הגמול / פרץ סמולנסקין

או

היהודים בווארשא בעת המרד האחרון.

יְרָא אֶת יְהֹוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ

עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב

(משלי כד כא)

 

אל הקורא    🔗

יסוד להספור הזה לקחתי משפת אשכנז מהמאנאטשריפט פיר דאס יודענטהום שנת 1864. ועשיתי בו כחפצי כי שניתי מהדברים הנאמרים בשפת אשכנז כהעולה על רוחי, גם הוספתי עליהם כהנה וכהנה, ובהקאפיט'¹ האחרון לא בא אף דבר זר אחד והנהו באמת בריאה חדשה, כי לא מטרת האשכנזי מטרתי, ועל הקורא לשפוט אם השכלתי או הסכלתי עשה.

-——-

 

א.    🔗

חודש האביב שנת 1861 הנה זה בא, רגשי השמחה התעוררו בלבב כל היצור לקול צפרים מזמרי משכיל שירת התולדה, וליפעת הטבע אשר תחדש נעוריה; רק העיר ווארשא נוגה ממועד הבריאה, ולא עליה שפכה הטבע רוח ששון.

דומית-מות שוררת על כל אפסים, אפסה שמחה, פס ששון מהעיר ההומיה, ואף כי המונים המונים יתהלכו בכל רחובותיה, בכל זאת נדמתה כחצר-מות, הגברים הולכים שחוח תחת משא עצב, מעיניהם – אשר יפיצו גאה וגאון בכל עת – נשקפת תוגה, שלמות שחורות יעטו, שרשרות ברזל שחורות על צואריהם, כמו לנחושתים הֻגשו בממלכת התפתה על פי שר-הרוחות. הנשים לובשות בגדי אבל לבכי כמו תספודנה על מת, בכל מקום לא יֵראה לעין רק מראה שחור דמות המות צלם האבדון, כמו בלע את כל המראות המשמחים עין רואם, ורק הוא לבדו ישים משטרו בארץ, כל בתי משוש סֻגרו על מסגר, עלזי לב לא ישתו יין בשיר, רק בתי התפלה לא יסגרו כל היום, ורבים המה השוקדים על דלתותיהם.

לעתים תעבור שפעת אנשים לפני ארון מת אשר לקברות יובל, וגם אחריו רב אדם ימשך… אך הטה אזנך ושמע כי לא שירי תהלה או תפלה לאלהים ישאו בעד נפש המת העוזבת אדמות לרחיק נדוד אל הנצח הנורא, כי אם שירי עוז וגבורה למלחמה יביעו בשפתים דולקים ולב סוער כים, עד אשר תפגע במו להקת אנשי חיל או אז יחדלו הקולות ויתפרדו איש מעל אחיו כשיות נדחות למראה ארי נורא כי יבוא להחריד רבצם. כהנים הלובשים מלבוש שחור וסערת רוחם נראה על פניהם, יקיפו יסובבו עיר, ישימוה כמרקחה, ויפיחו רוח מרד בלבות קלי הדעת אשר בתעלוליהם בחרה נפשם, כי מאת המתקדשים תצא חנופה לכל הארץ…

גליונות כתובים פנים ואחור ינשאו כעל כנפי רוח, ויבואו לידי ההולכים בחוצות אשר ימהרו לטמנם בצלחת מבלי קרוא ומבלתי ראות את היד אשר תחלקם - הנה הנם הפקודות והחוקים אשר יחוקקו שרי סוררים העושים מלוכה בסתר.

מכתבי-צו כאלה יבואו בעד החלונות בהפתחם לרוח היום, ידבקו בכף הקונה בבית המסחר, יצמדו לרגלי כורע ברך בבית התפלה.

במהירות ובחריצות נפלאה יבואו אל מקום זה יסדו להם, אך איה המחוקק? איפו הוא הסופר? ומי הוא הנושאם לכל רוח? כל אלה עין זר לא ראתה…

בבית גדול ורחב ידים, הבנוי ברחוב אשר רק עשירי העם ואציליה ימצאו משכנות למו, תשב עלמה רכת השנים ורבת החן והיופי, על כסא גדול עם ידות שן; מכתב עתי בידה, ועיניה צופיות אל נוכח הפתח, במצחה הזך משלג תקמוט, וברגליה תמולל על היריעה הפרושה על הרצפה, כי בכליון עינים תחכה על איש אשר אחרו פעמיו לבוא, אך מי המאושר אשר לו תאות נפש עלמה כלילת יופי כמוה? ומי הוא האכזר אשר לא יעירנו לבבו לדאות כעל כנפי רוח אל עלמה רבת החן אשר לו תאות נפשה?…

פתאום לפתע נפתחה הדלת ועלם יפה אף נעים הדור בלבושו, קפץ אל תוך הבית פנימה, כמורדף על צוארו, “מהרי ופתחי לי דלת הקיר למחבא המכתבים!” אמר בחפזה ודאגה בטרם ברך את בעלת הבית בשלום.

העלמה מהרה אל החדר השני ותך בזרוע כח על כפתור אשר תבנית איש שמה חושך סתרו, ועד מהרה נראה חור בקיר החדר אשר בו בא העלם, והוא השליך אל תוכו בידים מהירת צרור מכתבים אשר נעלם כרגע ולא נודע מקומו איה, אז שבה העלמה אל החדר הראשון במנוחת לב ותשב על מטה כבודה, והעלם נגש אליה וישב לימינה, והכרת פניו ענתה בו כי לאשרו ושמחתו אין קץ. –

– ספר נא לי קארל, מחמד לבבי, מהחדשות אשר עשית ואשר ידעת כי כלתה רוחי לדעתם – אמרה העלמה גברת הבית אל העלם.

– הנני למצותך אורעליא אהובת נפשי – ענה העלם – אתמול הוצאנו את ארון המת כמשפטינו תמיד. הכהנים התפללו, וההמון ענו לקולם, גם רבים משוטרי העיר נלוו אתנו עד בואנו לחצר מות, שמה הורדנו את הארון אל הקבר, אחרי כן פנו כלם איש לדרכו, רק אני לבדי נשארתי, ואחבא תחת מצבת אבן לחכות עד המועד…

– לבדך?!

– לבדי! אין איש אתי, בלעדי שומר החצר-מות אשר עמד לפני השער על המשמר לבל תפול עלי שואת פתאום… היום נמוג ויהלך, ויאת ליל עטוף בצללי צלמות, תהום חשך ודומית שאול בלעו את היום והמונו, ואני מתהלך אט בין גבנוני קברים ממצבה למצבה אשר באשון ליל התראו כאנשים, הקשבתי לקול צלצלי צפרים, למשק עלים נבלים, אולי קול מצעדי אנשי בריתי המה, כה עבר חצי הליל ועקבותם לא נודעו, אז אמרתי אשובה הביתה, כי אולי היתה רוח אחרת אתם, לבלי בוא לעזרתי, אך בעת ההיא הגיע לאזני קול מצעדי אנשים, שרקתי בשפתי לאות כי על משמרתי אעמודה, אז נגשו אלי שלשה אנשים בלאט כחותרי בתים, ועד ארגיעה נקרע סגור הקבר, ושמונה ידים אחזו בהארון ויפוצצוהו לרסיסים, ואחרי אשר הוציאו את האוצר האצור בתוכו, ויתנו לידי את הכסף והפקודות, יצאו מנאות השקט וירכבו על סוסיהם ויעלמו. –

– ומה השמיעוך מהחדשות הנעשות בערי המדינה?

– ללהג הרבה קצרה לנו העת, כי האיש החפץ לעשות בידיו תושיה לא יאריך לשון בדברי שיחה, רק בדברים אחדים ספרו, כי אש לא נפח תאכל בכל הערים, ומבלי משים תהי ללהבת שלהבת – ואמנם כן הוא, כח ידינו אתנו גם כסף רב באוצרותינו, ומי הוא לפנינו יתיצב?

– גם הבאראן סלאוואטסקי, והגראף ביעסאווסקי, אשר דרשו פה לתשובתך – גם המה הגידו כי כל מתי סודנו יצעדו לפנים, יעשו ויצליחו, המסתתרים ביערים ירבו ויעצמו במאד מאד. בני הנעורים ירוצו בשמחה כהולך בחליל לקול הקורא “קשר”! אוצרות נשק הוכנו במחילות עפר ובעצים חלולים, מקומות מועדים למרוץ המכתבים ימצאו בחצרות השרים בכל עיר וכפר, גם שרי צבא המצביאים את העם בסתר, שרי פקודה המביאים כל מעשה במשפט, יעשו מעשיהם באמונה וחרף נפש, גם ממלאי-מקומותיהם נכונים בכל עת, לקחת פקודתם ולעבוד עבודתם לעת תמוט רגלם. הרשת פרושה על כל הארץ, ומבלי משים יאחז פח בעקב הרוסים שונאינו, ומידנו זאת להם – האין זאת קארל, מחמל נפשי?! קראה העלמה בעליצות-לב בחבקה אותו בזרועותיה.

– פניך ינהרו משמחה וטוב לב אורעליא אהובת נפשי, אך הגידי אל תכחדי: הלא תפחדי לרגעים פן פור יתפוררו מגדלינו הבנויים ברוח דמיוננו, ויהיו למעי מפלה ואנחנו נקבר חיים בין משואותיהם?…

– לא! לא! חלילה לי ממחשבות און כאלה אשר לא יועילו רק להותנו, לרפה רוחינו ולהשיבנו עד דכא. הטרם תדע כי דרך אחרת אין לנו רק קדימה קדימה! המעברות אשר אחרינו נהרסו, ואם נשוב על עקב בשתנו, הלא אז נבוא במים הזדונים, אחת היא על כן אמרתי: אין לנו כל תקוה בלתי אם לקחת את הארץ בחזקה מידי הרוסים – או לעזוב את ארץ החיים ולרדת דומה. – הדברים האחרונים האלה הביעה ברגשי עוז, ורשפי אש הפיצו מעיניה כגבור בהלחמו על שדה קטל…

– פליא, דעת ממני! מאין בא רוח גבורה בלב אשה רכת השנים ואמונה עלי תולע כמוך? דעי לך אהובתי כי לא לרבים מהגברים חלקה הטבע כח-לב כמו לך, וגם אני אשר אהבתך סמכתני, אהבתך אשר אף אם תובילנו דומה לא אשית לב, וכחתן לחופתו ארוץ לקראת כל מפעל אשר כפשע יצעידני למלך בלהות, רק להפיק מאתך רצון, בכל זאת לא נכון לבי בטוח אשר נגד ההצלחה דרכינו, כי רבות הנה המכשלות אשר בהנה יתנגפו רגלינו, ומה יחרפני לבבי ויסרוני כליותי על המעשה הרע אשר עשיתי לאבי הישיש הנכבד, כי מבלי משים נלכד גם הוא בשחיתותינו, ובמפלתנו יפול, והוא לא חמס עשה-הה! עליו תוגת נפשי!

– מליצה חידות לי דבריך. הגד לי פשר דבר ואבינה אל מה ירזמון מליך.

– הטרם תדעי כי הביאותי את מכונת הדפוס אשר לנו, לבתי תפלת אבינו ושם נעשה מעשינו זר מעשינו –?

העלמה נתנה קולה בשחוק ותקרא: “אמנם זר מעשיך! כי מי שמע כזאת, אשר בבית איש ישראל ירא אלוהיו מרבים, ונאמן למלכו יובאו כלי הקושרים? ומידי בנו אשר מטו רגליו מדרכי דתו, בהלכדו בפח אהבת עלמה נוצרית, זאת לו”.

– את תשחקי ולא אני – ענה העלם ביגון – כי הרעיון הזה לא יתן דמי לי ביום, גם בלילות ייסרני מוסר אכזרי, לוא גלמוד הייתי בתבל כי אז מכרתי גויתו ונפשי להקושרים מבלי דַבֵּר דבר, כאשר נתונים נתונים המה לך, אך מה אעשה לאבי החף מפשע, לאבי אשר מעת התהלכו עלי אדמות לא נמצא בו דבר רע למלכו ולאנשים, ועתה יקושתי לו אני בנו, מוקשים שַׁתִּי לו אשר יורידוהו בדם ובחרפה שאולה. הה! אודה ולא אבוש, כי הרעיון הזה ידכא לעפר נפשי ויגרש כל רגש תקוה מלבי…

– הרף ממחשבות הבל כאלה! איזה הדרך יעבור הרוח על שוטרי העיר לפרוש מכמורת על בית תפלת אביך הבנוי ברחוב צר ומלא אשפתות הנשכח מרגל עשירים עם? ומה גם אשר אביך נודע לאיש ישר בארץ"

– אל תנחמיני הבל! לא נכחד ממני כי שוטרי העיר יביטו אל כל עבר ופנה ברבבות עינים, ומה גם עתה אשר מחריבנו ממנו יצאו, כי בוגדים רבים ימצאו בתוכינו אשר בעד בצע כסף יבעו מצפונינו, אחת היא על כן אמרתי את גויתי ונפשי הנני להקריב על מזבח המרד, אך לא את נפש אבי הזכה מפשע!…

– שים מחסום לפיך פן אקצוף על קולך! ולולא הָראיתי לדעת כי כביר כח לבך, אז אמרתי ממורך לב דברת עד הנה, כי אף אם כדבריך כן הוא אשר אביך בצרה גדולה מאד, אך התאמר להוקיר אנוש מגוי? הבעבור שלום האחד תאמר לשבית שלום רבים? הטרם תדע כי נמחץ רגלינו בדם חללים טרם נבואה שערי הנצחון? חיינו כבודנו ומאודנו במה נחשב מול התשועה הגדולה (?) אשר תקום לרבבות אנשים על ידינו – חיינו הבל! כבודנו מאפע! גם זכרון אנשים כערכנו כקצף יעלה על פני מים במקום נפל בו אבן, רגע ישוב במרוצתו עדי יהי לאין – אך הדבר הגדול אשר נוציא לפעולות אדם לעולם יעמוד, וזכרו לא יסוף בהָמר העת, צעקת הארץ הלא תשביח המון מעיך, ודמעת העשוקים הלא ישקיעו אש אהבתך לאביך?!…

– אחת דברתי ולא אשנה, כי אף אם יקרה לי ארץ מולדתי, בכל זאת תיקר נפש אבי בעיני גם ממנה, ולולא אהבתי לך אשר הכתני בסנורים כי אז לא ערב לבי לגשת אל בית תפלת אבי, להביא בו המכשלה, אשר תצודד נפשו חנם. הה! רק האהבה היא תובילני ככבש אלוף אל מקום זה יסדה לי, כי הנני אין אונים לעמוד בפניה. ואף כי לעתים תפקח הדעת את עיני אל דרכי המטים עקלקלותם, אפחד ואבהל רגע לראות התפתה פוער פיו לבלעני חיים, אך אז עיני בי, עיניך המאזרות זיקי אהבה, תחשכנה עיני מראות עוד נכוחה, ואשוב להיות מפץ בידיךְ. – ובדברו חבק בשתי זרועותיו את העלמה, והיא הביטה בו בעינים מזרות אש פלדות, אשר הנקל להן להרתיח דמי איש בא בשנים כסיר מצולה, אף כי דמי עול ימים אשר גם בלעדי זאת כנחל גפרית יבערו בעצמותיו. ולמענך – הוסיף העלם לדבר ברשפי אש אהבתו – למענך אעשה כל, למענך אערה למות נפשי, אך אם לא תערי נפשי! האמיני לי, לוא יכולת לצודד לאומים כאשר תקחי נפשות אנשים בהוד תפארתך וקסם שפתיך, כי אז היית המולכת בתבל ומלואה, ועתה היפלא עוד בעיניך, כי נפשי תלהט גחלים, ודמי לבבי כגלי אש ישאון מהחשק העז לאמר לך לעיני השמש “לי את עד עולם”.

– השבעתיך קארל מחמד לבי, לבל תעורר את האהבה טרם באה העת…

– הה! יראתי פן ירחק חוק היום ההוא! –

– חכה לי מעט עד אשר תקום הסערה לדממה, וידינו תהי רוממה, אז לא אמנע מחפצך, אך עד העת ההיא הסר אהבה מלבך, אל תתן שנה לעפעפיך, עבוד עבודתך למעני! מהר ולך להכהן פראנץ וצוהו בשם “ממלכת העם” כי ידבר אל העם ויאמר קשר! יחצוב להבות אש-דת גם ימלא פיו תוכחות לאלה אשר אהבו לנום, יפץ עברת אפו על אלה אשר לא יאמרון קשר, יגרשם מהסתפח בנחלת עולמים אם יקשיחו לבם מעזור לאחיהם היוצאים למלחמה…

– אך איך אלך לצוֹת לאיש לא ידעני תמול שלשום? –

– הוא ידעך בשם, גם לא נכחדו ממנו כל הגדולות אשר עשית, על כן מהר ולך לדרכךָ!

– הנני למצותיך! –

– מהר אין עתותי בידי, אך ביום השלישי תבוא הנה ונחדה בשמחה את פנינו.

– הה! בעתות מבוכה כאלה תחשב לי רגע לשנה, ויום לנצח, אך פקודתך תשמור רוחי, היה בשלום חותם לבבי! –

כצאת קארל מהבית, והדלת סֻגרה אחריו, קמה העלמה ממקומה, שחוק קלסה נראה על פתחי פיה, ואחריו ראש הניעה בשאט נפש: "הוי בער אין לב – הביעה אמריה לה בלעג ובוז – יונה פותה, פתיתיך ותפת להאמין, כי לכודה אני בפח אהבתך, בעת אשר תדעך נפשך ממקומה מחום האהבה תחזה מחזה שוא כי תהיה אדון לגבירתך; הה! מה רבה אולתך וגאותך! האני אתן לבי ליהודי נמבזה? האני אטה חסד נעורי לבן סורר ממתעב גוי, אשר ידו לא תשיג להקריב על מזבח אהבתו רק חיתו אשר כמוה כאין בעיני? במחיר מצער כזה לא תקנה לב בת נדיבי פולין, אשר בידה עתותי העם ורוח רוזניה; ולולא מצות אבי עלי כי עתה לא השפלתי כבודי דבר אתך ידידות אף בלשון רמיה, חכה עוד מעט עד אשר יבוא הקץ להמחזה הנורא המלא דמע ודם, אז תפקחנה עיניך ותָרְאה לדעת כי שגית משוגת חסר לב, ורב יהי אשׁרך, אם תהיה לך הרוחה לשבת בין מושבות הנוצרים חלף עמלך הגדול מאוד בעיניך!!

ובאמת רק מצות פי אביה שמרה אורעליא, כי כן פקד עליה טרם ברחו מהארץ להחיש מפלט לו בפאריז, ללמד לשונה דבר שקר והצמד מרמה, לקרב רחוקים ללבבה באמרי פיה, לשאת ולעבוד את אנשי המרד, ולתת יד אל כל מפעל, אם טוב ואם רע לא תשת לב רק אם יועיל להקשר. כי הוא ידע מראש אשר ביפעת פניה ובשכל לבה תוליך שולל המון אנשים אשר בלעדי זאת בחורים החבאו, ובקסם שפתיה תפיח רוח עוז וגבורה גם במוגי-לב למרוד במלכם, ומדעתו כי רב כח היהודים לעזור להם, על כן צוה עליה להתרועע גם אותם ולדבר אליהם דברים טובים, להשקותם ממעיני הישועה עד עת מצוא, ופקודתו שמרה רוחה לקשור קשר בשקר, לאגוד אגודה ברמיה, בביתה קראו הקושרים עצרה שמה המתיקו סוד, שמה ישבו כסאות למשפט, גם כל מכתבי חוץ לארץ היו נקראים באזני האספה, והבית הזה היה למו קבר עולמים.–

 

ב.    🔗

ברחוב צר ולוטה בעלטה, אשר ערפלי תוגה חופפים עליו כל היום, מקום בו יתגוררו שארית גוי מבוזה ומבוסה, רצוץ משפט, מורדף בלי חשך מחמת (הפולנים) מקנאיו ומנדיו על לא חמס עשה – ברחוב ההוא עומד בית שפל קומה, קירותיו נטוים, חלוניו עד עפר יגיעו. על גגו מצאה החסידה קן לה, ובחדריו יגורו אדוניו בדממת שקט כבעמק רפאים, תשאות עיר לא ישבית מנוחתם, כי לא להגעטא תרועת שמחה, ולא לעם היושב בה רגשי גיל, כי לחמם בנפשם יביאו, ושקוים בדמי לבם יקנו; שם בתים בבתים נגעו עד אפס מקום כמו צר הארץ מהכיל גם אותם על פניה, ואם גם יפרו וירבו אלף פעמים כמוהם גם אז לא ינתן להם מקום מעל לגבול הגעטא, כי מה לעם נכאה לבב – ולאור וחיים. הוי גאים אבירי לב! הלא לכל נוצר חלקו בחיים ושמש, ואתם בזדון לבכם תאמרו לגזול מהם גם הנוחם הזה, הארץ נתן אלהים לבני אדם בטרם עוד חלק לבבם ברוח משטמה על דבר אמונה ודת, ואתם תגרשו מנו ברואי בצלמכם בעבור העליון אשר מרומים ישכון. ובכן תמיטו עליהם רעה לא יוכלו צאת ממנה, כי כאשר ירבו בארץ כן צר המקום מהכיל אותם, ויגורו במצור ובמצוק בדומן ואשפתות המלאים רוח קטב, ועוד תשחקו על משבתם, אתם השלכתם עליהם שקוצים וסורו טמא תקראו למו, הוי בגד בוגדים! –

הרואה את הבית מחוץ לא ישער בנפשו את העושר השמור בו לבעליו ר' צבי גאלדהיים, אשר רב חילו, כי לפנים, עת אשר השודדים לא יראו עשות מלאכתם לעיני השמש, שודדים אשר לא לנו ביערים, כי אם מלובשים בבגדי כבוד באו בגובה וגאון בתי היהודים לבוז בז, הערימו היהודים סוד לחבוש אוצרותיהם בטמון בבית צר לבל ימשך עיני הרואים עליו, וגם עתה אף כי כלה שוד מהארץ, ולא אחד יעוז לקחת את אשר ליהודי ביד רמה, בכל זאת יגורו כקדם בחרבות, ולא ניכר בית עשיר האוכל מטוב הארץ לפני אוהל דל אשר עולליו ימוגו מזלעפות רעב, עד אשר היה למלה בפי מנדיהם: “חרבות היהודים מטמיני מסתרים המה לאוצרות חושך”. בהמעלות הצרות והעקלקלות אשר להבית עלה קארל ברגש, ובהחפזו הפיל ארצה עלמה אשר ירדה מהמכפלה השניה.

– מה זה היה לך כי כה תמהר ללכת עד כי לא ראית כי אני היא הנצבת עמך בזה?

– הרעותי לך, הערמינא אחותי? –

– עוד מעט וגלגלתני מהמעלות – ועוד תשאל הרעותי לך?

– סלחי נא לי אחותי, בלי צדיה עשיתי זאת. –

– שים נא עיניך בי וראה, האם לא יכירני כל רואי כי אעזור על ידי המדפיסים? כי בידי הדפסתי איזה עלים עד שוב העושה במלאכה הנה, ועתה הנני הולכת להחליף שמלותי.

היא הלכה לה, וקארל בא למשכן אביו. בחדר רחב ידים יושב הזקן על כסא גדול, לפניו שולחן ועליו צבורים המון ספרי חכמה חדשים גם ישנים, בשפת עברית ובשפות עם ועם, בהחדר הזה אסף לפנים ר' צבי גאלדהיים שקלי כסף על יד על יד, כהנמלה גרגיריה, כי חרוץ היה במסחרו בימי עלומיו, ועתה לעת זקנה עזב את כל עסקיו ויקדיש עתותיו לתורה ולתושיה, ועל כן הוקירוהו מאד אחיו בני אמונתו, וגם בני אמונה אחרת לא מנעוהו מכבוד. בהחדר הזה בא קארל, הדור בלבושו כאחד מבני המעלה, הלוך הלך רומה, ומעיניו יציצו זיקי גיל. –

– ה' עמך אבי יקירי! – ענה ואמר בהניחו מגבעתו ומקל תפארתו על השולחן – הלא יפלא בעיניך אבי על אשר אחרתי לבוא עד הנה, כי הנך יושב חדר בחדר במנוחה, עיניך בספרך ולא תראה את ענני אופל הנשאים על כנפי הסער הסוער להחשיך ארץ, ואשר עד מהרה יהיו לפרץ מים שוטפים שטוף ועבור צבאות אויבינו וחֻבל עול הרוסים מזרוע הפולאנים. –

–האמת נכון הדבר?

– נכון הדבר כנכון היום, רוח החופש יַשֵׁב מכל פניה העיר ווארשא, וימצא מסלות בלבות כל יושביה, כיהודים, כנוצרים, אל אמונה לא יתבוננו, לכבוד משפחות לא ישימו לב, אהבת אמת תליץ בינותם, ורוח החופש תקבצם, השוע יעזור לבן חשכים ולנוצרי היהודי יאמר חזק! ומהיום הזה לא עוד לנו השפילו שבו בהגעטא. כי מעתה עד צדק ישוב משפט-גבר, ואהבה תשב לכסא, ולא יכלם עוד יעקב מאמונתו. וזאת לך לעדה – ובדברו הוציא מחיקו תבנית אדם משובצה בזר זהב – ראה נא, ראה אבי! הן זאת הקריבו כהני הנוצרים אשכר לעדת היהודים לאות ברית אהבה, כי השנאה הישנה כעשן תכלה, וגם המה שמו שרשרות ברזל על צוארותיהם לאות עבודת עבד, ואת צלם מושיעם עליהן לאות אי-משפט – כי מעוצר וממשפט לקח וכפר בדמו עמו.

– התאמר לשומו כחותם על לבך?! – קרא הזקן ברוגז קולו.

– התבונן נא בתחלה על התבנית, ואחר תדבר, ידעתי כי ישוב אפך בהתבוננך בו –

הזקן הביט בהתבנית ויאמר בתמהון:

–הלא זה תבנית רב העיר!!

– הן תודה אבי יקירי כי לנו הצדקה בתתנו יד להפולאנים המושכים אותנו בעבותות אהבה כי בשלומם יהיה גם לנו שלום, ועתה לא יפלא עוד בעיניך כי בני הנעורים כלם מאחינו לא ינזרו לבושת, לחבוק ידים בעצלתים, רק יצאו חלוצים לישע עמם לישע ארצם –.

– עמם? ארצם? – ענה הזקן במנוד ראש – היאמר ישראל עמי לעם אשר מאס בו? היקרא ארצי לארץ אשר חנפה בדמו? תקשרו קשר ולא רוחי לבי לא ילך עמכם!

– אם כן לא כראות כל אדם תראה את הדבר הגדול הזה – ענה העלם ביגון – כי כל אנוש חזה בו למרחוק את האושר הצפון בקרבו; הן מלכי ארץ ורוזנים אשר להם לא יתן ולא יוסיף מאומה חופש פולין, נתנו ידים ועצות מרחוק להמפעל הזה, ואנחנו עם נגש ונענה, אנחנו אשר תקוה בשחר נשקפה להאיר חשכתנו, כי בצאת פולין למרחב נצא גם אנחנו מן המצר, נעמוד מנגד? היכון דרכנו זה? –

– כל חזיונותיך מהבל יחד, כקצף על פני מים יעברו ואינם! ואת מי תגיד מלין? אבל אני ראיתי עת התלקח המרד הראשון לפני שלשים שנה ויהי ללהבת שלהבת אכל על ימין ועל שמאל, אסורי האסירים נמסו, ופולין עושה חיל, כיונק על מים רבים עלה הקשר, שלוחותיו שלח עד קצוי ארץ, ורגע הוביש רוח המושל פריו, וכבוד הקושרים כענן כלה. באזני שמעתי שירי עוז וגבורה למלחמה, וצוחת סאון אנשי חיל עלתה עד שחקים, וכרגע תאניה ואניה, אלה למות הובלו, ואלה ירדו אל אבני בור כלא, ותהי העיר לבלהות. צופה הייתי – מבלי התערב על ריב – את גורל אחינו אשר גם ידם תכון עם המורדים, ולא אחרו אתם אף בקבורה! כי גא הפולאנים גא מאד, וצרה עינם לתת מכבודם לעם בזוי, גם לא אבו כי יקרא שם ישראל על הקשר, את כספם לקחו אך כבודם בכסף לא המירו.

– אך הלא זה שלשים שנה עברו על כנפי העת ואתם גם רוח המשטמה נגוז ועבר, ועתה צרר רוח חדש בכנף האומרים קשר, רוח דעת ואהבת אמת.

– אמנם רב כח שלשים שנה להחליף רוח איש, כי מחשבות אנוש חדשות לרגעים תולדנה, לא כן מחשבות לאומים הנה כהררי עד תעמודנה, שנים תעבורנה, יובלים יחלופו והשנאה תעבור אתם מדור לדור, ממשפחה למשפחה, אבות לבנים יודיעו לעשות נקמה ביעקב תוכחות בישראל…² ואם תשוב הממשלה להקאטולים תהיה עת צרה ליעקב, כי אני ידעתי גאות הפולאנים וזדון לב הקאטולים לא נכחד ממני, לכן רק אתה תבחר במו ולא אני. –

– ובכל זאת לא כמחשבותיך מחשבות היהודים הרבים הנספחים על הקושרים, כי סמוך לבם בטוח אשר כפי מעלליהם יאכלו, אחרי אשר תושיע ידם להם, כי אז לא חסד יבקשו רק משפט צדק, ומי הוא המעלים עיניו ממשפט? ואם גם לא במשפט עשו לפנים את עמי, אך אז כסה עוד החושך את פני הארץ, ואור הדעת היה לקפאון, לא כן עתה, עתה תזרח שמש צדקה על חוג שמי טוהר, ומראשי צורים תשלח קוי יושר גם בבקעות גם בחורים וכפים, השרים ראו אור הדעת, והמה יאצלו מרוחם גם על ההמון אשר אחריהם ימשכו – לבני ישראל יהיה אור! –

הזקן שחק במרירות ויאמר: “האפרוח יאמר ללמד דעת את האם, והחומר ישכיל את היוצר לעשות מעשהו, עודך עול ימים, דמי עורקיך ירוצון רצוא ושוב בחום הנעורים, תאותך יתעוך בתוהו לא דרך! או חושך לא תראה, ואמרת מה ידע הזקן, הידע עוד לשפוט אחרי כי נס לחו? לא כן בני, שלג הזקנה החופף על ראשי לא יקפיא רק יקרר את מקור חושי בי, עיני ראו הרבה מקרים, אשר השאירו זכרונם בלבי, המה יורוני דעת להביא את כל במשפט התבונה, לבי לא ילך את הפולאנים, כי ידעתי שקר תרמיתם, רוחי לא יאמר קשר כי הוא לא יצלח, אני אומר עם Mirabeau המרד יאכל את בניו כסאטורן” – אל תשכח כי לפני שלשים שנה סער הקשר ברוב עוז מעתה, אז יצאו חוצץ למלחמה מבחרי בני פולין, וכל השרים הקריבו נפשם על מזבח המרד, העשתה ידם תושיה? הלא שמחתם היתה עדי רגע, כי כרעו נפלו מבחרי גבוריהם, ואלה אשר נמלטו מהחרב המשכלת שֻלחו ביד פשעם אל ארץ גזרה, והנשארים נוע ינועו ושִׁאֵלו, בלי אחרית ותקוה. אני אשר עיני ראו ולא זר, כי רגע הצלחתם כפרו בדמי אלפים ממבחרי גבורי גאון פולין, וכי שבעו קיקלון מכבוד, אני אגזור אומר עתה: היוקח מגבור מלקוח? ואם טרף ארי ימלט? עת רצון העת הזאת להקיסר, כי חשב עליהם ועלינו מחשבות טובות, כאשר יראה הדרו על פעלו, השמרו בנפשותיכם אל תמרו בו, כי אז לא יהיה לכם עוד כל צדקה לבקש חסד, אחרי כי מאסתם בו, ואז מה נורא גורלכם! הה לבי להקושרים יזעק, כי באולתם אחריתם נכרתה!! –

רגע החרישו שניהם, מפי העלם נעתקו מלים, כי רוחו צלל בתהום מחשבות אין קץ, אחרי כן פתח פיו ויאמר:

– מרוב מחשבות לא יקום קשר לעולם, כי אהבת ארץ מולדת גם היא רגש ככל רגשי בני האדם, בעיני המעמיקים עצה, וכאשר ישאו אותה יחד את החיים במאזני השכל, יוציאו משפט כי אין רגש אחד שׁוֶה בנזק החיים. אך אנחנו בני הנעורים לא כן נחשוב, כי בה נשים כל כבודנו, ויקר הכבוד גם מהחיים, על כן לא יצאו בצבאותינו רק בני הנעורים, והמה יעשו גם יצליחו, כי בסופה ובשערה תהי דרכם, כרעש המרעיש ארץ ממקומה, הררי עד תחתיהם יפלו, גבעות עולם פור יתפוררו, אז תחדש האדמה פניה כיום גיחה מרחם בהו…

– יקריבו הפולאנים את בניהם על מזבח המרד, כי המה (על דעתם) ילחמו בעד חופשם, בעד לשונם, בעד הצלחתם, אך אנחנו מה? מה נועיל מהותנו אף אם זרוע כאל תהיה לנו, הלא מנת חלקנו בוז, גורלנו שנאה ומדוחים, ומדוע ניגע לריק, הבל נשפך דמנו?

– הלא אמרתי לך כי אם יצליחו המה, ישאו גם אותנו אתם על מרומי ההצלחה, והראשונות לא יזכרו עוד כי…

פתאום לפתע נפתחה הדלת והערמינא פרצה אל תוך הבית, פניה אשר חורו כפני מת, עיניה אשר הביטו ניכחן, העידו כי לפחדה אין קץ, ואחריה בא איש רם קומה, לובש מלבוש השרים הגדולים עם שרשרות זהב משזר ארוכות על כתפיו. –

• פקיד בית המשפט בא אליך אבי במלאכות הוד הנסיך נציב העיר – דברה הנערה בשפת עלגים, ובכל מאמצי כחה הבליגה להסתיר פחדה, אשר למרות רצונה הראה לכל כי כל עצמותיה רחפו – גם פני קארל נהפכו כרגע לירקון. –

– הנני שלוח אליך מאת הוד כבוד הנסיך, כי דבר לו אליך אדוני גאלדהיים – אמר הפקיד. –

– הזקן הביט עליו בשממון, ומבלתי יכולת להסתיר מגורתו אשר הגדילה בראותו מבוכת בניו, ענה ואמר:

– אחת אשאלך אדוני, הודיעני נא בטובך, מדוע זה חרד אדונך עלי את כל החרדה הזאת?

– האמין לי כי לא מנעתי מחפצך לוא ידעתי, אך חי נפשי כי לא לקחה אזני שמץ מנהו, אדוני צוה עלי במפגיע להביאך אל ארמון מושבו, ואתה ידעת כי עד מהרה ירוץ דברו, ולא איש כמוהו יחכה אם תתמהמה.

הפקיד עם הזקן אך יצוא יצאו מהבית, נפלה הערמינא על צוארי אחיה ותבך בכי תמרורים מנהמת לבה: - "קארל! קארל! – הורידה בשיחה – אתה הבאת עלינו רעה אשר לא נוכל להמיש ממנה צוארותינו בזנותך אחרי הקשר האליל השואף דמי אדם, ותהי נפש אבינו מחמל נפשינו ראשית קרבנך, וגם נפשותינו תעלנה כליל על מזבחו, כי בלי שפק כבר מזורה הרשת על ביתנו, את הדפוס יעלו בחכה, וגם אותנו יגורו בחרמם, אך לא עלי תאבל נפשי רק על אבינו, על אבינו, על אבינו!! הה! אבי אבי! נפשך הטהורה לא תדע כי ילדת לבהלה, צאצאיך הורידו שֵׂבָתך בדם שאולה – דברה הנערה במר נפשה, וזרם דמעותיה פרצו כפרץ מים על לחייה היפות. – קארל עמד גם הוא רגעים אחדים כהלום רעם תחת סבל עשתנותיו והמית רוחו, אשר דכאוהו עד עפר, שמע חרפתו מפי אחותו ולא השיב, כי החרפה אשר חרפו לבבו גברה רבבות פעמים על ריבות פי אחותו. אך פתאום התעורר כמו מיין, ויפול על צוארי אחותו, ובהביטו בעיניה, בעינים מפיצות שמחת גיל – כי רעיון חדש האיר כברק חשכת מבוכתו – קרא בשמחה: “אל נא אחותי, אל נא תשתוחח עליך נפשך! מגורת שוא באה עדיך ותבהלי, לוא היה את לבב הנסיך להביא את אבינו במשפט, כי אז לא שלח לקרוא לו על ידי אחד השרים הגדולים, כי המורדים יאֻספו אסיר אל בור בכבלי עוני, וגם לי לא נֻתנה החופשה, כי אני הוא ראשית חטאת.” – דבריו לא שבו ריקם, כי הצליחו לשובב לב הנערה – אשר פג מפחד – אליה.

– צדקת בדבריך אחי! – קראה הנערה בעליצות לב בהביטה בו בשמחה, כמו נתנה לו תודה על אשר חש לרוחתה לישועתה. –

– הה! איך נואלתי – הוסיף העלם לדבר – להאמין כי נבעו מצפונינו, הלא אין מקום טוב למחבא הדפוס מבית התפלה, כי איך יעלה על לב איש, אשר ממקום מנוחה כזה, תצא הרעה לכל הארץ? ואף אמנם לא אכחד אשר בראותי את הפקיד בצל קורת אבי, אפפוני בלהות, אך עתה אראה משוגתי, כי בלי שפק הוא נקרא אל השר אחר כבוד, כי תומתו וישרו לא נכחדו ממנו.

– האח מה תרב שמחתי, בשוב אבינו הביתה!

– שוב ישוב אל נכון, ובין כה וכה ארוץ ואודיע לאורעליא את כל אשר נעשה… –

– אל נא תלך אחי! אבקשך אל תלך! כי אחרד ואבהל גם לקול עלה נדף אם תעזבני פה גלמודה בבית, כי המקרה הזה הביא מורך בלבי ואפחד לרגעים משואת פתאום.

– כדבר ילדה חסרת לב תדברי אחותי, האומנם אכסה דבר כזה מאורעליא? –

– אורעליא! אורעליא! בשנה ובהקיץ, בשמחה ובעצבון, לא ישמע רק שמה על פיך – קראה הנערה בעצב ורוגז – התבל ומלואה כאין נגדה בעיניך, אב ואחות מהבל יחד, גם אלהי השמים לא יערך לה, אליה תשתחוה, אליה תתפלל, הה! מדוע לא תזכור את אחריתך? אנה יובילוך חזיונות כאלה?

– בראשונה להנצחון, ואחרי כן להאפריון! – ענה העלם בגאון שמחת לב –.

– להאפריון עם אורעליא?! חלילה לך! אל הנצחון אתפלל גם אני ערב ובוקר כי איככה אוכל וראיתי אותך מובל לטבח אם לא תרום ידך על צריך, אך מהאפריון ישמרך ה', התאמר לאביך זה ילדך לא אבי אתה, ולאחותך – לא ידעתיך? ללכת אחרי משפחה אשר לא ידעוך, אחרי אמונה ודת אשר רובי תורתם כזר נחשבו לך, אל עם אשר כזר תחשב בעיניהם, התבטח כי תמצא מנוחה לנפשך אחרי אשר מקהל ישראל תִּחְרָם, ובכבוד הנוצרים לא תתימר? “יהודי סורר” זה שמך עד עולם! –

– חלילה לי מהמיר דתי! אני אשמור דתי לכל משפטיה כאשר גם היא תלך אחרי צָו אמונתה, ורק האהבה תקשרנו מעדנות.

– הנה כי כן! – ענתה הנערה בלעגי שפה – עתה אבין לרֵעיךָ! כי הנך אומר לבוא אתה בברית אשר לא כדת, כאשר עשה רעך יוסף? לפנים. הה! קארל, קארל! איך טחו עיניך מראות נכוחה? הלא תפחד ותסוג אחור ברעדה כאשר יעלה זכרון יוסף על לבך: איך הוא הולך שחוח בלא כח כל היום תחת משא צרותיו כי התגברו, אשתו תמלא עליו שחוק פיה, לפרי בטנו כזר נחשב, המה יביטו יראו בו בחרפה אם יאמר לקַים מצוה אחת ממצות דתו, שבתו ומועדו יחללו, יפריעוהו מיום צום ועת רצון לה', והוא שניו יחרק ונמס, רעיתו אשר אמר בצלה אחיה במנוחה, תזכירהו בכל עת כי למענו שמה אשם נפשה… קרוביה אך זרו לו, ומקומו במשפחתו לא יכירנו עוד, ועתה הוא עליו למשא, הלא אתה סקלתו באבנים ועפרתו בעפר בעת אשר נטיו רגליו ללכת אחרי אהובתו, אשר בעבורה כעוף התעופפה הצלחתו וכבודו גלה ממנו, ועתה אתה אומר לעשות כמעשהו?!

– הבאמרי רוח תאמרי להחשיך שמשי בצהרים? נואש לא! אהבתי אורעליא ואחריה אלך, גם לא אבוש משברי, כי לבה לא כלב כל הנשים אשר אהבתן רגע, לרוחן חליפות וצבא תקרבנה ותרחקנה חדשים לרגעים, תפרושנה מצודה בעקב גבר, ואך תראינה כי לבו בחכה העלה לא תָּתֵשנה אליו עוד לבן, לב אורעליא רחב מני ים, והוא מלא על כל גדותיו אהבה, ועת אשר נשב יחד, ידינו שלובות ולבותינו קשורים ואצלול בים האהבה, לא אזכור עוד תבל ומלואה, אסון משחק לי, פגע יסוג אחור ממני, רגעים כאלה יעלוני על למעונות שחקים בין ככבי טוהר ששם תשב אמת לכסא, וזרועותיה מופזות בזהב אושר, אשר קרני נגהו ירדפו חשכת תוגה ונגעי בני אדם עד אדמת עפר, ששם ימצאו נתיבותיהם; לכן אחותי איעצך לבל תאריכי לשון לדבר דברי הבל, כי עד עולם אחריש באהבתי, ובה אֲאֻשר בארץ. – ועד מהרה – לבלתי שמוע תשובת אחותו – פתח הדלת וירץ החוצה, כמו חפץ להמלט מכליותיו ולבו אשר יסרוהו מוסר אכזרי, כהארי אשר חץ-מות חלפה רקתו, יאמר לברוח מכן קשת. אך לשוא…

 

ג.    🔗

באולם רחב ידים אשר לארמון הנציב גארטשאקאוו, אֻספו אספה המון אדם: שרי המדינה ופקידי העיר, בעלי המשמרות, גם נשים רבות לובשות בגדי אבל, עם צירי הקושרים, כולם ייחלון בכליון עינים להראות פני הנסיך, אלה יתלחשון, ואלה יאנקו בדמי, השפה הבלולה ומראה הערב רב הזה, הרך לב הזקן בצעדו צעד על מפתן הבית, ומה רבתה עוד מבוכתו כאשר כוננו כלם חצי עיניהם עליו, אז רפה רוחו, ראשו הוריד לארץ, ובברכים כושלות הלך לו אל אחת מפנות הבית-להפיג מבוכתו. אך עד מהרה נגש אליו הפקיד ויאמר: – "ברגע הזה אציגך לפני הוד כבוד הנסיך – ובדברו פתח הדלת אשר להחדר השני והזקן אחריו, כי אזניו הקשיבו קול אליו מהחדר ההוא. כל העדה אשר חכו זה כמה ואין פונה עליהם ראו כן תמהו, כי העברי אשר בא לאחרונה יראה את פני הנציב לראשונה. הנשים וצירי הקושרים חרקו שן וילאטו איש באזני רעהו: “אין זאת כי אם עד בליעל או מרגל חרש הנהו!” – אמר – האחד “גם בנו יבוא בסוד מגלי סוד” – ענה השני – “היפלא זאת בעיניכם?” – ענה השלישי – “הלא ממי יהודה יצאו וכל היהודים מרגלים מלשינים – ושכחי טובה המה” – ענה הרביעי. כראות הזקן את פני הנציב אשר בהם ילין עוז ובהביטו בעיניו החודרות קרב איש ולב עמוק, פג לבו כי לא ידע מה לו בבית הזה.

– האתה הוא האדון גאלדהיים? – שאלהו הנציב –

הזקן השתחוה ביראת הכבוד ולא ענה דבר, כי לבבו קפץ ויתר ממקומו ולא נתנו להוציא הגה מפיו –

– אני שמעתי עליך כי דרכיך טובים ונכוחים לאלהים ומלך. –

רוח הזקן אשר עזבו לפני רגע, שב אליו בשמעו כי לא את פושעים הוא נמנה –

– ואמונתך רבה על עדתך – הוסיף הנסיך לדבר – ובידך להדריכם בדרך ישרה, האין זאת? –

– האמת אגיד לאדוני, כי עוד לא נסיתי את אחי במסה, ולא ראיתי את פעלי –.

– בכל לבי אבקשך כי תנסה עתה להטות מהדרך לא טוב את עמך אשר פוחזים התעום בהבליהם. ראה הנני נותן בידך הדבר הגדול הזה להשיב שיות נדחות אל רבצן לבל תהינה עדי אובד, דבר אשר יעטרך כבוד, וגם אני אודך אם תושיע ידך לך.

– בטח בי אדון נכבד…

– לא להרבות דברי רוח, והבטחות הבל קראתיך הלום, כי אלה וכאלה לא יתנו ולא יוסיפו מאומה, הגד אשר עם לבבך בלי חונף ומשוא פנים – כי נקל לי לשמוע גדופי אויב המדבר בשער, מלהג מחליק לשון בלי דעת – הגד! היש את לבבך לדבר על לב אחיך כי ישובון מאָוֶן, וישובו אל אדוניהם ומלכם, אשר רק ממנו להם אחרית ותקוה להטיב מצבם? וזאת אדע נאמנה כי יש לאל ידך לעשות, ורוחך נכון למלכך, כאשר לא נכחד ממני אשר רוב היהודים ישישו לקראת המורדים שונאיהם בנפש, ויפנו עורף למלכם אשר פתח ידיו להשביעם טובה.

– הוד כבוד אדוני צוה עלי לבל ישמע שקר על פי, על כן רק אמרים אמת אשמור לדבר: אף אם לא אכחד, כי רוחי למלכי ולבי לעמי, אך הנקלה זאת בעיני כבודו למשוך את היהודים בעבותות אהבה אחרי הרוסים, אשר סגרו בעדם רוב שערי ארצם אשר יצלחו למקנה וקנין תוצאות חיי היהודים, ואיך לא אבוש לדבר על לבם להשיב אהבה אל העם אשר מאס בו וישליכהו מעל פניו ככלי אין חפץ בו?

– אף אמנם כי כן הוא אשר ברוב ערי רוסיה עוד לא תדרוך כף רגל יהודי, אך ההרעו להם מהפולאנים? הלא בכל ערי רוסיה אשר נאחזו במו היהודים חקה אחת להם ולעם הארץ, לא כן הפולאנים המה יגרשום אף מרחובותיהם, וחוץ למושב הפולאנים מושבם כמצורעים, שור הנה על רחובות קריה אשר תהימנה מאדם, האם תטה בכל כופר לב הפולאנים כי יתנו לך אחוזת נחלה בתוכם?

– משרים תדברנה שפתיך אדוני, וגם מחשבותי כמחשבותיך, אך לדאבון נפשי אחי לא כן ידמו, כי המה יחשו עתידות למו אשר ישולם להם כפעלם אחרי אשר תרום ידם, כי איך יוכלו הפולאנים בשבתם על מרומי ההצלחה לראות את היהודים עוזריהם יחיו במצור ובמצוק? –

– משפט מעוקל הוציאו אחיך! – ענה הנסיך בישבו על הכסא כמו הכין את נפשו להתוכח זמן רב – או אלהי המשפט הכם בסנורים למן ירדו לבאר שחת. הלא באת בימים, ועיניך הלא ראו את אחרית המרד בשנת 1830 כי בגד בוגדים בגדו באחיך אלה האנשים אשר להם המה אומרים עתה: – “אתנו תחלקו נחלה” בראשונה פתום בהבליהם ובהבטחותיהם, ואחרי אשר ירשו למצער את הארץ בקשו תואנות להרבות חללי היהודים, ואחרי כן גמרו אומר לגרשם כלה מארצם. –

– הן הגדתי לך אדוני מראש כי רחקו מחשבותי ממחשבות בני עמי, אך המה לא יגעו לריק לפי דעתם, ואם יבואו בחומר יחזיקו מלבן לבצר הבית, הלא תקוה נשקפה להם כי ישבו בו, כי אחד מנשיאי פולין הבטיחם על דברתו כי לא לריק יגיעם. –

– צר לי מאוד על אחיך אשר ישימו מבטחם ברהבים ושטי כזב… אך רב לי לדבר תועה על הפולאנים, לו יהי כדבריך אשר מעתה ילמדו הפולאנים דבר אמת – וכאחים ורעים יקרבו אחיך, לא יבושו להתהלך אתם שלובי זרוע לעיני השמש, אך איך נואל עמך להאמין כי ההצלחה נגד פניהם? על הפולאנים לא אתמה כי המה רועי רוח מאז, אך עמך אשר ידעו בכל עת להלוך לרוח המושל, איך טחו עתה עיניהם מראות כי המה רצים לבאר שחת? – כי היום ההוא אשר הפולאנים יבריחו את הנשר העומד לנס רוסיה, ולהקים תחתיו נס הנצחון, לא יקום ולא יהיה – דבר הנסיך באפו בעמדו על רגליו – באגרוף ברזל אמחוץ ואהלום ראשי הקושרים, שוק על ירך אכם מכה רבה ונפלו ולא יקומו, אטרוף זרוע אף קדקוד המתהלכים באשמיהם להשבית שלום הארץ, חציהם אמולל ואוריד לארץ נצחם, ואז אבוא במשפט גם על עוזרי רהב, כי כלה ונחרצה על כל אלה אשר אמרו קשר, בארץ גזרה במקום לא אדם בו, מקום אשר השמש לא יגיה אורו, והטבע יתאכזר לו, בין הרי קרח וכפור שם אשכיח המית רוחם, וכשל עוזר ונפל עזור.

– זכור ואל תשכח אדוני – אמר הזקן, אשר פלצות בעתתהו לקול פחדים אשר נתן הנסיך – זכור כי לא הגיוני לבי, רק מחשבות בני הנעורים אשר לא ידעו ולא האזינו. עוד ממקרי התבל השמעתיך, וגם אני לא אשפוק כי תקותם מאפע וחזיונותיהם קורי עכביש –

– לקול הרעם הראשון מכלי הרובים, יחד בחורים יתחבאו, אך אז לא יועיל עוד כל כופר, כי המשפט יתן צָו ולא ישוב אחור, וכבר מזורה הרשת על החוטאים בנפשותם, ומדעתי כי איש נבון אתה ואוהב עמו באמת, על כן קדמתי לקרוא לך להוכיחך ולערוך לפניך את הרעה אשר נגד פניהם, והזהרתם מלכת בדרך הקושרים, כי לא אחפוץ לעשות עמכם רעה, מאשר כי מלכי חושב עליכם מחשבות טובות, והתהיה זאת תפארתי לרצץ עם רצוץ? על כן לך ועשה את אשר בכחך כי בידך עתה עתותי עמך. –

כצאת הזקן מחדר הנשיא, כוננו אלה, אשר ידם תכון עם הקושרים חצי עיניהם עליו בזעם ורצח – כי לדעתם הכה אותם בלשון, וגלה על עונם – וישבעו בלבם לקחתו מאתו נקם. –

בהאולם אשר לפני הבית עמד שר בית הפקודות בבגדי כבודו, ויהי אך יצא הזקן מהבית נגש אליו השר ויטהו הצדה, הזקן הביט בפני השר אשר ענו בו כי דבר לאט עמו, וישאלהו:

– מה חפצך אדוני? –

– האומנם לא הכרתני? – שאלהו השר בפנים שוחקות.

– לא! אדון נכבד – ענה הזקן.

– פה נודע לי כי אתה הוא, האיש גאלדהיים אשר גר לפנים בעיר ווילנא, וכי לך בן ובת, ומקום מושבך ברחוב, האין זאת?

– כדבריך אדוני!

– לך נא אחרי! התזכור עוד – הוסיף השר לדבר בצאתם מהחצר – את פקיד בית האוצר בעיר ווילנא אשר פזר הון בלי דעת, עד אשר שלח ידו באוצר המלך, וכפשע היה בינו ובין המות, ואתה בגודל חסדך פדיתו מרדת שחת בתמכך ידו המטה?

– זכור אזכרנו עוד, האיש ההוא היה האדון בוראקאוו.

– אני הוא האיש! – ענה השר ברגש – ומה רב אשרי כי הקרה הזמן עתה לידי להראותך כי זרעת צדקה ותקצור לפי חסד, כי זה מעט נגלו לי צפוני מסתרים בביתך, אשר ימיטו עליך רעה, אך אתה פדית את נפשי, על כן אמלטך היום.

– חידות לי דבריך! ענה הזקן בפחד ושממון –

• מדוע תתכחש ידידי? הלא תראה כי נבעו לפני מצפוניך ולוא רציתי לגלות זאת להנסיך כי אז היתה משכרתי רבה מאת המלך, את אני אכסה פשעיך – לא פשעי יתר החוטאים – במשאון, למען השיב לך כעל תגמוליך עלי.

– חלילה לי מהתכחש ודבר שקר, אך יהי כן אלקים עמדי כאשר לא אדע אף שמץ מדבריך –

– אם כן לא תדע כי בבית תפלתך הוכנה מכונה להדפיס פקודות הקושרים, ובנך עם בתך יעזרו על ידי העושים במלאכה?

הדברים האלה מחצו ראש הזקן כרעם ברקים, ואחרי דומית רגע קרא בתמהון,

–בביתי?! בני?! בתי?! –

– שים יד לפה אל תשמיע כה קולך, פן יבולע לך! – לכה איעצך את אשר תעשה – הלא ידעת כי האש יטהר כל טמא, לך והצת אש בביתך והרשעה כעשן תכלה, ולא תהיה לך עוד מזכרת עון להתחפש,

– היֵאמנו דבריך? שאל הזקן במבוכה גלויה על פניו.

– העוד תספוק בדברי, אחרי אשר רק לך לבדך גליתי סודי ויעצתיך לטובתך עצה לא שמעוה שאול ואבדון?!

– וזה הדבר אשר לא אוכל האמין בדבריך; כי היאומן אשר בעד הטובה אשר עשיתי עמך לפנים, תכסה עתה פשעי במשאון – בעת אשר תחשבני כקושר קשר – ותחטא למלכך? אין זאת כי אם שונאי הסיתוך בי להדיחני אל רעה לא אוכל צאת ממנה.

– הוי אומלל! – ענה השר ברגשי חמלה – יגונך עוֵר עיניך עד כי לא תכיר בין אויב לאוהב וישיאך להחפיא עלי דברים אשר לא כן, ולתתנני לפני בן בליעל שוכח טובה! אך חלילה לי מקצוף עליך, כי תומת לבבך לא נכחד ממני, וגם חלילה לך מטפול עלי שקר, כי לך אני ולא לצריך. אך לבל יפלא בעיניך איך אכסה דבר כזה מהנסיך, הנני להגדך אמרי אמת כאשר בלבבי: מראשית אמרתי אחקור מלין ואבוא עד תכונתך, למען אדע לכלכל דברי אתך במשפט, ואם גם ידך תכון עמהם-אדבר על לבך כאוהב נאמן לעזוב דרכך הרשעה ולהודות להנסיך על עונך למען הציל נפשך, ואם תאטום אזניך משמוע אמרי יושר – אז אטה ידי גם עליך מבלי תת לך חנינה ומבלתי הטות אוזן קשבת להמון מעי אשר ירחשו אלפי תודות לך ויסרוני משלם תחת טובה רעה, כי שלום המלך והמדינה יקר בעיני משלום אהובי נפשי. אך עתה כאשר הָרְאֵיתי לדעת כי חף אתה מפשע, ורק בנך היה בעוכריך, והוא גם הוא לא מרוע לב – זאת ידעתי מאז – רק מקלות דעת השחית דרכו, וגם לא בא עוד בשנים כימי-גבר לישא עון, עתה לך אמר לבי, עלי המצוה להציל כבודך זקן נכבד, לבל תהי פרוע לשמצה בהודע הדבר בקהל. אך את כל החוטאים בנפשותם אגור במכמרתי, כי זכרון כלם בא לפני איש לא נעדר, ובכן אהיה נקי גם ממלכי גם ממך אוהבי, ועתה התתן אמון בדברי?

– דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב – ענה הזקן באנחה – ואתך הסליחה על כי הכלמתיך בבלי דעת.

– סלחתי כדבריך! ואתה מהר ולך לדרכך, ודע את אשר לך לעשות. – הפקיד חלף הלך לו ככלותו לדבר, והזקן מהר ללכת הביתה בברכים כורעות ולב צולל בים דאגה. –

 

ד.    🔗

מבית אביו הלוך הלך קארל בלב סוער כים מהחדשות אשר נעשו שמה; בית אורעליא יצעד, כי שם אוה את האהבה לנוחם לו, גם לגלות את אזנה כי נקרא אביו לבית הנסיך, אך בית אורעליא סגור ומסוגר מכל עבריו. ביגון הסב פניו לשוב הביתה ולבו נהפך בקרבו, דמי עורקיו ירוצון בחפזון רצוא ושוב, ראשו סובב הולך כגלגל, ברכיו כרעו, רגליו מעדו, כמו ראה את המות בחרבו הקשה יצעד לעומתו, התבל ומלואה נהפכה בעיניו לעמק נשיה, הבתים נדמו כמצבות קברים, והולכי רחובות כנפשות פורחות שטו על פניו, כה הלוך ילך ויד העצבון עליו חזקה.

– האם רחק לבה ממני? האם בגדה בי? או אולי מרמה בפיה כי לא אהבתני. הה! נורא הרעיון הזה! לא זאת! יכזבו שמים וארץ – ואורעליא לא תשקר באמונתה, ואף אם יקומו מלאכי מרום לענות כחשה בפניה לא אאמין לקולם, לא! משגה היא! אשוב ואדפוק על הדלת אולי לא שמעה בראשונה… אך אם עתה תקשיח לבה ממני, ואם בצדיה עשתה זאת למען אהיה לכלי יוצר בידיהם, הלא אז… לא! זאת לא זאת! כה רדפו עשתונותיו אחת את אחת, כמשברי ים איש את רעהו ירדוף ישיג יבלעהו ולא נודע כי בא אל קרבו, עד אשר שב אל הבית ובזרוע כח דפק על הדלת אחת ושתים אך אין קול ואין קשב, כמו תרדמת מות פרשה כנפיה על כל גרי הבית. במפח נפש שב עוד הפעם על עקב בשתו וכאבו נעכר. –

אורעליא שמעה, גם בעד החלון ראתה את קארל דופק על הדלת, אך לא שתה לבה אליו – ותהי כלא שומעת, כי ידיה היו מלאות עבודה, ועל ידה עזר איש בא בימים כבן ששים שנה, אשר לחייו קֻמטו מזוקן ועיניו מבריקות וחודרות קרב איש כחצים שנונים, יחד הריקו מארונות: מכתבים, כסף, מפות ארץ, וכלי יוצר, וישטחום שטוח על פני הרצפה. לרגעים עמדה ממושבה ותבט בעד החלון החוצה לראות אולי בא איש להשביתם מעבודתם, וכאשר ראתה את קארל, שבה אל הזקן ותאמר: הנה גאלדהיים בא! – הזקן הניף אגרופו, ועיניו מלאו דם, כעיני נמר אכזרי העורך קרב על מתקוממו, אך לא ענה דבר. – כאשר פנה קארל שכמו ללכת, צלצלה אורעליא בפעמון זהב, ולקולו חרד איש זקן הביתה, ויבוא ויעמוד לפניה. “מדוע אחרת לבוא עד הנה?” שאלהו הזקן אשר עזר על יד אורעליא –

– הנני פה כחצי שעה אדוני אך לא נועזתי לבוא הביתה בטרם נקראתי.

– טוב הדבר! החקרת את האנשים אם ערומים ומכסי סוד המה?

– עשיתי כדבריך אדוני –

– הביאם הביתה.

שני אנשים נושאי מטת מת באו הביתה, והמשרת הזקן מהר ויצבור את המכתבים המפוזרים על רצפת הבית, ויטמנם בתוך המטה. ככלותו לעשות מעשהו נגש אליו השר ויאמר: "הא לך כסף לשלם להאנשים, אך שים עיניך עליהם עד בואם אל בית החולים, ומשם תארח לחברה אתם עד בואם לבית התפלה, וגם אני אחריך. –

האנשים יצאו מהבית והזקן אמר אל אורעליא:

– בעוד שעה יאֻספו הנה כל אנשי שלומנו, אז נשב למשפט… – בין כה וכה אלך לי לבקר בבית התפלה ואת שבי פה בטח, כי כל דבר מזכיר עון להתפש בִּערנו מהבית, ואין עוד מגור מאויב. ערכי השולחן ושימי לחם, ואז אף אם יפרוץ צר אל הבית, נהיה בעיניו כקרואי משתה ולא יחשדנו ברב או במעט.

אחרי שעה נקבצו ובאו כל ראשי הקושרים, מרביתם עולי ימים מבני המעלה, המה ישבו סביב לשולחן גדול, הזקן ביעסאווסקי יושב ראש ולימינו אורעליא. דומיה שוררת בכל פנות הבית; פתאום עמד הזקן ביעסאווסקי מתוך העדה ויאמר: “אדוני! הידעתם מדוע אתם נקראתם הנה?” כלם החרישו, והזקן הוסיף לדבר: – "לא על דבר עצה ותושיה למלחמה, גם לא למשתה ושמחה שלחתי לקרוא אליכם, רק להשמיעכם כי זה לפני שעה היה כפשע ביננו ובין האבדון, כי אחד מאנשי שלומינו אשר בטחנו בו בגד בנו. –

אל השמועה הזאת נתנו כלם קול פחדים.

– לפני שלשים שנה – הוסיף הזקן לדבר בחמתו – כאשר קמנו ונתעורר לפרוק עול הרוסים מעלינו שמנו כל מבטחנו בכח ידינו, מבלי השען על משענת הקנה הרצוץ, על היהודים, ועתה, עתה עבר עליכם בני הנעורים רוח עועים להתרועע את היהודים מתעב גוי, אשר בגדו בנו וגלו להממשלה על עוננו, העלמה אורעליא הנצבת עמכם בזה – הנני מוכיח דרכה על פניה – הביא בסודנו איש צעיר לימים, שמו קארל גאלדהיים, ולשלומים בעד אהבתו, הרימה אותו בתור האדם המעלה, והוא כרה עלינו שוחה ללכדנו.

– אדוני! – ענתה הנערה בגאון – הנך מוציא עלי דבת שוא, כי אהבה אחרת מבלעדי אהבת ארץ מולדתי לא ידעתי, ורק למענה השפלתי כבודי, ונקליתי עוד לדבר ידידות את בן-בלי-שם, וגם חפצי הצליח בידי כי זה קארל הנער פעל ועשה רבות למעננו, ולא לריק יגעתי כי הוא הפליא תושיה.

– הוא הפליא תושיה למען יחשוף כל מצפונינו ויתננו בידי אויבנו, כי על פי עדי אמת נודע לי כי גאלדהיים היה לפני שעה בבית הנסיך, גם התלחש בצאתו, את פקיד בית המשפט אשר הביט בו באהבה, הלא דבר הוא?…

פני כל העדה שֻנוּ מקצף ורוגז, קללות ונאצות מפתחי פיהם התמלטו.

– אך אני סכלתי עצתו – הוסיף הזקן לדבר בגאון ועוז – כי פניתי הבית מכל דבר קשר – ועתה אף אם יחפשו השוטרים חפש מחופש לא ימצאו לנו עון אשר חטא… וזה הדבר אשר שלחתי לקרוא לכם מתי סודנו: לחרוץ משפט הבוגד, ועל פי משפטי אשר חרצתי-מות יומת הבוגד! ועתה חוו דעתכם גם אתם –

– מות יומת הבוגד! – ענו כל הקרואים אל הגראף – מות יומת על המעל אשר מעל בנו ויאמר להסיר הצלחתנו ברוח פיו – מות יומת!" – ענו כלם אחריהם ברעם ורעש.

אל נא אדוני! – אמרה אורעליא בחננה קולה – אל נא תחרוצו משפט מות לאיש טרם חקרתם היטב אם נכון הדבר. – שמעו ריבות שפתיו, אולי לא גדול עונו מנשוא, הלא במשפט – חסד תזכרו! –

– מה תרוני פה שירי חסד ומשפט? חסד לבוגד?! צדקה ליהודי?! חסד לבוגד ושמן לאש לא יועילו רק להגדיל המדורה, – וליהודי אין כל צדקה, כל מוצאו יהרגנו מבלי תת לו חנינה, ועליו תבוא ברכת ה'. כל היהודים סרי סוררים המה, ומהם צץ ופרח גם מטה הזדון אשר קם עלינו, על כן עלינו המצוה לבער אחריהם לבל ישאר להם שורש וענף על אדמת פולין. הה! יום תוכחה ונאצה היה לנו היום ההוא אשר בו באו בנים זעומי אלהים אלה בחברתנו! מה זה היה לנו לדבר אתם דברים טובים, דברים נחומים? הלמען בצע כסף, ולקחת מהם עזר בצר? הוי איך טחו עינינו מראות, כי כל אלה היה לאל ידינו לקחת מהם בחזקה מבלי המיר כבודנו בקלון להתהלך אתם כרעים כאחים, איך לא שמנו אל לבנו, אשר אם תעלה ידינו על צרינו יבקשו גם המה את חלקם כאזרחי הארץ, ואם תמעדנה רגלינו, יזכר גם שמם בתוכנו? ונפשי געלה בחברתם, גם ביום צרה, גם ביום ישועה.

אורעליא החרישה כי לא מצאה מענה, וכל הקרואים נתנו אות כי דבריו מצאו מסילות בלבבם – אז עמד מתוך העדה הבאראן סלאוואטסקי, איש אשר שאר רוח הדעת לו, ואשר החריש עד הנה, ולא דבר מרע ועד טוב – ויהפוך פניו אל הגראף ויאמר: "אדוני! הנה תכה בחרפה לחיי הזמן אשר אנחנו חיים בו, תשליך שקוצים על העת הזאת אשר כנפיה נחפות בזהב הסבלנות ואברותיה בירקרק השלום, ואם כמחשבותיך מחשבות כל בני פולין לא להם הצדקה לבקש חופשה, – אדוני! השימו אל לבכם כי רוח המשטמה אשר חלק לב פולין היה להם ראשית חטאת, ובעבורו כשלו ונפלו, האדונים הקשו עולם על העבדים, אשר כבהמות שדי נחשבו בעיניהם, את היהודים רמסו ברגל גאוה, וישפכו עליהם בוז להגדיל השנאה, גם פני תושבים לא נשאו אם לא ממשפחת האצילים יצאו, והאצילים הגדילו עקב איש אל רעהו לאמר: אני אמלוך! על כן רחק לבבם, וגם ישועה רחקה מהם, כי העבד יצור את אדוניו, התושב יקנא את בן נדיבים, היהודי יירא מקנאת הנוצרי, ובני האצילים ימאסו בכלם, על כן לא הצליחו! לא דבר ריק הוא אהבת היהודים לנו, כי בידם הצלחת הארץ, בקשרם מעדנות השרים והעבדים, והנה הנם עמוד התוך אשר עליהם ישענו רומי המעלה ופחותי הערך, אחי! לא לעת הזאת ולקנאת הדת, חלפה עברה לה העת אשר מגודל לבב לא הפנו נוצרים ליהודים, רוח החופש עבר עתה על חוג שמי אירופה ויטהר את ענני הסכלות, עבר חושך כלה ליל, שמש ההשכלה רוכב בגאותו שחקים, ויעורר את כל היקום לאהבה לעבודה ולפועל ידים, מן השמים יקרא אלינו קול: “איש את רעהו יעזורו!” ועתה, אתה אומר להקדיר השמש בצהרים, בתמרות עשן השנאה אשר מפיך יצאו!

– כל עוד בחיים חיתי לא אתן ליהודים אף מדרך כף רגל בארצנו, מגו אגרשם כי כלם סרי סוררים! – ענה הגראף בקצף –.

– אני למדתי דעת לכבד את היהודים במסעי בפולין וגאליציען – הוסיף הבאראן לדבר מבלי שום לב על מענה הגראף – שמתי לבי לחקור רוחם ומצאתי כי רוח טהור להם, כי לא זאת הדעת את היהודים בראותכם יהודי רוכל אשר העוני והמחסור יציקוהו להתרפס לפני שרים בעד רצי כסף למען החיות נפש עולליו העטופים ברעב, ישמע גערת עשיר ולא יחת, בחרפה יכו לחייו ולא יענה, כי המחסור הכביד עליו אכפו. ומי כהעם הזה ידע לישא ולסבול מכת אויב ומוסר אכזרי – וגם זאת תחשב להם לצדקה – אמנם הביטו וראו דרכיהם בביתם, איך יאהבו רעיותיהם, ירחמו על פרי בטניהם, ולמענם יחסרו נפשם מטובה, איך יעבדו אלהיהם ביראה, יציקו לפניו לחש עת מוסר למו, אל אלהיו יזעק ישראל בצר, כי אזניו פקוחות בעת אשר אזני בני האדם ערלות משמוע, הביטו אל אהבת אמת אשר בינותם, ואף כי בקקום בוקקים, בכל זאת לא ימוט ברית שלומם, שימו על לב דרכיהם הטובים, אהבתם לעבודה, חסדם למוכי אלהים ותשתאו. פחותי המעלה מבני עמנו יבלו ימי חגיהם ועמלם בבתי המשתה, ששם ישירו שירי עגבים בעת אשר הנם הלומי יין, והיהודים האומללים יביאו מעט כספם הנשאר לפליטה משיני המחסור לנות ביתם, והיא תעשה מטעמים ליום שבת ומועד, אז ישבו במנוחה סביב לשולחנם נשותיהם ופרי בטנם וישירו שירי תהלה לאל שדי העונה אותם בצרה, יאכלו לחמם טהור על שולחן טהור, ומהמעט הכסף עוד ימצאו תוצאות ללמד בניהם, כי מקטנם ועד גדולם ילמדו לדעת את ה', הכי לא נאוה תהלה לעם כזה? הורוני ואני אחריש! הגראף דרך לשונו קשתו להביא עלינו חטאת לא נוכל כפרה! אם איש אחד חטא ואשם, מדוע על כל העדה יצא הקצף? מות יומת הפושע והנקיים נקיים יהיו! האם נכה חרם את כל בני האדם על אשר מרצחיהם מהם יצאו? הלא רק הפושע ישא עונו, זאת תורת האדם!

– לא לשמוע תוכחות מוסר ותורת האדם נקבצו השרים הנה – ענה הגראף באיבה מסתרה – רק לחרוץ משפט הבוגד ומשפטו יצא מפי כל השרים כי מות יומת, ועתה לא יועיל לו עוד אף כי תרבה כחול דברי מוסר –

– נקי אנכי מהדם הזה, כי אני עשיתי את אשר היה לי לעשות – ענה הבאראן במועל ידיו –

– גם נפשי לא תבוא בסודם – ענתה אורעליא. –

 

ה.    🔗

שחוח תחת משא עצב ויגון, בא הזקן גאלדהיים הביתה; ובצעדו צעד בבית תפלתו נגלה לעיניו כרגע החטאת הרובץ תחת השולחן. בעינים דולפות דמע, ובידים רועדות הצית אש במקום הקודש, ועד ארגיעה אחזה הלהבה בארבע פנות הבית, נאות הקודש התאבכו בערפילי קיטור, גם הרשעה בעשן כלתה. הזקן התגנב ברעדה לצאת מהבית, הזקן הנכבד אשר מימיו לא חרפו לבבו, יתחבא עתה לבל תשורנו עין רואי אשר כפושע יחשבהו, וכן היה גם הוא בעיניו כי נבלה עשה לשלוח אש בקודש, בברכים כושלות ולב מלא חלחלה עלה על מעלות עליתו ויפול על הכסא נפעם ומשמים, אך כרגע התעורר לקול האש האוכלת בשאון על ימין ועל שמאל, ולקול ההמון הרב אשר הרעימו באזניו כקול מלאך דומה מזכיר עון. כל ידים מלאות עבודה לכבות את האש הנראה לעינים, אך מי ישקיע את האש לא נפח האוכלת צפוני הזקן? האם דמעותיו אשר תשטפנה כזרם מים על לחייו אשר קומטו מזוקן? לא! הדמעות משיבות נפש הנערים אשר תוגתם רגע, לא כן דמעות הזקן, הנה כשמן על אש תעלינה להבת שלהבת ליבש עצמות יבשות…

עוד העם לוחמים בחזקה את המכלה הנורא, והוא עודנו פוער פיו ומאריך לשון אש לבלוע את כל הקרב אליו – והנה בוראקאוו את אנשי חיל באו הביתה ויחפשו חפש מחופש בבורות במערות, גם במעבה האדמה חפרו אך לא מצאו מאומה. – קארל ואחותו עמדו בפנת החצר כעמודי שיש מבלי נוע. ראשם הורידו לארץ, ובלב סוער חשבו אחת אחת את המקרים אשר באו ויאתיו כתומם על בית אביהם: בראשונה נקרא אל הנסיך, ובשובו נפלה תבערה בבית באפס יד, ועתה באו חופשים לחפש עון, כל אלה עברו לפניהם כגלי מים זדונים אשר פרצו ועברו ויהיו לים דאגה. והערמינא הרכה והענוגה אשר לא נסתה לשאת מגן וצנה להסתר מפחד, כרעה תחת סבל מגורתה מבלתי יכולת מלט משא. הזקן עמד על יד החלון ראשו בין שתי ידיו הסמוכות על קרנותיו, צופה ומביט את האש האוכלת עד היסוד את בית תפלתו, ומחכה עד בוא השר אשר נגש אליו אחרי אשר נתן צו אל אנשי החיל לעמוד על המשמר. ידידי! – אמר אליו הזקן בהחזיקו בשתי ידיו – מה נפלאים לי חסדיך היום כי הצלת נפשי ונפש ביתי בעמדנו על עברי פי פחת, וכל עוד בחיים חיתי תקצורנה ידי משלם לך כעל תגמוליך עלי, אך עוד לא הונח לי מעצבי, כי אף אמנם עברה הרעה, אך עוד אפחד לרגעים פן ישוב בני לכסלה, כי גם בתחלה אמר עם הקושרים קשר ולא רוחי, ומי זה עתה לידי יתקע אם לא יעשה עוד במחשך מעשהו? כי נערים כגילו לא ידעו ממוסר כליות טרם ברזל באה נפשם, ולא על נקלה ישובו מדרכם כסל למו, על כן אבקשך ידידי: חוסה נא עלי והורד את בני אל בית הכלא, ואז אבטח ולא אפחד אשר ידו לא תכון עוד עם הקושרים אחרי הסגרו על מסגר: הגד! החפץ אתה להקל ממשא היגון אשר ידכא לארץ נפש זקן העומד על ירכתי בור! ואם חפץ אתה בו, אסוף את בני למשמר!

בוראקאוו נסג אחור ברעדה, ובשממון הביט בפני האב האובד המבקש כחסד להסגיר את בנו יחידו במשמר – הה! נסרחה חכמת הזקן מרוב מצוקותיו – שער בורקאוו בנפשו.

– ידידי! מאהבתי וחמלתי לבני יחידי דברתי עד הנה – הוסיף הזקן, אשר הבין לרֵעַ השר, לדבר – אנכי תכנתי את רוחו, כי לא יבדל מעדת המורדים בעד כל הון, ואז או יספה במלחמה, או ימות בעונו קבל עם, או ישלח בעד פשעו קאמטשטאקה, ארץ לא אדם בו, ארץ אשר הטבע ירעם לה פנים, ולהשמש יֵצַר לפלג תעלה לקרני אורו עליה, שם ייסרוהו כליותיו מוסר אכזרי מבלי הועיל, ועיני רואות וכלות, לא כן בשבתו פה בבית האסור ינצל מכל צרה ופגע. הגד אתה האם לא צדקתי באמרי פי?

– צדקת בדבריך – ענה הפקיד אחרי אשר חשב מחשבות רגעים אחדים – כותלי בית האסורים יהיו עליו סתרה לבל תאונה אליו רעה, אני אביאהו שמה, ואשימה עיני עליו עד אשר תשקט הארץ –

– אם כה תעשה לא אשכח חסדיך לעולם, וידע תדע כי גדול בעיני החסד האחרון מהראשון –

– במה הפלאתי לך חסדי? הלא כעל תגמוליך גמלתיך, היה שלום ידידי! – אמר הפקיד – ובהפנות שכמו ללכת שלח אצבע אל קארל ויאמר: – “לך נא אחרי” – אנקת מות התפרצה מלב הערמינא בשמעה את דבריו – וקארל בלם פיו ולא דבר מאומה, רק הביט בעינים חשכות על האיש אשר יאמר לגרשו מבית תענוגיו, אך כעבור רגעים אחדים ענה ואמר אל הפקיד:

– אנה תוליכני אדוני?

– אל בית הפקודות! –

– ומה עול מצאת בי?

הפקיד הורה באצבעו על מקום התבערה ויאמר:

– עלילותיך לא נצפנו ממני, ועל כן אל תעמק שאלה פן יבולע לך. –

קארל אך חפץ לשמוע בקול השר, ואחותו קפצה ממקומה ותפול על צואריו, כמו חפצה הצילו משודדי ליל – לא אתנך למוש מפה – קראה בכל עוז – הה! אבי, אבי! חושה לעזרה! החישה מפלט לבנך יחידך! – הזקן בלוית אנשים אחדים נגשו אליהם – אבי! – הוסיפה הנערה לקרוא בקול מר, ועיניה זרמו פלגי מים – המה אומרים לקחת את קארל בחזקה, אנא חוסה פדעהו בכל הונך אם ייקר פדיון נפשו. –

– הרגעי בתי! צדקת קארל תעלה כאור, וגם יצא לחפשי חנם, אך עתה חלילה לנו למרות פי מושל העיר. –

כצאת קארל את הפקיד, מהרה הערמינא אל אורעליא להשמיענה את כל התלאות אשר מצאו את אביה ואחיה, כי היא ידעה את אורעליא וגם מאורעליא לא נכחד עמלה להקושרים, על כן קותה כי בה בעזרו – כבואה שמה סגר השומר את הפתח בעדה באמרו: “הגברת איננה בבית”, אך העלמה הכירה בפניו כי שקר כִזֵב, על כן העזה פניה ותאמר לו: “אל תכזב בי! כי מדוע זה שלחה לקרוא לי אם חפצה לצאת מזה?” השומר לא ענה דבר, כי דמה אשר היא נקראה הנה באמת – והעלמה מהרה ותוציא מצלחתה מגלה קטנה, ותכתוב עליה בעט עופרת: “נחוץ הדבר במאד מאד” ותאמר: מהר והבא את המגלה אל גברתך, ואני אחכה פה לתשובתה" –

בהודיע השומר כי אחות קארל מחכה באולם הבית, השתוממו כל הקרואים אשר ישבו עודנה איש על מקומו, ובהראות להם אורעליא את המגלה ראו כן תמהו, כי איככה תרהיב בנפשה עוז אחות הבוגד לדרוך בארמון האשה אשר בגד בה – על כן החליטו כלם, כי תראה פנים את אורעליא בחדרה ותגיד לה את דבריה – גם הגראף נלוה עמם, באמרו: “אולי צדקו דרכי האחות מדרכי האח”.

אורעליא יצאה מהחדר, וכל האספה חלקו לדעותיהם, זה אומר בכה וזה בכה, עד אשר נפתחה פתאום הדלת לפני אורעליא, ומה רבה מבוכתם בראותם כי היא באה שלובת זרוע את היהודיה: אדוני! – קראה בעלת הבית בקול רם – מעשים אשר לא יעשו, יעשו בתוכנו, מרגלי הגראף הוציאו דבר שקר על קארל, ויתנהו לפני בן בליעל, והוא חף מפשע, כי הוא הבעיר את מכונת הדפוס טרם ברזל באה נפשו, למען הצילנו משואת פתאום" – כל העדה כוננו עיניהם אל הגראף בתמהון.

– מרגלי העידו כי המה ראו את גאלדהיים בבית הנציב, ובצאתו דבר אתו שר בית הפקודות בידידות, והאיש אשר יכזבם וישים לאל מלתם, הוא יצמיד מרמה – נתן הגראף בקולו –

ההיה אחיך בבית הנציב? – שאל הבאראן סלאוואטסקי את פי העלמה –

לא אדוני! אחי לא היה בבית הנציב, רק אבי, כי הוא שלח לקרוא לו – ענתה הנערה בתום לב, כי היא לא ידעה מכל הנעשה פה – כל העדה הביטו איש בפני רעהו ויספקו ביניהם, כי לא האמינו לדבריה –

התדעי נאמנה כי לא היה אחיך בבית הנציב? – שאל אותה שנית הבאראן.

– הלא הגדתי לך אדוני כי רק אבי היה שם, ואחי היה בזה לגלות אזניכם, אך דלתי הבית סוגרו בעדיו מבוא, ובשובו בפחי נפש הביתה, ראה את פני אבי השב מבית הנציב כי נהפכו לירקון, ועד ארגיעה פרצה התבערה בבית, ובבוא שר בית המשפט ויחפש בנרות ולא מצא מאומה, כי האש בלעה את המכונה ולא נדע מקומה איה, ובכל זאת הוביל את אחי אל בית הפקודות, ועל כן מהרתי להודיעכם דבר למען תקומו לרוחתו לישועתו –

– רצח במשפט! – קרא הבאראן – ומעיניו הפיצו זיקי איבה וקצף על הגראף – הלא עוד מעט וידנו שפכו את דמי הנקי הזה, בפשע עדי שקר!! –

ובאמת במקום המשפט להמורדים שם היה הרשע, כי מבלי ראות ושמוע את דברי הנשפט אולי ישוב על תוכחתו, הוציאוהו אל הורג, כהמורדים בצרפת אשר שלחו ידם בשלומם, חללי אדם נפלו כעמיר אחרי הקוצר, משפט אחד היה לנוער כפיו מתמוך בידם, ולהולך רכיל מגלה סודם, כי קצרה ידם להביא כל מעשה במשפט ולשלם לאיש כמעשהו לעיני השמש, על כן באו בתוכחות משפט מות על כל עון כקטון כגדול, ותחנף הארץ בדמים. וקושרי פולין גם המה בדרכיהם הלכו, וכמעשיהם – לא כמעשיהם הטובים – כן עשו, על כן אכלו פרי מעלליהם ויהיו עדי אובד, וגם אלה אשר רוממום בראשונה תחת לשונם, נזרו מהם בראותם כי נזרו לבושת לטרוף זרוע אף קדקוד תחת העלות ארוכה, ויתנום לחרפה ולקללה.

הגראף אשר נלאה להביט בפני העלמה הנצבת עמו להזכיר עונו, ענה ואמר: "לכי לשלום בתי, ואנחנו נמתיק פה סוד על דבר אחיך, יהי לבך בטוח כי נעשה את אשר לנו לעשות… ואת אשר לנו לעשות – הוסיף הגראף לדבר אחרי אשר יצאה העלמה מהבית – הלא הוא להניחו תחתיו, האין זאת אדוני? – בחרצי עליו משפט מות שגיתי מאד – זאת לא אכחד, אך לצאת לישע היהודי תהי אולת לא נוכל כפרה, ואם סכלנו הרבה מאד בתחלה להביא אותו במסגרת הברית, ולגלות לפניו מצפוננו, הנוסיף שנית קנות אותו מידי הרוסים, למען יהי לנו לפוקת לב, ולפחוד כל היום פן יטוהו ברב כופר לְמַגֵן אותנו בידי צרינו? כי למה נתן אמון באיש אשר לא בעד עמו וארצו ילחם, רק בעבור שכר אמת! ואם גם ישמור לנו אמונים הבעבור זה נמשכהו חסד למען יבוא על שכרו ביום ישועה, ולחלוק אתנו כבוד? הלא כמשטמה הוא בחברתנו! אחת היא על כן אמרתי ישכב למעצבה בבית האסורים, כי מידי השופטים זאת לו ואנחנו נקיים –

– ומה תעשו כי יפקוד עליכם על עמדכם מנגד ביום צר לו, ויגלה על עונכם למען יצא למרחב? – שאל הבאראן.

– הוא לא יבגוד בנו אם לא בגד עד הנה; כי נוליכהו שולל להאמין כי נשגיא פעלו רק אזלת ידנו מהושיע לו, מחר אכתוב על אודתו במכתב העתי אשר לנו, וארוממהו תחת לשוני בקהל רב: כי חרף נפשו בעד אהבת ארץ מולדתו, אורעליא תשלח לו קוצת שער מדלת ראשה לזכרון אהבה, נשי האצילים תשלחנה לו פרחים ושושנים להראות כי זכרונו עלה על לבן, ובדבר הזה נקח לב עלם יהיר כמוהו, אשר ישיש לקראת הכבוד הגדול הזה, ואז שלום יעשה לנו, וישים לפיו מחסום.

– אך היתכן דרכנו זה? הצמד מרמה ודבר און בשפתים דולקים להפיל למשואות איש בר לבב אשר לא נשא פני אב, לא חמל על אחותו, ואת נפשו השליך מנגד למען הצלחתנו? הוא צדיק על אמונתו ימות, ואנחנו נהפוך עליו לילה ונדכאהו? ולמען מה? למען לא יבוא על שכרו אשר קנה בדמי לבבו: בושה אמכם שוכחי טובה! – ענה הבאראן ברוגז קולו –

– ידעתי מראש כי דברי לא יישרו בעיני האוהב אדם סלאווטסקי – ענה הגראף בלעגי שפה – אך כן יאלפנו דעת השכל הישר, ואם לא ביושר נעשה מעשינו יסלח לנו ה', ילך האחד לעזאזל, ולכל העדה יהיה שלום.

– ומה תאמרי את אורעלאי, הגם רוחך נכון עם הגראף? שאל הבאראן.

– את אשר בלבבי לא אכחד, כי רק במיתתו לא חפצתי, אך לגרשו מהסתפח בחברתנו אובה בכל לבבי, כי הוא היה עלי למשא בחלומותיו הבל, ודברי אהבתו היו לי לזרא, ועתה אחרי אשר אין ישועתה לנו בו, כי כבר הגענו אל מחוז חפצנו, לא אוכל עוד כלכל עמו אהבה ולא רוחי כאשר בתחלה, ובהודע לו כי סבבתיו בכחש, ובמרמה קניתי לבו, יתגעש ויתקצף ויפרענו לשמצה בקמנו, על כן ישרה בעיני מאד עצת הגראף אשר הוא יועץ להניחו תחתיו, ולשסעו בדברים טובים, ועלינו להחזיק טובה להשוטרים על כי הפרידוהו ממנו – ענתה אורעליא בלצון.

– אך זאת היא אשה חכמת לב! קרא הגראף בגאון שמחת לב בהביטו בפני הבאראן המפיקים תוגה – רק היא תבין דבר לאשורו, כי לא יאות לנו לשוב על קיאנו לקרוא ישועה לבזה הנפש ממתעב גוי, אחרי הודע לנו כלמת אולתנו, כי עזרת היהודים לא לעזר ולהועיל כי אם לבושת ולחרפה היא לנו, כי מי הוא אשר יאבה להתרועע את היהודים בבתי המשתה, לשתות מי באר אחת ולהתהלך בארצות החיים תחת שבט משפט אחד?

– לא אחד בנו! קראו כלם בקול.

– זאת ידעתי מראש, כי מאז ומקדם היו היהודים עבדי מושלים, כלבים אלמים, מֻכִּים ולא משיבים, אך לא מושלים ומצוים, יסחרו אל ארץ, יחזקו בתרמית, ירבו נשך כהעולה על רוחם, אך בין אצילי פולין לא יכירם מקומם, כי הם זרע נאץ ה', והאֹהבם נדבה יפחד מחרון אפו… קנצי למילים, קארל גאלדהיים יותר בבית האסורים, ואיש אל יעוז ליתן יד לחלצהו מן המצר או לדבר עליו טובות!

 

ו.    🔗

אחרי הדלת והמזוזה ישבה הערמינא לנוח כי ברכיה כשלו; גם אמרה אחכה אולי תשוב אורעליא הנה ואזכירה שנית כי אחי בצרה גדולה ולא תחשה למענו; ושם הקשיבה רב קשב, כי קול הגראף אשר הפיל גורל על אחיה חדר חדרי לבבה – קצף, איבה, נקמה ומפח-נפש התלקחו בלבה אשר לא ידע עוד רוע לב בן אדם כוזב, בשמעה את הגמול אשר המה גומלים לאחיה היקר לה מהתבל ומנעמיה, אחיה אשר לפניה נגלו אמונתו להמורדים, ואהבתו לאורעליא אשר כמוה כאין בעיניה… כמורדפת על צוארה פרצה אל אחיה היושב שומם תפוש בסרעפי-יגונו, ותספר לו בשפתים נעות ולב נגרש כים את בגד הבוגדים אשר בעבורם שם אשם נפשו, ופשע האשה הנצורת לב אשר בעבותות אהבה משכתהו אל בור, ואשר תכלית שנאה תשנאהו רק בעבור דתו, האשה אשר למענה אמר לעזוב אבותיו, משפחתו, כבודו ומאודו, היא תצודנו למדחפות!

– ברוק ברק מפיך אחי ותפיצם! גלה סודם ותהומם כי עת נקם היא! נקום נקמת דמך, נקום חרפת עמך אשר חרפו אויביך אחי! – קראה הנערה בכל עוז, אחרי אשר ספרה לו את המשפט אשר חרצו עליו אנשי בריתו, ועצמותיה רחפו מקצף.

כמֻכּה חזיזים עמד קארל תחתיו, ראשו הוריד לארץ, עיניו חשכו, פניו כֻּסו בחורת מות; ארמנות מבטחים, גני עדנים משכנות האהבה אשר ברא בדמיונו – פור התפוררו כרגע ויהיו למעי מפלה, ולבו אשר הרה והגה במו נלחץ בין משאותיהם. איה אהבת אחים? איה אהבת האשה אשר אהב? איפה ההצלחה אשר ראה בהלך נפשו? הזמן הפך עליהם רגע וידכאו. כבודו כעוף התעופף, תקותו ברחה כצל, כנציב שיש הנשאר מחרבות ארמון נשגב ביום רעש, היה בעיניו – אך בעיני אחותו היה כשכור אשר סבאו היה לו לחרפה, והכסף אזל מכיסו, ישליכהו אדוני הבית חוצה כפגר מובס, והרואים גם הם עליו ימלאו שחוק פיהם, באין מנחם ומרחם.

– הה! זה חלקי מכל עמלי – דבר הנער האומלל אל לבו – זאת היא מנת מדתי על כי בצדק ובמישור התהלכתי אתם – כעס ומכאובים! אמנם הקימו את אשר דברו, כי יתנו לי יד בין הנוצרים, כי את פושעי הנוצרים הנני נמנה כיום, ועינם לא תחוס על כבודם! הה! אלוהי המשפט הפגיע בי את עוני! לא שמעתי בקול אבי, אהבת המלך היתה לי לזרא, על כן פלאים ירדתי, ה' ומלכו הצדיקים ואני הרבתי הרע…

כראות הערמינא כי כוס היגון אשר השקתה את אחיה תשיבהו עד דכא, נפלה על צוארו ותעתיר לו עתרת נשיקות, ובקול בוכים הביאה נחומיה לו: "אל תירא אחי, כי אלוה מרומים ישכון ועינו צופיה בכל, והוא יחלצך מן המצר, שים מבטחך באלהים אחרי כי אין ישועתה לך בבני תמותה האוצרים כזב ושוב בלבותיהם, אך גלה על עונם והיית מצק ולא תירא, כי פשעם תהיה להם לפח ולשלומים למוקש!

– לא, לא אחותי! אל תאיצי בי לגלות סוד אחר, יבגדו המה ולא אני, אני עשיתי את הטוב והישר כפי אשר ראיתי לעינים, נתתי יד להפושעים למען תהי הרוחה לעמי, אהבתי את האשה אשר שויתי לנגדי, כי לבה טהור כטוהר פניה, עדי באתי עדיהם ואבהל לראות כי תחת אהבת אחים תשב שנאת-הדת לכסא, תחת גן עדן בצל האהבה – את להט החרב המתהפכת לשון רמיה המשברת גרם ורוח; המה דחפוני מגבעת ההצלחה אל בור צרה כי משחתם בם, אך אני לא אשקר באמונתי לבל תהי להגראף הצדקה, ולי ולעמי בושת הפנים. –

– אך שים אל לבך אשר עתה נמסו אסורי האהבה והאחוה בינך וביניהם ועליך להציל את נפשך, ואם אין, מי יודע כמה יארכון ימי שבתך בזה?

– הן לא קצרה יד ה' מהושיעני אם ישר אני בעיניו, ואם אין – אני אשא עוני! ועמי למה ישא חרפתי? הטרם תדעי כי אם איש אחד מעדת ישראל יחטא יצא הקצף על כל העם, ואם יבואו דברי בעלי העתים כי אני בגדתי באנשי שלומי, אז ירימו קול כשופר – מבלי שום לב כי המה הגדילו עלי עקב – “כן דרך כל היהודים לבגוד באנשי שלומם” וכדי בזיון, לא אחותי! אמות מות ישרים ולא אהיה לחרפות ולדראון עולם! –

הערמינא החרישה ולא ענתה דבר, כי הראתה לדעת אשר צדקו דברי אחיה מדבריה, ותפן ותלך לה.

בבואה הביתה חרד אביה חרדה גדולה, בראותו פני בתו המלאים חן עלומים נהפכו לירקון מצרה ויגון – מה לך בתי כי כה נפלו פניך? – שאל אותה ברחמי-אב.

– הה אבי אבי! קראה הנערה בקול בוכים, וזרם דמעותיה פרצו כנחל שוטף על פניה – הזמן שלח את כל מגפותיו אל לבנו, כי אויבי אחי הורידוהו אל בית כלא, ואוהביו אשר בעבורם שם אשם נפשו, בגדו בו וישחקו על משבתו!

– הבליגי נא בתי החמודה רגע על יגונך, ובאר את דבריך, המה אלה אשר בגדו בו? –

– אלה אשר להם אמר בצלם אחיה, ואשר למענם פעל ועשה הרבה יתר מאשר עשו המה לנפשם – כרו שוחה ללכדהו, כי כבואי אל המורדים לבקש עזרה בצר לאחי, דברו אתי בחלקת לשון רמיה, בפיהם השמיעו נדבות ובלבם דמו להצמיתו בבור צלמות, למען לא יבוא על שכרו ביום ישועה, כי צרה עיניהם לשלם ליהודי כפרי מעלליו הטובים.

– כאשר דמיתי כן היתה – ענה הזקן בנחת – אבל אני הגדתי לו זאת מראש, ויסרתיו מלכת בדרך העם הזה, אך הוא אטם אזניו כפתן חרש ולא אבה שמוע בקולי, על כן באה עליו הרעה הזאת, ועתה בתי עליך המצוה להשמיעהו את כל אלה למען ישיב אל לבו ולא ישוב לכסלה –

– זה לא כביר הייתי בבית כלאו, ובשרתיו את הבשורה הנעימה הזאת, וכשמעו דברי אחזו פלצות, גם על הפולאנים צאן אובדות, אשר מאשריו מתעים, נפשו ירעה לו, ובכל זאת בחר במות מלבגוד בם.

– צדק מאד במשפטו, תבוא עליהם שואה ממרחק, אך עברי לא יבוא בסוד מגלי-סוד, יום יבוא על כל גאה וזר, ועל כל פושע ומורד אשר יפלו, ולא יקומו, וידי בני לא תהיה בם, וכאשר אשער בנפשי תצא לקארל תורה ומוסר מהמקרה הזה, ולא יוסיף למשוך ידו את זדים בראותו כי נוחל אבדה תקותו, ואני ידעתי זאת מראש, כי כאשר שמעתי מנדבות פי הפולאנים המפתים אותנו להיות עמם: כי כמו נגיד יקרבונו ואדיריהם ומושליהם גם מישרון יצאו. אמרתי להם: “עד אשר תקום התשועה הגדולה הזאת, תנו לנו אות אשר כפיכם כן לבכם, הסירו גבולות הגעטה, ותנו לנו אחוזה בתוככם, אז נדע כי מישרים תדברו” לדברי הפכו פניהם במנוד ראש כמו הכברתי מלים בלי דעת, ואז כאשר נוכחתי כי רמיה בפיהם, דברתי ודברתי על לב קארל כי ישוב מדרכו הרשעה, אך ערלה אזנו משמוע נכוחה, אז אמרתי באפי: אתה תראה היקרך דברי אם לא? ראה תראה כי מגו תגורש בבואך על שכרך, כי על כל דלתות בתי משפט ופקודה כתוב בחרט אנוש "עברי לא יבוא אל הבית " אך עתה הרגעי נא בתי ותני פוגת לבת עיניך, כי לא יפול משערת אחיך ארצה, ועד מהרה שוב ישוב אלינו, רֵק מתקות וחזיונות, אך מלא מרוח דעת –

עוד ביום ההוא יצא קארל מבית כלאו אחרי אשר הטה למוסר בוראקאוו אזנו, לבלתי לכת אחרי המורדים.

בימים האחדים האלה נהפך קארל לאיש אחר כמו שבה זרקה בו, עיניו אשר לפני ימים אחדים הפיצו אש נעורים, יביטו עתה נוכחם במנוחה, רגליו לא קלות עוד כאילות, כי רב כח מקרים כאלה אשר יתהפכו מסבות בתחבלותם על ראש גבר לעשות את אשר לא יעשה הטבע בימים רבים, זה לא כבר השתעשע עוד כילד על ברכי התקוה, אשר שמה במרום קנו, ועתה הנהו כזקן העומד על ירכתי בור, אשר נלאה נשוא מרמות ותוך בני גילו, האהבה והתקוה בגדו בו. התבל כמדבר ושאונה כילל תנים בעיניו –.

בבואו הביתה יצא אביו לקראתו בפני חן וחסד, כי כשב ממעמקי תפתה לאור באור- החיים היה בעיניו; עונותיו לא הזכירו לבל תהיינה לו למכשול לב, ואחרי אשר דברו דברים הרבה אודות מצב הארץ והמחסור אמר אליו "בני מחמד לבי, הנך רואה כי הדברים פה יגעים ובעתות מבוכה כאלה יחיש מפלט לו כל משכיל על דבר אל ארץ אחרת, כי גם בעתותי שלום אין שלום לנו בארץ הזאת אשר יושביה יגששו באפלות, ורק מאשר כי הנך עוד צעיר לימים חשבת למשפט אשר בחרבם יירשו היהודים ארץ, ויקנו למו אהבת יושבי בה, לא כן כאשר תעבור ארצות שם תראה ובחנת אשר רק הדעת תשפות שלום לישראל, הלאומים אשר ילכו לאורה לא בוז יבוזו ליהודי הבוחר בה, רק בארץ הזאת ארץ חשך, ישקצונו כטֻמאה הנדה, פה שם ישראל מנואץ כל היום, תחת אהבתו ישטנוהו כפלים רעה ישלם לו בעד טובותיו, והוא ישא ויסבול את אשר נטל עליו קשה יומו… אך לעת ערב יהיה אור!… קרא הזקן פתאום אחרי אשר החשה רגעים מעטים כמו רוח ממרום נערה עליו.

–אבי יקירי! קרא קארל –

– מה לך בני?

– אם לא תקצוף על קולי, אשאלך שאלה אשר אולי קטנה היא בעיניך אך גדולה אלי מאד –

– חלילה לי מקצוף עליך, שאל בני שאל!

– נפשי יודעת מאוד, אשר בכל עת תדברנה שפתיך מישרים, והנני מאמין בכל דבריך כבדברי האורים… אך בדבר עמך אספוק מאוד אם צדקת בדבריך, כי אהבתך לעמך תעצם עיניך – על דעתי – מראות עת עותתם –

– עמי ולא עמך! – קרא הזקן ברוגז קולו – התבוש כי ממעי יהודה יצאת?!

– חלילה לי מכחש! לא אכחד אשר בשם “ישראל” לא אתפאר, בשם אשר יפיץ בוז וקלסה על הנקרא בו בשם אשר עמד לשטן לי על דרך הצלחתי, כי בי לא מצאו שוטני עול רק חרפת עמי נשאתי.

– נפלאת היא בעיני – ענה הזקן בתמהון – איך יעלו עתה מחשבות כאלה על לבך להרשיע עמך, ולהצדיק שונאיהם אחרי אשר זה עתה פשעו בך, ובעיניך ראית זדון לבם?! הה! אם מקרה כזה לא הביא חכמה בלבך לשפוט מישרים, אספוק מאד אם תשכיל להטיב דרכיך כל עוד בחיים חיתך, אך מדוע תקצוף על עמך? חגור שארית חמות על היוצר אשר יצרך בבטן בת-חשֻׁכים, כי לוא נולדת על ברכי מלכי ארץ כי אז הצלחת גם למלוכה, הן עמך לא עשה לך רעה מעודך עד היום הזה, ועתה ישא הוא עון פשעך כי באולתך משכת אחריך רבים מבני הנעורים, ועוד תעוז פניך לטפול עליהם שקר, כי המה יהיו בעוכריך! ומה עול מצאו במו הפולאנים, כי יזרום כמו דוה? האם בגדו במו? האם לא תמכו ידיהם במשען כסף? הלא הקרבת אתה נפשך לשחת בעבורם? ומה הגמול אשר גמלוך? חזה מבשרך פשעי-עמך, או אז תדע ובחנת עם מי הצדק!

– לא אכחד כי הפולאנים עם שוכחי טובה הנמו, אך זאת אחשוב למשפט, אשר כפעלם ישֻׁלם לעמי, כי מאדמה לא יצמח עמל, ואם זך וישר פעלם כאשר תתן עדיהם ותצדיקם, מדוע באה עליהם הרעה הזאת?

– אם זאת חשבת למשפט להרשיע את עמך, שים אשם גם נפש כל הנרדפים והעשוקים מידי עושקיהם כח, וממשפטיך אשר חרצת הראתי לדעת, אשר אם הצליח חפצך בידך להיות דורש משפט לאדם רב, כי אז היית מהיר צדק לכל הנאנחים והנאנקים מתגרת ידי עריצים –

– סלח נא לי אבי, אם אמר לך כי לא כן משפטיך. כי אם יבוא אלי נרדף לבקש עזרה בצר, עלי לחקור אחרי שורש דבר נמצא בו, ואם חף הוא מפשע אצדיקהו במשפטו, לא כן אם אראה אובד ברשעתו, אז לא יכמרו נחומי עליו כי מידו זאת לו –

– השמיעני נא חטאי עמך ואראך לדעת כי שקר בימינך, רוח שקר התעך לחשוב תועה על עם שוי-חמלה ולא חרפה.

– שנאת כל העמים יחד להם, הלא תעיד כי משחתם בם! מדוע רק אותם יתעבו, רק מפניהם יקוצו כמפני פגר מובס? ולמה זה ישנאו המה את כל העמים? ויתאמרו כי המה – עם קטן ודל – העם בחר ה‘, ורבבות אלפי בני חלוף כבהמות אדם נדמו, אשר לא עליהם רוח ה’, ונשמת שדי לא נופחה באפם? וימאסו במלאכת מחשבת וחרושת מעשה? וגם הדעת נותנת חיים וחן למחזיקים בה לא זכה בעיניהם. מדוע יחזיקו בהבלי מנהגיהם, ובכנפות בגדיהם הארוכים אשר אין להם כל שרש וענף, לא באמונה ולא בהשכל הישר, כבדבר קודש? מדוע כל חפצם וכל ישעם להבדל מהעמים אשר בקרבם הם יושבים? ועוד יעמיקו ישחתו לרדף עד דכא גם את אחיהם ההולכים לרוח הזמן, מגו יגרשום כגנב, בעפר יעוללו קרן אלה המרימים לעמם קרן, וירוממו תחת לשונם את אלה אשר יתנום לשמצה בקמיהם. הלא גם העמים ההולכים בחשך ידעו להוקיר חין ערך יודעי בינה לעתים, כי נפשם יודעת מאד אשר המה בשפל ישבו, וגבוה מעל גבוה עליהם המשכיל, לא כאלה חלק יעקב, באולת שמן חלקו ובדעת יבוא רקב בעצמיו, רשע כסל תשב על כסא מרומי קרת, ודעת ותבונה למעצבה תשכבנה. לוא היה ישראל גוי איתן, עם רב וכביר כח, כי אז לא שמתי אשם נפשם אף אם הרחיקו לאלפים את אלה אשר יטו מדרכיהם כי מי יעצור ברוח עם? אך לא כן עתה אשר הוא עני ודל מפזר ומפרד אל קצוי ארץ זעיר שם, זעיר שם, ומהם יפרדו רבים כל היום באשמתם, כי המשכילים אשר ילאו נשוא חרפות האוילים יסוגו אחור ויהפכו לאכזר להם… לו חכמו השכילו לקרב בעבותות אהבה, גם את אלה אשר נזורו אחור מדתם, למען הרבות אוהביהם לוחמי מלחמתם בשער, והמה יגרשו גם אלה ההולכים אחרי צו דתם אם לא ישמרוהו לכל משפטיו וחוקותיו, אי לזאת אסלח להם? החנם ינדוהו שונאיו, הלא הוא מכביד עליו עבטיט, ומתגאה בו?! לא לא! תקותם להתחשב כעם בין הגוים מפח נפש, עד עולמי עד יהיו נודדים בגוים!! –

– התמו דבריך? עתה הנני להשיב על ריבות שפיך, ולהראותך כי רק רוח שונאי ישראל יצוק בך, ומלתו על לשונך; דע לך כי לא ישראל חטא ואשם בדבר השנאה הישנה, רק העמים שונאיהם, כי לפנים עת אשר ענני אולת כסו שמי תבל, וכל העמים הלכו לרוח כהניהם הקאטולים אשר התעום בהבליהם, היה ישראל כקוץ מֻנד בעיניהם, מאשר כי היה נכון בכל עת לענות כחשם על פניהם בדברם כזב מכתבי הקודש הערוכים ושומרים רק בידי בני יעקב, ועל כן הערימו סוד לבקש עליו תאנות לגרשו מארצות מושבותיהם לבל יהיה להם למזכרת עון, ויוציאו עליו עלילות שקר ודבות שוא להבאיש ריחו בעיני המון העם אשר בין אמת לשקר לא יבקר, והקנאה גם היא נלותה להשנאה להגדיל המדורה כי היהודים גדלו והעשירו מכשרון מעשיהם, והשרים הפולאנים אשר הלכו בשרירות לבם לרעות זונות ולמשוך ביין את בשרם, בעת אשר ידם לא עשתה תושיה, דללו, ובראותם כי אזלת ידם למלאות הות נפשם, אחרי אשר אוצרותיהם ואוצרות עבדיהם הרבו, התגוללו גם המה על היהודים האומללים לגרשם מעל פניהם למען מצוא מוצא לכסף, ולמען הצטדק בעיני העם החפיאו עליהם דברים אשר לא כן – לבשו אדרת קודש למען גזול, התאמרו לנוקמי נקמת משיחם, למקנאי קנאת עליון… כה גדלה השנאה ותשלח פארותיה עד למרחוק, ומה היה אז ליהודים לעשות ולהשיב אהבה אל חיק עושקיהם כח? האם לא צדקו היהודים בחשבם אותם – לא לבהמות כדבריך, כי אם לחיתו טרף שואפי דם! והדעת? הה! הדעת היה ראשית חטאת לישראל, למען הדעת אכלו כקש יבש. זכר נא מי היו הרופאים מי היו היועצים? הלא היהודים! אך בדמי לבבם קנו חכמתם, כי כעוננים היו בעיני חסרי-הדעת, ואם נקרא יהודי רופא אל חולה מעם אחר אז אם קם החולה מחליו, שלמו לו בכסף, ואם אין היתה נפשו תחת נפש החולה, כי גואליו לא האמינו אשר מחלתו מאנה הרפא, רק גמרו אומר אשר נתן בשקויו רוש להצמיתו מהארץ, כי מי יאמין על דברת איש יהודי? ועל היועצים עלה חמת המקנאים אשר כרו בכל עת שוחה ללכדם, ומה היה להם לעשות, אם לא לשים אל המסחור פניהם, כי אז עת אשר כל העמים לא ידעו עוד ממנו מאומה – לא אדע אם מגובה רוח או מחוסר דעת – היה הוא לישראל נר לרגלם ואור לנתיבתם, לבוא פתחי נדיבים, גם לצבור כסף אשר רק ממנו להם אחרית ותקוה… ולאט לאט החלו לקצות בחכמה אשר הרבתה חלליהם, ולאהוב את המסחור תוצאות חייהם. אך בכל אלה אין עוד עון אשר חטא, גם לא בושת הפנים, ומה גם עתה אשר המסחור היה לראש פנה לכל מסבות התבל, וגם אצילי הארץ ורוזניה לא יבשו בו, לרגליו באו ויאתיו חכמות רבות, בכנפיו הביא את ההשכלה עד ארץ מרחקים, והדבר הגדול הזה אשר אליו גוי ואדם ידרושו, ממקור ישראל יצא, ותחת תת לו תודה על עמלו, יתנוהו לגדופים; ועתה הגד אתה את מי הצדק?

– אתך הצדק, זאת לא אוכל כחד! – ענה העלם אחרי דומיה ממשכה – אך בכל זאת פליאה דעת ממני, אם כדבריך כן הוא, מדוע החרישו היהודים עד הנה מהשיב חרפה אל חיק מחרפיהם? מדוע לא נתנו עדיהם ויצדקו? הלא בכל דור ודור עומדים עליהם לעולל בעפר קרנם, והמה יחרישו וידמו. הלא דבר הוא?! –

– גם בזה לא צדקת, כי אף אמנם רבו צריהם אשר ישליכו עליהם שקוצים, אך רבים המה, גם הלוחמים מלחמתם, רק נקל להרודף לרדוף את הנרדף, מלעמוד על נפשו בעת צר, קול הרודפים ישמע עד קצוי ארץ, אף כי כזב והבל ידברו, כי ימצאו מסלות בלבב העם, אשר הסכינו באלה, וקול הנרדפים יחבא, מנדיהם לא יבשו לדבר בשער דברים אשר לא יאמנו, דברים אשר כבר השיבו עליהם היהודים והוציאו כנוגה צדקתם, כעלילות הדם וכהנה רבות, ישנו וישלשו בכל דור ודור, כי מה להם לדבר אמת, אם גם לשקר ימצאו אזנים קשובות? האם לא שחקת גם אתה על אולת ורוע לב סופר אחד אשר כתב: “היהודים אוכלים תפילין ורצועות, וישתו כוס רויה ממזוזה בלילי שבתות”. ובאזני שמעתי שני אנשים אשר לא מבני ישראל המה נדברים איש את רעהו, וישאל האחד את השני מה המה אלה תפילין ורצועות, ויען השני “כן יקרא בשר ודם הנוצרים בפי היהודים”. ואעידה לי עוד עד נאמן – הזקן קם מכסאו וילך ויקח מהארון ספר אחד אשר שם לפני בנו ויאמר “קרא נא זה” העלם קרא בו רגעים אחדים וישחק ויאמר: הבל יפצה פיהו!

הנה כי כן – ענה הזקן – הראית מה הם עושים? הן זה האיש Voltaire אשר שמו גדול ומהלל בגוים, דרך לשונו קשתו לירות חצי רעל בלב היהודים, בעת אשר לא ידע חוקותיהם ודתם, ואף כי דרכיהם ומנהגיהם בבתיהם, הנך רואה כי הוא כותב אשר בארץ ספרד נשרפו שני יהודים על אשר מאנו להתגאל בחלב תרנגולת, ומזה תוכל לשפוט על כל דבריו בדבר היהודים, כי לא לבד אשר לא ידע כי חלב תרנגולת לא פגול הוא לישראל, כי אם גם לא ידע את אשר דבר, כי איפה אכלו היהודים את ארוחתם? אם בבית ישראל הלא לא יתן על פיהם את אשר לא יבוא אל פיהם, ובבית אינו ישראל לא יטעמו יהודים מאומה, זאת מודעת בכל הארץ, ובכל זאת לא ידע בושת לדבר כאלה קבל עם, גם לא ענו אותו כאולתו קוראי דבריו. ורבים המה לאין ספורות אשר הרבו הרע גם ממנו, להבאיש ריח היהודים ללא דבר. והיהודים אשר השמיעו במקום קולם, וילחמו בעד כבודם כי גלה מהם, זרעו אל צחיח סלע, כי דבריהם לא הכו שרש בלבב שונאיהם אשר ישחקו על משבתם, וגם פעמים רבות החשו ולא ענו, אף כי כאבם נעכר, לא על אשר לא מצאו מענה, כי אם מחסום הושם על פיהם…

– דבריך נכונים כנכון היום אבי יקירי, אודה ולא אבוש כי הסכלתי מאד, בהטותי אוזן אל דברי בלע אשר יצאו מפי המלשינים, אך השיבני נא בחסדך על דברי האחרונים, האם גם חטאתם אשר יחטאו לחכמיהם תלבין כצמר? –

– זאת לא זאת! לא אוכל להפוך לבקר צלמות, לא אכחד כי ישגו משגת חסר לב המואס ברפואת הרופא אשר יאמר לגהות ממנו מזור, ובזה ירעו וישחיתו לנפשם, ועל כן רחקה ישועה מהם, אך לא בהם לבדם העון, כי אם גם בהמשכילים, אשר יאבו לצאת לקראתם ביד רמה, לחלל קדשיהם בגאון, לשפוך בוז על מנהגיהם הקדושים מאד בעיניהם כי אין עם אשר שגב מאמונות הבלי שוא, ואף כי בן יעקב אשר רק אמונתו נחמתו בעניו, ולא באלה ישבו שבי בלבות הפתאים אשר יגורו מפניהם פן יגורו את בניהם בחרמם (ומה גם כי רבים המה אשר יתפארו כי שם משכיל נקרא עליהם בטרם ידעו והבינו עד מה, והמה יתנו את המשכילים האמיתים לשמצה בקמיהם) ולו השכילו המשכילים להתהלך אתם במישרים, לדבר אתם באמרי נועם ותבונה בם ולהשקותם לאט לאט מפלגי התבונה בעודם רועים על שדה האמונה או אז הצליח חפצם בידם לפקוח עינים עורות, ולהורותם הטוב ויבחרו בו את הרע וימאסו בו, כי מדוע לא יבושו חכמי העמים באמונתם, ישיחו בה בשער, וירוממוה תחת לשונם תמיד, והיהודים בוז יבוזו לה אחר אשר תבוא חכמה בלבם, רק שרידים יחידים המה אשר יחזיקו בזאת ומהשנית לא יניחו ידיהם, ואחרי כל אלה איכה יבחרו בחכמה רועי אמונה? ומה גם אשר פה לא יראו שכר לעמלם אף אם יעמולו בחכמה כל ימיהם, ומאין שכר אמת אין ביד העברים לעשות מאומה, כי מאין יביאו לחם ביתם? ממס העבדים, או משדי תרומות אשר להם? וזה לך האות כי כנים דברי, כי לא על יהודי צרפת בריטאניה וכמוהם תאמר כי ימאסו בחכמה, רק על יהודי פולין אשר עוד לא ראו טובה, וגם על ארץ רוסיה עלה עתה השחר המלך הצדיק מושל פתח ידו להשביעם טובה, ולבי אומר לי כי לא יארכון הימים ויהודי רוסיה יעשו חיל, ועתה מה לך עוד? הנה תחריש כי נעתקו ממך מלין, האין זאת?

– סלח נא לי אבי היקר! – ענה הנער ואמר בעמדו מעל הכסא, ובהאחזו בשתי ידי אביו הרועדות מזוקן – כי עד הנה לא שמעתי עוד דברים כאלה יוצאים מפיך, ועל כן נתעיתי בשפק, אך עתה אחרי הוָדעי אדע עותתי, כי חטאתי לך ולעמי מאד, ואתך הסליחה וסלח לי בשם כל ישראל אשר בזיתי בלבי עד הנה, ואשר ייקר לי עתה מכל חמודות החלד, כי מעתה אתפאר כי שם ישראל נקרא עלי! –

– מאוד תעלוזנה כליותי לשמוע דברים כאלה יוצאים מפיך ולבך גם סלחתי כדבריך, ואַחֶיך יסלחו לך גם הנה אחרי אשר יראו אהבתך להם, ועיניך תראינה כי בוא יבואו דברי אשר יהודי רוסיה יוקמו על, אך עת צרה היא עתה ליעקב בפולין, כי אם תעוז יד הפולאנים – אף כי לא אאמין בזה – יכו אותנו חרם, את היהודים עוזריהם ישמידו לבל יבואו על שכרם, ואת אלה אשר עמדו מנגד, יעשו כלה על עמדם מנגד, וגם אם לא יצליחו, ירעו וישחיתו אותנו כשודדי ליל, על כן המשכיל בעת הזאת יחיש מפלט לו אל ארץ אחרת, לכן איעצך גם אותך לסחר אל ארץ, כי בעתותי מבוכה כאלה אפחד ולא אבטח כי עושרי שמור בידי, ולו לא זקנתי ושבתי כי אז בקשתי לי גם אני מנוח באשר אמצא, כי לא פה היא המנוחה לזרע יעקב אשר כגרים יתחשבו (בעיני הפולאנים), ואם נמצא ארץ אשר לא תחמוס משפטנו, ארץ אשר לא תקיא אותנו כעצב נבזה, קדושהתהיה לנו הארץ הזאת כירושלים משוש תפארתנו, ואם גם בזעת אפינו נמצא שם לחמנו, וכעבד נשאף צל, טוב לנו לשבת שם משבת בהיכלי עונג וללחום במנעמים במקום אשר שם “יהודי” יפיץ פלצות וזועה עד כי יתנו חתית בלבב הילדים “הנה היהודי בא” על כן בחר לך מרגעה בארץ טהורה תחת שמים טהורים וירוח לך.

– הנני למצותיך אבי יקירי… ענה העלם ולא הוסיף, כי לשונו לחכו דבקה בהרגשות הרבות רגשי תודה וכבוד אשר השתערו בחובו כשטף מים רבים, כי הוא הבין לשכל מלי אביו, אשר לא להוציאו מצרות אחיו רק להרחיקהו מהארץ, אשר תזכירהו עונו בכל עת, יעצהו כזאת.

________

ירחים אחדים אחרי נסיעת קארל בלוית אחותו, מת אביו הזקן הנכבד, הוא מת מות ישרים ואחריתו לחיי עד! אך לוא קם עתה מקברו כי אז ראה עין בעין את אשר ראו בעיני רוח: מלכנו הצדיק הרחיב גבולות ישראל ועוד ידו נטויה לעשות אתנו טובות לא נקוה, והמורדים אשר הובישו משברם, ישיתו שמות בארץ יגזלו יחמסו, גם ישלחו אש במשכנות מבטחים, ואין קצה להאש אשר ישלחו ברחובות היהודים, ועוד לא יבשו להאשים את הנשרפים כי המה במעל הזה, אך חרפתם אל חיקם תשוב וישראל יעשה חיל אם יזכה.

תם