לשאלות ההתישבות / אליעזר יפה

(מתוך הויכוח בקונגרס הארבעה-עשר)

א. בועדה-להתישבות    🔗

מר שוקן בא לפתוח בועדה זו את המשא-ומתן על-דבר ההתישבות. ומאדם כמוהו אפשר היה לצפות, כי ירצה לפנינו מתוך הערכה יסודית ונאמנה על הנעשה עד כה, ויתוה את הקוים לפעולה הבאה. ומותר היה לנו גם לדרוש כזאת ממנו, מאחר שהוא מתעתד לבוא במקומו של ד“ר רופין ולנהל את עבודת ההתישבות בארץ. ומפליא הוא עד להרגיז, שמר שוקן אחז פה במיטודה העוברת לסוחר בקונגרס זה: לבטל עד כדי לבזות את כל אשר נעשה עד כה בהתישבות בארץ ישראל, ואף גם לא נתן לנו תכנית או קוים לתכנית פעולה אחרת. מר שוקן בעצמו סיפר לנו כאן כי בס”ה שהה בארץ-ישראל כשני חדשים, ואת עיקר זמנו זה בילה בלשכת החשבונות של ההנהלה הציונית וחטט בחשבונות המשקים. את המשקים עצמם או שלא ראה אותם או שעבר בהם בטיסה תיירית. הוא גם הודה כאן, שאחרי שני החדשים, כשעמד לעזוב את הארץ, מצא שאינו יודע כלום מכל הנעשה בארץ ואינו יכול לסכם שום סיכוּם על אשר מצא שם. אכן, נראה הדבר שכאן, באוירה של הבקורת השטחית, צרת העין וקטנת המוחין, המרחפת מסביב לקונגרס, כאן היתה הרוח הזאת גם על מר שוקן ויגד לנו, כי כל העבודה ההתישבותית שנעשתה עד כה מעוות היא וכל קו ישר ונכון לא מצא בה. משונה היה גם לשמוע את מר שוקן מגולל אשמות, בחוסר שיטה וחוסר תבנית, בשיטה רעה ותכניות מופרכות, על מחלקת ההתישבות ועל הקרן־הקיימת, ואת האחריות לכל האשמות האלה הוא מטיל על בא־כוח המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים. גם בשגיאות שעשה, לדעת מר שוקן, אוסישקין אשמים הפועלים, לפי דבריו.

כל הרצאתו של מר שוקן מסתכמת בשתי האשמות על ציבור העובדים בארץ ישראל ואלו הן:

1) צבור העובדים, על־ידי בא־כוחו מרבה לחץ בדברים והשפעה על מחלקת ההתישבות ועל הקה"ק, כי יסכימו לעשות פעולות הרצוּיות לציבור העובדים, אף אם אין פעוּלות אלה מתאימות לתכניות ולכיווּנים של המוסדות. – אכן, על האשמה זו אין להתעכב, למרות זה שמר שוקן הרבה כה לדבר בה כאן, כי הן לא יעלה על דעת אדם לשלול מאיזה ציבור שהוא, או אף מיחידים את הזכוּת להוכיח לפני מוסדות ואישים את צדקת השקפותיהם ולהניע את המוסדות לפעוּלות רצוּיות להם. ומנהלי המוסדות הציוניים שלנו הן אינם ילדים, אשר אחריות מעשיהם תוטל על זולתם, על מסיתים כביכול.

2) ציבור העובדים “לוחץ” על המוסדות המיישבים, גם על־ידי עשותו פעולות עצמיות בשדה ההתישבות, ויוצר ע"י זה “עובדה קיימת”, אשר המוסדות המיישבים מוכרחים אחרי כן להמשיך בפעולות אלה כדי שלא להפסיד את אשר נוצר, ועל־ידי כך עוברים על התקציבים ונמצאים תמיד תחת לחץ של עוּבדות, השוללות את חופש ההחלטה בשאלות התישבות אלו או אחרות. והנה את ההאשמה הזאת יכול ציבור העובדים בארץ־ישראל לא רק לאשר, כי אם גם לתבוע הכרת טובה על אשר נוצר עקב זאת בארץ. לולא פעולותיו העצמיות, הנעשות לעתים גם על אפם וחמתם של “כוהני הכספים” שלנו, לא היה נוצר עד עתה בארץ אף חלק עשירי ממה שיצרנו. והמעט שנוצר היה עולה כפל¹ כפלים ממה שעלה כיום, ואף יסוד איתן לא היה נמצא תחתיו. ולדוגמה אביא לפניכם את נהלל, באשר ני נמצא שם כל הזמן, ויודע את אשר נעשה שם ואיך נעשה.

הקונגרס השנים־עשר החליט, בין השאר, ליסד את כפר נהלל במשך שתי שנים, והקציב לו לשנת תרפ“ב שלושים ושנים אלף לי”מ. עוד בתחילת הקונגרס (ח' אלול תרפ"א) עלו עשרים מחברי נהלל, על־פי דרישת מר יהושע חנקין, לכבוש את המקום. המצב אז בארץ היה מתוח מאד. צפוּ לאי־שקט “בתחילת נובמבר”. עלינו היה להיות הראשונים בסביבה זרועת השנאה לעברים, שבין חיפה ונצרת…

היה הכרח בדבר להרבות את מספר חברינו בנקודה בודדת זו שעל־יד נצרת. ומובן שלא היה כל רעיון בדבר שנשב שם בטלים, כי אם הצטרכנו לרכוש אינונטר בשביל לחרוש בגבוּלות, ולהתחיל בהכשרת המקום, יבוּש בצותיו וסלילת דרכים להתישבות. אולם כספים לתקציבנו לא נתקבלו בירושלים כמעט עד חצי החורף, וגם אחרי זה היו הסכומים זעומים מאד. ואילו היינו נאמנים לשיטת המחלקה הכספית שבלונדון ובאת־כוחה שבארץ־ישראל, היינו צריכים לא לפצות פה ולא לחוות דעה, כי אם לישון במנוחה כהאדונים מנהלי הבנקים הלאומיים שלנו, להחזיק בנהלל רק מספר קטן של חברים ולחכות לתקציב. כמובן שכלום לא היה נוצר שם עד היום הזה, ונהלל המשמשת עתה לציונות נושא לתעמולה, לוא היתה נבנית באנך של רוח המעשיות המסחרית, היתה כיום רק משמשת עוד אבן מכרעת במאזני הבקורת השטחית, לרעת השיטה ההתישבותית ששררה עד כה בארץ־ישראל.

ואולם אנחנו, המתישבים בנהלל (וכן גם חברינו בנקודות אחרות), חשנו על עצמנו את נטל התעודה להוכיח, כי אפשר לנו ליצור את הכפר העברי בארצנו, החי חיים עבריים טובים ויפים מעבודה עצמית בכל ענפי המשק החקלאי. ולכן לא יכולנו להשלים עם דברי ההשליה או גם הבטחות אשר שמענו בבואנו לבקש את אשר הוקצב לנו ע“י הקונגרס, ואף לא יכולנו להסתפק בפרוּטות הדלות אשר סוף סוף טפטפוּ לנו באיחוּר זמן וע”י קרדיטים, וסידרנו בעצמנו הלאות והקפות כלליות ופרטיות אצל סוחרי חיפה ויפו. באופן זה הקדמנו את התקציב במידה רבה מאוד, רכשנו אינונטר, בטרם שהמוסד הכספי נתן לנו את האפשרות לרכוש אותו. זה עזר לנו להקדים בהרבה את התפתחות משקנו, עד כי בשנה הנוכחית (תרפ"ה), השנה הרביעית ליסוד נהלל, הננו מתקיימים אך ורק על תוצרתנו, והננו נושאים לבדנו בכל הוצאות כפרנו. וההסתדרות הציונית יכולה להשתבח כי יצרה את נהלל.

הנה כי כן אנחנו יוצרים בארץ “עוּבדה קיימת”, ורק הודות לזה יצרנו בארץ את המעט שיצרנו. ואשמתם של “כוהני הכספים” היא בעיקר, שיצירתנו עולה לעתים קרובות בכספים ועמל אנוש מיותר. ואזכיר אך עובדה חוזרת אחת שתוכיח לכם את זה: לכל המשקים הנצרכים עוד להספקה מן החוץ, אם במעט או בהרבה, נחוּץ להמציא חלק מתקציבם בחדשי אלול ותשרי, למען יוכלו להכין במחירי הגורן הנוחים תבואה מספקת וטובה, כדרוש להם, ולמען יוכלו לקנות את בהמות העבודה לעבודת החורף. והנה עוּבדה היא החוזרת שנה שנה, כי מחלקות הכספים שלנו, למרות ידען בבטחון גמוּר כי המשקים האלה יקבלו תקציב אשר יעלה כמה מונים על הסכומים להכנת ההספקה, ולמרות זה שיש ביכלתן להשיג הלוואות (כי כל אחד במקומו ישיג את ההלוואות) כדי להקדים את התקציב, למרות כל זה אין הם עושים זאת. וחזיון רגיל הוא אצלנו שמשק אחד, אשר יש לו תבוּאה עודפת ונצרך למזומנים, הרי הוא מוכר את תבוּאתו הנקיה והטובה לסוחר בחיפה בזול בזמן הגורן, ומשק שני, הנצרך לתבוּאה, הולך באמצע החורף (אחרי שקבל כסף או קרדיט) וקונה בחיפה מן הסוחרים תבואה, שחציה עפר וחצץ, במחירים גבוהים מאוד. הנה כזאת היא השיטה הכלכלית בהתישבותנו של כוהני הבנקים שלנו, המטיפים לשיטה המסחרית, כביכול, בבנין עמנו בארצנו. – ואשר למר שוקן הנה בטוח אני כמעט, שלוא היה נמצא הוא בנהלל (ואם אפילו כאדמיניסטראטור ולא כמתישב) במשך כל הזמן, כי אז היה עושה כמונו אנו.

ואין אני יכול גם לעבור על אותו החלק מדברי מר שוקן, אשר מהם בלט יחס של ביטול והטלת אשמה על פעולת האגרונום אטינגר, במשך הזמן שעמד בראש המחלקה להתישבות. מר שוקן הדגיש וחזר והדגיש כמה פעמים, כי במשך תשעת החדשים שמחלקת ההתישבות נמצאת בהנהלתו של אינג' קפלנסקי, תוקן במעט המעוות שנעשה ע"י אגר' אטינגר, אשר כאילו הרבה לשגות. יכול אני להבטיח למר שוקן, הוא גם יודה לי בזה, כי אף אם יכנסו הרבה תיקונים בעבודת ההתישבות במשך התקופה אשר מר שוקן יעמוד בראש המחלקה, בכל זאת ימצא האיש אשר יביא אחריו עוד דברים נוספים לתקן, והתיקונים אשר יכניס אולי מר שוקן אפשריים הם אחרי הסידורים של קפלנסקי, וקפלנסקי הצליח בזה שבא אחרי אגר' אטינגר, ולאטינגר גם כן קדם מי שהוא; וכל אחד מתיצב בבואו על השלבים אשר עליהם טיפסו הקודמים, ועלינו לדעת להעריך פעולת אלה אשר סללו את הדרך לפנינו, ולא לעפר אחריהם בעפר. ודבר זה נכון הוא לא רק ביחס לאנשים, אלא גם ביחס לצוּרות ההתישבות. עשר שנות דגניה הקבוצה, אשר קדמוּ לנהלל המושב, הכשירו לנהלל הרבה מאוד אפשרויות להצלחתה. ולוא היתה נהלל מקדימה את דגניה, כי עתה היתה הבקורת השטחית חסרה הוכחות ביתרון הגורמים הכלכליים שבמושב על הקבוצה. – העלים הנושרים מן העצים העתיקים, יוצרים קרקע מצויין לצמיחת העצים החדשים וגידולם המהיר.

ועוד על דבר החוזים, אשר טרם נחתמו בין ההנהלה הציונית ובין המתישבים, ומר שוקן השתמש גם בעוּבדה זו להוכיח את חוסר הכשרון של המחלה להתישבות. נוטה אני להאמין כי מר שוקן דיבר על חתימת חוזים סתם, והוא לא ראה את הצעת החוזה, אשר הכינה המחלקה הכספית ודרשה שהמתישבים יחתמו עליו בלי שינוּיים. החוזה הזה אנו ברברי. הוא משקיף על המתישב כעל בריה שפלה, החשודה על גנבה וגזלה ואשר רק בחסד אדונים יותן לה אשר ניתן, ולה אין כל זכות לחוות איזו דעה שהיא. כל הטון בהצעת החוזה הוא משפיל. שם ינוקבו כל חובות המתישב, אך כל זכוּת אינה ניתנת לו. אודה על האמת, כי אני, כשראיתי בפעם הראשונה את הצעת החוזה, השלכתיו אל האשפה ויעצתי לחברי שאפילו לא יענו עליו. ואולם חברי וכל המתישבים ובאי כוחם, המרכז החקלאי, דנו עליו והכניסו בו הצעות תיקונים. וכן הקדיש ועד החקלאות, ליד המחלקה להתישבות, ישיבות אחדות לענין זה ועיבדו הצעת חוזה אנושי. אולם הוד רוממותה “המחלקה הכספית” מחקה כפעם בפעם את התיקונים והציעה שוב את החוזה הברברי שלה אשר לא חתמנו, ולא נחתום עליו, אפילו אם נסוּ לנהוג אתנו, כאשר הפליט פה מר שוקן, בקרי, לעכב לנו את התקציבים עד שנחתום – אין אנחנו עבדים ואין אתם אדונים לנו. על־ידי זה שאנחנו שמים את עצמנו לבֵנים בבנין בית ישראל, עדיין לא הפקרנו את עצמנו להתעללותם של פקידי הכספים. החוזים, אשר יחתמו בין המתישבים והמוסדות המיישבים שלנו, יהיו רק כאלה אשר יכתבו על־פי הסכמה הדדית ואשר ימנו את הזכוּיות והחובות ההדדיות של כל צד וצד. חוזים שבין אדונים ועבדים לא נחתום אף אם יפחידונו בהרעבה.

ב. בוויכוח הכללי    🔗

בקונגרס השנים־עשר הופיע ד“ר סוסקין בבקורת המבטלת את כל העבודה הישוּבית שנעשתה עד אז בארץ־ישראל, ודרש מהקונגרס כי יחליט להפסיק את כל העבודה ההיא, ולישב אך ורק על־פי הצעתו, על 4 דונמים קרקע ובתקציב של 200 – 300 לי”מ למשפחה. בידינו עלה אז להוכיח לקונגרס כי הצעה זו הנה מחוסרת כל יסוד חקלאי ישוּבי, ואף אין היא זולה יותר. מאז עברו ארבע שנים של התקדמות רבה מאוד בפעולתנו הישובית, ובכל זאת הופיע ד“ר סוסקין גם הפעם בדרישתו “הצנועה”, כי ההסתדרות הציונית תפסיק את פעוּלותיה ההתיישבותיות הקודמות, ותמסור מונופולין להצעתו הישנה, כי ניישב אך ורק על גידול ירקות. יען כי (אומר ד"ר סוסקין): 1) לגדל תבוּאה אין כל חשבון לנו בארץ־ישראל, אוסטרליה תמציא לנו תבואה יותר בזול; 2) משק החלב גם כן אינו כדאי, יען כי אוסטרליה שולחת כבר עכשיו חמאה זולה, ומחר יכולה רומניה והולנדיה ועוד לשלוח לנו גם חלב משומר יותר בזול מאשר אנחנו יוצרים אותו; 3) גם ביצים יכולה ארץ־ישראל לקבל מארצות אחרות יותר בזול מאשר עולה לנו ליצור אותן. רק בירקות ופירות־העץ, חושב ד”ר סוסקין, נוכל לכבוש לא רק את שוק ארצנו אלא גם את שוק העולם. והראיה: תפוחי־הזהב היפואים, ותפוחי־האדמה הרומניים, והבצלים והעגבניות הקליפורניום, ובעיקר העגבניות הקליפורניות, כי הן גם בקליפורניה יש שמש כמו בארץ־ישראל (וגם מים מסוּדרים בקליפורניה, וגם קרקע בתולה יש שם וגם יפאנים, אוכלי אורז, יש בקליפורניה והם הם מגדלי הירקות שם. וגם ערים ענקיות, הדורשות ירקות יש בכל ארצות הברית, והטרנספורט מקליפורניה מסוּדר בתכלית השלמוּת).

אנכי לא אכנס עם ד“ר סוסקין בויכוח מופשט על־דבר העתיד; יען כי מספיק לציין את העוּבדות הקיימות בארצנו ובמשקינו החקלאיים, וכל אבעבועת הבורית שלו תגוז. 1) קודם כל הרי אנחנו במשקינו מגדלים ירקות בלא פחות הצלחה מאשר מגדלי היקרות בכל יתר חלקי התבל. ולהצעתו כי יביאו לארץ־ישראל מגדלי ירקות מוּמחים מחו”ל ויסדרו תחנות נסיונות לירקות, אין כל מקום; אין אנחנו נופלים מהם במקצוע זה. את כל הירקות למן הצפוניים ועד הטרופיים הננו מגדלים בהצלחה ניכרת, ובעונות שהמחיר גבוה הננו גם מכניסים הרבה. ואולם תוצרתנו, בהצטרפה לתוצרת הערבים,הנה גדולה לאין ערוך מהדרישה בשווקי ארצנו וסביבותיה, ואחוז גדול מן היבולים אנו משאירים בגנים ומשליכים לעופות, לבהמות ולזבל. 2) אם לתלות תקוות גדולות בשוק האירופי, הרי יש יותר הגיון בדבר כי את 20 אלף הלירות, המיועדים לנסיון של ד“ר סוסקין, נקדיש לסידור האכספורט של הירקות מן המשקים הקיימים, וכאשר זה יצליח, הרי ממילא נרבה לגדל ירקות בארצנו, עד למקסימום המנובא על־ידו. ואולם הרי אין כל הגיון בדבר שנקדיש עכשיו סכוּמים נוספים להכניס תבן לעפרים: להוסיף מגדלי ירקות בארץ־ישראל בלי כל בסיס משקי אחר לקיומם. 3) גם פירות הננו מגדלים במשקינו. לפי התאמת הקרקע והאקלים של כל מקום ומקום: תפוחי־זהב במקום המתאים להם, ובננות במקום הראוּי להן, וענבי המאכל של משקינו החדשים הנם מן המשובחים ביותר. וגם לכל פרי העץ האחרים ישנן התחלות במשקינו; ואף להכי היקרים שבפירות. וגם לחלק מאלה, כגון ענבי המאכל, כבר אין שוּק מספיק בארצנו, וחלק גדול מן הענבים נמכר בלא מחיר. וגם טבק גידלנו הרבה ובהצלחה. וגם הוא מונח במחסנים ואינו נמכר. 4) גם ביצירת קשר האכספורט לחו”ל התחלנו כבר בדרך ההתפתחות השקטה של משקינו. בקיץ זה ניסה “המשביר” שלנו לשלוח ירקות שונים, אבטיחים וענבים ממשקינו לפולניה, ותוצאות המשלוח מבטיחות מה. בחוורף זה נשלחו ע“י “המשביר” כמוּיות מסוּימות של ירקות. ולקביץ הבא מתכונן “המשביר” לשלוח ירקות וענבים לחו”ל בכמויות גדולות יותר. ואם זה יצליח, הרי זה יוסיף לביסוס משקינו והצטפפותם במידה רבה מאוד, בלי נסיונותיו המפוקפקים של ד"ר סוסקין. וחבל רק על זה שנשקיע עכשיו כספים רבים בנסיונותיו, איך לגדל ירקות בארץ־ישראל, בעת שלאלפי הטונים של הירקות, אשר משקינו הקיימים מגדלים ויכולים לגדל, אין לעת עתה שוק מסוּדר.

5) ולא רק שאין צורך בסידור ישוּבים עפ“י תכניתו של ד”ר סוסקין, אלא זהו כשלון מלכתחילה: א) כמו לפני ארבע שנים כן גם עכשיו, לא נתן לפנינו ד“ר סוסקין כל תכנית ותקציב להגשמת הצעתו. אמנם לפני 4 שנים דרש למשפחה 4 דוּנם קרקע וכמאתים לי”מ, ועכשיו ידרוש למשפחה עשרים דונם, ואינו מציין את סכום הכסף הדרוש לביסוסו; ואולם כל מי שמכיר את תנאי ארצנו יוכח על נקלה, כי סידור ישובים על עשרים דוּנם בהשקאה סמוך לערים (כדרישתו), יעלה לא פחות מאשר סידוּר ישוּבים על מאה דונם רחוק מן הערים. ב) לא כל ארץ־ישראל היא מושקה כארץ מצרים. ברוב הקרקעות שלנו אפשרית רק חקלאות בלי השקאה. ג) הקרקעות שאנו קונים, מתחילים לתת יבוּלים טובים, אם של תבוּאות שדה או של ירקות וביחוּד ירקות, רק אחרי עיבוד טוב וזיבוּל במשך שנים רבות (גנות דגניה וכנרת, הנותנות בשנים האחרונות יבולי ירקות למכביר, נתנו בשנים הראשונות לקיומן יבולים קטנים). לישוּבים אשר יסודרו על־פי הצעתו של ד“ר סוסקין נשקפת על כן הסכנה, ששנים רבות לא יכניסו מירקותיהם את מעט המזומנים, הנצרכים להם בשביל לקנות את חיטת אוסטרליה וחמאתה הזולות. 6) ד”ר סוסקין הופיע הפעם לא רק כאקספרט חקלאי, כי אם גם כפטרון למעמד הבינני שלנו. הוא הרבה בנאומו ליסר את המחלקה להתישבות אשר לא דאגה, לפי דבריו, למעמד הבינוני. ואת הצעתו מכוון על כן למעמד הבינוני. והנקל לראות מראש מה יהיה מלכתחילה גורל הישובים האלה, של משפחות גדולות בערך, בלתי־מנוּסות בחקלאות, רגילות לחיי עיר, נמצאות במרחק קטן מתל־אביב או מחיפה, זורעות עמל בקרקעות בור ואוספות רוח. היבוּלים קטנים, וגם למעט אין תמיד קונה, ולכן קשה להשיג את מעט החיטה האוסטרלית ללחם, ועל חמאה אוסטרלית גם לא יחלומו. וכתוצאה מכל זה יצטפף הישוב העברי בתל־אביב ובחיפה, והישובים יהיו מכוסים קוץ ודרדר ואין אוספם.

והבקורת אשר השמיע כאן ד“ר סוסקין על משקינו המגדלים תבואה ויוצרים חלב וביצים, נוסף על ירקותיהם ופירות עציהם, מראה רק שאין לו כל מושג מהנעשה במשקינו, למרות זה שהנו נמצא בארץ זה יותר משנה. כי ראשית, יבולי החיטה במשקינו עולים כבר הרבה והרבה על יבוּלי הפלח הערבי, שעל־פיו סידר ד”ר סוסקין את חשבנותיו. שנית, אין משקינו מוכרים תבואה לשוק, כאשר יעשה הפלח, כי אם הם מאכילים את התבואה לבעלי־החיים שבמשק, והתבואה הנהפכת לתוצרת בעלי החיים מכניסה לכל דונם הרבה יותר מהתבואה הנמכרת בשוק. כיום מסתכמת ההכנסה של משקינו מהשוק, לענפי המשק השונים, ביחס של 80 אחוז מתוצאת בעלי־החיים (המחלבה והעופות), ורק עשרים אחוז מירקות ופירות. ועוד שנים רבות תהיינה הכנסות שמקינו ביחס שכזה, למרות שכבר כיום נמכרת בארץ־ישראל החמאה מאוסטרליה בחצי המחיר מחמאת משקינו. ד“ר סוסקין מיעץ לנו דבר קטן מאוד: כי נעזוב כיום את הכנסותינו הבטוּחות, מפחד הימים אשר ינבא, ונתלה את עינינו בהכנסות המשוערות אשר יבטיח. ואולם אנו יודעים דרך יותר בטוחה, והיא דרך ההתפתחות הדרגתית, פיתוח כל ענפי המשק לפי הכשרת התנאים, והגדלת ההכנסות מכל ענפי המשק; ומתוך כך גם הולכת עבודתנו ורבה, הישוּבים מצטפפים ע”י גידול המשפחות והוספת קרובי משפחה, וזאת היא הדרך הנכונה היחידה.

רוצה אני להתעכב עוד על אילו דברים שנשמעו פה בויכוח הכללי. הרבו לדבר על הגרעונות שנעשו ע“י העבודות הציבוריות וגם במשקי הקבוּצות החקלאיות. ואף אחד לא הזכיר כאן העובדה, שעד לפני שנים מעטות לא היו לנו סוללי דרכים ואף לא בוני בתים במספר ניכר. גם תל־אביב שלפני המלחמה נבנתה ע”י עבודה זרה בעיקר, והקבלנים לבנין אז היו כפעם בפעם מעלילים עלילות, כי הקירות של הבתים אשר נבנו ע"י הפועל ובעל־המלאכה (גם בעל המלאכה) העברים מטים לנפול. חוצבים וסתתים, מלבד ספרדים ותימנים בודדים בירושלים, לא היו לנו כלל. וכיום הנה המחנה העצום לאלפים, ואף לרבבות, של בוני כל בתינו, אף הכי מפוארים, חוצבינו, סתתינו וסוללי דרכינו. מי יצר את כל אלה אם לא אנחנו, ציבור העובדים, למרות אבני הנגף והמכשולים, אשר שמו ואשר עוד ישימו לפנינו כל קטני האמונה, אשר רבים מהם יעמדו אצל משוטי ספינתנו? ובמה נחשבו אילו רבבות לירות, אשר עלה לעמנו שכר הלימוד, כדי ליצור את מחנה הסוללים והבונים, אשר אחרי עובד האדמה, הנה הנם החלק אשר בלעדיהם לא יכון עם? ובחקלאות, האם לא פחדו אכרי הגליל לזרות בידיהם את תבואות גורנם, בהאמינם שאך יד הפלח הערבי תיכון לעשות זאת? וגם כיום אין משק האכר הגלילי, אכרי הפלחה, עולה בטיבו (אם כי הוא עולה ברכוּשו) על המשק של הפלח הערבי: אותה שיטת העבודה הפרימיטיבית ואותם היבוּלים הזעומים, ובחלק גדול אם אותו העובד הנכרי. ואך ציבור העובדים, עוד בקבוצותיו הראשונות כבש את עבודת האדמה בארץ־ישראל לעצמו, וסיגל את עצמו לעבודת האדמה, ומתקדם בה בדרכים הכי מודרניות בכל ענפי החקלאות. ואם אמנם שילם עמנו שכר לימוד, בדרך זו אשר ציבור העובדים כבש לפניו את עבודת האדמה – במה נחשב זה לעומת הערך הרב של המפעל הכביר הזה?!

ועוד הערה אחת על־דבר הקבוצה והמושב. ציבור העובדים, בחפשו את הדרך לשלמותנו האישית והחברתית בעבודת האדמה, יצר בתחלה את הקבוצה, ואחרי זה – גם את המושב, וטבעי הוא שדרך הקבוצה לא היתה סלולה בתחילתה; וכתוצאה מזה, גם אחרי כן לא התישרו ההדורים. המושב נוצר למעשה אחר עשר שנות קיומה של הקבוצה. והשתמש הרבה בנסיון של הקבוצה. ואפשר להניח, שלו קדם המושב לקבוצה בעשר שנים, אז היתה הקבוצה משתמשת הרבה בנסיון המושב. ואך הבקורת השטחית (שאגב אין דעתה נוחה לא מן הקבוצה ולא מן המושב, כי בשניהם עבודה עצמית וקרקע הלאום) מוצאת הזדמנות להוכיח מן המושב על אי־ההצלחה הכלכלית של הקבוצה. גם ז’בוטינסקי יבוז בעיניו לשלח את ידו במדיניות הציונית לבדה, ויבקש לשים לאל גם את ההתישבות הציונית, ובמאמרו האחרון ב“רזסויט”, בהתקפתו על הקבוצה, ינסה גם להסתמך על דברי אני במחברתי “יסוד מושבי עובדים”; ואולם שם, הן לא נאמרה אף מילה אחת על־דבר הצד הכלכלי שבקבוצה. יען כי הנקודה העיקרית בהבדלי הנטיות אשר בציבור העובדים בארץ־ישראל, אם לקבוצה הקומוניסטית ואם לכפר האינדיבידואלי, נמצאת בראש וראשונה בהבדלי השקפותיהם על הדרכים המובילות את האדם בישראל אל החופש ואל צדקת מעשיו. אנשי הקבוצה מאמינים שאך המקהלה נאמנה לכון את מנגינת העליה של כל פרט ופרט. ואנשי הכפר חשים, שאך מנבכי נפשו של היחיד בוקעים ועולים צלילי החדוה והתוגה, מרוממים אותו אל מהותו העצמית, שהיא טובה וצודקת מטבע יצירתה. אולם לשאלה הכלכלית של הקבוצה או המושב אין מכאן שום מסקנה.

אלול, תרפ"ה (1925).