א 🔗
מזמן לזמן צף ועולה בישראל ענין, הממחיש את הקרע בין הדת והחיים המתחדשים. ולא תמיד אשמת הדת היא. על-פי-רוב זוהי אשמת מחזיקי הדת, מנהיגי הדת ואמרכליה. הכל תלוּי במזל, ואפילו הדת. יש דור, שמנהיגי הדת מאזינים לרחשי החיים, וניחנים בבינה לעתים, ומרגישים סמכוּת פנימית לפרש הלכות ולסגלן לתמורות שנתחוללו במרוצת השנים. אותה שעה אפילו אין אחדוּת ותואם בין הדת ובין החיים, הרי ישנה הבנה הדדית ויחס של כבוד ביניהם. אולם יש דור, שבו חכמי הדת ורבניה חשים עצמם דלים וקצרי-יד, וכל כוחם בשימור הקיים ובהחזקת הירושה, פניהם זועמות תמיד ואינם מעניקים בת-שחוק לבני אדם שרוח התקופה נוססה בהם. ולא שאינם יודעים את המתרחש ואת התהום שבין הרגשת הדור וההלכה הקפוּאה; הם יודעים, אלא שאין להם העוז ולא הסמכוּת ולא תחוּשת היעוּד להתאים את הטעון התאמה ולתקן את הטעון תיקוּן. חוששים הם גם מפני המפלגה הדתית, שלא נוח לה אם יאמרוּ עליה שהיא מוותרת בתחוּם הדת.
לפיכך הם מטמינים ראשיהם בחול. מוּטב להם שרוב היהודים בישראל ינהגוּ כפי שהם נוהגים, ואפילו מנהג זה הוא בניגוד גמור לדעתם ולפסק דינם, ובלבד שלא ישוּנה קוצו של יוד ולא תיעקר אות אחת מן ההלכה. רושם הוא בנו, שרבני ישראל החליטו להחמיר ביותר בכל ענין חיוּני השנוי במחלוקת בין הדת והחיים, בלא לתת דעתם על העובדה, שהחמרה זו מביאה את רוב הציבור לידי התנכרוּת גמורה אל הדת, כפי שכוהניה הרשמיים מציגים אותה לפניו. אין הם גורסים: מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אלא אדרבה: מוּטב שיהיו מזידין ואל יהיו שוגגין. כאילו נמנו וגמרו לנהוג כך: אנו נשמיע בכל הפומביות ובמלוא הקנאות את ההלכה המדוקדקת, שאינה יודעת לא רחמים ולא חנינה, לא חליפות הזמן ולא שינויי טעם, ואם הקהל יפנה לנו עורף ויעשה את ההיפך – ניחא. אנו את נפש ההלכה הצלנו. גישה עקרה זו, שאנו עדים לה כל הימים, היא אחת מקללות דורנו. תחת לפשפש ולמצוא גרעיני היתר וקוּלא בכל ענין המתנגש עם הרגשת הדור החדש בישראל, גרעינים שכבר נזרעוּ ופותחו על ידי גדולי היהדות בדורות הראשונים והאמצעיים, הריהם חוזרים ומניפים כנגד הציבור פסוקים בצורתם, הלכות כביום נתינתן, ונועלים בפני עצמם כל דלת וכל פתח לחידוש, לסיגול ולהתאמה.
התנהגות זו הודגמה עכשיו בצורה חותכת ביותר בהתנגדותה של מועצת הרבנות להקמת “גן הפסלים”. נדבן אחד בשם בילי רוז הסכים למסור את אוסף הפסלים החשוב והיקר למוזיאון הלאומי על מנת לקבוע את מקומו בירושלים. זהו מאורע תרבותי גדול, שערכו החינוכי לדורות וראוי היה לציינו בשמחה ובחגיגה. אלא שמועצת הרבנות הוציאה מקרא מפורש “לא תעשה לך פסל וכל תמונה” והריהי מבקשת לגזור בכוחו של פסוק זה על גן-הפסלים.
אין בדת כותב הטורים האלה לעסוק בהבאת ראייות מן הראשונים והאחרונים לכך, שזה מאות שנים רבות מונח לו פסוק זה בקרן-זוית בלי רוח חיים ואינו אלא משמש עדות לעבודה זרה, שעמים רבים היהו שטופים בה בתקופות קדומות. יהודים עשו תמונות ואף קבעו להן מקום כבוד בבתי הכנסת ובבתי הקברות. בבית הכנסת שנתגלה בדורא אברופוס, שנבנה בשנת המאתים לספירת הנוצרים, כלומר, כמא ושלושים שנה לאחר החורבן, נמצאו כתליו מצויירים ציורי חיות וצמחים ואדם, עקדת יצחק, חזון יחזקאל ואף פני נביא. וכך עשו במאות המאוחרות יותר על ימינו ו“ביורה דעה” הלכות עבודה זרה קמ“א נאמר: “יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון, אלא דוקא בצורה שלמה בכל אבריה, אלב צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה משום אסור לא במוצאו ולא בעושה”. והגהת הרמ”א מוסיפה: “וכן נוהגין”. אך, כאמור, אין ברצוני להתחרות בגלוי מראי-מקומות. חזקה על הרבנים והלמדנים שימצאו אחיזה לאיסור. אולם אני לא רציתי אלא להצביע על רמזי קוּלא ועל גרעיני היתר, המפוזרים בודאי בהרבה ספרים, אלא שאין דעת הרבנים בני דורנו נתונה לכך, מפני שאינם מבינים את תפקידם כל עיקר. תחת להתעמק בסוגיה זו ולהבין כי נתחוללו מימי משה ועד ימינו שינויים עצומים בנפש האדם בכלל ובנפש היהודי בפרט, ולהסיק מזה מסקנות נכונות, והנוחות יותר לבריות, עמדו והקימו “ויצעקו”: “לא תעשה לך פסל”!
כמעט שעלבון הוא לשכל האנושי לבוא ולהוכיח בזמננו חכמת אלפא ביתית זו, שהלך-הרוח אשר הוליד את איסור הפסלים נתפוגג כולו ושוב אינו קיים אלא בזכרון ההיסטורי, עוד במסכתא יומא מסופר כיצד הרגוּ ליצר-הרע של עבודה זרה, ומאז לא נשאר לו זכר. אין משתחווים בימינו לפסל ואין כל אבק של חשש שמא יסייע גן-הפסלים לפולחן אלילים. הלא צייר או פסל בימינו, שיאמר לעצב את אלוהים בצורה ממשית, ויהיו הטעמים והנימוקים שלו אילו שיהיו, יעורר צחוקם של החילוניים. פסלי עץ או אבן או גבס, אינם נעשים לשם פולחן. מכל המטען האלילי ההוא לא נשאר שריד ופליט. עבודת האלילים נעלמה, אך הפסוק האוסר עשיית פסלים שריר וקיים. האם משום כך נהא מדירים עצמנו הנאה מאמנוּת-הדמוּת? חייבים הרבנים להבין, שהפיסול בימינו הוא צורך תרבותי חיוּני לרבים ולא יוותרוּ עליו לא יושבי ירושלים ולא יושבי מקומות אחרים במדינת ישראל. אגב: מפני מה גזרו על פּסלים ולא גזרו על תמונות? והלא כתוב: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”! כלום ניתן איסור זה לשיעורין?
מדינת ישראל לא תהיה מדינה תיאוקראטית, וחייה לא יעוּצבו על פי פסוּקים מתים ולא על יסוד ההלכה. מדינתנו תהיה מדינה של תרבות, הכוללת גם אמנות הציור והדמוּת, ושום דבר אנושי לא יהיה זר לה. כל אדם או ציבור רשאי להזיר עצמו מן היין, מן התיאטרון או מן הפיסול. זוהי זכותם ולא יצוּייר שמישהו יכפה עליהם את טעמו ואת ריחו ואת רוחו, אך גם הרבנים המכובדים לא יהיו פוסקים אצלנו בעניני אמנות. אין להם כל בקיאות בדבר. הם רשאים, כמובן, לראות את “לא תעשה לכם פסל”, כאילו נאמר לדורנו, ואת טעמו של האיסור הזה כאילו לא בטל ולא עבר מן העולם, אך הפילוסופיה של-כאילוּ הזאת אינה מחייבת אלא אותם בלבד. התוצאה תהיה רק אחת ויחידה: הם ירחיקו את עצמם ואת הדת ת"ק פרסא מן החיים. יתר על כן: הם ישניאו את עצמם על הדור הצעיר, ויפתחו בו טינה לדת ולכלי-תשמישה. שהרי בסופו של דבר יקום במוקדם או במאוחרחמוזיאון וציור ופיסול, אבל הוא יקום תוך מאבק עם אדוקי ההלכה המאובנת, שלא יוסיף להם כבוד ולא אהדה.
ב 🔗
למרבה התמהון והצער, קמו גם מבין בעלי הדעה הביקרתית והחפשית מערערים על “גן הפסלים” בירושלים. נתן אלתרמן ב“דבר” ובנימין גלאי ב“מעריב” ואחרים מגלים הבנה יתרה לדעת הרבנים. ולפי שסופרים חריפי מחשבה ושנוני ביטוי כמותם חייבים במחשבה עקבית יותר, אי אפשר להניח את דבריהם בלי בדיקה חמורה.
שניהם טוענים נגד הרצון לעשות את ירושלים דוקא כ“משכן קבע לתצוּגת פיסוּל”. אלתרמן אומר ברמז, שהוא מסכים לקבעה בעיר אחרת, וגלאי מראה באצבע ממש: אכזיב, עטלית, קיסרין. רק אלה יאים לגן-פסלים. ויש בכך כמה תמיהות גדולות. ראשית, מי קבע, שלענין פסלים חמורה ירושלים מכל שאר הערים, ומה שאסור בירושלים מותר בעיר אחרת בארץ-ישראל? כלום על עיר הקודש צפת, למשל, או טבריה, לא חל איסור גן-פסלים. המותר יהיה לציירי צפת להתקין ביתן-פסלים, או יהיו נאלצים לנטוש לשם כך את קרייתם וללכת לאַכזיב או לקיסרין? הלא מבחינת ההלכה אין כל יסוד להפלייה זו. ואף לפי הרגשת העם אין אותה הבחנה אלא מצוּצה מן האצבע. האיסור “לא תעשה לך פסל” הוא כל חך חמור בשביל המאמין בכך, שכל המצמצמו לירושלים בלבד אינו אלא מסלף את כוונת המחוקק. והרי זה כאילו התרת עבודה זרה בתל-אביב, משום שקדושתה פחוּתה במקצת מזו של ירושלים. ולגבי החפשי-בדעות יש בהיגררוּת זו אחרי הבחנה מלאכותית משום שרירות גמורה, שאין בה נאמנות לאמת המסורתית ולא נאמנות לאמתהמחשבתית, כפי שהם עצמם רגילים לה בתחומי חיים ויצירה אחרים. אם גן-פסלים הוא בחינת “צלם בהיכל”, הרי כל ארץ-ישראל, יתר על כן: כל העולם היהודי כולו, משוּל לאותו היכל.
ומדוע יצא הקצף רק על הפסלים? כלוּם תחבורה בשבת אינה עבירה, שעליה דנים בסקילה? ומנקודת השקפתו של בנימין גלאי, המזכיר לנו “שירושלים איננה עירם של אפיקורסים בלבד” – למה אינו יוצא חוצץ נגד הנסיעה בשבת, המכאיבה בודאי לב כל יהודי דתי. ולא עוד אלא עד כמה שידיעתי מגעת, חמורה התחבורה בשבת אף מן הפסלים, שאף המהדרין מן המהדרין יודעים יפה, שאין כורעים ומשתחווים להם בימינו, בעוד שאיסור הנסיעה בשבת שריר וקיים בצביונו ובחריפוּתו בכל הדורות.
וכלום צריך אני להזכיר, שבריכת-שחייה בירושלים חמורה משני הקודמים? באותה מסכתא שמסופר על שחיטת יצר-הרע של עבודה זרה, מסופר גם על שחיטת יצר-הרע של זנוּת שלא הצליחה, שכן לאחר שתפסוּהוּ ונתכוונוּ לטרדו מן העולם, “ביקשו ביצה בת יומה ולא מצאוּ”, כלומר, ניטלה התשוּקה לפריה ורבייה וכל העולם עמד לחזור לתוהו. לפיכך הסתפקו חז"ל בכך, שכחלו את עינו בסם והתישו קצת את כוחו. ואם בריכת-השחייה היא, לפי דעת החרדים, אמצעי גירוי ליצר-הרע של זנות, החי וקיים תמיד – על שום מה לא נסכים להם גם בנידון זה ולא נאסור על בני ירושלים להתרחץ בבריכה? או שמא רחיצה משותפת על בחוּרים עם בתוּלות בירושלים, בפרהסיא, לעיני השמש, פגיעתה קלה יותר ברגשי הדתיים, ואולי היא עבירה קלה יותר מראיית-פסלים מרוכזת ושקטה של חובבי אמנוּת המזדככים תוך ראיה זו?
אינני מניח, שאלתרמן וגלאי מתכוונים להשאיר את ירושלים כמין שמוּרת-דת, כדרך שהשאירו שמורת-טבע באגם החולה; ואם לא לזה הם מתכוונים, מה טעם ייחדוּ לרעה את הפסלים דוקא, שאין בהם גירוי יצרים ולא נימוק אלילי, אלא זכר של צו מילוּלי בתורה, שלשמחתה של כל האנושות כולה בטל ערכו של המצע הנפשי אשר הולידוֹ?
אלתרמן מדבר אל “אנטאגוניזם רוּחני אשר בין העיר הזאת ובין הפסל”. הכל מודים שהיה פעם אנטאגוניזם כזה, אך כלום תופס הוא עכשיו איזה מקום בלב מישהוּ? אני מכיר יהודים דתיים, שאין להם צורך בפסלים, אך עם זה תמהוּ לקרוא את הודעת מועצת הרבנות על גן-הפסלים. ודאי, הם ושכמותם לא ייאבקו על הצגת פסלים. בחפץ לב הם יוותרוּ על כך, ביחוד כשהם קיבלו תגבורת מצד שלא פיללוּ. אך רבים הם שומרי מצוות נאמנים, המבינים, שפרחה נשמתו של אותו איסור קדמון והוא בחינת “הלכה ואין מורין כן”.
בצער רב אני אומר, שהכוונה החינוכית, המונחת ביסודם של דברי סופרים אלה, משובשת לחלוטין. תפקידם של סופרים והוגי-דעות בתקופה זו להניע את הרבנים ואת מנהיגי הדת האחרים לתהות על כל הלכה ולעמוד על תמצית כוונתה בשעת נתינתה: תפקידם לזעזע את השמרנות הקרושה, המוכנה ומזומנה גם במדינת ישראל לשלוף תמיד פסק-דין או דבר-הלכה לכל מקרה ולכל בעיה בלי להתעמק בתמורות הזמן והנפש. נטיתם הטבעית של רבני ישראל היא לקפוא על השמרים ולנוח על זרי-ההלכה שקלעו קדמונים. אין בהם, לא מהעזתם של ראשונים ולא מחיוניוּתם של אמצעיים, אלא רואים כל שאלת-חיים שמופיעה לפניהם כאילו היתה כבר במעמד הר-סיני, ועליהם רק למצוא את הסעיף ולהכריז על האיסור. זוהי דרך רבת-אסונות גם לדת עצמה, אף על פי שהרבנים אטומים לגמרי לטענה זו; אבל אותנו מענינת דמותה החברתית והתרבותית של מדינת ישראל, העשויה להסתרס באקלים זה, שאין בו לא מאש-הדת לאמיתה ולא מעקביות תרבותית לאמיתה, אלא מין צירוף של שני כוחות-משיכה, שאיזוּנם מדומה.
תש"ך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות