רקע
אחד העם
לשאלת הלשון ב'

לשאלת הלשון ב' / אחד העם


 

ב. הלשון ודקדוקה    🔗

כלל גדול הוא בחכמת הנפש של זמננו, כי ככל האברים הפנימיים, תעבוד גם רוח האדם עיקר עבודתה בלי דעת בעליה. כמזון שעבר את בית הבליעה כן גם כל מה שנכנס אל הלב, בין מדעת בין שלא מדעת, יוצא מרשותנו לרשות הכוחות הפנימיים, הפועלים שם במעמקים לפי חוקים מיוחדים להם, מבלי שנרגיש בהם ובפעולותיהם. רק תוצאות הפעולות האלה מתרוממות ממחשכּי הנפש ועולות עד לאופקה של הדעת הברורה, ומדי עלותן תוכל אמנם האחרונה לעצרן לפעמים במהלכן ולשנותן באופן רצוי לה, בהסכם עם הכללים המָפשטים שהיא מוציאה מן החזיונות והמעשׂים הידועים לה. אך אם טרודה היא באותה שעה באיזה ענין אחר ואינה פנויה להתמכר לבדיקתן ותקוּנן, אז עוברות הן על פניה בלי מעצור בצורתן שקבּלו בעמקי הרוח, ומוֹתר היודע משאינו יודע אז אָין.

הכלל הזה מתאַמת באופן בולט בחיי הלשון. אנו רואים ילד קטן מגיע להשתמש כהלכה בלשון שהוא שומע בתמידות מפי אחרים, מבחין בדבּורו בין נטיות ושמושים שונים של כל מלה, גם במקום שההבדל ביניהם דק מאד, עם היותו בלתי מוכשר עוד להשׂיג בדעת ברורה אף את הקל שבכללי הדקדוק. הלשון נוצרת איפוא בקרבּו, ביחד עם כלליה הקבועים, שלא בידיעתו. כוחותיו הפנימיים מעבּדים מאליהם את החומר הנכנס לרשותם יום יום באלפי דוגמאות בערבוביא; מסדרים אותו למחלקותיו, מרכיבים מין במינו ומפרידים בין מין ושאינו מינו, עד שלבסוף נעשית הלשון באמת ‘לרוח ממללא’, לבריה חיה על פי דרכה בנפשו של אדם, המדברת מתוך גרונו לפי צרכיו בכל עת, בסדר אחד מוגבל ולפי כללים טבועים בקרבּה, מבלי שתצטרך לעזרת הדעת ללכת לפניה תמיד. ויש אשר יבטא על כן הילד איזו מלה בתמונה שלא שמע מעולם (למשל, העתיד מאיזה פעל ששמע רק בעבר) בלי כל התבוננוּת ומבלי להרגיש כלל בחדושה, בהיותה באמת נמצאת כבר בקרבו בכוח על ידי הקשר התמידי שיצרה העבודה הפנימית בין תמונות שונות ממין אחד, עד שכל מלה הנכנסת באחת מהן מקבלת באופן בלתי מורגש גם את האחרות.

וכשהגדיל הילד ולמד לדעת את הכללים המָפשטים הנהוגים בלשונו, תוכל הידיעה הזאת להיות לו לתועלת רק בזה, שהיא עוזרת מעט או הרבה לעבודת הרוח לסדר את חָמרה כהלכה, כל דבר למינהו, ולתת ככה להלשון הפנימית צורה מתאימה בכל הפרטים להמנהג החיצוני. לפי שעבודת הרוח, כשהיא לעצמה, תוכל לפעמים גם לחטוא נגד המנהג, בהיותה תלויה בתכוּנת הדוגמאות והרושם שעוֹשׂה כל אחת בלב. יש דוגמא תדירה ביותר או שתוֹכנה חשוב ביותר, והיא עושה מפני זה רושם יותר עמוק מחברותיה, שאינן תדירות ולא חשובות כל־כך, ותכוּנותיה מתפשטות על כן במדה מרובּה ומתדבקות גם באיזו מחלקי הלשון שהמנהג קבע בהם תכונות אחרות. במקרים כאלה יכול הכלל המָפשט לעורר ולחזק את הרושם החלש של הדוגמא המתאימה להמנהג, וכשהוא נתמך עוד מדוגמאות חדשות שנוהגים מורי הלשון להגשים בהם את כלליהם, יפה כוחו לחסום את הדרך בפני הרושם החזק ולבלי תת לו להרחיב גבולו על חשבון חברו. – אבל כל זה יכול להעשׂות רק בשעת הלמוד, שתכליתו להכין את הלשון מבפנים בצורה הראויה, בשביל שתצא אחרי כן בהסכם עם המנהג; ואולם, בשעת השמוש בלשון, הדעת טרודה בתוכן ענינה ואינה פנויה להשגיח בצורת הלשון. זאת האחרונה עומדת אז איפוא ברשות עצמה ויוצאת כמו שנוצרה בלב; ואם לא הספיק הכלל קודם לכן לשנות צורתה בלב על־ידי חזוק רשמים ידועים בדרך מלאכותית, אז השגיאה מוכרחת. והידיעה אינה מועילה כלום. ולהפך, אחר שעשׂתה הידיעה את שלה, והלשון הפנימית מתוקנת כבר כל צרכה, יכולים הכללים המפשטים לשוב ולהשתכח, מבלי שירגיש האדם בהעדרם. וגדולי הסופרים לא יוכלו עוד לפעמים להתחרות בידיעת כללי הדקדוק עם קטני התלמידים.

וכצורת הלשון הפרטים בלב כל יחיד, כן גם צורתה הכללית בקרב עמה נמצאת תמיד תחת שלטון כוחות נסתרים, הפועלים ברוח העם שלא בידיעתו. אבל תוצאות הפעולות הנסתרות הן פה אחרות לגמרי. רוח היחיד נכנעת בעל כרחה לפני מנהגי־הלשון של זמנה, הסובבים אותה מראשית ימיה וחודרים אל קרבּה ביחד עם החומר. ואם, מסבּה מיוחדת לה, תוָלד בה נטיה לסור מן הדרך הכללית באיזה פרט, לא תוכל הנטיה הזאת לעמוד בפני המון הרשמים המתנגדים לה, או, אף אם תעמוד, לא תוכל להתפּתח במדה מרובה, והשנויים שהצליחה לעשׂות בצורת לשונו של היחיד הזה יהיו קטנים מאד ובלתי מורגשים גם לו לעצמו, ובכל אופן, ימותו עמו יחד ולא ישאר להם כל זכר. אבל רוח העם בכל דור, עם היותה גם היא נכנעה לפני המנהגים שהשאיר לה העבר לנחלה, אין הכנעתה מוחלטת כל־כך עד שלא יהיה מקום להתפּתחות איזו נטיה חדשה הנולדת בה מאיזה סבּה כללית. ואף אם תתנהל ההתפּתחות הזאת בכבדוּת ועקבותיה אינם יכולים להֵראות בימי דור אחד, אין בכך כלום; דור לדור ימסור תוצאות פעולתה של הנטיה החדשה, ומדור לדור תלך הנטיה הלוך והתפּתח, ותוצאות פעולתה – הלוך ורב.

והסבּות הכלליות, המוכשרות להוליד ברוח העם נטיות מתנגדות למנהגי הלשון של העבר, רבות הן ושונות. שנויים מדיניים, למשל, גרמו לו להעם שתתפשט בקרבו ידיעת איזו לשון נכריה והשמוש בה, ורשמיה בלבבות מתחזקים כל־כך עד שנכנסים גם לגבול לשונו הלאומית ומביאים אל קרבּה יסודות חדשים; או לפעמים שנויים בדעות ובדרכי החיים גורמים לאיזו מדוגמאות הלשון שאינן נשמעות עוד, ולאחרות – שנשמעות בתדירוּת יותר מלפנים, ועי“ז תוָלד נטיה להרחבת גבולן של האחרונות על חשבון הראשונות; או התפּתחות ההשׂכלה גורמת לבני העם שישתדלו להגביל מושׂגיהם ומשפטיהם באופן יותר ברור ומדויק, ועי”ז תוָלד נטיה לתת יתרון לתמונות יותר ברורות ולשנות לפיהן תמונות אחרות; – וכאלה עוד סבּות למאות, אשר ראשיתן מבחוץ הוא איזה שנוי בחיי העם, ואחריתן מבפנים – תגבוֹרת רשמים חדשים או ישנים והתפשטותם מעבר לגבולם.

אצל האומות הנאורות אין נטיות חדשות כאלה יכולות אמנם להתפּתח במהירות ולשנות מנהגי הלשון באופן מוחשי בזמן קצר. מצד אחד, חזוּק הרשמים החלשים בדרך מלאכותית על ידי למוד הלשון בימי הילדות, ומצד אחר, פעולת הספרות, השומרת כל פרטי מנהגי הלשון באלפי דוגמאות, – מועילים הרבה לעצור בעד כל נטיה המתנגדת למסורת האבות ולקַים צורת הלשון הקדמונית במשך דורות רבים. ובכל זאת, הנה נתברר בימינו על ידי חכמת הלשון הכללית, כי כל אמצעי ההשׂכלה אינם מספיקים אלא להכביד מַהלך השתנות הלשון, אך לא לעצרו לגמרי. למרות השתדלותם של בני הדור החדש, שתהיה לשונם מתאימה בכּל ללשון האבות, פועלות נטיותיהם החדשות באופן בלתי מורגש, ולוּ רק כל שהוא, על ‘עבודת הרוח’ הרוקמת את הלשון בסתרי לבם, ובכל אמונתם להדקדוק הישן, אינם יכולים מפני זה להמלט מלשנות פה ושם, בעל פה וגם בכתב, את המנהג הקבוע, בהסכם עם לשונם הפנימית ולמרות הידיעה החיצונית. השנויים האלה, בראשית התגלותם, נחשבים בעיני המדקדקים לשגיאות או, אם הם דקים ביותר, לחירות נפרזה; אבל, בהיות ‘השגיאות’ האלה תוצאות פעולותיהן של סבּות כלליות, עתידות הן להתפשט יותר ויותר, עד שנעשׂות כהיתר ומולידות גם מצדן עוד שגיאות חדשות בדומה להן; וכל מה שתרבינה השגיאות ממין אחד, כן יחזק הרושם שעושׂות בלשון הפנימית וכן יחלש כוח הידיעה המתנגדת להן, עד שסוף סוף מוכרח הדקדוק להכּנע ולמחות מספרו את הכלל שאינו עוד במציאות.

וסכוּם כל השנויים הקטנים, ההולכים ומצטרפים דור אחר דור, הוא, לאחר דורות רבים, לשון חדשה כמעט בכל מנהגיה. חוקר אחד אמריקני 1, בחפצו להראות עד כמה נשתנתה לשון אנגלית במשך אלף שנה, העמיד זה לעומת זה פסוק אחד מן ‘הברית החדשה’ לפי ההעתקה שנעשׂתה אז ולפי העתקתו עתה, והנה יצא לו, כי בין אחת ועשׂרים מלים של ההעתקה הישנה רק שתים נשארו בלי שנוי עד היום, ויִתרן, אע"פ שבעיקר עצמוּתן חיות הן גם עתה, אך צורתן – מן האותיות והברתן עד נטיות השמות והפעלים ודרכי שמושם – נשתנתה כל־כך, עד שגם איש אנגלי לא יוכל להכיר עוד קוּרבתן של המלות הישנות והחדשות. והריפוֹרמא הגדולה הזאת אין איש יכול להגיד מתי נעשׂתה ועל ידי מי, מפני שבאמת לא נעשׂתה בזמן מוגבל ובכוָנת מכַון לשם תקוּן הלשון. אנו יכולים רק להראות על תקופה אחת ארוכה (ימי ממשלת הנוֹרמַנים באנגליא), שבה נולדו ביחוד, על יד סבּות כלליות, נטיות חדשות בלבות בעלי הלשון; אבל התפּתחות הנטיות האלה ותוצאות פעולותיהן נראו רק לאט לאט, והכל נעשׂה על־ידי העם עצמו, דור אחר דור, בלי כוָנה מיוחדת. כבר בימי ההעתקה הישנה היתה הלשון מוגבלת לכל דבריה על ידי מנהגים קבועים, והמון המדברים בכל דור ודור בודאי אהבו את לשונם ומנהגיה ומסרוה לבניהם בכל פרטיה, ובניהם לבני בניהם, בלי כל מחשבה להלבישה פתאם צורה חדשה, – ובכל זאת, הנה יצאה הצורה החדשה מאליה. וכן הדבר בקירוב גם ביתר הלשונות האירופיות שדרך התפּתחותן ידועה לנו. באופן שנוכל לאמר בלי הפלגה, כי כל הלשונות היפות והעשירות, השולטות עתה בעולם, קבּלו צורתן האחרונה לא מידי מדקדקיהן וחוקריהן לשעבר, כי אם רק מידי המון השוגים בכל דור, אשר, בהימשכם אחר לבם, לא ידעו להזהר ונכשלו, בעל פה ובכתב, בעברות קלות וחמורות ביחס אל הדקדוק של זמנם.

אחד מחוקרי הלשון בצרפת ( Brunot ), בהתבוננו אל הלמוד הזה היוצא מחקירות אלו, מיעץ על כן לבני עמו, שלא ילמד אדם חכמת הלשון עד שתהא לשונו הפנימית מתוקנה תחלה היטב לפי הדקדוק. כי בשביל להתלמד בשקידה הדרושה בכללי הדקדוק, המלאים זרות ותהפוכות, ולחקקם על לוח הלב באופן חי וקים, צריך שנאמין עם המדקדקים, כי צורת הלשון כמו שהיא בימינו נבראה עמה יחד מתחלתה, וכי על כן אין מנהגיה צריכים טעם, אלא הכל חייבים להכּנע מפניהם בלי טענה, כמפני חוקים טבעיים, וכן יהיה לעולם; בעוד אשר חכמת הלשון תודיע לאדם מצב הדבר לאמתּו, ובהוָדע לו מתי ואיך הגיעה לשונו למנהגיה השולטים בה בזמנו, תאבד בלבו האמונה ברוּם ערכם ונצחיוּתם, ועמה גם התשוקה לעמול בלמודם כראוי.

ובאמת טובה העצה להצרפתים ודומיהם, אשר, מצד אחד, לשונם נתפתחה כבר כל צרכה, ואין מנהגיה לוחצים אותה הרבה, ומצד אחר, דקדוקם מכוּון בכל פרטיו לצורת הלשון בהוה, והכל מוכרחים איפוא להכּנע מפניו. אבל ההפך מזה היא העצה ההגונה לנו, באשר אצלנו אנו מוצאים ההפך משני הצדדים, מצד הלשון ומצד הדקדוק.

עד כמה אין לשוננו במצבה עתה מספיקה לנו – ידוע לכּל ונראה ביחוד באותו החזיון הזר, שקמו לה ‘מרחבים’ לתקנה בדרכים מלאכותיים. המרחיבים האלה עוסקים אמנם על הרוב רק בתקון אוצר המלים, בחשבם, כפי הנראה, כי אם ימלא האוצר המון מלות חדשות תהיה גם לשוננו עשירה ככל הלשונות האירופיות ולא תדע מחסור. אבל באמת אין הדבר כן. רנַן אומר בצדק, כי השגגה הגדולה ביותר – באשר תקוּנה קשה ביותר – שיצאה מלפני שבט בני שם בראשית ימיו, הוא מה שברא לו לנטיות הפעלים מיכניסמוס צר ודל, שאי אפשר לסמן בו היטב חלופי הזמנים ואופני הפעולה בכל דקוּתם. ואך לשוא מתאבקים הערביים עד היום עם שגגת אבותיהם זאת לפני אלפי שנה 2. – ואם הערביים כך, שלשונם חיה ועשירה יותר מלשוננו, ועם זה אין צרכי מחשבתם עוד גדולים הרבה, – מה נאמר אנחנו, העניים בלשון ועשירים בצרכים? ובאמת כל מי שהורגלה מחשבתו, על ידי פעולות הלשונות האירופיות, לתת לכל מושׂג המון תמונות שונות על ידי שנויים דקים במלה שהוא מסומן בה, הוא ירגיש על כל צעד, שהמכשול היותר גדול על דרך השמוש בלשוננו הוא לא מעוּט חָמרה, כי אם עניוּת צורתה, כלומר, חסרון דרכים כלליים אשר יכשירו כל חלק קטן מן החומר היסודי ללבּוֹש ולפשוֹט הרבה צורות שונות, תמידיות וזמניות, בשביל לסמן כל מושׂג בכל צורותיו השונות והמשתנות. לולא החסרון האוֹרגני הזה, היתה גם לשוננו יכולה להבּנות ברובּה מתוך שרשיה עצמם ולמלאות בנקל את השאר מתוך אוצרן של לשונות אחרות, כמו שעושׂות חברותיה האירופּיות. אבל עתה, לא לבד שאין ביכלתה להוציא מכל שורש את המספר הרב של שמות ופעלים, המסתעפים במחשבתנו מן המושג הכלול בו, ולחזור ולתת לכל מלה מסתעפת את הכשרון להוליד גם מצדה תמונות חדשות לפי צרכי הדבּור, – אלא שגם למלאות חסרונה משל אחרים (ביחוד בפעלים) אין אנו יכולים במדה מרובה, מפני שאין החומר הנכרי יכול להצטמצם תמיד באותו ‘המיכניסמוס הצר’, המתאים רק לשרשים מצורה ידועה. הנה, למשל, התּרנו לנו כבר, על אף הפּוּריסטים, להכניס ללשוננו מלת ‘הרמוֹניא’ כמו שהיא; אבל מה נעשׂה כשתגיע מחשבתנו למושׂג זה בתמונת הפּעל (הארמאָנירען)? ומה יעשׂו המשתמשים למושׂג זה בההעתקה הכבדה ‘שווּי־ערך’, בהגיעם אף לשם התאר היוצא ממנו (הארמאָניש)? – ומשלים כאלה יודע הסופר העברי למאות על פי נסיונו, באופן, שאם נאמר להושיע ללשוננו רק על ידי הוספת חומר חדש, מבלי שתצטרך לשנות צורתה במאומה, אז צריך שיגדל אוצר מליה הרבה יותר מאוצרה של איזו לשון אירופית, מפני שכל מה שהאחרונה עושׂה במלה יסודית אחת תצטרך היא לעשׂות בעשׂר.

ומצד השני, הנה מה שמדקדקינו מלמדים לתלמידיהם בתור ‘דקדוק לשון עברית’ אינו מתאים עוד בכל הפרטים לצורת הלשון כמו שאנו משתמשים בה. כבר לפני אלפי שנה, בימי הבית השני, פרץ המנהג בהרבה מקומות גדרי־הלשון הקדמונים, ומני אז, במשך כל ימי הבינים עד היום, כמעט כל הכותבים עברית, מלבד אולי איזו מליצים ומשוררים, דשים בעקבם הרבה עברות ‘דקדוקיות’, והמדקדקים, שנתבצרו בחומת־המקרא הישנה, עדיִן במקומם עומדים וכל מה שמחוץ לחומה רואים הם כאִלו אינו, כשגיאות שנשתרשו ודורשות תקוּן. ההתנגדות הזאת שבין הלשון והדקדוק מביאה רעה לשניהם, בהביאה רבים מן הסופרים לחשוב את הדקדוק כאיזו ‘חכמה’ עיונית, שאין ערכה המעשׂי גדול הרבה ואין למודה מוכרח, ועל ידי זה מתמלאה הלשון באמת שגיאות פרטיות, באין גבול מדויק בין אלו ובין המנהגים הכלליים.

כי על כן, ביחס ללשוננו, אין כל סכנה, ואדרבא, טוב ומועיל הוא, שידעו הכל, כי הדקדוק בכל זמן הוא סכום כל מנהגי הלשון באותו הזמן; כי מלבד גזרות הדקדוק, יש עוד חוקים אחרים, טבעיים ונצחיים באמת, השולטים בהתפתחות כל לשון, והם המה המולידים בה לאט לאט מנהגים קבועים ומבטלים מנהגים שהיו קבועים.

מכל מה שעבר על לשוננו עד שקבּלה אותה הצורה השמורה בידינו עתה בכתבי הקודש לפי המסוֹרה – לא נשאר לנו אמנם כל זכר ברור; והוא שעומד להמדקדקים לחזק את אמונתם בנצחיות כלליהם, כאִלו כך נפלו פתאם משמים ביחד עם הלשון וכך צריכים ללוותה עולמית בלי כל שנוי. אבל, מבלי דעת את הפרטים, די לנו הידיעה הכללית, כי ככל לשון, מוכרחת היתה גם העברית לסבול שנויים רבים במשך הדורות, ואין שום אפשרות בדרך הטבע שתעמוד איזו לשון במעמד אחד זמן רב כזה שעבר, למשל, מדוד ושלמה עד עזרא ונחמיה; אלא שהרוב הגדול מהשנויים האלה נסתרו מעינינו בסבּת חסרון הנקוּד בימי קדם, שעל ידי זה היה כל דור יכול לקרוא כל מלה בהברתה החדשה גם בספרי הדורות שקדמו לו, ובזמן הנקדנים היו על כן כל הספרים, קדמונים ואחרונים, נקראים בדרך אחת, באותה הדרך שנמסרה לנו על ידי הנקוּד, בעוד שאנו יודעים על פי נסיון לשונות אחרות, כי הנקוּד (או האותיות המשמשות במקומו) הוא העלול ביותר להשתנות מדור לדור ולתת צורה חדשה גם לכל מבנה הלשון 3. – אבל שׂרידים אחדים פה ושם נשארו לנו בכל זאת מן השנויים האלה. הנה, למשל, הכנויים –יךָ –יו (מעשׂיךָ, מעשׂיו), שלפי נקודנו היו“ד זרה לגמרי; הנה ‘הוא’ ו’נער' שבתורה לנקבה, שאנו קוראים: היא, נערה; בעוד שכלל גדול הוא בחכמת הלשון, המאוּמת על ידי ראיות רבות, שהכל כמו שהוא נכתב היה נקרא בזמן מן הזמנים, אלא שהלשון עצמה משתנה במהירות יותר מדרך כתיבתה. היה איפוא איזה זמן קדום בחיי לשוננו, שהכנויים היו מבוטאים ביו”ד, ש’הוא' ו’נער' היו משותפים לשני המינים, ואחרי כן נשתנה הדבר, ומזה נוכל מדעתנו להקיש גם על השאר.

ואם כללי הדקדוק הזה, היוצא מן המקרא ונקוּדו, אינם גם הם אלא מנהגים שנקבעו בלשון לרגלי התפתחותה, לא שנולדו עמה וחיו עמה יחד כל ימיה, – הנה גם לאחר שנקבעו אינם יכולם להחשב כתורה נצחית, אלא אם כן נחשוב עם זה את לשוננו עצמה כאלו מתה ואינה מוכשרת עוד לחיים והתפתחות. עם בעלי ההשקפה הזאת האחרונה אין לנו עסק פה, אבל המאמינים בכוח החיים שבלשוננו ובאפשרות תחיתה הגמורה – הם מוכרחים להאמין גם באפשרות השתנות צורתה, כתוצאה טבעית מחייה והתפתחותה, ולדון על כן כל שנוי לא על פי הכללים שמסר לנו העבר הרחוק, כי אם על פי אלה הנהוגים בה בהוה, אף אם נתפשטו ונתקבלו רק בזמן מאוחר.

וכך היתה באמת השקפת קדמונינו על היחס שבין לשון העבר וההוה. לשון המשנה היא ריפוֹרמא עצומה וסיסטמַטית בפרטים רבים, לא רק בנוגע לאוצר המלים, כי אם גם בעצם צורת הלשון. שמוש הוא“ו המהפּכת נתבטל לגמרי; מלת ‘אשר’ איננה עוד, ותחתיה באה בכל מקום אות השמוש ‘שֶׁ’; תמונת העתיד לרבּוֹת נסתרוֹת, הארוכה והכבדה, אינה נוהגת, ובמקומה תבוא תמונת הרבים (‘הבּנוֹת יזונו’); הרבה תמונות מנל”ה נוהגות גם בנל“א (‘לקרות’, ‘יצתה’) ה”א התפעל נהפכה לנו"ן; נתחדש משקל שפעל (‘שעבּד’, ‘שחרר’); שמוש חדש בפעוּל (רכוב, לקוחות), הרכּבות חדשות להגבלת הזמנים ואופני הפעולה (‘היה מהלך’, ‘עתיד להפריש’); – וכאלה עוד שנויים גדולים, שנעשׂו לכללים קבועים הנוהגים בכל מקום. וככל ריפוֹרמא בלשון, נעשׂתה גם זו לא פתאם בכוָנה לתקן, כי אם לאט לאט, מאליה, על ידי התגבּרות רשמים ידועים (מלשון ארמית ועוד) ופעולתם על חבריהם. כל שנוי, בצאתו ראשונה מתוך הלשון הפנימית החוצה, למרות הידיעה המתנגדת לו, היה בודאי ראוי לשם שגיאה. אבל השגיאות האלה באו מסבּות כלליות המיוסדות בתנאי החיים, ועל כן נתפשטו ונעשׂו שגורות בפי הכל, ואז לא יראו עוד לעמוד למשפט גם לפני הידיעה. וכשנמצא לאחר איזו דורות ‘פּוּריסט’ אחד, שרצה לתקן את הלשון החדשה בהסכם עם לשון המקרא, השיבו לו חבריו: לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן (חוּלין קל“ז, ע”ז נ"ח) או, כמו שהיינו אנחנו אומרים עתה: לשון העבר לעצמה ולשון ההוה לעצמה.

אבל ההשקפה הזאת נשתנתה אחרי כן, וכששבה הלשון לתחיה, אחר שנפסקה התפתחותה כל ימי האמוראים והגאונים, לא התחילה חייה ממקום שנפסקו בתקופת המשנה, אלא ערבבה יחד את שתי התקופות שעברו עליה, בעשׂותה עם זה מנהגי התקופה הראשונה לחובה ואותם של השניה רק לרשות או יותר נכון, רק לדברים של ‘בדיעבד’, ליסודות זרים הנסבלים בה מפני שקשה לגרשם, אבל ‘לכתחלה’ אין דקדוק אלא זה של המקרא, וכל השומרו בטהרה הוא הכותב עברית כהלכתה. ומאז ועד עתה מושל בנו הדקדוק הזה ועוצר את הלשון בדרך התפתחותה, באין לה שום אפשרות לרכּוֹש לה תמונות ושמושים חדשים באופן בטוח וקים. ‘שגיאות’ נעשׂו אמנם בקרבּה כה וכה, ולא רק שגיאות ממש, מסבּות מיוחדות לאיזה סופר פרטי, כי אם שגיאות מאותו המין הכללי, שבכל לשון אחרת היה סופן להקבע לדורות בספרי הדקדוק עצמם. אבל מה בצע בכל זה, אם גם חדשות כאלה שנאחזו בלשון, אינן זוכות להתאזרח בה אף לאחר כמה דורות, ועליהן לירוא לעולם מאימת הדין של הדקדוק, שמא יבואו המדקדקים ויגלו פתאם, לאחר מאה שנה, שאין הדין כך, ואז יתביישו בעלי הלשון וישתדלו לתקן שגיאת אבותיהם או, אם כבר הורגלו בה כל כך עד שלא יוכלו להפּרד ממנה, ידעו להזהר לפחות שלא יכּשלו בדומה לה, והשגיאה שנשתרשה תשאר ככה בודדת ועקרה, מבלי שתוכל עוד להגיע למדרגת כלל, המקיף מחלקה שלמה של חזיונות דומים.

הנה מונחת עתה לפני מַחבּרת אחת חדשה 4, אשר שׂמה לה למטרה לגלוֹת ברבים קלון הסופרים החדשים, בהראותה בדבריהם חטאים כבדים נגד הדקדוק. המחבר הנכבד, כמדקדק ספּיציאַליסט אין מגמתו אלא לשמור משמרת הדקדוק ומעורר על השגיאות רק בשביל לתקנן. אבל אם נקרא את מַחברתו על פי השקפתנו, נמצא בה עוד אינטרס אחר יותר עמוק. השגיאות שאסף המחבר תתחלקנה אז בעינינו לשלשה מינים שונים: שגיאות מסבּות פרטיות ומקריות, שאין להן אחרית וצריכות תקון בודאי; שגיאות מסבּות יותר כלליות, שהולכות ומתפשטות לעינינו, אך לא הגיעו עוד למדרגת מנהגים; ואחרון חביב – שגיאות שכבר חדלו באמת להיות זאת, בהיותן זה כבר מנהגים קבועים. אם היינו יכולים לנתּח פה בפרטות כל השגיאות האלה למיניהן, היינו מוצאים בהן משלים בולטים לכל האמור למעלה על דבר יצירת הלשון בלב היחיד ודרכי השתנותה בקרב העם; היינו רואים, איך סופרים מובהקים יכולים לשאוב לפעמים מלשונם הפנימית שגיאות גסות ביותר, ובאיזה אופן יוָלדו בלשונם הפנימית מומים כאלה; היינו רואים גם כן, איך סבּה כללית מגיעה לאט לאט לנטוֹע שגיאה אחת בלבות רבים, בלב כל יחיד לעצמו, עד שגם מדקדקים מפורסמים, ובעת שעוסקים בהלכות־הלשון עצמן, אינם יכולים להמלט ממנה (למשל, בשמוש הפעל תלה, עמוּד 43–46). אך כל זה יאריך את הענין יותר מדי, ועל כן נסתפק במועט, בנתוח שלש ‘שגיאות’ מן המין השלישי, שהוא הנכבד לעניננו ביותר.

א) נפל לבו עליו – הוא בטוי רגיל על לשוננו, ומקורו במקרא (שמואל א' י"ז): ‘אל יפול לב אדם עליו’. אבל מחבּרנו (ע' 16) חושב, כי הבטוי המדוקדק הוא: נפל לבו (בלי עליו), בהיות מלת עליו שבמקרא מתיחסת לא אל אדם, כי אם אל גלית הפלשתי הנזכר מקודם. ‘וכפי הנראה – אומר המחבּר – הסופר הראשון שהשתמש בבטוי הנ"ל זכרונו הטעהו לדמוֹת שמלת עליו מוּסבּה על השם אדם הסמוך לה’. והנה לא פה המקום להתוכּח עם המחבר בעצם הדבר ולבדוֹק אחריו, אם באמת (כדבריו) ‘כל המפרשים והמתרגמים’ מפרשים את הכתוּב הזה כמוהו (הרד"ק מביא שני הפרושים ואינו מכריע, ופירשט באוצרו קובע את הבטוי עם ‘עליו’ על סמך הכתוב). אך אפילו אם היה הדבר כן, הנה ממה שנתפשט הבטוי הזה והיה למנהג קבוע אנו יכולים לדון, כי סבּתו הראשונה היתה לא פרטית, טעות זכרונו של איזה ‘סופר ראשון’ בפשט הכתוּב, כי אם – הקשר הפנימי, שנעשׂה מאליו בלב בעלי הלשון, בין הדוגמא הזאת ובין דוגמאות אחרות (שמביא המחבר עצמו), אשר בהן תנועות הלב מקושרות עם ‘על’ (‘נהפך עלי לבי’), באופן, שסופרים רבים, זה שלא בפני זה, עלולים היו להוציא את הבטוי הזה מלשונם הפנימית, למרות ידיעתם את הפירוש הנכון בכתוּב ומבלי לזכור כלל את הכתוב. ובין שהיתה זאת שגיאה מתחלה או לא, מכיון שנתקבל הבטוי ושגור בפי הכל, הרי הוא כשר ומדוקדק לפי השקפתנו, אף לאחר שגלה לנו המחבּר, כי ‘אין לנו רשות להשתמש בו, כי לא נמצא בספרות שׂפת עבר העתיקה’.

ב) פעל נהה רגיל בפינו בתמונות שונות מבנין הקל (נהו, נוהה וכו') למושׂג הנטיה אחר איזה דבר. והנה מגלה לנו מחבּרנו (ע' 14), כי שגיאה גסה היא, בהיות בנין הקל מפּעל זה משמש במקרא למושׂג נהי ויללה, ולמושׂג הנטיה יש במקרא רק דוגמא אחת, והיא בנפעל: וַיִנָהוּ. אין ספק איפוא, כי זו בודאי שגיאה היתה מתחלתה, וגם לא קשה להבין סבּתה. אלמלי היתה הדוגמא בתמונת ננהו, שהנפעל מסומן בה על ידי הנו“ן המיוחדת לו ועל ידי שנוי הנקוּד בגוף השורש, אז היתה הדוגמא הזאת מקשרת בהכרח את המושׂג עם הנפעל, ולא היה מקום לשגיאה. אבל עכשיו שהדוגמא היחידה שבמקרא היא: וינָהו, כלומר, מורכבת מתמונת העבר בקל (נהו) עם יו”ד העתיד ועם וא“ו המהפּכת (אותיות שאינן מיוחדות דוקא לנפעל), ובהרכבה זו קשוּר מוּשׂג העבר, – עכשיו אין להתפלא, כי מן הדוגמא הזאת עשׂה רושם קים בלב ונקשר עם המושׂג רק חלקה השרשי, שהוא תמונת הקל לאותו המושׂג עצמו. ובאשר גם תכוּנת הפעולה מצד עצמה (נטיה ורדיפה אחר הדבר) מתאימה יותר לקל מלנפעל, נקל היה לרושם זה להרחיב גבולו ולהוליד בדומה לו כל יתר תמונות הקל, בלי כל התבוננות מצד הסופרים עצמם ומבלי שהרגישו כלל בחדוש התמונות האלה. המחַבּר (ע' 63) מודיענו אמנם, כי עמנואל הרומי במַחבּרותיו נזהר לכתוב ננהים, ואנו נודיעהו, לעומת זה, כי הרמב”ם (כתב־תשובות לחכמי מרשיליא) כותב נַהו. ושני החזיונות מובנים. עמנואל כותב מליצה קלה על טהרת לשון המקרא, ולבו פנוי בשעת כתיבתו להעביר תמונת כל מלה תחת בקורת הידיעה. אבל הרמב"ם עוסק שם בענין נכבד הממלא את דעתו ואינו נותן לה להשגיח בתמונות המלות. היד כותבת על כן כל מלה כמו שנחקקה בלשון הפנימית שבלב, ושם נחקק הקל תחת הנפעל. – אם עוד אחרים מסופרי ימי הבינים השתמשו בפעל זה, איני זוכר עתה; אבל בכל אופן, מכיון שנתקבל השמוש בקל למושׂג הנזכר ורגיל עתה על לשון הכל, על שנדחה מפניו מושׂג היללה ואין אנו כותבים עוד נוהים במובן מיללים, – הרי זה שנוי קים בלשון, אזרח לדורות, ואינו זקוק עוד להסכמת הדקדוק הישן; אדרבא, כל האומר עתה ננהו אינו משובח, בהיותו נמשך אחר מנהג קדום שכבר עבר ובטל.

ג) השם מלאכותי נגזר באמת שלא כהלכה, והתמונה הנכונה על פי הדקדוק היתה צריכה להיות מלאכתּי. על כן צועק המחַבּר (ע' 41): ‘מה ראו הסופרים על ככה לגזוֹר מן מלאכה שם היחס מלאכותי? מאין לקחו את השם מלאכות אשר לא היה ולא נברא?’ – אבל בשאלות בלבד אינו מאמין לצאת ידי חובתו להדקדוק, והנה הוא רוצה גם לתקן את השגיאה, ומצדו עתיד הוא לכתוֹב מעתה מלאכתּי, כהלכה, אלא שמתאונן עם זה (ע' 64) על כי ‘גם למושׂגים פשוטים כאלה עוד לא נקבעו ולא נתקבלו בספרותנו בטויים מיוחדים’. ולא ישׂים על לבו, כי התקון הזה, עם כל ישרו מצד הדקדוק, מאוחר הוא מאד. השם מלאכותי נמצא כבר בפירוש המלות הזרות שהוסיף ר“ש אבן תבּון להעתקת המוֹרה, ואם לא אשגה, מצאהו כבר גם הוא אצל המעתיקים שקדמו לו. גם סבת ה’שגיאה' הזאת אפשר להבין בנקל. המעתיקים הקדישו בשעת עבודתם עיקר דעתם אל הרעיון שיצא מדויק, לא אל הלשון שתצא ‘מדוקדקת’; ובהיות מלאכתּי מעורר במחשבה מושׂג אחר לגמרי, הרגישו צורך לשנות מעט שֵׁם המוּשׂג אשר לפניהם, כדי למנוע ערבוב מושׂגים. וכה יצא מאליו, בלי התבוננות הדעת הברורה, השם מלאכותי, שיש לו כבר גם איזו דוגמא בתלמוד: שמותי. מסבּה זו מוצאים אנו גם כן בספרות ימי הבינים שם היחס תוריי (מן תורה) תחת תורתי. פה, שהתי”ו רפויה, הרשה לו האינסטינקט של הלשון הפנימית לעזבה לגמרי; אך במלאכה, שהתי"ו מורגשת ביותר, לא הרשה לו לגרוע והוצרך מפני זה להוסיף. – בכל אופן, משנברא השם מלאכותי ועד היום, זה הרבה מאות שנה, השתמשו בו הכל, והוא נמצא פעמים אין מספר בספרותנו. שם כזה הוא בודאי חלק עצמי מן הלשון, ובלשון אחרת היה זה כבר מוצא מקומו בכל ספרי־המלים, והמדקדקים היו יוצאים ידי חובתם בקראם לו ‘יוצא מן הכלל’. אך לגרש בשם הכלל מלה בת שבע מאות שנה ולחשבה כאלו ‘לא נקבעה ולא נתקבלה’ – זה לא היה עולה על לב שום אדם.

המשלים האלה מספיקים להראות את ההבדל שבין שתי ההשקפות על הדקדוק. ואם אמנם אין תועלת גדולה להתפתחות הלשון במה שהוחלף באיזה פעל בנין אחד בחברו או נעשׂה היכר בין שם היחס והכנוי, אבל עצם החזיון הזה, שהעברית יכולה עוד גם עתה לשנות מנהגיה בדרך טבעית, יועיל הרבה לחזק את האמונה במציאות כוחות חיים ופועלים בלשוננו, עם היותה חיה רק בכתב, ולעורר על ידי זה באמת את הכוחות האלה לפעולה, בהיות תוצאות פעולתם קנינים קימים בלשון, שאין להם לירוא מפני שום כלל ישן שבדקדוק.

ביחס אל הסופרים הגענו איפוא גם הפעם, בשאלת הדקדוק, לאותו המשפט הכללי שיצא לנו במאמר ראשון (למעלה ע' רצט – ש), בשאלה המלות, והוא, כי כל מה שיוסיפו הם, הסופרים, להתמכר לבירור המחשבה ולהסיח מדעתם דאגת הלשון, כן תוסיף היא, הלשון, לדאוג לעצמה, וכן תגדל האפשרות לראותה מתרחבת בחָמרה ומשתלמת בצורתה. לא כן הדבר ביחס אל המדקדקים. הם, שכל עסקם היא הלשון, צריכים בודאי לדאוג לטהרתה ולשמרה משגיאות דקדוקיות. אבל, בשביל שתהא להם הרשות לעשׂות זאת, עליהם לתת לנו קודם כל את הדקדוק עצמו, שבאמת עוד לא נברא, כלומר, דקדוק לשוננו השגורה בפינו, לא של לשון המקרא. הלשון הזאת האחרונה חביבה ויקרה לנו אמנם מצד ספרותה הקדושה ומצד היותה היסוֹד ללשוננו בהוה, ועל כן אין ספק, שגם דקדוקה יקר ונכבד וידיעתו נחוצה, – אבל רק בתור דקדוק לשון המקרא, כמו שיש דקדוק מיוחד גם ללשון המשנה; בעוד אשר הדקדוק הכללי, שתהיה לו הצדקה להקרא בזמננו ‘דקדוק לשון עברית’ סתם, ואשר למשפטו יגישו המדקדקים את שגיאות הסופרים, – הוא צריך לכלול מנהגי אותה הלשון החיה במיטב ספרינו, המעורבת מלשון המקרא והמשנה ביחד עם השנויים וההוספות שנעשׂו בדורות המאוחרים; הוא צריך לשפוֹט על מה שראוי או בלתי ראוי להתאזרח בלשון לא על פי איזו דוגמא בודדת מן המקרא, כי אם על פי דוגמאות רבות ושונות מכל הספרות, בשׂים לב לתדירותו ולטבעיותו של כל פרט, לסבּות שהולידו אותו, ליחוסו אל רוח הלשון בכלל וכו'.

בדקדוק החדש הזה יהיה כתוב, למשל, כי העתיד לרבּוֹת נסתּרוֹת הוא עתה בעל שתי תמונות: תפעלנה או יפעלו, וכי הראשונה נהוגה יותר במליצה, והאחרונה בפרוֹזא פשוטה. ובעל המַחבּרת שעסקנו בה, בהמָשכו גם הוא אחר לשונו הפנימית וכותב, למרות ידיעתו: ‘יתיסדו חברות ואגודות’ (ע' 7) – יצא אז נקי בהשפטו. אך משל כזה אינו יכול לתת לנו אף מושׂג קל מן הצורה אשר יקבל הדקדוק בהתיצבו על הדרך הזה ומן התועלת אשר יביא להתפתחות הלשון. מצד אחד יקבּלו ‘זכות אזרח’ המון שנויים ישנים וחדשים, החיים אמנם גם עתה בלשוננו הפנימית על ידי דוגמאות מן הספרות, אך פעולתם לא תתפתח במדה הגונה כל זמן שנחשבים כפרצת גדר בעיני הדקדוק: ומצד אחר, וזה העיקר, תועמד על ידי זה לשוננו בפעם אחת על בסיס החיים ההולכים ומתפתחים, וכוחותיה הפנימיים, האסורים עתה בכבלים כבדים, יוסיפו אומץ בעבודתם, להיטיבה ולהשלימה לפי צרכינו המרובים.

לבריאת הדקדוק הזה – לא לתקון איזו שגיאות בודדות – צריכים המדקדקים להקדיש זמנם וידיעתם, אם רוצים הם באמת להיות לתועלת ‘לתחית שׂפת עבר’.


אדר ראשון תרנ"ד


  1. Whitney, Life and Growth of Language pp. 36–43.  ↩

  2. Renan, Histoire du Peuple d’Israël I. p. 9.  ↩

  3. גם אחר הנקדנים ולמרות הנקוד נשתנתה צורת הלשון בפינו, האשכנזים, עד שלא היינו מכירים אותה אם היינו מנקדים ספרינו לפי הברתנו, והכל שלא במתכּון, מסיבּות טבעיות ולפי שיטה מוגבלת, שהיתה ראויה להתבוננות מרובּה, אלא שאין פה המקום לזה.  ↩

  4. לתחית שפת עבר, מאת יצחק ווארשאווסקי, אדעססא תרנ"ג.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!