ד 🔗
מובן, כי במידה שהדורות הולכים ומתחדשים בקרב חיינו, ההולכים ומתקרבים יותר ויותר אל זרם החיים הכללי, בעוד אשר הזרם הלאומי, העצמי לנו, שנבע כולו ממקור הדת, הולך הלוך וחסור, הלוך והתרחק מן הלבבות, – בה במידה נעשית השפעת התרבות הזרה עלינו יותר תקיפה ופעולת ההיפנוז יותר נמרצה. עולמה של הנפש הצעירה בדור החדש נבנה על פי דפתראות ופנקסאות לגמרי אחרים, ו’השכבות הגיאולוגיות' מסודרות בו בסדר אחר לגמרי מאשר בעולמם של בני הדורות הקודמים.
קודם כל אין יצירת רוחנו הלאומית ממלאה עוד את הנפש ומפרנסת את הלב ואת המוח של הצעיר בן הדור החדש, כמו שמילאה את נפשו ופרנסה את לבו ואת מוחו של הצעיר בן הדורות הקודמים. בשעה שמדברים על דבר יצירת עולמה של נפש צעירה, צריך להביא בחשבון, כי יצירות הרוח, יצירות המחשבה, השירה, החיים,ש הנפש הצעירה מתחנכת על פיהן, נערכות יותר על פי החשיבות, שיש להן בעיני בני הדור, על פי הגדולות, שרואים בהן, כלומר על פי הקשב הרב והעיוּן העמוק, שנותנים להן, מאשר על פי ערך עצמן. יש, למשל, ספרים, שאפשר לאמור עליהם, כי מוצאים בהם הרבה, מתוך שמבקשים בהם הרבה. העיקר מה שמבוקש בנידון דידן הוא – לתת לנפש הצעירה יתד לתלות עליו את רגשותיה ומחשבותיה היא או לתת לה צרור לכרוך עליו את פקעת חוטיה היא. ובמובן זה יש מקום לאמור, כי היצירות היותר טובות הן אלה, הנותנות יותר ממה שיש בהן. הדת, התורה, יחוּסן של אלה אל החיים ואל השאלות העולמיות, האדם, היהודי, הגלות ותקוות הגאולה – כל אלה פרנסו את הנפש הצעירה המרגישה והחושבת של הדורות הקודמים, פרנסו אולי בצמצום גדול, אבל משלה פרנסוה, ולפעמים – הכל לפי הנפש – משלה יותר מאשר משלהם. וכאשר נפגשה נפש כזאת אחרי כן בעולם אחר, שונה מעולמה היא וסותר הרבה ממה שיש בעולמה, התחוללה אמנם בקרבה מלחמה עצומה, קשה, שהביאה לפעמים לידי מהפכה שלימה, אבל המלחמה הביאה לאחרונה רק לידי כיבושים חדשים, והמהפכה ככל התפרצות ווּלקנית, באה מתוך התהום, והיה בה הרבה מברכות תהום. לא כן הצעיר בן הדור החדש. אפילו אם הוא קיבל אותו החינוך, קיבל בן הדורות הקודמים, ולמד אותם הספרים, אבל העולם כבר אחר, הסביבה אחרת, החיים אחרים, האטמוספירה אחרת, ואפילו האבות, החרדים, אחרים. עולמנו הלאומי כבר לא לקח את כל נפשו, את כל רגשותיו ומחשבותיו, לא בצלמו נברא עולמו, לא רוחנו הלאוּמית יצרה את רוחו, לא היא היתה המילדת של האמת שלו.
ולעומת זאת הנה הוא משכים ומוצא לפניו מן המוכן, בלי יגיעת בשר ונפש יתירה, עולם שלם ומלא אור. והאור – ביחד, כמובן, עם הצללים, נקלט בנפשו ביתר עומק ממה שיכול להיקלט בנפש בן הדור הקודם, כי ממלא הוא את כל המקומות הפנויים, הגלויים והנסתרים, שהיו מלאים קודם אור מעולם אחר, מעולמם העצמי שלהם. עיקר כוחו של האור החדש על נפש הצעירה הוא כוח החיים שבו, כי הוא בא מתוך החיים. בכוחו זה הוא מגלה לה בה בעצמה צדדים חדשים, כוחות חדשים, שלא היו גלויים לה ולא היו יכולים להיות גלויים מתוך חיינו הגלותיים. ובאמת במובן זה פועלים בעיקר החיים הכבירים, העשירים והעמוקים של האחרים, ולא האור השכלי או הנפשי. ומכאן – כל אותם המבטאים, קלי-המעוף, מעין ‘שינוי ערכין’ וכדומה. אבל באמת אין כאן מן התהום, מן העצמות התהומית כלום. וממילא אין כאן מקום למלחמה עצומה. ואם יש, – הרי היא לגמרי אחרת, ממש ההפך מן הראשונה: השליט הוא החדש, הוא הקם על הישן, במידה שזה דוחק את רגליו, להוציאו מעולמו, ולא להפך. סוף סוף עוד יש בנפש, ביחוד בנפש עמוקה, תהום רבה, שמתרחש שם דבר-מה מן העולם הישן, דבר-מה טרדני, תובעני, לוחם על קיומו ומבקש חיים, אבל אין האור החדש, הזר מגיע שמה, והשופט העליון המחדש מוציא משפט, כי מה שמתרחש שם הוא שריד קדומים, יציר החושך והדמיון ההוזה וטעון עקירה.
צריך ביחוד להביא בחשבון את האופי הדספוטי של ההשכלה האירופית, את שאיפתה לשפוך ממשלתה על כל באי העולם, לטשטש כל צורה תרבותית, שאינה נכנסת בגדר הנוסח התרבותי האירופי. אם, למשל, עם הסינים מתעורר, עם, שיצר תרבות מיוחדת לעצמו, כי עתה חשוב בשביל האנושות, אם להתרומם לגובה של נקודת-מבט אנושית-קוסמית, לא שהוא יתפתח לרוחב, לגובה ולעומק מתוך עצמו, מתוך עצמותו המיוחדת, המקורית, שהוא יתקן את עצמו ואת עולמות במלכות ה’אני' העליון שלו, כי אם העיקר הוא, שהוא יקבל את ההשכלה האירופית בשלימותה, אם כי בתרגום לרוחו הסינית. תרבות עליונה, חיים עליונים שלא על פי נוסח אירופה כלל – זהו דבר שאין הדעת סובלתו.
ברור, כי בקרב הדור הצעיר שלנו לא הספיק היסוד הלאומי להתפתח בנפשות התפתחות עצמית די עמוקה, די חזקה, בשביל לעמוד בפני היסוד הזר. וכך, באופן בלתי מורגש, נעשתה הרגשת עצמותנו הלאומית לקויה בקרב רבים מבני הדור הצעיר שלנו, לקויה במידה כזאת, עד שהאמת מחייבת אותם לתת משפט הבכורה למה שיש אצל אחרים על מה שיש אצלנו ואפילו – לנפשם של אחרים על נפשנו. אין פלא, כי אלה רואים בהגנה על עצמותנו הלאומית מצד המרגישים אותה יותר מלחמה האבות בבנים, הישן בחדש, החושך באור. אין פלא, כי אלה –ה דרך סלולה לפניהם על המעלה העליונה של ההכרה העליונה: עלה על ראש הפסגה וראה בעיניך, כי הרגשת עצמותנו הלאומית אינה אלא ‘חיוניות יהודית-סוסית’! וראה, אם עינים לך לראות, את ‘פסול האופי שלנו’ ‘מימות עולם עד עתה’!
אדרבה, שואל אני את כל איש אמת, שאין לפניו משוא פנים למי שהוא, במיוחד, שאין לפניו משוא פנים לעם ישראל, אלא שאין לפניו גם התבטלות בפני מי שהוא, את כל מי שמחשבתו שלו ותהומות נפשו שלו, – שואל אני: 'מאין יכול יהודי לבוא לכלל דעה, כי אפינו הלאומי פסול – פסול לא רק מזמן הגולת, כי אם ‘מימות עולם ועד עתה’, כלומר כי האופי הלאומי, שיצר את התנ"כ, אשר השפיע השפעה כל כך נמרצה על כל התרבות האנושית, הוא לא רק אופי פחות במעלה מן האופי האריי – דעה, שמחזיקים בה אריים ידועים – כי אם פשוט אופי פסול במידה שאין לו זכות קיום ושאין לו תקנה אלא בשינוי מוחלט?
כך מעריכים – ‘הערכה נכונה, אנושית, בלתי משוחדה’. מעריכים ודי! מה מעריכים? היש מה שמעריכים? היש איזו עצמות קיימת, איזה ‘אני’ קיים שמעריכים? במה הוא מוּכר? במה הוא מתגלה? במה הוא מצטיין מבני מינו האחרים? מה מתאים לו בתרבות האירופית ומה מזיק לו? על כל השאלות אין תשובה ריאלית, תשובה התלויה בהכרה, בהגיון ובידיעה (כל החקירות בזה והתגליות כביכול, שבאו מתוך הנסיון, מתוך השוואות שונות, אין בכוחן לבאר את הספירה הנפשית הזאת לכל עמקה התהומי). כל זה הוא כעצם ה’אני' וכעצם החיים; כל זה תלוי ב’שכל הנעלם', בספירה שמתחת למפתן ההכרה, שאין להכרה תפיסה בה, – ואיך תבנה על זה בנין?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות