ כולה רוגזת תחת יושביה ולבו של אדם סיר נפוח. כלום ישתנו פתאום “חוקי” ההיסטוריה ולא על הזר, “המיוחד”, תשפך גם הפעם הקצפה הרותחת, המחלחלת בעולם?–

עדיין אין אנו יודעים, מה תהיה אחרית פרכוסיה העצומים של רוסיה, החוגרת את כחותיה האחרונים, כדי לרפא את הריסותיה, אבל סוף-סוף גם ברוסיה השבורה ישאר קבוץ הגון של ערך מאה ועשרים רבוא יהודים, וימים רעים מאד נכונו לקבוץ זה. ואין צורך לאמר, שכל נסיון “להחזיר את העטרה ליושנה” ברוסיה בקבוצנו שם יפגע תחלה: “היהודים המה שחוללו את הרבולוציה”, “בגללם אבדה רוסיה”, “כבר נבא על זה דוסטוייבסקי” וכו' וכו‘. וזכורני: היתה אפלולית עכורה של ערב מעונן פטרבורגי. הסוסה הדלה של רכבי התנהלה בכבדות מבינות לאנבטאות-השלג אשר על גשר-הארמון וצלעותיה הכחושות עלו וירדו. פתאם הפך הרכב את פניו אלי ואמר: “יודע אתה, אדון, ראוי היה להוציא את כל ה”יֶיוְורֶאִים" לרחוב, כי ינקו את השלג". וכשהעמדתי פנים של תם ושאלתי: “למה דוקא היהודים?”, השיב בפשיטות: “הלא קרנזון (קרנסקי) שלהם הוא שהביא עלינו את כל הצרה הזאת; יבואו עתה ויתקנו מה שקלקלו”. הבטתי בפניו הטובים והנוחים של זקן קלוגאי זה וראיתי: הלה יודע הוא סודה של הריבולוציה הרוסית “ידיעה ברורה”, שאין עוד להרהר אחריה, וידיעתו זו עתידה לעלות לנו, היהודים בדמים מרובים… ואולם אם גם תתבצר הריבולוציה ברוסיה, הרי אף המשטר החדש ינקום את נקמתו ממנו: "היהודים המה העשירים, המה הבורגנים, המה הספקולנטים, המה הטומנים את הלחם וכו’ וכו', ומהם צריך להפרע". וכלום חדוש יש בדבר? כלום זאת היא הפעם הראשונה, שהאלהים החדשים, אשר נתנו אנחנו לעולם, בנו הם מתנקמים ראשונה? שאלו נוצרי תורתו של ישו מנצרת ויגידוכם מה שעלולים לעשות לנו שומרי-פקודיו של קרל מרכס…

והמדינות החדשות, שאליהן עוברת עכשיו, – אם לשעה או לדורות, – “ההיגימוניה” של היהדות אשר במזרח אירופה? – אמנם, כמעט כל הממשלות, שעמדו לאוקריינה משעה שהיא מבקשת להפרד מרוסיה, נהגו להושיב בסודן גם מיניסטרים יהודים, אבל בעברה יש לה לאוקריינה גונטה וחמלניצקי ומהם היא מקובלה, ש“היהודי הוא האויב”. וכבר היה מעשה וראשי כל המפלגות הלאומיות אשר באוקריינה, – ובכללן גם ”הסוציאליסטים-הפדריליסטים" ו“הסוציאליסטים-הסאמוסטיניקים”. – פנו ל“עם הגרמני”, בזמן שידו היתה תקיפה, ב“ברור דברים” לאמר: “האספסוף המוסקובי (כלומר: “הבולשביקים”) בקש להחריב את עם אוקריינה ולהכרית את האינטליגנציה שלו, ובאותה שעה עצמה גונן והציל את הישוב המוסקובי והיהודי אשר באוקריינה… מי שמח לקראת האספסוף הזה, מי השניא את הרעיון של שררת-אוקריינה, למי נוחה השתעבדותה של אוקריינה, מי הם אויביה של אוקריינה? הלא הם המוסקלים, היהודים והשליאכטא הפולנית… העם היהודי, שהבורזואזיה שלו כבר נטמעה על-ידי לשונה לבין המוסקלים, רואה בשחרורה של אוקריינה מגערת לעניני המסחר והתעשיה שלו ובתחיתה הלאומית והתרבותית של אוקריינה ובעלייתו של האכר האוקרייני – איום וצרה לתפקיד חייו בתור מתווך מסחרי. העם היהודי רוצה ברוסיה מאוחדה ועוין את שחרורה של אוקריינה” ⁷… ומובן, שכתב זה הוא החגב הראשון, שאחריו בא – הארבה. – אוקריינה עומדת עתה באמצע מלחמתה עם רוסיה. התנועה הלאומית האוקריינית סומכת על הכפר, שאוקרייני הוא ברוחו, ולעומתה האימפריאליות הרוסית סומכת על העיר, שרוסית היא כמעט לכל דבריה. רוסיה אינה יכולה להשלים עם הרעיון, שאוקריינה תאבד לה, אבידה זו קשה לה הרבה יותר מכל שאר אבידותיה, משום שאוקריינה היא ארץ הלחם והחמרים השונים ובידה המפתח לים השחור. ואוקריינה יראה לשוב ולהתאחד עם רוסיה, משום שהיא יודעת, במה עלתה לה התאחדות זו: מן המאה השבע-עשרה ועד עתה היתה מדרס לרוסיה. ימים רבים תמשך התאבקותה של אוקריינה עם רוסיה, וכל אותם הימים שוב תמלא היהדות האוקריינית את “תפקידו” של הנתון בין הפטיש והסדן, שעדיין אנו זוכרים את טעמו מימות חמלניצקי, גונטה וזלזניאק ⁸.

והנה פולניה, שכולה מלאה ארס כנחש. הפולני היהיר קבלה יש לו מאבות-אבותיו, שהיהודי עבדו ומשועבדו הוא, וכלום יש לעבד ענינים ורצונות, היוצאים מגבול הענינים והרצונות של האדון? אין הפולני יכול להשלים בלבו עם הרעיון הפשוט, שהיהודי היושב בתוכו לא עבדו ומשועבדו הוא עוד, כי אם אדם חפשי כמותו, החותך חיים לעצמו על-פי רצונו וכוונתו ולא על-פי רצונם וכוונתם של המתאמרים להיות “בעלים” לו. ואולם לא לחנם נצנצה זה כארבעים שנה גם בלבו של היהודי הכרת “אדנותו” לעצמו: מאז ואילך התחיל כופר, – מתחלה בשפה רפה ולבסוף בפה מלא, – ב“אדנותם” של כל המבקשים להיות “אדונים” לו. אחינו שבפולניה היו מן האחרונים לכפירה זו; אף עתה רבים הם עדיין בקרבם, המשתדלים לפייס את דעת “בעליהם” ולהוכיח להם, שכלום לא נשתנה: “האדנות” ו“העבדות” במקומן עומדות. אבל סוף-סוף למדו גם אחינו אלה ממה שעבר עליהם בימי המלחמה וממה שעוללו להם “אדוניהם” בימי הזעם, כי שעת-הכפירה באה גם להם. אם יאבו “הפולנים מבני דת משה” או ימאנו, רוב יהודי פולניה ילחמו בכל כחם על זכיותיהם האזרחיות, הלאומיות והפוליטיות. ולא עוד, אלא שיהודי הארצות שעל גבול פולניה (גליציה המזרחית, אוקריינה וליטא), היודעים כמה גדולה היא הסכנה, הצפויה גם להם מאדנותה של פולניה, יעשו כל מה שבכחם, שזו לא תפרוש את כנפיה השחורות על ארצות מושבותיהם וממילא גם עליהם. ואף בשביל כך נכונו ימים רעים לקבוצנו הפולני: מעתה יגלגלו עליו לא רק “חטאת הליטווקים”, כי אם גם “חטאת האוקריינים והגליצאים”. – את “החגבים” הראשונים אשר נראו עתה בפולניה, אנו, יהודי רוסיה, יודעים זה כמה: “פוגרומים”. אמנם אין אנו מסופקים כמעט, שימיהם של הפוגרומים לא ימשכו: בעל-כרחו ילמד היהודי להשיב עליהם בכל מקום תשובה כהלכה, וכבר יש סימנים, המעידים, שאם “שיטת הפוגרומים” לא תחדל, יכבד בעתיד הקרוב על הפורעים להבחין, אם הם המזיקים או הניזוקים. הפחד מפני החרב והרובה כבר פג גם מלבו של היהודי ואף ידיו כבר למדו להשתמש בהם בשעת הכרח כראוי. אבל הפוגרום יש לו ערך מיוחד בתור סימן מובהק: אין פוגרומים באים אלא אם כן מסדרים אותם תחלה, ובני-אדם שהגיעו למדרגה זו, שהם מגייסים את האספסוף הנשמע להם בכוונה תחלה לשפוך דם נקיים, לחלל מקדשים ולהחריב בתים לעין כל, הרי זה סימן להם, כי השנאה והמשטמה אשר בלבם לא תדענה עוד קצב ומדה. וזהו אמנם הדבר, אשר אותו אנו יראים: הנה ימים באים והשנאה והמשטמה תסערנה ותהימנה מסביב לקבוצנו הפולני ומנוחה לא תהיה לו.

וקשה ומסובך יהיה גם מצב קבוצנו אשר בליטא. אם עד ימי-המלחמה עמדו לכל-הפחות יהודי-ליטא מחוץ לסכסוכים פוליטיים, הנה מעתה עתידים גם העניים המרודים האלה למלא את תפקידם של הנתונים בין הפטיש והסדן. יתר על-כן: ליהודי ליטא הכינה המלחמה פטישים וסדנים מצדי-צדדים. הליטווינים והזמודאים מביטים על עצמם כעל אדוני הארץ והם מבקשים להעמיד את ארצם ברשותם ולהשתחרר מכל העולים והשעבודים הזרים. הפולנים אינם מודים בזכותם של הליטווינים והזמודאים, כי על-כן ימים רבים שלטה פולניה לפנים בליטא כולה, ובווילנא נכתבו כמה וכמה פרשיות חשובות מדברי-ימיה של פולניה. אף עתה רוב בעלי האחוזות וגם מספר גדול מאכרי ליטא וזמוט פולנים הם, ואין צורך לאמר, שבהערים יד הפולנים על העליונה. רוסיה אינה מודה לא בזכותם של הליטווינים והזמודאים ולא בזכותם של הפולנים, והיא מבקשת לשלוט בליטא גם מכאן ואילך כשם ששלטה בה עד עתה. ובין שלש הלהבות האלה יעמוד קבוצנו הליטאי העני והדל. מכאן ואילך יצטרך גם הוא ללכת בדרכיה העקלקלות והמסוכנות של הפוליטיקה, שעד עתה זרות היו לו.

ולבסוף – “המרכז” היהודי החדש, אשר הכינה לנו המלחמה. “העבדים היחידים אשר באירופה”, – כך הגדיר קלימאנסו לפני המלחמה את מצבם של יהודי רומניה. האומנם יהפכו הרומנים עורם אחרי המלחמה, שלאסוננו היתה גם להם מלחמת-נצחון, וישחררו את “עבדיהם”? ואף אם עורם יהפכו למראית-עין, כי מוכרחים יהיו לחתום על אמנה חדשה בדבר זכיותיהם של היהודים, דוגמת האמנה, אשר חתמו עליה בברית הברלינית, את נפשם הגסה לא יהפכו, וגם מעתה ימצאו דרכים שונות להצר להיהודים אשר במדינתם ולמרר את חייהם. ואם עד עתה מררו את חייו של קבוץ יהודי בן שלש מאות אלף נפש, הנה מעתה ימררו את חייו של קבוץ הגדול מן הראשון פי שלשה, – אם באמת יסופח על המלכות הרשעה הזאת גם חלק מטרנסילבניה.–

הנה כן, שתים רעות עשתה לנו המלחמה: את קבוצינו הגדולים הכתה לרסיסים ואת קבוצינו החדשים העמידה בתנאים קשים, עד כי לא יוכלו לבנות את בנין-חייהם גם אחרי אשר תשקע אשה.

ואולם – – “כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ להרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע” – –

 

III    🔗

“המלחמה יכולה רק להבליט את חזזיות החיים” משום שהיא יכולה רק להבהיר את הניגודים שבין קבוצי האדם, – ואולי זאת היא זכותה, זכותה היחידה. אמנם המלחמה גופה אינה יכולה לתקן כלום, אבל אחרי שהנגודים נעשים בהירים כל-צרכם, הרי אנו מוכרחים להודות בהם וגם לבקש להם תקנה. וזוהי גם אחת מן הסיבות, שרוב המלחמות הגדולות והקשות גוררות אחריהן ריבולוציות פנימיות: עץ-החיים אינו יכול עוד למלט את משא הנגודים שגמלו.

כדבר הזה אירע הפעם גם לפרובלימה היהודית: המלחמה והמאורעות שאחריה הבליטו אותה עד היסוד בה.

זוכרים אתם את הענוי הקליל, שגורם לכם זבוב טורד ביום-קיץ? בתנופת יד רפויה אתם מבריחים אותו מעל פניכם והוא, העקש, חוזר ובא, חוזר ובא. רגע אחד ימלא לבכם קצף אין-אונים על בריה שפלה זו, המחרישה את אזניכם בזמזומה ומגרה את עצביכם בעקיצתה, ורגע שני אתם שוכחים אותה ומקוים לשוב למנוחתכם… כזבובים הטורדים הללו היינו אנחנו, היהודים, ימים רבים בעיני העמים “הבעלים” וממשלותיהם: אם עלתה בידם רגע אחד להבריחנו מעל פניהם ושקט להם ואמרו לשוב למנוחתם. והם לא ידעו, אף לא רצו לדעת, שכבר הוטל הגורל. בריחי-כלאנו נשברו, דלתות-הגיטו גודעו ושמה לא נשוב עוד עד העולם. אף אנו כבר מבקשים להתחמם באורה של שמש ולהתעדן בזהרם של שמים: אף אנו כבר למדנו לחיות ולא רק להתקיים. ואם בחמת-קרי ילכו עמנו “הבעלים” ואת השמש ואת השמים יאפילו לנו ומלאנו מרי ולא עוד “זבובים טורדים”, כי-אם רקבון אכזרי, מסוס נוסס נהיה להם ולבית חייהם. “הדבר יכול להעשות סכנה גדולה להעמים, אם על-ידי התנהגות שאינה מהוגנה ימררו את רוחם ונפשם של אנשים קשי-הרצון, שגם מדת-הטוב ומדת-הרע שלהם עוברת את גבול הממוצע, ועל-ידי המרירות יעשו אותם אויבים לסדרים הקיימים. המיקרוביולוגיה מלמדת אותנו, כי יצורי-חיים, ששקטים ושלוים הם כל זמן שהם נתונים באויר החפשי, נעשים אבות למחלות איומות אם מונעים מהם את החמצן, אם עושים אותם, לפי הבטוי המדעי, לנטולי אויר. הלא יחשבו הממשלות והעמים את דרכם, כי לא יעשו את היהודי ליצור נטול-אויר! ולא – אף הם קשות ייפרעו ואף אם כל מה שבידם יעשו, כדי לבער אחרי היהודי, אשר בעונם נשחת ויהי למשחית”. לפני עשרים ושתים שנה, בשעה שהאזהרה הזאת נשמעה מפי מכס נורדוי, לא שמו העמים אליה לב. והנה באה המלחמה והמאורעות הגדולים שאחריה והבליטו את כל הניגודים העצומים, אשר בינינו והעמים והממשלות הנוהגים בנו מנהג “בעלים”. העמים והממשלות הבינו סוף-סוף, שהעצות הטובות, אשר הם משיאים אותנו תמיד, לחדול מהיות, להשפל ולהבטל מפני אחרים, – לא תצלחנה. אף הבינו, כי אין לחלק את הפרובלימה היהודית חלקים-חלקים, לפי המדינות והארצות, אשר בהן נתונים קבוצינו השונים, משום שיסוד ושורש אחד לה בכל מקום: עם שנקרע מעל אדמתו, עם שאין לו לא מות ולא חיים בגלותו, עם שיצור “נטול אויר” הוא בכל מקום, נעשה “רוח רעה” ואויב מסוכן לסדרים הקיימים בכל מקום, כי בכל “אשר תמצא עינו לב שאנן ובוטח – ונקבה עינו את הלב ההוא, והחליאה אותו עד מות, ונסה המנוחה מקרבו עד עולם”…

העמים והממשלות הוכרחו להפנות את לבם לפרובלימה היהודית, לא רק להבריחה מעל פניהם כדרך שמבריחים זבוב טורד, כי אם לבקש לה פתרון, להוציא אותה מתוך הגבולות הצרים של עניני כל מדינה ומדינה לעצמה ולהכניסה אל תוך גבולותיה הרחבים של הפוליטיקה העולמית. אתה שעה נתבדאה השיטה הקודמת של “רבוי הרשויות”, כלומר של חלוקת היהדות לקבוצים שונים, המובדלים זה מזה, והוכרה אַמִתָה של הציונות, שמראשית דרכה ראתה רק תשובה אחת, יחידה, לפרובלימה היהודית – שיבת העם היהודי לזכותו ומשפטו ההיסטוריים מתוך שיבתו לארצו ההיסטורית.

כי הנה היחיד או חבר-יחידים ואף גם מעמד שלם יכולים להעמיד את זכותם ומשפטם על עניני יום-יום, על עניני ההוה שלהם. ליסוד אחר חוץ מזה של “הענינים הריאליים” אין הם זקוקים. לא כן עם. כל עיקרו יצירה היסטורית הוא, ולפיכך גם יסוד זכותו ומשפטו הוא – עברו, זהותו ההיסטורית. קבוץ, שאין לו היסטוריה, רק קבוץ בעלמא הוא: עם איננו עדיין. עם שניטל מעברו ועמד על עניני-הווֹ, “הענינים הריאליים” שלו, רק קבוץ בעלמא הוא: עם איננו עוד. ואם מרובה הקבוצים הוא, עם כזה, סופו שכל קבוץ וקבוץ שלו יהא נדון כיחידית מיוחדה לעצמה. וזאת היא אמנם הסבה, שכל “הריאליסטים”, אשר קמו לנו בדורות הגלות האחרונים, – למן הדור הראשון שאחרי תקופת מנדלסון ועד עתה, – לא יכלו בשום אופן להסביר לא לעצמם ולא לאחרים, מה היא הזיקה המאחדת אשר לכל קבוצינו, הזרועים בכל רוחות העולם. מוכרחים היו לעשות אחת משתי אלה: אם לנוס סוף-סוף לעזרת ההיסטוריה, אף-על-פי שמתוך כך נפגמה בהכרח “טהרת” הנימוק של “ענינים ריאליים”, או להודות בפירוש, שאין בלבם אלא עניניו המיוחדים של אותו הקבוץ היהודי, אשר בשמו הם מדברים. “הריאליסטים” שלנו או שלא יכלו או שבאמת לא רצו כלל לדרוש דין ומשפט-עם ליהדות בכללותה, כי לא העמידו את דבריהם על היסוד ההיסטורי. ואין הכוונה, שכפרו בהיסטוריה או שזלזלו בה; אדרבה, הם נהגו בה כבוד מרובה כדרך שנוהגים כבוד מרובה בכל מה שכבר היה ואיננו עוד; הם רק הבדילו בין מה שהיה למה שהוא. ואף אם “בשעת הדחק” יש אשר הוכרחו להסתייע ביסוד ההיסטורי, כאמור, הפחיתו הם עצמם את עצם ערכו של סיוע זה, כי היו מפרידים בין היסטוריותה של היהדות וארצה ההיסטורית. זאת אומרת: הם קפחו את ההיסטוריה עצמה, בטלו למפרע את יסודה העיקרי והיא גופה נשארה להם תלויה ועומדת באויר. לעשות היסטוריה מקופחה כזו יסוד לזכות-עם ומשפט-עם ודאי אי-אפשר. – הציונות, שנועדה לחשוב את מחשבתה עד סופה, החזירה את שלשלת-היוחסין של הפרובלימה היהודית לשלימותה וממילא גם לאמתותה: אמנם כל קבוץ וקבוץ של היהדות יש לו ענינים ריאליים, המיוחדים לו באשר הוא, אבל למעלה מהם – הענינים הנצחיים, הנמשכים והולכים מן העבר אל העתיד דרך ההוה וסובבים ומקיפים את כל קבוצי היהדות, כי כולם יחדו עם אחד הם; לעם אחד עשתה את היהדות ההיסטוריה שלה, ויסודה של זו היא – מולדתה ההיסטורית של היהדות; בה היתה היהדות לעם והזיקה הזאת שבין הארץ והעם לא פגה ולא תפוג עד העולם, משום שהיא נבלעה בעמקי עצמותה של היהדות ונעשתה יסוד מוסד לה. –

לא “זבובים טורדים”, לא “בצילות” ⁹, אף לא “רוחות רעות” אנחנו. אדם אנחנו ככל יתר האדם – לא טובים ולא רעים מכל יתר האדם. ובכל-זאת, עם-ריב ועם-מדון אנחנו לכל הארץ, כי– ** אחרים** אנחנו. דם אחר נוזל בעורקינו, להט שמש אחרת וזוהר שמים אחרים ספונים בנו, נשמה אחרת תחיינו, אלהים אחרים לנו, תפיסת-עולם אחרת לנו, כי על-כן ממקור אחר חוצבנו – מן המזרח, אשר שם מולדתנו. ואותה הפרובלימה היהודית, אשר זה שנות אלפים אתם עמלים כולכם להגות אותה ממסלתכם וכל עמלכם עלה בתוהו, יען כי היה דברכם תמיד להכחידנו מעם ולתתנו קבוצים-קבוצים ככל העולה על רוחכם, – רק פתרון אחד ותשובה אחת לה: שיבת היהדות לעצמותה מתוך שיבתה לארצה ולמולדתה. או אז היה נהיה גם אנחנו עם ככל העמים ויחדו עמכם נעבוד שכם אחד לבנות את בנין-החיים.

זאת היתה אַמִתֵנו זה ימים רבים: שומע לא היה לנו. אבל ברית כרותה לאמת, שתעשה חריץ בלבבות. אם לא שמעו העמים והממשלות לקול דברינו, שמעו לקול האותות והמוראים הגדולים, אשר הראו להם, כי אמנם יש להם לדאג לבל “יפרעו אף הם קשות, אם יוסיפו למרר את רוחם ונפשם של אנשים קשי-הרצון, שגם מדת-הטוב וגם מדת-הרע שלהם עוברת את גבול הממוצע”. סוף-סוף התחילו העמים והממשלות להבין, כי בעונם ועון אבותיהם היתה היהדות לרוח ערטילאית, התועה בעולמות זרים, ועד אשר תמצא את תקונה מנוחה לא תהיה לא לה ולא לאחרים. אותה שעה התחיל גם להתקיים הדבר, אשר ראה בחזון-לבו אחד מראשוני מבשריה של הציונות. “יבוא יום – כתב משה הס לפני יותר מיובל שנים, – ולרגלי מאורע עולמי היסטורי ישיבו לנו העמים את ארצנו ההיסטורית. אז תמצא התשובה לשאלה הלאומית האחרונה”…

 

IV    🔗

זכורני: עיפים מחום-היום נחנו כולנו על הגג ופתוחה היתה נפשנו לקראת כשפיו הגדולים של ים-כנרת הקטן.

– ירא אנכי את לילה של ארץ-ישראל, – אמר הצעיר שבחבורתנו. – ארץ, אשר לילות-כשפים כאלה לה, לא עובדים פכחים היא מולידה; הוזים הלומי-חלומות היא מולידה.

– ומי הגיד לך, נענה שני מן החבורה, – כי העבודה היא הברכה האחת, אשר הכין אלהים לאדם? “בזעת אפך תאכל לחם” קללה היא ולא ברכה…

כל החבורה שחקה.

רק האחד, הזקן שבחבורה, לא שחק. כל הלילה טבעה עינו במימי-הכנרת. כאילו בקשה לדלות את סודם הירקרק. פתאם הפך את פניו אלינו. בעינו הבריק האושר. כאילו מצאה את הסוד, אשר בקשה. רגע אחד שתק ואחר-כך אמר:

– ארץ, אשר לילות כאלה ושמים כאלה לה, נביאים בה יולדו… משגלה עמה של ארץ זו ושמיה אבדו לו, פסה הנבואה מבני אדם… מאז חרב לב האדם, נפשו חורבה ונשכחה בתוכו… עולמו היה לו לבית-עבודה, אשר שם ינשר המשור ויהלום הקרדום יומם ולילה… ויהיו לו המשור והקרדום לסמלי-החיים והנסורת – לחידת-החיים… כל הימים, אשר על המשור והקרדום לבדם ולא על לבו ונפשו יחיה האדם, פתרון לא יהיה לחידת-חייו… בדמים יבוא, נהרות-אש ישטפוהו, והוא לא ידע למה ועל מה… ובצר לו יזעק וישוע לגאולה ולפדות, וגאולה ופדות לא תהיה לו, כי על-כן לא מתוך לבו ונפשו תבוא זעקתו ולא אל האלהים יתפלל, כי אם מתוך בית-עבודתו תבוא זעקתו ואל הקרדום יתפלל… ואולם לא לשוא שמר אלהים שארית עמו, אשר לו גלה סודו בימי קדם… לא לשוא גונן והציל עם זה, לבל תכבה גחלתו האחרונה, כאשר כבתה גחלתם האחרונה של עמים רבים אחרים גדולים ועצומים ממנו… תקות החיים, תקות האדם קשורה בו מאז ומעולם… עיף ויגע-כח ישוב לארצו, צמא-אור ישוב לשמיו… צמא גאולה ופדות ישוב ללבו ונפשו – לאלהיו… אז ינוח לו וישוב להיות את אשר היה ובעון מציקיו חדל מהיות – מעין לשירת-נפש, מעין לאמונת-לב… נביא יתנהו אלהיו לאדם כולו… והלכו גויים לשירת-נפשו ואמונת-לבו ולמדו דרך האדם…

כל החבורה שתקה.

רק האחד, הצעיר שבחבורה, פתח ואמר:

– הנה ההוזה, הלום-החלומות…

וגם קולו הוא נחבא, כי גם עליו גברו כשפיו הגדולים של ים-כנרת הקטן…

משואות 1920-1919