יא    🔗

הרבה למדתי מתוך ‘הערכת עצמנו’, ביחוד, למדתי לדעת את מקורן של הרבה מבוכות נפשיות בקרבנו בדור הזה. שום ציורים בלטריסטיים או מאמרים פובליציסטיים לא היו מגלים לי כל כך את נפש חלק ידוע מבני הדור, את הצינורות שבין הרגשת עצמם ובין מחשבתם, דעותיהם, חשבון חייהם, את הקרעים, הסתירות ואי-העקביות, היוצאים מתוך אי-ההתאמה שבין מה שמתחת למפתן הכרתם ובין הכרתם או בין מה שבהכרתם, כמו שגילתה לי ‘הערכת עצמנו’ זו.

רק דבר אחד קטן לא למדתי ממנה – לא למדתי להעריך את עצמנו. קריקטורה כזאת או מעין זאת אפשר לעשות מצורתו של כל אדם ושל כל עם, בלי יוצא מן הכלל, מקום שיש ידיעת חייו של המצוייר בכללם ובכל פרטיהם, בכל עשרים וארבע השעות של המעת-לעת שלו, ויש עין חדה, התופסת בנקל ביחוד את הצדדים השליליים, ויש כשרון ציורי מספיק ויש יחס נפשי מתאים. הצרפתים, למשל, העם היותר פיקח והיותר אסתיטי, יראים יותר מכל מפני המגוחך, כי הם יודעים מאוד או לפחות מרגישים מאוד, כי אין אדם, שאין בו מומנטים מגוחכים, המראים על אפסותו, על אפסות האדם בכלל. ולא לחינם אמרו: רק כפשֹע בין הגדול והמגוחך. כך הוא האדם וכך הם החיים: ‘לוחות ושברי לוחות מונחים בארון’. ‘הכסלונים’ וכו' הם רק פחות אסתיטיים מאחרים ויודעים פחות מאחרים וגם מפקידים פחות להסתיר את המגוחך או לשפר את פני חייהם ואת פני מעשיהם, אם לא להביא בחשבון את תנאי חייהם המעַוותים את פני חייהם עד להשחית. האמת המרה והפשוטה הזאת היתה צריכה להיות יותר נזכרת. אז היו בני אדם מבקשים פחות מלאכי מעלה, בשעה שבאים לבקש אדם, והיו מוצאים פחות מלאכי חבלה ואולי היו מוצאים יותר בני אדם. וגם המעריך שלנו היה מבקש בעצמנו פחות אסתיטיקה והיה מוצא יותר ‘עצמנו’ ואולי – מי יודע? – אולי היה מוצא גם אדם, אדם ממש כביכול כמוה אחרים. אולם לפי שעה אפילו בריה חיה אין בצלם בלהות זה, שהופיע לעינינו מתוך ‘הערכת עצמנו’ זו. כי בכל אלה העיקר חסר – החיים, שמדברים בשמם, כלומר חיים משלנו. מוח, הגיון, ידענות, אידיאליות אוירית, כמה שאתה רוצה – משלנו, חיים – משל אחרים. אבד מקרבנו הכשרון לתפוס את האמת שבחיים בתוך כדי מעופה. על כן לא יָצא ולא יצא מכל התנגשויותינו אף ניצוץ אחד של אור חי ומבשר חיים, לא הבריק ולא יבריק אם ברק אחד מאיר את החשכה, וכל פרין הוא רק התמרמרות והתרגזות משני הצדדים, רק התפוררות והתרחקות, רק הריסה וחורבן. ולא משום שכל אלה, הפוגעים, בכל אופן לא בכוונה רעה, בעצמותנו הלאומית, אין בהם כשהם לעצמם אלא שלילה, אלא חושך. יש אור, אולי לא מעט, גם בתנועה הארצית גם בתנועה האידישיסטית גם בהשתתפותנו בתנועת השחרור או בתנועה הסוציאלית של אחרים (כלום יש בחיינו מקום לסוציאליות, אפילו אם להודות בעצם התורה הזאת!), כמו שיש אור ידוע גם בשיטה זו של הערכת עצמנו, שאנחנו עומדים בה, כשהיא לעצמה. אלא שכל האור הזה אינו אלא כעין דגש חזק בלב החשכה הלאומית הכללית הגדולה והנוראה: כל אלה לא יביאו את העם לידי תקוה, ואפילו לידי הצלה מכליון; להפך הם רק קורעים את האומה לקרעים שאינם מתאחים. אלה אינם זרמים שונים בתוך ים אחד או בתוך נהר גדול אחד: אלה הן חפירות, העשויות להוביל את מימי הנהר לצדדים שונים, עד כי הנהר יחרב וייבש. אין להם לכל הזרמים האלה נקודה אחת משותפת, אשר תאחדם עם הזרם הכללי של האומה, הזורם בנטיה אחת, כי מקורם לא מקור חיים.

את הערכת עצמנו היינו צריכים להתחיל מצד חוסר החיים, מצד מיעוט הדם, המתגלים בקרבנו במקום שאנחנו באים לעשות לעצמנו או לדון על עצמנו, במקום שאין אנחנו נדחפים בכוח זרם החיים של אחרים. מליקוי הרגשת עצמנו היינו צריכים להתחיל. מצד זה היינו סוף סוף מוצאים את מקור הרעה, את מקורה של אפסותנו בכל מה שאנחנו עושים לעצמנו. תנועת השחרור של אחרים לימדה אותנו פרק בהלכות הערכת עצמנו על פי שיטה חדשה, על פי שיטת חיים בחיים. משם ראינו, מצד אחד, כי לא ‘כצעקתה’, כי כוחנו לעבוד עבודה של שחרור ושל תחיה אינו כלל קטן מכוחם של אחרים, אם לא עולה עליו. יש לנו די אומץ לב, די מסירות נפש, די כשרון המעשה, די רצון, די מרץ, די סבלנות, בקצרה – כל מה שצריך. אבל, מצד אחר, ראינו, כי כל זה רק כשאנחנו עובדים בשביל אחרים. כשאנחנו באים לעבוד בשביל עצמנו – כל זה כאילו אינו. משם יכולים היינו גם לעמוד על טעמו של דבר, על הסיבה הפסיכולוגית האמיתית (יש, כמובן, למצוא סיבות חיצוניות. אבל הסיבות החיצוניות אינן מבארות את תקפם של כוחות הנפש). הטעם ברור. בתנועתם של אחרים אנחנו נפעלים מכוח החיים של האחרים, אנחנו נישאים בזרם חייהם. שם בטוחים אנחנו בהחלט, כי עובדים אנחנו לא רק בשביל אותו עם, שאנחנו נישאים בזרם חייו, כי אם בשביל כל האנושות, ובתוכה – גם בשביל עמנו. ממילא אין שם דברים לא חשובים, שלא כדאי לעשותם, ואין שם פקפוקים. הכל גדול, הכל כדאי וראוי לאדם לתת את נפשו עליו. לא כן כשאנחנו באים לעשות לעצמנו, לעבוד עבודתנו הלאומית אנו. פה חסרה ההכרה הבטוחה הזאת לגמרי. פה אנחנו מתחילים לפשפש במעשינו, מתחילים ‘להעריך את עצמנו’, כלומר לבטל את עצמנו ואת מעשינו עוד בטרם שעשינו דבר-מה.

והכל מפשפשים, הכל מעריכים. אלה רואים מתוך השקפתם הרחבה, כי חוג עבודתנו מצומצם וצר, כי עובדים אנחנו רק בשביל עצמנו ולא בשביל האנושות. והמסתכלים מתוך אספקלריה עוד יותר מאירה רואים, כי גם לא בשביל העם כולו אנחנו עובדים, כי אם בשביל חוג קטן של אנשי רוח, ‘אידיאליסטים’, או לגמרי כל אחד בשביל ‘תיקון נשמתו’. ולעומתם ישנם גם כאלה, הרואים, כי אנחנו שקועים רק בלאומיות ואיננו עושים כלום בשביל האדם, איננו דואגים כלל ל’תיקון נשמתו' של כל אחד מאתנו. ואחרים באים ולועגים לכל ה’עבודה' הפעוטה והדמיונית כאחת. ובאים בעלי חשבון הנפש ועושים לך חשבון מדויק מכל כוחנו לעבוד ומכל כשרוננו לעשות דבר-מה ומראים לך את כל אפסותנו המוחלטת. וכן הלאה והלאה. אין אותו זרם החיים הכביר, הדוחף לפעול מבלי לבקש חשבונות רבים, הנותן נשמה בכל מעשה קטן וגדול, העושה גדולות במעשים גדולים וגם במעשים קטנים. אין אותו הבטחון העז, השליט היחידי של ‘אני’ שלם, בריא, חי ומבקש חיים, חיים שלימים, וממילא עליונים, מרגיש בהרגשה עמוקה וברורה, אם לא מכיר בהכרה ברורה, כי את כל החיים הוא יכול לבקש רק מתוך עצמו, כי אין בשבילו חיים מחוץ לעצמותו. כי ה’אני' שלנו לקוי, כי ה’אני' שלנו משועבד שלא מדעתנו לאחרים, והשעבוד הפנימי, התוכי, המסתתר הזה הוא הממית בקרבנו כל יכלתנו לעשות בשביל עצמנו כמו שאנחנו עושים בשביל האחרים.

את הדבר הזה – עד כמה אנחנו בטלים ומבוטלים בעיני עצמנו – אתה רואה קודם כל באותה השניות, המוזרה והמעליבה כאחת, שאתה מוצא בקרבנו בזמן הזה, ושאין דוגמתה בשום אומה ולשון, ושלא היתה דוגמתה בשום דור מדורותינו שלפני ההשכלה, – שניות בצורת אדם ויהודי. הרוסי, הגרמני, הצרפתי די לו להיות רוסי, גרמני, צרפתי הגון, נאור, מוסרי – כל מה שהוא רוצה להיות, בשביל שהיה אדם הגון, מוסרי וכו‘. לא כן בקרבנו בזמן הזה. האדם והיהודי אינם דבר אחד, כי נבדלים הם שני אלה, וכאילו יש ניגוד ידוע ביניהם. היהודי הוא מעין בריה, שאנחנו בעצמנו, בסתר נשמתנו, כמעט בזים לה או ‘סובלים’ אותה אולי לא הרבה פחות ממה שבזים לה או ‘סובלים’ אותה האחרים; והאדם הוא לגבי דידן מין עטרה עליונה, שאנחנו יכולים להשיגה רק או בראותנו את עצמנו עומדים למעלה מכל העמים או בראותנו עמידתנו דלים וריקים למטה מכל העמים, או הערצת עצמנו או ביטול עצמנו, רק לא ‘עצמנו’, לא אמונה בעצמנו, לא בטחון בעצמנו, לא אדם חי, בן-חורין, נאמן לעצמו ונאמן על עצמו, נאמן לחיות ולבקש חיים, נאמן לעלות ולבקש עליה, נאמן גם לחטוא וגם לשוב, אדם – צלם אלהים ובשר וגם כאחד, אדם חי עם כל יתרונותיו וגבורותיו ועם כל פגימותיו וחולשותיו. על כן בכל ‘הערכותינו’, בין בהערכת עצמנו בין בהערכת מעשינו, לא די לנו בקריטריון עצמי, בקריטריון מתוכנו ומתוך חיינו: מבקשים אנחנו תמיד קריטריון ‘אנושי’, עד כמה דרך זו, מעשה זה מתאימים לאידיאליה ולשאיפותיה העליונות של ‘האנושות’, כלומר, לאמיתו של דבר, לחשבון עולמם של האחרים, שהם הם עצם האנושות (שהרי בעבדנו בשביל אותו עם, שאנחנו נישאים בזרם חייו, אין זכר לשניות כזאת, אין זכר לקריטריון אחר מלבד אותו הקריטריון, שנותנת העבודה בעצמה. כל מה שהוא יותר ‘אנושי’ ופחות יהודי הרי זה משובח. על כן בכל מקום שה’אני’ הלאומי שבנו תובע את חלקו בחיים, הרי הוא מעורר דאגה מכל הצדדים. אלה יראים, כי בריה משונה זו, שקוראים לה יהודי, עלולה ללכת לקַנוֹסה או להרי חושך או, מי יודע לאן; ואלה יראים מפני ה’רוח' שבבריה זו, העלולה גם היא לעשות מעשים אשר לא ייעשו (כגון לבקש אוניברסיטה עברית בארץ ישראל וכדומה); ובעלי ה’רוח', להפך, יראים מפני החומר העכור, פן יעשה הוא שמות בבריה זו, אם לא ישמרו עליה בכל תוקף השמירה המעולה; ואלה פשוט יראים מפני ‘החיוניות היהודית-הסוסית הרבה’. וכן הלאה והלאה.