פתח דבר לההוצאה הראשונה    🔗

(בקצור נמרץ)    🔗

רבת שאלוני אוהבי ורעי, אשר עמם אִכָּבֵדָה, לאסוף אל ספר אחד את שירַי המפוזרים במכתב העתי: “כוכבי יצחק” לידידי המליץ ר' מענדל שטערן נ“י, והיו לאחדים בידם. אמנם ידעתי, כי רבים עתה עם הארץ, אשר לא יקראו את השפה הקדושה, וכאשר יראו את ספרי, יקראו בקול גדול: “בא אלינו העברי הזה לצחק בנו”. “אל תדבר אלינו יהודית”, יאמרו, דבר אשכנזית או צרפתית, כי שומעים אנחנו”. זאת הגיעה בימינו לשפת קדשנו, לדאבון נפש ולמורת רוח כל מכ בדיה. אולם אחרי אשר שמתי עיני על שירי: “גמול האדם”, אשר כתבתי והוצאתי לאור בילדותי במכתב העתי הנ“ל, וראיתי, כי לא יצאתי ידי חובת באור הספור, אשר עליו יסוב השיר; אז גזרתי אומר להפיק רצון אוהבי ולהוציאו שנית לאור, אחרי עברו תחת שבטי ואחרי שַַנותי את דרכו לפעמים אחדים, וקראתי לו שם חדש, אשר פי יקבנו: **”גן עדן".** ויהי מה, אמרתי, ואם זעיר שם וזעיר שם ימצאו אנשים, אשר יבינו לקרא בספרי, ואף אם רק למעטים תגיע תועלת ממנו, אשמח כמוצא שלל רב, והיה שכרי. –

ועתה שָֹאֵנִי, קורא יקר, ואדברה דברים אחדים על אודות השיר הזה. תכליתו היא אחת ואין שנית, לברר וללבן את מעשה גן עדן הסתום והחתים, כי רבו מאד הקושיות והדקדוקים בענין הזה, כאשר תחזינה עיניך בספרי המפרשים. ואף כי תורת חסד על לשונם ושפתותם גדולות תבענה, אין בינת כל איש משגת להגות בספריהם וללכת בגדולות כמוהם, כי הם אוהבים להתחקות על שרשי החקירה, פעם יעמיקו לרדת במצולות החכמה, ופעם יגביהו עוף ויפיצו העננים, ולקורא אשר אין לו מהלכים בין העומדים האלה, יקשו דברים הרבה בלי מצוא מענה. לכן נתתי אל לבי לתור במאמרי חז"ל על הענין הזה, ודבריהם היו נר לרגלי ואור לנתיבתי, אפס כי הוספתי מעט מלח ומעט בושם, להמתיק דברי חכמים וחידותם. כי זאת היא חובת המליץ, לקשר את כל הענינים במעדנות המליצה, למען אל המקום אשר יהיה רוחו ללכת גם רעיוני הקורא ילכו.

ואשר בחרתי בדרך השיר, היא, יען כי סגולת השיר ידועה למַדַי, ויותר מזה בעת אשר ישים המליץ אומר ודברים בפי הגופים אשר יעשו המעשה. כי כאשר עזוז דבר מה ילהט את רוחם ובשיר תשתפך נפשם, יגלו מצפוני רוחם ויפתחו שערי לבבם לכל קורא השיר, ולבבו יבין את מורשי נפש המדבר מרוב שיחו וכעסו, או מרוב שמחתו וחדותו. ואף בזאת יש לו יתר שאת על ספור פשוטי, באשר כל אמריו שקולים בפלס, ערוכים בכל ושמורים על פי חקי הטעם ונדר המליצה, לכן יתחקו על נקלה בלב הקורא. וזה הוא מחוז המליץ, למשוך את הקורא בעבותות השיר, למען יטה אזן קשבת לדבריו, כמש“כ רמ”ח לוצאטו בספרו “לשון למודים” וז“ל: תכלית המליץ לתקוע אמונת דבר מה בלב שומעיו, וא”כ תהיה מלאכתו ומשמרתו לכונן אמריו בדרך נאות, אשר יגיע בהם אל תכליתו שיקבלו שומעיו הדבר ההוא. וזה יהיה בדברו טוב ונעים, פי' דבר באמרים נעימים וענינים נכוחים אשר כל עושה זה ממלא חוק המליצה ומשמרתה."

גם יגעתי לכתוב בשפה ברורה כיד ד' הטובה עלי; כי מעת החילותי למשוך בשבט סופר עשיתי לי זאת לקו ומשקולת, לבחור תמיד במלים גלוים וידועים לשבטיהם מבני התושבים הגרים בעשרים וארבעה ספרי קודש, למען ידע הקורא מבטן מי יצאו ומי אביהם. ואך לעיתים רחוקות כאשר נאחזתי בסבך הלשון נדר מזה ונדר מזה וגם ראיתי את הלחץ אשר הענין לוחץ אותי, אז הפרתי את בריתי אשר כרתי לעטי, והמלה הראשונה העולה על רוחי, אחרי רואי כי זרע קודש מצבתה, ואף אם רק פעם אחת אל גבול ישראל באה, אספתיה הביתה ותהי לי סוכנת, כי מה יתן ומה יוסיף הכביר דברים אשר אך לאחד אחד יראו וימצאו בספרי הקודש, ולבנית על אבן אחת שבעה בנינים? הלא הקורא אותם אך דברים זרים שומע ותמונה איננו רואה זולתי קול, ותכלית המליץ נעדרת.

ובסבת התכלית האמורה הוכרחתי לפעמים לאחוז במושגים ודברים אשר לא היו נודעים בעת המעשה ההוא, כי בלעדי זאת היתה המלאכה חזקה ממני, כי מי זה יהין לספר את אשר היה בימי בראשית? ומי יוכל לצייר בדמיונו העת הקדומה הלזו עם כל קשוריה, דבריה ומושגיה, יחוסיה וסבותיה, כלליה ופרטיה? אם ד' לא דבר מי זה ינבא? כי לא דרָכַי דרכי המליצים הרוצים להשלות הקורא, כי יראה עין בעין את המעשה אשר יסֻפר לו, כי אז אמנם מחויב המליץ לבחור במושגים אשר באמת היו בימים ההם ובזמן המעשה, ואם אין לא תקום מחשבתו. לא כן אנכי. כל מגמת נפשי בשירי היא, לפתוח שערי הספור התחום, ואחת היא אפוא אם אפתחם במפתח ישן או חדש.

ואשר שמתי בפי אלהים בהתוכחו עם האדם ענין השמים וכל צבאם, אופן הגלגלים ותנועותיהם, דרכתי בזה בעקבות הסופר הקדמון – ואף אם תועלת אנכי נגדו – כי כן הוא בספרי איוב, באשר הקשה לערוך מלין נגד עליון, אז הוכיחו אלהים על פניו. ושאל אותו על תכונות השמים, מעדנות כימה ומשכות כסיל, האור והחשך, הברק והרעם, הגשם והשלג, הברד והקרח, הטל והכפור, וכהנה וכהנה מנפלאות הטבע. וערכתי הכל על פי מערכת התוכן הגדול קאָפערניקוס, כי דעתו היא הדעה השוררת בזמננו וכקטון כגדול אליו ישמעו ויאמרו: אמת.¹

אלה הדברים אשר רציתי לדבר אל הקורא על אודות שירי: “**גן עדן”.** ועליו נספחו שירים אחרים אשר היו איתי בכתובים. אולם מהשירים, אשר כבר יצאו לאור, לא העליתי שנית על הדפוס כי

אם אותם, אשר חפצתי לתקן בהם שגיאות הדפוס הראשון, או לשנות מעט מזער. ועל השירים החדשים והישנים אין לי להעיר רק כי הם שקולים בפלס המליצה וערוכים על פי חוק החרוז ומשפטו.

הא לך אפוא, קורא יקר, המחברת הקטנה הזאת, בחן אותה, בכור הבחינה טרם תחרץ משפט. ואם המצא תמצא בה שגיאה, תרבה לסלוח, כי לכל העם בשגגה, כשגם רבה העבודה העמוסה עלי כל היום והעת קצרה, ואין אני מספיק להגות בה ולשום עיני עליה שתים ושלוש רגלים כראוי, ולרחוק ולקרוב הנני נותן את בריתי שלום.

פראַנקפורט על נהר מיין ר“ח אדר שנת תרי”ד לפ"ק. המחבר.

פתח דבר לההוצאה השנית    🔗

בצאת ספרי: “הגיון בכנור” לאור זה יותר משלשים שנה, מצא חן בעיני השרידים, אוהבי השפה הקדושה, ושלמים וכן רבים לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, למען ידע הדור החדש, כי המליצה למאכל ועלים לתרופה, כי קנאת סופרים תרבה חכמה.

מי יתן והיה לבבכם זה גם עתה, בצאת הספר בתמונתו החדשה, אחרי אשר נטיתי שכמי להוציא ישן מפני חדש ולש’ת עליו נוספות שונות (כארבעים שירים), כי בכל קוצר העת וכובד עבודת משמרתי לא העלמתי עיני מן השירים הישנים, כי אם העברתי אותם תחת שבטי, שבט מבקר, וצרפתים בכור המליצה, למען הסר מהם סיגים אחרים, הלא המה החרוזים אשר הפריזו על המדה והמשקל, אז אשר התעותו במהלך ההגיון ומחסרון ידיעת המדפיס בההוצאה הראשונה, למען ירוץ קורא בהם. הן כל ישעי וכל חפצי להעיר את רוח התלמידים השוקדים על דלתות התורה והחכמה, להכיר ולהוקיר יתרון השפה העבריה ולתת לה פי שנים ברוחם. ומי יודע אם לעת כזאת ימצא בתוכם מליץ אחד מני אלף, אשר בקראו את ספרי ידבנו לבו לעשות במתכונתו מטעמים לְאֵם לשונות בני קדם, לפחת בה נשמת חיים ולהשיבה לימי עלומיה, למען לא תהיה מוזרה ונכריה לבני ציון היקרים.

איגלוי, ער“ח אלול לשנת ה' תרמ”ד ליצירה. המחבר.

פתח דבר לההוצאה השלישית    🔗

תלמידי מלפנים, אנשי שם אשר בהם אתפאר, גלו את אזני במכתבם מיום הרביעי לחודש תשרי האחרון, כי יש את נפשם להוציא את ספרי, “הגיון בכנור” לתקופת שנת החמשים למשמרתי, משמרת הקודש, בעדת עיר איגלוי, (ה' תשרי ה' תרכ“א – ח' תשרי ה' תרע”א) פעם שלישית לאור, אחרי רואם עין בעין, כי אָפֵס בבית מסחר הספרים שנים רבות, למען יהי' ספר זכרון ואות אמת ביני וביניהם לדור דורים. ומאשר יקרו בעיני הנדיבים ההם וגם ידעתי, כי כל מחוז חפצם הוא אחד ואין שני, להפליא עצה, להגדיל תושיה, לעורר בלב אצילי בני יהודה, מביני מדע, אהבת השפה העבריה ולתת לה מהלכים בין הלשונות, אשר הליכות עולם להן ודרושות לכל חפץ תחת השמים: חשתי ולא התמהמתי לכבד מכבדַי ולהשלים כל חפצם, בתִתִּי להם את ספרי הנ"ל לעשות בו כטוב בעיניהם.

לפני הִנָּתֵן הספר בידי עושי המלאכה שמתי את עיני ואשיב את ידי עליו לצרוף סיגי הדפוס, אף אם ידי יד כהה ועינַי כבדו מזוקן. גם אספתי את ההערות של ההוצאה השנית מסוף הספר אל תוכו ואשית אותן נוספות בשולי יריעה ויריעה, אחת מפה ואחת מפה, על מקומה ןעל דגלה, להקל מעל הקורא טורח החֵפֶשֹ.

אני טרם אכלה לדבר הנה שפתי לא אכלא מִתֵּת תורה כפולה ומשולשת לתלמידַי ואוהבַי בכלל ובפרט לנקובי ראשית החברים ההם, היושבים ראשונה בסודם, עקב היתה רוח נדיבה עמהם להוציא את ספרי כליל בהדרו, והיה למופת לדור הולך ולדור בא. יראו שלֵמים וישמחו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, להבין משל ומליצה אשר נעשו על טהרת הקודש ובמתכונתו, לרומם קרן השפה הקדושה לעיני השמש ולהאדירה במקום רואים.

איגלוי, ער“ח אדר לשנת ה' תרע”א ליצירה. המחבר