א 🔗
ממצוקת החיים, מצער ההווה, מאימת ההוויה והכליה על כל פגעיהן, תשווע הנפש לא רק אל על, כי אם גם אל עברה ואל עתידה. קשה סבל הרגע, וכבדות מנשוא התמרמרות הנפש עליו ובחילתה בו. מן הכאב, מן הייאוש ומן הגועל, יבקש האדם מפלט לנפשו באמונתו במה שלמעלה ממנו. ואולם אין די לו באמונתו זאת בכוח אשר מחוצה לו. בקש יבקש לו נקודות אחיזה ופינת מנוחה בו בעצמו. וכאשר לא ימצאן בהווה, יישען, שלא בטובתו, מבלי יכולת להתקיים ולעמוד מבלעדיהן, בעדן אשר מאחור או אשר מקדם. יישען ויחסה בצלן – עד בוא מועד.
בוא יבוא המועד, ונקטה נפש האדם ונקעה מעל חלומות העבר והעתיד שנדלדלו ונתחלחלו מתשמיש מרובה, ותחת אשר עשו עד כה כנפיים לאדם להגביהו עוף, נהיו עליו למשא ולטורח ולזרא. או אז יגורש האדם מעדניו הרחוקים ויינער מחלומותיו, הממתיקים את מכאובי ההוויה ומכותיה. והקיץ בן-איש, ורגליו עומדות על שטח ההווה המצער, עיניו פקוחות לרווחה מביטות ישר על התהומות אשר מסביב, אשר מקדם ומאחור, ושפתיו הוגות נכאים,: אכן נודע הדבר…
אמת, לא בפעם אחת ולא בדרך ישרה יינער האדם מחלומות חייו. הלוך ושוב ילך מחלום העבר אל חלום העתיד, ויחזור חלילה. השקע ישקיע את ייאושו מחזיונות העבר במשאות העתיד, ובהיוואשו מחלומות העתיד יבקש משגב לו בדמיונות העבר. אפס כי הייאוש אורב לו גם אורב, ובעוד האדם מסתובב אנה ואנה בין שתי הקצוות, ימצאנו אורבו וגבר עליו.
פתוחות עיני הרוח, והנפש לא תימלא. והכאב הקשה בתוך הלבב, והוא מוצץ כעלוקה, לוחץ כצבת. כי אבד חזון ושבתה משאת רוח. נעורה הנפש – ואל החלומות היא נכספה גם כלה. מתמוגגה היא בדמעותיה, מתבוססה בדמיה. איה המוצא והמפלט מבין שיני הייאוש – והוא כחתף יארוב מכל עברים.
ב 🔗
הנביאים נואשים מן ההווה – ואולם מלאה נפשם על כל גדותיה מאמונת העבר ואף מתקוות העתיד. “איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט” – ותוך כדי דיבור גם “ציון במשפט תפדה”. “המה יחדיו שברו עול”; אפס כי זכור “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך”, ואף גם “יש שכר לפעולתך”, ותקווה יש, ואחרית יש. ואם יצא האחד ויקבול אף על הראשונות, ויאמר בחמת אפו גם “אביך הראשון חטא” – עוד יקשיב באזנו רננת דור יבוא בצהלת “בני שוממה” אשר “ברחמים גדולים” ייקבצו.
ואז בוא יבוא האיש, אשר מוראי החיים נגלים לו בכל אשר יפנה. הנה קרן אורה חדשה עולה ככף איש מן החשיכה האיומה. הוא משתומם ומתבונן כשעה חדא, כתמיה על עצמו ועל ראות עיניו: האומנם? הייתכן? – ואולם בעוד רגע ידע את אשר לפניו, יניד במו ראשו ויגיד: “יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא” והוא “כבר היה לעולמים”, ועל כל מראות נגעיו נגלה-נגלה כבר לרבים וכן שלמים מלפנינו. שמא תאמר: הנה יפה היה העבר, יפה ומזהיר ממרחקיו בשלל צבעיו לעומת ההווה השרוי באופל וקדרות סתרה לו. אף הוא יאלפך בינה: “אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה – כי לא מחכמה” הדבר. קוץ בכל אליה, וצללים לכל אורה. והחכמה קרה היא, יודעה ומחרישה וגם השתאה בל תשתאה. חשבונו של עולם אתה מבקש, והעולם ישר הולך במסילה כבושה לו.
ג 🔗
בשעה שנתקרבה רומי אל התגשמות חלום עתידה, אל כיבוש העולם, התחילה אף היא תוהה על עצמה ומחזירה עיניה לאחוריה, מתוך בחילת הנפש בכל אותו חלום הדורות הגדול שהלך ונעשה להווה – להווה מה מכוער, מה מגואל! דורו של אוגוסטוס קיסר נבהל למראה עיניו: עמים ומלכים מכל קצווי ארץ כורעים ומשתחווים לפני מלכת העולם, לפני רומי, עפר רגליה ילחכו, ואל ניד שפתיה, אל זיז פניה, ייחלו – ורומי עצמה שקועה בחלאה ובזוהמה, זוללה והוללה וכל קודש מחללה, מנאפת ומרצחת בראש כל חוצות, פורצה כל חוק האדם, ואף החיה והבהמה. למה היתה רומי דומה באותה שעה בעיני אחרים ובעיני עצמה? “לחזירה מעדרו של אפיקורוס”, שאין לה כלום בעולמה חוץ מהנאה ומביצתה.
באותה שעה נשאה רומי את עיניה אל עברה, וביקשה עזרה וחסות באהלי הרועים ובסוכות האיכרים, שיצאו ממכלאות צאן ומאחרי האיתים והמחרשות לייסד את ממשלת העולם. ואף השודדים יונקי חלב הזאבה, שהיו ראשונים למלא טרף את חוריהם שעל גדות הטיבר, פשטו את צורתם הנוקשה והנזעמה לנוגה האור החדש שהאיר עליהם כליון הנפש אל הנעלה והנשגב.
סופרי דברי הימים, מדינאים ומליצים – טיטוס ליוויאוס וכמו כן סאלוסטיאוס, הוראטיאוס עם הקאטונים והברוטים שלפניו ושלאחריו – כולם מעריצים את העבר על חשבון ההווה, והעתיד שהיה להווה. העבר היה למפלט מן הייאוש, למפלט היחידי.
ואולם טאקיטוס, זה האיש שהפליא לתאר את הירידה הנוראה של רומי הקיסרית מאין כמוהו, שמכל תיאוריו יוצאה בת-קול אחת ומנהמת מבלי חשך: נפלה רומי הגדולה, נפול נפל שר של רומי, היה היה הגניוס הרומי, הגבר בגוברין על כל מעלותיו ומידותיו הטובות לבדן – בעיני בן רומי אמיתי – לאשת זימה מסואבה! ואולם טאקיטוס זה עצמו פוסק פעם ממשנתו ואומר: “לא כל הדברים טובים היו לפנים מעתה, ואף זמננו הביא לעולם זכויות וכשרונות ראויים לשמש כדוגמה לדורות יבואו!”.לראש הדף כלום אין הוא עושה בפסוק קטן זה פלסתר כל עצם עבודתו?
ומה כוונת הדברים? מחאה כלפי החיים על חשבון העבר? טיפת תנחומים לתוך הכוס המרה יותר מדי של ההווה?
זאת וגם זאת, ואולם עוד אחרת יש כאן: הייאוש גם מן העבר, והחכמה הקרה – חכמת הייאוש.
החכמה הסטואית, זאת חכמת הייאוש, גברה כבר באותה שעה על הרומיים. נתפכחה הרוח, והיא נשקפה ישר אל מוראי החיים. עולם החלומות נהרס וגם נהרס. אין כל משאת נפש, אין. רק זאת האחת השאיר הייאוש לפליטה לבני הדור: העמידה המאוששה לפני התהום, וההסתכלות האמיצה אל מאמציה אין חקר. נתפכח הראש ונתרוקן הלבב. וכזה כן גם זה מעשי הייאוש הם.
ד 🔗
הנה זה בא הייאוש והרס את עולם החלומות גם מקדם וגם מאחור, היכה את העבר על העתיד גם יחד. אפס כי הייאוש הוא לא רק ההורס, הלוא הוא גם הבונה. מתוך ייאוש הנפש ובחילתה בהווה נוצרו מגדלי העבר והעתיד הפורחים באוויר ומקסימים את האדם בהדר יפים, נוצרה גם האמונה העצומה בעולמות עליונים, בכוחות שלמעלה מן הטבע, המוסיפים עוז ואייל לבן-איש ניגש גם נענה! הם המקילים את סבל החיים, והם גם היוצקים הוד של מעלה על החלאה ועל התלאה של מטה.
בראשית היתה האמונה, ואז באה הרומאנטיות של העבר ושל העתיד. שני מיני רומאנטיות מוחים כאחד נגד ההווה, ומתייאשים כאחד מן ההווה. ואולם המחאה והייאוש אשר ברומאנטיות של העבר גדולים ועצומים אלף מונים מן המחאה והייאוש שברומאנטיות של העבר גדולים ועצומים אלף מונים מן המחאה והייאוש שברומאנטיות של העתיד. סימן הראשונה – כיבוי כל מאורות ההווה כולם.
ומכיוון שבולע הייאוש את הרומאנטיות של העבר ושל העתיד גם יחד, הוא חוזר לעבודת היצירה של האמונה.
כי הינה אין הייאוש בולע בלבד את יציריו כשבתאי זה, ואף לא בולע רק על מנת לפלטם כמו שהם, אלא הוא הבולע והוא גם היוצר מחדש, וכל יצירה שנתחדשה – נשתנו גם צורתה גם תכנה.
[1924, “הדואר”].
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.