נעלמו! / שלום עליכם
שלום עליכם
[א] 🔗
איש קצר-הרגליים, אשר על כן קראו לו ‘טל ומטר’ – זה הוא מלמדנו הרב רב מוטל-ברוך והאשה מרת מאטל-ברכה, הארוכה מאוד, אשר על כן קראו שמה ‘שבת הגדול’ – היא אשתו הרבנית. ולהם בת בוגרת ששמה ציפורה שכבר הגיעה 1לפרקה, שערותיה צהובות ופניה נקוּדים וברוּדים, והיא יושבת וממתנת עד לאחר שלושים שנה – וגואל אין לה! והיא אוהבת מאוד את אביה וגם הוא אוהב אותה ונפשו קשורה בנפשה. והיא אוהבת מאוד אותנו, כל תלמידי אביה תינוקות של בית רבן, וגם אנחנו התלמידים אוהבים אותה, ונפשנו קשורה בנפשה. והיא יושבת וממתנת עד לאחר שלושים שנה – וגואל אין לה!
אבל לכל זמן ועת לכל חפץ… ובכן בא גם יומה הטוב של ציפורה ועוד מעט ואני אציג לפני, חביבי הקורא, את בן-גילה: בעל קומה גבוהה, פניו פני להבים, עיניו מפיקות רצון ושערותיו כבר הלבינו אף-על-פי שהוא צעיר לימים – זהוּ קלסתר-פניו של רב פייבל הרוכל דמתקריא אצלנו 'פייבל כל-בו '.
ולמה נקרא שמו ‘כל-בו’? על שם סלו. מפני שבסלו אתה מוצא מכל מה שהפה יכול לדבר: כפתורים גדולים וכפתורים קטנים, מחטים וצינורות של מחטים 2, חוטין של בד וחוטין של צמר, וַוין ובדי אריג ומצנפות, בורית ושמן המור ותמרוקי הנשים וכל מיני תכשיטין שבעולם.
אותו היום שהיתה באה השמועה שפייביל כל-בו בעיר, היה יום טוב לכל הבתולות והנשואות; ולנו הקונדסים תינוקות של בית רבן היה היום ההוא יום-טוב משנה: ראשית, מפני שפייבל כל-בו עם סלו הם יום-טוב בפני עצמם, והשנית – שכיוון שפייבל בכאן בוודאי ייפסק הלימוד על שעה ארוכה ויהיה לנו קצת חירות.
חירות על שום מה? מפני שרבנו רב מוטל-ברוך הוא איש שואף חדשות ואוהב לשמוע חדשות ממי שיהיה ובפרט מפי פייבל מוּדענו, כי מי כפייבל יודע לספר? הלא הוא העובר בסלו ערים וכפרים, מעבּרות ונהרות וימים רחוקים, מהתם להכא ומהכא להתם, ממזרח למערב ומצפון לים, והוא שומע ברוך השם חדשות חבילות-חבילות, אוצרות של חדשות, ואומן לספר חדשות, וכוח הסיפור – היא אומנות בפני עצמה, ולאו כל אדם ראוי לכך. וזה האיש פייבל הצטיין בזה עד למאוד.
בסיפורו של פייבל היה טמיר ונעלם איזה כוח, כוח המושך שמשך אליו את לב השומעים, והוא היה מספר בלי כל הפסק כמים שאין להם סוף.
זה פייבל האיש כשהיה מתחיל לספר היה סיפורו כל כך מלבב, עד שנתעוררה בך תשוקה חזקה לשמוע ולשמוע ומעולם לא נתמלאה אוזנך מרוב מתיקות.
וכך היה מתחיל מספר ומסדר בתוך כך את סחורתו ומרכולתו מתוך הסל:
– לשמוע חדשות אתה רוצה לשמוע? לא איש בשׂורה אנוכי היום, לא טובות הנה החדשות, לא טובות הנה השמועות על דבר אחינו בני ישראל לא טובות! הנה אני נוסע למשל מעיר ז’יטומיר אני נוסע, רצוני לומר לא מז’יטומיר גופא, אלא קרוב לז’יטומיר יש עיירה אחת וטשוּדנוֹב שמה, ויש לה לאותה עיירה מורה 3 -הוראה, ואותו המורה-הוראה בעצמו משלנו הוא, כלומר מנפות הנגב הוא, וזאת לך לדעת כי רחוקות הן נפות הנגב מערי ליט“א וזאמוט, תכלית הריחוק הן רחוקות, למשל אצלנו בנפות הנגב לא תמצא עניים ואביונים ממין העניים והאביונים שבליט”א, ואם יזדמן לך לדוגמה לפגוש אצלנו בערי הנגב עני מחזיר על הפתחים, הרי הוא עני כל שהוא המחזיר על הפתחים ותו לא מידי. לא כן אצלכם בערי ליטא! העני הליטאי הוא עני מובהק, עני ממש, עני שהוא מחזיר על הפתחים! כן כן. עניים כשלכם לא ראיתי בכל מקום שהייתי, חזרתי ברוך השם על כל המקומות שעניי בני ישראל נחתים שם אני חזרתי; אני הייתי גם בליטא, גם במדינת רוסיה התיכונה הייתי, גם בפולין וזאמוט הייתי, גם בראדום, גם בלודז העיר, עיר גדולה לאלוהים הייתי, ואפילו בווארשא, עיר רבתי עם, שׂרתי במדינות, הייתי. האח ווארשא! ווארשא! לעד תיכונן ווארשא! כי מדי דבּרי בה זכור אזכרנה עוד! עיר יקרה היא ווארשא וברוכה לאלוהים! הכול תמצא שם, בווארשא, ובזול, כמעט בחצי חינם! פת שחרית ועוגות לחם שלהם – הם כצפיחית בדבש ממש, טעם גן-עדן! אנוכי כבר התיישבתי בווארשא אנוכי, אילמלא הברתם המשונה והקשה להבין, מפני שמרובה בפַתַ“חין, למשל ‘אַי וַי אַרְאַה בִנְחַמה, כה לחַי ואתה שלום וביתך שלום שהקבצתי לך את המקח האחרון’! – כך מדברים ונשבעין יהודי ווארשא בשעה שהם נושאים ונותנים בתפוחי-אדמה. ומה שהיה חידוש נפלא גם בעיני זהו שכמעט כל יהודי ווארשא נקראים על שם אדמו”רם ‘אִיטְשמַאִיר’, בהן שלי אני אומר לך שלא ראיתי בווארשא איש יהודי שייקרא שמו בישראל ראובן או שמעון או לוי או יהודא, רק אִיטְשמַאִיר ואיטְשמַאִיר, על כל מדרך כף רגל אתה שומע איטשמאיר, כה יתן לי ה' וכה יוסיף! כיוצא בזה אתה מוצא בבארדיטשוב העיר, ששם נקראים הכל בשם לוי-יצחק על שם הרב ר' לוי יצחק זצ"ל, שעליו מספרים בבארדיטשוב כמה וכמה מעשיות וסיפורים הם מספרים, למשל שם מספרים ש…
– שמא תאמר די למעשיותיך וסיפוריך? משסעתו מאטל-ברכה הרבנית – מעולם לא ראיתי פושק שפתיים כמוך, ואפילו בין הנשים שתשעה קבין של הבל בפיהן. הלא תאמר לי, יקירי, מה מחיר של רביעית הד"וץ 4 כפתורים בעלי נקבים וחלולים?
וזה האיש פייבל אינו ח"ו מן הנעלבים, ולא איכפת לו שנכנסו לתוך דבריו באמצע העניין, ולכן הוא הולך ומספר ומראה להרבנית כפתורים בעלי נקבים וחלולים, ובדרך-אגב הוא מריק את מבול סיפוריו, מוסיף והולך כנחל שוטף, כהני בעלי כשפים, אוחזי העיניים, המושכים פסי-בד מצבעים מתוך פיהם, נארכים ונגלמים לאין שיעור – פסים וחוזר פסים – ערימה גדולה של פסים!
זה הוא האיש ‘פייבל כל-בו’, שאמרתי להציגו לפניך, חביבי הקורא, ועכשיו נחזור לגוף 5העניין.
[ב] 🔗
אנוכי המספר הייתי מאוכלי שולחנו של הרבי רב מוטל-ברוך, ולכן הייתי רואה את כל המעשים שנעשו ב’חדר' שלנו ‘לפני ולפנים’, מה שלא זכה לראות שום תלמיד אחר זולתי.
ויהי היום ופייבל כל-בו בא לעירנו וסר לבית החדר שלנו ושהה אצלנו הרבה, ובעיני ראיתי כשהוא מסתכל בפני ציפורה בת הרב, מתאנח וגנוחי גנח מעמקא דלבא, כאיש שיש דאגה גדולה בלבו ואין לו למי להשיחה… כעבור רגעים אחדים ראיתי והנהו אוחז בידי הרבי שלנו ומובילהו לקרן-זווית לצד הפתח ותוחב אצבעו לתוך רכס של קפוטתו ומרבה שיחה עמו, ובשעת מעשה הוא מוחה פניו במטפחת אדומה, ופניו מזיעים טיפין-טיפין, והרבי רב מוטל-ברוך מטורד ומפוזר וגם הוא מזיע קצת.
ובתוך כך שבה הרבנית מאטל-ברכה מהשוק. מיד קראה הרבי רב מוטל-ברוך לצד אותו הקרן-זווית, ויתלחשו ביניהם רגעים אחדים, פני הרבנית נלהבים מעט-מעט, ולסוף נזרקה מפיה רק מלה אחת: ‘הייתכן?’
– הייתכן? – קראה הרבנית ונזדעזע כל גופה.
– כה יתן ה' לבתנו ברכה והצלחה! – ענה הרבי בענות-לב כדרכו.
– אויה! רעם הלמני! הלא אין לנו לא תופינים ולא ממתקים!
– ומדוע שכחת להזכיר את היי“ש? הלא יי”ש גם כן אין לנו?
עוד הם מתלחשים והנה זה בא, הלא הוא הרוכל רב פייבל כל-בו, ומתערב בשיחתם ואומר:
– את כל אלה נוטל אני על עצמי…
עוד זה מדבר והנה זו באה, הלא היא המדוברת ציפורה בת הרב, ואמה מושכת אותה לצד אחר, לצד התנור והכיריים, ולוחשת על אוזנה, ופני ציפורה מתאדמים…
– עכשיו הנכם בני-חורין – מודיע אותנו הרבי רב מוטל-ברוך בחדווה גלויה – היום נפסיק את הלימוד, איש לאוהלו!
כל חברי התלמידים מתקנאים בי קנאה גדולה שרק אני, אוכל לחמו של הרבי, נשארתי לבדי, ורק אני לבדי כאן בשעת המאורע שגרם לחירותנו.
ומה הוא המאורע – זאת לא ידענו, אלא נקל היה לשער שיש בזה איזה דבר של שמחה ונחת-רוח, כי בקרוב הופיעו תופינים, מגדנות, ממתקים ויי“ש ויי”ג, וכל מיני תרגימא ועוגות סולת ותבשילין, ותיכף אחר תפילת הערבית התאספו בבית חדרנו ‘מניין’ של יהודים ממתפללי בית-המדרש שלנו, ובתוכם הרב רב משה לֶמְל החזן והרב רבי חנוך-הֶניך סופר סת“ם והרב רבי עוזר-בונם השמש ועוד בעלי-בתים חשובים, והתחילו לסדר את ה’תנאים' בין הני תרי הצדדים, מצד האחד היה החתן כמר שרגא פייבוש גֶצל ב”ר נח מרדכי ארי' ליב, ומצד שני ה"ה הכלה הבתולה מרת ציפורה פייגה פייגלה בת הרב רב מוטל-ברוך דובבער וכו' וכו' וכו'.
כשהגיע הדבר להגביל את זמן החתונה שתהיה למזל טוב מיד נפסקה המלאכה. כל אחד מציץ בפני חברו: הסופר מסתכל בפני הרבי, הרבי – בפני הרבנית, הרבנית – בפני החתן, החתן – בפני הכלה, הכלה – בפני אביה, וכן הלאה, וחוזר חלילה. וכך היה פירושה של ההסתכלות:
הסופר אל הרבי: מדוע אתה מחשה?
הרבי אל הרבנית: שאלו את פיה.
הרבנית אל החתן: חתן! למה תהיה כמחריש? הלא אתה גרמת את כל המאורע הזה?
החתן אל הכלה: שאלו את פי הנערה, ואני מה תביטו עלי?
הכלה אל אביה: יודעת אני שאבי יאמר להאריך את הזמן…
לבסוף גמרו להגביל את זמן החופה בעוד שבועיים, שהוא ביום ט“ו לחודש אלול אי”ה, והכול שריר וקיים!
[ג] 🔗
באותה שעה ששברו את הכלי חרס וקראו מז“ט! מז”ט! הסתכלתי בפני הרבי רב מוטל-ברוך וראיתי והינם חיוורים כמת, וכשם שנשבר הכלי-חרס כך נשבר לבו בקרבו. באוזני שמעתי איך הוא מתאונן לפני הרב רב משה למל החזן:
– הוי ואבוי! בא יהודי זר ממרחקים ונוטל את בתי ממני…
והרב רב משה למל הוא כובש אותו בדברי תנחומין:
– לא אתה הראשון ולא אתה האחרון… יתן ה' שלום לקרוב ולרחוק פרנסה וכלכלה טובה וגזירות טובות ישועות ונחמות…
והרב רב הניך-חנוך סופר סת“ם מסייע לו ומסתכל בבקבוק המלא יי”ש בכוונה מדויקה ודיפלומאטית:
– אכן כבר הגיעה העת לישועות ונחמות עלינו בתוך כלל ישראל.
והרב רב עוזר-בונם השמש מריק את הכוס לתוך פיו ועונה בפה מלא:
– אמן ולוואי ריבונו של עולם!
והחתן והכלה יושבים בראש הקרואים לפני השולחן איש אצל רעהו קרוב כל כך, עד שאין אני יכול להכניס את עצמי בינתיים, ואני מתבונן בהם ורואה שידה נתונה בתוך ידו ממש; החתן שמח וטוב לב, ועיני הכלה מבריקות וחוט של חן מתוח עליה…
ולא רק בערב ההוא בלבד כך, אלא שכל אותם הימים שהתקינו את עצמם אל החתונה הבריקו פניה ותיף מיום אל יום, ורק ביום החופה נפלו פניה מחמת בכיה. כל אותו היום בכתה ציפורה בכי רב ודמעתה על לחיה. אפשר שלבה ניבא לה שרחוקה היא מאושר ועושר עם בחירה זה רצתה נפשו בה? ואולי צר היה לה לעזוב את אביה אהוב נפשה שיש לה געגועין לו?
אולם אם קשה היה לציפורה הפרידה עם אביה, קשה עליו פרידתו של בתו עשרת מונים! הנה בא יום האחרון. גלומי פייבל כל-בו כבר מונחים בעגלה, והעגלה עומדת רתומה אצל הפתח, והסוסים מתעטשים ומניעים בזנבותיהם, ובעל העגלה הרב רב לייזר יושב בעגלתו ומנענע בשוטו, ופייבל כל-בו עומד ברגלו האחת בפנים וברגלו השנייה מחוץ לאסקופת הבית וממתין לזוגתו לציפורה מתי תעלה על העגלה. והרבנית מרת מאטל-ברכה עומדת מתוחה בכל אורך גופה וידיה נקפלות על חזיה ופניה כלפי בעלה הרב רב מוטל-ברוך:
– מתי תברך את בניך בברכת הדרך? היום פונה לערוב!
הרב רב מוטל-ברוך מתחיל לגמגם בלשונו כלפי חתנו:
– כן, כן צריך לברכם… המ… כנראה הנה באה שעת הפרידה… היה שלום, חתני! צאתך לשלום, בואך לשלום! היי שלום, ציפורה בתי…
וציפורה מעוטפת בשתי מטפחות עומדת להיפרד מאביה ואמה ומאת רעותיה ושכניה ושכנותיה ומאתנו תלמידי אביה, אהובי נפשה, ועיניה מלאות דמע.
– היי שלום, אמי! היו שלום, ילדים יקרים! היה שלום, אבי! א-ב-י! הוי א-ב-י יקירי!!!
בקול יללה וצעקה היא נופלת על צווארי אביה ומתעלפת.
למראה הנורא הזה פורש ענן תוגה ועצב על פני כל העומדים, וכמעט שבכינו כולנו: ציפורה, והרבי, והרבנית, ופייבל כל-בו, ואני, וחברי תינוקות של בית רבן, ולייזר בעל העגלה, והנוסעים בעגלתו, ושכנותיה של הרבנית, ואקוּלינה הערלית ה’מבינה כל דיבור', ולהבדיל יהודי אחד סתם שעבר לפני בית הרבי בעת הפרידה וראה שיהודים בוכים כאן, והתחיל גם הוא מתאנח ומוחה את עיניו בכנף בגדו…
אחר כך שרק הרב רב לייזר בעל העגלה בשוטו, והסוסים המישו ברעש את העגלה, והעגלה עשתה את דרכה ברעם אופניה ובצלצול פעמוניה ורתוקיה, ואנחנו עומדים ומביטים למקום שנעלמה שם העגלה והשאירה אחריה באוויר עמוד של אבק מגושם וריח רע של זיעת הסוסים מעורב בריח של זפת.
– נעלַמו! – קורא היהודי סתם שעבר לפני הבית בשעת הפרידה, כאילו השמיע בזה איזה חידוש.
– נעלמו! – עונה אחריו כמתייאש רבינו מוטל-ברוך באנחה עמוקה מלבו.
– נעלַמו! – קוראים אנחנו כולנו, כאילו בישרנו איש לרעהו בשורה נעימה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.