המשיח הקטן / שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

א    🔗

נקראתי למסיבה אחת. איני יודע למה נעניתי לקריאה זו, שהרי בדרך כלל אני מוקיר את רגלי ממסיבות ומחבורות. ואפילו מנהגי זה נראה כיוהרה ומושך עלי טרוניה ותרעומת וגינוי, אין אני יכול לתקן. ואילו אני ניזוק על-ידי כך ומפסיד בעיני הבריות ונדחה מעניינים שיש לי עניין בהם, אין אני יכול לשנות ממנהגי זה. לא כך מסיבה זו, שנעניתי לה, ואיני יודע על שום מה.

מחוסר הרגל של מסיבות ישיבתי משועמם ומדוכדך. אין מסיבה בלא דיבורים שבני אדם מדברים בזה אחר זה באזני המסובים כולם, וכלל הוא שכל המרבה בדיבורים הרי זה משובח. הללו שדרכם לבקר במסיבות ודאי שהם נהנים מדיבורים שהם שומעים, שהרי מראש הדיבורים צפויים להם, ויותר מזה הם נהנים מדיבורים שהם משמיעים, שהרי על מנת כך באו למקום שבאו. נמצא שהקהל כולו דומה לחברה שכל חבריה ערבים זה בזה ונהנים זה מזה ואין פורצים גדר שגדרו לעצמם.

ואילו אני, שאין הרגלי בכך, נשאתי את הדיבורים בקושי רב, ובאתי לכלל עייפות גדולה, נפשי נעגמה עלי, רוחי כבדה בקרבי, ואף על פי שאזני שמעו את קול הדברים, לבי לא קלט ולא תפס אותם. דבר אחד ידעתי, שהכול אומרים דברים שכוונתם לשעשע ולגרום הנאה למסובים, והכול נזהרים ביותר מלומר דברים שיש בהם חשש של חריפות ושל עוקץ ורמז כלשהו של ביקורת ותוכחה. והיו הדברים חלקים ומעוגלים, מנופחים ומוקטרים, נאים לאומרים ונאים לשומעים.

אפשר שבסופו של דבר הייתי מגיע גם אני לכלל שמיעה שבעניין ולכלל עניין מתוך שמיעה והייתי מתגבר על דכדוך וליאות וכובד-רוח שהייתי נתון בהם, והייתי משתווה עם הקהל ונעשה דומה להם, אלמלא קריאה שנקראתי פתאום לקום ולפסוק את פסוקי, היינו שלאת את דברי שלי. לא ידעתי שמנהג מסיבה בכך, שאין מחכים עד שפלוני יבקש לומר את מה שיש לו לומר, ואף אין צורך לקבל מראש את הסכמתו של פלוני, אלא הוא נקרא לעמוד ולומר, בין שיש לו מה לומר ובין שאין לו מה לומר. הואיל ולא הייתי מורגל במסיבות, לא ידעתי שכל הבא אליהן מכין לו מראש את דברו, ולכן אינו שרוי בפחד שמא יהיה נקרא פתאום לדבר, ולא עוד, אלא אם יקרה המקרה ולא יָקרא, כמקוּוה וכרצוי, יהיה מיצר וכועס, ויהיה טוען שכל המסיבה לא היתה כדאית, וכל הדברים לא היו שווים כאותו דבר שהיה לו להגיד, וכו'.

עכשיו נקראתי אני, ונמצאתי בכל רע. גם מפאת ריקות שבלבי ובמוחי, גם מפאת אותו כובד-רוח הנזכר, שלא היה בו כלל משום סיוע להמצאת דברים בו במקום. אילו היתה רוחי קלה עלי, אפשר שהייתי יכול לבדות מלבי דברים להנאתם של המסובים.

נעשה בשרי חידודין חידודין. האדם שקם והכריז את שמי חזר וישב, כמי שגזר את גזירתו ואין כל מקום לערעור ולהתנגדות ולביטול. הוא השפיל את ראשו וישב ישיבה מאוששת, כמי שבטוח שיבוא מה שמוכרח לבוא. שאר המסובים תלו בי את עיניהם והביעו ציפיה ותביעה שהיא מובנת מאליה, ואינה משארת כל מקום להשתמטות ולהתחמקות. הרגשתי פתאום שאני משול למי שנטלוהו אלָמים והטילוהו ללב ים, ואין לו ברירה אלא לנענע את ידיו ואת רגליו כמי שיודע לשחות, אף על פי שאינו יודע מלאכה זו, אפשר הקדוש ברוך הוא יהיה בעזרתו ויצילו ממשברי מים רבים, ואם לאו – ירד תהומות וימצא את מנוחתו על קרקע הים, עד שתגיע שעת תחיית המתים.

באין ברירה ביקשתי סליחה מאת המסובים, שאין עמי דברים כאלה הצריכים להאמר במסיבה, ובשביל לפייס את דעתם ביקשתי רשות לספר להם סיפור-מעשה אחד, שהיה שמור עמי והגיתי בו בזמן האחרון.

נענו לי מתוך סלחנות ומתוך ויתור ומתוך היסוס, שכן בזה הייתי יוצא-דופן ומפיר את הרמוניית הכלל ואת מנהגי הרבים. ואני השפלתי עיני והתחלתי מספר מעשה במשיח הקטן.

ב    🔗

המשיח שהגיע לעיר היה קטן ורזה ומצומק ולא עלה בגדלו על ילד מן הילדים. ואין לתמוה על כך, שהרי כמה וכמה יסורים עברו עליו באורך הגלות, וכמהנ המעיטו את חלבו ואת דמו הכבלים שהיה כבול בהם, גם הלחץ והעוני והדחק והמחסור לא הניחו לו לגדול ולהשתרבב ולהתמתח, על כן היתה קומתו נמוכה, ובשרו כחוש ואיבריו מכווצים ומצומצמים.

ומשום כך לא הרגישו בו יושבי העיר, עד שבא לתוך תחומה ונמצא פוסע פסיעות חלושות בתוך רחובותיה. ואף כאן לא הרגישו בו בתחילה אלא הילדים בלבד, “בעבור חושם בם”. כיתרוהו הילדים ושמחו בו. הואיל והם עצמם קטנים נמוכים, לא הרגישו בכך שהוא קטן ומצומצם, אלא חשבו שהוא כשורה, אף לא דאגו לסעדו בסעודה הגונה, להבריאו במאכל ובמשתה, לחזקו ולאששו עד שיתעדן ויתחזק ויתגדל, אלא כיתרוהו מיד והתחילו לרקוד סביבו, וגרונותיהם צורחים ורגליהם שועטות, וכל-כולם מערבולת של מחול ושל צהלה.

הגיעה שמועתו של משיח לאזניהם של זקנים, שכל ימיהם התפללו בציפיה למשיח וכילו ימיהם בדחקות ובעבודת פרך, בדאגות ובצער, ולא בדקו הרבה, אלא נסחפו בשמחתם של הילדים ונצטרפו לריקוד ולמחול, לניגון ולשירה בחוצות העיר, בשוקיה ובכל רחובותיה וסמטאותיה שלה.

הקיפה השמחה את כל העיר מקצה עד קצה. הרוב שמחו שמחה יתירה במשיח עצמו שבא לעיר, ומיעוטם שמחו שמחת עקיפין על שמיטת חובות, מחילת עוונות וכדומה. סוחרים שבהם נהנו שהיתה דרישה רבה למכשירי שמחה מכל המינים, כלים שמשמיעים קול, כלים שמקימים רעש, בדים צבעוניים, סרטים מבריקים כזהב וככסף, שניתלו מקצה גג אל קצה גג והוסיפו זוהר וברק והרהיבו כל עין והרחיבו כל לב בשמחה של משיח.

ואף על פי שהיתה השמחה רבה, לא נעדרו גם המריבות והקטטות, הקנאה והתחרות, החירופים והקללות שחרפו וקיללו סיעה אחת של סוחרים את הסיעה האחרת, משום שנדמה לה לכל אחת שהאחרת זכתה בחלק גדול יותר ברווחים, וכל אחת חשדה בחברתה שהיא תופסת יותר ממה שמגיע לה ומסגת את גבולה ודוחקת את רגליה. שהרי אף בימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, ובני אדם זקוקים לפרנסה, וקשין מזונותיו של אדם וכו‘, ויש מקום לקנאה ולתחרות וכו’. גדלה המהומה וגברה האנדרלמוסיה ונתערבבו קולות בקולות – מחול ונגינה וצעקות וקללות.

ובאמצע השוק מעגל לפנים ממעגל ועיגול מחוץ לעיגול, גדולים וקטנים רוקעים ברגליהם וצווחים בגרונותיהם ומגדילים שמחה של משיח. והמשיח הקטן הולך ונדחק ממקום למקום, נפגע מבעיטותיהם של רוקדים, נזרק משורה לשורה. ילדים הספיקו לשכחו וזקנים חדלו להרגיש בו, נפשו עליו התעטפה, ואם קרא בקולו לא היה לו שומע, עד שלבסוף חיפש לו מפלט בצדו של רחוב ותקע עצמו בפינה חשכה, שתהיה לו לסתרה מפגיעות ובעיטות, מרעש והמולה.

אפשר יום אחד יתעוררו האנשים משאונם והמונם ויתנו דעתם עליו, וילכו לחפשו בכל רחבי העיר, וכשלו ימצאוהו יאמרו: אך רימונו הילדים שהכריזו על בואו של משיח! או שימצאוהו מפרפר ויעמדו סביבו מעוררים קינה ונהי על מותו

איני יודע אחרית דבר, אני ראיתי רק את בואו של המשיח הקטן וספרתי את המוצאות אותו בעיר.

ג    🔗

לאחר שסיימתי את מעשה המשיח הקטן היה מראה פניהם של האנשים זעום וחמור. לא זכיתי למחיאות כפיים, כמו שזכו להם אלה שדיברו קודם לכן את דבריהם. הגיעו אלי רק הברות קטועות של תרעומת או גינוי. נפלה רוחי וישבתי על מקומי בהרגשה של חטא כבד, כמי שקלקל ברבים ולרבים ואין לו כפרה כלל. הייתי מיצר על עצמי ועל גורלי, על ביש-גדיות זו ועל כשלונות שאני נכשל שלא באשמתי. לא ראיתי תקנה לעצמי, אלא לקום ולצאת מאותה מסיבה.

כשיצאתי לא יצאתי אלא לאונסי, כאמור, ונפלתי לתוך רעש הרחוב, לתוך המולה רבה של בני אדם היוצאים מבתי-המחזה ונכנסים לבתי-המחזה, כמין משמרות מתחלפות בעבודת השעשועים והתענוגות. היה הרחוב מואר אור רב מפנסים גדולים שהיו תלויים בשערי הבתים, על עמודים שברחובות, בחלונות ראווה ובפתחי בתי-השעשועים, אור גדול מאד כאור היום. הואיל והיתה צפיפות רבה על המדרכה, סרתי והלכתי בצידה על הכביש, ועדיין לבי מהומם ונבוך ונפשי מרה עלי ממה שאירע לי זה עתה.

ומשום כך לא הרגשתי, כיצד נכרך אחרי כלב שחור והתחיל הולך בעקבותי - - -