[א]    🔗

1450 קובל אני עליכם, שדכנים, – אמר בחור לשדכנו; – שקרנים בני-שקרנים אתם, ומעשרה קבים שקר שירדו לעולם תשעה נטלתם אתם.

אף אני קובל עליכם, בחורים, – החזיר לו שדכנו; – כפוּיי-טובה בּני כפויי-טובה אתם, שאילמלא השקר של השדכנים היה בחור כמותך יושב בבחרוּתוֹ עולמית, ולא היה זוכה לאשה עד זיקנה ועד שיבה…

1451 כּלב לץ היה אומר:

תמה אני. הרי זיווּג מן השמים: “הבחור הזעצער” ו“הבתולה” של חודש אלול, והשדכנים לא שידכו עדיין זו לזה…

1452 שאלו לרבי ברוך-מרדכי ליבשיץ:

מה טעם שדכנים מותרים לעסוק באומנותם בשבת? החזיר רבי ברוך-מרדכי:

משום שרוב שדכנים אינם קושרים קשר של קיימא¹…

1453 שדכן קבל לפני חברו:

זה כמה אני מטפל בפלוני הבחור המהנדס לשדכוֹ, וכל עמלי יוצא לבטלה. אתמול נכנסתי אצלו לשדך לו בתו הבכירה של ה“גביר”, ואילמלי זקני השב היה מגרשני מביתו.

תמה חברו ושאל:

“מה חרי”?

החזיר הראשון:

“האף הגדול הזה”²

נענה חברו ואמר:

אל תתייאשֹ, ידידי, חכם גדול היה שלמה, ומפיו שמענו: “מתן בסתר יכפה אף”…³

1454 אגדה של שדכנים.

האריה שלח את השועל למצוא חתן לבתו. הלך השועל אל הדוב ולא מצא, הלך אל הזאב ולא מצא. עמד באמצע הדרך ודאג:

כיצד יפייס את דעתו של האריה?

עבר עליו כלב וראה, שפניו מעוננות, ואמר לו:

על מה אתה דואג?

סיפר לו השועל מה שאירע לו. אמר לו הכלב:

למה לא באת אלי? לי יש בן יפה, שהגיע לפרקו.

כּישכּש השועל בזנבוֹ והשיב:

אבי-הכלה הוא מורנו רבי אריה, והלכתי לשדך לו בן של רבי דוב, של רבי זאב. שמא רבי כּלב אתה?

כּישׁכּשׁ הכלב בזנבוֹ והחזיר לו:

אתה הוא, שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה. לשעבר היה הרבי החשוב, עכשיו – האדון הוא החשוב, ואדון יכול להיות גם כלב…

1455 שדכן נכנס אצל חשוב מחשובי-העיר לשדך את בתו. אמר לו החשוב:

מה פרצת עליך פרץ? בתי ילדה עדיין, ועוד לא מלאו ימיה לחופה.

החזיר לו השדכן:

היא הנותנת. אימתי הכל רצים לקדשׁ את הלבנה? כשהיא ילדה ואינה עדיין בּמילוּאה…

1456 שדכן נכנס אצל עשיר לשדך את בתו. אמר לו העשיר:

פזיז אתה יותר מדי; בתי לא הגיעה עדיין לפירקהּ.

החזיר לו השדכן:

יודע אני; אבל בתי שלי הגיע זה כבר לפירקהּ…

1457 שדכן בא לעשיר לשדך כלה לבנוֹ. אמר לו העשיר: אם בּרי לך, שהמשודכת יפת-תואר היא, מקובל, ואם לאו – אל תטרח.

השיב השדכן:

מעיד אני עליה, שיפת-תואר היא; בעיני ראיתיה.

כתב העשיר למכּרוֹ, בן-עירה של המשודכת, ושאל את פיו עליה.

השיב מכּרוֹ:

אותהּ בתולה לא היתה יפת-תואר מימיה, כל-שכן עכשיו, כשהיא כבר לאחר שלושים.

רגז העשיר ואמר לשדכן:

שקרן אתה, במחילה מכבודך, ככל בני-אוּמנוּתך. אמרת, שבעיניך ראית אותה.

החזיר השדכן:

יהיה כן ה' עמדי כאשר בעיני ראיתיה, ומדעתי איני זז, שיפת-תואר היא. שמא אין אתה מאמינני? צא והסתכל באשתי שלי…

1458 שדכן בא ליהודי אמיד לשדך חתן לבתו, והוברר שהמשודך שולט רק בעין אחת. אמר לו אבי-הבת:

תמה אני עליך, שבחור סתוּם-עין אתה מציע חתן לבתי.

השיב השדכן:

ומה בכך? גם בעל “מנוֹרת-המאוֹר” היה סתוּם-עין.

אמר אבי-הבת:

ולא עוד, אלא שבחור עני הוא.

היתמה השׁדכן:

מי לנו גדול מן האבן-עזרא, וגם הוא היה עני שבעניים.

התרגז אבי-הבת וקפץ ממקומו:

אבל בחור זה עם-הארץ הוא!

החליק השדכן זקנו בנחת, נענה ואמר:

שמא רוטשילד הוא גדול בתורה?…

1459 שדכן שׁיבּח לעשיר את החתן, שהציע לו בשביל בתו: בשני סדרים גמרא הוא בּקי.

שאל אבי-הבת:

באיזו סדרים?

השיב השדכן:

באיזו סדרים איני יודע. אפשר, הוא יודע…

1460 שדכן שיבח לאביה של המשודכת את הבחור המשודך; מושלם הוא בכל המעלות. ספרא רבה הוא, אין כמוהו.

שאל האב:

מה פירוש אין כמוהו?

הסביר השדכן:

כשהוא כותב אדריסה, מיד הולך המכתב מכאן עד אמריקה…

1461 יחסן עני היה מפסיל⁴ בחתנים שהציעו לו בשביל בתו. אמר לו שדכן אחד:

חייך, שאיני יודע על מה אתה סומך. בתך – בינינו לבין עצמנו – לא רכה בשנים ולא גדולה לא ביופי ולא בממון, ואתה מבקש לך גדולות!

נעלב היחסן והחזיר:

אבל בנם של קדושים אני, מבני-בניו של המהר"ל מפראג אני.

אמר לו השדכן:

אם-כן אשדך לבתך בחור, שלכמותו לא זכה גם המהר"ל עצמו.

תמה היחסן:

אדם גדול כזה ישנו בדורנו?!

החזיר לו השדכן:

אדם גדול לאו דווקא, אלא שהגולם של המהר"ל היה קיים רק יום אחד, ואילו אותו בחור כבר חי וקיים, ברוך-השם קרוב לשלושים שנה…

1462 ברח, דודי, אם על עצמותיך אתה חס! – גער חייט שנתעשר בשדכן, שבא אליו לשדך לבתו את בנו של סנדלר שנתעשר.

למחר חזר ובא השדכן ושידוך אחר בפיו:

בנו-יחידו של הרב.

קיבלו החייט בסבר פנים יפות ואמר לו:

עכשיו דברים של טעם דבריך… ואת פי הרב שאלת? אמר השדכן:

מובן, ששאלתי. מביתו אני בא.

נהנה החייט, וליתר ביטחון שאל:

מה תשובה השיב הרב?

החזיר לו השדכן:

אותה תשובה ממש, שאתה השיבות לי אתמול…

1463 רבי נחום, המגיד מטשרנוביל, נתן את בתו לבנו של אחד מעשירי ברדיצ’ב. שמח אותו עשיר, שזכה להתחתן ברבי נחום, ושילם לשדכן שכר-שדכנות ביד רחבה. לאחר כתיבת “התנאים” ניגש אליו אחד ממקורביו של רבי נחום, ואף הוא תבע שכר-שדכנות. סירב העשיר ואמר לו:

אתה מה עניינך לכאן? לא ידך היתה באמצע.

שמע רבי נחום, נענה ואמר:

מחותן, טועה אתה. דינו, שהוא יטול שכר-שדכנות פי שניים.

שאל העשיר:

רבי, על שם מה?

הסביר לו רבי נחום:

אותו שדכן נטל שכר בשביל שטרח וּפיתה אותך להתחתן בי, ואילו מקורבי זה הוצרך לפתוֹת אותי, שאתחתן בך…

1464 ההוא ששידך את בתו, ולמחרת “התנאים” בא אליו אדם זר ותבע מאתו שכר-שדכנות:

שדכן הוא לפי אוּמנוּתוֹ.

תמהּ אבי-הכלה:

ואם שדכן אתה מה בכך? לא על ידך נשתדכה בתי. החזיר לו השדכן:

מודה אני: לא על ידי נשתדכה בתך. אבל דווקא בשביל כך אתה חייב לשלם לי שכר. שידוך שאני מטפל בו אין סופו להתקיים…

1465 שדכן פיתה בחור להשתדך ולא נפתה לו הבחור.

מצא אשה מצא רעה, – אמר הבחור, – וכבר נדר נדרתי, שלא להכניס צווארי לקולר זה.

החזיר לו השדכן:

טעות גדולה אתה טועה, ידידי. מי האיש החפץ אושר, ישא אשה. ממה נפשך: אם ימצא אשה טובה – אשריהו וטוב לו, ואם אשה רעה ימצא – יגרשנהּ, וּודאי וּודאי אשריהו וטוב לו…

1466 שדכן נכנס אצל בחור לשדכוֹ. החמיצוּ פניו של הבחור ואמר לו:

למה שוב באת אלי? מאה פעמים ואחת כבר אמרתי לך, שלא מפי שדכן אשא אשה. לאהוב אני רוצה.

החזיר לו השדכן:

ומשום-כך באתי אליך. הסכת ושמע: חמישה אלפים בעין. האב בן שבעים וממון קורח לו, והיא בת יחידה, לא אח ולא אחות. יש גם דוֹד עשיר זקן, חשוך-בנים, וגם הוא יורש אין לו אלא היא… היכי תמצי, שלא תאהוב בחורה נפלאה כזו?…

1467 כמה שידוכים הציע שדכן לבחור, והוא באחת:

ריחיים על צווארי למה לי? מה אני חסר עכשיו, כשאני רווק וחופשי כציפור-שמים?

חם לבו של השדכן והחל משדלו:

אי, חביבי, כלום חיי רווק קרואים חיים? כל היום אתה רדוף אחרי עסקיך. עם ערב אתה שב לביתך עייף ויגע ומה אתה מוצא לפניך? ארבעה קירות דוממים, אילמים. מה טעם יש לחיים כאלה? מה שאין-כן אם אשה לך בביתך, ואתה שב עייף ויגע, היא מצפה לך ומניחה ידה על שכמך, מסלסלת בשערך, פותחת את פיה ומדברת… ומדברת… ומדברת… אוי, חביבי, היא מדברת – הלוואי ותדבק לשונהּ לחיכּה…

ֹ(דומה, שמרוב התלהבות שכח השדכן את מקומו ושלא מדעתו נזכר את האשה אשר עמו בבית).

1468 שדכן ישב ודן לפני בחור על שידוּך, שהציע לו:

לטעמי כל הנשים שוות ואין בין אחת לחברתהּ אלא שינוי-שם בלבד. אבל גם לטעמך, שאדם חייב לישא דווקא יפת-תואר, תמה אני, מה טעם אתה בועט בזו, שאני משדך לך? תישא אותה למזל-טוב בחופה וקידושין ופניה יהיו מכוסים צעיף כדת משה וישראל, והרי תהא הרשות בידך לחשוב אותה יפת-תואר ככל אשר תאווה נפשך. אחרי שבעת ימי-המשתה אתה נפנה לעסקיך בסימן טוב ובשעה מוצלחת. בבוקר אתה יוצא מביתך, אשתך ישׁינה עדיין, אי אתה רואה אותה, ומי מעכב בך לחשוב כל היום, שהיא יפת-תואר? בלילה אתה שב לביתך, אשתך ישינה כבר, שוב אי אתה רואה אותה, ושוב אין מי שיעכב בך לחשוב כל הלילה, שהיא יפת-תואר. נמצא, שלכל הדעות אתה יוצא ידי חובה זו לישא דווקא יפת-תואר.

לא קיבל הבחור והחזיר לו:

השבתני על ימות-החול. מה אתה משיבני על שבת ויום-טוב?…

1469 רבי יודל שדכן היה אומר:

תמה אני על הבחורים של עכשיו, שהם מדייקים לישא דווקא נשים יפות. למאי נפקא-מינה אם יפת-תואר היא האשה, או שמכוערת היא? בשעת שׁינה אין אדם רואה את אשתו; בשעת אכילה אדם מסתכל בקערה, ולא באשתו; בבית-המדרש אין דעתו של אדם לאשה, ובחנות ודאי וּודאי אין דעתו של אדם פנויה לאשה. אלא מה, לא בשעת שינה ולא בשעת אכילה, לא בבית-המדרש ולא בחנות? לשעה קלה זו אדם יוצא מן הבית, ומה איכפת לו, אם מכוערת היא אשתו שבבית?…

1470 לפנים בישראל לא ראו חתן וכלה זה את זו עד שעת קידושין, וּלקיים מה שגזרו חכמים: “אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה”⁵, היה החתן רואה את הכלה רגע אחד קודם חופה. ומעשה בחתן, שהסתכל בכלה קודם חופה ונרתע לאחוריו וצעק:

אוי, אבא! חוטם אין לה…

נבהל אבי-הכלה ונתבלבל אבי-החתן. מיד קפץ השדכן ונתן עין זעומה בחתן וגער בו:

בחור שוטה! היכן כתוב בתורה שאשה חייבת בחוטם?…

1471 שדכן שידך לבחוּר בתו של מוזג. אמר לו הבחור: בוא מחרתיים ואשיבך דבר, הן או לאו. אחקור ואדרוש תחילה על טיבה של הבחורה.

למחרתיים חזר ובא השדכן ומצא את הבחור שרוי בכעס גדול.

שאל השדכן:

מה חרי-האף הגדול הזה?

זעם הבחור: לא מצאת כלה נאה לי, אלא חרשית?

התריס השדכן:

ומכאן כל הכעס? כּובד-אוזן אף הוא חסרון באשה? נניח, שאתה מסכים ונושא אותה. אתה שב לעסקיך שלך, והיא שבה לעסקי המזיגה שלה. נכנס איבן ומבקש רביעית משקה. היא איננה מהירה לשמוע. כועס איבן ומרים קולו: צמא הוא; רביעית משקה הוא דורש. אין היא שומעת. רותח איבן וצועק: יתנו לו רביעית משקה, ואם לאו, ישבור את החבית. עכשיו היא שומעת ומוזגת לו. איבן שותה, משלם והולך לו. ובכן, מה איכפת לך? על איבן אתה חס, שמא יצטרך, חלילה, לצעוק צעקה יתירה?…

1472 שדכן יושב לפני משודך ומונה את עוֹשרה של המשודכת: חמישה אלפים במזומנים, תכשיטים ואבנים טובות, בגדים כמנהג עשירים מופלגים.

אבל, – מסרב המשודך, – היא צולעת על יריכה…

מה-בכך? – מפסיקו השדכן. – שמא כסף יחסר לך לצאת עמהּ בכרכרה?

עיניה רכות…

אשריך! לא תראה את חסרונותיך.

כבידת-פּה היא…

אדרבה, שבח הוא לאשה, שלא תהא דברנית.

וגם חטוטרת לה על גבּהּ…

זועף השדכן:

ואתה מה רצונך? שתהא בתולה דומה לאתרוגו של הרב, בלי חזזית כלשהי?…

1473 תם אני ולא אדע, – טוען שדכן לפני משודך, – מה חסרון אתה מוצא באותה בתולה?

חוטמה חרוּם.

חייך – משדלו השדכן, – שלא לרצונהּ נפלה בילדותה מעל השולחן ומחצה חטמה.

פניהּ חרושים כשדה.

לא פשעהּ ולא חטאתהּ, – מתרץ השדכן, – שקרה אותה אסון וחלתה באבעבועות. דייה שניצלה ממוות.

פיהּ מלא שיניים תותבות.

שמא אתה חושד בה, – מתרץ השדכן, – שמחמת תענוג עקרה שיניהֹּ שלה?

ומכף-רגלהּ ועד קדקדהּ מאוסה היא עלי.

עכשיו מתקררת דעתו של השדכן:

אם-כך אתה אומר, אין לי שום טענה עליך…

1474 ימים ושבועות טרח שדכן וּפיתה בחור לשידוך, שהציע לו. ולסוף, כשׁניפתה לו הבחור וכבר נתיישרו כל ההדורים בענייני נדוניה ומתנות, הוברר שהמשודכת חיגרת באחת מרגלה, מיד דחה הבחור את השדכן ופנה אליו עורף:

אין הוא רוצה בחיגרת, ואפילו אם ממון קרח לה.

לא הירפה השדכן ממנו וטען לפניו:

נניח, שאתה נושא אשה כרצונך ושתי רגליים בריאות לה, כלום יש לך הבטחה מאת המקום, שלא תיכּשׁל בזמן מן הזמנים ולא תשבור אחת מהן בביתך? והרי מחלתהּ מכלה כוחך ורפואתהּ מדלדלת ממונך, ושבועות ואולי גם ירחים אין אתה מאמין בחייה, כל-שכן ברגלהּ. ואילו בחורה זו – כבר שברה רגלה ולא בביתך, וכבר נרפאה ולא בממונך, והכל כבר תם ונשלם…

1475 שדכן בּיקש ללמד את בנו אומנותו ואמר לו:

בוא, בני, ונלך לפלוני בן-פלוני לשדך כלה לבנו; אני אשׁדך, ואתה תסייעני.

אמר לו הבן:

אבא, למדני תחילה, כיצד לסייע אותך.

החזיר לו האב:

אני אשׁבּח, ואתה תפליג.

באו שניהם לשם והתחיל השדכן משבח את אבי-הבתולה:

יחסן הוא…

מיד מילא אחריו הבן והפליג:

מה פירוש יחסן? מר בר רב אשי!

וגם עשׁיר, – הוסיף השדכן לשבח את אבי-הבתולה.

נענה אחריו הבן והפליג:

מה פּירושׁ עשיר? אדיר שבאדירים!

והבתולה גופה, – אמר השדכן, – יפת-תואר…

נתלהב הבן והפליג:

מה פירוש יפת-תואר? בת מלכה!

ומלומדת, – סיים השדכן שׁבחיה של המשודכת.

הוסיף הבן והפליג:

מה פירוש מלומדת? בּרוּריה!

פיקפק אבי הבחור ושאל:

בתולה שׁכוּלהּ מעלות וחיסרון אין בה?

גימגם השדכן והחזיר:

באמת יש גם לה קצת חיסרון… חטוטרת…

קפץ הבן והפליג:

מה פירוש חטוטרת? הֹר ההר!…

1476 שדכן נכנס אצל בחור:

בתולה עם כל המעלות יש לי בשבילך.

אין צורך! – התריס הבחור. – בקי אני בבתולות של עכשיו…

הפסיקוֹ השדכן:

טועה אתה, ידידי. לא בתולה של עכשיו היא זו, משׁל לפני שלושים שנה היא…

1477 שדכן הציע שידוך לבחור והפליג בשבחיה של המשודכת. יפת-תואר, מיוחסת, עשירה, צנועה, – שרה בת-טובים.

אמר הבחור:

הכל טוב ויפה. אבל רוצה אני לדעת גם מה פגם יש בה. אין אדם בלי פגם.

שׁיבּחוֹ השדכן ואמר:

כאחד החכמים תדבר. באמת בחורה זו קצת פגם יש גם בה, אבל רק פגם עובר.

אמר הבחור:

אף-על-פי-כן רוצה אני לדעת, מה הוא הפגם.

כּח השדכן כּיחה קטנה לתוך שרווּלוֹ, נענה ואמר:

שמעתי, שפעמים היא מקשה לילד…

1478 שדכן הציע לחשוב אחד מחשובי ווילנה כלה מק"ק מאזפּבקה בשביל בנו והפליג בשבחיה שׁל הבתולה. לא סמך אותו חשוב על עדותו של השדכן ונסע לשם, כדי לחקור ולדרוש על טיבה של המשודכת. חקר ודרש, ואמר לו אחד מטובי הקהילה: ישמרך אלוהים! רשות-הרבים היא, רחמנא ליצלן, לכל הקצינים והרופאים שבעיר…

מיד שב הווילנאי לביתו, וכשנכנס אצלו השדכן קיבלו ברותחי-רותחים:

חוצפּה וגסות היא להציע בשביל בני בחורה, שכך וכך מעידים עליה.

הוציא השדכן קופסת-הטבק מכיסו, הריח אחת ושתיים והחזיר:

שמא מאזפבקה אתה מקיש לווילנה? כמה יש בה במאזפבקה קצינים ורופאים?…

1479 שדכן נכנס אצל בחור ובשורה בפיו:

יגעתי – ומצאתי. אשה שלא היתה כמותה לשלמה המלך.

עיווה הבחור חוטמו:

לחינם יגעת. בתולה אני רוצה ולא אשה.

החזיר השדכן:

אין חלקי עם בני-אומנותי השקרנים. אני מציע לך אשה, ואם תמצא בתולה – מן השמים זיכוּ לך…

1480 בחור היה מפסיל⁶ בּכלוֹת: זו פגה וזו צמלה, זו נדוניתה קלה וזו יחוּסהּ מפוקפק. פעם אחת בא אצלו שדכן לשדך לו בחורה, שהכל בה: יופי, בוֹשׁל במידה נכונה, עושר, יחוּס-משפחה.

נהנה הבחור ואמר לשדכן:

לא לחינם אומרים הבריות: יגעת – ומצאת… עכשיו אני מסכים, ואין אתה חסר אלא שתסכים גם היא.

אמר לו השדכן:

עדיין אין השעה מוכשרת לכך.

תמה הבחור:

מאי משמע?

החזיר השדכן:

חייב אני לגלות לך סוד כמוס. אותה בחורה היא גם פגומה במקצת: פעם בשנה היא משׁתטה לשעה אחת…

אה, – הפסיקו הבחור, – שעה אחת בשנה אינה ולא כלום.

נענה השדכן ואמר:

אף אני דעתי כך… ולאותה שעה אני מחכה – לכשתשטה…

1481 כמה כלות הציע שדכן לבחור, והוא הפסיל בכולן. אמר לו השדכן:

שמא תבאר לי, סוף-סוף, מה אתה מבקש בבחורה?

השיב לו הבחור:

אני מסתפק במועט: נעוּרים, יופי, טוּב לב, השכלה, עושר וייחוּס-משפחה. לא יותר…

נענה השדכן ואמר לו:

אם כך, נודרני, שמכאן ולהבא לא יהיה לי עסק בך. לי מספיק מועט זה לשישה שידוכים…

1482 בחור בן-ישיבה נטפל לשדכן, שימצא לו זיווּג. אמר לו השדכן:

ממני לא יבּצר. אבל… במחילה מכבודך, מכּת-מצרים שבראשך מעכבת. איני רואה לך תקנה, אלא אם-כן תיפּטר הימנה תחילה. הירהר הבחור ושאל:

תינח, אם מה' יצא הדבר והזיווג יקום והיה. אבל אם, חלילה, לא?

החזיר לו השדכן:

שאלה חמורה שאלת. אבל אין עצה… אותה מכה אתה מוכרח לסכּן…

1483 בחור הלעיב בשדכן ואמר לו:

כל השדכנים בּדאים, ואף אתה כמותם. אמרת, שהבחורה יתומה מאביה; עכשיו נודע לי, שאביה אסור בבית-אסורים זה שלוש שנים.

החזיר לו השדכן:

ובכן, מה טענה יש לך עליי? כלום חיים כאלה קרואים חיים?…

1484 משודך הוזמן לביתה של משודכת לשם ראיוֹן ונתלוה השדכן עמו. באו לשם ומצאו שוּלחן ערוך כיד המלך. טפח לו השדכן לבחור בשכמו ולחש לו:

בחור, שא נא עיניך וראה, כמה כסף וזהב, כמה בדולח וחרסינה!

פיקפק הבחור:

מי יודע, אם שלהם כל הכלים הללו? שמא שׁאוּלים הם? דחה השדכן את הבחור בשתי ידיו והחזיר:

שטות! מי ישאיל להם כלים יקרים כאלה?…

1485 עיתים היה הירש-ליב בדחן מצוּי גם אצל שדכנות. פעם אחת נכנס אצל עשיר לשדך את בתו, שׁיצא עליה רינון, ומצא אותו במצב-רוח של קפידה. לא קיבלוֹ העשיר בסבר פנים יפות ואמר לו:

בוא וראה, מה בין השדכנים אנשי-אמנה וּמזווגים זיווגים של קיימא, ולא היו “תנאים” בטלים בישראל אלא במקרה אחד מני אלף. ואילו עכשיו, שקילקלו השדכנים והם מטיחים כותל בכותל, מעשים בכל יום ש“תנאים” בטלים.

החזיר לו הירש-ליב:

חוששני, שטועה אתה. לא השדכנים קילקלו, אלא המשודכים קילקלו. שׁנינוּ: “תנאי קודם למעשה, הרי זה תנאי; מעשה קודם לתנאי – אינו תנאי”⁷. לשעבר היו "תנאים קודמים ונתקיימוּ: עכשיו, שמעשה קודם, “תנאים” בטלים…

1486 לאחר שגמרו לכתוב את ה“תנאים” ושברו את הקדירות והתחילו הברכות והנשיקות ניגש השדכן אל הכלה ואמר לה:

מזל-טוב, כלה!

נגהו פניה והחזירה:

מזל-טוב!

אמר השדכן:

בּקשׁתי, שתזכרי שמי. גימפּל שמי. זכרי ואל תשכחי: גימפּל.

חייכה הכלה ואמרה:

שמך, רבי גימפּל, יהיה זכור לי עד העולם, אבל תמהה אני, למה אתה מבקש על כך?

החזיר לה השדכן:

רוצה אני, שלא תשׁני שמי ולא תאמרי בזמן מן הזמנים, שאשמדאי הביאך לידי השעה של עכשיו…

1487 בנו של חוטב-עצים ובתו של שואב-מים נשתדכו זה לזו. ובפירוש הוּתנה: את הנדוניה, עשרה זהובים, חייב אבי-הכלה לסלק במזומנים קודם חופה. הגיעה שעת החופה, והתחילה תגרה: אין לי אלא מחצה, – טען אבי-הכלה.

אם אין נדוניה, אין חופה, – עמד על דעתו אבי-החתן.

ראו הקרובים בצערם של החתן והכלה, נמלכו והביאו את השדכן, שיפשר בין אביו של זה לאביה של זו. בא השדכן, תפס לו לחוטב-העצים בכפתורו ואמר לו:

מנהג קדמונים הוא בישראל להפחית מן הנדוניה מאות ואלפים, ואין פרץ ואין צווחה. ואתה – על קליפת השום, על חמישה זהובים אתה מרעיש עולמות!…

1488 בחור נשא בתולה. למחר בא השדכן אצלו ותבע שכר-שדכנות. אמר לו החתן:

המתן לי חודש עד שאעמוד על טיבה של האשה, אשר נתת עמדי. המתין לו. לאחר חודש חזר ובא. ראהו בעל-האשה, והתחיל צועק:

גזלן, שחטתני!

נענה השדכן ואמר:

יפה אתה אומר; שכר-שחיטה יש לי בידך.

חזר הבעל וצעק:

רצחן, קברתני!

נענה השדכן ואמר:

מה אתה אומר; דמי-קבורה חייב אתה לשלם.

גנח הבעל ואמר:

אלהים עדי, שאין אשה זו יפה אלא לכּפּרות.

נענה השדכן ואמר:

יפה אתה אומר. פּדיון-כּפּרה יש לי עליך…

1489 ההוא שנתאלמן ותוך י"ב חודש בא אליו שדכן לשדך לו אחרת. אנן האבל ואמר:

הניחה לי, לא הגלידה עדיין המכה בליבי.

נסתלק השדכן והלך לו. לא היה חודש אחד והתנחם האבל ונשא אשה חדשה. רגז השדכן ואמר:

חבל, שנואלתי והניחותי לו.

לימים מתה גם האשה החדשה, אשר לקח אותו איש, ותוך שלושים בא אליו השדכן לשדך לו אחרת. קדר האבל ואמר לשדכן:

הניחה לי, לבי שותת עדיין דם.

נסתלק השדכן והלך לו. לא היה שבוע אחד ונפלה הברה, שהאבל התנחם והוא נושא שוב אשה חדשה. רגז השדכן ואמר:

פעמיים נואלתי והניחותי לו. עכשיו לא אוואל ולא אניח לו עוד. עמד והלך לחתונתו של האבל-החתן. כיון שראה אותו הלה אמר לו:

למה באת אלי?

החזיר לו השדכן:

עכשיו ודאי לבך טוב עליך, ובאתי לשדך לך אחרת…

 

[ב]    🔗

1490 היתה לו לאב בת בוגרת, שהגיעה לפירקהּ, ובא שדכן לשדך להּ חתן. פתח השדכן בתהילות ותשבחות לבחור וסיים בשאלה:

כמה נדוניה אתה נותן לבתך?

החזיר לו האב:

שאלו לשור: “כמה אתה נותן חלב לטבחים?”, והשיב השור: “אני איני רוצה ואיני יכול ליתן כלום, אלא שוחטים אותי, פושטים עורי מעלי, מפרקים כל גופי אברים-אברים ולוקחים מאתי כך וכך חלב וקיחה זו נתינה היא בעיניהם”. אף אני כך. כלום אני נותן, או שמא אני יכול ורוצה ליתן? אלא מבקש אני לדעת, כמה יקחו מאתי לאחר שיפשיטו עורי מעלי ויפרקוני אברים-אברים?…

1491 יהודי עשיר, שהיתה לו בּת בּוֹגרת, דן לפני שדכן, שבּא לשדך להּ חתן:

בפחות מחמישה אלפים, אתה אומר, לא אמצא חתן לבתי. חוששני, שכדבריך כן הוא. ואני שואל אותך: מהיכן באה עלינו היהודים צרה גדולה זו? לפני שבועיים השיא שכני הגוי את בתו לאשה, ולא פסק לה אפילו אלפּיים, ומה שיש לו לגוי זה באחת מאחוזותיו אין לי בכל גבולי…

החזיר לו השדכן:

אין הנדון דומה לראיה. גוי המשיא בתו אומר לחתן: “כל מה שעיניך רואות, לך הוא לאחר מותי”. ואילו יהודי המשיא בתו אומר לחתן: “כל מה שעיניך רואות, לך הוא לאחר מאה ועשרים שנה”. מי פתי יתרצה לחכות זמן רב כל-כך?…

1492 במושב שלושה: אב, אם ושדכן. שאל השדכן את האב ואמר:

זהו דיבורך האחרון? אלפּיים ולא יותר?

השיב האב:

אף לא פרוטה אחת יותר. סוחר אני ובדיבורי אני עומד.

קם שדכן ממקומו ואמר:

אם-כן, הכל בטל ומבוטל. פחות משלושה אלפים לא יקח. אף הוא סוחר ועומד בדיבורו.

נענתה האם ואמרה לבעלה:

אם בקולי תשמע, אל תתעקש. השׁליכה לו לכּלב עוד חמש מאות – ויחנק…

1493 כּלב לץ היה אומר:

נמשלו שילוּחי-בת לקור-חורף: העיניים דומעות – והרגליים רוקדות…

1494 שאלו למחודד:

למה נהגו שלא לקבוע זמנה של חתונה אלא לאחר “ספירה”?

השיב המחודד:

משום שאין חתן עוקר רגליו ללכת לחופה אלא אם-כן גומרים לספור תחילה…

1495 בחור ישב ודן לפני חכם:

שתי בחורות משדכים לו: אחת קטנה ביופי ובמידות אבל דגולה בממון, ואחת קטנה בממון, אבל גדולה ביופי ובמידות, והרי הוא שואל עצה, כיצד להכריע?

השיב לו החכם:

למה בעצתי תשאל? מי שנושא אשה לשם ממון כבר הכריעה עליו תורה ואמרה: “כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו”⁸…

1496 שני בחורים טיילוּ בגן-העיר. אמר אחד לשני:

רואה אתה ריבה אדמונית זו, הבאה לקראתנו? יחידה היא בעולם: אין לה לא אב ולא אם, לא אח ולא אחות, לא דוֹד ולא דוֹדה.

שאל השני:

וממון יש לה?

השיב הראשון:

עשרת אלפים במזומנים הניח לה אביה, חוץ מתכשיטים ואבנים טובות. ברם, הסתכל בה ותראה, שעיניה עגלים ואפּהּ כמגדל-דוד…

הפסיקו חברו:

שוטה אתה, ידידי. אם אמרו: “אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו”⁹ – בבחורה ממשפחה חשובה כזו אמרו…

1497 אמר השדכן לבחור:

לפלוני העשיר שתי בנות: פת אחת יפת-תואר ונדונייתה עשרת אלפים, ובת אחת חטוטרת נתן לה אלהים ונדונייתה עשרים אלף.

אמר הבחור:

שמא אתה יודע עשיר, ששתי חטוטרות נתן אלהים לבתו?…

1498 בחורה עשירה קבלה לפני בחור מכּרהּ:

הכל רצים אחר ממונה, והיא גופה טפילה לממון… כמה היתה נותנת, שׁידבּק אדם בה ולא בממונהּ?

מיד נענה הבחור ושאל:

כמה?…

1499 ההוא ששאל את חברו:

שמא אתה יודע את בנו הבחור של פלוני בן-פלוני?

השיב לו חברו:

הן; אני יודע אותו. מה לך ולו?

אמר הראשון:

משדכים אותו לבתי, ומבקש אני לדעת, מה הוא בעיניך.

השיב לו חברו:

לדעתי, חתן הגון הוא וראוי לממון מרובה.

החזיר לו חברו:

לשעבר היה סוס ניקח בחמישים סלעים, בימינו הוא ניקח במאה; חזיר היה הולך בעשרים וחמישה, בימינו הוא הולך בחמישים; לחתן היו פוסקים מאתיים, בימינו אין פוחתים לו מאלף. עכשיו צא וחשוב: כמה עכשיו שוֹויוֹ של בחור, שהכל בו: סוס וחזיר וחתן כאחד?…

1500 ממכתבו של אב לבנו:

“… רצונך, בני, שתשא אשה הגונה הראויה לך? שׂא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בכלה, אלא אם כן גדולה היא ביופי עד כדי כך, שהיית נושא אותה גם בלי ממון, וגדולה היא בממון עד כדי כך, שהיית נושא אותה גם בלי יופי”…

1501 ההוא שׁקבל לפני חברו:

כמה יגיעות יגעתי עד שמצאתי חתן הגון לבתי, ועכשיו שמצאתי כאילו לא מצאתי: הגיע זמן-החתונה והחתן מסרב.

שאל חברו:

מה טעם הוא מסרב?

השיב הראשון:

פסקתי לו נדוניה אלף, ויש בידי רק חצי.

תמה הלה:

כיצד יהודי פיקח כמותך אינו יודע לרמוֹת בחור-אפרוח לגבי חצי-נדן?

החזיר הראשון:

שיננא! אותו החצי המרומה הוא שיש בידי…

1502 אמר יהודי לחברו:

בחור יפה משדכים לבתי. הכל כבר מוכן ומתוקן ל“תנאים”, אלא שהוא דורש נדוניה דווקא אלפּיים, ואני אין ידי משגת יותר מאלף. כיצד לחלץ נפשי מן המיצר איני יודע.

שאל חברו:

ואלף יש לך?

השיב הוא:

חס ושלום! אבל אלף אבטיח, ולא אשׁלם.

אם-כן, – אמר לו חברו, – יכל אתה להבטיח אלפּיים ולא לשלם. החזיר הראשון:

כלום בת-יחידה היא לי זו? חוץ ממנה יש לי, ברוך-השם, עוד שתיים…

1503 רב מפורסם אירס את בתו לבן-עשירים ופסק לה נדוניה עשירה, ולא עמד בדיבּוּרוֹ. אמר לו אבי-החתן:

על אדם גדול כמותך אני תמה. “מוצא-שפתיך תשמור ועשית”¹⁰ כתיב. מוטב, שהיית אומר מעט ועושה, משאמרת הרבה ואין אתה עושה כלום.

החזיר לו הרב:

עד שאתה מקשה עלי, מוטב, שהיית מקשה על מסדרי-התפילות: למה תיקנו לפרט כל הקרבנות בתפילת-שחרית והחסירו מנחת-עני? אלא לאמר לך: הואיל וקרבנות ממש אין אנו מביאים ופוטרים את עצמנו באמירה בלבד, דין הוא שיהיה קרבננו קרבן-עשירים ולא קרבן-עניים…

1504 מוכסן עלה לעשירות מופלגת וביקש ליקח חתן לבתו את בנו של הרב ראש-המדינה.

אמר לו הרב:

אני מסכים בתנאי, שתפסוק נדוניה לבני מאה אלף ריינש.

אמר לו המוכסן:

רבי, אתה שכל ימיך היית מתנהג בעניווּת, מה אתה רואה עכשיו להחשיב כבודך במידה מרובה כזו?

החזיר לו הרב:

טועה אתה. אני יודע, שכבודי הבל-הבלים, אבל אני יודע, שגם ממונך הבל-הבלים, ונראה לי להחליף הבל-הבלים שלי בהבל-הבלים שלך…

1505 אחד מבניו של רבי הירש לוין, רבה של ברלין, היה סוחר ונסתבך בעסק ביש עד כדי כך, שהוצרך להשיא את בתו לבנו של עשיר פחות-דרגה.

אמר לו רבי הירשל:

עליך אין אני כועס: השעה דחוקה לך וזקוק אתה לכסף. על מי אני כועס? על המלאך, המכריז “בת פלוני לפלוני”. הוא, שאיננו זקוק לכסף ואין השעה דחוקה לו, כיצד עלה על דעתו לזווג זיווג זה?…

1506 יודל אופאטוב שידך את בתו לנכדו של רבי חיים-נחמן פרנס. כשהגיע יום-החתונה הלך מדכּי חבד לאופאטוב ואמר לו:

לחתונת נכדו של רבי חיים-נחמן פרנס ודאי יבואו כל הרבנים וגדולי-התורה שבווילנה, ומן הראוי הוא, שלכבודם ולכבוד אבי-החתן לא תצא היום בנעליים כדרך סוחרים, אלא תצא בסנדלים כדרך תלמידי-חכמים.

נשמע לו אופאטוב ועשה כעצתו.

חזר מדכי והלך לפרנס ואמר לו:

לחתונת בתו של אופאטוב ודאי יבואו כל הקבלנים וגדולי-הסוחרים שבווילנה, ומן הראוי הוא, שלכבודם ולכבוד אבי-הכלה לא תצא היום בסנדלים כדרך תלמידי-חכמים, אלא תצא בנעליים כדרך סוחרים.

נשמע לו גם פרנס ועשה כעצתו.

וכשבאו האורחים לקבלת-פנים נסתכלו בפרנס ובאופאטוב ותמהו תמיהה גדולה:

פרנס התלמיד-חכם יוצא בנעליים של סוחרים, ואופאטוב הסוחר יוצא בסנדלים של תלמידי-חכמים.

קם מדכי והסביר:

אופאטוב, שעולה ויוצא מתוך הבוץ, כדין עשה שלקח סנדלים לרגליו, ופרנס, שיורד ונכנס לתוך הבוץ, אף הוא כדין עשה שלקח נעליים לרגליו…

1507 לרבי אריה-ליב שפירא, רבה של קובנה, בא שדכן לשדך לו בשביל בתו את בנו של עשיר מפורסם. אמר לו רבי אריה ליב:

יודע אני באב, שעם-הארץ הוא, וחוששני, שמא גם בנו כמותו. שוב ובוא לאחר שבוע, ובינתיים אחקור ואדרוש, מה טיבו של הבחור. לאחר שבוע חזר ובא השדכן. אמר לו רבי אריה ליב:

לחינם טרחת ובאת. חוששני לצוואתוֹ של רבי יהודה חסיד, שלא יהא שמו של החתן כשמו של החותן…

אמר לו השדכן:

רבי, טועה אתה: לא אריה שמו של הבחור.

החזיר לו רבי אריה-ליב:

איני טועה. גמרא מפורשת היא: “המשיא בתו לעם-הארץ, כאילו כופתה ונותנה לפני הארי”…¹¹

1508 בחור עמד לנסוע לעיירה של בחורה, ששידכו לו. קודם פרידה אמר לו אביו:

בני, שמועה שמעתי שהנערה יפת-תואר היא, ולפיכך רואה אני להזכיר לך מקרא שכתוב בתורה: “ולא תתורו אחר לבבכם ואחרי עיניכם”.¹² לא את אשתו בלבד חייב אדם לדעת, אלא גם את משפחתה… אם המשפחה הגונה – דייך בכך וכך, ואם יש פסול במשפחה – אל תפחית מכך וכך.

נסע הבחור, ולמחרתיים באה טלגרמה מאתו:

“האב גלה לסיביריה, – כמה?”…

1509 גנב שנתעשר ביקש להשכיח עברוֹ מלבם של הבריות, והתחיל מחזר אחרי שידוכים הגונים לבנותיו. נזדמן לו חתן יחסן בשביל בתו הבכירה, הושיבו לפניו ואמר לו:

עתיד אתה להיות בן לי, ואין רצוני שיהא דבר חוצץ ביני ובינך. מוטב, שנדה זה את זה מלכתחילה… דע לך יקירי: עני באתי לעולם, וכשעמדתי על דעתי וחפץ חיים הייתי, אי-אפשר היה לי לנהוג זהירות במה שאחרים נטלו לעצמם שלא בטובתי. ובני-אדם צרי-עין הם, נוקמים ונוטרים מטבעם… שלוש שנים… כנגדן פוסק אני לבתי שלושת אלפים… והמלחמה הקשה שביני ובין הבריות לא חדלה. לא יכולתי להודות, שרק הם בלבד יש להם חלק בנכסי-העולם. והם, הנקמנים, רדפוני כבתחילה ושוב השיגוני… שנתיים… עוד אלפּיים אני פוסק לבתי… אמרתי: הכל תם ונשלם. אבל נחש כרוך על עקיבו של אדם, והוא השיאני, וגם את אויבי השיא בי… שוב שלוש שנים… לבתי אני מוסיף עוד שלושת אלפים… הנה הכל גלוי וידוע לפניך. עכשיו ספּר נא אתה למען אדע גם אני אותך.

החזיר לו הבחור:

מה אומר ומה אספּר? את בתך אשא, – והרי גם אתה יודע הכל…

[נוסח אחר:

… הנה הכל גלוי וידוע לפניך…

הפסיקו הבחור:

לא הכל… שמועה שמעתי, שבתך תהא פטורה מפדיון-הבן אם תלד זכר…

נענה האב ואמר:

אין בכך כלום… עוד שלושת אלפים אני פוסק לבתי… עכשיו ספר נא אתה, למען אדע גם אני אותך.

החזיר לו הבחור:

מה אומר ומה אספּר? את בתך אשא אפילו בשלושת אלפים, – והרי גם אתה יודע הכל…]

1510 שדכן ישב לפני בחור, שעסקוֹ בתורה, ושיבח את הבחורה ששידך לו.

בחורה עסקנית היא, ומובטח לך, שהיא תדע לפרנס את בעלה. סירב הבחור והחזיר:

אי-אפשי! כבר היה מעשה ואשה אחת פירנסה את בעלה, ועד היום מתהלך בשביל-כך מלאך-המוות בעולם…

1511 רצה הקדוש-ברוך-הוא לענוֹת יהודי חנווני, הקים עליו רעה בתוך ביתו – את בת-זקוניו. כמה שידוכים נאים שידכו לה, והיא באחת:

אין רצונה אלא דוקטור.

יופיהּ נובל, הבחורים הכרוכים אחריה התחילו נשמטים אחד-אחד, והיא בשלה:

דוקטור!

יום מימים בא האב לביתו ופניו מבהיקות:

נמצא חתן כרצונה.

דוקטור? – שאלה העקשנית.

הן, – השיב האב. – לא דוקטור ממש, אלא מעין דוקטור: חובש. לא קיבלה הבת והשיבה:

אבא, לחינם אתה טורח. או דוקטור, או לא-כלום.

חינן האב קולו ואמר לה:

בתי, שמא ראית מימיך אדם עולה בקפיצה אחת לראשו של סוּלם? הכל נעשה בהדרגה… מתחילה בתולה נישאת לחובש, ואחר-כך לדוקטור…

1512 בחור בן-ישיבה ישב לפני שדכן ושׁידלוֹ, שישדך לו בחורה פלונית. סירב השדכן ואמר לו:

כלוּם בן-זוג אתה לה? פסנתרנית היא, מצויינת במעשי-ידיה, בקיאה בצרפתית. ואתה מה? בטלן.

החזיר לו הבחור:

ואני אומר, שאין כמותי בן-זוג נאה לה. היא פסנתרנית, ואני – בעל-תקיעה; היא מצויינת במעשי-ידיה, ואני – מפליא לעשות ציצית; היא בקיאה בצרפתית, ואני – מי ידמה לי בתרגום אונקלוס?…

1513 שיחה בין אב של שתי בנות ובין בחור, המבקש לישא את הצעירה:

האב: את רחל בתי הקטנה אתה מבקש לישא?

הבחור: לשם כך אני בא אליך.

האב: שׁכני אתה, וכלום אין אתה יודע, שׁלאה בתי היא הבכירה?

הבחור: אני יודע, אף יודע אני כל מידותיה המשובחות. אבל – איני יכול…

האב: כמוני כמוך, יקירי. בחור, שאינו יכול לישא את לאה בתי הבכירה, אני איני יכול ליתן לו את רחל בתי הצעירה…

1514 רבי, – גילה חסיד נגעי-לבבו לפני צדיקו, – עיניהן של הבריות סמויות: אומדים אותי באלפים, ואילו אני ולבי יודעים, שכּלה השמן מן הפך… ובתי הגיעה לפירקה ולהשיאה אין בידי… עכשיו הקרה ה' לפני בחור בר-אוּריין וּבר-אבהן וגם בר-ממון, ואת בתי הוא מבקש לישא כמו שהיא, בלי מוהר ומתן… מה דעתך, רבי?

תמה הצדיק:

למה זה תשאל? תן לו את בתך בשעה טובה ומוצלחת.

גימגם החסיד:

אבל, רבי, חוששני לאותו בחור, שיש לו קצת חיסרון.

דהיינוּ? – שאל הצדיק.

חוששני, רבי, – השיב החסיד, – שהוא קצת אפיקורס.

מיד החמירו פניו של הצדיק והוא אמר:

ישמרך ה' משידוך כזה! מוטב, שתתן את בתך לסנדלר, לחייט, משתכבוש אותה לפני אפיקורס. “כל באיה לא ישובון – זוהי מינוּת”.

אבל, רבי, – חזר וגימגם החסיד, – חוששני לבתי, שגם היא יש לה קצת חיסרון.

דהיינו? – שאל הצדיק.

חוששני, רבי, – השיב החסיד, – שהיא קצת מעוברת…

1515 בתו של תגרן נתארסה לבנו של חנווני, ולפי הנוסח השגור נכתב ב“תנאים” שאבי-הכלה מתחייב להלביש אותה “כמנהג בעב”ח"¹³. לסוף הוברר, שהתגרן אין בידו לקיים את התנאי, והחזיר החנווני את התנאים¹⁴. תבע אותו התגרן לדין וטען לפני הרב:

רבי, היישמע, הייראה שבגלל סמרטוטים יפר אדם מישראל “תנאים” ויגרום שפיכת-דמים לבת-ישראל כשירה?

נענה החנווני ואמר:

רבי, עד שאדם זה בא עלי בטענה של שפיכת-דמים, אני בא עליו בטענה של גילוי-עריות…

1516 בחורה היתה מפסילה בחתנים. אמרה לה אמה:

בתי, מניין לך גדלנות זו, שכל החתנים את פוסלת? חייך, שבשעתי לא הייתי פחותה ממך לא ביופי ולא בהשלמה וגם לא בממון, וכשבאו ושידכו לי את אביך יחיה, מיד נעניתי ואמרתי הן.

השפילה הבת עיניה לקרקע והחזירה:

אמא, מה דמיון הוא זה? לך שידכו את אבא, ולי הם משדכים תמיד אנשים זרים…

1517 רבי-רבי השיל נתאלמן, וכמה שנים היה שרוי בלי אשה. פעם אחת באה אליו אלמנה עשירה ושידכה לו אלמנה גדולה בממון כמותה, אשת-חייל ובת-טובים כמותה. הרגיש בה רבי-רבי השיל, שלעצמה היא מתכּוונת, וסירב.

אמרה לו:

רבי, מה טעם משודכת כזו אינה נראית לך?

החזיר לה רבי-רבי השיל:

מודה אני, שמשודכת כזו נראית לי, אלא שאין השדכנית נראית לי…

1518 שדכן נכנס אצל בחור ואמר לו:

כלה נאה וחשובה אני מציע לך: מלומדת, מושלמת בת-עשירים ויחסנים.

נענה לו הבחור:

הוא מסכים.

הוסיף השדכן ואמר:

אבל לא דרך שדכנים לי, וחייב אני לגלות לך גם את חסרונה: פוזלת היא באחת מעיניה.

לא איכפת לי, – השיב הבחור.

ראה השדכן, שהבחור אינו מן הקפדנים, הוסיף ואמר:

וגם שקוּטה היא קצת.

לא איכפת לי – חזר והשיב הבחור.

ולא אכחד, – גילה השדכן שארית קלפיו, – שגם מתלבטת היא קצת בלשונה.

לא איכפת לי, – השיב הבחור שוב.

שמע אביו של הבחור את השיחה ואמר לו:

הבחורה כּוּלה מום, ואתה לא איכפת לך?

החזיר לו הבחור:

אבא למה יהא איכפת לי? יהא איכפת לו, לזה שישא אותה…

1519 בת יחידה היתה לו לעשיר ליטאי וביקש להשיאה ליחסן שביחסנים. טרח ונסע ל“פולין גדול” והביא משם חתן לה: בחור חיוור ועקום-גב, בנו של ראש-מדינה ונכדו של “רשכבה”ג"¹⁵. בדרך משם לביתו עצר העגלון פתאום סוסיו, קפץ מעל דוכנו ונעלם. עברה שעה ארוכה והעגלון איננו. לסוף בא וחוטר בידו.

אמר לו העשיר:

להיכן נעלמת שעה ארוכה כזו?

השיב העגלון:

חוטר ביקשתי לעשותו מגלב לסוסים, ומהלך שני מילין הלכתי עד שמצאתי.

ליגלג עליו העשיר:

שני מילין הלכת, כדי למצוא חוטר עקום זה?

הסתכל העגלון בחתן, שנימנם בפינת-העגלה, והחזיר:

ואתה כמה מילין הלכת, כדי למצוא חוטר עקום זה?…

1520 הבחור והבתולה כבר טיילו אחת ושתיים, המחותנים מצד זה ומצד זה כבר השתוו בדבר “הנתינות”, המחותנות כבר נשקו זו לזו, – הכל מוכן ומתוקן ל“תנאים”, ופתאום נכנסה רוח-שטות בבחור: הוא חושש למום שבצינעה.

גערו בו אביו ואמו, נזפו בו השדכנים משני הצדדים והוא בשלו: חוששני…

אחרי השתדלות מרובה של השדכנים ופיוסים גדולים מצד אביו ואמו של הבחור התרצו אביה ואמה של הבתולה להמציא לו לאותו עקשן את האפשרות לראות את בתם “כמות שהיא”…

סוף-סוף, – פייסו האב והאם זה את זו. – הלא עתיד הוא להיות בעלה…

והדבר עלה יפה: הבתולה רחצה כדרכה, ולא ידעה כלום.

וכשחזר הבחור, פסק ואמר:

אי-אפשר!…

נבהלו השדכנים, נבהלו אביו ואמו ואמרו לו:

מה מום מצאת?

החזיר הבחור:

חוטמה אינו נראה לי…

1521 כל השדכנים כרוכים אחרי הרופא הצעיר, שיצאו לו מוניטין של רופא מומחה, והוא תשובה אחת בפיו לכולם:

לישא בתולה אני חושש: שמא תמצא אשה רעה; לישא גרושה איני רוצה: כבר נמצאה אשה רעה; לישא אלמנה אני מתיירא: שמא קטלנית היא. רצונכם, שאשא אשה? רצונכם רצוני. אבל תנאי אחד אני מתנה: לא בתולה, לא גרושה ולא אלמנה, אלא אשת-איש: כיוון שהיא יפה לבעלה, חזקה שתהא יפה גם לי…