חנות-מכולת.
מעבר למפתן פנימה עומד אברך בעל זקן קטן ושחרחר-כהה ועיניו כלות לקונה.
אביב – והוא במלבושו העליון עם הצוארון של עורות-חתולים נקרחים. לרגעים הוא מזדעזע מבלי משים.
– קר למי שאין לו דמים – הוא מתלוצץ ב“תרתי משמע” לנוכח אחיו הנכנס.
אחיו צעיר ממנו והולך בטל. בסוף הקיץ העבר שב מאחת ערי רוסיה הפנימית, מקום אשר שם עבד בצבא כל ארבע השנים, כפי שהוא אוהב לסהוד על עצמו בקצת אנחה ובקצת גאוה, ועדיין לא מצא לו כל עסק.
– היה היום איזה פדיון?
– פדיון?.. מהיכן, אני שואל אותך. כלום נקוב כיסו של הפריץ, כי יפול הפדיון מתוכו?.. חֶה, וכלב שוטה כלום סר הוא לכאן?
ישראל, – כך הוא שמו של “החנוני החדש” – כשהוא משוֹחח את אחיו, הריהו משתדל ברטט-עצבים משונה להיראות כ“בריה” וכמומחה, הלעז, כי עוד לא “התחרץ” וכי עדיין בבחינת “אברך סמוך על שולחן-חותנו” הוא לגבי מסחר – קשה לו מכל.
– כוס מי-זֶלטר! – נדחף החנותה אחד מ“גויי”-הרחוב. ישראל שמח, לכאורה, על הסר; ברם בלבו, למרות רצונו, רותת רגש של פחד מפני ה“גוי” ששתה לשכרה. בתנועותיו, אמנם, ניכרת הכרת בחירתו עליו, בחירת יהודי צלול-ראש על גוי שיכור כלוט. ואולם מתהלך הוא אתו כל העת בזהירות מרובה וזריזות של פיוסים…
רגלי הנכנס מתמוטטות. בכל גופו הכבד והמדכא הוא נופל על הכסא שאצל השולחן הקטן ומשמיט לארץ את גליון העתון שהיה מונח שם.
– היכיתיה!.. – מתחיל הוא את פזמונו – היכיתיה, שׂרוּל, התשמע? היכיתיה… ואיך לא אַכֶּנה? הא, שׂרוּל… את מַריה שלי… איך לא אַכֶּנה? את מי היא מסובבת? אה? לבלתי אשתה? איך לא אשתה? הא, הגידה, איך לא אשתה? –
– מתאפקים… חייב אדם… למשול ביצרו…
– מה?.. אדם?.. וכלום איני אדם לבלתי אשתה? שׂרוּל, הגידה לי, כלום איני אדם? מה לו ולי? מדוע הוא מכּני?.. גריגוֹרי אינו ירא… גריגוֹרי אינו ירא, שׂרוּל… גריגוֹרי אינו ירא את השוטר… יכה לו…
הוא מתופף באגרופו של חזהו. החנוני האומלל מסתובב אצל אורחו בשפת חלקות ולשון רכה, מפייסו בכל מיני אמרים וחושש שמא יקניטו, אל יפָתח פה לשטן…
– נוּ, לך לביתך, גריגורי, לך לביתך, בשם ד'. די לשבת, די, לך לישון, לך. שלם ולך.
– גש-הלאה, שׂרוּל! – רוקע גריגוֹרי ברגליו – עד הפרוטה האחרונה… ניקיתי את בתי-המחראות בחצרו של איצקה שלכם… ניקיתי, שׂרוּל… ניקיתי, בזעת אפי ניקיתי, ואף חמש פרוטות לא הוסיף לי, אה?.. השתחוויתי לו, נפלתי אפים ארצה: הוסיפה, אדון!.. והוא… הוא… עד הפרוטה האחרונה…
הצלוחיות רועדות על השולחן הקטן מהלמות אגרוף כבד. פני ישראל נחוורים כסיד. עוד “הנס הגדול” שהאח פה בזו השעה..
– אֵי, חובש-בית-המדרש! – גוער בו פלוני – מה אתה עומד כבול עץ? ישלם הערל וילך לו, כפי הנראה, עדיין לא למדת לבוא במגע-ומשא את אלה ה“פּוֹדפּוֹלקוֹבניקים”!
– אנכי… בֶּה… – מתבייש הבכור כעלמה צעירה.
– גריגורי! – פונה בן-החיל אל השיכור בדיבור קשה – לך-לך! חוללת כבר שערוריה – ודי לך, איפוא, כהרף-עין – מאַרש!
– יהודי!..
– מה?! רוצה אתה בהובלת שוטר?
– מה אתה? – נבעת ישראל מחדש – שוכח אתה, כי הננו בגלות…
– אתה מלמדני! – לועג לו הצעיר – נוּ, גריגוֹרי!
– שוטר?.. – מתרומם גריגוֹרי מעל מושבו – נוּ, יכני, נוּ… נוּ, יכני, יהודים. גריגוֹרי אינו ירא…
והוא מוציא ברוב עמל את כיסו המעוך ומושיט מטבע לישראל, כשזה תומך בו באותה שעה לבל יפול על המפתן…
– נו, מי? – פונה מי שהיה איש-צבא אל אחיו בקול מנצח, אחרי צאת גריגוֹרי – אני או אתה? “יהודי”… חה-חה… זה הלא נוגע לו… ואתה – חכם! אין מה לדבר! לשיכור כזה נותנים מחמש פרוטות ארבע נכיון!.. חנוני בר-דעת!..
– אוי, אוי, – נקוט ישראל בפניו – היודע אנכי? ואגב… כלום מדמה אתה, שלהם, לכאלה, טוב? אֶט… אמנם, על אדמתו הוא יושב, מצבו אינה שוה למצבנו, ברם כלום עליו אין רחמנות!.. עובד כחמור יומם ולילה – ולשם מה? גם לו תרעומת… לי דרוש מחר לשלם שכר-חנות ליצחק, ואַין, והוא ניקה את בתי-המחראות של זה גופא. כולנו בגלות, כולנו… בגלות… אֶה אֶה…
– נוּ, נוּ, די לך, חקרן, די לך! – מפסיקו הצעיר באי-רצון…
ובתוך כדי דיבור הוא מוסיף בקול של נחומים:
– עדיין טירון אתה לחנונוּת, ישראל, יעברו הימים – תתרגל!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.