תורת-הגזע והלאומיות היהודית / שמריהו לוין

ב. האומה הישראלית באספקלריה מרכסיסטית    🔗

מחברתו של לקויטסקי “הגזע והיהדות” עושה רושם של “מחקר” מדעי כשאר המחקרים המדעיים ברשות זו. בראש החוברת באה סקירה על תורות-הגזע השונות, תורת הגזעים של החיות ובני האדם, ואחריה הרהורים על סימניו של הגזע היהודי, הסימנים הגופניים והרוחניים, ובסופה מחשבות על האנטישמיות, ההתבוללות והציונות. אולם לאמתו של דבר לא בא כל החוברת כולה אלא לשם סופה, לשם הפרק האחרון. איש מעשה הוא קויטסקי, אין עיסוקו במדע לשמו, הוא שואף להלכה ולמעשה, ולפיכך הוא בא עלינו בעצות, בהצעות מעשיות. והואיל ותורת-הגזע היתה בימים האחרונים תל שכל הפיות פונים אליו, והשאלה הלאומית היתה לשאלת-הדם, כלומר משהתחילו תולים את השונה שבחבורות האנושיות בהבדל של סוגי-הדם השונים, הנוזלים בעורקינו, עומד קויטסקי על שאלת-הגזע דוקא כדי להוכיח, עד כמה אין העם היהודי זכאי לדרוש לעצמו קיום לאומי עצמאי בשמה של טהרת הגזע שלו.

המחבר לא חידש כאן דבר. הוא אינו מביא אלא כמה כתובים מחיבוריהם של פישברג וצולשאן על הגזע היהודי ומטעים את שנאה לו ולצרכיו, ואילו את שאינו נאה לו הוא דוחה כלאחר יד. ניכר הדבר, שמטרת חקירתו קדמה בידו לחקירתו. למקום שאדם רוצה לילך רגליו מוליכין אותו, וביחוד כשהדברים אמורים במדעים צעירים שלא נתישבה עליהם עדיין דעתם ודרך חקירתם, ואדם יכול לעסות אותם כרצונו.

אין אתה דן לפי שעה את כל תורת-הגזע כולה דין תורה מדעית, ועל אחת כמה וכמה אי אתה דן את דרך-מחקרה דין דרך מדעית, כל שעה שאומרים לתתה שימוש ליישובה של הבעיה הלאומית. אין האומה פרי אנטרופולוגי ואתנוגרפי בלבד; מבחינה יעילה יותר היא פריו של תהליך-התפתחות נפשי-היסטורי. כשם שאין אתה עומד על אופיו של אדם על פי מבנה גופו ותכונותיו הפיזיולוגיות בלבד, כך אין אתה עומד על האופי הלאומי הקבוצי על פי סימני-הגזע, וביחוד כשהמושג גזע עדיין לא נקבע כל עיקר, שכן עמדו הבריות ונטלו אותו מעולם הצמחים והחי ונתנו אותו כמות שהוא ענין לאדם. אלמלי נתקבלה עלינו ההנחה, שמושג האומה בדין שיסתמך על מושג-הגזע, כלומר אם יקובל עלינו הדבר, שרק אותה חבורה אנושית ראויה לשם אומה שיש בידה להביא ראיות וסימנים חותכים, שעם התהוותה נתרכבה והלכה על ידי קרבת-הדם ועמדה בטהרה זו, טהרת הדם, עד ימינו אלה – אם כן נהיה מצווים למחוק את המושג אומה ממחשבתנו ואת השם אומה מתוך הלקסיקון, לכל הפחות בנוגע לכל העמים האירופאיים, שכן אין לך אפילו עם אחד באירופה שיעמוד במבחן-דם זה.

ואמנם קויטסקי מלגלג על תורת הגזע ועל בעלי-התריסין שלה ושופך עליהם קיתונות של לעג בכל עמוד ועמוד של החוברת שלו. הוא מוכיח על דרך הבידוח, כמה תמימות בדבר שהבריות תולים את המלחמה האחרונה בהתנגשות-הכרח שבין “גרמנים” ובין “סלבים”. אפשר ליישב בדוחק את הניגוד שבין גרמניה ורוסיה, אבל איך תפרנס את ענין הסלאבים של אוסטריה? עומדים ומקימים מחיצה בין הסלאבים-המונגולים-הטאטארים מכאן ובין הסלאבים הלטינים מכאן. קרל למפרכט הוא שהמציא והקים מחיצה זו, שאלמלי כן שוב לא היתה שום עמידה לתורתו בדבר מלחמת-הגזעים שבין הגרמנים והסלאווים; וקויטסקי מעיר על כך: "הגזע החדש של “הסלאווים בני הדת הקאתולית”. וכך בא לעולם גזע קתולי חדש, צעיר בניהם של בעלי תורת-הגזע. וקויטסקי מעביר לפנינו בדרך הילוכו את כל האומות המסוכסכות במלחמה זו ומוכיח באירוניה חריפה, כמה מגוחך הדבר וחסר כל יסוד לראות בו בגזע את טעמה של מלחמה זו.

מובן מאליו, שקויטסקי שקוד להוכיח, כי המלחמה אינה אלא תוצאתו של מאבק כלכלי בכולו. בין שנסכים לדבריו אלה ובין שלא נסכים, מכל מקום סתירה אין בהם. המחבר נאמן כאן לעצמו, וכחסידה של ההשקפה ההיסטורית-החמרנית בעולם, הרי הוא עמל להסביר לפיה את מאורעות העולם.

אין אתה קובל על המחבר כשהוא שקוד להסביר את מבנהו של העם היהודי לא מתוך תכונות גזעיות מסוימות אלא מתוך מסבות המקום והשעה, היינו על ידי מצבו של העם היהודי בקרב העמים והמדינות השונים. אפילו את התכונות של העם היהודי הוא תולה בעיקר בסביבה; דעות ישנות הן הללו, הידועות לנו יפה יפה מתוך מחקרים מרכסיסטיים העוסקים בשאלת ישראל. יכול אדם להסכים להן או לראות בהן הפרזה חדצדדית, אבל אין מקום לקבול על כך על המחבר. הוא אחד מראשי המהדרים של המרכסיסמוס, הוא דן בעולם כולו ובהתרחשויותיו מתוך האספקלריה האדמדמת המרכסיסיטית האורתודוכסית, והזכות בידו לדרוש גם בשאלת ישראל באמת-המידה של המרכסיסמוס ובכליו.

אלא שמוצאים אנו סתירה בדבריו: מחבר זה המלעיג על כל תורת-הגזע במחציתה הראשונה של החוברת שלו, עומד ומשתמש במסקנותיה המפוקפקות של תורה זו גופה כדי לבטל את כל התנועה הלאומית היהודית. דומה הדבר: “אם לפגירה הרי היא בהמה”, ויפה היא תורת-הגזע זו לעקירתה של תנועה שאינה נראית עליו.

אם כן הרי יכול היה קויטסקי לבוא באותן ראיות וטענות גופן על “בני מדינתו” עצמם, כלומר על פולין. אם ניתן כבר הרשות לכך הרי היה בידו לבוא ולעוז להם לפולנים אותה עצה גופה שהוא מיעץ לישראל, זו שניתנה להתנסח בקיצור בזה הלשון: “יגיעה זו שאתם יגעים למה, שקידה זו, שאתם שקודים בכל כוחותיכם שקידה לבטלה היא, מוטב שתהיו יורדים ושוקעים ותבלע אתכם התהום”. שכן אם אין היהודים זכאים זכות קיום לאומי עצמאי, משום שנוח להם ויפה להם לחוקרים בעלי פניות להכריז, שאין הדם היהודי דם טהור מבחינה גזעית, שוב רשאים גם אנו לדרוש, שאותה בדיקת-דם תיעשה גם בעמים אחרים. אין אנו רוצים לשמש בחינת יוצאים מן הכלל אפילו בבדיקות-דם, אין אנו רוצים שאפילו אישים כקויטסקי יהיו נוהגים בנו פחות כבוד משהם נוהגים באומות אחרות, אין אנו דורשים אלא אבן אחת ואיפה אחת ולא אבן ואבן, איפה ואיפה.

ואילו קויטסקי לא נהג כן. הוא בחר רק בנו כנושא להרהוריו ולמחקריו, כאילו אנו בלבד משמשים לו אבן נגף. וכך עולה מושג חדש של “אתה בחרתנו”, ואנו מוחים כנגדו בכל כוחה של הרגשתנו הלאומית.

ועכשיו אומרים אנו לעמוד על דרך דרישתו בשאלתנו, לנתח את העצה היעוצה לנו מפיו.