מהגדודים ל“פרדס הגדוד” ו“בית הגדודים”    🔗

בשמות-משפחה יהודיים גנוזים, כנודע, רמזים היסטוריים ואתנוגראפיים; המתיישב בכפר אביחיל, שלמה פרידלנדר (דרור) גם לשם משפחתו “היסטוריה” משלו; תחילה קרוי היה שטראשון (היא משפחת הסופרים והחכמים מוילנה), ומחמת אימת ה“קאנטוניסטים” (חוטפי הילדים היהודים לשרות בצבא הצאר ניקולי הראשון) הוסב לפרידלנדר.

משלוח יד מיוחד במינו היה לו, לראש המשפחה, ילד העיירה המועטה שאוולי שבליטא – ציור עיטורים בכנסיות פראבוסלאביות. נודד היה על פני ערי רוסיה ומקשט את קירות בתי-היראה שלהם, להביא טרף לבני ביתו. אף על פי כן ידע עוני ודוחק, והבנים אשר ירשו מאביהם את אהבת הציור והנחילוה לבניהם, הרחיקו מדוד מבית הורים.

בן י“ד מחליט שלמה לעלות לארץ ישראל, אלא שבינתיים הוא משתהה בדרום אפריקה ועוסק בציור שלטים. פעלתן, שקדן ואיש המעשה כרוב בני ליטא. השנה 1903 – ובמדינת הכף עזה ההתעוררות לציון. עד היום הוא פורש בגאווה את המפית הרקומה באותיות זהב, דברי הוקרה לצעיר על פעילותו למען ארץ-ישראל, ותעודת הרשמה בספר הזהב של הקהק”ל (התאריך: 1906, על החתום ד. וולפסון). בכל להט נעוריו הוא מארגן, נואם, מלהיב ומשפיע על הנוער השטוף בחולין ונתפס להתבוללות.

לימים הוא מהגר לארצות הברית, אל אחיו – וגם כאן ארץ ישראל משאת נפשו ותוכן חייו. עיסוקו בחברת הפיתוח הנודעת “גרין בל קומפאני”, שעניינה בניית בתי מגורים, אינו משכיח הימנו את “עולם הבא”, הוא – פעילותו לעתיד העם. תקופת התעוררות גדולה אז, סוף מלחמת העולם הראשונה, לציונות בארצות הברית – ושמותיהם של לואי ליפסקי, דה האז, אייב גולדברג, ואחרים מתנוצצים בשמיה. יהודי ארצות הברית נחלצים לימין הישוב המבודד, הנתון במלתעות חית המלחמה, ומארץ ישראל מגיעים שני מגורשים – דוד בן גוריון ויצחק בן צבי. שלמה פרידלנדר הוא במייסדי החלוץ ותר אחר שטח-אדמה לחוות הכשרה – אך הנה נשמעת קריאת ההתנדבות ללגיון האמריקאי.

הוא מראשוני המתנדבים לגדוד. נוטש עסקיו, נפרד מארוסתו ומפליג למצרים – ומשם לצריפין, ובכיסו סכום כסף שנאסף בין חברי הגדודים בדרך לחזית, והוא מוסרו לחיים וייצמן. עד הים מתפעם בו לבו לזכר ההתעוררות ההיא.

והתישכח הפגישה ההיא, במחנה ליד קאהיר, עם המתנדבים מארץ ישראל ובכללם אליהו גולומב וברל כצנלסון ומשה סמילנסקי ודב הוז, וייבדל לחיים לוי שקולניק (אשכול) ורבים אחרים? דגלים מתנופפים, שירים וריקודים, חיבוקים ונשיקות – משחררי ציון יחד נפגשו. השנה 1918 – והוא זוכה להשתתף בהתקפה האחרונה על הצבא התורכי הגרמני במעברות הירדן ולקחת בשבי מחייליו.

עוד החיילים היהודים ממלאים נאמנה את התפקידים המוטלים עליהם מטעם השלטון הצבאי הבריטי (עד לבואו של הנציב הראשון הרברט סמואל), אולם רבים מהם דעתם כבר נתונה לעתיד התערותם בארץ. פרידלנדר הוגה אז את רעיון התיישבותם של משוחררי הגדודים בגבולות ובעבר הירדן, עבודת אדמה והגנה כאחת, וההתלהבות מרובה: בארה“ב יגוייסו האמצעים לרכישת אדמת הברון בעבר הירדן (80 אלף דונם אדמה כשרה להתיישבות) והמועמדים – דרוכים ונכונים. נציגי היוזמים פונים אל ד”ר אידר, חבר ועד הצירים, ונפגשים גם עם זאב ז’בוטינסקי. “בלי צ’ארטר אין לפתוח בפעולה” – טוען הוא, ומרפה ידי החבורה. משא ומתן מייגע שסופו ידוע: מיואשים ומדוכדכים חוזרים הלגיונרים לארה"ב.

הוא חוזר לארה"ב, אך שומר אמונים לחלום חייו: ישוב של חיילים משוחררים. ואכן, לאחר גלגולים ונסיונות הוא זוכה להיות מגואלי שטח הקרקע אום חאלד, שהיא ראשיתה של נתניה. “נתניה עדיין לא היתה קיימת אז ומהרצליה ועד חדרה לא היה שום ישוב עברי”. ראשון הראשונים היה, וראשונות אינה, כמובן, רק תופעה של זמן בלבד – סגולה היא ותכונה.

עתה עולה פרידלנדר לארץ, להשתקע בה. להשתקע, היינו: לחפור באר בישימון החולות, להכין משתלה לעצי הדר, להגן על החיים ועל הצריף הראשון. חמשה חלוצים הם, חיילים משוחררים, העובדים בקואופרטיב, חמשתם משקיעים כוחות עלומיהם וחסכונותיהם בהחייאת הסביבה ומניחים יסוד למשק הקרוי “פרדס הגדוד”. וסביבם מתרכזים עוד פועלים (אנשי עין עובד ואחרים), נבנים בתי מגורים, צומחים פרדסים, צומחים חיים חדשים. אפס, בינתיים, רבה הבדידות. אין כביש ואין רופא, לא חלב לפי התינוק ולא גן ילדים לילד. והמלחמה בחולות הנודדים המתנכלים לכל צמח – במלוא תקפה. מעיינות של מרץ וכושר-המצאה מגלה פרידלנדר במלחמה זו, בהתקנת משברי רוחות – בענפי חרובים, במחצלאות מהחולה, בשיחי קיקיון, והוא מתמחה בגידולם ובאיקלומם באזור.

אך לא הדיונות בלבד – גם השכנים המחבלים במטע הצעיר מתנכלים למתיישבים החדשים. ואולם פרידלנדר (המכונה בחיבה “הדוד סאֶם”) נצמד ביתר עוז ואהבה למקום – ולימינו רעיתו אמיצת הלב, ועמם שלושת הילדים הרכים. כאן פוקדים אותם המאורעות ועלילות ההעפלה ומלחמת השחרור, ובמשך כל השנים הללו משמש ביתם מעין מטה לכל הפעולות הישוביות הלאומיות בסביבה: אגירת נשק מגן, העלאת מעפילים באישון לילה, הושטת סעד לחיילי ישראל, שירות בצה“ל כקצין קשר עם או”ם ועוד. רבים המעשים והם זכורים לרבים.

אתה נכנס לחצר משקו באביחיל, ודומה עליך כי נקלעת לחווה חקלאית אי-שם בערבה, ביבשת רחוקה. סגנון בעליו החרוץ וטוב טעמו חתומים במשק, אהבת הטבע והכפר בכול. הרי בריכת הדגים הזעירה המפכה בצל אילנות אדירי גזע ונוף, והרי ערוגות הפרחים ושאר צמחים וגידולים מטופחים למיניהם. טירה ירוקה, שלווה, עמוקת שורש. וגם בנותיו נשתקעו בכפר.

אך החקלאי הותיק, חלוץ ההתישבות באזור, נותן דעתו וכוחו גם לעסקי ציבור. פיסגת חלומותיו – בית הגדודים העברים המוקם והולך על שטח של 100 דונם ואשר ישמש מרכז לחיילים המשוחררים היהודים ברחבי תבל ובו גם: מוזיאון לגבורת ישראל, בית הבראה ומרגוע וכן – לפי הסכם עם צה“ל – מדרשה צבאית. כבר נבנתה בריכת שחייה וניטעו עצים, ומפעלו של פרידלנדר (שותפים לו מראשי עסקני הישוב, חיילים משוחררים: הנשיא י. בן-צבי, ג. אגרון, דב יוסף ואחרים) – קורם עור וגידים. והרי ה”חוג לציור ולפיסול" שהוא הקים בנתניה (ביתו גדוש תמונות – ציוריו הוא, נופים ופורטרטים רבים), ולזכותו היזמה לכינון מוזיאון לציור בנתניה. אמצעי היסוד כבר רוכזו ואבן הפינה כבר נורתה. סמכו על הדוד סם: יהיה מוזיאון בנתניה.

אתה מפליג בשיחה עם הזוג פרידלנדר (בביתו, במרכז משקו, שהתקינו מבית אריזה) ובולע בצמא פרשיות חיים שהן פרשות בתולדות הישוב בעשרות השנים האחרונות שחתכו בגורל הארץ ועתידה אילו כוחות נפש והתמכרות שיקע הוא בה, מאז… דרמה אנושית בתוך דרמה לאומית גדולה. אתה מסתכל בראש הכסוף ובפנים חרושות הקמטים ובעיניים החמות, הטובות, הרעיה הפעלתנית לידו, ומהרהר: הנה אדם, אשר זכה ומעשיו נתברכו.