מעֻוָּת לא יוכל לתקֹן / חיים נחמן ביאליק
על הדוכן החיצון במרכבת הטרַם עמדנו שלשתנו לעת ערב: יהודי זקן, ארוך ודק, מצד זה, אני – כנגדו, ויונקר צעיר ורך, כלו אומר “חדש” – בינתים.
בתחלת עמידתי לא נתתי אל הזקן לב. עומד היה ממולי במקלו אצל הסורג הנעול ומצמצם עצמו בצל, מקום שאין האור הקלוש של הפנס החיצון מגיע שמה. היונקר, שהתמצא בינתים, חצץ אף הוא קצת, ומכל קלסתר פני הזקן לא היטבתי לראות בלתי אם אגודת שער לבנה שמהבהבת ומתנדנדת עם נדנודי הטרַם. אבל באחד מן הרגעים, כשנשאתי בלי כוונה מיוחדת את עיני אל הזקן – מהר הלז ונענע לי בראשו, ומיד הכרתיו. הלא זה הזקן שאני נתקל בו פעמים רבות ברחוב ולעולם הוא מקדים לי נענוע ראש.
מאימתי התחיל לנענע לי ראש, ומה ראה לחלוק לי כבוד זה? – איני יודע ברור. ודאי נטפל לי פעם אחת באיזה מקום, אבל היכן? מתי? כמדומה, שמעולם לא נכנסתי עמו בשיחה. איני יודע אפילו מי הוא ומה מלאכתו. רואהו אני לפרקים עומד ברחוב, הוא ומקלו, או הולך לו שם הליכה סתם, כמטייל, מפנה עיניו להסתכל בכרוזי מודעות ובחלוני חנויות. בגדיו שחוקים אבל נקיים, נעליו טלואים אבל מרוקים. ניכר, שהרבה שוקדת עליהם בכל בוקר המנקית, כדי לחפות בכמה שהוא על כל מה שפגם בהם יום אתמול, אלא שלא תמיד היא עושה ומצלחת, והזקן מוכרח לאחוז גם בתחבולות אחרות. כל אימת שהוא נכוה מבדיקת עין יתרה – כף ידו ממהרת אל הטלאי או אל הכתם, להאפיל עליהם… פעמים הוא בא כנגדי ברחוב וספר או איזה חבילה קטנה תחת בית שחיו, אך גם אז אין הליכתו בחפזון, אלא מטייל הוא כדרכו, בנחת ובחשאי, וברגע שאנו עוברים זה על זה הוא מרכין לי ראשו בשתיקה, נותן בי רגע אחד עינים נוגות, זולפות עלבון חרישי, והולך לו דומם לדרכו הלאה. ודאי – אמרתי בלבי כמה פעמים – הוא אחד מאלה העלובים, שמאפס עבודה קבועה, היום כלו, מזמן יקיצה בבוקר עד זמן שכיבה בלילה, מתוח ועומד לפניהם כחלל ריק, שהם אובדים ותועים בו כעב קטנה קטנה במרחב אין קץ, תועים ואינם מוצאים בו לעצמם שום נקודת אחיזה. די להם לאנשים כאלה שבמשך היום, הארוך השומם כל כך, אין אדם מרגיש ביותר במציאותם. ומאידך גיסא – די להם שאדם נותן עליהם לפעמים עין לטובה ומרגיש רגע אחד במציאותם. האומללים ביותר שבהם – הם אלה, שמצד רחמנות ועל פי איזו המלצה קלושה בכלי שלישי, ניתנת להם לפרקים דריסת רגל בבית בעל בית אמיד, מקום שממציאים להם שם, אחרי כמה דחיות ב“לך ושוב”, עבודה מדומה, איזו שהיא, ב“שכר”, כביכול, כמה שהוא. יודעים הם העניים שהעבודה הנתונה להם – כגון סדור הביבליותיקא הביתית בפעם העשירית, העתקת כתבי המשפחה בפעם האחת עשרה, גלגול פפירוסים, למוד “עברי” לגימנזיסט בר מצוה – לא היא צריכה לגופה ולא הם מזומנים לה, ולפיכך אינם מעיזים להתנות מראש על השכר. וכשהם נכנסים לאותו בית, אינם נכנסים אלא בחשאי, כמי שהולך לדבר עבירה, ולעולם – מצד ירך הבית, דרך הפתח האחורני. וכשהם מקבלים את ה“תשלומים” מיד ליד – לעולם עיניהם מושפלות ופניהם מתלהטים ודעתם מִטשטשת עליהם, והם ממהרים ובורחים מיד מתוך גמגום “שלום” קטוע, שלא לראות דרך איזה פתח נמלטו ושלא לדעת היאך נמצאו עומדים מחוץ לאותו בית הרחק כמטחוי קשת. האנשים האלה, שנראים כנמוכי רוח ושפלי ברך, הרבה בעלי נפש ואניני דעת יש ביניהם, ומהם, גם חריפי רגש וחולי גאות שוא. הכרת אפסותם המוחלטת תדכא רוחם ביום ותאכל עצמותם בלילה. ולא עצם עניָם מדכאם, כי אם מראהו החיצון, העלבון שבו. כל טלאי גלוי שבבגדם – פצע מסותר תחתיו, וכל כתם נראה – מכוַת אש הוא בבשרם החי. מי שמרחם באמת על בני אדם אלה ואינו רוצה להרבות צערם – אל נא יַשהה עליהם את עיניו יותר מכדי שימת לב לפי מדת דרך ארץ. כך אני נוהג תמיד עם אותו זקן, שנזדמנתי עמו הערב בטרַם, וכן עשיתי גם הפעם. לאחר שהשיבותי לו נענוע ראש, מיד הסבותי עיני מנגדו לצד חלון הטרם ולא שמתי עוד אליו לב. לדוכן עלו בתוך כך עוד שני נוסעים, פקיד צבא ואשה עמו, והיונקר הצעיר התמתח והצדיע לפני הפקיד בזריזות גדולה וב“שיק” מיוחד, ואני כמעט הסחתי דעתי מן הזקן לגמרי.
לא עברו רגעים אחדים, והנה היונקר הצעיר פונה פתאום אל הזקן בהשתחויה קלה של נמוס, עושה בידו, הנעולה נעל עור דק, תנועה של חן מנומסת ואומר בקול רך מאוד:
“אנא, סלח לי, אדוני.”
מתוך הנמוסיות היתרה – וגם מתוך סלסול התלבשת, החדשה כלה – אפשר היה להכיר מיד, שהיונקר עדין טירון הוא. זה אתמול ירד מעל האבנַיִם ולבש מדיו החדשים, ועדין זהיר הוא בהלכות דרך ארץ כבר-מצוה בתפלין ביום השני ללבישתן. כמעט ששמח על מצוה כגון זו שבאה לידו במעמד הפקיד ונזדרז לזכות בה, שלא להחמיצה. מה ראה לבקש סליחה מאת הזקן, לא ידעתי. משמע שגרם לו לזה בלי צדיה תקלה קטנה, כדחיַת יד או דחיקת רגל וכדומה. ואולם הזקן, כנראה, לא ידע מאומה, וכתמֵה לא מעט על פְּנִיָה זו, שהיונקר פונה אליו פתאום, הטה אליו ראשו ואזנו ושאל מתוך מקצת יראת הכבוד ומקצת פחד:
“מה? מה אדוני דובר?”
“אני מבקש בהכנעה רבה סליחה מאת אדוני” – הכפיל היונקר את בקשתו בנמוסיות כפולה ומכופלת.
“מה? מה?” שאל הזקן בתמיהה רבה, כמי שאינו מבין ואינו מאמין כאחד, והגיש את ראשו ואת אזנו השעירה לפי היונקר ממש.
היונקר הצעיר לא יצא גם הפעם מגדר הנמוסיות לגמרי, אלא שהרים את קולו קצת כמעט מתוך שמץ הקפדה, ובשלשו את בקשתו שוב עד סוף פסוק, התיז הפעם כל מלה ומלה בפני עצמה.
"מאד, מאד אני מבקש… "
עתה תפס הזקן את הענין ומהר להרים את ראשו, כמי שנרתע לאחוריו. היונקר הנחמד והמהודר בקש אפוא סליחה מעמו! ולא עוד, אלא שהוא, הזקן, גרם לו ליונקר, לשלש בקשתו. הזקן הביט כה וכה במבוכה גדולה. ובפגעו ברגע זה במבטו הבודק של הפקיד נבוך כפלים, כמי שנתפס בשעת קלקלתו. מבין שפתיו נפלטה פתאום מעין הברת “פּ!” ועויה משולשת עמה: משיכת כתף, פשיטת יד ועקימת פה. העויה היתה משונה כל כך עד שקשה היה להכריע בה מה משמעה: משמע השתוממות, משמע הצטדקות, משמע התבטלות ומשמע בטול. ואפשר שהיו בה כל אלה המשמעות ביחד וכל אחד מארבעת עדי הראיה – הפקיד, האשה, היונקר, ואני – היה רשאי לברור לו מהם את היפה לו.
ומוזר הדבר: מאותו הרגע שהיונקר המתנמס בקש את הסליחה, לא עמד עוד הזקן על מקומו במנוחה. סולד היה מכל פגיעת עין. נדמה לו, שהכל בודקים אותו מכף רגל ועד ראש, והוא נגלה עתה לעצמו ולאחרים בכל אפסותו ושפלותו, ואין מסתור ואין מנוס. כל הטלאים והכתמים שבבגדיו ובמנעליו – אלו שכל ימיו טרח בהם כל כך בכמה תחבולות לחפות עליהם – כלם כאלו חָברו עליו יחד לגלות קלון עָנְיוֹ ודלות חייו מעודו ועד היום. כל פצעי נפשו וכבודו, הקטנים עם הגדולים, הנעלמים מתחת לטלאים האלה, כאלו פתחו ברגע אחד את פיותיהם וזעקו זעקה גדולה ומרה: הבאמת תמוה הדבר כל כך, אם יונקר צעיר מבקש סליחה מזקן כמותו? האמנם אין הוא ראוי לכבוד אדם שעה אחת? האמנם אפסה כל תקוה, שיטעום אף הוא פעם אחת בחייו טעם של אדם שלם שאין טלאי נראה עליו?…
עיני הזקן המשוטטות הנה והנה הביעו צער עמוק וכל מראהו היה כמטושטש. כף ידו חרדה כל פעם אל מקום אחר בבגדיו השחוקים. נראה בעליל שהוא מרגיש עתה בבשרו ממש כאב כל טלאי וכתם, והוא ממשמש בהם בעל כרחו כמוכה שחין רע בצרעתו. טלאי טלאי – ופצע עמוק תחתיו, כתם כתם – וחותם קלון עם מכוַת אש צרבת בבשר החי.
באמרו להֵרָאות עוד עתה, בזה הרגע ובמעמד אלה האנשים עצמם, בתפארת אדם, קפץ והתחיל פתאום להיטיב את מראהו עד כמה שידו היתה בשעה זו ובמקום זה מגעת. לשם זה אחז בבת אחת בכל אותן התחבולות הידועות לו מכבר. מהר וישר קצת קומתו, חפז ומשמש בזקנו, נזדרז ויִשֵב כהלכה את הכובע על ראשו, שוב מהר ורכס כפתור וחצי כפתור בקפוטתו והאפיל בכך על כתם צהוב במכנסים, ושוב הרכיב נעל על גבי חברתה וחפה בבת אחת על שני טלאים רצופים. כל המלאכות המרובות האלה נעשו ונגמרו בחפזון גדול, כמעט בבת אחת, וכפי שנדמה לו, גם בצנעא, באופן שלא ירגישו בדבר העומדים עליו. ולא נתקררה דעתו עד שחטף והוציא פתאום מכיס בגדו מטפחת לא נקיה ביותר וגרף את חוטמו בקול רעש גדול, שהרתיע קצת לאחור את כל העומדים עליו, ובתוכם גם את היונקר המנומס והמפונק ביותר.
העלוב! בשעה קלה אמר לתקן את אשר עִוְּתוּ שנים רבות כל כך!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.