א.    🔗

כבצום הרביעי כן מנו חז“ל במשנה (תענית כ"ו) גם בצום החמישי חמשה דברים רעים, אשר ארעו את אבותינו בזמנים רחוקים; כי יום הרע מושך אליו עוד רעות וצרות בשובו בשנים אחרות ו”מגלגלים זכות ליום זכי וחובה ליום חיב" (שם כ"ט). אין כונתנו לחקֹר הפעם בסבת המחזה הזה כי אם להרצות בקצרה על גופי הפרעניות, אשר קרונו ביום הקשה והמר, בתשיעי לחדש אב, שהוא אב לצרה ותחלתו בצרה; כי כבה בר“ח נר ישראל. שר השלום, אשר הקריב את גופו ואף את נשמתו לטובת עמו האהוב לו מכל, אשר לכן בכוהו וקוננו עליו כל בית ישראל שלשים יום עד סוף החדש; והרעות, אשר באונו בחדש החמישי, חתכו עוד יותר בבשר האֻמה ופגמו עוד יותר בנשמתה מחמש הפֻרעניות אשר בחֹדש הרביעי ולכן נעשה עוד מימי גלות בבל צום החמישי ליום אבל ובכי, נהי ומספד. ואל נחלי הדמים, אשר נשפכו ביום ההוא בשנים ידועות, נוספים נהרי דמעות ההולכות ונשפכות מדי שנה בשנה בכל קצוי תבל, אשר שמה נסחבו ונדחו בני העם האֻמלל, ביום, אשר נשרף בית חייהם וגזרה קשה נחרצה עליהם להתפזר במדבר העמים ולחסות בצל האריות האוכלים בהם. אל חמשת הדברים הרעים, אשר מנו חז”ל במשנה, נוספו מאז והלאה עוד שני מאֹרעות קשים, אשר גֻלגלו גם הם ליום החַיב והמר, הוא תשעה באב, הבה נתַּנה את צרותינו כסדר לזמניהן בתקופותיהן.

יש אשר יתרעם לב אדם עליו, למה זנח שומר ישראל את עמו וימכרהו ביד צורריו בחרבן ירושלם פעמים ושלש ובחרבן ביתַר ובכל הגליות והגרושים; ואם אמנם חטאנו אנחנו ואבותינו, הלא “דמים מכפרים”; ואם אמנם נכתם עוננו לפני בעל הדין, הטרם הסיקו נהרי הדמעות הזולגות מעיני אבלי ציון בתשעה באב ובכל השנה כֻלה לכבס את הכתמים ולטהרנו מפשעינו? והנה התשובה המרה בתשעה באב הראשון, אשר לא היתה בו יד זרים, כי מידנו היתה לנו להטלטל ולנוע במדבר, כי מאסנו בארץ חמדה; כאשר שבו המרגלים מתורתם את הארץ ומענה בפיהם, כי טובה הארץ אשר ד' אלהינו, נותן לנו, לא אבינו לעלות ונהיה לסוררים וממרים ונרגן ונבך בלילה ההוא, ליל תשעה באב לפי החשבון, אשר הוציאו חז“ל (תענית כ"ט) מהכתובים. המרגלים אמרו רק מלה אחת יתרה והיא “אפס”; זולת זה היתה כל עדותם בתחלה אמת ברורה; ורק כאשר החל העם להתלונן ולמרֹד, חנפו גם המרגלים להם להוציא דבת הארץ, כי היא אוכלת יושביה; אז כחשו לעם וידברו אחד בפה ואחד בלב; רק יהושע וכָלֵב נשארו על עמדם וידברו גם אז כאשר עם לבבם. המרגלים לא היו אפוא מדיחי העם כי אם נדחיו ולכן לא הזכיר מרע”ה בתוכחותיו. כי המרגלים הדיחו את העם אלא בשמם, שהם אמרו “אחינו המסו את לבבנו…” והוא לא הודה בזה. תחת אשר היה עלינו לעשות אז את יום תשעה באב יום משתה ושמחה ולהודות לד' על הבשּׂרה הטובה אשר הביאו המרגלים, כי הארץ המֻבטחת לנו היא ארץ זבת חלב ודבש ומגדלת חזקים וגבורים ואנשי מדות, ולברך ברכת הראיה על פרי ארץ ישראל. אשר הביאו אתם המרגלים, נואלנו ונהבלנו לבכות ולהיות כפויי טובה. עתיד היה תשעה באב להקבע מיד ליום ששון ושמחה ואנחנו באולתנו הפכנו אותו ליום קינה ומספד; ומדת הדין ענתה לנגדנו “אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות”. לא נבוכדנצר וטיטוס קבעו לנו את יום אבלנו הלאֻמי בתשעה באב כי אם אנחנו בקשי ערפנו. בראשית הוית האֻמה נקבעו גם ימי שברה: בשנה הראשונה שבעה עשר בתמוז ובשנה השניה בשנת ב' רפ"ו תשעה באב.

הצרה השניה אשר באתנו בחדש החמישי, הוא חרבן הבית הראשון בידי נבוכדנצר בשנת ג' קע“ה. דורות רבים שלח הקב”ה את כל עבדיו הנביאים אלינו באין הרף לפקֹח את ענינו ולהורותנו תורת אמת, כי רק בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים אֹרשנו – ואנחנו לא חפצנו לסור מחֻקי און, אשר למדנו משכנינו העמים השוטים והפראים, ונחפא דברים אשר לא כן על ד' אלהי אמת, כי זבח הוא חפץ ולא חסד. בעינינו ראינו, כי ממלכת אפרים החזקה עברה מהארץ ועשרת השבטים הָשלכו לַחלח וחבור בשנת ג' מ“א וממלכת חזקיה הקטנה והרפה עמדה בפני הכובד הגדול, מרעיש תבל ומלואה, סנחריב מלך אשור, באשר הוטב אז המצב המוסרי בירושלים ויהודה-ובכל זה חזרנו לסורנו אחרי מות חזקיה; וצפניה וירמיה וחבריהם דברו באזני חרשים את דבריהם החוצבים להבות אש, כי הם-בני ישראל בעצמם – “היכל ד' המה” ועליהם להיות קדושים, כי קדוש ד' השוכן בתוכם – ואנחנו דבקנו בצורות חיצונות שלנו ושל הגוים הבוערים ונשחת את דרכינו במוסר וטהרה, בר לבב ונקיון כפים, ונקטר לאלילים ולעצבים ונטמא את היכל ד' ואת ארון בריתו, עד אשר מאס בכל זרע ישראל ויעננו ויתננו ביד שוסים ויאמר להשליכנו מפניו. גם אחרי אשר כבר היתה חרב חדה על צוארנו, מעת אשר התנפל נבוכדנצר על ירושלם ויגל “מבני ישראל ומזרע המלוכה” בימי יהויקים בשנת ג' קנ”ה ואת כל טובי העם והחרש והמסגר בשנת קס"ד (גלות יהויכין) לא שמענו עוד בקול מדריכנו נביאי האמת והצדק. ירמיה ויחזקאל ותלמידיהם, בשביל ההשפעה הארסית, אשר יצאה כנגדם מנביאי הבעל הרבים והעשירים מהם, אשר אמרו לעם שלום שלום ויבטיחו לפונים אליהם כל טוב בעד המנחות השמנות, אשר הביאו להם.

ב.    🔗

ירמיה וחבריו נביאי אמת ואוהבי עמם בכל לב תארו בלשון למודים ובמראות נוראים את הרעה העומדת אחרי כתלם: וירמיה קונן במגלת איכה על בית ד' השרוף ועל עם ישראל הנופל בחרב שָנים לפני בוא משבר; אבל ערלי לב לא שמעו בקול נביאי ד‘. באשר היו ענָוים ופשוטים ועניים. כי לא חפצה נפשם ברצי כסף, “וחכמת המסכן בזויה”. וילכו אחרי הבלי נביאי הבעל הנאים והאצילים אשר בנו להם טירות והיכלות בשקלי הזהב, אשר הביאו להם בני עמם ביד נדיבה, והם מכרו להם בעד כספם חשך מצרים להכות את עיניהם בסנורים להאמין, כי ד’ לא יתן המשחית לבוא אל עירו בגלל הקרבנות, אשר הם מקריבים על מזבחו, אף אם הם מכעיסים אותו בחמסם ובתועבותיהם. שנתים וחצי היתה העיר במצור מעשרה בטבת ג' קע“ג (בשנה הזאת אלפים ומחצה בדיוק) עד ט' תמוז או י”ז בתמוז ג' קע“ה. ותחת להקשיב למצער או ברגע האחרון למדריכיהם הקוראים להם “השיבו וחיו”. שמו את ירמיה בבור ויוסיפו ללכת קרי עם אלהי המשפט, עד אשר הביאו ימי נקם ושלם בחדשי תמוז ואב. שלשה שבועות עשו נבוכדנצר וצבאו פרעות בירושלם אחרי הבָקעה וירמסו ויטרפו ויהרגו כל מחמדי עין, טבחו ולא חמלו. שלשת השבועות האלה קנו להם בתולדות עָנינו ומרודנו את שמם “בין המצרים”. לפי הכתוב במלכים (ב‘, כ"ה ח’) חדר האויב אל מקדש ד' “בחדש החמישי בשבעה לחדש” לשרפו ולפי הכתוב בירמיה (נ“ב, י”ב) היה המעשה “בעשור לחדש” אבל כבר השוו חז”ל (תענית כ"ט) את הסתירה הזאת לפי מראה עיניהם בחרבן בית שני; כי תולדות הפֻרעניות בישראל הן כמעט תמיד רק חזרה על הראשונות. והם שפטו, כי בראשונה כמו בשניה “נכנסו נכרים להיכל בשבעה ואכלו וקלקלו בו שביעי ושמיני ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה הולך ודולק כל היום כלו”. ואמנם כבר הזכרנו (“להבין ולהשכיל” ג' כ"ד) את דעת האומר, כי חרבן בית ראשון היה בר"ח אב, ביום אשר מת בו אהרון הכהן, אף לפי הדעה הזאת קבעו יחזקאל ובית דינו את תשעה באב ליום צום ואבל, בכי ומספד.

בעת בנין בית שני ג' רמ“ה בטל זכריה הנביא את האבל הלאֻמי בתשעה באב ויהפכהו ליום שמחה. המצב הזה לא האריך ימים; כי ברֹב הדורות של בית שני היתה שעת חירום ולכן צמו ונאנחו בתשעה באב גם בימי בית שני על הצרות הישנות והחדשות. ומעת אשר כבש פמפיוס את ירושלם בעקב ריב האחים החשמונאים הורקנוס ואריסטובולוס בשנת ג' תרצ”ח ואנטיפטרוס האדומי ובנו הרדוס הרשע ובניו זרע מרעים משלו בישראל בשם רומי, ידעו כל חכמי ישראל כי שני המקדש ספורות ובתשעה באב בכו וקוננו אולי עוד יותר על החרבן העתיד מאשר על העבר. לו היתה דעה אחת לכֻלם, אולי יכלו לקדם את פני הרעה ולהשיב את העם בדרך האמת והצדק ולעשותו לחומה בצורה כנגד עריצות הרומים הרקובים ושלוחיהם האדומים הרשעים. כי אף אם גם אז היתה בעיני חלק מהעם עבודת הקרבנות חשובה ממוסר וצדק, היה כח התנאים בהשפעתם על העם בבית שני יפה מכח הנביאים בבית ראשון; כי העבודה של אלף שנים עשתה בתוך כך את פעולתה ואפשר היה להם לכבֹש את רוח העם ולהחזירם למוטב, לולא רקד השטן ביניהם לחצותם לשני מחנות: מצד אחד שֵמותים מחמירים וקנאים לד' ותורתו ועמו, אשר לא חפצו להביא את צוארם בעֹל רומי ואדום ובכל עת מצֹא הורו הלכה למעשה: “יהרג ואל יעבר” – ומצד אחד הִללותים מקִלים ונוחים ומתפשרים ומרכינים את ראשם לכל גל עד יעבֹר זעם ואוחזים בעקב עֵשָו, אם אי אפשר לשְרות עם אלהים ועם אנשים. איננו רוצים להכריע, אם מדת “ישראל” של בית שמי או מדת יעקב של בית הלל היתה נאותה בימים ההם; אבל ברור הוא, כי עם היות המחלֹקת הזאת בהלכות ובדעות גורמת לחדוד השכל ופתוּח הפלפול להגדיל תורה ולהאדירה, היתה בצדה המדיני אֵם לכל הצורות והאסונות והגרושים והגליות מאז ועד הנה. “מקדש ראשון חרב בעון ע”ז, גלוי עריות ושפיכות דמים, מקדש שני בעוֹן שנאת חנם“. ושנאתם היתה אמנם בחנם, כי מלבד הצדוקים המתבוללים המעטים כִונו שתי הכתות לשם השמים: רבן שמעון בן גמליאל ורבן יוחנן בן זַכי שרי השלום וסיעתם אמרו לפדות את נפשם בכֹפר, לתת לרומים הבוצעים מס ושֹחד ככל תאותם להחזיק את נשמת ישראל את תורתו ואת בית המקדש עם לשכת הגזית – ויוחנן מגוש חלב אלעזר בן גיורא ויתר הבריונים הקדושים הערו את נפשם למות לשחרר את עם ישראל מלוחציו ומדכאיו. שתי הכתות צדקו בעיון, אבל מעשיהם בטלו אלה את אלה והסוף היה – סוף וקץ לכל ממלכה יהודית ומרכז לאומי לתורה ועבודה וגמילות חסדים בשרפת בית הדום רגלי אלהינו ונפילת אלפלף מבני עמנו על שדה קטל בתשעה באב ג' תת”ל.

באשר הקים ריב“ז בחכמתו ובעזרת שומר ישראל מרכז אחר ביבנה, התעודדו גבורי ישראל בדורות הראשונים אחרי חרבן להוציא מבין מלתעות רומי את טרפה במרידה. אבל גם אז לא השוו את המחלֹקת הישנה: ר' יהושע הנהיג את שטת השתדלנות בחצר קיסרי רומי ובטירות “המטרונות” השפלות ואתו חבל תנאים, והוא השתיק את העם, אשר נועדו להרים יד ברומי בבקעת רמון. ור' עקיבא וחבריו אמרו להלחם ויעמידו את בר כוכבא מעיר כזיב בראש המורדים והסוף היה מפלתנו הנוראה בביתר בתשעה באב ג' תתפ”ח.¹