א.    🔗

רבים מן הסופרים, אשר לא נחה דעתם במהלך ספרותנו בשנים האחרונות, החליטו ואמרו, כי ירדה הספרות ממעלתה ללכת אחורנית. חדלו שאלות החיים, שהיתה הספרות מלאה מהן בתקופה הקודמת, חדל המשא-ומתן בדברים העומדים ברומו של עולמנו הקטן. במקום אשר התנוסס רוח משפט ורוח בעד להשמיד את ההבל וגסות החיים, לזכות אותנו בהבנת החיים וצרכיהם, באור הדעת האמתית, – מנשב עתה רוח כהה, רוח שאיננו לא לזרות ולא להבר, רוח התכוצות בעולמנו הצר פנימה ועם זה נטיה עצומה לאותם הדברים שחלקנו עליהם.

נפלא לראות, כי בעת שרבים מן הסופרים בערך לפני עשרים שנה התאוננו ואמרו שאין ספרות לישראל, אומרים סופרינו עתה, שאז היתה לנו ספרות בהירה וחמודה ועתה נשבת מטהרה. האין זה אות חדש, כי בכלל אין דעתנו נוחה מן המצב ההוה?

באחד ממאמרי: “הלאומיים הראשונים במאה האחרונה” (לוח “אחיאסף”, תרנ"ד) אמרתי, כי הספרות לא ירדה ממקומה, אך החליפה שיטתה, ורואה אני לחובה עלי עתה להרחיב מעט הדברים בזה.

ספרים שלמים ומעולים בספרותנו החדשה היו תמיד שבלים בודדות לנו. רוב הספרים, אולי יותר מתשעים למאה, שנתחברו בספרותנו החדשה בשפתנו, הם יותר מעשי-נערות, שעשועים, דברים של מה-בכך, שאם אולי הביאו איזו תועלת בזמנם, אינם ראוים עוד לשים אליהם לב. אנשים כהחוקר הר“נ קראכמאל, כהחכם רש”י פין (אשר לדאבון לב פזר כחותיו יותר מדאי על דברים שהיו יכולים להיעשות ע“י אחרים, כמו ספרו “כנסת ישראל” וכיוצא בזה, וקצר בענינים שעפ”י עומק ידיעותיו היה יכול להביא בהם תועלת רבה), כבעלי האסופות הר“א צווייפעל ז”ל והד“ר שלמה רובין נ”י, כהמבקר העמוק הרא“ה וייס נ”י ומשוררים כמיכל וגאָרדאָן, – הם אצלנו תמיד כיוצאים מן הכלל, שלא על פיהם נוכל למוֹד את שיעור ספרותנו. הראשונים הם מקרים מאושרים בין סופרי עמנו, שאין תורתם אומנתם להתפרנס בה ולהקדיש לה כל עבודתם; אך כמעט כל אחד מהם מוכרח למצוא פרנסתו בדבר שאין לו שום שייכות עם הספרות, ובנוגע לראשי המשוררים הנ“ל הנה כשרונם המיוחד בא להם עם הולדם, במקרה, אשר לא ביד יוקח. סופרים כאלה היו תמיד יקרי-המציאות וספרים כספריהם נגלו לנו אחת לכמה שנים; ואם נשים על לב, כי עוד בשנת תרמ”ז ותרנ"א נדפסו שני החלקים האחרונים מספר “דור דור ודורשיו” – אז אין לנו הצדקה להתאונן על ירידת הספרות בפנה זו בכלל. אמרתי “בפנה זו”, כי איני מדבר עתה אלא במקצוע הספרות הכוללת, היינו, ספרים שלמים ומיוחדים, ולא במקצוע הספרות העתית, כמכתבי-עתים והוצאות סדורות תקופיות.

גם בחלק ההעתקות לא לבד שלא ירדה הספרות אחורנית, אבל עוד עשתה חיל, ותחת העתקות שונות מתקופה הקודמת, שלא היו שוות בנזק הדיו והנייר, רואים אנו עתה העתקת “דברי ימי ישראל” לגראָטץ, העתקות “אחיאסף” ועוד כאלה.

אבל, כפי הנראה, גם המתאוננים על ירידת הספרות מתכוונים ביחוד לא על הספרות הכוללת, אלא על הספרות העתית. נשימה נא מבטנו על חלק הספרות הזה.

אם גם באמת היתה ירידה במקצוע זה – לא היה מקום לפלא וכל-שכן ליאוש. כל עבודה קשה גורמת חלישות זמנית, וביחוד אם העבודה הזו היא עמל לריק. במשך תקופה שלמה הגבירה הספרות את כחה במלחמה כבדה לזכות את ישראל, לתקנהו בתיקון אזרחי ואנושי במובן אירופי, נלחמה עם “כל מוסר הבלים, ראש פתנים, עם רועי אפר” (כדברי משוררנו) ופוסעי על ראשי עם קדש, וכמעט שהיתה בטוחה בנצחונה – והנה באה רוח סערה, או יותר טוב, לפי לשון קורות ימינו: רוח מצויה, והפכה לריק כל עמלה; היפלא אם מצב כזה יגרום חלישות זמנית? נוסף על זה באה בספרותנו העתית רוח תגרנות. אין כונתי לומר, שמתחלה עסקו המו“ל בזה אך לשם-שמים, ועתה החלו לעשות מעשיהם שלא לשמה – אך לומר, שאם גם מתחלה עבדו בזה לשם פרנסה, כמו שבאמת לא היה אפשר באופן אחר, הנה אם התחרו המו”ל איש ברעהו – התחרו כסופרים ולא כסוחרים, ואם, למשל, “המגיד” השתדל להיטיב דרכו בעיני החרדים, השתדל “המליץ” למצוא חן בעיני המשכילים. פתאום נולדה ההתחרות התגרנית, ויצא מ“ע עברי יומי… האמנם חיי עמנו נותנים חמר לגליון שלם מדי יום ביומו? אך מה בכך? סוחרים אינם מבדילים בין סחורה לסחורה. אם יש משי – טוב, אם יש שקים – טוב, אולי תחפוץ במחטים – הרי שלך לפניך. פה יש מכל המינים: יינות משובחים, לחם סלת, פת קיבר, תמרוקי נשים, מעשי פאריז, וגם פחמי-אבן להסקה… המו”ל החדש לקח מכל הבא בידו ושם אל כליו. לא הבחין בין בקור-חולים לעברים ובין אַקטריסא רוסית, שהיתה בחארקאוו או בקאזאן. סוף דבר היה, כי יתר מה"ע נאנסו לעשות כמותו ולצאת בכל יום, והספרות היומית נשארה עד עתה. מאז הוחל פזור-הכחות להספרות העברית היומית וכשל כחה. היא חוזרת אחרי טלגרמות הסוכנות הצפונית, אחרי ענינים קלי-הערך בדברי המדינות, אחרי מודעות, כדי שלא להוציא הנייר חלק. ומאמרים שיש להם איזה ערך בטלים ברוב של להג הרבה.

אבל בכל זאת, לדעתי, הספרות בכללה, גם העתית, לא ירדה אחורנית, אך מסבות חליפות העתים החליפה את שיטתה.

ב.    🔗

הספרות הפנימית או הלאומית (בהבדל מן המדעית) לא היתה מעולם אצלנו דמות דיוקנם של החיים בשלמות, כמו שהוא אצל שאר עמים. הסבה לזה היא, מפני ששאר עמים מבכרים את החיים על פני הרעיון ואת מלאכת-מחשבת והיופי החיצון על התוך, ועל כן היתה תכלית מעשיהם לשית לבם להחיים והיופי ולבנות להם בית נאמן בספרותם; ואנו, שהרעיון והתוך עיקר לנו ותענוגי החיים, וכל-שכן מלאכת-מחשבת, לא יותר מטפל, לא השתדלנו מעולם שתהיה ספרותנו ראי נאמן להחיים החמריים ותמונתם החיצונית, אך שתהיה לנו מורה דרך לרומם את הרוח ולפשט עקמומיות שבלב. כבר אמרתי במקום אחר, כי מתוך ספרותנו אי אפשר להכיר בשום אופן, כי ארח חיינו זה זמן רב נוסד ביחוד על המסחר והמלאכה. הספרות הרוחנית לא שמרה את צעדי החיים החמרים לשית אותם בנאדה, לעשות מהם כונים להיופי והנאה או להציב להם יד ושם לדורות הבאים. היא התעסקה הרבה יותר לתת לפנינו עצות בארח חיינו, מאשר להתוות אותם כמו שהם. בכל ספרותנו מימי קדם עד עתה נראה יותר למודי מוסר, תוכחות, הצעות והנהגות טובות, “צוואות חסידים”, ובזמן האחרון מאמרי פובליציסטיקא ברעם ורעש או גם, לפעמים, בנחת – מאשר נראה תמונות מן החיים עם מעלותיהם וחסרונותיהם בצורה של מלאכת-מחשבת. האמנם, בעת האחרונה נראו בספרותנו גם ספרים ממין האחרון, אבל היה זה בחפצנו לחקות את ספרות העמים. ובהיות הדבר הזה חיקוי ולא מקורי, שיסודו ברוח עמנו, לא הצליח בידנו כראוי, ועוד אין לנו, לפחות בספרות שפתנו, אפילו ספור אחד הגון שיוכל להתחרות ביפיו, בהשלמת כל חלקיו וחוליותיו איש לאחיו וכל אחד מהם להספור בכללו, בכוננו לחקר החיים כראוי וכיוצא בזה – עם הספורים הרבים של מחברי העמים, אפילו מן הבינונים שבהם. אם נתבונן היטב לבעלי הספורים אצלנו נראה, כי כמעט כלם אינם בנאים מומחים לבנות בנין שלם ונהדר ממסד ועד הטפחות, אך צַיָרים, לעשות ציורים קטנים שונים, שעל-פי-רוב אין ענין לאחד מהם עם חברו. הננו רואים או תמונות קטנות באיכותן ובכמותן, תמונות בודדות ועומדות בפני עצמן ולא איזה דבר שלם, או שגם בשעה שהם מחברים דבר שלם כולל חלקים הרבה שכלם ביחד מציגים בנין שלם, יש לבעל-דין מקום לומר שהרבה פרקים ממנו אין להם ענין אחד עם חברו. למופת יהיה לנו הס' “התועה בדרכי החיים”, שכלו אינו אלא קבוץ ציורים שונים, שהרבה מהם בפני עצמם טובים הם, אך היחס והקשר בין כלם אינם טבעיים כלל, ונעשו רק ברצון המחבר. כן נראה גם בספורים אחרים גדולים בכמות, שיצאו מעט המחבר ההוא. אם נראה את הספר “קבורת חמור” כדבר שלם, הנה הוא מפני שהיה זה מעשה בפועל; מעשה-שהיה ברא את המראה הזה ולא נדרש רק להוסיף בו ציורים שונים ליופי המלאכה.

נשוב לדברינו. הספרות אצלנו אינה דמות-דיוקנה של החיים וראי נאמן להם; רק מורה דרך להחיים. היא יותר רוחנית ונאצלת מאשר חמרית. אין כונתי לומר, שאצלנו הספרות והחיים הם שני עולמות שונים שאין אחד מהם מתפרנס מחברו כלל – דבר כזה היה נגד המציאות. באמת גם בעמנו מצב הספרות ומצב החיים תלויים זה בזה, אך לא באותה מדה שאנו רואים בחיי העמים המתוקנים. אצל העמים ההם הספרות פועלת על החיים והחיים – על הספרות בערך ידוע, כפי הכח שיש להאחד לפעול על השני מפני שגם ספרותם גם חייהם עומדים ברשות עצמם. לא כן אצלנו: בהיות מצב חיינו זה אלפי שנים מתחלף על ידי כחות העומדים מחוצה לנו ושאין בידנו שום אפשרות לשנות פעולתם אפילו במקצת – מצב הספרות אצלנו תלוי יותר הרבה במצב החיים, נפעלת ומשתנית בעל-כרחנו על פיהם, מאשר יוכל מצב חיינו, שאין בכחנו לשנותו, להיות תלוי במצב הספרות. כן היה בזמן חבור המשנה בימי רבי, בזמן חתימת התלמוד, בימי רב סעדיה, בספרד מצד אחד ובאשכנז וצרפת מצד השני, אחרי גלות ספרד, אחרי המהפכה בצרפת, הוא הזמן שבו באה התקופה החדשה לספרותנו, בימי בן-מנחם ורנ"ה ווייזיל, ומאז ועד עתה.

כזאת ראינו גם בארצנו מסוף שנות החמשים עד סוף שנות השבעים להמאה הזאת לחשבון הנהוג.

החיים החלו להראות לנו פנים שוחקות. המעון הצר החל להתרחב, האפלה שהקיפה אותנו החלה להתמוטט ומנגד לנו נראה אור כהה, אשר קוינו כי יהפך לנו לאור שבעתים. הגאון והעבדות, שהיו לנו יחד מכבר בסבת מצבנו החמרי ואצילותנו הרוחנית, החליפו מקומותיהם. בתחלה היה הגאון מבפנים בלבנו והעבדות על פנינו וחיצוניותנו, ועתה היינו עבדים ברוחנו ובלבנו ובעלי גאון חיצוני. באה ההתהדרות, הרדיפה אחרי תענוגים מלאכותיים, אחרי היופי, במלה אחת: אחר חיי אירופא, והדת המעשית החלה להתמוטט: פה נשבר חלון בארמונה ופה נפל טיח מעל היסוד… בעקב החיים הלכה גם הספרות כדרכה בכל זמן. הזדככות השכל ובינה ישרה עיונית הועילה לנו לבחון את האוצר הרוחני שהשאיר לנו העבר הרחוק והעבר הקרוב; אהבת היופי והערב המתיקה לנו את החיים החדשים, והספרות, אשר זה דרכה מאז להורות לנו דרך, יצאה בעקב החיים החדשים והנעימים ותעזור אחריהם לפנות להם מקום בלב כל העם. נושאי הספרות, הסופרים, התעוררו לעבודה, למלחמה עם העבר. בעלי כשרונות קטנים ידו אבנים אל החלונות, וחזקים או יותר מזוינים מהם, נסו לבוא בכשיל וכילפות גם אל יסוד הארמון, אלה ואלה חפצו להשלים בעיון את אשר החלו החיים במעשה. אם באמת הצליח בידי הלוחמים ההם לשבור חלונות, אחרי שכבר נשברו ע"י החיים; אם באמת הצליח בידם לגעת אל היסוד אשר כבר נפל במקומות רבים הטיח אשר עליו – איני יודע. לדעתי היתה פעולת הספרות בזה לא חזקה אחרי שטף החיים החדשים, ופעולתה בזה היתה אך מעט יותר מפעולת אופן חמישי בעגלה… אך בכל אופן היתה העת נעימה – עת תרועת-מלחמה, עת קרבות עם מורדי-אור. פה נשמע קול ענות גבורה, ופה – קול ענות חלושה, הידים היו מלאות עבודה, הלב – תקוה. אבנים וכלי-משחת עפו ברוח, וכל אחד דמה בלבו כי גם הוא במהרסי הארמון, כלו או מקצתו.

כן, עת נעימה היתה אז לאוהבי מרקחה ועבודה, אך ימי הנועם ההם לא ארכו.

ג.    🔗

מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, וימים אחרים באו לנו, ימי האנטיסמיטיזם. האויר רחב-הידים, אויר האזרחות, ששאפנו אל קרבנו ימים רבים בפועל או בדמיון – החל להצטמצם; אור שבעתים שהופיע לנו מרחוק התעלם מאתנו, וכאשר הוצגנו ככלי-ריק על ידי זדים בפועל ראינו כי הוצגנו ככלי ריק גם ברוח. הגאון הפנימי משכבר הימים, אשר נתן לנו תמיד כח הסבל, התרחק מאתנו, הגאון החיצוני החדש היה לשחוק בעיני עצמנו, העבדות הפנימית היתה לנו למשא ולבוז, ממקום מעמדנו הקודם הנתקנו בחזק-יד ואל החוף החדש לא נוכל לבוא, האניה סוערה ומלים אין בפינו לאמץ ברכים כושלות… אך המבוכה הזאת לא ארכה. תיכף כאשר נשבר הגאון החיצוני והעבדות הפנימית היתה לנו לזרא, שב הגאון הפנימי אל מקומו ויולד את רעיון הלאומית. הבטנו אל פעולתנו בעבר הקרוב ונרא, כי אם אמנם הרבה ממה שהיה ראוי להריסה נהרס באמת, אבל לא נבנה כלום על מקומו, ויותר הפסדנו ממה שהרוחנו. ראינו את משוגתנו מתקופה הקודמת והקרובה לנו, כי גם אלה מאתנו שלא חפצו להטמיע את עמנו בין שכניו לא שמו אל לב, כי הריסה בלא בנין תביא כליון לעמנו. האמנם כותב הדברים האלה ראה זאת שנים הרבה קודם לזה, ובאחד ממכתביו בשנת תרל“א כתב לאמר: “נפלה נפלה בתולת בת-ישראל! אין מנהל לה, אין תומך בידה, ואין דואג להקים על סלע רגלה ברוח דרור ורגש דתי יחד מסערת הזמן החדש ובכנפיו סמי-מות: שַרלאטאניזמוס, אינדיפירנטיזמוס, כפירה נמהרה ושנאת הדת!” “בני הדור הישן ורבנינו עמהם נרדמים בכח וחולמים חלומות של הבל, ובני הדור החדש מלאים שכרון מחמדת החיים ואהבת התענוגות ושרירות-הלב… ובין כה וכה הזמן סוער ואין דואג ואין תומך… אין עמל להושיע ואין חפץ לדעת את הנזק הרב והכליון העתיד לבוא; עתה יכרעו רוח לאומנו וקיום עמנו לפני רוח ההפקר. החיים, האזרחות ושרירות הלב, ישאום על הררי-נשף והיתה אחריתם הריסות עולם!” (נדפס בשנת תרל"ו). – אך מאין אז חומר בידו לבנות בא לכלל יאוש. המנוח סמאלענסקי גם הוא ראה זאת, אך מאין בכחו לעשות דבר המביא להמטרה הדרושה התאמץ להסיע את גלגל הזמן אחורנית, התנפל על בן-מנחם והשכלת ברלין, כאילו השכלת פאריז או וויען טובה ממנה, כאילו באירופא יש מקום להשכלה אחרת. דרש מסופרי אחינו באשכנז לכתוב עברית, כאילו לא היו ספרי גראָטץ והדומים לו נרקבים בבית מחבריהם אם היו כתובים עברית, כמו שנרקבו חוברות “השחר” וספרים אחרים שנכתבו עברית, כאילו בזה היו מכריחים את כל בני-ישראל באשכנז וצרפת להבין עברית, וכאילו לא הביאו ספרים כאלה ברכה מרובה לרובא דרובא של אחינו בחו”ל שאינם יודעים עברית. הוא קרא (גם עד שנות השמונים) לשוב לבצרון אך, כמדומה לי, בדברים בעלמא, מבלי להראות על המאור הגדול שבתורה, מבלי לברר אותו ומבלי לשית אל לב, כי באין מרכז לאומי לישראל אי-אפשר לו לבנות היכלות להשכלה מיוחדת לעמנו על יסוד הרוח בלבד ¹

אך את אשר נבצר לעשות בהיות המון-העם שוקט על שמריו, לא היה קשה לעשות בעת שהתנודד ההמון והחלה מנוסתו בשבעה דרכים. כבר אמרתי, כי ספרותנו הולכת בעקב חיינו ונפעלת מהם, ועם זה תורה לנו דרך לרומם את רוחנו. ראו הסופרים את מנוסת העם וירימו נס לציון. בשבת העם בשלוה על מכונו אי-אפשר היה להציע לפנינו לבנות לו מרכז חדש. “מבית לבית (יאבד) חָלוק ומאתר לאתר – נפש” (בראשית רבה ל"ט). קרבנות היציאה ממקום למקום גדולים מאד גם בעת שאין לזה מפריעים מבחוץ, ועל-כן אי-אפשר היה בשעת שקט לדבר ע"ד מרכז לאומי. אבל בעת שהמנוסה היתה למעשים והקרבנות התלויים בה יבואו בעל-כרחנו, הלא טוב יותר להטות את המנוסה למטרה לאומית, ליסד מרכז להעם הנודד זה אלפי שנים. הרמת הנס לציון היתה הצעד הראשון להלאומיות, ואחרי כן נגשה הספרות גם ליתר הצרכים, ובראשם להחל גם לבנות, מה שלא נעשה כלל בתחלה, אבל פה נשתה גבורתה. בנין איננו סתירה; כדי לשבור חלונות ולהרוס יסודות אינם נחוצים לא חכמה ולא כחות, די לירות באבנים וכלי-מפץ, זה קולע אל המטרה, וזה יחטיא אותה. אבל המלאכה נעשית. אך בנין הוא דבר אחר לגמרי, פה דרושה גם עצה גם גבורה ושתי אלה אין בידינו. הסופרים החדשים, הזוכרים את הימים הנעימים של ימי המלחמה והסתירה, בשעה שהם רואים את הדממה וחלישות הפעולה בזמן הזה, מחליטים כי שבה הספרות ללכת אחורנית. אך אין זה אלא טעות, שבאה להם על-ידי שאינם מבחינים בין סתירה לבנין. הננו גבורים, רבותי, לשבור חלונות ולהרוס, אך לבנות קצרה ידנו! הספרות לא ירדה אחורנית, רק החליפה את הסתירה בחפץ לבנות, ופה נראתה חלישותה לעין כל…

כן, רבותי, זה שתים-עשרה שנה החלונו לבנות את מרכז לאומנו, ומעט מאד אשר עלתה בידנו. רוב העם וגדוליו, אשר להם הכח, חכמיו המעולים, אשר להם העצה, – עומדים מרחוק על כן פעולתנו, באין עצה ובאין כח, דלה וריקה. כיוצא בו בשאר שאלת החיים. הננו מדברים ע“ד החנוך – הרבה דברנו, הרבה פתרנו, אך בבוא עת לבנות הננו נבוכים מבלי דעת את הדרך הטובה להתוות לנו, באופן שתהי הדרך ישרה לנו, שתהיה תפארת לנו ותפארת לנו מן האדם כאחד. הננו מדברים ע”ד פרנסת בני עמנו, על המלוים-ברבית, על העלוקות, על בעלי-הטובות, על בתי-החסד וכו' וכו'. להראות את הקלקולים, להרוס, אנו יודעים, אך אין אנו יודעים איך לבנות, איזו פרנסות טובות לבחר לנו, איזו דרך חדשה וטובה יבחרו להם העלוקות והמלוים-ברבית, איך להביא סדרים טובים בחיינו; והספרות החדשה מה היא, כי תלינו עליה?

אם עוד נחוצים לכם, רבותי, כלי-מפץ להריסה שאתם מוצאים אותה לנחוצה, הנה קחו מן המוכן לכם מהתקופה העוברת, עוד כל הכלים מוכנים לפניכם. כל הספרים והמאמרים ממין זה שנדפסו עודם קימים, גם שונים הם למטרותיהם, ומוכשרים הם גם לשבר חלונות, גם להרוס יסודות, ומה חפץ לכם בכלים חדשים? בחרו אתם לכם מן הכלים ההם להרוס מה שאתם חפצים בהריסתו ותנו לאחרים לבנות כפי שידם מגעת וכחם הדל נותן להם, – ולנוח מעבודתם לאלה היודעים כי בחכמת הבנין קצרה ידם.

ד.    🔗

“תלמוד גדול שמביא לידי מעשה”. התלמוד וספרותו יקרים הרבה להעם מן המשנה וההלכה הפסוקה. רבי יהודה הנשיא, הרמב“ם, ר' יעקב בעל-הטורים ור”י קארו השתדלו לתת לנו תורה חתומה, והרמב"ם הגיד בפירוש בהקדמתו למשנה התורה שכונתו לחבר חלק שני להתורה, שיהא “אדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר-כך קורא בזה (בספר משנה תורה להרמב"ם) ויודע ממנו תורה שבעל-פה כלה ואינו צריך לקרות ספר אחר (מן התלמוד) ביניהם”, – אך כלם לא עלתה בידם, ומלבד שלא המעיטו דמות הספרות הקודמת (מדרש ההלכה והפלפול) עוד ספריהם עצמם שחברו נהפך כל אחד מהם לספרות שלמה על ידי מפרשים ומפרשי-מפרשים עד אין קץ. העם, כמו בחוש נסתר, הרגיש כי לקיומו והתפתחותו נחוצה לו תורה חיה, ספרות רחבה, לא הלכה יבשה ומתה, והיא שעמדה לו להחיותו בגלותו, לפתח את שכלו, כשרונותיו וספרותיו, בעוד שהקראים, שמצבם היה תמיד יותר טוב ממצב הרבנים, היו למתי-מספר חנוטים, באין להם ספרות חיה.

האמנם לא כל הזמנים ולא כל המקומות שוים, גם לא כל האנשים שוים. מדרש ההלכה והפלפול התלמודי היה מרום מהמון העם ולא הספיק מזון רוחני גם להמשכילים בעם בזמנים ומקומות שונים; אבל “לחם אבירים” נחוץ היה מאד לכל המפלגות בפרט ולקיום האומה בכלל. אז נבראה הספרות האגדית והמוסרית להמון-העם, והפילוסופיא הדתית להמשכילים; ומה שהיה הפלפול התלמודי לראשי העם ותופשי התורה – היתה הפילוסופיא הזו להמשכילים ולנקיי-הדעת. בעת ההיא, תקופת האמונה בכלל, יכולה היתה הפילוסופיא להשתעבד אל התורה והאמונה, כי סוף-סוף אין הפילוסופיא אלא שיטה נאצלת מתובלה בפלפול, שאפשר להטותה לצדדים שונים, וקל היה לאחד אותה עם התורה, שגם לה נתנו ע“י הפלפול כמה פנים, ועל-כן היתה אפשרות לעשות פשרה משני הצדדים. אם לשיטת שפינוזא מצאו הרנ”ק והר“ש זכס סמוכים בתורה, והאחרון חבר אותה עם שיטת החב”דים, לא יפלא אם הפילוסופיא בימי הבינים היתה מוכשרת ללבוש חלוקא דרבנן ולהיות לספרות עברית. על כן, כמו שהיתה הספרות הרבנית לכח חיוני לתופשי התורה ולהמון-העם, כן היתה גם הספרות הפילוסופית בתמונתה העברית לרוח חיים לכל המשכילים, וכל המפלגות נשארו אחוזות ודבוקות בעמם. עתה באו ימים אחרים. הדת, לפי תמונתה מאז מעולם עם כל המצות המעשיות ודקדוקיהן – מתמוטטת בלי שאלת פינו. הפילוסופיא ירדה מעל כסאה, ועל מקומה באו המדעים המחלטים, שאין לפניהם לא פלפול ולא פשרה, ואין שום אפשרות לברוא ספרות מדעית-עברית, כמו שנבראה בזמנה ספרות פילוסופית עברית. יכולים אנו לכתוב מאטהעמאטיק, רפואה, תכונה וגיאולוגיה וכו' גם בשפת-עבר; אך בשום אופן אי-אפשר לתת להמדעים ההם תמונה עברית כמו שהיתה להפילוסופיא, וגם אם יבוא איש ויוכיח לנו, כי מעשי המשכן או בנין שלמה נוסדו על הלכות גדולות של הגיאומיטריא – לא יחם ולא יקר לנו. בין כה ספרות עברית, לאומית, נחוצה לנו. המרכז הלאומי, שאליו אנו נושאים את עינינו לשמרנו מן הכליון, לא במהרה יבנה, החיים שונים מחיי אבותינו ומעט או הרבה קבלו פנים חדשות, צרכי עמנו מרובים והתורה משתכחת מן הרבה מבנינו. לאשרנו, המון-העם עודנו עומד במקומו, עוסק בתורה, בתלמוד ובספרות העברית כאבותינו. אך מן ההמון הזה נבדלים, ותמיד במדה יותר מרובה, רבים מבנינו, שעל-פי חנוכם וחייהם אין עוד בעדם שום ספרות לנו; ומה איפוא החומטון אשר נמצא בעדם לשמרם מן הכליון? בעדם נחוץ לנו לברוא ספרות עברית, בין בשפת-עבר ובין בשפות אחרות, להבינם את המאור שבתורה בכל גדלו והדרו, את המדות המצוינות שבישראל, שהן אחוזות ודבוקות ברוח הלאומי ובתורה, את מסבות ההיסטוריא שלנו וכיוצא בזה. אם לא נוכל לתקן את הפרץ שכבר הביאו החיים בחומתנו, אם לא נוכל לתקוע אמונה בלב ריק ממנה – הנה להביא הבנה וללמד יכולים אנו. יבינו אחינו את המאור שבתורה, ישמרו את “אשר יעשה האדם וחי בהם” – וטוב לנו ולהם. גם תאבי ההריסה יוכלו לעסוק במלאכתם; אך עם זה יזכרו תמיד, כי יחד עם ההריסה דרוש גם בנין, כי סתירה בלי בנין מביאה הפסד מרובה, “ולא ליסתור אינש בי-כנשתא עד דבני בי-כנשתא אחריתא”.