(קטע)

המאסר    🔗

… נתיבות-חיינו כשבילי-ירושלים: עולים ויורדים. מבית-הסוהר ב“מוֹסקוֹבּיאה” ועד בית-החולים הדסה מהלך שלשה רגעים, ושלשה רגעים לחזור: בלא הרחקת-לכת, אבל הגבּהת-עלוֹת ושוב העמקת-רדת. אבקש מחילה על קטע פילוסופי זה; אך באמת מסופקני אם קרו לאחד מבני דורנו זה שינויי-“גובה” חברותי מרובים כל-כך בתוך מעת-לעת אחד.

ערב שמיני לשהותנו במוֹסקוֹבּיאה; הרגשתי, שרוחנו מתחלת ליפול, ואין במה להרימה עוד. במשך כל השבוע התאמצנו להפוך את חדרנו למועדון: הרצינו הרצאות, סיפרנו סיפורים – הרי אחר-כך, בעכּו, הזכרנו את שבעת הימים האלה וקראנו להם Heptameron. הספּר של בית-הכלא גזז את שערותינו, ואנו צחקנו; את בגדינו החליפו לנו בתלבושת מתאמת למוסד, וצחקנו; סירבנו למזונות, דרשנו מרק-בשר ולא קיבלנו, ושבוע לא אכלנו אלא לחם ערבי, תבול מין עשב מקוצץ, שלא ידעתי שמו, – וצחקנו. פעם אחת נכנס אותו קצין אנגלי, שקראנו לו “גוּץ” (בזמן שלא קראנו לו שמות חריפים יותר) ונטל ממנו כל נכסי-דניידי – נרות, מסרקות וספרים: צחקנו. ואחר שקיעת-החמה נמנמנו באופל, כל אחד על מחצלתו הדקה המונחת על רצפת-האבן. כל טיפת-רעל יום-יומית בלענו בצחוק; אבל הטיפות נצטברו פנימה ולאט-לאט סיממו את הנפש. בערב ההוא כבר שתקנו, ובודאי היה כל אחד מן העשרים (כי את מלכה, גבור העיר העתיקה, הוציאו מחדרנו עוד ביום השני, ונשארנו עשרים) חושב אותה מחשבה: ומה הלאה?

פתאום שמענו צעדים במסדרון, צעדי-חבורה, צעדי-שלטון. הרי יש “קול” אישי מיוחד ואינטוֹנצאַיה ותוכן לסוליות-נעלינו: בין אלו שאז ניגשו לדלתנו מיד הכּרנו זוג אחד של נעלי-שלטון, מעשה סנדלר-אמן מטובי עיר-הבירה שמעבר לים: אף מתוך חריקתן העדינה נשמע כעין הרגל לצווֹת ולפקד. נפתחה דלת-העץ החיצונית, ומעבר לסבכת-הברזל, שהיא דלתנו הפנימית, שעדיין היתה סגורה, פרצו קרני-פנס ונשמע קול רם השואל באנגלית את שמי שלי. נזדקפתי לשבת על המחצלת ושאלתי:

– המצביא סטוֹרס?

– שלום אדוני, – השיב, ולאור הפנס ראיתי יד מושטת לקראתי דרך המשבצת של מוטות-הברזל. קמתי וניגשתי ולחצתי את היד, ושמעתי אחד מחברי ממלמל: “לא כדאי ללחוץ”.

– מה שלומו? – אמר האורח. – בבקשה לאסוף את חפציו, ויואיל-נא לבוא עמי; זאת אומרת – אין צורך שיטריח את עצמו לאסוף, אחד השוטרים יקח.

– אין מה לאסוף, – השיבותי. נפתחה סבכת-הברזל; אמרתי לחברים, שאנסה להודיעם מה שקרה או יקרה, ויצאתי, ואחרַי נסגרו שתי הדלתות. מאחורי סטוֹרס ראיתי את הקצין פ., המפקד של המשטרה הירושלמית, והוא כיבדני בסאַלוּט הצבאי כבימי-קדם, וגם אני, מתוך הרגל ופיזור-נפש, הרימותי ידי למול רקתי הגזוזה. ה“גוץ” העומד על ידי לא ברכני, כמובן: הביט הצידה.

הלכנו בטקס. ה“גוץ” בראש כמדריך, סטוֹרס ואני אחריו, קצין-המשטרה אחרינו. הובילוני לחדר גדול פי שנים מן התא שממנו יצאתי: מטת-ברזל היתה בו ומזרון על המטה, ועל השולחן בערה מנורת נפט. סטוֹרס הראני את כל החדר הזה בתנועת-יד מלאת נימוס מלוטש, כבעל ארמון המכניס אורח לטרקלינו, ואמר:

– זה בשביל אדוני לבדו. אמר, שאין לו חפצים? מיד נביא לו את חפציו; בעצמי אביאם, כי איני רוצה, שיבוא שוטר אל ביתו ויבהיל את הגבירות. אבל אין כאן רהיטים! מר פ. – (פנה לקצין המשטרה) – נא ליצור, תיכף ומיד, שני כסאות – וגם שולחן-רחיצה וכד – וגם שולחן-אוכל קצת משופר מזה. תיכף ומיד! ואני נוסע אל ביתו; להתראות בקרוב אדוני!

פרח, והקצינים והשוטרים יצאו אחריו, וגם את דלתי לא נעלו אחריהם. קראתי באצבע לאחד השוטרים הערביים, בחור מלאַנכוֹלי, שהיה מביא לנו את הלחם והעשב, ואמרתי לו באנגלית של שוק המובנה לו, שיאמר ל“יוּניס” (כך בטאו השוטרים את שמו של יהונתן בלומנפלד, המתורגמן המושבע לחברתנו), שעליתי לגדולה ולא אשכח את אומללי-ישראל.

כעבור חצי-שעה שמעתי מרחוק את שריקת הפתח הראשי, קולות, ושוב צעדים: צעדי-שוטר הסוחב איזה מטען, צעדי סטוֹרס המעידים לשבחו של אותו הסנדלר, ועוד צעדים קלים, שלא הספקתי להכירם מתוך תמהון: נעלי-גברת גבוהות- עקביים. אשה? כאן, בלילה? – דפקו על הדלת. קולו של סטוֹרס שאל: “מותר?” – “יבוא”. הוא פתח את הדלת, אבל לא נכנס: עמד על המפתן, הרים ידו למול הכובע המקושט פסי-זהב, אמר: “בכבוד הגברת!” – וראיתי את אשתי.

– אמנם, מפחדני, שאין זה כדין, – הסביר המצביא, – ואולם נחוצה יד-אשה לסידור החדר.

נכנס השוטר ה“טעוּן”: שתי מזוודות, מראָה! איני זוכר מה עוד. נכנסו עוד שנים, בלווית הקצין פ., והביאו את הרהיטים, נכנס עוד-מישהו, בידיו מגש ועל המגש צלחות מלאות ובקבוק מבקבוקי ראשון-לציון.

– הכל בסדר? – שאל סטוֹרס. – טוב. על כן אני עוזב את הגברת כאן; יש לי עסקים בעיר: בעוד שעה אסור הנה ואַלוונה הביתה.

– המצביא, – אמרתי, – וחברַי?

– אל נא ידאג אדוני: גם בשבילם אעשה כל מה שיש ביכלתי.

פרח; גם השוטרים יצאו וסגרו אחריו את הדלת, ושוב נעלוּה; ומעבר לדלת שמעתי את קולו כשהוא מצווה על ה“גוּץ”, שאסור להפריע את הגברת והאדון ז'., עד שישוב הוא עצמו.

אשתי צחקה: – הוא “יעשה כל מה שביכלתו”! אין זה תלוי בטובתו שלו: נתקבלה פקודה מלונדון – להתיחס אליכם כלאסירים בענין מדיני. ואולם הוא “דאַרלינג” באמת: אחת המזוודות ארז בידו כמעט, והזכירני, שלא אשכח ספרים ונייר ואמלא את העט הנובע, ובעצמו הציע, שאבוא לכאן. – ובבוקר השכם תסעו כולכם לקאהיר: שם הכינו לכם “דירה” (כך אמר: אַפּאַרטמנט) בקסרקט של קאַסר-אֵל-ניל.

לאחר שהלכה בלווית סטוֹרס דפק על הדלת הקצין פ., נכנס, עשה את הסאַלוּט הצבאי ואמר: – יסלחני אדוני, לא אפריענו עוד – אבל חובתי היא חובה. ניגש אל המזוודות, פתח, חיפש חיפּוש שטחי ומהיר, אמר: “אוֹל-רייט; סליחה”, עשה את הסאַלוּט והלך. ואני הנעתי בכתפים: יצור מוזר הוא הפקיד האנגלי. לפני שבוע באנו הנה, עשרים ואחד איש, עם מזוודות וחבילות, שגם דינאַמיט יכולנו להכניס בתוכן אל בית-הסוהר – ושכחו לחפש בחפצינו; ואף ביום הקוֹנפיסקאַציה של המסרקות וכו' – גם אז לא חיפשו. עתה בא מושל-ירושלם בכבודו ובעצמו והביא לי שתי מזוודות, שנארזו בהשגחתו כמעט – וקצינו בודק את הסחורה שמא נתגנב בה אקדח. צריך לגור עם האנגלים שבע שנים רצופות כמוני, להכיר את הערבוביה והתוהו, שמתוכם, כצמח מתוך הבּצה, לאט-לאט, בלא חוק ובלא קצב קבוע מראש, מתפתח הסדר שלהם – לפעמים באיחור-זמן.

בבוקר התגלחתי: תענוג מובהק אחר שבוע של נזירוּת, אבל תענוג שלא עלה בנקל. לבשתי בגדי-אזרח; את רכוש-המדינה שקישטני אתמול השלכתי תחת מיטתי. רק דבר אחד גנבתי: את ה“נוּמר” שלי, מעגל-מתכת כחול עם המספר 127 הכתוב בספרוֹת-ערב לבנות. בפרוזדור בית-הסוהר מצאתי את חברי: גם הם מגולחים ולבושים תלבושת-דרור. גם את מלכה הנפרד השיבו לנו – וגם את שני הערבים, שאינסו עלמות בעיר העתיקה, צירפו לחברתנו; וכאשר יצאנו, בטקס הצבאי של הגנה, ארבעות-ארבעות, ואליהו גינזבורג מפקד בעברית “הימין” ו“השׂמאל”, – גם אלה הלכו עמנו, אמנם מאחורינו.

השעה עודנה מוקדמת, ורוב התושבים לא ידע כי נצא בבוקר; אבל בתחנת הרכבת נתאסף המון צפוף, שבירכנו בתרועות-הידד. אלי ניגש המאיור סמוֹלֵי – מי שהיה סגנו של מרגולין בגדוד הל“ח, ועליו דיברתי ב”מגילת הגדוד", – ואמר: – לאדוני ולגברתו הקצבנו תא מיוחד במחלקה הראשונה; ואני אפנה מקום, כדי שתוכל לגשת הגברת אמו, וייפּרד ממנה – אקווה, שלא לזמן רב!

מעולם, כמדומני, לא אירעה לי נסיעה עליזה ונוחה כל-כך. את ארוחת-הצהרים אכלנו בעגלת-המזנון, עם סמוֹלי ועוד קצין שני, הקאפּיטאן ד., מקציני הגדוד האנגלי השומר את ירושלים בימים האלה – ב“שמירתם” לא הצטיינו ביותר, כאשר ראינו בימי-הפרעות. אבל הקאפּיטאן היה בחור נעים, מלא רחשי “דרך-ארץ”, וגם סמוֹלי התנהג כמכּר המבלה שעת-פיזור בחברתנו. אשתי הלכה פעמיים לבקר את חברי, שבה אלי ואמרה: “אוכלים ושרים, ודורשים בשלומך”.

בארטוף ובשורק בירכונו קבוצות יהודים; ובתחנת לוד מצאנו המון מוחא כף ומניף מטפחות וכובעים. “רבע של תל-אביב כאן”, אמר לי אחד מידידי, ואפשר, שלא הגזים: לא רבו אז תושביה של הקריה העברית. הרהרתי, בגשתנו אל לוד, אם לא תעכב משטרת-הצבא את שרידי הגדוד הארבעים, שחנה במחנה בסרפנד, מלבוא אל התחנה; אבל מצאנו שם את כולם, וגם את המפקד מרגולין בראשם…

– – – – – – – – – – - – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לפנות ערב הגענו לקאנטארה; אשתי נסעה לקהיר, וסמוֹלי עמה, והקאפּיטאן ד. הוליכנו, ושוב בטקס חגיגי, למקום מנוחתנו – ושוב נספחו מאחורינו אותם הערבים מאנסי-העלמות. את הדרך שבה הלכנו, הכרתי מיד: רק לפני חצי-שנה כמה פעמים עברתי בה הנה והנה, עת ישבו בבית-הכלא הצבאי חיילי גדודי “שמרדו” ואני נתמניתי להגן עליהם לפני בית-המשפט של שלשה קצינים. מחשבות מוזרות חשבתי בדרך, מחשבות מרירות מעורבות בצחוק, מחשבות על טלטולי חיינו הדומים לסמטאות-ירושלים: אך אילו סיפרתי אותן כאן, מפחדני שמא יאמרו: גם זוהי “פילוסופיה”.

הגענו לבית-הסוהר; הכרתי את שׂר-העשרה הממונה עליו, והוא הכירני. הקצין ד. לחש דבר-מה על אזנו, אחר-כך ניגש להפרד ממני ואמר בקול נמוך: – הסברתי לו, שיתיחס לאדוני באופן מיוחד, – ובעוד הספקתי להגיד לו, שאין בזה כל צורך, לחץ את ידי בחפזון והלך.

חוששני, כי שׂר-העשרה לא הבין את כוונתו. אמנם, דיבר אלי לפי כל דיני הכבוד הצבאי, עמידת-דום והידים על תפרי-מכנסיו, כי עוד זכר את כוכבי-הליטנאנט על כתפי קודם-לכן; אך את ה“אופן” ה“מיוחד” פירש, כנראה, במובן של שמירה מעולה. בדרך-ארץ מופלגת הובילני אל התא הצר והאפל ביותר מכל תאי-הבנין, תא, שאין בו זכר לרהיטים וגם חלון אין בו, רק חור קטן בדלת: הכניסני, הביט החוצה שמא ישמענו זר, ואמר לי בעצבות מרובה:

– זהו גמולו של לוחם על שחרור-מולדתו – אני מאירלאַנד, סיר.

עשה את הסאַלוּט והלך, ואת הדלת נעל בשני סיבובי-המפתח.

בא הלילה; אין אור, אני לבדי; בשתי ידי, בלא לזוז, אפשר לנגוע בקיר מימין ומשמאל ביחד; מחצלת על רצפת-המלט, בלא כר ובלא שמיכה; ועוד לא מלאו עשרים וארבע שעות מאז נמנמתּ אמש על מחצלה כזו במוֹסקוֹבּיאה. נגעתי בסנטרי: וכי באמת אני מגולח? וכי באמת בליתי את היום הזה על ספסל הקטיפה של Waggon -lit, אכלתי איזה טוּרנדוֹ עם שַׁמפּיניוֹנים מעל צלחות-חרסינה, במזלג של כסף? מה יפוּ סמטאותיך, עיר-דוד, העולות והיורדות כשבילי-חיינו…

בחצר שמעתי את קולות חברי: יצאו לטיול ברעננות-הנשף, – הרי בנוגע להם לא קיבל האירלאנדי המכבד את לוחמי-השחרור כל פקודה של “יחס מיוחד”. כשעה ויותר השתעשעו בחצר וצעקו לי דרישות-שלום בעלטה; אחר-כך שבו לחורי-הלינה שלהם, והלילה כולו מרגוע ואֵלם.

שׂר-העשרה נגש אל דלתי ואמר לי דרך החור שבדלת:

– רוצה אדוני לטייל?

יצאתי, והתהלכתי עמו הנה והנה על המרפסת, והוא סיפר לי, כי גם שני מאנסי-העלמות כיבד ביחס “מיוחד”, אמנם, בלא פקודה מגבוה: אחז באזניהם והקיש את ראשיהם זה בזה, וסגר אותם לחוד, ולא יאמר היכן.

בסוף טיולנו עמד, הביט ימינה ושמאלה ולחש על אזני:

– סיר, – שם בחוץ, מעבר לחוטי-הקוצים, מחכה פלוגת בחורים, שביקשו לדבר עמו מלים אחדות. הירצה לגשת? אבל תדברו-נא בקול נמוך.

נגשתי לגדר, לבדי: שׂר-העשרה נשאר על המרפסת. באפלה ראיתי צללים שחורים, ארבעה או חמשה, יושבים על הארץ; קמו בקרבי אליהם, ואני שאלתי בעברית: – מי?

אלו היו מאותם ה“מורדים”, שלא הצלחתי להצילם מגזר-דינו של בית-המשפט הצבאי. נשלחו לכלא מצרימה, האחד למאסר שנתיים והאחרים לארבע ולשבע שנים; אבל כעת קיבלו חנינה. רובם נסעו לאמריקה ומיעוטם שבו לארץ. כאן נודע להם, שגם אני בקאנטארה, מתאכסן באכסניה, שבה ביקרתי אותם פעמיים ביום בימי-המשפט, והנה בחשאי באו להגיד לי – להגיד – ואין מלים בפיהם. – –