א 🔗
כשתדברו עם הזקן ר' אברהם-הירש הורוויץ, אל תדברו בפניו בצער-גידול-בנים. מפני שאין מראים שוט לאדם מוכה.
חמישה בנים ילדה חוה אשתו, וכולם לא הוציאו את שנת העשר. לא לחינם זקוקה היתה חוה למשקפיים קודם שמלאו לה שלושים. אור עיניה זלג ויבש בדמעותיה.
אסון זה פעל על הבעל ואשתו פעולות הפוכות זו מזו מן הקצה אל הקצה. את לב חוה הרך כדונג והצית בה געגועים ואהבת-אם. יותר שהתקרבה שנת העשר לאיזה מילדיה, יותר התלקחו בה געגועיה ודאגתה אליו. ולב אברהם-הירש, אדרבה, דומה שהתקשה. מכיוון שמתו עליו שלושה ילדים בתקופת-ילדות אחת, בחודש אחד וכמעט ביום אחד, בא לידי החלטה מרה, שסיבת האסון מונחת בו או בחוה. מנחילים הם לזרעם מחלה ממארת, מצעדת לקבר. והתייאש מזרע של קיימא.
ומאז התחיל מרגיל את עצמו להתרחק מילדיו. הוא קיבל על עצמו בנדר, שלא לנשק אותם בשום תקופה משנותיהם הקצרות. בכל פעם, שנולד לו בן, השתדל להביא את עצמו לידי הכרה, שזה לא בא אלא להקים קצת שאון נעים בבית, קצת דאגות מחרידות, ולאחר עשר שנים יוסיף אסון על האסונות הנשכחים ויטול חלק הגון מאור עיניה ובריות גופה של חוה.
כשהיה רואה את חוה מטפלת בוולדה מתוך חיבה יתירה ומייפה אותו במלבושים נאים, לא היה מוחה בידה, אלא היה מניע עליה ביד, וזורק דברים כלפי האוויר: “משחק בצעצועים. כאילו לקחה כבר ערבון מן השמים.”
והתרגזה עליו חוה, והתחילה בוכה ומתנפלת עליו:
“אכזר. לב אבן. אינו ירא לפתוח פה לשטן.”
ואולם אברהם-הירש ידע שלא מתוך אכזריות הוא אומר מה שהוא אומר. אדרבה, הרבה יש בזה מדאגתו וחמלתו על חוה. חפץ הוא להכין אותה לקראת האסון הודאי קימעא קימעא. במידה, שיחסר מתענוגה העראי, כן תקל מעליה הצרה אחרי-כן.
ועיקר טעמו בזה היה, מה שלא הרגיש בו הוא-גופו. חפץ היה להשמיע דברים אלו לעצמו כדי שיעמוד בנסיון ולא ירך לבו.
וחוה ילדה, טיפחה ספדה, קברה, התנחמה – וקיוותה.
סוף-סוף – השמים אינם של נחושת – זכתה חוה ללדת בן-קיימא, את נחמן בנה, ששי לבטן – ופסקה מלדת.
עד עשר שנים עסקה חוה בטיפוחו וטיפולו של נחמן. מקפיד היה אברהם-הירש, כשהיתה פונה אליו בדרישת עצה על דבר מלבושים או מלמדים. “מה את מטרידה אותי?” היה גוער בה, “עשי מה שלבך חפץ, ובלבד שתניחיני.”
החודש המסויים של שנת העשר לחיי נחמן, החודש המוכן לפורענויות, אין אברהם-הירש יודע איך עבר עליו, מפני שעל-פי מקרה נפל אז למשכב והתהפך בחליו עד גמר השנה.
כשנכנס נחמן לשנת האחת-עשרה, התחילה חוה מודה ומשבחת לאלהים בכל יום. אבל אברהם-הירש גער בה:
“פטפטנית, הסיחי דעתך. או שמא כבר כלו לך תשעת הקבין?” הוא נעשה קפדן במידה מרובה בימים אלו. ירא היה אברהם-הירש להכיר בדבר, שכבר יצא מחזקת סכנה. שמא ינכו לו את תענוגו מזכויותיו המצומצמות על גידול בנים.
ולא עוד אלא שאפילו בתפילתו, כשהגיע למקומות שיש בהם מעין תפילה לרפואה, לאריכות ימים, ל“לא ימושו מפיך ומפי זרעך,” היה מבליע עליהם בחטיפה, ולא השתקע עליהם הרבה.
הוא לא החליף את יחוסו לנחמן. התנהג עמו ב“שמאל לא דוחה וימין אינה מקרבת.” כמו שהיה רגיל עד עכשיו, בלי שום התרגשות גלויה הנהוגה אצל ההורים, לא של חיבה ולא של קפדנות. וזה הועיל הרבה לחינוכו, שהתחיל הוא גופו לחנך את נחמן. במקום אהבה נפרזה, הסתפק רק בפנים מסבירות; במקום קפדנות וכעס, גילוי דעת של אי-הסכמה; במקום פקודות, צוואות ואזהרות, שיש בהן על פי הרוב מעין “גזרה היא מלפני,” היה אברהם-הירש נוהג בעצות טובות. ובדרך זה הרגיל את בנו שלא להסתיר מאביו שום נטיה מנטיות לבבו ולשמוע בעצותיו, כמו ששומע בעצות חכם ומנוסה.
נחמן נולד לאברהם הירש בשעה טובה ומוצלחת. מיום שנולד נתברכו עסקיו של אברהם-הירש. אבל זה ידע לשלוט ברוחו גם בענין זה, שלא ירך לבבו מהתרגשות הוריית, שיכלה לבוא מתוך הכרה בדבר.
איש אמיד היה אברהם-הירש גם מקודם, וכשמלאו לנחמן חמש-עשרה שנים, כבר יצא לו שם של עשיר גדול בעירו.
כל עסקו במסחרו קיבל צורה יותר קבועה. עד עכשיו היו עסקיו ארעיים, חכר אדמה היום כאן, מחר במקום אחר, קרוב או רחוק מעיר מגורו. עכשיו חכר את כל האחוזה, שסביב לעירו כדי שיוכל לשבת בביתו ביותר קביעות, וכשחכר לא חכר על פחות מעשר שנים.
דומה שאברהם-הירש ישב עד עכשיו בספינה צפה ותועה על פני הים. עכשיו היא הולכת אל הנחל.
נחמן שילם להוריו תנחומים בעד סאת היגון, שעלה בחלקם. אם צרות אחרונות משכחות את הראשונות, על-אחת-כמה-וכמה שנחמות ואחרית טובה משכיחות צער העבר. הוא שגשג ועשה חיל בלימודים שלא לפי שנותיו, קנה לו לבבות בנימוסו הרצוי ויהי לברכה. ובדבר זה היה אברהם-הירש מתנפל תמיד על שכנו וידידו נפתלי גולד, אב לבנים הרבה בלתי מנומסים בילדותם:
“סמרטוטים אתם ולא אבות. מחבקים ומנשקים את בניכם, ממש כבהמה זו, שמלקקה את וולדה, ותוך-כדי-דיבור אתם מכים אותם, כאותה הבהמה שמנגחת את וולדה מתוך לקיקתה. רואים הבנים שכל מה שאתם עושים אינכם עושים אלא מתוך השפעת-הרגע, ואיך יכבדו אתכם? והלא לפיכך אינם שומעים בקולכם. צריך כל אב להשתדל ברוח שקט ובינה ישרה, שדעתו תהי מכרעת אצל הבנים. הביטו על נחמן שלי וידעתם את דרך החינוך הרצוי ביותר.”
נפתלי גולד היה שכן קרוב וידיד לאברהם-הירש, אף-על-פי שלפי השקפתו ומנהגו היה קצת יותר אורתודוכסי, יותר חסידי מאברהם-הירש. כידיד נאמן, היה מתנהג עם שכנו בהתגלות, בלי זיופים נימוסיים. רגילים היו שני השכנים הטובים להתווכח, להתקוטט, להיפרד מתוך קטטות ולהיפגש מחר מתוך ריעות וחיבה. אבל מכיוון שהגיע הוויכוח בחינוך-הבנים למקום זה, שאברהם-הירש היה מציג את נחמן לדוגמה, היה נפתלי רגיל לנענע לו בראשו ולקצר בוויכוחים, כדי שלא יוציא מפיהו דברים, לעורר בלב שכנו צרות נשכחות.
ואברהם-הירש קיבל את הנענועים על חשבון הסכמה, ונהנה בהנאתו של מנצח.
נחמן שילם תנחומים להוריו, אבל רק עד תקופה ידועה.
לכאורה לא היתה שום סיבה לתסיסת-מלחמה בין האב ובנו. אברהם-הירש היה אדם עומד באמצע הדרכים. הוא היה משכיל בנעוריו, בימים שההשכלה לא התבססה עדיין בכולה על תעודות וזכויות. כשנשא אשה, נפסקה השכלתו. אף-על-פי-כן, בין הספרים שהביא עמו לבית-חותנו, לקחו מקום בראש: ה“עקדה,” ה“עיקרים,” “בר-קורטוב של אמונה.” נחמן למד תורה מפי מלמד כשר בתשוקה מצויינת עד תקופה ידועה, ואחר כך התמכר להשכלה וחכמת העולם, ברצון אביו ובהשתדלותו על הדבר.
אבל יש לך תקופה ידועה בחיי הבנים, שאז מתחילים אלו להרגיש את עצמותם מתבססת ומתרכזת לגופה, עוברת מרשות אחרים לרשות עצמה. לא פחות מן הבנים ואולי עוד יותר מהם, מרגישים בזה האבות. אז מתקשרת מלחמת פנים בין שני כוחות, מלחמה נסתרת, שמתגלה לפעמים בשינויי דעות בשאיפות צעירים ומתינות זקנים, בענייני דת ולפעמים בקטנויות, שאינם אלא מעוררים צחוק בעיני מי שאינו נוגע בדבר. נראה לו פתאום לאב, שבנו ישוב כפוף יותר מדי או זקוף שלא כרגיל. ולפעמים שנדמה לו פשוט שבנו גס, מגושם, תופס מקום במציאות יותר מכפי שראוי לבנים.
כל זה אינו אלא כסות עיניים. בעיקרו של דבר, מרגיש האב, שטפל אחד, שהיה חי עד עכשיו על אפוטרופסות הורים, מתפרנס כביכול ממוחם ומשמש להנאתם כאבר שבגוף – טפל זה נבדל ומתחיל חי על חשבונו ומרכזו שלו. מקום החתך אינו מגליד כל-כך מהר.
נחמן הגיע לפרק זה וההתנגשות לא איחרה לבוא.
הוא התרועע עם בניו של סמואל וויינשטיין, אדם שעל-פי יחוסו ומנהגו בעניינים דתיים היה נחשב בעיר לפגום. התרועעות זו לא היתה רצויה לאביו והוא העיר על הדבר אחת ושתים את אוזן בנו. הלז שמע את ההערה במתינות וקצת תמה; ואף-על-פי-כן לא פסק מביקוריו בבית וויינשטיין.
בערב ההוא היה קרוא לבני וויינשטיין לסעודת משפחה, שהכין שם יוזי, הבכור, בן גילו של נחמן. יוזי זה קיבל תורה עד עכשיו מפי מורים בביתו. עכשיו נוסע הוא להיכנס לאיזו מחלקה בגימנזיון ונפטר מחבריו מתוך סעודה.
נחמן איחר לשבת שם עד שעה מאוחרת בלילה ויצא משם נפגם.
הרהור אחד הסתבך במוחו; אילו עלה בדעתו לעזוב את הוריו ולנסוע להיכנס לגימנזיון, לא היו הוריו מסכימים על זה בשום אופן.
יודע הוא סיבת השבר. וויינשטיין מבורך בבנים ובנות, והוא בן יחיד להוריו. אבל תהי הסיבה איזו שתהיה, התוצאה אחת היא. הוא אינו מצוי ברשותו, אינו שייך לעצמו. תלוי הוא בכולו שלו בדעת הוריו. תמיד יהיה תינוק כרוך אחרי אמו. כבר שמע הרבה פעמים את הוריו משיחים ופוסקים ואומרים: “את נחמן שלנו לא נתן להיפרד מעלינו.” חי הוא על פי איזה “שולחן ערוך” מחובר בשבילו על ידי הורויות וכל פסיעותיו נמדדות על פי אותו “שולחן ערוך.” אפילו מאכלו ומשתהו ומלבושיו קצובים לו על-פי “שולחן ערוך” זה. תמיד מבריאה אותו אמו מה שנעים יותר לחיכה ומה שבריא יותר לגופה. היום שאביו הולך לקנות בשבילו בגד חדש הוא כעין יום חג אצלו. מטפל אביו בדבר כמי שעוסק באיזה ענין רב ערך, ולעולם אינו מעמיד את עצמו הרבה על המקח. אבל כשהוא בוחר, אינו בוחר אלא באותו הגוון ובאותה החטיבה, שנראה יפה לפי טעמו שלו. אפילו בבחירת-החברים הם מתערבים.
רואה הוא בימים האחרונים, שהם מדקדקים עמו על הכול, כל מה שהוא עושה, אינו זכאי בעיניהם, ולכל מה שהם עושים, הוא מרגיש בחילת-נפש.
ובא לידי החלטה, שכבר הגיעה העת להעיר להם, שגם לו יש רצון ודעה.
מתוך מחשבות אלו נכנס הביתה. אביו קידם את פניו בדיבור קשה:
“היכן התעכבת? א, שוב עם רעיך הטובים.”
הקיש הברזל בחלמיש. נחמן העמיד על אביו עינים פקוחות.
“מה לך ולחברי? כלום מדקדק אני עמך על חבריך?”
אברהם-הירש התחלחל. לנחמן מלאו אז שש-עשרה שנים. דברים כעין אלו הם חוצפה אפילו לגדול ממנו. מעולם לא קיווה לשמוע מענה כזה מפי בנו.
נחמן נכנס תיכף אל חדרו ואברהם-הירש ישב נרעש ופגוע. כל אותו היום שאחרי כן היו שניהם בודדים, הלומים. צר נעשה להם חדר אחד בשביל שניהם.
בלילה על משכבו התחיל אברהם-הירש חוזר על המאורע, מסדר לעצמו את הדברים כמו שקרו, והוציא הרבה מסקנות.
ראשית-כל העלה, שאצל ילדים דעת האב צריכה להיות מכרעת; נחמן שלו עודנו בכלל נער קטן.
ושוב העלה, שאצל ילדים יש, שדברים כעין אלו ששמע נחשבים לחכמה. אין ספק, שזה סימן לרעננות ורצון כביר, דבר החסר אצל הרבה ילדים.
ושוב מצא, שהוא בעצמו אשם בדבר. דורש הוא מבנו להיפרד מרעיו, שבחר לו בעצמו, בעוד שהוא, האב, עדיין לא בחר בשבילו רעים יותר הגונים.
ובא לידי מסקנה, שצריך ומחוייב הוא להיפנות מעסקיו ולבחור בשביל בנו רעים הגונים וכשרים, שיהיו לכבוד ולתועלת. זהו בכלל “ולמדתם.”
וכשהתעמק בדבר ובדק במחשבתו אחרי כל נערי העיר, מצא, שהטובים, המלומדים והמנומסים שבכל נערי העיר הם בניו של סמואל וויינשטיין. חסרון אחד יש למנות בהם, קלות בענייני דת. אבל אשם בזה האב. הבנים הם ספוג, שסופג את הכול. אלא שאין לו יסוד לשער, שנחמן ילמד ממעשיהם. אדרבה, בניו של וויינשטיין אפשר שיקלטו הרבה משל נחמן, המצוי תחת השפעת-אב יהודי כשר.
ואגב התחיל בודק במחשבתו אחרי משפחתו של וויינשטיין והתפלא על אותו הערעור שמערערין עליו בעיר. משפחתו הגונה בין מצדו בין מצד אשתו. בין הסוחרים הוא נוח ורצוי, לצרכי-צדקה הוא תמיד נתבע ונותן. ודאי, ששונאי חינם יש לאיש זה. והרי הדבר ידוע, יותר שהאדם הגון וחשוב, יותר מרובים שונאיו.
בימים אלו נעשה אצלו וויינשטיין נושא קבוע למחשבותיו. מכל צעד שהוא מסתכל בו, הוא מוצא בו טעם לשבח.
הרבה היה אברהם-הירש מדקדק אחרי-כן והיה מרבה בשאלות, כשקרה יום אחד, שלא באו בני וויינשטיין אצל נחמן, או כשלא הלך נחמן אליהם.
דומה, שההתנגשות הראשונה לא השאירה אחריה שום רושם על אברהם-הירש, אדרבה, בלבו התחזקה עוד יותר ההכרה, שדעת האב צריכה להיות מכרעת אצל הבנים, ושבנוגע לחינוך, יכול הוא להיות למופת לאבות מישראל.
רושם יותר מורגש השאירה ההתנגשות על לב נחמן. הוא הכיר בעצמו, שדיבורו עם אביו באותו הלילה לא היה מנומס. תשובתו היתה התרסה חצופה. מתחילה ייסרוהו כליותיו על הדבר; אך באחרונה בא לידי-החלטה, שצריך היה סוף-סוף לעשות איזה מעשה, להגיד איזו מלה קשה, עד שירגישו ההורים, שיש לבנם רצון חפשי, ושאינו כרוך אחריהם כלל.
עכשיו הוא מרגיש את עצמו חפשי. יכול הוא להיכנס אל בית-הוריו ולהגיד להם בהחלט ובכל תוקף,
שהוא נוסע, למשל, לכרך פלוני כדי להיכנס לגימנזיון פלוני. הם יקומו עליו במחאות, בדמעות, אבל מרגיש הוא בעצמו רצון כביר להעמיד את הדבר על דעתו. אלא, שעכשיו נודע לו, שאין לו תשוקה כלל אל אותו הגימנזיון. שנוא עליו אותו הבולמוס, שאחז את נערי העיירות לעשות תורתם קרדום לחפור בו. הוא אהב חכמה לשמה. לפי-שעה יכול הוא לקנות לו חכמה ודעת בביתו בעזרת מורים הגונים וספרים טובים.
והוא אמנם התמכר בכל לבו אל התורה והחכמה. מן הספרים שמצא בתוך ארון אביו לא הניח אף אחד וב“חכמות חיצוניות,” כמו שהיה אביו רגיל לאמור, עסק בעזרת מורים.
ומאז התרגל לעשות את הכול על דעת-עצמו. נפשו סלדה בכל השפעה חיצונית. קשה היתה עליו אפילו השפעת ספרים. בכל פעם שמצא בספר איזה רעיון חדש, התעורר בו למפרע רוח התנגדות הידוע בשם “איפכא מסתברא” דומה היה לו, שבעל-הספר מתגנב אל תוך לבו לעקור משם דעות קבועות.
אחר זמן מסויים הודיע נחמן לאביו, שבמורים שישנם בעיר אין לו כבר שום צורך וכי מעתה יפסיק מלשלם בעדו שכר-הוראה.
אברהם-הירש נתן בו את עיניו, כמו שבא עליו אסון פתאומי.
הוא לא יכול להרגיל את עצמו על הרעיון, שמעתה לא ישלם שכר-לימוד בשביל נחמן שלו. לא ישלם? ומה איפוא יעשה אם לא ישלם?
אבידה גדולה אבדה לו. ולא אבידה, אלא מקור של חיות נסתם בשבילו.
הרבה חשב על הדבר ביום ההוא, ובאחרונה התנחם לפי-שעה במה שנחמן שלו כל-כך הצליח בלימודים. להבא נתן אל לבו להביא ממרחקים איזה מורה מפורסם בשביל נחמן.
ונחמן לא עמד על מקום אחד. הוא קרא ולמד וחשב.
וכשהתפקר אחר-כך לגמרי לא היתה בזה השפעת בית-וויינשטיין. על דעתו עצמו ומתוך הכרתו הפנימית עשה מה שעשה.
והכול הלך אצלו בהדרגה-תמידית, בביטחה מכרעת, עד שלא הרגישו ההורים שום שינוי ניכר בדרכיו, שינוי פתאומי, שיביא לידי מחאות ותלונות.
ב 🔗
התקרבותו של אברהם-הירש לבית וויינשטיין הביאה תוצאות נכבדות. אברהם-הירש הכיר בידידו החדש עסקן חרוץ ונאמן-רוח. וסמואל מצא באברהם-הירש עשיר גדול, סוחר נוח ורצוי לבריות. ויבואו שניהם בברית-שותפות לכל עסקיהם.
התרבו לו לאברהם-הירש שעות הפנאי, מפני שיכול היה לסמוך בכול עסקיו על שותפו הזריז, והתחיל תוכף ביקוריו בבית שכנו נפתלי.
הדבר היה בחול-המועד של פסח, בשעה שהיהודי מוכשר ביותר לשיחה-בטלה בבית-רעים. בפעם הזאת מצא אברהם-הירש פנים חדשות בבית נפתלי. צעיר אחד מקרוביו שבעיר רחוקה, שמעון סרבר, מורה עברי מן “החדשים.” בא לכאן, בתקוותו למצוא פה מקום להתגדר. על-פי יחוסו של נפתלי למפלגת-החסידים לא יכול לחשוב לעצמו כלל לכבוד מה שקרובו הוא מורה צעיר, ולא עוד אלא שהוא גם מורה שפת-עבר. הוא התחיל מתנצל ומשמט את עצמו.
“לי אין צורך בדבר. בתי, רחל’ה שתחיה, היא נערה, שכבר יצאה מפרק התלמוד; למדה קצת כתיבה, ודי לה. ואלא מאי, לבני? יש להם מלמד הגון, שאיני יכול לדחותו. בנוגע לשאר בתי האבות שבעיר איני מאמין, שתמצא עבודה בבתיהם. יש כאן מ’סחורה זו' יתר על הדרישה. כך דעתי.”
הוא נתן עיניו בשכנו בתקוותו למצוא בו מסייע לדבריו. חפץ היה מאד להיפטר מקרובו בו-ביום. אבל במוחו של אברהם-הירש נצנצה מחשבה: שמא יצלח צעיר זה בשביל נחמן.
צריך היה לאברהם-הירש יונק, שיינק ממנו את ה“מותרות”. צריך היה לו עוד קשר, שיהדק אליו את בנו. קשה היה עליו להיפטר לגמרי מחובת הבנים.
הוא הביע את מחשבתו.
מכיוון שהרגיש נפתלי שקרובו יכול לבסס לעצמו עמידה בלי עזרתו, נתרכך קצת והרהר בלבו שלקלקל אינו מחוייב. אדרבה, הוא גם התחיל מאיר פנים לקרובו והתחיל שואלו לשלום הוריו ולמצבו-שלו, מה הביאו לידי-כך, שיהא אנוס לעסוק בהוראה.
הצעיר העיר במלים מועטות, שלא מפני האונס, אלא מרצון טוב וחשבון-הנפש בחר לעצמו עבודה זו. ראשית, מפני שהו מרגיש בעצמו כשרון לאותו דבר, ושנית…
השיחה נפסקה על-ידי שלמה הקטן, בנו של נפתלי, בן חמש שנים, שנכנס לחדר-האורחים וטיפס ועלה על ברכי אביו. נפתלי התחיל מחבקו, מנשקו ומספר לפני המסובים מחכמותיו של הנשוק, כמנהג ההורים, אברהם-הירש לא היה מסוגל להביט על טיפול זה בשוויון-נפש. הוא העמיד פני סולד, כמי שריח מרור עולה באפו.
ויכוח רגיל, שהיה חביב עליהם התחדש ביניהם, ויכוח בשל חינוך-הבנים.
תוך כדי ויכוחם ירד הנשוק השובב מעל ברכי אביו, טיפס על שולחן-הכתיבה והפך בשגגה את הקלמר. הדיו נשפך אל הרבה ניירות נחוצים ועל מכתבים, שנתקבלו עכשיו מבית-הדואר ולא נקראו עדיין.
נפתלי בא לכלל כעס, התחיל בגערות וגמר במריטות לחי.
לראות דבר כעין זה, על-אחת-כמה-וכמה שלא היה אברהם-הירש מסוגל. הוא קם והציל את הבן שסרח, הוציאו מתוך החדר, ואחרי-כך פנה אל אביו בדברי כיבושין:
“תמה אני, למה כל אלו הנשיקות, שסופן מריטות לחי באכזריות מרובה כל-כך? כלום הבנים אשמים בזה?”
“ומי אשם,” שאל נפתלי פגוע קצת מדברי שכנו וקצת ממוסר לבבו. הוא הרגיש, שפיסות ידיו הרי הן עוד כצרובות מן הסטירות, שחלק לבנו והכניסן לתוך כיסי מכנסיו, כאילו רצה להסתירן מעיני אחרים, ושנה בשאלתו, “ומי אשם? שמא אני?”
“בודאי. בנים הם ספוג, מתרועעים עם חברים פראים, שמשפיעים עליהם פראות וקלות-ראש. צריך כל אב להיפנות לפרקים מעסקיו ולבחור חברים בשביל בניו. אפילו בבחירת-חברים צריכה דעת האב להכריע. הביטה על נחמן שלי.”
“אבל…”
“מה אתה מתנצל, אבל, אבל. אילו היתה לי שליטה על הדבר הייתי גוזר על כל צעיר מישראל הבא לשאת אשה, שיבחן מראש, אם יודע הוא פרק בחינוך-הבנים ואם יודע הוא להעמיד את דעתו מכרעת.”
חפץ היה נפתלי לענות דבר-מה, אלא שלא נמצאו לו, המלים הדרושות לזה. הוא השיב את פניו משכנו מתוך כעס כבוש ומבט מבטל ופנה אל קרובו:
“ובכן, מרגיש אתה בעצמך כשרון למלמדות. כך אמרת. וזה די לך ש…”
“ועוד,” הפסיקו הצעיר.
“מה ‘ועוד’?”
“נוכחתי לדעת, שבמקצוע זה חסרים בעמנו עובדים חרוצים מוכשרים לעבודה קדושה זו.”
“קדושה?” לא יכול נפתלי להתאפק מלעג.
“הלא תודה, שחינוך-הבנים הוא חוב קדוש על כל ישראל.”
“נו? וכלום חסרים אנו מלמדים?”
“מלמדים לשוט,” התערב אברהם-הירש.
הווכוח התלקח שוב בין שני השכנים, המה לא באו גם עכשיו, כמו שלא באו לעולם, לידי פשרה.
אם מותר ואם צריך המורה המחנך להכות את חניכיו, זה היה תוכן הווכוח. שניהם פנו אל הצעיר להסתייע בדעתו.
הצעיר הסתמק. ניכר היה בו, שנגעו בנקודה חשובה שבאוצר מחשבותיו. הוא החריש מעט, ואחרי כך אמר:
“לא הגבלתם היטב את שאלתכם, במה אתם נדונים, אם בזכותו של האב והמחנך להכות, לקנוס ולהעניש את המחונך ואם בתועלת שבדבר זה? באמת אמרו חכמי-החינוך…”
והמורה התחיל מרצה לפניהם ומסביר להם מתוך התפעלות והתלהבות, מה שחידשו חכמי-החינוך בהלכה זו והעלה, שבאמת אין למחנך כל רשות להשתמש לתכלית החינוך, שכל עיקרו אינו אלא תיקון לבו ושיכלולו הגופני והרוחני של המחונך, באמצעים שפלים ופחותים, כהכאה ושאר עונשין, שאנו דורשים אותם לגנאי אפילו אצל בעלי-חיים.
“הרי זה ממש,” המשיל המורה משל, “כמי שבא לנקות את הרצפה במטאטא מטונף או כמי שבא לכבות את הבערה בנפט. ומלבד שאתה מרגיל את המחונך על-ידי-כך לשפלות בזויה מפני מי שחזק ממנו, לעריצות ואכזריות על החלש ממנו, עוד אתה ממית בו את עצמיותו בעודו באיבו ומביאו לידי ביטול גמור.”
הצעיר קם מתוך התרגשות והתחיל פוסע לאורך החדר. אברהם-הירש הביט אחריו מתוך כוסף. נפתלי העמיד פני מלגלג. הלז שב למקומו והוסיף:
“אבל נגיע עצמנו, שהבנים הם קניין האבות ושאין לאותם האבות שום נחיצות לבסס את עצמיותם של בניהם; דיים רק שילמדו הרבה, וידעו הרבה-הרבה ויהיו מנומסים יותר מהרבה, עד שיהיו לעונג, לכבוד ולתפארת להוריהם, לכלי מחזיק קנאה ונקם בשביל השונאים. כלומר: ראה, שכני, ותתפקע בך מררתך, בני טובים מבניך! נניח שכך יפה וכך ראוי להיות. אבל כלום מביא העונש אל התכלית הנרצה? טועים אנחנו, רבותי. הנסיון והשכל הישר מגידים, שאינו דומה מי שלומד מתוך יראה למי שלומד מתוך אהבה.”
“מתוך אהבה?” תמה נפתלי בלעג גלוי.
“כן, מתוך אהבה. מתחילה למורה, אחרי כן לספר ולכל מידה נכונה.”
“ומה אתה עושה, למשל,” העביר נפתלי את ידו על זקנו, והעמיד את קצה כלפי הצעיר, “אם התלמיד, או, כמו שאתה קורא לו, החניך שלך, הוא נער עיקש, שאומר: אהבתי את שעשועי, את הבטלה וכל דרך נלוז ואי-אפשי לא בך ולא בספריך?”
“שעשועים אינם כלל פיגול לילדים, כמו שאתה חושב. אדרבה…”
והמורה האריך אף כאן להביא ראיות, שהשעשועים והמשחקים הם אחד מדרכי החינוך היותר רצויים וכל מורה מנוסה יפיק מהם תועלת וברכה מרובה לטובת תלמידיו ולהתפתחות כשרונותיהם מצדי צדדים.
“ולטעמך,” הוסיף המורה לבסוף, “מה אתה עושה בנער עקשן, שכבר הרגיל לעונשים, למכות, למריטות, לרצועה ועושה מה שלבו חפץ? שאל את פי המלמדים, ויאמרו לך, שהם יודעים נערים רבים כאלה.”
הוא נגע במתכוון, במקום המנוגע שבלב קרובו. לא היה לו לנפתלי כל צורך לטרוח ולשאול את פי המלמדים. בניו יכולים לשמש לו דוגמה בנידון זה. מעולם לא חשך שבטו מבניו. מתנה הוא למפרע עם המלמדים על ההכאה ועל “פישוט_עורות,” ואף-על-פי-כן אינו יכול להתפאר בם לא לענין נימוסם ולא לענין תורתם.
נפתלי החריש מעט. ובסוף פסק ואמר, כמתנצל בעיני עצמו:
“שאלתך אינה שאלה. לפחות עשיתי מה שמוטל עלי.”
“לא, חביבי, לא עשית מה שמוטל עליך, אלא מה שלבך השיאך מתוך כעס. אילו היה בך חפץ לעשות מה שמוטל עליך, היית חושב ומחפש, שמא יש דרכים אחרים יותר רצויים. כשאדם שרוי בכעס אין בו חשבון ודעת, וממעשים שייעשו בלי-דעת, לא יצאה מעולם תועלת.”
“ואם כן, הרי חכם אתה מכל העולם?”
“אין זה מגוף הענין. ואין העולם שלך חכם כל-כך, עד שיהי קשה למצוא חכם ממנו. ובכלל אין זה תלוי כל-כך בחכמה כמו בכשרון, רשות נתונה לך לפקפק בכשרוני לדבר, אבל אנוס אתה להודות שאין ההורים אפוטרופסים לאותו דבר. נגיעה קרובה יותר מדי יש להם בענין. בשאלת-החינוך הרי האבות והבנים הם שני נדונים, שכל אחד מהם טוען ונטען.”
אברהם-הירש ישב וספג את שמועתו. ‘פה מפיק מרגליות’, הרהר בלבו בנוסח של חסיד החוזר על שמועת רבו.
“אין שום צורך ואין שום זכות,” השמיע גם הוא את דעתו, “שישתמשו האבות בכוח האגרוף. הרי לכם נחמן שלי.”
כאן פקעה סבלנותו של נפתלי.
“הרף ממנו!”, נתן עליו בקול, “תמיד אתה משתמש בשעת-הכושר להציג את נחמן שלך לדוגמה. אבל הדוגמה אינה ראויה כלל להיות למופת. נחמן שלך אינו מתפלל, אינו מניח תפילין, גוי גמור הוא.”
“נחמן שלי? מה אתה סח?”
הוא לא יצא לריב עם שכנו, מפני שלא הספיקו לו מלים וכוח לדבר. הסתפק רק במה שעזב את הבית בלי ברכת-פרידה ופסק את ביקוריו בבית נפתלי. שניהם נעשו שונאים זה לזה.
כששב אל ביתו השתקע במחשבותיו על המקרה שקרהו. הוא נזכר באיזה קטעים ומקרים שאישרו את לעז שכנו על בנו.
באמת יש כבר זמן רב, שלא ראה את נחמן מוכתר בתפילין. כשהוא שואל אותו, אם כבר התפלל, עונה הוא לו בצחוק של קלות-ראש: “כבר אכלתי.” מקבל הוא תמיד את תשובתו על חשבון בדיחה יפה, אבל אין זה סימן טוב.
נחמן תעה קצת מן הדרך. מוטל עליו להחזירו למוטב.
והחליט בדעתו להתחיל מחר בדבר.
“בחור יפה,” התחיל למחר זורק מלים באויר, ומתכוון לנחמן, “מעשים יפים מספרים עליך. מרננים אחריך, ש… שבתפילה… ותפילין…”
“אומרים, שאיני מתפלל, איני מניח תפילין, ואתה מה היית סבור?”
“מה אתה סח? תפילה? תפילה היא…”
“במקום הקרבנות. ועל הקרבנות גופם כבר הורה הרמב”ם, שלא ניתנו אלא על דעתם של פתאים עובדי-אלילים לחצאין."
אברהם-הירש לא זכר אחר-כך, איך היה הדבר לפרטיו, דעתו נטרפה עליו לפי-שעה. כמדומה לו, שחפץ היה להתנפל על בנו, להכותו בכל אבריו ועל כל אבריו, אלא שלא היו אבריו נשמעים לו באותה שעה.
נזכר הוא עתה בתורתו של סרבר: “אין האבות כשרים לדון בשאלת-החינוך, מפני שנגיעתם קרובה יותר מדי.”
וחפץ היה אז לאררו, לקללו, אלא שאיזה גוש עלה גרונו וסתמו לפי-שעה.
מספר ימים אחרי-כן לא דיבר עם בנו. הוא מנע את עצמו מלהיפגש בו במבטיו. ניכר היה, שכל אחד מהם מתאמץ להשכיח בלבו מציאותו של חברו. צר נעשה חדר אחד לשניהם.
ויותר שעבר יום, יותר נזכר בטענותיו של אותו החצוף ביום ההוא. דיבר אז על הכול וכפר בכול.
דומה עליו, על אברהם הירש, שקמו כל ילדיו מקברותם, כדי למות שוב.
ומשתקע הוא לפרקים תכופים במחשבותיו.
בעיקר הדבר, כל מה שפיטפט שקץ זה אינו חדש אצלו כלל. כלום אינו יודע את דעת הרמב“ם ז”ל באותם הענינים? כלום אינו יודע כל אותן השאלות? הרבה התחבט עליהן בימי נעוריו. אבל מה ענין כל זה לקרקפתא דלא מנח תפילין?
כלום יעלה על הדעת, שהקרשקש, למשל, בעל המאמר “ולואי שלא יתפלל אדם כלום” – היעלה על הדעת, שהוא לא התפלל ולא הניח תפילין?
טובע הוא בים של צער.
ובין כל אותו הצער נדחק ועולה לו איזה רגש-הנאה במה שה“שקץ” שלו הוא ידען הגון, כל-כך בקי בספרי הקדמונים.
וכשהוא מכיר בהנאתו, הוא סולד בה ומגרשה מתוך לבו.
תיתי לו, שטרדת עסקיו ודאגות החכרנים בימי האביב על עצירת-גשמים ועל ריבוי-גשמים השכיחו מלבו במקצת את המקרה.
והחליט בדעתו, שכשייפנה מעסקיו ישכור את סרבר, למורה או לחבר מועיל לנחמן, והא יתקנהו בעצה טובה, איך להתנהג בנידון זה.
הוא לא ידע, שנחמן כבר התוודע אל סרבר, ושניהם נעשו ידידים נאמנים איש לרעהו.
ג 🔗
סרבר מצא לו כר נרחב בעיר. הוא פתח שם בית-ספר לילדי ישראל בטיפוס חדש. הרבה התחבטו משכילי העיר וציוניה לפתוח בית-ספר כזה על יסוד של צדקה, ולא עלתה בידם. וזה פתח בית-ספרו על יסוד של תועלת ושכר לעצמו, והצליח. רובם של תלמידיו הם בני העניים.
ראה נפתלי, שקרובו מרוויח סכום הגון של כסף בכל חודש, ונתעלה זה בעיניו. ולפיכך לא נתנו נפתלי לצאת מביתו. הוא הקצה לו חדר אחד בחצרו ומזונות על שולחנו. את זה עשה על-פי חובת קרבת-המשפחה. והתנה עמו שילמד את בניו קצת כתיבה והוויות-העולם. את זה תובע מסרבר על חשבון חובתו לקרבת-משפחה.
שכן קרוב נעשה סרבר עם נחמן ומן הנמנע הוא, ששני צעירים רעננים ישבו בקרבת-מקום ולא יתוודעו.
התוודע שם נחמן גם אל רחל בת נפתלי.
רחל היתה מבנות ישראל אלו, שבימי ילדותן הן צנומות, שדופות וחסרות את החוט של חסד המשוך על פני בנות חוה. וכשהן מגיעות לתקופה ידועה הן מתמלאות ומשתרבבות פתאום ובין חלקי פניהן מתמתחת פתאום הסימטריה, שחוננה בה האשה, עד שנדמה כאילו יצאו אתמול בפעם אחת מתחת יד היוצר בצביונן ושלמותן.
תקופה זו יש שהיא נעלמת מעיני ההורים הרגילים בבתם תמיד. פעמים שהאם מרגישה בה בחוש מיוחד ומתחלת אז להיאנח בחשאי ולדאוג לזיווגה של בתה.
נחמן הרגיש בה והיתה בעיניו כחדשה, כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה בימי חייו. ביקוריו נעשו תכופים בבית נפתלי. הולך הוא להתראות עם סרבר, לשיח עמו קצת, אלא שבכל פעם הוא נפגש גם בה.
היא הרגישה, שהוא מסתכל בה יותר מדי והתחילה מבריחה את עצמה מעיניו. בבית נפתלי היה נחמן מאז סמל הקנאה בין הבנים. במלבושיו, ביחוסם של הוריו אליו, בשמו הטוב, שרכש לו בעיר, עורר תמיד קנאה בלבות בני נפתלי. נפתלי גופו, כשהיה מוכיח את בניו, היה מרמז לפרקים על שבחו ויתרונו של נחמן עליהם. לקנאה הצטרפה גם השנאה שבצבצה ועלתה בימים האחרונים בין השכנים. נחמן היה לנושא של שיחות ולשון-הרע בבית נפתלי. ולפיכך לא היה נעים עליה לבוא עמו בדברים, וגמרה בדעתה להבריח את עצמה מפגישה עמו. לפעמים, כשחפצה להתנקם בו בשביל אותו צער של קנאה ומוסר-הורים, שיהיר זה גרם לה כל הימים, יצאה להיפגש עמו במחשבה תחילה, כדי שיראה אותה, ותעלם מיד.
וכשעלתה על משכבה לישון, נזכרה במבטיו של יהיר מגוהץ זה, האורבים לה מכל פינה ולגלגה עליו במחשבה, אלא שכל הלילה לא יכלה עוד לנום שנתה.
מבטיו של נחמן הזכירו לה, שיש עוד צעיר אחד, המצוי בבית-הוריה, ושמו סרבר. וכמדומה לה, שגם הוא מסתכל בה לפרקים. מבטיו של זה יותר מתונים, אבל יותר צורבים, יותר מעוררים ואינם נוחים להישכח.
סרבר היה רווק שהשתדל לייאש לבו מן הנישואים. שני אחיו הגדולים ממנו נכשלו בנשים שאינן מהוגנות, ואימת אשה היתה עליו. מאמין היה בעצמו, שלא נברא אלא לחנך בנים של אחרים, כשרון גדול יש לו לכך. וכשנתגלגלו המאורעות ורחל זו באה לידו, לא ידע בעצמו מה היה לו. גדול כוח השטן. אין הוא יכול להסיח דעתו ממנה ומרגיש הוא תמיד את מציאותה. “צריך לעקור דירתי מבית זה,” נצנץ הרהור במוחו. אבל הרהור זה לא ניתק לעשה (*לא היה למעשה) ונדחה מיום ליום.
ורחל הרגישה בכל זאת ולא ידעה מה הם מבקשים ממנה, מה הם רואים בה? אורגים הם עליה רשת של מבטים, כקורי עכביש, עד שקשה להיחלץ מהם. ואחרי-כך לבה דופק, כאילו שלטה בה עין-הרע.
ובראשה היא חשה, וחולמת היא בלילות: נהר… שממיות אורגות עליו גשר… נערות עולות מן הרחצה… יונים מתחבקות ומצפצפות “הרי את מקודשת…”
קשה עליה נחמן בפגישותיו וסרבר ברושם, שהוא משאיר עליה, בזעזועי-הנפש שהוא גורם לה.
ד 🔗
בשבת לסדר “ואתחנן” כיבדו את אברהם-הירש בקלויז בעליה הגונה, קראו אותו לפרשה ראשונה של “קריאת שמע.”
כשגמר את הברכה ושב למקומו, חמד לו לצון אחד משכניו במזרח ולחש באזניו:
“השמעת מה שקראו לפניך, ‘ושננתם לבניך’?”
אברהם-הירש הרגיש בעוקץ, שהטיל בו שכנו. דמו התחיל תוסס בו. הוא נתן את עיניו במעליבו והתחיל מחפש אחר מבטאים דוקרים ביותר:
“טוב למוד לבן… חכם מ… משנון ל… לבנים הדיוטים כאלה ש-ש-כבניך.”
“הדיוטים, אבל מניחים תפילין ומתפללים.”
“ומה בכך?”
“תפילה,” התחילו אחרים מתערבים בדבר, זהו ענין חמור. כל היהדות מונחת בתפילה."
“תפילה אינה אלא במקום קרבנות.”
“ואם כך?”
דומה היה על אברהם-הירש שכל בני הקלויז קמו עליו.
“ואם כך, הרי אתם עובדי עבודה-זרה. גם הקרבנות לא היו לרצון הקב”ה. ‘לרצונכם’ כתיב."
“אפיקורס,” התחילו מתלחשים עליו.
“אם אני אפיקורס, הרי גם הרמב”ם, גם הקרשקש אפיקורסים."
אברהם-הירש אינו זוכר עכשיו מה שאמר מתוך כעס, אבל יודע הוא שאמר הרבה, הרבה.
ונדמה לו, שכל אלו הרעיונות הם בעצמו של דבר, שאובים מתוך אוצר מחשבותיו. תמיד היה הוגה בם, אלא שלא מצא עד עכשיו שעת-הכושר להשמיעם ברבים.
וזוכר הוא גם תוצאות הדברים. כמעט שדחפו אותו מתוך הקלויז, אלא שהקדימם ויצא לו.
למחר שלחו לו את ‘עמודו’ לביתו, בהסכם רובו של הקלויז.
למותר היתה אותה הטרחה. אברהם-הירש פסק מאליו לבוא בקלויז. מחפש הוא אחר איזה קלויז אחר, אלא שלפי-שעה לא הכריע עדיין בדעתו, לאיזה מהם יצטרף ומתפלל הוא בביתו ביחידות.
נדמה לו פתאום, שכל אלו שבקלויז הם גסים, הדיוטים, בחינת עובדי עבודה-זרה. מתפלא הוא על עצמו, מי זה הכריח אותו עד עכשיו להצטרף עמם ל“קידוש-לבנה” שלהם ל“התרת-נדרים” וליתר הבליהם.
ואיך זה לא עמד עד עכשיו על הדבר, שכל אלו, בלי יוצא מן הכלל, הם אויביו, שונאיו ומנדיו מבקשי רעתו?
קנאים הם. כל מה שהם מעלילים עליו ועל נחמן אינו אלא מתוך קנאה.
“יש להם במה לקנא בי. נחמן הוא באמת פרי חמד. חבל, שהחמיץ במקצת. אפילו מחילול-שבת אינו נזהר. כופר הוא בהרבה עיקרים, צריך למצוא תחבולה לדבר.”
וכמדומה לו שמצא.
מאשים את עצמו בזה: ראשית, שלא כהוגן הוא עושה, שאינו בא בחברת צעירים. אילו היה מצוי אצלם יותר, היה יכול להשפיע עליהם. ושנית, צריך הוא לקנות קצת ידיעה באותם הספרים החדשים של ה“שקצים” הללו. כדי שיוכל לעמוד עליהם בויכוחיהם מתוך ספריהם. הלא באמת מגוחך הדבר, כשהחצוף שלו פותח פה ושופע בדעות ומאמרים מחוכמים, לכאורה, ואבא מרכין ראש, בחינת-תלמיד, ואינו יודע מה להשיב.
במקצת יודע הוא בספרים ההם. כלום לא עסק בהם בימי-חרפו? אלא שעסק אז בדרך “הלכה ואין מורין כן.” לא ידע אז שיבוא יום ויהי צורך לזכור את הכול, כדי שידע מה להשיב לבנו.
ביום השני, כשמצא את נחמן יושב שקוע בספר שלפניו, עמד לו מאחורי ערפו והתריס מלים כלפי חללו של החדר בנגינה מיוחדת, שהאבות משתמשים בה בשעה שהם חפצים להראות לבניהם חיבה מתוך נזיפה:
“בספר זה מצאת, שאין יהודי צריך להתפלל?”
“ספר זה לא נכתב בשביל… בשביל בני-אדם שיש להם עדיין ספק בדבר,” פסק נחמן ואמר.
“בשביל שוטים חפצת לאמור. אני מבין, אני מרגיש. אבא הוא שוטה!”
נחמן מניע בכתפיו ושותק.
“ומה כתוב בספר זה?”
“חוקי הטבע שהטביע אלהים בעולמו.”
“שהטביע אלהים?”
“שהטביע אלהים.”
ויש אלהים גם בספרים אלו?"
“אפילו מלת ‘תפילה’ מתורגמת לכל הלשונות.”
“חבל, שאינו כתוב עברית.”
“ואילו היה כתוב עברית, היית קורא בו?”
“ויש ספר כזה בעברית?”
למחר הביא לו נחמן ספר “ידיעת הטבע” לברנשטיין.
כדבר בעתו היה לו הספר. שותפו החרוץ הקדימהו תמיד בכול, עד שאברהם-הירש בא תמיד על הגמור והעשוי, פנוי היה אברהם-הירש רובו של יום. ומצד השני, התרחקותו מאנשי הקלויז פעלה עליו לרעה. איזו ריקניות הרגיש פתאום בלבו. דומה עליו, שהכניס איזה איש את ידו לתוך לבו ועקר משם חלק הגון. החלל נשאר פנוי. ריקניות מזעזעת הוא מרגיש.
והוא התחיל קורא בספר – מתחילה מתוך קלות-ראש, בכוונה למפרע לסתור ולהרוס את הכתוב, ואחר-כך בשקידה ומתוך עיון.
יש שהוא בא לכלל כעס על אותו המחבר, שמצא בו אפיקורסות כל-כך מרובה באופן שאין הדעת סובלתו. הכול יוצא אצל אפיקורס זה פשוט, מוכרח, מחולל.
אבל סגנון הספר הוא כל-כך קל, מושך, מתגנב אל תוך הלב.
אין ספר זה יוצא בכוונה מתחילה ללגלג, לפקר. מסיח הוא לפי-תומו.
וכשהוא שונה על הפרק ומסדרו במוחו, הרי הכול יוצא אצלו ברור, ודאי, מוכח, מוכרח.
“נמצא, שאין לבנה לא פגומה ולא מלאה, אלא שהיא סובבת במצבים שונים נוכח השמש. נמצא, שהרעם והברק הם דבר אחד, ויש חשש ברכה לבטלה כשמברכים עליהם שתי ברכות. נמצא, שרבוי הגשמים ומיעוטם תלויים בסיבות מכריחות.”
הוא נתמלא עברה, והשליך את הספר מתוך ידו. אחר שעה קצרה, שב ולקחו.
ושוב משליך ושוב קורא.
קשה היה עליו להסכים על הדבר, שאין חדר לרוחות, שאין מפתחות של גשמים, ושהשמים של תכלת אינם כלום.
דומה עליו, שהסירו מעל ראשו את כובעו, והשאירו אותו בגילוי-ראש, הפקר לקור, לשלג, לאבני שמים.
אבל הדברים הם כל כך ברורים. כל-כך מבוארים, כל-כך מחוכמים, עד שאילו לא היו כמו שכתוב כאן, היה קשה על רבש"ע, מפני מה לא ברא את עולמו באופן מחוכם כזה.
כשגמר את הספר התחיל בו מחדש וכבר יודע הוא בפרק הראשון מה שיבוא בשני, בשלישי וברביעי. הכול משתלב ומתרכס במוחו כשלשלת אחת ארוכה שסופה נעוץ בתחילתה.
קשה עליו בימים אלה לעמוד בתפילה.
ורעיון הבריק במוחו:
תפילה היא אמנם… עניין שכבר אמר עליו הקרשקש מה שאמר. אבל בוא וראה כמה חייבים אנו להודות, להלל לשבח, לפאר למי שברא עולם כזה בחכמה נשגבה כזאת.
בריאה בלי קץ ובחשבון מדוייק על משהו. סיסטמות של שמשות, אטומים ומיקרובים ומסלול החלב… הוי!
מעיין של אהבה נפתח בלבו לקונו. אהבה טהורה, רוממה, בלי קורטוב של יראה.
הוא התפלל שלוש ביום. כמנהגו, אלא כשהגיע למקומות של בקשה הבליע עליהן בחטיפה, השקיע את עצמו ביותר על התשבחות.
יודע הוא בנפשו, שהתפקר לגמרי; המצוות המעשיות איבדו את ערכן בעיניו, אף-על-פי שהוא עודנו נזהר בהן. אלא שהוא חש את עצמו יותר עדין, יותר קרוב אל רבש"ע.
נחמן מחליף לו ספר בספר, והוא קורא ומתפקר.
תענוג הוא מוצא כשמזדמנת לו שעת-כושר להשמיע דעות חפשיות בפני נחמן.
מטייל הוא בחצרו בערבי ירחי אב ואלול, לילות שזיקי כוכבים מעופפים וחוצים את הרקיע. חוה יושבת על המפתן, קולטת אל תוכה רוך הלילה הקריר, אחרי חום יום קיץ.
כוכב זוקר וחוצה את השמים. חוה מזדעזעת. “יהי רצון, שלא יהי זה שלי.” היא לוחשת בחרדה.
“פתיה,” הוא זורק מלים כלפי אשתו, ומתכוון, שיגיעו הדברים לאזני נחמן, “אינה יודעת, שזה אינו אלא כפיס. בקיע של כוכב שנשרף באוויר. וכלום מה מועיל לך לחשך? מה שצריך להיות אין כל בריה יכולה לשנות.”
נחמן העמיד עליו את עיניו בפנים צוחקים ושאל:
“ותפילתך, שאתה מתפלל שלוש ביום, מה היא?”
“שוטה,” הוא עונה לו בהארת-פנים,“כלום מתפלל אני? איני אלא משבח ומפאר את בעל הבירה, שהוא מנהיג את בירתו בחכמה נפלאה כזו.”
נחמן החריש. כשנכנס לחדרו, הוציא את פנקס כיסונו ורשם בו:
“שוב ראיה שלבני-אדם יש כשרון לקלוט בלבבם דבר והפכו ובלבד שיצאו זכאים בעיניהם.”
כך הוא אוהב תמיד לרשום בתוך פנקסו מסקנות ממה שהוא רואה ושומע.
נחת-רוח עשה אברהם-הירש באחד הימים האלו לבנו: לקח לו מקום בין חברת הצעירים, חברי נחמן, שישבו בביתו, ושתה עמם טה בגילוי-ראש.
הוא חש עצמו באותו יום נוח, קליל ושמח שלא כרגיל. נדמה לו, שכל אותו המשא של אוויר, שעל פי חשבון ספר “ידיעות הטבע” אדם נושא על גבו שלא מדעתו, ניטל מעליו והוקל לו.
הוא היה שמח. אך לחוה היה הדבר למורת-רוח.
הרבה צער בחשאי סבלה אשה זו על בנה,שאינו תמים עם אלהים. אלא שמצאה לה טצדקי (*הצטדקות) יפה כלפי בוראה: אילו השאיר לה בחיים את כל אלה שקברה, לא היה נחמן בן-יחיד וגם להקב"ה היה בו יותר נחת. אבל על בעלה אין לה שום הצטדקות.
“מה רוצה אכזר זה? לעורר על עצמו, חס-ושלום, את הדין?”
היא הרגישה מכבר בבעלה סימני התפקרות, שלא היתה רגילה להם, אלא שהיא כאשה פשוטה וכשרה לא נועזה לקחת לעצמה אפוטרטפסות על בעלה בדברים שבקדושה. כלום מה היא יודעת יותר ממנו, שתגיד לו מוסר? אבל פריצות כזו, לשתות טה בפרהסיה בגילוי-ראש ושלא במקום אונס. לא יכלה למחול לו. ולא עוד, אלא שימי ה“כתיבה והחתימה” קרבים ודואגת היא שמא ינכו לה בשמים מזכות גידול בנים.
מחכה היא לשעת-כושר להתנפל עליו.
ה 🔗
השמש של סוף הקיץ קיצר את יומו וגמר בשעות ערבות, המושכות את בני הנעורים החוצה לצרף יום ולילה בטיולים. כל ימות-הקיץ נחבאים בני הישוב מפני החום ובועטים ברוב טובה, שהשפיעה עליהם השמש. אין הם רואים, איך מתרקמות שושנים בגנים, אין הם רואים איך מתייפות שיבולי הקמה בשעת פריחתן ומתנוולות כשהן מכינות לחם לרעבים; אין הם רואים את העונג הנשגב שיש בפחד, בשעה שרעמים וברקים מתגלגלים מעל לראשך; את הנחת, שיש בצערו של המורטב ממטרות הקיץ, כשהוא יודע, שלא תשקע השמש, עד שתפייסהו ותייבשהו. אין הם מבינים את התכסיס הנפלא, שיש בין עבי השמים, כשהם יוצאים במערכות לבלוע איש את רעהו; אין הם מבינים שיח הלילה; אין הם שומעים ברדת הטל – התרחקו בני-אדם מן הטבע, עד שאינם יכולים לעמוד ברוב טובתו. דיים במה שנשאר בשבילם בסוף ימי הקיץ ובראשית ימי האסיף.
יצאו בני הנעורים לטייל וללקוט שיורי רוך ועונג.
בשעה לא טובה יצאה רחל לשוח. היא חיכתה למצוא אחת מרעותיה להצטרף אליה. נתרחקה מן הרחוב, נסחפה בזרם המטיילים עד לבין שדרות האלונים שמחוץ לעיר ונתקלה בנחמן.
הוא הציע לפניה להצטרף אליה. לא נעים היה עליה הדבר, אלא שלא יכלה להעז פנים ולסרב. לא לימדוה בבית-אביה לסרב ולעשות דבר על פי רצונה.
הם נכנסו בין שדרות העצים. נחמן ניקה מקום לשבת לה ולעצמו.
מבעד לאווירים שבין העצים נראה ירח כגחלת אש צף ועולה ומאיר אופל הערב. האור שבחוץ הגדיל את האופל שבין העצים. קטעי קולות של המטיילים וצחוק של קלות-ראש מגיעים לאזניהם.
רחל הביטה סביבה בחרדה. קשה נעשתה עליה הדממה. מזדעזעת היא לכל זמזום ותנועה שבין צמרות העצים.
והוא שואל אותה לסיבת חרדתה. והיא ענתה שלא כענין. ואינה זוכרת, איך נתגלגלו הדברים, עד שהתחילה מתאוננת על העריצות, שאביה נוהג בה. הכול אסור, הכול עבירה, הכול חטא. ויודעת היתה בעצמה, שהרבה הרבה היא מגזמת לדעת. נטיה עזה באה לה פתאום בלבה לשעה זו להפליג, לברוא עריצות מיוחדת בשבילה, כאילו רוצה היא לזכות בזה לציון טוב.
והוא עומד והבטיח לה, שיוציאנה לגמרי מרשות הוריה, ועל אודות נישואין דיבר.
ועשה מעשה, שלפי דעתה, הוא מגונה. אפילו אביה לא נשק אותה מעולם. ורוצה היתה להתקומם, אלא שכך הוא טבעה,אינה למודה להתקומם. עכשיו צר לה מאד על כל המקרה. היא אינה מרגישה בלבה שום נטיה אל יהיר זה. אף-על-פי-כן מחזקת היא לו טובה שלא בפניו, על שעורר אותה לחשוב על עתידותיה בדעה יותר צלולה. געגועים עורר בקרבה לצאת מבית אביה ולבוא לרשות אחר. ופעמים שהגעגועים האלה נתלים בסרבר.
ו 🔗
נחמן יצא מביתו להתראות עם סרבר ונפגש עמו באמצע הדרך. יש לשניהם צורך זה בזה. רצה נחמן להוכיח את רעהו, מפני מה הוא מסיח דעתו מקרובתו, רחל, ואינו מקדיש בשבילה שעה אחת, להביא בלבה קצת השכלה, להכשירה אל סביבה מושכלת. רוצה הוא לאמור לו, שהוא נכון לשלם לו שכרו בעד לקח זה.
וסרבר רצה לבקש ממנו. אולי יוכל להקצות לו חדר בבית-הוריו. אלא שנמשכו שניהם לתוך שיחה אחרת, עד שהגיעה שעת הלימוד בבית-ספרו של סרבר. רצה סרבר להיפרד מרעו, אך נחמן נטפל אליו, הוא נזכר, שזה מכבר יש תשוקה בלבבו לראות את אופן הלימוד של סרבר.
בקושי עלה לו הדבר. אין סרבר נותן רשות לשום בן-אדם לעמוד בבית-ספרו, בשעה שהוא ותלמידיו מצויים שם. קנאי הוא לדבר זה. צר-עין היא לאותו קורטוב של תשומת לב התלמידים שיכול איש זר לגזול ממנו. ומטעם זה עצמו אין הוא נוהג לתלות תמונות וציורים יתרים על הכתלים. לבות התלמידים הם רכושו וקניינו לשעה זו.
במחלקה הראשונה ניכר היה, שרוב התלמידים הם חדשים מקרוב באו, שלא שכחו עדיין את ה“חדר.” לכל תנועת יד המורה, בין שהוא עומד קרוב להם, בין רחוק, הזדעזעו התלמידים והחביאו לחייהם הקטנות מאחורי כתפם של חבריהם. זוכרים הם, שאין יד הרבי מתנועעת אלא למריטות לחי. חשדנות וערמומיות מוקדמת נשקפות מעיניהם. שפתותיהם פתוחות, מוכנות בכל רגע לענות בטרם ישמעו. כל ניצוץ של שמש, כל זרם אוויר, שנכנס אל חדרם, בהיפתח הדלת, מביאם לידי זעזוע, מטביע עליהם חותם של עצבות וגעגועים. נשמות עלובות הן, אסירים קרואי דרור, שאינם מאמינים עדיין בחופשם. רובן של שעותיו במחלקה זו אין סרבר מוציא על לימודים, אלא מכלה אותן בשיחות וסיפורים. ממשיך הוא את תלמידיו על-כרחם לתוך שיחותיו, פותח הוא להם פה, ודרך כך גונב את לבבם ואת דעתם אליו. דומה סרבר עליהם במקצת כילד זקן.
ישב נחמן והמתין, עד שנכנסו למחלקה השניה.
נפסק השאון הקל, חדלה הלחישה המרפרפת. התלמידים ישבו אל מקומותם, עיניהם מתוחות ונטויות למורם מתוך פנים מאירים.
מתקנא נחמן ברעו. רואה הוא, שכל הלבבות הקטנים הללו הדופקים אליו, אל המורה, צמאים הם לכל מלה שתצא מפיהו. הם אוהבים אותו. אין כל פלא בדבר, שאין פה שליטה לשוט.
“ילדים,” שאל המורה בקול מלא ורך, “במה נעסוק היום תחילה?”
“בהיסטוריה.”
“בחשבון.”
“הצביעו!”
נזקפו אצבעות. ההיסטוריה זכתה לרוב דעות.
משתדל סרבר לפתח בלב תלמידיו “רצון-יחידי,” וכמו-כן לכבד דעת הרוב.
“ואולי נותן הדין לפתוח ראשונה בלקח לימודי-הדת?”
המיעוט הבטל נאחז בהצעת המורה. פשוט לשם התנגדות למנצחים. הצטרף עליהם עוד מיעוטו של הרוב ורוב חדש החזיק בהצעת המורה. שוב לקח לחיזוק הרצון וביטולו מפני דעת רבים.
“נוהג אתה לימוד-דת בבית-ספרך?” עמד עליו נחמן בתמיה בשעה ההפסקה.
“כן.”
“וכלום מאמין אתה בקדושת הדת?”
“האי-מאי?”
“הלא מנחיל שקר אתה לגדייך הללו. וכי לא תבוש מפניהם כשיגדלו?”
“מה אתה סח? כלום איני יכול לחבב את השבת, הנותן לי מנוחה אחר ששת ימי עבודה, אף-על-פי שאיני מאמין בחייבי מיתת בית-דין? כלום איני מוקיר את חג הפסח אף-על-פי שאיני מאמין במאתיים וחמישים מכות, שהוכו המצריים על הים? וכלום איני יכול לחבב מנהגי עמי, אף-על-פי שאיני מאמין במיתה בידי-שמים?”
“ואינך חושד את עצמך, שדעה זו נקבעה בלבך רק מפני שבאופן אחר לא היו האבות מוסרים את בניהם בידך?”
“בדותא. הריני ערב על דעותי. אדרבה דעתך חשודה. התפקרות הדת יש לה היסטוריה שלה. זוהי מחאה המונית נגד העריצות של הדת. הדורות הראשונים העמיסו על הציבור גדרים וסייגים בהתרסה חצופה נגד החיים והעבירו על המידה. התפקר הדור גם כן בהתרסה מגונה, במידה כנגד מידה, בכעין שנאה והתנקמות, חטאו גם הראשונים גם האחרונים. יש שהלב תאב ומתגעגע לפיוטיות שבדת, ליציאה מן החולין, לחגים. אם לא תאמין, צא וראה את ה’מתוקנים' שבנו כשהם משתתפים בימי חגי הנוצרים, ונמנים על חזיר מקולס. ואם בעל נפש אתה, תתמלא חמלה על החורגים הללו.”
הסתכל בו נחמן, אחר הוציא את פנקסו מכיסו ורשם בו:
“אילו היה לבני-אדם צורך בדבר, ששתי פעמים שניים יעלו חמישה, היו יכולים להביא על זה מופת חותך.”
סרבר העיף עין על הכתוב והניע עליו ביד.
“ובמה אתה מתרץ לעצמך את מנהגך, שאתה נוהג בקרובתך, רחל? שרוי אתה עמה בכפיפה אחת, ואינך מוותר בשבילה שעה אחת להוראה.”
“כלום אני אשם? אין אביה חפץ בדבר.”
“רצונך לאמור, אין אביה משלם לך בעדה. אבל אני אשלם לך שכרך.”
סרבר זקף עליו עיניים בוחנות מתוך פנים מתמיהים. חדרו מבטים אל תוך-תוכו, וכאילו שאלו: “שמא נפגע אתה באהבה לנערה זו?” נחמן הבין את מבטיו וניענע לו בראשו. סרבר נפעם והשתקע במחשבות. כשהתעורר מתוך מבוכתו, נפגש במבטי נחמן וחשד בו, שהוא יודע את מחשבותיו.
הוא העמיד פנים ואמר:
“זוהי פרידה טובה, הגונה לך. מברכך אני בהצלחה ונשיאת חן.”
נער המשמר משך בפעמון. צלצולים תכופים הודיעו, שכלתה שעת-ההפסקה, שבו הנערים למקומם, והרעים נפרדו מאמצע שיחתם.
כשיצא נחמן, הרהר אחריו סרבר: היכן תורתו של יהיר זה? אילו היה באמת כמו שרשם בפנקסו, הייתי צריך לשום לו מכשול על דרכו. ומלגלג הוא בעצמו: הלא אנוכי כבר משכתי את ידי הימנה. ומוצא הוא שלאמיתו של דבר, אין זיווג זה עולה יפה. הדיוטית תהיה בביתו. בסביבה שהוא מצוי בה לא תמצא את ידיה. חסרים לה כל אותם הנימוסים היפים. אפילו אם יתחיל מעכשיו לתת לה הוראה לשעה אחת ביום, אין הוא מאמין, שתוכל להסתגל לחיים חדשים.
ומוצא הוא את עצמו על עוונו: שמא זה גופי אינו אלא טעות, על פי שיטתו של נחמן? שמא אני חושב כך, מפני שכך יפה לי?
כששב לבית-נפתלי מצא את רחל בחדרו. היא השהתה את עצמה בערב זה בחדרו יותר מן הרגיל. בימים האחרונים התחילה מאירה לו פנים של חיבה. מצליפה היא עליו מבטים שקשה לו לעמוד בפניהם. מבאר הוא לעצמו, שיד נחמן בזה. את דעתו רוצה היא לגנוב, כדי שיאצל בשבילה שעה להוראה, כדי להכשירה להיות כלה הגונה לנחמן. עד היכן מגיעה אהבת-עצמה של זו. היא נפחתה מאד בעיניו. נדמה לו שבת סוחר זו עושה מסחר באור פניה, ומוציאה לעצמה תועלת ממבטיה על הגברים. כך גורלי, הירהר סרבר בעצב, נגזר עלי, שכל ימי חיי אהיה כלי-שימוש לאחרים. בני אדם מולידים בנים, ואני צריך לחנכם. רוצה יהיר זה לקחת פרידה, שנפלה בתוך ארבע אמותי, ואינו יכול לקחתה, עד שאני גופי אהיה לו כלי-שרת לזה.
ז 🔗
ושוב אביב. יצאו העדרים מאפלת המכלאות לאור האביב על הרים ירוקים ועמקים עטופים, ובני-אדם יצאו משיעבוד של חורף לשיעבוד העבודה בשדה. אברהם-הירש ושותפו נדברו להשכים למחר אל השדה, להציב גבולין בין חלקות האריסים ובין החלקות שנעבדו על חשבון הבעלים.
אברהם-הירש השכים לצאת יחידי בעגלתו. הוא עבר לפי-שעה בכל המקומות של אחוזת חכירתו, בא בעמק בין עדר הכבשים, עלה בהר שבשכנות יער קטן, נכנס בין נחילי-הדבורים.
הכל כאשתקד, אלא שעכשיו הכל בהיר אצלו יותר מאשתקד. ערכים אחרים יש לו לכל אלו עכשיו, בכול הוא רואה פרק שלם מ“ידיעות הטבע.” יודע הוא עכשיו את סוד הצמיחה היוצא מתוך ה“שרפה המתונה,” או כמו שההדיוטים קוראים אותה, “מתוך רקבון.” פניני הטל הנוצצים נגד השמש מזכירות לו הלכתא רבתא של שבירת הניצוצות של הפריזמה והספקטר. כוסות הפרחים מרמזות על זיווג הצמחים, והשמים התכולים… חבל שאינם שמים… הם כל-כך יפים, נדיבים, רכים. והשמש עומדת לה. והארץ סובבת לקראתה בששון וחדווה. ועולים להם הצמחים, יתושים נכנסים ויוצאים בתוך כוסות פרחי האביב ומתלחשות אשה את רעותה מתוך צניעות להסתיר על דבר, שהכול יודעים למה יתוש זה נכנס, אלא שאין לנבל פה.
ועדרים שורקים וקוראים: “לבשו כרים הצאן ועמקים עטפו דשא.”
חפץ הוא לקרוא “ברכי נפשי.”
ביותר השהה את עצמו לע נחילי-הדבורים. רואה הוא אותן נכנסות ויוצאות דרך הצוהר הקטן. מכיר הוא בצורתן, שהן דואגות וחושבות סוף מעשה במחשבה תחילה. יודעות הן מה הן עושות. כמדומה, שגאוה יתירה והכרת-עצמן מבצבצת מתוך מבטיהן.
“דבש אנו עושות! בארכיטקטורה אנו עוסקות!” הן מזמזמות כלפי האויר. וחפץ הוא להכיר בין הטומטומין והעובדות. והוא רואה ומביט, מביט ורואה, ונפשו לא תדע שבעה.
“הוי, מה רבו מעשיך אדוני, כולם בחכמה עשית!” קרא מתוך לבו.
“הי! ימינה, הלאה,” הגיע לאזניו קול ההולך על מחרשתו ומאריך את המענית.
הוא התעורר, הביט כלפי השמש והבין, שכבר איחר את השעה. כשבא אל שדהו כבר לא מצא את שותפו. הלז המתין והמתין עד שהלך לו.
כל אותו היום חיפשו זה את זה ולא נפגשו בשדה. קצת קלקול יצא מזה, נתאחרה העבודה לשלושה ימים. זה היה בערב שבת. למחר לא יצאו מפני כבוד השבת. למחרתו לא יצאו האריסים הנוצרים, מפני כבוד שבתם שלהם.
לערב מצאה חוה שעת-הכושר להתנפל עליו. היא העמידה פני מצטערת, ועלובה, ישבה ושתקה. אברהם-הירש לא יכול לשבת בכפיפה אחת עם אדם מצטער ושלא יקח חלק בצערו. הוא התחיל שואל לסיבת צערה.
היא נעצה את מבטי עיניה באיזה פינה שבבית והתחילה מתרסת מלים:
“השד יודע איזו קליפה נכנסה בך, שאתה משתקע עמים ולילות ב’שמות' במיני ספרים, ואת העסקים הפקרת לשותף, שיעשה בהם מה שלבו חפץ. ומה אם יקוב לך חור באזנך?”
“שטיא,” עונה הוא בגערה מתוך פיוס, “ראשית איני מסיח-דעת כלל מעסקי, כמו שאת חושבת; ושנית, שותפי סמואל הוא אדם ישר, נאמן יותר מאיזה שמואל בעל ירמולקה.”
“יותר מדי אתה מאמין בקפליושים.”
“שטיא. סמואל יגנוב? ממי? מכסף של בתו?”
“מה אתה סח?”
“שערות ארוכות, ועניה בשכל,” הניע עליה אברהם-הירש ראשו, “כלום לא עמדת עד עכשיו על הדבר? נחמן ישא את בלומה וויינשטיין. כלום אינך רואה, עד כמה הוא מרקד לפניה?”
חוה פקחה עיני תמהון. היא לא נתנה עד עכשיו את לבה לדבר זה, שאברהם-הירש בנה עליו עולמות למפרע.
השתקעה במחשבות, ולאחרונה התעוררה ואמרה:
“אבל… מה ענין זה ל… לשתית טה בגילוי-ראש? ול…”
דברים אלו אמנם נראה לבעלה שלא מן הענין. אבל אצלה היתה כל עיקרה של השיחה במחשבה תחילה לסוף זה.
נדמה לו לאברהם-הירש, שדקרו בשרו בחודו של מחט.
“וגילוי-הראש מהו? וכל אותם המנהגים הטפלים והתפילות האוויליות, חושבת את שמסיני ניתנו?”
הוא הרים את קולו. דיבר בהתמרמרות, במקוטעים ובלי סדר הגיוני. שפך לפני חוה את כל מה שהרה והגה לבו בימים האחרונים בלא יודעים, ומתוך דיבורו קפץ והוציא ספר מארון הספרים, והטיחו לפני חוה.
“רצונך לדעת היכן אלהים? פה בספרים אלו. לא בקלויז. לא אצל הדיוטים כסויי-ראש. פה, פה יש אלהים גדול, נשגב, חכם, טוב, עד לבלי קץ. פה הכול ברור, מובן, מחייב, מחוכם, התביני, אשה? מחוכם.”
הוא דיבר, הציע. ביאר עניינים רמים לפני חוה, והיא נעצה בו עיני-תמהון והחרישה.
באחרונה עמדה עליו בשאלה:
“וכל אותן השנים, שהיית צריך לרבונו-של-עולם, איך הבנת את הדברים?”
הוא הגביה יותר את קולו והתחיל שופע ברעיונות שלא מן הענין.
“לרבונו-של-עולם איך צורך בקרבנות, אין צורך בתפילות. אפילו בתשבחות אין לו צורך, אלא שהאדם מעצמו חפץ, משתוקק לפעמים לשבח להקדוש-ברוך-הוא, התביני? הכול מודה ומשבח מעצמו להקב”ה! אפילו החי, הצומח, אפילו הדומם."
הוא דיבר הרבה-הרבה והיא לא הבינה מדבריו כלום, ואין זה לפלא בעינה. הלא אשה היא. כלום יכולה היא להבין בדברים, שהגברים מתקשים עליהם?
הרבה הרויח אברהם-הירש בשיחה זו, מפני שהרבה פינות שבסתר לבבו, שלא היו לו ברורות כל-כך נעשו לו עכשיו ברורות, מחוורות.
הוא עמד והתיר לעצמו את הרצועה לגמרי.
ראוי היה מקרה זה להטיל מחלוקת בין הבעל ואשתו, אלא שבא נחמן והסיח את דעתם על צד אחר.
ח 🔗
סרבר הרגיש שנעשה קפדני לתלמידיו בימים האחרונים והצטער על הדבר. מהפך הוא עכשיו בזכותם של האבות, כשהם מקלקלים שורת החינוך הטוב, ומענישים את בניהם תחת השפעת-הרגע. אין האבות מוכשרים כלל לחינוך הגון, מחליט הוא בדעתו, מפני שהם טרודים בעסקים רעים ומרגיזים עד שהם באים ליד הקפדה ורוגז מכל דבר, שאין לו יחס ישר אל עסקיהם. מורה-ילדים צריך שיהי פנוי, נעלה ונאצל מכל דבר, שמביא לידי התרגשות.
הוא התחיל משדל את עצמו להשלים עם מצבו. “לכשתרצה, הרי זה היה נסיון בשבילי. כלום בשביל כך באתי לכאן, להתנות אהבים? הן כבר התייאשתי מן הנישואין. חולין הוא לי כל עסק זה. לפני יש מטרה קדושה, טיפוח הדור.”
מודה הוא בינו לבין עצמו, שהוא נפגם בנערה זו, אוהב הוא אותה במידה שלא האמין מעולם, שמסוגל הוא לכך. מחשבה אחת על אודותיה, על אודות האפשרות לישא אותה, מקרקרת והורסת את כל בית-מקדשו. שקוע הוא בה על כרחו.
אבל מה-בכך? כשם שהיה אוהב את בת נפתלי, כך יאהב את מרת הורוויץ. כלום אינו אוהב נאמן לנחמן? הוא יאהב אותה לא באהבת גברים. גם עכשיו, כמדומה לו, שאהבתו כבר טהורה מכל חלאה. הם ילדו בנים, הוא יטפל בחינוכם. אדרבה, הוא יגיד לה אז בפירוש, שהוא אוהב אותה.
התיישבה עליו דעתו, וגמר בלבו להישאר בבית נפתלי לפי-שעה ולתת לה לקח שלא בידיעת אביה, כדי להכשירה במקצת אל נחמן. אין הוא ירא עכשיו כלל לעכבה בחדרו שעה יתירה. הן לבו טהור.
אלא שהבהיל עליהם נחמן את השעה. נחמן לא היה אץ במעשיו, אבל גם לשקוע הרבה בדמיונות לא אהב.
הוא הביא את הדבר לידי גילוי. נפתלי יצא ידי-חובת סירוב, כמנהג. ואחרי-כך נאות, מפני שבעיקרו של דבר, רצוי היה לו השידוך. אברהם-הירש הסתכל על בנו בתמהון. ובתוך כדי תמיהתו, התבכרה ההסכמה והרצון למפרע. רחל נהייתה לכלה מפני שאינה למודה למאן. חברותיה מקנאות בה, ואומרות לה שזכתה לאושר גדול, אושר שלא ראתה כמוהו גם בחלום. התחילה גם היא לשמוח בדבר. הרבה שמחה הגיע לה גם מן ההכרה, שסוף-סוף תצא מרשות אביה, תבוא אל רשותה שלה. דעה תהיה לה לעצמה על עצמה.
יושב וממתין היה סרבר, שייכנס הזוג לחופה, ואז ילווה אל ביתם, ויחכה עד שילדו בנים, ויתחיל בטיפוחם. כבר גילה זאת לנחמן, והלז קבל את ההצעה ברצון. בנוגע אל רחל הסכים בדעתו להסתיר ממנה את מסקנות עד אחר החתונה.
אלא שביום החופה לא היה נזהר בדבריו. הוא נעשה פטפטני ליום זה. דיבר הרבה. העמיד פנים של חדווה יותר מן הרגיל. רחל ישבה בודדת בחדרה ועצבה, כמנהג הכלות ביום זה, ב“בין-השמשות” של שתי תקופות. קצתן עצבות, מפני שהרבה מחברותיהן לא באו עדיין לשעת הריקודים, קצתן מפני שתלבשתן אינה הולמת אותן, וקצתן מטעם פשוט: כלה צריכה להיות עצבה.
סרבר נכנס לבדח את דעתה. בדיחותיו עלו לו יפות שלא כדרכו. היא התפרצה בצחוק, שלא כהרגלה. יפה היתה בשעה זו יתר על הרגיל. הוא-גופו אינו יודע, איך נזרקו פתאום הדברים מתוך פיהו.
“הוי, כמה מתמוגג אני באהבתי אליך.”
הוא התחלחל מדברי פיהו.
הצחוק נקרש על פני רחל. עיניה נמתחו. אזניה שמעו את דופק לבבה.
ט 🔗
חג חתונתו של נחמן היה אצלו הצעד הראשון למספר צעדים, שגמר בדעתו לעשותם תכופים בזה אחר זה. הוא חשב ומצא, שלא מן הנימוס הוא ולא ממידת היושר לצעיר בן-זמנו לבנות בית על חשבון אחרים, להטיל את עצמו עם רעיתו על שולחן אביו, וגמר בדעתו, ככלות ירח-הזהב, להיפרד מעל בית-אביו ולשלוח את ידו במסחר. אחרי-כן יעבור גם סרבר אליהם, וימתיק בחברתו את הזרם הרענן של החיים החגיגיים הבאים לזוג אחר החתונה. יותר ינעם עליך אושרך כשאתה יודע, שאדם אחד, שאין לו חלק בו, עומד מן הצד ומביט עליו, ומה גם כשאותו אדם הוא רעך הטוב.
הוא התחיל משמיע את החלטתו לאזני אביו בדברים מקוטעים וראשי-פרקים, כדי להכינו לדבר. אברהם-הירש הרגיש בענין, ונזדעזע בתוך-תוכו. קשה היה עליו להכיר בהכרה ברורה, עד היכן רמזיו של נחמן מגיעים. זה היה באמת אסון גדול מכפי כוחו, שיפרד פתאום בנו מעליו. אם כן, כל אותם המסחרים, כל אותם הטרדות למה הן באות? הרהר אברהם-הירש כל אותו הלילה.
בבוקר קם משנתו מתוך עצבות. הוא ישב ושתה המים יחד עם חוה. הזוג ישנו עוד בחדרם. כשכילה לשתות, התמודד, החליק בידו על זקנו, הביאה לנגד עיניו, וזרק מלים כלפי חללו של החדר:
“בלי עין-הרע, כבר אינני צעיר. הלבן כמעט מרובה על השחור. הוי, כבר כשל כוחי.”
דברים אלו צריכה היתה חוה לשמוע, והיא שמעה.
“שמא חולה אתה?”
“לא, פשוט זקנה.”
היא הביטה בו בתמיה.
“אילו היה נחמן שלנו בן הגון, חומל על הוריו, הייתי מוסר בידו את הכול. הוא צעיר, מלא כוח-עלומים, ואני שבר-הרס. אשיא לו רק עצות הגונות, ואשב בית. לדירה נקצה לו את הבית שבחצר. משנשכירו לאחרים, מוטב שישב בו הוא.”
נחמן היה בן כשר והגון. קיבל את הצעת אביו בחפץ לב. הוא היה באמת צריך למקומו. השותף, המנהלים, המשרתים – אופני המכונה – הכול הרגישו פתאום זרם קיים, רענן וחזק בא ביניהם, והתחילו מסתובבים סביב למרכז החדש ברעננות וכוח חדש.
ואברהם-הירש קנה לו מקטרת, והתחיל מעשן מתוכה. גם משקפיים הרכיב על חוטמו, אלא שהוא מסתכל לפעמים ממעל להן.
כפעם בפעם הוא מחליק את זקנו, ומוצא שהלבן שבו מרובה על השחור. חבל, שאין העולם חולקים לו כבוד זקנים. אבל מה לו ולהם? יש, שאינו יודע במציאותם כלל, מפני שהתחיל משקע את עצמו יותר ויותר בספרים מחוכמים.
יוצא ונכנס הוא אל בית בנו רק לפרקים רחוקים. אין הוא חפץ לערבב את הנועם שבחיי הזוג, שאינו מורגש אלא כשהם יושבים ביחידות. כך דעתו בדבר. טינא יש בלבו על סרבר הצעיר שלא הרגיש בזה והעתיק את דירתו לשכנותם.
ואין לו שום צורך לבוא אל ביתם, מפני שהם מקדימים ובאים אצלו בכל יום. נחמן בא לבקש ממנו עצה בענייני המסחר, ותמיד עולה דעתו כדעת בנו; ורחל’ה אוהבת את סינרה של חמותה. רובו של יום היא כרוכה אחריה. שמח הוא אברהם-הירש בכלתו. בהיסח-הדעת ניתנו לו בת. אוהב הוא אותה כבת. מחכה הוא, שתלד בנים על ברכיו. גם הוא חפץ לטפל בחינוכם. הוא-גופו ילמדם. הוא ילמדם חכמה. הוא לא יתחיל את התורה מ“בראשית,” הוא יתחיל מן ה“אטום”.
י 🔗
רחל עברה מרשות לרשות ונשתנו רגשותיה ויחוסה למכריה. הגורל עלה בראשונה על סרבר. מתחילה הרגישה, שקשה עליה להישאר יחידה עם סרבר בבית. כשהיא נתקלת בו או באה עמו במגע היא מזדעזעת. דומה, שאיזה זרם זר נכנס לתוך עצמותיה ועורקיה ומכביד שם והיא מרגישה ליאות אברים ומיחוש-ראש. אחר-כך נעשה קשה עליה טיפולו ושרותו, שהוא מפריז בהם בשבילה, כועסת היא עליו בלבה, בלי-דעת על מה וכמדומה לה, שהיא מתחילה שונאה אותו. רוצה היא להגיד לנחמן, שיוציאנו מן הבית, אלא שאין היא רגילה להעמיד דבר על דעתה. סרבר הרגיש בדבר. אין זה אצלו יוצא מגדר הרגיל. כך צריך להיות אצל עבריה בלתי מלומדת כזו. כשרון הידידות נבלע בחום אהבת-המין. צריך היה להכינה לדבר מראש, להבינה מה בין רגשי ידידות לאהבת-המין, להציל בשבילו זיק אחד של… של אהבה מופשטה.
יש לה סיבה לבלי לאהוב אותו, אבל אותה השנאה שהיא מראה לו מהיכן היא? הן חוסר אהבה אינה עדיין סיבה לשנאה.
ונזכר הוא מה שאמר לה ביום החופה. מתוך שכרון-גברות נזרק אז מפיו מה שנזרק. כועס הוא גם עכשיו על עצמו. דן הוא על הדבר מתוך שיקול הדעת. דברים כעין-אלו, כששומעת אותם נערה מפי אדם, שאינה אוהבת אותו, אינם מסוגלים לעורר אלא צחוק. בעל-נסיון הוא בענין זה. הרבה נכשל ברעיון זה, עד שבא ספק בלבו, שמא חסר בו אותו הכוח המכשיר את הצעיר להתחבב על הנערות. לשנוא על דברים אלו, אין נערה יכולה אלא אם נפגעה מהם.
ונזכר הוא בכמה קטעים מיחוסה אליו בימים האחרונים קודם החתונה. הזכרונות מצטרפים להשערות, ההשערות לודאיות ובלבו גמלה ההכרה, שהיא אהבה, או, לפחות, מוכשרת היתה לאהוב אותו. עכשיו ברורה לו סיבת שנאתה אליו. כמה אומלל הוא. היה לו שטר-גורל ונשרף. ועתה, לאחר שנשרף, נודע לו פתאום, שמספר זה זכה בסכום היותר גדול.
ובאחד הימים קם סרבר והעתיק את דירתו.
נשתנו רגשותיה של רחל גם אל נחמן. כמדומה לה, שכל מה שהרגישה אליו בהיותה נערה, לא היו אלא זעזועים קפריזיים של ילדות שובבה. עכשיו ודאי שהיא אוהבת אותו, הלא בעלה הוא. מי לך אשה שאינה אוהבת את בעלה? נחמן ראוי לאהבה, מפני שהוא דואג לה, שומר את צלה, מונה צעדיה, טובע הוא באהבתו אליה, אלא שהיא שקועה תמיד באיזה יגון שאין לה-גופה הכרה ברורה בו. כשאין נחמן בבית, קשה עליה הישיבה עם מי שיהיה. חמותה היא הנפש היחידה, שהיא מרגישה אליה קרבת-דעת. אוהבת היא לשבת בחברתה. אלא שזו עסוקה תמיד בענייני-הבית.
נחמן משתדל לשמחה, מוליך הוא אותה אל העולם הרחב, אל תוך הסביבה העליזה של מכיריו ומכירותיו. אבל צער-הבדידות קשה עליה שם יותר מבביתה. קשה עליה לסגל לעצמה את הנימוסים, שאינה מרגישה בהם שום טעם. נדמה לה, שדיבורה נשמע ביניהם בודד ומובלט ואינו מתערב בשיחתם, ולפיכך הוא יראה לפתוח פה. וכשהיא יושבת ושותקת נדמה לה, ששתיקתה בולטת ונשמעת בין החברה, שהכול מביטים עליה, ויראה היא להביט עליהם, שמא תפגוש במבטיהם.
יחוס של אונס הוא יחוסה עליהם. אין זו מסיבתה. בבית-אביה היתה מצויינת ועולה אפילו על אחיה. בין בנות השכנות היתה היא הידענית, הבקיאה ב“סדור.” אותה היו השכנות שואלות מתי חל “שבת שמברכים.” היא היתה קוראת קצת בסיפורים וכותבת אדריסאות וטלגרמות לאביה. ופה, בין מכירי נחמן, היא כהדיוטית.
שנחמן אמנם ממתיק לה את המרירות. הוא מתרפס כילד. חי בנשימתה ועל פי דיבורה, הוא כולו שלה. אין דבר חסר לו, כשרחל’ה עמו.
מאמינה היא בכל מה שהוא אומר לה בדבר זה. אלא שרעיון אחד התחיל מנקר במוחה – כל אותה החיבה הבוערת של נחמן אליה, אולי אינה אלא מפני שהוא בעלה והיא אשתו. אלמלא שכך, איך היה נחמן מתייחס אליה?
הימים היו ימי חופש לבתי-הספר. יוזי שב לבית-הוריו והביא פנים חדשות, את העלמה קלרה מויסייבנה וויינשטיין. זו היתה שארתו, בת-דודו, משה וויינשטין, שגר בעיירה סמוכה. משה וויינשטיין היה אדם עשיר והדיוט. בניו גדלו ללא תורה וללא חכמה. יצאה מן הכלל עלמה אומללה זו, קלרה, שקרה לה אסון בימי ילדותה. עוסקת היתה באחד הערבים בהעלאת מנורת נפט. נשפך עליה הנפט והודלק. לאושרה חשו להצילה, אלא שנצרבו פניה באופן נורא, מעורר גועל-נפש. ראה אביה, שעל סחורה זו לא יהיו קופצים ותהי מונחת בביתו כאבן שאין לו הופכים, עמד ושכר לה מורים והביאה למדרגה גבוהה בהשכלת הבנות כדי למלאות במעלות טובות את חסרונה.
נחמן ורחל באו לבקר לבית וויינשטיין והתוודעו לאורחת. הרבה מכירים ומכירות מצאו שם, שישבו ובילו שעת-ערב בשיחת-רעים, שלרחל לא היתה בה השגה ברורה. היא השקיעה את עיניה בפני נערה אומללה זו, שהיתה אמנם ה“שאור” שבחבורה. כולם התענגו על נועם מדברה, נימוסה הרצוי והשכלתה הרחבה. ואף-על-פי-כן חשו הכול איזה גועל-נפש להביט אל פניה. הכל השתדלו לחפות על רגשותיהם, ואף-על-פי-כן בלטו וניכרו על פניהם. רעיון בא בלבה של רחל: אילו היו פניה צרובים כפני נערה זו, איך היה נחמן מתייחס אליה?
צחוק עלז, שהתפרץ מפיות החבורה מתוך ענין שיחתם, עורר את רחל מתוך מחשבותיה והיא הביטה על סביבה. חשד בא לבה, שהיא-היא עוררה את הצחוק בשתיקתה, באי-נימוסה, ומי יודע עוד במה? לא נעלם מעיניה, שגם נחמן צחק בפה מלא, פניה אדמו וחוורו. הרגיש בה נחמן. הרכין אליה ראש ושאל: מה לך? בקושי עצרה בעד דמעותיה.
חולה היתה כל יום המחרת. צערה התחיל מבצבץ ויוצא על פניה. טיפה מרה נפלה בכוסו של נחמן. הוא אינו יכול לשבת בכפיפה אחת עם בן-אדם שרוי בצער. מאביו ירש חולשה זו. ובפרט כשבן-אדם זה היא רחל.
אנוכיותו נפגעה. כמדומה לו, שהוא מרחיק מעליה כל דבר, שיכול לגרום לה צער. משתדל הוא להרבות לה נחת ותענוגים, כלום יכולה היא להתלונן עליו במשהו?
טינה הוא נושא עליה בלבו. כפוית-טובה היא. ממררת חייו בעצבונה. כאילו היא אשה לבעל אכזר, ממרר חיי אשתו. ורוצה הוא לדבר עמה בזה. אלא שהוא דואג, שמא יגרום לה צער. נגמר בדעתו לדבר בזה עם ידידו סרבר. עצה והתערבות ישאל מעמו.
יא 🔗
טיול תענוגים הכין נחמן בשביל חבורה קטנה, שנמנו בה הוא ורחל, סרבר ובלומה, יוזי והעלמה קלרה מוסייבנה ווינשטיין. טיול חפשי היה זה, שניתן בו רשות לכל אחד לראות את עצמו גורם ועיקר בו. למקום הטיול נבחרה אחוזת חכירתם של השותפים. שם יש אגם רחב, מפרה דגים. שם יש גם עמקים, נירים, קמות וכל מה שמסוגל להנעים את הטיול על בני-הישוב, היודעים את השמות הללו מתוך הספר.
ניתנה הבכורה למין היפה לשבת על המרכבה בראש. כנגדן ישבו-צפופים הגברים הנדיבים, המוותרים על בכורתם, ויצאו את העיר.
החברים הנעימו את מסעם ב“שיחות-קופצות.” דיברו, כמנהג, על עניינים גבוהים ושאלות מנסרות, בקלות ראש מיוחדת לסוג ידוע של צעירים. דומה על יוזי, שנכנס בכלל מטיף ו“שליח” לפקוח עיני עוורים בין בני הבצה. בלומה נכנסה כפעם בפעם לתוך דבריו. נפסק הענין באמצע, התחילו באחר ומתוכו. המה דיברו רוסית מתובלת במלים זרות, שלא לצורך. נחמן נכנס לתוך דבריהם ודיבר ז’רגונית פשוטה, זורק הוא מתוך שיחתו מבטים אל רחל. ניכר, שמשתדל הוא לפתוח לה פה למשכה לתוך השמחה.
היא הרגישה בדבר, הכירה בקרבנות הגדולים, שנחמן מקריב לפניה. הכירה יותר את קטנותה, את זרותה, ואת החובות הכבדים, שנחמן מעמיס עליה ובאה יותר ליד התרגזות-חשאית.
תיתי לה, שיוזי אינו נותן לאחרים לקחת חלק הגון בשיחה. שופע הוא במבול של דברים, ומתבל את השיחה בכל פעם במלות: “יבריי, יברייקי.”
נדמה לה לרחל, שאליה מתכוונים בשיחה, ונתאדמה.,,“ניכר הדבר, שהרבה מזכירים לך שם זה בגמנזיון, עד שאינך יכול שלחכו,” שולח בו סרבר חץ.
“לאומי?” מתלוצץ ושואל יוזי.
“בגימנזיון,” נכנסת העלמה קלרה מויסייבנה לתוך דברים, אין עוסקים בשאלות גמדיות כזו של לאומיות. לנו יש תביעות אחרות, שאיפות יותר הגונות, יותר כוללות. רק בעיירות אתה מוצא עוד צעירים הוזים ונערות הדיוטיות, חולמות לאומית, חזרה לאחור. אצלינו הבילוטים הולכים ומיטשטשים, נבלעים בכלל.
רחל שמעה ונתאדמה.
“בכלל הפולט,” העיר נחמן.
“אם הצורות מיטשטשות כדבריך,” אמר סרבר, “אין מה לשמוח על הדבר. טובת הכלל היא, שהיחיד יבסס את יחידותו ויצרפה אל הכלל.”
“זה נאמר על היחיד.”
“על אחת כמה וכמה על אומה יחידה.”
המה דיברו למקוטעים, בריפרוף, בלי התעמקות וקשר הגיוני, דברו כדי שלא לשתוק. בין כך נכנסה המרכבה בין שתי שורות קמה מתפתלות ולוחשות. דומה, שהעולם הפתוח פלט אותה אל תוך רשות צרה ומפולשת זו. השתרבבו השיבלים וחסמו את הדרך לפניהם ולאחריהם, נדחקו לתוך המרכבה בתנועה ושאון, שיש בו מוקדם ומאוחר, ביטוי-הגיוני וצירוף-דיבורי, שאין פירושו מובן לבני-אדם.
שאון הקמה הפסיק את השיחה. בעל-כרחם של השומעים נכנס לתוך אזניהם, חדר אל לבותם ונגע שם בשרטת נעימה באיזו מן הפינות. המה נעלמו. לפניהם הלך והשתרבב, הלך והתפתל שביל צר יורד לעמק, עולה ומטפס על ההר, נעלם ונגלה. מקצר ומאריך בתבנית מקורית, שאינה דומה כלל לדרכים הכבושים.
זהו שביל היחיד, ההולך וחוצה את ההרים והעמקים עד למקום, שמכינים שם “מן” לבני-אדם. לעולם לא תלך עליו מרכבת-הקיטור.
וסוף-סוף יצאו מבין השורות ובאו אל תוך עולם חדש, שמים חדשים, עמק רחב חדש. זהו העמק של אחוזת אברהם-הירש. אגם המים, ככוס רוויה של איזה ענק, מכסיף ורומז לאורחים מרחוק.
כל העולמות מצטרפים על ידי שבילי-יחיד.
עבודה נעימה המציא נחמן בשביל החבורה. נתן חכה ביד כל אחד מהם לשלות דגים מן היאור. כולם שמחו על ההצעה.
יושבים להם הדייגים על שפת-היאור, עוצרים בנשימתם, שלא ירגישו בהם הדגים, מביט איש-איש אל כפיסו הצף על המקום, שנפלה שמה החכה. תאווה בוערת, בולמוס אחזם לשלות דג חי, מפרפר, מניע בסנפיריו נגד השמש. כבר רואה איש-איש מהם את דגו בדמיונו.
אין הם עושים זאת לשם רעבתנות, אך, פשוט, אוהבים הם את הדגים, בריאה אילמת זו, שאינה מתרסת, אינה משמיעה מחאה מעולם ולעולם על כל מה שאתה עושה לה.
והיאור חומר לו לצון. העלה אבעבועות אצל אחד הכפיסים ומזדעזע נחמן. עיניו נמתחו. דג עלה בחכתו, הוא מניף בחפזה את החוטר, מוציא את היתר.
טיפות מים נוטפות מן הקרס העלוב. הדגים אכלו את פתותי הלחם שעליו. האגם צוחק בעיגולים עיגולים. בני החבורה עוצרים בכל כוחם מצחוק.
והנה מבעבע האגם סביב חכתו של סרבר. הוא קם על רגליו, מניף בידו. אבל קרס חכתו נאחז בקרקעית האגם. מתוך הנפה נכשל סרבר ברגליו ונפל ארצה. בגדיו נרטבו במים.
“הדגה שולה את המורה,” מלגלגת החבורה ואינה יכולה עוד להתאפק מצחוק.
שני הזריזים, נחמן וסרבר, עזבו את השליה, מסרו את חכותיהם ביד רחל והלכו לבקש להם עניין אחר יותר מצליח.
על שפת האגם עמדה סירה, קשורה אל העץ. נחמן התיר אותה, שניהם הביאו לתוכה שני כסאות ושולחן קטן, פרשו על השולחן מפה, שמו עליו מיני טעימה, מיחם רותח וכוסות, שהכינו בשבילם בבית האקונומיה.
המה נכנסו לתוך הסירה והפליגו.
יפה היתה הסירה מרחוק, דומה ליום-טוב של גלויות. בני אדם יושבים על כסאות, מסובים על שולחן מלא מרחף על המים, ואינם נטבעים.
הביטה עליהם החבורה מרחוק, וקראה עליהם: “הידד, ספנים!”
עיני נחמן פגעו ברחל, כשהיא יושבת על שלוש חכותיה עגומה. בדילה. נתקלקלה שורת שמחתו.
הוא פנה אל רעהו ושפך את לבו. הלז הרכין ראש וקלט את שמועתו דומם.
“ובכן, מה היא עושה לך?”
“מה היא עושה? לא כלום. אלא שכך היא יושבת תמיד עצבה. בודדה, שקועה בצער.”
“ומה איכפת לך?”
“איני יכול לשאת, איני יכול להיות שמח, כשהיא…”
“יהיר,” נתן עליו סרבר בקולו, “יהירים! אפילולהצטער אינכם נותנים רשות לאחרים, בשעה ששמחתכם נפגמת מזה. עד שאתה דורש ממנה, שתשמח כדי לשמחך, אני אומר לך, שתשתתף בצערה, מפני ששניכם אומללים. כלום לא יכולת לדעת מראש, שזמורת זר תהיה רחל בסביבה צעקנית זו?”
“ומדוע לא הכינות אותה? הלא…”
“ולמה דחקת את השעה כל-כך?”
הביטה עליהם החבורה מרחוק והתענגה על המראה. המה לא יכלו לשער, ששני הרעים, היפים כל-כך מרחוק, מתקוטטים עכשיו.
סרבר שכח את מקומו, קם והתהלך פוסע לאורך הסירה ודברים דוקרים ניתזו מתוך פיו.
נתקלקל שיווי-המשקל. הסירה נטתה על צידה. שניהם התחלחלו. צעקה הגיעה לאזניהם מעל שפת האגם.
לאושרם נפל נחמן על פניו והכריע לצד השני. הסירה התנועעה הנה והנה, עד שמצאה שוב את משקלה. שניהם נכוו קצת ברותחין, שנשפך מתוך חמיהם. כוסו של נחמן נפלה ונשברה.
“ודאי לא שברת כוס תחת החופה,” השתדל סרבר לבדח, כדי להשקיע את הרושם.
נחמן שתק. הם שבו אל החוף ורחל השיבה להם את חכותיהם. חכתו של סרבר העלתה דג. הוא הורידו מעל הקרס והשיבו לתוך האגם.
התחברו הספים עם הדייגים ושבו העירה.
יב 🔗
רושם מרגיז השאיר הטיול על נחמן. קנאת-גברים זוללת את לבו. ערב הוא אמנם בעד צניעותה של רחל ותומתו של סרבר, אלא שהוא מקנא לרגשי החמלה ושיתוף-הצער, שבלב סרבר לרחל. מלמד זה משתתף כל-כך בצערה, עד שבא לכלל כעס. “נס הוא, שלא טבענו אז שנינו באגם.” וכמדומה לו, שגם חמלה, והשתתפות בצער הן קנייני הבעל, שאין לזר חלק בהם. והא בא לידי חשש, שמא כבר הרגישה רחל, שהלז מצטער עליה יותר מבעלה. קנאה כעין זו, דוקא מפני שאינה גסה כל-כך, היא מרגיזה ביותר. היא אינה עלולה לשכר את המקנא במידה של הקנאה הגסה, ולפיכך מרגיש האדם בצערה הרגשה יותר בהירה. זוהי נקודה, שזכויות אדם וזכויות גבר נפגשות בה ביחוסן אל אשה. נחמן גמר בדעתו להציל את זכויותיו, כשהוא מעיין בדבר, מוצא הוא, שמלמד זה לא גילה לו חדשות, הוא-גופו הרגיש מכבר, שמתגעגעת רחל על סביבתה. סביבה צעקנית זו, יש שגם הוא בוחל בה. ביחוד הוא שונא את בעל-הכפתורים, יוזי. מראה הוא את עצמו מלומד גדול. הלך לרכוש חכמה, ולא רכש אלא כפתורים ומנה יפה של הפקרות ושנאת-ישראל. אלא שהוא אינו מתגעגע כלל על שום סביבה, דיו כשרחל’ה יושבת עמו שמחה בכפיפה אחת.
ומוצא הוא שוב, שמלמד זה הגזים הרבה על האסון. כאילו אין לו תקנה. למחר ילך אתה בביקורים לקרוביה, ולרעותיה מכבר, יביאן אל ביתו, ירבה בביתו את יסודה של רחל על היסוד המצוי. הכול יתמזג. הרכבה חדשה יעשה, ומאמין היא שתעלה יפה.
הנסיון הצליח במקצת. לאט-לאט סר הצל השחור מעל רחל. עסוקה היא בקבלת פני אורחות אהובות עליה ובביקורים לבתי מכיריה. פטפטנית נעשתה. לפעמים נדמה לה, ששבה לימי נעוריה. חביבות הן עליה עכשיו יותר השעות הפנויות הנשארות לה בשביל נחמן.
פעמים, שאהב נחמן להיטפל אל חבורת רחל ולהיכנס בשיחתן. פטפטניות הן. כך דרכן. אבל אינן צעקניות כל-כך, משיחות בעניינים זעירים, אבל מבינות אותם לעמקם. לכשתרצה הרי הן לו אחרי-כך חומר יפה ללגלוגים ושיחות יפות עם רחל. אומרים בעיר על נחמן, שהוא מעורב עם הבריות.
חטיבה יתירה עשה לרחל 'ה שהלך עמה בשבת שחרית להוביל חתן לבית-הכנסת לשבת הכלה (*שבת שלפני החופה). אורח נכבד היה שם נחמן. כיבדו אותו בעליה מן המובחר. חומר יפה היה לו גם זה אחר-כך ללגלוגים. דומה רחל’ה, כאילו קמה מתוך מחלה ארוכה וקשה. זכויותיה מתבססות בביתה. רוח עלז שורה עליה תמיד. נחמן מאושר.
יג 🔗
אורח לפרקים רחוקים היה סרבר בימים האחרונים בבית-נחמן, ואף-על-פי-כן הכיר בשינוי לטובה, שנעשה ברחל אין הוא מוצא על פניה אותו הצל הכהה, שחשב לעצמו זכות שותף עליו. אין הוא פוגש במבטה אותו הזיק הגא, זיק של אומללים, המוחה ומאשים את כל העולם, קדושת הבדידות נתחללה עליה. דומה, שהיא שמחה. אור פניה וחיוך פיה יוצאים מתוך הלב ומפזרת היא אותם לכול. רושם רע עשה עליו הדבר. הצער והבדידות היו עד עכשיו המשהו היחידי, שהציל מרחל בשבילו. את גופה הפקיר לנחמן, אך הנשמה, נשמתה של רחל הצטמצמה באותם המבטים העצבים, באותו הצער הגא, שאין לשום אדם שותפות בו חוץ ממנו. זה כולו שלו. הוא חש בו ומצטער יחד עמה. עכשיו אבד ממנו המשהו האחרון. אין לו עכשיו ברחל כלום. וקשים נעשו עליו הביקורים בבית רעו. עמד והפסיק את שיעוריו לגמרי. בינתיים נפל דבר בבית-נחמן:
רחל’ה חשה בראשה. בימים שעברו, רגילה היתה במיחושים כאלה. אך עכשיו, כמדומה לה, שהכאב יותר מורגש. דומה, שאיזה נותר מעיק שם בתוך גולגלתה ומבקש לו דרך לצאת דרך הצדדים. למחר התעוררה משנתה שלא בעתה. קשה נעשתה עליה ההליכה. רוצה היא לשוב את מיטתה, אלא שצר לה על הימים הנעימים לבלותם במיטה. לבה אומר לה, שמכיון שתשכב לא תקום כל-כך מהר. למחרתו כבר שכבה במיטתה, חבושה נאד קרח לראשה. נחמן לא סר מעליה אף רגע.
רופאים נכנסים ויוצאים, מבטיחים בדרכם בלשון שנשתמעת לשני פנים. נחמן מבין את שניהם, פעמים שהוא נשקע ביגון ורואה לעצמו חלומות קשים. ומיד הוא מתנחם ומבאר את דברי הרופאים בפנים אחרים.
המחלה הסתבכה, הרופאים באו לידי מבוכה, ספקות וחילוקי דעות. מדרגת חומה לא היתה גבוהה כל-כך, אלא שעקבות איזו מחלה מסתתרת ואורבת ניכרו בה. החולה בעצמה הרגישה את-עצמה במצב מסוכן. היא קראה אליה את בעלה הנרעש:
“בבקשה… תהלים בקלויז, שינוי שם, צדקה… אנא, אל תפקירני למות.”
היא דיברה בקושי, למקוטעים, בקול חלש ומשונה ברכותו. דומה, שקול זה עבר דרך הרבה צינורות מטהרים, עד שהגיע לאזניו בצחצוח משונה. הוא נפל על פניו, ונחל דמעות פרץ מעיניו. אברהם-הירש עמד אצלם, חפץ לנחמם. פשוט לגעור בם: “בכיה מה זו עושה?” אלא שדמעותיו עלו ועמדו בגרונו. זקן זה נראה בכיין, כילד. הוא גופו רץ לקלויז, הרעיש עולמות, העמיד עשרה בטלנים לומר תהילים, הוסיף עליהם דרדקי-חדרים, שינה את שמה, בא ובישר לחולה, שמעכשיו היא נקראת חיה-רחל.
לערב חל המשבר, המחלה הוקלה. נחמן ואברהם-הירש ישבו אצל מיטת החולה מזויינים ומסובבים בשעונים מדוייקים, בבקבוקי מי-רפואה, במודדי-חום ויתר כלי-זיין שרופאים משתמשים בהם. החולה ישנה את שנתה.
אברהם-הירש הרכין ולחש באזני בנו: “אל יהי דבר זה לפלא בעיניך. יש שאיזו סגולה שהיא לא מעלה ולא מורידה, מכיון שהחולה מאמין בתועלתה, הרי היא מוסיפה כוח לחולה לייחל. בינתיים יביא הטבע גופו את רגע המשבר, שהיה צריך לבוא בין-כך ובין-כך.”
נחמן שמע ושתק. הוא לא היה מסוגל לרמות את עצמו. הוא זכר ברור, שהוא-גופו ישב וחיכה לראות פעולת התהילים על החולה. מכיון שהתיאשו הרופאים, ישב וקיווה לנס, והאמין שהנס יבוא. זוכר הוא שהוא גופו עמד על מיטתה, והתפלל עליה בחשאי. הוא רגיל תמיד, שמעשיו ומחשבותיו יעלו יחד. לרמות את עצמו אינו מסוגל. יודע הוא שלא בשביל לרמות את החולה בלבד עשה מה שעשה.
חיה-רחל שבה לבריאותה. ממש בריאה-חדשה. כמדומה לנחמן, שהיא יותר יפה משהיתה; לווית-חן נוספה לה. היא יותר עדינה, יותר עליזה. זו אינה רחל, זו חיה-רחל מוצא הוא, שעונג הישועה הבאה לאדם אומלל גדול פי-שניים מצער האסון.
ונזכר הוא בתהילים ובשינוי-השם, והרהר בדבר.
ביום הראשון לחג-הסוכות היה הדבר.
הקלויז, שאברהם-הירש היה מתפלל בו לשעבר, חגג את חגו ושיפר את חלונותיו בלולבים ואתרוגים, מכורכים במוך וטמונים בקופסות כסף. אתרוגים אלו גדלו בארץ-ישראל, ונתגלגלו ובאו לתוך הגלות בשביל בעלי המזרח שבקלויז. כמה הרפתקאות עברו על אתרוג זה. כמה ידיים משמשו בו. ארצות עבר, ימים בקע, מכס לגבולין פרע, במים ובאש בא אלינו, ואף-על-פי-כן נשאר ברכותו, בעדינותו, ובאצילותו הירוקה, עד שאתה צריך עוד להגן עליו במוך ובחומת-כסף.
יפים הם גם הפנים הנשקפים מתוך אותם החלונות. אלו הם באמת פנים של חגיגה. השמחה והנחת מבצבצת. אינך יכול להכיר עכשיו, עד כמה התנוולו האצילים הללו מערב יום-טוב בשביל להכין יום-טוב. מכיר אתה בפיות הללו שעוד מעט ויאמרו “הלל.” הידיים הללו לא נבראו לעבודה גסה, אלא למשמש באתרוג, ליטול את הלולב ולעשות בהם הקפות. מורגשת השמחה בכול, ואפילו בחצר הקלויז. מעשנים להם שם הבחורים פפירוסות חגיגיות מתוך הרחבת-הדעת, ועמוד-העשן עולה ישר השמימה.
שם נפגשו שני הרעים, נחמן וסרבר, והתברכו בחגא-טבא.
“מה לידידי בביתי?” שאל סרבר חציו תמה וחציו מלגלג.
“שאלה זו כלפי מה? כלום יש לך פה חלק יותר ממני?”
“אבל הקלויז? חגים, עניינים דתיים?”
“עניינים דתיים? אלו הם ענייני החיים. בני-אדם צריכים לחגים. אלמלא שהיו, צריכים היינו לקבעם. יש צורך לבני-אדם בימים קבועים מזמן לזמן להתפשטות החולין.”
“וכלום מאמין אתה בשכר ועונש?”
“איזה שכר ועונש? הרי החג-גופו שכר.”
“ואינך חושד בעצמך, שמא אתה חושב כך, מפני שכך יפה לך לחשוב?”
“בדותא.”
סרבר חיפש בכיסונו להוציא את פנקסו ולרשום שם איזה רשימה, אלא שלא היה רגיל לכתוב ביום-טוב.
לערב נכנס אברהם-הירש בחיפזון לבית-בנו. ענין נכבד מצא בספר חדש ורוצה הוא להראותו לבנו. מצאו כשהוא עומד עם רחל בסוכה ומקדש על היין…
הזקן מיהר לצאת קודם שהרגישו בו הבנים. כשהגיע סמוך לפתח ביתו, שהה קצת במקומו, הניח אצבעו על גבי מצחו ועמד כך שעה קלה. עד שנתעורר להיכנס לבית.
והרבה מיני הרהורים הרגיזו את שנתו כל אותו הלילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.