האלה נודדה / זאב ז’בוטינסקי, תרגם משה אטר (אטינגר)
© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.
נעימה הכתיבה מתוך קרון-רכבת. לא נעים יהיה לסדר לפענח את הקשקושים, אבל הכתיבה מתוך קרון רכבת נעימה. ואצל בני-דורי מפעפע הדבר בדמנו. בעודני צעיר לימים, היתה בעולם קבוצה שלמה של בני-אדם שחיו במסילות-ברזל יותר מאשר בביתם. או, ביתר דיוק, בית לא היה להם כלל באותם הימים, ולכן יש לומר: הם חיו במסילות-ברזל יותר מאשר מאשר בבתי-המלון. האנשים הללו נצטיינו בקלות-תנועה מפליאה, אשר לעומתה כאפס היא אף מהירותו המקצועית של סוכן מסחרי,
כמוהו כצב. שהרי סוכן מסחרי מסיע ממקום למקום סחורה חמרים, ואפילו סחורה זו – עניבות בצבעים מרהיבי-עינים או צלוחיות של תמרוקים, הרי גם זו סחורה חמרית, חפץ בעל-גוף וכבד-משקל, והיא זקוקה לשהות, למתינות. אבל, האנשים שלהם נתכוונתי הסיעו ממקום למקום סחורה שאיננה מוחשית. שעה אחת של הפסקה בין רכבת לרכבת מצאה להם כדי להטיל סחורתם זו אל תוך המחזור ולהלאה מזה לא דאגו – כבר היא תתגלגל לה הלוך והתגלגל, עד אשר תגיע לידי כל מי שמחכה לה ורוצה בה. מתוך כך נתפתחה גם אותה קלות-תנועה עד אין שעור. בשביל האנשים מסוג זה היו מושגים רבים כלא היו: מה זאת אומרת “הרחק”? מה זאת אומרת “עיף”? מה כוונת האומר: “לא בדרך”? אחד מהם נסע עמי מפטרבורג לבאקוּ. בתחנה מינראלניה ווֹדי 1 מסרו לידו מברק: משתסיים באקו מהר לז’יטומיר. הוא קרא, פיהק, ושלח מבקר תשובה: “מסכים”. אחֵר כתב לי פעם מחארקוב ובקש להודיעו במברק לאוּנגני 2אם ישיגני ביום שלישי בשבוע הבא בעיר דוינסק. שלישי היה אומר בגאון, כי ישנו בוילנא בית-מלון, בו הוא נתעכב כבר ארבעים ושתים פעם ובגרוֹדנוֹ – שלושים ושבע פעמים. את הרביעי פגשתי בתיאטרון אי-שם, באחת מערי השדה, לאחר זמן רב, כאשר כבר הכל נשתנה; שאלתיו: המזמן אתה פה? ומה מעשיך? – הוא ענני בחשיבות: – הו, יש לי עכשיו פספורט, מעיל-חורף וחדר מרוהט. – והרבה נשתמע מתשובתו זו: גם כבוד לעצמו, ויחד עם זה החידוש של ראית עצמו מיושב כל כך, וקורטוב של כליון-נפש לתקופת הנדודים בהסטוריה.
החתום מטה היה באותם הימים מעורב עם אנשים מסוג זה ולעתים קרובות היה אף הוא שותף לאורח חייהם. אז היו חולפות ביעף גם על פנַי כל אותן וילנה, פולטאבה, באקוּ, וכולן השתזרו לסרט ססגוני אחד. בוודאי מאותם הימים נשתרשה בלבי האהבה הנצחית לראינוע. ועוד נשתרשה בלבי בימים ההם האהבה לנגינה מסוג אחד – אבל רק מסוג זה בלבד – סוג מנודה, בלתי-מוכּר שאין מלמדים אותו בשום קונסרבטוריון. זוהי נגינת הרכבת, המולת האופנים, ביחוד בלילות, כשהיא נקלטת באוזן מבעד לתנומה ומבעד לנחירתם, נשיפתם, גרוּדם של שלושת השכנים שבאותו התא, ויכול כל איש להבחין בה ככל שירצה – איום, לטיפה, צחוק, זמר, יללת רוח, צלצל חרבות, שעטת פלוגה של קוזאקים על פני רחוב-העיר, הוללות-בליעל של המון שיכור, יריות צבתים-צבתים, מחיאות כפים באספה, רחש ים לעת ערב… כל מה שירצה. כלום יש עוד בעולם כלי-נגינה, שיוכל למסור את כל זה בנעימה כה נכנסת ללב? מסופקני.
אמנם, טובה גם נגינה ממין אחר, שגם הוא מוחרם מלבוא בתכניות הקונסרבטוריונים. על נגינה זו גמר את ההלל דיקנס בשעתו ולא אבוא עכשו להתחרות בו. זה פזמונו של הקומקום או המיחם. גם הוא יפה מאד, אבל הוא – היפוכה של שירת הרכבת הטסה. אלה הם המנונים של שתי מעצמות יריבות. שירת האופנים מדברת על התסבוכת והמערבולת של החליפין העולמיים, על טרדנותו העצבנית של דור חכם מדי, שאיננו יודע השקט וישוב-קבע. שירת הקומקום מזמזמת על הנחת שבפינה חמימה, על הסתפקות במועט, על ההבל וחוסר-הטעם שבכל הרותח וקולח מעבר למפתן בית-אבות. שירת האופנים דומה למרסליזה. ושירת המיחם? משונה, דווקא בשירה הרוסית לא נמצא, כמדומה, מי שיהיה לה לפה. אבל, ישנו סונט אצל הצרפתי Soulary, שבוודאי לא ראה מיחם מימיו, אך הבין את פזמונו. זה אחד מטובי השירים שבסידור פיטני צרפת. אמנם, אין בו אף מלה על מיחם ולא על קומקום, אבל הלך-הרוח הוא בדיוק זה. Si j’avais un arpent de sol…”… איני חפץ מאומה, מלבד שעל קרקע. וכדי למוד אותו, אומר לאהובתי: עמדי-נא, ילדתי, מול החמה ברגע שתזרח. במקום שבו יפול צלך, שם אתוה לי את מצרי עולמי. כל השאר – אינו ניתן להתפש".
,Aussi loin que ton ombre ira sur la gazon
Aussi loin je m’en vais borner mon horizon
Tout bonheur que ta main n’atteint pas
.n’est qu’un reve
על כל פנים, כל מי שפעם בחייו הטה את אזנו להקשיב להמנון האופנים, יהיה נמשך מזמן לזמן אל עשנה האפור של הרכבת, אל תחת כנפיה הרחבות של האלה נודדה. אלה זו איננה במיתולוגיה של אומות-העולם – דומני, אני עצמי המצאתיה. אבל הפגם הוא במיתולוגיה של אומות העולם. אין זאת אלא שהיתה לקויה. הרומאים בשעתם הרגישו בכך: הפנתיאון שלהם היה מלא מפה לפה אלילי כל העמים וכל הארצות, אך אומרים שעמד שם גם מזבח אחד ללא פסל ועליו הכתובת : ignoto deo (לאל בלתי ידוע). ודעתי היא שאותו אל נעלם היתה זו האלה נודדה. משונה הדבר! אין עוד אל בעולם שעובדים אותו כמו בימי קדם, בהדלקת מדוּרות, למען ייתמר עשן התפילות לשמים. לשמה של האלה נודדה עוד מעשנים בכל קצווי עולם רבבות מזבחות סואנים ונעים…
כל האמור מעלה, כמובן, אינו אלא הקדמה למאמר הכתוב כתב-קשקושים בקרון-רכבת ואחרי ההקדמה צריך לבוא המאמר עצמו. אבל, הוא איננו. או – יכול הקורא לבחור במאמר כרצונו. לא איכפת, אם יהא שלי או של אחר. כולנו כותבים מתוך קרונות-רכבת. כל מה שכותבים אנו – נכתב מתוך קרון. לאן הרכבת נוסעת – זה אינו ברור. ואם, בהגיענו לשם, נמצא מיחם שלֵו – לא ידוע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.