רקע
בר טוביה
שני אלפים ימות המשיח

 

א    🔗

המועדים ההיסטוריים: הימים והחדשים, השנים, המאות ואלפי שנים – אותות המה וסימנים של גבולין. נמשכים הימים זה אחר זה, ומעשי יום יום ננעצים זה בזה. ואף על פי כן, גבולות קבועים בין הימים ואין יום אחד דומה ליום שני. ביומו של אדם נאמרו הדברים – ביומו של הקדוש-ברוך-הוא על אחת כמה וכמה. אלף שנים כי יעבור – סימן הוא לסיומה של תקופה בתולדות בני האדם. ואל יהא הסימן קל בעיניך. “סימנא מילתא הוא”.

לכאורה, שני אלפים שנה של ימות המשיח בתולדות עמנו דומים זה לזה לקללה, לחבלי עם וייסוריו. אם העומדים בראשיתם נאנחו ואמרו “ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו, ועדיין בן דויד לא בא”, אנחנו העומדים בסופם מה נענה אבתרייהו? אבותינו אמרו: נשינו טובה – ואנחנו אפילו בעינינו לא ראינו. הרי זוהי כל ההבדלה לכאורה, ותו לא מידי. אף-על-פי-כן, דומה, שיש למצוא הבדלה יותר חשובה בין שני האלפים האלה של ימות המשיח.

האלף הראשון אחרי חורבן האומה והארץ היה זמן של יציאת היהודים מארץ ישראל והתרכזותם בארצות אירופה. כל אשר נותר עוד לפליטה קטנה על אדמת ישראל אחרי החורבן הלך ונתפזר במשך האלף הראשון. רבים נמכרו לעבדים לכל ארבע קצות העולם ונפזרו לכל רוח. ועוד רבים אשר ברצונם הטוב עזבו את החרבות וילכו לבקש חיים בכל אשר מצאו. וגם הנאמנים בברית אבותם והמחזיקים במעוז התורה יצאו ותורתם בידיהם בבלה. ארץ ישראל נתרוקנה מעט מעט מבניה, נחרבו הישיבות, בטלה הנשיאות ואפילו צלה סר. הנצרות משלה בכול, ובכל פינה שפנתה בארצנו עשתה שמות. החריבה את כל בתי המקלט אשר ליהדות, ויחד עם זה הכחידה את עבודת האדמה, את המסחר ואת יישוב הארץ. בארצות המערב יש אשר קראו נזירי הנצרות לאחרים: עבוד והתפלל! אבל בארץ ישראל קראו רק לבטלנות ולנזירות מן העבודה. שארית יהודה אמנם ביקשה לפרוק מעל צווארה את עול הנזירות של מחריבי הארץ, והרימה מפרק לפרק את נס המרד. אולם נזירי הנצרות “הצילו” כפעם בפעם את הארץ מידי עובדיה היהודים: גרשו, הרגו, רצחו בגלוי ובסתר, ברמאות ובתמימות. ובארץ ישראל לא נותר כי אם שריד כמעט מדלת עם הארץ, אשר לא נועז לפצות פה ולהשמיע קול בין החיים. קדושה היתה הארץ לנזירי הנצרות, וכל זר לא יבוא אל הקודש פן יניף את ידו לעבוד את הארץ ויחללנה.

התרוקנות הארץ מבניה לא היתה תולדה מוכרחת של חורבן בית המקדש השני. החורבן לא הביא לידי התרוקנות ארץ ישראל מיושביה היהודים. אחרי ימי הזוועות הנוראות הינה שבו ובאו ימים של שקט ושלווה. מלכות רומי עסקה ביישובה של ארץ: תיקנה דרכים וגשרים ומוצאי מים, בנתה בתי מרחצאות ומוסדי-ציבור הגונים. וכמעט ששקטה המלחמה שב העם לפעלו לעבודתו כדרכו. ואפילו חורבן ביתר, שהביא כבר שינוי גדול ביישוב הארץ וביחס רומי אל היהודים יושבי הארץ, לא הביא עדיין לידי חורבן כללי של היישוב העברי. אף טיטוס לא נתכוון אלא להסיר מבני ישראל שבט מושלים, ולקחת מהם יתר הפליטה מרוח עם העומד ברשות עצמו, לבל ישאו ראש. ואם אמנם אדריינוס כבר כונן חיציו לנשל את בני יהודה גם מעל אדמתם, הנה עם כל זה חורבן ביתר הביא רק לידי חורבנה של יהודה לבדה, ולא לידי חורבנה של הארץ כולה. במקום עיקר מושב היהודים מאז, ביהודה, היו אמנם בימי ההם כבר מקומות, אשר לא דרכה שם רגל איש יהודי, וראשם ורובם של חכמי התורה “הוכרחו לעזוב מקומם ביהודה ולהתיישב בארץ הגליל”, ושכני ישראל מבני הניכר פשטו את ידיהם בשדות ישראל ויקחום מהם בחזקת היד, וחוקי המדינה הרומית לא לבד שלא הפריעו את מעשיהם הרעים כי אם עוד הגנו עליהם, ויהיו דברים כאלה נעשים אז בפרהסיא כאילו בתוקף המלכות. ככה היתה רומי נוהגת ביהודה לנקום בה את נקמת המרידות וזכרונות החירות. אבל בגליל לא הגיעו הדברים לידי הפקירות אשר כזאת. רומי האלילית הניחה מקום לנצרות להתגדר בו. אולם בה במידה שגברו ידיהם של בעלי דת זו והנוהים אחריהם בארץ ישראל, באותה מידה הלכו ונתחזקו ונתפשטו מעשי ההפקירות והאכזריות בכל מושבות בני ישראל במולדתם. מראשית המאה השלישית לחורבן התחילו הנוצרים מרגישים את כוחם בארץ ישראל וסוריה. כי אם אמנם בכלל היתה הנצרות לדת שלטת רק מימי קונסטאנטינוס ואילך, הנה כבר הרבה קודם לזה נמצאו, כנודע, שרים ושופטים אשר נתנו ידיהם לה, ובפרט בארץ ישראל ובסוריה. עינינו הרואות, שכבר בימי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש “שמדא הווה” בארץ ישראל בעטיים של הפקידים הנוטים לדת הנוצרים, שגזרו על קביעת החדשים, ואף גם התנכלו “לשמור צעדי בני ישראל בשמירת החגים על סדרם” ובצום יום הכיפורים. הנה הדבר ידוע, שקביעת החדשים בארץ ישראל בשביל כל בני הגולה היו סמל לאחדות הלאום, בהיות זה עניין הנעשה עבור כלל האומה, ולפיכך היו הרומיים מביטים אחריה בעין רעה וגוזרים עליה מזמן לזמן. אולם הרומיים לא גזרו אלא על קביעת החדשים, מה שאין כן הפקידים המתנצרים, שישבו בתוך העם וארבו לו על כל צעד. אלה לא אמרו דים בגזירה זו, אלא השגיחו גם שיבטלו את צום הכיפורים בפרט ואת החגים בכלל. ומני אז והלאה התמוטט מאוד מעמד בני ישראל בארץ ישראל והלך הלוך ורע, ולא היה יום אשר לא היתה קללתו מרובה משל חבירו, והקללות התגברו “עד כי נעקרו גם עיירות ישראל ממקומן” והיהודים לא יכלו עמוד אפילו במקום המתיבתות בגליל. והגירושים והגזירות גברו כל כך עד שנחלקו כבר אמוראי ארץ ישראל (ירושלמי, דמאי, פרק א'), אם לא הגיעה השעה לחשוב את ארץ ישראל בכלל לארץ שרובה בידי גויים. לאכזריות הרומיים ולגזירותיהם נספחה אז גם קנאת הדת מצד השרים הרבים, אשר נטו בלבם אחרי דת הנוצרים. כבר בימי תלמידו של רבי יוחנן, בימי רבי אמי, בטלו הישיבות שהיו בערי טבריה וציפורי, והוכרחו להניח את מקומן ולבוא יחד עם הנשיאות אל קיסרין, מקומו של רבי אבהו, שהיה קרוב לגדולי המלכות, ובכוחו זה הגן מעט על היהודים מפני חמת הנוצרים הגלויים והנסתרים. הנשארים בטבריה אנוסים היו להתחבא והוו “ערקין באילין בוטיתא דסדרה רבה”, מקומות חושך ואפילה, עד שהוכרחו להאיר אפילתם ביום על ידי אור נר, וגם לא ידעו להבחין בין יום ולילה כי אם על ידי אור הנר הכהה ביום והמבהיק בלילה (ירושלמי, פסחים, פרק א, על פי פירושו של רבי יצחק הלוי). אולם מהר באו ימי קונסטאנטינוס, ודת הנוצרים הוכרזה לדת השלטת בארץ. ומעת אשר היתה יד הנוצרים על העליונה על פי הקיסר קונסטאנטינוס בעצמו לא הסתפקו הכמרים עוד בקנאת הדת לדכא תחת רגלם את היהודים, כי אם שמו להם למטרה לכלות את רגל היהודים מכל ארץ ישראל ולהשמיד כלבבם. ובידעם כי הרומיים עדיין לא הורגלו בקנאת הדת, ורבים מהשרים גם נתנו כבוד לאלוהי ישראל וישאו פנים גם למורי התורה, התחכמו לשים עליהם עלילות דברים של מרידה, להומם ולאבדם. הרעות והשמדות, אשר מצאו את בני ישראל על ידי עלילות שווא ההן, היו כלהט החרב המתהפכת, פעם סערת הרומיים חימה יצאה, ופעם הצליח לחכמי ישראל להראות צדקתם, תומתם ויושר לבבם וישקטו המים. אולם הכמרים הקאתולים אינם מאלה אשר יניחו את ידם, והיו אורגים חבלים במחשך, עד היותם כעבות העגלה לשום בהם מחנק לנפש אויבם. ככה נמשכו הדברים עד אשר באו לארצות הקדם משנה-הקיסר גאלוס ושר צבאו אורסיקינוס, שניהם אכזרים אוכלי אדם אשר ישישו להכין מטבח. אז הפיקו הכמרים הקאתולים את כל חפצם לעשות כלה ביהודים. אז נחרבו ונהרסו רוב ערי מושב היהודים בגליל, וביותר עוד ערי מושב החכמים כטבריה וציפורי וחברותיהן. ואת ציפורי, העיר שבה היה בימים ההם בית הוועד – ערו עד היסוד והרגו את כל תושביה; וגם אלה מיושביה אשר הספיקו לברוח נתנו עליהם מארבים לתפסם ולעשות בהם משפט קשה. בימים ההם, בעשיריה השמינית למאה השלישית לחורבן, “נהרגו רוב היהודים אשר נשארו עוד בארץ ישראל והארץ היתה לשמה בוקה ומבולקה”. בעשיריה התשיעית למאה זו זרחה אמנם השמש לישראל בעשרים החדשים, שבהם מלך הכופר יוליאנוס (363–361), אולם האור כאשר עלה כן שקע מהר. “ערי ארצנו עמדו במקומן נגד כל סער קטב של מושלים עריצים רודים למטרתם, אולם לא יכלו עמוד נגד רוח משחית של קנאת הדת”, אשר הביאו הכמרים הנוצרים (עיין כל זה: רבי יצחק הלוי, דורות הראשונים, חלק שני).

ורוח המשחית הזה עשה שמות גם ביהודים גם בשומרונים יושבי הארץ. סופר דברי ימי השומרונים מעיד, כי מן העת אשר אמונת הנוצרים הכינה את כסאה בממשלת רומי (משנת 337), הלכה שנאת הדת הלוך ואבד וכלה מנפש ועד בשר, כנראה מן החוקים הקשים כנגד השומרונים. בספר יהושוע שלהם, מפרק מח ועד סופו, סיפרו השומרונים על ימי עניים ומרודם אלה, שבהם גורשו מהר גריזים והוצבו שומרים רומיים מסביב להר, אשר הרגו את כל העולה על ההר להתפלל, ובמקום מקדשם הקימו עוף נחושת וכנסיה, וסגרו בתי הכנסת שלהם וגזרו על המילה, והקימו שומרים על זה בבתיהם, עד שאי אפשר היה לימול את הבנים כי אם בסתר, במערות ובכפים, וערבו מאכלם בשומן חזיר ורבות כאלה (עיין: רבי רפאל קירכהיים, כרמי שומרון, 1851, עמוד 15).

ולחץ הנוצרים היה כל כך קשה, עד ששארית היהודים והשומרונים, אשר נמצאה עוד בארץ, מצאה את עצמה אנוסה להתקומם ולהרים את נס המרד. אם אמנם יש מן המרידות האלה שסופרי הנוצרים המציאו אותם בדמיונם, לפי ש“ראשי הכמרים אשר בושו לספר מהכבדות ורדיפות כאלה, אשר רק השנאה מצד דתם היתה סיבתן העיקרית, העלילו כי היהודים הם שהתחילו במרידה גדולה, אשר לא היתה ולא עלתה על לב הנרדפים והנכנעים אז מאוד” (רבי שלמה יהודה ראפאפורט, ערך מילין, ערך ארסקינס), אף-על-פי-כן ברור הדבר, שהיו גם מרידות בפועל ממש מזמן לזמן. בכל עת אשר ראו השומרונים כוח הרומיים מתנודד קראו למלחמה (עיין: רבי רפאל קירכהיים, שם שם). ידועות הן המרידות של השומרונים במאה החמישית לחורבן, בימי המלכים זנון ואנאסטאסיאוס. במאה זו, בשנת 529, היתה מרידה גדולה, שגם היהודים והנוצרים המינים נטלו בה חלק, ונספחו לחיל השומרונים. אולם ממשלת הנוצרים דכאה את המלחמה באכזריות נוראה. רבים מן השומרונים נפלו במלחמה, רבים נמכרו לעבדים, רבים ברחו לארצות אחרות, והמעט הנותר עוד בארץ לא הוסיף להרים ראש וישב מאז והלאה בשפל המדריגה וקולו לא נשמע עוד בין החיים הנלחמים את מלחמת קיומם. רק היהודים לבדם נועזו עוד להרים לפעמים את נס המרד, כאשר עלתה עליהם יד הנוצרים הקשה והכריחה אותם לעזוב את דת אבותם. במאה השישית לחורבן מרדו היהודים פעמיים: בימי ממשלת פוקוס בשנת 610, ואחרי כן בימי ממשלת הראקליאוס בשנת 614. הגדת הנוצרים יודעת לספר נפלאות על אודות המרידה השניה הזאת, הן בנוגע לגבורות היהודים והן בנוגע למעשי אכזריותם. לפי דבריהם ערכו היהודים המתקוממים, עם בנימין איש טבריה בראשם, מטבח נורא בנוצרים, ויהרגו מהם כתשעים אלף איש (עיין: K.F. Heman, Geschichte des judischen Volkes ). אולם כאשר גברה יד הראקליאוס על כוסדראי מלך פרס היה מצב היהודים מורה מאוֹד. הנוצרים לא איחרו לנקום את נקמתם באנשי חרמם, עד אשר קרא להם המלך: די! מני אז והלאה לא יספו עוד היהודים להתקומם. אש המלחמה כבתה. בסבלנות נשאו היהודים המעטים, אשר היו לפליטה ממלתעות הכוהנים, את העול הקשה אשר שמו עליהם.

במאה השישית לחורבן, כאשר התחוללה סערת הדת החדשה בערב, ויחד עמה באה התעוררות גדולה במחנה ישראל, נדמה גם כאילו התחילה ארץ ישראל מתנערת מתרדמתה ושבה לתחיה. בשעה זו נתעורר כל עולמו של שם כעומד להתחדש ולפרוק מעליו את עולו הקשה של אדום, ולהופיע עוד הפעם על במת ההיסטוריה הגדולה. ישראל, “לב העולם”, הרגיש ראשונה בשינוי המתהווה בעולם, ולבו התחיל דופק בחזקה. דומה היה, שישמעאל בן אברהם החליט פעם אחת החלטה גמורה לחדול מהיות פרא אדם אשר ידו בכול ויד כול בו, ולקבל עליו עולה של תורת בני אחיו זרע יצחק, ותורת זרעו של יצחק תמצא לה מגינים חדשים, נאזרי עוז, בקרב אחי האומה. עדת נלהבים, בוערים באש אהבתם וקנאתם לעמם ולתורתם, התנדבו לפרסם את תורתם בין אחיהם בני ישמעאל ולעשות נפשות לה' אלוהי ישראל. וכאשר ניעור בן ישמעאל משנת פראים ויהי להוזה ולחוזה לעמו, היו מוריו ומדריכיו בני ישראל, אשר ראו בו תלמיד נאמן ומקשיב, הנועד לעשות גדולות ונצורות בקרב עמו וגם בקרב כל העולם כולו. אדום יישח וישפל, ובני עבר וערב ירימו את ראשם בגאון ואת דגלם ישאו ביד רמה – זה דגל בית מדרשו של שם ועבר. וגם כאשר נועז בן ישמעאל להתגאות כלפי מוריו ולהתיימר בלבבו ובמו פיו כי הוא גדול הנביאים, שבא לתת תורה חדשה לבני שם ועבר וערב וגם לעולם כולו – גם אז עוד לא נוחלה תקוות המורים בסתרי לבם, כי התלמיד עשה יעשה וגם יכול יוכל להכניע את אדום.

והתקווה הזאת עודדה את רוח הנדכאים גם עת השיב בן ישמעאל את צור חרבו אל לב אחיו ומוריו, ורדיפות היהודים התחילו בערב, בפינת העולם אשר שם מצא ישראל מפלט ומשגב בכל עיתות הרדיפות, ושם גם התערה כאזרח רענן. בן ישמעאל – אמרו המושכים בעול הגזירות החדשות – נועד להיות שבט זעם לאדום, ובמלחמותיו עם אדום יפליטו שניהם את ארסם, ותרופה תהיה לעולם ותקומה תהיה לעם עני ודל. הרדיפות והגזירות חבלי משיח הן, ואדם מישראל הרגיל בהן לא יבוא לידי ייאוש. כאלה וכאלה סבל ויסבול עד בוא עת לחננו, ויכשר הדור לקבלת האורה הגדולה, שמשיח אלוהי יעקב עתיד להביא לעולם. הנחשלים והנמושות מעבר מזה, ובעלי הגאווה האישית, שדבר אין להם עם עמם, מעבר מזה, נפזרו לכל רוח באותם הימים. אולם גרעין האומה עמד בעינו, ונשא וסבל וקיווה מתוך ייאוש ההווה, והאמין מתוך אומץ הלב, וביקש לחדור לתוך מסתרי המעשים, שהם בבחינת נגלה ונסתר – נגלה מבחוץ, ונסתר מבפנים. ובתוך מסתרי המעשים ביקש ישראל ומצא גם ארוכה לנפשו הסובלת, גם מוצא לגופו הנענה והנדכא מתגרת יד האויב. חבליו של משיח בעולם – דיברו מסתרי המעשים ללב ההוגים וההוזים והחוזים. מה יעשה איפוא אדם מישראל המתעתד להקביל את פני המשיח? ישים את פניו אל ארץ האבות, ושם ישב ויחכה את מלכו ומשיחו, וכמעט שיתגלה יעמוד כל העם כאיש אחד תחת דגלו, מוכנים ומזומנים לעשות כל אשר נישל עליהם. ופליטי ישראל ברחו המונים המונים מערב אל ארץ אבותיהם; ובמסילה בה הלכו גולה, שבו אל עריהם מזוינים בסבלנות ובאמונה וגם בכלי זין (עיין: גרץ, Geschichte der Juden, V ). ראו שרידי הקהילות העתיקות בארץ האבות את האורחים החדשים, ואת כלי הזין אשר עליהם, והשתוממו בלבם. המה, שרידי האומה בארץ האומה, התפרקו זה כבר את נשקם מעליהם – אם אמנם בעל כרחם – ומראה אחיהם המזוינים הפליא אותם פליאה נעימה ומוסיפה כוח ואייל למלחמה. האורחים החדשים נתקבלו בסבר פנים יפות ונתאזרחו מהר בארץ האבות. נדמה היה לרגע כאילו נשתנה קלסתר פניה של כנסת ישראל בארץ ישראל, ואדמומיות כל שהיא פרחה בחיוורה הפרושה עליה.

אולם גדול יותר מדי היה כוח הצר הצורר, שישב בפנימיותה של כנסת ישראל, בארץ ישראל, והוא ביקש ומצא עצות ומזימות לגרש את האדמומיות, שהתחילה מבצבצת על פניה החיוורים של כנסת ישראל. כרקב בעצמותיה היתה הנזירות הנוצרית, שהיכתה שרשים עמוקים בארץ בכוח גשמי הכסף, שהמטירו עליה מבחוץ, ובכוח ההגנה האמיצה, שקיבלה בכל עת מאותו החוץ עצמו. מה היה כוחם של אותם המועטים, שבאו בכלי זינם ובכלי עבודתם להתיישב בארץ, מול הכוח הנורא של הנוצרים, המושלים בכל רחבי ביצאנץ ועושים שפטים בכל פינות העם, מן העבדים והשפחות ועד המלכים והמלכות היושבים על כיסא מלוכת ביצאנץ? כי על כן לא ארכו הימים ומצב הקהילות שב להיות כשהיה – חלש ורפה מול מחנה האוייב העומד ומתגבר, וזרועו מושלה לו.

התקווה והפחד, האמונה והספק, אשר העירה תנועת מוחמד בלבות היהודים חליפות, מצאו להם ביטוי בספר נסתרות דרבי שמעון בן יוחאי, אשר לפי ההשערה (עיין: גרץ, שם) זמן חיבורו חל בתקופה זו. רבי שמעון בן יוחאי ישב בתענית ארבעים יום. הוא התפלל שיגלו לו מן השמים את הקץ. “לא דיינו מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא אף מלכות ישמעאל?” שואל התנא הקדוש בלב מר את מלכות השמים. “ענה לו מטטרון שר הפנים: אל תירא, בן אדם! שאין הקדוש ברוך הוא מביא מלכות ישמעאל, אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה (ממלכות אדום) והוא מעמיד עליהם נביא כרצונו, ויכבוש להם את הארץ, ובאים הם ויחזירוה (לישראל) בגדולה”. תקווה זו פרנסה את הרוחות באותם הימים הרחוקים. קשתו של ישמעאל שמירה היתה לארץ ישראל מפני חרבו של עשו.

נמצאו אמנם פה ושם גם רוחות סוערות, שלא מצאו סיפוק בתקווה פאסיבית, ואשר ניעורו למלחמה אקטיבית ואמרו לכבוש את הארץ ביד חזקה, בחרב ובקשת. איש אחרי אחיו ואיש בצד אחיו נתגלו משיחים, אשר נשמרו שמותיהם ואשר לא נשמרו שמותיהם לזכרון בפי הדורות. תיכף בתחילת מלכות ישמעאל עמד איש בעבר הנהר ואמר שהוא משיח, והיו ישראל בסכנה עצומה ויצאו מכלל הדת עשרת אלפים איש מישראל (איגרת תימן). קרוב לאותו זמן נתפרסם הגיבור הנזיר עובדיה אבו עיסי אל איספהאני, שהלכו אחריו המון רב מן היהודים; ואומרים, שהראה אותות ומופתים ונלחם עם המושלמנים וגם היכה בהם מכה רבה, וחשב על עצמו אבו עיסי זה שהוא נביא ושליחו של המשיח המחוכה, ונאספו אליו כעשרת אלפים בני חיל, שרצו לכבוש את ארץ ישראל בחרבם ובקשתם. ונתקיימו בתור כיתה מיוחדת, שנקראו עיסיים או עיסונים, יותר משתי מאות שנה (עיין: ר' שמחה פינסקר, ליקוטי קדמוניות, עמוד י). ונזכר עוד מאותו הזמן הקדום שרויע או שריני, שעשה עצמו משיח ויצא למינות (תשובות הגאונים שערי צדק, דף כד, עמוד ב, סימן י).

אפס כי גם המשיחים האלה, תופשי חרב וקשת, היו מלאים רוח נזירות ועצבות מאפס תקווה לחיים של ניצחון וכבוד. אבו עיסי אסר על הנוהים אחריו לאכול בשר, ואפילו בשר עוף, בגולה, וציווה להרבות בתפילות מדי יום ביומו. כמוהו עשה גם תלמידו יהודה איש המדאן, מייסד כתת המקאבריים והיודעאנים, שהיה מצווה על הגזירות וריבוי התפילה, והזהיר מאכילת בשר ומשתיית כל משקה היוצא מענבים. פגה שמחת החיים, כי גברה יד האוייב.

גם ענן, שלו מייחסים ייסוד כת הקראים, היה מלא עצבות ומרה שחורה, ואסר לאכול בשר ולשתות יין בגולה. ואת רוח הנזירות הזאת הביא הוא או תלמידיו לארץ ישראל. הגדה קראית עתיקה (“חילוק הקראים והרבנים”) מספרת, כי “ענן לקח עמו מכל בני דתו והניחו בתיהם, שדותיהם וכרמיהם לחרבה, ועלו מבבל לירושלים, ויאחזו בה על שער יהודה לחלות את פני ה', והוא הושיב לאבלי ציון וירושלים, והשקים דבוקים על בשרם והאפר על ראשם, צפד עורם על עצמם ושחוק אין בפיהם ודברי עצב בשפתותיהם”. והרוח הזאת גברה יותר ויותר וכבשה גם את קהילות הרבנים. בקהילות הרבנים בארץ ישראל, כמו גם בכל קהילות הגולה, היו מצויים עוד מזמן החורבן הראשון רבים מבני ישראל המצטערים על הגלות בצומות ובסיגופים שונים. ואז באו ימים, אשר כמעט שלא ניכר היה רבני וקראי בארץ ישראל, כי רוח אחת היתה לשניהם. ומטעם זה עצמו מוצאים אנחנו במשך זמן של איזה מאות שנה שמות של חכמים בארץ ישראל, שהקראים והנגררים אחריהם רואים בהם קראים מבני דתם, בשעה שסופרי הרבנים אינם יודעים כלום מזה, ומזכירים אותם סתם, או בתוספות איזה כינוי של כבוד.

דומה, שעליית רב אחאי משבחא לארץ ישראל היתה כעין תחבולה לצורך השעה מצד הרבנים כלפי הקראים, שגורשו מבבל וביקשו להכות שרשים בארץ ישראל, שהשפעת התלמוד היתה חלשה שם באותו הזמן מגודל הדלדולים והגזירות הקשות. במחצית השניה למאה השביעית לחורבן חלה פעולתו של ענן, ובאותו זמן עצמו עלה רב אחאי משבחא מבבל להתיישב ישיבת קבע בארץ ישראל. קבלת הגאונים מספרת על אודות עלייה זו, שרב אחאי משבחא חכם גדול היה וחיבר ספר השאילתות וספרים אחרים, אלא שלא נסמך לגאון ולא הוקם לראש, מפני שראש הגולה היה שונאו וסמך את שמשו של רב אחאי ושמו רב נטורנאי, וכעס רב אחאי והלך מבבל לארץ ישראל, ושמחו בו קהילות ארץ ישראל וכבדוהו הרבה. אולם קרוב הדבר, שהיתה לו גם כוונה אחרת בעלייתו זאת, והיא – להשפיע על הקראים, או לחזק את ידי הרבנים היושבים בארץ ישראל. כבר היה מי ששיער, שגם חיבורו המפורסם של רב אחאי, ספר השאילתות, נתחבר כל עיקרו כנגד הדת הקראית, שהתחילה מתגברת בעת ההיא ומושכת את ליבות ההמון אחריה, ולפיכך הוא עוסק בעיקר באותן המצוות, שהקראים נהגו לזלזל בהן (ראה: רב צעיר, לסדר ספר השאילתות, ב“השילוח” כה, 543–538). אולם אין אנחנו יודעים עד כמה הועילה השפעת רב אחאי משבחא להפיח רוח חיים חדשים ביישוב המדולדל. למאה השמינית לחורבן, ובוודאי גם למאה התשיעית, שייכים שמות של חכמים גדולים בעלי דקדוק ומסורה, שהקראים מזמן מאוחר רגילים לייחסם לכיתתם. כאלה הם רב אחא ורב מוחה ורב משה בן מוחה מתקני הניקוד הטברייני, רבי יהודה בן עלאן ראש ישיבה בטבריה, מדקדק ומשורר (עיין ליקוטי קדמוניות, עמודים כט, סח ועוד), וחכם ירושלמי רבי חיים אל מקאדס (עיין אוצר הספרות, I, מדור אוצר התורה, עמוד1) ועוד. כל ראיה ברורה, שאלה וחבריהם היו מכת הקראים, אין לנו, והשערת רבי שמחה פינסקר, שכל בעלי המסורה והדקדוק והמליצה והשירה מן הקדמונים הם מן הקראים, אין לה יסוד, שהרי לא נמנעו כל גדולי הרבנים, ואפילו מזמן התנאים והאמוראים, לעסוק בכל העניינים האלה, כידוע. כמה כללי דקדוק מסרו לנו בעלי האגדה מימי התנאים ואילך, וכמה דברי שיר ומליצה נשמרו מהם. ומיוחס גם ספר הניקוד לרב אשי האמורא, ור' שמחה פינסקר עצמו נוטה אפילו להאמין ביחס זה. ומי יודע, שמא אותו רב אחאי משבחא, בעל השאילתות, הוא הוא גם רב אחא בעל המסורה. יותר נכונה ההשערה, שרוח העצבות שבא עליה הדיבור למעלה, והכרת הדלדול הגמור, איחדו את החכמים המעטים, שהיו אז בקהילות הקודש בארץ ישראל, ולא נתנו לרוח המחלוקת לבוא בשעריהם.

והמצב הזה הלך ונמשך כל ימי המאה התשיעית ואחרי כן, עד שנתדלדל היישוב גם במספר גם בחשיבות. להגדיל המבוכה שימשו כמובן גם המלחמות הרבות שבין אדום וישמעאל. “שנת ג' אלפים תרמ”ז1 לכדו הישמעאלים את עכו וטבריא ורוב ארץ ישראל בתוך ו' חדשים. ואחר זה נקבצו מחנה הערלים מארבע רוחות העולם ובאו עד עכו ויצורו עליה. וצלדין מלך ישמעאל קבץ גם כן חיל כבד לאין מספר והעמיד הערלים במצור ימים רבים, ולסוף הישמעאלים כבשו כל הארץ. שנת תשמ“ח2 תפש אלמצור בן צלדין את ירושלים והגלה ממנה עם רב וישב בה ד' ימים” (שבט יהודה, קונטרס רבי שם טוב שאנצולו). בני הדורות הללו מעידים כולם פה אחד על רוע המצב. ככה כותב לדוגמא הקראי המפורסם סלמון בן ירוחם מהמחצית השניה למאה התשיעית: “מבקשים לגרשנו מן ירושלים ולהכביד עול ברזל על צווארנו”. רבי יהודה בן עלאן הטבראני חורז בהר ציון שיר של פגעים על “ציון המוכה בכל נגע ובכל מכה” ושולחה לגולה. הקראי סהל בן מצליח, אשר בא “מבית המקדש” – כלומר: מירושלים – לפתות את העם לדת הקראית, מלמד אותנו על רוח הנזירות שאחזה את בני היישוב, הן מצד הרבנים והן מצד הקראים, אלא שלפי דעתו היו הקראים המתחילים בדבר, והוא מתפלל ואומר: “והאלוהים למען שמו הגדול והנורא יסמוך ביד בני מקרא יצ”ו3, אשר בתוכחתם הטובח ובספריהם אל אחיהם נקבצו אל ירושלים תוב“ב4 צדיקים וחסידים, והעמידו משמרות להתפלל ולהתחנן לפני אולם ההיכל, ולבקש מאלוהיהם שיושיע את צאן אובדות להשיבם אל עריהם”. כי “זה מנהג ישראל אשר נתרצו, ומתאוות העולם נזורו, ומאיכלת בשר ומשתות יין נואשו, ובתורת ה' דבקו, ועל דלתות ביתו שקדו ושמרו. ומרוב יגונם וגודל אנחותם עזבו לכל כושל כוחם, וצפד עורם על עצמם; ועם כל זה פניהם לא עזבו, ומתקוותם לא נזורו, קוראים ופותרים, מלמדים ותלמידים, ורבים מעוון משיבים, הוי כל צמא לכו למים אומרים, עזבו מסחרתם ושכחו משפחתם ומאסו ארץ מולדתם, נטשו ארמונים ושכנו קנים, יצאו מן הערים אל ראשי ההרים ונשאו כלימת מרורים, פשטו בגדים נאים ולבשו שקים, נאנחים ונאנקים ועל שבר ציון צועקים ובאפר מתפלשים ונאבקים”. “וגם אחינו תלמידי הרבנים בהר הקודש ובכרמלה, כדרכי תלמידי התורה וכמעשי בני מקרא עשו ומהם למדו, ויש מהם רבים שלא יאכלו בשר צאן ובקר בירושלים”. “ולא יאכלו ממתקים ומכל מאכלותיהם”, וכן הלאה בסגנון זה עצמו. והקראי סלמון בן ירוחם הנזכר מספר ואומר: “עמדו אנשים ממזרח וממערב והוסיפו ההחזקה בדת והשקידה בחכמה, ושמו מגמת פניהם לשבת בירושלים ועזבו רכושם וביתם”5. את הבוכים והמצטערים על הגלות מצא גם רבי בנימין מטודילה במסעותיו מדי היותו בערי הקודש במאה האחת עשרה לחורבן. אלה היו שרידי היישוב הישן, אשר ניצולו מחרבם הקשה של נוסעי הצלב, כאודים מוצלים מן האש הגדולה.

במאה העשירית לחורבן הבית באו, גם היישוב בארץ ישראל, גם המרכז שהיה בבבל, לידי דלדול גמור. במחציתה השניה של מאה זו נתדלדלו הישיבות וכמעט גם פסקה משרת הגאונים בבבל. והסיבה לדבר זה היתה “שנכרת חוקן של ישיבות (בבל), שהיה הולך אליהן מארץ ספרד, וארץ המערב ואפריקה ומצרים וארץ הצבי”6. מכל הארצות פסק איפוא חוק הישיבות. למה פסק מארץ הצבי? משום שקצרה יד יושביה המעוטים והעניים לשלם. ולמה פסק מספרד, ומארץ המערב ומאפריקה וממצרים? משום שמרכז היישוב החרמי והרוחני נצטמצם שם. באותה מידה שהלכו ונחרבו המרכזים העתיקים של חיי היהודים במולדת ובבבל – באותה מידה עצמה התרוממו מעט מעט, אולם בתמידות, מרכזים חדשים באפריקא הצפונית, ועל הכול באירופה. המרכז שבאירופה התפצל לשניים: האחד היה בספרד, באיטליה ובצרפת הדרומית, והשני בצרפת הצפונית ובאשכנז. הראשון היה קשור אל תרבות מולדת, מרובת הגונים, והשני היה קשור אל תרבות בבל בעלת חד-גוון. הראשון היה פתוח לקלוט את כל תרבות העולם ולעכלה ברוחו, והשני היה סגור ומכווץ בתוכו. לראשון היתה ההרגשה, שיש לו מה ללמוד מן החוץ, כי אותו החוץ היה מלא תרבות גבוהה, כשם שהיתה הרגשה זו גם לבני הבית השני, כשהכירו לדעת את יפיפותו של יפת. לשני היתה הרגשה, שעליו להתרחק כפי שאפשר מן החוץ לפי שכשם ששכני היהודים בבבל העתיקה עמדו על מדריגת השכלה נמוכה, כך שכני היהודים בגלות צרפת הצפונית ובאשכנז של עכשיו יכלו רק להשפיע על ישראל השפעה של מה בכך או של בערות ועריצות.

יהיה איך שיהיה, והיישוב היהודי בארץ אבות הלך ונתדלדל במספרו וגם ברוחו במידה שאנחנו הולכים ומתקרבים אל המאה האחת עשרה לחורבן. יהדות של חיים ועבודה רוחנית וחמרית התחילה – ואם גם לא לאורך ימים – להנץ ציץ במרחקי המערב, בשעה שבמזרח, מקום שם עמדה ערש היהדות ועלתה שמש אורה, התהלכו הנזירים הנכרים בקומה זקופה ובמצח נחושה, והנזירים העברים – בפנים חיוורים ובעיניים שוקעות. אלה ואלה חיכו אל הגאולה. אלה חיכו אל גאולת הארץ מן העם, אשר ממנה צמח ואותה עבד ושמר, ואלה חיכו אל גאולת הארץ מבני הנכר, אשר יצאו ממעמקי יערות רחוקים ומדבריות שלג נעלמים ויעלו כארבה לאכול ולהשחית ולעשות שמה בכל פינה אהובה. אלה הרימו את ראשם הגא ויתורו אחרי אחיהם הגיבורים במרחבי אירופה, נושאי הצלב והחרב הגוזרת מימין ומשמאל, ואלה השחו את ראשם השח והכניעו את לבם הנכנע, והשפילו את נפשם הנשפלת, והתפללו תפילה חרישית אל אלוהי הישועה והגאולה. נזירי עשו שמו מבטחם בידי עשו, אולם נזירי יעקב לא נותר להם מאומה מלבד הקול קול יעקב.

 

ב    🔗

בראשית האלף השני לחורבן התחילו פני העניינים משתנים קמעא קמעא. קדחת הנצרות הגיעה למרום קצה, ואז ירדה וגם נפלה במידה אשר לא פילל אליה איש מראש. במסעי הצלב של המאה הי“א לחורבן עלתה הקדחת הזו, ובהם גם שקעה. במסעי הצלב נסתיימה תקופה שלימה בתולדות העמים המושלים באירופה וגם בתולדות עם ישראל גולי אירופה. עד המאה האחת עשרה עסקו הנוצרים באירופה בתפילה ובמלחמה, ואת העבודה הניחו למעמדות הנמוכים, שהיו שקועים עדיין בעבודת האלילים לשליש ולרביע, ולעם ישראל. אולם ממאה זו והלאה הוכרחו גם הנוצרים הגמורים להוריד ארצה היד הפרושה לתפילה, והאוחזת חרב פיפיות, ולתפוש איתים, ומזמרות, ומחטים, ומאזניים, וקני המידה, וכל שאר כלי העבודה. אולם פה נפגשו עם היהודים בתור מתחרים בקיאים וחריפים. תגבורת רוח המסחר וחרושת המעשה הביאה לידי תגבורת השנאה לישראל. וזו העירה גם את התשוקה העזה לדחות את ישראל מכל מקצועות המסחר וחרושת המעשה שבהם אחז, ולהרוס את כל המרכזים שבהם נתבצר בגולה. קדחת הצלב נהייתה לא רק לקדחת האהבה אל הצלב, כי אם – ובמידה יותר גדולה – לקדחת השנאה אל עם ישראל, וקנאת הדת נעשית מלאה קנאת הממון. ותחת שבט הנוגש למד ישראל להכיר, כי אין לו תקומה בתפוצות הגולה, וכי הכינוס הוא מפלטו ומשגבו המיוחד. ועוד טרם הכיר בשכלו את השינוי שנתהווה בעולמו, כבר השיג אותו בעומק הרגשתו ובמסתרי לבו. לב האומה היה תמיד – איש הרזים והשירה. עוד טרם פרצו בלהות מסעות הצלב קיוו בעלי המסתרים לגאולה מהירה, שתהיה במחזור רנ”ו, “כנבואת ירמיה הנביא רנ”ו ליעקב שמחה" – כמו שהעיד לנו רבנו אליעזר בן נתן בקונטרס תתנ“ו. מחזור זה התחיל, כידוע, בשנת אלף ושבע עשרה לגלותנו. בראשיתו של מחזור זה עמד גם משורר האומה רבי שלמה בן גבירול והסב את פניו מן המערב וממוראי המערב כלפי המזרח, וביקש ארוכה לפצע עמו הנורא, בשמש המולדת ובאווירה. גם משורר האומה השני שעמד לישראל באותה שעה, רבי יהודה הלוי, קיווה כי “בשנת תת”ט תתץ כל גאווה”, ובחלומות שירתו ובחזיונות תפילתו חזה כבר את שיבת שבות עמו, ונימי לבבו הדוויים והפצועים כמעט שרעדו משמחת הגאולה וביקשו לאמור שירה חדשה – שירה של תחיה. ואז התחילו משיחים להתגלות בהמון בכל תפוצות הגולה: במדי ובפרס, במרוקו ובתימן, בספרד ובצרפת. איש אחרי אחיו נתגלו המשיחים. עוד זה עושה את מעשהו והנה השני בא, ואחריו השלישי והרביעי, וכולם מציתים את הלבבות הנוקפים, ומדליקים את הניצוצות העוממים, והיה כל הרואה ואמר: אין זה כי קרובה הלהבה, ועוד מעט ותתפרץ בכל עזוזה, לתמהון לב כל באי עולם ולקצפם. ראו חכמים את המעשים הנעשים והשתוממו. וגם מלכי גויים נבוכו ולבם נקפם בסתר: מי יודע אם לא הקיץ הקץ על מעשי תעתועיהם. הביטו גם הספקנים ועמדו וחיכו לאחרית דבר. הגדול שבין המשיחים האלה היה האדם הנפלא דויד אלרואי, ש“היה חכם גדול בתלמוד ובכל חכמות חיצוניות ובכל ספרי החרטומים והמפרשים והכשדים”. ו“בחזקתו ובגובה לבו הרים יד במלך וקיבץ את היהודים היושבים בהר חפתו, והסית אותם לצאת להילחם בכל הגויים, והיה מראה להם אותות, ולא היו יודעים במה כוחו. היו אנשים אומרים כי דרך מכשפות ותחבולה היה כוחו, ואחרים היו אומרים שהיה כוחו גדול על ידי שם וההולכים בחברתו היו קוראים אותו משיח, ומהללין ומנשאין אותו. והמלך של פרס כאשר שמע ענייני האיש ואיך היה מצליח ומקרב אליו ומקבץ עמים, פחד נכנס בלבו מאוד”. ושלח המלך אחריו פרשים ושרים כדי לתפשו, והלכו הפרשים והשרים ושבו אל המלך בידים ריקניות. ואז “רכב המלך על סוס, ורץ אחריו הוא ועבדיו ושריו” ולא יכלו לתפשו. “אז ציווה המלך שיביאו אני שיט ויעברו את הנהר, ועברו הנהר כמה פרשים רצים ולא השיגוהו, כי הלך ביום ההוא מהלך עשרה ימים. וכאשר ראה המלך שלא הועיל בדרך זו, לקח דרך אחרת ושלח שלוחים לראשי הגולה שיתפסו את האיש ההוא ויוציאוהו לפניו, ואם לא – שיהרוג את כולם נער וזקן יחדיו, ולכל ראשי הגולה יענה בייסורים, ואחר כך ישרפם אחד לאחד”. רק בדרך הזאת, שבה הלכו כל שונאי ישראל בכל הדורות, הצליח הדבר בידי המלך להכניע את אויבו הקשה עם קהל מאמיניו, ולהשקיט את התנועה בישראל. מובן מאליו, שרק למראית עין שקטה התנועה הזאת. המאמינים התמימים בטוחים היו, שמשיחם יקום ויחיה ויעשה נפלאות גדולות מן הראשונות. נמצאו אמנם גם נואשים רבים באומה, אשר רוחם הסוערת נפלה בקרבם למראה המעשים הנעשים. ואז מיהרו להתגלות משיחים אחרים, וירימו את הרוח הנופלת כפעם בפעם. במלכות פרס “קם איש יהודי ועשה עצמו משיח והצליח מאוד, וקיבץ אליו עם רב מישראל”, וכוונתו היתה לבוא להילחם עם המלך. כמו כן “עמד משיח במדינת קורדובה, וכמעט היתה כליה בשארית ישראל” 7. וכן “עמד אחד בצרפת, והתנשא שהוא משיח, ועשה אותות לפי מה שנאמר, והרגוהו הצרפתים, והרגו עמו קהל גדול מישראל”8. מלכי המזרח העריצים אמרו די בהשקטת התנועה המשיחית בישראל, אולם מלכי המערב, בעלי תורת האהבה, לא אמרו די בזה, וכל פעם כשנראתה בישראל תנועה משיחית עשו נקמות אכזריות בשארית העם, ובאלפי קרבנות אדם כיפרו את פני אלוהיהם.

כראות המיימוני את כל הנעשה בישראל, חרה אפו במשיחים הגורמים בנזקים ומעוררים מבוכה גדולה בלב היהודים התמימים, ומביאים רעות רבות על ראשם. ב“איגרת תימן” דיבר גדול-ישראל זה קשות עם המשיחים דוחקי השעה, והעיר את האומה להאמין ולחכות עד בוא עת לחננה. בשכלו הקר והחריף גילה בנקל את “השטות” וההבלים שבמעשי המשיחים ובאמונת הפתאים הנגררים אחריהם. ובדברים יוצאים מלב חם, ובוער באש אהבה לעמו הדל והסובל, חיזק את לב האומללים ויחמם את לבם, הקפוא מקרח הגלות הנורא הנטוי עליהם, באור אמונה צרופה. “איגרת תימן” היא מפעל נפלא, כתוב בידי אחד מבני עליה המעטים, שזיכה אותם הקדוש ברוך הוא בלב חם ובמוח קר, חושב והוגה.

אפס כי המשיחים היו המבשרים הראשונים שבישרו את עבודת התחיה המסודרת, אשר עוד מעט וניגשו אליה טובי האומה מן המערב. במזרח ירדה שמש האומה אחורנית. במשך האלף הראשון לגולה נתרוקן המזרח מעט מעט מיושביו העברים, נשמו שם מרכזי ישראל הגדולים איש אחרי אחיו, ומרכז האומה וראשה ולבה נעתקו לפאתי מערב. אולם אלה היו “בסוף מערב”, ועיניהם נשואות אל המזרח, אל מולדת האומה. כמעט שהתחילה קדחת הצלב לרדת, התחילו ישראל עולים שיירות שיירות מן המערב אל המזרח. ובראש עולי הגולה האלה עמד הכוהן הגדול, אשר המיימוני סמך את ידו עליו, ובמכתבו אליו9 גם הודיע, כי גחלת ישראל כבתה במזרח, וכי כל תקוות האומה היא מן המערב.

כשישים שנה ויותר עברו מיום שבו נכתבה “איגרת תימן”. הדבר היה במאה השתים עשרה לגלותנו, במחצית השניה. “שנת קע”א העיר השם רבני צרפת ורבני אנגלטירא ללכת לתוך ירושלים, והיו יותר משלוש מאות, וכבדם המלך כבוד גדול, ויבנו שם בתי כנסיות ומדרשות. גם רבינו הכוהן הגדול, רבינו יהונתן הכוהן, הלך לשם, ונעשה להם נס והתפללו על הגשמים ונענו, ונתקדש שם שמים על ידם".

ויפה עשה אותו הסופר החכם רבי שם טוב שאנצולו (מובא בספר שבט יהודה), שצייר את דבר עליית השיירה הזאת באותן המילים עצמן, שבהן צייר הנביא את ראשית עליית הגולה לבנות את בית המקדש השני. כזו כן זו היו התעוררות עילאה והתעוררות תתאה לשוב ולהחיות את האומה. בפעם הראשונה העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ובפעם השניה העיר השם את רוח הרבנים הנזכרים. אלה המה מניחי היסוד לעבודת הגאולה מן הגלות השלישית, הנמשכת והולכת עד הזמן הזה…

ועד שלא שקעה שמשם של הרבנים הגדולים האלה עלתה וזרחה שמשו של רבי משה בן נחמן הספרדי על פני המולדת השרויה באפילה ומצפה לאורה. בנשמתו של רבי משה בן נחמן חיו ופעלו גם המוח גם הלב של האומה. הנשמה הנפלאה הזאת, הטובעת בנבכי תעלומות תבל ובחקר תהומות חלומות וחזיונות, ביקשה ומצאה פתרונים לחלום הגלות הארוך והנורא – בעבודה מתמדת של גאולת המולדת והאומה. גאולת האומה נתגלתה בחזון לרבי משה בן נחמן בתור גולת הכותרת של עבודת הדורות לשם גאולת הארץ. והוא עצמו היה המתחיל בדבר וטרח ועלה לארץ ישראל בימי זקנתו, והיה עושה ומעשה בעבודת הקודש לשם גאולת הארץ. והמחשבות הגדולות של רבי משה בן נחמן, והמעשים אשר לא איחרו לבוא אחריהן, שיוו פרי. במשך מאתיים שנה – המאה השלישית והמאה הרביעית לאלף השני לחורבן – הלכו המחשבות האלה ונתפרסמו בכל תפוצות הגולה. ספר הזוהר, שנתגלה בימים ההם, הביא את בשורת הגאולה לכל נדחי ישראל הנפוצים בארבע כנפות הארץ. גם ירושלים היתה זה כבר – משנת 1187 – בידי המוסלמים, אשר האירו פנים לישראל. וגדולי ישראל, מן השיירה של מאות הרבנים הנזכרת למעלה והלאה, הרואים את הנולד, נהרו אליה מכלל קצות הארץ. “ואף אם היו מחוסרי צידה לדרך היו משימים נפשם בכפם, ובנפשם הביאו לחמם לאמור: טוב מלוא כף נחת ממלוא חפניים עמל ורעות רוח, והיו מניחין ארץ העמים, ארץ ציה וצלמוות, לבוא אל ירושלים ארץ החיים, אדמת קודש הילולים”. הדברים האלה כתובים בתעודה נפלאה, שנותרה לנו לפליטה, בשם “איגרת אל קהילות הקודש, היהודים הנמצאים באשכנז, להודיע להם מיטב ארץ תוגרמה ויתרון מלכות ישמעאל” מאת “יצחק צרפתי בן הנהר10 שלמה המלך11”. הזמן שבו נכתבה האיגרת הזאת טרם נקבע בדיוק. בכל אופן חל הוא במשך מאתיים השנה הנזכרות למעלה, אם בראשן ואם בסופן. מן האיגרת הזאת (שנדפסה בליפסיאה תרי"ד) אנחנו למדים לדעת, כי רעה אז עין הנוצרים ביהודים הרוצים לעלות לארץ ישראל “ואינם מניחים שום יהודי לעבור, ועתה נבוכים הם” – העולים – “בארץ, סגר עליהם הים” – היינו: דרך הים – ואף גם התגוללו “על אחינו אנשי גלותנו מלאי מצוות כרימונים, היושבים באשכנז ובאיטליא של רומי” על אודות הר ציון, כי יצא הקול בארץ “היהודים קנו הר בית ציון”, ויאמרו הגלחים והכמרים איש אל אחיו “האינך רואה מה המה עושים בערי יהודה ובחוצות ירושלים?”, וגזירה יצאה מלפניהם, שכל “יהודי אשר יימצא דרך ירושלים בירכתי הספינה, להטילו אל הים ואל שאונה”. אולם “הבחור רבי קלמן עם חברו רבי דויד כוהן”, שגלו לארץ תוגרמה והכירו את “השלום והשלווה והשפעת הטובה שיש בארצות האל, וכי קרוב הוא הדרך לעבור מפה לירושלים דרך יבשה, שמחו שמחה גדולה ואמרו: ודאי אם היו יודעים היהודים היושבים באשכנז החלק העשירי מן הטובה אשר עשה ה' לישראל עמו במקומות האלה, לא יעצרם הגשם ושלג, ויום ולילה לא ישבותו, עד בואם פה”. ויפצירו ברבי יצחק הצרפתי המתגורר בתוגרמה לכתוב אל “שארית הפליטה קהילות הקודש, היהודים הנמצאים באשכנז, השוכנים בערי שוואבן ורינוס, שטאיירמארק מהרין ואונגארין, ולהודיע להם מיטב הארץ הזאת”, “והפרוקן והתשועה כי פקד ה' עמו ושם דרך אחרת, דרך תוגרמה, דרך יבשה, בטוחה וקרובה לנוס שמה”. והינה נעתר רבי יצחק הצרפתי להפצרה זו, וכתב איגרת גדולה לאחיו השרויים בגולה, וגם הירבה להם “דברים המתיישבים על לב” כדי “לזכות את ישראל”, ויצייר בעט סופר מהיר, במליצה ובאירוניה, את מצב ישראל בגלות אשכנז ואז צרח “בקול ענות גבורה” והתגבר “על הגורמים לנפשם חטאת ואשם שארית בני ישראל, היושבים תחת גוי ולא תחת ישמעאל, ואף כי לא יבחרו לעלות לירושלים, צדק ילין בה”. והוא קורא קריאה גדולה: “ועתה ישראל! מה לך נרדם? לא תעמוד על דם, הסירו את אלוהי הנכר אשר אתם בקרבו, ובואו ורשו את הארץ אשר ה' נותן לכם למען טובו”. והקריאה הגדולה לא היתה כקול קורא במדבר, כי השומע אותה ואמר בלבו: “אין זה כי אם דברי נביא וחוזה ומזה בן מזה”.

וקהילות ישראליות התחילו צומחות ופורחות בפינות שונות במולדת האומה, מירושלים ועד עכו העומדת על הספר. כבר בראשית המאה השלישית לאלף השני היה בה יישוב יהודי גדול ונכבד. אליה בא מתנגד המיימוני, רבי שלמה פטיט, לערוך את מלחמתו “וגירה מדון בקהל עכו, ושם חרב איש באחיו”. אפס, כי עד גירוש ספרד היו העולים יחידים מבני עליה המעטים שבישראל. אולם גירוש ספרד ומפלת ביצאנץ שינו את המצב תכלית שינוי. המזרח היה עתה בידי ישמעאל, אשר פתח אותו לרווחה לכל בית ישראל שהגלה מן המערב, מן הדרום ומן הצפון. ואמנם גירוש ספרד, וגם גירושי אשכנז ושאר מקומות, הביאו את ההמון העברי לכל ארצות תורכיה, וחלק חשוב ממנו נתיישב גם בסוריה, גם בפלשתינה גופה. ואחד מראשי נכבדיהם, הגאון רבי יעקב בי רב, עמד והכריז, שאתחלתא דגאולה כבר ישנה, ויחד עם חבריו ביקש לקבוע סנהדרין גדולה בישראל, שתהיה בידה לדין ולהורות בישראל ולסמוך את חכמי ישראל, כמו שהיה הדבר נהוג והולך בזמן שבית המקדש היה קיים. ובאלה הימים נתגלה רבי שלמה מולכו. ואז באה תקופת האר"י וגוריו מעבר מזה, ודון יוסף נשיא מעבר מזה. מבית נדמה כאילו כל הכחות החבויים במעמקי האומה יצאו לעבודתם – עבודת הגאולה, ומחוץ נדמה כאלו נתרכזו כל הכוחות החיצוניים להחיש את הקץ – אלו על ידי גירושים ורדיפות, ואלו על ידי חיבה מיוחדת לעם ישראל. במאה החמישית לאלף השני לחורבן היתה ממשלת התורכים דוחקת את קץ הגלות של האומה הישראלית באירופה, למרות הברית שכרתו עמה הממשלות הנוצריות לבלי תת לישראל לייסד ממשלה במולדתם, וממשלות אירופה היו דוחקות את ישראל מכל עברים לצאת מארצותיהן.

אולם עוד הדור משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים – והנה זה באה התרכזות היהודים בפולניה. דווקא באותה השעה הגדולה שהכול היה מוכשר לגאולה – צמחו כמו בנס קהילות גדולות של יהודים בכל קצות פולניה, קהילות מרובות באוכלוסין, בעושר ובתורה. דומה, ששר העולם הסתולל בפליטת בת יהודה לבלתי תת אותה להיגאל, כי הינה רק ההתרכזות ההיא, שצצה לכאורה בהיסח הדעת לגמרי, היא היא שעיכבה את הגאולה. ומני אז ועד עתה קשורה תנועת הגאולה בהתרכזות היהודים שבפולניה ושברוסיה כשלהבת בגחלת. כל שעה שהתרכזות זו עומדת בתקפה, תנועת הגאולה שוקטת ונרדמת; וכל שעה שהתרכזות זו עומדת להתפזר, מיד תנועת הגאולה מתגברת בעוז ובגיל. כך היה במאה השישית לאלף השני לחורבן, כשגברה ידם של הקוזאקים והיכתה באכזריות פראים על קדקוד בת יהודה, מיד ניעור לב האומה, והתנועה המשיחית הגיעה למרום קצה, עד שירדה שוב עם ירידת היד הרשעה. כך היה והווה במאה התשיעית לאלף השני לחורבן, שאנחנו עומדים בה. ממשלת ניקולאי הראשון, הנודעת באכזריותה, הוציאה מאות יהודים מארצות רוסיה לארץ ישראל. אולם ממשלת הפוגרומים, הנמשכים זה כשלושים שנה ועוד טרם פסקו, הוציאה כבר אלפי יהודים מארצות רוסיה לארץ ישראל, ואף גם הפיחה רוח חיים חדשים בתנועת הגאולה, ההולכת ומתעצמת לפנינו ולעינינו כמעט בכל תפוצות הגולה.

– – – – – –

רבים חושבים את התנועה המשיחית של המאה השש-עשרה לתנועה של הזיה, שנולדה בהיסח הדעת ובטלה בהיסח הדעת. אולם בעיקרו של דבר היתה תנועה זו, למרות הקליפה המיסטית שכיסתה אותה, בת החיים והמעשים, ובתוך תוכה היתה מחוייבת המציאות. התנועה הלאומית, שהתחילה בראשית האלף השני לחורבן, קיבלה את דחיפתה הראשונה, כמו שנאמר, ממסעי הצלב – היינו לא במובן הגס וההדיוטי, שמסעי הצלב לימדו גם את רבי יהודה הלוי גם את כלל ישראל לזכור את המולדת ולשאוף אל התשובה אליה, אלא באותו המובן שנתבאר, כלומר: שמסעי הצלב, בתור ביטוי להתעוררות האזרחים לחיים חדשים ועצמיים, שאינם סובלים עצם זר בקרבם, התחילו דוחפים את ישראל מכל מקצועות החיים שהתאחזו בהם, ועל ידי כך נתעוררה בלב ישראל הכרת הצורך המוחלט בתשובה לחיים חדשים ועצמיים בארץ המולדת ובהטיית התנועה הישראלית, שזרמה מן המזרח אל המערב, מן המולדת אל הניכר, אחורנית: מן המערב אל המזרח, מן הניכר אל המולדת. ואז קיבלה התנועה הלאומית את דחיפתה השניה מן הגירושים התכופים מכל ארצות אירופה, ובייחוד מגירוש ספרד. שמונה שנים אחרי גירוש ספרד כבר עמד איש הפלאות רבי אשר למלין וציווה לשבור את התנורים ולעמוד מוכנים ומזומנים אל קבלת פני המשיח. סמוך לזמן זה מתחלת גם התנועה המשיחית, שיצאה מצפת והקיפה את כל מחנה ישראל בכל תפוצות הגולה. באותה שעה יצאה הרוח מאת אלוהי הרוחות ותנח על איש הרזים והשירה רבי שלמה הלוי אלקביץ, ותפתח את פיו לאמור שירה כבירה, נשגבה ונאדרה, זאת שירת “לכה דודי”, המלאה שאיפה עזה לתחיית האומה, ואמונה נמרצה כי התחיה קרובה לבוא. המשורר קורא מתוך התלהבות מציתה ומדלקת: “מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה. התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה!”. מיהרו הלוויים והורידו את הכינורות מעל הערבים, ושירה חדשה נשמעה על גדות הכינרת, אשר זה מאות בשנים נכספה גם כלתה אליה. אולם שירת רבי שלמה הלוי אלקביץ עלתה על כולם. הוא מצא את כינורו של רבי יהודה הלוי, שעליו ביקש המשורר הנשגב לשורר את חלום שיבת שבות האומה, והכינור התחיל מנגן ומרעיש במנגינתו את כל מיתרי לבב האומה. והנה נגלה מאדום העלם הנפלא12, הדור בלבושו, צועה ברב כוחו ודגל יהודה בידו הרמה. ידיים גסות מגואלות בדם קצצו את היד הרמה, ואת דגל יהודה גזרו לגזרים ויפזרו את גזריו לכל רוח. אולם עוד ימים רבים חי העלם הנפלא בנפש האומה, ועורר אותה לנקום את חרפת דגל יהודה ולהרים אותו עוד הפעם ביתר שאת וביתר עוז אהבה והתמכרות. האש והעצים היו מוכנים ומחכים לרוח שתיפח בהם ותדליקם. והנה זה באה הדחיפה השלישית מצד הקוזאקים הפראים, והלהבה המשיחית אחזה בכל ארבע כנפות הגולה – זאת הלהבה אשר מי יודע אם כבתה עד עתה…

כי הנה באותה התנועה המשיחית, שהתחוללה במאה השש עשרה לחורבן, מונח לא רק הקיום של עבודת הרבה דורות שקדמה אליה, אלא גם ההתחלה של כל העבודות שבאו אחריה, שהמשיכו את פעולתה בכל מקצועות החיים הישראליים. כאן, באותה התנועה המשיחית, אתה מוצא את התחלת החסידות: היא שהולידה את רבי ישראל בעל שם טוב, שמתחילתו מאזין היה לשיחות הסתרים של “המשיח”, וכל מאווייו היו להמשיך את התנועה המשיחית ולבוא אל שערי המולדת, עד שנודע לו, ש“מן השמים מעכבים אותו”. אולם, למרות העיכוב שעיכבו מן השמים, אנחנו מוצאים כבר את הדור השלישי של החסידים מחזיר את התנועה כלפי המולדת, ובראש המחזירים עומד “הרב בעל התניא”. כאן, באותה התנועה המשיחית, אתה מוצא את השפיר, שממנה נתרקמה הספרות העברית החדשה. בה נולד, ובה נתגדל, וממנה יצא למלוך, אבי ספרותנו החדשה וראש משורריה, רבי משה חיים לוצאטו, שנפשו היתה כינור לכל שאיפות האומה, באשר היא אישיות לאומית. כאן אתה מוצא את כוסף נפש אדם מישראל לחרוג ממסגרות הגיטו וליישר את הקומה הכפופה. כסיפה זו הגיעה באחדים ממחוללי התנועה המשיחית עד לידי קיצוניות ופריקת עול, ומהם נמסרה אל ההשכלה וחזרה וניעורה בעבודתם הספרותית של אחדים מן הסופרים הלאומיים בזמן הזה. ועל הכול אתה מוצא כאן את השאיפה אל התחיה, שגם קרירות הרוח של הרבנים, גם הריאקציה של שרידי הצדיקים, וגם השנאה הגסה של תלמידי ה“השכלה מטעם”, לא יכלו לכבות את זיקיה, הלוחשים עד עתה מתחת לשדרות האפר הרבות והעבות המכסות אותם.

– – – – – –

ועתה מה? התוביל השאיפה אל התחיה, אל התחיה ממש? היש כוח וחיים בשאיפה זו? ומה תהיינה תוצאות התנועה, שהתחוללה בפליטת האומה לפנינו ולעינינו, בתור תולדה של שורת מעשים, ההולכת ונמשכת זה קרוב לארבעה עשר יובלות, ובתור אם של שורת מעשים חדשים מצדדים שונים, גם חיוביים גם שליליים? התוכל התנועה הזאת להתגבר על המפריעים החיצוניים, שהיא פוגשת בדרכה, על הסתירות המתרוצצות בקרבה, ועל המכשולים הפנימיים, אשר מסביב שתו לה להכחידה ולסתום את האוצרות שמהם היא יוצאת? ראה ראינו, שבזמן גירוש ספרד כמעט שהיתה אפשרות בידינו להסיר את המפריעים החיצוניים מעל דרך האומה אל מולדתה – אלא שלא רצינו: לא היה בנו די כוח לרצות! ההיו עתה המפריעים החיצוניים להרים גדולים, שלא ניתנו לכבישה? כלום ממשלת תורכיה מתנגדת בהחלט ליישוב העברי? או: הייתן השבט הגרמני, ובייחוד משפחת האנגלו-סאכסים, לשבט הסלאווי לגזול את מפתחות המזרח מידי התורכים ולהיות אדון המזרח בכלל ושל המולדת בפרט? הטרם ידענו, שמוטב לו לשבט הגרמני, שמפתחות המזרח ישתמרו בידי תורכיה החלשות והעייפות, משיימסרו בידי הסלאווים החזקות בערך, לכל הפחות במספר? ולו גם נאבה להניח הנחה מסופקת, שהגרמנים והסלאווים יחלקו ביניהם את תורכיה, האין עלינו לשוב ולהניח עוד הנחה אחת, כמעט ודאית, שסוריה ופלשתינה עתידות ליפול בחלקם של האנגלו-סאכסים, שכבר תקעו את יתידם במצרים ועיניהם נטויות לשתי הארצות הסמוכות? ואם כן הדבר – האם לא ייפתחו אז פתחים עוד יותר גדולים לכניסת המוני היהודים לאותן הארצות? שמא תאמר: צר יהיה המקום לכניסת יהודים בהמון – צא וחשוב כמה אוכלוסין קלטו הארצות הללו אפילו בימי ממשלת רומי, ותמצא שבית הבליעה שלהן רחב עד כדי לקלוט את כל האומה הישראלית כולה. אלא מה הדבר חסר? עוד הפעם: הרצון! הסתירות הפנימיות, המסתתרות בתנועה הציונית, ניתנו אולי להיתרץ ולהתיישב בדוחק. אולם המכשולים הפנימיים, המונחים באינרטיות של האנרגיה הלאומית של ישראל, הייתרצו גם הם בדוחק? או שמא לא ניתנו להיתרץ מבלעדי איתערותא דלעילא וסיעתא דשמייא?

לכאורה, הלכה כאופטימיסטים, הרואים כבר אתחלתא דגאולה ומריעים ומתריעים בראש כל חוצות על הגאולה ועל התחיה. עבודת שלושה עשר יובלות ויותר הכניסה אל המולדת קרוב לעשרים וחמישה אלף נפש, ועבודת שלושים שנה של עכשיו העלתה את היישוב היהודי למספר הגון של מאת אלף איש – מלבד הפזורים בארצות הסמוכות אל המולדת, כסוריה וסביבותיה. ואפשרות ההתרבות של היישוב היהודי והתבצרותו במולדת היא לכאורה גדולה מצד התנאים האובייקטיביים: במזרח אירופה הרי נמצא בידי היהודים כוח-עבודה גשמי ורוחני, שיספיק ליישב אפילו מדבריות, ובמערב אירופה הרי יש לנו כוח ממוני ותרבותי, שיש בו כדי לעשות גדולות ונפלאות. ולפיכך? הרי לכאורה הלכה כאופטימיסטים, הרואים מתוך משקפיים של ורד את הקץ כאילו הוא בא כבר, ומלגלגים על הפסימיסטים הרואים בעב הענן אפיסות כל הכוחות וכלות כל הקצים. – או אולי אין הדבר פשוט כל כך? אולי הלגלוג עודנו ממנו והלאה? שמא רק שתום עיניים איננו רואה, שחמה וצל משמשים בערבוביה בחיינו ובכל עבודת גאולתנו, ושהצל מרובה על החמה, מרובה רבבות מונים?

אלא שאנו אומרים, שאפילו אחרי ככלות הכול, אחרי פנות היום ונטות צללי ערב, עדיין הדבר תלוי בנו – “בתשובה ובמעשים טובים שבידינו”. הן יש גם אשר שמש שוקעת תידום, וירח עולה יעמוד – “עד ייקום גוי אויביו”.


(1913, “העתיד”).


  1. צריך להיות ד אלפים תתקמ"ז, כי הכוונה לכיבושי צלאח אלדין ב 1187 (העורך).  ↩

  2. צריך להיות תתקמ"ח, כי הכוונה לכיבוש ירושלים ב 2 באוקטובר 1187 (העורך).  ↩

  3. ר"ת: ישמרם צורם וגואלם (העורך).  ↩

  4. ר"ת: תיבנה ותיכונן במהרה בימינו (העורך).  ↩

  5. מובאה זאת, וכן המובאות הקודמות מחכמי הקראים, כולן הן מתוך ספרו של ר' שמחה פינסקר “ליקוטי קדמוניות” (וינה 1860) (העורך).  ↩

  6. ר' אברהם אבן דאוד, סדר הקבלה (העורך).  ↩

  7. מובאה זאת, וכן המובאות הקודמות בעמוד זה, כולן הן מתוך ספר שבט יהודה לר' שלמה אבן וירגה (העורך).  ↩

  8. הרמב"ם, איגרת תימן בתרגום ר' שמואל אבן תיבון, מהדורת האלוב (וינה תרל"ד, ע' 51–50) (העורך).  ↩

  9. היא איגרת הרמב“ם אל חכמי לוניל, שפתיחתה ”מי זאת הנשקפה" (העורך).  ↩

  10. ר"ת: הנכבד הרב (העורך).  ↩

  11. המלה “המלך” היא, כנראה, תרגומו העברי של שם המשפחה הצרפתי Leroi (העורך)  ↩

  12. שלמה מולכו (העורך).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!