(במסכת סופרים לכ' בואו ארצה, אדר תרפ"ח)    🔗

יש משיכה לסופרינו לא“י. אין באים עוד לארץ רק ע”י כח דוחף מן החוץ, אלא בכח מושך של הארץ. כל חברינו מרגישים צורך לבוא לא“י. בתפוצות הגולה הם מרגישים בדידות. אין ספק, שכנוס אנשי-הרוח והספר בא”י יש בו מן הגורל שלנו בכלל. את המימרא הידועה “כל מקום שנתגלגלו בני ישראל גלתה שכינה עמהם” אפשר גם להפוך ולאמור “כל מקום שהשכינה גלתה וכו'…” ההבדל הוא בזה, שלכאן לא“י, השכינה אינה אלא חוזרת. אין ספק גם בזה, שהכח המושך לא”י ילך ויתרבה ויתגבר, ויוציא אולי אלינו את אחרוני האחרונים שבגלות, וקשה לדעת מה יהא בסופה של הגולה המתרוקנת מן הקומפלקס הזה שקוראים לו רוח.

אורחנו ברקוביץ הוא, כידוע, לא רק יוצר יצירות מקוריות אלא גם מתרגם. מה פירושו של “מתרגם” אצלנו? כל חיינו הם בבחינת תרגום, הכל נוצר אצלנו תחת השפעות פסיכולוגיות וצורות הרגשה זרות. והנה הוטל על דורנו לתרגם את עצמנו ואת עולמנו הפנימי לעברית. תרגום של החזרה למקור. מן הראוי היה אפילו לפתוח כאן בארצנו פקולטה לאמנות התרגום ולחנך במשך דור שלם מתרגמים לעברית. כי הפרוצס של תרגום עצמנו, ימשך אולי עוד שנים שלשה דורות, עד אשר נכיר ששנינו את הרקמות של מבנה רוחנו. והפרוצס הזה בא“י, בנגוד לזה שבגולה, יכול להקרא בשם ה”התלבשות“. אם בגולה הרינו מתערטלים מעצמותנו ומתלבשים בלבושים זרים – כאן יהיה עלינו לדחוק את עצמנו וללבוש את הבגדים שלנו, אצלנו התרגום הוא יצירה, זוהי “ירידה לצורך עליה”, תרגום לצורך מקור. וברקוביץ הוא אחד מאלה “הממקרים” (מלשון מקור) אותנו. אין דברים אלה נאמרים משום שאני מחשב את יצירותיו המקוריות פחות מן התרגומים שלו, אולם משום ההתמכרות שלו בשנים האחרונות, התמכרות לשם ה”התמקרות". מובטחני שהוא יוסיף כח ובריאות ועין יפה לחברינו כאן. והלואי שישכח כאן את כרכי-הים שבא מהם ולא יתגעגע עליהם ויתאזרח בתוכנו.