הָרַטֶנוֹיִים / נחום סוקולוב

 

I    🔗

האב והבן    🔗

א

האב היה בעל כשרון המעשה, והבן – בעל מחשבות; האב היה ענק התעשיה, והבן – אביר ההגיון, האב – אגודתו על ארץ יסד, והבן – בנה בשמים מעלותיו; האב – רב פעלים בעולם העשיה ו“שוכן בית חמר”, והבן – רחף בעולם האצילות, שעל גבי הממלכות והמדינות, עסק ב“מעשה בראשית” וב“מעשה מרכבה”, לא כמי שאין לו חלק בעולם השפל ונחלה בארצות החיים, כי אם כמי שעמל וטורח להוריד את האצילות למטה ולהשליטה בעולם העשיה; האב היה פשוט וחזק, כעמוד של ברזל, והבן – כמובילה של פלדה, למרות כל הקושי והתקיפות שבה גמישה ונכפפת, מבריקה בכל הצבעים – העליזים, הצוהלים, הכהים, הנוּגים, עם תהומות של ערפל וסוד; האב היה כולו כוח, משטר, צלילות, מעין לוח-הפעלים, או לוח הכפל, והבן – כולו תסיסה, שנון, דקות, רטט-עצבים, לבטי-רוח וקמטי-מוח; האב היה איתן כיופיטר, וחייו – אֶפוס, שיר-גבורים נערץ, כביר ואדיר כתרשיש, והבן – מעין הַמלט, הוגה חוזה נאבק עם נפשו, בברקים של רוח הקודש, באצילות מעודנת, ביסורים של ספקות, מתוך בדיקות וגשישות של חוקר-לכל –תכלית; וחייו – חזות-קשה יאושית, מתנגפת-מפרפרת בעינויי נפש, וטובעת בדם ובמיתה אכזרית, מיד מרצחים. קשה לשער בדמיון שני הפכים מתנגדים יותר זה לזה. שני צירים רחוקים וקיצונים יותר מזה - ובכל זאת היה צד-שוה בין אמיל ובנו וַלטר רטנוי, כמוס וחבוי בעומק טבעם ובעצם מהות חייהם ועבודתם: שניהם התאמצו, חתרו כל ימיהם לחדש חדושים בעולם; שניהם התהלכו בגדולות, ויתרוממו לעילא ולעילא מהעולם כמנהגו; שניהם ברחו מחיי התהלה והפרסום, השאון והברק, ובכל זאת, המוניטין שיצאו להם בעולם, היו למעלה מכל שאון ופומבי; לשניהם היה לב רחב ונשמה יתרה, כשרונות מנצחים אדירים; ושניהם דרכו בעוז בראש גרמניה החדשה, בשעת שכלולה ובתקופת דלדולה, אלא שכוח הבן היה יפה מכוח האב, וההוד הנשגב בחזון-האימים של קץ חיי וַלטר העיב את הדר קץ האפוס של אמיל, ויורידהו לתחתית-המדרגה של מאורע כמו חסר-ערך. אבל זוהי טעות: חיי הבן, וביחוד מיתתו, אמנם מזעזעים יותר את הרגש, אבל גם חיי האב הם פרק עשיר-התוכן ורב התוצאות שמעטים כמוהו.

למיום הוסד גרמניה לא היו אב ובן מקרב העם הגרמני, כשני היהודים האלה, שפעלם והדרם נראו במדה מופלגת ומצוינת כזאת, בכל מקצועות חיי הממלכה במשך שני דורות. לא היה כצמד הזה של “אותו ואת בנו”, שקבעו את חותמם בצורה כל כך בולטת ומזהירה על מקצועות החיים, הכלכלה והמחשבה בארץ מולדתם. היו מלכים: אב ובנו ונכדו וכו' ואם לא ינתק הרתוק, אזי יכול הוא להמשך ולשרך דרכו עד סוף דורות רבים בכוח הירושה, המסורת, הכס והכתר, הכהונה המושחת את המלכות, ורבוא רבבות הכידונים הנטועים מאחריה להגן עליה בשעת הדחק; היו חשמנים רמי היחד, אפרתים גאיונים, רוזנים נשענים על המון עבדיהם ושפעת נכסיהם ותעודות משפחותיהם ושלשלות יחוסיהם; היו בורגנים, אדירי עולם המסחר, רוזני התעשיה, אדוני החרושת, בעלי אוצרות- מתכת במחצבים ותהומות, מדור דור; היו קציני החיילים ונושאי המשרות – אבל היהודים, אשר אך זה התבקעו ויגיחו מן הגיטות ומן המצרים, אשר עוד לפני שבעים, שמונים שנה ישבו אל עקרבים במבואות האפלים, עשוקי משפט, כפופי קומה, נבדלים ומנודים מחיי המדינה, רצוצים בגטו כעדר בתוך הדברו, מרוחקים מכל מעינות הדעת והחנוך אשר בחוץ – מי מלל להם, כי אחרי יציאה כל שהיא משכונתם הדלה בין החומות, אחרי רגע כהרף עין של חופש בלתי גמור, רגע כהרף עין בערך אל הדורות הרבים והארוכים של חושך ועושק ומרוצה, יצליחו לעלות בסולם ההשלמה התרבותית והאזרחית, במעוף-חפזון מפליא ומקסים כזה, עד כי כבר יכלו להעמיד מקרבם שני אנשים רבי העליליה כאלה, הלוך ועלה מן האב אל הבן? שום משורר וחוזה ומספר לא היה יכול לבדות דבר כזה מלבו!

הלא ברור הדבר, שאבות זקניהם של אמיל זה ושל ולטר לא נקבו בשם אמיל או ולטר, כי אם בשם זלמן וליב, חייקיל וטודרוס וכיוצא בזה, ועסקיהם היו עסקי חנונים או מלמדים, ואנשי הרוח שבהם היו שקועים בהויות דאביי ורבא, וזאת היתה ההכנה וההשחזה בשביל אנשי-הרוח החדשים ואמותיהם הזקנות, לפני שמונים, או לפני מאה שנה, דברו בלשון “טייטש-חומש”, ודמו במנהגיהן ובמלבושיהן ליהודיות שבעירות פולניה… והנה במשך מספר-שנים קט, שנים-שלושה דורות ומחצה, צאצאיהם של אלה, עצמם ובשרם, אותו דם, אותו גזע, אותה ישות מסוימת ומגודרת כך כך, אותה “חטיבה אחת בעולם”, אבן מאסו הבונים – היתה לראש-פנה בחיי העם הגרמני הגדול, שהוא ברובו מבזה, או שונא, או, לכל הפחות, עוין, ובטוב שבאופנים סובל את היהודים, באין ברירה אחרת! ואת כל אלה מכריע הכשרון היהודי, באין ברירה אחרת! ואת כל אלה מכריע הכשרון היהודי, הכשרון הגזעי, שהלך הלוך והתחדד, הלוך והשתכלל בתוך הקרפף עד שהגיעה לו שעת הכוש ר לבוא לידי גלוי, ויותר נכון – לידי התפרצות, ככל כוח כבוש, שעצרו בעדו ימים רבים, ואחרי כן הוסר המעצור, והחבוש הותר מבית האסורים, וישלך הלאה את אזיקיו, ויתגבר ויפרוץ – לברוא עולמות…

אמיל רטנוי נולד בי"א בספטמבר לש' 1838 בברלין. ממעי אמו הקדש להיות עובד כביר, פרנס אדיר של רבואות פועלים. “נפש בריאה בגוף בריא” חננו היוצר מתחלת בריאתו. בחור כארז וחסון כאַלון היה בגופו. מראהו היה כאחד איתני הגזע היהודי מיושבי ערי השדה. כל רואהו הכיר כי מצח זה הוא מצח גאוני, כי בצואר זה ילין עוז ובין הכתפים הרחבות האלה שוכן כוח רב אונים. הוא היה יליד הורים תמימים ופשוטים בעיר ברלין, ויבקר שם בגימנסיה, ואחרי גמרו את חק למודיו, לא עבר תכף בתעודת הבגרות שבידו, לבית מדרש מדעים גבוה, אך נכנס לבית-חרושת מכונות, ויעבוד שם ארבע שנים וחצי, עבודת פועל שכיר יום, בשכר שהספיק לו בצמצום די מחיתו. זה היה קו דק, אבל תכונתי, המציין כבר בנעוריו את אפיו המיוחד של האיש הזה. הוא היה עני באותה שעה – לא בתכלית העניות, כמו שהדבר שכיח בין יהודי המזרח, אשר רובם מקיימים את התורה מעוני, ואם זכה איש צעיר לבצע את חק למודיו בגמנסיה, אין מכשול שיעצרהו מהוסיף את למודיו, ואם ההורים עשירים – לא כל שכן; אבותיו של רטנוי לא היו עניים; אך הוא לא רצה לקבל מהם משען כסף, על כן הפסיק ממשנתו, וילך ויהי לפועל, למצוא חית ידו, וגם יען כי עבודת המכונות כבר משכה את לבו; ויהי לו במקצוע זה שאר רוח ויתרון-הכשר-דעת, מצד הלמודי, וישתוקק ללמוד לדעת גם את הצד השמושי המעשי. אבל – משהתחיל לעסוק בצד המעשי, ראה שהוא עדיין חסר למודים ומדעים, ויחלט להכנס לתכניון הגבוה; ואז קרה מקרהו, שירושה קטנה נפלה בחלקו, וככה נפתרה לו שאלת הכסף, ויהי הפועל לסטודנט חרוץ ומתמיד, ויעבור ממחלקה למחלקה, ויגמור את למודיו כהלכה, יסָמך לאינז’ינר; ובסמיכות זו נכנס לבית חרושת של חברה גדולה בתור בעל משרה, ויעבוד שם שנים אחדות, ואחר כך נסה ליסד בעצמו בית חרושת של מכונות, שהתנהג בכבדות, אבל בלי קושי יוצא מן הכלל.

אך העסק הזה לא הניח את רוחו של המהנדס המעפיל, וימכור את בית-החרושת הקטן אשר לו, והוא אז כבן שלשים, וההון המועט אשר קבל במחיר בית החרושת, הספיק לו בצמצום לצרכי מחיתו, ובהיותו עוד פנוי בלי עסק, הנקל היה לו, בתור אינז’ינר מוסמך ויליד הארץ, למצוא משרה, או חלק של שותפות, באחד העסקים במקצוע התכני, אך הוא מאן להכנס לתוך עסקי יום יום קטנים, ויפן כה וכה ויחקור ויחפש במשך עשר שנים ענין גדול, שימציא לו עבודה מספיקה, וןגם ספוק הרוח. גם דבר זה, במנהגו של אמיל, הוא יוצא מגדר הרגיל. איש הרגיל לכלכל דבריו בסקר ובחשבון, גרמני כהלכה, אשר לא רצה להכנס לבית מדרש המדעים הגבוה באין לו אמצעים מספיקים, מוכר את בית-החרושת הקטן שלו, ונפנה לחקירות ולדרישות, ואיננו רוצה לקבל עול משרה, יען כי הוא בז לקטנות; ואוכל ואינו עושה מספר שנים, ונושא את נפשו לאיזה רעיון גדול.

מה היה הרעיון הגדול ההוא? אמיל רטנוי האמין בעתידות עבודת המכונות, הוא האמין שהרבה עבודות שבני אדם עושים באבוד כוח השרירים והזמן, בעבודת ידים, יכולות להעשות על ידי מכונות. בימים ההם כבר נתמעטו מלאכות הידים באמריקה עד תכלית המעוט, וכנגדן נתרבו המלאכות הנעשות על ידי מכונות; ורטנוי הגיע לידי הכרה ברורה, שהשנוי הזה מוכרח לבוא גם בגרמניה, ושדבר זה הוא ענין גדול שכדאי לענות בו.

ובכן עלה ממדרגת עושה -מכונות למדרגת בורא תקופה חדשה לעבודת מכונות בכלל, כביכול: חלוץ של מלאכה מוכנית, ראש מעוררי החדוש והתקון של מלוי מקום הידים האנושיות, על ידי כלי עשוי בחכמת האדם, כלי המרבה והמדייק לעשות יותר מהידים העסקניות. ובכן, אין זה איש הולך בדרך כבושה שכבר דשו בה רבים, אלא מעין יוצר ומחדש. הנני אומר: “מעין” בשביל דיוקו והגדרתו של הענין, כדי להמנע מכל אבק של הגזמה. אמיל רטנוי לא היה ממציא ובורא ממקור ראשון; הוא היה מסביר, מרחיב, מסדר כוחות עממיים, מגשים ומגלם – במעשים מקיפים, המוניים וממלאי חללו של עולם – המצאות של אחרים. בתפקיד זה של הסברה, הגשמה והרחבה יש סגולה יהודית מיוחדת. אמנם, יש לנו, בכל מקצוע, גם בוראי-בראשית, ראשונים להמצאות, אבות תקופות, שמשות, שרשים מַפְרֵי תנובת-עלמים, - אבל יש לנו, במספר מופלג מאד, איזגדים-אפוסטולים, מפיצי תורות, מעבירים גאוניים, מוליכי שפע, נושאי-כלים אדירים, ירחים מאצילי אור, אשר בלעדיהם היה העולם חושך ותוהו, וכל ההמצאות והחדושים היו חבושים בטמון, בחינת רבי משה בן מנחם, גאון המסבירים בפילוסופיה, ר' אהרון ברנשטין, מופת הפרשנים העממיים בחכמת הטבע, המנצח לוי, המתורגמן הכי מובהק של נגינות ריכארד וגנר, פרדיננד לאסאל, שאַף על פי שהיה “כלי מחזיק ברכה לעצמו”, “תנא” ו“ראשון” בתורת הסוציאליסמוס העיוני, אבל בתכנו העיקרי ובתפקידו הקורותי, היה אמוראו של היהודי האחר, הצור האיתן, בורא השיטה: קארל מארכס ודומיהם. ככה היה גם משפט אמיל רטנוי – לא בכתיבת ספרים, כי אם בעולם המעשה, בגרמניה, - ועל ידי תולדות ותוצאות ושרברבים של חברות ומוסדות, גם בעולם הכללי, - תלמיד מובהק, תעמולתן, פוסק הלכה-למעשה, וסדרן רב פעלים – של הממציא האמריקאי אדיסון, ואחר כך – של המון ממציאים ומפענחי תעלומות-טבע אחרים.

גם תפקיד זה של איש הבינים, המפשר והמתווך והמסביר – בין ארצות ועמים, הריהו כשרון מיוחד של ישראל. מעטים דורשים אותו לשבח, ורבים – לגנאי. יצירה ותווך? לית מאן דפליג, שיצירה קודמת, אבל מה יצירה ומה תווך? רוב האנשים, אפילו סופרים ומבקרים, עשויים לרפרף על שטחיותם של דברים, לתחם תחומין, לשרטט קוים מבדילים ולחרוץ ברוח פסקנית נמהרה לאמור: זה מעשה בראשית, וזה רק תווך; וכשאומרים: תווך, אז לפעמים תגרר אחרי מלה זו מלה רעה הימנה, והיא “סרסרות”. הוי, כמה מקלות הדעות ועוות הדין יש במיון זה! כשאתה עומד על בוריו של דבר, ונוקב ויורד עד תהומו, וביחוד, כשאתה בקי ויודע מה קדם ליצירה והמצאה זו, או אחרת, ומה ענינו של תווך, תיכף מתחלפים לך ה“יוצרות”, ועל כל פנים אתה נעשה מתון וזהיר עד מאד, ואינך נחפז לקבוע דברי השערה הללו כ“חומה”… חוקי ניוטון בודאי הם יצירה מקורית; האם גם גלוי אמריקה עלידי קולומבוס היא יצירה מקורית? קולומבוס לא ברא את אמריקה; היא קדמה לו בטבע; הוא לא עשה את הישוב החדש של אמריקה; זה נעשה אחריו; קולומבוס גלה את הדרך לאמריקה; אבל יש רגלים לדבר, שכבר נודעה הדרך ההיא לתיירים שקדמו לו, ונשכחה, והוא חזר ומצא אותה וסוף סוף הוא היה המתווך בין אמריקה ואירופה, מילתא זוטרתא!

תקופת הריניסנס היתה יצירה או תווך? כל עיקרה היה תווך: החזרת עטרת האמנות העתיקה ליושנה, אבל מתוך כך היתה היצירה הכי ענקית בעולם היופי! תגליות חדשות בתכלית החדוש הן מועטות מאד – בעול המחשבה והשאיפות המוסריות – כמעט אין, אלא שהן פושטות חצורה ולובשות צורה; בעולם המוחש, הנסיון וההסתכלות – הן רבות יותר, אבל הן טעונות התפתחות ושמוש. המתווך בהמצאות כאלה הוא גם המקיים והמשכלל אותן. אלמלא חלוף החמרים והכוחות והרעיונות, אלמלא המשא והמתן בין היצרן והצרכן, אלמלא היה הדם רץ ונוקף בורידי הגוף, אלמלא היתה אומה מאומה ומדינה ממדינה מקבלות המצאות וחדושים, כלים וסחורות, אף חזיונות ונגינות – היתה כל התרבות שוקעת ודוממת באברים מדולדלים, ומתוך חוסר-מחזור היתה כל התרבות נכמשת ונבאשת, והגלגל היה נח ועומד במקומו ולא חוזר. אנחנו העמדנו מספר גדול של בוראים, אבל העמדנו מספר הרבה יותר גדול של אנשים הבינים, או קראו להם מסבירים גאונים. לואידז’י לוצאטי, שגשם את תורתו של שולצה-דליטש באיטליה, יוצר היה, או איש הבינים? פישר, שהכניס את הספרות הסקנדינבית, ורפאל לונטל שהכניס את דוסטויבסקי ואת טולסטוי לגרמניה סרסורים היו?

הם ואלפי יהודים כמוהם היו ויהיו נושאי אינטרנציונל עילאה, מדעי, ספרותי, רוחני, מוסרי. אפילו המתבוללים שביהודים, שאינם מודים במציאות לאומיותם – מודים, או לא מודים, דבר זה לא מעלה ולא מוריד: הם יהודים, למרות חפצם, שלא במתכוון, לפי שורש נשמתם, דבר זה טבעי הוא, מפני שעם ישראל דמו חם, דמיונו עז ורגשותיו אש פלדות; ואין דבר תלוי ברצונו של היהודי היחיד, אם הוא מסכים על כך מתוך אומד הדעת ונוסח ארשת השפתים וקבלת תורתה ושיטתה של מפלגה זו או אחרת, אך מקורו בטבע האדם ובתכונות הנפש הטבועות בו מתחילת בריאתו. אין היהודים יכולים להתכווץ כחומט זה המקופל בקליפתו. הם לפעמים מתלבשים ומתהדרים באיצטלת לאומיים של עם אחר, יותר מבני העם ההוא בעצמם, ואז – אותו “יותר” הוא שוב סימן של יהודי, אותו להט מזרחי, אותו מוח תלמודי המצוי גם אצל אנשים, שלא ראו את התלמוד מימיהם, אבל מתחלצים לפעמים בכוח זה להצדיק את התבוללותם. והיהודים האלה הם האינטרנציונל – לא של זהב וגם לאו דוקא של גוון סומק מהפכני, אלא אינטרנציונל של האנושיות, יבוא אדם צנוע וכשר, אחד מל"ו צדיקים אידיאליסטים, וברא שפה אחת לכל העמים – “איספירנטו”, מי הוא? הלא כולנו ידענו, גם אהבנו אותו: אחינו יהודי, ורשה רחוב דז’יקה! ואם רוצים אתם בהגדרה מדוייקת, אפשר שגם זה מתווך היה, שהרי הרעיון העיקרי הוא עתיק, וקודם לאספרנטו היה ולפיק; ועוד קודם לזה הגה קנט את הרעיון הגדול, וקודם לקנט – ליבניץ, וקדמו להם הנביאים, וגם החומר של “איספירנטו” נלקט מהשפות הרומאניות, ואם כן שוב מתווך יהודי!

ב

אינטרנציונל! כל העולם יושב על מדוכה זו ומתחבט בשאלה זו: כיצד אפשר להפיג את השנאה, לקרב את הלבבות המרוחקים, להשיב את הבטחון לאיתנו, שבלעדיו המסחר קפוא, והתעשיה מידלדלת, והדלת ננעלת בפני לווים, והיוקר מאמיר, והעניות מצרצרת מכל פנה, ומספר מחוסרי העבודה עולה באופן מבהיל, ושביתין ושביקין מתפשטים, ומהפכות ואימת מרידות מתגברות?

– כיצד? כיצד? זו היא השאלה הגדולה, שכל התיובתות והקושיות האחרות הן כנגדה כקליפת השום! נמנו וגמרו בג’יניבה, וחזרו והחליטו בלוקארנו, והלכו ונפגשו בסוד גדול בטוארי, ולוקארנו יפה-ענותנית זו, שאנחנו, סיירי שוויץ האיטלקית מאז, ומכירים אותה, ונדהמים קצת מפרסומה הפתאומי, בשל כונה נוחה – נעשתה סמל ואליל, ומכריזים עליה בקולי קולות, לאחר כל אלה עולם כמנהגו נוהג: מצד אחד תוקעים ומריעים “אינטרנציונל”, ומהצד השני, הרוצה לעבור את הגבול, צריך תחילה לכתת את רגליו ממשרד למשרד, ולחכות במסדרונים, ולהתרפס לפני כל מיני פקידים, ולהיות מוכן לכל מיני דחוי ונזיפה, ולשלם יותר מאשר ידו משגת, ולדפוק שוב על פתחי קונסוליה זו ואחרת, בשל חסד מיוחד ושטר זכויות רב הערך, שקורין לו “ויזה”, להיות לאות ולעדות, שבשר ודם זה, המתנכל לעשות “מעשה נורא” – לעבור מארץ אל ארץ, נבדק ונחתם בגושפנקא דמלכא, ונותנים לו, בחסד עליון, את הרשיון הנפלא הזה; ואחרי יצאו בשלום מכל הערכאות והדימוסים והנמוסים והויזתאים בידו, כתובים וחתומים, הוא הולך כמין גדי מקולס, לעבור את הגבול, ושם שוב גדודי גדודים של אחשדרפנים וסגנים ובולשות וסרדיוטים, מקיפים אותו כתרנגולים של בי בוקיא, בודקים בחוריו ובסדקיו, ותוהים על קנקניו, וממשמשים בכיסיו, ומעבירים אותו עם תעודותיו וקמיעותיו תחת שבט הבקורת - ומה פלא שהסימנים הטובים של הבטחת אחוה שלימה ומתוקנת דמיונם כעורב אשר שלח נח מן התבה, ויצאו יצא ושוב, ובטוחות ושלות השקט לא היו ליושבי תבל מפני המגור אשר הם יראים מפניו?

אינטרנציונל! לוקארנו! וכשמתועדים המאורות הגדולים, קברניטי התעשיה והמסחר מארצות שונות, ונושאים ונותנים בכובד ראש ובעיון נמרץ, ועל סמך נסיונותיהם ובקיאותם הם באים לידי החלטה, כי למען רפא את ההריסות, חובה להחזיק בשיטת חופש המסחר, ולבטל את מסי ההגנה מפני שהם “השאור שבעיסה המעכב” והממומחים ההם שהוזמנו על ידי הממשלות הגדולות מוציאים כרוז בחיל לעולם הכללי, אז תודיע ממשלה זו היום, ואחרת מחר – שהיא מסכימה על כך, שאחרים יעשו זאת, אבל היא בעצמה – מאן דכר שמיה. לוקארנו! קובל כל עם על ה“קיסר” של הזולת, על רבוי החיילות, על מסי ההגנה, על קפוח זכויות המעוטים של הזולת, לעולם של הזולת! הכלל העתיק של ה“קורה והקיסם” עומד בתקפו. עיני איה כלפי מומי הזולת, עיני תנשמת כלפי המומים של עצמו. תחת נוסח הוידוי “אשמנו בגדנו” וכו‘; בלשון מדבר בעדו, הנוסח המקובל הוא כתב האשמה בלשון נסתר: “אשמו בגדו” וכו’. אין שום הרהור של נוחם. אין תשובה, אין בקורת עצמית; ה“אחר” כולו חייב, ה“אני” כולו זכאי. באירופה ובאמריקה צווחים ככרוכיה על הסינים, שאומרים לסגור את הגבולות בפני זרים, שמא יכנסו לשם נצול; ואם ינסו הסינים להכנס לארצות אחרות, אז, אותם המוכיחים בעצמם, יתלשו בשערותיהם של האורחים כבשערות השעיר המשתלח וגלגלו אותם מראש צוק… שלי שלי ושלך שלי, אבל לא שלי שלך. אנגליה מדקדקת בכל חומר הדין בחוק סגירת הגבולות בפני הגר, אבל היא תוקעת בשופר גדול שאמריקה (ז. א. כנסיות הברית) עושה חומה נגד הגרים, ואיננה זוכרת, שבלעדי כניסת גרים, בזמן מוקדם או מאוחר, לא היה שם שום ישוב כלל; ואמריקה שוב עומדת ותמהה על ארצות אחרות שמקפידות להחמיר ולאסור כניסת זרים. מפלגות הפועלים, שעל דגלן כתוב: “פרולטרים של כל הארצות התאחדו!” עושות את תורתן פלסתר, ועומדות בראש המתנגדים לכניסת הגרים. הבולשביות, הדוגלת בשם החופש הקיצוני-שבקיצוני חותרת לבטל מעולמה כל דעה מתנגדת, לא רק בכוח רוחני, אך גם על ידי קרדום ההורג או קנה הרובה, שיש בהם משום המשטר הישן, ועל ידי רגול ובלוש, שיש בהם משום אינקויזיציאה ואוֹכראנה, ארצות קונסטיטוציוניות עושות סניף לפרלמנט – מעין דיקטטורה, אור וחושך משמשים בערבוביה.

מלא עולם זה צביעות, חנופה, שקר, סמיות עינים; ולשונם של יודעי העתים נתעשרה בתועפות עושר ושפע גדול כל כך של צרופי מלים, כנויים מדעיים, ניבים מקושטים ופתגמים ומונחים מבריקים, עד כי אין רעיון הכי כוזב ומזויף ומשובש, שלא ימצא פרקליטים מגידי ישרו ומליצי אמתתו, בדברים ערבים ובצחות המליצה ולשוון חלקלקות. אנדרלמוסיה של סופיסטיקה (שהיא ממזרת הפילוסופיה) באה לעולם, שכנגדה היתה אותה של היונים הקדמונים – שותא דינוקי. ואולם אף על פי שבציור מצב ההווי, אין צבעים די שחורים להשתמש בהם לציור הצללים של המצב ההווי, אמנם שגיאה גדולה היא, לבטל כלאחר ידי או להעלים את נצוצי האור, הבוקעים מתוך האפלה. אגודת העמים, למרות כל המגרעות שבה, מסוגלת לעזור לשלום; לוקארנו, בתור סמל והתחלה, היא סימן ברכה; ההקדמות וההכנות להתקרבות העמים, לו גם לעת עתה על שדה התעשיה, הן חשובות ומסוגלות להביא ישועה, אם ימצאו אנשים גדולים באמת, שיש די חכמה ומוסר בלבם, לאצול מרוחם על בני הדור ולמשותם מיון המצולה של גאוה ושנאה וצרות עין. זאת לא יוכלו הדיפּלומטים השנונים שבשנוונים לעשות, דבר זה יבצר מאילי התעשיה; זאת יוכלו אך חוזים, אוהבי-אדם גאוניים, צדיקים – להוציא לפועל. זהו ענין לאישים כטולסטוי, כויקטור הוגו, כאמיל קסטלר, כאנטול פרנס, כיצחק כרמיה, כלורד שפטסבורי, כחשמן מאנינג ודומיהם, נושאי דגל האנושיות הכללית.

כל אלה ספו תמו ואינם, והנשארים החיים אתנו כיום הזה – אנשים גדולים לרוב, אך כל אחד משוקע בעמו וקשור בטבורו במקצועו. רחוק מלבי הרעיון, שיש ליהודים מונופולין בבחינה זו; הרי קראתי בשמות אנשים לשם דוגמה וכמעט כולם מן האומות. אבל אין צורך להיות דוקא יהודי-לאומי, כדי לראות שהיהודים הם מסוגלים לכך במדה יתרה. לא בזכותם תלוי הדבר כי אם במזל קורותיהם, ברבוי הצדדיות שבהם, בסגולת ההתאמה, בכשרון מיוחד להכיר את הזולת בכל עומק הויתו, בחן הענוה והמתינות ואהבת השלום העמוקה, המסורתית, הטבעית, הגזעית. אם יש ליהודים יעוד גדול בגולה, הריהו תפקיד הסיוע להקמת יחסים בין-לאומיים נכונים. פרדוכס הוא, אבל משפט מוזר שיש בו יותר מקורטוב של אמת, אם נאמר, שאלו מסרו את הדבר למנין יהודים גדולים מכל הארצות (מה שמצרפים לפעמים יהודי למנין שלהם, זהו דבר של מה בכך!) אזי סדרו את הדבר במהרה ובתועלת מרובה – לא לעצמם כי אם לטובת העולם, מפני שהם בכוח בעלי מקצוע בנוגע לדבר זה, ומהראוי להוציא את כשרונם המיוחד הזה מן הכוח אל הפועל. וכמה שיראה הדבר כמוזר, מעין רעיון שכזה, לו גם מאחורי סף ההכרה, הבהב במוחם של הגרמנים, כשפנו אל ולטר רטנוי להכניסו לעבודת הממלכה ולמנותו לשר החוץ.

זוכרני היטב את הרושם שעשה הדבר בלונדון ובפאריז. שום חלוף-מיניסטריון, שום תמורת ממשלה, שום התמנות חדשה בעולם המדיני לא עשה רושם אדיר ועמוק שכזה. ידוע לא ידעו שם היטב את ולטר רטנוי ואת ספריו; אבל נחשו עמומות שאין אלה “פנים חדשות” סתם, אלא “שנוי-ערכין “. יותר מכל ידעו שם שולטר רטנוי הוא יהודי, ובכן לא חייב ואחראי בעד המלחמה, ולא מתגעגע על גן עדן של קסרקטין וחיילות. שמעו שהוא פילוסוף, ובכן; קו זוהר חדש של תקוה! נכוו ב”אנשים ממלכתיים” – יעמוד הפילוסוף! אולי יתקן הפילוסוף מה שקלקלו ה“אנשים הממלכתיים”… שמעו שהוא בעל עסקים גדולים – עוד מעלה יתרה; אפשר לדבר “עסק”. נסה נסו מקודם לדבר באופן כזה עם בעל עסקים אחר ושמו סטינס, שמלך אז על כל התעשיה האשכנזית, אבל סטינס היה גוי. גוי גדול, גרמני, ודבר בהרמת קול ותנועותיו היו גסות, כאילו בא לקנתר ולהפגין, ויהודי – גם פילוסוף גם עשיר מופלג – הרגישו בחוש טבעי, כי זה האיש היחיד בדורו שממנו תוכל ברכת העולם לבוא. והרשמים הראשונים האלה הלכו ונתגברו, בבוא ידיעות מדויקות על דבר טיבו ומהותו של האיש, ובהפגשם עמו. כל מה שבא אחר כך בכוון השלום מאז עד לוקארנו, ומלוקארנו ואילך – הכל בא, בעצם ובראשונה מיד רטנוי. ובכן לא היתה עצה אחרת לחרשי משחית בלתי אם לרצוחו! היונקרים ועוזריהם הטיבו לראות, במצאם סכנה ברטנוי: היתה סכנה לממשלת הזדון, לשלטון החושך; כפשע היה בין המבוכה והסדר, בין החורבן והבנין, בין רוח הפרצים של נקמה, ובין תקופה חדשה של אהבה אנושית ושלום עמים. ובכן להגות מן המסלה את המכשול הזה, וכדי להשבית את השלום – התירו דמו של יהודי זה, כאת ודגם של שיטתם להרוג ולאבד את כל היהודים שיתערבו בעניני המלכות. סכנה

נטיתי זעיר מן הענין, אך בשביל הענין, לברר את תפקיד היהודים ברקימת יחוסים בין-לאומיים ואת ערכו בקורות הימים ובעניני המדינות הנוכחים, יען כי הבאור הזה נחוץ הוא לנו, בתור מפתח, להבנת התכונה המשתפת את שני הדורות: אמיל וּולטר רטנוי אמרתי: יש צד שוה, למרות השנויים. הצד השוה הזה הוא בין-לאומיותם של שני היהודים האלה למרות לאומיותם הגרמנית האדוקה. האב היה בין-לאומי של תעשיה, והבן – של תרבות רוחנית מוסרית. הנגדשמיים, המרגישים משהו, אבל לעולם באופן חד צדדי ויוצא דופן (מפני ששנאתם ליהודים מקלקלת את השורה) העמידו קול זועות, קול שמה ושרקה: הפיננסה האינטרנציונאלית היהודית עליך, שמשון גרמני! אמיל רטנוי בא אגב אורחה לכלל פיננסין, מפני שאין אפשרות לתעשיה בלעדיהן, אבל הוא לא קשר יחסים בין-לאומיים בשביל עסקי ממונות וצבירת הון; היה לו לאדם זה אידיאל תכני: להפוך את מעשה-בראשית של מלאכת כפים למעשה-מרכבה של עבודת מכונות, כדי להגדיל את כמות העבודה בעולם; האידיאל הזה לבש בהכרח צורה תעשיתית גדולה, אבל רטנוי לא רדף הון; איש נבהל להון איננו יושב עגון עשר שנים, חופש וחוקר ודורש למצוא דבר גדול משהו; רטנוי לא ברא את המשטר הרכושני בעולם, הוא מצא אותו והשתמש בו. הוא היה מתווך יהודי אמתי טפוסי, במשמעות המעודנת של מלה זו, מתווך ויוצר כאחד. ככה גם היה וַלטר בנו בתחום נשגב הרבה יותר, בתחום המוסר והמחשבה: הוא תר, שוטט, צרף, פשר, - לא באופן מוצלח כאביו, אך בכונה יותר עמוקה,ובאצילות רוח עדינה כל כך, עד כי גם זדונותיו המועטים, ביחס אל היהדות, נעשים כשגגו, ונסיונותיו המדיניים שלא נגמרו ו“שלא הצליחו” היו פורים יותר מאלה של אחרים ש“נגמרו והצליחו”.

מן ההשקפה הכללית הזאת – נשוב אל האב.

ג

אמיל רטנוי יוצא לאמריקה, לעת-מצוא, משום בקור התערוכה הכללית בפילדלפיה. הוא משים לבו, בין יתר הדברים, להמצאת הטלפון, והוא רואה את הנולד: שהמצאה זו, שנחשבה בתחילה כעין שעשוע, עתידה להתפשט בכל העולם, כמו שכבר התחילה אז להתפשט באמריקה. כנראה, מצא את הטלפון כמצוא את “הדבר הגדול” שאליו חכה ימים ושנים. הוא שב מאמריקה לגרמניה, ופונה אל הממשלה בברלין, ומבקש רשיון ליסד מרכז טלפוני בברלין. הממשלה דוחה אותו בקש, כנהוג. “המצאה חדשה”. “אינז’ינר בלתי מפורסם”. עורבא פרח! משמש אז בכהונת המיניסטריון של הפוסתה באשכנז שטיפאן, אותו שטיפאן הגדול, שהאשכנזים עשוהו אז כמין אלהות, מפני שבאמת העלה את הפוסתה האשכנזית למדרגה גבוהה. רטנוי פונה אליו, והוא מוצא אזנים אטומות. שטיפאן לא האמין בטלפונים. הדבר היה אז עוד דבר של אמונה, של כוח המדמה, וכלום צריך מיניסטר הפוסתה להיות מבעלי האמונה וכוח מהדמה? על פי רוב, מיניסטר הפוסתה הוא פכח, קר-רוח, מתון וזהיר.

כעבור מספר שנים, פונה שטיפאן בעצמו אל הגבר הצולח, הגברא דמאריה סייעיה, ומבקש אותו לקבוע בהוצאות הממשלה את שרות הטלפון בכל בתי הפוסתה, - גם כן כנהוג, בתחילה דוחים מלגלגים, ואחר כך – אם הדבר הוא דבר של ממש, מתרפסים אל המחדש. כי יפן שטיפאן, שכל העולם האשכנזי חל וזע מפניו, אל סתם אינז’ינר, נכתם ביהדות, חשוד באמריקאות, מחוסר הון בלי שם-לוי אצילי “פוֹן” – לתקן חדושים בגבול הפוסתה, שהיא רשות היחיד של הממשלה, זה היה נצחונו הראשון של אמיל רטנוי. אבל הוא לא חלי ולא מרגיש דבר זה כנצחון, אלא כדבר מובן מאליו. גם הטלפון כולו שמש לו רק דוגמה. הוא היה טרוד בכל ענין התעשיה החשמלית, ועל שרשיה התחקה באמריקה. כאינז’ינר ידע את תורת החשמל ואת ההמצאות החשמליות, אבל בו התעורר חוש המתווך, הקבלן. יהי – אם רצונכם בכך: היהודי הסוחר, כביכול, חוש התוצרת בהמון, המחזור, המכירה, “בית הסחורות” הכללי של החשמל, הכנסתו לשוק, לעבודה, לכל מקצועות החיים.

ברם, החשמל בכללו הוא שדה בלי מצרים, שניתן להכבש אך בחלקים חלקים. רטנוי חקר במאמריקה את המצאות-ההארה של אדיסון, ויחלט לקבען בגרמניה. בדבר הזה צריך היה להשקיע הון כביר, ופה מתחיל החלק השני של יגיעות רטנוי: מציאת ההון. הון יש בעולם, אלא שהוא מונח כאבן שאין לה הופכין. נכסי צאן ברזל הם בבחינת הרי-מחצב אטורים; נכסי-מלוג הם בבחינת מכרי-מתכת פתוחים. הרכושנים ומחדשי-ההמצאות הם מתנגדים אלה לאלה במזג נפשם ובתכונת רוחם: הראשונים – מחזיקים בנושנוות, והאחרונים – להוטים בחדשות; הראשונים זהירים, נועזים; את הראשונים צריך למשוך בשלשלאות של ברזל, כדי להזיזם ממקומם, ואת האחרונים צריך לבלום קט ולעצור זעיר פן יבהלו על רוחם; התוצאה של הצרוף היא התעשיה. מאה פעמים משקיעים הון גדול באיזו המצאה, והכל יורד לטמיון; בפעם המאה ואחת – יש קציר של מאה שערים. אז ישמח הממציא, ואז ישמח גם הרכושן, שזכה בגורל. פעם אחת אמר לי הברון אדמונד, שהוא עזר בזמנו להצלחת המצאת ההארה החשמלית, ואמר לי זאת בשמחה – לאו דוקא שמחה של כיס, אלא מעין שמחה של מי שפתר חידה סתומה, מי שכוון אל האמת, והביא תקון לעולם. אגב, גם ממון לא הפסיד. שני הצדדים מרוצים.

רטנוי לא מצא תכף את ההון המבוקש, אף על פי שגרמניה היתה אז מלאה הון – שנים לא רבות אחרי השקעת המיליארדים בצרפת. הוא מצא רק הון מועט, ויסתפק ביסוד חברה קטנה בשביל עשית בחינות ונסיונות של הארה. זו היתה הסתפקות-במועט הכרחית, וגם הכנה רבתי. היום נתפשט המנהג הזה; מאליו מובן, שההמצאה הזאת יכלה להצליח אך כשהיה בטחון לכתחילה, שהנסיונות יעלו יפה. בתוצאה זו כבר היה רטנוי בטוח מראש; ואמנם כל הבחינות הצליחו באופן שאין למעלה הימנו, ובשנת 1883 השיג ר. את מטרתו, וייסד את “חברת אדיסון הגרמנית בשביל חשמל שימושי”, ויהי בעצמו למנהל, ויחזק את מוסרות ההנהגה בידו החזקה.

החברה הראשונה ההיא היתה גם היא מעין הקדמה ומבוא אל מה שבא אחריה. רטנוי חשב את עצמו לתלמידו של אדיסון, ואדיסון חשב את ר. לחברו. הם התודעו ויתרועעו בזמן בקורו הראשון של ר. באמריקה. והריעות הזאת לא הופרעה כל ימי חייהם. המצאותיו של אדיסון הספיקו לרטנוי חומר די צורך התקופה הראשונה.

קורותיה של החברה הראשונה ושל כל התעשיה החשמלית באשכנז, הן הן קורות חייו של רטנוי. הוא יצר הכל, והוא נהל הכל. בשנת 1887 נתגדלה החברה הנ“ל, ותהי ל”חברה-של מניות חשמלית כללת" ( A.E.G. ); ואולם שנוי השם לבדו עוד לא הביא את שנוי המזל. השנים הראשונות היו קשות, רטנוי עבד יומם ולילה; מרוב עבודתו חלה, ולא חדל לעבוד; הרופאים הזהירוהו, שחייו שרויים בסכנה, כשיוסיף לעבוד, והוא – לא די שלא חדל, אלא עוד הגדיל את עבודתו. הוא היה אז מסור עוד לענין ההארה החשמלית. בימינו אלה, הארה חשמלית היא רק שאלה של כסף. חוץ מזה – הכל מוכן. קונים כלים ומכשירים, מעמידים פועלים וממנים תכניים-חשמליים, ומיסדים תחנה – ויהי אור! קשה למצוא הון, אבל אם יש יסוד לחשבון ותקוה להכנסה, אז יש גם מוצא לכסף, והדבר תלוי גם במצב שוק-הכספים הכללי ובמצב-רוחם של הרכושנים, אם השעה “שעת מכנסים” או “שעת מפזרים”. אבל אז נחשבה עוד ההארה החשמלית כמין לוכסוס, שעלה ביוקר וכליא-קרנא; וחוץ מזה, כל בעלי הרכוש המשוקע במוסדי הגז, הגינו על עצמם מפני תחרות זו, לבלי תת את המשחית החשמל לבוא אל בתיהם לנגוף ולהסיג גבול.

מן ההכרח היה – לא להסתפק ביצירת כוח חשמלי בעד הרוצים להשתמש בו, אלא ליצור גם את הרצון ואת הצורך כדי שיהיה ל- A.E.G. מה לעשות, הלך ויסד רטנוי את בתי-המלאכה החשמליים העירונים (“בערלינער עלעקטריציטאֶט-ווערקע”) ובתי –המלאכה החשמליים האלה התחייבו לקנות את לה כמכונות ואת כל החומר למלאכתם מאת ה- A.E.G. וזה היה צעד גאוני על לוח-משחק-האישקוקי של התעשיה. זה היה גם תקון גדול בכוון סוציאליסטי. בתי-המלאכה העירוניים היו קבלנות של העיר, ובכן – לא של רכוש יחידים, אלא של הצבור. ה- A.E.G. היתה יצרנית של כוח חשמלי, אבל לא די ליצור, נחוצים גם צרכנים, וצרכנים לא נמצאו די החזקת מוסד ההספקה,לפיכך פנה ר. אל העיר, לעשות את העסק הזה על חשבונה, ולא דרש ממנה כלום, רק התחייבות לקנות מידי “החברה החשמלית הכללית” כל מה שיהיה נחוץ לה לעבודתה, ואם כן יהיה לחברה זו בעד מי לעבוד, אלא שהשאלה היתה, אם ירויח הצבור בבתי-המלאכה העירוניים האלה, או יפסיד? העסק היה ביד העיר, אבל הקנין ברשות ה- A.E.G. בהתחייבות, שאחרי עבור יובל שנים יקום לאחוזה לעיר.

איש חי, רב פעלים ושוקד על משמרתו זה ידע ברור, שהצבור ירויח, וכל מה שראה מראש נתקיים, הרבה יותר משהבטיח בעצמו. הרי ציוני-מספר אחדים. בתי-המלאכה החשמליים העירוניים נוסדו בהון-השתיה של שלשה מיליונים, ועתה עולה ההון הזה למאות מיליונים (מרק). בשנות 1888–89 עלתה ההכנסה של העיר ברלין לסך 15,000 מ. ובש' 1913 (לפני המלחמה) עלתה לסך ששה מיליון מ. מראים עוד היום את הבית הישן ששם נוסדו ה- Werke האלה, כמו שמראים בפרנקפורט דמיין את הבית עם השלט האדום, עריסתה של משפחת רוטשילד. עפ“י האמנה שעשה רטנוי עם העיר ברלין קמו כל בתי המלאכה הנ”ל לנחלה לצמיתות לעיר אחרי עבור חמשים שנה. והחברה A.E.G! איזה הוד,איזה כוח חובק-עולם, איזו עליה של תעשית גרמניה בתקופה שלפני המלחמה! איזו תוצאה אדירה עולמית, מדינית כללית מהכרכורים שכרכר ומהלבטים שנתלבט יהודי-מהנדס זה בידים ריקות ובמוח גדול.

ואילו לא תקפה התאוה את האדון הוהינצולרן, שהיה בעל מלחמות וחפץ-קרבות מנעוריו ונפשו ערגה לכבוד גבורים ומנצחים, - ל“צחק בסולדטים” ולהחריב את חצי העולם (כי בעטיו של זה היתה אשכנז לכיור-אש אשר ממנה יצאה אש ובני רשף הגביהו עוף אל כל הארצות), אך היה מניח לו ליהודי זה להוסיף לשכלל את התעשיה. וליהודי אחר, אלברט באלין, ידידו ורעו לפנים, להוסיף לבנות ספינות, אזי היתה גרמניה עוד מושלת בכיפה כיום הזה בעולם התעשיה והמסחר, הישוב וההשכלה - אבל יצרו הרע של עשו גבר, ומוט התמוטטה כל אשכנז, וכשרוב הספינות טבעו בים, והחבור נפסק, והיהודי השני, באלין, ראה מעשי ידיו, תוצאות כל ימי חייו, טובעים בים, נטרפה דעתו ויקפד פתיל חיתו; אבלהראשון עמד – ומעשי ידיו נתקיימו. מלחמה זו, שערערה בניני-עדי-עד כגל של אגוזים, שהרקידה את הבורסות “כאילים”, ואת הבנקי ם “כבני צאן”, שעשתה את שטרות כסף המלכות כנייר לצור על פי צלוחית – מלחמת גוג ומגוג זו, התפוצצה אל “החברה החשמלית הכללית”, יצירתו של אמיל רטנוי, ולא יכלה לה. כאז כן עתה חברה זו היא בעלת עושר ונכסים, והכנסות שאין להן שיעור, כאז כן עתה, מוסד זה הוא “בעל בטוח”; אבל לא זה העיקר; העיקר הוא האופי הבין-לאומי של חברה זו, סמל השלום, מרכז העבודה האנושית, כבוש כוח-שמבראשית, סמוי מן העין, נראה רק בהופעות תולדותיו, ונמצא יותר מכל נמצא, ושעבודו, בכוח השכל, לשמוש החיים, לישוב העולם ולשכלולו.

מה היה סודו של יהודי זה? קורות חייו ברורות: הוא קרא ושנה, גמר למודי גימנסיה, שמש בתור פועל, השלים חוק משנתו של תכניון גבוה, נסמך – כאלפי אנשים זולתו. הוא הלך בעוז נפש לאמריקה, ששם כבר עמד החשמל במדרגה גבוהה, בקי בספרי החכמה וקצת שמוש, אך עדיין חסר נסיון ובחינה במעשה, ויוסף, באין מעצור לרוחו המתאַוה תמיד, לחקור ולדרוש את הנסיונות שנעשו שם, לדעת במה יתקן אדם את ישובו של עולם על ידי הכוח האדיר החשמלי, אשר אין חקר לפעולותיו – בא ותלמודו בידו, אבל ענו ולומד תמיד. ויודע בנפשו שמדת ידיעותיו עודנה זעומה; וכל המראות אשר ראה באמריקה, הרהיבו עוז בנפשו, להרבות שקידתו, ולהוסיף אומץ, לחתור בים הגדול, מעשי-מרכבה של כוח החשמל, ולתור שבילי החכמה הזאת, הרחבה מני ים, והעמוקה כתהום, והדורשת עמל רב והתמדה עצומה, להגות בה, באין מרגוע; וייגע יגיעה רבה ועצומה, להגיע אל תכליתו, ועל ידי התמדתו בחכמה זו, מלא את רוחו בכל תוצאותיה וסעיפיה, לא חסר כל בה.

כל אלה הן מעלות ומדות כלליות, והן באות לידי גלוי ובטויו מפורש בכל מעשיו וצעדיו של האיש הזה; החוזה הראשון,שעשה עם העיר ברלין ביסוד בתי-המלאכה העירוניים, הוא אפייני. מצוינים הם גם היחסים עם החברות החשמליות, העשירות והאדירות שהיו קיימות מכבר. אין ביחסים האלה התפרצות של חדש-מקרוב-בא, ולא הסגת גבול של ערמומית תחרותית פעוטה, אלא גדלות-הקו של לב אצילי ומוח גאוני, עם חוש מעשי, רחוק ממהזיה של בטלנות. הוא “רוצה לחיות, ורוצה גם בחייו של זולתו”. הוא כארי יתנשא, אך לא יחתור כחפרפרת. בתקופה הראשונה הוא פוגש בדרכו את החברה המפורסמת “סימנס והאלסקה”, שכבר קנתה לה שם גדול מאז בעולם החשמל, וכנהוג, חברה גדולה זו, מרובת הנסיונות והמיליונים, בתחילה רוצה לבטלו, ואחר כך מתחילה מתחשבת עם דרדק-פרחח זה, אבל הוא – ענו ומתמיד, נעלב ואינו עולב, בעל עצבי-פלדה, בלתי מתרגש מהדברים של מה בכך, מסיח דעתו מכל דקדוק-עניות, ומתיחס אל המוסד הקיים מאז בכבוד גדול ובנמוסים עדינים.

לבסוף, בא עם המוסד ההוא לידי פשרה אופינית מאד: לא מלחמה של תחרות, אלא חלוקת העבודה! לא בולמוס-בל-ידע שבע של שיטת “אין אני והוא יכולים לדור בעולם” – אלא מתינות של בן עם עתיק, פקחות של יהודי, ואולי גם, בלא יודעים, ניצוץ של מוסר יהודי: הרמוניה,התאמה! – אותו דבר, אשר בנו וַלטר הקדיש לו את חייו אחר כך, והצוררים לא נתנוהו להשלימו; אותו דבר, שמטפלים בו עתה אדירי התעשיה ביגיעות נוראות, ועדיין בלי תוצאות. הוא התפשר עם “סימנס והאלסקה” שהם יוסיפו לעשות את כל התעשיה החשמלית כמאז, ולעומת זה, החברה החדשה שלו, ה- A.E.G. תסתפק בקנית קונצסיות של המצאות חדשות ויסוד מוסדות חדשים. שיננא! הוא ידע את טבעם של העשירים השבעים, והעיפים מחמת שובע, והנזהרים להניח את מעותיהם על קרן הצבי, קטני האמנה ושונאי החדושים, וכן היתה ה- A.E.G. למרכז שהכל פונים אליו, ומובן שגם אמיל רטנוי לא קפץ על כל דמיון של מחדש; אף הוא נזהר מאד, ויש אשר הציעו לפניו המצאות למאות, והוא לא מצא אף אחת מהן ראויה והגונה לעשות בה נסיונות; אבל הוא לא פסל לכתחילה כל תקון וחדוש. להיפך, במשך תקופה ידועה, הציב לו רטנוי למטרה רק חדושים, כמובן, מאוששים ומנופים בשלש עשרה נפה.

“במשך תקופה ידועה” – יען כי היה נחוץ להכנס לפני ולפנים, לקנות זכות אזרח, לעבוד יחד עם המוסדות שנתמחו. האמנה היתה זמנית, ולא נתחדשה וכשנפלו הכבלים מידי ה- A.E.G. היא מתחילה להתפתח במהירות נפלאה. ההכנסות מתרבות מאד, ע“י מה שהחברה איננה מצטמצמת עוד בחדושים, אלא כוללת ומקפת את כל התעשיה. אז מתפתח הכוח הבין-לאומי של התעשיה. החשמל פורץ את הגבולות המלאכותיים של עמים ומדינות. ה - A.E.G. מרחיבה את גבול פעולותיה על פני כל ארצות אשכנז וחו”ל; היא מיסדת בכל המקומות בתי יצירת אור וכוח חשמלי, וכולם נוסדים על הרעיון העיקרי של רטנוי, והוא: ליצור גם את הצרכנות. רטנוי מתאַמץ להכניס את החשמל למקצועות חדשים. עוד מעט והטרמואיים מתחשמלים, והרכבות מתחשמלות, ור. שם כל מעיניו בפתרון, או יותר נכון, בהגשמת פתרון השאלה הכי חשובה: העברת כוח החשמל ממקום למקום.

קבוץ שכזה של בתי חרושת למאות, של מצודה פרושה על כל העולם, הוא נזקק למוסדות כספיים שופעים ורחבים, למעינות המתגברים של רכוש שוטף. למטרה זו יסד ר. בשנת 1895 את “הבנק לעסקי חשמל” בציריך, וימסור לו את כל עסקי הממונות, ואת ההשגחה על כל שטרי-הערך, וחלופיהם וחלופי חלופיהם; שׂיכּל ר. את ידיו ליסד את המוסד הכספי הזה בארץ ניטרלית, בשביל הקלת המשא והמתן הבין-לאומי, ובשביל יתרון בטחון, ובשנת 1897 יסד את “החברה של הספקת החשמל " (“עלעקטריציטֶאטסליעפערונג-געזעלשאפט”) המפקחת על עסקי קבלנות של “החברה הכללית”. בשנת 1902 נצטרפה ל”חברת החשמל הכללית" כגם החברה “אוניאן עלעקטריציטאֶטס-געזעלשאפטען” של לוה, ובשנת 1910 נצטרפו גם בתי מלאכת החשמל של השותפים: “פֶלטן-גילוס-לחמאייר” שבפרנקפורט דמיין, ונבלעו בתוך “החברה כללית”, כדגי הרקק במעיו של הלויתן.

ד

“בליעה” זו היא חזיון תדירי בעולם התעשיה: יש אשר עסק של תעשיה נלקה בעודף ההוצאות על ההכנסות, ונפגע במשבר. שער מניותיו מתחיל שוקע, וסכנת שמטת כספיו ממשמשת לבוא, הפסד הון הבעלים, והסתתמות מעינות הכלכלה של מספר מנהלים ופקידים ושל המון פועלים, מהפכה, שמראה פעולתה לרעה על כל מצב המקצוע, ואז, בשעת הדוחק, פונים אל הפירמות העשירות שבאותו מקצוע, ומציעים לפניהן להחיש ישע, לקדם פני הרעה, למנוע את האסון ולהציל את יתר הפליטה; ואחרית דבר היא תמיד שהפירמה העשירה מוסיפה להבנות מחורבנם של הלוקים והיורדים האלה. היא, הפירמה העשירה,לא תמיד היא מתכוונת להזיק, להפך, היא מתכוונת לעזור, אבל לעולם סוף העזרה היא, שהיא אוכלת את הקטניים המדולדלים, אשר בלאו הכי היו גם כן עוברים ובטלים מן העולם, עם תוצאות רעות ומזיקות עוד יותר, בעוד אשר על ידי אכילה זו – יש אשר יִוָתר עוד “בְדַל אוזן” לבעלים הראשונים. זהו חוק-הברזל בהלכות התעשיה הרכושנית, ואין רחמים בדין.

אבל במפלתם של פלטן-גילוס-לאחאמייר היה חידוד מיוחד, מעציב-מבדח. פירמה חשמלית זו היתה לקויה בנגדשמיות. אמרו עליה על פירמה זו, שהיא נוסדה בכונה להתחרות עם A.E.G. “היהודית”, עם היהודי רטנוי, ושאר גוברין יהודאין שמסביב לו. אמרו, שהיא אינה מקבלת אינז’ינרים יהודים, שאיננה נותנת מודעות לעתונים, שיד ישראל תקיפה בהם, ושהיא עושה חשמל על טהרת הקודש הגרמנית-הנוצרית, סולת נקיה! טכסו עצות, בנו “פיתום ורעמסס”, זעזעו, הרעישו עולמות, ועלה בידם חוח, מפני שחשמל לא נשתעבד למגמה של טפשות וצרות עין; וכשהיתה חרב חדה מונחת על הצואר, אז, כמובן, פנו בבקשת עצה ועזרה – למי? “הכל צריכים למרא דחיטי!” לאותו יהודי, שיזמו כנגדו חרם, ושהיו מודרים הנאה ממנו, ומתכוונים לעקרו מן העולם! כפה עליהם המשבר הר כגיגית ואנסם “ללכת לקאנוסה”: להתרפס אל A.E.G. ואל היהודי העומד בראשה.

שמעתי בענין זה מעשיה מענינת, ממקור נאמן: כשבאו השליחים, והרצאתם בידם, אל ה- A.E.G מסר רטנוי את הדבר לידי הזקן שבחבורה, החשמלן המומחה המפורסם, הדירקטור דייטש, שהיה איש סודו ¹, ודייטש שם לבו אל הדבר, ונעתר לבקשת השליחים לנסוע לדוכתא פלן, לבחון את המצב על אתר, לבדוק את פנקסי החשבונות וכו'. הלך דייטש ושהה, וחקר ודרש, ושב משם ליתן דין וחשבון לרבו. הבחינה היתה בודאי בתכלית הדיוק – די בקי היה דייטש בעסקי חשמל וכל רז לא אניס ליה! והמסקנה היתה גזר-דין נורא: "המוסד ההוא איננו יכול להוסיף לחיות את חייו שלו ברשות עצמו, ואין לו תקנה אלא להכניס מה שנשאר ממנו לתוך “החברה החשמלית הכללית”. ואז נעץ רטנוי היהודי את עיניו בחברו היהודי דייטש, ואמר: “שמע, דייטש, כמדומני – שמעתי – אינני זוכר בדיוק – שהעסק הזה של הפלטנים-והגילוסים-והלאחמאיירים נוסד על נגדשמיות – האמנם כן הוא?” ודייטש נענע בראשו: “כן!” ואז אמר רטנוי בגיחוך קל: “אם כן – כשאין עצה אחרת, הבה נציל אותם, נכניסם תחת כנפי השכינה היהודית של A.E.G!…”

ואומרים הזקנים, כי זה היה המאורע היחידי, לפי זכרונם, ש“יועץ הסתרים” השמיע מלה על דבר נגדשמיות ושאלת היהודים. חוץ ממלה קלילה זו, שהתמלטה מפיו בהיסח הדעת, ברגע של ליקוי צמצום-המחשבה, לא שמעהו אדם מעולם נוגע באיזו שאלה של דת או אומה, גזע או מפלגה. הוא לא היה, לא מאוהבי המלכות ולא ממתנגדיה, ולא שעה אל שום פולטיקה שבעולם. הוא לא היה יהודי בעל הכרה דתית או לאומית; אפילו יהודי מתבולל לא היה; קרוב היה לחשבו כאיש נכרי, אבל גם איש נכרי לא היה, ולא חשב מעודו להמיר את דתו. הוא היה רק חשמל, כביכול, מוטור חי של חשמל; הוא היה נקודת ההבער של “החברה האידיסונית”, שנוסדה בהון של חמשה מיליונים, עד “החברה החשמלית הכללית”, שבשנת 1913 הגיע הונה לערך מן שלשה עד ארבעה מילירדים; הוא היה מעין נפוליון של תעשיה, קרומביל של חשמל, מולטקה של המצאות חדשות, ביסמרק מסבב הגלגל של יסוד חברות ומוסדות רכושניים – קנאי ולוחם נלהב כנגד הבטלה והרשול, הקפאון והשביתה, העצלות והשעמום; הוא הביא את אמריקה לגרמניה ואת גרמניה לאירופה; הוא הגדיל את התוצרת מאה מונים, החיש את שהוי-המלאכה, הספיק עבודה ומחיה לרבוא רבבות פועלים בארצו ובכל העולם כולו. יהודי זה היה אחד מבוני העולם המעשי הכללי. וראוי לתשומת לב שבגוית ארי—העבודה ישבה רוח נדיבה ונפש עדינה אשר לא על מכונותיה חיתה, ולא על החשמל לבד נשענה, כי אם על אהבתה לבני אדם, אהבה בלי מצרים, כי היה יוֹזם תעשיה זה לא רק לוכד שוקים ורודה בלקוחות, כי גם מושל ברוחות וצודד נפשות להחיותן ולהיטיב אחריתן.

זה שנים רבות התענינתי באיש הזה. בפעם הראשונה התודעתי אליו בשנת 1909, בעת אשר בני המנוח יצחק צבי (הנריק) ז"ל, אחרי גמרו למודיו בפוליתכניקה של קארלסרוהי בתור מהנדס-חשמלן, נכנס לעבודה ב- A.E.G וישמש שם מספר שנים. הוא עשה עלי אז רושם אשר לא ימחה. חקרתי את תכונותיו ואת יחסיו, ובמדה שהספקתי לחקור, בה במדה נשאר לי הדבר סתום. ועוד אני עומד ותוהה: מה היה סודו של האיש הזה? בתור חכמה עמדה התכנית החשמלית במדרגה גבוהה באשכנז, ומלומדים רבים, וביניהם גם יהודים (למשל, הפרופסור שטיינמצר), עשו בה חיל, רטנוי לא הוסיף נופך חשוב משלו לחכמה זו. הוא היה, בלי ספק, אינז’ינר מצוין ומומחה, צנא מלא ספרי, בעל זכרון נפלא ועשיר בנסיונות; אבל – הוא לא עמד במדרגה מדעית גבוהה יותר מהפרופסורים של התכניונים הגבוהים, מחברי הרבה ספרים, ומהאינז’ינרים המיסדים של הפירמות הקודמות לו! הוא סלל באשכנז את הדרך להמצאותיו של אדיסון, אבל הלא היו אחרים, שסללו דרך כזאת גם באנגליה ובצרפת! הוא היה עובד חרוץ, שקדן, מחמיר על עצמו; היה משכים לבוא בבוקר בבוקר לחדר עבודתו, והיה מפקח על האינז’ינרים ועל הפקידים – הרי גם זו מדה מצוינה, אבל גם זו היא מאותן המעלות והמדות הכלליות, וישנם בעלי תעשיה למאות המחוננים במדות כאלה – אבל מה היה סודו של האיש הזה?

נראה לי, אבל גם זוהי רק אומדנא והשערה בעלמא (מפני שהסוד האחרון של גאוניות, בהכרח ישאר לעולם סתום וחתום, וההעלם הזה הוא הוא עצם טבעו, כי באופן אחר הנקל היה לחולל גאוניות בדרך מלאכותית, כמו על ידי צרוף היסודות במעבדה חימית), שהסגולה המיוחדת של א. ר. היתה סגולת ראות הנולד, באופן ודאי ומוחלט, כמעט כמדת הנביאים. הזכרתי למעלה את יחסיו עם מיניסטר הפוסתה שטיפן. בענין זה קראתי פרט אחד מענין מאד. שטיפן חשב ומצא, שמרכז הטלפונים בברלין, אשר א. ר. הפציר בו ליסד, יאסוף לכל היותר 23 מנויים. מדוע 23 ולא 24? אינני יודע, אך משער אני, ששטיפן רשם לעצמו את שמות “המשוגעים” ו“הבזבזנים”, שאפשר לקוות מהם, שירשו לעצמם הוצאה מרובה זו, ועלה הסכום 23. באותה שעה ראה א. ר. מראש רשת של טלפונים מכסה את פני כל העיר ברלין… דומה לזה, תקופה הראשונה כשהיה א. ר. עושה את המכונות החשמליות במדור התחתון של “בתי-המלאכה הברליניים”, בא הפרופסור סלבי, אביר חכמי החשמל, לבקר אותו באולם המכונות, ולמראה העבודה והתנועה, קרא בהתפעלות: “הנה מרכז ההארה של מאת-השנים הבאה!” (וזאת היתה בשנים הראשונות למאה הנוכחית), ואז ענהו א. ר.: “תמה אני עליך, אישי הפרופסור! כיצד אין אתה רואה את הרעב לחשמל, שתקף את כל האנושיות במשך שנים אחדות? אני רואה, שבמקום המדור התחתון הזה, תעמודנה פה אכסדרות גבוהות, ענקיות מלאות אור ואויר, עם מכונות בעלות כוח אלפי סוסים, מספיקות באופן אבטומטי ובלי רעש – אור וכוח לערים שיש בהן מיליונים של תושבים. לעת עתה צריכים אנו להכין רק את המכונות האלה”. רואה-עתידות מוחלט כזה יש בו ממדות קונו, שאנו אומרים עליו, במבחר שבחיו: “הודאי שמו – כן תהלתו”. אדם שכזה הוא מנצח – בכל מקצוע.

הוא היה הנביא לעתידות המקצוע שלו, אבל את עתידות משפחתו ועמו לא ראה. חייו היו טרגדיה של בלתי-ידיעה. לוא ידע את עמו, ולוא עשה בעד עמו חלק אחד ממאה, שעשה בעד עמים אחרים, אזי נכנס לדביר של תחיה ונצח לאומי, אבל הוא – התגשמות הגאוניות העברית בכשרונות, באופי, בנבואה, בזבז הכל כלפי חוץ. הוא רק שמש דוגמה, מה הגאוניות העברית יכולה לתת לעולם. הוא היה בן דורו: “תינוק שנשבה”. הרבה הניח לאשכנז, לאנושיות, מעט מן המעט עתיד להקרא על שמו; לעמו המדוכא, הנלחם בדם-התמצית להגנה עצמית, נתן רק דוגמה, וגם זו לא התכוון לתת. הוא מת ביהדות, והניח אחריו אלמנה, מטרוניתה אצילת-רוח, נדבנית, חכמה גדולה, גברת שקטה ומעודנת, ואת בנו היחיד, שעלה עליו בגאוניותו (היה לו עוד בן אחד, אריך שמו, צעיר עדין ויפה ורב כשרונות, והוא מת עליו בנעוריו), גם בת יחידה היתה לו, והיא נישאה לא. אנדריי, בנגקיר חשוב ומיוחס, בעל צורה ונשוא פנים בברלין – מזרע היהודים, אבל נוצרי, והוא היה שותפו של הרדי – בית בנק מפואר בברלין – גם כן מזרע היהודים ². הנה סך הכל!

וימת אמיל רטנוי ביום 28 ליוני לשנת 1915, ויקבר באחוזתו, סמוך לבתי החרושת שלו, באברשנבידה, ובנו ולטר הספידהו בדברים האלה, שהנני מוסר בתרגום מדויק, מפני שבהספד זה משתקפת הצורה הנפשית של המספיד, לא פחות מזו של הנספד, ובזה כבר אנו נכנסים לתוך תאור חייו ודעותיו של ולטר.

"ידידים נכבדים! (פתח ולטר) אל נא ירע בעיניכם, שהבן היחיד, שנשאר בחיים אחרי מות אביו, נועז לנאום על יד מטתו של האב, שעה זו – לא המנהג שולט בה, כי אם העמוק שבאדם, מה שחי בלב, זוהי שעה של חופש פנימי. ומאת המת הזה, המוטל לפנינו, מאת אהבתו ובטוחונו ומלתו, אני נוטל רשות ועוז רוח, לצאת ולעמוד לפניכם.

"בבקשה! נחזק את לבותינו ונבליג על רוחותינו; לא יגון רך ואבל נכא, כי אם זכרון ויראת הרוממות, תודה ואמון מלא ימלאו אותנו. מצבת אבי קמה גם נצבה לא עלי אדמות, כי אם בקרב לבותיכם, ואני, אינני יכול להוסיף עוד אבן לבנינה, או לשכלולה. אבל יכול אני לתת לה כתובת, וכתובת זו תשאר בלבותיכם ימים רבים. יען כי היא כתובה בחרט האמת והאהבה.

"בליל מלא חידות ההוא, בבוא איש אשר קראו לו גדול בישראל, אל מורהו, אז נדברו איש אל רעהו על אדות הדברים האחרונים של ההויה, על החיים ותחית המתים. ויאמר ישוע: הרוח עף לאשר הוא חפץ, ואתה שומע את המיתו. אבל אין אתה יודע אי מזה בא, ולאן הוא הולך. זה משפט כל הנולד מן הרוח.

"ולא הבין נקדימון את הדברים, וישאל. וירם המורה את ידו, וירמוז על סוד האלהים.

"ואולם אנחנו, בשמענו את המלים האלה אחרי אלפי שנים, נאזין את משק הכנפים ואת נשימת הרוח, ונאמר חרש וביראת הכבוד את המלה: גאון.

"משק כנפים זה הומה מסביב למטת-המת פה בתוכנו, נשמת הרוח נוגעת בנו: נשמת-גאון שיורדת ונוזלת ממרומי סתרים.

"ארבע הן המנות, הכי גבוהות, אשר הרוח הנצחי אוצל מנתו לבני-אדם אהוביו, ומשפיע עליהם ברכה, ומטיל עליהם את משא האחריות. המנות האלה הן יפות ארבעתים, ומלאות רזים ארבעתים.

"הראשונה היא מנת התום, השניה מנת האמת, השלישלית מנת החזות, אך הנשגבה בהן מנת החסד. "תמימות, אמונת ילדים? במלחמת החיים, בהתנגשות הנפשות, בעבודת בנין מאות השנים, האמנם יוכל להיות שלטון לתמימות?

"ובכל זאת, כן הוא. באדם זה נוססו-נפגשו יחד תמימות וילדות וטהרת לב; בתמימות זו אחז בכל דבר ארצי, שפגע בו; כל מראה היה לו חדש, וצריך-עיון, וראוי להשתאות עליו, דורש כבוד, ואמתי. בהשתאות עמד לנוכח, העולם, ולנוכח בני האדם. הוא נלחם עם בני האדם, בכל פעם אשר האמין בלבו, שהם עושים עול, או חושבים און. אבל מעודו לא בז לאדם; הוא כבד את צלם האדם, ויחשוב את בני-האדם לצלם אלהים, כי הוא היה תמים ונקי.

"מעשה וישבו ידידיו במסיבה, וידברו על חידת הצלחתו הנפלאה, ויעמיקו וירחיבו למצוא פתרונים. ויהי ביניהם איש שאמר: הכוח וזוגתו ההתמדה, והשלישי והרביעי – איש איש ופתרונו. ויהי ביניהם איש שאמר: “לא זה ולא זה, כי אם הכוח המיוחד שיש לו להשיג אך את הדבר הפשוט. ואמנם כן הוא! הוא השיג אך את הדבר הפשוט”. כל שאלה שהציעו לפניו, או שהתעוררה מתוך הנסיון, לא בדרך קלה תפש בה, הוא התגולל עמה, הוא נשא אותה עמו אל משכבו בלילות, הוא חי ויתענה ויתלבט עמה: ולאט לאט נתפרדה החבילה, הותר הקשר הגרדי, נפתח הצרור המסובך, חלף הנבוך, המורכב, המשורבב, ותבקע ותעל הפשטות, שלא היתה בשאלות ובענינים ההם בעצמם, כי אם ברוחו החוקר והבוחן אותם: ואז הבריק הפתרון, בלתי צפוי מראש, כמו נולד מהטבע, כמו מאמר אלהים, כמו מובן מאליו, ובכל זאת בלתי נמצא מראש. כי כל דבר אמתי הוא פשוט ומתגלה לפני רוח הילדות.

"המנה השניה היא מנת האמת.

"כיצד מתחברים ההפכים האלה? כיצד יכולה השקפה של ילדות ותום לחדור לתוך עומקם של דברים? כיצד יכולה היא לקרוע את המעטפה מעל התופעות? כיצד יכולה היא לחשוף את הצורה האחרונה והערומה של עצם. האיננה בעלת בטחון יותר מדי להאמין בשוא? "היא נוטה להאמין בשוא, עד ארגיעה, וכן כל אדם אשר רצה להטעותו, יכול היה; כי הוא האמין בכל מה שאמרו לו; כל מלה אמורה - היתה בעיניו עדות נאמנה, ככל מלה שיצאה מפיו הוא. אבל יכול לא יכלה רמיה לעמוד בפני הבטתו הזכה, שחדרה עד העומק והגיעה עד למרחקים. ותהי לו כל דעה כוזבה שהשמיעו אחרים באזניו כפתיל הנעורת בהריחה אש, יכול לא יכלה לעמוד בפני הגיונו.

"שאלה עזה היא אבל רשות להציע אותה: מי מכם, ידידי, שמע מפיו מעודו מלה נשמעת לכמה פנים? ואולם גם זאת לא היתה האמת כולה, כמו שהוא הבין אותה.

"וגם זאת עוד לא היתה כל האמת,שהוא לא יכול היה לשמור סוד. לעתים קרובות היו ידידיו כמתאוננים. שהוא איננו מפשר פקח, שאיננו יודע לשקול את הדברים בפלס, לדלות מהם את כל שפעת התועלת עד תומה, להשתמש בהם בזהירות במשא ובמתן. לא, הוא לא היה מסוגל לכך. כשנפגש עם אדם, אז התפרצה מתוכו כל האמת, ואז נשברו כרגבי חרס אלף ענינים, שאינם יכולים לעמוד בפני האמת, ומן הנמנע היה לשוב לקשרם ולהדביקם.

אבל אם בכל זאת נתקיימו, אם עמדו בפני העוז הכביר של האמת, אז נעשו אי-נשברים, אז היו לאבני בנין למפעלו; אומץ זה, קושי זה של חומת שחם, זה הוא כוח האמת הבלתי נשבר.

"אבל גם לא זה הוא הדבר האחרון. רצון האמת האחרון שלו העמיק לחדור עוד יותר. לבו היה ער ועונה לכל דבר טוב ונשגב, הוא חדר לתוך עצם החיים, לתוך גרעין המעשים: אז נפל צעיף המראות, וירא אליו העצם הפנימי. ככה היה לעתים נאבק עם נפשו, והיו לו רגעים של ספק ואי-ספוק וצרת-נפש בנוגע למפעלו שלו, כשלא מצא אותו די חשוב ודי אמתי, ואז הסתכל עין בעין בצורת מזלו, ואז היה לו הכוח הנחוץ לנצח: הכוח לדון את נפשו ואת מעשיו דין אמת ולהשיב לעצמו על כל שאלה, בלי השתמט, תשובה ברורה. אלהים יחננו ויברכנו שהעת החדשה הזאת, המחדשת והמטהרת בקרבנו, תתן לנו את הכוח ואת עוז הנפש הדרושים לנו, למען נוכל להביט כמוה, אל האמת, עין בעין.

“חזה” – זאת היא מתת-אלהים השלישית. חזה – זאת היא יצירה פנימית, מראה אשר יראה רוח האדם. דבר זה לא יתואר במלים, והוא נעלה על כל שכל, ולא ישיגוהו משיגי ההגיון, כי הוא פלאי.

"יודעים אנו, שישנם אנשים דגולים, אשר להם צפוי מה שהליל מעטיף, מה שנשף העבר וצעיף העתיד מכסים. לא נחש בבני עליה אלה, ולא קסם בחזיונם: זה הוא עצם האדם, אשר בו יחיה העולם שנית ויתחדש שנית כעולם קטן; זה הוא עצם האדם, אשר בו משתקפת התופעה, כמו במראה מלוטשת, ובו – יישרו ההדורים, מתפשטות העקמומיות, אבל גם בעולם קטן זה שולטים החוקים, שיש להם שלטון בעולם הגדול. והיה כי ישאל האדם את נפשו הוא והתבונן, אז יכיר גם את סודות החוץ, את סודות העולם.

"הדרש דורש, שפּעַל פעל אבי צמח ויגדל עמו יחד, כחלזון זה שגדל וביתו עמו. לא נכון הדבר, לא עמו צמח הפּעל, כי אם מתוכו, מרוחו, מכוח החוזה שבו פרץ הפועל כעין כוח טבעי. כל מי שהיה קרוב אליו – ואתם עדים! – יודע, כמה נזדעזעו נימי לב כל מאזין ומקשיב כשהוא ספר בלשונו הפשוטה, דברים שנראו כאילו היו מובנים מאליהם, ואולם באמת לא היו אלה דברים מובנים-מאליהם, כי דבריו שלו לא היו דברי זכרון מהעבר, ולא דברים גלוים בהווה. מה שהוא ספר, ומה שהוא תאר היה העתיד; ואת העתיד הזה היה הוא רואה באספקלריה מאירה, כראותנו אנו את הנוכח לנו לעינינו, וכידענו אנו את העבר, ככה יהיו אנשים מרחוק באים ושואלים אותו: מה תהיה אחריתה של תכניות זו, מה יהיה סופו של חבור-דרכים הלז, וצרה זו של משק, והתפתחות דא והא – מה תהא עליהם? ואז היה משיב להם תשובות בניחותא, והיה מתפלא רק על דבר אחד, והוא, שהשומע אינו לועג לו בעבור השמיעו דברים מובנים-מאליהם.

"וכה ראינו את מעשיו מתהוים ומתרקמים לאחד אחד. כשראה בפעם הראשונה את “האגס” החשמלי הקטן מאיר, אז כבר ראתה עינו הפנימית כל הארץ מלאה אגסים כאלה, אז ראתה עינו את הזרם, כשהוא מקלח מארץ לארץ, ויקל בעיניו, שהזרם הזה יריק אך אור, ויבקש לראותו נושא הכוח: כוח החיים והכלכלה, למען יחולל תנועה ולמען יפרה. ככה ראה צורות חדשות של תנועות המונים, ותנועת הדרכים גם כן בתבנית חדשה; שלא הגיעה אליה עד היום; ככה ראתה עינו את העתיד, ויחשוב את הדבר בגדר היכולת, ללחלץ מצלעות הארץ מיני מתכת וחמרים יקרים בכוח המלאך הנערץ הזה אשר בו שם מעינו; ככה ראה דברים רבים, אשר עוד לא נעשו עד היום, אך מתרגשים לבוא ולהעשות. כל תואנה לא בקש ומאום לא שאל, לא התמרמר אך סלל את הדרך וינהג אל המקום אשר ידע, וגרעיני זרעוניו ראה כמלוא-שבלים בשדה. זאת היתה מנת החזות.

"היתכן, שאדם שיש בו ילדות ותמימות, ובכל זאת – בריתו כרותה עם האמת, ובכל זאת – הוּחן בסגולת הראיה החודרת חדרי אפל? היתכן, שיזכה למנה הכי נשגבה, שבלעדיה אין יצירת נצח, ואין נצח האדם, ואין חיי נצח: מנת האהבה?

"אתם יודעים, שהמנה הזאת היתה לו! אתם יודעים, איך הוא תופש מחזיק ומלפף כמו בזרועות אש ובצבתות-ענקים כל מה שניתן לו בתור תפקיד, בתור חומר בלתי מעובד, בתור דבר המיחל לצורה, בתור נשמה ערטילאית הצריכה לגוף. ובכל זאת מה קשה הדבר לבאר לעין את פעולת הכוח האחרון והכי נשגב הזה!

"כשפתחתי ספר, בדוות לבי בערבים האחרונים, מצאתי פתגם שנחמני, עד כי למותר חשבתי להוסיף לקרוא עוד. זה היה הפסוק התשעים וששה בפרק השלישי של פתגמי גתה והגיונותיו, ואלה דבריו: “האמת היא דומה לאלוהים. היא איננה מופיעה פנים-בפנים, אנו יכולים להכיר אותה אך מתוך פעולותיה. מהתגשמויותיה, ז. א. מהצורות, שבהן היא מתגלה לעינים, רשאים אנו להעריך את אהבתה השלטת; הרשות נתונה לנו לראות ולהבין את התגלויות האלה”.

"איפה עומדים אנחנו? על הקרקע העשן של העבודה! נפיל נא לעיני רוחנו את החומות האלה; הבט נביטה למרחוק, נישא עינינו מעל למקום הסמוך הזה של יגיעה, ותשוטטנה על פני המדינות, ארצות ואקלימים, וראינו את המארגה הבלתי-פוסקת של בתי העבודה, ושמענו את דריכת הבוכנות ואת רעם המטילים ואת שאון פלגי המים הבלומים, הכולאים את כוחם במאסר, והמעמיסים אותם בחרצובות בשביל עבודת האדם.

"אתם רואים ושומעים את התגלויות החסד האלה, וכמו שהומירוס מספר על דבר בנית החומות של טרוֹיה, שהיו עולות לקול צלצלי מיתריו של אַפּוֹלוֹ, כן עלה מפעל חיי אבי לצלצלי החסד ולקול כנור האלהים.

"זאת היתה אהבתו אל היש והעצם.

"אהבתו לבני האדם היתה חזקה, אך לא רכה, היא לא היתה נוחה וענוגה, אבל היא חבקה את האהוב, ותעלהו אליה למעלה, ומי שהיה קרוב אליו הרגיש את זכוך נשימתו. והיא פעלה את הפעולה הכי חזקה, שהאהבה יכולה לפעול: היא עוררה אהבת-משנה כקול אשר יחולל הד. אהבה זו התלקחה, והיא לוהטת באלפי לבבות. אהבה זו היא רוח חיה, ומאריכה לחיות, אחרי נתק המות את פתיל חיי הגו.

"ככה נחתו גלשו כטל-ברכה על ראשו ארבע המנות הגדולות של הרוח הנסתר-נצח; על כן אנו מרגישים את המשק ואת ההמיה של דפוק-הכנפים ואת נשימת-השמש של הגאוניות, היורדת מעולמות גבוהים, והחוזרת ועולה אליהם בפעולת גומלין מלאה עדנה וזוֹך.

"ככה היה המעשה, ככה היה האדם, ועל כן ככה היו גם חייו גם מותו. דבר אחד ישנו בעולם שאין עמו משגה. פיו של אדם וסקירת עיניו, מכתביו ודברי פיו, יכולים לפעמים גם להונות ולאחוז את עיני הבריות; אבל ישנו דבר אחד, שאין השקר שולט בו, מפני שהוא חצוב כולו מתחת כסא הכבוד והדין של האמת, בלי עקמונמיות ובלי כסות עינים. זה הוא סכום חייו של אדם. וגם המות הוא עד כביר, העומד ומעיד עלינו מה אנו. זה משפט חרוץ מבית דין של מעלה, שאין להרהר אחריו.

"הנה חייו פתוחים כספר, הנקל לדפדף בהם ולמצוא את הדפים של יגיעת בשר ורוח, את הדפים של עמל וצער ואכזבה, ואת הטורים המזהירים של רגעי אושר, של גמר עבודה. רשום בספר הזה גם סך הפעלים של חייו החיצונים, וסך-הכל זה הוא פשוט וקצר – פשוט וקצר ככל דבר גדול וככל דבר אמת.

"גם לפניו היתה בגרמניה תכניות אדירה ונערצה; גם לפניו היה מעמד של סוחרים שקוד, מלא עוז וגודל ומרחיק לראות; גם לפניו היתה אמנות של משק, שהיתה מַקְוָה את פלגי הזהב של הארץ, למען הובילם לאשר הם נחוצים ביותר. אבל מפעלו המיוחד היה משולש, מתאים לשלש סגולות רוחו. בתפישה היוצאת לשלשה צדדים, אחז בכוחות הכלכלה, ויעש בהם שלשלת שלמה של תכניות וכוח כספים, של כוח כספים וגאוניות של סוחר. זה היה הדבר שהוא עשה, שנמצא כעת אחריו, ואשר לא היה לפניו, יען כי את הדבר הזה יכול היה לעשות איש, אשר היה גם הוגה דעות, גם בעל רגש, גם בעל חשבונות, גם בעל דמיונות, איש המדעים, תוכן תכניות של עבודה ותוכן רוחות.

"בפטיש החזק הזה, בעל כובד כביר משולש, חסם וחשל את כלי הנשק השלישי, המפיל כעת חתיתו על אויבי הממלכה. לצד נשק הצבא ונשק הצי, השלישי בחוברת הוא נשק המשק.

"ככה מעידים חייו, ככה מעיד מותו. כמו שביום הראשון בשבת, בחודש יוני, ביום שמת בו, עוד לא הגיעה השנה למרום גובה השמש, ככה גם חייו טרם הגיעו למרום קצם, והוא עמד מתום ומקשה אחד במלוא כוח נפשו. הוא מת בלתי-נשבר, בעצם עבודתו, כשהעסקים שטפו אליו מכל עבר, כשהשעה היתה צריכה לכך לדאוג מראש להתחדשות משקנו אחרי המלחמה. מרחוק ראה את הפסגות המדמדמות של העולם המתחדש על ידי השלום, העתיד להיות, בעזר אלוהים, גדול ויפה וטהור מהעולם העבר; אך הוא לא הוחן לצעוד בו.

"ברגע זה של חזות – מת. מת הבזרועות אמי האהובה, ביום בהיר ומאושר, כשהדגלים והחצוצרות של צבאותינו עשירי הנצחונות רועשים עליו מרחוק.

"והנה אנו מובילים אותו לקבר ביום קורן זה, שהביא עוד הפעם נצחון הוד, כאביו, שהובל לקברות לקול תרועת חצוצרות הצבא ששב מנצחונותיו בשנת 1871, בעיר הבירה בלוית מלכים ובני מלכים ומלאכים שלוחים מכל אפסי ארץ לפאר את בעלי הגבורות.

"שלום. אבא! שלום בהשיבנו את גופך אל האדמה. הננו משיבים אל האדמה מצח זך זה, שמאחורי פרגודו נבטו רעיונות נעלים, ועתה הוא שובת מדאגות ויגיעות.

"הננו משיבים אל האדמה את העינים העמוקות והמלאות אמת, אשר אהבנו ואשר האירו לנו.

"הננו משיבים אותך אל האדמה, אשר בשנה זו הרבתה לקבל קרבנות של דמעות ושל דם ושל גופים – הזרע הנקי, אשר ממנו תנוב הממלכה, ממלכת הרוח והעצמה, ממלכת האמונה והנפש. יהי רצון לפני האלהים! לך בשלום, אבא – מעומק הלב: לך בשלום!

"הננו מובילים לקברות את גופך, אך לא את נפשך. נפשך עולה בכוח, שנתנה לך השמש, אל המרומים, אשר משם באה, ושמה היא שבה. אמנם את חיי האמת שלך אתה מתחיל לחיות עתה, בעולם האמת. חי האלהים! אתה חי אך עתה את חיי האמת האלה יותר מאתנו, הניצבים פה בחיים, אשר באמת, בערך אליך, הננו אך צללים. תן לנו, אבא, להדליק את אבוקות חיינו במשואות חייך, להאיר את תעותנו באמתך, לדלות את כוחנו מכוחך, ואת אמונתנו, בעד עבודה לטובת ארצנו ולעבודה לשרת את הרוח הנצחי.

"ועתה, אבא, הנני מברך אותך ביראת-רוממות עמוקה בברכה שנתברכו בה אבותי ואבותיך, בברכתו של משה שהיתה למורשה לכל העמים ולכל המשפחות.

"יברכך ה' וישמרך,

יאר ה' פניו אליך ויחנך,

ישא ה' פניו אליך

וישם לך שלום.

אמן".

                                                                              _______

תרגמתי את המספד מלה במלה, יען כי הוא מגלה לנו את תכונות רוחו של ולטר, לא פחות מאשר של אמיל. ננכה את האזכרות של מלחמת האשכנזים וניצחונותיהם, ואת ההקבלה אל היום שמת בו אבי אביו – לקול תרועת החצוצרות של המנצחים ששבו מצרפת, - שהנני זוקף על חשבון מצב הרוח של חודש יוני לשנת 1915, ששיכּר את כל הפכחים והנזירים, וביניהם רבים מהפּאציפיסטים והקוֹסמוֹפּוֹליטים והמוֹניסטים ורוב הסוציאל-דימוקרטים, אשר בערך יחסי לרוח ההיא ולזמן ההוא אין לנו לתמוה, שטפסר-התעשיה בן טפסר-התעשיה נמשך מעט אחרי השכרון הכללי, וחשב לראות שלשה כוחות משלימים זה את זה: הצבא והצי והמשק, ולא ראה שהצבא והצי נעשו לכוחות מהרסים, נצחונותיהם הזמניים היו כוחות של הריסה, שמנצחים רגע, וכוח המשק, הכלכלה והעבודה הוא הכוח היחידי היוצר והמקיים; אם ננכה את הסיגים האלה – מה נמצא במספד הזה? נמצא מאמין ובעל דמיון נשגב. אפילו כשהוא מתלהב ומתחסד כלפי ארץ המולדת, הוא חוזה את ממלכת הרוח והאמונה והנפש. ומה חזק הבטוי, שהוא נותן לאמונתו בהשארת הנפש! שום כהן דתי אדוק שבאדוקים, ממבזי החומר הגשמי ואראלי הרוחניות והשמימיות לא היה מסוגל להעלות את חיי הנצח למדרגה גבוהה יותר, ולהוריד את חיי החומר למדרגה שפלה יותר – אלא שיש לנו פה ענין עם מאמין ובעל מסתורין ופייטן מורכב באופן משונה. אותה האהבה, הדרגא הכי גבוהה – אנחנו היהודים מכירים בה ומעריצים אותה עוד יותר, וככה ידענוה והערצנוה קודם שהיתה לסיסמה בפי אחרים, כשהיא ברורה: אהבת אלוהים ואהבת האדם. לא הזיה בטלה והתפארות שעל דבר שקר, כי אם חסד וצדקה במעשים אבל אהבה זו, שמזמן שהוכרזה בעולם – (חוץ מהתקופה הראשונה, שהיתה עוד בגבול ישראל), לא נראה מסביב לה דבר, זולתי אדנות ושעבוד, מלחמות שאינן פוסקות (בין אותם “בעלי האהבה” בעצמם ובכבודם), שפיכות דמים ויסורים, חמס ושוד, רדיפות ופורעניות, מוקדי אש והקטומבות של חללים, - הרי אנו שומעים את המלה מקשקשת כזוג אצל האחרים, והרי אנו מתיחסים לאותם האחרים בכל הכבוד וכל החיבה, אשר וַלטר מיחס לאביו, בנוגע לכל הנברא בצלם, ואין אנו באים בעקיפים עם איש מהם, כשהם מדברים ככה, ואנו דנים אותם לכף זכות, ורוצים לקוות, שמתוך הדבור המתמיד במשך אלפים שנה, אולי ברבות הימים עוד יותר יבואו סוף סוף לידי הכרה, שחובהלהבין את הרעיון הזה, לא בתור געגוע סתמי ונדנוד שפתים, כי אם בתור תכנית של מעשים – אבל אם איש מאתנו, שיש לו אוצר מלא דברי מוסר ממשייים במקורו הראשון, יתעקש לרעות בשדה אחר ולהתקשט באותן הנוצות, אשר כל אחד מאתנו צריך לדעת את מוצאן ואת משמעותן; אז מי שעושה כן, סופו, שהוא עושה, אולי בשוגג, רושם על בעלי היהדות, שהוא בועט בהם, ועל בעלי הנצרות, שהוא לוקח איזה דבר משלהם, בלי היות איש בריתם – ונשאר קרח מכאן וקרח מכאן, ורבצה בו האלה הרובצת על המתבוללים המצוינים.

הוא לא היה פוסח על שתי הסעפים, והוא לא התבייש ביהדותו. הריהו מסיים בברכה “שנתברכו בה אבותי ואבותיך”, בברכתו של משה (כלומר שמשה צוה לאהרן, לברך בה את בני ישראל), והרי כל הנאום הזה מצוין כל כך בכבוד-אב, שאנו מצוינים בו – אבל המספיד הזה והלך רעיונותיו הם הרכבה! הרכבה נפלאה, מעולה, מעודנה, עם הרמוניה עמוקה של סגנון התנ“ך, אבל הרכבה! “הנולד מן הרוח” הוא רעיון נוצרי, אשר לא די שאיננו מובן לנו; דברים בלתי מובנים צריכים להתקיים, והם עומדים וקיימים גם לרוב. אי אפשר להבין הכל; וישנם דברים שנתנו רק להרגש, אבל דבר זה אין אנו מרגישים. מעשה יוכל להולד מן הרוח, כלומר מן השכל, ועל פי רוב יולד מן הרוח; אבל בן-אדם לעולם לא יולד מן הרוח. “המזרע היקר של דמעות ושל דם ושל גופים” אינו “מזרע יקר”; תועבה היא ל”זרוע דמעות ודם וגופים", קול הדם השפוך עולה עד לב השמים, ובני האדם צריכים לזרוע את זעת אפים ועבודת המוח והשרירים; אבל האידיאלים של ישראל ושל הנצרות, של יון ושל גרמניה, שמשו בערבוביה במוחו הגאוני של האדם המצוין הזה – דמות תפארת וצער אין קץ של עולם ההשכלה ושל… הגלות המזהירה בזוהר שויון-הזכויות.

 

II    🔗

ולטר רטנוי    🔗

א

ולטר רטנוי נולד ביום 29 באוקטובר לשנת 1867. ילדותו של התינוק וַלטר היתה ניצוץ של עדנה וחדוה בעבי בראשית תקופת העבודה היצירתית והמלחמה החלוצית-התעשיינית של אמיל אביו. שירת העריסה של ילד- הפלאות הזה היתה הלמות-הפעם של הפטישים, הגלגלים והמטילים, בחללו של עולם-התעשיה, ובאוירה של בתי-חרושת ומרכזי-מכונות ומעשי-מרכבות חשמליים, בקשר מהודק עם אנושיות עובדת בלי-מנוח. את החזות הקשה והנערצה של עמל ענקי זה נטר ולטר במשך כל ימי חייו, ומהמשק והגפת בעלי-התריסין ורעש הפטישים, שעליהם נוגדו וחושלו נצנוצי דמיונותיו הילדותיים, לוה אותו הד שאינו-פוסק, שהתמיד בעקביות של חוק טבעי, הלוך ושמש מצע ומרקע בלתי מוזז לכל התפתחות רעיונותיו רגשי לבו, התאבקותו עם המכשירים, התנגשותו והתאמותו, ושוב התנגשותו עם הסביבה, וכל מאורעותיו בחייו מלאי-התמורות והתהפוכות – עד הטרגדיה הנשגבה של מיתתו המשונה בידי מרצחי-חרש.

וַלטר היה עילוי יהודי טפוסי חד-המוח, דק-הרגש ומתמיד עד מדרגת סגפנות, שנולד מחוץ ליהודות מעשית או חשבנית, אפילו מחוץ לבהתבוללות - בתוך מציאות גסה-שבגסה, מעורבת ברומנטיקה אינדוסטרית, ובשאיפה מהפכנית של הפעלה וסתירה ובנין. רק מתוך היסוד הזה יובן איש-המופת המורכב והרבגוני, שאנו עוסקים בו.

באחד ממכתביו אל העלמה הגרמנית פני קינסטלר, שכתב בשנת 1914, הוא מזכיר את אבות-אבותיו “שישבו דורי דורות במגנצא ובפרנקפורט-דמיין בחדרים מלאים “זכרונות עתיקים”, ולפני חלונותיהם עצי אגסים, שהילדים היו שמחים עליהם מאד. אותם “הזכרונות העתיקים” – נקל לשער, שהיו מעשי רקמה של “שויתי”, של תמונות מכתבי-הקודש, שאמותינו התמימות היו רוקמות על המסכת, ותולות במסגרות על קירות בתיהם, ומנחילות מדור לדור; או מנורות לשבת ולחנוכה, או מפות בעד החלון ו”קעורות" בעד הסדר – “זכרונות עתיקים” אחרים לא היו ליהודים במגנצא ובפרנקופוט-דמיין במשך דורי דורות. ואולם לא רק “הזכרונות העתיקים” האלה כבר היו חסרים בחדרי הוריו של ולטר, אך גם ספק גדול הוא, אם היו שם עצי אגסים לפני החלונות באותה הטבעיות והתמימות של מגנצא ופפד"מ. “עשתות שאנן” אלה פרחו להן.

ילדותו של ולטר לא היתה אידיליה כלל. אביו לא היה עוד אז עשיר גדול; וגם אחרי שהעשיר – לא נודעו עקבות עשרו על חנוכו של ולטר, שהיה מצוין בהסתפקות-במועט ובקשיות שפרטאנית. ולטר גמר את למוד הגימנסיה, הודות לכשרונותיו ולשקדנותו, בקלות גדולה, ונכנס בשנת 1886 לאוניברסיטה בשטרסבורג, ועיקר למודיו היה במקצוע ידיעות הטבע. הוא חי שם בחשבון ובצמצום, ובין מכתביו אל אמו נמצאים מכתביו, אשר בהם הוא מודיע לה על דבר מעוט הוצאותיו.

סימנים של רוך-נפש ואהבת-משפחה ניכרים ביחסו של ולטר אל אחיו אריך, שהיה צעיר ממנו. בימי הברוקו באוניברסיטה בשטרסבורג בשנת 1887 החליף מכתבים עם אחיו. באחד ממכתביו השיב לו תשובה מדעית על שאלתו בדבר הכוח החשמלי, ששאל זה כמה פעמים במכתביו. מענין הדבר, איך שני בניו של התעשין החשמלי, ולטר ואריך, התוכחו בשאלות ותשובות של הלכה ועיון על דבר הכוח, שאביהם משתמש בו למעשה. סגנון תשובתו של ולטר הוא דומה מאד לסגנונו של ברוך שפינוזה במכתביו המדעיים. אין אף מלה אחת נעדרת, ואין אף מלה אחת מיותרת. במכתב אחד מאותה השנה, שלח אל אחיו הוראות מועילות כיצד ללמוד את השפה הרומית, את קורות הדורות, את קורות האמנות והספרות, ואת למודי המתמטיקה – כהלכה; ועוד הפעם חזר לשאלת כוח האלקטריות, סוללות אלקטריות שהן קבוצות אלמנטים, ויבאר מדוע האדמה היא מוביל מצוין לכוח אלקטרי, ובנוגע לשאלות האלה סיים “שאל אביך ויגדך” – ביראת הרוממות, כשני תלמידים שיושבים לפני רב גדול, ודנים לפניו בקרקע, בינם לבין עצמם, בלי העז פניהם להטריד את רבם, אם אין השאלה קשה מאד. ומענין לענין, באר לאחיו ראשי פרקים גם מחכמת מוסדי ארץ: תקופת האבנים, תקופת הנחושת, תקופת הברונזה (אבץ – התערובת של הנחושת עם הבדיל) הקדומה, תקופת הברונזה החדשה, וקובע את המגדר (טרמינולוגיה) של מיני הבצר (ערץ), את תוכנת החומר הגס: הצור, הבזלת, ואת ההבדל בין הברזל, בתור מתכת מרכבת ואי-נקיה, ובין הברזל המוצק, ומסר לו את יסודי תעשית המתכת, כיצד מעבדים, מערבים, מתיכים, מנגדים, יוצקים, מלחימים את הבצר הטבעי הגס, ועושים אותו למתכת מסוגלת לעשית כלים ומכשירים וכיצד משתמשים במפוחים להתוך הברזל ולנגודו, ומדוע היו תכשיטי הזהב, שאנו מוצאים בין שרידי התקופות הקדמוניות מעשי מקשה – יען כי הקדמונים לא ידעו לצקת את הזהב, ולא היו להם כלי-התכה.

כל המכתבים ההם הנם מצוינים בתכנם ובצורתם. ולטר היה אז עוד צעיר בעצמו – כבן עשרים – ואולם לאחיו הצעיר היה מתיחס כאב ומורה. הוא אמץ את כל חריפותו להקל להילד את הלמוד – על ידי הסברה נוחה, יען כי אהב אותו מאד, ויטפחהו ויפנקהו באהבה ענוגה, מועבת על ידי צל של מות-בלא-עת, שהתעתד לבוא. אריך היה חלוש-המזג, וימת בשחר עלומיו, וחוט השאלות-והתשובות המדעיות ניתק. – בשנת 1903 כתב אל אמו, ויזכר את יום הולדתו של אריך ביום התחדש זכרון אבלו. אז כבר לא היה אריך בחיים.

לעומת החוט הניתק הזה, תופסות חליפות המכתבים בין ולטר ובין אמו תקופה ארוכה, שהקיפה כל ימי חייו. היחס אל האם היה בחיי ולטר עובדה נפשית, ולא תופעה אבטומטית., או תפקיד שכלתני, פרי ההגיון והפילוסופיה הצולעת אחרי הטבע. מכתביו אל אמו חתומים בחותם הכרח חיוני וחוש בריא המשיג את האמת-שבחיים. לאחרים היה כותב; לאמו היה מתחטא. אמו של ולטר – (בתקופת-חייה האחרונה היתה מפורסמת בברלין בשם “פרוי געהיימראט ראטענוי”) – היתה גברת בעלת תרבות גבוהה, מלאה שירה וגעגועים אל היופי. לא היה בה כלום מן ההתנפחות הדרדקית של “הנשים השאננות”, שבעליהן העשירו פתאום, לא כלום מן הקפיצה בראש, ההתהדרות, החנופה וההתאבקות בעפר רגלי בעלי העושר או השלטון, ולא כלום מן הערמומיות ורוח-הכנופיה – היא היתה אשה צנועה, שקטה ואוהבת ספרות והגיון (בחיר סופריה היה מאטרלינק). היא לא היתה ממין רוב העסקנויות הצבוריות החדשות – גלגול הגבאיות מכבר, בחקוי של פחות פשטות ויותר מלאכותיות – האוהבות לנאום, לבחור, להבחר, להתועד, להתפרסם, לכנוף כנופיות, להתלבט, להערים ולפשר, להחליט ולהצביע בפוליטיקה, מפני שהן אוהבות את הטפול ואת העסקנות, כדי למלא את ריקנות חייהן, וכדי לערער ולגרות את עצביהן; היא לא היתה נטיעה טפסנית-טפילית של איזו חברה, או איזו הסתדרות היונקת מהענפים והסנסנים, דרך מסלולי תקנות וגדרים מעושתים ומלוכדים. אם להשתמש במגדר של הצמחיה, הייתי אומר, שהיא היתה, כביכול, כאותם הצמחים הבנויים רק מתא אחד בלבד (כגון הירוקה הרעננה המכסה את הגדרות וקליפות העצים), והתא האחד הזה היה חסד. אינני מצטמצם לתאר את אופיה של אשה זו מהשעה ששכלה אחרי מות בעלה את בנה-יחידה גאון-חייה, ותעורר השתוממות של כבוד בתור Mater dolorosa שקטה,נשגבה, מזוקקה בכור יסוריה ובסתר בדידותה, אשר משם היתה אוצלת הוד, ומשפיעה צדקה, ועובדת בחשאי עבודה ספרותית (היא סדרה ותנסח ותברור את חליפות המכתבים של ולטר אחרי הרצחו), אבל היא היתה כבר קודם לכן אשה חושבת, הוגה, "כבודה בת מלך פנימה ", מחוננת חוש יופי של מטרונה אצילה, מבורכת במתת יחוד-עם הטבע, מפונקת-הרגשה רות-לשד-אהבת-הבריות, נעדרת כל קשוט מזויף, ונקיה מכל הידור פרפרי, שמזדעזע ברוחות קלילים של אפנה ואחיזת עינים; היא היתה רעיה ואם ועושה חסד – לא דרך צנורות ותעלות וקפנדריות, כי אם ישר ובלי דבר חוצץ – לכל אדם ולכל חי. החנוך והסביבה הרחיקו גם אותה, כמו שהרחיקו את בעלה ואת בנה, מן ההשתתפות העמוקה בצערנו, בדאגותינו ובשאיפותינו הלאומיות. זאת לא היתה אשמת היחיד, כי אם אשמת הדור. זוהי המארה הרובצת עלינו. אבל, למרות חוסר-ההכרה, היתה אשה מצוינת זו בעומק הויתה, כליל תפארת של אצילות ועדינות גזעית, נות-בית ענותנית עשירה בפנימיות ותוכיות, אשר לא צר לה המקום בחדרה. יען כי היה לה הסוד והסגולה כיצד לעשות כל חדר לפלטין, וכל פלטין – לעולם מלא רעננות ותפרחת ופריה גם כלפי חוץ.

ככה היתה אמו של ולטר. הוא היה שופך את שיחו לתוך חיקה בילדותו ובעלומיו בהיותו עול-ימים, וגם אחרי אשר עלה נצו, ויפרח שושן ימיו, הרחק ממנה – היה פונה אליה, פעם בפעם, מתוך תלאותיו ומלחמות נפשו-בגעגועים ובחבה. אבא היה לו כעין מגדל גבוה; אמו היתה המקלט התמים, פנת-יקרת הזעירה והנוחה, הברוכה והמרגיעה.

נשוב לשנת 1887, היא תקופת בקורו של ולטר באוניברסיטה השטרסבורגית. כאמור, עסק אז ולטר ביחוד בתכניות ובחכמת הטבע. אבל כבר אז היה צר לו המקום במקצועות האלה, וכבר התחיל מתגוון בצבעי הקשת, שנתרבו אחרי כן שבעתים. ראשית פעליו הספרותיים היה חזיון תיאטראי בשם “בלאנש טרוקר(ד)”, ששלח אל התיאטרון העירוני בפרנקפורט דמיין, ונתקבל, והוצג שם על הבימה. המבקרים הממונים של התיאטרון חרצו משפטם, שבחזיון הזה “יש רגש שופע, אבל אין שכל ודעת בשעור מספיק”. השוטים הללו בפחזותם לא ראו מראש, שמאז והלאה, במשך כמעט כל ימי חייו וכלפי כל פוריותו הספרותית, היו שוב דיינים אחרים מחליטים בעקשנות ממושכת את ההפך הגמור: שיש לאדם זה שכל ודעת יותר מדי, ושאין לו רגש כלל. קצת כותבי תולדותיו של ולטר רטנוי נתקשו בדבר, מה ראה הסטודנט התכנאי והטבעני לכתוב חזיון תיאטראי? מוזר היה הדבר ליחס את העבודה הזאת לנמוק כלכלי. ולטר לא היה כל כך עני באותה שעה. כן גם אי אפשר היה לתלות את הנמוק בשאיפתו של ולטר אל הפרסום וברדיפתו אחרי כבוד-סופרים, כי הלא הוא כתב את החזיון, ושלח אותו לפרנקפורט-דמיין בעילום שמו! באמת לא היה מקום לקושיא זו – לא בנוגע לחזיון התיאטראי שכתב הסטודנט, ולא בנוגע לספרים במקצועות שונים אחרים שכתב הדוקטור אחרי כן. הוא היה הולך לאשר היה רוחו ללכת, ונותן בטוי למה שנתרחש ושתסס בלבו, בלי לשאול את המשטרה של מקצועיות לתת לו דרכיה לעבור מתחום לתחום כתובה וחתומה בגושפנקא עם כל ה“ויזות” כדין וכדת. אדם זה היה בעצם רוחניותו – צפר דרור שאיננה מקבלת מרות.

בסוף שנת 1887 כתב ולטר את סוגית הסמיכה שלו: “על דבר קליטת האור אצל מיני המתכות השונים”. עבודתו זו נתבססה לא רק על חוקי המדע ומסקנותיו, אך גם על תצפיות ארוכות ומדויקות, שנעשו על ידו במשך שנים אחדות. הוא יורד עמנו לתוך הפרצים העמוקים בבטן האדמה, לתוך הכפפים והבקיעים והשקיעות והמכרים והמחפורות של עפרות המתכות, והמקדח או המקב בידינו, ומכל הקפלים הענקיים של שכבות האבנים אנו מעלים כל מיני הבצר, והגושים ננערים ומזדקקים ומצטרפים, ואנו מוציאים אותם לאור, ומסתכלים ובוחנים את הפעולה, שהאור פועל עליהם, וכיצד הוא משתקף בגרעיניהם המזהירים ובנקבוביותם, וכיצד מושפעת מן האור – התאחוזה של החלקים הזעירים. זאת היא עבודה, שבעלי המקצוע מיחסים לה עד היום ערך מדעי.

נגמרו הלמודים, הדרן עליך אוניברסיטה! החיים החלו.

דו-פרצופין של מומחה-למתכות והוזה בימאי יכול היה לבחור באחד משני המקצועות: במתכותיה (מיטאלורגיה) או בספרות. במשך שנים אחדות עשה מעין הרכבה משתים אלה: עסק מעט בספרות המקצועית. אבל המקצוע בפשטותו ובמעשיותו היום-יומית, כנראה, לא נתן לו את הספוק הנחוץ לנפשו. אביו כבר עשה אז חיל בחשמליות. והלך וכבש את עולם התעשיה. המכונות המחוללות את הכוח החשמלי הסתובבו ברעש – לא של אילני סרק, אלא של עצי פרי, - רשת הטיליפונים נתרחבה; התעשינים הממאנים להשתמש בחשמליות נהדפו יותר ויותר לאחור כנחשלים ומפגרים, הזרם האדיר החדש נצח. זה היה די לאמיל רטנוי; אבל זה לא היה די לולטר. בשנת 1900 הקריא ולטר בבית המוזיאון של הדואר בברלין על דבר אלחימיה אלקטרית. נכנס ולטר לתוך הגרגרת של שר-הדואר שטיפן עם אלחימיה, עד שלא הספיק השר לעכל את החשמליות הפשוטה של אבא אמיל. הפשטן החשמלי רצה לחוש קרקע מוצק תחת רגליו; המקובל החשמלי שקע בנבכי תהומות. זנק עמוד של אש, נזדקר, הבריק; התאבכו תמרות אדים וחצבו להבות; המה הים, חמר, התכסה קצף, התגעש, הסתער; התנגשה מערבלת (מקום פגישת שני זרמים מתנגדים), התפרץ עַלעוֹל (שתי רוחות מתנגדות); נחשול גדול הסתער על צורים וסלעים, התדפק אליהם ונרתע לאחור – הרואה אומר: זהו כוח; החוקר מגדיר את הכוח, ומוצא את סדריו וקובע חוקים. התכנאי מתכון אל החוקים ועושה כלים להעברת הכוח, להנעת גלגלי מכונות וכו', אבל הכוח בעצמו מה הוא, מי עושה אותו, כיצד הוא נעשה מאליו? ואם הורכבו מיני המתכת מיסודות ידועים, מדוע לא נוכל לעשות כל מיני הרכבות, כמו שאנו מצרפים אותיות? ימצא מין את מינו בערך התסיסה וההצטללות, ונגבשה ונגלדה ההרכבה כמו בטבע! על זה משיבים: לא הכל ניתן להפרדה, ולא הכל ניתן להרכבה. חוץ מהיסודות המסוימים והעשוים להתפש, יש "איזה דבר ", "איזה X " שלא נתן להלכד; אבל אותו X – מהו? תפוס אותו, והכל יהיה לך! תפוס אותו ויהיה לך זהב – אמרו האלחימאים בדורות הבינים. הם הרבו לעשות נסיונות, וחוח עלה בידם. אבל עתה – טען ולטר רטנוי – כשכל החימיה מתכרכת ומתלפפת מסביב לכוח החשמלי, מי יודע אם הנבטים של כלי אלקטריות אינם יכולים להעשות לתאי-פריה של הרכבות מלאכותיות, אשר אליהן נשאו האלחימאים את נפשם?

אין זכר לדבר בספריו ובמכתביו של ולטר, אבל קרוב לשער, שהנטיה המסתורית הזאת לא הפיקה רצון מאת אמיל, ושהוא אמר לבנו הדוקטור הצעיר: לך עבוד, ואל תשגה בדמיונות.

גם אמיל שמע כזואת בזמנו מאביו, שחשבהו לבעל דמיון, בהחלצי למלחמה בעד החשמליות המעשית. דבר זה חוזר ובא מאב לבן בכל הדורות. כמו שאמר ד’ישראלי, ש“המותרות של אתמול נעשו לצרכים הכרחיים של היום” – אפשר לומר במדה ידועה על דבר דמיונות: “הדמיונות של היום נעשים למציאות פשוטה מחר”, ולעולם – האב הוא יותר בחינת היום, והבן - יותר בחינת מחר.

אמיל היה איש הממשות, ובנו ולטר היה איש השאיפות הדמיוניות. ברם, לא מדויק יהיה הדבר, אם יאמר, שולטר לא היה איש הממשות. הוא לא היה אחד מאותם גדולי המקובלים ובעלי המסתורין, שאינם יודעים את הנגלה, והכל הוא להם “חכמה נסתרה”, ובאפלה זו הם ממששים, כי אם מאותם בני-עליה המועטים, שעברו בכל מקצועות הנגלה בצעדים בטוחים ובעינים מודדות ובוחנות, ויגיעו עד הגבול. ויעברו אותו. ההוא לא היה הוגה צפונות מתוך בערות הזיה ותעתועי חזון, כי אם חוקר טבעי עתיר נכסי הלמודיות והשמושיות, אשר אחרי כל אלה, היה חותר “להציץ בפרדס” ול“הגיע עד אבני שיש טהור”. מבית מדרש ההנדסה ומבתי התעשיה הרועשים עם ילקוט מלא מסקנות של תצפיות טבעיות, ועם השכלה קלאסית מרובת הצדדים ובהירה מאד, בא החולם המעורפל, אשר בו קננה מנעוריו תוגה חרישית גדולה – לא וַלטר צעיר, כי אם פויסט צעיר נדכה ונענה ממחשבות עמוקות על דבר צערו של עולם וחידת הנצח.

בארמונו של הדירקטור אמיל רטנוי, ומסביב למעבדות ולגלגלי המכונות ומצוקי הברזל והפלדה, הסתובב הבן, אשר לו עותד כל החיל הזה, לא עגום ולא הוזה בטל, אך מעפיל יותר מאביו, ומתוך העפלה מסוכסך-העשתונות שקוע ברוב שרעפיו; ולפעמים קשי יומו הדימהו בתוך כל העבודה והעושר, יען כי רוחו ונשמתו היו נתונים לתאוה יוקדת – לדעת יותר, לדעת הכל, להגיע עד התכלית, עד הקץ. תסס בו כבר אז הנבט של “ארמי אובד אבי”. הדינאמיקה הנומאדית רחבת-האפקים ושונאת השעבוד וההשתקעות המקומית שבימי הגלות לבשה בעיני הנכרים צורה אגדית פגומה של “היהודי הנודד הנצחי”, זה אי-המרגוע, זה הגלגול הקדחתני הננער, או המתנער בעצמו דרך ארצות, תקופת, מקצועות; זו ההתעוררות, ההתמרמרות, הפתוס היהודי המהיר, השנון, עם אות מרץ-הברזל וסגולת המיטמורפוזה ומעוף ההתחדשות ורבוי הגוניות שאין דוגמתם.

תמה אני, אם מסוגל היה העם הגרמני המסודר, התכסיסי וכבד-המחשבה, עם כל גודל תרבותו, להבין את וַלטר רטנוי, אעפ“י שולטר נולד ונתחנך ופעל בברלין והיה גרמני טפּוסי כל כך – אולי 105 אחוז גרמני. פרק או פרקים אחדים מחייו יכול הגרמני להבין, ובשביל כך- לכבד את רטנוי, או לשנוא אותו. אבל את כולו אפשר להבין אך מתוך הבנת עמו ומזגו הגזעי ומצבו בתבל. גאוניותו של שקספיר יצרה את המלט – אציל-הרוח מתענה במוסר-כליות, מדוכא ומנוחם מכעס ישר, ממפח-נפש, מתמרמר כנגד מרמת-הרצח, אשר תשים אפר צדק ותום על פניה. גאוניותו של גתה יצרה את פויסט –החכם, אשר כל חלקו בחלד היה המדע, והוא סוער לחשוף את התעלומות האחרונות, ואז אורב לו השטן, ומגרה אותו בחרמו, ומשסה בו את תאות-הנוער וחמדת-הבשרים, ובמשחיתותיה ילכד, אבל גאונות-הגזע של העם היהודי בגלות יצרה את ולטר רטנוי. לא בחזון כי אם בטבע וממש. אין כאן לא אב נרצח, ולא חכם בן-חורין שנעשה עבד ליצר-לבו. על מה כעס ולטר רטנוי, ועל מה דוה כל ימיו? מדוע נדעך מקור ששונו. אין כאן סבה חומרית או חיצונית: יש כאן סבה פנימית עמוקה, וזהו יתרון הטרגדיה לרגל יתרון הרוחניות היהודית. ולטר רטנוי היה שרוי, בלי שום הכרה, ב”גלות פנימית", בתוך שלוה חיצונית מדומה, היה ולטר, כבר בנעוריו, שבע-נדודי-נפש, ואיש לא יכול לעזור לו.

ב

ולטר שמע לעצת אביו, ונכנס לתעשיה – לא בבתי החרושת של אביו, כי אם לבית-חרושת גדול אחד בעיר נייהוזן, ששם יכול היה להשתמש בבקיאותו במכונת-המחצבים. בשנת 1892 כבר התאונן במכתבו אל אמו, שהוא “נזקק ונכנע לשלטון זולתו, וטבעו מתנגד למצב של שעבוד (אעפ“י שקיליאני [ זה שם בעה”ב ] הוא אדם הגון)”. באותו מכתב אל אמו נמצאה גם מלה עברית השגורה בפי האשכנזים " oder du hältst ihn für me… verrückt meine ich" (או אַת חושבת אותו למ(שוגע), כונתי: פערריקקט), בשנה שלאחרי הנ"ל הוא כותב פעם אחת אל אמו: “במקצוע זה אין לי כשרון יותר מפרה”, ופעם אחרת הוא כותב: “לא אחזיק מעמד פה כנושא משרה, גם אם יאכפני המחסור”. אביו כבר היה אז עשיר גדול, אך הבן לא רצה ליהנות מנכסי אביו. עוד פעם הוא ממתיק את הדינים בנוגע לכשרונו וכותב: “בחיי העסקים וחרושת המעשה יש לי תכונות אחדות שמסגלות אותי לכך: כשרוני להכיר את הבריות ולרדת לסוף דעתם, להתהלך עמהם, לדבר, לכתוב ולצרף צרופים של רעיונת מסחר”. אבל ספוק הנפש הזה גז מהר, וכנראה, נצנץ אז רעיון במוח הוריו או יועציו לעוץ לולטר להכין את עצמו להוראה בקתדרה, כלומר: לפרופיסורה, כי באחד ממכתביו אל אמו (משנת 1893) הוא כותב: “הפרופיסוריות היא שנואה לי כמות, מפני שהיא לקויה בדקדוקי עניות, בהפרזת ערך דברים של מה בכך, בפולחן אישי ובתאות נרגנות ולעז”. המאון מצד אחד להיות משועבד קצת למנהל בחברת-התעשיה, ומן הצד השני – מין געול מגיע עד קבס ביחס לממונות מדעית, שרטטו מעגל- קסמים, שקשה לצאת מתוכו. אי אפשר לשום קריירה בלי עכובים ופגעי-חולין פעוטים המצננים את ההתלהבות ואת חדות-העבודה.

באותה שעה עוד לא היה ולטר קבוע במעשיו, הוא היה עדיין בחינת מששן דרך אגב ובערבוביה גאונית.

אבל הוא כבר היה אז בבגרות טפוסו, אשר בתור פרצוף טבע מיוחד כבר הגיע אז לגמר בשולו. הוא היה בעל קומה וצורה. תמרה ועלתה כעמוד קומה נשאה, זקופה, דקה וגמישה, כאילו רצתה לעלות עוד יותר ולהמריא ולהאביר-נץ. היו לה לקומה זו שני בטויים: טפסנות ונזיפות, כאילו אמרה: רוצה אני לעלות למרומים עוד יותר נשאים – ובלי שום התכופפות; קומה זו נעטרה בראש מארך וצר, שהזכיר בתבניתו זו ראש צבי או יען נהדר, עם מצח גבוה של למדן וקדקוד קרח של נביא זקן, עם עינים גדולות, יפות, עמוקות, וצבע להן, במקצת, כבדיל ניגר, ובמקצת ירקרק אפור כעין האזמרגד – וכשהוא עצוב, כברזל מוצק-מותך, ולרגעים פוספורנציה – נצנוץ-זרחן של החכמה והפקחות הגזעית; שפתים דקות, שפתי-משורר, אמוצות, מהודקות, מרטטות על ידי גרוי כל-שהוא. הפרצוף כולו היה גרמני לעילא ולעילא, כלומר עד הפרצוף הדאני או השודי. רק מן הצד עשה מראה -הפנים לפעמים איזו זוית חדשה, שהזכירה אותי אי- אלו אברכים מופלגים מבית המדרש מסוג גבוהי-הקומה וארוכי-הפנים ומחודדי-האף, אשר אלו גלחו את זקנם ואת שפמם למשעי, אזי דמו לזה. תארו הרוחני והמוסרי ועולמו הפנימי השתקפו לא רק בפניו אך גם בכל יצורי גוו. פנים, קול, קומה, תנועה, רוח – הכל היה אצלו אחד. זאת היתה נטיעה יקרה ועדינה, שהוקרמה מלמעלה בשכבה חסומה, אפוצה וקשה כאבן, מתוך שעבוד-עצמי וכבישת-היצר. הוא לא נתן לאחרים למשול בו, אבל הוא משל ברוחו ממשלה בלי-מצרים, שהגיעה עד אכזריות. כמדתו בשטרסבורוג לפני המבחן – יושב כפוף כל היום על חשבון והנדסה ובלילה כותב חזיון בעד התיאטרון, כך היתה מדתו כל ימיו. מוחו ושריריו היו במצב התנועה והעבודה חליפות. לא היה זה מתמיד סטטוּאַרי, חובש ספסל, אלא מתמיד נע, משוטט מתחום לתחום ו“חובק בזרועותיו עולם”. כמה מליצני-הדור אמרו עליו, שהוא היה דיליטנט בששה עשר מקצועות. הלצה יפה, אבל כוזבת: ולטר רטנוי היה חכם מומחה בששה עשר מקצועות. אבל הוא היה אחד בכולם. מעלותיו ומגרעותיו, עקביותו וסתירותיו, גדלותו וקטנותו היו מעוּרוֹת זו בזו. רבוי הצדדיות, שפעת הנטיות ועתרת השאיפות היו בטבעו האחד: היהודי הגלותי.

רמזתי למעלה, שולטר לא רצה ליהנות מאביו. המעמיק בחקירת הנפש ימצא, שבלי שום כונה ועם כל החובה הלבבית שבין האב והבן, הטרגדיה של ולטר היה אביו. שני אנשים גדולים כאלה, בתור אב ובן, הם יותר מדי. הם מעכבים זה את זה כשני מלכים שמשתמשים בכתר אחד. רגש כבודו המפותח של ולטר וגאונו האצילי עצרוהו, לא רק מהסתייע בזכות אבות, אך גם מעשות כל דבר, שיהי עלול לתת מקום לשער, שהוא נהנה דרך גרמא ותולדה של תולדה – מעשירותו והשפעתו של הזקן. מובן שהנקל היה לאביו לפתוח לפניו את כל השערים שבעולם, שערי בורסה ושערי בנקים, שערי תעשיה ושערי מסחר, ולעשותו לאורח קרוא ומבוקש בכל מקום, אבל ולטר רצה למצוא בעצמו את המפתח המכוון אל המנעול. על כן סרב ולטר במשך שנים רבות להכנס ל“חברה האלקטרית הכללית” של אביו ויבחר לעבוד בחברת חרושת אלומיניום בשויץ וליסד ולפקח על תעשיה במקצוע זה בביטרפלד וברהיינהוזן, בגרמניה וגם בצרפת. בשנת 1896 הלך בשליחות אביו לניו-יורק, ומשם כתב אליו על דבר מצב העסקים ונצול ההמצאות החדשות, ומבטיחהו באחד ממכתביו להתראות עם אדיסון. הוא התבונן אל כל ההמצאות והחדושים של אמריקה בלי התפעלות יתרה, אך בהתענינות ובהבחנה דקה אחרי שובו מאמריקה התעסק בכמה ענפי תעשיה באשכנז, בשויץ ובצרפת.

ברבות הימים, היה באמת לבעל ששה עשר מקצועות. המספר איננו דייקני, ואפשר להגדילו או להקטינו; והנני משתמש בו רק מפני שנשתגר כ“מלה מפוצצת”. נניח, שולטר היה תכנאי, אלקטראי, מתכותאי, מהנדס, חוקר טבעי, תעשין, סוחר, בנקיר, סוציולוגן, פילוסוף, פוליטיקן, היסטוריון, חוזה בימאי, אמן, מבקר ונואם. בשום מקצוע לא היה מרפרף דרך ארעי, אך הכה שרשים עמוקים. בכל אחד מהם, לא היתה תכונתו תכונת מתלהב, הקופא תוך כדי התגעשות, כמנהג רבים מהדיליטנטים והאקלקטיים, המלקקים זעיר פה זעיר שם, אך תכונת עובד שקדן מתמיד ומחדש. אם להשתמש בלשון האלקטריים הייתי אומר שהיו בו שני מיני החשמל: החיובי והשלילי, ושאלומות של ניצוצות היו נתזות ממנו, קצתם דקים ורפים וקצתם מלאים גאון ותפארת, ושמתוך תשבורת קוי האור והצטלבותם בשבילים מתפתלים, ובשכיות תמונות שופעות בלי הרף, השתקף מוח גאוני איתן בזבזן ופזרן. אם נשוה אותו אל המקצועניים הננסיים, שכל אחד מהם הוא סגור כחלזון זה בצדף שלו, וכל אחד מהם מתנשא ומתפאר בשבלוליותו הנזרקת אל החוף בשעת זוטו-של-ים, וחושב, שזהו כל הים וכל העולם, אז יהיו כל אדירי הקונכיות האלה כחגבים מול הענק הרוחני, שלקוייו מרובים, אבל הם לקויי שמש, ולא לקויי אור-נר שאפשר למחוט את פתילתו במזמרות. הרשתות הקלועות של פעולות ולטר רטנו, וגם של מאורעות חייו, היו סבוכות, סתומות, ולפעמים גם סותרות זו את זו; אבל היתה בהם גדלות אחת: הגדלות של בדידות הגדלות של אי-דוגמה. אי אפשר למיין אותו, אי אפשר להעמידו בתוך השורה, אי-אפשר לסמן את רבו, אי-אפשר להוציא חוצץ את תלמידיו, אי-אפשר להחריזו על תקות-החוט עם מרגליות או גרגרי-קונכיות, מפני שהיה יוצא מהכלל, ורבגוניותו היתה גונו הטבעי.

לפני המלחמה אפשר היה לשמוע על כל צעד מפי יהודים גרמנים, בדברם על אודות ולטר רטנוי: "אדם זה הוא (כאותה המלה שהזכרתי לעיל מאחד ממכתביו אל אמו) "me…. זוכרני שפעם אחת נכנסתי לבית עורך-דין אשכנזי מלומד ומפורסם. ברגע כניסתי השליך ארצה ספר חדש אחד בהתמרמרות עזה, וקרא בקול רם: “בחיי ראשי, אינני מבין אף מלה אחת”. הס' ההוא היה ס' “Von den kommenden Dingen” של ולטר רטנוי. אני כבר קדמתי לקרוא את הספר ההוא, ובנינו הגזוזטראי הנפתל והסתום ענין אותי מאד לרגל אי-השקט שיש בו, ומפני שהחטוט והנקור המציינים אותו אינם חטוט ונקור של בטלן עני בדעת, אלא של מלומד גדול הסובל מעודף המטען המדעי שבמוחו, והעובר מן הפשטות הדלה, שהיא מסודרת ובהירה מפני שהיא דלה, אל התוהו הגדול של מסתורין. נסיתי להרצות אי-אלו דברים לפני בעל דברי, אבל הוא חזר וכעס: זהו תוהו ובוהו. סניגור זה נעשה קטיגור. אדם תמים זה “קלאסיק” היה. הוא אהב אך דברים שקטים, אדישים, קרים; הוא היה מאנשי המישור שבמחשבה ושבמעשה. אבל מה יתרון במחאות הללו? המחשבה האנושית, אגב התפתחותה היא מסתבכת; וכדי להתיר פקעת מכווצת מן ההכרח הוא לעבת, לקשור, להפוך, ולענב את העניבות, לשרג ולחזור ולשרג את עקלקלות הקשרים והחוטים. ברוך התוהו, שממנו עולם נברא.

ולטר רטנוי היה מעל לכל המקצועות האלה, בעצם טבעו ובעומק הויתו בעל-מסתורין. בנאומיו ובספריו, בטבע ובפוליטיקה, בהיסטוריה ובאמנות ובכל ענין אשר נגע בו רצה האיש הנפלא הזה למצוא את התוך. לא תמיד מצא אותו, על פי רוב לא מצא אותו, אבל תמיד רצה למצוא אותו. זה היה הקו היסודי, על כן היה זה כוכב-נוד שהתפורר לניצוצי אש ולברקים עקלקלים, רק מתוך השקפת העולם הסמוי אפשר להבין את הפינומן הזה.

כל הדברים הנמצאים בגדר דעת האדם, שההכרה הברורה יכלה לתפוס, לברר וללבן, בסך-הכל אינם יותר מן שטח עליון קל ומרודד, או קרום דק, מתוח על פני תלי-תלים של תוהו-ובוהו הסמוים מן ההכרה, אשר “רחמם הרת עולם”, ואשר בהם, כמו בבטן הר-געש, תוססים ומחלחלים ומפעפעים כוחות טמירים-אדירים של תחשובת ותרגושת, החבויים במכמן הבלתי-מודע – העולם המוצנע והנסתר הזה עלול הוא להטיל קצת-אימה על האדם החושב, מתוך שהוא משרה עליו אפלולית של אי בטחון. הרי עולם סמוי מן העין, אטום מן האוזן, ולכאורה: לא בר-כבוש כלל! ואפילו כשנדמה לו לאדם, שכבר עלתה בידו, מתוך מארב ורגול, לצוד ולהעלות בחכת ההסתכלות והבקורת איזה רשרוש חרישי וסוד-שיח משהו, מאחורי פרגוד חושיו ותבונתו, וכשהוא חושב, יתר על כן, שמצא את התחבולה, המסגלת אותו לשים משטרו בעולם הנסתר ההוא, לוא גם בשעור פעוט, אז תכף ובכל רגע הולכים ונפתחים לעיניו תהומות, שהולכים הלוך והעמק שאולה; והולך ונשמע מן העולם הסמוי ההוא משק של קולות עמומים ונבלעים בערבוביה וטרוף; והולכות ומתגלות שם – “חדתין נבוט לצפרין” – צבורות וערמות של חמרים עשויים להתפוצץ, עד שמוחו של צופה-נסתרות זה מתחיל להטשטש, וכדברי המלט בהמונולוג הידוע: “סומק ההחלטה מלבין מחורון המחשבה”, או: “פני החפץ יועמו מענן הרעיון”.

כל מסתוריות אמתית, לא זו שמסתפקת במליצות סודיות, אך זו החותרת להגשים את המסתוריות בחיים ובמעשה, היא בהכרח ענוי נורא, אף על פי שיסוריה הם לגבי הנושא יסורים של אהבה. נענה כזה היה ולטר רטנוי כמעט כל ימיו. הרי זה כמעט מעין היתול של המקרה, שבשני האנשים האלה: אמיל רטנוי ובנו ולטר נתגשמו שתי הקצוות: קצה הריאליזם השמושי, המעשי, שהרחיב את גבול החושים, וקצה המסתוריות המחפשת את התוך – ויתרון להאחרון מן הראשון, ויפה כוח הבן מכוח האב.

כי אין לך כח מעולה ומפרה כאותו עולם הסמוי. הריהו דומה באמת למעבה-האדמה “אם כל חי”. גם במעי האדמה מתרוצצים, מתנגשים, מתאבקים באפלה, בלי שום זיז בולט, בנקיקים עמוקים בל-חזו-שמש, המועיל והמזיק, הפורה והשחון, הטהור והטמא. ישנם בתחות-ארעא מלאכי חבלה וכוחות חורבן והרס, וישנם אלים משפיעים ישועה וחסד, שהם שקולים כנגד המשחיתים, וכולם יחד מחזיקים ומכוונים את הפלס ואת המאזן של יצירה וכליון, התנונות והתהוות, ולבסוף, במצוי החשבון, יד היצירה על העליונה. זהו, לפ“ד ולטר רטנוי, “סוד התקימות העולם והאנושיות”. הסמוי הוא האמת הנצחית, שאין הכפירה דרת-המטה מגעת אף עד קרסוליה; וההכרה החושית וגם השכלית איננה אלא מעין קלפה חיצונית וחזית-של בנין, ויש בה הרבה מאחיזת העינים ומטעות החושים. למותר לציין, שהמשכילים (האינטלקטואלים), המעמידים את כל השקפת-העולם שלהם על השכל הדן על יסוד החושים, רגילים הם לחשוב את הדעה הזאת לשגעון, על כן היה ולטר רטנוי אנטי-אינטלקלטואליסטן גמור. הרי זה פרט אחד מאלף, אבל לא בלי ערך, שהמלה, “משוגע”, כאמור לעיל, חוזרת ובאה בדבריו פעמים רבות. ככה הוא מספר, במכתבו אל סטיפן צויג, שהתעשין-הספן היהודי המפואר אוגסט באלין שאל אותו: כיצד אתה מוצא פנאי לכתוב כל כך הרבה ספרים? וולטר מוסיף לאמור: “לא השיבותי לבאלין: אלה הם חיי, ואידך פרפרראות, יען כי אז חשבני למשוגע " (מכתב משנת 1911). ככה, במשאו ובמתנו עם יחידים, לפי הודאת עצמו, נמנע מהגיד דברים, שעל אודותיהם שער, שיעשו רושם של שגעון. אבל בספריו הרציא את כל השקפותיו, אף על פי שידע מראש, שכל בעלי השכליות יתנגדו לו ושמוהו למשוגע; ושהבקרנים ריקי-המוח וערלי-הרגש יאמרו: ראו בן-מיליונר זה מתגדר בקבלה ובנבואה, מואס בהון, אבל לא מפזרו, נאה דורש ואינו נאה מקיים, והנגד-שכלתניות שלו אף היא מתוך שכליות ופקחות. ולטר – לא רק ראה כל זאת מראש, אך גם שמע וקרא את הדברים האלה; ואולם פטפטנות נבובה זו לא יכלה לעשות רושם על האיש שהיה בעל תרבות נפלאה, ו”אשכול”של מדעים, השכלה ואמנות, ספרא רבא ואדם המעלה מזוכך ומלוטש ומשוכלל. הוא הרגיש בדבר, שרוב המבקרים או הליצנים האלה אינם מוכשרים כל צרכם אף להבין את דבריו.

לעומת זאת היה ולטר רטנוי תוהה על עצמו ברוח בקורת, והיה מתקשה בהבנת עולמו הפנימי. על כן היה בונה עולמות ומחריבם.

ג

כבר בשנת 1904 כתב אל ידידו אוטו-פאן-לייקסנר: “מעודי לא עוררה אותי שום מלה ששמעתי, ושום תמונה שראיתי. הנני נוח להתעורר רק על ידי חבור הפעליות נפשיות וחושיות הנובעות ישר ממקור הטבע. אולי תכונת-רוחי היא דבר שבתורשה (אטביסזמוס), כי בארצות הדרום ובארצות המזרח פגשתי תכונת-רוח זו בכל מקום. כאן הוא מבליע את הגזע שלו באקלימי הדרום והמזרח, ומיחס לו את תכונת אי-האמצעיות, ותשע שנים אחר כך (1913) הוא כותב אל רב-החובל פריץ ברמר בעיר-החוף קיל, בהשיבו לו תודה על ספרו ששלח לו, והוא מפזר תהלות לאנשי ההאנזה, ולרוחם וטעמם, ואומר, שלמרות גזעו הנפרד, הוא חש את עצמו כקרוב אליהם. בהמלים “גזע נפרד” לא יכול ולטר להתכוון לא אל סוג-גזע הפרוסים (מקום מוצאו של אביו לא היה מהעירה רטנוי, כי אם מאיזה מקום בסביבות הנובר) ולא אל הגזע הגרמני הכללי, שהרי גם אנשי ההאנזה הם גרמנים, אלא אל הגזע היהודי. בפירוש הוא מברר זאת דרך אגב, ובהיתול קצת, במכתבו אל המשורר האשכנזי שמידטבאנן (גם כן משנת 1913) בהודותו לו על ספרו החדש, שיש בו פרק גם על דבר אגרת היהודי הנצחי,ושם הוא כותב: “הפרק ע”א שאר-בשרי אחשורוש (אהסבר – שם היהודי הנצחי בהאגדה הידועה) נגע עד לבי”. ובשנה שאחרי הנ"ל, במכתב אל הפרופ' לנדמן בבאזיל, הוא מהפך בשאלת הגזע וכותב: “בספרי הראשונים הפלגתי את ערך גזעו ומוצאו של אדם, אך בזמן האחרון שניתי את דעתי, והגעתי לידי הכרה, שהגזע איננו כח מכריע. גזעי בני האדם מתחברים זה עם זה, ואינם עוד מקופלים בנרתיקיהם הנפרדים, על המדרגות הרמות של השלמה ותרבות. רצון-החיים הוא אלים יותר מהגזע. השפעת הגזע בעולם הנפשות היא פחותה מאד. בודה ואפלטון הם נפרדים ונבדלים בשכלם, אך לא בנפשם”. העמקן הזה לא בוש לחזור מדעתו. הוא היה גבוה מעל להמתפלספים הגמדים, שעומדים כגלידי קרח עם רצועה יוצאת מפיהם, כמשפט תמונות ידועות מדורות-הבינים, ועליה כתוב איזה פתגם חוק ולא יעבור; אך הוא חתר וחדר, החריב ובנה, ושוב החריב, מפני שהיה ענו ומודה על האמת כלפי עצמו, ומפני שהנגלה השטחי לא הספיק לו.

מעולם לא היתה ההתקדמות בחכמת הנפש גדולה כל כך, כמו משעה שהתחיל האדם להכיר שישנם דברים בלתי מודעים, ולדעת שאינו יודע, כלומר שישנו עולם בלתי ניתן להודע, בלתי מושג בחקירה, בלתי עשוי להתפש בצבתות החקירה – לא רק מלבר, ברחבי הטבע, אלא גם מלגו, בתוך-התוך, במדור המצומצם והסגור של האני היחידי. על ידי זה נפתחים ונחשפים עמקי-ים חדשים לפני חקירת הנפש. פסיכולוגיה חדשה זו ענותנית היא ויודעת היטב, שאנך-העופרת שלה לא ישקע עד תחתית התהום. ואולם אף הכרת אי-היכולת הזאת, הדומה למושג ידיעת חוסר הידע הסוקרטי, היא התקדמות גדולה העומדת למעלה מכל הערכה. לו גם תהי חקירת עמקי הנפש קשה, סבוכת תיובתות ואסתפקתות ומרובת-סכנות יותר מתיור כל עולמי עולמות; ואולם בכל זאת הריהי לימוד מקסים, ומלבב יותר מהרגיל, כשהמדע הדיקני עוסק בו בהשתתפות ובצוותא- חדא עם ההארה העליונה והנשמה היתרה של האמנות שיש בה ניצוץ של נבואה (כמו אצל ניטשה, אנרי ברגסון). כמה חריפות מגרה ומזעזעת חדור גלוי אוצרות החושך רגע רגע, קו-לקו, על ידי חורי-נוגה של עין חוקר חדה, אשר חזיון ושירה מצטרפים לה, - או במלים שונות: לצלול לתוך התהום כאותו צולל באגדות היונים הקדמונים, שמשתלך בלי חת לתוך תהום רבה, אל החושך הענקי-העמוק, להוציא משם בגבורה ובגאון את גביע הזהב שנפל ושקע במצולות.

על דבר ספרו Zur Mechanik des Geistes" העוסק במקצוע זה, כתב ולטר רטנוי במכתבו אל הפרופ' א. ליטבורג (בשנת 1913) ש“הספר כולל צוואה, ושהוא נכתב רק בשביל אנשים מועטים” – ואל ה' וילהלם שונר בברלין הוא מביע את הרעיון הזה במלים שונות באמרו:" זהו וידוי הנפש ו“האני מאמין” של חיי".

דבר הלמד מספרו זה, ועוד מספריו האחרים, הוא, שכמה שתהא ידיעתנו בחכמת הנסתר עדיין דלה וחסורי-מיחסרא, דבר אחד כבר נעשה ודאי וברור, והוא הנגוד הכביר בין התודעה ובין מה שהוא מטבעו בלתי מוגש וזקוק לתודעה. למה הדבר דומה? לשתי מדינות סמוכות זו לזו בלי דבר חוצץ ביניהן, ואף-על-פי-כן לא נבלעות זו בזו. מה שהאחת בונה בעמל ובהצלחה, יכולה חברתה לעשות על ידי זיע כל שהוא לתל-שממה, כמו ברעש-האדמה. יתכן ויתכן, שבגבול “מדינת” התודעה נהיה חכמים, צדיקים וגבורים, בריות המופת שמבראשית, חסרות מעט מאלהים; ובאותה שעה, ויחד ובצרוף עם זה, ב“מדינת” אי-התודעה – חיות טורפות, בלומות ונכבדות בקושי גדול על ידי שלשלאות של ברזל, ומתפרצות, ברגעים של רשול השמירה, מהשעבוד, לעשות כל שערוריה; יכולים אנו להיות – בגדר המודע: בני תרבות, מושלים ברוחנו ומיושבים בדעתנו, ובגדר הבלתי-מודע: פוחזים, פרועי מוסר ופראים, או – בתור הלכה למעשה: כל מה שיצרנו בסדר ובשיטה, בכבוד וברגש תום וטהרה בגבול המודע, הריהו שרוי בסכנה, שמא ידולדל ויעורער לרגל מהפכה מפתיעה על ידי איזו מודע. או עוד בנוסח אחר (וכאן אנו מגיעים עד שיטתו של פרויד): כל התמוטטות טמירה שתתרחש באפרכיה הישימונית-האיתנה של הלא-נמוק של מעשינו, עד כמה שאנו מאמינים בגדר ידיעתנו כשאנחנו לעצמנו, וגם מודיעים אותו (את הנמוק) כלפי הזולת באמת ובתמים, יש לו מהות פנימית אחרת בשרשיו העמוקים בקרקע העולם הנסתר; ולעתים קרובות הוא נובע, למרות פני-הבדולח של זוך ורוממות, ממעין חתוך בשכבה עמוקה של אהבה עצמית, של רחישות תאות-המין ושאר שריגי תשוקות וחושים, שאין ההכרה שולטת בהם. בשביל משאנו-ומתננו התרבותי, קבענו, בהכרח ובכוון מגמתי, את ההכרה היחידית, לשמש לנו אמת-מדה וכור-מבחן, והריהי קשורה וצנופה כל כלך בקשר, שכמעט אין לו מתירין, בהרבה “שקרים מוסמכים” (לפי המונח של נורדוי), ובהרבה מן תחבולות “האונאה העצמית” (לפי ההגדרה של שופנהויאר), עד שאין אנו יכולים להתקיים בלעדי המחיצות והלבושים האלה, ועל כל פנים, אין אנו יכולים להיות מעורבים ופועלים בין הבריות בהעדרם, מפני שהאזיקים או המסכות כבר הספיקו – אם לא להבלע בתוך הדם, אז, לפחות, להתברג ולחדור לתוך בשר הגוף. אבל בגבול הסמוי – אין ערך לכל עובדה זו: בלי נמוס ותכסיס וחמלה רכרוכית נפשט, נפרק ונתק כל מין של מסוה, אף כשהוא מדובק ומהודק אל העור והעצמות עד כדי עשות שריטה וחבלה מכאיבה על ידי הפשטתו, כשמשתחרר וכשמתנער הסמוי בתוך תוכנו.

כאן נמצאת הנקודה של טרגיקה, צערו של הסמוי בחיי האדם הפנימיים. בית הקלפים המרהיב והמסולסל של המודע מתבוקק ונופל למשואות על ידי משב-האויר הבוקע-ועולה מגנזי התחום הסמוי, אשר משם יכול אדם קדמאה, גולם גס ופרא שלפני מתן התרבות, להזדקר פתאום מבעד לתל-תלים של הבניה והגזרה, הישוב והנמוס המלאכותיים, ולמחות בכל תוקף המעשה כנגד כבושו, רדיתו וטשטוש טבעו. כל כרך תורת המדות, החוקים והגדרים מתחיל לזוז ולנוע כבנין מבוסס על צבים חיים, כשאיתני-כוחות שמבראשית חותרים תחת אשיותיו, והמצב הקדמון חוזר ונעור, לו רק לרגעים של מהפכות עזות, והוא גורם מצד אחד לחורבן מהפכני, וגם להחשת והתכפת ההתפתחות (האיבולוציה), כלומר לנקוי וצרוף פנימי.

ככה עומדים שני הכוחות זה לעומת זה, צוררים זה לזה, ואף-על-פי-כן – נזקקים זה לזה. ואם כך היא המדה בכל מיני בני אדם, על אחת כמה וכמה בבני אדם נשגבי התרבות. במדה שהמודע הוא מפותח באופן מעודן שבמעודן ודק מן-הדק, בה במדה תגדל סכנת התערערותו על ידי הבלתי מודע, או “תחות הכרה”, האורב לו להרוס את בנינו (“כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”). במדה שהתנא מתקרב אל הפרדס, בה במדה מתגדלת סכנת ההצצה בו, ומה שנמשך ממנה: היפגעות או יציאה בשלום. לפי שיטת בעלי המסתורין האלה, המודע (או הנגלה) עם כל זיו צחצוחו ופשטותו, הוא בעיקרו: חלום, בעוד שהבלתי מודע הוא העלמו והסתרו ואי—ממשיותו המדומה: המציאות הטבעית הבלתי משתנה.

זאת היתה שאיפתו של ולטר רטנוי אל המוחלט, אל מה שלמעלה מן החושים וההבנה. אל “הטרַנסצֶדֶנטַל”. במכתבו אל הד“ר אלפרד שטירם בלייפציג (משנת 1914) הוא כותב: “כידוע לך, אין אני מפליג את ערך התקנות וההסתדרויות והמוסדות. אני מיחס ערך גדול הרבה יותר לרוח ולנפש. אינני מאמין, שהדבר הראשון משפיע על האחרון, אך להפך, אינני מאמין במוסדות, כי אם באנשים, ובפרט ביחידי סגולה”. אפשר היה לשער שזוהי השפעתו של ניטשה; אבל אפשר גם כן, שרטנוי הגיע לידי כך מתוך ספקותיו ונסיונותיו. במקום אחר כתב (באותה שנה) אל ה' מקס לוטץ: “מה הם הדינים-וחשבונות, ספירות, דברים שבמנין וכל הויכוחים על אודותיהם? אין אלה אלא חומר מה שניתן להראות בו פנים לכל צר; אך הרגשה אנושית אמתית לא ניתנה לנגוד ולסתירה”. אוהב אני את הרעיון הזה, מפני שהוא מלוה אותי כל ימי חיי; אבל חדושו הוא בזה שהוא הובע על ידי רטנוי בארץ ההסתדרות ובתקופת התכסיס הצבאי. עוד במכתב אחד אל הנ”ל הוא מביע את שיטתו הטרנסצדנטלית במלים פשוטות יותר מן הרגיל, וז“ל: “בתוכנו חי וקיים לא רק השכל המחשב חשבונות, אך עוד גם דבר נשגב יותר, הנראה כמיותר במשך העבודה הגשמית; ובכל זאת הוא אורגן חשוב כשהוא לעצמו, בתור תכלית לעצמה, ולא אמצעי בשביל ענין זולתו, והוא: הנפש. השמחה על הטבע, האהבה, תחושת היופי ונחוש-האלהות כלום הם דברים שיש להם מטרה במלחמת הקיום, אבל הנה הנם, והם תפסו בטבע האנושי ויבצרו להם מקום גבוה, בטוח ואי נכבש כל כך, עד כי כוחות אחרים נדחו מפניהם! הכוחות האלה, כוחות הנפש – הם הדבר היחידי הקבוע במחזור העולם. כל היצירות שהשאיר העולם הקדמון הולכות וכלות, ובכל זאת עומדים וקימים שירי הומרוס, דברי התנ”ך, תורת הנוצרי ובודה, יצירות האמנות ומקדשים של היונים העתיקים – כולם מעשי נפש… היצירות האלה זכו לנצחיות; ואם כן, האומנם אמונה טפלה היא לחשוב, שהיוצרת שלהן, נשמת האדם, גם היא נצחית? – איך שיהיה, הנפש היא מסוגלת לגדול”…

בדבריו של ולטר רטנוי הטעמתי שתי מלים, מפני שבהן ניכר הנצוץ הגאוני של אדם זה, שנבא את התפתחות חכמת הנפש על ידי חוקרים אחרים שבאו אחריו.

אי אפשר היה להנגוד בין המודע והלא מודע להיות נעלם מאת האנושיות מימים קדמונים. מראש מקדמי ארץ היו האיבעיות העמוקות הללו מעוררות את המוחות הכי גדולים, לא רק לעיון, אך גם לתאור ולייצוג. כל עיקר אמנות הטרגדיות בספרות-המופת היונית-העתיקה נוסד ברובו על תחושת הנגוד הזה, החוזר ובא תמיד בתקפו, שהוא רב-גוני בצורות תופעתו כגורל האדם. רואה אני את דברי הד“ר פריץ ויטלס בספרו “Tragische Motive” (ברלין 1911) וז”ל: הגרעין שממנו צומח כל עיקרו של התוגתיות שבעולם הוא: כניסת הבלתי מודע לתוך התודעה. ויטלס הוא אחד מתלמידיו המובהקים של פרויד. והוא המתון שבתלמידיו, שיש לו חוץ ממדעיותו גם כשרון אמנותי, ועל ידו השכיל להפרות בשביל ההערכה הלמודית-הנפשית את המושג הפרוידי הנודע בשם “דחיה” (פערדראנגונג). על פי הכלל הזה של פרויד, אשר ויטלס הוסיף לבררו ביחס אל מושג התוגתיות, אנו מציירים לעצמנו את העולם הסמוי או הבלתי-מודע שבאדם במצב נדחה, ז.א. שהחלק המודע מכסה אותו ומתרמלו כצמח-תרמיל, ומרסנו ובולמו, והריהו מוטל, עם כל הררי הנמרים וזאבי-הערב וה“כלבין דחציפין”, מכווץ בזעם עצור, ומיחל לרגע, אשר אז יוכל להגיח עוד פעם, כדי להדוף את הכובש ולרשת את מקומו. זוהי המלחמה הבולקאנית.

קרב-אימים כזה הוא מתואר, למשל, בחזונו של איריפאדס “מידיאה” עם רצח-הילדים המבהיל. בעומק נפשה של האשה תוססת תאות-המין, אבל התאוה היא כפותה ומשועבדת לכוחות אחרים, שגברו עליה ויכניעוה, והריהי שרויה במצב של “נדחה”, כאמור לעיל. תגרה פראית פורצת בין חובות האם ובין חובות המין, שהם שני כוחות העלולים לחולל התנגשויות עצומות בנפש האשה בגיל ידוע. מובן, שבנפש מידיאה התאוונית חצי-הפראית, המוצאת את-עצמה מאוכזבת ומרומה פתאום, שנלחצה ע“י כפית הר-ההכרח כגיגית לסגת אחור באופן מעליב, ולפנות מקום לצרתה השֵגָל היונית הצעירה ממנה, עולה ומשתרגת ההתנגשות הזאת למדה ענקית. התאוה המינית שנדחתה, חוזרת ומזדקרת מתוך הבלתי-מודע כהר מריק-אש, ומתפרקת ומתערה ופורצת בהרג ואבדון – לא רק כנגד הבעל-הבוגד, אך גם כנגד הילדים החפים-מפשע, אשר בהם רואה האם המשתגעת את הסבה הכופה אותה לוותר על ספוק צרכי המין, המנקרים בה בלי-הכרה. בפשע-אם זה, שהתעות עד לידי טרוף-ההרגשה, צפון בכל זאת גרעין אנושי כללי, נסיון חיים פנימיים, אשר אשה מרומה לא אחת היא עלולה להתנסות ולהבחן בו, אם לא בצורה פראית, שיש בה העזוז העכומי”י הקדמון, אז, לפחות, בהקלשה ודקוק, שיש בו אחוז אחד מעשרה או אחד ממאה.

הוכרחתי לנטות הצדה לרגע ולהביא דוגמה זו מהספרות היונית העתיקה, בשביל העמקת הענין שאני עוסק בו, כדי להעמיד על האמת את מושג הטרגיות, העובר כחוט השני בספריו ובחייו של ולטר רטנוי. הטרגיקה, אעפ"י שמשתמשים בה בשפות החדשות ובשיגרא-דלישנא להגדרת הצער והיסורים בכלל, לאמתו של דבר ובמובן המקורי-המוֹפתי איננה אלא צער ולא יסורים בעצמם. כל זה הוא רק סחור-סחור בהיקף המושג, ולא עצם המושג היוני העתיק הזה. אין טרגדיה אלא כששני כחות גדולים נלחמים ונאבקים בהכרח, כאשר יעלה עליהם הגורל האכזרי, שאין להמלט ממנו. הטרגיקה היא הכרח ההתפרצות והכרח התוצאה, שהיא אסון נורא, ואל הצער והאסון בעצמם, כמו שלא הנצחון והמפלה הם מלחמה, אך המלחמה בעצמה וכל השאר הוא רק לוי ואבזרא. לא הקץ המעציב הוא העיקר בטרגדיה אמתית, אלא הקרב המוליך ומביא בהכרח אל הקץ המעציב: קשי הגורל, גזרת המזל.

אמנם לא רק על התנגשויות תאוות כאלה נוסדת הטרגיקה בצורות הבטוי הפיוטי. התנגשויות עלולות לפרוץ גם לרגל מצב של אונס וכפיה, הגורמים להתאבקות הכוחות באופן אחר. במדה שהאמנות מוסיפה עומק ורוממות, להשתמש בשברירי-רקיטים ושעשועי-זיקים, היא מגיעה עד שערי תפארת אמתית ואור הגנוז, ובמדה שיוצר-החזיון מוסיף, הרגשה דקה והבנה חודרת, להבין ולתפוס גם את הוד-הקסם של התרחשויות פנימיות ודברים שבגו בעולמו הטמיר של האדם החדש, בהמון רגשי שמחתו וצערו, באמונתו ותקותו, בספקותיו ויאושו, במסתרי נפשו, המלאים אור-שמש, חשכת-שאול, חמודות-החיים ומצרי-תפתה, חפץ וחשק וצרה וזועה; בה במדה מצטמצם שפריר ההסתכלות האמנותית והטרגדיה של מלחמת-הכוחות עוברת מן שדה-הקטל הגס והתאווני של הענקים המגושמים מימי-קדם – אל עומק-הנפש ואל הדקות של האדם החדש של איבסן ומטרלינק וסטרינדברג, ועי"ז מתקרבת האמנות הטרגית אל הנפש, ונכנסת במגע בלתי-אמצעי עם השאלות המזעזעות את האדם החדש עדין-התרבות.

במובן זה היה ולטר רטנוי – אדם טרגי, גם בתור משיג (סוביקט), גם בתור מושג (אוביקט). בתור משיג הבין ולטר רטנוי את הטרגיות מאין כמוהו. הבאתי למעלה את דבריו בדבר “כוחות נדחים מפני כוחות אחרים”. כל “שטת-הדחיה” של פרויד, ותלמידו ויטלס, נרמזה במלים האלה, שנכתבו קודם מתן תורתם של החוקרים הללו. ולטר רטנוי היה איש עמוק-שפה ו“עמוס בלשונו”. בתור נואם, היה בלי טמפרמנט, אך בהגיון של ברזל. בחבורה קטנה היה נואם מצוין, ויכול היה לעמוד ולהרציא במשך כמה שעות; אך בקהל גדול היתה הרצאתו קשה ויבשה, בתור סופר היה על פי רוב חסר כשרון ההסברה לא רק מפני שלא דאג לתת לרעיונותיו מהלכים בתוך הקהל הרחב, אך, כאמור לעיל, לרגל “עודף המטען של מוחו”. אמנם גם הטעם הראשון הוא נכון. רבים מהפרולטריון האינטלקטואלי בקשו דרכים להוציא ממנו מעט כסף, ויציעו לפניו את רצונם לסייע לו לפרסם את דעותיו בקהל, והוא השיב לרובם, בסגנונים שונים, בשלילה. כן, למשל, כשהציע לפניו שארל לייסט (בשנת 1913) את רצונו להשתדל לפרסם ולהסביר את דעותיו השיב ולטר את ההצעה הזאת ריקם, באמרו: “אם יש בדברי ענינים נוגעים ללב העם, אז ימצאו מסלות בעצמם; ואם נכון הדבר שאתה מאיים עלי, שהנצחון הזה יבוא רק אחרי מותי – אין בכך כלום:” (הוא חזר עוד על הדבר הזה – בתשובה אחרת שבאה ממנו אחרי כן). עוד קודם לזה (בשנת 1912) נסה ד“ר קארל שטרנהיים להכניסו לעסק הוצאת עתונים,ולא הצליח, יען כי ולטר חשב את העסק הזה לרחוק משכר וקרוב להפסד, ולא חש לפופולאריות בקרב האוכלוסיה הרחבה. אבל לוא גםרצה בפופולאריות לא היה מגיע אליה על ידי ספריו, מפני לשונו מסובלת-התוכן, עם מקומות נפלאים מכל נפלא, אבל גם עם מקומות מקוטעים וסתומים מחמת ההתאבקות הפנימית וה”מכאוב" של “יוסיף דעת”. לפיכך נמצאים אצלו רמזים של שיטות שלמות, שהורצאו אחרי כן ועל ידי אחרים, גדולים ממנו בהסברה, אך לא עמוקים ממנו בדעת.

ובתור מושג, היה ולטר רטנוי אדם טרגי – לא מפני שהיה מעריץ הרוחניות בתכלית הקיצוניות, למרות היותו בן תעשין מיליונר. כולנו יודעים אנשים ממין זה. כל מי שישב ימים ושנים בפאריס, בלונדון, או במטרופולין אחרת שבאירופה המערבית, מכיר את הטפוס הלז. מי איננו מכיר את הסופר הצרפתי אנדרי ז’רמן, בנו של רכושן כביר, מיסד ה- Crédit Lyonnais? גם זה נזיר שפרש מ“הבלי עולם-הרכוש”, ויעזוב את אביו ואת אמו, וידבק באידיאל, שהוא ההפך הגמור מהרכוש, ויצב לו למטרה להתקרב אל האינטלקטואלים ואל האמנים שבכל אומה ולשון! ומי אינו זוכר את הגצים שלנו, כביכול, גצים שיצאו מתחת פטישם של יהודים חרדים וחובב-ציון, ויעברו מאידיאל לאידיאל? לא זו היא הטרגיות. גלגל חוזר בעולם, ואין האידיאלים נמסרים בירושה. ולטר רטנוי היה רוחני שלם; בזה אין כל ספק. במכתבו אל המשורר שמידט-באנן (1913) כתב: “החמרנות (המטריאליזמוס) היא האמונה-הטפלה הכי חשוכה”. במכתבו לה' וילהלם שונר (1914), בנחמו אותו על מות ידידם וילי לנטרויט, כתב: “כל חיינו הם: חפוש, פגישה, פרוד, זכרון. למה הם דומים? למבוא של מפעל מוסיקאי, שפותח בנעימות, ומבליע ומהתך אותן, ונותן להן ללכת הלוך וחדול, אבל ברגעים קשים כאלה רשאי אדם לפעמים להאזין ממרחק לצליל העוגב של ה”פוגה“, הקולטת והמוסיפה לרקום את כל הקולות”. או בכתבו אל העלמה קינסטלר (בשנה הנ"ל): “ככולנו הנני קלוע בכף הקלע בין עמל ותאוה, פחד וחשק, צער וסכלות, ואם ישנו דבר שעלה בידי מתוך מלחמות, זוהי רק האפשרות למצוא במצפן שלי את כוון הרוחות אחרי השקט הסער” – מורגש שהדברים האלה נכתבו במיץ העורקים ובדם הלב על ידי איש אשר הכוח שבעבודת חייו, יותר שהיה מרץ או gusto, היתה ותיקות (אתוס) דתית ומסתורית שחיתה בו. אבל גם בזה אין שמץ טרגיות.

ד

הטרגיות, שהיתה בו, היתה בהכרח התנגשות-ההפכים, ובת-הקול של התעשיה, שהלכה ותלוה את החולם ולטר רטנוי (אשר בה פתחתי את הפרקים האלה) במשך כל ימי חייו. אלו נהפך בנו של אמיל רטנוי לאיש שוגה בסודות, ומתקדש כשוכן חררים במדבר, ומהפך בחררה – ולא יותר; או לוא עלה בן המיליונר החומתה, וירם כשופר קולו, ויקרא באזני בני עם הארץ לחלק את הרכוש, או לבטלו, כי עתה היתה כאן הקוריוזיות של לסל ודוגמתו, עם כל קרני האור שבתמונה היפה והמהודרה הזאת, ועם הצללים, המוסיפים עליה הוד בעיני המתבונן בה, אז לא היה בה אף בבואה-דבבואה של טרגיות. הטרגיות, שהיתה בו במדה עצומה, היתה המלחמה העזה והתמידית בין השואף הרוחני – המסתורין ואיש המעשה – המהנדס, בין האמן והאומן. לאדם זה לא היה שום דבר נקנה באופן רגיל, אפשר לומר: שום דבר לא עלה בידו בלי יסורים מימי נעוריו, למרות כל כשרונותיו, למרות כל עשרו, היה מתענה בלי הפוגות בנפתולי-נפש נוראים. הוא היה הכל-יכול, ולא יכול כלום. הוא יכול לעזור לנהל את עסקי אביו הרחבים מני ים. ובמשך שנים רבות עכבהו רגש-חופשו ועצמאותו וקוממיותו (רק אחרי נסיון קצר בצרפת עסק מעט ב“חברה האלקטרית הכללית”, ומהר עזב אותה, ונכנס לדירקטוריום של הבנק הגדול “חברת המסחר הברלינית”, ואחרי מות אביו נאלץ לקבל על עצמו את הנהלת “החברה האלקטרית הכללית”). יכול היה לשבת בקתדרה ולהורות – די מדעים היו לו – אבל איסטניסותו האסתיטית געלה, בצדק או שלא בצדק, בהמוחין-דקטנות של מקצוענים, ובאותה החשיבות הנפוחה והמגוחכת, שהללו נותנים לדגירתם על ביצי שקלות-וטריות, כאילו מכל ביצה וביצה עתיד להתבקע ולצאת עולם חדש (ובאמת אי-אפשר לשום מדע להבנות בלי פרטים ודקדוקים). המומחים הגדולים לא אהבו אותו. הם בזו ל“חובב” או “מבין” זה, כגדי מקולס שבז למריאים ועתודים חפשים, מפני שהוא מקולס ומוכתר בנמוס ומוכשר לנגח בקרנים רשמיות. באמת, אף בתור מומחה ובר-הכי, יכול היה להתחרות עמהם בכמה מקצועות ולהכריעם ביתרון מומחיותו; הוא לא בז להם, אלא לאומנותם בקטנותה. נדיב-הרוח הזה לא יכול לשנוא את זולתו; חכם-כולל זה, בהיותו הרבה יותר מרובה-הצדדים ומפותח ומסועף ממתנגדיו, הבין, שאפשר לאדם לבכר שיטות אחרות על שיטתו הוא. ועל זה לא כעס ולטר. בנוגע לזה, היה סבלן ומתון, עניו וסלחן, הוא היה מעריץ את המורים הגדולים של העבר, את גאוני הרוח של ההווה, והיה גם צופה לעתיד; אבל הוא לא היה בן-כנופיא, כלומר לא קנה חברוּת באחת הכנופיות המושבעות, על ידי תקנות מפורשות, או אי-מפורשות, שחבריה יתמרו זה לזה תמרות קטורת-תהלה הדדית, כמין קנוניא על חשבון הקהל, ולפסול ולבטל בשתיקה כל מי שאיננו מ“החברותא”. הוא יכול לכתוב ספרים אשר כל אחד מהם הוא שקול כנגד הרבה ספרי זולתו; אבל רוב הסופרים בקשו את קרבתו, כמי שמבקש קרבת רוזן או גביר, שהוא גם סופר; וגישה זו, שהיו נגשים אליו, היתה שנואה לו. במכתבו לה' יונגקונץ (1914), שכנראה, נגע במכתבו אליו בשאלת הממון, השיב: “אין מקום לשאלת הממון כלל, אני בעצמי נכנסתי למקצועות העבודה של חסר-הון, ומשנת העשרים ואחת לימי חיי לא הייתי זקוק לשום עזר מן החוץ”. הוא רצה שיבחנו את דעותיו, אם הן נכונות או לא, ואולם רוב הסופרים היו מצליפים עיניהם אל כיסו, ומתפנקים בדמיונם של רעב-חולם על דבר אוצרות החושך, אף בשעה שבאמת היה כיסו של ולטר ריק, יען כי לא נהנה מאביו; ואילו גם היה מלא, כדמיונם, אזי נתרוקן מהר, לוא רצה למלא ספקם של הפונים אליו. כל איש מהפונים לא בעל אוצרות זה, ושב ריקם, כי חשב את ולטר רטנוי לעכברא דשכיב אדינרי ולכלַי וקמצן. בלי דעת שהיו הרבה אנשים שנושעו על ידו, ושאיש מפורסם כמוהו, לו היה גם הונו גדול פי אלף משהיה באמת, שעור הדרישה בערך על שעור יכולת-ההספקה היה כיחס הקומץ אל הארי, או הטיפה אל הים. מלבד יחידים היוצאים מן הכלל רוב שוחרי פניו “לא התכונו אל ההגדה, כי אם אל הלביבות”. זה הציע לפניו לכתוב את תודותיו, זה לתרגם את ספרו, זה להדפיס את תמונתו, איש איש בדברי-חלקות ומחמאות, והכל היה אצל הרבים האלה פתחון-פה וקפנדריה להכנס עמו בעסקים, ולנצלו בשעת הכושר. הנוסח היה מפנה אל הסופר; אבל הכונה היתה אל בנו של ראש “החברה האלקטרית הכללית”. הנחיל של דבורי–הספרות זמזמם ורפרף מסביב לו, אבל לתוך הכורת שלהם לא הכניסוהו. שם, בתוך הכורת, היתה כל דבורה “מאורגנת”, בהולה על “החוקה” שלה, על תארי-מעלתה ועל תפקידה המונופולי; ומדי יצא איזה ספר של רטנוי לאור, נזדעזעו הבונזים והמנדרינים הקטנים המשגיחים עלהכשרות הספרותית או המדעית, וביחוד כשלא היה להם איזה סכוי תכוף ליהנות מאת רטנוי, אז חדשו את מנהגם של הסקוטים, שהיו נוהגים לזבוח על מזבחות-הקפריסים שלהם איזה בן-נכר. זבוח זבחו הרבה פעמים על המזבח המקצועני המגואל את “בן-הנכר” הזה. מה מיליונר זה בא ללמדנו? האמנם חושב מהנדס זה, שהוא גם סופר? “הנה בעל החלומות בא וצופה נסתרות!” – בשנת 1906 סבב עם דרנבורג באפריקה המזרחית, והנה הוא כותב על דבר שאלות ההתישבות, כנראה, בדעת הכי עמוקה, בהרגשות הכי מעודנות, בהתרוממות הכוח המדמה הכי גבוה – מי נתן לו רשות? " Raisonneur oder Prophet? " שאל רצנזנט אחד. בכלל, התנהגו עמו סרדיוטי-הבקורת, כאילו היה שתוקי שנתערב בין עשרה יוחסין, וכאילו “תחב את חטמו לכל ענין שאינו שלו”: יחידי סגולה הכירו בצדקתו ובגאוניותו; אבל השוק העתונאי והספרותי לא חדל להציק לו. הוא נסע לאפריקה המזרחית, כאמור, בחברת דרנבורג (ד"ר ברנהרד, אז מיניסטר, וגם הוא מזרע היהודים), ובין מכתביו של רטנוי נמצא מכתב אחד (משנת 1907) המתחיל: “ידידי אהובי” – והוא מזכירהו את מסעותיהם יחד, ואת הרעיונות וההצעות שנשמעו במשך שיחותיהם, בנסעם באניה. בשנת 1908 חזר ונסע לאפריקה באניה אנגלית לאורך החוף המערבי. הוא נסע שם בחבורה עם סיירים אחרים, וכתב משם מכתבים אל אמו, והתכתב עם ידידו סטיפן צויג, והודיע לו את דעתו על דבר ספרו החדש של זה ע“א בלזק שקרא על האניה. כשנתים ימים אח”כ כתב ולטר באחד ממאמריו: “ישב – זאת אומרת משול מתוך הכרה. אצלנו מושלים לתיאבון, כדרך עבדים שהתפרצו מפני אדוניהם, לא נכון הדבר שהבריות אומרים, שכל הרוצה למשול צריך להיות מוכשר לציית. הכלל הזה הוא מתאים להצבאה ולא לממשלה, אצלנו מוכשרים להצביא, אבל אין מוכשרים למשול”.

הדברים האלה נכתבו בשעה שממשלת הגרמנים עמדה במרום תקפה באפריקה. זאת היתה נבואה כבושה, שלא הכירו אז באמתתה. מכל צד התנפלו על רטנוי בשל דברי מינות כאלה. מן הסמוי שבקרב האדם, מעבר למפתן ההכרה, נזרק רעיון, שהפיץ אור מבהיק על מגרעות התישבות האשכנזים באפריקה. האיש הטרגי הרגיש את הטרגדיה של אשכנז, בטרם משמשה ובאה.

סתירה פנימית וטרגית תססה בולטר רטנוי גם בנוגע לשאלה הסוציאלית, ואף זו היתה אחת מן הסתירות המצויות אצל החכמים המעמיקים יותר מדי. הוא היה ניטשיאני במובן השאיפה אל האדם העליון והשלטת האצילות הגאונית בעולם, ובאותה שעה היה גם שואף להקנות את הנכסים להצבור, והיה סוציאליסטן מתון, או יותר מדויק: סוציאליסטן קונסטרוקטיבי (יצרני, בונה). אין צורך להאמין בדברים ככתבם שספר הבולישיבאי סובלסון מטארנוב (“רַדֶק”), שבשיחתו עם ולטר רטנוי, אמר זה האחרון, שקרל מרקס נתן את תורת הסתירה, והוא, רטנוי, בספריו נתן את תורת הבנין, ושגם ברוסיה לא ירבו הימים, שהפועלים יתרצו לסבול מחסור, ובאו ימי הבנין, ואז אולי יבוקש אף הוא לבוא לרוסיה בתור אחד האינז’ינרים. דברים כאלה של עתונות ואינטרביואים (הספור הזה הובא בזמנו בהרבה עתונים) עם ראשי פרקים באותיות קידוש לבנה, רובם בדויים לגמרי ומעוטם מסורסים, ביחוד כשיש תעמולה בדבר, ורדק הלא היה אז כולו תעמולה. הרבה יותר נאמנים דברי רטנוי בעצמו במכתבו אל יועץ הסתרים ד“ר רוזנטל בברלין (שנת 1913), אשר בו הוא משיב לו על הצעתו להקנות את הרכבות העירוניות הגבוהות והתחתיות לממשלה – שהרעיון הזה הוא קרוב ללבו. ושהוא חושב, ש”כל מיני עסקים ובנינים כאלה צריכים להיות ברשות הממשלה, ולא ברשות קבלנים פרטיים וחברות של בעלי מניות, אבל לא בתקופתם הראשונה, כשהם עוד במצב הבחינות והנסיונות, וכשהם צריכים עוד להתחרות חפשית של כוחות יחידים, כי אם אחרי שכבר נתבססו כל צרכם“. סמי מכאן “ממשלה” וקרי “צבור” או “מועצה צבורית”, ואז תעלה בידך ההצברה – הסוציליזציה של כלי העבודה, עם אותו התקון, שהנצול יתחיל אחרי הבסוס הראשון ושבזמן הבסוס הראשון עוד יוסיף המשטר היחידי-החפשי לשלוט. אם היתה זאת השקפתו על מסלות-הברזל העירוניות, שלא היו עוד בעיניו מבוססות כל צרכן ולא נתבכרו עוד להצטבר (להעשות צבוריות), קרוב לשער, שבנוגע לענף התעשיה שלו, לפי שהוא הסתכל בו, על אחת כמה וכמה עוד לא הגיעה השעה. הסתכלותו זאת כבר הובעה בשנת 1907 במכתב שכתב אל הד”ר מייסנר. בו הוא מבאר את ההבדל בין התפתחות התעשיה החדשה בכלל ובין התפתחות התעשיה החשמלית, ביחוד בגרמניה, ששם עלתה אז למדרגה גבוהה עוד יותר מאשר באמריקה. “היצרנות צריכה היתה ליצור את הצרכנות. לא היתה שאלה של פרקמטיא חריפה או לא-חריפה, אשר רבים קופצים עליה או מעטים באים לקנותה. המוכר צריך היה, קודם כל, לברוא את הקונה, זאת אומרת, לעורר בו את הרגשת הצורך”. ולהלן הוא כותב: “החרושת האלקטרית איננה תעשיה אחת, אלא קבוץ של תעשיות, מקצוע של משק. היא כוללת: הארה, העברת הכוח, תעשיות של מכונות, רכוּז או בטול רכוז של הולדת כוח וחלוקתו וכניסתו לתחומי תעשיה הקטנים”. במצב כזה, בל"ס לא חשב ולטר את המקצוע שלו מבוכר די צרכו להמסר לרשות הרבים. בכלל נראה, שהוא לא האמין באפשרות תקונים על ידי שנויים קטסטרופליים, כי אם על ידי התפתחות אטית מתקופה לתקופה.

פרט אחד בספורו של סובלסון-רדק הוא יוצא עוד ממקום אחר. במכתבו אל סזונוב (משנת 1914) הוא יועץ לרוסיה “להשתמש בשביל התפתחות התעשיה בארצה בכוחות בני חוץ לארץ, יען כי כך עשתה גם גרמניה בהתחלת ההתפתחות הזאת”. בעצה זו יש מעט תמימות. לוא היתה לרטנוי אף ידיעה קלה ברוסיה, אזי לא נעלם ממנו, שכך היה מנהגה של רוסיה במשך דורות: להביא מכונאים מחוץ לארץ ולהשתמש בהם במשך כל הזמן שאין לה בעלי-מקצוע משלה, והמימרא היתה מהלכת, שאחר כך, כשיהיו לה משלה, תפטר מבני הנכר, אבל באמת לא בן נכר אחד נשאר בארץ “וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה " “ויט שכמו לסבול” (וכך היה הנמוק גם ביהודים בעלי מלאכות ידועות, שהרשו להם בסוף מעשה-במחשבה תחלה לגרשם אחר כך). אבל בני-המערב נכשלים, לעתים קרובות, ביחסם לארצות המזרח, בעוּצָם להן עצות פשוטות, כמו לתינוקות. סאזונוב נפגש בפעם הראשונה עם ולטר רטנוי בשנת 1910 בביתו של פרנץ פון מנדלסון, מרא דהלכות הלואות לרוסיה. בספרו לי את פרטי ההכרות הזאת (אחרי מפלת רוסיה) בשנת 1920 בפאריס – אמר לי: לוא היה לנו ברוסיה איש כזה, אזי לא נפלנו. אמרתי לו: כיצד אפשר שיהי לכם איש כזה, האם נתתם ליהודי חו”ל להכנס לרוסיה? – סזונוב סבר, שרטנוי לא היה יהודי, מפני שראהו בבית מנדלסון.

המכשול הפנימי היה בזה, שהתנועה לתמורת הערכין הקבועים מאז – בערכין חדשים, בנוגע לחלוקת ההון, דורשת לפי טבעה, לא רק אצל הבולשיבאים המעפילים, הדוחקים את הקץ, והמקדימים “נעשה” ל“הבה נתחכמה”, אך גם אצל הסוציאלדימוקרטים הפרלמנטיים, הרוצים לעשות את חלוף-הערכין על טהרת הקודש הקונסטיטוציונית, ממדרגה למדרגה ולאט לאט – השהוי הוא מהיר הרבה יותר בערך להשיטה הרוחנית של רטנוי, שכתב בנוגע לשאלה זו את הדברים האלה: "לדעתי פתרון השאלות הסוציאליות הוא אחוז וקשור באופן חנוך הדורות. כשם שמצד אחד נחוץ להרחיב את ההשכלה השלמה, ולעשותה לקנין כללי לרוב מנינו של העם לפלגותיו, כך גם נחוץ הדבר, מאידך גיסא, לגדור גדר בפני ההשכלה הבלתי-שלמה, לבל תביא רעה וסכנה לעולם, ולבל תעורר תקוות ותביעות אשר תנאי החיים והחברה אינם מרשים לתת להן ספוק. לפיכך חובה גדולה מוטלת על מנהיגי העם להזהר מן ההפלגה לצד אחד, לבל ישפל ולבל יגרע החנוך המוסרי של בני הנעורים על ידי הרחבת ידיעותיהם בלי יסוד איתן במוסר ובתרבות המדות המשובחות. רק כשיחונכו ויגודלו בני הדור הצעיר בתמימות-הנפש ובתורת המוסר האנושי, יהיה להם די כוח להתגבר על הסכנות הנשקפות להם מאת מלחמת הקיום לרגל צרכי הפרנסה המרובים והתביעות ההולכות הלוך וגדול. “יבוא יום אשר אז יהיו כל בני האדם שוים בחובתם לעבוד ובזכותם ליהנות מהעבודה, אבל התגשמות השאיפה הצודקת וההכרחית הזאת דורשת הכנה ועבודת חנוך של דורות” (בספרו “Zur Kritik der Zeit” בהוספה). מובן, שהדינאמיקה של הסוציאליזמוס המדיני והמפלגתי לא יכלה להתפשר בשום אופן עם ההנחה הזאת, שאין לחלוק עליה מהצד העיוני, אבל אין בה כוח דוחף למעשה.

ובתוך כדי עיון מרובה וחומר הדין, היה ולטר רטנוי זורק מרה בתלמידי מרקס, שלא שמשו כל צרכם, במאמרו, שנדפס בהירחון האמריקאי “North American Review” בשנת 1918 הוא מבקר קשה את צעירי המפלגה וכותב: “Most of them have swallowed indigestible chunks of Karl Marx and suffered in consequence from socialistic dyspepsia” (רבים מהם בלעו חתיכות שלא נתנו להתעכל מ(ספריו) של קרל מרקס, ועל ידי זה לקו בקלקול הקיבה הסוציאליסטי). הדברים החריפים האלה, שדוגמתם מצויה אך מעט בספריו, מראים שהתיחסותו אל התנועה הסוציאליסטית היתה אז כהתיחסות פרופיסור אל תלמידיו. כשהוא מעמידם על המבחן אם נתבשלו כל צרכם או לא. בפעם הזאת יתרון חכמתו היה לו לגרעון, ויטעהו לבלתי ראות, שאין זאת שאלת בגרותם או אי-בגרותם של “תלמידים”, ששמשו כל צרכם, או פחות מצרכם, אך זה היה כבר אז זרם-חיים אדיר ומנצח. אמנם אני נוטה לשער, שרטנוי הרחיק או העמיק לראות יותר ממה שהיה גלוי בזמנו, ועוד יותר בזמננו. היו רגעים שהאי-מודע מצא בטוי בדבריו.

כי היה האיש הזה כאיש זר על האדמה, ובמדה גדולה יותר מכל אחד מאתנו כ“אורח נוטה ללון”, הוא היה אחד מאותם האנשים, שהשרישו כולם בעולם ובטבע הכללי ובהסמוי מן העין והנעלה על החושים. הוא לא הטה אזנו אל העולם הסמוי מן העין, כמי שמטה אזנו אל הישן ואל החולה, כי אם אל הער ואל הבריא. הוא לא היה מאלה שמשימים את עצמם בעלי-מסתורין על ידי העויות של ספרות, או המשימים על פניהם מסוה-יגון בשביל להיות מענינים; אך היה בעל-מסתורין מטבעו, ועל ראשו רבצו עננים בלי תנועה כשכבת ערפל כמו בתקופת שויון היום והלילה. הוא לא רק הזכיר בסלודים את חכמת הנסתר, אך היה לו באמת עסק בנסתרות, והיה חושב לראות את הימים העתידים המקופלים בשליתם ב“רחם הרת עולם”, והיה מתסכל מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. לאיש כזה הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, הרי זה דבר קטן לההין את התרת השאלה הסוציאלית אל החנוך ואל הכנת רוח העם, אבל יש בזה תמימות בעצם תומה ופשטות כהה, חד-גונית ומין נירבניות, שמקומה בעשתות שאנן בין צללי-בוּדה על חוף נהר הגוזן, ולא בעולם התעשיה והמדינות והמפלגות. זה היה הקול הבלתי-מודע שבקרבו, שבודאי כוון אל האמת המוחלטת, אך לא אל האמת שבחיים. הוא לא יכול להיות איש–המפלגה. הבדידות והערירות הרוחנית עמדו לעיניו בכל הודן ובכל מוראן. כל בעל-מסתורין הוא מעין יחיד ברשות הרבים, יען כי הוא רואה את הארץ בעיני איש חי בעולם הנצחי והנאצל. לפיכך האני היחידי, ולא הקבוצי, הוא בהכרח, מפותח מאד אצל כל מיסתיקן.

מתוך כך יובן כל אפיו הספרותי של ולטר רטנוי באופן בהיר. המסתוריות שלו אינה מצומצמת בזה, שיש בין מאמריו מקומות סתומים, ושיש פה ושם איזו אליפסה דקה-מכל דקה, שמחשיכה פתאום את הכונה התוכן, ואף לא זה בלבד, שהוא כתב “Von den Kommenden Dingen”, אך בזה: שהוא סופר מדבר בעדו, ז. א. שהוא מענין ביותר בשעה שהוא קרוב באישיותו אל הנושא שלו. הנבחר והמעולה שבספריו הוא בזיכרונותיו הפרטיים, או באותן האסקיזות, שיש בהן משום זכרונות פרטיים, וככל שהם יותר פרטיים ואישיים, הם מוסיפים חן וקסם. ה“אני” הזה – אין בו לא גאוה ולא קטנות, לא פידנטיות של יחסן פעוט, שחושב, שכל מה שיוצא מפיו כאילו יצא מפי הגבורה; ולא התגנדרות של טוס מתהדר בנוצותיו, אלא עדינות של יחיד–סגולה עם ניצוץ של גאוניות, וגם, כמו שאומרים באנגלית, של ג’נטלמן גדול, במיטב מובן המלה. כל כתבי ולטר רטנוי יצאו לאור פעמים אחדות. רבים מתענינים לקרוא את הכרכים האלה, מפני שהם מלאים חקירות, השקפות ושיחות; אבל עצם הספרים האלה וה“אַלף-והתיו” שבהם היא אישיותו של הסופר. “למה אני סח כל זאת?” – הוא שואל יותר מפעם אחת, בנוסח זה או אחר; והתשובה היא בכל פעם מפני שהחקירה או השיחה מגלה איזה תו אנושי של הסופר. ה- piece de resistance (העומד בפני כל בקורת) הוא הכרך החמישי " Reden und Schriften aus der Kriegszeit " (1914 – 1917) הכולל מדרשים עדינים, שדרש ונאם וכתב בדקות מופלגת. מכולם נשקפת האישיות הנפלאה הזאת, שצמצמה בקרבה כנברשת חשמלית ענקית את כל קרני האור שבתרבות-גבוהה, שמנעוריו עמד בחליפות מכתבים עם פאול לינדוי ופרנץ בולוי ופרנק וֵדֶקִינד וסטיפן צוייג ופרנץ אופנהיימר, שהיה ידיד-נפש של הויפטמן, בן לאביו הגדול, קרובו של הצייר ליברמן, מקורבו של אדיסון – האינז’ינר, התעשין, הרכושן, ה“מקובל” – שמצא את עצמו פתאום מסובך בהתאבקות והתנגשות בעולם המדיני בתקופת המלחמה; בין כל הענינים והאנשים והמאורעות, שהוא מקושר בהם, היה בודד וגלמוד, והבודד הזה מושך אותנו יותר מקהל גדול וכנסיה של חכמים ומנהיגים. על כלן מלבבים מכתביו כל כך, כל אחד מהם למינהו חודר תמיד עמוק עמוק לתוך התרחשותו האישית של הכותב ושל המקבל, המכתבים האלה הם לא רק בטוי מזג נפשו שלרטנוי, אך יש להם גם ערך כללי וקיים. מתוך הכרה זו, ובתור תשובה לאותם הנרגנים, שהאשימו את ולטר רטנוי ברדיפה אחרי הכבוד ובקפיצה בראש, סדרה אמו בחכמה ובהרגשה את המכתבים אחרי מותו, להיות לו למצבת- זכרון וליקר-סהדותא, ולקבוע את מקומו הראוי לו בין כל החוזים וסוללי הנתיבות, שנתנו נפשם כופר דעותיהם,ושהעם אשר לו הקריבו הכל,העלה אותם לקרבן-אשם על חטאותיהם.

ה

ואולם הטרגדיה הכי עמוקה בחייו של ולטר רטנוי היה הצד היהודי הלקוי והפגום שבו. האדם הגדול הזה לא ידע את עמו ואת תורתו. העלם-ידיעה זה בין הגדולים שלנו בארצות המערב איננו דבר יוצא מן הכלל, אך כלל. אבל רטנוי התענה באי -ידיעתו, הוא ידע מעט; ולפעמים ידע את ההפך מן האמת. יראת ה' נגעה בלבבו, ואת אלהיו לא מצא. האיש שחקר ובדק את נקישות הדופק של הזמן ההווה, ושהכיר בהרגשה מעודנת-שבמעודנת את הנטיות החדשות של התפתחות התרבות האנושית בכלל, לא מצא ידיו ורגליו – לא בבית מדרשה של היהדות במובן העיוני, ולא בעולם-המעשה של היהדות העתיקה, או החדשה, הדתית או הלאומית. הוי, כמה צריכה היתה היהדות בגרמניה לאיש כרטנוי! האומה הישראלית יושבת גרמניה רבתה וגדלה, ותעל במעלות המדעים, המסחר, התעשיה, הספרות והאמנות עד הגרם העליון, ותמלא את חובותיה לארץ מולדתה בתכלית מסירות-הנפש וההתנדבות הלבבית, ובכל זאת היתה לפרקים כמו מושלכה פשוטה ועורה, מרמס לרגלים וכטיט לעוברים; כל אוכליה לא אשמו, וכל החפץ מלא את פיו, ויירק בפניה – וינָקה מעוון. מלאכי חבלה, העושים את תורת האנושיות פלסתר והמזייפים את הרעיון הלאומי הטהור, עמדו על דרכה לשטנה, ויציצו מעיר ועיר ומכל פנות העם כעשב השדה שעלה קמשונים; ומה הועילו לה מתי מספר המלאכים המליצים אשר בראה לה במעשיה הטובים. החכמים המעטים הישרים בלבותם בקשו צדק, וישחרו מוסר, אבל מדבריהם כגחלי אש לא נמס הקרח הנורא – הוא לב האספסוף הנגדשמי הפרוע, המבקש לא רק שלל והמשחר לא רק לטרוף, אך יתר על כן, לחלל את כבוד עמנו משא-נפשו ודעותיו ומדותיו. ואיש כרטנוי עמד במשך שנים רבות מרחוק בלי מצוא את תעודתו הטבעית להלחם מלחמת עמו ותורתו.

והצד הנואש שבדבר זה, הוא, שרטנוי לא היה אדם מן השוק של התבוללות, מעין “בחפזו כל אדם כוזב”, שפוסק הלכה מוטעת: שהיהודים הם אך חברה דתית, ולא אומה; ועל כן מי שאין עניני דתו קרובים אל לבו – אין לו עסק בהם. רטנוי לא מצא ספוק בפתרון שטחי ובפתגם קרוש ואטום כזה. אדם זה, שהיה בכלל מלא ענות-חן, צדק, חסד ושלום, היה שרוי בהתנגשות ובהתאבקות פנימית בנוגע לעמו. אי-מרגוע היה מלפף אותו כל ימיו, ענויי-נפש ויסורין של אהבה זעזעוהו ויקלעוהו מן הקצה אל הקצה, מפני שהעולם הכמוס שבו: הדם והגזע – שתפוהו עם היהודים, והצד השכלי שבו היה עמום וסתום. הוא לא היה אדיש ביחס אל הדת. שום ענין לא היה לרטנוי יותר יקר, יותר צנוע, יותר קרוב מעניון הטרנסצדנטליות, ודוקא הענין הזה הממלא את כל היהדות הרוחנית נראה לו, לרגל בערותו במקצוע זה, כדבר מתנגד אל היהדות! הוא פרש את ידיו למצוא איזה דבר ותפס בחלל ריק. “בעל ששה עשר המקצועות” היה עם-הארץ במקצוע הכי קרוב לו. עין הנשר נהפכה בנידון זה לעין העטלף. האיש שהטיף למלכות הנשמה, לאיתערותא דלעילא לאהבת ה' ואדם, לא מצא את כל אלה במקום שהיה צריך למצוא. במכתבו אל הד"ר סולף, מיניסטר המושבות (משנת 1914) הוא אומר, שגם בהלכות הכלכלה איננו מסתפק כזומבארט בבאור החזיונות על ידי נמוקים עוברים וסבות ארעיות, אך הוא מחפש למצוא לכל דבר את סבותיו הראשונות, וגם “המלחמה האחרונה איננה תולדת המצאת כלי הנשק החדשים, כדעת קצת חכמים, אלא להפך”. כאן הוא מדבר כיהודי השואף אל המוחלט. כל הלך-רוחו היה יהודיי בדיוק מובנה של מלה זו – בלי דעת זאת. הלא-מודע שבו היה יהודיי; המודע שבו – נכרי. סימן תחלואי-גלותי של חצאיות האני.

באחד מספריו הראשונים " Reflexionen " כתב דברים קשים על דבר תכונות גזע היהודים, ואחרי כן חזר מדעותיו אלה, ויחלט לדון את ספרו בגניזה. בשנת 1901 הוציא לאור ספר “שמע-ישראל” (בשם זה, אך בשפה הגרמנית), וגם את זה דן אחר כך בגניזה, ואיננו נמצא בשוק-הספרים. אני קבלתי העתק אחד מהספר ההוא עם “לכבוד” גדול אל הרצל. הרצל שלח לי את הספר לכתוב עליו רצנזיה בה-" Welt " וכעבור ימים אחדים קבלתי טלגרמה שלא אכתוב, יען כי הספר נגנז, ורטנוי איננו רוצה בפרסומו (“בתר דכתבין מתמלכין”). הספר הזה, אשר מקסימיליאן הארדן חשבו ליהדותי-נלהב – אני תהיתי עליו, ונקשיתי להבינו, אך עשה עלי בכלל רושם מחלל את קדושת שמו. ברור הדבר, שרטנוי נלחם עם נפשו מלחמה מרירית. בשנותיו האחרונות נתקרב אל היהודים, ואין לי ראיה לדבר (כי אז כבר הייתי רחוק מברלין), אך שמעתי מפי אנשי אמנה, שהוא התחיל להתענין גם בציונות, וכן גם הוגד לי, שהוא למד במשך חצי שנה עברית מפי מורה אחד ארץ-ישראלי, וינברג שמו, ושעשה חיל בלמודו, והגיע עד למוד משניות (וב“כל כתביו” – יש תרגומי אגדות אחדות מהתלמוד הבבלי והירושלמי, אך מוצאן מקודם לתקופה ההיא, או הן תרגום של תרגום). אבל אלה היו אך זהרורים אחרונים קודם לביאת שמשו של רטנוי; ואולם במשך הקריירה הספרותית שלו, תכונת-יחסו אל היהדות היא אי-שקטה, נדנודית, עם מגמה קבועה של מחאה כנגד הגשמיות, או חוסר הטרנסצדנטליות שהוא מיחס לה באופן שאפשר לבאר רק על ידי חסרון-ידיעתו.

ככה כתב ולטר רטנוי במכתבו אל הפרופ' קרל יואל (בנו של המטיף והחוקר הנודע ד"ר יואל מבריסלא) בבאזיל (משנת 1911): “בהרבה דברים דומני שדעותינו הן שוות, ואולי גם בנוגע להשאלה העיקרית המתעוררת בכל פעם כשמבצבצים ועולים בימינו השרידים האחרונים של הגיון נבואי, העומד תמיד ביחס של נגוד ומחאה אל הכלל… חובה על החכמים לעשות חשבון הנפש ולהבין כי מהראי לכל אגודה עממית (פאלקס-געמיינשאפט) להכיר את מעלותיה ואת מגרעותיה… ישנם תחומי רוח שהם סגורים בפני היהדות היום, ואולי היו סגורים גם לפנים… הנטיה הטרנסצדנטלית היא פחותה בין עמי המזרח משהיא בין עמי המערב. לכל התורות הדתית של המזרח, ורק תורת הודו יוצאת מן הכלל הזה, יש איזה צביון גשמי. אבל תופעה נפלאה היא, שכל מין של גאוניות הוא ההפך מן הקרקע שממנו צמחה, כאילו נבראה להביא השתוות לעולם ולישר את ההפכים. לפיכך אנו מוצאים גם בין גאוני היהדות דעות רוחניות הכי נשגבות בשעתן, ועל כן נשארו בלי פעולה ופוריות בקרב המון העם שלהם, ואורם החוזר יצא ממקום אחר בין עמים נוטים יותר לרוחניות”. המשפט הזה הוא ההפך הגמור מן האמת, והמתקת-הדינים שבסופו היא מרה עוד יותר. ביתר ברור הציע רטנוי את הרעיון הזה במכתבו אל הד“ר דניאל פינק (משנת 1912). במכתבו זה הוא מצדד בזכות הנצרות “הטהורה”, ואומר “שאין להטיל על תורת הצרות את האחריות בעד רדיפת היהודים, ואך הקולר תלוי באנשים המחזיקים בתורה זו, ומראים בה פנים שלא כהלכה… להלן הוא מעריץ את פולוס, מפני שכתב את ההימנון הכי נשגב בין כל ההמנונים שנכתבו מעולם לכבוד האהבה, שהיא למעלה מן החושים (טרנסצדנט)… להלן בדבר המוסיקה של בתי הכנסיות ליהודים: היא ידועה לו מן תוי-הזמרה של החזן דויטש בבריסלא, והוא חובב ומכבד אותה, אבל אי אפשר להעמידה במדרגה אחת עם המוסיקה של הגרמנים, מוסיקת הכלים והמקהלות. – גם הליריקה של ספרי הברית הישנה היא גדולה בעיניו, אבל אין ערוך לליריקה היונית והגרמנית (היהודית של הינה!). שירי ר' יהודה הלוי ידועים לו אך מתוך תרגומים. דומים הם לשירי הספרדים (?) והערבים, ואין להשוותם אל השירה הגרמנית. המקראות שבתנ”ך המלאים אהבה ורוך וחנינה הם יפים מאד, אבל הם נוגעים רק לדברים של ממש: ריש ועושר, צרה ונחמה. ערך ספרי הברית החדשה נוסד על תכנם הטרנסצדנטלי. אמנם גם בהם ישנם דברים הנוגעים אל הגוף, אבל אין שום ספר בעולם, אפילו של אפלטון, של פרנציסקוס ושל אקרט, מסיח-דעת כל כך מן הגוף כספרי הברית החדשה… אין בעיניו ערך גדול לשייכותו של אדם לאגודה דתית זו או אחרת. דת וכנסיה הן שני דברים שונים. אין לו שום יחס אל היהדות הליברלית, ואין הוא יכול לדון, אם יש קשר חי שמחבר אותו עם היהדות הדתית, או לא… יש לו הכרה משלו והרגשה אישית שלו בענינים הדתיים, והוא מבקש סליחה מאת הרב הנ”ל,אשר אולי חדד את הנגודים הרוחניים שביניהם; אבל למרות הכבוד, שהוא הוגה להרב, אין לו רשות לטשטש את השקפותיו העיקריות הוא בדברים, שנפשו תלויה בהם".

למרות גט-פטורין וכתב שביקין זה, ששלח ולטר רטנוי אל הרב פינק (אשר אולי הציק לו מעט בנסותו לחדור לחדרי לבו), לא חדל ולטר להתהפך בענויי נפשו. הבודד הטרגי לא מצא את הדרך אל עמו, אבל הוא לא מצא את הדרך גם אל עמים אחרים. ההימנון של שאול מוסב שם פולוס על האהבה בלי-חושים, הימנון דוקא מזרחי וארץ ישראלי, אשר לקח כל כך את לבו, פקע כשלפוחית של סבןו, וחבל שפקע! האור החוזר מגאוני ישראל בין האומות הלך ולקה; על דבר הרוחניות החסרה בקרב היהדות, נודע לו אחר כך, שהיא עוד יתרה מן השעור. במכתבו אל הד“ר איג’ן לונשטיין בפראג (משנת 1914) הוא סותר את החלטתו של זה, שאמר, שהיהודים הם לקויים יותר מזולתם ברפיון-עצבים, ואומר, שאין זאת מחלה, אלא תכונת-נפש ולא רפיון, אלא רגשנות, מפני שיש מזג מיוחד ליהודים, ובמכתבו אל ד”ר אלפרד אפפל (משנת 1911), הוא קובל על היהודים הגרמנים, שעד היום כמעט לא צעדו איזה צעד קבוצי להגן על משפטיהם (ידוע, שהמתבוללים היו מתנגדים תמיד לכל מעשה קבוצי), ושוב במכתבו אל הפרופ' קרל יואל הנ“ל (משנת 1913), הוא מברך אותו להתמנותו, וכותב:” שמחתי בהודע לי, שיהודי ויליד חו"ל נתמנה לשמש בכהונה נכבדה בהיכל המדע בעיר אצילית עתיקה כבאזיל; ובספרו Kritik der Zeit " דן בשאלת היהודים ובהתרתה באופן שלם עם הרבה כוונות ורמזים לעשות את היהודים למין אדם עילאה קבוצי, לא בנוסח המטיפים היהודים בעלי היעוד, אך בנוסח עמוק ומעודן יותר.

ולטר רטנוי מסמל לעיניניו התגשמות טרגדיה יהודית גדולה. מזל רע היה תלוי ומרחף על ראשו, וכתר קרני ההוד של קדוש נהרג בשביל דעותיו חשלה מעט מעט בטרם ירדה על ראשו. הקרב, ההכרח, הגלישה במדרון – עד האחרית הענקית במוראה, טרגדיה זו היא באמת ראויה לעטו של איריפידס.

מלחמת העולם פרצה מסביב לה“מקובל” הגאוני הגלמוד הזה. בסוף חודש יולי לשנת 1914, אחרי פריצת המלחמה, כתב ולטר אל העלמה קינסטלר: “העולם יצא מדעתו, שש ממלכות רועדות ומתחלחלות מפני אימת המלחמה, ואינן רואות שום דרך להמלט ממנה”. ביום 1 בספטמבר לשנה ההיא, כבר היה ולטר עסוק בסדורה של מחלקה מיוחדת במיניסטריון-המלחמה, לעזור בהספקת חומר גס לנשק, ואז הוא כותב אל העלמה קינסטלר: “חובה להקריב הכל בעד ארץ המולדת”; וככה הוא כותב גם אל וילהלם שונר. אז חזר ונעור הד חרושת המעשה מימי ילדותו. בשנת 1915 החל לעזור לממשלה בתקונים כלכליים. לפי דברי הרבה מומחים, לולא הוא – כבר נפלה גרמניה בשנת 1915. רק אחרי שתי שנים הכירה הממשלה בתועלת מעשי רטנוי. והקיסר שלח לו את כוכב “הקראנענארדען” ממדרגה שניה. אחרי המפלה והמהפכה הוברר, שאיש הרוח הזה הוא מסוגל יותר להציל את העם מהפוליטיקאים הפעוטים. נשמות המוניות עלובות, שאין להן בעולמן אלא קנינים חומריים ורכוש מת, בלי דעות, בלי נחמה – כשהרכוש והקנינים נהרסים, הן עומדות לפני עיי המפלה ברעדה, חדלי-עזר וביאוש. לא כן אנשי הרוח. דוקא רטנוי עמד כצור איתן בלב ים. הוא רצה להציל כל מה שהיה עוד אפשר להציל, אבל בתחילה לא רצו בו בעלי השלטון. כשהציעו לפני ה“רייכס-וירטשאפטסמיניסטר” רשימה של מועמדים חדשים, מחק על הרשימה את שמו של רטנוי. צריך היה שאיזה עתונאים ידרשו זאת במאמריהם. כן גם לא רצו ברטנוי בעד הפרלמנט; ואף הדימוקרטים לא רצו בו. ב“פארטייטאג”, שהיה להם בנירנברג בימי החורף לשנת 1920, הרשו לו בקושי גדול לדבר רק בתור נואם משתתף, במשא ומתן בלי זכות הצבעה. אחרי כן היה נאומו למרכז כל “הפארטייטאג”. רק תחת נשיאותו של הקנצלר ווירט, התעורר הרעיון למנות את רטנוי ל“ווידעראויפבוימיניסטר”. בפוליטיקה לא נתנו עוד ליהודי זה לנגוע. זה הי עוד קודש קדשים לגרמנים. הם פוליטיקאים חרוצים! כלום הראו זאת לפני המלחמה, במשך המלחמה ואחריה? אבל בדברים הנוגעים אל הכיס, ניתנה רשות ליהודים להשתתף. הלא הם סוחרים חרוצים! בחודש ינואר לשנת 1922, נתמנה רטנוי לשר החוץ – רוב הגרמנים הבינו, שיהודי זה מסוגל להיות המתווך והמפשר ועושה השלום. בוויסבדן נפגש עם לושר, בלונדון ובקאני נפגש עם לויד דז’ורז' ואחרים. בגינוא המשיך את העבודה, שסללה את הדרךלשטריזימאן ולבריאן. המורטוריום (דחית זמן פרעון החובות), שהשיג בעד גרמניה, הציל את המצב. תקופת ולטר רטנוי היתה כמו ערב –אביב לגרמניה הרפובליקאית.

על איש רך וענוג זה, חסר נשק ובלתי מוגן, על נפש זכה זו, נקית חטא, חפה מפשע, אשר כעס ורוגז היו חלקה – בארץ זו, בתקופת שלטון הרשע, ואשר עזרה עתה לקומם הריסותיה – התנפלו אנשי דמים בנסעו ביום 24 יוני לשנת 1922 במרכבתו בחברת אחותו הגברת אנדריי מביתו בגרוניולד אל משרד החוץ לרגל המשרה ולמבחן הקונסולים, ויעשו את גופו ככברה בהרבה יריות וברמון-יד.

ולטר רטנוי היה חלל רצח מדיני. קדם לו המדינאי הגרמני ארצברגר. כשהתאוות מתלהבות, ושנאת המפלגות יוצאת לתרבות רעה. מעשי זדון ורצח כאלה נעשים לפעמים. רוצחים את המושל השנוא, את מנהיג המפלגה, שאין רוצים בו; אבל ולטר רטנוי לא היה מושל, ולא עסקן מדיני, ולא כרוך אחרי מפלגה, אשר בני המפלגה שלו שוב יתנקמו באחרים ועל “דאטפת אטפוך”. בודאי היה גם שעור גדול של נגדשניות ברציחת נפש רטנוי, וקשה לדייק כמה. אבל לא קצו לבד, אך גם כל חייו היו טרגדיה גדולה אחת. לוחותיו וגם שברי לוחותיו יהיו מונחים בארון ההיסטוריה שלנו, בין ספרי דם והדמעות.

ו

כבר רמזתי אגב על שבושו של ולטר רטנוי, שנתעה לדרוש את תורת היהדות כמין “חומר”, וינאצנה בזעם-אפו בעטיה של הגשמיות הקיצונית, שהוא תולה בה שלא-מדעת. בפרק ב' ממחברתו “על אודות הדברים המתרגשים לבוא” בטח ולטר רטנוי כמדקרות חרב, שה“יהדות היא מעורה בארציות פשוטה, ונעדרת מעוף גבוה”. כל קוטב חבורו “שמע ישראל”, שנגנז והיה למגלת-סתרים, סובב על ציר הוה-אמינא זה. אמנם “גוילין” הללו נשרפו; בכל זאת “אותיותיהן” הלא הוסיפו “לפרוח באויר”! ברור הדבר, שרטנוי לא חזר מדעתו זו, ובא האות על זה, שבמכתבו אל הפרופסור יואל, חזר ונעור בכל תקפו המשפט המעוקל, ש“היהדות היא קרוצה-מחומר”, “שבמופלא ממנה לא תדרוש”, בלשונו הגרמנית: “דאס יודענטהום איסט דעם טרנסצעדענטאלעם פרעמד”.

כמדומני, שכשאדם, משיעור קומתו של רטנוי, חוזר ומחליט, במשך כל תקופות חייו, החלטה ידועה, במלים שנשתגרו ונשתננו, והיו למרגלא בפומיה, כי עתה אין מהנכון לסמן דעה שכזו בתור טעות-סתם, דרך העברה שבאקראי בעלמא, אלא בתור דבר עמוק יותר: בתור משפט-קדום, כלומר: טינא וקליפה קשורה בלב. מה ביניהם? יש ביניהם הבדל גדול מאד: טעות שחכמינו קראו לו “שבשתא כיון דעל על”. מה שאנו קוראים בשם “טעות”, הריהי תולדה של היסח-הדעת, שגרת-הלשון, רהיטת-הדין, העלמת-עין, לקוי כוח הזכרון ופגימת ההיקש ההגיוני. אך לא כן משפט-קדום. משפט-קדום הוא תוצאה של מסורת חד-צדדית ושל הרגל נפתל. טעות היא מקרה וארעי; ברם, משפט-קדום הוא קבע. הריהו יליד-מצב רוח ידוע, הנובע מהחנוך, ומהסביבה, מתשזורת של הרבה נימין סמוים מן העין, הגורמים לכך, שבעינינים ידועים אדם מקדים החלטה לחקירה. טעות לעולם היא נעה; אבל משפט-קדום לעולם הוא נח ודומם, כאבן שאין לה הופכין. זאת היא החותמת של מזל-הביש הרוחני, שתסס בנפשו של ולטר רטנוי. מעוות לא יוכל לתקון. גורל-גזרה.

מזל-הביש של הגלות ושל ה“תינוק שנשבה”. דא עקא, ששרשרת חיה וקימת זו, שרותקה יחד ממקצועות וכשרונות רבים ושונים: ולטר רטנוי – חסר היה חוליה חשובה אחת: דעת תורת ישראל. זהו לעולם חסרון שאין לו תשלומין, והעדר שאין לו חליפין! רק לאחר למוד ארוך ומתמיד ועיון עמוק, בצרוף הכשרון המקל את הלמוד, בלי לפטור ממנו, מוכשר אדם לברוא לו מושג נכון על אודות תורת ישראל, דעותיו, קורותיו, טבעו, השתלשלותו והתפתחותו, תכונותיו הכלליות והמיוחדות, סגולתיו ומגרעותיו – שהם יותר ממקצוע: עולם שלם בפני עצמו. בלעדי אלה, מגשש גם החכם הכללי בתחום המיוחד הזה – כסומא בצהרים; ביחוד, כשהוא יודע מעט, אבל פחות מכשיעור – או איננו סומא גמור, אבל איננו מכיר בין תכלת לכרתי. יוכל אדם להיות גאון בענינים האנושיים הכלליים, ואַל-אלפא-ביתאי בענינים היהודיים המיוחדים. גאונים כאלה יש לנו, ויש שאנו מתגאים בהם, אף כי לא מפיהם אנו חיים בענינים הפנימיים שלנו, ויש שאנו מתגאים בהם, אף כי לא מפיהם אנו חיים בענינים הפנימיים שלנו.

יחסם של אלה כלפי היהדות – יש אשר הוא יחס של כבוד, וגם של חבה; וזה יפה להם, ואפילו כשהוא יחס נִשְתְוָנִי – אין בכך כלום. דבר זה לא מעלה ולא מוריד. החכמים הכלליים אינם מסקלים מרשות לרשות; ואינם מתערבים בדבר שלא נתמחו בו. איש לא יאמר, לדוגמה, שברגסון או אדוארד ברנשטיין או ליאון בלום הוא עם-הארץ, מה שייך לומר: עם הארץ? חשוד בדמאי? נכשל באיזה פסוק (מתלא אמר: “כשהקב”ה רוצה להעניש את עם-הארץ הוא נותן פסוק לתוך פיו ויגרס בחצץ שיניו")? הריהו לבר מכל הדברים הללו, ואפילו עם-הארץ לא מתקרי. עם-הארץ הוא היודע מעט, אבל פחות מכשיעור; ואף על פי כן, איסתרא בלגינתו מקשקשת. הוי, כמה תקיף, עם הארץ שכזה בדעתו! כמה משורין הוא כלפי ספקות! כמה פסוקות וחתוכות הלכותיו! וכמה קשה הטפול בו! אין להכחישו לגמרי, כי הלא יש גם בתבנו מעט בר. אי אפשר להסכים עמו, יען כי הוא משמש את פסוקיו, וידיעותיו מועטות, וקומצו איננו משביע את הארי. לפעמים הלב נוקף, אם לא טוב ממנו הנפל – ה“שאינו יודע לשאול”.

לכשעברתי על מאמרי רטנוי, הנוגעים אל היהדות, עדיין אני רואה אותו במצב של “תני ושייר”, להסיק מסקנה אחרונה על דבר הטרנסצדנטל שלו, שהוא מתגעגע עליו, ומרגיש בחסרונו בתורת ישראל. ניכר כאן הסימן המובהק של עם-הארצות: לא בערות גמורה, אלא רפרוף; לא בדותא, אלא פלגא-דקושטא, המבולבלת יותר מן השקר המוחלט, שהוא נוח להאחז ולהתבדות; לא אור, ולא חושך, אלא דמדום, בין-השמשות.

הא כיצד? מה טיבו של הטרנסצדנטל בכלל? נקל להשיב על שאלה זו במלים מועטות, בלי הכנס לחקירות מסובכות: חכמי הפילוסופיה ממקצת אסכולות, ולא מכולן, הכירו מאז ומעולם במציאותם של דברים, שהם למעלה מתפיסת החושים והשכל השופט כפשוטו. מיסדי הלשון, לדוגמה, הגרמנית, הניחו על המושג הזה את הפועל "שויען ", במשמעו המושאל. ולא רק גדולים חקרי לב מהקשישים, אך גם רבים מן החדשים השתמשו בהמונח הזה, וגם רטנוי דרש בו בהרבה ממאמריו. ככה, למשל, האידיאליסטן שלינג מלפנו: “עס גיבט איין שויען דעס אבסאלוטען” – (פתגם שנתחבב מאד על רטנוי), ופירושו, שבין הדברים שהם “כבשונו של עולם”, כלומר: גבוהים ממדרגת יכולת ההשגה האנושית, ישנם ענינים, אשר אין די באר, בעזרת החושים העומדים לפקודתנו, להבינם ולעמוד על בורים, ולמרות כל אמוץ תעצומות השכל – נלאינו למצוא הפתח; אך זה השער להשגת הדברים הכמוסים, הבלתי רגילים, הלא –שכיחים ולא טבעיים – ואת מכלול-עצמותם-המוחלט – כי רוח הוא באנוש, ולאדם מערכי-לב לחזות אותם על ידי תחושה עדינה ודקה-מן-הדקה!

צוהר זה בתיבתו המיטפיסית של שלינג הוא מציץ מחרכי כל השקפת-העולם של רטנוי, ולאורו הוא ניאות, או יותר נכון, בשערה זו הוא תולה את הררי-דמיונותיו. ואמנם הוא הוא הדבר אשר על פי המגדר החדש – ועליו יציץ נזר שיטתו של ברגסון – נקרא בשם “אינטואיציה”, ז. א. השראת-רוח עילאה, שמנצנצת לרגעים במוחותיהם הצלולים והזכים של יחיד סגולה, כשנפתחים להם שערי בינה, כברוק-ברק, לראות באספקלריותם המאירה דברים בלתי-מושגים על ידי החושים והשכל הפשוט, מפני שמקומם בהתחום הנשגב של מה-שאחר הטבע, של החכמה ושל האמנות, בין כשתהיה זאת אתערותא-דלעילא של נביא, אור הגנוז של גאון, או ניצוץ –יה של אמן הדגול מרבבה.

תמה אני, אם לא ידעה היהדות עיקרו של אותו דבר, שמקשקש כעינבל שבזוג בהשם הרומי מרובה-הקונסוננטים “טרנסצדנטל”? ואני תוהה ושואל: במה יפרנסנו הכנוי המצלצל הזה יותר משמפרנסים אותנו הפסוקים: “כבוד אלהים הסתר דבר” (משלי כ"ה, ב') ו“סוד ה' ליראיו” (ירמיהו ו', י"א)? ומי-יודע, אם לא כל ענין “שויען” גונב, במחילה, מארץ העברים; ואם לא דובב שלינג שפתי-ישנים שלנו; ואם אין מקור מחצבתו של כל המושג הזה בהכתובים: “היה דבר ה' אל אברם במחזה” (בראשית ט"ו, א'), “ויחזו את האלהים” (שמות כ“ד, י”א), “והמשא אשר חזה חבקוק” (חבק' א‘, א’), והשמות העתיקים “רואה” ו"חוזה " של הנביאים? ומה טיבה של הנבואה, אם לא “חזות זו” (“ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום” – ישעיה כ“ט, י”א)? ומה כל ענין “רוח-הקודש” או רוח-ממרום (ישעיה נ“ב, ט”ו) זולתי אינטואיציה עילית? ובמה עדיף הרעיון שנקרא בשם רומי מאותו הרעיון בעצמו כשהוא הגוי בשם עברי? במה כוח שפה אחת יפה משפת חברתה? ומה יתרון לבעל הלשון האחרת? אם זה קורא את הנסתר בשם טרנסצדנטל, ואני אכנהו בשם המלאך רזיאל (שלפי פתגם ידוע היה רבו של אדם הראשון) – איזה הבדל יש בזה? גם אם את זה גם את זה אין אנו מבינים, אלא משערים ומדמדמים את שפוני טמוניהם. זה לי סוד כמוס, כביכול, טרנסצנדנטלי!

הייתי חושב לתומי, שהרבה קודם אפילו לכת-היודעים, שהיתה העובר של הנצרות הקדומה, כבר בימי הנביאים, היתה היהדות מתחקה על הנעלם; ובמשך הדורות הרבים השתרגו עלו הענינים הנסתרים למעלה ראש; ובצבצו ונצנצו מעשי בראשית ומעשי מרכבה ורפרפו סתרי תורה, ונברא האדם-הקדמון, ונאצלו אצילות הספירות, ונשתלבו ההשפעות ההדרגיות מספירת מלכות בארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, ונרמזה השקפתם של מקצת חכמי האמ“ת ויודעי ח”ן: “אין לך דבר למטה שאין לו שורש למעלה” (דוגמת תורת אפלטון על דבר השכלים הנבדלים, שהם הדפוסים הרוחניים התכניתיים והראשוניים לכל נמצא למטה), ונתמנה השר שיש לו לכל עם ולכל אדם למעלה, והוגדרו תכסיסיהם של המלאכים הטובים והרעים, והפרדס וההצצה בו. והכניסה לתוכו, וההיפגעות, וכנגדה היציאה-בשלום, ונערמו צרופי השמות והכוונות והרמזים ודוכרא ונוקבא וסיטרא דימנא ודשמלא והגימטריאות והלחשים והקמיעות וההשבעות והסגולות וכו‘, והאגדות כמו אמר ר’ יהושע בן חנניה יכול אני (עיין ספר יצירה) ליקח דלועין ואבטיחים ולעשותם אילים וצבאים (ירושלמי פ' ארבע מיתות), או על דבר ר' חנינה ור' אושיעא דהוו יתבי כל מעל-שבתא ואיברא להו עגלא תילתא (סנהדרין פ"ה), או שרבא ברא גברא שדריה לר' זירא הוה משתעי בהדיה וכו‘, והשד ששימש את ר’ פפא (חולין ק"ה), והמסופר בפירוש לס' יצירה כי ר' אברהם אבן עזרא באר בריה וכו' ואמר חזור פנים ואחור וחזרה לקדמותה (291, 1848), וספורו של הר' יש“ר מקנדיא שאמרו על ר”ש בן גבירול שברא לו אשה, והיתה משרתת לו (בס' מצרף לחכמה); ודעת הח' ר' גרשון ב“ר שלמה אבי הרלב”ג נטתה גם כן לזה (בספרו שער השמים); והמסופר אצל ר' משה זכותא שמשה רבנו ור' המנונא סבא וכמה צדיקים אחרים, שהיו יודעים לכוון בעת רצון ולייחד כל העולמות, ולכן אלו הצדיקים כשהיו רואים שני צדיקים הולכים בדרך ועוסקים בתורה או מיחדים איזה יחוד אז היו מתגלים להם תמיד כדי ללמדם, ולכן היו ר' המנונא סבא ובנייהו נגליםלר“א ולרבי אבא בפרשה בראשית ללמדה, וכן רב ייבי סבא בפרשה משפטים אל ר”ח ור' יוסי (ס' ערכי הפנוים, ח"ב, ט':), והיה עוסק גם בדיבוקים, ומיעץ כיצד לגרש את הרוח הרעה (אגדות הרמ“ז, ליוורנו, תק”ח, אגרת ב'), ומה שכתב הר“י מוסקאטו בס' קול יהודה על דבר ס' יצירה ופליאות עדותיו של רבנו סעדיה על אמרו חוזר הגלגל פנים ואחור: “נתן הקב”ה כוח לאותיות, שאדם בורא מקרקע מגובלת, וקוברה בקרקע, ועושה עגול וגלגול סביב לבריאה, ואומר בכל היקף אלפ”א-בית“א, וכן תס”ב פעמים לתס“ב אלפ”א-ביתו“ת, ואם הולך לפנים הבריאה עולה לחיים על ידי כוח אמירת האלפ”א-בית“ות, שנתן להם הקב”ה, ואם ירצה לסתור מה שברא יחזור לאחוריו באמירת האלפא-ביתות ותשקע הבריאה מאליה בקרקע ותמות (חיד"א, ועד לחכמים אות א'), והיא האמונה הידועה שהיתה נפוצה אצל האלכימאים בימי הבינים, שיש בכוחם לברוא גולם קטן בצלם אדם (הומונקולוס) (והסופר לוזיטאנוס מעיר שראה בצלחת אדם קטן זרת ארכו, אשר עשה יוליוס קאמילוס בכוח האלכימיה, ועוד חכמים רבים האמינו בדבר הבל זה, וביניהם גם הרופא הערבי הגדול אבן סינא, שעליו אמר המשורר עמנאול בשיריו “תופת ועדן”, כי ראה בגיהנום את אבן סינא בעונש אמונתו באפשרות הולדת אדם לא מאדם), ור' יהודה הלוי מזכיר את הדבר הזה ברוח בקורת של גנאי (כוזרי מאמר ג‘, סי’ כ"ג) ובכל זאת לא חדלו האגדות בקרב העם על דבר הגולם של מהר“ל מפראג ועוד – הלא ראשי הפרקים האלה ורשימת שמותיהם לבד (אשר כל בר-בי-רב יכול להמשיכים לאין שיעור) הם מדברים בעדם בשפה די ברורה וגלויה, ומעידים על שפעת עושר החלק ה”נסתר" לצד ה“נגלה”, וה“רמז:” וה“סוד” לצד ה“פשט” וה“דרש”.

כשאני לעצמי, אלמלא דמסתפינא הייתי אומר: קובלני, שיש לנו יתרון ועודף, ולא גרעון ופחתת של הדברים הנעלמים! “על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם”? רבת שבעה לה נפשנו רזים ותעלומות, יותר מדי ניסחנו מקרקע פשוטם של דברים. אין שום צורך ל“הכניס תבן לעפרים”, ולהתאמץ לגדוש עוד את הסאה, שהיא בלאו-הכי גדושה יותר מדי. הארס של אמונות טפלות היה שותת והולך בכל האומות. ומצא מסלות גם אלינו. לא רק הזיה גסה המונית משכה בחבלי השוא בני אדם יושבי חושך וקנאים נלהבים ומהבילים בעניני דת, אך גם אנשים גדולים וחכמים מלומדים, בין באומות העולם בין בישראל, האמינו בכל לבם בדברי חלומות, ובנוגע למושג הטרנסצדנטלי לא היה הבדל גדול. כשהחכם ר' עזריה מן האדומים החליט שדברי האגדה שחזקיה הוליד בן י“א אין להבין כפשוטם, קם עליו החכם הר' יעקב עמדין וכתב עליו, שראוי לכרכו בספרו ולשרפם יחד ביוהכ”פ שחל להיות בשבת (בס' שער השמים), במשך הרבה דורות כמעט לא נשמעה גערה ותוכחה כנגד המאמינים לכל דבר, אשר לא ידעו חק ובול לאמונתם, ולא נתבאר די הצורך, שישנם חוקים קבועים ומשטרים קיימים בהטבע, שאין לשנותם על ידי לחשים ושמות וקמיעות, ושכל הדברים האלה אינם יכולים להשפיע על גורלו של אדם כמו שאינם יכולים להשפיע על זריחת השמש או שקיעתה; ושהאמונה היתרה היא מינות לא פחותה מחסרון-אמונה מוחלט. הנסתר – מעוטו יפה ורובו קשה. השאלה של יחס “הנסתר” אל ה“נגלה” היתה מנקרת במוחותיהם של רבותינו קברניטי-היהדות, וגרמה לפולמוס רוחני-פנימי גדול במשך אלפי שנים. היו פרקים ארוכים דורי-דורות, שבהם ניכרה השפעת-גומלין בין חכמי-ישראל ובין חכמי-אומות –העולם, בנוגע לאיבעיה זו; והיו גם פרקים של עצמאות גמורה, וגם בתוך מסגרת זו – התנשא כל הסולם של השקפות והזהירה כל קשת-הצבעים. במלחמת-דעות זו עם כל סעיפיה, היינו עתים נותנים, עתים מקבלים, עתים משפיעים, עתים מושפעים. עיקר האיבעיה של “נגלה” ו“נסתר” היה ברור לנו, לא פחות מאשר לזולתנו. עד צואר חצינו בחקירות אלה!

נודע ביהודה, לא פחות מאשר בחוץ, שהשכלתנות גרידא (רציונליזם, אינטלקטואליזם) היא מעין “מצע קצר מהשתרע” להרוח האנושי, “אל בינתך אל תשען”, ז. א. אל בינתך לבדה אל תשען. נודע והורגש, ששאיפות-הרוח ועריגת –הנפש אל הנעלם ואל המוחלט הן נטיות פנימיות מועילות ומסוגלות להאצלה וזכוך, להתרוממות מעל להרמה המורגלת, ולהשתחררות משעבוד החושים, ומכבלי מצות-אנשים-מלומדה. הובן והושכל, “שאין לכלוא את הרוח”, ש“באין חזון יפרע עם”; שממשלת השכל לבדו לא תספיק להוציא אל הגלוי את כל הכוחות החבוים בנפש; שבשביל לחדד בקרב האדם את הערות ואת הגירוי ואת המעוף הנפשי ואת אי-המנוחה (שהוא תנאי-ולא-יעבור לכל התקדמות), צריך לעוררו ולחזור ולעוררו, שלא יחדל לחתור לפני ולפנים, להרחיב את אופקי-הסתכלותו מעבר לגבול הנסיון והחשבון, להעמיק להבין את איכותם הפנימית של הדברים, ולא להצטמצם במחיצת הכמות, הגבוב והחומר הנערך; או – במלים העתיקות – "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו ", זוהי נחיצות הרוך והפיוט, הדמיון והרגש, סלוד-נפש וחרדת-קודש.

ברם, באותה שעה עצמה, ובמדה לא פחותה מהקודמת, הוברר גם כן, שהשגיה בתעלומות ובחזיונות בשעור נפרז, ורכוז הדמיוניות בתהיה על סימני-השאלה הגדולים, שאין עליהם תשובה- צלתם מרובה מחמתם, ועקוצם מדבשם. ה“משכיל הדורש את האלוהים” (בשפות החדשות: “מחפש האלוהים”) צריך לדרשו, קודם כל, מן הטבע והיצירה. באופן אחר, עלול הדורש להעקר משורש הויתו ולהעשות תלוש וערטילאי, ולהמיר את המסורת המאובנת בהזיה אוירית, או בלשון חכמינו “להציץ בפרדס ולהפגע”. אדם צריך להשתמש תכלית שמוש בחושיו ובשכלו – להתמיד בשכלול כוח חושיו, כשהם רפויים, ובהשלמת סגולות שכלו, שהוא כלי-השרת היותר בטוח, ושלעולם איננו משוכלל כל צרכו; ואדם צריך לנצל את כוחותיו אלה לאסוף ידיעות לאין קץ וללמוד ולהבין דברים שונים, ולא יבהל על רוחו לפתוח לו את ארובות השמים לחזות מחזה שדי. אבל אל יתפאר בחכמתו, ואל יבטל את הדברים, שאין עוד, או אולי שאין בהחלט, להשכל שליטה בהם, אל יסכם! אל יתקרש ואל יתאבן במסגרת הדברים הגלוים! יעמול, יחתור למצוא תפיסה יותר מתאימה ועמוקה! ידפוק גם על שערי הנעלם, אם כבר בא עד הגבול!

מותאמת לזה היא השקפת רוב חכמי ישראל על “הנגלה ועל “הנסתר”. זוהי תפיסת עולם, שכל המעמיק בה ימצא, שאין בה אידיאולוגיה פשרנית, אלא ערכים חיוביים ומסקנת-תתאומת וקביעת תחומין, כמין משוואה פונקציונלית – אם אפשר להשתמש במונח זה על צד ההשאלה. היהדות מלאה אווי עז ובוער אל המוחלט, ובגאון כשרון חדירתה אל עצם-ההויה, הגיעה אל ההכרה הנשגבה, אשר בה הכל מתלכד להרמוניה גמורה: האלהות הרוחנית, “אל אלוהי הרוחות לכל בשר” (במדבר ט“ז, כ”ב), אחדות גמורה ובלתי-בעלת-תכלית, שאינה גוף, ולא ישיגוה מושגי הגוף, בהעדר כל יכולת השתלטות חושים בה, ובשלילת כל הרהור של הגשמתה. הרי זה יסוד תורת ישראל! בזה נבדלת תורתנו מתורות דתיות אחרות. התורות הדתיות האחרות הגשימו את האלהות, אלה במזרות וכסיל וכימה ממעל, אלה בגופים וגושים ארציים מתחת, אלה בבהמה וחיה ועוף השמים, ואלה באדם להבל-דמה, עיר וקדיש כמו בודה, והדומים לו; וכאן, בשאלה זו: טרנסצדנטל או התגשמות? מרעים ה”לא" האדיר של היהדות ללא-ויתור, כפטיש יפוצץ סלע! למיום הוסדה עומדת היהדות, ומוחה וצווחת: לא מראה-עין ומשמע אוזן, לא פסל ולא תמונה, לא זיו איקונין של בריה גשמית וארצית אף אם יהיה נביא כמשה, אשר לא קם כמוהו, אלא הישות האמתית הנאצלת מכל נאצל, "אני ולא מלאך, אני ולא השליח! זוהי חומת הברזל המפסיקה בינינו ובין אחרים בגדר מושג האלהות, שעליו הושתת כל בנין האמונות והדתות והכנסיות.

הלזה יקרא “תיאולוגיה”? לגבי היהדות מלה זו היא “אתא קלילא דלית בה ממשא”. תיאולוגיה היא דבר מסור לחוקרי-אלוהים, לנביאים ולכהנים. לתיאולוגיה יש כתה של מספר קדושיים, שמסרו נפשם על קדושתה. מוגבל הוא הדבר בזמן ובמקום; על פי רוב בני עליה, והם מועטים. המאמינים היו מלקטים את עצמותיהם של הקדושים הללו, ויבנו על “עצם-כשעורה” בתי כנסיות לתלפיות, תופעה כזו ניתנה להתבטא בהמלה “תיאולוגיה”, ואין הרעיון לקוי. אבל כשעם שלם, במשך אלפי שנים, בוחר במות מחיים, ומציף את כל כדור הארץ בדם תמציתו בשל עיקר ידוע, אז אין המפורסמות צריכות ראיה, שנפשו קשורה בעיקר זה, ושהוא יקר לו מחייו. דבר זה יכול להיות רק דבר של חיים, דבר של הכרה פנימית מלאה, שלמה, חדה ונוקבת, יש בזה צד חיובי וצד שלילי; ואולם גדול כוח האחרון מן הראשון. המוח היהודי איננו סובל את ההגשמה במילי דשמיא; וגם איננו סובל את הרבוי. מטבעו איננו כלי-קבול מוכשר לקלוט דעה מעין זו. בני דת אחרת רגילים היו לפגום את היהודים בכתבי הפלסתר שלהם – שהם בנידון זה אטומי-מוח (“פערשטאָקט”). זה נכון. צריך לזכור, שהעם היהודי הוא מין בפני עצמו, קלסתר נפשי מיוחד, הכנה ידועה וכוון מחשבתי מסוים. הרי זו קטנות דמוחין, לחשוב תופעה בת ארבעת-אלפים שנים כזו למסקנה תיאולוגית בעלמא, שנתגלגלה ובאה במקרה מן החוץ. יש לדבר הזה שרשים עמוקים מכל עומק באופיו של גזע ואין אנו סולדים כלל, שלדידהו הוה מומא. את ה“מום” הזה אנו תורמים לפילוסופית-העולם.

ז

כסבורים היינו, שאנחנו “אטומי-המוח” הננו. לפחות, ניכרים בתור מעריצי הטרנסצדנטל, וזה חלקנו מכל עמלנו; ועל זה – אף מלאך רע בעל כרחו יענה אמן. והנה נסתחפה גם חלקת-שדה-נבות זעירה זו שלנו! כמין מראה מתעתעת הציג לעינינו רטנוי: ראי עושה-רמיה, שהופך תבנית אדם, עם ראשו למטה ורגליו למעלה! אותנו הוא מגשים ומגוף; ואת האחרים הוא מאציל ומנדף, ומפשיט מעליהם את גשמיותם! תחת אשר חשבנו ש“יעקב.” הוא “איש תם”, ו“עשו” – “איש יודע ציד”; ש“הקול קול יעקב והידים ידי עשו”; שהנשמה יותר לנו, והגוף יותר פעלם; שלא זרוע מושלה לנו, ו“לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח”, וזו כוחנו לאלוה, ועל כן לא אבד נצחנו, ולא יחול בנו ההפסד החומרי, ולא תשלוט בנו הבליה הגשמית; כי לולא זאת, לכוח גשמי לבד, כבר תמנו לגווע, לרגל התלאות והנדודים לאין קץ; אבל הכוח הרוחני הוא מגננו,ומבליגיתנו על הנוון, ונצחוננו על הזמן, - תחת השקפת עולם זו שלנו, המאומתת בתורתנו ובספרותנו, השנויה בכל מאורעות דורותינו, בא זה באיפכא-מסתברא ומוחלפת-השיטה ונתחלפו היוצרות, ממש כמין צד-שולל של תצלים. בתמונה מהופכת זו, אין אנו יכולים להכיר את עצמנו; ועוד פחות מזה אנו יכולים להכיר את האחרים. עולם הפוך אנו רואים.

כי מאן “אחרים”? מן הדין היה, שה“אחרים” האלה אשר רטנוי מציג אותם בתור “זה לעומת זה”, כאנטי-תיזה, כמעשה לסתור, שהם הם, לפי דעתו, הכשרים לחכמת הנסתר, בנגוד אלינו, כביכול, נעדרי מתת-יה זו מהורתנו ולידתנו, יהיו על כל פנים מגזע עם זר; דמות וצביון של איזה אריי-שבאריים, מולדת נכריה וארץ אחרת; נניח; איזה רב-מג כשדי, חרטום מצרי, בעל –סוד ברמיני הודי, וכיוצא בזה. אבל חזו מאן “גברא רבה” דקמסהיד עלינו! מי הוא התנא-דמסייע של רטנוי ומאן “אחרים” שלו? ה“אחרים” הם – שאול איש טרסוס, המכונה “פאולוס הקדוש”! כאן כלו כל הקיצין! למה קבע רטנוי את מקומו של שאול איש טרסוס בין ה“אחרים”, ולא בין היהודים? הכי בשביל ששאול נעשה שליח ואיזגד לאמונת הנוצרים? תינח למשטרה, כשהיא יושבת, כחנוני על פנקסו, וכמוכס על דיפתרא שלו, שמחלקת את הבריות חלוקה רשמית לפי שייכותם לקהלות דתיות, עדר עדר לבדו, חתומים בגושפנקא דמלכא, בשביל יפוי כוחם או המעטת דמותם וקפוח זכויותיהם, אשר כך היה נמוס המדינה בהרבה ארצות, וגם בגרמניה, לסדור התעודות והשטרות וכו'! זוהי מדת אוראדניק ששואל: “פספורט יעסט?” – אבל לפני כסא דינו של חכם, הדן על סגולותיו מגרעותיו של עם ועם, ומותח את מדת-דינו למפרע בערך אלפים שנה, על יהודי שחי בימי הבית – איזה מקום-תופס יש להגדרה ערכאית, שמקומה במשרד המטריקאות וארנוניות הכנסיות, באותן הארצות שנוהגות בכך עכשיו?

מעולם לא הלך לב עמנו אחר דו-קרב תיאולוגי, הסגת גבול דתות אחרות ותאות כבושן היו זרות לו מאז. בשרטון הויכוחים הדתיים של דורות הבינים נעוצות היו גזרות של כפיה ואונס, ולא ממנו היו להן תוצאות. הם שייכים ב“ה לחדר-הגרוטאות של ההיסטוריה. אין לך יהודי בר דעת, שלא יתיחס בסוד ובהבנה עמוקה אל הדת הנוצרית, שיצאה מקרב עמנו וארצנו, ונתפשטה בעולם, ונצחה את הפּגנוּת הקדמונית והביאה עמים רבים ושונים תחת משטרה (אבל לפעמים יקרה, שהכובש מקבל השפעה מאת הנכבש), או אל הדת המושלמנית שבצרה לה מקום בחלק גדול של האנושיות. הדבר שאנו מתנגדים לו, הוא רק טשטוש-התחומין, עירוב תחומין זה לא ימתיק את הדינים, אך יעבת את התסבוכת. ההן שלך צריך להיות הן, והלאו שלך צריך להיות לאו – על פתגם נוצרי זה אנו מסכימים: “הן ולאו ורפיא בידיה” הם בין-השמשות רוחני, שבו אור וחושך משמשים בערבוביה. ס”ט פאול איננו יכול לשמש “גשר”, או “בין השמשות”.

פולחן ס“ט-פאול בין היהודים – רטנוי איננו יחיד בדעתו זאת, ועל כן כדאי לבאר את הענין הזה לעומקו – הוא דבר שאין בו אמת. ס”ט פאול הוא, כידוע, קדוש נוצרי, אחד משני אראלי האמונה הנוצרית, מראשי האזגדין (פטרוס ופאול),. והנה אפשר ליהודי להפר את ברית עמו, להשתמד מדתו ולקבל את הדת הנוצרית; ואז אין אנו באים עמו בטרוניא. אם הוא מקבל את הדת הנוצרית באמת ובתמים בלי עשות שקר בנפשו, בלי צביעות וחנופה ואחיזת עינים – אז נסתתמו טענותינו. אבל התחסדות והתחטאות, כריעות והשלתחויות כלפי ס“ט פאול בלי קבלת אותו הדבר המיוחד, שבגללו הוא ס”ט פאול – הן העויות של שטות. זהו כמו פיטום הקטורת להדת הנוצרית, בדרך קפנדריא ובאופן סחור סחור. העיקר חסר כאן. כל השאר איננו ממין הטענה. על “האגרת על העברים” השיב העם העברי תשובה ברורה, במשך אלפי שנות קיומו. גם הרומים, שנהיו אחר כך נוצרים, וכל שאר העמים, שאליהם כתב ס"ט פואל את “אגרותיו” השיבו לו תשובות ברורות. רטנוי השיב תשובה לא ברורה; ואין לך טרגדיה גדולה מזו כפסיחתו של אדם על שתי השעפים כל ימי חייו. אקלקטיות כרו­­­­­­ֹמית, שנתבעת למשכן ונותנת, לעגל ונותנת – במובן הרוחני.

אין מקום לוכוכחים על שדה-האמונה. אבל הלא רטנוי עומד על שדה ההיסטוריה; ומנקודת-הראות הזאת הוא נותן תפקיד משונה לס“ט פאול. הוא סוחט את תמציתו ומציגהו בתור עד, שהגזע היהודי איננו מסוגל לחכמת הנסתר. אלה הן פנים חדשות של ס”ט פאול – לא מה“אגרת אל הרומים”, ולא מה“אגרת אל העברים”, אלא ס“ט פאול בתור נושא דגל הטרנסצדנטל כנגד היהודים אדוקי החומריות. והנה יכול אני להתיחס בלי לגלוג לתמימותו של קתולי-צרפתי או פולני, של רוסי פּרבוסלבי או של גרמני פרוטסטנטי, שכל אחד מהם עושה לו את הס”ט פאול שלו כדמותו וכצלמו הוא, בצביונו ובקומתו, בלשונו ומדותיו: צרפתי לצרפתים, רוסי לרוסים וכו‘. החסיד שלנו עושה לו גם הוא את אברהם אבינו שלו בצורה קרובה אליו. אבל היסטוריון ומבקר כרטנוי, הלא צריך היה להפשיט מעל ס"ט פאול את הבגדים השאולים, את הקשוטים התרגומיים, את האטיקיטות ואת הצעצועים החיצוניים הכוזבים, את תעודות הנאטורליזציה, שפזרו לו הכתות הנוצריות במשך הדורות, משום צורך ומגמה, כדי להוציאו מעמו וממולדתו, ולתת לו פנים אחרות, חביבות ומסוגלות להיות נקדשות להן – מפני שהפנים הטבעיים, כלומר היהודיים, היו מעכבים על ידי הזכירם את אמיתת מהותו ואת עצם טבעו; ולחננו בטפוס של “נוצרי”, שאיננו טפוס כלל, מפני שלא היה גזע נוצרי למינהו מעולם! רטנוי, לפחות, צריך היה, לכבודה של האמת ההיסטורית, להעמיד את אדיר-כל-חפצו בו על אמתתו כהויתו, בלי כחל, בלי שרק, ובלי פרכוס: יהודי שביהודים, מסוף ימי הבית השני, משבט בנימין, בן איש ימיני מאדוקי כת הפרושים (פעלי השליחים, פרק כ"ג, ו'), מיוצאי ארץ ישראל, שישבו בעיר החוף טרסוס בפלך קליקי (ציליציה), ואביו למדו תורה וגם אומנות (משלח ידו היה מעשה יריעות ממטוה עזים – מלאכה שהיתה מצויה בין היהודים בזמן ההוא), ואחר כך הלך לירושלים ויהי שם – כשנשתמש בשפתנו החדשה – לבחור ישיבה עני; ולפי שהם מספרים, נמנה בין תלמידיו של רבן גמליאל הזקן (פעה“ש כ”ב, ג‘; אגרת אל הפיליפיים ג’, ה'), והיה בימים ההם קנאי נלהב, ועשה שפטים ביהודים, שנמשכו אחרי ישוע, ואחרי כן נצנצה בו רוח אחרת בדרכו לדמשק וכו’, ושנה את שמו משאול לפאול (לשון נופל על לשון: סולוס-פולוס, והגויים עשו מהדבר-של–מה-בכך הזה, מתוך אי ידיעת עניני היהודים ומתוך דמיון וגוזמה, איזה סמל מרעיש עולמות, כאילו לא נעשו שנויים כאלה בזמנו על ידי רבבות יהודים אחרים); ויהי לאחד מראשי מיסדי כת המשיחיים או הנוצרים בין היהודים בארץ-ישראל, ואחר כך ל“נביא לגויים”, בפנותו אל עמים אחרים להרביץ ביניהם את תורתה של הכתה היהודית ההיא.

ואף אז חוץ מהשאלה הנוגעת לאלוהותו של אותו איש, - הדבר העיקרי המפריד בינינו ובין הנוצרים של הימים ההם ושל כל הדורות – רוב רעיונותיו ודרכי דבורו ותמונות תאורו, אופק-ראותו ואספקלרית עולמו, ואף, היקף כנפי דמיונו, נוסדו על מה שלמד מאביו ומרבותיו ומחבריו היהודים. יכול היה שאול לשנות את שמו ואת יחסו אל הכתה הנוצרית או אל כתה אחרת; יכול היה להיות יהודי פרוש, או יהודי צדוקי או יהודי איסיי. זאת היתה מחלוקת פנימית בקרב עם היהודים, דבר זה לא מעלה ולא מוריד בנוגע לתוכן רכושו הרוחני, לדרך מחשבותיו ולהרצאתו, שכולם חתומים בחותם עברי אשר לא ימחה ולא יומר ולא יתבולל, והריהו כשמן זה שצף על פני המים, איך שתזקקהו ושתערבהו. הלא ברור הדבר, שמעמו ומסביבתו הואצל עליו השפע, והושפע עליו אור ה“אתיקה הנוצרית”, שהיא במקורה יהודית.

כל פרק ד' של ה“אגרת אל הרומים”, בשבח האמונה, נוסד על אברהם אבינו ועל הכתוב: “והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה” (בראשית ט"ו, ו', והיא נבואה לאומית מוסבה לפסוק הקודם: “כה יהיה זרעך”). רטנוי (ב“שמע ישראל”) מפליג בחדושו של פאולוס בדבריו: “ובכן תהיה ההבטחה נכונה לכל הזרע כולו, לא לבד לבעלי התורה כי אם לבעלי אמונת אברהם אשר הוא אב לכולנו” (אאה“ר ד', ט”ו). לא ידע רטנוי כי דבר זה הוא צרור בצרור ספרותנו העתיקה: “תנו בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גויים נתתיך. לשעבר היית אב לאדם ועכשיו ומכאן ואילך אתה אב לכל הגויים. ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כר' יהודה. אתא עובדא קמיה דר' אבהו והורו כר' יהודה " (ירושלמי בכורים); וכל זה נוסד על הכתוב: “ונתברכו בך כל משפחות האדמה " (בראשית י"ב, ג'). ככה רומם ר. את דברי פאולוס: “לא זה יהודי אשר לעינים… אך זה יהודי אשר בסתר… ולא זאת מצות המילה אשר לעינים בבשר”… (אאה“ר ב', כ”ח – כ"ט); ואין זאת אלא הרחבת דברים מדברי ירמיהו: “המולו לה' והסירו ערלת לבבכם” (ירמיה ד‘, ד’) ו”כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב” (שם ט', כ"ה).

רטנוי מוצא את “הטרנסצדנטל” אצל פאולוס בזה, שפאולוס מעמיד הכל על האמונה: “כי צדקת אלוהים נגלתה מאמונה לאמונה, ככתוב וצדיק באמונתו יחיה” (חבקוק ב‘, ד’) (אאה“ע א', י”ז). אבל הלא פאולוס בעצמו מודה שההשקפה הזאת היא השקפת הנביא חבקוק! פאולוס בעצמו איננו מתקשט בנוצות זרים, אלא מביא דבר בשם אומרו; ורטנוי בא ומעטיפו בטלית שאינה שלו! ומצוין הדבר, שאפילו דרשתו של פאולוס נמצאה אצלנו: “בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה” (מכות כ"ד); ואין ספק שזאת היתה אחת מ“המלים הפורחות” והמבטאים הטסים בין היהודים בזמן ההוא, ומקור אחד היה לבעל המאמר בהתלמוד ולפאולוס.

“כל אשר יקרא בשם ה' ימלט” (אאה“ר, י”ג) – דברי הנביא יואל מלה במלה (יואל ד‘, ה’) (ורק בהשמטת הסיפה דקרא: “כי בחר ציון ובירושלים תהיה פליטה”, אשר פאולוס מנקודת-השקפתו לא יכול להסכים עליהם מפני הלאומיות שבהם, ועל כן הסיע את אבן הפנה, ויעתק ממקומו את צור-היסוד שבנבואת-יואל).

“כי לא את אשר חפצתי פועל אני כי אם את אשר שנאתי אותו אני עושה” (אאה“ר ז', ט”ו) – אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה י"ג). לנוסח שלנו יתר שאת ויתר בהירות.

ולא זכר רטנוי, כי למרות חלוק הדעת בנוגע לישוע הנוצרי, בכל שאר הדברים עדיין פאולוס מתיהד ומתחסד ומחזיר עטרה ליושנה ואומר: “ובכן התורה קדושה והמצוה קדושה, וישרה וטובה” (אאה“ר ז', י”ב) שנוסד על הכתוב: “תורת ה' תמימה משיבת נפש” (תהל' י"ט, ח'), אף על פי שהוא מקל בדבר החוקים, ומניח ליהודים לשמור את חוקיהם, ופוטר את הגוים, והלא גם אנחנו דרשנו מהגוים רק קיום שבע מצוות בני נח, ולא יותר ובזה יוכל הגוי להחשב לחסיד, ויש לו חלק לעולם הבא.

נתפעל רטנוי מכתבי פאולוס: “והתוחלת מסה והמסה תקוה והתקוה לא תבוש” (אאה"ר ה‘, ד’-ה'), עלה למרום וישב שבי, ולא ידע את הכתוב: “כל קויך לא יבושו” (תהל' כ"ה, ג'). גם דעותיו של פאולוס בדבר שורש החטא בגוף האדם עשו עליו רושם עמוק. “כי ידעתי כי בי בבשרי לא יושם טוב” (אאה“ר ז', י”ח), ו“עתה אל ימלוך החטא בגויתכם בני-התמותה לשמוע אליה בתאוותיה” (שם י', י"ב) – ואישתמיטתיה: “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” (בראשית ו‘, ה’), “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם” (במדבר ט“ו, ל”ט), “כי אין אדם אשר לא יחטא” (מלכים א' חו', מ"ו), ועוד כתובים אחרים מעין אלה.

וכן כל כללי המוסר והמדות שמנה רטנוי (ב“שמע ישראל”) בתורתו של פאולוס (הלואי שהמאמינים בפאולוס יחזיקו בהם!) – הלא כולם דברי נביאים וחכמים מבני עמנו, שלמד בבית-מדרשנו והלך ופרסם בין הגוים? צא ולמד!

“בכבוד יוקיר כל איש כבוד חברו יותר משלו” (אאה“ר י”ב) – פורמולה מוגזמת, יען כי כל יתר כנטיל דמיא, ותפסת מרובה לא תפסת; אבל הרעיון העיקרי במדה ובמשורה יפה הוא: “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך” (אבות ב‘, ה’), “ואיזהו מכובד המכבד את הבריות” (שם ד‘, א’). אל תעצלו בשקידה (אאה“ר י”ב, י"א) – “אל תאמר לכשאפנה אשנה” (אבות ה‘, ו’). כמה מן הרעננות והחום יש בדברי חכמינו, וביחוד בנמוקם “שמא לא תפנה”!

“הוו זהירים בהכנסת אורחים” (אאה“ר י”ב, י"ג) – “גדולה הכנסת אורחים המקבלת פני שכינה” (שבת קכ"ז), הפתגם הראשון הוא מעין “קול דממה דקה” של האחרון החזק ממנו.

“אל תלכו בגדולות, התחברו עם הענוים” (אאה“ר י”ב, ט"ו) – “ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני” (תהל' קל"א, ע'), “ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש” (ירמיהו מ"ה, ה'). כונתו של פאולוס היתה רצויה, אבל בעיקר הרעיון הלא היה כמלקט שבלים מאחרי הקוצרים (ואמנם דבר זה לא גנאי הוא להאיזגד הגדול, אלא שבח הוא לו).

“אל תהיו חכמים בעיניכם” (אאה“ר י”ב, ט"ו) – “ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו” (משלי כ“ו, י”ב); זהו גם הד קלוש מן הכתוב: “הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים” (ישעיה ה', כ"א).

“אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה” (אאה“ר י”ב, י"ז) – זהו בן בנו של הכתוב: “אל תאמר אשלמה רעה קוה אל ה' ויושע לך” (משלי כ', כ"ב).

“אל תתנקמו ידידים” (אאה“ר י”ב, י"ט) – הלכה רווחת בישראל ודברי תורה ברורים: “לא תקום ולא תטור” (ויקרא י“ט, י”ח); “אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו אשיב איש כפעלו” (משלי כ“ד, כ”ח). מדוע דין הניין לי, יתהון לא הניין לי?

שני דפים כתב רטנוי על אודות המלים החוזרות ובאות בדברי פאולוס: “כדרך בני אדם אנכי מדבר” (אאה“ר ו', י”ט, ועוד ועוד), ולא עלה על לבו כי זוהי שיחה תלמודית עתיקה: “דברה תורה כלשון בני אדם” (נדרים ג'), וחצי דף כתב על פתגמו של פאולוס: “כי המת חפשי הוא מן החטא” (אאה“ר ה', י”ב); ולא חלם שאף זהו משחק-מלים עברי: אמר ר“י במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות” (שבת קנ"א. והוא הוא אותו הרעיון, מפני שאין הבדל בדבר, אם מן החטא או מן המצוות).

נקוט כלל זה בידך: יהודי שנתגדל ונתחנך בשפתו הלאומית ובתורתו ובמנהגי בני עמו, לאיזו לשון שיתרגמו אחר כך את רעיונותיו (פאולוס, כרבים מהיהודים בדורו ולאחריו, ידע היטב גם את השפה היונית גם את הרומית, וידוע שהשתבח “אזרח רומי אנכי!”), בכל זאת “זרוק חטרא לאוירא אעיקריה קאי”; ורק מתוך שפתו הטבעית הראשונה והעיקרית ומתוך הסביבה שלו יכולים אנו להבינו באמת, על כן לא יכול רטנוי להבין את דברי פאולוס: “ואם הראשית קדושה כן גם העריסה” (אאה“ר י”א, ט"ז), וחוששני שרוב הגוים, זולתי מלומדים מאד, אינם יכולים לדעת, שזה רומז על מתנות כהונה, כמו חלה שהיתה מראשית, ומוסב על דברי הכתוב: "מראשית עריסותיכם (במדבר י"א, כ'). התמונות שהיו מרפרפות במוחו של יהודי זה היו תמונות ביתיות יהודיות, כמו הפרשת חלה וכיוצא בזה. וכן גם כשהוא אומר: “אם השרש קדוש כן גם הדליות” (אאה“ר י”א, מ"ז), קרוב לשער שזהו שותף ציורי עם הכתוב: “כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה” (ישעיה ו', ט"ו), ואשר על כן אף מתבולל זה שסילק את מחיצת החוקים, מתהפך לפעמים לאיש-גזע, ובזכות הגזע והמולדת הוא מבכר את היהודים על כל עם זולתם וקורא להם: “הדליות הטבעיות” (של השורש הקדוש) (אאה“ר י”א, כ"א).

ח

אמנם כמו שהדבר שכיח באנשים גדולים: פטור בלא כלום אי אפשר, ככה קרה גם לרטנוי: הוא הרגיש דבר-מה בחוש חד; ואם “איהו לא חזא מזליה חזא”. הוא הרגיש שתורת ישראל היא תורת חיים ומעשים, ואיננה מסתפקת בזה, שהיא דורכת במתי עב. זה היה ההבדל בין חכמי ישראל וחכמי יון. חכמי יון היו מגביהים עוף ומרקיעים לשחקים, לעילא ולעילא מטבע האדם; והכשרים שבהם, ביחוד מבית מדרש הסטיו, תלמידי זינון, היו משפילים את ערך הגוף וצרכיו ומאווייו; והמון העם היה נבזה ונמאס בעיניהם, נמשל כבהמות נדמו, באפס תקוה להגיע אל השלמות; וחכמי ישראל היו, להפך, רמים ונשגבים במעשיהם יותר מאשר בדבריהם, “הדא הוא דכתיב: שכל טוב לכל עושיהם, לכל לומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם, מכאן דבמעשה תליא מילתא”, ובמקום אחר: “משחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שאמרו שלא לאכול בשר מפני בטול הקרבנות אמר להם רבי יהושע אם כן לחם לא נאכל שבטלו לחמי תודה מים לא נשתה שבטלו נסכים… אלא שאין גוזרין גזרה על הצבור כשאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה” (ב"ב ס':), ואולם באותה שעה הפליגו חכמי ישראל גם את ערך הדעת: “גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות” (ברכ' כ"ז), ובגדר זה היה רמב"ם נושא דגל הדעת, וידועים דברי רבנו בחיי אבן פקודה: “לא יעבור עילת העילות אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק במה שקנאו מן החכמה, אבל זולתו עובדים זולתו” (חובות הלבבות, שער היחוד פ"ב). אף על פי כן עיקר יעודו של אדם אף אצל אלה היה “לעשות את רצון הבורא”, כלומר להשתדל להיטיב דרכיו, ולהישירם באורחות צדק ומישרים, להסיר סיגי מדותיו, ולצרפן ולזקקן במנהגי חייו, ולהתלמד ולהתרגל להכניע את יצרו, ולמשול ברוחו באופן ממשי: לאהוב העמית, לבלי לכת רכיל, לבלי שנוא את אחיו, לחונן דל, ועל השאלה: “מי יגור באהלך” – השיב מחבר הפרשה בס' תהלים: “הולך תמים ופועל צדק”; ועל השאלה: איזו דרך ישרה שיבור לו האדם, היתה התשובה המכרעת: לב טוב; והלל, דאתא מבית דוד, והיה נשיא ומחוקק בישראל בזמן הבית, אמר: “ואהבת לרעך כמוך” הוא יסוד התורה “ואידך פירושא”, “וכל מילתא דסני לך לחברך לא תעביד”. וכן בדרך כלל, רוב חכמינו לא בקשו לרומם את האדם למעלה מטבעו. מפני “שתורה לא ניתנה למלאכי השרת”, והמאמר “גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת” הוא מועט המחזיק את המרובה, ורומז על ההבדל שבין ההשקפה הישראלית הפשוטה וההשקפה היונית ההתחכמותית (וידוע הכעס שכעס הראב"ע בבאורו הקצר על פסוק: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”, (שמות כ"ג, כ'), על רב סעדיה גאון, שאמר כי בני אדם נכבדים ממלאכים).

רטנוי הרגיש בחושו הגאוני את האופי המעשי של היהדות. בזה כוון אל האמת; אבל האמת נעדרה ממנו, כשהסיק מתוך זה, שאין ליהדות שאיפה אל הנעלם ואל המוחלט. אילו למד יותר, אזי הבין, מהו ההבדל בין הטרנסצדנטל היהודי והיוני (בכונה אינני אומר: הנוצרי). היהודים קבעו את הטרנסצדנטל שלהם באלהות ובכל תאריה וכוחותיה; ואל הארץ למטה ואל בני האדם המשיכו את הכוח הרוחני רק בתור כונה; והעיקר היה להם הגשמת הכונה בדמות מעשים וחוקים של ממש. האחרים עשו להפך: הכניסו את ההגשמה למעלה, ואת ההאצלה למטה. הטרנסצדנטל היה כנשמה דאזלא ערטילאית; ותחת אשר בראשית היתה המלה – ה“לוגוס”, ואחריו הבריאה והעשיה, היה להפך, ותשאר אך המלה כסיסמא וכבת קול שאין משגיחים בה. באופן זה תלו ארץ על בלימה.

בכלל אין למדים מן האגדה, שהרי האגדה היא צורה פיוטית, שצריכה להיות חפשית; אבל ממגמת האגדה למדים, יען כי לחופש יש כוון. בבחינה זו, מצוינת היא דרשתו של פאול, בתמכו את יתדותיו על אברהם אבינו: “והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה” (בראשית ט"ו, ו'); ובהסיקו מן הכתוב הזה שבאמונה גרידא לא סגי, ושהמאמין הזה נצטוה לעשות מעשים להמול, להקריב את בנו, ורק על-ידי הנסיונות המעשיים האלה, שעמד בהם, זכה למדרגתו. אין משיבין על הדרוש. ברם, מגמת הדורש היא ברורה: שעבוד הרוח החפשי – לאמונה, ושחרור הגוף הנכנע – מן המעשה! כנגד זה דרשה אחרת שלנו, מיוחסת לרב: “קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כ"ו, ה') עקב אשר שמע אברהם בקולי” (יומא כ"ח), ו“אברהם שמר את התורה מאל”ף עד ת“ו (שו“ט קי”ב). אף זו דרשה שלא ניתנה להתפרש לפי פירוש המלים; אבל המגמה היא ברורה: חשיבות המעשה – כנגד ההסתפקות ב”אני מאמין", שאין בו מעשה.

תקפו של ההבדל התכניתי איננו בזה לבד, שלאחרים יש עיקרי אמונה, שאין אנו יכולים לקבלם, אלא בזה שבכלל אין אנו יוצאים ידי חובתנו במחשבה ובהרגשה לבד. גם אצלנו נעשו נסיונות של נסוח עיקרי אמונה. באמת אין דעה אחת לדוגמאטיקאים יהודים, בנוגע לעיקרים מיטאפסיים ותיאולוגיים. זרם המחשבה והאמונה לא קפא בעיקרים מוצקים. בזה מתבהר ומסתמן השרטוט האופיני של תורת ישראל. מעולם לא היו רבותינו קבועים וסגורים בבריחי עיקרים קרושים, מאובנים, קרים כביכול, רשמיים; אך היו שטים ודאים בעולם העיון, בלי עכוב החפוש והדרישה וההסתכלות על ידי דוגמאטיקה לוחצת ומעיקה; זה בונה וזה סותר, זה מניח וזה עוקר, זה מונה כ“ו עיקרים, זה י”ג וזה – ג‘, וגם א’. שני צירי הקוטב הגדולים שלנו: הרמב“ם והראב”ד, נחלקו בנוגע להגדרת העיקר היסודי: מציאות ה'. לפי דעת הרמב“ם: האומר הקדוש ברוך הוא גוף, הוא מין – ואין ספק שהלכה כמותו – והראב”ד חלק עליו, ושרי ליה מאריה, שעשה את המישור לעקוב. בכל דת אחרת צמחו מחלוקי דעות פחותים מן ההבדל הזה סכסוכים ולבוטים נוראים, ודמים בדמים נגעו, ולבסוף נפרדה הדת הכללית לדתות וכנסיות שונות, ונקרעה לקרעים שאינם מתאחים. בינינו היה מעט פולמוס-של-קולמוס, “חצים שנונים עם גחלי רתמים” ב“שאלות ותשובות”; אבל חבילת האחדות לא נתפרדה, ואם בדורות החדשים נגזרנו לגזרים ונתפוררנו לפרורים, זה היה פרי החקוי, ולא כן היה בתקופות הקודמות ההן: העמדת הגבולות והגבלת הגדרים התיאולוגיים לא נצבו כמו נד, אך הלכו ושטפו, נתפרדו נשתוו, והרי זה סמל נפלא, שלבסוף הכניסו את הראב“ד לתוך הרמב”ם, ושאפשר להם לדור בכפיפה אחת, ואין זה מתמלא מחורבנו של זה. הדוגמאטיות, או הפילוסופיה הדתית שלנו, כוללת את כל האמונות והדעות, את העיקרים ואת הגדרותיהם וענפיהם, את האמתיות הנצחיות ואת פירושיהן השונים, קצור הדברים: את כל ההכרה הדתית שלנו, בלי כל אונס רוחני; ואין בכך כלום, שחכמים גדולים, מוסמכים ומפורסמים באומה קבעו עיקרים, ביחוד מימי רב סעדיה גאון ואילך (בעת אשר מצד אחד התגברה המלחמה הפנימית בין הרבנים והקראים, ונחוץ היה להתוכח בענינים עיקריים בדת ולהגדיר בדיוק את העיקרים בעצמם, ומן הצד השני התבגברה השפעת המתזוליים מחוץ), ובכל זאת התנגדו מקצת רבותינו הצרפתים והר“י אלפכר בראשם לקביעה זו, שנראתה להם כבלתי מספיקה; ולא חרדה היהדות חרדה גדולה על זה, שבנוגע לעיקר ההשגחה הכללית והפרטית נפרדו, למשל, השקפותיהם של רב סעדיה גאון ושל הראב”ע פרוד גדול, אך הכניסה את כולם יחד אל האוצר הגדול של החקירה בענינים העמוקים והכמוסים, בלי שום מעצור לחופש עבודת המוח. אבל גם אם יאמץ היהודי את מחשבתו בתכלית האדיקות, והסכים בכל כוונתו על עיקריו שבו, בזאת לבד עדיין לא יהיה “נגאל”, ולא ימחלו לו בשביל כך את עונותיו, ולא יבדל במאומה משאר בני אדם; אך יהיה צדיק או רשע לפי מעשיו. ורק לפי מעשיו. ומהצד השני, חסיד שבאומות העולם, שאין לו כל יחס לה“אני מאמין” שלנו – יש לו חלק לעולם הבא, או במלים שונות: יהיה “נגאל”. בבחינה זו, הדין עם רטנוי שאין לנו טרנסצדנטל.

רטנוי הבין אך חצי דבר, ולא דבר שלם. יש אנטי-טרנסצדנטל של היהדות בעולם האנושי (לאפוקי מן העולם העליון) האנטי-טרנסצדנטל הזה הוא: רכוז תשומת-הלב בהגשמת שלמות האידיאל של צדק ושל טהרה בהמגע והמשא המתמיד והיום-יומי עם המציאות והעובדות הקיימות ותנאי החיים, שבני אדם שרוים בהם, על ידי שיטה של מעשים טובים וחוקים, שיש בהם רמזים וזכרונות של דברים גדולים, במסגרת אומה מקושרת ומסודרת, הרוצה לחיות ולהתפתח ולהתקרב בדרכיה אלה אל השלמות המקווה, זוהי אידיאליות בתוך עולם-כמנהגו; לאומיות תלויה באידיאולוגיה מקפת, שנותנת מקום להרבה אידיאולוגיות להסתנף אליה, ואידיאולוגיה תלויה בחיים ובסדרים מדיניים, חברתיים, נמוסיים, חנוכיים וכו' ארוגים וטוויים במאורעות, בזכרונות, במסורות ובקבלות של האומה היהודית שנלחמה לקיומה. בהיהדות החלק הרוחני תובע את ממושו בהנהגתו של אדם. זהו אחר השרטוטים התכניתיים של תורת ישראל; ובו מסתמן הגוון המיוחד של נטיות נפש היחיד הוצבור באומה זו: האידיאליזם המעשי.

יש בזה דבר שבגזע הטבעי של היהודי. הריהו בעל-דין קשה, הוא מתעצם ועומד על דעתו לבקש את “התכלית”. יש בו פכחות של בעל נסיון זקן, בלתי מתפעל ממליצות חלקלקות ותמרוקי הלשון, המאפילים על המצב האמתי. יש במוחה של אומה זו תססים, שמפרידים לחלקיהם כל שם בלי ענין, וכל מושג בלי תוכן; ואז קורט אחר קורט הולך ונפרך, ופרחו להם הערפל והסוד, הכהות והדמדום, ונתערטל הענין הכמוס מן הלבושים והצעצועים, ונתגלה כדמותו הטבעית.

"ואל תשיאך חכמה יונית,

אשר אין לה פרי, כי אם פרחים".

כרוב חכמי ישראל מהתקופות העתיקות, כנה גם ר' יהודה הלוי בשם “חכמה יונית” לא רק את דעות הפילוסופים, שלא הסכים עליהן, אבל על צד ההשאלה גם את הסלסול ואת זוהר הקסם המפתה ואת העידון ואת ההידור החיצוני, את הדבר שאין תוכו כברו, את הפטפוט הקליל, ואת ההשתמשות במלים מנסרות ברקיע, שאין להן תפיסה בישוב העולם ובדרך-ארץ; את האופי של קלות ראש, את סוד שיח הפרזיאולוגיה יפת הפנים, בנגוד אל הענינים היהודיים, שאינם מבריקים, אבל הם ממוחיי התוכן, פנימיים, צנועים, אבל מתגשמים בהחיים (ואם עדיין אינם כך הם שואפים לשלמות זו). הכנוי הזה נתפשט בישראל מימי המתיונים; ולא כוון אל החכמה היונית המקורית בטהרתה, ברוממותה ובעומקה, אך אל “מרשיעי-ברית”, שלקחו מחכמת יון את הקסם ואת החן החיצוני (“כמקולקלים שבהם עשיתם”). אין זאת הֶלַס הלבנה, זבול היופי הנשגב, אין זאת אטיקה המתוקה, נוה השירה והחזיון, אך סיני וציון מזויפים, כרובי בית המקדש שנהפכו לנחשים ויוני-מוריה שנהפכו לפרסים. גם נביאי השקר בדורות הקדמונים, אשר נביאינו לא חדלו להלחם עמהם, לא היו מפיחי כזבים מן השוק, אך נביאי-שקר כבירי כוח-שפתים, מביעים רעיונותיהם במלים רמות ונשגבות במשא ובחזון ו“אומרים שלום שלום”; אבל נאה דורשים ולא נאה מקיימים ועל כן היו נביאי תרמית לבם; ככה היתה גם התרבות הרעה של החכמה היונית: התהדרות חיצונית, עשית מעשה זמרי ובקשת שכר כפנחס, פום ממלל רברבן, נשיאים ורוח וגשם אין. כנגד שוחד דברים זה, עם כל המתיקות שיש בו, כנגד אחיזת עינים זו, עם כל הפאר וההדר המקסים – היתה היהדות מחאה בוערת, מתוך הזדעזעות מוסרית למראה שני ההפכים בנושא אחד: להטי החן והסוד בהמלים – והזמה והעושק והגסות והאלמות והאכזריות והשחצנות בפועל – קצור הדברים: ההבדל בין הצדיק והרשע.

כל קצה מוליך ומביא אל הקצה שכנגדו: הפרזת ערך הכונה הערטילאית והפלגת ההתפעלות והדבקות במלים או ברמזים (המצויים אצל היודעים ואצל האלכסנדרונים) גרמו לגדישת סאת המעשיות באופן קיצוני מהצד השני. זו היתה הדרך מבתי המחול של המתיונים אל עלית בית גוריון, ובהמשך הדורות – אל ר' שמלאי, וגיוס תרי“ג חיל ההגנה על הממשות – אף על פי שמצוות צריכות כונה ורחמנא לבא בעי וכו' וכו', אבל הרעיון צריך ללבוש בשר וגידים וטעון גבוש וממוש. בקשר עם זה, אין נפקא מינה, אם המעשים נוגעים אל היחסים שבין אדם למקום, או בין אדם לחברו, או אם יש להחמיר אל להקל; כל בעלי הדעות לפלגותיהם נקבצו ובאו הנה, איש איש וקבלתו בידו ונמוקו עמו – והצד השוה ביניהם הוא, שכולם סובבים על המציאות, ואינם מסתפקים בדוקטרינריות ובמליצה נבובה ובהתפנקות והתרפקות על המלה המלבבת “אהבה” או “חסד”, אלא חותרים ומשתדלים, שבני האדם יהיו בפועל יותר רחמנים, ביישנים (צנועים) וגומלי חסדים, מאשר הם. זהו הקו היסודי של היהדות; וזה היה, בשיעור ידוע, גם הקו היסודי של הנצרות הקדומה, כל זמן שלא השתלט בה הרוח של מליצות המתיונים, המעוטרות צפירת חן ויפעה, עם בטול הדבר החזק, השרשי, הקרקעי, האנושי האידיאלי ביחד, שאיננו “גואל” בפעם אחת כמו על די מטה-קסם, אלא מדריך את בני האדם בבית ספר קשה וחמור, להתלמד ולהתרגל לכבוש את תאוותיהם, ולהפסיק את זוהמתם, שהיא לא רק זוהמת אדם הראשון, אלא גם אדם האחרון, ויצרו הרע מנעוריו, וה”חיה" שבו – בטול התורה הגדולה והבלתי-מוחלפת: תורת-משה.

ובבחינה זו, לאמתו של דבר, אין נפקא-מינה גדולה לדקדק דקדוקי עניות, מי ממורי תורת המוסר קדם למי, ועד כמה רטנוי מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם, כשרמז לנו ל“חטוף שיריים” משולחנו הרוחני של איש שהסביר דברי נביאינו ומחוקקינו; ואם אין מעוותים את דברי הכתוב ו“הלכו גוים לאורך” ומהפכים את הקערה על פיה בדרשם מאתנו ללכת לאור הגוים; ואם לא נכון הדבר, שגם אצל קונפוציוס כבר נמצאו פתגמי-מוסר נשגבים מאד ואם לא קדם עמורבי בהשקפותיו ובחוקיו (דבר שנתחבטו בו אחרונים)? כל אלה הן לכל היותר שאלות היסטוריות; ויכולים אנו להניח אותן לחוקרי קורות התפתחות תורת-המוסר; וגם יכולים אנו להניח לרטנוי לחשוב, שפלוני או אלמוני המציא בראשונה את “הרוח” ואת הכונה ואת אהבת –הבריות, ורק דגלו היה אהבה ושלום. המי לא מעלה ולא מוריד; העיקר הוא המה. לא נלבוש תגא של גדלות, ולא נתבע תעודת-ממציא וזכות-מונופולין. אבל האהבה והשלום – היכן הם? היכן הם בין אלה, אשר כל מלה שלישית שלהם היא “אהבה”? פוק חזי מאי עמא דבר! מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך! במה הוטבו, בגדר זה, המעשים והמנהגים בין אדם לחברו ובין עם לעם, יותר מאשר בין אלה אשר לא עשו להם את השלט הזה? להתנשאות מה זו עושה? האם מיום שנשמעה מלה זו, היה דור אחד, אשר בו, בתוקף קסם השם הזה, חדלו אותם האנשים בעצמם, אשר מלה זו איננה פוסקת מפיהם, לשפוך דם, להוציא להורג רבוא רבבות אנשים צעירים, ולאטום אזניהם משמוע אנקת הורים, כי שודד פרי בטנם ונשברה משענת זקנתם? או החדל חדלו, בהשפעתה של מלה זו, להתעמר איש באחיו, ולהעבידו עבודת פרך, בלי גמול הראוי להם והמקביל לעוצם יגיעם? האם אין אהבה זו מכסה על דמי נקיים, על לבות קרועים וטרופים, על רעל חנופה, על שבועות שקר “ויכה יוסי את יוסי”? האין זה מבטח בוגד, שאחריתו מפח-נפש, השליה ואכזבה? זוהי השיטה, שעליה אמר רבי יהודה הלוי “שאין לה פרי כי אם פרחים”, ואני מוסיף: לא פרחים טבעיים של טל וריח, כי אם פרחים מעושים של ניר. הלבבות לא נתקרבו, העקמומיות לא נתפשטו. אין כוח מקיף, מאחד, שיעשה את האנושיות לחטיבה מוסרית אחת. נאבקים, מתגוששים, מתחרים, ואין שלום ואין נחת.

ממוצא כל הדברים האלה, נבין, שההזיה הפאולינית של רטנוי באה מגרעון ידיעותיו, וגם מפני שהיה מורוחק מעמו. לוא ידע את עמו ואת תורתו ידיעה מספיקה, אזי לא מתח קו גס כל כך, בנוגע לשאלה זו, בין שאול איש טרסוס ובין יהודים אחרים. אופן הצגת השאלה היה מוטעה ועל כן היתה גם ההתרה מוטעת. השאלה היא המלחמה בין האמת והצביעות, הממשות והאויריות, קביעת-מסמרות במעשים וקורי-עכביש. במלחמה זו צריכה הנצרות להיות מעונינת לא פחות מן היהדות, כי אף על פי ששונות הן הערוגות אשר אותן נעבד, הלא אל מקום אחד הכל הולך ומגמת פני כולנו היא להמעיט את הרע ולהרבות את הטוב בעולם. ואולי אנו מרגישים את הדבר הזה יותר, יען כי עור גופנו הוא הגויל העתיק והחדש, אשר עליו יחקק בפתוחים עמוקים מאד ויבער בלהט, כמו באש שחורה על גבי לבנה, אם יש אהבה, ושלום בעולם, או אין, דבר זה איננו מן הוכוחים התיאולוגיים, ולא סוגיא היסטורית נוגעת אל העבר, אך בנפשנו הוא. הפּרוצס של בחינה ובקורת עושה את דרכו בחשאי, במעמקי המחשבה, בנבכי ההכרה; ויש לעם היהודי חוש מיוחד להבחין בין האמת והזיוף. על כן הוא חזק ועומד ברשות עצמו ועצוב – אבל בעצבונם של החזקים.

עבדי-מלוג אנן. אוכלים את פירותינו, ולא את קרננו. הקרן קימת ממנה באים הרטנויים לעולם, מוסרים להעולם הכל, ומקבלים ממנו – את הדעות הקדומות על דבר עמם ותורתם.

אין הבדל יותר גדול מן ההבדל בין שני היהודים: שאול איש טרסוס וולטר רטנוי. הראשון – כולו מזרח, והשני – כולו מערב; הראשון – כולו דת, והשני – בן תעשין-חשמלן בעולם הגדול. אלפים שנה עם מאורעותיהן, כל היסטורית דורות הבינים וכל היסטרית התקופה החדשה, עולמות שנחרבו ועולמות שנבנו – מבדילים בין השנים האלה. ובכל זאת ישנם קוים שוים ומשוים אותם. שניהם היו ניצוצות תועים בחלל העולם הכללי; שניהם היו אברים מדולדלים של גוף לאומי מרוסק; שניהם היו נשמות ערטילאות כמהות מתוך צער חרישי, מתוך שאיפה עגומה והשתוקקות עמומה אל הנסתר; שניהם שגו בחשבם, שאי אפשר למצוא לגעגועים האלה ספוק בתוך היהדות; וכאן פרשת הדרכים: שאול מצא ספוק באמונתו בגואלו ובמושיעו, וולטר רטנוי אף את הספוק הזה לא מצא. לא היתה לו ירושלים ללכת ממנה ולא דמשק להגיע אליה. ירושלים לוקחה ממנה בטרם נולד; ואולם היתה בלבו איזו ירושלים, שלא נתנה לו ללכת לדמשק. היתה גם לו איזו דמשק, כביכול של מעלה: פולחן נסתר עילאה, הויה סגורה בתוך עצמה וכוללת הכל; אבל לא הגיע עד הסוף, ולא ברר, אם אלוהיו הוא אלוהי הפנתיאיסטים, או אלוהי ישראל. הפנתיאיזם לא הניח את רוחו היהודי, ששאף אל האחדות המוחלטת, ואלוהי ישראל שלו נגלה לו דרך ענן תרגומים וקיצורים אנציקלופּדיים, ועל יסודות רעועים אלה נראה לו – לא די טרנסצדנטלי, ויברח, בלי הכרה, מהראב"ד אל שאול איש טרסוס! ככה נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, בלי תוצאה חיובית, רק בתור זיו-איקונין של תועה גדול, נפש נאבקת עם עצמה מתוך שאיפה ענקית אל האמת, חיים מלאים נגודים והפכים, פרפורים וזעזועים. כל מה שרצה ולטר רטנוי – נהיה להפך. רצה להצטמצם בד' אמותיו, ונמשך להכנס לתוך העולם המלא תנועה; התרומם למדרגת ההתלהבות של נבואה, ועולם חזיונו זה נהפך לתוהו-ובוהו על ידי המלחמה; האמין בנצחון גרמניה ותחת הנצחון בא השבר, וכשנתמנה לשר החוץ (צריכה היתה גרמניה שמכבר להנפץ ולהתערער, בכדי שאפשר יהיה ליהודי להתמנות לשר-החוץ) היה הוא האיש שיסד את השיטה, שקוראים לה עתה: “השיטה השטרזמנית” – והיא הפכחות, ראית-הנולד, הבנת הענינים החיצונים וההתחשבות עמהם; ובשביל כך נהרג – נפל חלל על שדה השלום. במיתתו בעד דעותיו דמה מעט אל שאול רבו.

“לא קדיש יאמרו, ולא אשכבה נוצרית יקריאו”; ובכל זאת סבירני, שהוא ראוי לקדיש יהודי.