[א]    🔗

באחד מימי החורף בבוקר.

דוד משה “נתנה תוקף” וחיים “החצופה” עוברים באחד החצרים אשר לרחוב היהודים ומשתעים יחדיו.

שניהם שואבי מים וצמדי דליים ריקות עמוסים על שכמם. המה הולכים אל הבאר אשר בראש הרחוב לשאוב מים ל“בעלי בתיהם”.

דוד משה רגיל להרבות בבכי ולשפוך דמעות כמים ב“ימים הנוראים” בתפילת “נתנה תוקף”, גם בכל ימות השנה דרכו להתאונן ולהיאנח תמיד, ואשר על כן קראו לו כל יודעיו “נתנה תוקף”, וחיים נמנה לפנים את עוזרי ה“חזן”, ובגלל קולו הדק והרך כקול נערה, אשר לא אבד לו גם עתה בשנת החמישים לחייו, קראו אותו בשם “החצופה”.

דוד משה הוא איש כבן שישים שנה, גבה הקומה, פניו הארוכים כדלעת מלאים קמטים ומפיקים מרירות, עיניו כהות ודומעות, חוטמו ארוך וכפוף מלמטה ושער זקנו השחור הפך לבן. על ראשו כובע עגול מארג-צמר שחור, המכסה גם את אוזניו עד החצי, ומשם ומטה תיראה המטפחת האדומה והמקופלת המכתרת את פניו מן הסנטר עד הקדקוד ושני קצותיה קשורים יחדיו מתחת להכובע. על בשרו בגד פשתן עב ממראה לבן-ברוד, ישן וקרוע פה ושם. מתחת לבגד הזה נגררים שולי בגדו התחתון הארוך ממנו, ממראה צהוב-כהה. מותניו חגורים מעטפת-צוואר ירוקה, ישנה ומגואלה, ומנוקדת נקודות שחורות, וכנפות בגדו עוטפות נעלי יד מארג-צמר הנחלקים לשני פרקים: לבוהן היד לבד ולארבע האצבעות ביחד לבד.

וחיים הוא כבן חמישים שנה, קצר קומה ודל בשר, פניו קטנים ונראים כצוחקים תמיד, עיניו בולטות ומבטיהן מביעים רצון וצהלה, חוטמו קטן ורחב ונסב לשני עבריו, זקנו צהוב וקטן ושיבה זרקה בו, על ראשו כובע עגול מעור כבשים הנראה כקופץ בראש כ“חצוף”. על צווארו מטפחת קטנה מקופלת מגואלת מאוד. על בשרו בגד תחתון, קצר ועב, מארג-צמר אדום משובץ שחור וקרוע בשוליו ובמקום פרקי הזרועות, ומן הקרעים יציצו גזרי מוך ישן וירוק מרוב ימים כמתפרצים לצאת החוצה. מכנסיו שכבר נמחה צבעם חשופים לעין כול מפנים ומאחור בלי התבושש כ“חצופים”, והמה מטולאים פה ושם והטלאים ייראו מרחוק כעיניים שחורות או אמוצות. ראשי נעליו פתוחים ונראים כצוחקים יחד את פני אדוניהם. ידו האחת עוטפה נעל יד של צמר קרוע ומטולא והשנית עירומה ואוחזת במוט הדליים.

שני ההולכים האלה משתעים איש את ריעהו פעם בנחת ולאט ופעם בשאון ומרוצה, וגם הדליים יש אשר תנוענה לאט ויש אש תנוענה במהירות, כאילו גם הן לוקחות חלק בשיחות בעליהן.

– מה שלומך, דוד משה? זה “יובל שנים” לא ראיתיך. חשבתי כי כבר נסעת לאמריקה או… לעלמא דקשוט – התלוצץ חיים.

– עוד לא מתי, חיים! – קרא דוד משה ויעצום את עיניו רגע – ולאמריקה… הם… גם אם ייתן לי הבארון “הירש” די כסף להוצאות הנסיעה לא אעצור עוד כוח לנסוע שמה… אמריקה טובה אך לאנשים צעירים מלאי כוח עלומים ולא לזקנים וחלשים כמוני. כבר עברו הימים הראשונים. לפנים גם בהיות צמד דליי עמוס על שכמי הייתי מטפס ועולה גם אל הקומה השלישית ברגליים קלות וממהרות, והיום גם בעלותי אל הקומה הראשונה תכסה זעה רבה את פניי ואיעף מאוד עד אשר תקצר נשמת אפי. כן, חיים, עברו הימים הראשונים.

– לפנים – שב דוד משה להתאונן – טוב היה לנו מעתה. אז היינו מרוויחים את ה“זוז” במעט עמל ודאגה ואמנם היינו מרוויחים. “עשירות” אמנם לא היתה לנו, אבל הלחם לא חסר לנו. וכמה היה אז מספר שואבי המים ברחובנו? הלא אך שניים, שלושה. ועתה הלא רבו מספור, ומי יוכל לעמוד בפני תחרות עזי הפנים הצעירים? הם הלא יגזלו את בלענו הנותר מפינו.

– כי גם להם פה לאכול ושינים ללעוס – צחק חיים.

– צדיק! – קרא דוד משה בלעג מלא מרורות – הוא יצדיקם עוד. הבגלל זאת להם הצדקה לגזול את בלענו האחרון מפינו? יבקשו להם פרנסה אחרת ולא יקפחו את פרנסתנו.

– אם יבקשו להם פרנסה אחרת – קרא חיים בצחוק – הלא יקפחו פרנסת אחרים, ותחתינו יצעקו אז האחרים ההם.

המה יצאו את החצר ויבואו אל הרחוב.

– לפנים – הוסיף דוד משה לשפוך מרי שיחו – היינו אנחנו ה“יחסנים”. לפנים, התזכור חיים? אז התחננו הגבירות לפנינו כי נשאב להן מים. אז לא ידעו כל “חכמות” אחרות. אז היה לכל בעלי הבתים צורך בנו. האין זאת, חיים? מי ידע אז דבר תעלות המים והצינורות? מי? והיום היו כולם ל“חכמים”. היום היו ל“פריצים” ו“פריצות”. היום יביאו את המים אל בתיהם בצינורות וב… ה“שדים” יידעו במה… והמה משלחים את שואבי המים לעזאזל… זאת היא העת החדשה והמצאותיה הארורות. המה אך מתחכמים לרושש את העניים והאביונים ולא יותר, ייקחם אופל, ריבונו של עולם! מה הלך מהם לוא לא נכרת אוכל מפינו? מה הלך מהם?

– אה! לא נמות ברעב! – קרא חיים בהניעו בראשו וידיו – ה' לא יעזבנו. עוד רבים הם, תהילה לאל, העניים אשר אין ידם משגת להביא את המים לבתיהם בצינורות והם יצטרכו לנו. התדע, דוד משה, את אשר אומר לך? יש אשר טוב לשרת את העניים משרת את העשירים. העניים לא יעשקו את שכרנו ולא ילינוהו איתם, וגם לא יביטו אלינו בגאווה ובוז כהעשירים.

– בדבר הזה צדקת, חיים! קרא דוד משה בהניעו בראשו מלמעלה למטה בהסכמה – העניים טובי לב מהעשירים והם יחשבו גם אותנו ל“אנשים”. זה חודש ימים אשר חדלתי משאוב מים לה“מאדאם רוזנבלאט” ועוד לא שילמה לי את שלושת הזהובים המגיעים לי וכבר כתותי רגליי פעמים רבות ללכת אל ביתה לתבוע ממנה את החוב ועוד לא שילמה לי, ואתמול עוד חירפתני כאחד הריקים על העיזי פניי לתבוע את אשר הרווחתי בזעת אפיי.

– על העיזך פניך להיות עני! – ליגלג חיים.

– והיא? הידעת מי היא? – עיקם דוד משה את שפתיו בבוז – הלא עודני זוכר אותה בהיותה נערה משרתת בבית ר' ירחמיאל זילברשטאם, והיא אז ענייה ולבושה בגדי עדים…

– שקר תשקר! – שיסע חיים את דבריו.

דוד משה לטש את עיניו מול חיים בתימהון: את מי תגיד מילין? – קרא בקצף – הלא עודני זוכר…

– לא משרתת כי אם “מלכה” היתה אז…

– הנטרפה דעתך אם שתית לשכרה? – שב דוד משה לקרוא ועיניו לטושות.

– השכחת, דוד משה! קרא חיים בדממה כמספר סוד – את “העטרה” שעיטרה את ראשה…

קול צחוק גדול אשר נדמה כקול בוכים פרץ מפי דוד משה: צדקת, צדקת, חיים! – קרא בהניעו בראשו ממעלה למטה פעמים אין ספורות – אך שפחה מנוגעת ומצורעת היתה בימים ההם וכל רואיה בזו לה וישקצוה – והיום היתה ל“גבירה”, ל“פריצה”, אמנם, חיים, הגבירות בימינו אלה יהירות ורעות לב. התזכור, חיים את “בעלות הבית” הטובות שהיו עלו לפנים? גם העשירות והיחסניות שבהן התהלכו איתנו בענווה וחמלה. עודני זוכר את הגבירה מנוחה זילברשטאם, עליה השלום. ולא פי להלל את יראתה את ה' וטוב לבה. מדי בואי אל ביתה שוחחה עמדי ותשאלני לשלום ביתי וילדיי, ומדי שבת בשבתו כיבדתני ב“כוס מלא” כדבעי. התבין, חיים? גם רקיקים וממתקים נתנה לי, גם לא גם להביא לילדיי הביתה. ובתה כיום הגבירה פאני בלומנקראנץ היא גאיונה ומרשעת. ואם איחרתי לפעמים רבע שעה מהביא את המים אל ביתה חירפתני בקצף ותאיים עליי כי תשליכני מעל המעלות. אולם זה שנים אחדות אשר לא תצטרף עוד לכל שואב מים, כי כבר עשו לה צינורות-המים במעונה; ועתה גם שפחת מנוחה לפנים, נעכע רוזנבלאט היתה ל“פריצה”, ייקחה אופל, ריבונו של עולם!

– רי-בו-נו של עו-לם! – החל חיים לזמר בזמרת החזן לפני תפילת מוסף של ראש-השנה, בשומו את ידו האחת מתחת לסנטרו לעבר לחיו השמאלית ובהתנועעו בתנועות מוזרות.

– הוי, לץ! – קרא דוד משה בצחוק תלונה.

– ונא-מ-ר א-מן! כילה את זמרתו וצחוק אדיר פרץ מפתחי פיו.

– לך נקל לצחוק ולעלוז – קרא דוד משה בהניעו בראשו ובנשאו עיניו למעלה – אתה אינך גלמוד כמוני. גם גרונה אשתך תעמול ותרוויח ומוטיל הלא יעזרך בעבודתך עזר רב. ולי אין כל עוזר ותומך לעת זיקנתי ברפות כוחי בהיות היא, עליה השלום, בחיים לא דאגתי מאומה. היא היתה לי לעזר רב. התדע, חיים, כי כמעט להחצי ממספר “בעלי בתי” הספיקה היא את המים. אח! אח! – נאנח ויניע בראשו – לחיות בלי אשה, חיים, מר ממוות. בכל רגע אני מרגיש כי היא חסרה לי. בהיותה בחיים יש אמנם אשר התקוטטה עימדי ולפעמים לא חשכה גם “קללות” ממני, אבל לא היתה רעת לב, חלילה, ואך כן דרך הנשים ולא יותר, והיא היתה לי רעיה נאמנה ותדאג לשלומי כל הימים.

– הלא זה כחמש שנים עבור מיום מותה! – קרא חיים בניחומים – ולמה זה שבת עתה להתאבל עליה? אולם – הוסיף לדבר כעבור רגע וצחוק לצון חלף על פניו – מי זה ימריצך להיות לגמוד בלי אשה? קח לך אשה אחרת תחת המתה.

– השבת להתלוצץ וללעוג לי? – קרא דוד משה בצחוק תלונה.

– לא אלעג לך, דוד משה! – קרא חיים ויעמד את פניו כמדבר בכובד ראש – “מנוחה” שלך כבר היתה אשה זקנה ורעת המראה, ועתה תוכל לקחת לך תחתיה נערה צעירה וטובת מראה לאשה…

– חיים! – שיסע דוד משה את החוליו ¹בקצף – רב לך דבר מהתלות וניבול פה באוזניי.

– אמנם כבר זקנת – שב חיים לדבר בלצון – ובכל זאת עוד תוכל להוליד שלושה בנים ושש בנו, הא! הא!…

– “חצופה”! “חצופה”! – גער בו דוד משה ויסב את פניו ממנו בקצף וצחוק גם יחד.

– שמע נא לעצתי, דוד משה, וייטב לך! – שב חיים לדבר כמו בתחנונים – עוד תמצא לך נערה אשר תואיל להיות לך לאשה, חא, חא! האמן לי, כי לו הייתי נערה כי עתה נתתי גם אני ידי לך אם אך – חדלת מקונן ומהיות “נתנה תוקף”…

– חדל נא חיים! – התחנן דוד משה – דאגה אחרת לא תיתן מנוחה לנפשי. מה אעשה לרבקה נכדתי כי ידובר בה? כבר מלאו לה עשרים שנה ועוד לא נמצא “חתן” לה.

– הגם זו דאגה?! – קרא חיים בעקמו את שפתיו בלעג – המעטים הם החתנים ב- N? ורבקה נכדתך היא נערה יפה וטובת מראה, חי נפשי, נערה יפה!

– אבל מה בצע ביופייה – נאנח דוד משה – ולה אך חמישים רובל לנדה. ומה המה בימים האלה חמישים רובל לנערה ביום שידובר בה? התזכור, חיים, את הימים הראשונים? לפנים, הא, הא! מנוחה אשתי נתנה לי שלושה עשר זהובים ושש אנפילאות לנדה וגם גרונה אשתך, בלי ספק, לא הכניסה לך יותר, והיום – ידרשו ה“חתנים” אוצרות, אוצרות… זאת היא העת החדשה!

– הם… התמלטה הברה מפי חיים אשר היה, כנראה, תפוש במחשבות – יוכל היות כי אמצא “חתן טוב” לרבקה נכדתך… חתן טוב ויקר מאוד.

דוד משה הביט אליו בתימהון.

– לא היתולים עימדי הפעם! – ענה חיים – אכן שידוך טוב הוא מאוד – הוסיף לדבר כמו לנפשו – ועד היום לא עלה על לבי כלל.

– מי הוא החתן? – שאל דוד משה בקוצר רוח.

– בעת אחרת אגיד לך – ענה חיים.

ובדברם הגיעו אל הבאר וימלא כל אחד את דליו מים, ואחר נפרדו איש מעל ריעהו ללכת איש איש לדרכו.

 

[ב]    🔗

חיים סר אל אחד החצרים אשר ברחוב האשכנזים, אל אחד מ“בעלי בתיו” וירק שם את דליו, ואחר שב דרך רחוב היהודים ויסר אל החצר שלפני בית הכנסת.

– גרונה! – קרא מרחוק אל אשה אחת כבת חמישים שנה, גבוהת קומה ודלת בשר, בעלת פנים קטנים וירוקים ומפיקים תום-רוח וטוב-לב, היושבת שם על ספסל קטן וסל קטן אשר מעשה אופה בו לפניה, בהצילו את פניו ובקרצו בעיניו – פני את הדרך, חיים אישך הולך ובא!

על פני האשה חלף צחוק רצון.

– שב נא, חיים! – קראה גרונה בקומה ממקום מושבה – הלא עייף אתה, שב והינפש.

– בלי “עין הרע”, בלי “עין הרע”! – קרא חיים בהניעו בראשו לכל עבר בצחוק-תימהון – כבר אפסו העוגות מן הסל. אין זאת כי היה לך “פדיון טוב” היום.

ויישב על הספסל.

– אך לא בכסף! – קראה גרונה בצחוק קל – השכחת כי יום החמישי היום וכי נתתי עשרים עוגות לתלמידי הישיבה לארוחת הבוקר כפעם בפעם? וזה עתה בא השוט ויחטוף ממני עוד חמש עוגות. יקיא את בלעו מפיו! בהן הלא יכולתי לשבור רעבון בני ישיבה אחדים. ואולם ברוך ה' כי אין לנו להתאונן. אנחנו לא נרעב למצער ללחם; ואולם מה רבים הם כיום הגוועים ממש ברעב – ובדברה את דבריה האחרונים הניעה בראשה ופניה הביעו רחמים רבים.

– הכבר שבת לזמר את “פזמונייך” החביבים לך בדבר העניים הרעבים ללחם? – קרא חיים בתלונה קלה – הנה את עושה למען העניים האלה הרבה יותר מחובתך ויכולתך. מי ייתן והיו להגבירות לב טוב וחומל דלים כלבך.

– כל אשר נעשה, חיים, כאין הוא לעומת מצוות הצדקה הגדולה – קראה גרונה בנשאה את עיניה למרום. השכחת את אשר דרש המגיד בשבת על דבר מצוות הצדקה ועל דבר חשוכי בנים? ואנחנו אם חשך ה' ממנו פרי בטן וגם בן “קדיש” לא נתן לנו, הלא עלינו להרבות ב“מעשים טובים” בחיינו, למען אשר נסתופף גם אנחנו אחרי מותנו ב“גן עדן”. ומה הן הנדבות המעטות אשר אאסוף כפעם בפעם לעומת המחסור הגדול אשר בקרב בני עוני בעירנו? ובהרף הזה הלא גברה הדלות בעירנו שבעתיים. מה אומר ומה אספר לך, חיים! בלכתי ביום הראשון לחלק בין ה“נצרכים” את הלחם אשר אאסוף למענם ביום השבת תראינה עיניי מחזות נוראים אשר לזכרם אתנודד גם עתה. נפשות למאות גוועות ממש ברעב ובקור, ה' ירחם!…

– אה! – שיסע חיים את דבריה וינע ראשו כמבטל דבריה – ובכל זאת לא ימותו ברעב. גם לנו היו עתים רעות כאלו. התזכרי, גרונה, את מצבנו לפני חמש שנים בשכבך על ערש דווי ירחים אחדים וסלך עמד ריק ושמם בפינת הבית ומחלתך אכלה את כל אשר בבית – התזכרי? ובכל זאת " לא לקחנו השד".

– אבל האם לא לימדוך הימים ההם לדעת את נפש הרעב ולחוש בצרתו? – קראה גרונה בקול תמרורים.

– נדבר נא הפעם מעיני “עולם הזה” – קרא חיים בלצון – הכבר אכלת את ארוחת הצהריים?

– לא, זה עתה שבתי מבית הישיבה – ענתה גרונה – ששם חילקתי להתלמידים את הגבינה אשר נידב למענם ירחמיאל הכפרי – לוא ראית, חיים, את עליצותם בעת חלוקת הגבינה… אמנם המה עמלים כל היום וכל הלילה בתורת ה' ובטנם תחסר כפעם בפעם – ובדברה את דבריה האחרונים נאנחה מקרב לב.

– איזה נזיד בישלת היום? – שאל חיים, אשר, כנראה, גם בטנו חסרה הפעם.

– כאשר תאכל אותו וידעת! – השיבה גרונה כמו בכעש.

– למה זה תכעסי עליי יונתי? – קרא חיים בלשון של חיבה ויצחק מטוב לב.

– הכבר שבת לפשוק שפתיך כפעם בפעם? – גערה בו גרונה בהביטה אליו בזעם.

– העל כן גדלה חמתך יען כי רעבה את? – שב חיים להתלוצץ – אם כן איפוא אשבה לי אני על יד הסל ואת לכי לך הביתה לאכול ארוחתך.

צחוק קל חלף על פני גרונה.

– לא, חיים! – קראה אליו רכות – נפשי לא תאווה עוד לאכול. לך לך אתה לאכול ארוחת הצהריים ואחר אלכה לי אני.

– אם זה חפצך לא אריב איתך בגלל זה, גרונה’לה! – שב חיים לקרוא בלצון ויצחק.

– השמעת איך יתנה “החצופה” אהבים עם אוצר? – נשמע קול לעג אחת ממוכרות התפוחים, היושבת ממול גרונה, בדברה באוזני שכנתה מוכרת פול, והדוברת היא אשה צעירה כבת שלושים שנה. בעלת פנים רחבים ואדומים ועיניים מפיקים רשעות וזדון – גם בוש לא ייבושו גם היכלם לא יידעו…

גרונה נכלמה מעט וחיים הפך את פניו אל הלועגת ויקרא:

– המקנאה את בגרונה?

– אַה! אַה! – לעגה מוכרת התפוחים – לקנא בה! אכן אושר גדול הוא לתנות אהבים את איש זקן כמוך.

– אַה! אַה! – קראה חיים כזוכר נשכחות – את אהבת לתנות אהבים את בחורים צעירים, כן, כן, ואולם תחת זה יתנה איתך אישך אהבים כיום באופן אחר, במכות ומהלומות.

– תצבה ידך “חצופה”! בטרם יעיז בעלי המנוול להרים את ידו עליי – התמרמרה אליו מוכרת התפוחים ופניה אדמו כדם – ינסה נא לעשות כזאת ועקרתי כל שיניו מפיו.

– הרף נא, חיים! מבוא בריב את המרשעת הזאת! – קראה גרונה כמתחננת ותעמוד בין אישה ובין מוכרת התפוחים כמו להפריד ביניהם.

כרגע נאסף המון נשים ואנשים מסביב לשמוע אל דבר הריב.

– היא אוהבת אותי! – קרא חיים בלצון בהראותו באצבעו על מוכרת התפוחים – ואשר על כן לבשה קנאות בראוה כי מדבר אני את אשתי ולא איתה – ובדברו הסב את פניו הצדה ויארך לשון למולה.

צחוק גדול פרץ מפתחי פי הנאספים וגם חמת מוכרת התפוחים שככה מעט לשמע הלצון אשר חמד לו חיים.

ובעוד רגעים אחדים התפרדו הנאספים ויילכו איש איש לדרכו.

– כבר התלוצצת דייך – קרא גרונה אל אישה בתוכחה רבה – ועתה לך לך הביתה לאכול ארוחתך.

חיים קם ממקום מושבו וייחל לגרד את מפרקתו.

– אַה! – קרא פתאם כזוכר נשכחות – שכחתי לספר לך את אשר עלה היום בלבי. שידוך טוב עולה על לבי היום למען מוטיל שלנו.

– איזה? – קראה גרונה באוות נפש.

– את נכדת “נתנה תוקף”!

פני גרונה נהרו.

– ברוך טעמך, חיים! – קראה ברצון – אמנם היא נערה יפה וטובת לב, אבל…

– “אבל לא תחפוץ בו” חפצת להגיד? – שיסע חיים את דבריה בשאלתו.

– כן, יען…

– “יען כי שוטה הוא” – חפצת להגיד? – שב חיים לשסע את דבריה.

– שוטה! – ענתה גרונה בלעג של רוגז – הגבר השוטה והאשה החכמה במאזניים יישאו יחדיו. אנוכי חפצתי להגיד כי חוששת אני פן לא תחפוץ ב“שואב מים” כי אם ב“בעל מלאכה”.

– לא תחפוץ! – קרא חיים בלעג – אולם השכחת כי נערה ענייה היא מאוד, ולא תוכל ללכת בגדולות ונפלאות ממנה.

– ואיזה הדרך באה המחשבה הזאת בלבך? – שאלה גרונה את אישה כעבור רגעים אחדים.

– אנוכי נפגשתי היום את דוד משה ויתאונן לפניי כי כבר מלאו לרבקה נכדתו עשרים שנה ועוד לא נמצא חתן לה. ומדבריו היכרתי לדעת כי ימצא מוטיל חן בעיניו.

– מי ייתן והיה! – קראה גרונה בנשאה עיניה למרום – כי אכן גם היא יתומה עזובה ואומללה ומוטיל הן טוב לב הוא וישר דרך וטוב לה להיות לו לאשה.

חיים צפצף בשפתיו ויקרוץ בעיניו ואחר נפרד מעל גרונה ללכת הביתה.

"הנה כזאת דרכו מעודו – חשבה גרונה בלבה בלכת חיים מעל פניה – להתלוצץ ולפשוק שפתיים. כזאת אהב מני אז ועד היום הזה, וגם עד זקנה ושיבה – יאריך ה' ימיו עד מאה ועשרים שנה – לא יעזוב את דרכו זאת. ומי כמוני יודעת את יושרו ותום דרכו וכי כל מחשבה רעה רחקה ממנו. אכן זה דרך הגברים האוהבים לפעמים לדבר נלוזים ולבם בל עמם… ומה רב טוב לבו. אמנם יש אשר יתקצף עליי ויגער בי אבל כרגע יתן בשחוק קולו ויכפר את פניי.

ושחשבה כזאת חלף צחוק-רצון על שפתיה.

פתאום נסבו מחשבותיה לעבר אחר: מי ייתן והיה… שידוך טוב מאוד… אכן חכמים הם הגברים. הן גם היא יודעת את רבקה, ובכל זאת לא עלה הרעיון הזה על לבה מעודה. אמנם “ראש גבר” איננו “ראש אשה” סכלה… והיא אמנם נערה צנועה וישרת לב, וגם, כאשר שמעה, “בריה” נפלאה היא ו“בעלת הבית” שלה שבעת רצון בה מאוד. אמנם אך מעט כסף לה לנדה, אבל “גם זו לטובה”. לוא היה לה כסף כי עתה לא חפצה בו. ה' לא יעזבם… והוא הנותן טרף לכל ברואיו ימציא מחיה גם להם… הוא ישאב מים וגם היא תעזרהו ואולי תהיה גם היא לנושאת “סל” ברחוב… היא תחנך אותה בעבודה הזאת.

"כן, כן! – הוסיפה לחשוב בהניעה ראשה מעט – אם מנע ה' ממני פרי בטן אראה למצער נחת וטובה בבן אחי אשר כבן אימצתיו לי…

– גרונה! – הגיע לאוזניה פתאום קול הקורא בשמה ומחשבותיה נפסקו – למה כה את תפושה במחשבות?

גרונה היסבה את פניה ותקם ממקום מושבה ותקרא במאור פנים: עטיל! מה שלומך? מה הדבר אשר הביאך הלום?

– גרונה “עטרתי”! מה הביאני הלום? הם… האוכל לשבת בית? צרת מלכה קרובתי לא תיתן דומי לי, הוי ואבוי! כי באה עד הלום. הן לפני שנה, בהיות אישה בחיים, אמנם כ“מלכה” היתה ומה חסר לה? לחמה ניתן לה, כולם היו בריאים ושלמים ואישה הוקירה ויכבדה, ומה עוד? ועתה, הוי ואבוי, הבעל בקבר, היא שוכבת על עשר דווי והעוללים האומללים גוועים ברעב. היום ראיתי את פני הרופא ויאמר כי כל סמי המרפא לא ירפאו את מחלתה, והעיקר – יין ומרק תרנגולת לחזק את כוחותיה הרפים. ומה נעשה לה? הן אין כל חפץ עוד בבית לתת אותו בעבוט, גם הקור גדול במעונה והרופא הזהיר לשמור עליה מכל משמר לבל תאחזה צינה, חלילה, ואנוכי – הן עושרי לא נעלם ממך, גרונה’לה היקרה, הוי ואבוי לצרותיי.

בין כה וכה מיששה גרונה בכיס שמלתה ותוצא ממנו מטפחת אדומה מקופלת וקשורה ותמסרה לרעותה, בקראה: "אנוכי לא שכחתי את קרובתך האומללה ועוד בבוקר סבבתי על פתחי החנויות ברחוב האשכנזים ואאסוף את מעט הכסף הזה: שני רובל ושלושים וארבע אגורות, והיה לקנות בקבוק יין ותרנגולת למען החולה.

עיני עטיל נהרו.

– ברוכה תהיי לה‘, גרונה’לה, כי לא שכחת אותה – קראה עטיל בדמעות תודה – וה’ אלוהי הגמולות ישלם לך כפעלך הטוב.

– הרפי נא, עטיל, מתשבחותייך כי מה אנו ומה פעולתנו, הלא כמונו כאין! – קראה גרונה בענווה – והכסף הזה הלא מצער הוא מאוד. ואולם בואי נא מחר הלום ונסבב שתינו על פתחי החנויות ברחוב הטבחים גם ברחוב הזגגים ואספנו עוד מעט כסף למענה.

– יברכך ה' על חסך וצדקתך – קראה עטיל מתרגשת – ובעלה המנוח יהי לך ל“מליץ” טוב שם…

ובדברה נשאה את כפיה למרום.

עוד רגעים אחדים שוחחו יחדיו, ואחר נפרדה עטיל מאת גרונה ותלך לדרכה.

 

[ג]    🔗

ליל השבת.

באחד המעונות אשר לבית עצים אחד, קטן ושפל, בעל קומה אחת, באחת החצרות ל“רחוב היהודים”, ואשר חלונותיו קטנים ונמוכים ודלתו בביאה גם היא היא נמוכה מאוד, יושבים חיים שואב המים, גרונה ומוטיל קרובים אל השולחן ואוכלים סעודת ליל השבת. המעון הוא בעל חדר קטן אחד וצר וקירותיו שחורים משחור. על יד הפתח משמאל עומדת תנור גדולה בלתי מלובנת בשיד ופיה מכוסה עתה ביריעה אדומה קטנה. על ידה ספסל רחב למושב ומשכב. על יד הפתח מימין דלי גדולה מלאה מים וסיר רחץ מתחתיה, ובפינה צבורים כלי המלאכה אשר לבעלי הבית: הדליים ומוטותיהם והסל. אחורי התנור מימין עומדת מיטת עץ פשוטה וישנה ורבודה לבנים ועל ידה אצל הכותל השני עומד ספסל-משכב אדום. ממול המיטה עומד שולחן עץ ישן ומכוסה עתה מפה לבנה לכבוד השבת, ועליו ארבע מנורות חרש ובהן נרות דולקים. קרקע הבית גם היא מכוסה עפר לבן לכבוד השבת.

בכל פינות המעון ניקיון וסדרים.

בחדר חם מאוד, וחום החדר עם ההבל העולה מהתבשיל אשר לפני האוכלים יעממו מעט את האור היוצא מהנרות ואישם קטן ומתכווץ לרגעים, ובחדר אך אור מצער זרוע. פני חיים אדומים ונקיים וניכר כי היה לפני שעות אחדות בבית המרחץ. הוא יושב בלי לבוש עליון על בשרו, ובתי היד אשר לכותנתו גם הם מופשלים מעט למעלה. כבר כילה לאכול שתי קערות-בדיל גדולות מלאות תבשיל וזה עתה החל לאכול את השלישית וניכר כי הוא לועט את התבשיל ב“הנאה גדולה” והוא מתעתד לאכול גם קערה רביעית וגם חמישית. פני חיים מביעים רצון ועונג שבת. לימינו יושבת גרונה לבושה שמלת שבת ירוקה ועל ראשה מטפחת צהובה מקופלת המכתירה אותו סביב, סביב כזר. היא כבר כילתה לאכול את הקערה השנייה ושלישית לא תמלא. פניה מביעים מנוחה ומחשבה וגם יחד, והיא מביטה פעם אל חיים ופעל אל מוטיל היושב ממולה.

מוטיל הוא כבן עשרים וחמש שנה, קצר קומה ודל בשר, פניו ארוכים ושזופים, אפו רחב ונסב במעט למעלה, עיניו אמוצות ומביעות סכלות. שערות ראשו צהובות מעט. זקנו אך החל לצמוח ושערותיו הבודדות מפוזרות על החיים והסנטר בלי סדרים. פיו פתוח על פי רוב וממנו תראינה שיניים גדולות וצהובות. הוא לבוש עתה בגדי שבת וצווארו מהודר בצווארון הכותונת הנקייה שלבש לכבוד השבת. הוא יושב ואוכל בעצלתיים ונראה כתפוש במחשבות.

– גרונה! מדוע לא תאכלי עוד? שאל חיים את אשתו.

– לא אחפוץ עוד! – ענתה גרונה – קצת חולה אני, כי צינה אחזתני ונפשי לא תכסף אכול הפעם.

– לא אוכל עוד, חיים!

– עשי זאת איפוא, וירווח לך – קרא חיים בהניחו רגע את הכף מידו – אחרי האוכל יביא מוטיל כד חמים מבית המשתה ושתית כשמונה או כעשר כוסות חמים, ואחרי כן תשכבי ותתכסי היטב גם בכסת אשר לי – אנוכי אתכסה בבגדי – גם בבגדים אחדים ואז תזיעי וירווח לך; ואולם, גרונה! מחר תשבי בבית ולא תצאי החוצה, ולא תלכי גם לאסוף את הלחם, ראי הזהרתיך.

– לא, חיים, כדבר הזה לא אעשה! – התנגדה לו גרונה – הן אל הלחם הזה נשואות עיני עניים רבים, ואם אעשה כדבריך ונכרת אוכל מפי רעבים רבים.

– אבל “למסור את הנפש” וליפול למשכב, חלילה, בגלל הצדקה גם ה' לא ישאל – קרא חיים בתוכחה.

– לא, חיים! לא אשמע לך בדבר הזה וה' יעזרני ולא אנזק, חלילה, כאשר אמר כנגיד בדרשתו בשבוע העבר. איך?… חיים! איך אמר? כי העוסקים במצוות… כן, כי העוסקים במצוות אינם ניזוקין, הלא?

– לא אזכור! – ענה חיים.

– ורק – קראה גרונה כעבור רגעים אחדים – לא אקום השבת הזה בבוקר השכם ללכת לשמוע את דרשת המגיד; אמנם צר לי מאוד, אבל ה' יסלח לי הפעם.

ברגע הזה קרץ חיים בעיניו אל גרונה ויור באצבעו אל מוטיל אשר ישב תפוש במחשבות ופניו הביעו עצב.

– מוטיל! מדוע אתה עצוב רוח? – שאלתהו גרונה רכות.

מוטיל החשה.

– מוטל’ה! מוטל’ה! קרא חיים בלצון ויחזק ביד ימינו – למה תחשה? ולמה אתה כה תפוש במחשבות? המכין אתה את עצמך לדרוש מחר בבית התפילה?

– לא אגיד, לא אגיד – ענה מוטיל במיאון בחלצו את זרועו מכף חיים והסבו את פניו ממנו.

– מה לא תגיד? – שב חיים לשאול בצחוק – האין את נפשך להגיד לי את תוכל הדרשה אשר תדרוש מחר?

– הרף נא מלעוג לו, חיים! קראה גרונה בתחנונים ותפן אל מוטיל ותקרא ברחמים רבים: הגד נא בני, מה היה לך? אולי חולה אתה!

– לא! – השיב מוטיל מתעקש – לא אגיד לכם דבר עצבי, לא אגיד!

חיים שב לקרוץ בעיניו אל גרונה ופניה הביעו תימהון רב.

– הרף נא, בני, מאיוולתך והגד מה היה לך? – קראה גרונה בחרדה קלה.

– החשקה נפשך ב“כלה”? – שם חיים להתלוצץ – הבגלל זה רוחך סרה? אל תדאג, מוטיל! הכלות לא תמו, גוועו, והמזווג זיווגים יזמין את המיועדת גם לך.

– כבר מצאת לך, חיים, מקום להתלוצץ ולפשק פה – גערה בו גרונה, וכעבור רגע הוסיפה ותקרא אליו בלאט: מחר אם ירצה השם בלכתי לאסוף לחם אראה גם את פני רבקה ובאתי עמה בדברים…

– רבקה? איזו רבקה? – שאל מוטיל נרעש ופניו הביעו תימהון וקוצר-רוח.

– נכדת דוד משה “נתנה תוקף”! – ענתה גרונה ותבט את מוטיל בעין חודרת.

מוטיל השפיל את עיניו ופניו התאדמו בדם.

– אַה! אַה! – קרא חיים ויתנועע בכל גופו – אכן נודע הסוד! נפשו חשקה ברבקה. כן, הנה כי כן, בחור יפה! – הוסף חיים לדבר ויתלוש לו באוזנו – הנה לא צפון משכל גם לבך וגם אתה יודע לבחור בטוב. כן, מוטיל! כלה נאה היא רבקה, חי נפשי כלה נאה!

מוטיל הוסיף להביט ארצה ויהי כנאשם העומד לפני השופטים והוא מכיר באשמתו.

– ברוך טעמך, בני! – קראה גרונה מלאה רצון – כי נשאת עיניך לנערך ישרה וצנועה כמוה ולא לאחרת. ואתה אל תבוש בדבר הזה בני, גם אנחנו כבר אמרנו טוב לדבק הזה, ולבי יאמר לי כי מה' יצא הדבר.

מוטיל נשא את עיניו אשר רטבו מדמעה. הוא הביט אליהם וכמעט לא האמין למשמע אוזניו ומבטי עיניו הביעו תודה אין קץ לדודו ודודתו; אבל כרגע הועמו פניו ומבטי עיניו שבו להיות עכורים ופניו שבו להביע צער ודאגה.

– ולמה זה תדאג, בני? – קראה אליו גרונה ברחמים – בעזר ה' היה תהיה לך רבקה ל“כלה” ועליך איפוא לשמוח כיום.

פתאום החל מוטיל לבכות בקול וזרם דמעות פרץ מעיניו.

– מוטיל מוטיל! מה זה היה לך? – קראה גרונה נבהלה.

– או-או-או! – יילל מוטיל וילט פניו בכפות ידיו.

– ההסתתרה בינתך אם שתית לשכרה? – קרא חיים גם הוא מלא תימהון.

– עתה אגיד לכם, אגיד… השיב מוטיל בדמעות בעיניו – נפשי חשקה בה מאוד… הנני חפץ כי תהיה לי ל“כלה”… לא ולא לאחר… אנוכי אבוא למענה באש ובמים… אנוכי לא אתן לה לעבוד אחרי כן… אנוכי אעמול למענה יום ולילה והיא תשב בביתה…

– ובכן? – שיסע חיים את דבריו בתימהון – למה תבכה?

– למה? הוא… הנבל, האוכל טריפות, המחלל שבת בפרהסיא… ירחמיאל’קה הסנדלר… הוא התגרה בי ויתפאר…

זרם דמעה פרץ מעיניו ולא עצר כוח לדבר…

– מה התפאר? מה? – שאלו חיים וגרונה פה אחד.

– הוא התפאר כי יסב את לבה מאחריי… כי תהיה לכלתו…

– חא! חא! חא! – פרץ קול חיים בשחוק כביר – זה כל דבר עצבך, שוטה! ואם התפאר כזאת באוזניך מה בכך? הלא אך למען הרעימך אמר כזאת; ולוא גם חפץ באמת כדבר הזה הבו לבד הדבר תלוי? ואף אם ייתן מלוא ביתו בכסף וזהב הייתן לו דוד משה את נכדתו לאשה? לו, לה“אוכל טריפות” הזה?

פני מוטיל אורו וצחוק רצון חלף על פניו. האמנם? חא! חא! – קרא ויצחק – האמנם, דודי, לא ייתן לו?…

– וגם רבקה תירק בפניו – עזרה גרונה על יד בעלה – כי יודע אני אותה, כי נערה צנועה וישרה היא ולבה לא יילך אחרי הוללים ופריצים כירחמיאל’קה הסנדלר.

– גם רבקה, חא! חא! – קרא מוטיל בהתעלות וצחוק עונג אין קץ.

– רבקה תשמח מאוד בהיותך לה ל“חתן” – הוסיפה גרונה לדבר.

עיני מוטיל הביעו שמחת אושר בלי מצרים וגם כל תווי הפנים, הלחיים, החוטם והשיניים עזרו על יד העיניים וכולם הביעו שמחה גדולה מאוד.

– האמנם? חא! חא! האמנם תיאות רבקה להיות לי לכלה?…

– ואחרי כן לאשה – קרא חיים בלצון – כן! ומדוע לא? הן אמנם לא ימנו אותך ל“פינאנץ מיניסטר”, אבל גבר אתה וחי נפשי כי תצלח לעבודת הבעל.

גרונה הביטה אליו בתלונה, וחיים לא שת לבו לתלונתה ויוסף לדבר: ועתה, מוטיל, זאת עשה! הלא מביא אתה שם מים מדי יום ביומו, מצא איפוא שעת הכושר, בהיותה יחידה בבית המבשלת, והגד לה כי אוהב אתה אותה…

פני מוטיל התאדמו כדם וישפל עיניו להביט ארצה.

– איך אוכל להגיד לה כזאת? – שאל בבושת פנים – איך?…

– אינני אומר, מוטיל, כי תכרע לפניה “לבקש את ידה” כאשר יעשו הגראפים ובני הגבירים – החל חיים להסביר את דבריו בצחוק – כן, רבקה אינה בת פוטוצקי; אולם לא כימים הראשונים הימים האלה. לפנים היו מנהגים אחרים… התזכרי, גרונה את הימים הראשונים בהיותנו ל“חתן וכלה”? שמע נא, מוטיל, ואספר לך: בהביאי מים יום יום אל דניאל האופה ששם שירתה למדתי להכיר אותה ונפשי חשקה בה; ובכל זאת לא העזתי קרוב אליה ולנסות דבר איתה. אך ציפה אשת האופה היתה לשדכנית בינינו ונבוא בברית ה“תנאים”. ומן התנאים ועד החתונה לא דיברנו ביחידות אף פעם אחת. הלא כן, גרונה? – קרא בצחוק וינח ידו על שכם גרונה – הלא אהבתיך לפנים וגם עתה – אף כי זקנו שנינו… ובדברו קרץ בעיניו אליה.

– הוי, פושק שפתיים! – קראה אליו בתוכחה ותסר את ידו מעל שכמה בכעס מהול בצחוק.

– ובכן מה חפצתי להגיד, מוטיל? – שב חיים לדבר – נשתנו העיתים, מוטיל! היום לא תסתפק גם השפחה ב“שדכן” לבד, גם היא תחשק ב“אהבה”… חאַ! חאַ! חאַ! ב“אהבה”, חי נפשי! ומה ממך יהלוך, מוטיל, אם לא תמנע מאיתה את ה“אהבה” הזאת? הייה איפוא לה גם ל“אוהב” ולא ל“חתן פשוט” בלבד. לך איפוא ואמור לה כי “אוהב” אתה אותה…

– אתבייש… אתבייש… לא אגיד לה כזאת – השיב מוטיל בהביטו נכלם ארצה ויניע בכתפיו לאות מיאון.

– פתי! – לעג לו חיים – איזו בושה יש כאן? בימינו אלה לא יתבייש הבחור גם לנשק לנערה בעת הצורך… ובדברו שרק בשפתיו פעמים אחדות לרמוז נשיקות…

גרונה הביטה אל בעלה בזעם ותקם ממקום מושבה ותיגש אל התנור ותעמוד על ידו. ופני מוטיל אדמו עוד יותר ולא יכול לשאת עין אל דודו מרוב הבושה. אחרי ברכת המזון הביא מוטיל חמים לדודתו ותשת הרבה חמים ואחר עלתה על מיטתה ותשכב ותתכס בבגדים רבים כדבר חיים.

גם חיים עלה על משכבו וכעבור רגעים אחדים נשמע קול נחרתו בבית.

 

[ד]    🔗

ומוטיל גם הוא עלה על משכבו, על הדרגש שלפני התנור, אבל שנתו נדדה מעיניו… בעולמו הדל והשוקט באו מקרים כבירים בעת האחרונה וירעישוהו, ומוחו הקטן נזדעזע הרבה מאוד…

הן חייו היו מלאים עד עתה שלווה ומנוחה. ומה חסר לו? אבותיו מתו עליו בעודנו ילד ולא ידעם וגם לא התאבל עליהם מעודו. דודו ודודתו לקחוהו להם לבן ומאז הוא בביתם וכל מחסוריו עליהם והמה כאבות רחמנים יתהלכו עמו כל הימים. בימי ילדותו בא ללמוד בתלמוד-תורה אבל מוחו לא תפס את הלימודים למרות המכות שהוכה בידי המלמדים וה“ריש דוכנא”. הוא אמנם לא התהלך מעודו בשרירות לב ולא השתובב כחבריו הילדים. ויט אוזנו תמיד להקשיב את הלקח אשר הטיפו מלמדי התלמוד-תורה באוזני התלמידים, אבל בכל עמלו – היו דברי הלימודי נשגבים מבינתו ולא ידעם, וגם אם הבינם עד מהרה נשכחו מלבו. ובקירבו התפלא מאוד על חבריו המבינים את הלימודים ה“עמוקים” ההם והזוכרים אותם לאורך ימים. ויכר בנפשו כי נעלים המה עליו ולא יוכל הידמות אליהם, ולא ידע גם כל קנאה בלבו ולקנא בילדים העולים עליו בלימודים. הוא הכיר בנפשו כי לא נוצר ללימודים וכזאת אמרו עליו גם מלמדי התלמוד תורה בראותם כי כבר עברו עליו שנים אחדות ללמדו ועוד לא ידע קרוא עברית ב“סידור” כראוי. ובהיותו לבן עשר שנים חדל מבקר את התלמוד תורה, בהכר המלמדים כי אין כל תועלת מלימודו, כי לא ידע עוד מה שלא ידע עד כה. והוא לא הצטער גם על זה. אז מסרוהו דודו ודודתו לירוחם הסנדלר ללמד את ידיו למלאכת הסנדלרים וישמח בלבו על אשר פטרוהו מעבודת הלימודים. אך שני ימים בשנה רעים ומרים היו לו, הם ימי פטירת אבותיו, בהיאנסו לקרוא את ה“קדיש” באוזני קהל ועדה ולשונו התנהגה בכבדות ויעורר אך צחוק בקרב המתפללים. וכעבור ה“ימים הנוראים” ההם שב למנוחתו ושלוותו ויהי אסיר תודה לה' הטוב והמיטיב, כי לא ילעג לו בשמעו תפילתו המגומגמת שלוש פעמים ביום. וכה עברו עליו שלוש שנים לשבתו בבית “ירוחם הסנדלר”, וגם המלאכה הזאת נשגבה ממנו וידיו לא לומדו בעבודתה, וירוחם אמר עליו כי לא יצלח גם לעשות טלאי על נעל קרוע, וייקחוהו אז מירוחם הסנדלר וימסרוהו לשמואל הנפח, ויעבוד אצלו שתי שנים וגם בעבודה ההיא לא הצליח. אז הכיר דודו כי לא יצלח עוד להיות ל“בעל מלאכה” וייחל לחנכו בעבודתו, בשאיבת מים, ובעבודה הזאת לא היה עוד מהנחשלים, וכעבור שנים אחדות הגידו כל שואבי המים כי איש חיל הוא וכמו קורא מבטן להיות ל“שואב מים”. ואמנם מראשית היותו לשואב מים עבד את עבודתו זאת בחשק לבב, ובהביאו הרבה צמדי דליים מים ביום ל“בעלי בתיו” הקבועים – ויהי לו הדבר הזה למקור עונג ורצון רב. וגם כל בעלות הבתים אשר ישאב להן מים שבעות-רצון בו ומהללות אותו על זריזותו בהבאת המים וגם על אי-קפדנותו במספר “צמדי המים” שעליו להביא להן בכל יום ובחפץ לב הוא מביא “צמד” או “צמדים” מים יתרים מבלי הביאם בחשבון כלל.

וכה עברו עליו חייו בשקט ובמנוחה. בחברת מרעיו “הבחורים ההוללים” לא בא מעודו. תמים היה ותמים דרכו ולא ידע לפשוק פה ודבר נבלה כמוהם. ובשבת היה מבחר תענוגיו לשכב על יד התנור – בחורף וקיץ – ולישון ב“הרחבת הדעת”, או לומר את זמירות התהילים ולפנות ערב – ללכת לבית התפילה. לשמוע אל דרשת המגיד, וכל תענוגים אחרים לא ידע. בחברת נערות לא בא מעודו ולא חשב על אודותן. וכאשר לעג לו לפעמים אחד מריעיו: “מוטיל! הלא כבר מלאו לך עשרים וחמש שנה ומדוע אין לך כלה עוד?” אז היה משיב בביטחה: “אל תירא! דודי ודודתי ימצאו כלה גם לי”. ואמנם בטח בלבו כי דודו ודודתו ימצאו לו כלה ולא יהיה רווק כל ימיו.

ואולם מה שונו פני כל הדברים בעת האחרונה, ובמשך זמן קצר כזה! הן זה אך חודש ימים אשר ידע אותה ומאז כמו היה לאחר. עוד בראותו אותה בפעמים הראשונות עשתה בלבו רושם נמרץ גם מבלי הדעת. הן לא שם לב עד עתה לכל הנערות המשרתות אצל “בעלי בתיו”, ויש עוד אשר ירעה לבו עליהן בגלל לעגן לו ובואן עמו בריב אם איחר לפעמים מהביא את המים רגעים אחדים, ופעמים רבות החליט בלבו כי כל השפחות רעות לב ורשעות; ואולם בראותו אותה ראה כי שונה היא מכל השפחות אשר בגילה, כי טובת לב היא ותמימת דרך וכי איננה לועגת לו ולא תתקוטט בו, ונהפוך הוא כי תראה לו תמיד פנים מסבירות, ויש אשר תבוא איתו בדברים ותשאלהו: כמה ישתכר, ואם לא תכבד עליו עבודתו, ופניה מביעים טוב-לב וצדקה, והיא מדברת תמיד בנחת ובדממה וקולה רך ונעים. ואולם בכל זאת לא באה כל מחשבת הרהור בלבו על אודותה עד הערב ההוא… הוא הביא אז מים לבית רוזנקראנץ והיא עמדה אז על יד התנור ותתחמם. הוא הריק את הדליים וישב להינפש מעט. אז אמרה אליו: “הלא קר לך, מוטיל, גשה אל התנור והתחמם”. ובדברה עזבה את התנור לתת לו מקום להחם את בשרו, והוא ניגש אל התנור ויעמוד עליו, וברגע ההוא באה בפעם הראשונה המחשבה בלבו, כי נערה טובת לב כמוה תהיה לרעיה טובה ונאמנה מאוד… וגם ביום השני בערב עשתה כמשפט הזה, אך לא עזבה עוד את התנור לגמרי, כי אם עמדה אל צד התנור מימינו, ואז, הוא זוכר, נגעה זרוע ידו מבלי משים בזרוע ידה ורעדה נעימה אחזה את יצורי גוו וייחם לו מאוד… וברגע ההוא באה המחשבה בלבו! כי אין טוב לפניו מאשר אם תהיה לו היא לאשה… ואז הסב את פניו ויתבונן אליה ויידע בפעם הראשונה כי חשקה נפשו בה מאוד… תאווה עזה התקלחה אז בקירבו לחבקה בזרועותיו; אבל מי יערב את לבו לעשות כדבר הזה? – והוא הן גם בנוגע זרועו בזרועה כיסתה הבושה את פניו. ולמן הערב ההוא נעדרה מנוחתו בקירבו ושלוות רוחו חלפה כצל… ולא ידע בעצמו מה זה היה לו. – ששון רוחו חלף מקירבו, גם תאוות האוכל עזבתו וגם שינה בלילות לא ידע. גם ליל השבת וגם התנור החם לא היו לא עוד למקור עונג בשבת העבר. כל הלילה התהפך על משכבו ושינה נדדה מעיניו… בקוצר-רוח ובחמדת לב החל לבוא אל בית רוזנקראנץ ופניה הנעימים ודבריה הרכים הגדילו בכל פעם את המדורה אשר בלבו… גם בבואו ביום השבת אל בית התפילה לא הקשיב לדברי “המגיד” מעל הבמה ויהי תפוש במחשבותיו הנוגות, גם בתהילים לא קרא… מחשבה אחת דקרה את מוחו ולא נתנה דמי לו: אולי לא תחפץ בו היא?.. היא נערה נחמדה וקופצים רבים יהיו עליה והיא תמצא לה חתן טוב ממנו… ככל אשר הוסיף לראות את פני רבקה הוסיפה המחשבה הזאת להציק לנפשו. פעמים רבות חפץ לשפוך שיחו בחיק דודו ודודתו להתחנן לפניהם בדמעות רבות לחוס עליו ולתת אותה לו לכלה. אבל בוש ולא ערב את לבו לעשות מעשה “פריצות” כזה… וכמה גדלה סערת רוחו בערב הזה בעת תפילת “לכו נרננה” בהתגרות בו ירחמיאל’קה הסנדלר: “בוש והיכלם, מוטיל! כבר לאו לך עשרים וחמש שנה ועוד לא מצאת לך כלה”. "כבר מצאתי! ענהו כמנצח. “שקר תשקר!” לעג לו ירחמיאל’קה “ומי היא הכלה אם אמת הדבר?” “רבקה נכדת דוד משה!” “היא? רבקה המשרתת בבית רוזנקראנץ? חאַ! חאַ!” לעג ירחמיאל’קה “אנוכי אסב את לבה מאחריך. היא תהיה כלתי!” וכרעמים אדירים הלמו הדברים ההם את מוחו ויכוהו בתימהון. הוא אמר ברגע ההוא להתנפל עליו ולהכותו בלי חמלה; אבל יראת המתפללים עצרתהו מהפיק את זממו ויחרוק שיניו וידום. הוא שב מבית התפילה מלא דאגה ועיצבון, ובשבתו אל השולחן לאכול סעודת ליל השבת לא ידע נפשו. הייפלא איפוא הדבר הזה?

ואולם מה נעמו לו דברי דודו ודודתו הערב! אבנים כבדות גללו מעל לוח לבו. הן בטרם מצא עוז בנפשו להגיד להם את אשר בלבו מצאו המה את חידתו, וגם המה יאמרו לדבר הזה “טוב”!" – אמנם טובים היו לו מעודו ועד היום הזה… טובים היו לו כאבות רחמנים. – ודודו “החכם” הן נחהו עוד בעצתו מה לדבר אל רבקה, חא! חא!.. אמנם “חכם” הוא דודו מאין כמוהו… ובדבר ירחמיאל’קה הן שחקו לו ולחלומותיו. “אף אם ייתן מלוא ביתו כסף וזהב הייתן לו דוד משה את נכדתו לאשה?” השיבהו דודו – ואמנם פחד שווא פחד. גם בעיני דוד משה גם בעיני רבקה לא יירצה איש אשר כזה… ברגעים האלה החל לשוות בדמיונו את הרגעים אשר יבוא לדבר את רבקה על אודות זה וכל קרביו מלאו חלחלה… איך יאמץ את רוחו לדבר כזאת באוזניה? ואם תשיב פניו ריקם ותאמר כי בחלה נפשה בו? הלא נורא הוא!

אך כעבור רגע התאושש ויאמץ את לבו: הלא צדק דודי באמרו כי “שוטה” אני! ובאמת למה זה אירא? הן לא בת מלכים היא! כמוה כמוני! הבה אגיד לה את כול, אגיד לה, למה אבוש? אגיד לה את כול… ודמיונו כבר שיווה לפניו את המחזה הנעים בעומדו לפני רבקה ובהגידו לה את כל לבו… הוא יגיד לה את כול… הוא יגיד לה כי יבוא באש ובמים למענה… הוא ינסה גם להניח ידו על שכמה… והיא לא תברח מפניו… לא, לא תברח! היא תסכים לחפצו וגם היא תהיה לו לכלה, היא תהיה לו לאשה.

 

[ה]    🔗

עברו שני ימים. השעה התשיעית בערב, בבית המבשלות אשר במעון הסוחר רוזנקראנץ יושבת רבקה נכדת דוד משה “נתנה תוקף” וממרקת את כלי הנחושת, את המיחם ואת הסירים.

היא נערה כבת עשרים ושתיים שנה. פניה שחרחרים ומלאים, לחייה אדומות מעט, חוטמה ממוצע, עיניה שחורות אך שקטות ומביעות תום. שפתיה עבות ואדומות. קומתה בינונית, שערותיה השחורות יורדות תלתלים על עורפה והיא לבושה שמלה ישנה אבל נקייה. בכלל איננה נערה יפהפייה, בכל זאת חוט של חן מתוח על פניה וגזרת גווה ותנועותיה נוחות ונאוות. היא תפושה כנראה במחשבות נעימות, ואיזה צחוק קל מרחף על שפתיה לרגעים.

עוד בראשית השיחה – תחלופנה מחשבותיה בקירבה – הבינה אל מה ירזמון מליה… החלה להקיף אותה בשאלות שונות: כמה כסף נדה לה? היש לה בגדים ומרבדי מיטה? האם לא ניסו לדבר בה נכבדות?… ואחר החלה לנוד לה כי צריכה היא לשרת בבית זרים, וכי טוב לה למהר ולהיות ל“בעלת בית” בעצמה, כי מה בצע אם תוסיף עוד להיות נערה פנויה מאיש, התמצא עוד בזה הון לה? ושכר השירות אשר תקבל הן מצער הוא מאוד… ומעניין לעניין באה להלל אותו, כי בחור ישר ותמים דרך הוא ולב טוב לו וגם “בריה” בעבודתו ואשתו לא תדאג ללחם… והיא אמנם התאדמה מאוד בשמעה את הדברים ההם, כי ידעה אל מה ירזמון; ומוטיל אמנם כבר לקח את לבה. היא יודעת אמנם כי איננו יפה מראה וגם שכלו לא רב; ואולם יושרו, תום רוחו וטוב לבו הנשקפים מבבות עיניו והניכרים בכל דבריו והליכותיו משכו את לבה אחריו. ובאמת מה מנה יהלוך אם איננו יפה תואר? הן גבר הוא ומגברים לא יידרש כי יהיו יפי תואר. ואם שכלו לא רב הנה לסוחר לא יהיה גם בלעדי זה, ואת העסקים שיש לו יידע לנהל גם בשכלו המעט. הוא יעבור את עולמו הדל בבטחה גם בשכלו זה. ובכלל הן עליה לדעת את מצבה היא, כי לא תוכל להידמות לבנות העשירים והיחסנים. להן ניתן הכול, גם יופי גם חכמה גם עושר, והן נערות אומללות, התוכלנה איפוא לדרוש הרבה לעצמן? הניתנה להן הבחירה לבחור להן אנשים כטוב בעיניהן? הן בחור יפה מראה ונבון דבר לא יבחר בהן… וכל אלה כטפל לעומת העיקר; כי יהיה ישר ותמים וטוב לב, ובחור אשר כזה הוא מוטיל, ומה תשאל עוד? הוא טוב בעיניה מכל המון הבחורים ההוללים אשר פיהם דובר נבלה כל היום ולבם רע ומעשיהם מגונים… הנה ירחמיאל’קה הסנדלר למשל… הוא סנדלר אמן, גם יפה מראה וחרוץ; אבל היא לא הלכה אחריו בעד כל הון… הוא אם יבחר בה לא תבחל נפשו גם בשנייה ומחר יעגוב גם על שלישית… ובמוטיל סמוך לבה ובטוח, כי היה יהיה לב לבעל טוב ונאמן והיא יחידה תהיה לו כל הימים. – וגרונה אמנם הבינה לרעה ותבן כי מצאו דבריה חן בעיניה ואשר על כן הוסיפה להלל אליה את מוטיל קרובה, “וגם” הוסיפה לאחרונה בשחוק “דעי לך, רבקה, כי מוטי’לה לא ימצא די מלים בפיו להללך, והוא אומר כי נערה יפה וטובת לב כרבקה’לה אין בכל העולם”. ולשמע הדברים האלה, היא זוכרת, התאדמה עד מאוד ותהי נבוכה מבושה… ואז לא התאפקה עוד ותגד גם היא למוטיל את יושרו ותאמר כי גם מוטיל בחור ישר וטוב הוא, והאשה אשר ייקח לו תהי שמחה בחלקה ומאושרת… ומה עלצה האשה הטובה לשמוע דבריה. היא לא מצאה די מלים בפיה להלל את טוב טעמה ושכלה, ותאמר כי יקרה בעיניה מאוד בגלל הדבר הזה.

– "הנני אצה לדרכי, רבקה’לה – אמרה לאחרונה בהיפרדה ממנה – “ללכת לאסוף את הלחם, ולא אוכל להרבות איתך בדברים הפעם. באחד מימי החול אבוא אלייך ואדבר עמך בארוכה על אודות הדבר הזה. אקווה כי תביני לי ואם ירצה השם לא תתחרטי”…

ובהיותה למוטיל לאשה – תחלוף ברגע הזה מחשבה בקירבה – ייטב גם לאביה זקנה החלש, כי היה יהיה לו לעזר והקל מעליו את עבודתו, ובקרב הימים ייחדל כלה מעבודתו, והם יכלכלהו בכבוד וחילץ את עצמותיו לעת זקנה ובילה אחרית שנותיו במנוחה וטוב.

המחשבה הזאת מילאה את לבה עונג אין קץ.

– “ומה יאמר הוא לשידוך הזה?” – שאלה את נפשה ברגע הזה – “היאמר לדבק הזה טוב גם הוא? אמנם כל חפצו הוא לראותה בחיק איש ישר וטוב”… אנחה קלה פרצה מקרב לבה: לוא היתה אמה עליה השלום עתה בחיים!… אז הן רחקה כל דאגה מלבה, היא היתה סומכת הכול עליה… הן מי עוד כאם רואה נכוחות? ועתה הן יתומה עזובה וגלמודה היא… ומי יורה ויודיעה את אשר תעשה?…

איזה שחוק קל חלף כרגע הזה על פניה: היא זכרה את אשר קרה היום בצהריים… הוא איחר מהביא את “צמד המים” השלישי ופה תם המים ותיקח את הכד ותלך אל הבאר ותמלאהו מים ובבואה החצרה והנה… פתאום נחטף הכד מידה מאחורה – היא הסבה את פניה והנה מוטיל עומד על ידה וכד המים בידו.

– לא אתנך לשאת בעצמך את המים – קרא אליה בצחוק רך.

היא התאדמה מאוד ופניה הביעו לו תודה בגלל הדבר הזה, ובלבה באה אז המחשבה, כי בהיותה לו לאשה לא ייתננה לעבוד עבודה קשה והוקר יוקירה תמיד…

ברגע הזה נפתחה הדלת ומוטיל עמוס צמד דלייו בא הביתה. רבקה התעוררה מהמון מחשבותיה ותתנודד מעט… היא הביטה אליו ותתאדם… ומוטיל גם הוא הביט אליה ויתאדם ויהי כנבוך. אחר הריק את הדליים וייגש אל התנור ויעמוד על ידו. – היא הוסיפה לעבוד עבודתה בתמים כמו לא תשית לב אליו כלל; אבל בקירבה סערו רגשותיה מאוד… איזה רגשות חדשים אשר לא ידעה אותם עד כה התעוררו בקרב לבה הפעם… היא חשקה ברגעים האלה להתבונן אליו ואל תנועותיו, אבל לא עשתה כזאת בהתאמצה להתנכר לו כאילו איננה יודעת מאומה מכל המדובר… היא עבדה את עבודתה בזריזות יתרה, ובכל זאת התכוונה להסב אליו את פניה וזרועותיה החשופות…

ומוטיל עמד על יד התנור ורוחו סוער בקירבו מאוד… דודתו כבר סיפרה לו את דבר השיחה שהיתה בינה ובין רבקה ביום השבת ולבו מלא ביטחון כי חפצו יימלא… ואולם הוא החליט לדבר איתה הפעם על אודות זה… הוא חפץ להגיד לה את כול… כבר נכונו בדמיונו נוסחאות שונות… אבל לא יימצא לו די און בלבו לפצות את פיו ולהגיד דבר… רגע באה מחשבה בקירבו: להשאיר את הדברים לעת אחרת… ואולם בו ברגע התנגדה לה מחשבה סותרת; ומה יהיה אם ישאיר את הדברים לעת אחרת? – הן סוף כל סוף לא יינצל מן הדבר הזה, והאם לא אחת היא לו אם ידבר את דבריו עתה אם בעת אחרת?… פתאום התעורר ספק בלבו: ואם תשיב את פניו ריקם? וכרגע כמו צלל באוזניו מענה פיה: “לא אחפוץ בך, מוטיל, נפשי דבקה באחר!” או: “לא לשואב מים אנשא כי אם לבעל מלאכה!” הלא נוראה הוא המענה הזה… “אך פתי אתה? איך יעלה על לבך כדבר הזה? הן דודתך ברור מללה כי מצאת חן גם בעיניה – ולמה תפחד מדבר אליה כדבר הזה? ומה תעשה לך כי תיחת מפניה? התאושש, מוטיל! פצה פיך ודבר”!…

הוא שעל פעמים אחדות ויוצא איזו שריקות בלתי מובנות מגרונו, ואחר פצה פיו ויסגרהו שנית, ואך כעבור רגע מספר התאושש ויאמר בחרדה קלה: רבקה! – והיא נשאה את עיניה ותבט אליו. היא הכירה את סערת רוחו ואת אשר יאמר להגיד לה, אבל התנכרה ותעש את עצמה כאילו איננה יודעת מאומה. – הוא נבוך. ברגע הזה כבר התחרט על החילו לדבר וכבר שת עצות בנפשו איך להסב את שיחתו לעבר אחר, לדבר צדדי, אבל כל תחבולה רחקה ממנו… רגע החשה ואחר התאושש ויקרב צעדים אחדים אחדים אליה ויעמוד. והיא התנודדה מעט אבל התאמצה לשבת במנוחה ותבט אל הכלי אשר בידה.

– רבקה – קרא עוד הפעם.

מבוכתו גדלה מאוד, פניו ואוזניו התאדמו ויהי כאובד עצות.

– מה חפצת להגיד לי? – שאלתו רבקה בקרת-רוח מדומה.

בינתיים כבר הספיק לאמץ את לבו ולהתאושש ויאמר:

– חפצתי להגיד לך, כי… כי נערה… יפה את… יפה וטובת לב.

פני רבקה התאדמו כדם ותשפל את עיניה ארצה.

– כן… נערה יפה וטובת לב! – שנה מוטיל את דבריו ויחשה, ואולם פיו עודנו פתוח, וניכר כי מתעתד הוא לבר עוד.

– שגית, מוטיל! – קראה רבקה כעבור רגע – ישנן נערות יפות וטובות לב ולא אנוכי.

– לא, רבקה! – קרא מוטיל ויקרב אליה עוד צעד אחד – האמיני לי…

– ובכן? מה חפצת איפוא להגיד עוד? – שאלתהו כעברו רגעים אחדים כמתנכרת.

שאלתה הרפתה רגע את רוחו, ואולם רגע משנהו אימץ את לבו ויען: אגיד לך את כול… איגד לך… הנני חפץ בך… הנני חפץ…

היא החשתה.

– הנני חפץ.. כי תהיי לי לכלה… לכלה – קרא עוד הפעם ובתוכו השתומם לבו על גבורתו ואומץ רוחו – ואנוכי… אבוא למענך באש ובמים… לא אתנך לעבוד אחרי כן…

הוא החשה, וגם את פיו סגר, כמו כבר כילה לירות את כל חצי אהבתו וחשקו בלבה ויגד לה את כל מה שיש להגיד בדבר הזה… והוא עייף מאוד בדברו וזעה רבה כיסתה את מצחו וכל יצורי פניו, כמו עבד עתה עבודת פרך אשר לא עבד כל ימי חייו. ורבקה הוסיפה להתאדם ולחשות וכל יצוריה רעדו וכמו לא האמינה לשמוע דברים כאלה יוצאים מפיו.

לב מוטיל כבר החל ליפול עליו ולפון בדברי דודתו… הן לא תענהו מאומה… גם לא תשעה אליו הפעם…

ברגע הזה נשמע קול צעדים מאולם הבית. מוטיל נסוג אחור ורבקה גם היא קמה ממקום מושבה בחרדה קלה.

מוטיל העמיס עליו את “צמד הדליים” ללכת להביא עוד מים ובעוד רגע יצא אל המסדרון.

אנוכי החשיתי – חשבה בקירבה בסערת לב בצאת מוטיל את חדר המשלות – היכולתי להגיד לו את אשר בלבי? היכולתי לבטא בשפתיי כי אהיה לו לאשה?.. הן לא כאחת “הפרוצות” אדרבה… והוא? לא האמנתי כמעט למשמע אוזניי: הלא בחור תם הוא וצנוע הוא מעודו… ובכל זאת… אכן זה דרך הגברים… המה כול יוכלו… אמנם הוא אוהב אותי מאוד… מאושרה אהיה כל ימיי בהיותי לו לאשה… ואולם בשום אופן לא אגיד לו כדברים האלה בעצמי… אנוכי אגיד להם את הסכמתי על-ידי אחר…

עוד הפעם הגיע לאוזניה קול צעדים מאולם הבית וקול הצעדים כמו הולך ומתקרב לחדר המבשלות. היא התחלחלה: הנה מאַקס הנבל הולך ובא… עוד מעט וישוב ליקרב אליי… הוי, עד מתי לא יסור הנגע הזה מעליי?… אנוכי דימיתי כי בבוא כלתו אליו, למצער, יירף ממני, אבל כשאול לא תדע נפשו שבעה… הוי, מה מושחתים המה בני העשירים! הנה זה עתה כרע, בלי ספק לרגלי “אהובתו” ויישבע לה אהבת עולם ורגע משנהו יבוא לצחק את השפחה אשר בבית… אמנם יש לקנא בבנות העשירים!… אנוכי לא הייתי בוחר באיש כמוהו בעד כל הון… ולי יקר בחור ישר וצנוע כמוטיל שבעתיים מנבל ופוחז אשר כזה…

היא חרדה ותתחלחל… את אשר יורה בא לה… בן אדון הבית, מאַקס, בא לחדר המבשלות, והוא איש כבר עשרים ושבע שנשה, גבה קומה ודל המראה, זקנו מגולח ושפמו ארוך ומסולסל, ולבושו הדר.

– הינך לבדך בחדר, האח, מה טוב! – קרא מאַקס בצהלה ויקרב אל הנערה ויחזק בסנטרה.

“ישלח אלוהים את כל מגפותיו אל לבך, נבל!” קיללה אותו קללה נמרצת ברגע הזה – אבל רק בלב ולא בדבר שפתיים.

היא הסבה את ראשה ופניה התאדמו מאוד.

– יירף נא אדוני מעליי – קראה אליו תחנונים בהביטה נכלמה לארץ.

– הן לא כסיל אדם אנוכי כי ארף מנערה נחמדה כמוך! – צהל מאַקס אליה ויינח את ידו על צווארה.

היא הסירה את ידו מעל צווארה בכעס עצור: “למה יציק לי אדוני ולא ייתן מנוחה לנפשי?” – קראה בתלונה נמרצת.

– חאַ! חאַ! הבזה אציך לך כי אאהבך? הוי, פתיה! – לגלג מאַקס ויוסף לעשות כמעשהו הראשון.

– הן כבר יש כלה לאדוני, יאהב איפוא אותה ולא אותי! – קראה רבקה בתוכחת-לעג.

– הוי, פתיה! מה מנה יהלוך אם אוהב גם אותה גם עלמות אחרות? והיא ישנה עתה וטוב איפוא כי תשתעשעי את את נפשי ברגעים האלה.

“מי ייתן וירד הרעם מן השמים והממך!” התמרמרה אליו הנערה במחשבה.

היא קמה ממקום מושבה ותאמר לעזוב את חדר המבשלות, אבל הוא עצר בעדה בידיו הפרושות.

– הלא ירחם נא אדוני עלי ויירף ממני! – התחננה הנערה בקול בוכים.

– טוב, ארחם! – קרא מאקס בצחוק פרוע ויחבקה בזרועותיו באומץ כוח ויאמר לנשק לה: אך פתאום נשמע קול צווחה מוזרה במסדרון הבית: “הוי, הוי, אבוי!…”

כרגע הרפה ממנה ושניהם הסבו את פניהם לעבר המסדרון, והנה – מוטיל עומד שם וסופק את כפיו.

מוטיל עמד במסדרון זה רגעים אחדים. בפתחו את הדלת לצאת מאת הבית ובטרם עוד ישפוק לסגרה נזכר פתאום כי השאיר את נעל ידו האחת בבית המבשלות וימהר לשוב על עקבו; אך בהגיע לאוזניו קול בן אדון הבית ותחנוני רבקה מחדר המבשלות נשאר במסדרון ויעמוד בפינה נסתרה ויהי רואה את הנעשה שמה מבלי אשר ייראה הוא. כל העת הזאת רתחו דמיו בקירבו ורוחו סער מאוד אך התאפק וייחשה עד המחזה האחרון, ואז לא הבליג עוד על רוחו ויקרב אל פתח חדר המבשלות וייחל לצעוק ולספוק את כפיו.

מאקס נכלם ויתקצף כאחד ומראה פניו שונה חליפות… ורבקה גם היא מלאה בושה ומרורות למראה מוטיל אשר נזדמן לו לראות בקלונה; אבל גם שמחה כי חולצה מזרועות מאַקס הנבל.

לולא כלתו הישנה עתה בחדר המיטות כי עתה ישלם ל“עז הפנים” הזה כגמולו, וימרוט את לחייו וישליכהו החוצה; ואולם עתה מלא חרדה פן תיקץ הכלה משנתה בהיות שאון בבית וראתה את הנעשה… ולכן חרק אך את שיניו בקצף ויקמוץ את אגרופו למול מוטיל ויקרא בדממה: “הס! הס! אל תזעק!…”

אבל כרגע הוריד את זרועו ופניו חוורו כשיד, כי הופיעה כלתו לנגדו על סף החדר, והיא נערה רכה ומלאה חן ופניה מאדמים ושערותיה פרועות וניכר כי זה עתה התעוררה משינה; והיא מלאה תימהון וחרדה ותשאל: “מה זה נהייתה, מאקס?”

– אין דבר, אין דבר, יפתי! – נחפז מאקס לענות ויחזק ביד ימינה ויאמר להובילנה הבית; אולם היא נשארה על עמדה ותוסף לשאול באוות נפש: “מדוע זה תבך הנערה?” ובדבר הביטה אל מוטיל בחשד.

– הוא!… הוא!… החל מוטיל להצטדק ולהתחנן כאחד – היא איננה אשמה… הוא הציק לה… הוא לא הרפה מעליה… הוא אמר לנשק לה ולא חפצה ויאמר להכותה…

ברגע הזה פגש מוטיל מבטי עיני רבקה באזהרה נמרצה וייחדל מדבר.

– ומאקס היה כהלום רעם ולא ידע נפשו.

ופני הנערה, כלת מאקס, אדמו וחוורו חליפות.

– אנוכי לא אתן אסורים על ידך, מאַקס! – קראה אליו בדממה אבל בקול נמרץ – ומרגע הזה חופשי אתה לנפשי, כי אגודתנו הותרה.

מאקס החל להתחנן לפניה בדברים, אבל היא פנתה לו עורף ותיסגר בחדרה.

– הוי, מה נואלת לדבר, מוטיל! קראה אליו רבקה בהישארם לבדם בחדר המבשלות – הלא על ידי זה נכון ה“שידוך” להיבטל.

– ייבטל! – ענה מוטיל בחמה – יהי נא הדבר הזה ל“לקח טוב” לגברים.

לשמע הדברים האלה התרגשה רבקה וקולה פרץ בבכי, ודמעות רבות התגלגלו על לחייה במורד: מי יידע את ענות הנערות השפחות? הן כדבר “הפקר” נחשבנו בעיני “בעלי הבתים” ובניהם, וכל החפץ להתעלל בנו ויתעלל ויציק לנו כל היום ואין מוחה בידו… והמה לא ישימו לב לתחנונים ודמעות. המה באים להתעלל בנו בכוחם – אנחנו חלשות מהם…

– אל נא תבכי, רבקה! – קרא מוטיל בתחנונים ומבלי משים כמעט אחז בידה והיא לא חילצתה מידו – לא אוכל ראות בבכות איש לעיניי ומה גם את…

נהרה קלה הופיעה על פניה הבוכייה ותימח דמעתה מעל לחייה.

– אל נא תבכי! – הוסיף לדבר בניחומים – הן לכול קץ וזמן… וכאשר תהיי, אם ירצה השם, ל“בעלת בית” בעצמך תשכחי את ענותך לפנים…

– איש טוב אתה, מוטיל! – קראה רבקה בהתרגשות ותבט אליו בחיבה – הן לא הפך לבך לשנוא אותי בגלל הדבר הזה…

– לשנוא? חא! חא! – קרא מוטיל בצחוק – ואנוכי אוהב אותך מאוד…

היא השפילה מבטי עיניה ארצה.

– הלא תחפצי להיות לי ל“כלה” – קרא מוטיל בהשחו את ראשו אליה.

היא הניעה בראשה בצחוק-בושה. – – –

מוטיל הניח ידו על שכמה והיא אל התנגדה לו.

– הנה כי כן תהיי לי ל“כלה” רבקה’לה, חא! חא! – קרא מוטיל בצחוק התרגשות – ירחמיאל’קה הסנדלר יתפאר עוד עליי. האח, מה טוב לי עתה, חא! חא! – ובדברו היכה בכפו על שכמה לאות חיבה.

 

[ו]    🔗

אחרי שישה ימים. ליל מוצאי השבת. מעון פייטיל נושא-סבל, אשר אחת מפינותיו היא דירת דוד משה “נתנה תוקף”, מלא אורה וטהרה. קרקע הרצפה מכוסה חול צהוב, השולחן וספסלי העץ הארוכים אשר משני עבריו רוחצו ונוקו. דלתי החלונות שופשפו והיטהרו במים. המיטות רבודות, וכל אשר בבית עומד במשטר נכון. על השולחן מפה נקייה ולבנה ועליה עומדות שתי מנורות ובהן נרות דולקים. והבית מלא אנשים ונשים, רובם לבושים בגדי שבת. בראש השולחן האחר יושב מוטיל, פניו רחוצים ושערותיו סרוקות וכובע חדש על ראשו. בגדיו הם בגדי השבת שלו. על צווארו מעטפה ירוקה חדשה. פניו מפיקים צהלה ונחת אך גם בושה ומבוכה קלה. משני עבריו יושבים המחותנים: דוד משה מימינו וחיים משמאלו, שניהם לבושים בגדי שבת ישנים וירוקים מרוב ימים. חיים צוחק ומתלוצץ בלי הרף וגם על פני דוד משה מרחף צחוק קל לרגעים המהול גם בתוגה קלה. אחריהם יושבים “פרושים” אחדים מבית תפילת שואבי המים, המקבלים פעם בפעם משען כסף ולחם על ידי גרונה. אחריהם יושב זרח השמש ואחריו עוד קרואים שונים. ופייטיל בעל המעון גם הוא שבע רצון וצוהל, והוא משרת את הקרואים וסובב הולך בבית לשמור את הסדר ומדבר פעם עם זה ופעם עם זה.

ושמה על יד התנור ערוך שולחן קטן ומסביב לו יושבת “הכלה” והיא לבושה שמלת-צמר שחורה, ושערות ראשה יורדות במקלעה ארוכה על כתפה. אודם הבושה יכסה את פניה המביעים רצון ותום, ועיניה מביטות על פי רוב לארץ, אך לרגעים תעיף מבטי-חרש מבעד לאשמורות עיניה המורדות אל עבר הגברים… מסביב לה יושבות השכנות ואחדות מקרובותיה והן לא תחדלנה מהלל את ה“חתן” ומהביע את שמחתו על השידוך הזה. וגרונה איננה יושבת אל השולחן כי אם עושה סדרים בבית, מכינה את הכלים ואת המנות, וסובבת הולכת בין הקרואים והקרואות. אך לרגעים היא מביטה בנחת פעם אל החתן ופעם אל הכלה וכל קרביה מלאים גיל ושבח לה'.

– הנה כי כן “מחותנים” אנחנו, דוד משה! – קרא חיים בצחוק קל אל דוד משה – העלה כדבר הזה על לבך לפני שבוע? חא! חא! אכן “שדכן נפלא” הוא ה“יושב עליון”, האף אין זאת, דוד משה? והוא איננו מבקש גם כל שכר “שדכנות”.

– הוא מבקש שכר בעד עמלו – קרא ר' גרונם הפרוש בצחוק קל – הוא מבקש מאת החתן והכלה כי יילכו בדרך הישר ויעבדוהו בתחום לבב כל ימי חייהם – ובדברו את דבריו האחרונים נשא את עיניו למעלה ולכל עבר ויסתכל כמו מבלי משים גם במנות הערוכות על החלון אשר ממולו, ופניו הביעו חסידות.

דוד משה הניע בראשו לאות הסכמה וחיים קרא בצחוק: השמעת, מוטיל, את אשר ר' גרונם אומר? חלילה לך איפוא מהנהיג אחרי חתונתך “מאכלי טריפה” בחדר המבשלות שלך, חלילה!

קול צחוק פרץ מפיות הקרואים ומוטיל גם הוא צחק מבוייש: “מאכלי טריפה! חא! חא!” – ואת, כלה! – הוסיף חיים לדבר בהסבו את פניו לעבר הנשים והביטו אל רבקה כמו באזהרה נמרצה – חלילה לך מבלי שאת פאה נכרית על ראשך אחרי חתונתך.

הכלה התאדמה ותצחק. וכל הקרואים הוסיפו לצחוק והקריאות הגדילו לצחוק שכם אחד על הגברים. הקרואים החלו לשוחח בענייני דעלמא. ואחד הפרושים סיפר חדשות מעולם הפוליטיק ודבר המלחמה הגדולה אשר תהיה בקיץ הבא, ואחר בדבר ה“בארון הירש” ויספר כי היה הבארון אחד מתלמידי “חתם סופר” ו“עילוי” גדול בילדותו, והוא צדיק וחסיד גם במלי דשמיא מאין כמוהו.

– ומדוע יגלח את זקנו וילבש קצרים וראשו מגולה? – שאל אחד המסובים אשר קנה זה לא כביר את תמונת הבארון הירש.

– הרבנים הגאונים הגדולים התירו לו לעשות לו כזאת, יען כי לפני מלכים יתייצב – השיב הפרוש.

– ואיה איפוא היא ארגנטינה? – שאל אחד המסובים.

– היא רחוקה עוד גם מאמריקה השלישית ואומרים כי מקומה מעבר “להרי חושך” – קרא אחד הקרואים אשר התאמר ליודע שבילי ארץ, אחרי כי כבר היה במרחקים בנגב רוסיה.

– והאמנם כה גדל עושר הבארון הירש עד כי יוכל לגאול את כל ישראל?

– אמנם זאת היא שאלה הגונה! – השיב הפרוש מספר החדשות בלעג – הן אין אץ לאוצרותיו, אומרים כי רצפת ביתו מצופה זהב וכי יש לו אלפי אלפים מעיינות כסף-חי.

כל הקרואים האזינו לאמריו בנפש מצאה ורוחם מלא תימהון אין קץ.

– למה נחכה? – שאל חיים – הלא נוכל לכתוב את ה“תנאים”.

– יואל נא ר' גרונם לכתוב את ה“תנאים” – פנה אליו דוד משה.

הוא הניע בראשו ויושיטו לו גיליון ועט ודיו וייחל לכתוב.

ודוד משה נאנח.

– על מה אתה נאנח, מחותן? – שאלהו חיים.

– הה, לוא היו בתי ואשתי, עליהן השלום, בחיים כיום הזה! – השיב דוד משה ודמעות נראו בעיניו – בתי, אם רבקה’לה (תיבדל לחיים ארוכים!), עליה השלום, היתה אשה צנועה ויקרה מאוד ובעודה באיבה נקטפה, עוד בטרם מלאו לרבקה’לה שלוש שנים.

– הוי “נתנה תוקף”!" – לעג לו חיים בתוכחת לצון – הגם בעת שמחה כזאת לא תחדל מקונן והתאבל? – ואולם – הוסיף לקרוא באיימו עליו באצבעו – מהיום והלאה לא יהיה עוד כדבר הזה. מהיום הזה הינך מחותנו של חיים וחי נפשי כי לא תיתן לך ה“חצופה” להיות ל“נתנה תוקף” לימים הבאים.

הקרואים צחקו בלי הפוגות וגם דוד משה צחק עמהם.

ר' גרונם כילה את ה“תנאים” ואז היכה השמש בכפו על השולחן ויהס את המדברים ור' גרונם החל לקרוא: “המגיד מראשית אחרית”.

– הכלה! – קרא פתאום השמש וירזום באצבעו אליה כי תקרב את השולחן. היא קמה ממקום מושבה ותיגש אל השולחן ופניה היו אדומים מאוד. השמש הושיט להחתן והכלה את מטפחתו האדומה והמלוכלכה ויחזיקו שניהם בה “לקבלת קניין”.

אז שבה אל מקומה ופתאום רעש הבית לקול שבירת הכלים על ידי פייטיל.

– מזל טוב! מזל טוב! – נשמע מכל עברים. ומעבר הנשים נשמע קול נשיקות לאין מספר.

– איש חיל, פייטיל! – התלוצץ חיים – חי נפשי, איל חיל! הוא פוצץ את הקדירה לרסיסים דקים מן הדקים.

– חא! חא! – צחק גם מוטיל – איש חיל, חא! חא!

– כבר ניחר גרוני מדבר – קרא חיים – יגישו נא את ה“טיפה המרה”.

ורגע הציג פייטיל על השולחן שתי קערות-חרס צהובות מלאות דגים מלוחים וקערה אחת מלאה רקיקים.

– לחיים! ללחיים, מחותנים! לחיים מחותנות! לחיים “חתן וכלה!” לחיים! – נשמעו מכל עברים קריאות המסובים אשר גחו את הכוסות אל פיהם.

מזלגות לא הוגשו והקרואים השתמשו באצבעותיהם למזלגות לקחת בהן את פתותי הדגים המלוחים. – הקרואים שבו לשיחותיהם בהוויות העולם, אך ר' גרונם לבדו לא ייקח חלק בשיחה. הוא מתכווץ לאכול את כל הנשאר בקערה אשר לפניו וגם את שיורי הרקיקים אשר לשכניו.

כאשר כילו לאכול את הדגים המלוחים ניגשה גרונה שנית אל השולחן ובידה קצות סינורה המלא חתיכות “לקח” שחור ותחלק לכל אחד מנה אחת. ומוטיל טעם אך מעט מהמנה אשר לפניו ויישאר הנותר.

– התדמה באמת כי על “החתן” להשאיר ממאכלו? – לעג לו חיים.

– הוא שבע הערב בשמחת לבו – קראה גרונה ברצון.

הסעודה כלתה. אז בירכו “ברכה אחרונה” והקרואים קמו ממקומות מושבותיהם, אחדים הלכו להם ורובם עוד נשארו וישוחחו ויתלוצצו. – ומוטיל גם הוא קם מעל השולחן גם הוא ויקרב אל הכלה ויאמר מבוייש: מזל טוב!

– “מזל טוב” גם לך! – ענתהו רבקה נעימות.

– הנה כי כן, רבקה! קרא מוטיל שנית – הינך כלתי, חא! חא! מה טוב לי עתה, מה תאמר, פייטיל? – פנה פתאום אל פייטיל אשר עבר על פניו ברגע הזה – המצאתי לי כלה טובה ונאה? האין זאת, פייטיל? חא! חא!

– כן! כן! – הסכים פייטיל בצחוק.

– ומאקס כבר חדל מהיות ל“חתן”? – שאל מוטיל את רבקה כעבור רגע.

– כן! ממחרת היום שבה לבית אבותיה בג. וכעבור ימים אחדים נתקבלו “התנאים” בחזרה על ידי הפוסט – ענתה רבקה.

– חא! חא! – צחק מוטיל מלא רצון.

– ועתה, בתי! קראה גרונה בגשתה אליה – הנני להרעיש את לבך “בדבר טוב” – ובדברה הוציאה מצלחתה שטר בן שלושה רובל ותמסרהו לכלה – בכסף הזה שצברתי לי על יד ואחשכהו לצורך מתנה לכלת מוטיל תקני לך טבעת זהב טובה – קראה גרונה ברצון.

הכלה עלצה מאוד ותודה לה מקרב לב.

– התדמו כי חיים לא יידע לרקוד ולחול? – נשמע פתאום קול חיים בצחוק פרוע. ובדברו החל לרקוד בבית הנה והנה בשומו את ידיו לשני עבריו ובשוותו רגליו כיוצא במחול – וגם אתה, דוד משה, תחול עמי! – קרא אליו במשכו אותו אחריו.

– הרף נא, חיים, ממני! – התחנן לפניו דוד משה בצחוק תחנונים.

– לא! לא יועיל לך מאומה! זמן שמחה וששון הערב לכולנו. הבה נשמח את לב החתן והכלה ונצא במחול לכבודם, – ובדברו משך אחריו את דוד משה וירקדו יחדיו. וכל והקרואים הריעו תרועת שחוק.

– התראי? התראי? – צהל מוטיל אל כלתו – חא! חא!