א 🔗
פור התפורר עם ישראל לפירורים בין הסדן ובין הפטיש. לפנינו ולעינינו נפוצו שרידי נקודת המרכז של חיי העם לכל קצות הארץ. התכנסות פירורי העם בדודים הרותחים אשר מעבר לים לא תביא לידי יצירת מרכז לחיי העם. בדודים הרותחים ההם, שבהם מתבשלים פירורי כל האומות והלשונות להיות לאחדות חדשה, רעה או טובה, אין מקום למרכז ישראלי. באופן היותר מוצלח יווסד מעבר לים מין רחוב היהודים כרחוב היהודים אשר היה באלכסנדריה של מצרים. אבל רחוב היהודים באלכסנדריה של מצרים לא היה מעולם למרכז ישראלי. הוא נתקיים רק כל זמן שהיה בית המקדש קיים בארץ ישראל, וכל ניצוצי המחשבות שיצאו ממוחות החושבים של הרחוב ההוא התלכדו לתוך הנקודה הבוערת, המרכזית, שבארץ ישראל. עכשיו אין נקודה בוערת מרכזית כזאת, אין ארץ ישראל. יצירת הנקודה הבוערת, המרכזית – היא עכשיו שאלת שאלותינו, שאלת חיינו. אבל מה כוחנו, אשר בעזרתו נוכל לגשת ליצירה זו? היש בנו עוד די כוח למעשה רב, ליצירה כבירה, אשר בה נישגב ובעזרתה נתכונן עלי אדמות?
כוח העם אשר בו יהיה – הוא הרוח הדובר בו. אם רוח חיים הוא הרוחו הזה – יברא לו נקודה מרכזית, שבה יצטמצם ושממנה יפיץ אורה מסביב לו. ואם הרוח הזה איננו בר קיימא והוא יצא או יוצא מן העולם – שוב אין לו צורך ואין לו כוח ליצור לעצמו נקודה אשר כזאת.
האנרגיה העולמית איננה מצטמצמת אלא כל הזמן שהיא אנרגיה חיה ופועלת.
רוח ישראל נתרכז ביהדות. היהדות היא האנרגיה הרוחנית של עם ישראל. השאלה היא, איפוא, זו: היש עוד די כוח ביהדות לחיות ולפעול בעולם, או אולי נקלט כבר תוכה בתרבות העולמית הכללית, ורק קליפתו החיצונית עוד נשארה?
שאלה חמורה זו מבקשת את פתרונה.
לנו אומרים: זה אלפיים שנה מוצץ עם ישראל את קליפת היהדות, אשר תוכה נאכל ונתעכל כבר בתוך הנצרות. כל דת שבאה לעולם היא הרת השקפת עולם ידועה, שהיא הולכת ומתבדלת ומתגדלת עד שמגיעה שעתה להיוולד ולהתגלות בכל שיעור קומתה, ואז היא משליכה מעליה את מוסרות הדת ויצאת לאויר העולם ערומה מבלי כל לבוש ומסכה. אף דת ישראל היתה נושאת בתוכה השקפת-עולמה, עד שזו נתבכרה ונתגברה ופשטה מעליה את השמלות הרבות, שהיתה עטופה ופרופה בהן, ותצא על הבמה בצורת הנצרות.
זוהי השקפת התאולוגים הנצרים, השקפה ישנה ונושנה שנתחדשה בזמננו בצורות שונות ומשונות. אבל כל ההשקפה הזאת היא מוטעית מכל צדדיה. אמת, בעלי ההשקפה הזאת צודקים הם מנקודתם הם. מן המקום אשר עליו עומדות רגליהם אי אפשר לעיניהם לראות אחרת. אבל הרשות בידינו, וגם החובה מוטלת עלינו, לצאת מן הנקודה ההיא, שעליו עומדים התאולוגים הנוצרים, ולהתרומם לנקודה אחרת, אשר בעמדנו עליה יקבלו הדברים צורה חדשה לגמרי.
אנחנו חיים אמנם בתוך תרבות שכולה נוצרית, שאפילו הכפירה שבה היא נוצרית. אבל עדיין יכולים אנחנו להתגבר על התרבות הזאת, ולהסתכל בעולם מתוך השפופרת של תרבותנו אנו. בלבנו ובקרבנו הן חיה עודנה תרבותנו שלנו. בעלי דת הנצרות דבר אין להם אל התרבות הלאומית היהודית, ועל כן אינם רואים ביהדות אלא את צדה הדתי לבד. אבל אנחנו צריכים ויכולים לראות ביהדות את כל צדדיה. כי אם אמנם אמת נכון הדבר, נקדשה היהדות בקרבנו כמעט כולה קדושה דתית, אבל בעיקרו של דבר – לא נקדשה דת היהדות בישראל לפי שהיא דת, אלא להפך: לפי שהיהדות נקדשה ונתחבבה עלינו בתור עצם מעצמנו ורוח מרוחנו, לפיכך קידשנוה כמעט כולה קדושה דתית. באמת היהדות היא התרבות הלאומית היהודית לכל מקצועותיה השונים, החל ממעשי יום ויום וכלה בדת, שהיא תופסת אמנם מקום גדול ביהדות, אבל בשום אופן לא את כל המקום. באמת היהדות כוללת בתוכה את כל היצירות היהודיות, שנוצרו באלפי שנות קיומה של האומה, ואפילו אותן היצירות היהודיות, שהיו בבחינת יוצאי דופן ושנעשו בזמנים ובמקומות שונים צרות צרורות ליהדות, עדיין הן נכנסות לתחום היהדות שממנה הן יונקות – אם גם בתור סיטרא אחרא דילה.
ב 🔗
ולהנחה זו – שהיהדות היא התרבות היהודית בכלל ולא הדת היהודית לחוד, כמה וכמה תוצאות חשובות. וקודם כול התוצאה, שכל דת אחרת, הנצרות למשל או איזו דת שתהיה, אינה יכולה לרשת את היהדות, היינו לקלוט את רוחה של זו ולעשות אותה מיותרת, לפי שאין דת יכולה למלא את הצרכים שתרבות כללית ממלאה. תפקידה של בדת הוא – למלא את הצורך הדתי של האדם לחוד, ותפקידה של התרבות הוא – למלא את כל צרכי האדם הרוחניים כולם. אמת הדבר, דת הנצרות ביקשה מתחילתה לבטל את כל הצרכים התרבותיים של האדם, ואפילו – מה שנראה לכאורה פאראדוכס – את הצורך הדתי. היא ביקשה להעמיד את הכול על האמונה הפנימית שבלב לחוד. אבל צדיק ויחיד הדור אפשר שבאמונתו לבד יחיה. לא כן כל פינות העם. להתגלות האמונה הפנימית שבלב בכל מקצועות החוגים של העם צריכים לשמש כל הקניינים התרבותיים וכל המוסדות התרבותיים. באין קניינים תרבותיים ומוסדות תרבותיים אין אחיזה להתגלות האמונה הפנימית שבלב, והיא נשארת בעל כרחה רוחנית לבד, היינו: מעבר לחיים, ובלי כל השפעה על החיים. בעולם האנושי, שהוא פנימי וחיצון, רוחני וגשמי, כל אנרגיה רוחנית מתגשמת ומתגלה לעין רואים. מובן מאליו, שדת הנצרות, משבאה לתקופת התפשטותה בעולם, הרגישה גם היא צורך לעבור מן האמונה אל הדת, ומן הדת לשאר צרכי האנושות.
לשאר צרכי האנושות. אבל משעה שהתחילה דת זו להתגלות ולהתגשם “נפלה” בהתגשמות גסה יותר מדי, וכאן אנחנו באים לידי תוצאה שניה חשובה מאוד.
דת הנצרות קיבלה מן היהדות את האמונה הפנימית, וזרקה את כל הקניינים התרבותיים של היהדות. אבל מחוסר אפשרויות לחיות באמונה פנימית בלבד התחילה זו מקבלת קניינים תרבותיים מכל עבר ופינה. מכל המינים של התרבויות שפגשה בדרך התפשטותה בעולם קלטה אל תוכה מה שיכלה לעכל ומה שנשאר תחוב כעצם בגרונה. ולפיכך התחילו סתירות פנימיות השוללות זו את זו בעיקר שרשן מתרוצצות בקרבה. יכול אדם להסכים, שדווקא הסתירות הללו עוררו את המחשבה בלבות בעלי הדת ההיא, ושימשו בתור כוח דוחף בדרך ההתפתחות שלהם, אבל צריך כל בר דעת להסכים גם לזה, שכל צעד וצעד של אותה התפתחות נקנה על חשבונה של דת הנצרות, שכל צעד וצעד של התפתחות התרבות האירופאית הוא צעד של השתחררות מעולה של דת הנצרות. עמוקות הן הסתירות שבדת זו יותר מדי, ואי אפשר להן לבוא לידי סינתזה. היסוד של האנארכיה החברתית והרוחנית, שהוא מונח בטבעה של כל דת הבנויה על אמונת היחיד, הוביל את דת הנצרות בהכרח לידי קליטה מן האוויר כל מה שהיה צריך לבעליה באותה שעה ובאותו מקום. האם לא אחת היא באיזו שפה נדבר או באיזה משפט נשתמש או אפילו באיזה סימבולים דתיים נשתמש? – ככה משך וככה עשה האנארכיסט הנוצרי במשך תקופות ובמקומות רבים ושונים. מה הפלא איפוא, כי הסתירות שבו הלכו הלוך והערם זו על גבי זו באופן שאפילו יד חרוצים איננה יכולה עוד להכניס בהן הארמוניה פנימית ולהשכין את השלום והסינתזה ביניהן? הגיעו הדברים לידי כך, שביסודות הדת השואפת למונותיאיסמוס הניחו את אמונת השילוש במקומה של אמונת הייחוד, ואצל יסודות הדת של אמונה ואהבה הניחו את יסודות המשפט הרומאי במקומם של יסודות המשפט העברי. דומה, שאחרי כל זאת יש להטיל ספק בדבר, אם אמנם שואף האדם אל ההארמוניה ולא, להפך, את הסתירות.
מכל מה שנאמר למעלה נמצאנו למדים, שההנחה, כי דת הנצרות גילתה את המאור שביהדות, טעונה עקירה מן השורש, הנצרות בתור דת נפלה למטה מן היהדות, חזרה מן הייחוד אל השילוש, וקלטה סימבולים אליליים. אמת, בדת המתוקנת של הנוצרים נעשה ניסיון חשוב לחזור אל הייחוד ולזרוק את הסימבולים האליליים. אבל ניסיון זה הרי הוא בעיקרו ניסיון לשוב אל היהדות, וכל עיקרו לא נעשה אלא באמצעות ההשפעה של היהדות, ועל כן הוא נמצא למד ולא בא ללמד אותנו כלום. חוץ לזה: תשובה זו עדיין רחוקה היא מהיות תשובה שלמה. לשוב אל דת היהדות אפשר רק על ידי תשובה את כל תרבות היהדות. בתוך היהדות משולבים כל הקניינים התרבותיים ואחוזים ודבוקים הם זה בזה. לא זאת השאלה: אם היתה היהדות מתחילתה מושפעת מתרבויות אחרות, או קיבלה במשך זמן התפתחותה השפעות שונות מתרבויות אחרות. שאלה זו איננה גם חשובה כל כך. אין בעולם חזיון בודד בהחלט. הכול משפיע והכול מקבל השפעה, ולא סגי בלאו הכי. השאלה היא זו: אם יש אחדות ושלימות ביסודות התרבות היהודית, או היא חסרה מתחילתה את האחדות ואת השלימות? ועל השאלה הזאת עלינו להשיב בחיוה גמור. כשם שהתרבות היוונית, למשל, הגיעה לידי אחדותה ושלימותה שלה. יסודות התרבות התחברו בתוך היהדות חיבור אורגני. הדת והאמונה מתאימות זו לזו. המשפט והמוסר – או הדין ולפנים משורת הדין – משלימים זה את זה. אין הניגוד ההכרחי שבין האמונה הפנימית והדת החיצונית מגיע לידי סתירה. וכמו כן אין הניגוד ההכרחי שבין המוסר העליון והמשפט השווה לכל אדם מגיע לידי דבר והיפוכו. התרבות היהודית נוצרה מחומר אחד, ורוח אחד דובר בה. על כל קנייניה ועל כל מוסדותיה טבוע חותם אחד, חותם של אישיות לאומית אמיצה ומוצקה. מתחתה – ארץ האומה, ובתוכה – דם האומה, ועליה – שכינת האומה. ואפילו בגלותה הרי היא בבחינת עץ שנעקר מאדמתו, ואל אדמתו הוא שואף לשוב, ולהכות בה שורש למטה ולעשות פרי למעלה.
ג 🔗
אולם לא רק דת הנצרות, עם סתירותיה הפנימיות ועם נפילתה אל ההגשמה, לא גילתה את המאור שביהדות. אפילו תורותיהם של היהודים ברוך שפינוזה וקארל מארכס, אחת אחת לבדה או אפילו שתיהן יחד, עדיין לא אכלו את התוך של היהדות, באופן שנוכל להאמין, כי מעתה הגיעה כבר השעה לזרוק את קליפתה.
יש מן החוקרים המחליטים, כי בתוך היהדות ישנה מחשבה מטאפיסית עמוקה, הקרובה ברוחה למטאפיסיקה האיליאטית, והמחשבה הזאת היא שניעורה ובאה לידי גילוי בשיטתו של הגאון האחרון מזרע היהודים, ברוך שפינוזה. הוא שפתר לאחרונה את החלום הכי -נשגב של היהדות, והוא שהביא את היהדות לידי גמר בישולה, ויחד עם זה גם לידי סיומה של תורת היהדות.
אבל מי הוא אשר יאמין במימרא זו? אם ברוך שפינוזה היה הגאון האחרון מזרע היהודים (ולו גם מזרע היהודים הספרדים בלבד) או לא – הרי דבר זה עוד מוטל בספק גדול אפילו ביחס לעבר, ביחס לזמן שבין הפילוסוף הזה ועד עכשיו, ואין צריך לומר ביחס לעתיד, העתיד הקרוב והרחוק. אבל אם גם נחליט כי הוא היה באמת הגאון האחרון שלנו – מה יצא לנו מזה? הלוא רק זאת, כי הגזע היהודי נתדלדל במאתיים שנה האחרונות, ואין בכוחו להעמיד גאונים. באופן אחר היה הגזע היהודי, מכיוון שהוא חי, מעמיד בהכרח גאונים במקצועות אחרים של מחשבה. או אולי היהודי תקיף רק במקצוע המטאפיסיקה האליאטית וכל שאר מקצועות המחשבה האנושית סתומים וחתומים לפניו? אבל הלוא כבר הראנו היהודי את כוחו הגדול והגאוני גם בשירה, גם במשפט ובשאר מקצועות? שמע מינה. שהדברים אינם פשוטים כל כך, כמו שרואים אחדים בסקירה שטחית שלהם.
זאת ועוד אחרת: נניח גם זה, שברוך שפינוזה הביא באמת את היסוד המטאפיסי של היהדות לידי גילוי – כלום יוצא לנו מזה ביטול היהדות ולא, להיפך, וקיומה? אם אמת הדבר, כי היסוד המטאפיסי של היהדות ביקש לו רבות בשנים את גילויו ואת ביטויו הנכון, עד שמצא אותו בשיטתו של הפילוסוף הגאוני ההוא, אז הלוא ברור הדבר ונכון כנכון היום כי היהדות מצאה לה בימי שיבתה עמוד חדש, חסין ואמיץ, להישען עליו במלחמתה על נפשה, שעליה להמשיכה גם לעתיד. כי הינה אין ספק בדבר, שאותו הפילוסוף הגדול נפל ברשת אשר טמנה לו הראציונליות המופשטת, כשם שנפלו מייסדי הנצרות ברשת זו מטמנה להם החסידות המופשטת. כזה כן אלה שגו לחשוב, כי האדם היא בריה מופשטת, בודדת בעלייתה, וחיה בעולמה השכלי וההרגשי לבדה.
עכשיו הן הכול יודעים, כי האמונה הפנימית שבלב וההכרה העליונה שבראש אינן פוטרות את האדם מכל החיים התרבותיים, אלא, אדרבה, מחייבות אותו להביא את אמונתו והכרתו לידי גילוי: האמונה בלי הדת, והמטאפיסיקה מבלעדי התרבות הכללית, הן פורחות גם שתיהן באווירו של עולם. כדי שתהיה האמונה לכוח פועל בעולם היא זקוקה אל הדת, שבה תתגלה ותתגלם. כדי שתשפיע על ההכרה המטאפיסית העליונה על חיי האדם היא צריכה להזדווג אל שאר קנייני התרבות. ברוך שפינוזה קרא את שיטתו המטאפיסית בשם “אתיקה”, לפי שכך לימד אותו חושו היהודי. היהודי הוא שזיווג את המטאפיסיקה והאתיקה. היהדות היא שלימדה את האדם להתרומם על ידי המעשה המוסרי אל האלוהות שבעולם, שהיא רוצה במוסר ושהיא עצמה איננה אלא הכוח המוסרי אל האלוהות שבעולם. ותורת היהדות העתיקה עולה בבחינה זו על שיטתו המטאפיסית של ברוך שפינוזה. שיטה זו הרי היא חסרה בעיקרה אותו הגשר שהיא מבקשת לבנות – הגשר המעביר מן המטאפיסיקה אל האתיקה. בשיטה זו קופץ האדם קפיצה גסה דרך היסוד המטאפיסי שבעולם, שאין בו לא טוב (מוסרי) ולא רע (מוסרי), אל היסוד נמוסרי התהום רובצת כאן בין היסודות, ויראת התהום מביעה את האדם לידי ייאוש טמיר ועמוק, שהוא שובר אמנם את יצרו הרע של האדם ועושה את המעשה המוסרי האפשרי – אפשרי, אבל בלי שמחה ובלי תקווה. האתיקה תומכת יתידותיה במנוחת הנפש הבאה על ידי המעשה הטוב, על פי הכלל: שמור לי ואשמור לך. אבל איה היסוד המטאפיסי של האתיקה? איה היסוד המוסרי בכוח המאטפיסי? המוסר אינו נעשה קטגוריה מטאפיסית, אלא נשאר קטגוריה אנושית וחברתית.
היהדות העתיקה הרימה את המוסר למדריגה מטאפיסית וריליגיוזית. המוסר הוא התואר (האטריבוט) העיקרי של האלוהות: " ה' ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת“. האתיקה כלולה במטאפיסיקה, שבעיקרן אינן אלא שתיים שהן אחת. אם ברוך שפינוזה קרא את שיטתו המטאפיסית בשם “אתיקה” היה בזה יהודי נאמן. אבל השתיקה שלו אינה מטאפיסית, לפי שהכוח המטאפיסי שלו, ה”סובסטאנץ" שלו, משולל בעיקר האטריבוט מוסרי. ולפיכך טעות גדולה הוא להחליט, שברוך שפינוזה הביא את המחשבה המטאפיסית של היהדות לידי גילויה ומצא לה את הביטוי הנכון. כרבים מפילוסופי ישראל לפניו ולאחריו לא פתר גם הוא את הסתירות המסתתרות בתוך ההכרה האלוהית, ואת השאלות הקשות שיש בשאלת השאלות הזאת. הסובסטאנץ שלו הוא אמנם יודע ומכיר, אבל הידיעה וההכרה הינן כוח מוסרי כשהן לעצמן רק רק בשיטתו של סוקראטס, ששכח – כמאמרו של אריסטוטלס – את התאווה וההרגל. ההכרח “מנקודת ההשקפה הנצחית” קרה יותר מדי, וקרה עוד יותר ממנה " האהבה השכלית אל האלוהות". שתי אלה גם יחד אין בכוחן להצית את האש בלבבות ולהדליק את המאורות בחשכת התוהו ובוהו שבעולם ושבאדם…
השיטה המטאפיסית של ברוך שפינוזה היא אמנם צעד גדול ונשגב במהלך התפתחותה של ההכרה המטאפיסית היהודית. אבל ראשית, היא נוגעת רק בצד האחד של היהדות: בהכרת האחדות המטאפיסית של העולם והתאמת (פאראלליות) החזיונות הגשמיים והרוחניים זה אל זה, ושנית – איננה חדשה בהחלט, אלא ביחס ידוע. אפילו הנטיה הפאנתיאיסטית של השיטה הזאת לא נתחדשה בבית מדרשה חידוש של יש מאין. בשכבר הימים היתה אמונת הייחוד של היהדות סובבת והולכת מן המונותיאיסמוס אל הפאנתיאיסמוס ומן הפאנתיאיסמוס אל המונותיאיסמוס. הראשון הוא – התורה הנגלית של היהדות, והשני הוא – התורה הנסתרת של היהדות. הפאנתיאיסמוס, ההכרה שהכול אלוהול, היא השאיפה הראשונה והעליונה של היהדות, שהיא כמוסה בה מיום היותה ועד עתה. אלא שהפאנתיאיסמוס של היהדות רחוק הוא מהיות הכרה שכלית לבד, הוא – עבודת האדם ותעודתו בעולם. לגלות את האלוהות שבכולם, לתקן את כל הפגימות שבעולם ולהרים את העולם למדריגה אלוהית ומוסרית – זאת חובת האדם בעולם. פעם בפעם תתפרץ המחשבה הפאנתיאיסטית הכמוסה בחביון היהדות לצאת אל העולם הנגלה, אבל הסכנה המוסרית הכרוכה בעקבה דוחפת אותה שוב למטה עד שתהיה השעה ראויה לה לחזור ולהתגלות. כי ההכרה שהכול צריך להיעשות אלוהות עלולה ליפול ברשת התאוות השפלות הלחשות לו לאדם: הכול הוא אלוהות ולרבות כל השפל וכל הבהמי שבלב האדם.ולפיכך, בכל שעה שהסיטרא-אחרא של הפאנתיאיסמוס מתחלת להתגבר, מתנערת הנשמה הישראלית, מוחית בכל תקפה נגד המעשה, ומבקשת לה מפלט בחיק ההכרה המונותיאיסטית, ומתקדשת ומיטהרת בהרת גדולתה וקדושתה של האלוהות. מצורפה ומזוקקה, או נדכאת מהכרת חולשתה, היא חוזרת שוב ומתחזקת בהכרה הפאנתיאיסטית וחוזרת חלילה. ככה עוברת תקופת התלמוד לתקופת הזוהר, תקופת הפילוסופיה לתקופת הקבלה, תקופת הרבנות לתקופת החסידות, ועוד ועוד. מובן מאליו, שעל פי הכלל הידוע: אין הטבע עושה קפיצות, גם כאן אין המעבר נעשה לפתע פתאום. שני הזרמים נמצאים תמיד ופועלים תמיד, ואפילו מזדווגים לפעמים ונעשים לאחד, אלא שפעם מתגבר הזרם המונותיאיסטי ומשעבד את חברו אליו, ופעם מתגבר הזרם הפאנתיאיסטי ומשעבד את הראשון לצרכיו הוא. פאנתיאיסטי היה כבר חלק מן האגדה. פאנתיאיסטית במידה מרובה היתה הקבלה שלפני ברוך שפינוזה. פאנתיאיסטית בהחלט היתה שיטתו של רבי ישראל בעל שם טוב, אשר חי אמנם אחרי שפינוזה, אבל בלי ספק לא ידע כלל ממציאותו.
ד 🔗
ודבר שאיננו צריך להיאמר הוא, כי השקפת העולם של קארל מארכס איננה יכולה לתפוס את מקומה של היהדות.
השקפת-עולם זו קלטה אל תוכה יסודות שונים ומגוונים: יסודות מטאפיסיים משיטותיהם של האשכנזים הגל ופויארבאך וכל הנספחים עליהם; יסודת 'דמיוניים מחלומותיהם של הקומוניסטים הצרפתיים והאנארכיסטים הצרפתיים מסיעתו של פרודון והעברים מסיעתם של משה הס וקארל גרין; יסודות מסופקים מסברותיהם של המאטריאליסטים האשכנזיים ויסודות מדעיים מתורת הכלכלה המדינית של השוטלנדי אדם סמית והיהודי דויד ריקארדו. אבל למרות כל אלה יש בהשקפת-עולם זו גם אחדות ידועה, וגם מקום ידוע יש לה לזו בהשתלשלות המחשבה הישראלית אשר מעבר לגבול היהדות. ופה יש לסמן את השקפת העולם של קארל מארכס בתור המשך מתורתו של ברוך שפינוזה בין מצדה המטאפיסי, בין מצדה החברתי. מצדה המטאפיסי קרובה היא מאוד השקפת-עולם זו לשיטת האחדות של הפילוסוף הגדול – קרובה לה רב יתר מאשר לשיטותיהם של הגל ובני “האגף השמאלי” של תלמידיו, אלא שהיא מרחיקה ללכת בנידון זה, עד שמתעלמים ממנה כל התחומין שבין הטבע והדומם מעבר מזה ובין הטבע החי בכלל והאדם בפרט מעבר מזה, באופן שהאחדות המטאפיסית נעשית לאחדות טבעית וגלויה. ומן הצד החברתי – תורת החברה של קארל מארכס, עם חלוקת האינטרסים שלה והמוסר הנובע מתוך אותה החלוקה, חוזרת שוב לתורתו של הפילוסוף הגדול, אלא שגם כאן היא מרחיקה ללכת ואיננה מניחה מקום לשום תנועה מוסרית בעצם ועושה את הכול הכרח גמור במובן גשמי יותר מדי. אבל יחד עם זה היא מרימה את המוסר החברתי – מבלי אשר תקרא אותו בשם הנכון – למדריגה גבוהה מאוד, וכלעומת שהיא משפילה את שרשו למטה היא מרימה את פריו למעלה. תביעות המעמד הרביעי, הנוסדות על פי השקפת-עולם זו על האינטרסים הגשמיים, הכלכליים, של אותו המעמד, הרי הן בעיקרן תביעותיו המוסריות של קארל מארכס עצמו. תובע או איננו תובע המעמד הרביעי את ממשלת הצדק – זוהי עוד שאלה לעתיד לבוא וחקירה למומחים. מה שאיננו טעון שאלה וחקירה הוא זה: שאותו היהודי, אשר כל ימיו התנכר לעמו גם באשמתו שלו, גם באשמת אבותיו, גם באשמת דורו, לא נלחם כל ימי חייו אלא לשם הצדק החברתי לא היה אלא יהודי נאמן ברוחו ובלבבו, אם גם שלא מדעת, ועשה מה שעשה על דעת המקום ועל דעת הקהל הקדוש, אשר העמיד מתוכו את נביאי האמת והצדק – לא על דעת המעמד הרביעי או החמישי, אשר לא היה בינו וביניהם שום קשר חברתי.
אולם אם נשאל: המכוּונת היא הצורה של תורת קארל מארכס אל התוכן המוסרי שלה? הנתגלה בצורה זו המאור הגדול של תורת הנביאים הגדולה? – אז התשובה על השאלה הזאת יכולה להיות רק שלילית.
בעולמו של קארל מארכס כמו נכבו כל המאורות. הכל נוּגה, אפל וקר. בקרת האפלה רוחשים-גועשים גלגלי המכונות ואצים-רצים המה מבלי חשבון ומבלי דעת, ובמרוצתם המה נושאים את כל האדם אשר על פני האדמה, האדמה הלאה, תמיד הלאה. האדם חורק את שיניו, נושך את שפתיו, והוא מקלל את הכול, מקלל בשנאה עזה וכבושה, מקלל ונישא הלאה הלאה. חושך ואפלה מסביב, ורק במחשכי מרחקים יראה אור קטן וחיוור. מי היודע ומי המאמין כי גלגלי המכונה יינשאו לעומת האור הקטן והחיוור ולא אל עבר אחר? ואם יגיעו ויבואו עדיו – היאיר האור הקטן והחיוור את החשיכה הנוראה? הירומם את הקרה האיומה וימוגג את הקרח הנורא הנטוי על פני כל האדם אשר על האדמה?…
ה 🔗
ועוד דברים אחדים על ה“פשרה”. רבים בקרבנו ומחוצה לנו מדברים על ה“פשרה” ש“נתפשרה” היהדות בזמנים שונים עם שיטות אחרות, ומוציאים מזה את התוצאה, שגם עכשיו צריכה היהדות ל“התפשר” עם השיטות, או גם עם הדתות השולטות בעולם. אבל כל המדברים את הדברים האלה אינם חפצים להבדיל בין הפשרה ובין הסיגול. היהדות סיגלה אמנם לעצמה בזמנים ידועים קניינים תרבותיים, שנוצרו על ידי אחרים ושהתאימו לרוח הכללי של היהדות, אבל היהדות לא נתפשרה מעולם עם שיטות אחרות המתנגדות לרוחה. בודאי היו בכל הזמנים בקרב עם ישראל יחידים שנתפשרו מרצון או מאונס עם שיטות ודתות מתנגדות ליהדות. אבל אלה, או שעשו את הדבר בלי הכרה ולא ידעו מה שעשו, או שעשו זה בהכרה לשעה עד יעבור זעם, או גם לדורות – אבל אז יצאו מן היהדות, אבל היהדות כשהיא לעצמה לא ידעה כל פשרות, וזה כל כוחה לאלוהיה, שמעולם לא נתפשרה עם השיטות השוררות בעולם, ועמדה בייחודה ובשלימותה בכל הגלגולים הרבים שעברו עליה מיום היותה ועד עתה. כל גדולי ישראל, שנשארו עומדים בתחום היהדות – בין אלה שהיו מאמינים תמימים, בין אלה שהיו חוקרים ודורשים במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ושאר רזי עולם – לא נבדלו במאומה איש מעל אחיו בכל מה שנוגע לשאלות החיים והמעשה, כל גדולי החוקרים שבישראל, מן הימים הרחוקים מאתנו – מימות רבי ידידיה האלכסנדרוני – ועד הזמנים הקרובים אלינו – עד רבי נחמן קרוכמל והרמן כהן, – הורו פה אחד בערכם הגדול של הקניינים התרבותיים הישראליים, והכירו כולם כאחד את החשיבות המיוחדת שיש להן למצוות המעשיות, שהן כוללות בתוכן אל כל החובות הדתיות והמוסריות של אדם מישראל. מעולם לא נחלקו המיימוני וסיעתו עם חכמי צרפת וסיעתם על מצווה מן המצוות או על שאלה מוסרית. בזה היו לכולם שפה אחת ודברים אחדים. כשנחלקו לא נחלקו אלא בפרטים. ואפילו בשאלות מטאפיסיות, ששם המחלוקת מצויה יותר, לא נחלקו אלא באופני ההכרה של האלוהות, אבל לא במציאותה ובמהותה. כולם לדוגמה, החזיקו באמונת הייחוד, אלא שלא כולם יכלו לבוא לידי ציור אחד של יחידו של עולם. אילמלי היה הדבר כמו שאומרים מתנגדי היהדות, שהיהדות היתה “מתפשרת” עם השיטות הסובבות אותה – כי אז היה “היד החזקה” של המימוני, “המתפשר” עם התרבות היוונית והערבית, שונה תכלית שינוי מן “הקונטרס” ו“התוספות” של חכמי צרפת ואשכנז, “המתפשרים” עם תרבות הארצות האלה, ובאמת הרי הכול יודעים, ש" היד החזקה" היה לספר הספרים גם בשביל חכמי צרפת ואשכנז. ומי שיבוא ויאמר: הרי “מורה הנבוכים” – אף אנחנו נאמר לו: אין מביאין ראיה מספרים מטאפיסיים. ספרים כאלה מדרכם להעיר שאון ומהומה קודם שהספיקו המוחות של הקוראים והחושבים לעכל מה שראוי לעכל מהם, ולזרוק מה שראוי לזרוק מהם…
ומדברים על דבר “פשרה” עם הנצרות בזמננו. היש לנו להתפשר עם דת הנצרות בזמן הזה? כמדומני, שכשם שלא היה כל צורך ליהדות להתפשר עם דת הנצרות בימים עברו, כך אין לה ואי אפשר שיהיה לה גם עכשיו צורך זה. ומי שבא ותורת הפשרה הזו בידו שואלין אותו: עם איזו “דת נצרות” להתפשר? עם זו הנצרות הקדומה, שהעמידה את האמונה הפנימית שבלב במרכזה, עם זו ששללה את כל הקניינים התרבותיים של היהדות, או עם זו שהתחילה מכנסת לתוכה קניינים תרבותיים מכל עבר ומכל פינה? הלוא ברור הדבר, כי במידה שדת זו סובבת על עיקר האמונה הפנימית שבלב – אין בה כל חדש לנו, שהרי זאת היא מצוות המצוות ועיקר העיקרים של היהדות: " ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ובמידה שהיא מכנסת אל תוכה קניינים תרבותיים מן החוץ – שוב אין לנו במה להתפשר עמה, שהרי אנחנו יכולים להכניס אותם הקניינים ממקור ישראל עצמו, ובאמת הרי כך היינו עושים בכל הזמנים לפני הנצרות ואחריה. משל, הנצרות העיקרית, הקדומה, למה היא דומה? לבית שהחריבוהו ובקשו להשאיר את גגו. ומשל, השקפת-העולם של קארל מארכס למה היא דומה? לבית שנטלו ממנו את גגו והשאירו אותו פתוח לכל מיני רוחות רעות שבעולם. הכול יודעים ששני הבתים האלה אינם עשויים לדירת בני אדם. מה עשו ומה עושים כל אלה המבקשים לעשות אותם לדירת בני אדם? בונים את הבית תחת הגג של הראשונה ועושים גג על השניה. אבל בה במידה שבעלי דת הנצרות משתדלים לכוון את הבית שהם בונים אל הגג העתיק, ורוצים באמת שהקניינים התרבותיים שלהם יצאו מן האמונה הפנימית שבלב ויוליכו אליה – באותה מידה עצמה הרי הם חוזרים אל היהדות. וכמו כן, בה במידה שבעלי השקפת העולם של קארל מארכס עמלים להשלים את החסר בה ולהכניס לתוכה זרם של אמונה חיה במוסרו של עולם, שממנו יוצא ועליו ייבנה מוסרה של החברה האנושית – הרי הם שוב חוזרים אל היהדות. אל תאמרו: סוציאליות נוצרית. זה דבר והיפוכו. הנצרות האמיתית הקדומה כופרת בחברה ובאורגאניזציה שלה, ואי אפשר לה שתהיה לתורת החברה. היא יודעת את היחיד המאמין, ואיננה יודעת את החברה המסתדרת. היא כופרת בכל מוסדות החברה, ואיככה זה תהיה לתורת החברה? כל אלה המדברים בשם “הסוציאליות הנוצרית” באמת ובלב תמים, לא לשם פוליטיקה מגונה, נשענים על תורתו של משה רבנו ועל תורתם של הנביאים. ועל כן אין “סוציאליות נוצרית” בעולם, אלא – סוציאליות יהודית יש! תורת היהדות היא תורת החברה הבנויה על יסודות המוסר הסוציאלי, ותורה אחרת אין בילתה לחברה הרוצה להיבנות על יסודות המוסר הסוציאלי!
ו 🔗
הרבה זרמים יש בעולם התרבותי של עכשיו, המבקשים לסחוף את היהדות ולעקרה מן השרש, יש זרם של תאווה עזה אל ממשלת האדם באדם וניצול האדם באדם. יש זרם של תאוות החזרה אל התקופה האלילית שממנה יצאה התרבות האירופאית, ויש זרם של שוֹוניסמוס, של לאומיות קיצונית וחקנאית, שהיא רוצה להשליך מעליה את כל הקניינים התרבותיים שסיגלה לה מאחרים. הזרמים האלה, ואחרים כיוצא בהם, משתפכים כולם לים אחד של שנאה ואיבה אכזריה אל כל אשר בשם היהודים והיהדות ייקרא. גלי הים השחור הזה הינם מתנשאים ברעש ובהמולה גדולה, והם משתובבים, מתהוללים ומבקשים להתפרץ מגדותיהם ולעבור בעולם, הלוך ושטוף, הלוך וסחוף את כל המעצורים אשר יפגשו בדרכם. ועדיין אין בן אדם בעולם אשר ידע ואשר יחוש עתידות: צמה יקרה ומה יאתה באחרית הימים. הדבר אשר נגעהו לעת כזאת, הוא רק זה: בה במידה שזרם התרבות הכללית מפלס לו נתיב בין שאר הזרמים, ועובר לאט לאט אל עבר הכרת האחדות האלוהית והמוסרית של כל חזיונות העולם והכרת האחדות החברתית של כל הבאים בברית החברה – במידה זו הולכת התרבות האנושית ומתקרבת אל היהדות, במידה זו הולכת ומתגברת הרגשת נצחונה של היהדות העתיקה בעולם החדש, נצחונה של האלוהות הישראלית בחיי האדם ובמעשים אשר יעשה האדם וחי בהם.
אפס – אל נא יתהולל חוגר כמפתח! נצחונה של היהדות איננו דבר אשר יבוא מאליו וכלאחר יד. נצחונה של היהדות איננו גם דבר אשר סוכנים-נוסעים ושליחים מצודדי-נפשות יוכלו להוציא אל הפועל. תמיה אני, אם כל אלה הסוכנים והשליחים, שקמו לנו בשעת המפלה הלאומית והחורבן המדיני, לא הזיקו ליהודים וליהדות רב יתר מאשר הועילו להם. כי הינה הניצחון של הדעות בכלל, ושל התרבות היהודית בפרט, הוא פרוצס היסטורי קשה וממושך, אשר בכבדות רבה ובהדרגה הוא כובש לו את דרכו בעולם, ובעמל שנים וכוחות אין מספר הוא עושה לו נפשות באדם. נצחונה של היהדות הוא נצחון אשר בוא יבוא רק אחרי המלחמה ורק על ידי המלחמה.
אולם המלחמה דורשת התאמצות כל הכוחות והתרכזות כל הכוחות. והיהדות אי אפשר לה לעמוד בקשרי המלחמה עם האויבים הרבים והעצומים אשר סביב שתו לה, בלתי אם תאמץ את כל כוחותיה ותרכזם במקום אחד. היהדות צריכה לצאת ממצב הפאסיביות והרשלנות אל מערכות המלחמה האקטיבית, מלאה עוז ועצמה והכרה עצמית. לא רק בעולם העתיק, בשעת חורבנה של האלילות, היה להיהדות דבר מה להגיד לעולם. גם עתה בעולם החדש, בשעת ההריסה והמבוכה השוררת עתה, בשעת התגוששותם של כל האלים והאלילים, של כל אותם החדשים שנתישנו והישנים שנתחדשו, בשעת התפרצותן של כל התאוות הכמוסות בחביון הנפשות והתעוררותה של החיה הנוראה, השובבה והאכזרית שבאדם, בשעת הניצול האיום שעושה עם בעם, גזע בגזע, מעמד במעמד ואדם באדם, בשעת ההשתערות הגלויה והחצופה של “המצוקים” על “האראלים”, של הכוחות התחתונים על הכוחות העליונים, של התאוות השפלות והמאוויים נקלים על געגועי הנפש המתרוממים אל על – גם עתה, בשעה כזאת ובעולם כזה, עוד יש ליהדות דבר מה להגיד לעולם ומלואו, עוד יש ליהדות דבר מה להילחם בשבילו ולהביאו לידי נצחון ולידי התגלות. גם עתה טרם נגמרה עבודת היהדות, טרם נסתיימה התרבות היהודית. עוד העבודה רבה לפניה על שדה מלחמת האמונות והדעות, וזה דבר המלחמה: היד האחת מחזקת בשלח, והיד האחת עושה במלאכה. זאת מלאכת הבניין אשר ראה יעקב אבינו בחלומו – סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. על היהדות לפתור את חלום נעוריה. על היהדות לבנות ולכונן את סולם התרבות הזה, אשר בו יעלו בני האדם ושבו ויתעלו מתחתית הסולם והיו למלאכי אלוהים. כי זהו חלום היהדות, חזון העתיד שלה, וזה שברו.
היהדות תפתור את חלומות נעוריה ותבנה את סולם חזיונותיה על אדמת ישראל תחת שמי ישראל. שם נגלה אליה האלוהים מלפנים בחלום הלילה, ושם הוא עתיד להתגלות אליה באור היום. כל זמן שהיהדות מפוזרת ומפורדת בין העמים אי אפשר לה להגיע לידי התרכזות הכוחות, ולהתגלות בעולם בכל שיעור קומתה, בגולה הולכת היהדות ומצטמקת, השרשים שלה אינם מקבלים יניקה ומתנוונים, והענפים שלה נוטים לרשות הרבים ומתכסים אבק רב, וכפעם בפעם הם נקצצים ונשחתים בידי זרים אכזרים. מה תקוות העץ אשר נעקר מאדמתו, ורוח רעה תצנפהו צנפה ככדור משחק בארץ רחבת ידיים? פיזור היהדות הציל אותה אולי מכליה גמורה, אבל פיזור היהדות הביא אותה בהרבה מקומות אל מצב מסוכן של התנוונות, הזדקנות והסתרסות. פיזור היהדות הביא לידי ביטול הרבה חלקים עיקריים של היהדות, חלקים, אשר עליהם גאונה, ועליהם עוזה ופארה. פיזור היהדות הביא לידי צמצום היהדות, לידי התכנסות שלה כולה בתוך מסגרת הדת – באותה שעה ובאותו מקום, שהדת ירדה מטה מטה ואיבדה את השפעתה על רוחות בני האדם. כלום לפיזור זה נשאף גם לעתיד ובו נשים מבטחנו? ומי יודע אם יציל עכשיו הפיזור של היהודים והיהדות אפילו מה שעלתה לו להציל עד עתה?
כי על כן, ככה ייאמר היום לבית ישראל: בשעת פיזור כנס! כנס בעוד מועד, בעוד יש תקווה!
ההתכנסות וההתרכזות תשיבינה ליהדות את כוח נעוריה. בארץ מולדתה מרוח אווירה, תשוב היהדות ותפריח ועשתה קציר כימי נעוריה. רעננה ועליזה תצא אז על במת החיים ואל מערכות המלחמה, ומלאת-חיים תשוב ותהיה לתורת-חיים. כי מי אשר יחובר אל החיים – לו יש רק בטחון ולו תקוות הניצחון.
[1912, “העתיד”].
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.