בצירוף מבוא על המחבר ויומנו על ידי אברהם יצחק כ"ץ

עם הקדמה, הערות וביאורים מאת נחמן בלומנטל

וסקירה על יומני הגיטאות והמחנות מאת ברל מארק

תל אביב, ירושלים: עם עובד, יד ושם, (תשכ"ו).

 

מבוא    🔗

חיים אהרן קפלן נולד בשנת 1880, בהורודישצ’ה, על-יד ברנוביץ', פולין. בבית הוריו שררה אוירה יהודית מסורתית והלשון העברית היתה שגורה בו. בנעוריו מת עליו אביו (נפטר בר“ח אלול בשנת תרס”ב), וכך הוא מסַפּר ביומנו: “…בלי בסיס לקיום ובלי שום הכשרה לחיים, כי מלאכה לא למדוני ואף תורתי העברית היתה פגומה ומלאה לקויים. נשארתי יתום בודד בעולם זר לי, כי בנערותי חונכתי לא בין הבריות ולא הייתי מעורב בחברתם, אלא בין גוילים עתיקים, בין כתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות. ודבר לא היה לי עם החיים. אלמלי היה בי אז שכל לחדור לתוך טרגיות מצבי הייתי עדי אובד. אבל באשרי ששכלי לא היה אקטיבי במדה הדרושה. יצאתי איפוא למערכת החיים בלב מלא תקוה שיכול אוכל ואצא מנצח. כי בעוד הורי העניים, הנדכאים והחלכאים, היו בחיים נסיתי את ידי למלחמה. היתה בי הכרה עמוקה, כי הכל תלוי בי ובכחותי ושום איש לא יגדור את פרצי. יתמותי הפורמלית לא שנתה את מצבי לא לטובה ולא לרעה. וזה היה לטובתי. מעולם לא סמכתי על כתפי אחרים ולא צפיתי לישועה זרה, אלא הכל שאבתי מקרבי ומעומק נשמתי. היה בזה גם חסרון שלא עליתי על רמה גבוהה בחיים. נשארתי בינוני מאי-יכולת לפתח את כחותי הרוחניים עד לאותה המדרגה שהייתי מוכשר לה לפי כשרונותי האינטלקטואליים. אבל מהצד השני קניתי לי יציבות בחיים. תמיד נשארתי איתן על עמדי על אף המכשולים המרובים אשר סבבוני. רכשתי לי עמדה בחיים, אמנם בלתי גבוהה ביותר, אבל תקיפה ואיתנה. באשרי – שנולדתי לאב עני ומיום עמדי על דעתי הייתי חדור הכרה שהכל בי וממני. מעשי יקרבוני ומעשי ירחיקוני.” (19.7.39)

ראשית חינוכו קיבל ב“חדר” ואחר-כך למד בישיבת מיר ובסמינריון הפדגוגי הממלכתי בוילנה. לאחר שסיים חוק-לימודיו השתקע בוַרשה ויִסד בה בית-ספר עברי שהעמיד מאות בוגרים. בית-הספר נדד ממקום למקום. הוא נוסד ברחוב קרמליצקה 29, עבר במלחמת-העולם הראשונה לרחוב פאביה 13 ולבסוף לרחוב דז’לנה 15. בית-הספר נקרא:בית-ספר בן שש כיתות של ח.א. קפלן".

מראשית דרכו התבלט חיים אהרן קפלן כאחד החלוצים הראשונים של שיטת ההוראה “עברית בעברית”. ברבות הימים אף יִסד את “החדר המתוקן”, שבו למדו את הלשון העברית בהברה הספרדית. באותה תקופה היו שני החידושים כאחד מהפכניים ביותר, ועוררו הפתעה ופולמוס גם יחד. רבים היו המתנגדים והמקטרגים לשיטות-חינוך אלו, שנראו להם כתלושות מהוי החיים ומן המציאות היהודית. אולם חיים אהרן קפלן לא נרתע ולא נסוג. בסדרה של מאמרים ובדברים שבעל-פה יצא להגן בלהט על שיטות החינוך שלו, שראה בהן ברכה לאומה ולתחיית הרוח והתרבות העברית.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם לקח חלק פעיל בעבודת ההסתדרות הציונית בוַרשה ושקד על ליכודה ואיחוד הזרמים שבה. הוא יִסד את האגודה “עבריה”, והיה חבר באגודת הסופרים והעתונאים העברים בוַרשה;פירסם מאמרים על ענינים שונים בעתונים “הזמן”, “עמודים”, “השבוע” הוינאי, “העברי” הניו-יורקי, “היום”, “ויסטניק”, “הצפירה”, “העולם”, “היינט”, “מאמענט”, ועוד. פעילותו של חיים אהרן קפלן בעניני חינוך והוראה אף הביאה אותו בשנת 1921 לביקור בארצות-הברית.

ביתו של חיים אהרן קפלן התנהל מראשיתו ברוח הלאומיות והלשון העברית היתה שגורה בפי בני-משפחתו. כל השנים נשא בלבו חזון קודש לעלות לארץ-האבות, ארץ חלומותיו, ולהשתקע בה.את בנו ליאון ¹ובתו צפורה ²הקדים לשלוח לארץ-ישראל, כיון שלא ראה עתיד לנוער בגולה.

עלייתו לארץ-ישראל העסיקה אותו שנים רבות. עם זאת היה חרד שמא עלייתו לא תעלה יפה ונמצא מכשיל את עצמו ומכשיל את הרבים. הוא חשש שמא לא יוכל לעמוד בתנאי הקליטה וקשיי ההשתרשות, בפרט שלא ראה את עצמו צעיר ומסוגל לכל עבודה פיסית. כדי למנוע מעצמו מפח-נפש, גמלה בלבו ההכרה לעלות לארץ-ישראל בתייר.

הוא הפליג באניה “פולוניה”. ביומנו (28.6.35) מתאר קפלן את יפיה והדרה ואומר “שהיא כעין מדינה בלב ימים בדרכה לא”י ". בסַרקזם הוא מדבר על ההבדל שבין החיים הנוחים שבאניה לעומת החיים הדלים והעניים שבפולין, כי רק כשהיהודים עוזבים את פולניה הממשלה ממהרת להעניק להם “זכויות”…

התרשמותו מבנין הארץ, התפתחותה ושגשוגה היתה עמוקה. הוא שאב השראה מערי הארץ, המושבות והקיבוצים. ביחוד שבוּ את לבו חמודות העיר העברית הראשונה, תל-אביב. הוא מעלה על נס את יפי בתיה, נקיון רחובותיה והתנועה רבת החיים והמרץ. לאחר שנתנסה בגופו בחיי הגולה וחי ברוחו את שעבוד ישראל אַלפּיִם שנה, רן לבו למראה התקומה המופלאה של העם בארצו. על כל צעד ושעל חי ונשם את אוירת החירות והעצמאות, והעריך ביותר את הכלים החדשים שבאמצעותם יוצרים את העצמאות הזו.

“… מרבים לשאול אותי: איזה רושם עשתה עליך תל-אביב? ואני עונה לכל אחד: רושם נהדר ואדיר שאין כמוהו. ובאמת: אין מדרכי לכחד ולהעלים את רגשותי. אני נמצא במדינה עברית, שהכל בה מצוחצח וערוך בטוב טעם וסדר. יש בה, בעיר זו, הרבה יסודות תרבותיים: גשמיים ורוחניים. אין העדפה של צד אחד על השני. הוד הרחובות ובתיהם מפליא אותך בארכיטקטורה שלהם, בשפע הסחורות שבחנויותיהם ובמחסניהם, בנקיונם ובסדורם. לא נצא ידי חובתנו לעיר העברית הראשונה עם נאמר שזוהי עיר אירופאית; היא יותר מזה: כל מה שיש בה הוא: זהר, הוד ויופי. ביחוד – העברית החיה בפי הילדים ובפי הנוער. על כל צד ושעל, בכל פנה שאתה פונה, בכל חוג ובכל גוש של אנשים שלטת העברית. אין לכחד, שגם הלשון היהודית נשמעת לעתים קרובות ברחוב. אבל המשוחחים הם בלי שום ספק עולים חדשים, שאינם יודעים, או שלא הסתגלו עוד אל הלשון העברית.” (5.7.35)

כמעו ומהיום הראשון לבואו לארץ-ישראל, בשלהי חודש תמוז של שנת תרצ"ה, לא פסק להתבונן על סביבותיו. מצד אחד ביקש להכיר את ארץ-ישראל הפיסית, ומצד שני ביקש להכיר את הוי-החיים החדש אשר נוצר והתהווה בה. אולם מעל לכל לא הסיח דעתו אף לרגע ממטרתו האמיתית: להישאר בארץ, ועל-כן התחיל מיד להתעניין בכובד-ראש כיצד ימצא את עתידו בה. קליטתו בארץ נראית בעיניו קשה וחמוּרהיותר משחשב. כמורה וכמנהל בית-ספר הוא מתבונן בעינים פקוחות על מערכת החינוך, בודק את מסגרותיה השונות ועושה מאמצים להשתלב באחת מהן. בלי לאוּת הוא משתדל להכיר בתי-ספר רבים, ולהתקבל כמורה או להתמנות כמנהל. היתה לו הצעה להיכנס לשותפות בניהול בית-ספר. המשא-ומתן שהוא מנהל עם גורמים שונים מסתיים בכשלון. דבר זה ממלא אותו יאוש ודכאון, ובטחונו שימצא עתיד בארץ מתחיל להתערער. לאט-לאט מנצנצת במחשבתו ההכרה הקודרת כי עליו לחזור לגולה, וצעד זה ממרר את נפשו. באותם הימים נודדת שנתו לילות שלמים ואין הוא רואה שמחה וטעם בחיים.

בימים של ספק ויאוש גוברת אהבתו למולדת עוד יותר. דוקא עכשיו הוא תאב לקלוט את הרשמים של הארץ, כאילו אמר לצייד את נפשו בהם לימים יבואו, עת ישוב לגולה. כטל משיב נפש הוא נהנה מחיי-התרבות המפכים בארץ; ועל הכל הוא שואב מלוא חפנים נחת מהלשון העברית החיה, הרהוטה והמדויקת בפיהם של ילדים ומבוגרים כאחד.

באותם ימים אין הוא פוסח על שום מופע של רוח ותרבות. במסיבת “עונג שבת” באולם “אהל שם” הוא מתקבל בברכה ובדברי הערכה, וגם זוכה לדברי שבח וציוּן לפעליו בכמה מעתוני הארץ.

אבל הלבטים על עתידו אינם פוסקים. בעודו מתהלך בארץ ומסייר את עתיקותיה בד בבד עם ההתישבות החדשה וההישגים הרבים של החלוצים בעיר ובכפר, הוא כאילו כבר חי שוב בגולה. אם תחילה ראה עצמו מתמזג בעם החדש שקם בארץ, הרי עתה כאילו נמתחת עליו ביקורת; למעשה הוא מתחיל לראות בעם שקם במולדת עם חדש, המנתק באופן שיטתי את הקשרים עם התפוצות שמשם בא.

בעינו החדה הוא תופס כי הדור החדש שקם בארץ-ישראל הוא בעל סגולות מיוחדות, בעל תודעה עצמית ובעל שאיפות מקוריות. דור זה אינו בא להיות המשך ליהדות הגולה, אלא אומר ליצור מהות מוגדרת של עם בן חורין, המתנער לחלוטין מן העבר.

“בא”י החדשה הולכת ונוצרת יהדות חדשה לגמרי, שלנושאיה אין קרעים בנפש וכל ה’בעיות' שהיו קשורות עם סבל ירושתה חסרות לה לגמרי. כן אין תקוה למשיח – מפני שכבר בא. לצחוק נהיה בעיני ‘סבּרה’ אם נלמדהו להגיד בכל יום: ‘אני מאמין בביאת המשיח – ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא’." (18.7.35)

חיים אהרן קפלן, אשר הקדיש את כל שנותיו בחזון החינוך העברי כדי ליצור על-ידיו אחדות העם וביטול כל פלג ופיצול, נסער מן הפער הכרוי בין החינוך המתגשם בארץ-ישראל לבין החינוך אותו חזה בגולה. המורה והמחנך העברי ראה עצמו פתאום במרחק של זמן ומושגים מהוי חייו ותודעתו, והוא חרד חרדה גדולה.

“… בא”י הולך וגדל דור עברי חפשי, אבל ביחד עם זה הוא נעשה חפשי ממצוות הגלות: מרוחניותה וממדותיה הטובות.

ואף על פי כן – לא אחליף ולא אמיר א"י בארץ זרה!

בא“י הולך ונוצר טפוס של יהודי חדש.” (“פזורי” 141)

הימים בארץ היו ימים קשים לו. הוא כאילו נמצא בין הפטיש והסדן. מצד אחד מקננת בו אהבה עזה לארץ-ישראל ולחייה, ומצד שני הוא חושש ופוחד להתמודד עם החיים האלה. אף-על-פי-כן הוא פוסק לעשות מאמצים כדי למצוא סידורו. ולאחר עמל ויגיעה, לאחר ימים של תנודות לכאן ולכאן, חתם חוזה עם מנהל בית-ספר “ספרא” בתל-אביב, וקיבל עליו להשתתף בתקציבו בסכומים ניכרים. לשם כך היה חיים אהרן קפלן צריך לחזור לוַרשה כדי לסגור את בית-ספרו. אולם הוא היה חדור הכרה מלאה כי אכן יחזור לארץ-ישראל כעבור זמן קצר, כדי לתרום את חלקו למערכת החינוך והתרבות של העם במולדת. אולם שיבתו לגולה היתה שיבה של קבע בשל אבני-נגף שונות שנערמו בדרכו. החלטתו להישאר בגולה התבססה לפי הרשימות שביומנו על נימוקים אלה:

“א. האקלים בא”י מזיק לבריאותי.

ב. אין לבי נוטה לעסק בי"ס שאינו מבוסס, כי – – לבסוף הייתי עובד בשביל אחרים.

ג. אינני מרגיש בי את הכח הדרוש בכדי להתחיל הכל מחדש ולהדחק בחורין וסדקים לשם פרסום. כבר עיפתי בחיים. גופי נחלש ממחלתי הממושכה ואין לי עוד הכשרון להתאזר במרץ." (12.9.35)

קפלן סבל ממחלות שונות וביחוד ממחלת הסכרת שהציקה לו עוד משנת 1928. נדודי-שינה הפריעו לו כל חייו:

“יש שבלכתי ברחוב או בשבתי בבית ואפילו בשכבי במטתי – והנה זעה קרה מכסה את כל גופי וכחותי פוסקים. ובלילות הנדודים – יש להפך. איזה חום תוקף אותי שסופו גם כן זעה שתוצאותיה חולשה גופנית כללית.”

(24.4.35)

המכה שהוכה במות בתו השניה סַלקה בת השלוש בשנת 1935 נתנה בו את אותותיה כל ימי חייו. “היא שברה את חצי גופי מבחינה מוסרית ומבחינה חמרית גם יחד.” (26.4.35) למרות הסבל הקשה והחלטתו להישאר בפולניה לא פסקה אמונתו ותקותו לעלות שנית לארץ-ישראל לשם ביקור:

“החלטתי לבקר את הארץ גם בקיץ הבא בלי רעיתי ואז אתור את הארץ לארכה ולרחבה! אשתקד עבר עלי בת”א הלוהטת, בקיץ הבא – אתחכם!" (16.2.36)

חיים אהרן קפלן נמנה עם ראשוני המתקנים של החינוך היהודי המסורתי. הוא יִסד בית-אולפנא נסיוני לילדי ישראל, אשר בין כתליו הידהדו צלילי הלשון העברית בכל שעות היום. אולם יתירה מזו עשה. הוא טרח ושקד על קביעת שיטות-לימוד מתקדמות בבית-ספרו. נוכח המחסור בספרים מתאימים שיהיה בהם כדי לענות על דרישות החינוך והמגמות החדשות, ניגש להוציא ספרי-לימוד יסודיים. ספרים אלו אף הופיעו בכמה מהדורות, עדות לתפוצתם הרבה בין התלמידים והמשתלמים.

עם הספרים אשר חיים אהרן קפלן חיבר והוציא לאור נמנים “פזורי” (לקט מאמרים על חינוך, הוראה ואישים); “שפת עמי”, ספר לימוד השפה העברית, בשלושה חלקים; “דקדוק הלשון ושימושה”, בשני חלקים; “חומשי” – שני חלקים; “עמי התנ”ך" (מצויר ומנוקד. תולדותיהם ומנהגיהם של שכני ישראל הנזכרים בתנ"ך); “הגדה של פסח” – בעברית ואידית (הוצאה אמנותית ומדעית הופיעה מחדש בהוצאת "היברו פאבלישינג קומפאני, ניו-יורק); “כתוב כהלכה” (קורס שימושי מלא על האורתוגרפיה היהודית); “ספר המשחקים” – בארבע מהצורות שאחת מהן הופיעה בשנת תרע"ד. בשנת 1936 התחיל להכין ספר בשם “הכתיב העברי” שנועד להיות בן חמישה חלקים בחמש שנות לימוד. הספר הזה לא יצא לאור.

ספריו של חיים אהרן קפלן זכו מצד אחד לתפוצה ניכרת, בהיותם חידוש רב בקרית-ספר, ואילו מצד שני זכו לביקורת קשה מצד אנשי חינוך ופדגוגים. ביחוד נמתחה ביקורת קשה, ולעתים אף ביקורת קשה מדי, על הספר “שפת עמי” ו“ספר המשחקים”.

אבל גם אם אין להתעלם מהביקורת שנמתחה על הספרים של חיים אהרן קפלן, אין באותה מידה להתעלם מעצם החשיבות של הופעת הספרים באותם ימים. ספרים אלו היו מפעל חלוצי חינוכי ממדרגה ראשונה, כר נרחב ומגוּון למורה ולמדריך, וסייעו לשנות את פני בית-הספר העברי בגולה, שעד אז היו משחקים, שעשועים, התעמלות, ועוד, זרים לו לגמרי.

קפלן לא עבר בשתיקה על דברי-הביקורת החריפים שנמתחו עליו בקשר לספריו. לדברי הביקורת על שנים מספריו (“חומשי” ו“דקדוק הלשון ושימושה”) ענה בהתמרמרות והאשים את המבקרים שדבריהם נאמרו מתוך “קנאה סופרים”. ³ יש להניח כי לא עבר בשתיקה גם על יתר דברי-הביקורת על ספריו, אבל אלה לא נכללו בספרו.

כדרך לא מעט מפעלים חלוציים לא זכה מפעלו של חיים אהרן קפלן להערכה הראויה, והוא נאלץ להיאבק קשה על קיום בית-ספרו. הכיתות פחתו ונידלדלו. במידה רבה נגרם דבר זה בשל ההגבלות על חינוך בעל יחוד לאומי זר, שהיה תוצאה ממדיניות הממשלה הפולנית. נצטמצמו פעילותו והיקפו של בית-הספר. היו גם סכסוכים רבים עם סגל המורים, והדבר הוסיף מבוכה על הקשיים. ועל הכל ניתן היה לראות בבירור, כי גם ההורים לא גילו די רצון והתלהבות להקנות חינוך עברי לבּנים. בצער ובכאב ראה חיים אהרן קפלן כיצד מאמציו הרבים להנחלת הלשון והתרבות העברית עולים בתוהו. ודבר זה ציערו מאד והדיר ממנו מנוחה ושלוַת-נפש. תחושת הפחד והדאגה מפני הבאות, שמא לא יישאר זכר לעמל וליגיעה של שנים רבות, הניעה אותו להציב לעצמו יד ושם בספרות העברית. באותן שנים הוא מכנס את מאמריו שהיו פזורים באכסניות ספרותיות שונות. עבודה רבה הוא משקיע בהוצאת הספר, כדי להציל מטמיון ומשכחה את מאמריו המפוזרים. בשנת 1937 הופיע הספר בשם “פזורי”. בכינוס הכתבים ניתן לחוש בהרגשתו הברורה, שביקש לקבוע לעצמו מקום נצח בהיכל הספרות העברית, כמורה וכמחנך.

הספר “פזורי” ⁴, המונה 397 עמודים, מחולק לחמישה מדורות. הראשון מכיל י“ח מאמרים על “חינוך והוראה”. השני מכיל י”ג מאמרים על שלושה-עשר אישים מפורסמים, ביניהם גיאורג ברנדס, רש“י, חיים נחמן ביאליק, ד”ר א. ב. פוזננסקי, וש. ל. גורדון. השלישי מוקדש ל“ביקורת”. בין עשרות המאמרים נמצא מאמרו “המחלוקת על הרמב”ם" וההקדמה לספר “הגדה של פסח” שהוציא לאור. ביומנו הוא כותב:

“בגשתי כעת אל המלאכה שניתי קצת את תכניתי הראשונה: ראשית – אכניס אל הקובץ את המבואים שבאו ל’ספר המשחקים' ול’הגדה של פסח'.” (14.11.35)

קפלן הסתמך על הוצאת כתבי ביאליק “שמלבד מאמריו הכניסו גם המבואים ל’ספר האגדה' ולסדר ‘זרעים בפרוש למשניות’.” (שם) במדור הרביעי כינס שבעה-עשר פיליטונים, ובחמישי נכללו תשעה מאמרים על “הציונות”.

עם פרוץ מלחמת-העולם השניה כמעט נגזרה שכחה על שאיפתו של חיים אהרן קפלן לעשות לעצמו יד בספרות העברית. יהדות פולין הולכת ונשמדת. וַרשה נותרה כמעט ללא יהודים, והמעטים אשר שרדו בה שוב אינם יודעים את האיש ואת פעלו. אולם אם נגזר על ספריו ועבודתו החינוכית בימי-שלום לרדת לתהום הנשיה, הרי בא יומנו מימי המלחמה והשוֹאָה ומילא משאלתו.

תחילתו של היומן בערך בשנת 1933, וסיומו ב-4 באוגוסט שנת1942. חיים אהרן קפלן כתב את יומנו בדחילו ורחימו. ברשימות הרבות משתקפות במילואן האספקלריה האישית והציבורית של התקופה והזמן.

“לכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם. זה נתקיים גם בי וביומני. לכל מקום שאני נוסע – יומני אתי, חברי הוא, ידידי הוא. לפי טבעי אינני איש רעים להתרועע. כל חברות וידידות תבוא כתוצאה מפטפוטי הבל, מחנופה, מחלקת לשון שאינני מומחה לזה. בכל חברה של אנשים שאני בא – הנני במצב של זר. אינני מתידד עם מי שהוא בקלות דעת ואחרי ההתודעות הראשונה. יומני ממלא מקומה של הידידות האישית. כאן לבי פתוח, כאן הנני כמו שהנני. אין צורך במסוה, אין צורך בחנופה למי שהוא. ואולי לא כך, גם ביומני איני מגלה את כל האמת. יש דברים שאני מכסה, הכסוי טוב להם. לע”ע הנני הקורא האחד והמיוחד של יומני. אבל יבוא – וקוראיו ירבו. ומפניהם אני מגלה טפח ומכסה טפחיים." (29.5.35) " – – היומן נעשה לידיד נפשי, לעמיתי, לרעי, לנאד של כל שמחותי ודמעותי. הלואי שאזכה להמשיכו עד ימי זקנה ושיבה." (סוף 1936)

עד פרוץ מלחמת-העולם משמש היומן את התחום האישי בעיקרו. בדפיו הגדושים היתן לקרוא על חויות אישיות, על מאבקיו בבית-הספר ועל תופעות שוטפות בחיי הציבור היהודי. אולם למן חדשי המתיחות של קיץ 1939, עם סערת המלחמה הממשמשת ובאה, חל שינוי מובהק באָפיוֹ של היומן. חיים אהרן קפלן נוטש את רשות היחיד. הוא מתחיל להוכיח ולהזהיר על העומד להתחולל מתוך זוית-ראיה של הכלל והעם. אימת הימים הנוראים באה על ביטויה הנוקב ביומן זה.

יומנו מסתיים ב-4 באוגוסט שנת 1942, בשלהי השנה השלישית לשוֹאָה שניחתה על יהודי פולין.

מפת פולין היהודית הצטמקה זה כבר. הכּלָיה והאבדון נותנים בשרידים אותות מקפיאי דם, רגש וחושים. שכוֹל ואימה שוצפים מכל העברים ומשתפכים אל אוקינוס השוֹאָה של בית ישראל. יום אחר יום ושעה אחר שעה נכחדת ועוברת מן העולם יהדות פולין המפוארת. שרידים בלבד נותרו, פליטי הרג ורצח, שנגזר עליהם גורל של נדודים והם שרויים בפחד ובחלחלה מפני הבאות. ה“אקציות” נמשכות והולכות, ואת כל אלו, עד היום האחרון ועד השעה האחרונה, מתאר חיים אהרן קפלן ביומן.

ערך את היומן כתעודה דוי לקורות גיטו וַרשה ומוראותיו הוּכח למעלה מכל ספק הן מבחינה היסטורית כללית והן מבחינה אישית וחווייתית. המחבר מציין בהדגשה מובלטת כי הוא מועיד את היומן להיסטוריון בעתיד. הוא היה בטוח כי מן הכתוב בו יוכל ההיסטוריון לשאוב ידיעות ועובדות מהימנות על מעמד הגיטו, אורח החיים והוי המעשה, שעות היאוש ורגעי התקוה, עמידת הגבורה, תשוקת הקיום, ועל הכל יעוד העם וחזון גורלו. ואמנם היסטוריון השוֹאָה ימצא ביומן זה חומר מרטיט לב ומקפיא דם לחקר התקופה ומוראותיה. היומן פורש יריעה רחבת ממדים, ספוגת דם ורווית יגון, על אכזריות ורצח, על הרג וכליון, על התעללות והשפלה, על רעב ועבודת-פרך, על גירושים ונדודים, על רדיפות ותלאות, על חיים תלויים מנגד ועל הרגשה מתמדת כי טוב המוות מן החיים. אך עם כל השכוֹל, הקדרות והיתמות שבו, הוא מסַפּר, אף כי בקול נכאים, על חיי שגב והתעלוּת, גבורה ומסירות-נפש, על הקרבה ועל קידוש-השם – השואבים את כוחם העליון מחזון והשראה של מקורות קדומים, מכּוּרי המחצבת של עם-הסגולה.

רק מעטים מתושבי הגיטו ידעו על משא-חייו הנסתר של חיים אהרן קפלן בכתיבת היומן, ובתפקיד אשר הוא הועיד לו, ואלה ניסו להניא אותו מכתיבה, אשר לא ראו בה תועלת של ממש, כי לא האמינו כי היומן יוכל לפרוץ את חומות הגיטו הנדון לכליון. ביומן אנו קוראים: “יש מידידי וחברי שסוד יומני ידוע להם יעצוני ביאושם לחדול מכתוב: למה? ולאיזה צורך? התזכה לפרסמו? האם הד דבריך יגיע לאזני הדורות הבאים? כיצד? באיזה דרך? אם תגורש לא תוכל לקחתו כי עיני הנאצי פקוחות על כל צעדיך; ואם אפילו תצליח להעלימו בשעת היציאה מוַרשה מות תמות בדרך: כי כחותיך לא יספיקו; ואם לא תמות מאפיסת כחות תמות בחרב הנאצי; כי אין אף גולה אחד שיוכל עמוד עד אחרית המלחמה.” (26.7.42)

וידוי קצר ומפוכּח זה של אדם אשר ראה ללא הפסק את הסכנות ואת האימים שהוא מפרט, ממחיש בצורה טרגית ופיוטית את דחף הכתיבה שקינן בו, ואת האמונה כי למרות הכל אין כוח שיוכל לעכב בעד גילוי האמת. היומן חדל לשמש אמצעי ביטוי בעל אופי פרטי, שדבר אין לו עם הכלל. ככל שהחריפו פורענויות הגיטו וככל שקיבלה השמדת היהודים ממדים מתוכננים ונמרצים יותר, כך הלך וניטשטש הפרט והיחיד, כי שוב לא היה להם ערך ומשקל, והם פינו את מקומם לכלל ולציבור, שרק הם קיימים במושגים של נצח ורק הם יכולים לקבוע את גורל המערכה בין רוצחים ונרצחים. אולם בעל היומן אינו מטיל ספק אף לרגע במהות המשימה שהוטלה עליו, משימה לתאר לפני הדורות הבאים את זוועות הנאצים. בכתיבתו הוא רואה שליחות. ובשליחות לא יתכן מקום להתרשלות, להיסוסים ואף לא לאפיסת-כוחות. ובעל היומן אומר: “אני מרגיש שהמשכת היומן עד הרגע האחרון ליכלתי הפיזית והרוחנית היא שליחות היסטורית שאין לזלזל בה. עוד מחשבתי ערה ורעננה; עוד כוח היצירה שבי טרם נשתתק אף כי זה חמשה ימים שכמעט לא בא אוכל אל פי; ולכן – ליומני לא אחריש!” (שם)

תשע שנים תמימות התמיד חיים אהרן קפלן להערות על דפי היומן את נפשו המעוּנה, הסוערת והעולה על גדותיה. ועשרים שנה לאחר שנחתם הפרק האחרון בפרשת חייו, נתגלו דפי עדות-האימים, כתובים בכתב-יד נקי ורהוט, בלשון עברית מסוגננת היטב. דפים אלו אוצרים בתוכם תולדות שוֹאָה, אשר מכל שורה ושורה מתמלטת זעקה כבושה ונואשה. זו היא זעקתו של חיים אהרן קפלן אשר נשא נפשו שהיא לא תחריש וקיוה והאמין כי בבוא היום יזעזע קולה את אמות הספּים של האנושות בתביעתה לדין, לצדק ולמשפט.

חשיבותו של היומן היא בראש וראשונה שהוא מהיחידים שנכתב עברית במקורו, והוא מבוסס על מראה-עינים ומשמע-אזנים שנרשמו בשעת מעשה. היומן משקף במישרין את אשר התחולל בסביבתו, בין המחבר לבין אחרים ובינו לבין עצמו. רשימותיו לא עברו מעבדות ספרות ויצירה. התרשמותו מובעת במלוא העצמה והראשוניות, ללא כחל וללא שרק. בעט שותת דם כשידו ממששת את דופק החיים בגיטו, הוא משרטט הוי טרגי על גילוייו העמוקים ביותר. הוא רואה נכוחה. טביעת-עין לו, מלוּוה מחשבה סעורה למשימת הקודש שההשגחה הטילה עליו. ראייתו חודרת אל הגיטו לפני ולפנים, ופעמים הרבה אף מחוצה לו. כי הרבה פעמים היה יוצא אל מחוץ לגיטו, לבתי-משפט שאליהם הובא בעניני חוק ותקנות. יציאה זו אף הרחיבה והעמיקה את חוג ראייתו, ומוצאת את ביטויה הנרחב על דפי היומן,

המשימה היתה קשה. הבלהות היו איומות. לא תמיד ניתן לעמוד בזעזוע של קליטת הרשמים. היו רגעים שבהם גבר היאוש על האמונה. ברגעים אלו היה ח. א. קפלן תוהה וחרד, אם יהיה מסוגל למלא את יעודו. והוא כותב:

“כחותי אינם מספיקים לרשום את כל הראוי לרשימה. איני יכל להקיף את כל התמונה הנוראה ולעמוד על כל פרטיה. בודאי ימצאו גם בלעדי רושמי רשומות שימלאו מה שהחסרתי. ואף זה לא יספיק. לנגד עינינו התחיל גיהנם רותח. והרתיחה היא בעצם תקפה. אין לנו עוד פרספקטיבה. אף כח ליצירה אין. והעיקר: איני בטוח שאיני מכלה את כחי לתוהו והבל. אם הציד לא יפּסק ואם אני אתפס – כל עמלי ילך לאבוד. מוחי עסוק כל הימים באיזה אופן לגנוז את יומני גניזה עולמית, שיהיה למשמרת לדורות הבאים. אבל כל זמן שדופקי לא פסק לא אפסיק את מלאכת קדשי.” (30.7.42)

אכן, הספק והיאוש מכרסמים בלבו. אבל מיד הוא מתאושש מהדכאון. יעוד הנצח וההכרה בשליחותו העליונה מחזקים אותו במלאכתו. שכּן התיחס חיים אהרן קפלן ליומנו – כפי שהעיר פעמים אחדות בחלק הטרום-מלחמתי – כאל ידידו היחיד שיכול הוא לרחוש לו אמון. רגעי כתיבת היומן, לאחר יום-עבודה בבית-הספר או לאחר השאון וההמולה בבית, היו רגעיו שלו עצמו, תענוגו הרוחני שלו, השתפכות-הנפש האמיתית שלו. הגם שהוא פיקפק אם היומן יזכה לצאת אי-פעם לאור היום, היה בטוח שזוהי תעודה של הזמן. שכּן – כפי שהוא כותב – שום עתון ושום דבר-דפוס לא יוכל למסור באורח נאמן כל-כך את האמת של הזמן כמו היומן, שהוא הביטוי הישיר ביותר של המאורעות והחויות, האמת הכנה ביותר ללא סילופים וללא כחל ושרק. ואכן יומנו של קפלן הוא הכנות בכבודה ובעצמה, אפילו כאשר המחַבּר אנוס לגלות את חולשתו שלו עצמו, את חטאיו ואת מחשבותיו הכמוסות ביותר.

ביומן עוברת לנגד עינינו שורה שלמה של דמויות ידועות מן החיים הספרותיים, המדיניים, הדתיים והפדגוגיים בוַרשה היהודית שלפני המלחמה. המחַבּר נותן תיאורים מעניינים מאוד, הגם קצרים, ואוֹבּיֶקטיביים ביותר של אנשים כגון יצחק כצנלסון, לוסטרניק, יהודה וַרשביאק, הנדלזלץ, פראנק, יצקן, איציק מאנגר, ההיסטוריונים מיזס, בּלבּן, שור ושיפר, העסקנים רוטנשטרייך, לויטה, קירשנבאום, המורים ר. ברמן, וולפוביץ‘, קרינסקי, וכו’ וכו'. הוא ידע היטב את כל החוגים האלה.

חיים אהרן קפלן חודר לכל קפלי החיים של הגיטו, ומעלה את הוייתם ומחדליהם על דפי היומן. על-פי רוב כתובים הדברים בזעם ובתוכחה, כאשר כנפי הנצח מרחפות ומשיקות מעליהם ומטביעות את חותם היגון הקודר והמחלחל בכל שורה ושורה. אולם יש וגם בעת עמדו בפני הויית השכוֹל והוד הנצח, הריהו מוהל את צערו המפעפע בנימה של אירוניה.

" ‘חיינו’ – אם לכיוצא בזה חיים יקראו – קיבלו את צורתם המשעממת והמאובקת ואין שום שנויים חלים בהם. היחידים המכניסים קצת תנועה בתוך חיי הגיטו המעובשים והמרופשים המה: המרצח וחברו המות. – – השבוע היו קצת ימי זעזועים בגיטו. – – ראשית – מת מנחם קיפניס; סופר, מזמר ומשורר שקנה לו בחייו פרסום רב. – – אחרי שלום עליכם – – הרי מ. קיפניס השני לו בפולניה. והחידוש במיתתו הוא שלא מת כדרך כל הארץ בגיטו – מרעב וממחסור. אדרבה, בין הסופרים והעתונאים נחשב לאמיד. – – סבת מותו – השתתקות המוח. זוהי מיתה יפה מפני שהיא מהירה. בגיטו כלם מאחלים לעצמם מיתה מהירה מפני שמיתת הרעב היא מיתה ארוכה." (16.5.42)

עם כל הספקות המכרסמים את הלב על עתיד היהודים בגיטו, ואף נוכח העובדות החותכות המאשרות את תהליכי ההשמדה, יש ובין השורות הצפופות של היומן מפציעות אמונה ותקוה לשינוי המצב, אף כי אמונה זו ותקוה זו נראות היום תמימות מאד. בעל היומן כותב: “מעולם לא היינו כל כך מלאי-תקוה למפלה הסופית של הנאצי כמו בימינו אלה – ימים שהצרות הולכות ומתגברות משעה לשעה. – – עם אסיר תקוה היינו – ונשארנו; הבטחון היהודי מראה נפלאות. – – כאותו הסב היהודי שהאמין וחכה למשיח ‘שכל יום יבוא’, ולכן היה תמיד לבוש בגדי השבת שלו בכדי לקדם את פניו. – – כשאין הפשט של הידיעות כרצוננו אנחנו מהפכים ומהפכים בהן עד שהן נעשות מלאות כרמון רמזים, דרושים וסודות והן מוסברות ומובהרות לפי נטית לבנו.” (7.6.42)

חיים אהרן קפלן מתבונן בילדי הגיטו. לפי שעה הם עוד ניצלו ממכונת-ההשמדה העושה שמות. נשמותיהם עודן נתונות בגוף והמוות לא קצר בהם עוד את קצירו. אבל מה טעם יש לחיים אלו? מה יודעים הילדים על עולם ומנעמיו? שיחם-ושיגם הם בלחש ופחד, מאימת הצר העומד לגלות עקבותיהם. את דרכם מחצר לחצר הם עושים בזחילה, מפחד פגזים שורקים מעל לראשיהם. בנפשם הפצועה הם נושאים מטען כבד של יגון עולמים. אין הם יודעים את מהות של צחוק, ואין הם יודעים טעם שובבות ועליצות. כלום כך יכולה להיראות ילדוּת, שממנה צריכה להתפתח בגרות בריאה? כלום חיים בגניבה והשפלה יכולים להצדיק את שם הכבוד חיים? הוא רואה את הילדים בחיי-הניווּן המתרגשים עליהם, כשהם מנותקים מחיי טבע ומרחבי יקום. והמחנך שבנפשו מתרפק בגעגועים של כאב וצער על עולם הטבע שנשלל מילדים אלו. הוא דואב על ירק העצים שאין הם יודעים את סוד לבלובם. הוא מֵצֵר על ראייתם של הילדים האלה, שהוגבלה לפיסת-שמים כחולה מעל לראשם והוא כותב: “אילנות ושדות ניר נאים, יערות ונחלים, הרים ועמקים ‘המלאים זיו ומפיקים נגה’, אבל אנחנו משלימים עם הרעיון שהמה אסורים לנו בהנאה. זה שלוש שנים שלא ראינו עשב בגדולו ופרחים בצמיחתם – – שוּדדנוּ מכל עץ ומכל פרח.” (17.6.42)

חיים אהרן קפלן מגלה עֵרנוּת מרובה לכל תנועה בגיטו, ולכל שינוי מעמד בו. יומנו משמש ראי נאמן לקיום החיים בגיטו, על התפתחותם הסטטית אך האיתנה. פעמים הרבה אין הוא מסתפק רק בציוּן עובדה וקביעת התרחשותה. הוא גם בא לחשוף את מהותה, לגלות את משמעותה ואף לקבוע מראש את התוצאה המשוערת. ביומן מצויים ניתוחים ואבחנות מדיניים וחברתיים, כפי שהם משתמעים ממעגלות העובדות. קביעות אלו מעידות על כושר הסתכלות והבנה מעמיקה בשרשיהם של דברים. יש וניתוח חברתי מלוּוה גם בהשוָאה עובדתית, המפיגה את הצער והכאב בסממני ההוּמוֹר והשנינות היהודית. ניתוח והוּמוֹר בצדו בא על גלויו בעת צירופם של הצוענים לגיטו וַרשה. והוא כותב: “יש להודות שזהו זווג יפה. כשם שהיהודי נודד אף הצועני נודד; – – כשם שהיהודי הוא יליד גזע פחות אף הצועני כך. והעקר – על שניהם חלים חקי נירנברג והחתון עמהם אסור בכל חומר הדין. משום כל הטעמים הנזכרים ישבו שניהם במחיצה אחת. אין טמא מטמא טמא!” (18.6.42)

מפעם לפעם היו מהבהבים שביבי תקוה בלבו הפצוע של חיים אהרן קפלן. בכל כחו ניסה לחזק בקרבו את האמונה, ולצפות בישע ופדות העתידים להופיע. אולם תקוה זו ואמונה זו התחילו דועכות עם גבור מבצעי הגירוש. ובאחד הימים הקודרים שלו הוא כותב: “שביב התקוה נתלבה ונדעך. בארבע הודבקו מודעות: גורלנו נחתך! מספרים שהימלר מתארח בוַרשה וזוהי מתנתו שהשאיר ליהודיה – – עוד אומרים: כיונו לפרסם את הגזרה בערב תשעה באב, ביום המוכן לפורענות, ביום שנגזר עליו שיהיה בכיה לדורות.” (22.7.42)

ואכן, בליל תשעה באב מתגבר כאבו של חיים אהרן קפלן כמעיין הנובע. בהמיית לבו הוא מכתיר את רשימתו ביומן בשם: “בליל זה יבכיון בני”, והוא כותב: “בחיי! חסר אונים הנני להחזיק עט ביד. אני כלי מזועזע וראשי כואב. אני כלי שבור ורצוץ, ומחשבותי מבולבלות. איני יודע במה להתחיל ובמה לסיים. ראיתי את ורשה היהודית במשך ארבעים שנה במאורעותיה השונים שאירעו לה, אבל פרצוף כזה עוד טרם היה לה. עדה שלמה בת ארבע מאות אלף איש נדונה לגלות. את אשר יגורנו בא לנו. להמונים היתה הרגשה אינסטינקטיבית שאיזה אסון נורא הולך ונוחת על ראשם.” (שם) הלב שותת. הצער שוב אינו יכול להבליג על עוצר היגון והרעה. יום האבל הלאומי לחורבן הבית פתח כאילו סכרים אדירי-שטף. ואלו הציפו בזרם יגונם את יהודי הגיטו, שעל ראשם התחוללה מהדורה נוספת של חורבן הבית. זוועות הגיטו הלכו והתעצמו. הגירושים נמשכו במלוא הקצב. אנשים התמוטטו וקרסו ברעב ובאפיסת כוחות. כלי-נשק שונים קצרו את קציר המוות האיום. חלל הגיטו התמלא בכיות ויללות. כוח הסבל שעמד למעונים בשלוש השנים האחרונות, הלך ואזל. כיצד יכול הלב המסוער להבליג עוד? איך יכולה הנפש הטובעת בדוי עולמים לשמור עוד על שיווּי-משקלה? כל שנותיו היו שנים של אמונה. בהכרה עמוקה שמר על קדושת היהדות ומצוות המורשת. חיי ההווה לא שימשו לו מעולם קנה-מידה לקביעת יסודות הנצח. אולם סאת הצרות הוגדשה. שלא מדעתו ושלא בטובתו בא להתריס כלפי מעלה. באחת משעות טירופי-יגון הוא מטיח תוכחה של זעם נטולת-רסן ואיומה במשמעותה. הוא כותב: “צחוק עשה לנו אלהים”. (29.7.42)

לאחר ליל ציד שנערך על-ידי המשטרה היהודית, הולך ומתחוור לו, ללא שמץ של ספק, כי אף סופו קרב ובא. והוא כותב: “אני מסיים והולך למנוחת לילה. אבל זה יהיה ליל נדודי שינה. הנני בין אלה שהגזירה חלה גם עלי. – – האומנם לא אזכה לסיים את מגילת יסורינו ברשימת נחמה?” (22.7.42)

רק פעמים ספורות נזכר שמו של קפלן בספרות השוֹאָה. בולטים ביחוד דבריו של ד"ר עמנואל רינגלבלום, היסטוריון השוֹאָה, שעל שמו נקרא ארכיון הגיטו. בתארו את אגודת “עונג שבת” (שמה ניתן לה לשם הסוָאה) שחבריה אירגנו את ארכיון הגיטו ובאו בדברים עם כל מי שכתבו יומנים על מוראות הזמן, הוא אומר: “יומנו – יומנו של ח.א. קפלן – שנכתב עברית מנה אלפי עמודים והכיל שלל ידיעות על אשר התרחש מדי יום ביומו בוַרשה – – חוויותיו של כל יהודי וַרשאי בינוני בימים ההם, יסוריו ורגשותיו, צמאונו לנקמה וכדומה, כל זה הובע בנאמנות ביומנו של קפלן. דוקא בינוניותו של המחַבּר היא-היא אשר היתה חשובה ביותר ביומן זה.” ⁵

רינגלבלום אף מציין כי לא אחת ביקש מאת קפלן כי ימסור לרשותו את כתב-היד לשמירה, וערב לו כי בתום המלחמה יחזירנו לידיו. אולם רק בקושי רב נעתר למסור לידיו את היומן להעתקה בלבד. העתקת היומן היתה כרוכה בקשיים רבים. בסיום דבריו אומר ד“ר עמנואל רינגלבלום בצער כי כתב-היד אבד, עם מחברו, בשעת האקציה, כאשר נלקח לכיכר ה”אומשלאג". ⁶

ד"ר עמנואל רינגלבלום בא לידי מסקנה מעציבה, כי חיים אהרן קפלן ויומנו אבדו שניהם. אולם לאשרנו נשתמר היומן באורח פלא, והוא עתיד למלא את יעודו הצפוי לו על-ידי המחבר: להיות תעודה לדורות הבאים.

לפני חמש שנים ביקרתי בפולין בתפקידי כראש המכון ללימודי היהדות באוניברסיטה של ניו-יורק. אצל ידידי הפרופ' ב. מארק, המלומד וההיסטוריון היהודי, מנהל המכון היהודי ההיסטורי בוַרשה, הזמנתי מספר רב של מיקרו-פילמים מן המכון ומן הארכיון של ד"ר עמנואל רינגלבלום. לאחר-מכן הגיע לפולניה, כאורח הממשלה, ידידי השופט המנוח מרדכי (מכסימיליאן) מוס, ראש חבר הנאמנים של “הקרן לתרבות עברית” של אוניברסיטת ניו-יורק, וביקשתיו להחיש את העברת המיקרופילמים האלה לספריה העברית של האוניברסיטה. המיקרופילמים האלה הם חלק מן האוסף הגדול שזכיתי לרכוש בארבעת ביקורי ברוסיה ובהונגריה בשנים האחרונות. אוסף זה של תצלומי כתבי-יד עבריים משמש בפעם הראשונה מקור חשוב למחקר וללמוד.

כידוע נתגלה החלק השני של ארכיון ד"ר רינגלבלום על ידי פולני, בשם ולדיסלב וויציק, שמסרו לפרופ' ברל מארק, וכן העביר לידיו שש מחברות כלומר: שלוש מחברות היו חסרות ולא נודע מקומן.

בימי המלחמה פעל וויציק בהגשת עזרה ליהודי הגיטו, ואף סייע בידם לשמור על קשרים מחוץ לחומות. בשנת 1952, עת שימש פקיד בחברת בנין בוַרשה, מצא אוצר היסטורי גדול: “רשימות מגיטו וַרשה”, חלק שני, מארכיון ד"ר עמנואל רינגלבלום. אוצר זה נמסר בשעתו למכון היהודי ללא כל תמורה. רק לאחר זמן, מחמת מחלה ומצוקה, כאשר לא היה עוד בכוחו לעבוד ולפרנס את אשתו ובתו, ניאות וויציק לקבל מהמכון הקצבה חד-פעמית וכן קיצבה חדשית לשנה אחת.

לפי מה שסיפר לי וויציק לא הוטמנו כל החוברות במקום אחד. בית אביו שימש מקום עיקוב ובילוש של הגיסטפו, בשל עמדת בנו ולדיסלב כלפי היהודים. מטעמי זהירות פיזר האב את המחברות על שטח החוה כולה. בתום המלחמה נמצאו שש המחברות בגורן, ולדברי וויציק נעלמו שלוש המחברות האחרונות ומקומן לא נודע.

בראשית 1962 הגיעו ולדיסלב וויציק, אשתו ארנה ובתם לארצות-הברית. בידו היה אישור בכתב מאת פרופ' ברל מארק לעובדה כי אשתו היא יהודיה, שניצלה בידי וויציק בזמן הכיבוש הנאצי.

בבואו לאמריקה התקשר וויציק אתי. בשעת הפגישה החזיק מעטפה ובה מחברות שמצאן ביום צאתו מפולניה. בהצצה חטופה במעטפה הוכיתי בתדהמה של הפתעה. היו בה שתים וחצי מחברות מיומנו של קפלן, מן השנים 1936–1935, 1939, 1940 ומחצית שנת 1942.

ידיד ותלמיד היה לקפלן, מיֶטֶק רובינשטיין שמו. רובינשטיין היה פועל-נקיון שעשה את מלאכתו מחוץ לחומות הגיטו. בוקר-בוקר היה עובר, עם קבוצה של פועלים, לצד הארי, ובלילה היה חוזר אל בין חומות הגיטו. בשנת 1941, כאשר שררו בוַרשה תנאי רעב, נסעו רובינשטיין, אשתו ואחות אשתו לחוַת-הקיץ “ליו” ( Liw ), כפר קטן לא הרחק מוַרשה, ושם גר וויציק. תנאי התזונה היו טובים יותר שם. באותה חוַת-קיץ נקשרה ידידות בין אחות אשתו, ארנה ובין וויציק ולימים נשא אותה לאשה. וויציק גילה, לדבריו, מסירוּת ליהודים, ובחירוף-נפש היה נכנס לגיטו כיהודי ויוצא ממנו בתורת ארי.

פעמים רבות היה נכנס לגיטו במנהרות ובמעברי-סתר. בביקורים אלה היה מביא מזון וצרכי-אספקה אחרים ככל האפשר, וכך היה גם מקשר בין הגיטו לעולם שמחוץ לחומותיו. וויציק מסר לי שבאותו זמן בא בדברים עם מודע פולני, אנדז’יי טומצ’יק, תושב גדיניה, שהכין לו תעודות ומסמכים מזויפים כדי לסייע בידי היהודים לעבור לצד הארי. אנשי הגיסטפו התחילו מתחקים אחרי מעשיו של וויציק ועמדו לתפסו. רק בקושי רב עלה בידו להימלט מידיהם, על-ידי בריחה מבית אביו.

בשנת 1942, בהתהדק טבעת-החנק על גיטו וַרשה, מסר קפלן את יומנו לידי רובינשטיין. רובינשטיין היו לו קשרים עם אנשים מחוץ לחומות הגיטו, וקפלן מסר לו את המחברות כדי להחביאן ולהדפיסן בבוא העת. יומן זה, שהיה בן-בריתו הנאמן בשנות האימה והדמים, הכיל תשע או עשר מחברות.

רובינשטיין מסר את היומן לידידו ולדיסלב וויציק בשעה שעבד ברחוב, בפברואר שנת 1943. רובינשטיין עצמו נשאר בגיטו, ועם פרוץ המרד ביום 19 באפריל שנת 1943 נהרג בגבורה במלחמתו במרצחים הנאציים.

שלוש המחברות לא נמצאו. כשהתכונן ולדיסלב וויציק לנסיעתו לארצות-הברית ערך בדיקה יסודית בדירה ובשטח החוה, כדי לבער כל “חומר” שעוד נשאר מתקופת הגיטו והשוֹאָה, וביום האחרון לפני צאתו מפולין נתגלה לו פח ריק של בנזין, שהיה חבוי ברפת החוה בין מיטלטלים שונים. בפח זה של בנזין היו שמורות שתים וחצי המחברות מיומנו של קפלן.

כראש הספריה העברית של אוניברסיטת ניו-יורק רכשתי מאת ולדיסלב וויציק את שתים וחצי המחברות, ושילמתי לו סכום מסוים. בחוזה המכירה מופיע ולדיסלב וויציק כבעל המחברות שנמסרו לו בשעתו על-ידי רובינשטיין בהרשאה וצוָאה, על-מנת שיעבירן למכון מדעי לשם פרסום והדפסה.

כמוסים ומופלאים הם ארחות הגורל ויעודו. אין שום הווה ועבר יורדים לתהום הנשיה. הנצח מקיים את הוייתו גם בצל קרונות-מוות, כבשני-אש ומשרפות-גאזים. ויומנו של חיים אהרן קפלן ודרך גלויו הם עדוּת והוכחה לכך.

נאזין ברטט-לב ודמעת-עין לקול הנצח של היומן, אשר בעליו קידשו בימים של אימה וחרדה. נפטיר בראש מורכן וברוח עולה אל על את הדברים שהוא ראוי להם: תהא נשמתו צרורה בצרור חיי הנצח של העם והמולדת.

מעומק לבי הנני מביע את רגשי תודתי למר נחמן בלומנטל על שטרח ועמל להוסיף את כל ההערות ליומן. כן אני נושא תודה והוקרה לתלמידי ורעי המלומד ד"ר י.מ. בידרמן, אשר היה לי לעזר רב בשיחותי ומשאי-ומתני בפולנית עם ולדיסלב וויציק.

תודתי הנאמנה שלוחה לפרופ' ברל מארק על עזרתו רבת-הערך, ומודה אני גם לחברי בניו-יורק פרופ' דוד רודבסקי, ד“ר ז. רביד וד”ר אהרן ציטרון.

כן אני מכיר טובה למשפחת צפורה ובנימין גזונדהייט (גררד), בתו וחתנו של בעל היומן, ולבנו ליאון קנת.

ייזכר להוקרה עמוקה משה שרת ז"ל ויעמדו על הברכה הוצאת עם עובד ורשות הזכרון לשוֹאָה ולגבורה יד ושם, על החיבה והמסירוּת בהדפסת היומן.

חלק מהכנסות הספר מיועד ליסוד פרס על שם חיים אהרן קפלן במכון ללימודי היהדות של אוניברסיטת ניו-יורק, שאנוכי עומד בראשו. עבודת-קודש זו עשיתי מתוך התנדבות לזכר בעל היומן, לרבות בני-משפחתי שנספו על קידוש-השם בגיטאות (משפחת משכיל-לאיתן במינסק, מצד אמי מורתי זכרונה לברכה ומשפחת הרב יחיאל מיכל כץ הי“ד, בוילנה, מצד אבי הגאון אב”ד פ“ת זצ”ל).

אברהם יצחק כץ

כסלו תשכ"ו

 

על יומני הגיטאות והמחנות    🔗

בצרור עלים את נפשי צרתי / ומכליון ונשיה אותה שמרתי

[יל"ג: “השארת הנפש”]

שורות אלה מתוך שירו של יל"ג, אשר חיים אהרן קפלן הביאן כמוֹטוֹ לספרו “פזורי”, הולמות באורח נבואי כמעט את כל היומנים המאוחרים יותר שנכתבו בסתר בגיטאות ובמחנות בימי החורבן. יומני הגיטאות והמחנות היו בבחינת מזור ומפלט לנפשם של המחַבּרים, ובמובן הרחב יותר, לנפש העם. נשמת המחַבּרים נזדככה, הגם שהיתה דאובה, אבל הגוף נספּה. כמעט כל מחַבּרי היומנים נספּוּ יחד עם העם. ואולם כמו אותיות פורחות נשארו רוב חיבוריהם, שהם לא רק תעודות של ימי-האימים, אלא גם עדות להלך-נפשם ולרוממותתם הרוחנית של מחַבּריהם, הקדושים והטהורים.

בכל תקופת מפנה בהיסטוריה היהודית נמצאו אנשי-עט יהודים ברוכי כשרון ואוהבי עמם, שתיארו בנעימת “אני הגבר” את מאורעות ימיהם. למן ירמיהו הנביא ועד נתן נטע הנובר ואילך נמשכת השרשרת הזאת. רבים מן הסיפורים הללו אבדו ואינם. עלו בעשן ואבדו בפורענויות. ואולם דומה, שבשום תקופה לא נכתב אצל היהודים כה הרבה, הן בידי אנשי-עט עתירי כשרון והן בידי אנשי-עט פשוטים, כמו בימי החורבן השלישי, בימי הגיטו, מחנות המוות וההשמדה. גם בתנאים האיומים ביותר נשאר עם הספר נאמן לעצמו. אין ספק כי מה שאבד שוה ואולי אף עולה בהיקפו על מה שנשאר והגיע לידינו. בימי החורבן נכתבו יצירות בשירה ובפרוזה, מחזות ומסות, יצירות ליריות וסאטיריות, יצירות כתובות בכשרון ויצירות גראפומניוֹת, אבל כולן הן פרי שאיפה עזה למסור לדורות תיאור של הזמן ויסורי הזמן. נכתבו גם כרוניקות ויומנים, ואלה מספרם רב יותר ממספר היצירות הבלטריסטיות. היהודים כתבו בכל הלשונות שידעו אותן והשתמשו בהן: ביידיש ובעברית, גם בלשונות המדינה ובית-הספר – פולנית, רוסית, גרמנית ועוד.

אולם קודם-כל נגדיר-נא את משמעות המלה “יומן”.

לעתים קרובות מיטשטש מובנו של המושג הזה, וכל דבר שעד-ראיה מתאר עתה קוראים לו בשם יומן, גם כשאין הדברים אלא זכרונות. ההבדל שבין יומן לזכרונות הוא ברור: יומן הוא קודם-כל מה שנכתב בעת המאורעות עצמם – בגיטו, במחנה, ביער או בצד ה“ארי”, בעוד שזכרונות נכתבים בדיעבד, לאחר מעשה, במרחק של זמן. זכרונות – כמסתבר מעצם המלה הזאת – משמע שאדם חוזר בזכרונו אל מה שעבר עליו, אל מה שהיה ואיננו עוד. ויכול שהחיבורים הממוּאריסטיים הם בעלי מומנטים מעניינים וחשובים ביותר, ויכול שהם אפילו בנויים על יסוד רשימות שניצלו מן הימים המתוארים – אבל בשום פנים לא ידמו ולא ישווּ ליומן האוֹתנטי, שהוא נתח של מציאות חיה, באשר לא רק החומר שלו, אלא גם אופן ראייתו של המחַבּר הוא תעודה מובהקת של הזמן. הנה כי כן יוצאים מגדר המושג יומן והנושא שלנו כל אותם חיבורים, הגם שהם קרויים (בנוסח הספרותי) יומנים, הרי מנקודת-המבט המדעית-היסטורית אין הם כך. ואפילו הזכרונות המתבססים על דפים מסוימים שנמצאו, כיון שנוגע בהם העט החדש, בין של עורך ובין של המחַבּר עצמו, מקפחים הם את היִחוּדיוּת של יומן אותנטי. למשל, “היומן מגיטו וילנה” מאת מאשה רולניק, או, בחלקו “היומן מגיטו לודז' " מאת שלמה פראנק (פרנקל). בשני המקרים מצויים לפנינו חיבורים שיש בהם הרבה חומר אותנטי וחויות אישיות של מחַבּריהם, אבל יחד עם זה יש בהם גם יסוד מאוחר יותר, יסוד של זכרונות. ביחוד ניכר הדבר ב”יומן אושויץ" מאת קייזר, אשר עוּבּד לפני זמן-מה על-ידי הסופר הפולני אוסטוייה על סמך קטעי-רשימות אותנטיים של המחַבּר.

לעתים קרובות מיטשטש גם הגבול שבין יומן ובין כרוניקה. הסימן המובהק של הגבול כאן הוא המומנט האישי, הוא שמבדיל בין יומן לבין כרוניקה. הכרוניקה מוסרת יום-יום, בקטע מסוים של זמן, על מאורעות והתרחשויות. בכרוניקה מצויות עובדות, לעתים אפילו עם פירושו של המחַבּר; אבל סמי מכאן הרהורים ורגשות משלו. הכרוניקה יש שהיא כתובה לעתים בצורה יפה וברוב תבונה כמו הרשימות היומיומיות של פרץ אופוטשינסקי בסוף 1942 וראשית 1943 בגיטו וַרשה; יש שהיא גם יבשה ואינפורמטיבית גרידא, כמו הרשימות היומיות של מרדכי שווארצברד או של שיינקינדר מאותו גיטו עצמו. יש גם שהיא כתובה באורח אינפורמטיבי ובהרחבה כמו “הכרוניקה היומית” מגיטו לודז – אבל כל אלה בסופו של דבר אינם אלא כרוניקות ולא יומנים. שכּן היומן, מן הדין שיהיה בו מן האישי, הרגשי, האינטימי פחות או יותר. יש בו מן ההסתכלותי, הרפלכסיבי, המלווים את החומר הממשי והאוֹבּיֶקטיבי. היומן הוא המקום להשתפכות-הנפש של המחַבּר, זהו – כפי שמתבטא חיים אהרן קפלן בחלק הרביעי של “מגילת חיי” – ידידו של המחַּבּר. היומן יכול שיקיף תקופה קצרה או אפילו שרשרת מוגבלת ואפילו זעירה של מאורעות. לעתים מיטשטש הגבול שבין היומן ובין הרשימה שנכתבה בשעת ההתרחשות ממש. דבר זה מוכיחים “חורבן וַרשה” מאת פרלא, הרשימות של יחיאל גורני על מאורעות ינואר 1943 בגיטו וַרשה, רשימותיו של הרש ברלינסקי על התפתחות תנועת-המרי בגיטו וַרשה, “היודנראט הביאליסטוקאי” מאת פסח קפלן ו“גירוש ביאליסטוק” מאת אותו מחַבּר. כאן יש לנו יותר משום תיאור של מאורע קונקרטי, ואולם חיבורים אלה יש בהם דגם יסוד מסוים של יומן.

המרכזים החשובים ביותר של היומנים המובהקים הם גיטאות וַרשה ולודז. ההבדל שבתוכן של שתי מערכות יומנים אלה מקורו בהבדל שבתנאי החיים וברוח ששררה בשני הגיטאות, שהיו הגדולים ביותר בפולין. היומנים מגיטו וַרשה יש בהם בדרך-כלל נשימה רחבה יותר והם מגיעים לשכבות עמוקות יותר של בעיות ימי-האימים. בעלי היומנים של גיטו וַרשה היו רובם קשורים, במישרין או בעקיפין, עם תנועת-המרי המחתרתית. היזמה לכתיבת היומנים מקורה בצורך פנימי, או שהיא אורגנה על-ידי מנהל ארכיון-הגיטו המחתרתי ד"ר עמנואל רינגלבלום. היה זה חלק של פעילות הדוקומנטציה החשאית הכללית. כתוצאה מפעילות זו נכתבו יומנים כמו של רינגלבלום (שנכתב ביידיש), של אברהם לוין (שנכתב חלקו עברית וחלקו יידיש), של שמואל וינטר (שנכתב יידיש, ונשתמרו ממנו רק כמה דפים פגומים). אחד משלושת היומנים המיצגים הללו טבוע בחותם אישיותו של המחַבּר. יומנו של רינגלבלום נכתב בידי היסטוריון מנוסה, עסקן ציבורי שהתמצא היטב לא רק בבעיות הגיטו, אלא גם בבעיות הארץ כולה. אולם עם זאת מוגבלת יצירה זו לסביבה מסוימת, הקרובה יותר למחַבּר מאשר סביבות אחרות של גיטו וַרשה. ואכן כאן נעוץ היסוד האישי שביומן. לעומת זה אברהם לוין, מלבד היותו משקיף, הרינו גם הוגה, הוא בקי הן בספרות היהודית לתקופותיה והן בספרות העולם, וכל זה מטביע את חותמו על יומנו. סביבתו שונה במקצת מזו של רינגלבלום, הגם ששני המחַבּרים קשורים היו במקום-עבודה משותף, בגימנסיה “יהודיה” שלפני המלחמה. שמואל וינטר, שהתחיל לנהל את יומנו בימי שליטתה של תנועת-המרי, של הארגון היהודי הלוחם, שרוי בסביבת לוחמי-המחתרת היהודיים, ואכן דבר זה טבוע רשמו ברשימותיו היומיות.

שאר היומנים, שעליהם יש לנו רק ידיעות קלושות, שלפיהן נכתבו בסביבת תנועת-המרי היהודית המרכזית בגיטו וַרשה, אבדו ואינם. קודם-כל היו אלה יומנים שניהלו שני עסקני השומר הצעיר והגוש האנטי-פשיסטי: יוסף קפלן ומרדכי אנילביץ'. יחד עם רשימות אחרות נמצא היומן של חבר פועלי ציון שמאל וחבר המטה של הארגון היהודי הלוחם הרש ברלינסקי, שהוזמן אצל המחַבּר מטעם הועד היהודי הלאומי החשאי, אשר פעל בצד “הארי”. נציגי הועד הזה, בּאַשה ואברהם ברמן, טיפלו ביומנו של ברלינסקי, או נכון יותר: ברשימות היומיות, בעת שברלינסקי כבר היה בצד ה“ארי”. מחַבּרו של יומן אחר, שלכתחילה קשור היה עם תנועת-המרי בגיטו וַרשה, אך כתב את יומנו (בעברית) בגיטו ביאליסטוק, היה עסקן החלוץ מרדכי טננבוים-טַמַרוב. לפי דעתי זהו אחד משני היומנים החשובים שנכתבו בידי חברי תנועת-המרי היהודית בפולין הכבושה, לפי שהם כתובים בתבונה מרובה. השני הוא פרי-עטה של לוחמת גיטו קראקוב, גוסטה דוידזון-דרנגר – שנכתב פולנית והוא ידוע בשמו “יומנה של יוסטינה”. עד כה ידוע היה רק הטכסט הלא שלם של יומנה של גוסטה דרנגר, שהיא כתבה אותו בבית-הסהר של קראקוב. חסרה היתה ההתחלה. לאחרונה עלה בידי, בעזרתו של עסקן-מחתרת פולני לשעבר מסביבות קראקוב, למצוא את המקור של ראשית יומנה של יוסטינה, ומן הטכסט הנוסף שנמצא ניכרת יפה אישיותה של הלוחמת הצעירה אשר היתה בעלת עט לירי ברוך-כשרון.

שני היומנים הם מקורות היסטוריים חשובים, שניהם מבטאים את המצב הנפשי של הפטריוטים היהודיים שואפי-הקרב. טננבוים מצטייר כעסקן ציבורי בשל ושלם מבפנים, שלמרות גילו הצעיר הוא מחונן במבט היסטורי מרחיק-ראות, וגוסטה דרנגר מתגלה כלוחמת צעירה בעלת נפש עדינה וכשרון פיוטי בולט, השמה את הדגש קודם-כל בחויות הפנימיות של הנוער היהודי המוכן למסירות-נפש – במגעו הראשון עם מעשי-ההרג ההכרחיים באויב. אם טטנבוים מדגיש בעיקר את הקשיים החיצוניים בדרכו של לוחם-הגיטו בהגשמת חלום ההתקוממות שלו, נתונים מעייניה של גוסטה דרנגר בראש וראשונה למאבקיהם הנפשיים של היהודים הצעירים המועמדים להתיצב לקרב. גוסטה דרנגר באה מקרב נוער-“עקיבא” הציוני הרומנטי, ואילו מרדכי טננבוים כבר הספיק לגמור קודם-לכן את בית-הספר החלוצי הקשה.

על יומנו של אנילביץ' שמענו רק מפי עד-ראיה, העסקנית של תנועת-הצופים הפולנית אירנה אדמוביץ', הנחשבת לאחד מחסידי אומות העולם, ושימשה זמן-מה מקשרת בין מחתרת הגיטו היהודי בוַרשה ובין הגיטאות של ביאליסטוק, וילנה, קובנה ושאוול (מספרים עליה היומנים והזכרונות של ירושלמי מגיטו שאוול, של גורפינקל מגיטו קובנה ושל אברהם סוצקבר מגיטו וילנה). היא סיפרה שהיומן חבוי היה זמן-מה במנזר של “הנזירות הכרמליטיות היחפות” ברחוב פוזנאנסקה בוַרשה, וכי היה זה יומן צבאי של מפקד, ששולבו בו כמה הרהורים אישיים.

בקוטב שני יש להעמיד יומן שונה לגמרי מיומני גיטו וַרשה, שמקורו בסביבה אחרת לחלוטין. זה יומנו של יושב-ראש היודנראט הוַרשאי, אדם צ’רניאקוב. היומן הזה, שנכתב פולנית, עבר כמה וכמה גלגולים – מן הגיטו אל הצד ה“ארי”, מוַרשה העולה באש בימי המרד הפולני באוגוסט ספטמבר 1944 לאוטבוצק, ומכאן לקנדה, עד שהגיע ל“יד ושם”. ההבדל בין יומנו של צ’רניאקוב לבין היומנים שהוזכרו לעיל הוא לא רק בסביבת מוצאו ובאָפיוֹ, אלא גם בכך, שבניגוד לכל היומנים שנמנו לעיל, שהיו בלתי-חוקיים, היה יומנו של יושב-ראש היודנראט כמעט ליגאלי. כפי שמעידים עוזרו לשעבר של צ’רניאקוב, המזכיר לשעבר של היודנראט הוַרשאי, זיגמונד וארמן והפנקסן הראשי לשעבר של הקהילה הוַרשאית קארול פופובר, היה יומנו של היושב-ראש מונח תמיד בגלוי על שולחן-עבודתו בחדר היושב-ראש של הקהילה ברחוב גז’יבובסקה 26 וצ’רניאקוב היה כותב בו במעט מדי יום ביומו את הרשימות של אותו יום. היה זה, אם אפשר לומר, היומן הרשמי של הנהלת היודנראט, שנכתב בידי היושב-ראש שלו, אשר לא פסח פה ושם גם על המומנט האישי ועל הכאב והצער שהמאורעות גרמו לו. מסמך דומה, אך בעל אופי שונה לגמרי, נמצא בגיטו לודז – “הכרוניקה היומית”, שכבר הוזכרה, אשר ניהלוה “בשם” היושב-ראש רוּמקובסקי שני עיתונאים לפי התור (אחד מהם יהודי מגרמניה). ואולם גם ביומן הזה מלודז, הגם ששולטת בו הנימה הלויאלית, ולא אחת גם נימת ההכנעה, לזקן היהודים ה“כל-יכול”, מתפרץ בכמה מקומות גם איזה צליל של מרירות, סַרקזם ומחאה חרישית.

ואולם בין שתי התעודות האלה יש גם הבדל יסודי. הגם ש“הכרוניקה היומית” הלודזאית עשירה בחומר עובדתי, אפילו על שביתות הנוער בבתי-החרושת, הרי בסיכומו של דבר אין בתעודה הזאת, מחמת רשמיותה או רשמיותה למחצה, כדי להעלות את כל אימי גיטו לודז, וממילא אין בקריאה בה כדי לזעזע ממש. לעומת זה יומנו של צ’רניאקוב, ואפילו קוראים בו דפים אחדים בלבד, הוא תעודה אנושית טרגית, המשאירה רושם עמוק על אף כל הלאקוֹניוּת שבה, שכּן אצל צ’רניאקוב יש גם מן החויה האישית. עזבונו של צ’רניאקוב הוא יומן, ואילו התעודה מלודז היא כרוניקה.

בגיטו וַרשה חוברו עוד יומנים, מלבד אלה שהוזכרו לעיל. הנה, למשל, היומן הקצר של הפועל בנימין באביץ, שנכתב ביידיש וַרשאית עממית (המחַבּר אבד אי-שם ביער בסביבות לובלין, ויומנו נשאר אצל איכר מאיכרי הסביבה); או היומן הכתוב פולנית מאת נעמי שץ-ויינקראנץ, שנתברכה בכשרון ספרותי מובהק. היא תיארה בין השאר את מקום האיסוף בעת החיסול הראשון של גיטו וַרשה; היא עברה את ימי הכיבוש ונרצחה בידי אנטישמים פולנים מן הנ.ס.ז. מיד לאחר השחרור; או היומן של מחַבּרת אלמונית, נערה אשר אנו קוראים לה, לפי איזו השערה, מארישה. גם היא, כמו נעמי שץ-וייקראנץ, מוצאה היה כנראה מבית בורגני אינטליגנטי והיא כתבה יומן בפולנית בפרק-הזמן המכריע שבין ינואר לאמצע אפריל 1943; ברשימותיה היומיות האלו היא מביאה לידי ביטוי את הלכי-הרוח של הציבור ה“אזרחי” הפשוט בגיטו בימי ערב ההתקוממות ובימי-המרד הראשונים. מעניין, שהיא יודעת אך ורק על הארגון הצבאי היהודי ולא על הארגון הלוחם היהודי, הגם שלמאבק עצמו לא היתה לה כל שייכות. מארישה גורשה למאידאנק, ושם נספתה כנראה. רק לאחר השחרור נמצאו הדפים, הכתובים בכתב יפה וברור, מוסתרים תחת מיטת-קרשים, והם כנראה חלק מיומן גדול יותר שאבד.

יומנים ניהלו למן הרגע הראשון אנשים רבים, בעיקר מחוגים ספרותיים וציבוריים. היומן הכתוב פולנית מאת הפדגוג המפורסם יאנוש קורצ’ק (ד"ר הנריק גולדשמיד), המצטיין בנעימה המיסטית למחצה, ניצל, ואילו מן היומן שכתב בפולנית הפרקליט הידוע ליאון ברנסון לא נשתמרו אלא דפים בודדים, שמהם מסתבר כי המחַבּר היה בעל השקפה פוליטית רחבה וגישה ביקורתית לחיי הגיטו. יומנים אחרים, ששמענו על קיומם, אבדו, כגון היומנים של הפובליציסט הפולני-היהודי הנודע שמואל הירשהורן, של הרופא העממי יצחק לייפונר, של העתונאי (מעורכי העתון “מאָמענט”) מ. קרימסקי, של השחקן מאיר וינר.

גם בצד ה“ארי” של וַרשה נכתבו יומנים. אחד מהם, פרי עטה של העסקנית בַּאשה ברמן, נכתב בסביבה של המחתרת היהודית-הפולנית, בלשון הפולנית, והוא נוגע לחיים בצד ה“ארי” וגם לחלקם של היהודים במרד הפולני באוגוסט-ספטמבר 1944. בסביבה אחרת לגמרי נולד היומן של יֶזִ’י שנאפמַן – אינטליגנט יהודי מתבולל אשר הסתתר בצד ה“ארי” ולבסוף נפל לידי הגיסטפו. לאחר המלחמה נמצא היומן של הסופרים הפולניים הלנה בוגושבסקה ויֶזִ’י קורנאצקי. ביומנו של שנאפמַן משתקפים הלכי-הרוח של האינטליגנציה היהודית המתבוללת אשר התמוטטה מבחינה רוחנית.

כשאנו עוברים אל היומנים שנכתבו בגיטו לודז מתגלה לעינינו עולם שונה לגמרי: סגור ומסוגר, אשר רק לעתים רחוקות מגיעים אליו הדים מן החוץ, גיטו שהאוכלוסיה הנוצרית שמסביב אין לה שום מגע-ומשא עמו ואשר בה נדמה כי השליט הכל-יכול כביכול היה יהודי דוקא – זקן היהודים חיים מרדכי רומקובסקי. הכל נע מסביב לאדם זה והכל נע גם מסביב ל“דברים של מה-בכך”, שבהם תלויים החיים, כגון תפוחי-אדמה, עלי-כרוב, קצת גריסים וגזירי-עץ. אין מחתרת מאורגנת. שומעים משהו על כך ביומן הכתוב פולנית משל התלמיד דוד שיראקוביאק, ביומן (המקורי) של שלמה פראנק וביומנו של המהנדס ליאון הורביץ.

ידועים שני יומנים לודזאיים (הכתובים יידיש) של מחַבּרים פועלים – האחד מאת האופה יעקב הילר והשני מאת פועל-הסריגה ליאון קורמן. הראשון עוסק בעיקר בחיים הכלכליים והשני בשאלות יומיומיות שונות של חיי הגיטו ובהרהורים על המצב הפוליטי וביחוד על המצב בחזית באירופה. שני היומנים מביעים את הלכי-הרוח של פשוטי-העם. יומן אחר, מאת העתונאי שמואל רוזנשטיין, נכתב בחוגם של משרתי רומקובסקי ומגמתו לפאר את פעילותו של יושב-ראש הגיטו. יומנו של זליקוביץ', שמבחינה ספרותית הוא בעל רמה גבוהה, עומד מן הבחינה האידאולוגית על הגבול בין לויאליות ליושב-הראש לבין הלכי-הרוח של העם. ידועה גם שורה שלמה של יומנים נוספים מלודז, רובם מאת מחַבּרים אלמונים, בתוכם גם יומן-גיטו, אשר הובא על-ידי מחַבּרוֹ לאושויץ ונחשף מן האדמה לפני זמן-מה. הצד השוה בכל היומנים האלה הוא היחס השלילי בתכלית אל “קרול חיים פיֶרבשי” (דהיינו: “המלך חיים הראשון”, כפי שכינו בגיטו את יושב-הראש ח. מ. רומנובסקי מתוך לעג) ואל חוג עוזריו הקרובים. הנושא יודנראט הוא ברוב יומני גיטו לודז הנושא הדומינאנטי, בעוד שביומנים הוַרשאיים מצוי גם הוא, אבל אין הוא העיקר ואין הוא מסתיר את כל השאר.

נושא היודנראט הוא גם ענינם העיקרי של היומנים הידועים לנו מגיטו וילנה. אולם אם בגיטו וַרשה ראו החוגים הציבוריים ביודנראט קודם-כל מוסד זר לעם, ואם בגיטו ורשה ראו מחַבּרי רוב היומנים ביודנראט את סמל הרע – מתואר בגיטו וילנה מנהיג היודנראט גנץ כ“משיח-המציל” של אסירי הגיטו. כך מתאר את גנץ ביומנו המלומד זליג קלמנוביץ‘, שאין לחשוד בו בחנופה ובמניעים של טובת הנאה, שהניעו מחַבּרים מסוימים מגיטו לודז לשיר שירי-תהילה לרומקובסקי. יומנו של קלמנוביץ’, על המשיחיות היודנראטית המוזרה שלו, מקורו בחוגים שהתנגדו למרד, הגם שהמחַבּר עצמו יש לו לומר גם דברי-שבח לקומוניסט איציק ויטנברג בשל מעשה-ההקרבה שלו.

מבחינת הכתיבה היפה בלשון יידיש אין מתחרה ליומנו של קלמנוביץ', אף לא היומן החשוב מגיטו וילנה של הרמן קרוק, המשמש מקור חשוב ביותר לחוקר ולהיסטוריון. ואולם היה בגיטו וילנה עוד סוג אחד של יומן, מלבד הסוג האפולוגטי של גנץ, והיומן המחתרתי של העסקן הבונדאי הרמן קרוק, והוא היומן שבו בולטת נקודת-מבטו של היהודי הבעל-ביתי מכל ימות השנה. זהו היומן הלא-גדול שנכתב בשפה הרוסית בידי פלוני שור, אשר נספּה יחד עם עם אחיו היהודים מגטו וילנה, אך כתב-היד שלו נשאר. הגם שהמחַבּר לא היה קשור אישית לא עם מוסדות היודנראט, ולא עם הפ.פ.או., מכל-מקום מעניין לשמוע גם את קולו, קולו של יהודי פשוט, בלתי-מפלגתי, צדדי וקצת מרוחק מן הפעילות הציבורית על שורה של בעיות מחיי הגיטו ועל הפעילות המחתרתית.

יומנים נכתבו גם בגיטאות של קובנה, שאוול, ריגה ושאר מקומות. טיפוס מעניין של יומן-גיטו הוא יומנו של התלמיד דוד’ל גרובר אשר בגיטו קובנה עבר את התהליך של “פרודוקטיביזציה” ועסק בעבודה גופנית במקום-עבודה שמחוץ ל“אזור היהודים”. אנו יודעים גם על יומנים של עוד שני נערים בשם דוד’ל, וגם שני אלה תלמידים: של דוד שיראקוביאק מגיטו לודז, שהוזכר כבר, ושל דוד רובינוביץ‘, מן הפרובינציה הפולנית המרוחקת. שניהם כתבו פולנית. רובינוביץ’, הצעיר שבכולם, כתב בנוסח נוגע ללב וילדותי למחצה. יומנו מתחיל כבר בימים הגורליים ממש, ערב הגירוש והכליון. לעומת זה דוד’ל הקובנאי הוא כבר תלמיד מבוגר בכיתות הגבוהות של בית-ספר יהודי לשעבר. בעת שחיבר את יומנו היה פועל, לשונו היא יידיש, וביומנו כמה מאות עמודים והוא מקיף כמעט את כל התקופה של גיטו קובנה, משמע גם את הזמן ה“שקט” שבין הגירושים, והתיאור של אותה “תקופה שקטה” מלא וגדוש פרטים מחיי הגיטו ה“נורמליים”, בין השאר על שעשועים מיוחדים במינם, אהבות, חיזורים, יחסי-חברוּת – והכל על הרקע של חיי הגיטו. זוהי תערובת של אימים וטרגיוּת עם אירועי-חיים תקינים של אדם צעיר. יומנו של גרבר הוא מלבד זה גם מקור עשיר להפליא להיסטוריון של גיטו קובנה.

יומני הגיטאות נכתבו על-פי רוב בזמנים “כתיקונם” או תוך כדי השתוללות האקציות, אך מכל-מקום בימים שעוד היתה קיימת קורת-גג מעל לראש, אם כי כבר רעועה. יש גם מקרים שנמשכה כתיבת היומנים בבונקרים, שמעליהם כבר השתולל המוות (שמואל וינטר, מארישה ואחרים). ואולם נכתבו יומנים גם במחנות. אם כי אין לנו ידיעה על יומנים שנכתבו במחנות-המוות טרבלינקה וסוביבור, ודאי היו מצויים גם שם אנשים אשר העלו על הכתב עדויות מסוימות, כמו המחַבּר האלמוני מסוביבור, שרשימותיו עם תאריכים מדויקים הגיעו לידינו. בהסתייגויות מסוימות אפשר לראות משום יומן חלקי בעדות הגדולה והמזעזעת מן הגיהינום בטרבלינקה אשר אברהם קשפיצקי מסר במחתרת גיטו וַרשה לסופרת הידועה רחל אוירבך, נציגת הארכיון המחתרתי של הגיטו, והיא העלתה אותה על הכתב. באותה הסתייגות אפשר לראות יומן בחיבורו של המשתתף במרד טרבלינקה שנמלט לוַרשה, יענקל ויֶרניק (הוא מתגורר עתה בישראל). התיאור נכתב בצד ה“ארי” והופיע בצורת קונטרס חשאי בלשון הפולנית בשם “רוֹק וו טרבלינצה” (שנה בטרבלינקה). אני אומר: “בהסתייגויות” – לא משום שיש לי חלילה איזו הסתייגות לגבי תכנם של שני החיבורים המזעזעים, אלא משום שאין הם הולמים את ההגדרה של יומן שהבאנו למעלה, לפי שלא נכתבו בשעת מעשה תוך כדי התרחשות המאורעות, אלא נרשמו מתוך הזכרון הרענן בידי אחרים.

לעומת זה יומנים מובהקים הם שלושת היומנים הכתובים יידיש מאושויץ-בירקנאו, שחשפתי אותם במו ידי. שנַיִם מן המחַבּרים ידועים: זלמן גראדוֹבסקי מסובאלקי (אחר-כך לוּנה לי גרודנה) וזלמן לבנטל מצ’יכאנוב. המחַבּר השלישי הוא אלמוני, ומלשון כתיבתו מסתבר שמוצאו מפולין המרכזית, אולי מסביבות לובלין. שלשתם הם תלמידי ישיבות לשעבר. המחַבּר האלמוני היה בן-בית בחוגים הדתיים. שלשתם היו חברי הזוֹנדר-קוֹמאנדו הטרגי, ושני הזלמנים היו ממנהיגי ההתקוממות של הזוֹנדר-קומאנדו היהודי באוקטובר 1944. כל השלושה נספּו.

מבחינה ספרותית מתבלט ועומד במקום הראשון יומנו של זלמן גראדוֹבסקי, המוסר ביידיש ליטאית עסיסית את החויות הפנימיות של הנוסעים במשלוח ממחנה-האיסוף קלבאשין כל דרך-היסורים עד אושויץ, ובימים הראשונים לשהותם במחנה ובזונדר-קומאנדו. היומן נפסק באמצע. ממכתב שצורף בידי המחַבּר אנו למדים על ההכנות להתקוממות.

יומנו של זלמן לבנטל, שניזוק מאד וקשה לפענחו, לא נכתב ביידיש כה מנופה, אך מעלתו היא בכך, שמלבד מחזות-כליון הוא נותן חומר ברור על הקשיים הכרוכים בהכנות להתקוממות ועל מהלך ההתקוממות עצמה.

היומן האלמוני יש בו תאריכים ושמות קונקרטיים, הוא מוסר את הלך-הרוח של הנידונים למוות בעמדם על מפתן תא-הגאזים ומודיע על עוד יומנים ועדויות שנטמנו באדמה בתחומי המשרפות. אולם עד היום לא נמצאו עוד יומנים בתחומה של בירקנאו.

יומני אושויץ הם החיבורים המזעזעים ביותר מכל הספרות המקורית מתקופת החורבן השלישי.

לבסוף ייזכר עוד, שבידי מחַבּר השורות האלו מצוי גם מקור של יומן משל מחַבּר אלמוני אשר היה אסיר בכלא פאביאק בוַרשה (ביידיש).

נזכיר כי גם מחוץ לפולין ולברית-המועצות, מחוץ לגיטאות ולמחנות, נכתבו יומנים. לפרסום נרחב זכה יומנה של אנה פראנק אשר נכתב במחבוא באמסטרדם. בצרפת הכבושה ניהל יומן ביידיש הסופר הנודע אהרן בקרמן. ברשותי נמצא גם העתק של יומן מקורי משל אשה יהודיה מגרמניה, שרשמה את המאורעות הטרגיים בגרמניה למן “ליל-הבדולח” בשנת 1938 ועד לימים האחרונים של הפצצת ברלין, שם הסתתרה ושהתה כחיה נרדפת יחד עם אחרים שנקראו “אנשי צללים”, דהיינו היהודים הנרדפים שהסתתרו בתוך הרייך השלישי. ידוע גם יומנו העברי של הנער משה פלינקר.

מובן שאין אנו מתכוונים ואין גם ביכלתנו למנות את כל היומנים מתקופת החורבן. אולם, על סמך היומנים הידועים לנו, ניתן לומר שכתיבת היומנים היתה רוֹוחת בין אסירי המחנות והגיטאות. ביומנים אלה באה לידי ביטוי מובהק ביותר נפש העם, שכּן המחַבּרים היו בני-חורין בכתיבתם, לא היו כבולים לא על-ידי צנזורה חיצונית (לא כתבו לשם הדפסה), לא על-ידי צנזורה עצמית מפלגתית, כפי שיש לומר לגבי עתונות-הגיטו המחתרתית. הן מנקודת-ראות פאקטוגראפית (הגם שהמחַבּרים עלולים לעתים קרובות לטעות), הן מנקודת-הראות המוסרית והרוחנית היומנים הללו הם תופעה חשובה מאוד בתולדות החורבן הטרגיות שלנו.

בספרוּת יומני-הגיטו תופס מקום חשוב ומיוחד יומנו העברי של חיים אהרן קפלן. זהו החיבור היחיד שראשיתו אינה בגיטו, אלא הוא המשך של יומן אשר נוהל עוד זמן רב לפני המלחמה. עד המלחמה כבר מנה יומנו של קפלן שש מחברות עבות ובהן למעלה מאלף דפים מכוסים בכתב צפוף. יומנו של ח.א. קפלן מצטיין גם ברמתו הספרותית הגבוהה. מלבד היותו יומן הוא גם יצירה ספרותית. יומנו של קפלן הוא גם האישי ביותר מבין כל שאר היומנים ופחות מאחרים טבוע בו חותם הסביבה. זהו היומן הייחוּדי ביותר, ועם זה הוא יומן לאומי מובהק.

ברל מארק

 

הקדמה    🔗

פרקי המלחמה והשוֹאָה ביומנו של ח.א. קפלן שנכתבו בין 1 בספטמבר 1939 ל-4 באוגוסט 1942, מועתקים כאן כלשונם. גם קטנים שנמצא בהם טעם לפגם או אי-דיוק לא הושמטו ולא נערכו. דברי-ביקורת חמורים ביותר על מנהיגי היהדות בפולניה ועל עם ישראל כולו, ואפילו דברי-התרסה כלפי שמים, נכתבו ברגעי יאוש ודכאון ולא תמיד נמצאו משקפים את המציאות האובייקטיבית; אף-על-פי-כן לא התרנו לעצמנו לשנות בהם דבר. רק קטעים הנוגעים לבני משפחתו של ח.א. קפלן שבשנות השוֹאָה ישבו בארצות-מבטחים, קטעים שאָפיָם פרטי ואין נודעת להם כל משמעות היסטורית, הושמטו מגוף היומן.

ההערות המעטות באות להסביר ענינים שאינם ברורים לקורא הישראלי או הנזכרים ביומן ברמז בלבד. חלקן בא לזהות שמות מקומות ושמות אנשים וחלקן להסביר את הסיטואציות המדיניות או הצבאיות הנזכרות ביומן. כן מתורגמים בהערות כמה מונחים או ביטויים מגרמנית, מפולנית או מאידיש. לא מצאנו צורך לבאר, אלא במקרים מועטים, מונחים עברים המיוחדים ללשונו של המחַבּר, שהיתה שגורה גם בפיהם של מחנכים עברים רבים בגולת פולניה באותה תקופה. לפיכך לא הוער על מונחים המובנים לפי הענין – כגון “טוענים” במקום “עורכי-דין”; הוא הדין לגבי שיבושים כגון “משתעמים” במקום “משתעממים”, או חידושי-לשון של המחַבּר כגון “נונוּן” במקום “ניווּן”.

בעל היומן נוהג לתקן את שיבושי כתיבתו על-ידי הקפת השיבוש בסוֹגריִם והוספת המלה המתוקנת בצדו.

דפים חסרים, שמספרם מועט, צוינו בהערה. פרקי היומן שמתחילת אפריל 1941 עד תחילת מאי 1942 לא הגיעו לידינו.

נחמן בלומנטל

 

מגילת יסורין    🔗

No. 9

עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ, פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם.

(איכה ה' – ח').

מעבר לדף: תצלום שער המַחבּרת התשיעית שבו מוזכר בראשונה השם “מגילת יסורין”. ⁷

עד אז קרא ח. א. קפלן ליומנו בשם “מגילת חיי”.

 

1939    🔗

מלחמת-עולם חדשה!

1.9.39 ⁸

הבריון הגרמני העיז! ⁹

בשעות הבוקר ליום הראשון לספטמבר 1939 התחילה המלחמה בין גרמניה ופולניה; וממילא – גם בין גרמניה ובעלי בריתה של פולניה אנגליה וצרפת. ¹⁰ הפעם יעמדו בדבורן ולא תבגודנה בפולניה כמו שבגדו בצ’כוסלובקיה האומללה. ¹¹ לעת עתה כל הקושי של המלחמה תסבול פולניה, כי אין גבולות משותפים בין פולניה ובעלי בריתה. עומדים הננו ערב תקופה חדשה בתולדות העולם. מלחמה זו תביא אמנם חורבן לתרבות האנושית. אבל זוהי תרבות שהיא ראויה לכליה ולאבדון. אין שום ספק שהנאציזם ההיטלראי ימוּגר, כי סוף סוף יתקוממו העמים התרבותיים להגן על החופש, שהברבר הגרמני רצה לגזול מאת האנושיות. מסופק הנני אם לא נספה במלחמת דמים זוֹ. ראשית – הפצצות המלאות אדי-רעל ומרעילות כל נפש חיה. ושנית – הרעב – מחוסר פרנסה. במה אתפרנס? בתי הספר ¹²לא יפָּתחו כל כך מהר; ואם יפתחו – לא יהיו בהם תלמידים, כי מחמת ההתנפלויות האויריות יחששו ההורים שבניהם יצאו החוצה. את כל הוני השקעתי בבדק ביה“ס (אלפים זוז') ¹³ועכשיו – אנה אני בא?! דירת ביה”ס מזהירה מבדוקה מתוקנה ומקושטה; אבל תעמוד ריקה… המלחמה תתפשט ותקיף גם את א“י. ומה יהיה לילדי בגיהנם זה? יתכן שתנותק התחבורת עם א”י. ואפילו מכתבים לא נוכל לקבל כל ימי המלחמה, שאולי תארך שנים, כי כל זמן שלא ירוצצו את קדקדו של הנחש הגרמני לא יכניסו את החרב אל תערה. פולניה זכתה – ועליה נופלים החצים הראשונים במלחמת התרבות עם הברבריות. אבל אליה יסופחו עוד עמים ובאגודה אחת ישמידו את ההונים המודרניים. אלא שלא ביום אחד יֵעַשה דבר כזה. יצא איפוא שאויבנו הוא אויב כל המין האנושי. יבוא מי שיבוא וינקם נקמת דמנו השפוך. ואפילו הפולנים ששמחו לאידנו ולא רק שלא הביעו לנו מלת נחמה אלא שעוד איימו עלינו שיעשו לנו כמו שעשה היטלר כדי שנהגר מפולניה, – עכשיו נתגלגלו הדברים והפולנים בעצמם יקחו מאת אויבנו האכזר את נקמתנו. הם יהיו שבט נקמתנו.

באו ימי מלחמה קשים. אין זו מלחמת העולם שבשנת 1914. בימים ההם לא ידעו דבר ע"ד מלחמה אוירית; לא זרקו פצצות. ואם זרקו – הזיקו באופן מינימלי. אחרי הבהלה הראשונה – התחילו חיי תענוגים, חיי רוחים גדולים, חיי הוללות, כי הפקיעו את השער והספקולציה פרחה. לא כן עתה. היום מתקיימים מחנות רכוז בשביל ספקולנטים ומפקיעי שער.

פולניה מלאה התלהבות פטריוטית. כל החוגים וכל הלאומים, אפילו אלה שסבלו מתגרת יד הפולנים בימי השלום, נכונים להקריב מאונם והונם לטובת המולדת. מנדבים לטובת “הפאן”; ¹⁴שולחים אדריסאות ¹⁵של הכנעה ומשמעת למצביא הראשי רידז-שמיגלי, ¹⁶וכו' וכו' כרגיל בראשית כל מלחמה.

והסכנה לנו היהודים גדולה שבעתים. כל מקום שידרך כף רגל היטלר אין תקומה לגזע היהודי. היטלר ימ“ש איים באחד מנאומיו שאם תפרוץ מלחמה באירופא הגזע היהודי יכּחד מאירופא. ¹⁷היהודים מבינים ומרגישים את כל הבאות עליהם בכל המקומות שיהיה כבוש זמני ע”י צבאות היטלר. אין להתפלא איפוא שהיהודים מראים רגשי מסירות למולדתם באופן דמוֹנסטרטיבי. ולפיכך כשיצאה הפקודה שכל תושבי העיר צריכים לחפור חפירות-הגנה בתוך העיר להתגונן בהן מפני התנפלות אוירית – הרבו היהודים לבוא וחופרים יהודים מתנדבים באו במספר רב. וגם אני בתוכם. לקחתי אתי את הגברת א. וו. ¹⁸ שנעשיתי לידידה ולתומכה בשעת מצוקה זוֹ. נרשמנו בקבוצת החופרים שהתנדבה מטעם “חברת העתונאים והסופרים היהודים” והלכנו לחפור לרחוב דלוגא מספר 29. זו לי כמעט הפעם הראשונה בחיי שאני עובד עבודה פיזית, ולא פגרתי בעבודתי. שבתי עיף, אבל לא רעב.

2.9.39

היום השני למלחמת גרמניה-פולניה, שסופה להפוך למלחמת-עולם ולטבח-עמים. אין אנגליה ממהרת להכריז מלחמה עם גרמניה; גם צרפת מתמהמהת. אבל אין שום ספק ששני בעלי הברית יכריזו מלחמה בבת אחת. הפעם לא תבגדנה. ציריהם כבר עזבו את ברלין. ¹⁹ ניתנה האזהרה האחרונה להיטלר, שיחזיר את צבאו מגבולות פולניה. כדרכו, השיב את הבקשה ריקם. מחר או מחרתים יתחילו לדבר התותחים. מהרגע שאנגליה וצרפת יסתפחו לפולניה תחדל המלחמה להיות לוקלית. יתעוררו אז כל בעלי בריתה של אנגליה, כמו: טורקיה ורומיניה, ואָסון העולם יגדל…

בורשה היו היום ארבע התנפלויות אויריות. והתושבים כבר התרגלו אליהן ויודעים מה שעליהם לעשות. נכנסנו לתקופה חדשה. מפניה יראנו ולבנו היה מלא חרדה לקראת בואה. והנה היא באה. פחדנו בטרם בואה. ומשבאה וקבלה צורה ידועה – הכל נעשה לטבע שני. גם חיים בלתי נורמליים, לאחר שהם מתמידים הם נעשים נורמַליים. אבל העצבים שלנו עובדים עבודה קשה. כמעט כל היום עובר בהתנפלויות אויריות, שאין אנחנו יודעים את תוצאותיהן. מפני שהקומוניקטים נִתַנים בנוסח קצר ומקוצץ שמגלים טפח ומכסים טפחיים. את המצב לאמתו לא נדע. כל צד, כנהוג, מכריז על נצחונותיו ומעלים את מַפלותיו. אבל לא קשה להבין שמפלותיה של פולניה הן גדולות, כי כל כובד המלחמה עם אויב אכזר וברברי המזוין מכף רגלו ועד קדקדו מונח רק עליה. העזרה שסוף סוף תבוא מבעלי בריתה לא תהיה במישרין אלא בעקיפין.

ובינתים מוחי מלא להג הרדיו משני הצדדים. הרדיו נעשה מכשיר לתעמולה. הגרמנים מטיפים בלשון פולנית לשם תעמולה; והפולנים מטיפים גרמנית גם כן לשם תעמולה. כל צד מאשים את חברו בכל מיני תועבות שבעולם. כל אחד צדיק בעיניו, וחברו הוא רוצח וחמסן ושודד. הפעם, בתור יוצא מן הכלל, שניהם מדברים אמת. אמנם, כן הוא: שני הצדדים גם יחד הם רוצחים, חמסנים ושודדים ומוכשרים לעשות כל מיני תועבות שבעולם. אם רוצה אתה לדעת טיבו של איזה עם – שאל את היהודים. אנחנו יודעים את טיבו של כל עם. עודנו זוכרים מה שעשו לנו גֶבֵלס ושטרייכר. ולא שכחנו את ה“שחיטה” של דודזינסקי… ²⁰

אבל אינו דומה המן להמן…

השעה היא גורלית. אם יקום עולם חדש – כדאים יהיו הקרבנות והצרות והתלאות. הבה נקוה שהנאציזם יוּשמד, יפול ולא יוסיף קוּם. אבל לבנו חרד לקראת הבאות… מה יהיה גורלנו בימים הקרובים? הכל נשתתק. והפרוטה הולכת ופוחתת…

ובימינו המשונים מתרחשים דברים מפליאים שאיש לא ראם מראש. הפתעות! מוסוליני, הואַסאַל של היטלר נשאר נייטרלי במלחמת גרמניה-פולניה. איש לא פלל לזה. ישנם תמימים החושבים כי מוסוליני ישאר מחוץ למחנה הנלחמים. באמת, אין זו אלא תמימות! הנייטרליות של רוצח זה אינה אלא תכסיס ולא באה אלא בעצת היטלר. אבל לאחר שאנגליה וצרפת תכרזנה מלחמה על גרמניה יופיע גם הוא בכבודו ובעצמו. כאן היתה כונה לעשות את המלחמה לוקלית. איזה סכסוך טריטוריאלי קטן בין שני שכנים, שלא יכלו להתירו בדרך שלום. אין זה ענין עולמי ובין-עממי, ילָחמו כחפצם – וכל דאלים גבר. ובאמת אין צורך להיטלר בשום עזרה צבאית ממוסוליני כל זמן שהוא נמצא פנים אל פנים עם פולניה. אבל אין זה חשבון נכון. הדיקטטורים טעו. מפני מלחמה בין-עולמית שניהם יראים כמפני הדוב. בה ינחלו מפלה. ולכן – תכסיסם שכל אחד מתנפל על טרפוֹ בהזדמנות רצויה בשעה שהעולם שקוע באיזה ענין אחר. לכשתהיה התחרות כחות כללית שניהם יאבדו. ולכן משתמטים מזה בכל מיני תחבולות. נאמן לתכסיסם זה הוחלט שמוסוליני יכריז על נטרליות, יתבודד בפנתו ויתעתד להתנפל על טרפוֹ לכשתהיה שעת כושר.

התבוא שעה כזו?! הכל תלוי באנגליה!!!

3.9.39

מאורעות היסטוריים! את תוצאותיהם אין לשער. אם פצצה גרמנית לא תקצר את חיינו ונזכה לקצהּ – כדאי יהיה לחיות. התחילה המלחמה – לכתחלה בין גרמניה ופולניה, וכעבור שני ימים התפשטה עד אנגליה וצרפת. אלה שתי המעצמות עמדו בדבורן ובהבטחתן לבעלת בריתה, ²¹ ומעתה תתלקח שרפה עולמית. אין מספר לקרבנות שטבח עולמי זה יקריב על מזבח הברבריות ההיטלראית. אבל ברירה אחרת לא היתה. אי אפשר היה לשבת דומם ולהפקיר את אירופא הבתורה לממלכות קטנות לשלטונו הפראי של הבריון הגרמני. סופה של מלחמה זו אינה מוטלת בספק. הבריון יקבל את ענשו, כגמולו ישולם לו. בהזדמנות זו תנקום ההשגחה גם נקמת דם יהודי גרמניה השפוך.

אבל – אלמלי היתה לי שיחה עם הזקן טשמברלין ועם דאלאדיה חברוֹ הייתי שואל אותם:

– מעיקרא מקסבר ולבסוף מקסבר? ²²

זה שש שנים ²³ מיום שעלה היטלר לשלטונו שם לו למטרה לבטל את החוזה הוורסַלי. מחבל רהיין התחיל ועם כבוש צ’כיה גמר. שש שני גזל וחמס והכניע עמים וארצות שהחוזה הוורסלי הבטיח להם חסות וחופש ואיש לא הפריע בעדו. הבליעל התחיל להביט על עצמו כעל מפונק ההשגחה, שנולד להיות משיח לעמוֹ. כמעט כל סעיפי החוזה עברו ובטלו מן העולם בתגרת ידו הקשה. נשארו ממנו רק שיריים טפלים: דנציג בתור עיר חפשית וחבל פומרן לפולניה.

שאלתי היא איפוא: מדוע החשו כל העת ולא נקפו אצבע, ועכשיו יצאו נגד היטלר בכלי זינם?! אני יודע מראש שלא תהיה להם שום תשובה.

יש להודות: עם כל הצלחתו היטלר טעה. וטעות זו תביא עליו כליה ואבדון. טעה שהתחיל מצ’כיה ולא מפולניה. אלמלי התחיל מפולניה לא היה איש נוקף אצבע לטובתה. איננה חביבה על הבריות. והסכסוך היה נשאר לוקלי. אולי לא היה בא לידי מלחמה. ובמקרה מלחמה אין שום ספק שהיטלר היה מנצח. אבל בריון זה החליף את ה“יוצרות” ועשה שגיאה. הקדים צ’כיה לפולניה במקום להקדים פולניה לצ’כיה.

ובכן – מלחמה עולמית. יש להכין מבעוד יום אִי לגלות בשביל היטלר. אלמלי עמדה אנגליה באמצע היינו יודעים כיצד להתנהג עם זֵד ובליעל שהבעיר את העולם ומלא את כל הימים ואיים רחוקים פליטים לרבבות. אבל טשמברלין הבריטי לא יתן לנגוע בו לרעה. הלא על כן דז’נטלמן אנגלי הוא. יש בו גם קצת חבה לאותו הזד שסוף סוף הוא בשר מבשרו.

אבל לאי-גלות יסכים גם הוא.

ברגע זה השמיע הרדיו ממוסקבה שצבא גרמניה כבש את טשנסטוחוב. לנו לא הודיעו את זה. ועוד: ע"י פצצות שנזרקו מאוירונים נחרבו האנגרים לתעופה בערים: פוזנן, לבלין, קרקוב ועוד.

אבל כל הנצחונות האלה יהיו מאפע לכשיבוא יום השִׁלום.

היום (משעה 21/2 – 7 בערב) הלכנו שוב לחפירותינו שברחוב דלוגא 29 ועבדנו ארבע שעות. בחצי שמונה שבתי הביתה עיף שבור ורצוץ, אבל עם ספוק נפשי. השקעתי את עצמי כלי בעבודה הפיזית ונשתחררתי ממחשבותי הנוגות המחשיכות עלי את עולמי. אני חושב יותר מדי; ומנהג זה הוא בעוכרי. אין לך שעה יותר מאושרת מזו שאין בה מחשבה!!

הקומוניקטים משדה המלחמה המה קצרים וכתובים בנוסח שאינו אומר כלום. נראה, שנצחונות אינם. אלמלי היו – היו מכריזים עליהם בקולי קולות. אבל אין לתאר עד כמה גדלה השמחה בעיר הבירה לשמיעה שאנגליה הכריזה מלחמה על היטלר. בין-רגע וכל העיר קושטה בדגלים. והמונים לרבבות ערכו מניפיסטציה נהדרה לכבודה של אנגליה לפני חצר האמבסדה האנגלית. ציר אנגליה היה אנוס לקבל את פני ההמונים, יצא אל המעקה ונאם מעניני דיומא…

כעבור שעה – והנה נודע שגם צרפת נסתפחה לשונאי גרמניה והכריזה עליה מלחמה.

לשמחת הפולנים אין קץ. נלחמים לחופש, לקדמת האנושיות, למוסר בין-עממי ולכל האידיאלים הנשגבים שבחירי המין האנושי הקריבו עליהם את חייהם.

מטמורפוזה אמתית! לא רחוק עוד הזמן והיטלר היה לנביאם. כשהזכירו את שמו נהנו הנאה מרובה ושמש להם לדוגמא ביחוד ביחסם ליהודים. עכשיו נשתנה הכל תכלית שנוי.

איך היתה אומרת חמותי? יש לנו אב בשמים!!!

טשנסטוחוב נכבשה ע"י הגרמנים אישר זה לפני רגע גם הרדיו הפולני. “האויב רכז כחות עצומים והכריח אותנו לעזוב את העיר טשנסטוחוב”…

אוי ואבוי ליהודי טשנסטוחוב!

אין אסון כאסונם!

4.9.39

היום הרביעי למלחמת-העולם החדשה!!

לאט, לאט אנחנו מתחילים להרגיש את תנאי החיים בשעת מלחמה. פסקו החיים הנורמליים ועולמנו הפך לתהו ובהו. אין דואר; אין רכבת לנסיעה בלי רשיון מוקדם; הבנקים משלמים למפקידים רק חלק מפקדונותיהם, ולזה – חוסר פרנסה. נסתתמו כל המקורות לאיזה רוָחים. מלבד חנויות לממכר מכולת ומחסנים לממכר סחורת רפואיות, שההמונים שמים עליהן מצור, חדל כל פדיון. בכל יום מודיעים לי טלפונית ע"ד שטרות שלא נפרעו ודורשים ממני שאפדם. ²⁴ואני, כמובן, בנגוד להרגלי תמיד, איני פודה אותם מפני שהוני המזומן מצער הוא ומיום ליום הוא פוחת והולך.

היום עבר עלינו יום קשה, מלא פחד ורתת. דרכו של אדם לשכוח. זוהי מעלתו. מחצית היום עברה במנוחה. אבל במחציתו השניה טעמנו את טעמה של התנפלות אוירית, שכמוה לא היתה עד כה. היתה מלחמה אוירית קשה. האויב זרק פצצות שכל אחת החרישה את אזננו. ויש שנדמה לנו שהן מתפוצצות מעל ראשינו. נשים התעלפו, פחדנים התחבאו וילדים קטנים בכו. על פי רב אין מודיעים לנו את התוצאות בקומוניקטים הרשמיים שמבליטים מקרים קטנים של גבורה אמתית או מדומה ומעלימים כבושים חשובים שעשה האויב. בכלל, יש להבין מהקומוניקטים של המעון הראשי שמחננו נסוג לע"ע אחור ומשאיר ערים גדולות וחשובות בידי האויב. במשך ארבעה ימים התקיף האויב על החזית הצפונית, שבה הגיע עד פראסניש, ועל החזית הדרומית מערבית, שבה הגיע עד אוֹסטרוֹב ומחנהו הולך וקרב לקרקא. הנני דילטנט בעניני תכסיסי מלחמה ולכן קשה לי להכריע אם נסיגה זו היא תכסיס או חולשה. על כל פנים – סמן לא טוב. איה כחנו? איפה גבורתנו? אם אין זה תכסיס אלא חולשה – הלא יגיע האויב בעוד ימים אחדים עד עיר הבירה! ואנה אנו באים?

ובינתים – פולניה הולכת ונחרבת. בכל מקום אשר תדרוך רגל האויב שם הוא מביא חורבן ושממה. אין זו גרמניה של שנת 1914, המתורבתת, האצילה, המנומסת, השומרת חוק ונזהרת בעקרונים מוסריים. היום נכנסים לעיר הונים פראים, שאין כמוהם לאכזריות, לרשעות, לזדון ולברבריות. הרבה פליטים מהערים הנכבשות באו לורשה להחבא מפני חמת האויב. ספוריהם מקפיאים את הדם בגידים. מלבד חמס ושוד הצבא הורג בלי חמלה את התושבים השלֵוים, ואפילו על נשים הרות ותינוקות שלא חטאו אינו חומל. זוהי נקמה בבני תרבות והרצון הפראי להעבירם מן העולם. יש לנו אמנם שותפים חשובים ועשירים, אבל שותפות זו לא תגן על פולניה שלא תהפך שממה. אין לנו גבולות משותפים עם בעלי בריתנו. וכמה שלא ירגיזו אותו על החזית המערבית יעשה את שלו על החזית המזרחית.

עד שיבוא הנצחון – נהרגים נשים, ילדים שלא טעמו טעם חטא. למותם אין טעם לנו ואין תועלת לאויב: דם נקיים.

5.9.39

חק קבעתי לי שלא להשאיר בימים ההיסטוריים הלא האף יום אחד ללא רשימה. ורשה הגדולה, ממרכזה עד פרבריה היותר מרוחקים, עטופה אפלה נוראה, פשוט: אפלת מצרים, בבחינת: “וימש חושך”. מחמירים בזה מאד, מאד. מפני החשכה כמעט שפסקה התנועה ברחובות. כדי שלא להפריע את המהלך הנורמלי של החיים התיאתראות פתוחים. הטְרַם בתנועה וכן יתר הסימנים החיצוניים של חיי הכרך. אבל אין בהם איש. כל אחד מבכר לשבת בית, כי זוהי אפלה מחרידה, המפילה אימה על כל אחד הנמצא בתוכה. העיר ההומיה והעליזה נדמה וחדלה לנשום כאילו נשתתקו בה כל סמני חיים.

ובבית – עצבות עמוקה. עם כל הפטריוטיות אנחנו מרגישים שהמצב בחזית הולך ורע מיום ליום. בצבור הפולני התרגזות נפשית פנימית שכל עין פקוחה תכיר בה אף כי אינה נראית בצורה בולטת כלפי חוץ. הרדיו מהלל ומשבח את הצבא הפולני, אבל אינו יודע לספר ע“ד איזה “נצחונות”; ו”הנצחונות", כביכול, שהוא מספר המה כל כך קלי ערך עד שכל אחד מבין כי אין בהם אלא אחיזת עינים. ולא באו אלא לעודד את רוח ההמונים, שלמראה המפלות נפל רוחם עליהם.

ובאמת: איש לא פלל שבמשך חמשה ימים יגיע האויב לידי נצחונות כבירים כאלה. זה עתה הודיע הרדיו הברֶסלאי ²⁵בשפה הפולנית את הקומוניקט הגרמני, והנה – הוָה על הוָה ושבר על שבר. המחנה הפולני נסוגה אחור באי-סדר והגרמנים רודפים אחריה ועושים בה חרמה. עיר אחר עיר עוברת ליד ההונים האירופאיים. ובנוסה על נפשה משאירה המחנה הפולני שלל רב שאי אפשר למנות אותו, כי אין לו מספר. איזו דיביזיה, שאת מספרה שכחתי, הוכתה שוק על ירך עד שכל השטַבּ נפל בשבי. ככה מספר הרדיו הברסלאי, שכנראה אינו מגזם, כי הלא אין לכחש שאלמלא היתה נסיגה של תהו ובהו, נסיגה קורופטקנית, מן הנמנע היה שערי תעשיה ומסחר כמו: גרודזיאנז, בידגושטש, קטוביץ ועוד תפולנה כעמיר מאחרי הקוצר ביד האויב.

בערבים אנחנו נמצאים בית וסביבנו דממה מפחידה. לפעמים נדמה לנו, כי שעותינו ספורות, שכבר נדונו למות, והוא יוּצא אל הפועל בעוד שעה, שעתים או יום, יומים. כמה פעמים ביום נתך עלינו מטר פצצות העושה בנו שמות בנפש וברכוש. קרבנות אדם למאות נפלו ועוד יפלו. היום ראובן ומחר שמעון. אין איש מדבר על מה שיהיה בעוד שבוע או שבועים, מפני שאינו בטוח ביומו ואפילו בשעתו. אנחנו אוכלים את שארית כספנו החסוך ואין איש יודע כיצד יתפרנס מחר.

אנחנו נשארנו גלמודים בלי אמצעי מחיה בתוך צללי מות האופפים אותנו מכל צד.

וכשאתה רואה את כל הנעשה מתעוררים בך הרהורים המדריכים את מנוחתך. הגרמנים החריבו את בית הכנסיה הקטולי שבטשנסטוחוב, צעקה וזעקה בכל העולם הקטולי. ²⁶ מכנים את הגרמנים בכל כנויי גנאי ומאיימים עליהם בנקמה. טוב! מרי נפש הם. ובמרירות נפשו כל עם קורא לנקמת דמו וחלול קדשיו.

ומדוע לא השתתפו הפולנים בצערנו כשהיטלר צוה לשרוף את בתי כנסיותינו, שכלו בעשן וספרי תורה עמהם?!

אף מלת נחמה אחת לא שמענו. להפך, עוד נהנו; היו שמחים לאידנו; אנחנו, להפך, משתתפים בצערם ומתפללים לאלהי ישראל לנקום את נקמת דמם ודמנו. ראו מה בין בני חמי!!!

ועוד:

הפולנים קוראים תגר על גרמניה – ובצדק! – שהיא רוצה לגזול מהם את ארץ מולדתם ולעשותם לעבדים. טוב! אין איש שלא ינזוף בהיטלר על מחשבת אָוֶן כזו. אבל קושיא אחת מדריכה את מנוחתי: ומדוע החליטו להכריח את היהודים – אזרחי ארץ מקדמת דנא – לעזוב את פולניה, ולשלול מהם את ארץ מולדתם?!

מה שקרים מודיעים – ומה שעשו לא מודיעים.

ושוב אני שב אל תמצית המוסר הישראלי:

– על דאטפת – אַטפוך!

6.9.39

עיף ומרוגז הנני ממקרי היום אף כי אין לי עבודה מסוימת ויושב או הולך בטל הנני. אבל לא עבודה פיזית או רוחנית מיגעת, אלא עבודת עצבים מיגעת, שבאה מתוך התרשמות כבירה ומתוך זעזועי נפש עצומים.

מי פלל למפלה כזו?! ויש להוסיף: אוי לנו, כי אבדנו. זה חמשה ימים למלחמת היטלר – פולניה וקרקוב, מקום קברות מלכי פולין, עיר מלוכה עתיקה, בעלת מסורת ויחסנית, כבושה בידי ההונים האירופאיים. האין זה חלום? אין לשער את הרושם שידיעה זו תעשה על דעת הצבור האירופאי בין במדינות הנייטרליות ובין במדינות בעלות הברית. זה עתה הודיע הרדיו הברסלאי שהחִשוק הצבאי הגרמני הולך ומהדק את שרידי הצבא הפולני בעגול צר יותר ויותר משלושת עברים. אתה מקבל רושם שאין זה מחנה צבא מזוין מונהג ע"י פקידים וקצינים מלומדי מלחמה אלא עדר של כבשים. מי ראה כזאת ומי שמע כזאת בתולדות מלחמות העמים שמדינה עשירה בת שלושים וחמישה מליון אזרחים, בעלת מחנה צבא מסודר ומזוין עם מצביא ראשי שחסרו אותו מעט מאלהים, וברשותה חבלים תעשיתיים, שהעשירוּה עושר רב – שמדינה כזו תהיה במשך חמשה ימים מרמס ומדרס לזד הגרמני.

ובורשה התחילה אֶבקואציה של המוסדות הממשלתיים והממשלה בכבודה ובעצמה, ממשלה זו, הגנדרנית והגאה, הנפוחה והרודפת אחרי תהלות ותשבחות – ממשלה זו ברחה בעוד מועד על נפשה, לפי דברי הרדיו הברסלאי, ללובלין. בעצמה היא בורחת ואת ההמונים הנרגזים היא מרגיעה ומשקיטה.

הננו בשעה זו ערב כבוש ורשה ע"י צבא היטלר. באמת יש לקנא בנו. ביום ורשה הומיה וסואנת. כל אחד מכיר בערכה ההיסטורי של שעה גורלית זו. עוד יום או יומים וימסרו אותנו בידי שודד ורוצח, בידי ברבר אכזרי שאחת ממטרות חייו היא לאַבד את הגזע היהודי מתחת השמים. שערות ראשינו סמרו לשמע הצרות, התלאות והענויים שסבלו אחינו באוסטריה, צ’כיה מידי הרוצחים הנאצים. עכשיו אנחנו נשתה את קבעת כוס התרעלה עד תומה. מי לרעב, מי למות, ומי לחיי שפלות, עני וצער שאין להביעם במלים.

כל היום באו לעיר הבירה עגלות עמוסות מטלטלין לאלפים, “רכושם” של הפליטים, יושבי העירות שהשונא מכניס בהן חורבן ושממה. היהודים האמללים נמלטים כל עוד נפשם בם מפני חמת המציק, שיעשה בהם כלה.

אלה באים למצוא מחסה בורשה; ואלה – בעלי היכולת ובעלי ההון – נמלטים בעוד מועד מורשה, אף כי השלטון סגר לפנינו את הדרך, ובלי רשיון אי-אפשר לעזוב את העיר. אבל לפני עשירים הדרך תמיד פתוחה…

אל אלהים! מי יגלה לי את הבאות?! –

7.9.39

האויב בשערי ורשה – ואנחנו טועמים טעמה של עיר נצורה.

עוד טרם שמו עלינו מצור מארבעה עברים. העבר המזרחי עודנו פתוח ודרך הפתח היחידי נוהרים צעירים לרבבות, הנמלטים מחמת הכובש האכזרי, שביחס ליהודים הוא מחוסר רגש אנושי. זרם הנמלטים התחיל עוד בשעות הבוקר החשכים והקרירים. בשעה שהכל עטוף חשכות. והאות לזה נתנה דוקא הממשלה בעצמה. היא היתה הראשונה לבריחה והראשונה לאֶבאקואציה. הממשלה עשתה במחשך מעשיה: בשעות הלילה. אבל דברים כאלה אין להסתיר. לההמונים יש עין רואה ואוזן שומעת. גם אני הרגשתי בזה באפלת הלילה. חלון חדר משכבי פונה כלפי רחוב קרמליצקה. ואף כי הייתי שקוע בתרדמה הגיעו לאזני קולות שונים והמולת עוברים. ירדתי ממטתי והשקפתי דרך החלון. תיכף הבינותי כי הממשלה בורחת. נתפשטה השמועה בעיר וכל הרחובות נתמלאוּ המונים בורחים על נפשם; כמובן – ביחוד צעירים, שהכובש היה שולח אותם למחנות-הרכוז או לחזית המערבית למען יספו. הכרך הגדול התחיל זע, ומי שראה את המחזה הזה לא ישכחנו כל ימי חייו. הבורחים לא ידעו כלל וכלל לאן הם בורחים. מטרה אחת היתה לנגד עיניהם: להמלט! קודם כל להעלם מעיני הכובש. אחר כך – לכל מקום שעיניו תשאנה. נתהוו ונסתדרו בלי מחשבה תחלה אלא מאליהם גדודים. גדודים של צעירים פליטים שלא הכירו איש את אחיו ושרק מטרה אחת – להמלט! – קרבה אותם איש אל אחיו. מה יהא בסופם?! אלמלי היתה להם שהות לחשוב בדבר – אפשר שלא היו בורחים בבהלה נוראה כזו, והיו בוחרים להשאר. המדינה היא קטנה. גבולה המזרחי מגיע עד ברנוביץ. אין זו רוסיה הגדולה והרחבה עם שטחיה הבלתי נמדדים. ואם הכובש הגיע עד עיר הבירה יגיע עד גבולה המזרחי. ומה יהיה אז? סוף סוף איש לא ימלט מידו. אבל הפחד הפיזי מעביר את האדם על דעתו. לבי, לבי לצעירים האלה!!

עבר עלינו היום יום קשה שזעזע את עצבינו ומיעט את חלבנו ודמנו. הממשלה ברחה ולא השאירה בכרך בן מליון ושלש מאות איש אף צל של שלטון. וכל העינים נשואות למערב: הכבר בא? ותיכף נעשתה העיר כמרקחה. מלאה תשואות וסמני בהלה על כל פנים. תיכף הופיעו כל חזיונות הלואי הכרוכים עם מצב יוצא מן הכלל כזה. נסגרו כל החנויות מפני היראה כי בלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים יבלע. פחדו מפני גזלה, ובצדק פחדו. אבל העקר – חוסר מזון. בפולניה יש מזון במדה הדרושה, אבל מפני מצב המלחמה אין תחבורת. אין הובלה לעיר. התחילה צעקה: אין לחם! נוצרו טורים ארוכים של כמה מאות איש בכדי לקבל ככר לחם. הצעקות עלו עד לב השמים. החיה שבאדם יצאה החוצה. המונים רעבים מוכשרים לכל אלמות ונעזרים בכוח הזרוע. וכן היה. אחד הדף את רעהו צד ובכתף ואין שוטר שיעמוד על גביהם ויכריח אותם לשמור על הסדר. מי שחטף אחרי רב עמל ויגיעה את ככר הלחם, שאינו אלא חתיכת בצק, היה מאושר ולא היה קץ לשמחתו. המחזה הזה עורר בי בחילה, ורחמים על האומללים.

רגעים נוראים ואיומים עוברים עלינו בשעת ההתנפלויות האויריות, כשהאויב הרוצח ממטיר עלינו פצצות מרעישות או מבעירות. כבר הורגלנו לזה. כשנשמע הכרוז: “אצעקה אוירית”! מיד מתרוקנות הרחובות ודממה נוראה שוררת בכל מקום. נשמע מַשק כנפי המות. הדי הפצצות הנזרקות מתוך האוירונים של האויב מרעידים את כל הוויתנו. לעומת עונות דפיקות לבנו הדוויים והכואבים. אלה המה רגעים איומים. אתה מכין אז את עצמך לקראת המות. אתה נשא אז על כנפי דמיונך החולה כאלו הפצצה תחדור דוקא ישר דרך הספון על ראשך ולא תזכה אפילו לראות את הנפשות החביבות עליך לפני מותך. נשים בוכות ומתעלפות. יהודים יראים אומרים “תהלים”, ואפיקורסים מקבלים עליהם את גזר דינם.

לא, אין אלה חיים!!

המצב הולך ומחמיר משעה לשעה.

חיים חיי שעה; כי יש שאחרי עבור שעה הקערה נהפכת על פיה. הנה, למשל, הקורטוריון ²⁷פקד להתחיל את שנת הלמודים 1939/40 ביום ב' הבא, האחד עשר בספטמבר. בכדי לעשות את ההכנות הדרושות להתחלת שנת-הלמודים הזמנתי את הפרסונל ²⁸לאספה מוקדמת שזמנה נקבע לשעה 12 בצהרים. אבל הבהלה בעיר היתה כל כך גדולה, וכהוספה עוד הכריזו על “אזעקה אוירית”, עד שהישיבה נדחתה. כי מחשש סכנה אי-אפשר היה לצאת החוצה.

ובכן, הלכה חמורך, טרפון! בשעת מעבר זוֹ אין לקוות שיתחדשו הלמודים בבתי-ספר. ומהיכן נתפרנס? קשיא!

החיים יצאו ממסלולם הישר, ומיום ליום מחמירים והולכים. והרבה, הרבה זמן יעבור עד אשר ישקטו החיים.

ואם אפילו בתי הספר יפּתחו – לא יבואו תלמידים.

9.9.39

ליל חרדות וזועות

במצבי הפסיכי קשה לי להחזיק עט בידי. יֵלא עטי לתאר מה שעבר עלינו באור ליום. 39/9/IX ראינו את המות פנים אל פנים, ואפילו אמיצי הלב ואיתני הרוח רעדה אחזתם, בראותם כי כפשע הם בין חיים ואבדון. נפלא הדבר! בשעת סכנה כלם נאחזים בחיים ואינם רוצים להפרד מהם. כלם, אפילו זקנים, חולים, יודעי עני וסובלי יסורים אינם רוצים לעבור מן העולם ע"י פצצה של חילי היטלר. גם בעיני זו היא מיתה בלי טעם. וכאן, אולי, כל הטרגדיה שבדבר.

האויב בשערי ורשה. אבל לפניו הוא שולח את מלאכי המות שלו – לבשר את בואו. יש להודות שאין הפצצות נזרקות בכונה להשחית את התושבים השקטים. היטלר עמד בדבורו. ²⁹ גם פצצות של גז אינן נזרקות. וכל ההכנות היו למותר. אבל די לנו עינויים מהפצצות שהוא זורק על אוביקטים צבאיים הנמצאים בתוך העיר ומעורבים בין בתים של אנשים פרטיים. הן זורעות מות ואבדון בין נשים וילדים, זקנים ותשושי כח. בליל שבת IX /9 זרק האויב פצצות מבעירות שגרמו לשרפות של בלוקים שלמים. צעקת הנסבלים ושועתם עלתה עד לב השמים. ערומים ונבהלים נמלטו על נפשם למצוא הצלה לחייהם. ומפלט – אין!

בדירתי היפה הנמצאת בקומה הראשונה נאספו נבהלים ואחוזי אימה אחדים משכני החצר שדירותיהם נמצאות על קומה יותר גבוהה, ולכן הם עלולים להמצא בסכנה יותר גדולה. והנה – פתאם הרעים הרעם! מעל ראשינו נשמע מַשק כנפי המות. החילונו לרוץ למטה, אל המרתף, אף כי בו יש סכנה להקבר חיים תחת ערמות החומה שלא מן הנמנע הוא שתהרס. מה היה מחזה מרעיד ומרעיש. בין הנמלטים – אשה צעירה וילדה בת שבעה חדשים בזרועה (הילדה – נכדתה של השכן אפשטיין). למחר נודע לנו, כי הפצצה שעפה מעל לראשינו, הרת מות ואבדון, פגעה בבית הקרוב (קרמליצקה 27) ועשתה חורבן נורא: משרתת נוצרית אחת נהרגה ואשה יהודית אחת (מרת שפינר) נפצעה. נצלנו במקרה… הרדיו השמיע בכל פעם ע"ד שרפות שפרצו בחלקי עיר שונים. כל הלילה היה לנו ליל שמורים. מעיפות ומהתרגזות פקו ברכינו ולא יכולנו לעמוד על רגלינו. ולכן שכבתי “לישון” מלובש, פן יהיה צורך לרוץ שוב אל המרתף. כאור הבוקר החלטנו לעזוב את דירתנו הפונה במעקה ובחלונותיה כלפי חוץ ולעבור אל דירת אחות רעיתי חיה וויסוצקה, נובוליפקי 27, שדירתה נמצאת בחצר ולכן היא יותר חבויה ונסתרה וממילא גם בטוחה יותר… מפני מי? מפני פצצותיו של היטלר? חשבון שוא! אבל אין זה אלא אונאה עצמית. וגם זה טוב…

את הרשימה הזאת אני מעלה על הגליון במקום גלותי.

טרגדיה נוראה נחתה על עיר גדולה לאלהים!

העיר עטופה אפלה בלי שביב אור, בלי ניצוץ מאיר. האפלה האיומה משרה עליך עצבות ודכאון-רוח. יאוש על כל פנים. כלם מוסרים את דין חייהם לשמים. אבל אין זה אלא כלפי חוץ. בתוך תוכו כל אחד מקלל את גורלו ואינו מרוצה כלל וכלל למות… בכדי שדנציג ופומורזשה תעבורנה להיטלר. ³⁰ כל אחד קבור בתוך מחשבותיו ודואג לגורל חייו. כלתה רגל מן השוק.

הממשלה הפושעת נמלטה על נפשה – ללובלין. השאירה את עיר הבירה ללא צל של שלטון. בימים כתקונם כל הארץ היתה מתמלאה חמס. שודדים ורוצחים היו מוצאים כר נרחב לתועבותיהם. אבל הדפרסיה הנפשית, הצפיה ליום הדין הבא הנמיכו את זדון לבם של הפושעים. אין טיולים ברחובות; אין משא ומתן; אין עבודה צבורית; שבת המסחר; נדמו החיים. גז כל צחוק מעל הפנים…

פתאם נשמע אתמול לפנות ערב כרוז: לא נתן את ורשה! ובכן, עלינו לבצר את הפוזיציה הזאת! ראשית – בריקדות בכל רחוב על יד כל עשרת בתים; מאחורי הבריקדות– חפירות שעמקן שני מטרים ורחבן – ששה. כל זה למה? כדי שמכונות ההרס ( czołgi )³¹ של האויב לא תוכלנה לעבור. הגנת העיר נמסרה בידי הגנרל טשומא. ³² והוא מתבצר בתוך העיר. הרחובות זרועים בריקדות וחפירות ועל המעקות העמידו מכונות יריה.

נו? ואיפה נהיה אנו? בתוך המרתפים!

וכשאני נזכר במלחמה זו – תאחזני פלצות. קרבנותינו יגיעו לרבבות. וכל זה – לחנם. לאיזה צורך?

ורשה תהפך למדריד שניה.

מן הראוי להתודות בעוד מועד!…

10.9.39

שמונה בבוקר

מקום גלותי.

אין בני אדם יכולים לישון. נדדה שינה מעל כל עין. מתהפכים מצד אל צד, מלאי חיל מפני השעה הגורלית, שהולכת ובאה. ולכן משכימים לקום. אבל תיכף לקימה תועים כצללים – ושוב שוכבים “לנוח”.

ובמחשבתי עולה כפעם בפעם א. וולצ’ר, זו הנפש היפה החרותה עמוק עמוק בלבי ודוקא בלי שום כונה אֶרוטית. גורל קשה רובץ על כתפותיה חלשות: לכלכל את עצמה, את אמא החולה והאומללה ואת אחותה הציירת האלמנה, שהיא בבחינת תינוק. נתקרבנו זה לזו ונתידדנו ונעשיתי לתומכה ומגנה ולמקור נחמה היחידי בשעה שתכלה פרוטה מן הכיס ואין פת לחם חרבה בבית. אף כי השעה דחוקה ולעת כזאת אני בעצמי מחוסר פרנסה, אין אני חס על כספי בשבילה.

במשך השבועות האחדים של חברותנו הוצאתי לטובתה למעלה ממאה זהוב, סכום שאני מרגיש בחסרונו בשעה שאין לי שום רוחים ו“עסקי” נשתתק לגמרי. אין לך יום שלא אהיה אתה במשא ומתן, כי בשעת דחקה עיניה צופיות רק אלי. ואני תמיד נמצא לבקשותיה. יש בה חן מיוחד בשבילי, שאיני יכל לעמוד מפני קסמה. בראשונה “התאהבתי” בתרגומה “נח פנדרה” ³³ לשפה הפולנית. נעשיתי רתוק לסגנונה, שרק בעלי סגנון כמוני יודעים להעריכו. אחר כך כשהתודעתי אליה התודעות אישית לא היתה לי שום אכזבה. בתור אשה היא סמפתית ומלאת-חן ויש לה הצלחה גדולה אצל גברים. אבל לא מעלה זו רתקה אותי אליה, אלא גבורתה המוסרית להאבק עם החיים ולהעמיד פנים נגד גליהם הזדונים. אביה בחייו קרוי מת. זה הרבה שנים שעזב את משפחתו ונשתקע בדנציג ואינו יכל לשוב אל משפחתו. נשארו שלש נשים חלשות הזקוקות לפרנסה בלי מקור קבוע להכנסה. תמו התרגומים של שניאור וחדשים אינם. בימים קשים אלה אני הנני הנחמה היחידה ואלי היא פונה בכל שעה קשה כמו אל אח. עד כה מעולם לא השיבותי את פניה ריקם. חי נפשי! זו היא “אהבה” שאינה תלויה בדבר ואף על פי כן אינה בטלה. לפעמים בן אדם פועל עפ“י איזה אינסטינקט פנימי שאינו יודע את מוצאו. הוא נעשה אז חסר רצון. פועל עפ”י איזה כח פנימי הדוחפו ומעוררו לעשות “מעשים משונים”…

תשע בערב, באותו יום

הליל השני למקום גלותי החדש.

ערבי ספטמבר ארוכים למדי. באפלה האיומה שורשה עטופה ובשעה שמחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה – אין עצה אחרת אלא לשבת בית. סכנה ללכת ברחוב ואסור להדליק אפילו פנס של כיס. אין לקרא לישיבה אנוסה זוֹ אלא “מאסר ביתי”. כלנו כאבלים. חרדים אנחנו ליום מחר. האויב הכפול, אויב המדינה ואויב היהודים, בשערי העיר ופורש עלינו את צלו המבשר רעות. חדלנו לדאוג לעניני פרנסה בשעה שחיינו בסכנה. כי המצביא הראשי נתן צו שעיר הבירה תגן על עצמה, ואת דבר ההגנה מסר לגנרל טשומא. הרחובות מלאים חפירות ובריקדות. על ראשי הבתים – העמדו מכונות-יריה. וגורלי רצה שתחת מעקה דירתי, הפונה אל הרחוב, נמצאת בריקדה. אם תפרוץ מלחמה ברחוב לא תשאר אבן על אבן מהחומה שאני יושב בתוכה. ברחתי איפוא אל אחות אשתי, שדירתה פונה אל החצר. הממשלה השלומיאלית עושה כל דבר לא בצורה הראויה. כשנתן צו לחפור חפירות ולהעמיד בריקדות לרוחב הרחובות הייתי בטוח שהאויב כבר נמצא בעיר. אבל לתמהוננו עברו שלושה ימים והאויב יעמוד על עמדו בו. ארוכה גסיסתנו. שמועות משמועות שונות מתפשטות, וכל אחד נותן טעם אחר לחזיון זה, שמסתמא כלן בלתי מבוססות ובלתי נכונות. בינתים הגיעתנו השמועה שלבוב נכבשה. ³⁴ נתלבה בלבי ניצוץ של תקוה: אולי ינסה האויב להקיף את עיר הבירה ולא לכבוש אותה בסערת מלחמה, שרבים יהיו חלליה משני הצדדים. אפשר שאני טועה, אבל גם להשערה זו יש רגלים. אם חלילה תהיה מלחמה בחוצות ורשה אבדנו אבדנו. רוצה אני לקוות שכך יהיה. נברך אז ברכת: “הגומל”!

מה רבו ענויינו בצפיתנו לקראת אויב העם היהודי, שעוד לפני פרוץ המלחמה העיד בנו: “שאם תפרוץ מלחמה הגזע היהודי יכחד מאירופא” “זכינו” – וכמעט מחצית העם היהודי נמצאת תחת שלטונו.

מדוע המר לנו שדי באופן כל כך אכזרי? האומנם חטאנו מכל העם? בושנו מכל גוי?!

11.9.39

מקום גלותי

עיר הבירה היפה וההומיה שרויה באפלה עבה כעיר נצורה. היא אחוזה בצבת צפרני דורס אכזרי שאינו יודע רחם. ההתנפלויות האויריות ההורסות נכסים תרבותיים יקרים ונפשות חיות של נשים עדינות ותינוקות שלא חטאו עוד יותר יקרות. מַשרה עלינו אימת המות. אין איש בטוח בחייו, אין איש יודע לקבוע עתים וזמנים, כי בכל רגע נשמע מעל ראשך משק כנפי המות ואתה אנוס לברוח ולהמלט על נפשך. קשה להכיר את ורשה ההומיה והעליזה, כי הכל נדם, הכל נשתתק: אין ממשלה ומוסדותיה; אין טרם; אין פוסתה; ³⁵ אין רכבת; כל החנויות סגורות, מלבד חנויות למכולת וכיוצא בהן. האדם דואג רק לשני דברים: לחייו ולהשגת ככר לחם להשביע את רעבונו. מפני שאין מסחר ושום משא ומתן נתרבו הולכי בטל, העומדים על יד השערים ומתעסקים ברכילות ובדותות שונות. פסקה העתונות על כן נתרבו שמועות פורחות מפה לאוזן. כל אחד מביע איזו השערה טפשית, המוסר אותה כעובדה, ומיד היא הולכת ורווַחת ועושה לה כנפים.

היום נתפשטה השמועה, כי רוַח לנו קצת; שהאויב נהדף אחור, שמצבנו הולך וטוב. מה היינו מאושרים לו היו אלה שמועות מבוססות. לצערי הגדול – אפילו אם יש קצת אמת בשמועות אלה אין להן ערך מכריע. ההמונים אינם מתמצים. שמחים שאנגליה תבוא לעזרתנו. אבל אינם נותנים דין וחשבון לעצמם: כיצד? ובאיזה אופן?

זו עובדה שהאויב נעכב בדרכו; שנהדף קצת אחור. אבל אין זה אלא עכוב זמני בכדי לאסוף כח. להשתערותו הנוראה יש לחכות בקרב הימים. והיא תהיה נוראה באמת. ורשה דרושה להיטלר בכדי שיוכל להציע שלום.

וורשה לארכה ולרחבה זרועה חפירות ובריקדות. כרוז יצא מאת המצביא הראשי שעיר הבירה תגן על עצמה עד טפת דמה האחרונה. יתלקח קרב בחוצות ורשה. מכונות-יריה, שהעמדו על כל גג ומעקה, תפגושנה את השודדים הגרמנים במטר יריות. האויב יהרוס את חומותיה ובקצפו העז לא ישאיר בה אבן על אבן. ובשעות איומות אלה אנחנו נתחבא במִחסנים ³⁶שבמרתפים ובתינו יהיו קברינו.

למה? ולאיזה צורך מקריבים קרבנות יקרים כאלה מבין האזרחים השקטים? אך למצביא ה“גאון” פתרונים?!

מחרתים – חג הכַסא. ראש השנה לישראל. תפלותינו ההומניות והפציפיסתיות יהווּ דיסוֹנס לכל הנעשה בסביבתנו.

יעקב בשלוֹ ועשו בשלוֹ…

ורשה מלאה פליטים מכל כנפות המדינה. בתוך העירבוביה ובלבול המוחות החלה בריחה בלתי מסודרה ובלתי מכוּונת מראש. אלה ברחו מורשה ואלה באו לורשה. ביחוד באו לעיר הבירה תושבי החוף השמאלי של הויסלא, שלשמע האויב האכזרי אחזתם רעדה והשאירו עבודת חיים שלמה למען יוכלו להציל את נפשם לעורם. מחנות, מחנות של רבבות, טעונים מטלטלים ותינוקות, מלאו את כל הדרכים והכבישים המובילים לעיר הבירה, שגם היא אינה בטוחה מאבדון. איש לא פלל שבמשך עשרה ימים, במהירות הבזק, יצליח האויב להתקדם עד ורשה. הבטיחו לנו שהכל בסדר וכשורה. התפארו בדברי מליצה שאל חזה החיל הפולני ינופץ כחו של הברבר. מי פלל למפלה מחפירה כזו?

לפליטים אין מקום מנוחה. משפחות שלמות לנות ברחובות עיר או על מצע תבן על יד גדר דחויה. בשעת “אצעקה אוירית” הם ובניהם ובנותיהם וצאצאיהם נמלטים על נפשם אל שערים ומִחסנים. מאכילים אותם מן התמחוי. למאות הם באים לאכול ארוחה דלה, שנתנת בחנם, אלא כל מי שהוא רוצה משלם…

מתי יזכו לשוב לנויהם? אל אלהים הוא היודע! אין שני מקרים בעלת תכונה אחת נשנים בהיסטוריה לכל פרטיהם. גם זו מלחמת עולם, “מעין זו” שהיתה בשנת 1914, אבל לא “כזו”…

עודנה בראשיתה ואחריתה מי ישורנה?!

12.9.39

עבר עלינו, לפי הערך, ליל שקט. אבל פטור בלי כלום אי-אפשר: כשעתים היו יריות “שלנו”; אוירוני האויב עושים תיורים ממעל לראשינו, ובתוכם פצצות נושאות כלי מות. מכונות-היריה שלנו, שהעמדו על הגגות ועל כל המקומות הגבהים, שולחות אחריהם חצי מות. האויב יורה לעומתן. מתפשטת איפוא מלחמה אוירית מעל לראשינו, מלחמה הרת מות ואבדון. בימים הראשונים היו היריות האויריות מפחידות אותנו והיינו ממהרים להתחבא; אבל הרגל נעשה טבע. סר כל פחד. בתוך מטר היריות האדם עושה את שלו, את עבודתו הרגילה וכמעט שאין פחד לנגדו. ורשה, עיר גדולה לאלהים זו, המלאה כעת פליטים לרבבות מכל העיירות שעל חוף-וויסלה השמאלי, נמצאת לפני רעב. מצב פרדוקסלי: יש תבואות ואין לחם. וכל זה מפני חוסר אירגון. הלחם האפוי אינו נחלק בין חנויות המכולת בשביל לקוחותיהם אלא כל מי שרוצה לחם עליו לבוא אל האופה. ה“חיה” הרעבה יוצרת טורים ארוכים העומדים שעות ארוכות בתור בכדי להשיג ככר לחם שמשקלו קילוֹ. המשרתת שלנו יצאה מן הבית בכדי לעמוד בתור בשש בבוקר ועד הרגע הזה (121/2) עוד טרם שבה. ואפשר שאחרי עמידה של יום שלם תשוב הביתה בידים ריקות… וכל זה מפני אי-הכשרון של אילי העיר לארגן בסדר הראוי תמיכה ציבורית בעלת היקף רחב.

יֵלא עטי לתאר את השמות והחורבנות שאוירוני האויב עושות בעיר הבירה הנחמדה. בלוקים שלמים היו למאכולת אש. ארמונות נהדרים נהפכו לאפר. כל פצצה מבעירה הנזרקת בשקט הלילה על בית-חומה מרובה אוכלוסין, על אמהות ותינוקות ישנים, מביאה הרס, חורבן ומות למאות איש. הסצינות הדנטיות שבתפתה כאין הן לעומת מחזות התפתה שבחוצות ורשה. תיאור כזה הביא היום העתון “נאש פשעגלאנד” ³⁷ ולא היה בי כח לקראו עד תומו. בעד קילו תפוחי אדמה משלמים זהוב. פחם אין להשיג. הגז סגור. בשר אין בנמצא וזה שלושה ימים שלא בא אל פינו. אנקא וולצר הנחמדה, היא ואמא החולה ואחותה הציירת לא טעמו טעם לחם זה שלושה ימים. אתמול באה אלי ונתנו לה: חצי קילו לחם, דג מלוח ורבע הקילו סוכר. קשה היה לראות בצערה.

כשאני לעצמי עוד טרם רעבתי. גם איזה סכום שמור אתי, אבל עד מתי זה יספיק? נעשיתי למחוסר פרנסה. ועם כל זה מתגנבת תקוה בלב: גם זה יעבור! חיה נחיה!

14.9.39

יום ראשון לראש השנה ת"ש שמונה בבוקר

שבתי למעוני. הסכנה גדולה בכל מקום. אין להתחבא מפני הגורל.

קשה להחזיק עט ביד. אבל זו היא חובתי – ואעשנה, אתאמץ בכחות נפשי האחרונים. זו היא חובתי לא כלפי הצבור העברי, שאפשר דברי כלל לא יגיעו אליו; אבל זו חובתי לעצמי: אכתב מגלת היסורין לתקופת חיי העתידה. כי יש לי תקוה על אף כל הסכנות האורבות עלי שאצא מהן חי.

אף עצבי נחושה לא יוכלו שלא להתפקע. אתמול, בין שעות 5 – 7, לפני ליל התקדש חג ר“ה ת”ש היתה התנפלות אוירית על הרובע הצפוני, המאוכלס ברבו הגדול יהודים. זכיתי להיות עד לכל האסונות שהתנפלות רצחנית זו הביאה לתושבים השקטים שבענים ודלותם הכינו את עצמם לקבל את פני החג. היום הקודם היה יום מנוחה. ובני אדם אינם רוצים לזכור מה שהיה אלא מה שיש. בין ההמונים הפשוטים, הניזונים ממושגים מסורסים, מהחומר העתונאי הזול של מגבבי מליצות פטריוטיות, והעקר מהיותם חדורים רצון עז להוָשע, למצוא הצלה פורתא לנפשם הנפלאה – נתפשטה שמועה שהיטלר צוה להפסיק את ההתנפלויות האויריות בעטיוֹ של סטאלין “בעל הרחמים”, שאיים עליו: “באם יתנפל על אזרחים שלוים ושקטים יבטל את החוזה” במרירות נפשי לא יכולתי התאפק מצחוק למשמע “הנחמה” הזאת. ותיכף נוכחו כלם ב“אמתת” הנחמה הזאת:

שליחי היטלר הם “ריצֶרים” ³⁸ לפי דברי הרדיו הברסלאי, ולכן הטריחו את עצמם להוריד את התפתה ארצה, ולהגיש לפנינו שנטעם את טעמו בעודנו חיים. מעל לראשינו נשמע פתאם מַשק כנפי האוירונים של האויב. כבר יש לי נסיון: יריות אינן מפחידות אותי; על פי רב שלנו הן. מכונות-יריה פולניות שולחות חצים שרק לעתים רחוקות מגיעות אל המטרה. אבל מַשק האוירונים של האויב – זהו בשורה לשעה איומה ונוראה שתבוא. אתה מתחיל אז להכין את עצמך כלפי המות. אינך יודע איפוה להתחבא, לאן לרוץ. המחסנים שלנו הם למטה מכל בקורת. מאות נשים היסטריות, מתעלפות, מיבבות, מתיפחות ואחריהן ילדים ותינוקות נפחדים, זקנים וזקנות על משענתם, חולים נשואים במטותיהם, וכל ההמון הנפחד הזה, שאף קול עלה נדף מפחידו, מתחיל נוהר תחת מטר יריות וקולות נפץ של פצצות מהרסות בתים ומבעירות גגות, תחת רעמים נוראים של יריות הדדיות – אל מסדרון ארך וצר מלא טחב, שאיזה חלון בן טפח מכניס אל תוכו אור. אתה מקבל רושם שכאן תהא קבורתך. אם הפצצה תגיע עד כותל חומת חצרך שבריו יכסו אותך חי, תמות מיתת חנק. מחזות זוָעה מקיפים אותך מכל צד. החור האפל מתמלא אויר נבאש, המחניק אותך בדרך הטבע. טוב לפגוש את המות בשטח רחב, כשיש לך, לו יהא רק בדמיון, איזו יכולת אקטיבית לעשות דבר מה להצלתך המדומה; אבל לעמוד במסדרון-מרתף אפל וצר מבלי יכולת אקטיבית להגן על עצמך מפני מיתת החנק האורבת לך – אלה המה יסורים שקשה למצוא כנוי להם.

יום פורעניות ויסורים נוראים היה אתמול כשעתים לפני שקיעת החמה. האויב הברבר, שטכניקה המצאת התרבות בידו, הרס ולא חמל. את כל חמתו שפך על הרובע הצפוני, המאוכלס יהודים. נזרקו פצצות מהרסות ופצצות מבעירות. המהרסות – כוחן יפה להרוס חומה בנויה בטון וברזל עד היסוד ולקבור תחתיה את דיריה. הפעם “זכינו” שנגד ביתנו פצצה מהרסת החריבה את החומה שברחוב נובוליפקי 22. קשה לראות את זה מבלי אשר זרם של דמעות יזרום לתוך עיניך. בשעת מעשה כל הרחוב לארכה ולרחבה מתמלאת עשן ואבק. יש לך הרושם שהיה כאן רעש אדמה. והעולם נהפך לתהו ובהו. אתה יודע ומרגיש שבתוך החורבן נפשות חיות מתפרכּסות עם המות, אבל משולל אתה יכולת פיזית להחיש להן עזרה. אבל בטרם שהרגשתך נתבהרה כל צרכה – והנה מכל צד ועבר מתרוממים עמודי עשן: האויב הצית אש בהרבה בתים בבת אחת. בתים לעשרות אחוזי להב ומעוטפי עשן מקיפים אותך מכל צד. אבל העקר כאן לא הבתים, אלא האנשים. בין האנשים – מחזות שאול. אלפי אנשים רוצים להציל את עצמם ואת מטלטליהם מתוך הבערה. בני אדם רצים כמשוגעים. אין איש יודע לאן הוא רץ. כל אחד רץ למקום שהשני בורח ממנו. תחת סבל של צרורות מלאים מטלטלים ושל תינוקות חיים. בני אדם אחוזי בהלה ואימת מות מבקשים להם מפלט ומחסה ואינם מוצאים. פליטים מדוכאים לרבבות נמצאים בעיר נכריה, ואינם יודעים את מוצאי העיר ומבואיה. אלה ממלאים כל חצר וכל המדרגות. בשעת בהלת שרפה אין אומללים כמוהם. אחר כך באים פרטים מקפיאים את הדם ומסמרים את שערות ראשך. מתחילים לאסוף את הנהרגים והנשרפים. את הפצועים והנחבלים. מאות משפחות – רכושם נשרף, דירתם נהרסה ומטלטליהם נאבדו.

איכה ישבה בדד ורשה המעטירה. היפה והנחמדה!!

15.9.39

יום ב' לר“ה ת”ש

יום החג השני. אלא שאינו נכר בסמניו המיוחדים אפילו בורשה היהודית.

המלחמה הניחה את חותמה על כלם ועל הכל. במקום יהודים עם טליות ומחזורים תחת בית שחים הנחפזים לבתי כנסיות, עוברים לנגד עיניך נושאי אלונקות עם פצועים ונהרגים שמוציאים מתחת ערמות הבתים הנהרסים. יום אתמול עבר במנוחה וכבר אתה מכיר בהמוני העיר הנצורה חשק לחיים, לטיול, לעבודה. כל זה כלפי חוץ. אבל בתוך תוכו מכין כל אחד את עצמו לקראת המות. כל אחד מרגיש, כי מה שעבר עלינו אינו ולא כלום בהשואה לזה שעוד יעבור. ברצונו של המצביא הראשי ובפקודתו הפכה ורשה העיר להיות פוזיציה, שטח ידוע על פני חזית המלחמה. “הגדולים” עזבו אותנו, ברחו בעוד מועד על נפשם כמוגי לב ופחדנים. גם את משפחותיהם “הבטיחו” חיים, כי שלחו אותן לארץ נייטרלית – לרומוניה. ככה עשה המינסטר בֶק. זה ש“בחכמתו” הדיפלומטית הביא את האסון על המדינה. הממשלה “הרוממה” והפחדנית יושבת בקרמיניץ, סמוך לגבול הרומוני, על כל צרה שלא תבוא. אבל אותנו לא רק שהפקירו אותנו בתור אזרחים, הזקוקים להדרכה עליונה בשעת מצוקה, אלא שעוד מפקירים את חיינו ואת חיי משפחותינו בהסיתה אותנו למלחמה פרטיזנית עם אויב ברברי שלא ידע רחם ויגזור בנו על ימין ועל שמאל. לירות מן המארב אל אויב שנכנס לעיר נצורה ומבוקעה זאת אומרת שבתינו יהיו קברינו. למה? ולאיזה צורך עושים דברים פליליים כאלה? ובפרט שהרדיו הגרמני חוזר ומזהיר אותנו ארבע פעמים ביום מטעם המצביאות הגרמנית הראשית שהכנופיות הצביליות שתירינה מן המארב לצבא הגרמני תביאנה אסון נורא לכל תושבי העיר. ערים כאלה תכחדנה מעל פני האדמה. ונאמן הוא הצבא ההיטלראי שיעמוד בדבורו. ההמונים שאינם מתמצים במצב הסטרטגי של חזיות המלחמה השונות יש שהם שמחים למקרא הידיעות הנפוחות על דבר “נצחונות” כביכול, המונים אומללים! רמו אותם ומצצו את דמם לפני המלחמה ומוסיפים לרמות אותם ומפקירים את חייהם בשעת המלחמה האומללה.

ובאמת – המצב הסטרטגי אין כמהו לרע! שלשת חלקי המדינה היותר עשירים מבחינת הספקת חמרי מלחמה נמצאים בידי האויב. מיום ליום ערים חשובות, מקורות יקרים, שטחים ממדרגה ראשונה הולכים ונאבדים, הולכים ועוברים לידי האויב. לממשלה השלומיאלית ובעלת הגאוה כמעט שאין שטחים למשול עליהם. תחבה את עצמה בפנה רחוקה על גבולה הדרומי-מזרחי ומחכה לרגע שיגרשו אותה גם משם. מימות עולם לא היתה לשום עם מפלה מחפירה כזו! עיר הבירה רתוקה מארבעת עבריה. כי מדרום ומצפון הולכים ונאחדים שני מחנות של האויב שיפגשו, כנראה, בבריסק דליטא. ואם מאת אלף איש בלתי מזוינים ובלתי מלומדי מלחמה יתנו את חייהם בעד עיר הבירה – היצילוה?! רק ממשלה חוטאת ופושעת, רצחנית עושה דברים פליליים כאלה!

הנספה במלחמה זו? לבי יגיד לי שחיה נחיה! אבל חיינו יעלו לנו במחיר יקר.

16.9.39

בימי מהומה אלה פסקו זמנים ומועדים. מפחד המות אנו עושים את שבתנו ומועדנו חול. ערב ר“ה ת”ש היה יום פורענות ביחוד לישראל. לכבוד החג עשו בנו שליחי היטלר הרג ושמות. עשרות משפחות יצאו נקיות מנכסיהן ונשארו בלי גג מעל לראשם, כי יותר משהאויב הרצחן זורק בנו פצצות מהרסות הוא זורק בנו פצצות מבעירות, מצית אש במעונותינו ובמשך שעות אחדות הוא מציגנו ככלי ריק. לכל פנה שאתה פונה משפחות שלמות עם חבילות מלטלין בורחות ממקום למקום. בני משפחה אחת שהיו עד כה נפוצים ומפוזרים בחלקי עיר שונים מתאספות יחד בכדי להיות בצרה אחת בשעת האסון שיבוא. הרבה בתים נתרוקנו מיושביהם מפני שבסביבתם פרצו שרפות או שהבתים השכנים נהרסו. מראה מקום ההרס והשממה וזכרונות הזועה הכרוכים בהם מכניסים חיל ורעדה בכל אבריך ורוצה אתה להתרחק ממקומות כאלה.

אתמול היה יום שקט. והיום בשעות שאחרי הצהרים, שבו שוב שליחי היטלר להשרות עלינו את אימת המות. כשעתים נשמע משק כנפי המות ממעל לראשינו ובתוך מטר יריות הדדיות הזורעות חצי מות דרי הבית מתחילים רצים אל המרתפים בכדי להתחבא… יש לך עסק עם נשים היסטריות, תינוקות מיבבים, וזקנות מיפחות – וכלם רוצים לחיות, כלם רוצים להמלט מפני החרב המשכלת. בתוך ערבוביה נוראה זוֹ אתה עד לסצינות-זוָעה ששוברות את גופך, ואחרי עבור הבהלה אתה שב למעונך שבור ורצוץ, מעוט כוחות, הרוּס עצבים, חצי מת. ובטרם שהספקת לשוב אל מנוחתך הנפשית – שוב “אצעקה”! ושוב ריצה אל החור האפל שמִחסן שמו. עד מתי יספיקו לנו כחותינו לשאת את כל העמל והתלאה?!

עד כה היינו בטוחים שאם תפרוץ מלחמה מפלתו של היטלר בטוחה ותוצאותיה תהיינה קץ הנאציזם. היינו נכונים לקבל עלינו חבלי השלום ובלבד להביא אורה לעולם. עכשיו – עם התפתחות המאורעות הצבאיים תבוא יראה ללב שלא מן הנמנע הוא שהיטלר יצא מנַצח גם מהתאבקות כחות זו. היתה כאן מקח טעות. שותף אחד – הוא הפולני – אכזב את תקות השותפים. מי פלל לקטסטרופה צבאית כזוֹ אצל עם שהדביז שללו היה: “על חרבך תחיה”! על כחו הצבאי דבר גבהה גבהה והאחיז את עיני כל העמים בהתגנדרותו הצבאית ובהתפארותו הנפוחה. במגעו הראשון עם הצבא הגרמני נמס כדונג וכלם נוכחו לדעת “שגבורתו” היתה מדומה וכל כחו מאפע. יש בסיס להשערה שבמשך חודש אחד יחַסל היטלר את כל החזית הפולנית, ושרידי המחנה הפולני או שיפלו בשבי או שיעברו גבול ארץ נייטרלית מפורקי נשק.

אין לקנא אז בצרפתים ובאנגלים גם יחד!!

לאחר כל טרגדיה ענקית תגרירנה טרגדיות קטנות:

קבלתי ידיעה מעציבה מפליט אחד שיצא וחזר, כלומר: ברח לקאלושין, היה נע ונד ונמלך אחר כך לשוב ורשאה, שידידי ורעי הסופר האידישאי שמעון הוֹרוֹנציק אבד את עצמו לדעת בקאלושין, למקום שברח עם יתר הפליטים. גם סבת מותו ידועה: ברח מורשה ביחד עם בנו, שאבד בדרך. האסון הזה העביר אותו על דעתו ושם קץ לחייו. חתך את גידי ידו בסכין לגלוח – ועד כאן שמעון הורנציק!… הדא הוא שאמרו חכמינו: אין אדם עובר עבירה עד שנכנסת בו רוח שטות. אפשר – שבנו לא מת ועוד ישוב אליו. ואפילו אם מת – אין לגזור גזר דין של מות על עצמוֹ.

אבל – אולי אני טועה. אני דן ככה מתוך ישוב הדעת. בשעת אסון נורא כזה דעתו של אדם טרופה עליו. ובכל מקום שיש טירוף הדעת אין ישוב-הדעת. אל תדין את חברך עד שתגיע למצבו הפסיכי…

חבל! הורונציק היה בעל כשרון ספרותי למעלה מבינוני. הבין הבנה עמוקה את חיי בני אדם ועלילותיהם וידע לתאר אותם בעט שנון ובהרצאה פשוטה ותמציתית. לא היה רק סופר מספר אל סופר אמן. וזו היתה אמנות עממית, לקוחה מהמקור, מתוך תוכם של החיים היהודיים. אין כמוהו להרצאה. זו לא היתה הרצאה שטופה, קלת הסגנון; אבל בריאה, איתנה, חצובה ולכן עשתה רושם…

ושוב נשארתי בודד לא עמית ורֵע שהיה כל כך קרוב ללבי…

17.9.39

שבע בערב בורשה הנצורה

מצב משונה! חוקרי נפש האדם היו מוצאים בזה ענין רב. שני מיליונים איש, ובהם זקנים וחולים, נשים וטף, מחכים למות. ואין זה בדרך מליצה. המות פרש עלינו את כנפיו ובכל רקע לוקח קרבן אחר. שמועות ע"ד טרגדיות נוראות מגיעות אלינו בכל פעם: פעם נפל פלוני ופעם אלמוני. אתה מרגיש: זה שאתה חי אין זה אלא מקרה.

ורשה, בת שני המיליונים, הופקרה לאש ולחרב. החשוק הצבאי הגרמני הולך ונהדק יותר ויותר. עוד ימים אחדים יתם האוכל בעיר. אבל לא על זה אנו דואגים. בשעות נוראות כאלה אין האכילה תופסת מקום. אנחנו דואגים לחיינו. באור ליום 17/9, לא נתנו שינה לעינינו ולעפעפינו תנומה. הגרמנים החלו לירות על ורשה מתותחים כבדים. היריות הלכו הלך וחזק משעה לשעה. כל יריה הכתה גלים בלבותינו הדוויים והכואבים. שכבנו “לנוח” מלובשים כדי שבעת הצורך נוכל בלי איחור לעזוב את הדירה ולרדת אל המרתף. אבל גם לשכב אין שום יכולת. בדממת הלילה, קרוב לשלוש, פתחתי את הרדיו. אולי יגיע אלי איזה קול מן החוץ, מן העולם הרחב, אף כי ידוע לי מראש ששום נחמים לא יבוא לנפשי הנהלאה. והנה קול מברסלאו הגרמנית. והקול מספר: הממשלה הפולנית הרצחנית מסיתה את תושבי ורשה לצאת עם נשק ביד לקראת הצבא הגרמני. ובזה נעשתה ורשה לחזית מלחמה.

דם רב ישפך. דם נקיים, דם נשים וטף, וכל זה ללא הועיל. המצביאות הראשית הגרמנית שלחה ציר אל המצביאות להגנת ורשה וביד הציר דרישה להכנע, כדי להמנע משפך דם. הציר לא נתקבל. ובכן, דעו לכם תושבי ורשה, כי המצביאות שלכם היא הגורמת לאסונות שיבואו עליכם. והקול מוסיף: ברצוננו להמנע משפך דם נקיים אנחנו מודיעים בדרך זו שלתושבים הציביליים עוד יש שהות של שתים עשרה שעה לעזוב את העיר בשני הכוונים: סיעדליעץ וגארוואלין… את זה הודענו גם ע"י כרוזים נדפסים שנזרקו מהאוירונים…

בדממת הלילה, לקול היריות של התותחים הכבדים, נדמה לי כאלו מלאך המות, הרואה ואינו נראה, הניף עלי את חרבו ומאיים להורידה על צוארי. לכאורה, יש לי יכולת של בריחה. אבל אין זה אלא רמאות; אין זה אלא אחיזת עינים לסַמוֹת את עיני העולם התרבותי. ראשית, מי שירצה לצאת את העיר יחשב לבוגד. ושנית, מחוץ תשכל חרב, האויב הקיף את העיר מכל צד ועל כל דרכים הוא זורע מות. כל היוצא לא ישאר בחיים. ושלישית לאן בורחים? אין מפקירים את הרכוש, עבודת חיים שלמה? הדירה תוחרם. כל היוצא את העיר לעת כזאת – יצא נקי מנכסיו מבלי אשר יבטיח לו את חייו.

לפנות בוקר – צלצול הטלפון. מטלפן ד"ר ווייס ³⁹ידידי: אולי יש לי איזו המלצה לאופה שימכור לו ככר לחם ליום מבלי אשר יהיה זקוק לעמוד בתור. רחמתי עליו. הצעתי לפניו שאוַתר ככר אחד מהלחם שבידי לטובתו, כעבור שעה בא בכבודו ובעצמו לקבל מידי את ככר הלחם. כשראיתיו – נבהלתי. מעולם ראיתיו במצב מלא יאוש, שבור ורצוץ כבפעם הזאת. שיבה זרקה בוֹ. קולו צרוד ונמוך. מלובש ברשלנות. גז היופי הפנימי שהאיר תמיד את פניו של תלמיד חכם זה. כלי שבור. רעמי התותחים אינם נפסקים. לפני שעה באו מרחוק. עכשיו הולכים וקרבים. מי יודע מה שתביא לנו השעה הקרובה?

18.9.39

בלבבות מלאים חיל ורעדה שכבנו “לנוח”. כבר טעמנו את טעמם של “לילות-מנוחה” בעיר נצורה, אבל הלילה עבר בשקט ברובע שלנו. מה שנעשה ביתר חלקי העיר קשה לדעת. בכלל, נפלו במשך היום קרבנות למאות. כל אחד הוא מועמד לקרבן. היום שמעון ומחר ראובן.

עתוני העיר, שכמותם נתמעטו עד כדי שליש, וזקוקים לצנזורה מוקדמת מלאים “נצחונות”, ואם תאמין לדבריהם מצבנו הצבאי מזהיר. וזה שהאויב עומד בשערי העיר אין זה אלא מקרה. עוד ידנו נטויה! ע“ד המצב לאמתו אפשר להוָדע רק ע”י הרדיו הברסלאי שמגזים קצת כנהוג, וביחוד ע"י הרדיו המוסקבאי. משם מגיעים אלי קולות אחרים. ואפילו לאחר שאנכה את הגוזמאות אני בא לידי דעה, שאין אסון כאסוננו.

אתמול הביא הרדיו המוסקבאי ידיעה מרעישה, שהחרידה את לבותינו, אף כי עתוני ורשה לא הזכירו אותה אף ברמז. הצבא הסוביטי עבר את גבול פולניה-רוסיה, חדר לתוך אוקראינה המערבית ולתוך ביאלורוסיה המערבית כדי לסַפח את הארצות האלה לרוסיה הסוביטית. כאן יצא המרצע מן השק. בחוזה היטלר-סטאלין שהפליא את כל העולם היה סעיף מוצנע, ⁴⁰שעתה נתגלה ונודע לכלם. הצד השני (אנגליה וצרפת) לא יכלו לתת לסטאלין במתנה התגשמות אידיאל היסטורי כמו איחוד חלקי אוקראינה וביאלרוסיה, שיכול היה להיות מוצא אל הפועל רק על חרבות פולניה. עתה, לאחר שנשבר כחה הצבאי של פולניה: המחנה נחל מפלה והממשלה ברחה לרומיניה באה שעת כושר לפעולה. זהו המוסר הבין-לאומי. ככה נהגה פולניה עם צ’כיה בימי שפלותה וככה נוהגים הסוביטים עם פולניה בימי ירידתה הצבאית. נפל תורא – חדד לסכיניה. על דאטפת –אטפוך!

הצבא הסוביטי הולך ו“כובש” (מובן מאליו בלי שפך דם…) את כל אדמת אוקראינה המערבית וביאלורוסיה המערבית בהסכמת היטלר ובעזרתו. אך זוהי אחדות! עיר מולדתי הורודישץ היתה בבוקר צח אחד לעיר בולשבית. וכן מיר, קורָליץ. וכל ערי האשפה שבסביבה הדלה והעניה ההיא. מהפכה סוציאלית בתוך מהפכה צבאית. עולמות נחרבים ועולמות נבראים.

עכשיו – הכל מובן. יש טעם לכל מאורע היסטורי.

18.9.39 עבר עלינו יום “מנוחה” ועצבינו ההרוסים “נחו” קצת. ברגעים כאלה כמעט שאנו שוכחים שבני אדם הורגים זה את זה ואחד קם על רעהו לרצחו נפש. בשל מה? קשה לתת תשובה. התשובה הנכונה ביותר תהיה, שבני אדם מנוּולים הם, שמשפטים קדומים שוררים בהם, משפטים העושים חושך לאור וצעקה לצדקה.

השַׁמות והחורבנות שהאויב עושה בעיר המעטירה יֵלא כל עט סופר לתאר. קרבנות למאות בכל יום. אבל אין זה מעכב מלכת ברחוב ומלעמוד בתור שעות ארוכות בכדי לקבל ככר לחם בן קילו ליום. כשבאות שעות מנוחה אחדות משתנה הלך-הרוח של ההמונים אוהבי החיים. נפלא הדבר! דוקא בשעת סכנה מתחילים לאהוב את החיים, אפילו אלה מרי הנפש המקללים את יום הולדתם בזמנים כתקונם יראים את הפצצה שרוצה להביאם לעולם שכלו טוב. אם רוצה אתה לראות עד כמה עזה אהבת האדם לחיים התבונן אליו בשעת סכנה. קטנותו של האדם בולטת ביותר כשאימה פיזית תקפתו.

מה נאלח הוא! מה נבזה הוא!

הרדיו מחבק זרועות עולם, וזהו התענוג היחידי שיש לנו בשעות מצוקה אלה. אין אני זקוק לשאוב את ידיעותי מהעתונות הפטריוטית המצווה ועומדת לעודד את הרוח ולפטם את ההמונים בשקרים וכזבים. לדבריהם – אנחנו הולכים ומנצחים ואם תסגור את עיניך ולא תראה את ורשה השוממה והנעלבה, ההרוסה והנשרפה – כמעט שתחשוב שאנחנו עומדים לפני שערי ברלין והאויב הוכה שוק על ירך.

הרדיו הברסלאי מורה אותי להבין את המצב לאמתו. גם הוא מדבר שקרים כדרך הגרמנים שהשקר אומנותם. אבל לכל שקר יש קצת אמת. ו“קצת” זו מספיק בשבילי. הרדיו המוסקבאי משלים את התמונה העגומה. אסוננו גדול כים. והעקר – אין איש אשר יוכל לרפא את שברנו. פולניה הוכתה מכה נצחת, אבל – יש להוסיף – לא כפלים כחטאתיה, אלא כגמולה שולם לה. הרבה חטאה. שלושת חלקי המדינה בידי האויב. השטחים היותר תרבותיים, היותר תעשיתיים, היותר מרכזיים הוצאו מידה. הממשלה הגאה ברחה על נפשה והשאירה מדינה שלמה ללא הדרכה וללא הנהלה. מהצבא נשארו שרידים בלתי מאורגנים שברחו ממקום עמידתם בחזית ללא נשק, ללא הלבשה וללא פת לחם. מחנות שלמים של עשרות אלפי איש נופלים בשבי. גדודים שלמים חסרים נשק, ונשקם היחידי הוא – אקדוח. היצוייר שצבא כזה עוד ינַצח?!

אמנם נקודות מבוצרות אחדות בפנים המדינה מתעתדים להגן על עצמן. ביחוד – לבוב וורשה. אבל אין זה ענין צבאי מכריע, אלא פרשטיז' צבאי, שמלבד קרבנות לא יתן דבר. והקרבנות יהיו נשים וילדים. לפני רגע שמעתי את נאומו של היטלר מדנציג. עם כל הדמגוגיה שבו יש בו גם מקומות מענינים. במקום אחד ככה אמר: המצביאות הפולנית – הבינונית שבה מחוסרת אינטליגנציה; הגבהה – חסרת כשרון; ו“האורגניזציה” היא – פולנית…

וממזרח – יצאו הסוביטים להביא “שלום וסדר ולחם” להאוקראינים ולביאלורוסים אחיהם לדם. תנועה צבורית גדולה אוהדת לממשלת סטאלין על החלטתה זו. סיורפיריז היסטורי אמתי! היטלר עוזר לסטאלין לפרוש את ממשלתו הקומוניסטית על ביאלורוסיה ואוקראינה המערביות. וסטאלין עוזר להיטלר להגדיל את כח שלטונו. שני הקצוות האלה המתאחדים בנקודה אחת – בשנאה לדמוקרטיה… קרבה אידיאולוגית זוֹ הביאה לעולם את החוזה אי-האַגרסיה ואחריו המלחמה הנוראה.

הצבא הפולני נתון כבצבת. ממזרח הוא נדחק ע“י הרוסים. ממערב – ע”י הגרמנים. לא רחוק היום והוא יפורק מנשקו.

מאורעות גדולים הולכים ומתפתחים לפנינו. הכל הולך ומשתנה. אין עוד דבר קבוע. סיורפריזים שונים – אינם יוצאים מן הכלל.

הלואי שאזכה לראותם בעיני!!

20.9.39

יום אחד ללא רשימה. כי זה היה יום נורא שהמעיט את כחותינו והרגיז את כל ישותנו עד שקשה היה לבקר את המחשבות ולהעלות על הגליון איזה דבר מסודר. ורשה הנצורה היא עכשיו עולם של תהו ובהו. קשה להכירה. לפעמים נדמה לי שאני נמצא בעיר נכריה שלא הכרתיה עד כה. אבל כל זמן שאין כנפי המות מרחפות עליה עלול האדם להתרגל לכל חיים שהם. לא כן ביום שיש התנפלות אוירית; ביום כזה מפחד המות בני אדם נעשים מטורפים ועיר הבירה נהפכת למשכן משוגעים, למקלט של בני אדם שיצאו מדעתם.

אתמול היה יום כזה. בשעות שאחרי הצהרים היתה התנפלות אוירית. וכל התנפלות כזו מביא הרג, חורבן ושממה. העיר היא גדולה. בימי מצוקה אלה נמצאים בה ביחד עם רבבות הפליטים כשני מיליון איש. כל אחד חרד לנפשו; כל אחד מבקש מפלט לנפשו. משעברה הסכנה כל אחד שואף רוח לרוחה, ושב אל חייו הקודמים. אבל לאחר שעות מועטות נודעים לנו פרטים שמכניסים חיל ורעדה בכל ישותנו. גם אתמול נפלו לקרבן הברבריזם הנאצי עשרות בני אדם הרוגים ופצועים. מספר ידוע של בתים נהרסו עד היסוד, כי אין לך בית חומה ענקי בנוי בטון וברזל בעל כמה וכמה דיוטות שלא יתערער ויהרס תחת כח הפצצה. גם הבתים הקרובים נחרגים מיסודותיהם. בכל הככר מסביב הרס נורא. ומה שנעשה אז בגל הסביבה הקרובה קשה לתאר בעט אנוש. מאושר הוא האדם שלא ראה מהפכה נוראה כזו בעיניו. זהו רעש אדמה שהובא בידי אדם.

היום עבר במנוחה. עצבינו נחו קצת. אבל הנה הלילה ממשמש ובא. בלילות אין התנפלויות אויריות. אבל אז מתחילה מוסיקה אחרת. חזית המלחמה נמצאת בפרברי ורשה: גרוחוב-פרגה-מוקוטוב-וואלא. ויריות התותחים ההדדיות מחרישות את האזנים ומרעידות את כל גופך. אז יש חלוף המשמרות: במקום פצצות באים “שרפנילים”. גם זה חלק שמן וטוב. הרשפניל אינו מהרס בית חומה עד היסוד, אלא עושה אותו ככברה וממית ביד רחבה עשרות אנשים. לעתים קרובות מגיש היטלר שרפניל במקום ככר לחם. טורים ארוכים של אלפי איש עומדים לפני כל אופה בכדי לזכות לקבל ככר לחם. בני אדם קמים עם חצות, מתיצבים בתור כל הלילה ומחצית היום ואם אחרי עמידה כזו הוא זוכה לקבל את מנתו הוא מאושר. אבל יש שאין לו זכות כזאת והוא שב הביתה בידים ריקות; או שבמקום לחם מכבדים אותו שליחי היטלר בשרפניל או בפצצה. עד ראיה ספר לי שמקרה כזה קרה שלשום ברחוב סמאצ’א: שרפניל המית שבעה אנשים מעומדים בתור. ונפלא הדבר, כי אחרי שפינו את המתים שבו עומדי התור למקומותיהם.

וכן כל הימים. לא, אין אלה חיים…

רעב בעיר! אין זו מליצה אלא עובדה. כמעט שתם הלחם, כי האויב עשה מצור על העיר מארבעת עבריה, אין יוצא ואין בא. הצידה שנגנז לקיום הולכת ותמה. מהטחנות שבסביבת העיר אחת נשרפה ויתרן תפוסות בידי האויב. פעם הלכו דלי העם להוציא תפוחי-אדמה מהשדות הסמוכים – ומצאו את המות, כי נורו ונהרגו. אולי כדאי לרשום לזכרון את מחירי ימי המצור:

ככר לחם בן קילו שנקנה לא מיד האופה – שני זהובים. קילו בשר-נחור – 6 זהובים; שחוט – 8 זהובים. קילו תפוחי אדמה – 2 זהובים. ולפי ערך זה – יתר צרכי החיים. הכסף אבד את ערכו. זהב הבנק הפולני הוצא ע“י הממשלה הפחדנית שברחה ומרב בהלה ופזיזות דוקא לא שכחה להעביר את אוצר המדינה דרך גבול רומוּניה, ומשם לאנגליה. ההמונים אומרים שהמיניסטורים יחַלקו ביניהם את האוצר ובזה יעשו דבר טוב כי נשאר בידים פולניות… איך שהוא – בידינו נשארו שטרות שאך זה עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס ואזרחי המדינה שהופקרו למות ולרעב ולכל יתר יסורי המלחמה מעריכים אותם לפי הבנתם. זמן מועט אחרי פרוץ המלחמה, כל זמן שהשלטון עוד התקיים המחירים לא עלו. אבל עם בוא כחץ מקשת המאורעות הנוראים נהפכה הקערה על פיה. עכשיו אין מחיר לשום סחורה; וביחוד לצרכי אוכל. כל מיני אוכל תמו. לא תמצא אותם בעד כל מחיר. אלה שיש להם סחורה אינם דואגים, כי סחורה נדרשת. הגיע הדבר לידי כך, שכאש העיר סטפן סטאז’ינסקי, ⁴¹ שבידו נתרכז כל השלטון ופעמים ביום הוא מדבר דברי נחמה ועדודים לתושבי העיר האומללים, הודיע היום ע”י הרדיו שהסוחרים מחוייבים לפתוח את חנויותיהם בכדי לתת את האפשרות לאוכלסי העיר להכין בגדים ונעלים לימי הסתו. הסוחרים יודעים תמיד את אשר לפניהם. למה להם לפתוח את החנויות? תהא הסחורה מונחת! מיום ליום מחירה יעלה. על יד חנויות באטא ⁴²עומדים טורים ארוכים של קונים, הרוצים להפטר משטרותיה של מדינה שעברה מן העולם ואינה קיימת עוד. בתנאים נוראים נמצאת, כמו תמיד, האינטליגנציה העובדת, שאין לה עבודה ואין לה כסף מן המוכן ואם תקבל עבודה תפגר אחרי המחירים ולא תקבל את המגיע לה לפי עלית צרכי החיים. מהיכן המורים חיים? חי נפשי, אם אני יודע!

בני אדם משקיעים את כל כחותיהם וכשרונותיהם בכדי להשיג פת לחם. הפך האדם להיות חיה שאין לו בעולמו אלא חייו הפיזיים והיראה מפני הרעב. שבת כל חג וכל מועד.

בימי ראש השנה נערכו באיזה בתי כנסיות תפלות טרופות בצבור. הנוכל לערוך תפלת “כל נדרי” מחר? מסופקני! תפלות ישראל בעיר נצורה ע"י חיילות גרמניה – איזה דיסוננס!!

23.9.39

מוצאי י“כ ת”ש

שבת חגנו. אין שום סמן של חג. אבלות על כל פנים, כמו שאמר נביאנו: “כל ראש לחלי וכל לבב דוי”. אין לך משפחה שלא הביאה איזה קרבן הן בנפש חיה והן ברכושו. בהרבה מידידי שלא ראיתים איזה זמן זרקה בהם שיבה. קשה להכירם – הנה הכורך גארבארזש, שדירתו בקומה התחתונה וחשב את עצמו ל“בטוח” ודוקא באותה חצר פגע רמון שהרס את הקומה השניה וערער את כל הבית על יסודותיו וכל עוד נפשו בו נפלט. הלב זב דם לראותו בצערו. נשאר בלי דירה ובלי פרוטה לצרכיו. והנה וַוסֶר הנחמד והחני הפך לשׂב: גם דירתו נשרפה ביום המר והנמהר ולא הציל אף שרוך נעל. וכן ראובן, וכן שמעון, וכן לוי וכן כל ישראל. אין בנו מתום.

ביום הכפורים גבר כח האויב. לא נתן לנו מנוחה אף לשעה שלמה. התותחים הכבדים ממטירים אש וברזל על ראשינו. רעמי התותחים מרעימים ביתר עז וכל יריה מחריבה בית חומה וממיתה עשרות איש. ואולי טוב למות. כי הצפיה למות רעה מהמות בעצמוֹ שבעֶטיוֹ האדם נעשה נטול הכרה ויבוא הקץ לענוייו. כל אחד מרגיש, כי זה שהוא חי אינו אלא מקרה. כל התנפלות אוירית ממיתה עשרות איש. ב' ה' שעבר הביאה “חסד של אמת” לקבורה 80 איש הרוגי פצצות ורמונים. וכן בכל יום.

השונא מכבד אותנו בשני מיני “כבודים”: בשעות היום – בפצצות, העפות מעל לראשינו והבית שאתה יושב בו, אפילו אם הוא בית חומה בן שש קומות, נהפך לתל-שממה ביחד עם כל יושביו. גם המִחסנים הורשאיים, שהם למטה מכל בקורת, אינם עומדים לנו בעת צרה. מן הנסיון אנחנו יודעים כי אין להחסות מפני פצצה מהרסת במִחסן-מרתף ורשאי, כי לא פעם ושתים קרה כי הנמלטים בו נקברו חיים. המקום המתאים ביותר הוא בשער הבית.

בשעות הלילה, בתוך האפלה האיומה, האויב ממטיר עלינו את רמוניו. כח הרמון אינו ככח הפצצה. הוא מביא רק הריסה לוקלית. מפניו טוב להחסות במִחסן. כל אחד שואל את חברו: מתי יבוא הקץ ליסורינו הנוראים. מצב שאינו לא חיים ולא מות קשה מנשוא. ענויינו הם כענויי הנדון למות, שאינו ידוע מתי יוצא הפסק דין אל הפועל.

הממשלה השלומיאלית והרצחנית הפקירה שני מיליון איש לחרב האויב. עם כל כשלונותיה ומפלותיה היא עוד זקוקה לפרסטיז' צבאי. היא צריכה להראות פנים כי המלחמה בפולניה טרם תמה; שעוד יש איזה מחנה הנלחם, כי כל זמן שעוד בנמצא צבא נלחם בפולניה המדינה לא עברה מן העולם.

אבל כל זה אינו אלא אונאה עצמית:

פולניה וצבאה כבר עברו ובטלו מן העולם. וכל זה במשך חודש אחד!

ובעיר רעב, שהולך וגובר מיום ליום. בעיר אין שלטון. המיליציה ⁴³– למטה מכל בקורת. אין לה תקנות מפורטת ויפוי-כחה אינו מוגבל. ובמקום שאין שלטון – איש כל הישר בעיניו יעשה. ולכן היוקר מאמיר. התגרים והחנונים מצניעים את סחורותיהם ובאמתלא שהם יראים מפני הפצצות והרמנוים אינם פותחים את חנויותיהם. “הקונסומנט” נעשה לבר נש אומלל. צרכי-אוכל אין להשיג כלל וכלל. מלבד דגים מלוחים מסריחים וקשואים ⁴⁴חמוצים אין למצוא שום דבר-אוכל לקניה. ויתר הסחורות – מחירן ששתים. משעה לשעה מתיקרות והולכות. אפילו מי שהכין לו איזה סכום במזומנים – הוא מתרושש מיום ליום.

מה יהא סופנו?

האויב יודע מכל הנעשה אתנו. אתמול זרק כרוזים שבהם קרא אותנו להכנעה.

לא, לא נכנע! כי “הגדולים” הפקירו אותנו לרעב, לחרב ולמות!!

25.9.39

רגעינו ספורים. שתי יממות מענה אותנו האויב ענויי מות, אלמלי באתי לכתב לא הייתי מספיק.

(הוכרחתי להפסיק מפני הבהלה שקמה לרגלי התנפלות אוירית רצחנית) היום ארכה ההתנפלות עשר שעות שלמות משמונה בבוקר עד שש בערב. ורשה היתה כמהפכת סדום: עשרות בתים נהרסו ומספר עוד יותר רב נשרפו. פצצה-מהרסת מחריבה את כל הבית וממיתה את כל יושביו. אלה המה רגעים איומים; עד מאה מלאכי חבלה בעלי כנפים טסים ממעל הבית, שאתה יושב בו. בכל רגע אתה מכין את עצמך להתפורר כאבק. משק כנפי המות מחרידים את כל הויתך ואתה רץ להתחבא, על פי רב במחסן-מרתף המלא אנשים, נשים וטף שסר צלם אלהים מעל פניהם מפני חרב מלאך המות הנטושה על ראשיהם. היו מקרים שהבית הנהרס כסה את המחסן עם כל הנמלטים אליו. פצצה מהרסת במשרת את בואה על ידי זה שהיא גוזרת במעופה את האויר וכשהיא נופלת על איזה אוביקט ומתפוצצת – נשמע הד של אלפי רעמים; כל הסביבה תהפך לתהו ובהו. הפצצה דוחקת את האויר בכח כל כך ענקי עד שהוא מרים למעלה כל מה שהוא פוגש בדרכו. בשני הימים שעברו נהרגו ע"י פצצות מהרסות מאות איש. מתחת ערמות ההרס מוצאים גופים לעשרות ומובאים לקבורה בכל גן ובכל ככר.

ואשר לפצצה מבעירה – היא מביאה אסונות אחרים, אסונות של שרפה ושל השמדת הרכוש. ברגע אחד אתה יוצא נקי מכל נכסיך ומבלי גג מעל לראשך. במשך שעה אחת תפרוצנה שרפות בעשרות בתים, שקשה לכבותַן מפני רבויין ומפני הסכנה ללכת תחת מטר הפצצות הנזרקות. ורשה הגדולה נשארה בלי חשמל, בלי גז, בלי טלפון, בלי רדיו, והעקר – בלי מים. ובכן, במה תכבה? מאות הדירים של הבתים השרופים מתחילים לרוץ כמשוגעים עם חבילות מטלטלין על שכמם ותינוקות בזרועותיהם. אבל לאן הם רצים? כלם כמטורפי-דעת, רצים מן הפחת אל הפח. לפני רגע פרצה להבה בביתם וכעבור איזה זמן תאחז להבה בבית מפלטם. ושוב – צריך להציל מדליקה חדשה. אל אלהים! מדוע ענשתנו ככה?

עשר שעות שלמות ראינו את המות פנים אל פנים. ואין כח בעולם, אשר יאמר למלאך המות: הרף! עשר שעות שלמות היינו עדים לסצינות מחרידות ואיומות שאין בכל שום אמן העט לתארן אפילו בקירוב. הסצינות הדנטיות שבתפתה תחורנה לעומתן.

מלאכת ההרס נגמרה בשש. מתיחות העצבים הגיעה עד שיאה. משש פסקו הרצח ממעלה וכעבור שעתים של “מנוחה” החלו יריות של תותחים כבדים. דוקא אז “יקל” לנו מעט מפני שאז מפקירים רק את הדירה והרכוש והאנשים החיים מוצאים להם אז מפלט במחסן ואין לחשוש שכל הבית יהרס, כי ה“רמונים” והשרפנילים של התותחים הכבדים מביאים רק הרס לוקלי: פרצה בקיר, וכדומה לזה, אבל הבית נשאר על עמדו. זוהי מנת חלקנו בורשה הנצורה! מאין יבוא עזרנו?

26.9.39

האיר השחר הסתוי, שלהרבות דאבן נפשנו הוא בהיר וזך. קם יום חדש עם יסורים חדשים. אשרי עין שלא ראתה את ורשה השוממה והחרבה, שיד האויב עוד נטויה עליה. בשמונה כבר החלו טסים האוירונים המחבלים ולאזנינו מגיע מַשק כנפיהם, – הד המות והחורבן. משפחות לאלפים נשארו מחוסרי גג, כי ע"י הפצצות המציתות פרצו בערות במאה בתים בבת אחת, אבל לכבותן אין שום יכולת, כי אין מים. לשני מיליון איש. לעיר גדולה לאלהים בשעת מלחמה עם בתי חולים ואלפי פצועים אין מים!! ובכל בית שטרם נחרב נמצאים פי עשר דירים מאשר עד כה. המשפחות שנשארו מחוסרות-גג עברו עם מטלטליהן לקרוביהן וידידיהן. ולא בכל חדרי הבית משתמשים לישיבה ולשמוש ולמשכב. החדרים היוצאים כלפי הרחוב עזובים. חוץ מזה בשעת התנפלות אוירית או בשעת יריות מהתותחים הכבדים שבחזית על העיר האומללה קשה להימצא בקומות העליונות. הד הרעמים הנוראים מחרידים כל נפש. בשעת סכנה אמתית או מדומה הקומות העליונות נעזבות ודיריהן מוצאים להם מחסה ארעי בקומה הראשונה או בתחתונה. חדלה הבעלות על הדירות. כל אחד נכנס לשכן קרוב או זר ותופס מקים. בתנאים אי-סניטריים כאלה המחראות מתמלאות צואה שאין במה להדיחה. ורשה הנקיה והמגוהצה מסריחה ומלאה צואה עד אפס מקום. סופה שתפרוץ בה אפידמיה נוראה. שום דירה אינה מסודרה ומטוהרה. בכל מקום עזובה ואי-סדר. בני אדם יושבים מלובשים, כבני אדם המתעדים לצאת לדרך, או כנוסעים המחכים לביאת הרכבת. רצפת החדר תפוסה חבילות וצרורות מן החפצים היותר הכרחיים על כל צרה שלא תבוא. ברחוב סכנה ללכת כי מכל ארבע הרוחות אורב לך המות; ואף על פי כן – בני אדם הולכים, או יותר טוב: רצים. כל אחד עם חבילה או מזודה ביד. בורחים מהמקומות שהאויב הרס למקומות שעתיד הוא להרוס כעבור שעה או שעתים. ראיתי המונים להוטים אחרי פרנסה, אחרי כסף, אחרי שעשועים, וקשה אז לראות בנווּלם; אבל לראות המונים להוטים אחרי חיים כשסכנה נוראה מרחפת על ראשם – זהו נווּל שבנווּל. אפסותו של בשר ודם נראית אז בכל בליטותה המכוערה.

כשהמחבלים האויריים יוצאים ל“טיול” על פני שמי העיר האומללה כלם מתחבאים בבהלה נוראה בחורים האפלים שמִחסנים שמם. הס כל בשר מפני פחד המות. הנוצרים שבנו כורעים מיד על ברכיהם ומתחילים לנגן בקול את ה“תהלים” שלנו. יהודים חרדים מתודים. נשים היסטריות מתיפחות ומיבבות ומתופפות על לבן. אנחנו חדורים ההרגשה, כי כל פצצה נזרקת, אפילו אם היא רחוקה מאתנו והדה נשמע כאוב מארץ מביאה מות ואבדון למאות איש. אבל כשהפצצה מתפוצצת בקרוב מקום ואינך בטוח שלא תחבוט על גג ביתך וכל הבית יהפך בן-רגע לתל שממה וכאן תהא קבורתך – אתה מרגיש אז ענויי גסיסה.

חסרים לנו כל הדברים ההכרחיים שחיי אדם תלויים בהם: לחם, מים, גז, חשמל, ועל אחת מכמה וכמה צרכי אוכל “לוקסוסיים” כמו: בשר, חמאה חלב, שלא תקבלם בעד שום מחיר שבעולם.

כל הימים אנחנו עסוקים בדבר אחד – להתחבא מפני המות.

וסטארז’ינסקי שולח כרוזים לכל ארצות תבל:

– ורשה נלחמת בגבורה נפלאה! ורשה מלאה תקוה בנצחון! החיים מתנהלים כסדרם הנורמלי!

לכל תכלה ראיתי קץ – רק לא לשקרי ראש העיר!!

28.9.39

יום ה' א' דסוכות ת"ש

ברוך המקים שיצאתי חי!

זה היה ליל פחדים ומצוקי שאול. בזכרי מה שעלה לנו בליל מקולל זה תרעדנה כל עצמותי וכל חושי בי משתתקים. הלילה הזה יהווה דטום בהיסטוריה האנושית כליל ברתולומאי, שלפי בלהותיו וקרבנותיו לא ישוה אליו. בליל ברתולומאי עבדו במכשירי-רצח של יד; ובליל הורשאי עבדו מכונות של תותחים כבדים מרחיקי ירוֹת שלועם היה ערוך ומופנה לצד עיר-כרך מקום משכנם של אזרחים שלוים ושקטים, ובהם נשים הרות ותינוקות שישנו שנת שלוָה.

היטלר עמד בדבורו! עטף את עצמו בפורמַליות בכדי שיוכל להרוס בלי חמלה ולהשאר “צדיק פורמלי” כשהמצפון העולמי (אם ישנה בריה כזו!..) יעמיד אותו לדין.

המצביאות השלומיאלית להגנת ורשה, שלא ידעה בין ימינה לשמאלה, ושנמסרה לאיזה גינירל ששמו טשומא, הוציאה כרוז לאוכלסי ורשה שיגנו על העיר, מובן מאליו מבלי שאול את פיהם ומבלי הסכמתם. בשעת מלחמה האזרח הצבילי הוא בבחינת כבשה נאלמה, הירא לפצוח פה. כלם מלאים כרמון פטריוטיות מזויפה, ומוכרחים לציית לכל הגה היוצא מפי המצביאים, שחיי אלפי אנשים כאין וכאפס בעיניהם לכבודה של איזו פרסטיז’ה צבאית שאין לה שום ערך מן הבחינה המעשית. וכאן מקור האסון שבא עלינו. כיון שבפקחותה הרצחנית של המצביאות נעשתה ורשה לפוזיציה אפילו שלא מדעת תושביה – דן אותה היטלר כפוזיציה של חזית צבאית אמתית. וצריך להודות שהמצביאות הגרמנית הזהירה בנו מראש ע"י הרדיו הברסלאי שתדין את כל אוכלסי העיר כחיילים העומדים בחזית המלחמה שישאו את כל תוצאותיה של מלחמה פוזיציונית.

ואנחנו נשאנו! רצח של המונים עם הכשר פורמלי – מדוע לא?

ובכן:

הצבא “ההומני” של ה. ⁴⁵הקיף עיר גדולה של שני מיליונים איש בחשוק של תותחים כבדים, סתם את המים, קלקל את החשמל, מנע ממנה כל מזון וצידה. ובמשך עשר שעות הריק עליה זרם של אש וגפרית וברזל מלובן. אלפי שרפנילים ורמונים הביא מלבד מות ואבדון לאלפי איש גם הצתות, בערות ושרפות למאות בתים שלהבם עלה השמימה ועיני יושביהם רואות וכלות מבלי יכולת לכבותן מפני חוסר מים ומפני הפחד להרסק ע"י שרפנילים שלא חדלו לעשות שמות בנו כל הלילה. ליל פחדים זה, שמראשיתה עד שהאיר השחר ישבנו צפופים ודחוקים בחור אפל וצר שמִחסן שמו ומעל לראשינו בתרו את האויר מטילי-ברזל מלובנים, שכעבור רגע קט פגעו באיזה אוביֶקט מלוּוה בהד של אלפי רעמים, שהתגלגלו באויר והביאו הרס וחורבן לאלפי בנינים שנעשו קברים ליושביהם – ליל תפתה זה לא אשכח כל ימי חיי. היד ההשגחה היתה עלינו לסתרה? –אבל חצרנו ודירתנו לא נפגעו. מקרה מוצלח שההגיון לא חיבוֹ!

שלש היריות האחרונות האיומות ביותר שנחתו על ראשינו ושהיינו בטוחים שאנחנו כבר קבורים תחת ספון המרתף ניתנו בשש. ומאז – חדלו. אבל לא היה לנו מראה של אנשים נורמליים. לא רוַח לנו, מפני שידענו, כי בשמונה תהיה חלוף הדקורציה: במקום יריות תותחים כבדים, הבאות מן הצד תהיה התנפלות אוירית כזו שהיתה לפני יומים מלמעלה… כל אחד רץ לביתוֹ “לחיות” כשתי שעות (החיים נעשים אז אהובים ביותר) ולהכין את עצמו לקראת המות החדש. כשאני לעצמי הייתי בטוח שמותי נדחה רק לאיזו שעות, אבל שבוא יבוא בזה אין כל ספק. אבל – פתאם נשבה רוח אחרת בין ההמונים שבעיר. הרגשנו הרגשה אינסטינקטיבית, שנפל איזה שנוי לטובתנו, שהשעות הקרובות תביאינה איזו הצלה. התחיל לחש מפה לאוזן. הוארו כל פנים, שלפני רגע היו קודרים וחשכים. בלחישה התפשטו שמועות שונות. מהחזית הקרובה החלו לבוא העירה הרבה חילים שהציבילים הקיפו אותם וחכו למוצא פיהם.

פתאם – יצא כרוז בעיר: שביתת הנשק!

29.9.39

ראיתי את ורשה בחורבנה. אללי לי!!

זהו נושא למקונן קלאסי שיש לו כשרון להמציא בטוי חדש לגודל החורבן. ורשה היפה והמקושטה, רבת ההוד, עטרת הערים היתה למהפכת סדום ועמורה. ישנן רחובות שכמעט נמחו מעל פני האדמה. בתים למאות היו למאכולת אש, או שנהרסו והיו לעיי מפלה. רחובות לעשרות נהפכו לחורבות, לתלי שממה. כל זה נעשה ביום המר והנמהר ב25 לחודש אוגוסט. ⁴⁶קשה לעבור בין החורבות האלה, שעשן עודנו מתמר ועולה מהן. נשארו מהן רק כתלים-חרוכים, כתלים-גלמים שאין לעבור בקרבתן מפני המפולת. ובתוך החורבות האלה קרבנות אדם לאלפים. זה שלשה ימים שמוסיפים והולכים להוציא מבין המפולת גופות מתים של בני אדם שלא הספיקו להמלט על נפשם. הקברנים של “חסד ואמת” הולכים ומאספים אותם ערמות ערמות בכדי להביאם לקבורה. לפגרי סוסים אין קצה. מונחים הם באמצע הרחוב ואין מי שיאסוף אותם בכדי לפנות את הדרך. זה שלושה ימים שהולכים ונרקבים ומעוררים בחילה אצל העוברים ושבים. אבל מפני הרעב השורר בעיר, נמצאים הרבה אוכלי בשר סוסים, שחותכים חתיכות, חתיכות של בשר מפגריהם בכדי להשביע את רעבונם. אין לך חנות שלא נשרפה או ניזוקה וסחורתה נשדדה או נגנבה.

היום – בין מלכות לחברתה – כשאין מוראה של מלכות הרבו לשדוד ולחמוס מתוך החנויות שבעליהן לא הספיקו להוציא את כל הסחורה. שוד וחמס בפרהסיא על כל צעד ושעל. ביחוד שודדים וחומסים בגדי חורף חמים. והיו אפילו מקרים שבעל החנות בעצמו הציע לעוברי הרחוב שיקחו כאות נפשם, כי בין כה וכה תלכנה לאיבוד ואיש לא יֵהנה מהן.

רק קצת ספרתי ממה שראיתי. אין בכח עטי לתת מכל המראות הנוראים האלה ציור אמנותי שיבליט את כל הכעור הנעשה ברחובות ורשה לפני כניסת הגרמנים אל שעריה.

ואנחנו מחכים לצבא היטלר. ושוב: אוי ואבוי לנו!!

אחרי כל הנוראות שעברו עלינו אנחנו מחכים אליו כאל מלקוש. אנחנו רעבים ללא לחם וללא מים. עצבינו הרוסים מכל חויותינו בימים הנוראים האחרונים. במצב פסיכי כזה שאיפתנו היחידה “לנוח” קצת, לו יהא אפילו תחת שלטונו של היט. ובכן – היום בשמונה בערב חיילותיו של היט. נכנסים לשערי ורשה כגבורים מנַצחים הבאים לשערי עיר מבוקעה…

נפלה פולניה! התוסיף קום?

30.9.39

ובכן, בכח הננו כבר תחת שלטונו של הנאציזם. העיר פתוחה; רומעל⁴⁷ הראה את “גבורתו”, המית בעזרת הגרמנים אלפי איש, הצית אש בארמנות עיר הבירה, עיר הומיה הפכה להיות עי מפלה, תל-שממה, רבבות יצאו נקי מנכסיהם, רבבות נשארו מחוסרי גג, אין קצה למספר האלמנות והיתומים, – וכל זה בכדי שחברו ה“פקח” כמוהו יוכל להכריז לפני כל באי עולם: ורשה נלחמת! ורשה מראה אמץ לב, ורשה נלחמת עד טפת דמה האחרונה, ורשה לא תכנע; ורשה היא גאותנו: כל בית – מבצר; כל חצר – פוזיציה; אף שעל אחד לא נתן לאויב המחוצף. כאן ישבר גאון עוזו. וכן הלאה. וככה דברו גבהה גבהה אנשים “מומחים” בענינים מיליטריים, שידעו את כחו של האויב, שהבינו שמלבד קרבנות אדם ורכוש המליצה הנפוחה הזאת לא תתן דבר. אנשים פשוטים מן החוץ, בלתי מומחים לעניני צבא הבינו להעריך כהוגן את כחות הצדדים הנלחמים. היינו בכל רע; חשנו והרגשנו את הסכנה הגדולה המרחפת על ראשינו, סכנת חיים וסכנת רכוש, אבל בתור ציבילים המצווים ועומדים להיות פטריוטים יראנו לפצח פה ולהתיחס בבקורת, חלילה, לגבהים עלינו, שבידם גורלנו. אבל בלחישה, בינינו לבין עצמנו, בכל מקום שנמצא צבור קטן של יהודים, ואפילו במרתף האפל והקר, שפכנו שיח איש לפני רעהו מפה לאוזן: שלומיאלים אלה! גאים טפשים אלה! מדוע ולאיזה צורך מובילים לשחיטה עיר בת שני מיליונים איש. הלא אף פרסטיז צבאי אין כאן! הלא כל דבריהם שקר! הורשה הציבילית נלחמת? צווּ בגזרת הפקודה הצבאית שאינה יודעת כל ותורים לחפור בורות, שיחין וחפירות לרוחב הרחובות – וחפרנו. בשעת החפירה ידענו שאין לזה טעם – אבל הוכרחנו לציית. כל הזמן נתחבאנו במרתף. כלל לא ידעתי “שאני נלחם באופן ריצָ’זי”; כלל לא ידעתי, שעיני כל העולם נטויות אלי ומפליאים את גבורתי ומאחלים לי הצלחה: הלא הייתי כולי מדוכא ומלא פחד וכפחדן אמתי שכבתי מכוּוץ ומקומט, מלא חיל ורעדה מפני אימת הפצצות במרתף אפל ורטוב! רומעל וסטאז’ינסקי עשוני פתאם ל“גבור מלחמה”! מנוּוָלים אלה החכימו לאחר שנשפך ים של דם נקיים, של זקנים וחולים, של נשים הרות ותינוקות שלא חטאו; לאחר שורשה המעטירה, רוכלת העמים, הוכתה חרם; לאחר שרבע מיליון איש מחפשים להם מקום ללון; לאחר שחוצות ורשה מלאים חורבות והריסות; לאחר שאין קצה לגויה וכל פנה שקטה במרכז העיר ובפרבריה הפך להיות בית-קברות לנוצרים ויהודים גם יחד – רק אז הבינו בעלי שפם אלה שצריכים להכנע.

דם ההמונים רותח. כלם מלאים חרון וקצף אין-אונים. כלם מלאים רוח מרד ומרי ונכונים לטרוף בשצף קצפם את אילי המדינה שזה לפני זמן מועט צעקו בהמוניהם בראש הומיות: נהלנו לברלין! גדודים גדולים מפורקי נשק שבו אתמול הביתה, לאחר החזית הורשאית. נכנסתי בשיחה עם חילים אחדים וגם המה שמחים וכואבים. שמחים – שיצאו מסכנה. עמלם היה לשוא; וכואבים – על מפלת פולניה, על אבדן חופשם הפוליטי; על המדיניות קצרת-הימים של ארצם היפה והחביבה.

– כאן, בעיר הבירה, הלכו לאבדון אלפי טונים של צידה ומזון ובחזית רעבנו;

–עכשיו יבואו הצרפתים והאנגלים ויעשנו את מקטרותיהם על חורבות פולניה!

כלם פה אחד צועקים: לדין! היסולח להם העון הכבד הזה? האין דם תינוקות קורא לנקמה? הסרה כל אחריות בשעת מלחמה? הנשמע כדבר הזה – למסור חיי עיר שלמה לאנשים מטורפים בעלי פרסטיז' צבאי חולני הקוראים את אזרחיהם לשערי ברלין בה בשעה שהאויב עושה בעירם כאדם העושה בתוך שלו ולועם של אלפי תותחים כבדים פעור למולם ובכל רגע נכונים להציף עלינו מבול של אש. שנויים פוליטיים גדולים נכונים לבוא בפולניה. כשיבוא יום השלוּם תפקד עליהם גם חטאתם זו.

אין החשמל מאיר; האויב הקדים לקלקלו ולהשרות עלינו אפלה. וכשאין חשמל נדמו מכונות הדפוס, ונתוקים הננו מכל עולם-הידיעות. לבי יגיד לי, כי ברחבי העולם מאורעות גדולים התרחשו, שמחוץ למדינתנו האומללה הכל כמרקחה – ואנחנו נתונים באפלה כפולה: אפלה ממשית ואפלה רוחנית.

איזו חדשות נפלו בחזית המערבית, שעליה השלכנו כל יהבנו? האין זה אור מתעה? האין זאת תקות שוא? אל אפתח פה לשטן! העזוּר כבר נפל. היפול גם העוֹזר? אתמול נודע לנו באופן רשמי שהאויב יכנס לשערי ורשה בשמונה בערב. אבל ידיעה זו לא נתאמתה. העיר פתוחה ופרוצה, אבל אין האויב נכנס אליה. איזה פטרולים נכנסים ושבים כלעומת שבאו. עוד התהלכה אתמול שמועה, שהאויב יחלק להמונים הרעבים מאה וששים אלף ארוחה בחנם. הרעבים שמחו. אבל האויב איננו; הוא מתמהמה לבוא. מדוע? יודעי דבר מספרים, שהוא מחכה עד שישווּ את פני הרחובות, עד שיסתמו את החפירות, עד שיפרקו את הבריקדות; כשאני לעצמי חזיתי את זה מראש: היד שחפרה היא תסתום. אמרתי בדרך בדיחה, והנה היא למציאות.

1.10.39

הבה ואספר הכל כסדר; כל מה שראיתי היה אי-סדר. וכאן הקושי שבדבר: כיצד אפשר לכתוב ע"ד אי-סדר בסדר?

הנני כולי שבור ורצוץ, ואפילו לאחוז את העט בידי איני יכול. ידי רועדת; עבר עלי אסון שדכאני, ששבר את כל גופי; ובשעה שאני כותב את הדברים האלה אין לי וַדאות גמורה שהאסון כבר עבר. אלא שאני מנחם את עצמי בתקוה כי אצא בשלום.

קמתי בשש; בלילות עמל אלה תדד שנתנו; אין אנו ישנים שנת מנוחה ומרגוע, אלא מנמנמים, וחזיונות בהלה יבעתונו. משבע עד חמש לפנות בוקר יש עוצר. ומשהותרה היציאה מתמלאים הרחובות אלפי עוברים ושבים. אלה רצים לעמוד בתור בכדי לקבל אחרי עמיד של שש-שבע שעות ככר לחם; אלה רצים להביא מים מהבארות הארתיזיאניים שמספרם מועט וטורים ארוכים של אלפי איש עומדים מסביב להם שעות ארוכות בכדי לקבל לגימת מים לשתיה ולבישול. ויש עוד סוג אחד של רצים, הלא המה: חצי מיליון איש מחוסרי גג, ה“ישנים” כל הלילה בעמידה או בישיבה אצל קרוב בתור לינת חסד; ואך יאיר השחר הם “קמים” לריצה חדשה. חוצות ורשה החרבות מלאים רבבות איש הרצים טעוני חבילות וצרורות ממקום למקום. ולפיכך – בשעות הבוקר הקדומות, התנועה ברחובות גדולה מאד. רצים להביא לחם; רצים להביא מים; רצים לסדר את החפצים שהצילו מן הדליקה. אין קצה לריצה.

הגרמנים נכנסו לעיר הבירה בהדרגה ידועה. ותיכף הודיעו, שהם מחלקים בחנם לחם לעניי העם. לפני הכניסה – פצצות; לאחר הכניסה – ככרות לחם לרעבים. אך זהו מחנה הומני… אבל בעצם ההומניות לא שכחו אוירוניהם להסתובב על פני ורשה בכדי לעשות צלומים מן הטורים הארוכים המחכים ללחם חסד מידי האויב ה“הומַני”. כאן צדים שתי ארנבות בבת אחת: חומר לסרט ולתעמולה…

גם אני עמדתי בתור, אבל לא לשם קבלת לחם אלא לשם קבלת רשמים. רציתי לראות את הנאצים כשהם עסוקים בעבודה הומַנית… חוץ מזה: באותה שעה חלה כניסת המחנה לעיר. גם זו הזדמנות טובה לרשמים. התבוננתי אל המחנה היטלראי, שהשקיע בו, לפי דבריו, ⁴⁸תשעים מיליארד מרקים במשך שש שעה, ⁴⁹ והתפלאתי לראות עד כמה הוא שבע, דשן ושמן. הגרמנים שנכנסו לעיר מפליאים אותך בחזות פניהם הבריאים, במלבושיהם הנהדרים, בקלסתר פניהם המלא הוד ויופי. כמעט שאתה מתחיל להאמין כי זהו עם הראוי להיות מושל על הכל ולו העוז והממשלה. אפשר שגם כאן דקורציה; כל דבר שהנאצים עושים הוא במחשבה תחלה, וכל עקרו אינו בא אלא לפעול על הדמיון של ההמונים. איך שהוא – גם דקורציה חיצונית מלתא היא… ובלבי נגנב ספק: האם לא רמו אותי? עד כה הייתי בטוח שהם הרעבים ואנחנו השבעים; עכשיו אני רואה את ההיפך מזה. אנחנו רעבים וצמאים ללא לחם וללא מים והם נותנים לנו לחם חסד… להם שובע ושפע – ולנו רעבון ודלוּת.

לא הרביתי לעמוד בתור: לא לי היא עמידה כזו; אין לי צורך בלחם חסד של אויבינו הרוצים להשביענו ממרורים…

שבתי הביתה דרך חורבות והריסות שורשה מלאה מהן. יש רחובות שקשה להכירן: כל כך נשתנה פניהן אחר החורבן והשריפות. ביחוד נחרבו ונהרסו הרחובות: מרשלקובסקה – קרולבסקה – גרניצנא – גזיבוב – גזיבובסקה – בגנה וכל הסביבה… ⁵⁰

הכיונו לזה או אך מקרה הוא? – קשה להחליט, אבל חורבן ורשה קורא לנקמה. רובע זה כמעט שנמחה מעל פני אדמת ורשה. אבל השממה והחורבן רבים בכל מקום. מיליארדים הלכו לטמיון. עמל דורות היה בן-רגע למאכולת אש. נמחקו גבולות הרחובות. הכל הפך שממה וערמות-הרס שאודים עשנים בולטים מהן. נתרוששה היהדות הורשאית עולמית. תרמיל אחד גדול לכל הסוחרים האמידים, שמלאו תפקיד כל כך גדול במסחר הפולני. אבלים ושוממים הם יושבים על חורבותיהם, ויש מהם שגם דירתם הפרטית נהרסה או נשרפה והם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל הטפליא אשר ברגלם לנים לינת חסד אצל קרובו או ידידו, שמנדב לו בטוב לבו רצועת רצפה לשם לינה. יכאב הלב לראות טרגדיה איומה כזאת…

2.10.39

לאור הנר הכהה, שלאורו אני רושם מגלת יסורין זו, לא יכולתי להרבות בכתיבה ולהמשיך את אשר עבר עלי. הבה ואגמור את זה היום:

בדרכי הביתה שבעתי יסורים. נזכרתי שביתי ריק מכל דבר אוכל. לחם לא טעמנו זה ימים אחדים. אפילו מים לשתיה חסרים. הדבר היחידי שעוד מוכרים בחוצות ורשה הוא דגים מלוחים וקשואים חמוצים. כל עובר ושב מכרסם קשוא חמוץ או מקלף ערמונים בכדי להשקיט את רעבונו. גם אני קניתי שני דגים מלוחים ושלמתי בעדם זהוב וחצי. שבור, רצוץ ונטול כח גופני שרכתי את רגלי בתקוה לבוא הביתה ולנוח. והנה – אוי ואבוי לי! – בפנת רחוב קרמליצקה –נובוליפקי עכבני המון רב ולבי נבא לי איזה אסון שהתרחש ובא עלי. והנה תיכף ומיד נודע לי, שהגרמנים שאך זה עתה נכנסו לעיר, כבר הספיקו להחרים חמשה בתים ברחוב נובוליפקי הלא המה: 12, 14, 16, 18, 20 ולגרש את כל דיריהם היהודים. לא נתנו להוציא מן הבית אף שרוך נעל. לא הרשו אף ללבוש בגד עליון. במשך רגעים אחדים גורשו כל היהודים ונפנו כל הבתים. כלם יצאו בפחד ובבהלה כמטורפים בתלבשתם הביתית. לכל דירה נכנסו שנים שלושה חיילים ברעש ובחוצפה ובהמולה ושאלו:

– יהודי?! העראאוס! ⁵¹ לא נתנו להוציא אף הגה מן הפה.

מאות משפחות נעשו בן-רגע מחוסרי גג בלי מלבושים, בלי אוכל, בלי דירה, בלי כסף – וגם אני בתוכם…

לאסון כזה לא פללתי. ולהוסיף על יגוני עוד השארתי בדירתי את כל כספי שהיה שמור ליום רע. תקותי ותמיכתי האחרונה. השטן מקטרג בשעת הסכנה. עד כה, בימי הסכנה היה כספי שמור אצל רעיתי. לאחר ששקט קצת הנחנו אותו בקופסת נחושת יקרה מעשה “בצלאל” וסגרנו בארגז הארון.

עכשיו נשארתי בעירם ובחוסר כל: אין לי דבר! גם גג לראשי אין לי. לאסון פתאומי כזה לא פללתי.

מנחמים אותנו שהדירה תפוסה רק לימים אחדים, שהגרמנים לא ישלחו בבזה את ידם, שהכל יוּשב לי בשלמות…. אבל אין זה מרגיעני: הנני בלוע הארי; האומנם אצא בשלום בלי פגע?…

3.10.39

ליסורינו אין קץ. אבל אני נענשתי כפלים. נגזר עלינו כבוש נאצי. זה מספיק בכדי להחשיך את עולמנו. לפי השמועה הודיעה המצביאות הראשית הגרמנית שלא יעשו שום קושיים ליהודים; אבל כל זה בפוליטיקה. במציאות היום-יומית מבדילים את היהודים לרעה. אפשר שהחיילים עושים את זה על דעת עצמם, בהיותם רוויים שנאה לישראל. אבל אחת היא לנו מאין מקור הרעה. אנחנו תמיד מועמדים ליסורים כפולים. בנוגע להמצב הכללי – אין מצוקה כמצוקתנו. עיר גדולה לאלהים רעבה. אין מים, אין לחם ואין אור. רעבים וצמאים אנחנו שרויים באפלה וצרים את צרותינו שאין להם קץ וגבול. היום היתה ארוחת הבוקר שלי: חצי כוס מים פושרים; שני איריסים; ⁵²וזרעונים אחדים. אבל צרתי הפרטית היא מיוחדת במינה. לא ציירתי לעצמי אפילו בדמיון שתיכף לכניסת הצבא לעיר יחרימו את דירתי ואת כל נכסי ומטלטלי. בשעה זו הנני עירום כיום הוָלדי. אמנם יש לי עוד אחים לצרה, הלא המה: שכני חצרי ודירי יתר הבתים ברחוב נובוליפקי (10–20) שהחרמו וגורשו בתלבשתם הביתית. אבל בטרגדיה הורשאית הגדולה, העמוקה כתהום ורחבה מני ים, הטרגדיה הפרטית של איזו חמש מאות איש היא כטפה מן הים. אין איש ישעה אלינו. אין איש נאנח לצרותינו הספציפיות. אנחנו רצים כמטורפים להשיג איזו עזרה שנוכל להכנס אל דירותינו ולהוציא משם איזה בגדים וחפצים היותר נחוצים, אבל כל עמלנו לשוא. אין לשוב אל הדירה בלי רשיון. ואת הרשיון אפשר לקבל מידי הקומנדטורה. ועל יד הקומנדטורה עומדים בתור טורים ארוכים של אלפי איש. רעיתי החולה קמה היום בארבע לפנות בוקר ועד שעה זו (שלש בצהרים) עוד טרם שבה. אבל מובטחני שאחרי עמידה של עשר שעות תשוב הביתה בידים ריקות. שבורה ורצוצה ונטולת כח עם חום של למעלה משלושים ושבע מעלות, ועוד רעבה וצמאה עם נפש יבשה תשוב הביתה מלאת יאוש ואכזבה. הנני בבחינת שורי טבוח לעיני. כפעם בפעם אני עובר דרך המדרכה השמאלית שברחוב קרמליצקה ועיני נשואות אל חלונות דירתי היפה שזרים כבשוה ובני חם נכנסו לגבולי כבני אדם הנכנסים לתוך שלהם. לבי נתר ממקומו. עבודת חיים שלמה השקעתי בדירה זו שאני יושב בה עשרים וארבע שנה וקשטתי אותה ויפיתיה והדרתיה ובשעה טרופה אחת אבדתיה. אפילו אם אצליח להשיג רשיון לשוב אל הדירה בכדי להוציא איזה חפצים לא אוכל להשאר בה יותר מחצי שעה.

ורשה האומללה! שברך גדול כים. וליסורינו אין טעם. יכולנו להשאר שלוים ושקטים בחומותינו הנהדרות אלמלי גורלנו לא היה מסור לחיות מתורבתות. –

4.10.39

ליל שמיני עצרת ת"ש

היום הגיעו יסורינו לשיאם. קשה להאמין שיש בכח אנוש לשאתם. ההונים שנכנסו לורשה המבוקעה והאומללה מכלים את כל קצפם וחמתם בעם חרמם – היהודים. היחס הרע ליהודים אפשר שאינו יוצא מגבוה; אבל רוויי שנאת ישראל מביתם חיילים בודדים עושים מעשי תעתועים על חשבון עצמם, והניזוקים יראים אפילו להתאונן לפני הקומנדטורה, פן יגוללו עליהם רעה. אנחנו נתונים בידי מרצחים שאינם יודעים בושת. הצבא ה“הומני” מחלק לחם ונזיד לרעבים; בכדי לקבל את המנה העלובה האומללים מחכים בתור שעות ארוכות; וכשהמקבל הוא יהודי הודפים אותו בצד ובכתף והאומלל – מבויש ומוכה שב הביתה רעב וצמא. הולכים ורבים מקרי גזלה בעצם היום. ידידי שלופשטיין ספר לי היום כי מבנו גזלו אתמול בעצם היום אלף זהוב. נאצי הזמין אותו אל השער, העמיד את אֶקדוחו לרקתו ועשה אצלו חפוש, והוציא מכיסו אלף זוז. והוא איננו היחידי. גוזלים בחשאי. הקומנדטורה מעמידה פנים תמימים כאינה יודעת דבר. אבל החילים הפשוטים יודעים לאן הרוח נוטה. הפחד כל כך גדול עד שיראים אפילו לצעוק… השוד והבזה נעשים רק אצל יהודים. הנוצרים בטוחים מצרות אלה. ביחס אליהם עושים מעשים הומניים"; מאכילים ומשקים אותם ומשתתפים בצערם שממשלתם רמתה אותם והביאה עליהם צרה גדולה כזו.

אנחנו שרויים בחושך כפול. חושך ממש ללא חשמל; וחושך רוחני ללא ידיעות מן העולם הרחב. מיום שפסק החשמל פסקו הרדיו והעתונות. בודאי התרחשו מחוץ לעולמנו החשוך מאורעות כבירים; אבל אין לנו שום מקור לקבלת ידיעות. ולכן שמועות שונות רווחות בדבר המצב בעולם הפוליטי ובדבר המצב הצבאי בחזית המערבית.

אומרים: הסוביטים לטשו עיניהם לורשה ומלחמה עתידה לפרוץ ביניהם. שמועה משונה; אבל לתמהוני הגדול אינה פוסקת. קול המון דלא פסק. חוץ מזה: הגרמנים מוכים ונוחלים מפלות בחזית המערבית, באופן שהצרפתים כבר כבשו שתים עשרה ערים (!) ומפני שהמצב הצבאי בחזית המערבית הולך הלך ורע ונעשה מסוכן מיום ליום מרבה המצביאות הגרמנית להעביר דיביזיות מהכא להתם. כל השמועות המשונות הללו נמסרות בלחישה מפה לאוזן ואין איש יודע את המצב לאמתו. אבל לפי האמת הפוליטיקה היא עתה ממנו והלאה. אין לבנו פנוי אליה. נלחמים על פת לחם חרבה, על לגימת מים, על צרכי חיים היותר הכרחיים שאין לקבלם בעד כל הון. היוקר הגיע לשיאו. בעד קילו בשר – ארבעה עשר זהוב; בעד קילו לחם – ששה זהובים. בעד דג מלוח – זהוב; בעד קילו תפוחי אדמה – שני זהובים וחצי; בעד קופסת גפרורים – חצי זהוב. בעד ביצה – זהוב.

אטו כרוכלא איזל ואחשוב? בני אדם שנמצאים במצוקה כלכלית כזו – אין לבם פנוי לפרובלימות פוליטיות.

נעשינו לחיות. יש מאתנו מתורבתות; יש מהן – טורפות.

הדירות התפוסות לא נִפנו. שקרו לנו. גלינו מדירותינו מבלי אשר הספקנו להוציא אף חפץ אחד. ערומים נותרנו. כחמש מאות מגורשים עומדים כל היום על יד קרן הרחובות נובוליפקי-קרמליצקה ועינים נשואות לדירותיהם שזרים באו בהן. החילים העומדים על המשמר נוזפים באומללים כפעם בפעם ומאימים עליהם ברוביהם. בקשה אחת לאומללים אלה: שירשו להם להוציא את חפציהם היותר נחוצים. אבל בכונה עושים קושיים שונים ומוצצים את טפת דמם האחרונה. בכדי להפטר מ“סרבנים” אלה שולחים אותם אל הקומנדטורה לקבל “פאססיר-שיין”. ⁵³ ועל יד הקומנדטורה טורים ארוכים של אלפי איש. בקור ובטחב, רעבים וצמאים אומללים אלה עומדים שעות ארוכות ושבים בידים ריקות. אין הגרמנים ה“מנצחים” מצטיינים כאן באהבתם לסדר. להיפך. מתנהגים, ביחס ליהודים אולי, כשונאי סדר. עוברים לפניהם עשרות איש ושבים מאוכזבים; ותיכף להם מופיעה איזו אשה יפה מלובשת הדר – והיא מקבלת. נשים יפות הן אצלם ברום המעלה.

מכל חמש מאות הנובולפקאיים שחנו שעות ארוכות לקלבת “פאססיר-שיין” רק אשה אחת צעירה ויפה קבלה. נתנו הבטחה כאלו זהו רשיון כללי ושבשעה השמינית בבוקר יבוא זקן הפלוגה ויכניס את כל המגורשים לדירותיהם בכדי שיוכלו להוציא את מטלטליהם. אבל, כדרכם תמיד, שוב שקרו. לאחדים הרשו להכנס; ורובם עמדו מחוסרי כח ללא תקוה להכנס. ידידה אחת שלנו הצליחה להכנס אל דירתנו – ועיניה חשכו. תהו ובהו שרר בה. הכל היה מעורב יחד. מראה הדירה היה כאלו נעשה בה פוגרום נורא. עשיתי מעשה נועז והחלונו להציל את מטלטלינו דרך החלון היוצא לרחוב קרמליצקה. הקומה הראשונה, שבה נמצאת דירתנו, הקלה לנו את הזריקה דרך החלון. בתוך הדירה – המשרתת שלנו אירקה וידידתנו אניוטא. שתיהן זורקות דרך החלון כל מה שבא תחת ידן. ואנחנו למטה, לעיני מאות עוברים ושבים, הולכי בטל ומחפשי סנסציות חוטפים את המטלטלים הנזרקים. זה היה מחזה שכדאי היה לעשות ממנו סרט. כשעתים עבדנו בתנאים נוראים כאלה עד שהצלחנו להציל מכליון את כל מטלטלינו. עזרו על ידי נשינו החלשות וההיסטריות שלהתרגזותן ולצערן לא היה קץ וגבול. עשינו חבילות וצרורות והנחנו אותם בשער הקרוב (קרמליצקה 24) אחר כך העברנו אותם לקרובנו בן משפחתנו.

מי יתן לי עט של סופר אמן לתאר את המחזה הזה!!

כשאמשיך את מגלת יסורי עוד אשוב לנושא זה.

5.10.39

ליל שמחת תורה ת"ש

שבת חגנו. נשף חשקנו היה לנו לחרדה. בחלונות בתי הכנסיות אפלה. פסקה השמחה בתורתנו הנצחית שלא חדלנו מחבבה אפילו בחשכת ימי הבינים. משבע עוצר בעיר. ואפילו בשעות שלפני העוצר אנחנו שרויים בפחד מפני אימת הנאצי הכובש, המתעלל בנו ועושה אותנו כעפר לדוש. הפוליטיקה הנאצית ביחס ליהודים בכל תקפה. ומפני חוסר בטחון המיוסד על החק מלאה הארץ חמס. לפולנים מראים הכובשים האכזרים פנים מאירים, מאכילים ומשקים אותם בימי הרעב האלה ועושים להם כל מיני הנחות. לנו מתאכזרים באופן בלתי אנושי. בכל יום יארעו מאורעות מעציבים המסמרים את שערות בשרנו. אפשר שאין זה פוליטיקה מגבוה. אבל החיילים עושים את מעשי החמס ותועבותיהם על חשבון עצמם. ולהתאונן לפני הגבוהים יראים. הנה מאורעות מיום אחד: ברחוב פלוני עכבו יהודים בעלי זקן והתעללו בהם. בשמיני עצרת, בשעת התפלה בבית הכנסת שבחצר – מלאבה הוציאו מאה וחמישים איש. הושיבו אותם לתוך אוטו והובילו אותם לעבודה אל הגַזיה. ⁵⁴ ברחוב אלמוני פשטו בגד מיהודי ובאותו מעמד הלבישו אותו נוצרי שזכה מן הגזלה. יהודי מדוכא שעומד בתור שעות ארוכות בכדי לזכות באיזה דבר אוכל הנתן בחנם נתפס לעבודה לעשרים וארבע שעות כשהוא רעב וצמא. אין קץ לההתעללות בבנו. מחרימים סחורות בכל חנות בצורה “חוקית” בגלוי ובצורה בלתי חוקית בחשאי. אנחנו הולכים ומתדלדלים. הולכים ומתרוששים משעה לשעה; אבל לא החורבן החמרי כאן העקר, אלא האוירה המחנקת, ההכרה שאתה חדל אישים, שאתה נתון לבז ולמשסה לכל בריון ולכל תקיף ובעל זרוע. כל זה לפי שעה, בשעות-המעבר, בצורה פרוביזורית. חוץ מזה מחכים לנו חקים נאציים קבועים כדי לנשל אותנו מעמדותינו ומפרנסותינו. מדין ומואב יעשו שלום ביניהם בכדי לדכא את ישראל. הלקח האחרון לא החכים את שכנינו ה“חכמים”. אף כי עברה עליהם קטסטרופה לאומית נוראה כשאול טרגיות גורלם לא שככה חמתם ביחס ליהודים. אף כי אטומי-מח וחסרי אינטליגנציה הם ואינם מבינים לדבר אשכנזית למדו להגיד לכובשיהם: "איין יודע!! ⁵⁵ בכדי להרחיקו מן הטור.

עבים כבדים ושחורים הולכים ומתפשטים על שמינו. אין שביב תקוה; אין ניצוץ אור.

ההמונים מנחמים את עצמם בשמועות פורחות, ילידות הדמיון שאין להם בסיס. האדם מאמין במה שהוא רוצה. באפלה העבה שאנחנו נתונים בה יש כר נרחב לדמיון. הפעם לא דמיונות משיחיים, אלא פוליטיים: עוד מעט והנאצים יעזבו אותנו והסוביטים יבואו במקומם; מלחמה בין גרמניה ואמריקה; מלחמה בין טורקיה וגרמניה; מפלות בחזית המערבית; ברלין נחרבה כמו שנחרבה ורשה; ועוד ועוד.

מה רע ומר גורלנו! מאין יבוא עזרנו! גם אבינו שבשמים שאבותינו היו נשענים עליו, כאילו בגד בנו. האומנם נחזור אחרי המשורר:

– שמים בקשו רחמים עלי!! הלא אין בהם נתיב לאלהינו!! אלהי ישראל, איך?!

6.10.39

ליל שבת בראשית, ת"ש

השוד והבזה אינם פוסקים. נתונים אנחנו למשסה – ואין עומד בפרץ. הקומנדטורה, שמתאוננים לפניה, אומרת: השודדים משלכם הם!

ובינתים: מפי השמועה נודע לי, ש“הקהלה” נשדדה; לפני זה הוציאו מהקופה כמאה אלף זוז. מסתבר, שזה נעשה על יסוד ה“חק”. לעבודה מובלים בבזיונות ובביושים מאות יהודים בעלי זקן המוצאים מבתי התפלה. גורמים לנו יסורים וחרפות באופן סדיסתי. מתעללים בנו ונהנים. שמחים לאידנו. אנחנו נענשים על חטא שחטאו המאגנאטים היהודים באנגליה. אלמלי הם לא פרצה מלחמה! הדלות שברחוב פביה וניזקה אחראית בעד המלחמה! זהו ההגיון הנאצי לגבי יהודים.

אין היהדות הפולנית היושבת על חורבותיה יכולה להתיר את עצמה ממאסרה, ומן הצד – עזרה אין. סובבת שמועה, שכל השטרות המדיניים הנמצאים בידי אנשים פרטיים יהיו זקוקים להרשמה; ובשעת ההרשמה ישאירו לכל אחד רק שבעים וחמשה זהוב, ויתרם יופקדו בבאנק נאצי. כל אחד שיהיה זקוק לכסף יפנה בכל פעם אל הבאנק שכספו הופקד. היהודים האשכנזים כבר יודעים את טעמם של “פקדונות” כאלה. הנאצי מושל בחייך וברכושך וכלך נתון בידו הרחמניה. כאמור, אין זה אלא שמועה.

היהודים הנובוליפקאיים האומללים עודם סובלים יסורי שחת, כי אין נותנים להם להכנס אל דירותיהם המוחרמות ולהוציא את מטלטליהם. אין הענין מתנהל על פי שיטה. בודדים הצליחו להכנס ומצאו שהכל שדוד ובזוז. בכונה לא נתנו להתמהמה אף רגע בכדי שהכל ישאר בעין ויוכלו לגנוב ולשדוד מכל הבא לידם. גם השוד לא נעשה על פי שיטה. הכל היה תלוי מי ומי הבאים אל הדירה. החומר האנושי של הצבא מורכב מאלמנטים שונים. נבלים ובני בליעל שדדו וחמסו; אנשים הגונים (מסתמא מבין הדמוקרטים!) וישרי לב – לא שלחו בבזה את ידם. אני הצלתי את רכושי ע"י החלון. מפני שחלונות דירתי פונים כלפי רחוב קרמליצקה ובשעת החרמת הדירה השאירו את המשרתת הנוצרית שלנו, שלגבה אין חוקי נירנברג נוהגים ולכן אינסו אותה… אחר כך הכו אותה שתגלה איפוה הסתרתי זהבי. סבות שונות גרמו שרכושי נצל ברבו. החלון שמש לנו פתח הצלה. במקום רבע שעה, שנתנו לאלה שזכו להכנס, עבדנו שלש שעות שלמות וכל מה שלא שוּדד הוצא מן הבית. אבל כשעשיתי אחר כך חשבון מפורט ראיתי שהרבה חפצים בעלי ערך נשדדו, והפסדי יגיע עד לאלף זוז מהמדורא הישנה, כשמדינת פולניה עמדה על מכונה וכספה היה עובר לסוחר.

וכאן קרה לי נס בתוך נס:

בקופסת נחושת יקרה, מעשה “בצלאל”, היה מונח כל כספי ביחד עם עוד דוקומנטים שונים בעלי ערך. היה לי שש מאות זהוב בשנים עשר שטרות בני חמישים זהוב. השטרות היו נתונים בתוך מעטפה סגורה. המעטפה ויתר הנירות נמצאו מעורבים יחד בתוך שקיק בד, והשקיק נתון בקופסא. בני “העם המושל” שברוּ את מנעול הקופסא, הוציאו את השקיק וזרקו אותו הצדה: כנראה לא הרגישו במעטפה שבה היה הכסף צרור. כשהגישו לי קופסא פתוחה ושבורה חשכו עיני. הייתי בטוח שכספי נשדד. בלב מלא תוגה השלמתי עם גורלי. כל מי שנשאר בחיים קבל עליו באהבה כל מיני צרות והפסדים שבעולם, כי את הכל יתן איש בעד נפשו. כששבנו לדירתנו החדשה החלונו לסדר את חפצינו. והנה לשמחתנו הגדולה מצאנו בתוך יתר המטלטלים, שהם בבחינת פכים קטנים, גם השקיק, ובו מונחים כספי וכל הדוקומנטים. עלי אי-אפשר היה להמליץ:

כמה לא חלי ולא מרגיש אינש דמרא סעייה!

מרב התרגשות רעיתי היתה קרובה להתעלפות, כי הכסף הנמצא היה חררתי האחרונה בימים טרופים אלה.

ואני, בעל הנס, דוקא מכיר בניסי:

ידים טמאות ורצחניות מששו בכספי בכדי לחמסו ועיניהם הוּכו בסנורים!! נס בתוך נס!!

7.10.39

מוצאי שבת בראשית, ת"ש

ימים של חרדה לעתיד הקרוב. בשנאתם לישראל הכובשים והנכבשים עושים שלום ביניהם. הנכבשים לא לקחו מוסר. הקטסטרופה הלאומית לא החכימם. המוסר הישראלי אומר: אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו. המוסר הנוצרי אינו אומר כן. יסורים אינם מרככים את לבותיהם של בני “דת האהבה”. בצרתו הוא מצר גם לרעהו; ובפרט – אם אין זה רֵעַ, אלא זר. המאורעות האחרונים הוכיחו כי שכנינו המה פטריוטים רק מן השפה ולחוץ. בשעה שדברו גבהה גבהה על אהבתם למולדת הם דברו אחת בפה ואחת בלב. סופו מוכיח על תחלתו. מדינה בת שלושים וארבעה מיליונים אזרחים עברה ובטלה מן העולם במשך חודש אחד. היאומן כי יסופר? אין לכחד שיש שכבה דקה של פטריוטים המתאבלים בחשאי על גורל עמם. נכרת גם עצבות וסמני יגון על כל פנים; אבל אינם נכרים בהם הרהורי תשובה; אין להכיר החלטה לפשפש במעשים ולהיטיב את דרכם. והא ראיה: בימים טרופים אלה, כשכל אחד מצר ודואג לכלכלתו האלמנטרית; כשאויב משותף נכנס למדינה, הרוצה לבלוע את שני הלאומים גם יחד. ולא עוד: אלא שצרתם גדולה משלנו. שלנו – צרת הפרט; ושלהם – צרת הלאום. אנחנו רגילים לענויים ולפורענות מימות עולם; והם – צרתם רעננה וחדשה. ואחרי כל זה – השנאה ליהודים מוסיפה והולכת אפילו בימי עניים ומרודם. חשבנו שלא יהיה להם שום מגע ומשא עם הכובש, שינהגו בו מנהג בויקוט פסיבי, שיבדלו ממנו כמו שנבדלים מן הטמא ומן המצורע. בויקוט פסיבי הוא תמיד כלי זינו של החלש. אין דנין ואין עונשין על “לא תעשה” שאין בו מעשה. אבל טעינו. ההמונים הנכבשים מחניפים לכובשים. מאירים להם פנים, מעורבים בהם, בהכנעה שיש בה כעור מקבלים מן הכובש האכזר כל טובת הנאה שהיא, מתרפסים לפניו ואוכלים קורצא בכדי להלשין על היהודים. באשרנו שאין שפה בפיהם. סוף סוף אין רמזים מספיקים. אבל השנאה עושה את שלה. בכחה העז היא נותנת פה לאלם. עם כל גסותם למדו להגיד: איין יודע! וזה מספיק. ככר הלחם שביד היהודי הרעב נלקח בחזרה והוא יוצא מן התור מוכה ומבויש.

ההזנה הוטבה קצת. מרבים להביא מן כפרי הסביבה ירקות, שמחירם כבר ירד. לפני שלושה ימים שלמו בעד קילו תפוחי אדמה 3 זהובים; והיום מוכרים אותם ברחוב בעד ששים פרוטות. וכן יתר הירקות, כמו: כרוב, לפת, סלק, צנון. לעומת זאת חסרים כמו עד כה: בשר, לחם, חמאה, גבינה, הנמכרים במחירים גבוהים. ישנם חוגים בין התגרים שמרויחים הרבה – מהפקעת השער. זה מוסיף אש אל המדורה. הרבה סחורות מונחות מוחסנות לעת מצוא; וכשיש קוניונקטורה טובה הן מוצאות לשוק. ישנם מינים שנעלמו ואינם. אם תחפשם בנרות לא תמצאם; לא יסולאו בכתם אופיר. פתאם, כעבור איזה זמן – והנה הם נמצאים למכירה שוקית בשפע. כאן יד ישראל באמצע. לע"ע אין הכובש מתענין בחזיונות אלה; כנראה, דחוקה לו השעה ואין לו פנאי לאירגון החיים. אבל – לכשיפנה, אוי ואבוי יהיה למפקיעי השער שלנו. ולא עוד אלא שאיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף.

לפי השמועה – ישנם רחובות שכבר מספיקים להם מים וחשמל. סמן הוא שהתקונים הולכים ובאים לידי גמר. עתידים החיים לשוב סוף סוף למסלולם הנורמַלי.

אכן הדבר המדאיג אותנו ביותר הוא – אפשרות הקיום.

8.10.39

יושבים אנחנו שוממים ואבלים על חורבותינו ונטולי-כח לשוב ולבנות את הריסותינו. המדינה וכל אוצרותיה הטבעיים והתעשייתיים חרבה. הפבריקאות שורפו; חומר-גלמי אינו בנמצא; החנויות שודדו ונחמסו; מסלות-הברזל נהרסו; שטרות אינם נפרעים; התחבורה בין חלקי-המדינה השונים נותקה; חדל האשראי; המדינה קרועה לשני גזרים; בכל אחד שלטון חדש וסדרי כלכלה חדשים; שטח הכבוש האשכנזי לוקה כפלים: כל מה שיש בו נהרס עד היסוד ואויב קשה ואכזרי מוצץ את לשדו האחרון. ואנחנו, היהודים, נענשנו כפלים: בתור אזרחים המעורים בקרקע מדינתם ובתור “גזע נמוך” שאין שוה להניחו. צרותינו היום-יומיות רבו מספור, פועלת כאן איזו פסיכוזה של איבה ושנאה, שקשה לרפאה. לפי הסימנים הראשונים – צפוי לנו עתיד חוקי שינַשל אותנו מכל עמדותינו. ההתחלה כבר נעשתה. המצביאות העירונית הוציאה כרוז ע“ד החיוב להודיע לשלטון הכובש בדבר בתי המלון, האכסניות, פנסיונים השייכים לנוצרים; השייכים ליהודים אינם באים בחשבון. היום נאסרה השחיטה היהודית; הקהלה היהודית נסגרה, וקופתה שהיה בה סך תשעים אלף זהוב החרמה. רוצים לסדר את חיינו התרבותיים כדוגמת הסדר שנקבע לאחינו בגרמניה: התבדלות תרבותית שלמה ומלאה. וכעין ה”קולטור-בונד" לאחינו בגרמניה שתחת פיקוחו נמצאים כל המוסדות התרבותיים והוא אחראי בעד נאמנותם למלכות ובעד פעולתם הלויאלית, ככה תהיה הקהלה הורשאית. מסתבר מהנחה זוֹ, כי כל מוסד תרבותי פרטי לא יוכל להתקיים בלי הסכמת הקהלה. הלואי שלא יקויים בנו: “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”… מפולגים הננו למפלגות הנוטרות איבה זו לזוֹ. כאן יהיה כר נרחב לנקמה מפלגתית. והפרוד עוד יגדל.

אבל גם זה לא עקר. הנישול החוקי שבקרב הימים בוא יבוא מחשיך את עולמנו. קבוץ שנתדלדל זקוק לעזרה ממשלתית, לפיקוח אבהי, לתמיכה-קונסטרוקטיבית, לבנאים ואדריכלים מסורים ונאמנים, לאוירה יוצרת – ואנחנו עם כל דלותנו נעשינו מטרה לחצי אויב שהסיסמא שלו: להשמיד, להרוג ולאַבד. מכשולים וקושיים על כל צעד ושעל.

הנוכל עמוד?

היהדות הפולנית עומדת לפני נסיון קשה.

10.10.39

המצב הולך ומתבהר. הכל פרוש כשמלה. בגלוי אין פקודות החרמה. אבל באופן פרטי, כנראה עפ"י פקודה חשאית, מציגים אותנו ככלי ריק. אין לנו עתונות ואין לנו רשות לפרסם כל מה שעובר עלינו, ולכן מתהלכות שמועות בלחישה מפה לאוזן ומאיש לאיש. יתכן שאינן מדויקות בכל פרטיהן, אבל כולן מבוססות על עובדות שהיו, וכמעט שאין הבדל בנוגע לעומק טרגיותן בנוגע לפרטים.

הנה כי כן:

לעבודה לקוחים רק יהודים; פולנים צעירים בעלי כח ובעלי זרוע, עומדים מרחוק ומתעללים ביהודים הכורעים תחת סבל עבודתם, ובשביל יהודים בוחרים דוקא בעבודות מאוסות, כמו: לנקות מחראות, לכבס רצפות, ועוד כאלה. והיה מעשה ששמעתי מפי צעיר שהעיד על עצמו: “בדידי הוה עובדה”, שתפסו אותו לעבודה וצוו עליו לנקות מקומות מטונפים ומכשירים לא נתנו לו. כשבקש מכשירים יעצו לו לעשות את זה בידים; ובמקום כלי להשתמש במעילו. כשהתנגד לזה הכו אותו מכות נאמנות. באותו מעמד נמצאו חיילים אחדים שלא יכלו לראות בענוייו של איש נקי מחטא והעירו לבעל הזרוע, שאין להתנהג ככה עם בן-אדם. על זה ענה הסרדיוט, שהיהודים רצו במלחמה ולכן הם כדאים שתבוא עליהם צרה גדולה כזאת; שלמעלה מעשרת אלפים חיילים גרמנים כבר נפלו חללים והיהודים עושים עסק במלחמה זו. אחר כך הוסיפו להכות אותו, ואחרי שבע שעות עבודה מאוסה ובזויה, מבלי טעום לחם ומים, שב הביתה.

ועוד:

באו אל הקהלה ודרשו את כתבתיהם של רבני ורשה, אחר כך גזלו מהרבנים את כל כספם וזהבם, את אחדים מהם הכו ומרטו את שערות זקנם. ידוע ידעו השודדים, כי אצל הרבנים נמצאים פקדונות ומשכנות של הבאים לפניהם לדין והטרחה תהיה כדאית להם.

חוץ מזה מחרימים בכל יום באופן חוקי. כל החנויות עודן סגורות, סחורתן – או שנשרפה, או שנגנבה, או שנשדדה, ואלה הסוחרים, שהספיקו להציל מן הדליקה, מן הגנבה ומן השוד מתרוששים ע"י החרמה. אין נסתר מעיני הכובש. הקונפידנטים המקומיים מבני ברית ומשאינם בני ברית, הבקיאים בכל הברנז’ות ושהכובש בא עמהם במגע ומשא ואינו חושש לגזעיות… מראים לו את כל המקומות הצנועים ואת גלגולן של סחורות.

מלבד אחוז קטן של מפקיעי שער, שהאנדרלמוסיא המלחמתית הביאה להם רוחים גדולים וקלים, רוב אוכלסי ישראל נשאר מחוסר פרנסה. הכל חרב ומוחרב. היאוש כל כך גבר ותנאי החיים כל כך פטליים עד שאין איש מרים עוד יד או רגל לבנות את הריסותיו ולהכון לעבודה או תגרנות. אינם יודעים ממה להתחיל. כשאתה בא לעשות התחלה בכדי שעסקך יתחיל להיות פועל ולחדש את פעולתו הקודמת מזדמנים לך כל כך הרבה קושיים ומכשולים עד שידיך תרפינה ואתה פוטר את עצמך מלא יאוש ואכזבה מכל הענין. כל אחד שואל:

– מאין יבוא עזרי?

להגדיל את הרעה – אין שום יכולת ללכת ברחוב. חבה מיוחדה נודעת מצד הכובשים ליהודים! רק הם תפוסים לעבודה. יש שעני מדוכא, רעב וצמא יוצא בבוקר השכם להביא דלי מים שבכדי לקבלו עליו לעמוד בתור ארבע-חמש שעות; בביתו מחכה לו משפחתו הצפודה מקר ומיסורים – ואבא שב רק לעת ערב, כי נתפס לעבודה לשבע שעות שלמות. ואין זו עבודה סתם, אלא עבודה המפרכת את הגוף, עבודה קורדובית, בבחינת: “עליך המלאכה לגמור”…

לחנם רגילים להלל את זריזותו של הכובש. אצלינו אינו מצטיין לא בסדר ולא בזריזות. עברו עשרת ימי הכבוש הראשונים ומה שקלקל לא תקן: אפילו מים וחשמל אנו חסרים. יהודים “גבירים”, לבושי פרווֹת חמות (כל זמן שהכובש לא פשט אותם) נושאים בכחותיהם “הראשונים” דליי מים. סרה הבושה. חדלה האצילות. הכובש השוָה את כלם. מומחים הם ל“גלייכשאלטונג”.

[הכובשים הריצֶ’זים שהחרימו את דירת]

[וגרשו אותנו מבלי תת לקחת אף שרוך נעל]

[גנבו את העט-נובע שלי ואני מוכרח לרשום את]

[רשימותי בעפרון. אך אלה המה ריצֶ’זים]

12.10.39

הענן הפרוש על שמינו הולך ומחשיך יותר ויותר. הקבוץ היהודי בגרמניה היה הראשון לנסיונות ההשמדה. עתה הדרך סלולה. אחריו בא הקבוץ היהודי באוסטריה; אחריו – בטשכוסלובקיה. עכשיו – אנחנו נתונים לבז ולמשסה.

היום הקיף הכובש רובע יהודי שלם (קרולבסקה – גרניצנה – טברדה – באגנא והרחובות הסמוכים) המלא וגדוש חנויות מלאות כל טוב ומאוכלס יהודים אמידים, וחזר באין יוצא מן הכלל על כל הדירות הפרטיות והחרים כל מה שמצא: מכסף וזהב עד פרווֹת וטבעות קדושין ושעוני זהב; לא השאיר מאום. חוץ, כמובן, מסחורות שמפני שרפת החנויות הועברו לדירות הפרטיות. כלם נשארו ערומים כיום הולדם, הוצגו ככלי ריק. תרמיל אחד גדול לכלם. ודוה הלב לראות בחורבן חמרי ורוחני של קבוץ יהודי מעורה בקרקע מולדתו, עֵר, פועל וחי, שפעילותו המסחרית וזריזותו התעשיתית העשירו את המדינה והודות לסחרו ומערבו פרשה את מטות כנפי מסחרה לקצות תבל.

אבל גם זה לא מספיק.

היום יצאה פקודה חדשה: כל הפקדונות הן בכסף, הן בזהב, הן בשטרות-ערך והן ביתר נירות צבוריים המופקדים בבאנקים – סגורים. המוסד הפיננסי רשאי לתת ליהודי על חשבון פקדונו רק מאתים וחמישים זהוב לשבוע, ואם יש צורך ליהודי בסכומים יותר גדולים לשם מחזור, כמו לקנות סחורה או לשלם משכורת לפועלים או לפקידים – הוא מחוייב להוכיח את זה בתעודות. אסור ליהודי ולכל בני משפחתו היושבים אתו בבית אחד להחזיק בכיסם יותר מאלפים זהוב; הסכום העודף מאלפים מחויב להיות מופקד בבאנק. כל מיני תכשיטים ועדיים הן של כסף, הן של זהב, הן של פלאטינה והן של יתר מתכות יקרות מחוייבים למסור לו – לכובש…

ובאם לאו? – נו, זה ידוע…

אף בדלותנו, בענויינו ובמצב השפל שנמצאנו עד כה לא היינו רגילים לפקודות מחפירות ומביישות כאלה. מתביישים להביט איש בפני רעהו, כאילו היינו טמאים ומצורעים…

גם הפולנים הנכבשים סובלים ומתענים, אבל אין זה אלא ענויים, הנובעים מהמצב הכללי. להפך, להם מראה הכובש פנים מאירים ו“מסייע” להם לבנות את הריסותיהם. אף מבטיח להם יִסוד “מדינה פולנית” וההמון שאינו מתמצה בענינים כאלה אף שמח ש“פולניה תהיה” (Polska będzie). לא כן היהודים. הם משלמים את הוצאות המלחמה. הנאצי מצטדק: אתם רציתם במלחמה – אנא, שאוּ את סבלה ואת הוצאותיה! בבחינת: שלם ישלם המבעיר את הבערה.

נפלנו בפח – ואין מוצא!!!

ובתוך כל האנדרלמוסיא הנוראה מעורב גם גורלי:

גרשתי מדירתי. ביום הראשון לכניסת הכובש החרימו חמשה בתים ברחוב נובוליפקי (20–10). הנובוליפקאים האומללים נתפרסמו בכל העיר הגדולה אף כי היא כולה טבועה בים של צרות. למאותיהם היו עומדים בימים הראשונים בקרן הרחובות נובוליפקי-קרמליצקה ועיניהם נשואות לדירותיהם, שזרים באו בהן, ולהם לא נתנו להוציא אף שרוך נעל. בתלבשתם הביתית יצאו עם נשיהם וטפיהם בקר ובטחב, חולים ודוויים. החלו להשתדל שיתנו רשות, למצער, להוציא את מלבושיהם ובגדיהם החמים. וכאן התעמקה הטרגדיה עוד יותר. לא היתה שום שיטה בנתינת רשיונות כאלה. אחדים קבלו אחרי רב עמל ואחרי עמידה של שעות ארוכות בתור על יד הקומנדטורה. ביחוד נושאים פנים לנשים יפות. ואלה שהצליחו לקבל רשיון להוציא את מטלטליהם ונכנסו לדירותיהם חשכו עיניהם. הכל נשדד ונבוז. מראה החדרים כאחרי פוגרום. לא השאירו אף ארגז אחד שלא שברו את מנעולו ועשו בו מהפכה. גם את דירתי מצאתי במצב של תהו ובהו, כאב הלב לראות מה שוַנדלים עשו במעון נחמד, שכדי ליפותו ולקשטו הושקעו בו כל כך הרבה עמל וטרחה. כל הארגזים – שבורים ושדודים. הכל מעורב יחד, הכל קרוע ושבור. אפילו הזכוכיות שבמסגרת התמונות נשברו, מהפכת אלהים. זו לי הפעם הראשונה בימי חיי שלבי כל כך צבט – עד שבכיתי. מעשי ידי עלובים. כל כך הרבה טעם, כל כך הרבה יופי ירדו לטמיון…

אחרי ימים אחדים קרה לי “נס” וכלם קנאו בי: מפני שחלונות דירתי פונים כלפי רחוב קרמליצקה וגם יש לה מבוא מיוחד מרחוב קרמליצקה 24, וביחוד – מפני שאינה תפוסה ע"י הצבא הרשו לי אחרי רב השתדלויות לשוב אל דירתי.

אבל לדאבוני, לא השתמשתי לע"ע ברשיון זה מפני “לעולם יתרחק אדם משכן רע”. החצר מלאה חיילים עם “הטבור” ⁵⁶ שלהם. אין זה עונג מיוחד לבוא בקהלם. לא מן הנמנע הוא שיקרה איזה מאורע בלתי טהור. פשוט, לא נעים לי להיות בקרבת הכובש. חוץ מזה נתנו לי רשיון בעל פה ולא בכתב. אני תלוי איפוא בדעתו של כל עומד על המשמר ולכן אני מתמהמה עוד לשוב אל נוי, שאויבים חללוהו.

13.10.39

החשמל תוקן רק בחלקו. שדי נסתחפה ועודני שרוי באפלה. ומפני העוצר שבעיר הרי זה דומה כאלו היינו במאסר בית. רע מזה האפלה הרוחנית. נתוקים הננו מהעולם הדמוקרטי ומכל המתרחש בו. אין לנו שום עתונים. כל העתונים, אפילו הפולנים נסגרו. במקומם החל להופיע בשבוע זה עתון-סמרטוט, יליד רוחו של הכובש, בשפה הפולנית. דרך העתון הזה מסתננות הידיעות מהעולם הרחב, הנתונות, כמובן, במגמה ידועה ובצבע ידוע גרמניה – למעלה מכל תהלה, ולהיפך, אנגליה – אין כמוה לכעור. לעומת זאת משבחים ומהללים את רוסיה הסוביטית. מדינה קומוניסטית זו, קן החלאה העולמית, שלפני חדשים אחדים לא רצה המנהיג אפילו לבוא אתה במשא ומתן. ליצני הדור רוצים למצא סתירה בשיטת המנהיג. בולשביקים ויהודים היינו הך. ובכן, מי שמחבב את הבולשביקים מחבב יהודים, אבל אין מקשין על “מנהיג”. כבשונו של עולמו אינו ידוע לנו. ולא רק זה.

הקרבנות הראשונים של הבולשביזם הרוסי היו היהודים. גם היהדות הרוסית נכחדה מן העולם. אין ברוסיה שום סמני יהדות. ואף על פי כן – כשהגיעה השמועה שהבולשביקים הולכים ומתקרבים לורשה – לא היוּ לשמחתנו קץ וגבול. חלמו על אודות זה; היינו חושבים את עצמנו למאושרים. צעירים לאלפים הלכו רגלי לרוסיה הבולשבית, כלומר, למקומות הכבוש הרוסי. על הבולשביקים הביטו כעל משיחי הגאולה. אפילו גבירים ובעלי-הון שהבולשביזם ידלדלם ויציגם ככלי ריק בכרו את הרוסים על הגרמנים. כאן שוד וכאן שוד. אבל הרוסים שודדים אותי בתור אזרח ואיש, ואלו הנאצים שודדים אותי בתור יהודי חדל-אישים. הממשלה הפולנית לשעבר לא פנקה אותנו אלא שבגלוי לא הבדילו אותנו לרעה, אבל הנאצי הוא בטבעו סַדיסט. שנאתו ליהודים היא פסיכוזה. הוא לוקה ונהנה; ענויי הקרבן המה מרפא לנפשו וביחוד אם הקרבן הוא יהודי.

אין פלא איפוא שהבולשביקים היו בעינינו לגואלי האנושיות. עם התקרבותם לורשה צהלו כל פנים, שמועות בלתי פוסקות עברו מאיש לאיש: המשיח הנה בא! ספרו כעל עובדה ממשית שמלחמה פרצה בין הרוסים ובין הנאַצים. פלוני שבא מן הדרך ראם בסיעדליעץ; אלמוני – במֶז’יריץ. ספרו את השעות והרגעים, והדבר היה נתן להשמע: סטאלין גואל האנושיות לוטש את עיניו לפולניה הנכנעת ולספחה לרוסיה בתור רפובליקה קומוניסטית, ואין לך שעה ראויה לזה משעת קטסטרופה לאומית. אבל לצערם ולאסונם של רבבות צעירים רק חלמא טבא חזו. הבולשביקים אמנם צעדו קדימה ולא השגיחו בקו הדמרקציוני שנקבע לכתחלה ביניהם ובין גרמניה. אבל אחר כך חל איזה שנוי. הרוסים סבו על עקבם; החלו לסגת אחור, לצד מזרח והגרמנים צועדים אחריהם – וגורלנו חתום. ⁵⁷

נתונים אנחנו בצפרני הנאצי הטורף ודורס – ואין מציל.

14.10.39

ההזנה הוטבה. מהכפרים הסמוכים מובאים בכמות מרובה כל מיני אוכל ומכולת. כי יותר משהעירוני רוצה לקנות הכפרי רוצה למכור. בימי הקרבות היו הדרכים בחזקת סכנה. אין עובר ושב מפחד המות. האויב החרים כל מה שמצא כדי להשביע את רעבונו הוא. מששקטה הארץ יצאו הכפריים מחוריהם ומובילים העירה מפרי אדמתם. ורשה נתמלאה כל טוּב, אלא שהמשא ומתן ואופן המכירה והקניה הם שלא כסדר העולם. החנויות עודן סגורות, כי ריקניות הן, אף יראים לפתחן מפני השוד. גם השוקים נחרבו ונשרפו. ולכן הוצא כל המסחר אל החרוב. כל מה שנעשה עד כה בתוך החנויות פנימה נעשה כעת בחוצות. ולכן מראה החוצות כמראה יריד. הם מלאים עד אפס מקום. אין מקום לעבור; בכל פנה משא ומתן, תגרנות, מקח וממכר, וכל זה תחת כפת השמים. וזה סדר המסחר: תגרני-הרחוב קונים בצנעה מאת בעלי החנויות הסגורות במחירים גבוהים; ואלה שבים ומוכרים תחת כפת השמים לעוברים ושבים במחירים עוד יותר גבוהים. ומעולם לא רבו תגרנים בישראל כמו בימינו אלה. אנשים לרבבות נשארו בלי פרנסה. אין שום אפשרות בתנאים הנוכחים לשוב אל העסקנות הקודמת. קושיים על כל צעד. ולכן עוברים ל“פרנסות” חדשות. ואין לך פרנסה יותר טובה מהמסחר במכולת, בצרכי אוכל. הכל מוכרים. סוחר זעיר שנתדלדל ונשאר מחוסר לחם נעשה לתגר הרחוב. עכשיו – הכל ראוי למכירה. עכשיו – נמצאים קופצים על כל דבר. סחורות שנבאשו ושנסרחו, שעד כה לא היו ראויות לא לאכילה ולא לשמוש מוצאים כהיום החוצה ותיכף מתהוים טורים ארוכים בכדי לחטוף את ה“מציאה”…

חדל כל מסחר מלבד המסחר במכולת. וכשם שהכל מוכרים כך הכל קונים. גברים שעד כה לא ידעו בין ימינם לשמאלם בעניני האכילה והיו מוצאים תמיד את שולחנם מוכן לפניהם בכל טוּב מבלי אשר נקפו אצבע בהכנתם – קמים בבוקר השכם להביא מים, לבקש לחם, לחפש תפוחי אדמה, או לגלות איטליז פתוח שימכור לו קילו בשר כשר במחיר עשרה זהובים. כל גברא רבא נושא על כתפו שק מלא תפוחי אדמה, ובידו תרנגולת חיה או ברבור, ⁵⁸ ופניו צהובים שזכה להבטיח את עצמו באוכל. אין מתענינים בשום דבר מלבד בעניני אכילה. והכובש השאיר את כל המקצוע הזה הפקר. אף לא ניסה להכניס איזה סדר שהוא בנוגע להפקעת השער. מותר לקחת כמה שרוצים. ואפשר מאד, שהמסחר החפשי הוא הסידור היותר טוב. המחירים פעם עולים ופעם יורדים – הכל מעצמם, בלי העקה משום צד.

כלל גדול בידך: ורשה היא ורשה. תמיד תמצא בה כל מיני מטעמים ומעדנים, ובלבד שיהיה לך המטבע…

15.10.39

עתידנו פרוש לפנינו כשמלה: אם הכובש ישתקע פה עולמית – אבדנו אבדנו. מהיום הראשון לבואו התחילו חומרות וגזרות בנוגע לעם חרמו. מה שאין הגבהים עושים ע“פ פקודה עושים הקטנים על דעת עצמם. ובכלל, מנהגו של הכובש אינו מובן לנו. יצא לו שם בעולם כאוהב סדר. ואצלינו, אחרי חמשה עשר יום עודנו שורר תהו ובהו. אין עוד חשמל, טרם, דואַר, רכבת, ושום מקצוע בחיים אינו מסודר. אין בדעתו כלל וכלל לבנות את משואות העיר ההרוסה והחרבה. ואפילו מה שהוא עושה לעצמו, לטובתו אין בזה סמנים של איזו שיטה שהיא. אין זה אפילו החרמה, אלא גזלה פשוטה. זה ימים אחדים שהכובש מקיף בשעות הבוקר (7–10), כשבני אדם עודם ישנים וטרם יצאה רגל אל השוק, רובע יהודי אחר ואיזו ועדה מבקרת עושה חיפושים מדירה לדירה, ולוקחת מכל הבא לידה. כמובן, נלקחים חפצים בעלי ערך: תכשיטים, פרוות, אבנים יקרות אף בגדים שונים, וסחורות ומזומנים – על אחת כמה וכמה. יש ש”הועדה" גוזלת את הכל ויש שהיא משאירה איזה זהובים. – גם כאן חוסר שיטה. הכל לפי המחרים ולפי הנחרם. יש שמציגים אפילו עני ככלי ריק; ויש שהיא פוסחת על משכנות דלים. אבל הפחד על כל פנים. אין איש בטוח בכספו; אין איש בטוח ברכושו; והעקר – אין איש בטוח בעתידו.

ולפיכך – מרב יאוש ואכזבה – החלה מנוסה אל הסוביטים, אל בריסק, ביאליסטוק, ברנוביץ, ווילנא (אתמול נודע לנו שהיא נספחה לליטא). לעת עתה אין עוד גבול סגור, מפני שאינו קבוע עוד. הימים ימי “בין הזמנים”, ימי קביעת הגבול, בשעה שהכל עודנו במצב עובר ושב, ולכן מרבים לברוח. טוב פת חרבה ועמה חופש ממעדני מלך ועמהם ביושים, חרפות ובזיונות. ובפרט, שכאן אף פת חרבה לא תהיה. הנאצי והפולני יכרתו ברית בכדי להכחיד את קיומנו מן הארץ.

ובדירת “הדזשוינט” אנדרלמוסיא. נצרכים לרבבות. כל החדרים מלאים “לקוחות”. הרעש והשאון אינו פוסק כל שעות העבודה. על יד הדלת שומר שאינו נותן לבוא פנימה, השומר עומד על דעתו, אבל לא על מקומו… הנכנסים אינם נשמעים לו ונדחקים בכח. עסקנים מכל המינים נטפלו לו לה“דזשוינט” וכל אחד רוצה להנוֹת וליהנות. ונפלא הדבר: כל “היריד” הזה פועל שלא בדעת הכובש. אינו מתענין בכל הענין. בכלל, אין שום משא ומתן בין הכובש ובין ביאת-כח היהודים. כי ביאת כח כבר איננה. “מנהיגינו” עזבונו בשעת סכנה. כעכברים התפזרו לכל צד. ולכן נשארנו הפקר; “לא עם ולא עדה כי אם – עדר”…

16.10.39

כל החיים מוזנחים. החיים הולכים “כסדרם” מעצמם. אין קביעת מחירים, אין תחבורת, אין מים ואין חשמל בכל חלקי העיר. הכל הולך בעצלתים, וזה נתן יסוד לשמועות פורחות, שהכובש לא ישאר כאן. אבל דבר אחד אין הכובש מזניח והופך בוֹ בלי הרף, כאלו לכתחלה בא רק לשם זה. איזו פסיכוזה של איבה ושנאה אל “היוּדע” תקפה אותו ואם הוא עושה איזה דבר בשיטה ובמחשבה תחלה הרי זה רק במקצוע היהודי. הנה “מרגליות” אחדות במשך יום אחד:

א. בשם הקומיסר העירוני מטעם המצביאות הגרמנית מודיע ראש העיר סטאז’ינסקי בהנאה מיוחדת, שהקומנדאנטים החצריים מחויבים להמציא רשימה של אוכלסי החצר העניים הזקוקים לתמיכה ועל יסוד זה יקבל כל אחד לגיטימציה, ⁵⁹ שיזכּה אותו לקבל בחנם לחם, תבשיל בגדים ולבנים חמים, שהעיר תספיק להם על חשבונה – חוץ מהיהודים.

ב. בשיחה קצרה שארכה שני רגעים, ושהיתה לה צורה של פקודה בהוספת איוּם “שבאם לאו יהיו אחראים בחייהם”, נצטותה ה“קהלה” להמציא רשימה של אוכלוסי ורשה היהודים בגיל משש עשרה עד ששים – לשם מה? אין איש יודע. אבל זה ודאי שאין זה לטובת היהודים. אבל לבנו יגיד לנו, שבדרישה זו צפונה איזו קטסטרופה ליהדות הפולנית.

ג. רוקח יהודי אחד מגרזיבוב ורוזנשטאט שמו פנה אל הכובש בבקשה לתת לו “שפיריטוס”, שבלעדו שום בית מרקחת אינו יכול להתקיים. שאלו אותו: אם יהודי הוא? כשאמר: כן! הודיעו לו שלא יקבל עד שיפטור את הפרסונל היהודי, וגם המנהל האחראי, שעד כה היה רוזנשטאט בעצמו, מחוייב להיות ארי. מעתה אסור יהיה לבעל בית המרקחת היהודי לצעוד על סף בית מרקחתו. את הבילאנסים החדשיים של העסק ימציא לו הביתה המנהל הארי…

ד. שלא כמנהג העולם הוזלה סחורה – מפני שכל אחד מפחד מפני החרמה. אף בחנם אינם רוצים לקבל. יהודים מתחננים אצל מכריהם הנוצרים שיקחו מהם לפקדון סכומים ידועים, כדי שלא יהיו מחוייבים להפקיד את העודף מאלפים זוז בבאנק ולהמצא תחת פיקוחו של הכובש, אבל “הידידים” הנוצרים משיבים את פניהם ריקם, כי אגודתם אסרה על חבריה לתת ליהודי תמיכה באיזו צורה שהיא. הנה כי כן – סופנו לאבדון…

ה. היום נאסר משה אינדלמאן, ⁶⁰ אחד מעורכי ה“היינט”. לאשתו אמרו, שאם הבעל לא יחזור אפשר יהיה להוָדע על דבר גורלו ברחוב השלישי למאיי. מ. א. הוא חברי וידידי. לבי חרד לגורלו. היצא בשלום מלוע הארי?

ו. רווחת השמועה שז. ז’בוטינסקי יסד ליגיון יהודי בן מאתים אלף איש; שאנגליה הכריזה על ממלכה עברית בא"י ועל ממלכה ערבית בסוריה. שח. וייצמאן עלה לנשיאות ממלכתית. וכן הלאה.

אין אני מאמין בכל השמועות האלה. אני רושם אותן רק לזכרון. האם נשתנו סדרי בראשית?

מצוקתנו כל כך גדולה עד שאין לבנו פנוי לסנסציות כאלה.

18.10.39

חיינו הולכים ומתערפלים מיום ליום. חוקים גזעיים עוד טרם הונהגו בצורה חוקית. אבל למעשה אין לנו תקומה. הכובש אומר בפה מלא, שלא ישאיר שום אפשרות של קיום ליהודים. יש לשער שהיום נעשתה ההתחלה. עד כה היתה תגרנות חפשית ברחוב. החנויות עודן סגורות; ומפני זה הוצא כל המסחר החוצה. המדרכות מלאות אלפי איש עד אפס מקום. יריד מלא. תגרנות פרוטות זו, שבאי כחה הם ילדים וילדות, צעירים וצעירות, שהדלות הכריחה אותם לעסקנות זאת, עתידה שתאָסר. גם היא תוּצא מידי היהודים. כל מקום צבורי רווי איבה ושנאה ליהודים. מקרים בודדים של הכאות ושל התעללות ביהודים רבו מספור. עדי ראיה מספרים מעשיות שלשמען תסמרנה שערות הראש. ואין בהן שום גוזמא. החמס אינו פוסק. ולאו דוקא אצל עשירים ואמידים. באים גם אל משכנות דלים ומשאירים אותם ערומים כיום הוָלדם. אינם יודעים רחם. פחד על כל פנים. יושבים בית מלאים חיל ורעדה, “פן יבואו”…

והעקר – אינם נעשים שום צעדים של התקדמות לחידוש החיים. בכל מקצוע – מות ושתיקה. אין איש מרים יד או רגל, מלבד הטרחה להביא מים ולקנות תפוחי אדמה. חיים חיי שעה. חיי רגע. אין שום פרספקטיבים אפילו לעתיד הקרוב.

גם גורל בתי הספר לילדי ישראל אינו ידוע עוד. בכלל, אין הכובש בא בשום משא ומתן עם ביאת-כח יהודית. כגרגרי חול דמינו. בנוגע לחיינו אנו אין שום התיעצות מוקדמת. גוזרים על דעת עצמם – ואין לשנות. גם נמוקים אינם דרושים. הנמוק היחידי הוא – להשמיד, להרוג ולאַבּד. על סיסמא זו מכריזים ביד רמה, בחוצפה, בגודל לבב כבני אדם הנלחמים לאיזה אידיאל נשגב ורם. מכריזים בקולי קולות שהיהודים הוצאו מכלל מקבלי צדקה ומתמיכת התמחוי.

כל הרוצה לעמוד על הטרגדיה העמוקה של היהדות הפולנית יבוא אל מעון ה“דז’וינט” (לשנה 13) ויראה את נאד הדמעות. אבל גם “לדז’וינט” אין ביאת כח חוקית והכובש אינו יודע על דבר קיומו. באשרנו, שכסף ה“דז’וינט” נמצא ברשות הקונסוליה האמריקאית, שלכובש אין דריסת רגל אליה. אלמלי כן היה מחרים עד הפרוטה האחרונה. אבל תמיכת “הדז’וינט” היא כטפּה מן הים. גם יש בו נשיאת פנים למפלגה ידועה.

אל אלוהים! הכלה אתה עושה ליהדות הפולנית?

“עמך” אינו מבין: מדוע העולם (!) שותק?!

19.10.39

החיים כאלו מתחילים לשוב אל מהלכם הנורמלי, אבל רק במקצוע אחד – באכילה ושתיה. ההזנה הוטבה. מרבים להביא מהכפרים הסמוכים כל טוּב. אלא שעגלות הכפריים אינן מתכנסות בשוקים הקבועים לכך, מפני שנחרבו ונשרפו, ובמקום זה הן מתעכבות באמצע הרחוב ותיכף מקיפים אותן מכל צד ורבים הקופצים על סחורתן. ואין הבדל איזו סחורה נמצאת למכירה. הכל קונים; והכל מוכרים. מפני המנהגים החדשים במשא ומתן נשתנו פני רחובות ורשה וקשה להכירן. עוד חוצות ורשה מלאים נושאי מים, העומדים בתור שעות ארוכות עד שהם זוכים לקבל את מימי הישועה. על כל צעד נושאי מים, אף כי יש רחובות שהמים כבר זורמים אל הבתים דרך הצנורות. התקונים מתקדמים לאט, לאט. והוא הדין בנוגע לחשמל. בקצת רחובות יש, ובקצתם אין. כלם שקועים רק בעניני הזנה. בעלי בתים חשובים מתעסקים בצרכי הבית ושבים אל בתיהם עמוסי צרכי אוכל: בכיס אחד – ככר לחם; בכיס שני – בצל. ביד אחת – תרנגל או ברבור ובשניה – כרוב או תפוחי אדמה. נגוזה האדנות; חלפה האצילות. סרה הבושה מפני ענינים קטנים מפני שאין גדולים. רבו הולכי בטל ומפיצי שמועות שוא ושקר. אין לנו בעולמנו אלא פוליטיקה וצרכי הקיבה…

פסקה העתונות – בין הכללית ובין היהודית, ועמה אלפי משפחות באו עד ככר לחם. אין גם אולפנות, בין העממית ובין התיכונית; בין הפולנית ובין היהודית. הרבה בתי ספר נשרפו. ובי"ס שנשרף לא יקום לתחיה מפני חוסר דירות, ואף אלה בתי הספר שנשארו, כאודים מוצלים מאש, עומדים בחורבנם וקשה לפתוח אותם. ראשית – אין לך בנין בורשה שלא נשברו זכוכיותיו, ביחוד מצד הרחוב. וזכוכית אין. ואם יש – מפקיעים את השער עד שכל חלון כפול הזקוק לזכוכיות עולה לסך מאתים זהוב. ישנם בנינים של בתי ספר שההוצאה על זכוכיות תעלה לכמה אלפים.

שנית – אין פחם. טון פחם – מחירו מאתים זהוב ואי-אפשר להשיגו. שלישית – בכל בי“ס נמצאים פליטים, נשרפים, מחוסרי גג או בתי חולים צבאיים. רביעית – נתמעטו לקוחותיו של כל בי”ס עד החצי. ההורים, שברובם הם צעירים, שהיו מחוייבים לעבוד בצבא, – יש מהם שנהרגו; מהם – נעשו “נשרפים”; מהם – מחוסרי גג, ומהם – נתדלדלו ונתרוששו. חמישית – עוד טרם אנו יודעים כיצד יתיחס הכובש בכלל אל בתי הספר לילדי ישראל.

ובכן, אנחנו תלויים ועומדים, מלאים ספקות ויאוש ועתידנו מכוסה ערפל. כל המורים ניזונים מן התמחוי של “הדז’וינט”. אלמלי תמחוי זה היו גועים ממש מרעב. והוא הדין הסופרים והעתונאים, שדירתם הנהדרה ברחוב גרניצ’נה 11 נשרפה, לאחר שהשקיעו בה לפני שנה למעלה מארבעת אלפים בכדי לקשטה וליפותה. בהמוניהם הם צובאים על משרד “הדז’וינט” ועיניהם כלות ומיחלות לאיזו תמיכה, שלקבל אותה קשה כקריעת ים סוף.

כדאי לרשום איזה פרטים ממעשה הכובש. אין אלה בדותות וגוזמאות, אלא מעשים שהיו, שאמתותם אינה מוטלת בספק.

א. נגד דירתי נמצאת דירתה של חברת “חיות” (לפני זה לינת הצדק ב') החברה סגורה. במטבח של הדירה דר בן אדם אחד ושמו שוארץ. משלח ידו – משגיח בחברת “לינת הצדק” שברחוב פביה 24. עני מדוכא. כאשר באו לגרש אותי מדירתי נכנסו גם אל שוארץ, אל מעון דלים זה, דירה – מטבח, בת חלון אחד, ומצאו שמה את שוארץ הצעיר, נער בן חמש עשרה, חיור, שחותם הדלות על פניו. בטרם שצווּ עליו לעזוב את הדירה עשו אצלו חיפוש ומצאו אצלו סך זהוב אחד ושמונים פרוטות. את הסך הזה לקחו הכובשים לעצמם ואת הנער גרשו מבלי תת לו להוציא אף שרוך נעל מהדירה העניה.

20.10.39

עברתי את ורשה לארכה ולרחבה. טיילתי ברחובות המרכזיים וגם בסמטאות הצדדיים – ובכל מקום שקט ומנוחה. במה דברים אמורים ברחובות שאוכלסיהם נוצרים. אין אשכנזי אף לרפואה. התושבים מרגישים את עצמם שלוים ושקטים, בטוחים בחייהם ובהונם. אמנם עצבות על כל פנים. קטסטרופה לאומית ומצוקה כלכלית. אבל אין צרות ספציפיות.

לא כן ברובע היהודים.

מלבד המצוקה הכללית סובלים מצרות מיוחדות, הלא הן – צרות יהודיות. עדי ראיה מספרים שאפילו קצינים ופקידים גבוהים בצבא אינם מתביישים לרדוף אחר יהודי זקן ובידו מספרים בכדי לקצץ את זקנו. אין זו “עבודה” מקורית. חיילי האללר ⁶¹ הקדימו להראות נפלאות כאלה תיכף לתחית פולניה. כאמור, מתעסקים בזה “קצינים נהדרים”, וזה מוכיח את גבהם התרבותי. זוהי דוגמה מאלפת בשביל חיילים פשוטים, שישנם מהם שודדים וחמסנים גם בימי השלום שסורם רע. כשמתחילים לרדוף אחר יהודי בעל זקן תקום מהומה ברחוב וכל העוברים והשבים ועושי משא ומתן בורחים גם הם. זה מפיל פחד על כל היהודים היראים לצאת החוצה. ולא לחנם מפחדים. ראשית – נתפסים לעבודה; שנית – נתפסים לגזיזת הזקן; ושלישית – בכלל מפחדים מפני עשו ועמלק…

בשים לב לכל זה – אין חיינו חיים. איננו בטוחים בחוץ אף לא בשבתנו בית. בבית מפחדים: “פן יבואו”… ובחוץ – פן יתפסו לעבודה. כל אחד יוצא החוצה לבוש בבגד קרוע וישן. ומכיר אני יהודי פקח אחד שאינו נותן לפנות את הבית ולנקותו כדי שיהיה לו מראה של משכנות דלים – ובזה יטעה את הכובשים.

הקהלה העברית, שגם היא נתיתמה, כי כספה נשדד ונשיאה הממונה (קומיסאר) ברח, נסתה לסדר את ענין התפיס לעבודה. טשרניקוב ⁶² הציע לפני הכובש בשם הקהלה, שהיא מתחייבת להמציא לעבודה על פי סדר ידוע מספר ידוע של עובדים ובלבד שיחדלו לתפוס לעבודה ברחובות מכל הבא ליד. כמעט שלא הטו אוזן להצעה זו. העירו דרך אגב, שאין זו הצעה מפורטת. סוף סוף הסכימו שהקהלה תמציא בכל יום חמש מאות איש לעבודה והתפיסה ברחוב תחדל. מחר יהיה היום הראשון לסדר חדש זה. הקהלה תשלם לכל עובד מקופתה ארבעה זהובים ליום. הבה ונראה אם ימצאו קופצים לעבודה, אם הקהלה תוכל לעמוד בהתחייבותה ואם הכובש ישבע רצון מהסדר החדש!!

אם, חלילה, החוזה עם הכובש לא יצלח, תגדל אחר כך הרעה מאשר עד כה.

אין לקנא בנו. נתיתמנו. ממעמקים קראתיך…

21.10.39

לפני איזה זמן ציינתי, שעתידנו מעורפל – וטעיתי. עתידנו הולך ומתבהר. היום התחיל הנישול החוקי. היום נתפרסמה פקודה המנשלת את היהודים משני ענפי כלכלה, שפרנסו למעלה מחמישים אחוז של האוכלסיה היהודית. הדם נקפא באברים ובכעס אין אונים אתה נכון לטרוף את נפשך בכפך. אין זה איזה קיפוח כלכלי המעיק קצת אבל אינו מסַכן את קיומנו. זהו קיצוץ אכזרי שאין דוגמתו בתולדות הרדיפות של עם ישראל. הפקודה האכזרית היא קצרה והחלטית המכילה רק שבעה סעיפים, אבל דיה כדי לערער את כל בניננו האֶקונומי. הגזרה אומרת: אסור באיסור חמור ליהודים לסחור עם סחורות טקסטיל (כל מיני מנופקטורה) ועם עורות מעוּבדים וכל מיני תעשיות היוצאות מחומר זה.

באכזריות נוראה הונף הגרזן על העורקים היותר חיים של הכלכלה היהודית. כל העובר על הפקודה יענש בעונשין חמורים אף עונש מות בכלל. ועתונם של הכובש מזהיר מעצמו שאל יחשבו היהודים לזלזל בפקודה זו. עונש מות לעבריינים יבטיח את התגשמותה המלאה.

כרעם הממה אותנו גזרה זו באכזריותה ובאי אנושיותה. ולא עוד, אלא שליהודי אסור למכור את הסחורות האלה. אין הסנדלר היהודי רשאי לתפור נעלים חדשות, כי לסוחר הארי, שבידו תמצא הסחורה, אסור יהיה למכור לסנדלר היהודי סחורה בכמות כזו שתספיק לתפור ממנה נעלים חדשות. הכמות העומדת למכירה לסנדלר היהודי מגיעה רק זוג סוּלַיִם ולא יותר. ובכדי לסַפק את הצורך האינדיבידואלי של כל יחיד מישראל מותרת תהיה המכירה ליהודי רק בתור יוצאת מן הכלל. ובענין זה עוד תבאנה תקנות מפורטות. ההגיון אומר איפוא, כי יחיד מישראל שיהיה לו צורך בבגד חדש, או בזוג נעלים חדשות זקוק יהיה לרשיון מוקדם. אמרו מה שתאמרו: אין זו גזרה של אנשים נורמלים, אלא של פסיכופטים. וזוהי כל נחמתנו.

עכשיו אנחנו יודעים את סופנו: תרמיל לבקש נדבות!

כל הסוחרים היהודים מחוייבים במשך שבוע אחד מיום התפרסם הפקודה להמציא רשימה מפורטת של הסחורות הנמצאות במחסניהם. מובן מאליו שהכובש יחרים אותן. אחר כך אפשר יהיה להגיד צידוק הדין על המסחר היהודי בפולניה. ביחד עם סוחרי עורות ומנופקטורה תקופחנה פרנסותיהם של אלפי יהודים שניזונו מהם בעקיפין. אבל בגזרה זו יש פרט אחד קטן המעורר מחשבות שונות: היא חלה רק על חף וויסלה השמאלי ומוציאה מן הכלל את החף הימני. קשה להבין: מדוע ולמה נבדל החף השמאלי מהחוף הימני. יודעי פוליטיקה רוצים להוכיח מפרט זה, שהחף הימני יהא שיך לרוסים.

ובכן – ורשה לגרמנים; ופרגה ⁶³– לרוסים. אך זו היא קומדיה של החיים!!

22.10.39

הנאציזם אינו זקוק לרוח, שהנה המצאה יהודית; הוא זקוק לכח, לגבורה, לאכזריות ולאלמות. האידיאולוגיה הנאצית אומרת, שהכח הוא צדק, שהכח הוא יושר, שהכח הוא אמת, שהכח הוא השליט היחידי בעולם. ולכן מתיחסים בשנאה אל הרוח, המרפה את הידים, המרככת את אומץ הלב, המפנקת את הגוף ומחלישה את רצונו.

ולפיכך – בכל מקום שהנצים באים יש רק גזלה ושוד. פקודות וגזרות ואין שום מקום לשלטון הרוח.

בורשה – שקט של בית הקברות. חדלה כל תנועה צבורית, כל חיים תרבותיים ואמנותיים. ראשית – פסקה העתונות. נתוקים הננו מן העולם הרחב ואיננו יודעים מכל המתרחש בו. המקור היחידי ל“ידיעות” הוא הסמרטוט בעל שני עמודים בשם “נאווי קוריער ווארשאווסקי”, ⁶⁴ בטאונו של הכובש, שבתור עתון הוא למטה מכל בקורת. לא מגמתו כאן העקר, אלא החומר העתונאי, שהנהו עד לעניות הרוח. אין בין חוגי הכובש איש הראוי לעמוד בראש עתון יומי הראוי לשם זה. לא נמצאו לו עוזרים שיוכלו לגַון את העתון לו יהא אפילו ברוח הנאציזם.

אין פלא איפוא שאין עליו קופצים ומיום ליום הוא הולך ומצטמק ומארבעה עמודים הלך ופחת ועמד על שני עמודים, שברובם הם תפוסים בגזרות על היהודים.

משבע עוצר. מובן איפוא שאין שום תיאתר ואין שום קינוֹ ואין שום בית קפה. המפלגות פורקו. לשום אגודה, בין תרבותית ובין פילנטרופית, אין שום זכות קיום. גם מכשירי הרדיו לוקחו מאתנו. ערבי חורף ארוכים אנחנו יושבים שוממים, עצובים ואבלים על הריסותינו וחורבותינו ואין קצה לדמעותינו. כל אחד נהרס ממעמדו; בכל משפחה אסון; בכל בית חורבן. הנישול “החוקי” שהתחיל החשיך את עולמנו. ואף זה נעשה נושא לבדיחות יהודיות. אבל זוהי בדיחת הצלוב. אני חושש לפסיכוזה של יאוש ההולכת וחודרת את כל חיינו. חדלנו להגיב. אף אם יאסרו עלינו את הנשימה נשלים גם עם זה. אף זאת יהיה נושא לבדיחה חדשה.

מלודז קבלנו ידיעות ע"ד מצב האולפנות. המורים היהודים העובדים בבתי הספר הכלליים העירוניים, שהכובש הושיב בהם ממונה (קומיסאר) משלו, חדלו לקבל משכורת מקופת העיר; במקומה תבוא הקהלה. כל טובת הנאה מטעם הקופה העירונית, המתמלאת ברובה ממסי היהודים, אסורה ליהודי. ⁶⁵

25.10.39

אין די מלים לתאר את האנדרלמוסיא שבמוחותינו. סמנים שונים מוכיחים שאיזו קטסטרופה נוראה, שלא היתה כמותה עד כה בתולדות ישראל, תנחת על היהדות הפולנית. לשמועות פורחות אין קץ. כל אחד רואה מהרהורי לבוֹ ושמועות מקפיאות את הדם בגופנו הולכות ורווחות. שולטת בינינו פסיכוזה של יאוש, של אימה ורעדה מפני הכובש, שאינו מכחד תחת לשונו את מגמתו המרכזית – להביא כליה על השבט היהודי בפולניה.

יש להודות שיש רגלים לכל השמועות האלה מפני שהמנהיג בנאומו מיום 6/10 לפני הרייכסטג מנה בין סעיפי מטרות המלחמה גם עקירת קבוצים לאומיים שונים ממקום למקום בשטחים הנמצאים תחת שלטונו. בכל הענין הזה יש מגמה מרכזית לגַרמֵן את השטחים הנכבשים ולהושיב בהם אוכלסים גרמנים בכדי שישתרשו בהם ויהפכו את השטחים הנושבים לחבלים גרמניים שיסופחו אל ה“רייך” בתור חטיבה גרמנית-לאומית אחת. נדידת קבוצים, כלומר: עקירת קבוצים ממקום מכורתם והושבתם בארץ זרה היא קטסטרופה אֶקונומית לקבוצים עצמם. אבל במקום שיש פוליטיקה אין משגיחין באֶקונומיה. וכאן יפלו לקרבן היהודים. הטירולים, הלֶטים האסתונים הנמצאים תחת פיקוחה של ממשלה המטפלת בהם בידידות ומסדרת באהבה נאמנה את חייהם החדשים. הממשלה היא להם פּטרון הדואג להם וממלא את כל חסרונם. אבל אותנו היהודים הממשלה אויבת וצוררת, וכוָנתה להכחיד את קיומנו מן הארץ.

אתמול שמענו ברדיו הלונדוני ששרידי יהודי ווינא קבלו פקודה להיות מוכנים לעזוב את עיר מולדתם ולנדוד לחבל לובלין שבפולניה. ⁶⁶ זאת אומרת: הכינו את עצמכם לכליה גמורה. גם יהודי בוהמיה ומהרין מנת חלקם נדידה, ואומרים שגם יהודי גרמניה יגלו לחבל לובלין. כונת הכובש לרכז את כל היהודים הנמצאים תחת שלטונו “ברזרבוּאט” אחד, תחום מושב, ושם ימותו מיתת רעב וחניקה. ולכן נפל פחד גדול על יהודי ורשה, ובפרט אחרי הגזרות האחרונות, האוסרות את המסחר במנופקטורה ובעורות, שאיש לא פלל להן. החצים הראשונים פגעו בסנדלרים היהודים העניים. מעולם לא ראו בחלום שלסנדלר יהודי אסור יהיה לתפור נעלים חדשות. הרבה בתי מלאכה לתעשית נעלים שהעבידו אלפי פועלים יהודים הולכים ונסגרים. הנימוק הפורמלי היתה הפקעת השער ע"י הסוחרים היהודים; אבל אין זה אלא לתמימים. הנימוק האמתי הוא מפני שמנופקטורה ועורות הן ברנז’ות יהודיות, העורק החי של המסחר היהודי המפרנס אלפי משפחות. אין פלא איפוא שיראים מפני קול עלה נדף; אין פלא שכל שמועה משונה מוצאת לה אזנים קשובות.

ועוד סמן מפחיד מבשר רעה:

היום הודיעו כרוזים לאוכלסי ורשה היהודים, שביום השבת הבאה (29/10) יתקיים מִפקד של התושבים היהודים. הקהלה בראשותו של האינז’ינר טשרניאקוב מחוייבת להוציא אל הפועל את המפקד הזה. לבותינו מבשרים לנו רעה: במפקד זה גלומה איזו קטסטרופה ליהודי ורשה. אלמלי כן – אין בו צורך.

עננים פרושים על שמינו. אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברוֹ. נעשינו הפקר. שארית ישראל נתונה בצרה גדולה ללא מפלט והצלה.

שלשום החריב הכובש את בית המקדש של מעלה ליהודי פולניה, כוַנדלים אמתים נכנסו לספריה הטלומַצקית, ⁶⁷ שאוצרות רוחניים יקרי המציאות נגנזו בתוכה, והוציאו את כל ספריה וכתבי-ידיה היקרים והטעינו אותם על אוטובוסי-משא והובילו אותם למקום בלתי ידוע. זוהי שרפת נשמה של היהדות הפולנית. נשם בית-מקלטנו הרוחני שמצאנו בו מחסה כשתקפו עלינו צרות; עתה יבש המעין שהרווה את צמאוננו לתורה ודעת. ידי סוקולוב ושאר בני עליה יִסדוה, השקיעו בה כחות רוחניים כבירים, ובזמן האחרון אף בנו לה בנין נהדר, שהאוצרות היקרים מצאו בו “מנוחה נכונה” אבל לא עולמית.

דרך אחת לכל צוררינו: תקיעת סיף בלב האומה…

26.10.39

במגלת יסורים שלנו אין לחַסר אף פרט קטן. אף כי נתונים הננו כיום הזה במצוקה נוראה וחָשך לנו השמש בצהרים, לא אבדה תקותנו, שתקופת-האור בוא תבוא. קיומנו בתור עם לא יכחד. יחידים יאבדו; הקבוץ היהודי חיה יחיה. ולפיכך – כל רשימה יקרה מפז, בתנאי שתהא רשומה כהויתה, מבוססה על עובדות שאין בהן גוזמאות והפלגות.

עדת פולטוסק גלתה. סח לי אחד מן הגולים, עסקן צבורי, פנקסן בקופת גמ"ח מטעם הדז’ונט ושמו מאיר שיינברג את כל פרטי המאורע שאני רושם אותם כאן, ולבי בטוח שהם דברים כהוייתם וההיסטוריון לעתיד ימצא לפניו חומר היסטורי, שאפשר לסמוך עליו ולא איזו בדותא פרי הדמיון.

הכובש נכנס לפולטוסק ביום 18/9 1939, ותיכף להכנסו קבל הרב פקודה מאת קצין הפלוגה לעשות שתי רשימות, אחת – רשימה אישית, ואחת – רשימת-הון של האוכלסיה היהודית, וזמן נתנו לו עד 25/9.

ביום 26/9 באתי אל הרב לקבל ממנו את הרשימות בכדי למסור אותן לכובש. ולרב תלמיד-חניך, לבוש במלבושי החסידים, בעל זקן, שליוה אותי. כשבאנו צוה הכובש על בן-לויתי לעלות על השולחן ולצאת במחול שתי שעות שלמות. אני, האירופאי, הרהבתי להעיר לקצין שמן הראוי לשחרר אותו ולתת לו מנוחה; אבל הקצין השיב: אין בכך כלום! ירקוד עוד שעה. הרשימה הכילה 960 משפחה. הרובריקים של רשימת-ההון: כמה מזומנים? כמה נחלות? כמה חפצים בעלי ערך? של הרשימה האישית: השם? המשפחה? הגיל? שם האשה? מספר הילדים? בעשר בבוקר נמסרו הרשימות לקצין, וכעבור שתי שעות, בשתים עשרה בצהרים יצאה פקודת הגירוש. הלכו מבית לבית, גם חטפו את העוברים והשבים בשוק, לא הבדילו בין זקן לנער, בין בריא לחולה, בין איש לאשה, תפסו כל נפש חיה, כפי שמצאו אותה באותה שעה, בתלבשתם הארעית. ואספו את כלם בגן שעל יד הסטַרוסטה ⁶⁸ וצווּ על כל העדה לעזוב תיכף ומיד את העירה ולעבור את הנארעוו. מי שהספיק לקחת אתו איזו מזוָדה או איזה צרור לא הפריעו אותו לקחת אתו; ומי שלא הספיק – לא הרשו לו לאסוף את חפציו ולצרור אותם בחבילה. כאמור, לא היו יוצאים מן הכלל, אפילו זקנים על משענתם וחולים קרובים לגסיסה הגלו. הוציאו מן הכלל רק יולדת אחת שהמליטה באותו יום. אותה השאירו ליום אחד ולמחרתו השכיבו אותה בעגלה וגרשו גם אותה.

כל זה נעשה בשתים עשרה בצהרים, ביום 26/9 39.

הגולים עברו את נהר נארעוו והתחנה הראשונה שלהם היתה הכפר פאפלאווי שבעבר הנהר השני. אבל מנוחתנו לא ארכה. ביום השבת, 30/9 גרשו אותנו גם מן הכפר פאפלאווי. בדרך אחדים מתו. המהומה והמבוכה אין לתאר. הרב יצא עם הגולים לפאפלאווי. באותו לילה נאספו גרי הכפר הפולנים, התנפלו על הרב, הכו אותו מכות נמרצות ושדדו ממנו את פרוטותיו האחרונות. אצל יתר הגולים שדדו את כספם בשעת יציאתם מן העיר, כי עשו אצל כלם חיפוש והריקו את כיסיהם. עד כאן ספר מאיר שיינברג, אחד הגולים על נהר נארעוו.

27.10.39

אנחנו מוסיפים לחיות בעולם התהו. אי-סדר וערבוביה בכל מקום. גם אצל הכובש אין שום סדר נכר. כל מה שהוא עושה – חותם של פזיזות וארעיות מונח עליו. שיטה יש רק במקצוע אחד – בשוד ובזה אצל היהודים. אם אבוא לספר לא אספיק. מצד אחד – החרמות חוקיות. במקרה החרמה “חוקית” מריקים את היהודי עד סופו; זה נעשה מגבוה. ומצד שני – גזלות “בלתי חוקיות”, הנעשות על חשבון הגזלנים. בין כה וכה – אוי ואבוי לנו.

הכרוזים והפקודות של הכובש אינם ברורים, כתובים בשפה סתומה ומניחים מקום להרבה ספקות. הנה יצאה פקודה פסיכופטית שליהודים אסור לסחור במנופקטורה ובעורות. קמה מהומה נוראה. הרבה מקומות סתומים ובלתי מובנים בפקודה. במפורש נאמר בה שאינה חלה על חוף וויסלה הימני. מהרו איפוא היהודים להעביר את סחורתם לפרגה. אחר כך נתברר שאין הפקודה חלה אף על העיר וורשה שעל חוף וויסלה השמאלי – והיתה הרוָחה. רוָחה אמנם לשעה, אבל הצלה פורתא יש בה. וכן הלאה. אבל מה שברור ובלתי מוטל בספק הוא הכוון הכללי שמגמתו לעקור את הכל.

כל יום מביא איזו חדשה, שאיזו קטסטרופה גלומה בה ליהודים. במקום “מדינה פולנית” תחת אפוטרופסותה של גרמניה, כעין הפרוטקטורט הצ’כי, נוסד חבל אדמיניסטרטיבי של גלילות פולניה האֶתנית שבראשו עומד ד"ר פראנק הידוע. ⁶⁹ פולני בוגד מלדה ומבטן שיעמוד בראש “המדינה” לא נמצא. לא היתה ברירה אחרת רק ליסד חבל אדמיניסטרטיבי. בחגיגיות מיוחדת הוא מודיע לנכבשים, שפולניה בגבולותיה הוֶרסליים לא תקום ולא תהיה; שמרידות תדוכאנה בנשק; שגרמניה הגדולה והאדירה תתן להם חסות אם יתיאשו מזה שהיה. ממשלתם לשעבר היתה כנופיה בוגדת ושלומיאלית, שלא ידעה לנהל את משק המדינה; אבל אם יקבלו את מרותה של גרמניה האדירה יוטב להם ויוכלו להתמכר לעבודתם השלוה.

ולבסוף הוא מוסיף שבפולניה החדשה לא יהיה מקום למסיתים פוליטיים, לעלוקות משקיות ולמפקיעי שער היהודים.

קראנו את זה וחשכו עינינו. הבינונו את הרמז. תחת מסוה הפקעת שער יוריד אותנו שאולה…

28.10.39

כנדונים למות אנחנו מתהלכים עלי אדמות. ברור לנו, שנמות מיתת גירוש, אלא שאיננו יודעים מתי יוּצא הפסק דין אל הפועל. אנחנו נמצאים תחת רושם הפקודה ע"ד מפקד האוכלסיה היהודית. התחלה כזו היתה גם בברלין לפני הגירוש. בפקודה נאמר מפורש, כי המפקד נעשה בכדי על יסוד החומר הנאסף לסדר את הענינים המשקיים. מליצה יפה שאיזו קטסטרופה נוראה גלומה בה. כשממשלה הומנית ואנושית, לו אפילו תהא אנטישמית, מתעסקת בצבירת חומר סטטיסטי – אין הלב נוקף. היו גבולות לשנאה; היו דברים אפשריים ודברים בלתי אפשריים אפילו ביחס ליהודים. היהודים היו בכלל בני אדם. לא כן במצבנו אנו: יצאנו מגדר בני אדם בעיני הכובש. גבבלס עוד הקדים לפני איזו שנים להגיד, שהיהודים מהווים את הדרגה האמצעית שבין חיה לבן-אדם. כשם שאינם חסים על פרעושים, רמשים ושרצים וממיתים אותם לרבבותיהם, ואפילו אדם תרבותי מתעסק בזה – כן גם היהודים.

זוהי האידיאולוגיה הנאצית, שהנוהים אחריה מבין החיילים הפשוטים ומבין קציני הצבא מהפכים אותה לעובדה קיימת. רשעותם מגיעה לשיא האכזריות האנושית. קראטורים אלה נמנים על סוג הפסיכופטים וסדיסטים, כי אנשים נורמליים אינם מוכשרים למעשים תעתועים כאלה. ישנם קציני צבא שכל תענוגם לארוב ברחוב נלבקי ליהודים בעלי זקן, לתקוף אותם ולגזוז את חצי זקנם, והיהודי האומלל מפחד אפילו להתנגד לזה פן תחשב ההתנגדות לו לעווֹן ויענש על זה. יהודים מוצאים משורת התור ללא שום סבה ועוד מוכים בשעת מעשה. ולעומת זאת, צריך להודות, נמצאים גם חיילים וקציני צבא בעלי רגש אנושי. סח לי פ. ק. שבקרן רחוב חלודנא-ז’לזנא פגע בה באשתו איזה קצין גרמני, שאל אותה אם היא “יודין”, ונתן לה חצי ככר לחם. אבל הטרגדיה שלנו היא לא העובדות האכזריות או ההומניות של יחידים, אלא השיטה בכללה, שאינה יודעת רחם ביחס ליהודים. אנחנו בטוחים כי המִפקד נעשה לשם גירוש שכבות ידועות שאינן פרודוקטיביות. וכאלה – רוב מנין ורוב בנין של ההמונים שלנו. אין איש יודע על מי יפול הגורל. ולכן עצבות על כל פנים. יש לנו הכרה כאלו נתפסנו במלכודת וסופנו לאבדון. הנחמה היחידה היתה שיש גבול חפשי לרוסיה. והנה נתקבלה ידיעה מעציבה שהגבול נסגר; לפי דעת אחדים סגירה זמנית; ויש אומרים סגירה עולמית.

שני החדשים הראשונים של שנת הלמודים עברו ללא בתי-ספר פרטיים. העירוניים נפתחו לשלוש שעות למוד. אבל הפרטיים סגורים עד היום. ראשית – אין מעונות בה“ס פנויים, כי נתפסו בכח ע”י נשרפים ומחוסרי-גג ואין להפטר מהם, כי כחצי מיליון איש נשארו בעירם ובחוסר כל. בחדר אחד מסתופפים פי עשר אנשים מאשר עד כה. שנית – עד כה היה שלטון צבאי, שאין לבו פנוי לסדור החיים האזרחיים, ובפרט שאינו מסוגל לעניני בתי הספר. מעתה – לאחר שנקבע שלטון אזרחי יש לקוות שעניני בתי הספר יסודרו. אבל אין ספק בעינינו שמצבם החוקי של בה"ס לילדי ישראל יהיה שונה מיתר בתי הספר. בקרב הימים יפול דבר.

גם העתונות פסקה, הפולנית והיהודית יחד. אלפי משפחות באו עד ככר לחם. התמיכה היחידה היא – התמחוי של הדז’ונט. ברחוב לשנה 13 אפשר לראות את העני והדלות של האינטליגנציה היהודית העובדת שאין לה לא הוֹה ולא עתיד.

עיניה נשואות למזרח, בין למזרח הציוני ובין למזרח הקומוניסטי. תפול בידי מי שתפול – רק לא בידי חיה טורפת…

30.10.39

הכל עוד במצב השתיקה. מלבד החנויות למכולת הכל סגור. לכל היותר פתוחה החנות למחצה. מפחדים מפני שני מיני שודדים. שודד שבורח ושודד שאומרים לו: “תן לי הנפש והרכוש קח לך”… ההריסות בעין עומדות; בתי-החרושת בטלים; בשוק המסחר הפרטי נשארו סחורות בכמות מועטה, כי רובן החרמו. בכל יום תמצא מובילים ברחוב גנשה, שהכובש מטעין עליהם סחורה יהודית ומשאיר אצטבות ריקות. וכדי להתעלל ביהודים הוא מכריח את העוברים והשבים היהודים שבידיהם יטעינו את הסחורה ומי שאינו עושה את מלאכתו כהוגן הוא מוּכה לעיני כל הקהל שעיניו רואות וכלות. מה שנתקלקל בשעת הקרבות לא תוקן עוד. בקצת רחובות יש חשמל ואין מים, ובקצתם יש מים ואין חשמל, ויש כאלה שעד היום שותים מֵי באר ואוכלים לאור הנר. גם תחבורת חסרה. אין טרמים ואוטובוסים בעיר ואין רכבת מחוץ לעיר. אין פוסתה ואין עתון. העיר במצב עזוּב. נראה לפעמים כאילו אין הכובש מעונין כלל וכלל להעמיד את העיר החרבה על מכונה. ולכן רווחות שמועות שהכובש עומד על רגל אחת ועתיד הוא לעזוב את העיר ולמסור אותה לידי “האדמים”. ⁷⁰ השמועה כשהיא לעצמה היא משוּנה ולבר-דעת קשה להאמין בה. ואף על פי כן – אין לדעת איך יפול דבר אחרי ימים אחדים. בימינו אלה הכל אפשר, אפילו דבר המתנגד לההגיון ולהשכל הבריא.

שמועות אלה נתחזקו ביחוד לאחר בואה של הועדה הסוביטית לעניני קביעת הגבולים. יהודים בעלי סברא אינם פוסקים להגיד ולחזור להגיד, כי היטלר ירא מפני סטאלין יראת מות, כי גורלו בידו. וסטלין מצא כעת שעת כושר לדרוש את הגבולים של שנת 1914 כדי לספח את פולניה הקומוניסטית לאוניון הסוביטי. הדבר עולה על הדעת. מחכים לרגע מאושר זה כחכות יהודי חרד לביאת המשיח. אפילו יהודים בעלי הון ובעלי כרס רוצים בפת חרבה ובעבודה פיזית ובלבד שיתיחסו אליהם כאל בני אדם. הצרות שהשתרגו עלינו קשות מנשוא. מלבד הגזלות הנסתרות והנגלות, ההחרמות ה“חוקיות”, הקונטריבוציות הפומביות הספיק הכובש במשך חודש אחד להוציא מידי יהודים הרבה בתי-מסחר, ע"י הכנסת קומיסאר אריי שלוקח לידו את זכות הבעלות על העסק. זהו בבחינת: “שורך טבוח לעיניך ועיניך רואות וכלות”. במשיכת-עט אחת, רצה הכובש, שאינו מתמצא במצב המסחר בפולניה, להוציא מידי היהודים את המסחר במנופקטורה ובעורות. אבל תיכף לזה היה מוכרח לבטל את האיסור נגד רצונו, ⁷¹ מפני שהסוחרים האשכנזים (פאלקס-גענאססען) התנגדו לזה מחשש הפסד לעסקיהם הם. בגלוי אמנם לא בטלו, אבל בתורה שבעל פה בטלו. זהו כחו של המסחר היהודי בפולניה. הכובש טעה בחשבו שהוא נמצא בברלין ויש לו עסק עם “יהודיו”. בשעתו הוציא איסור שאסור ליהודי להחזיק בביתו-הוא וכל הנמנים עליו – יותר מאלפים זהוב. את העודף מחוייב היהודי להכניס לבאנק, וכי יש לו צורך בכסף אין נותנים לו יותר ממאתים וחמישים זהוב לשבוע. יהודי גרמניה התמימים בודאי שהיו עומדים למחר בתור לרבבותיהם, בכדי לקיים את מצות המנהיג. ויהודי פולין אומרים: לא! באלף רבתי. לא הכניסו אף פרוטה. לא תמצא אף יהודי אחד שיש לו בקופתו יותר מאלפים זהוב!! כל הפקודות השטותיות האלה, שמוכיחות על תרבות נמוכה ורשעות סדיסטית מופרזה, מעוררות צחוק אצל יהודי פולניה.

– צרותי אתן לו, לגזלן זה!! ועומד בדבורו; אינו מכניס אף פרוטה.

בקרב הימים יפתחו בתי-הספר היהודיים. יפּתחו מפני שקשה לחכות עוד ולהבטיל את הילדים. אבל גם במקצוע זה לא עשה הכובש כלום בכדי לקבוע יחס-שיטתי אל הפרובלימה הזאת. חפשנו בנרות איזה משרד לעניני אולפנות שיתן לנו איזה בירורים ושנוכל להתנהל על פיהם. הקורטוריון הפולני גורש. נשארה רק בבוּאה, בצורת איזה פקיד שלשונו פולנית. אבל גם הוא אינו יודע דבר. מצד הפולנים מזרזים אותנו שנפתח את בתי הספר בלי רשיון מיוחד מאת הכובש אלא על יסוד הזכויון שבידינו עד כה. הכריזו שכל אחד יחזור למלאכתו, – והנה חזרנו! בלב חרד ומלא ספקות החלטנו לעשות ככה. קיום בתי הספר בסכנה ולכן החלטנו לנסות. היבואו תלמידים? הורים מוכים, שדודים וגזולים; הורים מדולדלים ומחוסרי גג – היעמוד עוד רוחם בם לשלוח את בניהם ללמוד תורה? האם נצח ישראל ישקר?!

1.11.39

היום היה יום בהלות בורשה האומללה, כמובן, בורשה היהודית. הכובש מכלה את כל חמתו בעם חרמו, והמצוקה כל כך גדלה עד שבאו מים עד נפש ואנשים נכונים לטרוף את נפשם בכפם. אין ספק שרבים המאבדים את עצמם לדעת מבין היהודים, אלא שמפני גודל הכרך וחוסר עתונות אינם מתפרסמים ואינם ידועים לקהל.

הכובש אינו פוסק לתפוס אך ורק יהודים לעבודה, ולא לעבודה סתם, אלא לעבודת פרך, ובשעת העבודה העובדים הרעבים והצמאים מוכים באכזריות נוראה. כשהחוטפים נכנסים לתפקידם מתחילים לברוח ומכל צד תקום מהומה, כי הכובשים רודפים אחר הנסים וכל הנופל לתוך ידם הרצחנית יוצא בשן ועין. אבל מרבים להכות אף בלי שום סבה; הסבה היחידית היא – בן הגזע “הנמוך”. בעלי זקן אינם יוצאים החוצה; והצעירים מחוגי החסידים בעלי “הכובעים היהודיים” עד כה החליפו אותם ב“כובעים אשכנזיים”. קצינים נהדרים מחזיקים מספרים בכיסיהם בכדי להתעסק במלאכה נקיה וקלה זו. אבל אף זה לא עקר. בימים האחרונים החלו להכות אף נשים צעירות. סחה לי נערה אחת פקידה בקהלה, שכאשר נכנסו הסרדיוטים אל משרד הקהלה בכדי לסגור אותה החזיקו שוטים (שפיצרוטען) בידיהם וגרשו את הפקידים כגרש עדר של בקר וצאן. היא עצמה פנתה באיזו שאלה לאחד הכובשים ובמקום תשובה קבלה צליפה בשוט שבידו.

שוב היה מעשה בסוחר אחד שבאו והחרימו את כל סחורתו – פרוות של כבשים (קאז’וכען) ולא השאירו אף יחידה אחת. אז פנתה אשת הסוחר למחרים שישאירו לה לצרכה פרוה אחת בשים לב אל הקור ואל ימי החורף. במקום פרוה קבלה חביטה בפניה עד זוב דם. עובדות כאלה מתרבות מיום ליום ואין קצה ליסורים. נוצרה אוירה טרוֹרית המניחה חותם של פחד על כל פנים. כשאדם מישראל יוצא החוצה אינו בטוח שישוב חי הביתה. יראים מפני צל; מפני קול עלה נדף; מפני רשרוש קל שבקלים. אבל גם – “מחדרים אימה”: נכנסים גם אל הבתים פנימה בכדי לתפוס לעבודה. פעם נכנסו לבית רופא שטפל באותה שעה באיזה חולה. אשת הרופא רצתה להשתמש בזכות היות בעלה רופא. אז נכנסו אל חדר הרופא והוציאו את שניהם, את הרופא ואת החולה, לעבודה. בבתי מסחר יהודיים ממַנים קומיסארים. במקרים כאלה בעל בית המסחר מקבל איזה סכום שבועי – מאה זהוב!! – והפרסונל נפטר לביתו בידים ריקות. אלפי משפחות נשארו בלי משען לחם. הולכי בטל לרבבות נודדים לרבבות בחוצות ורשה מדוכאים, דוויים וסחופים ועל כל לשון נשאים הרוסים, הסוביטים שבצלם יחיו…

בן-יום אחד מאות סוחרים מתדלדלים ע"י החרמת סחורתם. אתמול ננעל רחוב גנשה משני עבריו ואוטובוסים עמדו על יד כל חנות, וטעוני סחורות יקרות עזבוהו. אין מספר למשפחות האומללות, שיצאו נקיות מכל נכסיהם, כי מלבד האצטבות לא נשאר דבר בחנויותיהן. נתקיימו דברי גבבלס…

הכובש רצה לפתוח את בתי המשפט. הוזמן איפוא אליו יאן נובודבורסקי, הדקאן של הטוענים, ⁷² בימי שלוָתנו שונא ישראל ידוע, ודרשו ממנו שתי דרישות: להנהיג סעיף אריי אל תקנון היוריסתים, ושנית – להשבע שבועת אמונים ל“מנהיג”. שתי הדרישות יחד הן נגד החוק. נובודבורסקי לא הסכים אף לאחת, מפני שהן מתנגדות לתחוקה הפולנית. ז. א. אם לגרש את היהודים אנחנו זכאים לכך ולא אתה. גם נמוקים פוליטיים התנגדו ודרישת הסעיף האריי: התביישו מפני בעלי הברית… התשובה הזאת גרמה שהמשא ומתן ע"ד פתיחת בתי המשפט בטל. אחר כך התחדש המשא ומתן עם הפקידים שבמוסדות המשפטיים, שופטים, קטגורים וכו'. כאן נמצא מכשול חדש: בשם מי לנקוב את פסק הדין. הנכבשים דרשו שפסקי הדין יוצא בשם “הרפובליקה הפולנית” שאינה כבר בעולם. הכובש לא הסכים לזה, והמשא ומתן בטל שוב. כתוצאה מזה, נסגר “הנוטריַט” ושוב דממה… השכנים שמחים ובעלי הבתים אבלים…

4.11.39

הצרות עלו למעלה ראש. קשה, ואי-אפשר להספיק, לפרט את כל הרציחות והתועבות, את כל השוד והחמס, את כל הביושים והעלבונות שהכובש מרשה לעצמו ביחס ליהודים שנואי נפשו. יש שהתעתועים נעשים על פי “חק”, על סמך פקודה מגבה, ויש – על חשבון הרוצחים והשודדים, העושים את תועבותיהם על דעת עצמם נגד “החק”, אלא מפני היראה אין איש מעיז להתקומם נגד זה ולהתאונן לפני השלטונות. הכובש מוקף מרגלים, בוגדים וקופידנטים ⁷³ אפילו מאחינו בני ישראל. היהודים ממלאים כאן תפקיד משולש: “מוסרים” המורים את הדרך לפני השודדים. היום נעשה הבקור אצל פלוני, ומחר אצל אלמוני. וכל בקור עולה בדמים תרתי משמע. כל החפצים יקרי הערך נגזלים בחוצפה, באיומים ועל פי רוב במכות ופצעים. סח לי סוחר אחד מרחוב גנשה, ה' טשרבוניקאמיען, שכל סחורתו שודדה והוא עצמו הוכה מכות נמרצות לעיני בנו הקטן, נער בן שתים עשרה, שהתחיל בוכה וצועק. קצינים “נהדרים”, ביחוד מחוגי “הגסטפה” מתנפלים לעיני העוברים והשבים על איזה יהודי מדוכא ששב עם טליתו תחת בית שחיו מבית התפלה ומתחיל גוזז את זקנו במספרים שהכינן מבעוד יום למטרה זו. עובדה כזו ראיתי בעיני. לשם זה צוה הקצין לעכב את האוטו והטריח את עצמו לצאת אך ורק בכדי לקיים “מצוה” זו. מה אוסיף לספר – ומעשים כאלה עצמו מספור. אנחנו טובלים בים של צרות שלמימיו אין סוף. את התפקיד השני ממלאים הקרבנות היהודיים. מנוצרים אין לוקחים דבר מלבד במקרים יוצאים מן הכלל, כמו: תוצאות הקרבות. את התפקיד השלישי ממלאים, לחרפתנו, שוב היהודים. אלה המה היהודים הקונים מידי השודדים את הסחורות השדודות. כן, אין להתבייש גם בזה. בכל זמן ובכל תקופה היו מהרסים ומחריבים שיצאו ממנו…

מפני חוסר עתונות אני קונה כפעם בפעם את הסמרטוט הלודזי “דויטשע לאדזער צייטונג”. בשעת הקריאה בשרי נעשה חדודין, חדודין. כל הפורענות נתכה על יהודי לודז, לפי דברי הכובש “עיר גרמנית עתיקה”, שנספחה אל הרייך והוצאה מכלל השטחים הפולניים. ⁷⁴ העתון הנזכר מביא בכל יום דברי הסתה נגד היהודים, ואף חטא קל שבקלים, שנמצא אצל יהודי, הוא מבליט כהוספת באורים ופירושים על דבר “היהדות החוטאת והפושעת”, שאינו מציית למשטרה ושמוצצת את דם האוכלסים הנוצרים. ראש המשטרה בעצמו מסית בהודעותיו נגד היהודים. אין לך פקודה, מודעה, גלוי דעת או איזה פרסום שהוא מטעם השלטון שאין היהודים נזכרים בהם לרעה ושאין מפלים אותם בתור גזע נמוך שסורו רע. אמתלא מצאו – הפקעת השער. ואם אין הפקעת השער מאשימים את “היהדות החוטאת” באכזריות ביחס לחיות. ברבּרים אלה מרחמים על חיות-הבית שהיהודים נוהגים בהם מדת אכזריות.

ולכן – בשים לב אל מצב נורא ואיום כזה אין להתפלא שהיהודים, אף בעלי הון בכלל, מחכים לסוביטים כמו אל גואליהם ומציליהם. ושמועות בלתי פוסקות הולכות ורווחות בעקשנות עצומה “שהגזלנים יוצאים את העיר”. קשה לקבוע על סמך מה מתבססים שמועות אלה. אבל אין לכחד שאיזה דבר חדש הולך ומתהוה; שיבואו איזה שנויים. “קול המון כקול שדי”… אמנם, כשנצא מן הפחת נפול בפח. אבל הטובע אוחז בראש שבולת. אנו רוצים “פת במלח ומים במשורה” ובלבד שיתנהגו אתנו כמו עם בני אדם. לסוביטים יש חק ומשפט. ולנאצים זדון ושרירות לב.

5.11.39

“הרצון הוא אבי הרעיון”, ולכן בשעת מצוקה הולכות ורווחות שמועות של פדות ושל גאולה. כליה חמרית ורוחנית עתידה לבוא עלינו. התגאינו עד כה ב“נצח ישראל”; מסופקני אם מי שהוא עודנו מאמין בזה. הרדיפות של ימי הבינים החשכים כאין וכאפס הן לעומת הצרות הנוראות המשתרגות עלינו היום מידי הנאצים. בזמנים פרימיטיביים גם אמצעי הענוּי היו פרימיטיביים. המציק של ימי הבינים ידע להכיר רק שני קצוות: חיים או מות. כל זמן שבן אדם חי, ואפילו אם הוא יהודי, נתנו לו לחיות. גם היתה לו ברירה לבחור בחיים ולראות את עולמו בחייו: השמד! או: הגלות! לא כן באינקביזיצה הנאצית. נוטלים את חיי היהודי ע“י קיפוח פרנסתו, ע”י הגבלות “חוקיות” ומשפטים אכזריים, ע“י ענויים סדיסתיים כאלה, שבימי הבינים היו מתביישים לפרסם אותם בקהל. שרפת נשמה חוטאת היתה לפי מושגי הדור, אבל לענות איש מפני שנולד ב”חטא" לפי מושגי התלינים, לא היה אז, בימי הבינים, מן המנהג. בימינו אלה – אין מוצא!

היהדות הפולנית עומדת לפני כליון גמור. האמצעים אינם פשוטים, אלא נוקבים עד התהום, עד שרשי קיומנו, שהולכים ונעקרים, הולכים ונתלשים, הולכים ונקצצים. אם לא תבוא איזו ישועה פתאומית, בדרך הטבע, או אפילו שלא בדרך הטבע, כי ברגעי מצוקה כאלה מתחילים להאמין אפילו בנסים, נהיה עדים לתופעה טרגית שאין דומה לה בתולדות ישראל, המלאות יסורי-שאול, והיא – כליון והשמדה גמורים של קבוץ יהודי שמלא תפקיד כל כך חשוב בחיינו ההיסטוריים. היהדות הפולנית תרד מעל במת ישראל. גסיסתה התחילה. שליש ימות ברעב; שליש יגלה לסוביטים; ושליש יחיה חיי עוני ודחקות, חיי פַריים, ירד עד הדיוטא התחתונה בסולם הסוציאלי, יפרנס את עצמו בפרנסות בזויות, לא יהיה מוכשר לשום יצירה תרבותית, ובירידתו האקונומית והתרבותית יגיע בשפלותו עד למדרגת הקבוץ היהודי שבתימן, או שבפרס.

בפרספקטיבה איומה זו אין שום גוזמא והפלגה!!

מה הביא לנו היום? לא פחות ולא יותר מגיטו יהודי!! גיטו בורשה היהודית! היאומן כי יסופר?!

כרוזים עוד טרם הדבקו; אבל גורלנו כבר ידוע לנו. הכובש החליט ליצור גיטו יהודי, שיכיל איזו עשרות רחובות, שלשלוש מאות וששים אלף יהודי ורשה תהיה הישיבה מותרת. במשך יומים נגזרה גזרה, שהיהודים מחוייבים לעקור את דירותיהם, עסקיהם, וחנויותיהם מהחבל הדרומי, שמרכזו הוא הרחוב מרשלקובסקה וכל הרחובות המצטלבות מרחוב זה. אבל גם ביתר החבלים יהיו רחובות שאסור יהיה ליהודי לשבת בהם.

מלבד העלבון שבגזרה זו היא תביא קטסטרופה סוציאלית לכל אוכלסי ורשה, אפילו לבלתי יהודיים, ופרנסותיהם ומשלח ידם של היהודים הנעקרים מדירותיהם ירדו לטמיון. כל הגולים יצאו נקיים מנכסיהם, מחוסרי פרנסה ומבוטלים מעסקיהם. לאן יכנס כל ההמון הרב הזה? ודוקא האמידים ובעלי היכולת, שביהודי ורשה, דוקא האינטלגינציה המדופלמת העשירה, שיהדותם היא להם כסרח העודף ושליסוריהם אין טעם. מחר נדע את הפרטים.

השמועה אומרת עוד שמשלחת של גרמנים ופולנים התיצבה לפני הכובש בבקשה להמתיק את גזר הדין – ולא הועילה!!

7.11.39

גזרת הגיטו יצרה אוירה של בהלה. אין מקור של אינפורמציה אמתית, ולכן יש מקום לשמועות פורחות, שנמסרות בלחישה מפה לאוזן, אלא שלכל אחת יש נוסחה אחרת. וזה עוד מגדיל את הבהלה. דרכו של הכובש האכזר ידוע לנו. עם יהודים אינו נכנס במשא ומתן; אינו שואל בעצת יודעי דבר; לנגד עיניו מטרה אחת: כליה גמורה. כל מה שהוא מתאכזר יותר הוא קרוב יותר אל המטרה. ולכן אין לך פקודה משונה שלא יהיה מוכשר להוציא. כמה שלא תהיה מתנגדת לחיים, – לא איכפת ליה. העקר – ההוצאה אל הפועל. יפלו קרבנות כמה שיפלו: אם של יהודים המה אין בכך כלום. בדעתנו את טבעו זה האמַנו גם בגזרת הגיטו. היא תביא קטסטרופה אקונומית לכל תושבי ורשה, אף בלתי יהודים בכלל, אבל זה לא יזיז אותו מהחלטתו. שועתנו עלתה השמימה, אבל לא באופן דמונסטרטיבי. כי כל הפגנה אסורה. נתקיים בנו: “ממעמקים קראתיך”… אבל – אפילו אם חרב חדה מונחת על הצואר אין להתיאש מן הרחמים. הגזרה במהדורתה הראשונה פגעה במאה וששים אלף יהודים. אבל אחר כך הומתקה ובמהדורתה האחרונה היא פוגעת רק (!) בעשרים וחמשה אלף יהודים.

הפעם נכנס הכובש במשא ומתן עם משלחת יהודית שפעלה שהדין יומתק. אחד מחברי המשלחת שאשקעס ⁷⁵ הרצה אתמול בחצר הקהלה ע"ד פרטי המשא ומתן ובאיזה יסורים קשים הצליחה לפעול על הכובש, שיתחשב עם נמוקים ידועים וימתיק את גזר הדין. ובכן, מחמישים וארבעה רחובות שיהוו את הגיטו היהודי גדל מספרם עד למעלה מתשעים. ביחוד חלה הגזרה על הרחוב מרשלקובסקה וכל הרחובות המצטלבות ממנו החל מגרניצ’נה עד התחנה הראשית. אבל גם ברובעים אחרים לארכה ולרחבה של הכרך נמצאים רחובות שהישיבה ליהודים אסורה בהם. ולא עוד, אלא שבתוך הרחובות האסורים יש צד שנאסר וצד שהותר, כמו הרחוב טברדה: שהמספרים הזוגיים מותרים והיחידיים אסורים. גם רחוב פנסקה נפלגה לחצאין, אבל לא רחבוֹ אלא ארכו, כי ממקום ידוע הישיבה ליהודים מותרת. הושגה “פשרה” ועל פיה כל הרחובות שלכתחלה נאסרו ואחר כך הותרו לא הותרו אלא בדיעבד, כלומר, רק בשביל היהודים שכבר השתקעו בהם וקשה להזיזם ממקומם; אבל לכתחלה, כלומר: בשביל דיירים יהודים חדשים הישיבה אסורה.

קצורו של דבר: מוסד של ימי הבינים – גיטו!

אלא שלא מִצו את עומק הגזרה, וברוך המקום על זה: אין הגזרה חלה על העסקים והחנויות, הנשארים לע"ע בידי בעליהם היהודים. כמו כן בעלי המלאכות החפשיות, כמו: רופאים, דנטיסטים, טוענים, אינז’ינרים ודומיהם יוכלו להתעסק במשלח ידם כמו עד כה; התהיה להם רשות גם לגור? עוד טרם הוחלט.

8.11.39

גזרת הגיטו מנסרת בעולמנו המדוכא! אסון נורא נחת עלינו שאיש לא צפה לו, אף כי התנהגותו של הכובש עם יהודיו בגרמניה היתה ידועה לנו; אלא שחשוב חשבנו כי במדינה נכבשה, שעל פי החק הבין-לאומי החוקים הקודמים עומדים בתקפם, ובפרט במדינה מאוכלסת המונים צפופים של יהודים ובזמן המעבר – אין לב הכובש האכזר יהיה פנוי לגזרות ברבריות כאלה. והנה טעינו. ה“גסטפה” נכנסה בראשה ורובה אל הענין ועשתה את זה על דעת עצמה באכזריותה ורשעותה שאין להן קץ וגבול. יודעי דבר יודעים לגלות סוד, שהשלטון הצבאי התנגד לזה, ואפילו היתה מחלוקת בין שני השלטונות.

לכל הגזרה ובפרט בצורתה המעשית אין טעם העולה על הדעת. אין היא נוגעת רק לרובע ידוע, שהוקצע והוגבל לשם הבדלה בין שני הגזעים. הרבה רחובות נפלגו לחצאין: צד אחד הותר וצד שני נאסר. או שהרחוב לארכו הוגבל: עד כאן לגזע זה ומכאן והלאה לגזע אחר. היום קראתי את הרשימה שבה הובאו בשמותיהם: א) ראשית – הרחובות שהיהודים מחוייבים לפנות אותם; שנית – הרחובות שהישיבה הותרה רק לאלה היהודים שהשתקעו בהם עד כה; אבל מהיום והלאה אין רשות ליהודים חדשים להשתקע בהם. ושלישית – רחובות שהישיבה ליהודים מותרת בלי שום תנאי. מספרם יגיע עד למעלה מתשעים. המהומה ששוררת בורשה אין לתאר במלים. יש אפילו תקוה רפויה שהגזרה תבטל. כי כרוזים טרם הדבקו. ובינתים נסעה משלחת יהודית לקרקא, לד“ר פראנק להתחנן לפניו שיעביר את רוע הגזרה. בראש המשלחת – ד”ר שאשקעס. ספק גדול בעיני אם תפעל איזה דבר והשתדלותה תעשה פרי. הדג מסריח מראשו. זוהי שיטה שנתקבלה ע“י המנהיג ואין לזוז ממנה. לע”ע מחכים עד יום ב', עד שהמשלחת תשוב. אבל נסיעת המשלחת והתקוה הקלושה הקשורות בשליחותה לא השקיטו את המהומה. שלושים אלף יהודים מתניהם חגורות, צרורותיהם קשורות ומקלותיהם בידיהם ורצים לארכם ולרחבם של הרחובות המותרים להשיג דירות. ולהשיג דירה קשה כקריעת ים סוף. קשה לראות בצערם של האומללים המגורשים. היאוש מגיע עד שיאו. כל פנה נדחה מאוכלסת, בכל חדר – חמש משפחות. אין לתאר את גודל החורבן והדלדול. שוד ושבר באו עלינו כתומן. לפני זה חצי מות ופצצות ושרפות; אחר כך החרמות ושוד; ובאחרונה – גירוש. שברנו גדול כים.

השמועות הנוראות הבאות אלינו מערי השדה – תסַמרנה את שערות ראשנו. עירות יהודיות לעשרות נשרפו ונכחדו כליל מעל פני האדמה. בווישקוב, למשל, נשארו רק שלושה בתים; יתרם נשרפו. ועירות שלא נשרפו – יושביהן היהודים גורשו עד אחד. בראשונה נחרמו מטלטליהם; אחר כך הוכו ולוקחו לעבודה; ובאחרונה נגזרה עליהם גזרת גירוש לאחר שנעשו אצלם חיפושים וכספם נגזל לעיניהם. הגולים האומללים נשארו שרופים, גזולים, שדודים, בעירם ובחוסר כל ומגורשים מעיר מולדתם. ככה קרה ליהודי פולטוסק, מלאווה, וולוצלַבֶק, ולעוד הרבה עירות יהודיות שאין לפרט אותן, כי רבו מספור.

אל אלהים! הכלה אתה עושה לשארית היהדות הפולנית?

הנובוליפקאים זכו סוף סוף לשוב אל דירותיהם שהיו תפוסות ע"י הצבא. בימים האחרונים מרבה צבא הכובש לצאת את העיר. מחנות עצומים של גדודי צבא עם כל הכבודה אשר ברגליהם יוצאים לצד מערב, והיהודים רואים בזה סמן של יציאה גמורה. הדירות נשארו במצב נורא. כל חפץ בעל ערך שודד. כל המנעולים נשברו. רהיטים יקרים שמשו חומר להסקה. לחנם העלילו על הכובש שחי חיי תרבות ושהוא אוהב סדר. מה שמצאנו בדירותינו העזובות העיד את ההפך מזה. לא בני תרבות אלא וַנדלים ישבו בהן. סחי וחלאה. שממה ועזובה. הכל שבוּר ונשחת. כל מה שאפשר היה לגזול – גזלו. את הנותר שרפו והרסו. אבל עם כל זה שמחנו.

אשרי מי שיש לו גג לראשו!

11.11.39

הנני אחד מן הנובוליפקאים, שהכובש האכזר גרש אותם מדירותיהם ביום הראשון להכנסו העירה ( X /1) בטליון אחד תפס את דירותינו וישב בהן שלושה שבועות, לא נתנו לנו אף שעה קטנה לצרור את חפצינו ולקחת אתנו את הדברים היותר הכרחיים שבלעדם אין האדם יכול להתקיים. זוהי שיטה גזלנית ורצחנית בכדי שאפשר יהיה לגזול את כל הנמצא בדירה. כעבור זמן של שלושה שבועות הפלוגה עזבה את הדירות הנתפסות, אבל במקומה באה פלוגה אחרת יותר עמלקית מהראשונה. כמעט כלם בגיל העמידה; פנים גסים ומגושמים; ברובם, כנראה, כפריים, עם מושגים פרימיטיביים, שאין להם בעולמם, אלא “המנהיג” ופקודותיו. הראשונה הרשתה למשפחות יהודיות אחדות לגור בחצר התפוסה. נמוקים הומניים אחדים הכריעו את הכף לטובתם, משבאה הפלוגה השניה גרשו גם אלה. – “ניכט’ס צו מאכען” ⁷⁶ אין יהודי ואריי יכולים לגור בכפיפה אחת, כמעט שברי היה שזוהי תפיסה לכל החורף. נאנחנו קשה ונואשנו, אבל התרחש נס והקבוצה השניה שהתה בדירותינו רק כעשרה ימים. תשועתנו באה כהרף עין. לא האמַנו שנוָשע בימים מועטים, ודירה בימינו אלה, אחרי השרפות, ההריסות והחורבנות ובערב הגיטו היא יקרה מפז ומפנינים. אם דירה יש – הכל יש; ובאין דירה – אין לאדם דבר.

שבנו, לצערנו, לא אל דירות אלא לאורוות. הכל נהרס ונחרב. הכל נגזל ונשדד. לא נשאר אף מנעול אחד בלתי שבור. כל חפץ שיש לו איזה מחיר גונב. אפילו עששיות החשמל הוצאו; אפילו מברשות לפנוי הרצפה גונבו. בקצור: יצאנו נקיים מכל מטלטלינו שיש להם איזה ערך.

אבל לא זה בלבד: לחנם הוציאו שבח על הכובש שהוא אוהב סדר ונקיון. לא מיניה ולא מקצתיה: אלה המה בני אדם בעלי תרבות נמוכה, שהופכים כל מקום שהם שוכנים לאשפה. תמיהני, כיצד ישנו ובילו את זמנם במקומות מטונפים ומלוכלכים כאלה. אין זה צבא אלא כנופיה של שודדים וחמסנים, וַנדלים מטונפים, שעם כל “הטכניקה המפותחת” אין להם דרישות של בן-אדם מתורבת. יש גהוץ גלפי חוץ. ועל זה משגיחים בכונה תחלה כדי לעשות רושם על הבריות הנכבשות, שמתיחסים אליהן כמו אל "נייטיבס " באיזה אי פראי. אבל מבפנים יש לו לנאצי מלבד נשמה טמאה גם גוף מטונף.

התרבות האמתית לא הכתה שרשים בקרע הגרמני. בעומק נשמתם נשארו ברברים מטונפים.

חורבן היהדות הפולנית בכל תקפו!

אין זה ערב החורבן, אלא החורבן עצמו. ענויינו הגופניים והמוסריים קשים מנשוא; שפלותנו האישית הגיעה לשיאה, אבל בשפלותנו כרוכה גם דלדול חמרי. כל המכונה האדמיניסטרטיבית מכוונה למטרה זו. בכל מקום – “חוץ מיהודים”! גם הצאריזם היה נוהג ככה, אלא שלא היה בו סדיזם. עם כל פראיותו היו לו חוקים אנושיים והומניים שהיה זהיר בשמירתם, לרדיפותיו היו גבולות מסויימים, עד כאן – מכאן והלאה אין זה “חק” אלא ברבריות, ומזה היה נזהר. לא כן הנאציזם הטמא! הכל הותר לו; אין לפניו גבולים. סרה ממנו הבושה המעכבת את החטא. להפך. האכזריות ליהודים היא מצוה לאומית. כל המרבה לגרום להם יסורים הרי זה משובח.

ולכן – נתונים הננו למרמס כטיט חוצות. כבקר דמינו בעיני הנאצי. יהודים נתפסים לעבודה. בנוצרים אינם נוגעים. אין נושאים פנים לשום נכבד ובעל בעמיו. נכנסים אל הדירות ומוציאים חולים ממטותיהם וזקני עם משענתם. והעובדים באים על שכרם – במכות ובמהלומות השוט. הנאצי משגיח על “עבדיו” היהודים ושוט בידו. (שפיצרוטעה) בו הוא מצליף על ראשי העובדים כשהם כורעים תחת סבל משאם. מכים באכזריות סדיסטית עד זוב דם, עד התעלפות. כשהמוכה נחלש מרוב עבודה ומיסורים גופניים מזים עליו מים כדי לעוררו מהתעלפותו – ושוב מכים. או יש שבשעת העבודה מצוים לשיר שירים או פתגמים המשפילים את ערכו האישי או הלאומי של העובד. מכבידים את העבודה בכל מיני קושיים. כשמצווים לנַקות מקומות מטונפים מצווים לנקותם ביד. היו מקרים שצווּ אחרי גמר העבודה לפתוח את הפה בכדי לירוק אל חללו. ועוד ענויים סדיסטיים בכדומה לזה. חנויות גנשה ונלבקי הורקו עד תומן ודממה תשרור בהם כדממת ערב יום הכפורים בין השמשות לפני "כל נדרי,. כלן סגורות. פסקה כל תנועה; שבת המסחר. מסחורות מונופוליות אין היהודים מקבלים שום מנה. כרטיס לנסיעה ברכבת מוכרים אף ליהודי בכדי להרבות בהכנסות, אבל הנסיעה ברכבת כרוכה בסכנת נפשות. רק לאשה יהודית יש לפעמים יכולת של נסיעה ברכבת מפני שקשה להבחין בין יהודית לאריית. אין הנאצים הפראים מונעים את עצמם אפילו מלהכות נשים. ככה העידה לפני אשה יהודית אחת, מגיסטרית למתמתיקה שנאצי סטר לה בפניה פעמים כשנמצאה בקרון בתוך נוסעים אריים. לכל בתי המסחר היהודיים שסחורתם לא נשדדה מפני שבמיניהם אין צורך לצבא הוכנסו ממונים (קומיסארים) נאציים והבעלות עברה לידים זרות.

בקצור – כל ענפי פרנסה גודעו. הכל הולך ונעקר מקרקע היהודי.

והיהודי הפשוט והתמים שואל את עצמו ואת חבריו לצרה: – האומנם

לית דין ולית דיין בעולם? –

11.11.39

כשם ששורר חושך בחוצות ורשה כך שורר החושך במוחותינו. הכובש מדלדל ביחד עם החומר גם את הרוח. בממלכת החושך של הנאציזם הפראי כל ניצוץ של אור מביא לו הפסד; ולכן הוא מונע בעדנו כל דבר שמקשר אותנו עם העולם הדמוקרטי, מלבד דרשותיו של מולוטוב “ידידו” במקומות שהוא מגדף את ה“דמוקרטיות”. ראשית – סגר את העתונות. קיים רק עתון יחיד ומיוחד, מעשה ידיו ופרי רוחו. בתור עתון הוא סמרטוט אמִתי, עֵד לעניות הרוח שבחוגי הכובש. דרך המסננת הזאת מסתננות כל הידיעות מן החוץ. הנושא היחידי שלו הוא – חרוף וגדוף כלפי אַנגליה. אין כמוה לשקרים, לגזלות, לרציחות ולכל מיני תועבות שבעולם. היא נוחלת מפלות על כל צעד ושעל, ובארצה – רעב ומחלות. בצרפתים אינו פוגע. בס"ה הוא תופס שני עמודים ואחד מהם מוקדש למודעות. זהו המעין שממנו אנחנו שותים את מימי האינפורמציה הפוליטית והצבאית.

שנית – נסגר הרדיו וכל האפרטים לוקחו, ביתר דיוק: לא שבאו ולקחו, אלא שבעליהם הביאום בידיהם אל הקומיסארט של רובעו המשטרתי. עמדו בתור והיו “מאושרים” שהגיע זמנם להפטר מהם. הפעם לא הבדילו בין יהודים לאריים. הוציאו מן הכלל רק את הצבא ואריים שהם גרמנים מלידה. עלי היה למסור שני אפרטים יקרים, שמחירם עלה למעלה מאלף זוז. לבי נתר לגזרים. אבל אין עצה.

שלישית – אין שום חיים צבוריים. כל המפלגות פורקו. כל מוסד פילנטרופי נסגר. דממת בית קברות. בני אדם עסוקים רק בחומר. שמועות מתהלכות בלחישה, שמועות מוגזמות ומופלגות, אחת משונה מחברתה, וקשה לבדוק את אמתותן. הנה יצאה שמועה שמוסוליני יצא להלחם עם היטלר!! האומנם? בעתונות של הכובש התגנבה איזו הערה, ש“הדוצה” רוצה להפעיל את צבאו. נגד מי? אין אף רמז. על סמך זה בונים מגדלים פורחים באויר כדרך המח היהודי. לבנו נתון בין תקוה ופחד. התבוא הישועה ממקום שלא פללנו?!

אנחנו רוצים לנחם את עצמנו שגאולתנו קרובה. במצוקתנו יש מקום לכל מיני הזיות ודמיונות.

ורשמי היום הם פטליים. השוד אינו פוסק.

מלבד השוד “הלגלי” מטעם הכובש פרץ גם השוד הבלתי לגלי מצד ההמון הפולני. היום הייתי עד ראיה לשוד כזה ברחוב גנשה. קמה מהומה נוראה. יהודים החלו לקרא חמס. צעקו בכל כחם: “פוליציי” ⁷⁷!!! והשודד שודד. שקצים לעשרות עם סחורה שדודה תחת בית שֶׁחים מתפזרים במנוסה לכל צד ויהודינו צועקים. איש לא העיז לגשת אל החמסן ולהוציא את החמס שבידו. ואפשרות קלה היתה להוציא את זה אל הפועל, אבל מפחדים. מחזות כאלה הולכים ונשנים בכל יום.

השודד שודד והיהודים צועקים…

אחד עשר לנובמבר הוא “חג החרות” לפולנים. ⁷⁸ והכובש שרוי בפחד. הגיעה אליו איזו שמועה ע"ד תנועה בין הפועלים. פּ.פּ.ס. ⁷⁹ משמיעה כעת כפעם בפעם את קולה, שאין איש שומע. אבל דוקא הכובש הטה אליו אוזן, חסר הוא הבנה פסיכולוגית בהלך נפשו של הצבור הפולני, שהוא כולו שבור ורצוץ ואינו מסוגל לשום התנגדות. אבל באמת היה איזה חשש מבוסס. אין מקשין על פולנים. נכונים הם בשביל איזה פרסטיז' שטותי להקריב קרבנות-דם נקיים. מיד אחז הכובש באמצעים חריפים: הביא במאסר מאות איש חפים מכל פשע פוליטי משדרות האמידים ומשדרות האינטליגנציה המדופלמת. טוענים, רופאים, אינז’ינרים וסוחרים מפורסמים בלי הבדל גזע למאות נאסרו בתור ערֵבים שלא תהיה “מרידה” כביכול… ביניהם נאסר גם א. וולפוביץ, הדירקטור של הגימנזיון “חנוך”, אלא שאחרי ישיבת-מאסר של שלש שעה הוצא לחפשי. מומחים לדבר הטילו פחד על היהודים שאל יצאו כל היום מבתיהם. אבל הפחד היה פחד שוא. שום “מרידה” לא היתה. היום עבר בשקט ובמנוחה.

וערי השדה הולכות ומתרוקנות מתושביהן היהודים, שהכובש מגרש אותם על נשיהם וטפיהם וכל צאצאיהם. כל האוכלסיה היהודית נעקרת משרשה. היום מלאו רחובות וַרשה גולי סיערפץ וראציאָנז', יצאה פקודה לעזוב את העיר במשך שעתים. לגולים לא היה פנאי אף לצרור את מטלטליהם. בתיהם החרמו. כספם במזומנים לוקח. הושיבו אותם בקרונות והרכבת הביאה אותם לתחנה הקרובה; מיד הוצאו; ומשם הלכו רגלי או שכרו להם עגלות עד ורשה. וככה בכל מקום.

14.11.39

כליה גמורה באה ליהדות פולניה. ביחוד בחבל נהר ווארטא, שהכובש ספח אותו ל“גרמניה הגדולה”. במובן החוקי והאדמיניסטרטיבי אין חבל זה שייך לשטח פולניה, שעליו חלים חוקי ד"ר פראנק בקרקא. חבל ווארטא הוקדש רק לגרמנים ועוקרים משם כל רגל זרה. במדה ידועה אף פולנים הולכים ומגורשים משם; ויהודים – על אחת כמה וכמה. אדמת קודש היא! הכובש מתאמר שאין התרבות הגרמנית הגבוהה יכולה לדור בכפיפה אחת עם תרבות נמוכה כזו של הפולנים או של היהודים. מראשית ימות עולם היתה אדמת ווארטא אדמה גרמנית ובחמלת ההשגחה שבה עכשיו לבעליה הראשונים.

ובכל מקום שהאדמה הפכה להיות גרמנית וסופחה אל “הרייך” אוי ואבוי להם ביחוד לתושביה היהודים. לודז העשירה, רוכלת המדינה הפכה לגיהנם ליהודיה. הבאים לורשה מתלוצים ואומרים, כי כאן גן-עדן. העתון האשכנזי היחידי “לאדזער צייטונג” מסית באופן נורא נגד היהודים. אין לך עון פלילי שאין היהודים האומללים נאשמים בו. מדי יום הולכים ונסגרים חנויות עסקים על כל חטא קל, שכל אחד דש בעקבו. מדה אחת לכל “חטא” נגד הנקיון, נגד הפקעת השער וכדומה – סגירה גמורה. העתון הסמרטוט מרים על נס כל חטא קל שבקלים, מקדים הקדמה מלאה הסתה ואחר כך רשימה שלמה של חנויות ו“סטראגאנים” ⁸⁰ יהודיים שחוסלו בכדי “לעקור משרשה את היהדות הפושעת”. גנב יהודי שנתפס – כל ישראל ישא את חטאו, כי כלם גנבים ושודדי ליל. ברנז’ות עשירות שעד כה התרכזו אך ורק בידי היהודים, כמו המסחר בבשר, במקנה חי, בעורות, במעים ובכל התעשיות היוצאות מהם הוצאו מידי היהודים. אמנם אין כאן איסור גלוי שאסור ליהודים לסחור בכל המינים הללו. החיסול של המסחר היהודי נעשה בעקיפין. השלטון האדמיניסטרטיבי עומד ומודיע, כי הרשיונות שעד כה פקעה זכותם. וזכיון חדש אינו ניתן ליהודי – וחסל. בכדי לשרש את “החלאה היהודית” אסור ליהודי להציג כף רגלו ברחוב הפיטריקובי הידוע, מרכז המסחר והעושר הלודזי. כל בתי המסחר הופקעו מידי בעליהם; דירותיהם החרמו; סחורתם ותכשיטיהם וכל חפצים יקרי ערך שודדו. ותיכף לזה הוצא איסור להיראות באותו הרחוב בכדי שלא להתגעגע לדברים שלא ישובו עוד… אבל בכדי שלא יאבד הפדיון מיהודי הנהיגו “פאסיר-שיינים”, בעד תשלום ידוע, המתיר ליהודי להציג את כף רגלו ברחוב הפיטריקובי שהוא ואבותיו ואבות אבותיו בנוהו והעמידוהו על מכונו ופרסמוהו בכל העולם.

וחבל ווארטא הולך ומתרוקן מיהודיו. קצתם באונס, בתוקף פקודת גירוש; וקצתם “ברצון”. לודזאים שבאים לורשה מקנאים בנו. אבל אוי ואבוי גם להם וגם לנו!!

ידיעה – פצצה! התנקשות ב“מנהיג”! ⁸¹ עוד בטרם שהידיעה נתפרסמה ברשות הצנזורה הצבאית התהלכו בלחישה שמועות ע“ד התנקשות ב”מנהיג" ושעל ידה נהרג העסס סגנו. מפני חוסר מקור נאמן חדלנו להאמין לכל שמועות פורחות, פרי דמיונם של החדוד היהודי. לא היתה שעה מוכשרת למגזימים, למפריחי שמועות מבהילות, למפיצי בהלה כבימינו אלה. לא פעם ושתים פרחה נשמתו של המנהיג בדמיונם של הולכי בטל. והנה – הדמיונות היו לעובדה מאושרת ומקויימת.

היינו בבחינת “ויחד”. שמחנו ש“הענין” כבר התחיל; שמרד מאורגן פועל בצנעה וכבר העיז להביא התנקשות לידי גלוי. סמן הוא, שכבר בגר; שכוחותיו הולכים ומוסיפים; שהנוהים אחריו נמצאים בשדרות האינטלגנציה המדופלמת ובחוגי הפועלים שהיא משפיעה עליהם מרוחה המרדנית. אבל ביחד עם זה נעשה בשרנו חדודין חדודין שההתנקשות לא הצליחה. היינו רואים בזה אצבע אלהים… נתאכזבנו מאבינו שבשמים…

ואף על פי כן – תקותנו לא עזבתנו. חכינו לידיעות נוספות. ע“ד פרטים וע”ד הפעלת ההתנקשות בגרמניה ומחוצה לה, אלא שהן מצומצמות מאד. אפרטי-הרדיו לוקחו מאתנו. כל השומע שדורי רדיו בצנעה סופו לעונש.

יש איפוא כר נרחב לדמיון, שבשעת מצוקה הוא פעיל מאד…

15.11.39

אין קצה לבריחה! בורחים אל “ידידו” של ה“מנהיג”, ⁸² שמקבל בזרועות פתוחות את היהודים הנרדפים, שחמת המציק מכריחה אותם לעזוב את ארץ מולדתם.

יש להודות שצדקו דברי חכמינו: “הקב”ה מקדים רפואה למכה“… אלמלי רוסיה הסוביטית היינו פשוט נחנקים עד לידי יציאת נשמה. היהדות הפולנית חרבה חורבן גמור ושלם. רבבות צעירים יהודים נשארו בלי משען לחם. בכל יום גזרה חדשה. בכל בוקר – דיסקרימינציה חדשה את החררה האחרונה שהיהודים עוד מהפכים בה. בלבול במוח למקרא כל הפקודות, הצוויים, הכרוזים והמודעות שהכובש מפרסם. מראש אנחנו יודעים כי אין בהם שום בשורה טובה ליהודים. אותנו מפלים תמיד – בין לטובה ובין לרעה. כשמאכילים עניים מן התמחוי – חוץ מן היהודים; כשמחסלים את המבוטלים ע”י הספקת עבודה הכרחית – חוץ מהיהודים. היהודים אינם נכנסים בחשבון. בכל פוזיציה צבורית ליהודים עמדה מיוחדת. עמהם עוד הכובש נלחם. ככה אמר מפורש גנרל גרמני אחד. לנוער היהודי אין לא הוה ולא עתיד. והוא בורח על נפשו. הבריחה נעשית באופנים שונים: ברגל, באוטו, ברכבת, בעגלות ובכל מיני מכשירי נסיעה. הגבול פתוח. מצד הסוביטים אין שום מניעה. ולכובש אין שיטה קבועה. מעולם אינך יודע מה שאסור ומה שמותר. בענין אחד – פעם נוהגים לקולא ופעם לחומרא. וזה מובן. במקום שיש שרירות וזדון לב אין שיטה קבועה ומסויימת. ולא עוד אלא מה ששלטון זה מתיר, זה אוסר. בזמן הראשון לכבוש היה הגבול פתוח. נתנו לכל אחד לעבור בלי שום רשיון בכתב, ומי שרצה לעמוד שלושה ימים בתור לא מנעו ממנו אפילו רשיון בכתב, שבו היה כתוב מפורש, שלמוכ“ז מותר לעבור את הגבול לרוסיה עם מטלטליו וחפציו והרשות לו להנות מכל מיני מכשירי-נסיעה. אבל כל זה בכתב. למעשה היתה הדרך בחזקת סכנה. עפ”י “החק” מותר לעוברי הגבול לקחת רק עשרים זהוב. זהו חוק סדיסתי שאי-אפשר לעמוד בו. התחכמו איפוא להבריח סכומים יותר גדולים וכאן נכשלו רבים. בדרך שודדו והוכו ונשארו בעירום ובחוסר כל. שומרי הגבול יודעים שדמם וכספם של היהודים הם הפקר. והם מתנהגים עם עוברי הגבול כפי שיעלה על רוחם. מעתה מבכרים עוברי הגבול לעבור באיסור. אין בוטחים בלגליות של הכובש. כשעוברים בצנעה בטוחים יותר. כי אין לך פליט שלא יקח עמו סכום כסף יותר גדול מכפי ש“החוק” מרשה. ולכן נתפרסם בין הפליטים “הגבול הירוק”, שמומחים להעברה מרויחים מ“משלח יד” זה סכומים עצומים.

יודעי דבר משערים, שיותר ממיליון פליטים נפלטו לרוסיה. וכמה שלא ירבו לבוא עוד מקבלים ברצון. אבל – לאן יכנס כל ההמון הרב הזה? קצתם, מומחים לאומנות ידועה, כבר נסתדרו. קצתם, ביחוד המומחים לאיזו מלאכה, כבר העבירו לרוסיה הפנימית. ורובם – או שיש להם כסף מן המוכן והם שׂבעים, או שאין להם כל והם רעבים וצמאים. כמו תמיד – יש שמצליחים ויש שמזלם רע ומתענים. אבל סוף סוף אין לקפח שכרה של רוסיה הסוביטית שפתחה את שעריה לגולי פולניה והצילתם מענויים קשים ומרים. הסוביטים מחייבים את אמריקה ואנגליה הדמוקרטיות העשירות, שדוקא בשעת המצוקה היותר איומה לגולי גרמניה סגרו את שעריהן ואטמו את אזניהן לצעקתם הפולחת לב והקורעת שמים. הסוביטים אומרים: בואו! נתן לכם גם עבודה, רק היו אתנו!

אין פוליטיקה של ידידות סוברנית מרשה לנזוף בנאצי שיחדל ממנהגיו המתועבים ביחס ליהודים. “יהודים” זהו מושג מורכב. יש בהם גם בעלי הון שנואי נפשם. מלאכתם נעשית על ידי אחרים; מזה הם נהנים. הנאצי מחיש את הפרוליטזציה הנכספת. כל מן דין אינו שנוא להם. אבל את הנוער היהודי הנכסף לעבודה, לעמל כפים, לחיים שיש בהם יצירה ובנין ומקבל עליו את מרותה של הבולשביות הסטאלינית – המה אורחים רצויים. לרבבות המה נמלטים מהגיהנם הנאצי.

הנה מה שעלה לנו ביום אחד:

אחרי רוב עמל וטורח נפתחו בתי הספר, שמתקיימים בנס. מפני מעוט התלמידים אין המורים מרויחים אף לפת חרבה. בי"ס אחד בן שלוש מאות תלמיד נתמעט עד מאה; וחברו בן מאה נתמעט עד עשרים. אין עבודת ההוראה מתנהלת כהוגן מקוצר רוח ומעבודה זולה. נתפרנסנו כחנינא בקב חרובים. והנה בא הקץ גם לזה… מפאת המחלות המתדבקות המתהלכות בעיר, ביחוד מחלת טפוס הבטן, יצאה פקודה לסגור כל בתי הספר בלי הבדל מין וסוג. נכונים לנו מעתה חיי רעב ועוני, חיי נווּל וכעור.

יום פקודה היה היום גם למופקרות בישראל. כשם שלסנדלר יהודי אסור לתפור זוג נעלים חדשות כך אסור לאשה יהודית להתעסק… בזנות. הכובש מפחד מפי “חלול הגזע” ואם הזנות בתור משלח יד תהא מותרת גם לישראלית יש לחשוש שלא יהיה כבוש היצר לחייליו ויכשלו, חלילה, במופקרת בלתי ארית.

וגם לנשי ישראל ההגונות ניתן רמז שאל להן להכנס ביחסי ידידות עם החיילים; ובאם לאו – תאָשמנה בסבוטז' ועפ"י פקודת פראנק האחרונה דינן למיתה. לא פחות ולא יותר…

17.11.39

חיל ורעדה אחזונו לשמע הגיטו. יאוש על כל פנים. יש מצוקה ויש מצוקה. יש מצוקה שהאדם אוזר את כל כחותיו להמלט ממנה; כל זמן שהאדם נלחם עם צרתו לא אבדה תקותו להחלץ ממנו. שבע יפול – וקם. ויש מצוקה הדולה את כל הכחות החיוניים שבאדם והוא נמצא במצב של לאחר יאוש. הוא מעמיד את פניו נגד הגל לא כדי שיעבירהו אלא כדי שיורידהו מצולה. מצבו הפסיכי הנואש מקהה את כל עֵרנותו, כל כחותיו הנפשיים והגופניים משתתקים ומוסר את עצמו לגורלו. יעשה אתו מה שיעשה!

במצב פסיכי נואש כזה נמצאת כל היהדות הפולנית!

קהלות שלמות נעקרות משרשן כשהן עוזבות בידי האויב את כל הונם ורכושם. בבוקר בהיר אחד הן יוצאות נקיות מנכסיהן בלי מזון סעודה אחת. הקטסטרופה של חבל ווארטא שנספח ל“רייך” – אין כמותה אפילו בתולדות ישראל הרוויות דם. הדלדול החמרי אינו מספיק. לפני זה מתעללים בגולים האומללים ומדביקים להם על כנף בגדם את “הכתם הצהוב”. ⁸³

כן, בעיני ראיתיו את סמל “החרפה” שהכובש זכה בו את יהודי סיערפץ המגורשים. מטלית צהובה שעליה המלה “יודע” והיא תפורה על אחד מדשי הבגד. גם כל פקידי ה“דז’ונט” ראוהו ופניהם כוסו חרפה, אנכי יעצתי לאותו היהודי שיוסיף על יד המלה “יודע” את המלים “מיין שטאלץ”. ⁸⁴ אבל היהודי ענה כידען כי הכובש מכנה דברים כאלה סבוטז' ודן את החייב למיתה.

ויהודי לודז הזריזים, הפקחים והאמידים, יוצרי תעשית-הארג הפולנית, בוני העיר ומיסדיה – איכה ישבו בדד ושכול ואלמון באו עליהם כתומם! גם עירם נספחה ל“רייך”. וכיתר אחיהם ילידי החבל נידונו ל“כתם הצהוב”.

ההיתה טרגדיה עמוקה כזו מימות עולם?!

מלבד הכתם הצהוב טעון כל יהודי ציץ של פח ועליו כתובת חרותה ע"ד הפרסונליות שלו: שמו, שם הוריו, שנותיו, משלח ידו וכתבתו. מחמש עד שמונה בבוקר אסור לו ליהודי לצאת מביתו. אין זה אלא כדי שלא יוכל להסתתר בשעות ששליחי הכובש נכנסים אל הבתים להוציאם לעבודת פרך.

בקרקא – גיטו יהודי. ⁸⁵ מרכז העיר סגור לפני היהודים. בורשה ענין הגיטו נדחה לאיזה זמן. וכאן יש מקום לבדותות שונות, שרק בדמיונו החולה של האומלל המעוטף בצרתו יכולות להברא. פעם משליכים את יהבם על סטאלין “בעל הרחמים”; ופעם – על רוזבלט החונן דלים, שאיים על “המנהיג” שאם לא יחדל להציק ליהודים, יגורשו הגרמנים שבאמריקה.

הוכשר הקרקע אפילו למשיחיות דתית. חסר רק איזה שבתאי.

18.11.39

ידיעות מהעולם הרחב מספיק לנו הכובש. הידיעות מצומצמות. וכל ידיעה צבועה בצבע חום. לפעמים אנחנו שומעים מכלל לאו הן, ומהן לאו. אצל הכובש הכל טוב וישר; הכל ברום המעלה; הכל נעשה בהצלחה מרובה, ואין כמוהו לזריזות, לתרבות גבהה, ולמומחיות בכל מקצוע ומקצוע. אין קצה להתאמרותו ולגאותו. ואצל הצד שכנגד – הכל רע ואי-מוצלח. האנגלים והצרפתים אינם מגיעים לקרסוליו. אצלם החיילים רעבים וצמאים. כל מקצוע עזוב ונטוש. האר בעלישא ⁸⁶ היהודי אינו משלם משכורת לקציני צבאו. לעת החורף אין להם למגיני המולדת גופיות של צמר להגן את גופם מפני הקור. ביחוד מקבל את חלקה אנגליה “האומללה”, שמיום פרוץ המלחמה קננו בה העני והדלות וכל החיים הפכו לגיהנם. לועג הוא ל“בלוקדה”, שהיא ערוכה נגד גרמניה וחציה קולעים באנגליה גופא. אם יש לחשוש לרעב – אנגליה בעצמה תפול קרבן הרעב. לכובש יש הכל בשפע. לא רק הצבא מלובש ומצויד בכל הדרוש ממזון עד נשק, אלא גם כל “גרמניה הגדולה” טובלת בשפע ובעושר ובכל מיני תענוגים. וכו' וכו' וכו'. הגאוה של הכובש מעוררת לפעמים בחילה. אנחנו רואים בעיני בשר את ההיפך מזה. אבל – טובה השתיקה!

בס“ה מופיעים שני עתונים יומיים. אחד מהם בלודז ה”גרמנית“, שזו השנה השבע עשרה להופעתו. עד כה היה נכנע לפולניה “בעלת התרבות הנמוכה” ועמד לימינה בריבה עם המנהיג ע”ד דנציג. עכשיו שנה את טעמו ואת כוונו. נעשה לנאצי במאה אחוזים. ההסתה נגד היהודים פורחת בו כבמטה אהרן. והסתה מכוערה, שוּקית, פוגרומית ואפילו שטותית. מעשה “יעקע”! יש שהוא סותר את עצמו בשתי שורות הבאות זו אחר זוֹ. אבל – מה שעליו לעשות הוא עושה ומוצא חן ושכל טוב בעיני בעלי היכולת. זהו הבטאון של “חבל ווארטא” הקדוש שהולך ומתגרמן מיום ליום בפזיזות מפליאה עד כדי איסור ליהודים לדרוך על אדמת הרחוב הפיטריקובי בלודז.

השני לו הוא “ווארשאוער צייטונג” שאינו נדפס בורשה ה“פרובינצית” אלא בקרקא הבירה, מקום שלטונו של פראנק. שטח זה עודנו חבל פולני ובתור יחידה אדמיניסטרטיבית היא מכילה ארבעה דיסטריקטים, הלא המה: קראקוי, ווארשוי, ראדאם, לובלין וחלים בה “חוקים” מיוחדים. כמובן מאליו חוקים אדמיניסטרטיביים, “חוקים” של סאטראפ אכזרי, הדן למיתה כל מי שנוהג בכובש מנהג סבוטז', ובכלל זה אפילו לעשות קרע באיזו מודעה. העתון החדש של קרקוי-ורשה עולה על חברו בתור עתון וגם הסתתו נגד עם חרמו היא יותר “קולטורית”. ברפורטז’ים שלו הוא פוגש תמיד ביהודי הגיטו, כי אין מקום פנוי מהם ודן אותנו כ“גזע נמוך” חסר תרבות שדרכו להזיק ולהבאיש את הסביבה. דבריו העוקצים אינם עושים רושם של הסתה במישרין, הכל נעשה אצלו דרך אגב, אבל הארס המפעפע בו חודר עד לתהום נפש הקורא. לגאותו הנאצית אין גבול. הפולנים והיהודים שניהם גם יחד הם בבחינת “נייטיבס” שבמושבות אפריקה הפראית. שניהם יחד לא נבראו אלא לשרתנו. באנו הנה ללמדם סדר ותרבות, להרים את המדינה האומללה משפל המדרגה, שהממשלה הקודמת, הפושעת והברברית, הורידוה עליה בבטחה על אנגליה הנבלה. ובאמת, לבקר דמינו בעיני הנאצי. כשהוא משגיח על עובדיו היהודים הוא מחזיק שוט בידו. כלם מוכים בלי רחמנות. כמונו כסוסים!! אם אבוא לספר פרטים המלאים מעשי אכזריות שהגיעה לשיאה וששמעתי מפי הניזוקים, לא אספיק. פרטים אלה מרתיחים את הדם וקצף אין אונים מחלחל בקרבך המסוגל להביא אותך לידי שגעון. לפעמים – אנו מתביישים להביט איש בפני רעהו. ורע מזה, שאנחנו בעצמנו היינו בעינינו ל“ברואים נמוכים” מחוסרי צלם אלהים. תקותנו היחידה – שהמפלה בוא תבוא. רק בדבר אחד אנחנו מסופקים אם נחיה ונגיע לזמן ההוא.

ואני אומר: כן, נחיה ונגיע! לא לעולם חוסן!!

וענין מוסוליני מנסר בעולמנו!

ש“הדוצע” איתמח בבגידה ושהוא ראוי ומסוגל לבגוד – בזה אין כל ספק. דרכו בכך. פוליטיקה היא זנות. מכריעים את הכף לטובת הצד המעלה את המחיר.

אבל כאן השאלה: לטובת מי יכריע? לבנו מהסס. אם חס וחלילה לטובת “המנהיג” ידידו הלבבי – הלא נאבד!

אלא שהיהודים עקשנים הם. הם באחת – נגד “המנהיג”. והרבה סמנים לדבר: המלך עמנואל ויתר על שלטונו לטובת נכדו העוֹין את הנאצים. הדבר מפליא ביותר שעתוני הכובש אפילו לא מצאו לנכון להודיע את זה. הדבר נודע בגנבה מפי הרדיו. היו גם חילופי גברא במיניסטריון שלא לטובת המנהיג. חוץ מזה: בטלו “ההגבלות הגזעיות” לרעת היהודים. ואם תאמר: מה יקבל מוסוליני בעד בגידתו? יקבל קולוניות מצרפת; יתנו לו חלק הגון ודעה בצדו בתעלת סואֶץ; יגישו לו בתור דורון את “אסתרייך”. וכן הלאה. הלב רוקד משמחה. אנחנו שואפים לקץ המלחמה. אבל הלא כל בר בי רב יבין שאל לשותפי המערב “לעשות” שלום כעת. מוסוליני יעזור להביא את הקץ הנכסף; קץ למלחמה וקץ לעוד מי שהוא… ואם אתה מסופק עוד – הנה לך סמנים חדשים!

הקונסולט האיטלקי בורשה נסגר. זאת אחת. בכל מקום שהיה תלוי דגל פשיסתי הורד. ליהודים עין בוחנת. אף פרט קטן אינו נעלם מעיניהם. אבל נגד ראיות “מוכיחות” אלה יש צר ואויב – הלא הוא עתונו של הכובש שעם כל שקרנותו הלא לא יעיז לשקר במלתא דעבידא לגלויי. והוא נותן ידיעות משמחות ע"ד הכנותיו של מוסוליני למלחמה. נגד מי? מובן מאליו!… מי יחכם לחדור אל הבאות!?

23.11.39

עשיתי הפסקה קטנה ברשימותי מפני שהאופי התמידי של תכנן, שאינו אלא קנים הגה והי, הוגיע אותי. עד מתי אקונן? לכל צרותינו צורה אחת. צורה של כליה והשמדה. מגמה זו אמנם גם עד כה היתה נמצאת על סדר יומנו. אדוני המדינה הקודמים לא פנקו אותנו וחתרו בכל יכלתם להשמידנו מן הארץ ע“י קיצוצים, הגבלות וגזרות. אבל מפני קוצר כשרונם המדיני והמשקי ומסבות מדיניות בעלות אופי חיצוני אחזו רק בחצאי-אמצעים, בפאליאטיבים שאינם נוקבים עד התהום. גם קצת בושה היתה להם, ל”פאנים" מחוסרי הבנה ושכל. אלה עשו את תועבותיהם בזהירות הראויה. החוקים המגבילים לא הזכירו שם יהודי, אלא כיונו אליו. והחץ תמיד פגע בנו. לא כן עתה. נראה הדבר כאלו הכובש בא לכתחלה רק לשם זה, כדי לעקור משרשו את השבט היהודי. כל מעיניו נתונים רק לזה. קירות הבתים והגדרות מודבקים כרוזים, מודעות ופקודות שבכל שורה תמצא את השם יהודי. והכל בשנאה, באיבה, בארס מפעפע שמקורם פטולוגי. בני אדם נורמלים אינם שולטים במדינה נכבשת ברוח זדון כזאת. רשעות סדיסתית שהגיעה לשיאה של טפשות ושעם כל הטרגיות שבה היא מעוררת צחוק מכאיב לב.

מכל חבל וורטא שנספח אל “הרייך” גורשו כל היהודים. גורשו באופן ברברי שלא היתה דוגמתו מימות עולם. גורשו על טפיהם וצאצאיהם ועל זקניהם וחוליהם בבוקר בהיר אחד. כל הישוב היהודי נעקר משרשו. המגורשים נשארו בלי פרוטה ובלי מזון סעודה אחת. דוויים וסחופים, רעבים ומדוכאים הם צובאים בהמוניהם על פתחו של הדז’ונט (לשנה 13) שאחרי בכיות ויללות, הם מקבלים איזו תמיכה עלובה, שאין בה כדי לחיות אף שנים שלושה ימים. מי שרוצה לראות את הנווּן של היהדות הפולנית, את הפרוצס המבהיל של יהדות בת אלפי שנה ההולכת וגוססת וגועת גויעת-נווּל תחת מהלומות אכזריות של וַנדלים שואפי דם יהודים – יבלה שעה אחת בדירת הדז’ונט.

קשה לראות בגויעת קבוץ שלם, שעם כל חסרונותיו היה לו פרצוף; והפרצוף – יהדותי שלם ומלא. יש כאן גם טרגדיה יהדותית-תרבותית, אלא שאין לבנו פנוי כעת לענינים רוחניים-תרבותיים. אין לנו דוקא העוז הרוחני של אבותינו בעלי נשמה מחושלת, שמלבד פת לחם לא שכחו בתוך מצוקתם הנוראה את צרכיהם הנשמתיים והקריבו את עצמם עליהם. לנכח המצוקה המסכנת את קיומנו החמרי אנחנו מוכנים לוַתר על כל היקר והקדוש לנו עד כה. יהדות פולנית החסידית, החרדית, יראת אלהים, נאמנת תורת ישראל פורשת כפיה אל – סטאלין. יבוא מי שיבוא ובלבד שלא נפול בידי הרוצח.

יהודי לודז התעשיתית, הגאים והאמידים, כבר נושאים על זרועותיהם את “הכתם הצהוב” עם הכתובת “יודע”. בשבוע זה יצאה פקודת פראנק שגזרת ה“סמן היהודי” חלה גם על דיסטריקט קרקוי, אבל בשנוי צורה קצת: לא כתם צהוב, אלא כל יהודי מחוייב לשאת על שרוול בגדו העליון כשהוא יוצא החוצה מטלית לבנה בת עשרה צנטימטרים רחבה, ועליה כוכב-ציוני כחול בן שמונה צנטימטרים בקטבו. ברוחב לבו נתן לנו הכובש דורון יפה – צבעם וסמנים לאומיים. נתקיימו בנו דברי הנביא:

“אם לא ביד חזקה אמלוך”… ולא עוד, אלא אפילו משומדים, בניהם של יהודים, מחוייבים לשאת את הסמן ה“מחפיר” ולכפר את עון מולדתם. כמו כן מחוייבים המשומדים לתרום לטובת התמחוי שנוסד בפקודת הכובש בקרקוי. תמחוי זה לטובת הדלות היהודית הקרקוית לא נוסד מטעמים הומניים, חלילה, הכובש בעתונו הטעים בפרוש “שאיננו מחוייב להאכיל את השונא היהודי”… אלא שהרעב השורר בגיטו היהודי בקרקוי גורם למחלות מתדבקות, שיש בהן סכנה לצבור. ותיכף לזה העתון מוסיף: “אין להתפלא איפוא שהשלטונות הגרמניים סגרו בפני אספסוף כזה את המרכז של העיר”…

הסאדיזם הולך וגובר מיום ליום:

שלשום שלמה הקהלה על יד הכובש שלוש מאות אלף זהוב – לטובת המשטרה הפולנית, שחלק ממנה עוד נשאר על מכונו וממלא את תפקידו תחת פיקוחו של הכובש. היהודים מחוייבים לפרנס את המשטרה העירונית כאלו הוא נקבעה ונתמנה רק לשמם. וככה גם באוטבוצק: תיכף להכנסו דרש הכובש תקציב של שבעת אלפים וחמש מאות לחודש אך ורק מאת היהודים לפרנסת המשטרה. לע"ע נקבע הבודז’ט לחדשיים.

כל זה בגלוי: והנסתרות – ילא כל עט לתאר.

החמס והשוד מאת יהודים יחידים אינו פוסק לעולם.

24.11.39

בתוך הטרגדיה הכללית טרגדית היחיד בטלה ואינה באה בחשבון. אין לך אדם שקיומו לא נחרב. אין לך יחיד שאחד מבני משפחתו לא נהרג. ואלה שנשארו בחיים נשארו מחוסרי פרנסה. העורקים המשקיים היותר עֵרים וחיוניים נשתתקו. לעומת חורבן כללי וערעור יסודות החיים אין אסון היחיד בולט ביותר. בטרם שידידי וחברי יפתח את פיו לספר את חויתו אני יודע מראש את כל פרטיה. כמעט שדבריו נשארים תלויים באויר ואין ספורו המבהיל עושה עלי רושם.

אבל יש לפעמים שגם אסון היחיד תופס מקום דמינכר. יש שבין רבבות חללים עינך נמשכת אחרי האחד שפרצופו כרוך אחריך בכל פנה שאתה פונה, אינו מרפה אותך ונגרר אחריך כצל ומפריע את מנוחתך. קשה להבין מאין זה בא. אבל כך יש. אסון יחיד אחד כל כך הממני עד שאני מוצא את עצמי למחוייב להציב לו ציון. זהו האסון שקרה לחברי וידידי החביב ר' יעקב זאיאָנץ. אם אומַר “חביב” לא בטאתי את כל מהותו. סוחר בן תורה ובן השכלה ובעל לב טוב. ענו ורחמן ומוקיר ורחום רבנן. והעיקר בעל צדקה ואציל בעניני כספים. ראשון לכל צדקה ומחבב את הבריות. רחוק מקנאה ושנאה ומכל החולשות האנושיות שמקורן במלחמת החיים. ואף על פי שהוא בר לבב ונקי כפים ונוח לבריות וותרן על ממונו הצליח גם בעסקיו והיה אמיד. חנותו ברחוב ס"ס קשיסקא ⁸⁷ לדברים עתיקים ולאפרטי-צלום הכניסה לו רוָחים המונים. וצריך להודות שההשגחה לא טעתה: הפקידה את פקדונה בידים אמונות. ר' יעקב פזר את ממונו בתור צדקה לכל דבר טוב בגלוי ובצנעה. שום איש לא יצא ממנו בידים ריקות או בפנים מלובנים. לא היה שייך לשום מפלגה, אלא לעם ישראל כלוֹ, שהעריץ את תורתו ואת תרבותו והאציל לשם חזוקן מאונו ומהונו. ודוקא יהודי פולני. אפשר – יחיד ומיוּחד ובין רבבות אחיו למולדת. לפעמים לא היה נוח לו דוקא מפני היותו אחד מבני העליה בין מיליוני הפחותים ובתור טפוס סתר את דעתי על יהדות פולניה. ⁸⁸ פשוט, ר' יעקב זאיאָנץ עמד לי לשטן בעצם הויתו וקיומו לדעותי על יהודי פולניה, שאינן פוזיטיביות ביותר. לפני ארבעים שנה השתקעתי בין יהודי פולניה. נתפרסמתי ביניהם. יש לי עמהם משא ומתן והכרתי היטב את דרך חייהם ואת רמתם התרבותית בתור בני אדם ובתור יהודים. לצערי הגדול לא תמיד דרשתי בשבחם. דעותי מבוססות על עובדות ומעשים. משנה לשנה רבו העובדות שהוכיחו את אמתת דעותי. והנה בא ר' יעקב וסתר את כל בנינו. אם יהדות פולניה יכלה להוציא מקרבה טפוס כזה – סמן הוא שיש בה חומר היוּלי מן המשובח.

בכל שבוע היינו נפגשים בכלוב ל“אתיקה ולמדע” ששרידים יחידים רוויי תורה והשכלה מסתופפים בכתליו. על פי רב למדנו ש“ס, התגעגענו לימים שעברו, נוצרה אוירה לומדית ספוגה מדע וחכמה. ור' יעקב מכבד אותנו מדי שבת בפרות וממתקים שקנה על חשבונו. ולא רק שהוזיל לשם זה כסף מכיסו, אלא שהיה משמש אותנו ומחלק בידיו מנות לכל אחד. וככה בכל שבת. בכבודו ובעצמו היה נושא את החבילות בכדי להנות את חבריו ללמוד ולעיון. איש לא דרש ממנו הוצאה זו. להיפך, לא פעם ושתים היינו מוחאים נגד הוצאה מיותרת זו, ור' יעקב בשלוֹ. הליצנים שבנו היו מציעים כפעם בפעם שנשבות ור' יעקב ישלם לנו ב”עד טרחתנו"…

ליהודי יקר זה בא על שכרו: אשתו ושתי בנותיו נהרגו על ידי פצצה מהרסת; דירתו הפרטית נהרסה ונחרבה; חנותו נשרפה, והוא יצא נקי מנפשותיו היקרות ומכל נכסיו. הכל נחרב; הכל נשרף. נשאר בודד, גלמוד וערירי כמו שהוא. רק עורו לבשרו נשאר לו. זו ההשגחה וזו מנהגה עם בחורים!

25.11.39

⁸⁹נתונים הננו בצבת. העקה מכל צד. ממערב הכובש האכזר. ובמזרח שלטון הבולשביות, שהנהו סם מות לקוניוקטורה היהודית האקונומית. שלטון זה ממית אותנו לא מרשעות ומשנאה לישראל; אדרבה, מבוסס הוא על אידיאל רם ונשגב.אבל בין כה וכה הוא מביא כליה לקיומנו. למאי נפקא מיניה מאיזו סבה הנשמה יוצאת? ממזרח וממערב דיקאַטטורות, שלטון היחיד, שמהותם האידיאולוגית אחת לשתיהן. שני קצוות שמתאחדים יחד בשנאה לשלטון העם, לדמוקרטיה. אין אידיאולוגיה דיקטטורית מתאימה להשקפת-עולמנו. בין מימין ובין משמאל היא חותרת תחת קיומנו החמרי והרוחני.

ולכן – אנו נושאים את נפשנו לארץ דמוקרטית שבכונה הסוציאלי יותר נוח לנו. הוה אומר לארץ ישראל!

וכאן תשרור ערבוביה גמורה. אין אנחנו יודעים מהנעשה בה כעת. איזה רדיו השמיע לנו פעם בשורה שא“י היתה – למדינה עברית. קול המון אינו פוסק. יודעי דבר אינם מאמינים. המצב הפוליטי הבין-עולמי אינו מסוגל לשנויים פוליטיים כבירים כאלה. אבל ספק בלב מתעורר גם אצל קטני-אמונה. ובינתים “איש מהימן” בא ומספר “שחטף את ירושלים”⁹⁰ והגיע אליו קול שספר, כי המיניסטר שלנו נסע לעבר הירדן בתור נציג “ועד המיניסטרים” ושוחח עם עבדול⁹¹ שהטה אליו חסד, והביע לפניו את דעתו שהמחלוקת בין הערבים והיהודים היתה שגיאה פוליטית”…

קשה להאמין; ואנחנו רוצים להאמין. האדם נוטה להאמין במה שהוא רוצה. הרגעים מתחלפים. יש שהרגש מתגבר; ויש שהשכל מתגבר. שמועה כזו היא סם מרפא ליהודי לודז, הנושאים “כתם צהוב” על שרווּלי בגדיהם ומחמש בערב אסורה להם היציאה מבתיהם בה בשעה שלכל יתר האוכלסיה העוצר מתחיל משמונה… לב כואב ודואב רוקד. ושמחה לשמע בשורה. נאה כזו.

השאיפה לארץ אינה יודעת מעצור. למהגר מותר לקחת לדרכו רק עשרים זהוב. כך גזר הכובש. יהא כך! גם לגזרה זו יש עצה. היהודים הם בבחינת צדיקים שהכובש גוזר והם מבטלים. הלחץ הפוליטי למד אותנו לבטל כל גזרה כשהיא מתחילה להתגשם במציאות. יהודי גרמניה, המחונכים, התרבותיים, הנכונים למשמעת, הנכנעים לחוק, שאנו! מעשי “יעקע” בידיהם! ממנו קבלו את תורת חייהם. יקוב החק את ההר! לא כן יהודי פולניה “המלוכלכים”: בני בלי תרבות הננו. הכובש גוזר והחיים גוזרים. הי מהם עדיף ואלים יותר? הוה אומר: החיים! כבר יש לנו גישה אל הכובש שנותן את עצמו לעור את עיניו… נוצרו מתוכים, סרסורים, מנחם-מנדלאים שמדברים דוקא אשכנזית גרועה, שאיננה מפריעה ל“עסק”. לאור המטבע “הגסטפה” האיומה נעשת נוח לבריות.

הנה כי כן – בשבוע שעבר יצאו תשע משפחות לדרכם לא"י ברשות “הגסטפה”, שלא הרגישה ביציאתן מפני שכהו עיניה… הוכתה בסנורים, ויש להבין שבצרור כספם היה גם יותר מסך עשרים זהוב לגולגולת…

השמועה מספרת ש“לגסטפה” הוגש דורון של שלושים אלף זהוב… אבל ההגירה היהודית לא תפתר ע"י אמצעים כאלה. אין זה דרך להמונים, ואפילו לבינונים. החרב מונחת על הצואר. נתערערו כל העסקים. נסתתמו כל מעינות הפרנסה. בכל יום מתפרסמות גזרות והגבלות חדשות. רבבות משפחות נשארו בלי משען לחם. ביושים, עלבונות ובזיונות על כל צעד. חדלנו להיות בני אדם. אין לנו הצלה אחרת מלבד ההגירה. איה היהדות העולמית? איה הקבוצים היהודיים השלֵוים והשקטים, בעלי היכולת ובעלי ההשפעה?

האומנם יתנו שיגָדע שבט שלם בישראל?!

27.11.39

היהדות הפולנית נעשית הפקר; אבל לא כל הקודם בה זכה, כי אין איש רוצה לקחתה; אין מי שיעמוד בפרצה ואין מי שיתבע את עלבונה. והכובש מכלה בנו את כל חמתו. שוד ובזה אינם פוסקים. אין לנו אף ביאת-כח שיבוא עם בעלי היכולת במשא ומתן. בכלל, אין דרכו של הכובש להכנס בוכוחים ולקבל הצעה העולה על הדעת. הקהלה, בצורתה המצומצמת, כי כל מחלקותיה נסגרו, מלבד מחלקת בית-הקברות, מצוה ועומדת רק לקיים מה שהכובש גוזר בלי שום הנחות וותורים. אילו היהדות, כביכול, ברחו בעוד מועד על נפשם. יהדות בת שלושת מיליונים עזובה ונטושה לנפשה, נתיתמה ונתונה בצפרני טורף אכזר שאינו יודע רחם.

נתגברה איפוא ההגירה הבלתי מסודרת ל“רוסיה” הסובייטית. בין לילה אחד נעשו לבוב, רובנה, בריזק, ביאליסטוק וגרודנה ארץ “רוסית”. ⁹² לרבבות נוהרים ל“רוסיה” זו צעירינו הבורחים מהתפתה הערוכה להם תחת שלטונו של הנאציזם. בעת הראשונה נתקבלו בפנים מסבירים. ידעו שנרדפים הם ומהווים אלמנט מסוגל לבולשביות. כל מן דין הב להם. אבל הזרם לא פסק; ובגבור הזרם נכנסו אלמנטים בלתי נוחים לבולשביות כלל וכלל. קודם – מפקיעי שער. מפני הרעבון לסחורות נתרבו מבריחי גבול ומפקיעי שער. “ספוקלנטים” אלה ממלאים את כל הרחובות ואת כל בתי-קפר ובתי מלון בחבל רזה ודל זה ועושים “מסחר.” ואיזה מסחר! מעבירים סחורות שיש בהן צורך ראשון בחיים היום-יומיים המצויות עוד כאן בפולניה-הגרמנית ונקנות, לפי הערך, “בזול” ובפולניה-הסוביטית מחירה עולה פי מאה, בלי גוזמא. תחת כנפי ה“חופש” הסוביטי נתרבו סרסרים ותגרנים המתעשרים משוד עניים ומאנקת אביונים. אין לכחד – אחינו בני ישראל מומחים לענינים כאלה. זהו מקור חיותם. לכל מקום שהם באים הם מביאים אתם את הרעש הספקולטיבי, את השאון של הבירז’ה ויוצרים אוירה של ספקולציה מתועבה ומכוערה. וכל זה בארץ שנתנה להם מחסה ומקלט מחמס ממשלה זדונית ורשעה.

הזורע רוח יקצור סופה. סוף סוף נתן השלטון הסוביטי בהם את עינו. אין הבולשביות האמתית יכולה לדור בכפיפה אחת עם באי-בירז’ה, סרסורים, מפקיעי-שער ומתוכים מנַצלים. הלא כל עקרה לא באה אלא לשרש את כל זה מן העולם.

והתוצאות לא אחרו לבוא. הגבול נסגר. נשתנה היחס. לאורך הגבול הולכים ונמתחים חוטי-ברזל ובמבריחי גבול שולחים חצי מות. הספקולנטים נתונים תחת פיקוח מיוחד וצפויים לעונש חמור. אין אני משתתף, חלילה ב“צרתם”; אבל לבי דוָי בראותי שרבבות יהודים נרדפים אחרים נענשו על לא עון בכפם בעוון מרשיעי עמם.

ועם כל זה – אין ההגירה האסורה נפסקת. עוברים בצנעה את הגבול “הירוק” ומצליחים. במצוקה כזו אין רצון הבולשביקים נכנסים בחשבון. לשם העברת הגבול “הירוק” מופיעים שורה שלמה של מעבירים הלוקחים מנה יפה ומרויחים סכומים עצומים. במקצוע זה נוסדו “פירמות” חשאיות של יהודים ואריים, שחלקו ביניהם את העבודה. היהודים ממציאים “סחורה חיה” והאריי, על פי רוב בן-אדם שנהירין לו שבילי הגבול, אחד מדירי המקום, מבריח את הסחורה. יש גם בירז’ות חשאיות, העושות בצנעה ומפורסמות בין חוגי היהודים.

לשבחו של הכשרון המסחרי היהודי יש להוסיף שסוחרים זריזים ופקחים, בעלי מרץ מרויחים סכומים עצומים. פולניה-הבולשבית ריקה מכל סחורה. ישנים מינים שאינם בנמצא כלל וכלל. למשל, סבון; אף אם תחפש בנרות לא תמצא. למחירו אין גבול. בני אדם הולכים ומתחככים בכותל להנאתם מפני חוסר כתונת נקיה, וכן מנופקטורה; וכן עורות ונעלים. זריזים מתגברים על כל המכשולים, בין פנימיים ובין חיצוניים, משתוים ב“מקח השוה” עם שומרי הגבול הגרמנים, ובחשכת הלילה באים לידי הסכמה עם שומרי הגבול הרוסים. והעסק נגמר…

בני אדם נצלים ממכת הכנים דוקא הודות לספקולציה היהודית. ובאופן כזה מתוך גנותם באתי לידי שבחם…

28.11.39

הסדיזם של הכובש מגיע לשיא התועבה האנושית!

שיטת הנאציזם ביחד ליהודים הוא דלדול גמור של ההון היהודי. חוזרים על כל הפתחים וחומסים מכל הבא לידם. חומסים על פי פקודה בלי שום פקודה. ה“גענאססען” ⁹³שבעיר, מי שהיו אזרחי פולניה נעשו למורי דרך ומראים לכובש את כל המקומות המוצנעים ואת אדריסותיהם של היהודים האמידים. זה כשני חדשים שהחמס בעצם היום אינו פוסק. חומסים לא רק סחורה בחנויות אלא אף בדירות פרטיות. אין לך חפץ שאין להם לחמסנים אלה צורך. נכנסים למשרד לכתיבת בקשות וחומסים את המכונות; נכנסים לרופא אמיד ומפורסם ומוציאים מביתו כרים וכסתות וגם רהיטים יקרים. ואוי לו לאיש שמנסה להתקומם נגד החמס. הנסיון היותר קל של מחאה או של התנגדות מביא לידי תוצאות נוראות, אף לעונש מות בכלל. היום נתפרסמו מודעות ברחוב ששני יהודים: לינדזין ופינקלשטיין נידונו ע"י בית הדין המשטרתי המהיר לעונש מות והעונש הוצא אל הפועל “בעון התנפלות על חיל גרמני וסבוטז’ה”. “התנפלות” זו – אנחנו יודעים את פירושה: איזו התנגדות קלה במקרה חמס. למושג סבוטז’ה נכנסים כל מיני עבירות קלות שכל אזרח דש בעקבו. בכלל זה גם קריעת כרוזים. היה מקרה שמעשה סבוטז’י כעין זה גרם למיתת פולנית אחת.

אבל בכל הענינים המנויים למעלה עוד לא גמרתי את כל תועבותיו של הכובש ביחס ליהודים. בנוגע להם חרמו הוא הופך להיות חיה טורפת. יסורי היהודים מהנים אותו ומספיקים לו הנאה מיוחדת. בכדי להעליבם ולהשפילם הוא מתעלל בהם רק בכדי להתענג למראה יסוריהם. הקהלה האומללה מציעה להספיק מדי יום ביומו חמש מאות איש לעבודה ובלבד שלא יתפסו לעבודה עוברים ושבים יהודים ההולכים לעסקיהם. הצעה זו אינה מתקבלת: “אי-אפשר לשלול מאת החיל הגרמני את התענוג לתפוס יהודים עוברים לתומם ולהכריח אותם לעבודה מַשפלת ומעלבת”… עם יהודים אינם עושים חוזה… עם שקצים ורמשים אינם מנהלים משא ומתן.

וסח לי יהודי אחד שבדידו הוה עובדה מקרה אחד שעל הכלל כלו יצא. הוא יכול לשמש דוגמא ליתר המקרים ממין זה, שמספרם עולה למאות בכל יום ואי-אפשר לפרוט אותם בצורה פרטכלית. היהודי נסע בעגלה פשוטה לפרגה. מפני חוסר טרמים נתרבו עגלות פשוטות שמובילות נוסעים מורשה לפרגה ובחזרה. וליהודי מראה איש אירופי. נגש אל העגלה חיל ורמז לו: “בוא”! אין עצה – האומלל מוכרח ללכת. הובל לאיזה מקום והחיל פקד עליו שיצחצח את נעליו. האומלל מציית. בשעת העבודה הגרמני נוזף בו שהוא אינו חס על המִשחה ומוציא אותה לשם הנקיון במדה יותר מרובה מכפי הדרוש. ומיד הוא מוסיף: “תשלם בעד זה”? אחר גמר העבודה היהודי מוציא את ארנקו לשלם בעד ההיזק. הוא שואל: כמה לשלם? אבל החיל שואל: כמה יש לך? עמד ומנה את כספו של היהודי ומצא שיש לו שלושים ושנים זהוב. שלושים לקח לעצמו “בעד המשחה המיותרת שהיהודי הוציא שלא לצורך” ושנים השאיר בטוב לבו לבעל הכסף… ועזב אותו לנפשו. היהודי יצא מרוצה מכל העסק שהגרמני עשה אתו חסד ולא הכה אותו…

מקרים מעין זה וכדומה לזה יקרו לעשרות בכל יום.

30.11.39

יסורין של יום אחד.

המאורעות הנוראים, בבחינת “עוד זה הולך וזה בא,” אינם פוסקים. כמהלומות גרזן מידי רוצח הן יורדות על ראשינו. ישנם רגעים שאתה שב להרגשתך האנושית ואתה מתחיל “לאהוב את החיים”, להתענין בהופעותיהם, ופתאום – מהלומה! ומהלומה שכונתה להשפילך עד עפר, לעשותך מדרס לכל מעוֵל וחוֹמֵץ, ולעשותך לבריה שפלה ונמוכה. בינינו לבין עצמנו אנחנו שואלים זה את זה:

– הנגיע לזמנים יותר טובים? התהיה לנו פליטה מצרותינו אלה? הפקחים שבנו עונים: יחידים יאבדו! הקבוץ יחיה!

ובלב כל אחד נשמעת דפיקה מרגיזה:

– האהיה בין היחידים האובדים? האזכה לחיות עם הקבוץ?

ביום אחד ובאיחור זמן הגיעונו שתי גזרות: גזרת “מגן דוד,” כאותה שבקרקוי, אלא שבקרקוי הודיעו השלטונות ע"ד הגזרה בעוד מועד, כשבועים טרם שקבלה תוקף חוקי והיתה עוד שהות לזקני העדה ⁹⁴להכין את הסמנים הציוניים; ובורשה, או יותר טוב, בחבל ורשה (דיסטריקט) נתפרסמה הגזרה ביום השלושים לנובמבר עם תוקף חוקי מיום הראשון לדצמבר. מובן מאליו שהחומר הנחוץ עוד טרם הוכן. יתכן, שעשו זאת בכונה, שיתפסו הרבה יהודים בעון סבוֹטז'; ואפשר שמפני סבה טכנית הדבר ידחה לאיזה ימים.

איך שהוא – והכובש הופך אותנו ליהודים על כרחנו. אין לקפח שכר כל בריה: סמן אותנו בצבעינו הלאומיים, שהם גאוָתנו. ובזה נבדלנו מיהודי לודז, שנספחה אל ה“רייך”. עליהם הדביקו את “הכתם הצהוב” של ימי הבינים: כשאני לעצמי אשא את זה בספוק נפשי. ונקמה יש לי ב“שמנדריקים” ⁹⁵שלנו. אצחק בכל פה למראה הטרגדיה שלהם. והמשומדים שלנו, שבזמן האחרון כל כך רב מספרם? האומללים האלה אמנם ידעו, ש“החוקים הגזעיים” אינם מבדילים בין יהודים בין שהתנצרו ובין שנשארו ביהדותם; אבל השמד הביא להם הצלה פורתא: הכובש היה רגיל לשאול את היהודים הנתפסים לעבודה: “יודע”? ומשומד יכול היה “להגיד את האמת”: לא! עכשיו – הכובש לא ישאל. והמשומד “לא יגיד את האמת”…

בטבעי אני רחוק מרגשות נקמה וזו לי הפעם הראשונה בחיי, שרגש נקמה מהנה אותי.

ושוב באותו יום: כל חנות וכל עסק הודי מחוייבים לסַמן מיום הראשון לדצמבר 1939 את בעלותם היהודית. מחוייבים הם להדביק במקום נראה ובולט לעין שלט עם “מגן דוד”, בלי כתובת מיוחדת. וגם בזה נבדלנו מיהודי לודז, שהם נתחייבו להדביק שלטים עם כתובת “עסק יהודי”.

בכל מקום שנפנה נרגיש את עצמנו כמו בממלכה יהודית. הצבעים הלאומיים ידגלו בכל מקום. מעתה והלאה נעלה את ירושלים לא רק על ראש שמחתנו אלא בכל ימות החול הפשוטים, בשכבנו ובקומנו, במסחרנו ובמשאנו ומתננו.

“פולניה-יהודה”⁹⁶ תחדל להיות עלילה.

וכל זה בעזרת “המנהיג” ובטוב לבו…

אבותינו, שהיו רגילים בצרות, היו מנציחים אותן ב“קינות”. הקינה “שאלי שרופה באש” נכתבה ע“י ר' מאיר מרוטנברג מפאת שרפת ה”תלמוד" ע"י הדומיניקנים בצרפת במאה השלוש עשרה. הקינה הוכנסה אל הפיוט הלאומי והונצחה עולמית.

מי ינציח את צרותינו? בידיעות עיתונאיות אין ההוד הלאומי שבפיוט הדתי. אין האומה חוזרת עליהן, וכשהן נקראות מיד הן נשכחות. וחבל! גזרה שמצאה לבוש פיוטי, אפילו בלתי דתי, כעין “בעיר ההרגה” שהפוגרום הקישינובי הונצח בה. היא רווחת באומה ונמסרת לדורות הבאים. צרה שמתלבשת בלבוש פיוטי המשורר מציב לה ציוּן עולמי. וציון זה מהוה חומר תולדתי שממנו ניזונים הדורות הבאים.

מי יתנה את צרותינו ומי ינציחן? איה משורר האומה של היהדות הפולנית שיאסוף לקיום ולשמירה עולמית בנאד דמעותיו את כל הטרגיות של המתרחש בחיינו?

משורר האומה – איךָ?!

היום נודע לנו באופן רשמי שביום העשרים ושנים לנובמבר 1939 נורו חמשים ושנים יהודים ב“עוון מרי.”

זוהי טרגדיה נוראה, שלא היתה כמותה אפילו בזמנו של ה. ⁹⁷ עד כה. כל הקרבנות הללו הם דירי הבית מספר תשעה שברחוב נלבקי, רובם סוחרים, בעלי בתים, פחדנים, מהם בני תורה ומהם סתם יהודים שעינם ולבם רק למסחרם המדולדל ושמחשבת מרי רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב – ופתאם נאסרו והומתו.

באותה החצר קרה מקרה מעציב שאיזה גנב יהודי ירה בשוטר פולני והמיתוֹ וחברו נפצע. החקירה והדרישה הוכיחה, שהרוצח הוא איזה פלוני ששמו פנחס זילברונג, ⁹⁸שהסוחרים היהודים אולי לא ראוהו מעולם ולא הכירוהו; ואלה שהכירוהו לא היה להם שום מגע ומשא אתו. בכל חצר בורשה דרים אלמנטים שונים ויש ששני שכנים שרק קיר דק מבדיל ביניהם אינם מכירים זה את זה אפילו לאחר הרבה שנים של שכנוּת. מה לו ליהודי העסוק בראשו ורבו במסחרו ולאיזה בריון הגר באותה החצר ומשלח ידו הוא גנבה וגזלה?

אבל אין מקום להגיון משפטי כשיש אמתלא להביא אסון על חמישים ושלוש משפחות יהודיות. כל אנשי החצר נאסרו והובלו למקום בלתי ידוע. וכעבור שבועים הומתו כלם ביריה.

אבל יש שמועה שהקהלה היהודית חטאה במקרה נורא זה עון אשר לא יכופר לה. אחקור ואדרוש את הדבר.

מפני שהשמועה לא הובררה עוד על ידי ואף קשה לי להאמין באמתתה אמנע לע"ע את עצמי מהרצות את פרטיה.

אדחנה לאיזה ימים?

1.12.39

החיסול של היהדות הפולנית בעצם תקפו, אלא שלא בכל מקום הגיע לדרגה אחת. טעות היא לחשוב שהכובש מצטיין בעקביות שיטתית ובכשרון סדרני. אנחנו רואים את ההיפך מזה. כל דבר הנעשה ע"י עושי רצונו הגבוהים נושא עליו חותם של ארעיות, של מקריות, של תהו ובהו ושל אי-עקביות הגיונית. הוא עקבי ושיטתי רק ברעיון המרכזי של פעולותיו – והוא רעיון האדנות והשררות; ובנוגע ליהודים – רעיון הכליה הגמורה וההשמדה עד לידי יציאת נשמה ממש. אבל ההוצאה לפעולות אינה מצטיינת בכשרון סדרני. על אף התפארותו וגאותו הטפשית המציאות מכחישה אותן. ואולי בזה הצלחתנו!

חבל-וורטה ידוע לנו כאדמת קודש, שנספחה ל“רייך” ולא מן הנמנע היה שהחבל הזה יהיה קן לכל גזרות נוראות ואי-אנושיות. אבל שלטונו של ד“ר פראנק שאני. זוהי אדמת פולניה האֶתנית, אדמת כבּוּש, שעליה חלים בתוקף החוק הבין-לאומי חוקים מיוחדים, בעיקר החוקים הפולניים שהיו קבועים ומקובלים עד כה. בחבל זה מחובת הכובש לשים לב אל מנהגי המקום, אל סדריו הלוקליים, אל מוסדותיו הקיימים והנהוגים עפ”י תקנון ידוע מקובל מקדמת דנא. ככה מתנהג כובש בעל תרבות המכיר במשפטיות המקובלת. לא כן הנאצי. מה שהיה עד כה כקלפת השום בעיניו. הוא עתיד לברוא עולם חדש. מלחמתו היא מלחמת הכחות התרבותיים הנעורים לסדר עולמי-סוציאלי חדש, ומתנגדיו – אוי ואבוי להם! יצאו להגן על הישן. סטאלין והיטלר – הם המה שיתנו לאירופה צורה חדשה ושיבנו אותה על יסודות סוציאליים איתנים וחדשים. אנגליה היא קפיטליסטית ופלוטוקרטית שהכל בה רקוב וחלוד. העולם האנגלי הוא עולם שנתערערו יסודותיו ונתמוטטו אשיותיו. קרוב הוא לנפילה ולחורבן החלטי הכחות הנאציים והבולשביים יתנו לו את המכה האחרונה ולא יוסיף קום.

לנוכח אידיאולוגיה כזו אין הכובש מכיר בשום חוקים הוֹויים שהעולם הישן המציאם וקבם. הוא יוצר הכל מחדש. ואידיאולוגיה זו היא אסוננו. אמנם כל האוכלסיה נעשית הפקר לשרירות לבו. אבל אנחנו, האוכלסיה היהודית, שותה ומוצצת את קובעת כוס התרעלה עד תוּמה.

אחד מסעיפי האידיאולוגיה הוא – השמדה ליהודים. אין זו ברבריות, כי מלחמה תמידית ובלתי פוסקת בין הנאציזם והיהדות. רוח היהדות היא היותר אויבת וצוררת לרוח הנאציזם. ובשעת מלחמה אין רחמים. אין זו מלחמה טריטוריאלית אבל משום זה לא תחדל להיות מלחמה. ולמלחמה חוקים מיוחדים. כל מה שמביא לידי השמדת השונא קדוש יאָמר לו. ולפי זה יש לסתום את כל מעינות הפרנסה שהזינו את היהודים וחזקו את קיומם. כחו של היהודי בהונו ובעשרו. מן הראוי איפוא לעשות את צרורו נקוב. המכה היותר רגישה ליהודי השואף להתעשר באמצעים פרזיטיים היא מכת-הכיס. חוץ מזה מן הנחוץ למרר את חייהם של היהודים, על ידי עקיצות, ביושים, עלבונות, השפלות אישיים. כל בר-נש יהודי שרגש כבוד טבוע בו לא יעמוד בפניהם – ויברח.

בלודז ה“קדושה” העוצר לכל האוכלסיה נמשך משמונה בערב עד חמש בבוקר, כלומר: תשע שעות; וליהודים – מחמש לפנות ערב עד שמונה בבוקר. העקה אדמיניסטרטיבית כזו מדלדלת את החיים ומכניסה אותם לידי צבת מעיקה ולוחצת וגם ממעיטה אפשרות קיומם. ה“כתם הצהוב” משפיל את כבודם האישי. מי שמקפיד על זה ינוס על נפשו. ולא עוד אלא שגזרת העוצר הממושך אוסרת על דרי חצר אחת לבקר איש את רעהו בקורי ידידות בשעות העוצר הארוכות ובערבי החורף המשעממים. שבו לכם כל אחד בודדים וגלמודים בתאיכם הסגורים עד אשר תקוצו בפניכם ובחייכם! בפיטרוקוב, השייכת לחבל רדוֹם ואיננה “קודש קדשים” ⁹⁹כלודז' הגיע בכל זאת תהליך הנישול כמעט עד קצהו. נקבע גיטו. החנויות שמחוץ לגיטו עודן פתוחות עד שכל סחורתן תמכר. מיום ליום סחורתן הולכת ופוחתת וסחורה חדשה אינה נכנסת. סופן-לסגירה. אין לקנות סחורה חדשה בלי רשיון מיוחד. ליחידים יהודים אין הרשיון ניתן. הקהלה מיופת-כח לזה. היא היא המייצגת את האוכלסיה היהודית בכל מקצעות החיים בין הסוציאליים ובין התרבותיים. היא אחראית בעד כל עון ופשע והיא מחוייבת לשאת בעולה של כל הקבוץ היהודי. על הקהלה לקנות צרכי אוכל ולחַלק בין חבריה. היא מחוייבת לשלם כפי המחירים הקבועים. כי אחרת גם המשלם אחראי בעד הפקעת השער. בתנאים כאלה קשה להשיג את הסחורה כקריעת ים סוף. ומסבה זו אף העסקים שבגיטו הולכים ובטלים, הולכים ומתדלדלים. הסחורה שבעין הולכת ונמכרת, הולכת ופוחתת וחדשה אי-אפשר להשיג. גם הם סופם לסגירה גמורה.

כתוצאה מהמצב הנואש הזה – אוכלי התמחוי רבים מיום ליום. בחודש הראשון מספר הנהנים מן התמחוי הגיע לאלף. – כעבור חודש הוכפל מספרם. אמידים מתחילים פושטים יד. הדלות מקננת בכל בית יהודי. אפשר לברוח – אבל בלי פרוטה בכיס. אין קונה לבתים ולנחלאות.

וככה ביתר הערים, שהקבוץ היהודי טרם גורש מהן!

3.12.39

הפסקה של יום אחד – ואם אבוא לכתוב את כל מאורעותיו לא אספיק. הבה אֶמנם אחד, אחד, עצוֹר בקרבי לא אוכל:

צבעינו הלאומיים ידגלו בכל עיר הבירה. ¹⁰⁰ לא היה פנאי להכין את הפסים, אבל מפחד המות לא החמיצו אף לרגע אחד, וכלנו, על נשינו ובנינו ובנותינו למעלה משתים עשרה שנה, מצויידים הננו. ומכוסים בלבוש החרפה, לפי דעת הכובש, ולפי דעתנו בלבוש הכבוד. אמרו מה שתאמרו אין צבעים יותר נהדרים מצבעינו הלאומיים. נחמדים למראה לנו וטובים לכובש, לפי דעתו השטותית והטפשית, בכדי לעשות הבדל בין “האדונים” המתורבתים, בעלי השררה ובין ה“גזעים הנמוכים”, שכבשם בחרבו ובקשתו. והענין מסודר על פי דרגה ידוע. בחבל ווארטא שנספח ל“רייך” ושאדמתו קדושה רק לגרמנים “המיוחסים” חייבו גם את הפולנים אזרחי הארץ לשאת על זרועותיהם סמן של הבדלה. ולא עוד, אלא שגם הפולנים מגורשים משם. באדמת פולניה האתנית ותחת שלטונו של ד"ר פראנק, שבה האוכלסיה הגרמנית היא מועט דלא מינכר, הפולנים פטורים מסמן זה. הכובש עושה למרמס את שני הגזעים “הנמוכים” גם יחד, אלא שהיהודים מוטלים בדרגה התחתונה והפולנים על העליונה שעל התחתונה. גם על אדוני הארץ לשעבר הכובש שופך בכל יום בעתוניו אמבטי של בוז וחלאה.

“הכוכב הציוני” (“מגן-דוד”) – לית אתר פנוי ממנו. כל “השמנדריקים” הנהדרים, המתבוללים הנבזים, ה“פאַנים” שהתנכרו לנו והתיחסו לנו כמו אל “האָלאָטא” (-אספסוף) שאין לה בעולמה אלא “השליאמפער”, האינטליגנציה המדופלמת, שישבה בין גויים והתפרנסה מיהודים, המשומדים וערב המשומדים, הישנים והחדשים גם יחד – כלם, כלם כל הנבזים והמנוּוָלים, כל הפחותים ושפלי-הנפש נתכבדו ב“מגן דוד” עברי, שנושאים אותו בפרהסיא, בפומבי:

מרי נפש המה ואני משתתף בצרת נפשם.

חלמא טבא חזו! עתה הקיצו משנתם והאכזבה כעש תאכלם.

מקצוע האולפנות הוא בן חורג אצל הכובש – בין הפולנית ובין היהודית. כל מקצועות החיים והצבוריות לוקחו לידו האכזריה והאמיצה – לסידור ולאירגון. להתפארותו אין קץ. לפי דבריו הוא הופך את פולניה לגן-עדן אף כי את האוכלסיה הוא מצליף בשבטי הגיהנם. אבל את האולפנות, בין העממית, בין התיכונית ובין הגבוהה, הזניח במצב של הפקר, ללא סידור וללא אירגון, את ההנהלה הפנימית של בתי הספר העממיים השאיר בידי הפולנים תחת פיקוחו של איזה “שול ראטה”. ¹⁰¹ האינספקציה ¹⁰²שגורשה מדירתה שברחוב הששי לסיערפיען ועברה לרחוב האזשא 13 פתוחה ופקידות יושבות בה כאבלות ועל כל שאלה שמציעים לפניהן הן עונות: “איננו יודעות”!

– כך צוינו!..

בתי הספר העממיים, שסוג ידוע מהם נועד לילדי ישראל ושובתים בהם בשבתות ובימים טובים, נפתחו לאיזה זמן ושוב נסגרו מסבת המחלות המתדבקות השוררות בעיר. בינתים הרכיבו לכלם נסיובא נגד-טיפוסית. הסכנה עברה קצת. נתן רשיון לפתוח שוב את בתי הספר העממיים לילדי הפולנים – חוץ מבתי הספר העממיים לילדי ישראל. אלפי ילדי ישראל נשארו בחוץ. נשארו בלי חנוך ולמוד והעקר – בלי הזנה. מגמת הכובש להוציאם מחוץ לרשת בתי הספר המתכלכלים מקופת הממשלה והעיריה. היושר הנאצי אינו מרשה שיהודים יהנו מקופה צבורית. בכלל אינו מודה בשום זכות ליהודים. כל הזכויות שהיהודים נהנו עד כה בתוקף החוקים הפולניים הושבו אחור ובטלו. גם במקצוע המסים הכלליים הוכנס “החוץ.” פקודת פראנק אומרת, שהמסים נגבים על יסוד החוקים הפולניים שהיה להם תוקף עד כה; אבל עם זה בטלו כל ההנחות והזכויות שהיהודים נהנו מהן לפני זה. מעתה – כל המוסדות היהודיים מאיזה מין שהוא בין הפילנטרופיים, בין הדתיים, בין התרבותיים ובין האמנותיים יהיו מחוייבים לשלם מסים אפילו הקהלה ובתי הספר ובתי החולים בכלל זה. פקודה זו כשהיא לעצמה תביא כליה על קיומם.

וזה נעשה במחשבה תחלה.

גם הזבדה האינטלקטואלית הפולנית נכותה ברותחין.

התאגדות הפרופסורים של בתי הספר הגבוהים בקרקוי התיצבה לפני הכובש בבקשה לפתוח את האוניברסיתאות וקבלה תשובה שבגרמניה ישנם אוניברסיתאות ממדרגה ראשונה ואין צורך בחדשים.

כעבור איזה זמן הוזמנו אותם הפרופסורים ע"י הכובש להרצאה על הנושא: “המדע הגרמני.” הנכבשים באו על נשותיהם. חשבו שיהיו אורחי-כבוד. אבל טעו טעות מרה. מי שהוא עלה וחרף וגדף אותם כבני עולה על אי-נאמנותם לגרמניה הנאצית. זרק בדרשתו לפניהם עלבונות עד אשר פני “הנכבדים” חפו.

ובזה עוד טרם נגמר הענין:

הודיעו להם באותו מעמד שהם אסורים. את נשותיהם שלחו והגברים האסורים נשארו. איזה זקן שביניהם העיז להתרעם קצת על התנהגות כזאת, מיד טעם מידי הכובש את טעמם של הסטודנטים היהודים תלמידיו שבאו לשמוע את תורתו בעמידה… ¹⁰³

קבל את מנת חלקו בעולם הזה…

האסורים הובלו למקום שהובלו ואין איש יודע אחריתם. ¹⁰⁴

זוהי הנקמה היהודית…

זכינו – ומלאכתנו נעשית על ידי אחרים.

4.12.39

זכורני דברי אוסישקין עם סיום הקונגרס האחרון כשהשעה הגורלית לפני פרוץ המלחמה הלכה וקרבה. מזלנו חזה. הרגשנו שבמקרה מלחמה תמצא היהדות הפולנית במצוקה נוראה. חשנו את הסכנות האורבות לקיומה האנושי והתרבותי. חזינו חזות קשה. ועם כל זה הטעים הנואם עם סיום נאום הפרידה, “שלעזור ליהדות הפולנית עזרה ממשית אין לאל ידנו”; “רק ברכתנו שלוחה אליה”… ¹⁰⁵

לצערנו, ברכה שלא נתקיימה. נעזבנו מאת אלהים ואנשים. “לא עם, לא עדה כי אם עדר.” ואולי אף לא עדר: אין עדר בלי רועה; לו תהא השגחה בלתי מאורגנת, אבל יש עין פקוחה. והיהדות הפולנית המדוכאה והדוויה עזובה לנפשה עם כל סבל צרותיה שהגיעו לשיאן. הנציגות שלה נמלטה ולא דאגה כלל וכלל לצאן מרעיתה. לא נמצא אף אחד מבין הפחדנים השפלים האלה שיאמר לעצמו בעוז רוחו ובהרגשת אחריותו: “בצרת עמי לי צר.” מצוקתו – מצוקתי ואתו אשא ואסבול. קודם כל הצילו את חייהם, אף כי חייהם כלל לא היו בסכנה. להפך, כל נציגות רצויה לכובש כדי שיהיה לו על מי להטיל אחריות הדברים. אין לכחד שלנציגות באים רגעים קשים, מלאי חיל ורעדה, אבל – מדוע לא פחדו השתדלנים ההיסטוריים שלנו מפני “רגעים קשים” כאלה? מדוע סכּנו הם את חייהם בשעת מצוקה לעמם? העסקנים הצבוריים שלנו, שכל צבוריותם אינה אלא על תנאי – כל זמן שהיא נותנת פרנסה וכבוד, – היו הראשונים לבריחה שפלה, פחדנית, המעידה על קטנוּת הרוח ולב נמס…

ובכן, עם הכובש אין לנו שום יחסים ושום משא ומתן. גזרה היא ואין להרהר אחריה. כל נכסי הקהלה החרמו. כל מחלקותיה נסגרו – חוץ ממחלקת בית הקברות שפעילותה גברה.

ולעיר הבירה האומללה נוהרים בכל יום המונים מגורשים. פליטים מרוששים שנעקרו בבוקר בהיר אחד מעיר מולדתם. הלב יזוב דם למראה הנואשים האלה. מפני גודל האסון אין לחשוב אפילו על דבר נתינת עזרה קונסטרוקטיבית. והתחנה היחידה העסוקה בהגשת עזרה לשעה, בצדקה קבצנית שאינה אלא ליום אחד, היא דירת הדז’ונט ברחוב לשנה 13. כל הרוצה לראות את חורבן היהדות הפולנית יבוא לשם. ואפילו אין צורך לבוא בקרוב מקום. שועת האומללים, צעקותיהם יבבותיהם ובכיותיהם מגיעות לאזני העוברים והשבים בחוץ. הדחק והצפיפות שעל המדרגות אין לשער. הריב עם שומר הפתח לא יחדל. תמיהני, שהוא יכול לעבוד בתנאים כאלה שעות שלמות! הכח אבנים כחו? השנוררות והקבצנות היהודית-פולנית פערה את פיה; מלאכתה בכך אף כשהעולם שרוי בשלוה על אחת כמה וכמה בשעה מטורפת זו. בכל ענין העזרה שולט תהו ובהו. קונסטרוקטיביות – מאן דכר שמה! כל העקרונים בטלו, כי מבול של דחקות הציף את כל עולמנו. הדז’ונט הפך להיות “הקדש,” תחנה לקבצנים ולעלובי הגורל. כאן נעשה בולט ביותר אי-הכשרון היהודי לנהל מפעל של צדקה מסודר. גם אז לא היתה הדלות נעקרת עקירה שלמה. אבל יש דלות ויש דלות. יש דלות אֶסתתית ויש דלות מנוּולת. הדז’ונט בפולניה הכבושה, אף אם אין להאשימו על זה שהזניח את העקרון הקונסטרוקטיבי, כי אין שעה טרופה זו מוכשרת להגשמתו, יש בכל זאת להאשימו בתור גורם ליצירת דלות מנוּולת ומכוערת. בכל פעולתו אני רואה אי-כשרון…

5.12.39

הכובש דן אותנו לבערות. האולפנות היהודית על כל טפוסיה עברה ובטלה בפולניה. אחרי עבור ימי-המעבר נפתחו בתי-הספר העממיים לילדי הפולנים, המתכלכלים על חשבון העיריה. רק זה – ולא יותר! הפרטיים מכל הטפוסים – אף של הפולנים נשארים סגורים. המורים היהודים של בתי-הספר העממיים מטעם העיריה לילדי ישראל הורחקו ממשמרותיהם אף כי עד כה נחשבו לפקידי הממשלה. במשיכת עט אחת של הכובש האכזר אלפי משפחות יהודיות צפויות לרעב ולמחסור ולקיום עלוב. אין היהודים רשאים להנות מקופה צבורית, בין ממשלתית ובין עירונית. לא נוצרו אלא להכניס, אבל שום “אקביבלנט” לא נתן להם. למבוטלים נתנת עבודה בשכר – חוץ מהיהודים. וכן בעניני מס. כל המכונה הממשלתית ערוכה ופועלת נגד היהודים בכדי לחתור תחת קיומם ולנשלם מעמדותיהם. כל מגמתו להפוך אותנו ל“פַריים,” לשדרה נמוכה בסולם הסוציאלי, לתגרנים פעוטים, לסוחרי סחבות, לאספסוף מחוסר אינטליגנציה. לכל הגזרות השטותיות אין נימוק מדיני, מלבד רשעות וזדון-לב. בתור דוגמא – האיסור לפתוח את בתי הספר הפרטיים, שאינם מקבלים תמיכה צבורית, ושמתכלכלים משכר למוד של ההורים. מאי אכפת ליה לרשע זה אם תינוקות של בית רבן לא יהיו מבוטלים מלמודיהם? אבל אין מקשין על ממשלה שלפי מהותה היא פטולוגית וסדיסטית.

כל גזרותיה המשונות מעוררות צחוק מכאיב לב. הרחוב הורשאי קבל מראה בלתי רגיל עד כה עד שלפעמים נדמה לך שאתה רואה את כל זה בחלום. רבבות עוברים ושבים נושאים מטליות לבנות וקצת מלוכלכות על זרועותיהם. למה ולאיזה צורך? הנימוק העיקרי הוא הבדלה בין הגזעים. הכובש ברום לבו חולה מחלת האַדנות (העררענטום)¹⁰⁶ אף כי כל מה שהוא עושה היא מלאכה פחותה וגרועה. בכל יום הוא שופך עביט של שופכין אף על הפולנים מחוסרי תרבות ועתוניו הסמרטוטים דורשים הבדלה גמורה ומסוימה ביניהם ובין ילידי הארץ. אין הם רוצים בשום טמיעה אף עם גזע אריי. אין אדון מתחבר לעבד. דמם סומק טפי.

סוף סוף התחילו גם הפולנים להבין כי השנאה ליהודים, שהכובש מפיצה ביניהם, אינה אלא אופיום, משקה משכּר בכדי להכותם בסַנורים ולהסב את עיניהם מהשונא האמתי. חשוב חשבנו ש“הסמן היהודי” יהיה נושא להתולים וללעג בעיני עם הארץ – וטעינו. אין שום יחס של זלזול ושל התכבד בקלון חברו. להפך. מראים השתתפות בעלבוננו. יושבים דומם בטרם – ומחרישים. בשיחה אינטימית מביעים גם דברי נחמה ועדוד. – "יבואו זמנים יותר טובים!

ענין חמישים ושלושה הרוגי מלכות היהודים הוברר לי למדי. חס וחלילה להאשים את הקהלה. אדרבה, הקהלה עשתה יותר מכפי כחה. אחר המאורע באה דרישה מאת הכובש לשלם כסף ענושים של סך שלוש מאות אלף זהוב למשפחת הנרצח. תיכף נגשה הקהלה לאסוף¹⁰⁷ כספים מן היהודים האמידים. התשלום הראשון בסך מאה וחמישים אלף הוכנס תיכף ומיד. את יתר הסכום קשה היה לאסוף במזומנים שוטפים ולכן מסרו שיקים, שהכסף יוקח מה“קונטות” הסגורות. גם זה לוקח. ובכן, כל הסכום הדרוש הוכנס, לא נפל דבר; ואף על פי כן נשפך דם נקיים. למעלה משבעים איש אוּסרו וחמישים ושלושה מהם נהרגו.

ונקיתי – דמם לא נקיתי…

וקול המון אינו פוסק – שבקרב הימים הכובש עוזב אותנו! ומענין לענין באותו ענין:

יש סמנים של דמורוליזציה בין הצבא. הרבה יחידים מחליפים את תלבשתם הצבאית בתלבשת אזרחית – ובורחים. לאן? לגבול רוסיה. אחד בא ומספר שאופיצירים ¹⁰⁸אחדים נכנסו לחנות של בגדים תפורים, צוו על בעל החנות ועל משרתיו לעזוב את דוכנם ולשוב רק אחרי שעתים. כך עשו. כששבו מצאו הכל בסדר, אלא (שעל השולחן היו מונחים) שהפקידים עשו חליפין: השאירו את חליפותיהם הצבאיות ולבשו במקומן חליפות ציביליות מהמלאי שבחנות…

ושני בא ומספר: ה“מנהיג” ¹⁰⁹מת, אלא שמעלימים את מותו מהצבא שלא יפול רוחו. ושלישי המסייע לו מוסיף עוד פרט: מי שהוא ראה כי תמונת המנהיג עטופה שחורים.

ככה עובד הדמיון החולה של עם בזוי שאין לו בעולמו אלא הדמיון. ההמונים הדוויים מחכים לנס. יש קרקע למשיחיות. כל שטות מוצאה אזנים קשובות. גז השכל הבריא. גזה הרציונליות והחוש ¹¹⁰ המציאותי, היושב בשמים הכל יכול…

7.12.39

היוקר שוב הולך ומאמיר ביחוד במקצועות ההלבשה וההנעלה. יגיעו ימים וזוג נעלים לא יסולא בפז. והוא הדין כתונת לעור, או חליפת בגדים וכל יתר תשמישי גוף האדם.

ושתי סבות לדבר: ראשית השוד הלגלי והבלתי לגלי מצד הכובש. בתי החרושת במצב השתיקה. אין שום יכולת טכנית להפעילם מחוסר חומר גלמי, מאי האפשרות לתקן את המכונות שנתקלקלו, או להביא חדשות במקרה שנשחתו. הכובש מתפאר לשוא שהוא מעורר לחיים את פולניה הנכבשה. כדרכו בשקרים הוא מהפך חושך לאור ואור לחושך. כל “התקונים” שהוא עושה מכוּונים רק לטובתו הוא, או לטובת ה“פאלק’ס-גענאססען”, גרמנים אזרחי פולין לשעבר. בשביל האוכלסיה הבלתי צבאית והבלתי גרמנית-יחסנית הכל עוד נמצא במצב החורבן וההריסה. כל תקון איזה שהוא לטובת האוכלסיה עולה בקושי כקריעת ים סוף. וכל שמוש בהם מוגדר בכמה וכמה סייגים וחומרות. הפוסתה התחילה עובדת, אבל רק למכתבים, אבל לא לחבילות. ואם יש לך צורך להמציא חבילת ספרים לקרקוי עליך לבקש אחרי הזדמנות פרטית, אחרי איש-עתי שמבקש עשרים וחמשה זהוב בעד חבילה של עשרה קילו. יוצא איפוא, שכל הסחורות הנמצאות בעין הולכות ונמכרות וחדשות אינן מובאות במקומן.

מי בא לקנותן? מובן מאליו שלא ה“לקוחות” של ה“דז’ונט” באים לקנותן. כל השדרות הבעלי-בתיות וכל האינטליגנציה המדופלמת הן בעירום ובחוסר כל וידן אינה מגעת אף לקנות כתונת לעורן. “הקונה” העיקרי הוא שוב הכובש, שמלבד שהוא מחרים וגוזל סחורות בלתי מעובדות והריק את כל החנויות למנופקטורה ולעורות בדרך “לגלית,” חייליו חוזרים על החנויות וקונים סחורה מוכנה. ודוקא סחורה יהודית. כאן אין דין “חלול הגזע” נוהג. כאמור, באים החיילים “לקנות” כאנשים מהוגנים ומשלמים בכסף “מלא”. אבל אוי ואבוי לחנוני “מלקוחות” כאלה. הם משלמים כמה שהם רוצים. הם קובעים מחירים למטה מהמחיר ששלמו הם. ואסור לך להגיד שאינך מסכים. אם לא תקח את המחיר שהוא מציע יקח בחנם ונסתחפה שדך. לית דין ולית דין. היהודי הפחדן והבזוי לא יגיע למקום המשפט. די לו שלא הוכה; די לו שהכל עבר בשלום ושהפסד חמרי היה כפרתו. ולאו דוקא החיילים האמתים נוהגים ככה, אלא גם “הפאלק’ס-גענאססען” שעלו לאיגרא רמא. שולחים את ידיהם בגנבה, בגזלה ובאיומים שונים חומסים מן היהודי כל דבר המוצא חן בעיניהם. בעיני ראיתי, שגרמני ציבילי נכנס לבית מסחר ספרים לקנות מלון שמחירו חמשה זהובים והוא הציע שנים ו“נמוקו” עמו, שאם ירצה יקח אותו בחנם, כי הוא גרמני ויש ביכלתו להביא חיל…

כל זה בחנויות פתוחות. ובעסקים סגורים – אין כמותם לסכנת שוד וחמס בעצם היום. לשם נכנסים עם שוט (שפיצרוטע) ועם אקדוח… משם חומסים באופן היותר טוב באיומים אבל על פי רוב חומסים ומשלמים בצליפות-השוט ובאיומי-אקדוח. מקרים כאלה רבו מספור. בכל יום קרבנות חדשים. כל אלה המה מעשים בלתי חוקיים, אבל אין היהודי המדוכא מעיז למסור את דינו למקום המשפט, כי לשם הוא ירא לגשת. המקום זה הוא מוסר את דינו לשמים, שאינם מגיבים במאום… והנשים הזקנות נוקמות בכובש בקללותיהן ופיהן אָלה מלא… איך שהוא – והסחורות הולכות ופוחתות.

אבל יש עוד סבה אחת: הסחורות מוּצאות לפולניה-הסוביטית. ודוקא בהיתר. בשטחים הסוביטיים היוקר הגיע לשיאו. מחירים ענקיים ואגדיים שלא היו כמוהם עד כה. מבריחי הגבול, שעל פי רב הם יהודים אלא ששליחיהם המה אריים, שמעבירים מהכא להתם לשם רוַח וספקולציה, משלמים במיטב כספם כמה שמבקשים. כמה שלא יתנו יש מקום לרוחים גדולים בשים לב אל תנאי השוק הסוביטי. ובאופן כזה הכל הולך ונעלם ואנחנו נשארים עם אצטבאות ריקות.

שונות הן הסבות, אבל תוצאותיהן אחת הן לנו.

איך אומר הפיטן? “ערומים נותרנו ורבתה הרעה”…

8.12.39

השלטון הנאצי בשטחי פולניה הכבושים מלא שמחה. חג לו היום. שליחיהם של מי שהיו אויביו בנפש, שליחיו של שלטון הבולשבי-הז’ידי, מתאכסנים בשטחו ונתקבלו בכבוד מלכים. ובראש המשלחת הסוביטית דוקא “ז’יד” – הלא הוא מיודענו ליטווינוב.¹¹¹ אבל עת לעשות פוליטיקה אין משגיחים בגזע. זוהי הנקמה היהודית. לנו לא חמימא מזה. עתוני הכובש עושים את שלהם. על העמוד הראשון מרוממים על כל תהלה את “סטאלין הפקח והמַרחיק ראות”, את שליחו ליטווינוב, “יליד גזע נמוך” שד“ר פראנק בעצמו מרים כוס לכבודו ונכנס אתו בשיחה אינטימית-ידידותית; ובעמוד השלישי מוצאים הסתה נוראה נגד יהודי טשנסטוחוב, “שהם אינם אורחים רצויים; שמשלח ידם גנבה, גזלה ויתר מיני מלאכות נקיות”. אין ליטווינוב נעלב מזה. ליטווינוב הוא בשעות אלה ה”ז’ידעק" של הנאצי. עתוני הנאצי, ואחרים זולתם אין, מלאים דברי התלהבות ע"ד “האוניון הסוביטי”, ודברי חנופה עד להקאה. כך הוא גורלנו. מעשים טובים של אצילי בני ישראל אינם עומדים לנו בשעת צרתנו; ואת מעשיהם הרעים עוקפים על חשבונם של יהודי ניזקא ומילא. ¹¹² לא פעם הרביץ הכובש מכות נמרצות ביהודי קרוכמאלנא21 על שהוֹר-בֶּלישא המיניסטר היהודי באנגליה נלחם עם הנאצי. וזה שהז’ידים הבולשביים ממוסקבה מסייעים לו אין זאת זכות לנו…

כל ענין החוזה בדבר עקירת לאומים שונים ממכורתם והעברתם למקומות-קליטה חדשים הוא מפעל משונה. זו אמת שלא היה עוד כמותו בתולדות העולם. אבל לא מטעמו של הכובש. אין זה שבח לו אלא גנאי. דברים כאלה אינם נעשים עפ“י הזמנה. המפעל הוקם עפ”י דרישות הסוביטים, שרוצים להיפטר מהגרמנים שבמדינתם בכדי ש“המנהיג” לא ימצא תואנות להיות האפוטרופוס שלהם ולסַכסך בין עם לעם. ה“מנהיג” הגא והגבור זוחל לרגלי סטאלין כתולעת ועל כרחו ממלא את כל דרישותיו, כי בלעדו מפּלתו בטוחה. זהו כשרונם של הנאצים להפוך מפלה לנצחון. סטאלין עומד ומחכך את ידיו בהנאה מיוחדת. ה“מנהיג” הגא אינו מעיז להתנגד לדרישותיו. לא נעלב מקריאת ה“וואָן”! ¹¹³ של סטאלין. וסטאלין באמת מרחיק ראות. בשעת המלחמה העתידה שתפרוץ ביניהם בעתיד הקרוב לא יפחד מפני ה“פאלק’ס-גענאססען”, שבשעת הכרעה למולדתם הופכים להיות מרגלים ובוגדים. גרש את האספסוף-הנאצי בדרך כבוד. הנאצי המטומטם אינו מרגיש אפילו בעוקץ. ה“מנהיג” מדלדל רבבות משפחות שהיו מעורים במולדתם ומכריח אותם לקחת את מקל הנדודים בידן. אין צורך בהעברת לאומים ממדינה למדינה במקום שיש אחוה ורעות ושויון פוליטי. אבל אלה המה דברים שאין להם מקום בשלטון הנאצי.

הירידה הפוליטית והאנושית שלנו הולכת קדימה בצעדים מהירים: מיום ליום מהדק הכובש יותר ויותר את החבל המעיק על צוארנו. ממש כמו “ברייך” הוציא אותנו מחוץ לחברת בני אדם. בכל יום העקה חדשה. מדי בוקר – עלבון חדש. במעט מדי שעה קיפוח אקונומי חדש. הנה קצירו שקצר במשך שבוע אחד:

1. הדבקת “סמן יהודי” בצורת “מגן דוד” על כל איש יהודי ואשה יהודית מבלי להוציא מן הכלל אף משומדים ובני משומדים.

2. איסור הכניסה ליהודי אל בנין הפוסתה המרכזית שברחוב ווארעצקי.

3. הכנסת ממונים (קומיסארים) אל האפתיקאות שבעליהן יהודים.

4. איסור פתיחת בתי הספר, בין עממיים ובין תיכוניים, בין עירוניים ובין פרטיים לילדי ישראל. אין ילדי ישראל צריכים למוד.

5. איסור לתת תמיכה לאֶמריטים ¹¹⁴יהודים אף מקופת המשרד הצבורי שכסף הקופה הוא כספם. שמלאו אותה בתשלומיהם החדשיים במשך עשרות שנים.

6. החיוב לסַמן כל עסק יהודי וכל חנות ב“מגן דוד” במקום גלוי ונראה לעין.

דומני, שכל זה מספיק במשך שבוע אחד.

היֵהנו גם היהודים מהגירה הדדית זו?

לתשובה על שאלה זו מצפים אלפי משפחות יהודיות, שקיומם נתערער וכל מאוים להמלט על נפשן ועל נפש עולליהם שהכובש האכזר דן אותם לרעב ולבערות. מצדו הפורמלי החוזה נעשה רק לטובת האוקראינים, הביאלורוסים והרוסים שבשטחי הכבוש האשכנזי מצד אחד ולטובת הגרמנים שבשטחי הכבוש הרוסי מצד שני. היהודים לא נזכרו כלל וכלל. הכרוזים אל האוכלסיה הרותינית (אוקראינית) והביאלורוסינית מלאים מליצה פטריוטית המדברת אל הלב ואל הרגש הלאומי. אין ספק שהמפעל מצדו הפורמלי מוציא את היהודים מן הכלל. אבל למעשה יש תקוה שחוזה החליפין יביא הקלה גם ליהודים. מאמינים בסטאלין. הבולשביים אינם מבדילים בין עם לעם. אין בלבם שנאה ליהודים. והדין נותן שלא יבדילו את היהודים לרעה. מובן מאליו שהדברים אמורים ביהודים ילידי השטח הרוסי הכבוש שנשתקעו בפולניה והיו לאזרחיה. מי שהוא יליד ביאליסטוק, למשל, אין לשלול ממנו את הזכות לשוב אל מקום מולדתו, כמו שיש זכות כזאת גם לאוקראיני. כך יוצא על פי היושר ועל פי ההגיון החוקי, אבל אין ודאות בדבר. ולכן לבותיהם של רבבות יהודים מהססים וחיים הם בין תקוה ופחת.

9.12.39

אור ליום א‘, פ’ ויגש ד' דחנוכה ת“ש שבת חגגנו. הופרה כל שמחה. עצבות על כל פנים ובלב חרדה אלמת. אין כל סמן וזכר לחגנו הלאומי הנהדר, שהיה מכניס כל כך הרבה עליזות ושמחה לתוך לבותינו בשנות הגלות הארוכות. תמיד היינו מוקפים שונאים ומקנאים; מיום שיצאנו בגולה קיומנו לא היה מבוסס ובטוח. אבל עם כל זה לא חדלנו לחיות את חיינו אנו, את חיינו הדתיים בהכרה גמורה ואת חיינו הלאומיים שלא בהכרה גמורה. הסביבה הגויית היתה עוֹיֶנת אותנו אף היתה עורכת לנו טבח מזמן לזמן, בימי הסתערות הרוחות. אבל הימים שבין טבח לטבח נתנו לנו חיים ומנוחה. כל הנשאר בחיים היתה לו זכות לעבוד ולהתפרנס. בין הרוָחים הגניוס העברי הראה פלאים. חדרנו לכל סדק; אף צברנו הון. והעקר – יצירתנו התרבותית לא חדלה אף לרגע. הגיטו העברי היה הפנה היותר תרבותית שבמדינה. חיינו הפנימיים היו מסודרים ומבוססים על אשיות מוצקות. היינו כל כך בטוחים בכחותינו העממיים-הלאומיים עד שהתאמרנו בפתגם “נצח ישראל לא ישקר”. חומות הגיטו היו מפלט גם לרוחנו היוצרת. מצאנו מקלט בתרבות מקורית שעליה היתה גאותנו. והיצירה הגלותית שלנו הפליאה את כל העולם. היא אפילו עלתה בכמותה ובאיכותה על היצירה המקורית הארצ-ישראלית. שהינו בגולה זמן יותר ארך מאשר בארץ ולכן הניחה היצירה הגלותית את חותמה על כל הויתנו הלאומית. היינו לתלמודיים במדה יותר גדולה מתנכיים. מרוח התנ”ך כמעט שאין בנו כלום. רוחו המקורית כיליד התקופה הקדמונית פגה. הכנסנו בו יחודים, מגמות וכוָנות תלמודיים עד עבור צורה ונוסח. כל זה עשתה הגולה היוצרת שעם היותנו בה רדופים ושנואים לא חדלה להיות מקורית-עברית. לא לקחנו כלום משל זרים. ותרנו על הצורות הזרות אף כי עלו ביפין ובההגיון המחשבתי על זו שלנו. היתה לנו אמת משלנו שבעד כל הון שבעולם לא רצינו להמירה באחרת. היתה לנו אף נשמה מחושלת, מוצקה ואיתנה שלהט החרב לא זעזעהַ.

כל זה היה בימים ההם – ובזמן הזה? אנחנו הולכים ויורדים מהעֶמדה התרבותית-מוסרית הגבהה שעליה עמדו אבותינו. אסוננו הלאומי הוא לא בזה שהשונא האכזר משפיל אותנו, אלא בזה שאנחנו משפילים את עצמנו. אין לנו עוז הרוח ואומץ הלב שהדורות הקדמונים השאירו לנו בירושה. בעד נזיד עדשים אנחנו נכונים לוַתר על כל היקר והקדוש לאומה. ולא רק החוגים הלאומיים, שרוחם היתה תמיד במצב נוזלי, אלא אף החוגים הדתיים, שעד כה היו מוצקים כחלמיש צור, רפתה רוחם. הלאומיים בורחים לבולשביה ומוסרים את עצמם לשמד לאומי. חותמים על הצהרות-בגידה באידיאלים הקודמים, חיי נפשם עד כה. ודוקא הם הם, העֵרים ביותר לכל פעלתנות אידיאולוגית, מראים זריזות יתרה ל“האידיאולוגיה” החדשה. מקטניהם ועד גדוליהם שגלו לארץ מקלטם החדשה קשטו את עצמם בסמנים אדומים והיו הראשונים להידגל בדגל האדם בשעת תהלוכה. דוקא בּיין הציוני הדתי וסעלים הציוני הלאומי הלכו בראש התהלוכה החגיגית, שנערכה בביאליסטוק לכבודה של המרידה הבולשבית ודגלים אדומים בידיהם. ודוקא החסידים החרדים, יראי אלהים, שומרי תורה ומצוה, נושאי הירושה המסורתית בורחים על נפשם למקום המים הרעים ומשליכים אחרי גום ירושה יקרה ונהדרה, שאבותיהם פשטו את צוארם לשחיטה עליה.

אמנם, יסורינו קשים מנשוא. אנחנו הולכים וגוועים, הולכים וגוססים מיום ליום ומשעה לשעה. יסורים סדיסתיים כאלה לקבוץ שלם עוד לא היו מימות עולם. נוטלים מאתנו את הזכות לחיות. הכל נעשה בכונה תחלה בכדי להביאנו לידי אבוד עצמנו לדעת. קבוצים יהודיים נעקרים משרשם וערומים ושדודים בליל חושך ואפלה המה מגורשים והולכים בגולה. גולה בתוך גולה! יש שאני שואל את עצמי: הידעו גם אבותינו מיסורים נוראים כאלה? אני רוצה למצוא הצטדקות לבגידה המחפירה, אני נושא עין למאורעות תולדותנו ומתאמץ למצוא איזו השואה בין האתמול וההיום – וסוף סוף אני מעלה חרס בידי. אין השואה גמורה בין מאורעות תולדתיים.

איזה קור מקפיא חודר ללב הדווי והכואב. באים רגעים שאתה באמת נכון לטרוף את נפשך בכפך.

אשה זקנה ופשוטה אחת שואלתני בכל יום:

– מדוע העולם מחריש? האין אלהים לישראל?

התעורר בי החשק לנחמה ביגונה והדלקתי ארבעה נרות חנוכה; ובעלותי את הנרות הרגשתי שהם עלובים כמוני.

לא זאת ההדלקה! לא זאת הלהבה! לא זה האור!

13.12.39

שלושה ימים ללא רשימה. אבל לא מפני ששקטו חיינו, אלא מפני שכבר עיפנו. אין עוד כח לבכות; בכיה שמתמידה והולכת סוף סוף משתתקת. בראשיתה היא משמיעה צריחה; אחריה – יבבה; ובאחרונה אנקה שתומה שכבר אין לה הד. אנחנו חיים חיים שבורים ורצוצים, חיים של קלון וחרפה, חיים של צער ויגון. אבל כח ההסתגלות שבנו מראה פלאים. נשתנו התנאים – נשתנו גם אפני העבודה, נתכוַצנו בתוך עצמנו; נתקמטנו ונתקטנו; נשמעים אנחנו לעצת הנביא: “לך עמי בוא בחדריך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם”… מתוך הנסיון התולדתי למדנו שאין תמידיות בחיים; שהכל עובר וחולף; שהכל עדי רגע. כל אחד מאתנו מתחבא מפני עין הכובש האכזר שלא תרגיש בו. נעלמו הכובעים הנהדרים מראשי הורשאיות המגוהצות והמפורכסות, עטופות הן מטפחות פשוטות בכדי שלא תשלוט בהן עין רעה. אף פרוות ה“קרקוּל” אפסו ואינן. כלם מלובשים מלבושים משומשים שאין בהם לא הדוּר ולא נוֹי. מי שיש לו חליפת יום טוב – הוא מניחה ארוזה וטמונה ואינה מוציאה לא לשבת ולא ליום טוב. ההדוּר מעורר חשד של אמידות. והאמידים הם תאוַת נפשו של הכובש החמסן. בעניים אין לו צורך.

וכך אופן נהול העסקים. עסקים גדולים חדלו. חנויות למנופקטורה ולעורות לכל אורך הרחובות גנשה-נלבקי-פרנצישקני נשדדו ונסגרו. שבת שבתון במרכז הסואן והרועש לשעבר. חנויות למכולת הולכות ונפתחות לאט, לאט, אבל רק לחצאין. כל חנות – חציה פתוחה וחציה סגורה. חלונות הראוה סתומים ב“דיקטים” שבאמצעותם זכוכיה קטנה לשם חדירת האור. וגם במצב כזה אין החנויות פתוחות כל היום אלא שעות אחדות. אמנם כבר נתמעטה התגרנות ברחוב. הכובש פקח עין גם על זה וביטל אותה. אבל זה לא השפיע על פתיחת החנויות. אולי רק עשרים אחוזים ממספרן נפתחו מחדש. לשעבר השתדלו לשם משיכת קופצים על סחורתן לקשטן וליפותן, להגדיש את האצטבות ולמלאותן בכל מיני סחורה משובחה; עכשיו, להפך, מצניעים את הסחורות במקומות נסתרים והאצטבות הן חלולות וריקות.

ככה “הסתדרנו” בכדי להתקיים. קיום עלוב – “עד יעבור זעם”… ותפלה אחת בפינו: “הלואי שלא יוסיף להרע”! כי לעומק רשעותו וזדונו של הכובש אין גבול. ומפני זה אנחנו יראים מפני כל קול עלה נדף. אין איש בטוח במחרתו ואפילו ביומו. כשיחשך היום מתחיל העוצר כל פסיעה על המדרגות מרעידה את לבותינו. כל אחד העולה על מטתו לנוח מהרהר בלבו: “האם גם למחרת אמצא מנוחת לילה במטתי זו”? הפחד מפריח שמועות שאין להן אולי יסוד אבל דיָן להרגיזנו עד תהום נשמתנו. ובאמת! גולי קאליש מתגוללים לעינינו בכל חצר ובכל פנה דוויים וסחופים, מדוע איפוא אי-אפשר שיהיו גם גולי וַרשה? התפשטה שמועה, שהכובש צוה להקים צריפים לאורך שטח של שמונה קילומטרים. אולי בשביל גולי ורשה הוקמו!! בשעה שאין נימוקים הומניים באים בחשבון – הכל אפשר.

בשיחותינו האינטימיות כל אחד מביע את תקותו – שהקבוץ ישאר; קובץ יחידים יאבדו. מכל תקוותינו יצאנו מאוכזבים רק לא “מנצח ישראל” על אף כל המצוקות הנוראות שהשתרגו עלינו מימות עולם. מתקוה זו לא התאכזבנו גם עתה.

אבל – “יחידים יאבדו”… מהרהר כל אחד; ותיכף לזה דפיקת-פחד בלב: אולי אהיה בן היחידים?!

14.12.39

בתוך צרות הכלל ישנה לכל אחד פנה מיוחדת, שבה מתיחדות צרות הפרט. אפילו בתוך אנדרלמוסיא כללית כל אחד חי את חייו הוא. בהיותי נתון ראשי ורובי בכל עסקי המהפכה הכללית, ששנתה את חיינו שנויים רדיקליים והפכה את קערתי על פיה לא שכחתי אף לרגע את הקרובים אלי ביותר אם כי הם רחוקים ממני כמה אלפי פרסאות, את הרחוקים-קרובים, הלא המה בני ובתי שבא"י. אני מבין לרוחם ולהלך-נפשם בשעת מאורעות-המלחמה האיומים כשכנפי המות רחפו ממעל לראשינו. כמה שלא היתה הסכנה גדולה במקום המאורעות גופא עוד גדלה שבעתים שלא במקום המאורעות. כל מאורע של אסון מפחיד את הרחוקים יותר מאת הקרובים. אוירה של מלחמה מסוגלת לשקרים, לגוזמאות ולהפלגות. אין העתונות החוץ-לארצית מדקדקת בשמועותיה ובידיעותיה. כל המגזים הרי זה משובח. הנושא ורשה החרבה הוָה סנסציה, שקברה חיים את כל האוכלסיה ולא השאירה בורשה אבן על אבן.

מה שנעשה אז בנפש צפורה נקל לשער!!

אבל אין חבוש מתיר את עצמו בבית האסורים. אנחנו כלואים מכל צד; מוגדרים וסגורים הננו בתוך מלכודת, אין יוצא ואין בא. לא היתה לנו שום אפשרות להעביר לילדי את הידיעה שיצאנו מן האסון בלי פגע, שלא אונה לנו שום רע. לא עבר יום שהמצב הפטלי הזה לא היה נושא למחשבותי הנוגות. תמיד התיעצתי עם נפשי כיצד למצוא איזה סדק שעל ידו תהיה איזו אפשרות שהיא להעביר ידיעה לארץ, הנחשבת לארץ האויב וכל תחבורת איזו שהיא היא מן הנמנעות. אבל עצה רחוקה ממני.

לפני איזה זמן נודע לי שהסופר יואל מאסטבוים, ¹¹⁵ היושב בקביעות בארץ וששהה בקיץ האחרון בפולניה, שב לארץ. נזדמן לי להפגש אתו בדירת הדז’ונט ברחוב לשנה 13 ועל ידו המצאתי ידיעה לילדי שאנחנו חיים ושבית הספר סגור ונשארנו מחוסרי פרנסה. י. מאסטבוים הוא קצת אדם משונה, חסר נמוס המקובל בין הבריות; מעולם לא ידבר אתך במתינות ובישוב הדעת ולא יראה לך פנים מסבירים ונוחים. תמיד הוא חסר פנאי להתנהג כבן אדם מנומס ומחונך. אבל אין להתרעם עליו: זהו דרך כל הסופרים והעתונאים שמאחורי הכירים יצאו למלוך. באמת הוא בעל לב טוב. הכרחתיו לקבל ממני דרישת שלום לצפורה ¹¹⁶ בעמידה כשהוא פזיז ומבוהל. הבטיחני ואם זכה להגיע להארץ בודאי עמד בדבורו.

ובשבוע זה היתה לי הפתעה אמתית: נתקבל ע“י הפוסתה מכתב מבֶניה ¹¹⁷דרך מילאנא שבאיטליה. המכתב קצר בתכלית הקצור: מבקש להודיע להם ע”ד קיומנו. הם כלם בריאים ושלמים. שום תאריך אין במכתב. אף שם העיר תל-אביב לא נזכר בו. לפי ההשערה העביר בניה את המכתב למילאנא ע"י איש עתי לאיזה ידיד והלז העביר את המכתב לנו, כי בין גרמניה ואיטליה יש תחבורה פוסתאית. ממילאנא יצא המכתב בראשון לדצמבר ולידי נמסר בשלושה עשר בו.

עכשיו אני מחפש איזה דרך להעביר מכתב-תשובה לארץ על ידי איזו ארץ נייטרלית. אין זה דרך קל. אבל אמצאנו!

למעלה אמרתי, כי כאשר משתנים התנאים ישתנו גם אפני העבודה. כשרון ההסתגלות הוא אחת הסגולות הלאומיות של עמנו. וזאת הראתה גם הגזרה האחרונה בדבר סגירת בתי הספר לילדי ישראל. זוהי גזרה חסרת-טעם ואין בה אלא סדיזם. רבבות ילד מבוטלים מלמוד ותועים בחוצות העיר ללא שום עבודה וענין. יתנונו ויטומטמו. יתרועעו עם אספסוף הרחוב וילכו בתהו לא דרך. אין שום ממשלה בעולם עושה דברים משונים כאלה. אין לנמק את זה מאיזו בחינה שהיא. זוהי רשעות שבמחלת נפש יסודה. חזיון פטולוגי.

אבל המורים המבוטלים מצאו קצת עצה להנצל מחרפת רעב. עמדו ויסדו “קומפלטים,” קבוצות, קבוצות קטנות של ילדים, הבאים לשתים, שלוש שעות לדירתו הפרטית של המורה לשמוע לקח מפיו. מורים למאות מתפרנסים מזה. יתכן, שאיסור הלמוד חל גם על קבוצות מצומצמות, ואלמלי נשאלה שאלה היו פוסקים לחומרא. אבל אין שואלין. הענין מתנהל בחשאי, בגנבה. אבל אין עצה אחרת. גם אני רוצה להתפרנס וסדרתי מתלמידי ביה“ס שלשה קומפלטים מצומצמים והעברתי אותם לדירתי הפרטית. שתי מורות מביה”ס מלמדות אותם למודים כלליים (20 שעה בשבוע) ואני מלמדם למודים עבריים. למטרה זו הקצעתי חדר מיוחד והעמדתי בו חמשה שולחנות-למוד לעשרה תלמידים. ומזה אני מתפרנס. הוקל ממני עול הנהלת ביה"ס שפרסונל בן עשרה איש עובד בו ומחכה למשכורת. זוהי פרנסה ארעית, בת רגע, ילידת ההכרח, בת ההסתגלות.

שלא כמנהגי עד כה מיום פרוץ המלחמה הכנסתי היום רשימה אישית.

16.12.39

לנאצי נפש טמאה. קטן המוח וחסר כח השופט. הוא בר-העדר ובעדר מקום-חיותו. איננו אינדיבידום, אלא חלק מאיזה גשם המחיוֹ ומפרנסוֹ. משלו אין לו כלום, כי שכלו מטומטם והבנתו מוגבלה. טפוסים כאלה נוהים אחר “מנהיג”, הדואג לכל צרכיו הגשמיים והתרבותיים והוא נכנע לפקודותיו. מטבעו הוא חמסן ורצחן ועל הגזלה פרנסתו. תמיד הוא לוטש עין להון זרים וכשיש לו שעת כושר הוא גוזל משל אחרים בחוצפה ומתרעם שלנגזל יש עליו תרעומות. הוא אדם חיה. ולא חיה סתם אלא חיה טורפת. או אולי הדרגה האמצעית שבין אדם וחיה. החיה שבו שלמה בתכלית השלמות – טורפת ודורסת; אבל האדם שבו הוא חולה ופטולוגי. הטבע לקה אותו במחלת הסַדיזם ומחלה זו חדרה לכל ישותוֹ. אין לך נאצי שלא יהא חולה מחלת-הנפש, מחלת האַדנות, מחלת הסַדיזם ומחלת הומו-סֶקסואליזם.

אנשים נאמנים הרצו לפני היום על דבר מקרים של סדיזם ביחס ליהודים, שרק מח חולה מוכשר להמציאם. הנה אחדים מהם:

בלודז נתפסו נערות עבריות לעבודה. לנשים אין נותנים עבודה אלא שרותים, על פי רוב ביתיים. הנתפסות אולצו לנקות מחראות. פשוט להעביר את הצואה ולנקותה. אבל שום מכשירים לא קבלו. על שאלתן: במה? ענה הנאצי: בכתנותיכן! פשטו הבחורות את כתנותיהן וקנחו בהן את הצואה. אחר גמר העבודה באו על שכרן: הנאצים עטפו את פניהן בכתנותיהן המלוכלכות בקיא-צואה וצחקו בכל פה.

וכל זה – מפני שאנגליה הז’ידית¹¹⁸ נלחמת עם ה“מנהיג” ו“היודען” עוזרים על ידה.

שוב מעשה ברב אחד בלודז שהכריחו אותו לירוק על ספרי-תורה שבארון הקודש. מפני חשש סכנה לחייו הוכרח לעשות את זה ולחלל את קדשיו ואת קדשי אומתו. כעבור שעה מועטת לא הספיק לו יותר הריר שבפיו, כי גרונו נצטמק. על שאלת הנאצי: מדוע חדל לירוק? ענה הרב: גרונו נצטמק והריר אפס. אז התחיל בן “האומה העליונה” לירוק אל חלל פיו של הרב, והרב המשיך את היריקה.

והנה מקרה שלישי שאין כמונו לאכזריות פטולוגית:

הפעם אני מכיר את נושא המאורע. הוא ידידי גרינברג, בן אדם קרוב לחמישים, ביורליסט על פי מקצועו, ואינו מוכשר לשום עבודה פיזית. כשנתפס לעבודה צוו עליו להעלות חביות-שכר ממרתף. מפני כובד המשא שלא היה לפי כוחותיו בקש שיתנו לו עוזר, והשיבו את בקשתו ריקם. אך נרפה הוא! הרעים עליו הנאצי. ומפני שסוף סוף אין אדם מוכשר לעשות דבר שאין כחותיו הפיזיים מספיקים העבירו אותו לעבודה עוד יותר קשה – בתור עונש. זו היתה עבודת חפירה. גם הפעם עמד מעבוד. אז צווּ עליו להשתטח על האדמה מדדו את אורך גופו והזמינו את חבריו לחפור קבר בשביל הנרפה. ואת המועמד להקבר הובילו לאיזה חדר, הפנו את ראשו לצד הקיר ותלו על גבו איזה דבר שלא ידע לכנותו. האומלל כבר היה מוכן לקראת המות עברו עליו רגעי חרדה נוראים. במחשבה צלולה ובחושים עֵרים חכה לרגע הנורא אבל הנאצי רק שחוק עשה לו. לא ירה בו ולא המיתו. הסתפק בזה שהטיל על קרבנו את פחד המות. רצוץ ומדוכא, חציו חי ווחציו מת העבר הקרבן לעבודה חדשה. ככה עינו אותו כל היום – עד שנשתחרר ונעזב לנפשו.

ופרט זה על הכלל כלו יצא.

17.12.39

אנחנו שרויים בחושך, כי אין לנו ידיעות אמתיות מכל הנעשה מחוץ לעולמו של הכובש. ואף מה שנוגע לעולמו הוא מצטמצם רק בשטח הכבוש. מכל הנעשה ב“רייך” אין אנו יודעים דבר, כי הצנזורה תלתה מתג ורסן על פי עתונות “הרייך”. היא מַגעת אלינו בשפע, אבל היא מלאה רק ידיעות משמחות ובהן אין החיים האמתיים שבגרמניה משתקפות. והידיעות משטחי הכבוש הן שקרים על שקרים. קשה לשקר בדברים ובמאורעות גלויים לעין. אבל הכובש המנוּוָל אינו יודע בושת. בעתוניו הוא מרבה להג ע“ד תקוניו האדמיניסטרטיביים, מיפה כל דבר עד לידי הקרה ובמליצות נפוחות ע”ד הסידורים המצויינים בכל מקצועות החיים, מתגאה ומתפאר בדברים שאין בהם ממש ואנחנו באבלנו ובמצוקתנו ממלאים שחוק פינו. הכובש החמסן והאכזר הפך את חיינו לגיהנם, ביחוד לנו היהודים, והעתונות שלו מהפכת חושך לאור ולילה ליום.

ומה שעובר על יהדות פולניה קשה לתאר בחרט אנוש לכשיבואו ימי שלוה יוָדעו כל הפרטים המחרידים, שתסמרנה שערותיו של כל בן-אדם תרבותי. ליחיד קשה לאסוף את כל החומר המבהיל לכל פרטיו ולכל דקדוקיו. אף הקרובים למקום המאורעות אינם יכולים לאסוף את החומר בצורה פרטיכלית. אין שום ספק ששרידים יחידים גונזים את המאורעות באוצר זכרונם, והאינטלקטואליים שבהם אף בכתב. לכשיבואו ימי רוַחה, יבואו עדי ראיה ונושאי המאורעות אל המוסד שיהיה מיופה לזה וירציאו בדייקנות פרטיכלית למען אשר ישַׁמרו לדורות הבאים. אלמלא דמסתפינא הייתי אומר, כי תקופה הרת חושך וקטסטרופות כזו שעוברת על היהדות הפולנית לא היתה כמותה מימי היותנו לעם. מסופקני, אם יש כבר מקום לדבר ע“ד איזו יהדות פולנית בתור קבוץ מאורגן אף כי מוגבל בזכויותיו. כל מה שהיה לנו נשדד ונבוֹז ואנחנו נשארנו ערומים דוויים וסחופים, מדולדלים ומרוששים עד לידי הדרגה היותר תחתונה. החמס והשוד אינו פוסק עד היום. בכל יום קרבנות חדשים. טרגדיות משפחתיות חדשים לבקרים. חדלנו להיות לא רק עם אלא אף עדה. ככבשים נאלמות אנחנו מובלים לשחיטה. בין שחיטת הגוף ובין שחיטת הנשמה. אין איש שידבר בשמנו, ואין הכובש מטה אוזן לשום דברי זכות. ולא עדר סתם אלא עדר נפוץ. חלקים, חלקים אנחנו מוכים ומעונים. כל חלק בצורה סדיסטית אחרת. יהודי לודז נכתמו ב”מטלית צהובה" כפולה: על הזרוע הימנית ועל השכם; ויהודי החבל הפולני (קרקוי, ורשה, רדום, לובלין) נתקשטו בצבעינו הלאומיים. מלודז בורחים על נפשם אל אלה שיש להם איזו יכולת חמרית. אבל אף הבריחה אסורה. אצל קאלושקי ¹¹⁹הוצב גבול. כל העובר טעון חיפוש, וכל הנמצא נשדד. מכל חבל ווארטא שנספח אל “הרייך” נעקרות קהלות שלמות משרשן ועל חוליהן, נשיהן, זקניהן וטפיהן יוצאות לגולה בימי סגריר וקור. לכל מקום שתפנה תראה לאורך רחובות ורשה שורות ארוכות של עגלות מלאות מטלטלין ועליהם נפשות חיות עלובות קפואות מקור. ופעם אתה פוגש משפחות בודדות עמוסות תינוקות וכרים וכסתות על שכמיהן ההולכות רגלי ובוכות בקול. וכל רואיהן בוכים אף הם. בועד העזרה מטעם ה“דז’ונט” אי-סדרים ואי-כשרון לנהל את מפעל העזרה בצורה ההסתדרותית הראויה. מורים בטלנים ומשחקים ¹²⁰מבוטלים הם מנהליו. עובדים הרבה ועושים מעט. בימי שלוה היו שייכים לשמאליים, הנוהים אחר אידיש ומשתעשעים בסוצליזם. ואף בעת צרה כזו מבליטים את טלפיהם. הרבה יש לי לספר ע"ד התנהגותם עם הבריות שאינן שייכות להם, אבל אדחה את זה לאיזו שעת כושר אחרת. יבוא יומם. וביום פקדי – וקפדתי… ממעמקים עינינו נשואות לשדוד המערכה, לאיזה נס שיתרחש ויוציאנו מאפלה לאורה. שורר בקרבנו הלך-נפש של משיחיות. חסר רק המשיח. אלמלי בא היה מראה נפלאות. וכשאין משיח מגישים לנו “נחמות” אחרות.

קלא דלא פסק ש“המנהיג” מת; שהרמן גאהרינג נעשה קטוע-רגל; שנשי גרמניה דורשות בחזרה את בעליהן ובניהן; שבלונדון נוסדה ממשלה גרמנית ליברלית; שהשלטון יעבור לידי ה“קרון פרינץ” הליברלי ומהפכה חדשה עתיד להתפרץ ב“רייך”.

כל זה נמסר בלחישה. כל אחד מוסיף משלו את הנעים לו ביותר. בפי “עמי הארצות” כל השמועות האלה מקבלות צורה משונה. מפה לפה הן הולכות ומסתרסות ונעשות מגוחכות.

אבל קצת “נחמה” יש בהן למפריחיהן ולמפיציהן ואולי גם לשומעיהן.

19.12.39

הנאצי הטורף והדורס תקע את צפרניו ביהודי לודז ובלי חמלה, מעשה חיה, הוא מוצץ את דמם ושובר את עצמותם. רחוק הנני ממקום המעשה, כי יושב ורשה הנני ואין לי היכולת לאסוף חומר מדויק ולהעלות אותו על הגליון בצורה פרטיכלית. אבל גולי לודז בורחים לורשה ואין לך בית שאין שם גולה לודזאי עם בני משפחתו. אתה מכיר בהם בכל רחוב ובכל פנה, אתה בא עמהם במגע ומשא וספוריהם האיומים מחרידים את כל ישותך ואתה נעשה בעיני עצמך ככלי מלא בושה וכלמה, כתולעה ולא איש. מיום שחמס ושוד באו לעולם בני אדם לא נחמסו ולא נשדדו באופן ציני ואכזרי כזה.

צרת לודז לא מאתמול באה. תיכף לבואו התחיל הכובש לעשות מעשי תעתועים ביחס לעם חרמו. גזרות על גזרות נחתו על יהודי לודז חדשות לבקרים, מררו את חייהם בכל מיני נגישות ותעלולים. אומרים על “המנהיג” שהוא פסיכופט. “ומושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים”. כל עושי דברו לוקים מחלה פסיכית, פסיכוז של איבה ושנאה עמוקות כתהום. כי כל גזרותיו של הכובש יותר משהן אכזריות הן מעוררות שחוק, אף כי זהו שחוק מכאיב לב. הדביקו על יהודי לודז לא מטלית צהובה אחת אלא שתי מטליות. אסרו את ההליכה ברחוב פיטריקובי בלי רשיון (פאססיר-שיין) בשביל יהודים ביחוד נמשך העוצר מחמש בערב עד שמונה בבוקר, אסרו בקורי רעים וידידות לדירי חצר אחת. אלה המה יסורים מוסריים וגופניים שרק דמיון חולה יכול להמציאם. בתי החרושת הוצאו מידי בעליהם. חנויות של יהודים נסגרו. סגירה מוחלטת בעד כל עבירה קלה שאדם דש בעקבו. לעבודה נתפסו רק יהודים; ולשרותים שונים אף נשים. נוצרה אוירה של טרור שאינו פוסק. חיים של צער ושל כלימה ובושה התחילו מחניקים את יהודי לודז האומללים. התחילה איפוא מנוסת-בהלה בלי גזרת-גירוש פורמלית. אבל מיום ליום נעשתה הבריחה קשה יותר ויותר. הראשונים לבריחה היו יהודים אמידים, בעלי הון, והם רצויים ביותר בעיני הכובש, כי “כל מה שקנה עבד קנה רבו”, ולכן הוצבו גבולות על ידי קולושקי. מאת הנמלטים לוקחו מחוט ועד שרוך נעל. כעבור איזה זמן הוצאה גזרה-גירוש פורמַלית: במשך שלושה ימים מחוייבים היו כל יהודי לודז לעקור מעיר מולדתם כמות שהם, ערומים כיום הוָלדם. לחלק מהם הרשו להמלט לכל מקום שעיניהם נשואות, ואלה באו בהמוניהם לעיר הבירה; וחלק מהם הושיבו בקרונות סגורים והרכבת הובילה אותם למקומות-גולה שונים. האוכלוסיה היהודית בלודז הגיעה במשך שלושת חדשי המלחמה עד למאתים וחמשים אלף. ע"י בריחת רשות נתמעט מספרם עד כדי מאתים אלף. והמון רב כזה מחוייב לעזוב את העיר במשך שלושה ימים!! גרוש קטסטרופלי כזה לא היה עוד בתולדות ישראל. היא עולה אף על גזרת-גירוש ספרד. מי שידו השיגה נסע באוטובוס או בעגלה ושלם בעד מקום עד אלפים זהוב. הרוב הלך רגלי. לא חמלו על זקנים וחולים, אף נשים הרות ומיניקות עם תינוקותיהן בזרועותיהן היו בין הגולים ההולכים רגלי. מן הנמנע היה שלא יתרחשו מקרי אסון בדרך. המפגרים נקפאו מקר. החולים נפחו את נשמתם. התינוקות הרכים השיבו את רוחם לאלהים בזרועות אמותיהם. הבכיות והיללות קרעו שמים. הקור הגדול הפיל חללים אף בין הבריאים ובעלי הכח. הדרך עינה את כחם ולא הספיקו לבוא עם מקום וטוב. באלפיהם הם מתגוללים על אם הדרך והולכים גוססים, יסורים נוראים וטרגיים כאלה לא עברו עד כה אף על עם ישראל, המלומד ביסורים.

אף הירא והחרד מעיז פנים כלפי שמיא ושואל במר נפשו: – היש אלהים לישראל?!

פתאם נודע, כי מסבה בלתי ידועה השיב הכובש את גזירת הגירוש אחור ודחה את הוצאתה אל הפועל עד יום הראשון למאַרץ, כלומר: לשני חדשים וחצי. הבהלה שקטה קצת אף כי קשה להשאר בגיהנם. האוירה הלודזית ליהודים מחניקה כל רוח חיים. יהודי לודז ניתנו בידי הנוער ההיטלראי. וכל הנופל לידם נופל בידי לא יוכל קום. חוזר הוא על פתחי היהודים ולכל מקום שהוא בא הרס וחורבן וענויים קשים ומרים. אף בדירתו, בין ביום ובין בלילה, אין היהודי בטוח בחייו. הד צעדים על המדרגות מטיל עליו פחד של מות. היסורים הסדיסתיים קשים אף מיסורי מות, והרבה יהודים טורפים את נפשם בכפם, וללוותם לבית עולמם מרשה הכובש רק לאחד מבני המשפחה. אשר כהן האדיר בעל המנופקטורה הלודזית הורד למדרגת שוער בחצר בית החרושת שלו ונתחייב להשגיח על הנקיון. במטאטא ביד הוא מכבד את אבני חצרו.

אבל – דיִי הפעם!

22.12.39

יד הצר הויה על שארית מחמדנו. לפני כמה שבועות הוצא רק חלק מספרי הספריה הטלומצקית; ברובו – קומפלטים שלמים של עתונים יומיים, של שבועונים ושל ירחונים. האצטבות עוד היו מסורבלות ספרים שיד הצר לא נגעה בהן. כשיצא הניח חותם על הדלתות הסגורות. השבוע שב להביא לידי גמר את מעשה הגזלה. אוטובוסי-משא עמדו על יד הספריה ויהודים הולכים לתומם מתפסו בכדי להטעינם בספרי הספריה הנשארים.

בכלל, מראה הכובש “חולשה” לספריות, שידי אחרים אצרון וגנזון. גם ספרית הסיים נחמסה והוצאה למקום בלתי ידוע. לא היה כמוה לעושר בספרים ובכתבי יד. גם לשם הוּבלו יהודים שנתפסו ברחוב. סח לי טוען אחד ממכרי ששני ימים אוּנס לעבודה בספרית הסיים. ¹²¹ על שאלתי מדוע לא אמר שהוא “רעכטס-אנוואלט” ¹²²היה כמשתומם. – “להפך, כששאלוני למשלח ידי כחשתי שאני טוען ואמרתי שאני פועל. אינם אוהבים אינטלגנטים”.

ירידתנו אינה פוסקת. אין הכובש מסיר ממנו את עֵין השגחתו. ובכל פעם, שהוא נותן בנו את עינו הוא עושה אותנו לגל של עצמות. פעם ליום או ליומַים הוא מוציא גזרות חדשות, שהן נגישות פעוטות כשהן לעצמן, אלא שכונתן להוריד את ערכנו האישי, להניח עלינו חותם של שפלות, לעשותנו לבזויים, לחלאת החברה האנושית.

השבוע נסעו ארבע משפחות לא"י. כל אחת עם מטענה. אבל אין סבלי התחנה רשאים לשמש את הנוסעים היהודים, אפילו יהא רוטשילד בכבודו ובעצמו. הנוסעים אנוסים לשַׁמש את עצמם ולהכניס את מטענם אל הקרון בלי עזרה מן הצד. שנאה פסיכופטית!

תחנת הטלפונים החלה לקבל הצהרות ממנויים חדשים ולחַדש את הישנות – חוץ מהיהודים. אין השרות הטלפוני רשאי לשרת יהודים. ורשה היהודית, בין אנשים פרטים ובין בתי חרושת, בתי חולים ומוסדות ממדרגה ראשונה, נשארה בלי טלפונים. נגישה פטלוגית!

ליהודים אסורה הכניסה לפוסתה הראשית. בשבילם השאירו סניף אחד ברחוב זאמענהויף. – סניף אחד לכל ורשה היהודית! ובאופן כזה יהודי יושב פרגה או מוקוטוב או אפילו יושב רחוב ווארֶצקי, שהפוסתה הראשית היא בתוך ד' אמותיו, מחוייב לנסוע בטרם בכדי לעשות את סדוריו הדואריים. בדרך הטבע צריכה היתה להיות בסניף הזמנהופי צפיפות גדולה, אלא שרחם הקב"ה על בריותיו והעביר מן העולם את עסקיהם ובטל הצורך בפוסתה, אכן, אין איש שיאמר: “צר לי המקום בסניף הזמנהופי”!

הקב"ה מקדים רפואה למכה!

הרשמת ההון היהודי!! זוהי דרך הגזלה הסלולה של הכובש החמסן. בראשונה עשה מפקד; כמה גולגולת. ומשלח ידה של כל אחת. עכשיו חזר ותקן הרשמת ההון והנכסים. עד התשעה עשר ליאנואר 1940 מחוייב כל יהודי להגיש דקלרציה כמה יש לו במזומנים? כמה באבנים טובות ומרגליות? כמה במטלטלים דניידי ולדא ניידי? פטורים מזה רק אלה שהונם ומטלטליהם אינם מגיעים לאלפים זהוב, כלומר: את הקבצנים האמתים שברשותם אין דבר. כמו כל פקודותיו של הכובש גם פקודה זו היא סתמית ואינה ברורה כלל וכלל. לא נתן שום הוראה להערכה. גם הלבשה ולבנים נכנסים בחשבון. ועתה לך והערך את ערכו של איזה בגד משומש או של איזו כתונת מטולאה! וכשאתה בא לקנותם בתור חדשים ומידי החנוני שוים יעלה לכמה אלפים וזקוקים להרשמה; אבל במצבם המשומש אין שום מפתח להערכתם האמתית. לכשיש לו להיהודים חובות בידי אחרים גם הם נכנסים בחשבון; ואם הוא בעצמו בעל חוב – מה דינו? היש לנכותם? תמיהני, שלכובש יצא שם שהוא מצטיין בסדוריו ובשיטתיות. לא מיניה ולא מקצתיה! אין שום כוון שיטתי בכל מה שהוא עושה. פקודה אחת סותרת את השניה. אין השמאלית יודעת מה שהימנית עושה, והעיקר – אין שום השגחה על שמירתן. ובנוגע ליהודים שחומרות על חומרות נערמו עליהם, חומרות שמקורן פטולוגי, אין גם שום יכולת לדקדק בשמירתן אפילו אם העובר עליהן צפוי לעונש גדול. המגמה הכללית של הכובש היא – שיתקיים איסור. ואם מי שהוא נצוד בחרמו אין לו כפרה עולמית.

הגע בעצמך! אסור לו ליהודי ולכל בני משפחתו להחזיק בביתם יותר מאלפים זהוב במזומנים; את העודף יש להפקיד באיזה מוסד פיננסי על שם המפקיד. איזה יהודי יוכל לעמוד בגזרה זו? וזהו בשעה שכל סחורה עלתה במחירה פי עשר! מלבד בודדים יוצאים מן הכלל לא הכניסו יהודינו אף פרוטה. או מי יוכל לעמוד בגזרה המשונה שבכל משא ומתן שבא לידי גמר אין למסור לידי יהודי יותר מחמש מאות זהוב. את המותר מצוּוה הנותן להפקיד באיזה בנק. מי משגיח בגזרות פטולוגיות כאלה?!

וכן בענין הרשמת ההון! אחד למאה יגיש הצהרה שברשותו נמצא סך יותר מאלפים זהוב. כל אחד טוען: מה שיש לו אינו שוה אף אלף! גם בגזרה זו גלומה איזו קטסטרופה ליהדות פולניה המדולדלה. ושמועות שונות מתהלכות ע"ד הכונה הסופית של חיוב ההרשמה. יש אומרים שסופה קונטריביציה; ויש אומרים שסופה החרמה גמורה. יש פנים לכאן ולכאן. אין לך דבר משונה שלא יהיה לו מקום ביחס ליהודים תחת שלטון הנאצי. דבר אחד ברור לנו:

בכל מקום שהציג את כף רגלו אין קיום ליהודי!!

בשבוע זה העמדו על סדר היום הטוענים היהודים. סופם – מיתת רעב! כל הטוענים בלי יוצא מן הכלל מחוייבים לענות על שאלון שיש בו שאלות כאלה, שכל עקרן לא באו אלא להרחיק את היהודים (ואם יהודים – אף מומרים בכלל…) הטוענים משדה פעולתם עד כה. בין יתר השאלות נמצאו השאלות: השייכות הדתית? בהוה? בעבר? שייכותם הדתית של ההורים? בהוה? בעבר? ודי למבין…

עתידים איפוא הטוענים היהודים להיות מורחקים ממשלח ידם אחרי עבודת חיים שלמה. הצבור היהודי נד להם.

והמומרים? גם אחריהם מניעים ראש. באו על שכרם.

הפרוביזורים ¹²³ הורחקו עוד לפני זה. מי יבוא אחריהם?..

23.12.39

הועדה מטעם הסוביטים לסדור ההגירה הסלבית כבר התחילה פועלת. טורים-נחשים ארוכים עומדים לפתחה ומחכים לבוא פנימה. אבל משום מה רוב עומדי הטור המה יהודים; סלבים אינם מרבים לבוא. היתנו גם ליהודים לעבור את הגבול בהיתר עם סכום כסף ידוע ועם מטען מינימלי? היהנו גם הם מחוזה ה“ידידות” ש“בין שתי המדינות היותר אדירות שבאירופה”, כפי שהכובש מבליט את זה בכל פעם בגאוה מיוחדת, ושעל פיו לוקחו כל המהגרים תחת חרותם של הסוביטים? בנוגע לזה שמועות שונות מתהלכות וקשה לקבוע את האמת האמתית. אחד בא ומספר שהיהודים הוצאו מן הכלל; ושני בא ומספר שהיהודים ילידי החבלים שנספחו לרוסיה מתקבלים: בידידו הוה עובדה! אבל השמועות הסותרות האלה אינן משפיעות על אורך השורות הרובצות לפתח הועדה. זוהי שאלת חיים ומות לרבבות יהודים אומללים, מלאי יאוש ואכזבה. כולם הולכי בטל ופנאי יש להם די והותר, ולכן אין מאמינים אפילו לזה שבא ואומר: “אותי השיבו ריקם”! יוצאים איפוא בחמש בבוקר, משעה שהותרה היציאה ברחוב, ונדחקים לתוך השורה על מנת לעמוד בה תשע שעות ואחר כך לשוב הביתה בידים ריקות, כי הועדה מסדרת רק ארבעים איש ליום, ואם נסתחפה שדך ולא זכית להיום בין הארבעים של היום עליך להשכים למחר שוב ולנסות את מזלך.

אם יש איסור פורמלי להרחיק את היהודים מהגירה מסודרת זו – איני יודע. אבל שיש טינא בלב הסוביטים למהגרים היהודים ילידי פולניה – בזה אין שום ספק. ולצערי הגדול יש להודות “שבאמת אשמנו מכל עם.” התנהגותנו הרעה בערי הגבול, שנספחו לרוסיה, גרמה שנעשינו שנואים ובלתי רצויים אף בעיני הממשלה הסוביטית, שאינה מבדילה בין גזע לגזע ושעקרוניה בכלל המה הומניים לכל ילוד-אשה שמקבל עליו את מרותה. הרבה מן המהגרים לא באו בכדי להתאזרח ולמצוא עבודה, אלא כדי למצוא אצל הסוביטים לזמן ידוע מקלט ארעי, לינת לילה, ולכשיוטב המצב לשוב למולדתם הקודמת. ובינתים, עד יעבור זעם, שלחו את ידם בכל מיני ספקולציה מכוערה, פרנסתם וחיי נפשם עד כה. הספקולציה היהודית היא מין אטביזם, ירושת-אבות. בלעדה – היהודי כדג שלוי מן המים. על ידי המהגרים נוצרה אוירה של הפקעת שערים, שנואת נפש הסוביטים, ולכן נקיה נפשם מיהודינו.

הממשלה הסוביטית נגשה לאחוז באמצעים ממלכתיים בכדי להמעיט את הצפיפות ואת הדחק בערי הספַר, שאלפי מהגרים לנים בהן תחת כפת השמים מחוסר דירות. מה עשתה? עמדה והכריזה שאלפים איש ישלחו לעבודה בפנים רוסיה. מיד נמצאו אלפים איש שנפשם חשקה בעבודה ובעמל כפים וקבלו חמשים רובל לגולגולת ושתי חליפות לבנים. לחרפתנו, שבו לקבלת העבודה והנסיעה רק שמונה מאות איש, ויתרם נעלמו ועקבותם אבדו. פשוט, הביעו את תודתם לממשלה הסוביטית, שהעניקה להם את חסותה ופתחה לפניהם את שעריה, במעשה רמאות. קרו גם מקרי גנבות מאנשים פרטים. יהודים ילידי פולניה אינם איסטניסים ביותר בדברים של שלי-שלך, ואם אינם גונבים הם “לוקחים”. סופו של דבר: יצא לנו שם רע אצל הממשלה הסוביטית שעינה טובה לנו. שנים על שנים שרשה את התגרנות ואת מאזני-מרמה של הסחרנות. התשקוט מרצונה למראה הכעור שהוכנס שוב לעריה?

להתנהגותינו המחפירה אין כפרה עולמית. נפש עם היא קובעת. החוזה הסוביטי-גרמני להגירה חוקית היה מביא לנו הצלה. בלעדו הננו הפקר, צפויים לכל מיני גזלות ורשעות.

ויעשו – בידינו אִבּדנו את טובנו.

השבוע היתה לי רפלקסיה מחשבתית, שהשרתה עלי עצבות ורוח נכאים! קראתי ב“דויטשע אלגעמיינע צייטונג” של יום א' העבר (17/12) מאמר רפורטז’י בשם: ביכער, ביכער ביכער! ¹²⁴ ותקותי להגאל מהמצוקה הנאצית רפתה. העתונות הנאצית מלאה גאות-כסילים והתפארות טפשית עד לידי הקאה. היא מעלימה את מפלותיה ומרימה על נס כל נצחון קל. אנגליה על סף האבדון. בעריה רעב, מחסור וכפן. הצי שלה כבר עבר מן העולם. לא אנגליה הציגה בלוקדה לגרמניה, אלא גרמניה הציגה בלוקדה לאנגליה, ובעוד זמן מועט תרעיב אותה. בקצור: הוה על הוה ושבר על שבר באו על “האלביון הנוכל.” אבל אין אנחנו נותנים שום ערך לכל החומר הקלוקל הזה. בנגוד לכל זה היהודים מתלחשים שמפלת הנאצי קרובה לבוא. ומדברים על אודות זה בטון כל כך בטוח ובודאות כל כך גמורה עד שאינך מעיז להטיל ספק בכל הנבואות האלה.

אבל דוקא המאמר שהזכרתי ערער את אמונתי במפלת הנאצי; בכל אופן – במפלתו המהירה. המאמר הנזכר הוכיחני לדעת, שיש בו בנאצי מנוּוָל זה איזה כח המבוסס לא רק על אלמות ועל גבורה פיזית, אלא על אידיאולוגיה המקננת עמוק עמוק בכחותיו הנפשיים של הנאצי הטמא. גם בכחות טמאים, ילידי הסטרא אחרא יש גבורה. יש לנו עסק עם בעל תרבות גבוהה, עם עם הספר. המאמר: “ביכער, ביכער ביכער” מרציא רפורטז' ע"ד השגעון לספרים שתקף את כל גרמניה. פשוט, הגרמנים נשתגעו לדבר אחד – לספרים. על יד כל חנות לממכר ספרים עומדים טורים ארוכים המחכים לרגע המאושר שיזכו לקנות ספר. רעבים המה לא ללחם, לא למים ולא ליתר תענוגי התבל החושיים, אלא לדבר… הסופר הגרמני. מהדורות של עשרות אלפי אכסמפלרים נמכרות במשך ימים אחדים ואין יד “ההוצאות” מספיקה להספיק את הדרישה הענקית שלא היתה כמוה אף בימי האינפלציה של מלחמת העולם. מפני הדחק והצפיפות שבבתי המסחר לספרים ובכדי להמנע מאַוַנטורות יש שהמשטרה מתערבת ומצוה לסגור את בית המסחר בעצם היום. במקרה כזה, בעל בית-המסחר תולה על דלתות חנותו שלט עם הכתובת: “מפני הצפיפות סוגרה החנות על פי פקודת המשטרה”, והמחכים בתוֹר שבים הביתה מלאי אכזבה בידים ריקות בכדי לשוב ולנסות את מזלם למחר. ההזמנות מתמלאות רק בקצתם. בחלקן. מי שמזמין ארבעה אקסמפלרים מקבל רק שנים. ומובן מאליו שגם ידי המדפיסים והכורכים מלאות עבודה, ואין ביכולתם למלא את הדרישה הענקית הצועקת: הב! הב! גרמניה הפכה לבית-משוגעים, שגעון לספרים. אמרו מה שתאמרו: מפני עם כזה אני ירא! במקום שגזלה מבוססת על אידיאולוגיה, על השקפת-עולם שבמהותה היא רוחנית אין כמוה לתקיפות, לאיתנות ולאריכת ימים. עם כזה לא יאבד. הנאצי גזל מאתנו לא רק נכסים חמריים אלא גם את שמנו הטוב בתור “עם הספר”. הנאצי הוא גם “ספרא וסייפא” – וזה כחו וגבורתו.

25.12.39

“חג” לנו היום, “חגנו” הוא, כי כל עמי התבל חוגגים את יום הולדת “משיחם”, משיחם – ולא משיחנו. וכאן הגורם לכל הטרגדיה היהודית. אלמלי היינו אומרים “גם משיחנו” לא רבתה כל כך השנאה אלינו. ואפילו עקרון הגזע לא היה מוצא לפניו כר נרחב להעמיק את שנאת התבל אלינו. עקרוני הנאציזם הם סוף סוף אינם מקוריים ביותר. הבטול לכל האידיאלים המקובלים עד כה ירשו מאת הבולשביה. לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אל מפני שהוא מינו. יש ביניהם קירבה אידיאולוגית, גרביטציה נפשית שבהזדמנות הראשונה היו לבשר אחד. את עקרון הגזע גנבו דוקא מאת היהודים. הגזע בתור יסוד ומוסד לכל העלילה העממית-הלאומית הוא תורת היהדות. אין להתבייש בזה. ועל שדה השנאה לעם ישראל לא פעל הנאציזם שום עבודה מקורית. הוא רק העמיק אותה, זבּל את השדה וּזרעוֹ, שלא יצמיח ספיח, אלא חדש, תבואה רעננה.הנאציזם מצא מן המוכן חומר היוּלי של שנאה דתית, ירושת ימי הבינים והוסיף עליה נופך משלו, השנאה האקונומית, שערבב בתוכה סממנים שונים של קטעי אידיאולוגיה מניטשה ומאוסטון טשמברלין ומכל כת דלהון.

היום חג גם לנאציזם, אלא שהוא מכניס לתוכו כונות ויחודים אחרים “הרך הנולד” – חס מלהזכיר. יליד גזע נמוך – ואין להעלותו על נס. תורת האהבה לכל מי שנברא בצלם אלהים – לא להם היא. ואף על פי כן – בפלפולים אידיאולוגיים משונים מוציאים סמוכים גם לחג “האהבה”. אינטלגינטים בינונים מכותבי מאמרים ראשיים בעתוני הנאציזםפורטים לפרוטות קטנות את העקרונים הגבהים והיסודיים של ניטשה-טשמברלין. חג-הלדה הוא הבשורה הראשונה לנצחון האור על החושך. וכשם שבתקופה הרחוקה ההיא התחילה מלחמה בלתי פוסקת בין האור והחושך שנגמרה בנצחון האור, כך מתחילה כעת מלחמה חדשה ליצירת סדר-עולם חדש. העולם הישן, שהפלוטוקרטיה האנגלית תומכת בו, נתערער ביסודותיו, נרקב מבפנים, ודיה לה לדחיפה אחת להפילו ולמגרו. כי כח חדש קם בעולם, נאציזם שמו, והוא יקים סדר-עולם חדש על משואות הישן. עקרוניו ויסודותיו הם ממהות אחרת לגמרי. הזכות לחיות נתונה רק לגבור. לרך וחלש אין מקום בתבל. הכח הוא מקור החוק. כל חוקי הטבע הם חוקי הכח. כל דאלים גבר. הומניות מביאה תקלה לעולם, מחלישו ומרככו, וזהו נגד חוקי הטבע הקבועים מששת ימי בראשית. יש לשאוף לברוא עולם נבחר ונאצל, עולם מלא גבורה והוד. ועולם כזה יכול להיות רק יציר כפיהם של נבחרים, של נושאי סבל ירושה של אדונים, מוכשרים מלדה ומבטן לאדנות ולשררות. “האדנות” זוהי הפסיכוזה השניה והיותר בולטת של הנאציזם. כל העמים כקלפת השום נגדו. הוא נבחר מאת הטבע לממשלה, לשלטון, להחזיק רסן ולהכריח את העמים הפחותים והנחותים לשמש אותו ולצייתוֹ. ומכאן הדרישה ששלושת רבעי מיליון “פאלק’ס-גענאססען” יהיו אדונים ומושלים לעשרים מיליון פולנים ויהודים. כל טוב ונבחר שמצאו בפולניה המנוצחת מעשי ידי הגניוס הגרמני הם. המסורת הגרמנית בשדה פולניה נפסקה בעטיה של אידיאולוגיה שקרנית ובכחו של החוזה הוֶרסלי, יציר כפיה של הפלוטוקרטיה האנגלית, הנלחמת לאריכת ימים בה בשעה שימיה ספורים. הנצחון המיליטרי האחרון חדש שוּב את המסורת הנתוּקה. העם הגרמני מלא כח עלומים ומה שלקח בחרבו ובקשתו שלו הוא עולמית. החיים הם מלחמה בלתי פוסקת והעם הגרמני הזקוק ל“שטח של חיים” (לעבענס-ראאום) נכון לקרב בכדי לכבוש לו מקום בתבל. האם זהו יושר שארבעים ושנים מיליונים בריטים יהיו אדונים לארבע מאות מיליונים נפש וממשלתם שפוכה על שטח של ארבעים מיליון קילומטרים מרובעים; ושמונים ושנים מיליון גרמנים ידחיקו את עצמם לתוך שטח של חצי מיליון קילומטר מרובעים?! זוהי תורת “חג הלדה” של הנאציזם הלוחם!!

29.12.39

באה הפסקה קטנה ברשימתנו מפני החד-גוניות שבחיינו. שוב תאניה ואניה; שוב שוד וחמס; שוב יוצאי גולה; שוב עלבונות וביושים; שוב ירידה חמרית ורוחנית בלתי פוסקת. בכל מקום תשרור דממה. אין צעקת הנחנקים והממיתים מגיעה לאזנינו; רק קול הכובש נשמע בעתוניו. הוא מפרסם שקרים על שקרים, כזבים על כזבים, שופך בכל יום, עביטי שופכין על היהודים והפולנים גם יחד – ואין שום יכולת להכחישם, כי אין להוציא הגה מן הגרון.

“חג הלדה” (אוי לאותה בושה: לידת יהודי…) עבר בחוגי הכובש בחגיגיות מיוחדת. השתמשו בכל מיני פירסום שהמציאה הטכניקה המודרנית בכדי לעודד את הרוח ולהכניס תקוה בלבבות. אילי המדינה ורביה נאמו נאומים לכבוד חיל המגן בין בים ובין ביבשה, בין באויר ובין בעומק הים. מרימים על נס כל מליצה נפוחה; מפרסמים אותה בכותרות עם אותיות של “קדוש לבנה”, והכל בכדי להשקיט את הכאב על חסרון נעלים ובגדי חורף ועוד תשמישי הגוף.

ה“פאלק’ס-גענאססען” היו הראשונים בכל מקום. הלא הם הם האילן ש“המנהיג” תולה את הפוליטיקה הפולנית שלו. הם הם הנהרגים והנטבחים שצעקתם נגעה עד לב ה“מנהיג”; הם הם ה“סובלים” בעד מסירותם לגרמניה וממעמקי הגולה הפולנית “סבלו יסורי שאול” מהיותם נאמנים לגרמניותם. עכשיו הם באים על שכרם. בידיהם מסר הכובש את השלטון על עשרים מיליון פולנים והם עושים באמת בפולניה המנוצחת כאדם העושה בתוך שלו. גדולה חמת העם הפולני על הכובש; אבל גדולה שבעתים על ה“פאלק’ס-גענאססען”, מי שהיו מקודם אזרחי פולניה ולפי האמת ישבו בשלוה ואיש לא נגע בהם לרעה. הכובש סדר לכבודם נשפי חשק וקונצרטים והצגות והעניקם בשפע של מתנות, להם, לנשיהם, ולטפיהם והאכילם בכל טוב. כן, אין קצה למתנות החג; כי הכל נשדד, נגזל ונחמס מאת היהודים ובעזרת ה“פאלק’ס-גענאססען”. בימי החג באו על שכרם ולא היו מקופחים. הם היו הגורמים הפוליטיים לנצחון הצבאי; והם הם נעשו אחר כך למורי דרך בשעת החזרה על עסקי היהודים שגזלו מהם מכל הטוב והמבחר שבסחורותיהם ודלדלו אותם עד הדיוטא הבתחתונה. החמס והשוד הגיעו לשיאם בערבי החג. רבו הקופצים על סחורות היהודים, שלוקחו בחנם. אלפי חיילים בלוית “הפאלק’ס-גענאססען”, שהיו להם לעינים התפשטו כארבה בכל מקום שידעו או שנחשו כי יש סחורה מוצנעה. בחוצפה נכנסו לכל חנות פתוחה בתור “קונים” כביכול ודרשו לעשות “הזמנה” לסחורות שונות וגם להגיש חשבון. אחרי קבלת “החשבון” העדינים שבהם לקחו “בהקפה” והבטיחו להחזיר בעוד איזה זמן; והגסים שבהם עוד שלמו בחרופים וגדופים ואפילו בהרמת השוט. כל זה בחנויות הפתוחות אל הרחוב; ובבתים סגורים התנהגו באופן אחר לגמרי. לשם נכנסו בתור מחפשי נשק. נפתחו לפניהם כל המקומות המוצנעים שבדירה וכל חפצי-ערך נעלמו תחת ידיהם. לא העלימו, חלילה, אלא הוציאו אותם בגסות ובעזות מצח. יש שדרשו כסף. ואם “הפערפלוכטער יודע” ¹²⁵לא פתח לפניהם את קופתו היו מרביצים בו מכות רצח ולא הפסיקו לענותו לעיני כל בני משפחתו עד שהמעונה כרע תחת סבל ענוייו ומסר למעניו כל מה שהצניע.

אם אבוא לספר מקרים בודדים לא אספיק.

אתמול (28.12.39) ענו בענויים נוראים את דיירי הבית 48 שברחוב לשנה. על פי רשימה שבידיהם, ערוכה על ידי “הפאלק’ס-גענאססען” ובלויתם נכנסו לדירות שהועידו להם מראש על יסוד הרשימה וחמסו וגזלו בלי רחמים. בדירת הטכניקאי לשנים גיביאנסקי דרשו כסף ובעל הדירה מסר להם שלוש מאות זהוב שנמצאו בקופתו, אבל החמסנים לא הסתפקו בסכום מצער כזה ודרשו עוד. כשלא היה לו עוד מה לתת הכו אותו בלי חמלה ובעברתם שברו את כל שניו שבפיו. המעונה היה מוכרח תחת מטר יסוריו וענוייו למסור למעניו חפצים יקרי ערך אחרים בכדי שירפו ממנו. למחר הביאו הנגזלים בחשבון את הסכומים הגזולים שנצטרפו לסך חמשה עשר אלף זהוב, מלבד שלל רב בחפצים יקרים.

אבל אין זה מקרה בודד. לעשרות הם מתרחשים בורשה היהודית, אלא מפני המונו של כרך ומפני חוסר עתונות קצתם אינם מגיעים לאזני הצבור, וקצתם אינם מתפרסמים.

30.12.39

חוסר שיטתיות במעשי הכובש נכרים על כל צעד ושעל. לחמסנים יש רק רעיון מרכזי: החמס! בהוצאה אל הפועל אין שיטה עקרונית. כאן משתמשים בתכסיסים שונים. בכל פעם אוחזים בתכסיס המתאים לשעה או אפילו לרגע.

לפני כבוש ורשה, כשסכנת מות ארבה בכל עיר ובכל כפר נמלטו רבבות פליטים לעיר הבירה, שמלאו את כל רחובותיה וחצרותיה. לא היה גבול ליסורי הפליטים, שאיכלסו כל פנה, כל דירה מטונפה וכל זוית פנויה. משנכנס הכובש לעיר הבירה דרש בכל חומר הדין – ומי שלא יציית היה צפוי לעונש – שהפליטים ישובו אל נויהם. במפורש הודיע וחזר והודיע, כי אין צורך בתעודת-חזרה (פאססיר שיין). כל הנמלט יחזור לביתו. אם לא יעזוב ברצון יהיה מוכרח לעזוב באונס. וכך היה. במשך זמן קצר ורשה נתרוקנה, כל פליטיה עזבוה.

עכשו – שוב ההופעה הקודמת! במשך החודש דצמבר נתמלאה ורשה עשרות רבבות של פליטים חדשים, שמלאו אותה שוב על כל גדותיה. רובם, כמובן, יהודים. הם נשלחו או ברחו מרצונם “הטוב” מחבל ווארטא, שנספח ל“רייך”, ושמפני זה אסור ליהודי הבזוי להציג את כף רגלו על אדמת קודש זו. ההיסטוריונים הגרמנים בדקו ומצאו שזוהי אדמת גרמניה מקדמת דנא. מוכיחים באותות ובמופתים “מדעיים” כביכול, כי דורות גרמניים שלמים קלטרוּ ¹²⁶אדמה זו מיום היותה ועכשיו היא שבה בתוקף הצדק ההיסטורי לבעליה הראשונים. ועל אדמת “דויטשלאנד” המאוחדה אין מקום ליהודי. אחת היא אם נולד שמה ואבותיו ואבות אבותיו קבורים באדמתה. פרסמו גירוש גמור לקהלות יהודיות שלמות. ובמקום שאין גירוש פורמלי גורמים הענויים הפיזייים והמוסריים שהיהודים המה קרבנותיהם, שיברחו מעצמם בטרם שהוכרז גירוש פורמַלי. אין מחכים לרגע האחרון. ביחוד האמידים שבהם מקדימים לצאת את עיר מולדתם. הנמלטים לעיר הבירה מספרים, כי קשה לשאת את הסבל והתעלולים שהכובש ממציא נגדם. באו מים עד נפש. עוזבים בשעות הבוקר, כשעוד צללי לילה פרושים על העירה, את מקום קברות אבותם, ונמלטים… לאן? לוַרשה, שלפי הערכתם היא “כגן עדן” (!) לעומת הכיעור והסדיזם שבערי-השדה.

הכובש בעתונו מודה שעד חמישים אלף פליט נכנסו לעיר הבירה. אבל, כדרכו תמיד, הוא משקר. באמת באו לורשה למעלה ממאת אלף יהודים. עגלותיהם הטעונות מטלטלין ותינוקות חיים הווּ שורות ארוכות לאורך רחובות העיר. עזרה מאורגנת ומסודרת לא ניתנה להם. כל אחד עוזר לעצמו על דעת עצמו ובכחות עצמו. פלוני מתאכסן אצל קרוב ידיד או מודע רחוק. העניים שבהם ממלאים את בתי התפלה, שנהפכו למקומות-מקלט. אין לתאר את הצפיפות והדחק והחלאה שבמקלטים אלה. הקטסטרופה העבירה את כחות “הדז’ונט” ואין בכחו להכניסה לגבולות מסודרים שיש לו שליטה עליהם.

את המגורשים והנמלטים תכיר בפניהם ובאופן הילוכם ברחובות העיר ההומיה. מעכבים את העוברים ושבים ושואלים לרחוב פלוני אלמוני. לפעמים תראה יהודי פרובינצאלי שהוא באמת הופעה אקזוטית בעיר אירופאית. אפילו אחיו בני עמו הורשאיים אינם רגילים בו. ובעיני נכרים הוא ללעג ולקלס. אחדים מהם יוצאים החוצה “בטלאיהם הצהובים” שצורת “מגן דוד” להם. פשוט, “הטלאי הצהוב” של ימי הבינים. במקרים כאלה נוזפים בהם ומכריחים אותם להסירו ולהחליפו בטלאי לבן-כחול, סמל יהדותם של יהודי ורשה.

למראה כל זה אינך מכיר את העולם שאתה נתון בו. אנדרלמוסיה של צבעים, שמכניסים בלבול לתוך עיניך. פחד על כל פנים. מלאים איזו חרדה פנימית המניחה חותם עצבני על כל העויותיהם ותנועותיהם. וראֵה זה: כל אחד רץ. כל אחד מביט לכל צד בעינים מפוחדות ומבולבלות כאלו הוא נמצא בשעת סכנה לחייו, כמעט שחדלו לדאוג להון האבוד. דואגים לחיים; ולא לחיי המחר אלא לחיי היום. כלם נתכוצו ונצטמצמו בתוך עצמם. נחבאים עד יעבור זעם. לא לעולם תבער התפתה. מתוך היאוש האפל והקודר מציץ עם כל זה שביב של תקוה יהודית שנגיע לזמנים יותר טובים.

אבל בטרם שנראים סמני ה“ברקאי”! אתה רואה לפניך קבוץ יהודי בעל מסורת נהדרה גוֹוע וגוסס – ואין מציל!

31.12.39

המצוקה הרגילה אינה מספיקה לנו. והנה נוספה מצוקה יוצאת מן הכלל, שמעמידה את חיינו בסכנת מות, ובכל יום הננו מועמדים לסקילה, שרפה, הרג וחנק ולכל מיני מיתות משונות שבעולם. בחוגי הפולנים, כנראה, פועלת בצנעה הסתדרות צבאית חשאית. פילסודסקי אמר פעם על אחיו בני עמו, שהם קונספירטורים מומחים. כשקמה פולניה המחודשת לתחיה והאַקטיביות הפוליטית לא היתה זקוקה יותר לקונספירציה נזף בהם פילסודסקי שאוחזים את מעשיהם הראשונים בידיהם. אחרי מפלתם החדשה חזרו הפולנים לסורם ¹²⁷. שוב קונספירציה! שוב חתירה תחת הקים! שוב שאיפה לחופש פוליטי, שאינו אלא מזמור שיר לעתיד לבוא. כפולנים כיהודים תמיד הם מרחפים בין חורבן ובנין. בחורבנם שואפים לבנין. ולאחר שבנו שוב מחריבים. השכנות בת אלפי השנים זוגם לגורל היסטורי אחד. אבל לא זה כאן העקר.

התחילה פועלת איזו הסתדרות צבאית המתנקשת בחיי הכובשים. מובן מאיליו שפעולתה תהיה מאָפּע. אין זאת אלא אקטיביות של יאוש ודכאון רוח. הכובש האיום שאינו יודע רחם לא ישב בחבוק ידים. במקום אחד יפיל מאה. נקמתו לא תדע גבול. האופיצירים שברזרבה, ¹²⁸שלכתחלה נשתחררו מן החזית, חזרו לבתיהם ונהנו מן החופש הגלו שוב בפקודת הכובש למחנות-הסגר של שבויי מלחמה בפנים “הרייך”. אבל כל זה אינו אלא אמצעי לקדם את פני הרעה. וכשהתרחשה איזו רעה נעשה הכובש כאריה משחית. הוא טורף ודורס אנשים נקיים, חפים מפשע וטובל בדם תמימים, אפילו בדם תינוקות שלא טעמו טעם חטא. כשאירעה איזו התנקשות אין מקום לשום חריקה ודרישה משפטית, לבירור מדרגת האשמה של יחידים, לקביעת פרטים ולתוצאותיהם. נקמה איומה גוזרת על ימין ועל שמאל והולכים לתומם ניצודים ומומתים בחרבו הנוקמת.

מאורע כזה אירע לפני איזה ימים בוואבֶר הסמוכה לורשה. שני אופיצירים גרמנים הומתו ביריה באיזה בית מרזח, כנראה בשעת שכרות ואסון איום ונורא נחת על כל הסביבה. חזרו על כל בית, הוציאו מתוכו כל גבר שנזדמן לידם ובאופן כזה הובלו לגרדם מאה ושנים קרבנות שנפחו את נשמתם על לא עון בכפם. מהם מאה פולנים ושנים יהודים. בעל בית המרזח הומת בתליה, ונבלתו לא הורדה מן הצליבה ימים אחדים למען ישמעו וייראו.

מאורע של התנקשות חדשה קרה גם בפרגה. העונש הוואברי לא הפחיד את המרצחים הפולנים. ושוב טבח חדש ושפיכת דם נקיים. אחר מאורע כעין זה נכנסים ומוציאים אותך מן הבית ומובילים אותך לגרדם. ולכן אין איש בטוח בחייו. אין איש יודע מה ילד יום. כל פרובוקציה מסַכנת את חייך. בכל שעה כפשע בינך ובין המות. הכובש מוסיף רצח על רצח; והקונספירטורים הפולנים – כסלה על כסלה!!

 

1940    🔗

ימים אחדים נחתי. לא נוח לו למשורר לכונן את כנורו לאבל. וכן רושם המאורעות. לא ניחא לו לאדם להיות תמיד מקונן. אבל לגודל תוגתי אין בחיינו רק קנים הגה נהי. כשעובר יום ואין גזרה חדשה אין אנו רוצים להאמין. האומנם? הכובש בפי נציגיו עוצרי השלטון אומר בפה מלא: אין תקנה ליהודים אלא לעבור מן העולם. “קרעפירען”! ¹²⁹ “עצה” אחרת אין לו. בטוחים הננו בכל זאת שכך לא יהיה. אבל עם כל זה אין מן הנמנע שיעשה אותנו לחדלי אישים ולבזויי-נפש.

סמנים איומים מבליטים את עומק ירידתנו בין החמרית ובין התרבותית. היהדות הפולנית נידונה לכליון ולהשמדה. כבר התחילה גוססת. כל הרוצה יבוא אל משרד ה“דז’ונט” ויראנה בנווּלה. קהלות יהודיות שלמות, ממש כל העדה, מגדוליה ועד קטניה, רובצות לפתחו בכדי לקבל איזה זוג נעלים או כתונת ישנה. כי כלם נתדלדלו עד היסוד. כלם נשארו בלי פרוטה לפורטה ובלי כסות לעורם. הרבה באים עם תינוקות בזרועותיהם. ואלמלי בתי התמחוי של ה“דז’ונט” היו גוועים ממש מרעב. הקטסטרופה הענקית העבירה את כחות “הדז’ונט” והפך ממוסד קונסטרוקטיבי ל“בית הקדש”. הוא מספיק רק באי-סדר ובצורה מכוערה “לחם צר לחיים ותכריכים למתים” – ותו לא. עם כל גודל המצוקה אפשר היה לו לעבוד בצורה יותר הסתדרותית יותר הגונה קצת אפילו בלי שמירה של העקרונים הקונסטרוקטיביים, שבאמת אין להם כעת מקום וזמן. אבל בכדי להעמיק את הטרגדיה שלנו כלם עזבונו. נציגי היהדות הפולנית דחקו את עצמם לעמוד בראש בימי שלוה כשמשכורת חדשית בת אלף ומאתים, שכר שליחותם הסנטורית או הדפוטטית,¹³⁰ משכה את לבם; ובשעת סכנה – לנו, והאמת נתנה להאמר; גם להם – נמלטו על נפשם. היפקדו להם עונם זה ביום הפקודה? מסופקני! איך שהוא, במקום שאין אנשים וכחות הסתדרותיים הגונים התמיכה הדז’ונטית מתנהלת בידי מורים ומשׂחקים – בטלנים ומבלי עולם, שאין כחותיהם מספיקים לתפוס את המפעל בידים מומחיות ולהעמידו על יסודות מורחבים ולהכניסו לתוך מסגרת הסתדרותית בהתאם לצרכי השעה. לבר להם, לעסקנים-בשכר אלה! יש להם לב טוב ורצון טוב, אבל המה אובדי עצות וכורעים תחת סבל משאם. ולכשתרצה – אף כחות צבוריים יותר מלמדים ומומחיים לא היו מיטיבים לעשות. מפעל ענקי כזה זקוק לאיניציאטיבה ממשלתית שלעזרתה מוכנה מכונה אדמיניסטרטיבית מוכנה וערוכה בכל הסידורים הטכניים. וכאן אנו נמצאים על הר געש; הננו נסבלים מפני טובת ההנאה שיש לו לכובש מפריטת הדולרים האמריקאים, מטבע עובר לסוחר בעניותו ובדלותו, לזהובים פולניים לפי הקורס הפורמלי, היינו: חמשה זהובים ועשרים פרוטות בעד דולר, ששויוֹ האמתי הוא תשעים זהוב. עסק יפה הוא לך! ולכן אינו מקפיד על קיומו של מוסד-תמיכה יהודי זה בה בשעה שאיזה מוסד יהודי אחר הוא חס מלהזכיר. עלובים ודוויים הננו בלי “הדז’ונט”, אבל גם עבודת הצדקה שלו אינה מרבה לנו כבוד.

“ועדת ההגירה” הרוסית דנה את דיננו לחומרא: היהודים, אפילו ילידי השטחים האוקראיניים וביאלורוסיים שנספחו לבולשביה, הוצאו מן הכלל. אבל כל המפעל קבל צורה מגוחכה. נוסד לשם הגירת סלַבים שאינם באים ואינם רוצים כלל וכלל להגר; ובמקומם ממלאים את הטורים הארוכים על יד “הראטה-הויז” ¹³¹יהודים שאינם רוצים לקבלם. אולי זוהי הפעם הראשונה בפרקטיקה הבולשביסטית שנוהגים על פי הכלל “חוץ מהיהודים”! – ולא באשמתם. הכובש לא הסכים לשום הנחות ביחס ליהודים שונאי נפשו. אחד מחברי הועדה הרוסית שפך את לבו לפני מועמד להגירה שהשיבו את בקשתו ריקם באמתלא “שאין זה בשביל יהודים.” הלז טען: הא כיצד? גם אצלכם “חוץ”? על זה השיב הפקיד: “לא אשמתנו הוא”! במדינתנו אין אנו מבדילים בין עם לעם; אבל בענין זה יש לנו חוזה עם הכובש שלכם שלא הסכים להכניס את יהודיו בכלל הסלבים העומדים להגירה. הסלבים המועמדים להגירה נהנים מהנחות ידועות בין בנוגע להעברת כסף ובין להעברת מטען. ואין הגרמנים נוטים לעשות שום הנחות ליהודים. מה יכולנו עשות? כך טבע הפוליטיקה". – שוב התריס המועמד: ראו! מי בא אליכם? הלא מלבד יהודים אין לכם מועמדים אחרים? הלא זהו עוגן ההצלה היחידי! בלעדו כלנו אובדים; התדעו שכאן נידונו למיתת רעב? היש לכם מושג כיצד מתנהגים אתנו פה? התוכלו לעמוד על דם נקיים? אז התחיל הפקיד לדבר בהתרגשות בולטת:

– אל תחשבו שאין אנו יודעים! כל פרט ופרט מחייכם הטרגיים ידוע לנו; אין נסתר מנגד עינינו. בשל צרותיכם הנוראות עוברים עלי לילות ללא שינה. עם שלם נחנק וגוסס. אכזריות כזו לא היתה מימות עולם. אבל נמוקים פוליטיים עליונים הכריחונו להסכים לתנאי זה שבחוזה. ואף על פי כן נשתדל להקטין את הרעה. כל המועמדים שהושבו ריקם יגישו בקשות אישיות מנומקות. אקח אותן לשם בירור אישי למוסקבה. ויתכן מאד שמועמדים רצויים לנו מבחינה הסוציאלית לא יוצאו מן הכלל.

ככה הוא המצב ברגע זה.

ויודעי דבר עוד מוסיפים לספר איזה פרטים מהמשא ומתן שהתנהל בין הכובש ובין מולוטוב. הצד הרוסי דרש שכל מהגר בין סלבי ובין יהודי יהיה רשאי לקחת אתו עד אלפים זהוב במזומנים ועד עשרים קילו במטען; ומפני זה לא באו לידי הסכם ביחס ליהודים.

קשה לדעת כמה מן האמת יש בשמועה זו.

קול המון בימים מטורפים כבימינו אלה אין דוקא כקול שדי…

6.1.40

היוקר בורשה מאמיר מיום ליום, ויש סמנים לדבר שיוסיף לעלות עד לידי מדרגה שקשה להגדירה. זהו יוקר הרת רעב וכפן ומחסור נורא לא רק לשדרות העניות, אלא אף לשדרות הבינוניות ואף לאמידות. מקורו: הוצאת התבואה ויתר צרכי האוכל למדינת ה“רייך”. גרמניה, עם כל “נצחונותיה המיליטריים” סובלת רעב. ההזנה “מסודרת” שם לפי מנהג אשכנז… להזנה – הונהגו כרטיסי-מכולת; ולהלבשה – “תעודות-קניה” (בעצוג’ס-קארטען). הכל מרוכז בידי הרמאן גאהרינג. הסוחר הזעיר שומר חק ולא ימכור אף דבר של שוה פרוטה מחוץ ל“קונטינגנט”. האוכלסיה סובלת רעב ולבושה קרעים. בשטח הכבוש אין חק מחייב. הלא על כן מתקיימים בתבל הברחה ומבריחים. ולכן – בחדשי המלחמה הראשונים כל זמן ש“האדונים” במדינתם היו “שבעים”, כביכול, היתה גם לנו איזו אפשרות לאכול לחם לבן (אמנם מעורב בפסולת) ולטעום כזית בשר בעד מחירים ממוצעים. אבל מיום ש“האדונים” התחילו סובלים מחסור אנחנו, הנכנעים והנכבשים, התחלנו לסבול פשוט, רעב. הגענו לידי יוקר, שיש בו סכנת רעב לכל האוכלסיה בלי איש יוצא מן הכלל. הגעו בעצמכם: קילו בשר הגיע למחיר שבעה זהובים וקילו דגים – לשמונה זהובים. ולפי דרגה זו יתר צרכי אוכל. הוצאות הבית להזנה דלה עלו פי ארבע-חמש. בה בשעה שהשדרות הרחבות נשארו בלי עבודה ובלי רוחים. היהודים מתלוצצים שאין להם צורך כעת לנסוע לקרלסבאד, כי קרלסבאד באה אליהם. פני כולם כחושים ורזים משקל גופם הופחת, ומראה פניהם – דלות ועוני.

מלבד רעב אנו סובלים גם קור. כי בא חורף קשה ועז. ובשום בית אין חתיכת פחם לחמם את גופנו העלוב. מכרות הפחם עברו לידי הכובש והוא ממית אותנו – בקור. הפחם שהוצבר והוכן מזמן שלפני המלחמה הוחרם ונגזל. ופחם חדש אינו מובא לעיר. מחסני-הפחם עומדים ריקים. לקבל עגלת פחם קשה כקריעת ים סוף וכרוך בסכנת נפשות, ביחוד לסוחרים היהודים. במקום מחסנים לממכר הפחם הוא נמכר ברחוב מעגלות-יד המובאות על ידי פולנים וכל חתיכה לא תסולא בפז. בעד שלושים פודים ¹³²פחם משלמים עשרים וחמשה זהוב הסקה אחת בתנור עולה לחמשה-ששה זהובים. מי יוכל איפוא לעמוד ביוקר כזה?!

והלבשה? – היא עלתה על כלנה! כל החנויות למנופקטורה, כמו החנויות ליתר מיני סחורות, סגורות. כל הסחורה נחמסה והוצאה. רק בודדים הצליחו להצניע כמות קטנה בסכנת נפשות.

אין ממי לקנות. הכל סגור ומסוגר. בכדי לקנות סחורת מנופקטורה אתה זקוק להמלצה; ואת הסוחר תמצא חבוי בחדרי חדרים. אם איננו מכירך יראה לך פנים זועפים ולא ימכור לך בעד כל הון. אפסה כל סחורה! ואם שחק לך מזלך ואתה מונהג ע“י איזה מתוך, שנותן רמז לסוחר ש”הכל כשר" יכניס אותך המוכר בחדר לפנים מחדר ויעשה אתך “חסד” ויראה לך סחורה ממה שיש. אין אתה רשאי, חלילה, להטיל בה מום, כי “בחירה” אין. אתה מוכרח לקנות סחורה גרועה ופחותה, זבורית שבזבורית, פסולת שבפסולת בעד מחיר אגדי. ישנן סחורות שמחיר המטר מגיע למעלה ממאה זהוב. זוהי התחנה הראשונה. וכשאתה בא לתחנה השניה – לחיט, תחשכנה עיניך! מחיר התפירה פי שלוש. חליפה בינונית תעלה עד לשש מאות זהוב.

תמיהני, אם בתנאים כאלה ימַצא יהודי שיברך ברכת “מלביש ערומים” ולא יחשוש לברכה לבטלה…

8.1.40

הקור הנורא מקפיא את גופנו המקומט והמכוּוָץ מחוסר תנור חם. על יד המחסנים לממכר פחם עומדת בטורים ארוכים “הדלות” הורשאית. כל מיני טורים עומדים בתור, שהיו נראים במספר רב בחוצות העיר בחדשי המלחמה הראשונים, בטלו, חוץ מטור-הפחם. ממרחק רב מגיעים לאזניך קולות המכים והמוכים. כל אחד רוצה להעביר את חברו ולהדחק אל אוצר “המרגליות השחורות”. ובשעת ההתנגשות אתה נעשה עֵד לסצינות מכוערות, שתרעדנה את נפשך אפילו אם אינך איסטניס ביותר צעקת הרבים והנאבקים מחרישה את כל הרחוב; וכשאתה מתעכב קצת ומתבונן לכל התפתה שבקרבתך לבך מתחיל צובט ודואב לעלבונן של בריותיו שהקב"ה ברא בעולמוֹ. עלובים אלה רקדו משמחה שיצאו חיים ובריאים מההתנפלויות האויריות.

הלזה חיים יקרא?!

למרבה הטרגדיה יש בכל הכעור הזה גם צד יהודי המכאיב ביותר. בשעה שמאות איש עומדים בתור “וחד בחד עביד קרבותא” בכדי להקדים ולקבל את הפחם – אין בעל המחסן חושב כלל וכלל למכור אותו. כשהסוחר הצליח לקבל עגלת-פחם הוא מוביל אותה בצנעה ובעקיפין לאיזה מרתף נסתר ולקוני הרחוב, שהוא מחוייב למכור להם לפי מחיר קבוע, הוא אומר שאין לו. לעומת זאת הוא מחלק את הפחם שהבריח בין קוניו התמידיים, על פי רוב אמידים ובעלי יכולת, שמשלמים לו את המחיר המופרז. בעד הרחוב משאיר בעל המחסן קופה ¹³³קטנה של פחם שחוק וכתות מעורב באשפה (מיאַל), המספיקה לקומץ קטן של עומדי הטור, והנשארים נפטרים לבתיהם בידים ריקות אחרי עמידה ארוכה של כמה שעות בקור ובשלג ואחרי שגופם הדל ספג לתוכו מכות וחביטות מכל צד, בין מחברו לעוני ובין מנציג המשטרה המפקח על ה“סדר”…

ככה המה חיינו!!

ויש עוד “צד יהודי” המעטה עלינו חרפה והמצדיק עלינו את כל הגזרות הקשות שהכובש מעניק אותנו ביד רחבה.

עם התפרץ המלחמה חדלו לשלם שכר דירה. ילידי ורשה אינם אוהבים לשלם אפילו חוב שהיושר מחייבו; ועל אחת כמה וכמה שאין להם חשק לשלם חוב ש“היושר” שלהם אינו מחייבוֹ. כשאין בתי דין ואין יראת האֶקסמיסיה נגד פני הדירים לא יתנו לבעל הבית אף פרוטה. במצוקה שהביאה המלחמה, ואחריה הכובש, אף לא היתה שום יכולת חמרית לשלם שכר דירה.

אבל לכל תכלה ראיתי קץ. אין מצב כזה יכול ורשאי להמשך זמן רב. בעל הבית עמוס הוצאות וחובות ומסים, ולכן התחיל לדרוש שכר דירה במפגיע – ואין איש נותן. יש אמנם דרך משפטית, אבל היא ארוכה. והכובש עם ה“פאלק’ס-גענאססען” הראו לנו דרך קצרה אף כי אינה “משפטית” ביותר: פשוט באים ומוציאים את הדיר העקשן מן הדירה בכח. ולהשתמש בכח יכול ורשאי רק “פאלק’ס גענאססע,” שיש לו מהלכים בחוגי הכובש ולדברו יצייתו מי שהכח בידם. הנאציזם בטל כל חוק ומשפט. ובפרט ביחס ליהודים שבכלל הוצאו מכל יוריסדיקציה משפטית. הבדל הגזעים הוא אחד מעקרוני שלטון הנאציזם. גזע נמוך שאני! בשבילו נקבעו “חוקים” מיוחדים. כשיליד “גזע נמוך” מובא לפני משפט הנאצי הוא נשפט לא על יסוד החוק, המחייב את כלם, אלא על יסוד “ההרגשה המשפטית”. ומה טיבה של “הרגשה” זוֹ אנו יודעים היטב! בקצור: עמדו בעלי הבתים והתחילו ממַנים לעושי דברם גרמנים אזרחי פולניה לשעבר שעלו לאגרא רמא והיכולת בידם “לעשות דין לעצמם.” הוא מדבר על הדיירים בנוסח אחר. אתה משלם? מוטב! ובאם לאו – מחר אתה מוצא ומגורש מדירתך! ויש לו ל“הפאלק’ס-גענאססע” להוציא את זה אל הפועל בדרכים שונות. אם לא יוציא אותך בכח יבוא שלטון הצבא ויחרים את דירתך בשבילו. בין כה וכה – אוי ואבוי לו לדיר.

הקהל חורק שן. התיעשה נבלה כזאת בישראל? יהודים מוסרים את בני בריתם לידי אויבם בנפש! ומתי? במצוקה חמרית נוראה כזאת! אבל בעלי הבתים עושים את שלהם. מכינים להם בחייהם “יורשים” לבתיהם. סופם יהיה ש“הפאלק’ס-גענאססע” יהיה המועמד בראשון שלטובתו ינַשלו כעבור איזה זמן את בעלי-הבתים עצמם מבתיהם.

אבל אין דרך בני אדם לשים לב אל אשר יקרה באחרית הימים. היהודי חסר רגש צבורי ואחריות בפני הכלל. בטוח הנני שאף בעל בית פולני אחד לא ירשה לעצמו להבטיח את עצמו על ידי נווּל כזה. ואם היה מעיז לעשות דבר כזה היו מוציאים אותו מחוץ למחנה כמצורע; ובמחננו? ה“אדון” ק. בעל בית יהודי והוא גם “פרעזעס” ¹³⁴של חברת “תומכי עניים” מסר את הנהלת ביתו שברחוב קרמליצקה לידי גרמני “פאלק’ס-גענאססע” כדי שירדה בדייריו ואימתו תבעתם… ¹³⁵

12.1.40

קשים החיים מנשוא. ודוקא במצוקה נוראה זו בא חורף קשה ועז. חורף שהבטוי “לפני קרתו מי יעמוד” איננו מליצה, אלא אמת לאמתה. רק מועט שבמועט הכין לו בעוד מועד פחם. במקרה הצליחו; הקדימו – והשעה שחקה להם. הרוב נשאר בלי שום חמרי הסקה. בעצם עונת ההכנה פרצה המלחמה וכל היסורים הנוראים שלווּ אותה. בשעת הבהלה, ובשעה שביום בהיר אחד כלם נדלדלו מפרנסותיהם וירדו מנכסיהם לא היה הלב פנוי להכנת פחם ועצים. ועכשיו אנו נמצאים בכל רע. אנחנו כלנו נקפאים מקור גם בבית וגם בחוץ. בבית – מפני שאין התנורים מוסקים. אין לקבל פחם אפילו בעד כסף. הסקה חד-פעמית עולה לסך חמשה זהובים. ולכן שממה ועזובה בכל דירה. כל בני המשפחה מתכנסים בחדר אחד ויתר החדרים נעשים הפקר לשלטון הקור הדוקר. ובחוץ – מפחדים לצאת מלובשי-פרוה חמה אפילו אלה שיש להם. נשנו הרבה מקרים שפושטים מיהודי את אדרו ושמלתו בעצם היום לעיני העוברים והשבים. היהודים הם בבחינת שבויים בעיני הכובש. עם היהדות העולמית עוד המלחמה נמשכת אפילו לאחר ירידת הוֹר-בלישה. הנאצים המטומטמים אומרים את זה בפה מלא. ולכן הוא נעשה אדון להונו של היהודי ולכל נכסיו. מה שקנה שבוי קנה שוֹבוֹ. פעם קרה מקרה שפשטו פרות-קרקול מגברת יהודית בעצם יום חורף קר; דמעותיה ותחנוניה לא הועילו. וכדי שלא תסבול מהקור יעצו לה – שתרוץ ויחם לה… קשה למצוא מקום לגופנו העלוב. בבית פנימה קר, שממה ועזובה; ומחוץ – הכובש ועריצותו, הגוזל והחומס ועודנו מתעלל בנו.

והשמועה מתהלכת שעוד נכונים לנו ימים יותר קשים. קלא דלא פסק שבעוד ימים אחדים יפּסק החשמל מפני חוסר פחם אף לכובש. עם כל “נצחונותיו המיליטריים”, שאינו פוסק להכריז עליהם בעתוניו הוא נמצא במצוקה נוראה, הלא היא מצוקת חוסר צרכי אוכל וחמרי הסקה. לכאורה, הלא יש לו פחם די והותר. מקודם – מכרות הפחם של הרוּהר; עם כבוש פולניה עברו לרשותו מכרות הפחם שבשלזיה העליונה. מדוע איפוא אפס הפחם ואין במה לחמם את גופנו השבור? יודעי דבר מחליטים ואומרים, שמן הפחם הוא מוציא בנזין, הדרוש לו לצרכי הקרב. החזית בולעת את כל פרודוקצית-הפחם. גם ב“רייך” המאושר אבל גדול. כל אחד מוזהר בהזהרה חמורה לקמץ בזרם החשמל, הדרוש לצרכי התעשיה. כל תעשית “הרייך” מוכנה וערוכה לצרכי החזית. כל אזרח גרמני הוא איש צבא. בימי המלחמה העולמית היה “הרייך” בבחינת “עורף”; בפנים ה“רייך” היו אזרחים-עוזרים; ובמלחמה זוֹ ה“חזית” נמתחת והולכת גם ב“רייך” פנימה. שמונים מליון גרמנים הפכו לחיילים מזוינים ומצוידים; כל אחד במקום עבודתו; כל אחד במלאכתו שהוא עושה; כל אחד אפילו בחייו הפרטיים. ה“חזית” וצרכיה שפכה את ממשלתה על שמונים מיליון איש. לית אתר פנוי ממנה. המשק לכל מקצעותיו הוא משק צבאי. בתי החרושת עובדים בשלוש משמרות. בכל “הרייך” אין יד פנויה. זהו “המולך” הבולע את כל הפחם. ואנחנו מה?…

לצערנו הגדול עוד יד האויב תקיפה.

ו“ברייך” עצמה עבודה קדחתנית, שלא היתה כמוה עד כה אפילו בראשית המלחמה, שהחם הפטריוטי מגיע אז לשיאוֹ. הכובש מרגיש בחושו שאחרי עבור התקופה הראשונה, הרת “נצחונות” בשבילו אָפנה חדש עתיד לבוא בחזית. עתידה “החזית” לההפך מפסיבית לאקטיבית. המעצמות המאוחדות – אנגליה וצרפת – מכינות את עצמן לאיזוֹאיניציאטיבות צבאיות חדשות – והוא כולו רועד מפחד היום הבא. לב מנבא לו את מפלתו הבאה. ולכן עמד וזיין את כל עמו. הכל הולך ומתארגן מחדש, הולך ונתקן מחדש, הולך ומקבל צורה מוטורית. הכל חי ומתנועע; הכל פושט צורה ולובש צורה ומסתגל אל צרכי הקרב. הרמן גאֶהרינג נתמנה לדיקטטור של המשק הצבאי, ¹³⁶שעד כה היה ממונה עליו המיניסטר פונק. הכל מתרכז ביד אחת בכדי לסַגלו יותר אל צרכי השעה ובכדי לחַזק את פעילותו והכשרתו לכל צורך שלא יבוא. זאת אחת.

ושנית – בבתי הספר הגבוהים בטלו הסמסטרים ובמקומם נקבעו טרימֶסטרים. שנות הלמוד של הסטודיום העליוני נתמעטו איפוא בשנה אחת. בשעת מלחמה וסכנת מלחמה אין פנאי ללמוד תורה בהרחבת הדעת; ואפילו אין פנאי לעבודה אקדמית שלפי טבעה היא יותר מחקר מלִמוד. כשבאה העת לעשות למולדת יש לזנוח את המחקר, שאינו אלא תיאוריה, ובמקומה צריך לבוא הלמוד המביא לידי שמוש. המולדת זקוקה לרופאים, לאינז’ינרים, לטכניקאים וליתר תופשי המלאכות והאמנויות הטכניות. ולכן מן הראוי להחיש את הכנתם!! ושלישית – עמדו ויסדו פלוגות-עבודה אקדמאיות. גם האקדמאי איננו בן חורין מעבודה פיזית, שהמולדת זקוקה לה. עת לעשות למולדת – הפכו תורתך! זהו כלל ישן נושן אצל כל עם ובכל מדינה בשעת סכנה. יותר משהמולדת זקוקה לאנשי דיפלומים היא זקוקה לידים עובדות. מיליוני איש עומדים בחזית; התמעטו איפוא הידים העובדות. תבאנה איפוא הידים שהיו עסוקות עד כה בשפיר ובשליה ותאחזנה מעדר. וכן בכל פנה שאתה פונה. רואים את הנולד. מפעילים את החיים. עומדים עֵרים, מוכנים ומוכשרים, אמרו מה שתאמרו: – אויב כזה קשה לנַצח!

13.1.40

אין לך זמן המסוגל לשמועות פורחות ולחישות אוזן כבשעת מלחמה. ובפרט במדינה נכבשה, שהכובש שם בה מתג ורסן על פי העתונות; או יותר טוב, במדינה שהכובש העביר אותה מן העולם, כשהשנים כתקונן היה העתון היומי מלוה את האדם המודרני, שבלעדו לא היה חי חיים שלמים. הוא היה חברו ועמיתו, מדריכו ומנהלו בחיי המדינה, בחיי עירו ובחיי משפחתו אפילו. עכשו חסרנו את כל אלה. אנחנו הולכים בחושך; ויש שנדמה לנו, מחוסר עתונות, שהכל עומד על מקום אחד; ששטף החיים פסק; שמאורעות העולם נדמו – והחיים נעשים אז מחוסרי גון וענין. הימים עוברים ושבים כצללים, כאלמים בלי הד ובלי צליל. אין בהם אלא אכילה, שתיה, ושכיבה ודאגותיהן; ושוב אכילה, שתיה ושכיבה ויתר צרכי הגוף המינימליים, כדי שעורק החיים לא יחדל מדפוק.

ולפיכך – אין לנו ידיעות ממקור ראשון לא רק מכל הנעשה בעולם הרחב מחוץ לעולמו של הכובש, אלא חסרים אנו ידיעות מאומתות אפילו מכל העומד להתרחש בעירנו ושאנחנו נהיה נושאיהן.

הנה כי כן – קלא דלא פסק שבעוד יום או יומים יפַסק זרם החשמל בשבע בערב. הכובש הקבצן מחוייב לקמץ בפחם. שמועה זו נמסרת בלחישה. מפיצים אותה ביחוד החוגים המעונינים בהפקעת השער של חמרי-הארה. וכבר הקדימו להעלות את המחירים לפני בוא שעת-האפלה. אמלאה-החרבה: אין אדם מתמלא אלא מחורבנו של חברו. ככה המה החיים; ובפרט חיים שבורים ורצוצים.

ושוב: בעוד זמן קצר היוקר יאמיר משעה לשעה בקפיצות משונות וזהו דוקא דבר הנתן להשמע: הכובש החליט ליסד “בנק לאֶמיסיה”¹³⁷ שיוציא אל השוק שטרות-כסף בסך שלושה מיליארדים (!!) פשוט, יפעיל את מכונת-הדפוס לשם עשית “כסף”. ואחריותם לא, חלילה, על הכובש, אלא על נכסי מדינת פולניה המצומצמה בגבולות “הגענעראל-גוברנעמען”. מובן מאליו, שזה לא יהיה “כסף” עובר לסוחר. אין העולם נותן את עצמו להרמות. יצוו לשלם בעד גלוסקא מאה זהוב, ושום קביעת מחירים לא תועיל ולא תפעל מאומה נגד העלאת המחירים של צרכי-אוכל וצרכי הלבשה.

ואם מעט לך כל זה – שוב שמועה מבהילה, שעומדת להתפרסם פקודה על דבר החיוב להאפיל את החלונות, כי האנגלים עתידים לזרוק פצצות על ורשה האומללה, שהיתה חסרה עד כה פצצות ממיתות… קשה להאמין בשמועה זוֹ; אבל החרדה שהיא גורמת קשה מהפצצה עצמה. אנחנו יודעים את טעמה של פצצה הנזרקת על “אוביֶקטים מיליטריים” ואת תוצאותיה בשביל האוכלסיה הציבילית, שהזורק כלל וכלל לא כיון אליה. גם שליחי ה“מנהיג” לא כיונו אלינו, וקרבנותינו הגיעו לרבבות.

וישנם חוגים הנהנים מהפצת שמועות מחרידות שבימים 18–15 ליאנואר יהיו “שלושת ימי הריגה” ליהודים; שהפולנים המוסתים ונעזרים על ידי הכובש יערכו להם טבח.

בטוח הנני שכך לא יהיה. העם הפולני, עד כמה שזה תלוי ברצונו, לא יתן את עצמו ברגעי דכאון ודפרסיה רוחנית, להיות מכשיר לפוגרומים בידי הכובש, אויבו הנצחי. אבל אין מן הנמנע שהתנפלויות בודדות תהיינה על ידי אותם החוגים הפולניים שכל קיומם על הגזל ועל האלמות. בריונים ועושי מהומה לא יחסרו. אצל כל עם ובכל זמן ובכל מקום הם נמצאים במספר מספיק…

אין דרכי לרשום ביומני ע"ד שמועות פורחות. אני מוצא תמיד ראויות להרשמה רק עובדות קימות. הפעם רציתי רק להראות על הלך-נפשנו, על מצב רוחנו, על האוירה המפריחה חרדות כאלה. שמועה רעה בשעת פריחתה קשה משעת התגשמותה…

14.1.40

קטסטרופה חדשה ליהדות פולניה!!

בשעה שכתבתי את רשימתי מאתמול לא ידעתי את הנעשה מאחורי גבי, כי חסרתי לקרוא את עתונו של הכובש מיום 13.1.1940, שבו נתפרסמה הגזרה הנוראה החדשה. זו גזרה שתעקור משרשיה את כל יהדות פולניה ותביא כליה גמורה. אם לא נוָשע ע“י עזרה שתבוא מן החוץ סופנו לאבדון גמור, כי כזאת וכדומה לזה לא נרשמה עוד ב”מגלת-יסורין" ההיסטורית שלנו; אם תצא גזרה זו אל הפועל אפילו בחלקה לא נוכל עמוד וגזר דין קשה עם כל תוצאותיו האיומות והנוראות נחתם על יהדות פולניה הדוויה והסחופה הטובעת בים של צרות ודמעות.

הנאצי האכזר, שכּלוֹ רציחה ועריצות, החליט לחַנך אותנו, והוא מיסד לשם זה בשביל “יודען” מחנות-עבודה מאונס לשנתים ימים. אין כאן עבודה לשם התועלת שבה, אלא לשם חנוך, כדי להרגילנו בעבודה פיזית קשה, בעבודת פרך, תחת פיקוחם של נאצים עריצים שירדו בנו כמו שרודים במחנה פושעים וחוטאים כדי למרק את עוונו.

בקראנו את פרטי הגזרה לסעיפיה השונים והחתומה לא ע“י השלטון האדמיניסטרטיבי הקבוע אלא ע”י ראש ס.אָ אוטטו קריגער ¹³⁸רעדה אחזתנו ופקו ברכינו מרב חלחלה ולבנו נמס. כל יהדות פולניה תוקח לעבודת פרך, לעבודה מאונס בכדי להחנך ע“י אויבינו בנפש, ע”י עריצים וזדים, המצווים ועומדים לעשותנו מדרס לתאוותיהם הסַדיסטיות ולכלותנו מנפש עד בשר. לא פחות ולא יותר: כל יהודי מבן שתים עשרה עד בן ששים וכל אשה יהודית מבת ארבע עשרה עד בת ששים, כלם, כלם בלי יוצא מן הכלל, בין סוחרים ובין בעלי מלאכה, בין בעלי אומנויות חפשיות ובין פקידים, ואפילו ילדים רכים שעוד חלב אמם מטפטף מעל שפתותיהם מחוייבים להרשם במשרד שיוָסד לשם זה ע"י הקהלה, ואחרי גמר ההרשמה יוָצרו מחנות העבודה – כמובן בהדרגה ידועה ומסוגים ידועים – שיגורשו מחוץ למדינה לשתי שנים!!

בעלי המלאכה מחוייבים להביא אתם את מכשירי אומנותם; וסתם יהודים יבואו בידים ריקות, אלא שכל אחד מחוייב להכין שני תרמילי-שֶׁכם, שתי שמיכות (קאצען) וצידה לדרך ליומים… אין לתאר את המהומה שגזרה ברברית זו הקימה ביהדות פולניה החרבה למחצה.

מאין יבוא עזרנו?!

אין יהודינו, עם הבטחון, רוצים להאמין שגזרת-כליון זו, תתגשם. בטחון זה הוא סם חיים לנו, אבל גם סם משכּר… אמני הפלפול התלמודי דורשים תלי תלים של סברות דקות מן הדקות גם בגזרה זו. כל עקרה לא באה אלא למראית עין, להפחיד, להטיל אימה; לקחת כופר נפשותינו וחופשנו, ועיני העריץ רק לבצענו. כונתו לאיזו קונטריבוציה ענקית, פדיון עבודה. ואחדים מכנים אפילו בדיוק גמור את הסכום: עשרים מיליון זהוב! וישנם המנחמים את עצמם, כי הכסף יענה את הכל. אין להוט לכסף כנאצי. בעלי הון יפדו את עצמם מכל צרה ויונח להם. היו מקרים שתפוסים לעבודה ברחוב פדו את עצמם… בחמשה זהובים.

אבל כל זה אינו אלא בטחון של קורי עכביש.

מאין להמונים רעבים, הזקוקים לבתי תמחוי של “הדז’ונט” כסף לפדיון נפשם? ובכלל, לא יצוייר פדיון כללי לרבבות, חוץ מקונטריבוציה. ואם יחידים יפּדו – המזה נוָשע?

גם תשלום קונטריבוציה איננו דבר ריאלי. גם בעלי הון ובעלי נכסים כבר ירדו מנכסיהם ועשרם גז. מסופקני, אם בשעה זו ימַצא לכל יהודי פולניה סכום ענקי של עשרים מיליון זהוב במזומנים?! הכל כבר נחרב ונחמס. שארית הפלטה של רחוב גנשה נחמסה גם היא. כל החנויות בלי יוצא מן הכלל סגורות בחותם הכובש, העושה בהן כאדם העושה בתוך שלו. על אחדות מהן תלויים שלטים של בד לבן עם אותיות של “קדוש לבנה”: “בית-מסחר אריי של קרל כאפער”. מאין איפוא יצובר סך של עשרים מיליון?

ואף על פי כן – טוב לנו שאנו מנחמים את עצמנו לו תהא אפילו בתקות שוא. אין היא נותנת לנו שנכרע תחת סבל הגזרות. חדלנו לדאוג לשנים ואפילו לחדשים ושבועות. דיה לנו חיי שעה. – גזרה לשנתים במצבו של הכובש הקבצן שנשמתו מרחפת על חוד חטמו?! – אפשר להפקע מצחוק!!

15.1.40

מרגישים אנחנו באיזה חוש ששי, באותו החוש הבלתי יכונה שנתברכו בו אסירי כלא וכל אלה שנידונו להתבודדות ארוכה שבאה מתוך אונס, שהננו חיים בשעת-משבר. תקופת המלחמה הראשונה היתה “מלחמה” בלי קרבות. מחנות עצומים וכבדים משני הצדדים, מזוינים ומצוידים בכל כלי ההשחתה של הטכניקה המודרנית, מחנות שכלכלתם עולה לעשרות מיליונים בכל יום – עומדים בחבוק ידים. החזית נשתתקה. לעומת זאת נלחם “העורף”… במאמרים ראשיים. כל אחד מתפאר בשלו ומגנה את של חברו. כל אחד מעמיד על נס את “נצחונותיו” שעוד טרם באו לעולם. נראה הדבר ששני הצדדים באו לידי הכרה כי אין להמשיך את המצב. הגיעו איפוא ההכנות האחרונות לרגעם האחרון. אמנם, אין לנו ידיעות ברורות מכל הנעשה אצל “המעצמות המאוחדות”, כי הידיעות על אדותן מסתננות דרך המסננת של הכובש, דרך העתונות “הגלייכגֶשַֺלטית”, ¹³⁹שאתה מוצא בה רק ניצוחי דברים עם הצד שכנגד. אבל מבין השורות מגיעות לאזניך איזה הד חלש. הוכוחים והפולמוסים שבעתונות מכסים טפחיים אבל מגלים טפח. איך שהוא – ואיזו “חדשה” לא תאחר לבוא. הלב מנבא.

הסמן היותר מובהק לגמר תקופה אחת והתחלת תקופה חדשה הוא העבודה הקדחתנית אצל הכובש ב“רייך” שלו. גם לבו חרד. גם הוא חש את גודל השעה; גם הוא מרגיש שרגע מכריע עתיד לבוא. “הרייך” נמצא בשעה גורלית. ולפיכך – שמונים מיליון איש ואשה הגיעו לידי מתיחות הסתדרותית שלא היתה כמוה עד כה. אם תבוא מפלה – היא תהיה נצחית והחלטית. הדמוקרטיה הרכרוכית והאיסטניסית תקשיח הפעם את לבה. לא יהיה בה מקום לא לקרנסקים אף לא לווילסונים. ¹⁴⁰ אין מרחמים על נחש. העולם “החדש” של הנאציזם יחרב בטרם שהוקם. אוי ואבוי יהיה להם. בשים לב לכל זה אין תנועת האירגון אצל הכובש פוסקת. הכל אצלם נע וזע. הכל ב“רייך” פושט צורה ולובש צורה. הסיסמא של המנהיג לפני פרוץ המלחמה היתה: ל“רייך” אין מה לאַבד; והרבה יש לו להרוויח"…

ובין מפלה ונצחון אובדת היהדות הפולנית. כאן הנצחון מלא ושלם. לפי דעתו של הכובש – גם היהדות העולמית אויבת לו ואִתה הוא נלחם. ומפני זה כשבויים אנחנו בעיניו. כשמכים יהודי ניזקה אומרים לו מפורש: אתה הגורם למלחמה. האנגלים והיהודים “המקוללים” היינו הך; חבריה אחת. אולי הנאציזם יודעים שזה שקר; אבל הנאצי הבינוני שמטבעו הוא מטומטם, אכזר ועריץ מאמין בזה.

אבל זוהי גם נחמתנו: מפעל המיוסד על שקר, של הערמה, על אמצעי תעמולה כזבנית שאין לה רגלים – לא יהיה לו קיום. אלא שמצטער הנני שהיהודים מנחמים את עצמם בהפרחת שמועות שוא. מנקמים באויבם בדברים שאין בהם ממש. שמועות הבל אלה מחזקות את רוח ההמונים, מוסיפות להם סעד ותמיכה נפשית במצבם הנואש הקשה מנשוא. כשיש תקוה יש חשק לחיים על אף כל הגזרות וכל מחנות-הרכוז – היושב בשמים לא יטוש את עמו ונחלתו! לא יזכה להוציא את כל זה אל הפועל. מיתה משונה תבוא עליו!!

16.1.40

אונס-העבודה מנסר בעולמנו. מפני גודל הקטסטרופה אין היהודים מאמינים שתתגשם, אף כי ידוע להם טיבו של הכובש היטב היטב ויחסו העריצי אליהם כבר הוריד אותם אל הדיוטא התחתונה; אף כי כבר חשו על גבם כי אין לפניו בנוגע ליהודים לא רחמים ולא רגשות אנושיים – אף על פי כן מתיחסים אל הגזרה הנוראה שנתפרסמה בקלות דעת. ואני לא כן עמהם. אלפים ואולי גם רבבות יהיו אסירי עבודה – אם רק העריץ יזכה לזה ומפלתו לא תקדים לבוא… ואם תרצה – כמעט שבטוח הנני שגם מפלתו לא תמהר לבוא. אמנם, בוא תבוא; בזה אין כל ספק, אבל חוששני כי עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה…

ובימים האחרונים עשתה לה כנפים שמועה מחרידה חדשה. והעטתה יגון על אלפי משפחות, שבניהם ברחו מפני העריץ לרוסיה, כלומר: לביאליסטוק ולכל אורך החבל הכבוש על ידי הסוביטים. לגודל התוגה יש רגלים לשמועה זו ואין מן הנמנע שתצא אל הפועל אף כי נמוקיה הפוליטיים והסטרטיגיים מוזרים לנו בהחלט.

מספרים, שהכובש עתיד להכנס, או שכבר נכנס לביאליסטוק המלאה רבבות פליטים יהודים מפולניה שקצתם כבר הסתדרו בה ומצאו את מחיתם הזעומה. יתכן, שהסוביטים מוַתרים על ביאליסטוק והסביבה, למה? לאיזה צורך? מה יקבלו תמורתה? איזו קומבינציה פוליטית גלומה בחלוף זה? אך לדיפלומטים שאומנותם בכך פתרונים!!

איך שהוא – ואנחנו נהיה קרבנותיה הראשונים. שוב בריחה של רבבות פליטים! שוב חורבן אקונומי לאלפי משפחות! שוב ענויים מוסריים וגופניים של עריץ פסיכופט שאינו יודע בושת! לאן יברחו עוד?

עין הסוביטים רעה בנו, חדלנו להיות אורחים רצויים – באשמתנו. מה איפא כי ניַחל?!

למצוקתנו הטרגית אין גבול!!

בסעיפי הגזרה החדשה ¹⁴¹נמצא סעיף אחד המחרים בכח את כל מכשירי האומנות שבידי בעלי המלאכה היהודים. מעתה אין רשות לבעל מלאכה יהודי למכור את כלי אומנותו, לתת אותם במתנה, להסתירם או לקלקלם לשם סבוטז'. ואפילו לקנות כלי אומנות חדשים אסור בלי רשיון.

אבל סעיף שני עושה הקלה לאלה האומנים שיוכלו להוכיח בתעודות שהמה מועמדים להגירה לרוסיה, אף כי ועדת ההגירה הרוסית נוסדה לכתחלה ובעקר בשביל סלַבים אין היא מוציאה מן הכלל יהודים בעלי אומנות שהארץ זקוקה להם. הסוביטים מתיחסים בחיוב לאלמנטים יוצרים ועובדים. מועמדים להגירה לרוסיה פטורים איפוא מאונס העבודה. תיכף לזה נשתנו פניהם של עומדי הטור לפתח הועדה הרוסית. מעתה – רובם אומנים ובעלי מלאכה שרוצים להיות מועמדים להגירה בכדי לצאת מרשותו של הכובש. מי שהשעה תשחק לו ויזכה להחשב בין המועמדים להגירה לרוסיה יהיה מאושר. אין ספק שיחידים יזכו לזה. המאושרים!! ויתרם?

הם ידונו לגויעה אטית והדרגית.

עם שלם טובע בים של צרות ופגעים!

החורף הזועם משליך קרחו וידו הקשה נתכה עלינו בעשרים וחמש מעלות. פחם אין לרפואה. אף בברלין שולט הקר בבתים. הטובים הננו מה“אדונים”? עברנו איפוא לחומר הסקה אחר – לקוקס. אבל – עד דאתי איזדבן. ממנו – ל“טוֹרף”. ¹⁴² בעד שלושה פודים שלמנו חמשה עשר זהוב לאחר שהפחמן ¹⁴³רחם עלינו ועשה אתנו “חסד” של רוַח הגון. אבל אין בו ב“טורף” זה החמימות הדרושה. משקלו קל; היקפו – גדול; נוח להתלהב, אבל חמימות אין בו. גם זו היא טרגדיה: בתנור אש ובחדר - קר!

איני יודע אם יש עוד מי שהוא הרושם רשומות יומיות? אין תנאי החיים המקיפים אותנו מסוגלים לעבודה ספרותית זוֹ. הנני אחד מן המאושרים שעטי אינו פוסק לנבוע אף בשעה טרופה זו כל אחד העושה זאת מסַכן את נפשו, אבל אין זה מבעיתני. אני חש בקרבי את גודל השעה ואת אחריותה עלי, יש לי ההכרה הפנימית שאני ממלא חובה לאומית, חובה היסטורית ואין אני בן-חורין להפטר ממנה. אין דברי כתובים פעמים. הרפלקסיה הרגעית צרה את צורתם. אולי זהו שבחם. איך שהוא אני בטוח שההשגחה שלחתני למלא שליחות זו. רשימותי תשמשנה חומר היסטורגרפיה לההיסטוריון הבא.

18.1.40

מהיום הראשון לכבוש לקתה היהדות הפולנית כפלים!

מה זה כבוש? מובן מאליו כבוש במעשה, בחיי המציאות היום יומית? החק הבין-לאומי אמנם מגדיר את זכויות הכובש ומנהגיו עם בריותיו. אבל חק זה אינו אלא להלכה ואין מורין כן. הכובש עושה כל מה שטוב לו. בטובת האוכלסיה הוא אמנם מתיימר, אבל כל זה אינו אלא זריקת אבק. האוכלסיה צפויה לכל מיני מחסור, עלבונות וקפוחים אם רק יש לכובש צורך בהם. יש לו לכובש תשובה אחת: שעת מלחמה שאני!! הא למה הדבר דומה? לגזלן שפרץ לביתך ועושה בו כאדם העושה בתוך שלו; אלא שאינו נוטל את נשמתך בכדי שתַראה לו את החורין והסדקים שהצנעת בהם את הונך.

היהודים סובלים סבל הכבוש בתור אזרחים ובתור – יהודים. סבל כפול. היום קמה מהומה חדשה שהקימה גזרה חדשה כללית. הכובש פרסם מודעה ברחובות, שכל אחד שברשותו נמצאים שטרות כסף פולניים בני מאה ובני חמש מאות מחוייב להביאם אל “הרייכס-קרעדיט-קאסע” (מקום משכנה באחד האגפים שבבנין “בנק פאלסקי”) ולפרוט אותם למעות קטנות. הדין נותן איפוא שהמביא לפּריטה מקבל מיד ליד את “המעות הקטנות”. אבל כל החושב כן אינו אלא טועה. זהו מין דפוזיט, כביכול. ויש רואי שחורות האומרים: דפוזיט שלא על מנת להחזיר. ¹⁴⁴ להאריי היכולת “לפרוט” גם סכומים גדולים ועצומים, כי אין “החק” מגביל את הכמות המותרת להמצא ברשותו; לא כן היהודים: אין רשות, לו ולכל בני ביתו להחזיק בביתו יותר מאלפים זהוב. ואם יביא לפריטה סכום העולה על אלפים יחרימו את העודף והוא עצמו צפוי לעונש. וכדי להמנע מאי-נעימות כזו מוכרחים להמציא הערמות שונות. אבל לא זה העקר. הגזרה הכניסה שתיקה במסחר, יש לו לסוחר הקמעוני או הבינוני כסף בשטרות בני מאה ובני חמש (עשר) מאות ואין לו יכולת לקנות סחורה, כי השטרות האלה חדלו להיות עוברים לסוחר. כנהוג, כל אחד רוצה להפטר מהם.

החסרי מהומות הננו? עתה נוספה לנו עוד אחת!

ובשעת המולד של הגזרה החדשה תם המועד של הגזרה הישנה, שלקו בה רק היהודים. הלא היא הגזרה של הרשמת ההון היהודי (במזומן, בסחורה, בחובות, במכשירי אומנות ובנכסי דלא ניידי). זמן נתן להם עד 19.1. כלומר: חודש ימים. כדרכם בפרעון שטרות דחו את זה עד הרגע האחרון. אבל שכחו פרט קטן, שהכובש קבע אותו במחשבה תחלה, והוא: בלנקטים נמכרים רק עד יום 1.1 לפי מחירים נמוכים. הרוב לא שם לב לזה, בלנקט אינו עקר ענין של פרוטות אחדות, לא יחסר אף לאחר הזמן הקבוע. השתמשו בזה מפקיעי שער ועושי סחורה בצרותיהם של חבריהם. עמדו וקנו את כל הבלנקטים הנותרים ומוכרים אותם למאחרים במחיר עשרה זהובים האכסמפלר (שימו לב! עשרה זהובים בעד חצי גליון ניר מודפס!!) והיהודים הרגילים לזלזל בפרטים בוכים ומשלמים, לכל בלנקט מצורפים גליונות-הוספה שונים. ¹⁴⁵ הכל לפי סוגי הנכסים והעסקים. ולכן יש שיהודי מאחר, שחרב חדה מונחת על צוארו, מוכרח לשלם רק בעד איזו דקלרציות של ניר סכום של שלושים-ארבעים זהוב!

ובכן – בהלה על בהלה! צפיפות ודחק. טרחה והוצאות יתרות שלא לצורך! היטיב להגיד פעם הישיש ש. ברנפלד:

No 8

ועל ספרך כלם יכָתבו

= המשך מגלת חיי =

כל המתחיל בפורענות גומר בנחמה

אומה זו – הרבה יש לחבבה בכדי שלא נשנאנה!!

21.1.40

נתקיימה בנו אחת מן הקללות היותר קשות ש“בתוכחה”:

– בבוקר תאמר מי יתן ערב!..

השנים עוברות במהירות הבזק: אבל הרגעים נשרכים ואתה מצפה שיגוזו מהר. רק השנה אנחנו טועמים את טעמו של חורף עז וקשה שאין קץ למרירותו. ולכן עינינו נשואות תמיד ליום המחרת: אפשר שלא יהיה כל כך קשה ומר ויוטב לנו קצת. אבל תקותנו מאפע, אכזבה שאינה פוסקת. בשנים כתקונן: כשפחם נמצא מן המוכן ומחסני התבואה היו מלאים כל טוב, קור החורף לא היה מתמיד ביותר. פעם גבר ליום או יומים ופסק. השתא קללת אלהים רובצת עלינו. הקור הנורא מתמיד וגובר; שלא כמנהגו במערב הוא מאריך שבועות רבים בלי רפיוֹן. וכל זה בשעה שקילו פחם לא יסולא בפז, כי אין למצוא אותו בעד כל מחיר. בדירותינו היפות אנחנו יושבים קפואים ומכווצים מקר, לבושי פרווֹת ועטופי מטפחות (אם הכובש שכח במקרה לגזול מאתנו). הכפור מטייל לארכם ורחבם של החדרים שהפכו למאורות זאבים. וכשם שקטנו גופותינו מהקר המסמר כך קטנו דירותינו. חיי כל בני המשפחה, בין קטנה ובין גדולה, מתרכזים בחדר אחד שגם הוא אינו מוסק במדה הראויה ועל פי רוב הוא מתחמם מהבל פיהם של דייריו.

הכובש “בעל הרחמים” הפסיק את הובלת הפחם לעיר גדולה לאלהים כורשה, שמפני הגירוש מחבל-ווארטאה נוספו בו מאת אלף יהודים מגורשים על שלוש מאות וששים אלף הקודמים. גם יודעי דבר מתקשים להבין את הסבה: אם מפני חוסר ידים עובדות במכרות הפחם; אם מפני חוסר קרונות להובלה; או מפני צורך בחסכון והפחם נכנס לקיום. במדה זעומה הוא נתן לבתי-חולים, לבתי-ספר (מלבד היהודיים שאינם קיימים) וליתר המוסדות העירוניים. המכירה לאנשים פרטיים פסקה לגמרי.

עינינו מצפות לשמש מחממת שלהרבות יסורינו היא מכוסה עבים כבדים, המחשיכים את ימינו ולילותינו.

ואם מעט לך הקר – בא גם רעב. אבל הפעם רעב ממש. לא לחם במדה זעומה, או ביוקר. אין כסף נחשב למאומה, לא מפני שיש לנו רוָחים גדולים; אדרבה, כל המעינות נסתתמו; אלא מפני ההכרה הפנימית שיש לנו שאין להם ערך-זהבי לשטרותינו ואינם אלא לצור על פי צלוחית. הכרה זו היא גורם להגברת חשק הקניה. אבל אין סחורה. עד כה לא היה מחסור בלחם. מחירו היה לא מעט (1.50 הקילו) אבל הוא נמצא בשפע בכל מקום. מלבד בחנויות למכולת, ששם מקומו הרגיל, היו מוכרים אותו גם ברחוב. אנשים למאות בכל רחבי העיר היו יוצאים עם ככרות לחם תחת בית שחים (היגיאניה – מאן דכר שמה!!) והיו מוצאים קונים לסחורתם. ולאו דוקא לחם פשוט היה נמצא בשפע, אלא אף לחם סולת ומעשה אופה מעוגה פשוטה עד דובשניות וכל מיני גלוסקאות ורקיקים וצפיחיות לוקסוסיים.

כל זמן שהכובש לא נתן בזה עין – התנהג הכל “כשורה”. ליוקר הורגלנו. אתה מעלה סחורתך – אני מעלה את סחורתי ואין אחד נקפח מפני חברו. אין זו תופעה בריאה, אבל הכרחית, כך דרכה של מלחמה. אבל בכל פעם שהשלטון, ובפרט שלטון זר וצר, רוצה “בטובתנו” אנחנו נמצאים בכל רע. וככה גם הפעם. בבוקר בהיר אחד הודבקו כרוזים שמפקיעי השער והמוכרים את סחורתם, אף צרכי אוכל במשמע, למעלה מהמחירים הקבועים, ידונו דין מות. תיכף לזה אפס הלחם וכל מעשה אופה ואנחנו צפויים למחסור ולרעב כבעיר נצורה. המחירים הקבועים נקבעו, כפי המקובל, בדרך ביורוקרטית. החיים מבטלים אותם ולא האופים. ולכן חדלו לאפות, בנוגע להתזת הראש הכובש עומד בדבורו, גוזר ומקיים. ומי זה רוצה לסַכן את נפשו?

ובינתים – אוי ואבוי לנו. קר ורעב מנת חלקנו בחיים – אם לזה “חיים” יקראו!

ועוד ענין “נעים” שלישי עומד על סדר יומנו.

נוסד באנק לאמיסיה של שלושה מיליארדים שטרות חדשים. וסוף סוף נמצא פולני (בוגד או פקח? קשה להגדיר!), הלא הוא פאן מלינארסקי, שהסכים לקבל התמנות של “פרעזעס” לבאנק החדש. ¹⁴⁶ הבעל דבר בעצמו מצטדק לפני הצבור ואומר, כי לקבלת התמנותו הסכימו חוגים מכריעים בצבור הפולני ולטובת עמו קבל מה שקבל. יהא כך! יש לציין שבכל אופן אין זה אלא נצחון פוליטי לכובש. כך דרכו של הצבור הפולני שגורלו בדרכו ההיסטורית להיות נכנע לפני מי שתקיף הימנו. כגמולו ישולם לו! ימי אדנותו הקצרים הוכיחו שאינו ראוי להיות אדון לעצמו. מתרבים איפוא בצבור הפולני אלמנטים הנוהים אחרי פוליטיקה ריאלית. אין להחריב את החיים אפילו אם אין בהם שררות פוליטית. החיים קודמים לכל דבר. שזרם זה מתחיל להיות בולט וכובש לו דרך בחיים החדשים – מלינרסקי יוכיח, לקבל התמנות של נשיאות ב“באנק לאמיסיה”, שהכובש יִסדהו – זה צעד לפוליטיקה ריאלית. אבל הפעם אין זה מעניני.

הצעד הראשון של הפולני המסייע בידי הכובש הרגיז דוקא את הצבור הפולני והקים בהלה בחיים האקונומיים של “המדינה” האומללה. עמד וגזר להוציא מן השוק את כל השטרות בני מאה ובני חמש מאות, שבעליהם מחוייבים “להפקידם” “ברייכס-קרעדיט-קאססע”. כלומר: עד שיהיו מוכנים השטרות החדשים של האמיסיה היוצאת על הפועל. מלינרסקי מבטיח “בהן צדקו” שיחזירו לכל מפקיד עד הפרוטה האחרונה; שאיש לא יפסיד אף כדי איסר; שהענין דרוש לטובת המדינה. אבל אין זה מתקבל על דעת הצבור. קמה בהלה שלא היתה כמוה. כל אחד רוצה להפטר משטרות פסולים אלה. אבל אף המוסדות העירוניים הודיעו עוד לפני תם הזמן שלא יקבלו אותם. הייתי עד שאף קופת הטלפונים מיאנה לקבל שטר בן מאה. בעלי הון שקופתם היתה מלאה דוקא שטרות כאלה בשביל הנוחיות נפגעו ביחוד מגזרה זו. וישנם, להפך, עושי ספקולציה הקונים שטרות כאלה במחיר פחות ממחירם הנומינלי. דוקא שטרות אלה המה בעלי ערך ועתידם מובטח. איך שהוא – בן אדם שבשוק אינו מבחין בעסקים כאלה – ופסק לקבלם. והשוק מכריע בכל דבר. נמצא איפוא שאלפי משפחות נשארו בלי הון חוזר למסחרם ואפילו בלי הסכום הדרוש למחיתם. בכל בית – תאניה ואניה!!

22.1.40

מצוקה נוראה כמותה של היום לא היתה עד כה. כלם נאנחים ונאנקים, וכל אחד שואל את חברו: הנזכה לימים יותר נוחים? כלם בטוחים שהמפלה בוא תבוא; אלא שאין איש בטוח שיזכה לנחמה זוֹ.

הנה הולכת ובאה תקופת מלחמה חדשה ואותותיה הראשונים מכניסים חרדה בלבותינו פן ואולי כחותינו לא יספיקו שנוכל עמוד. מיום ליום המצב הולך ורע; כמעט שהחילונו להתגעגע אל חדשי המלחמה הראשונים. כמעט שכבר הסתגלנו אל תנאי החיים שנקבעו בעת הראשונה בעטיה של המלחמה. הפרנסות הראשונות אמנם הלכו לטמיון העסקים שלפני המלחמה תמו; הפומביות של ניהול העסקים חדלה. אבל כמעט כל אחד הסתדר מחדש בעבור צורה. הרשמיות חדלה; כל אחד תקע את עצמו עם פרנסתו באיזו פנה חבויה, בלתי נראית לעין – והתפרנס בצער ובדחק. כשרון ההסתגלות של עמנו הראה פלאים גם הפעם. התחבינו עד יעבור זעם. על אף כל הגזרות והרדיפות יצרנו בסיס חדש לקיום, אבל זה לא ארך הרבה. כל יום קללתו מרובה משל חברו. עכשו עלינו לנהל מלחמה כפולה: מלחמה לקיום קשה; מלחמה לאיזה רוָחים מצומצמים הקשים כקריעת ים סוף; ולבסוף – מלחמה להשיג ככר לחם שאפס לגמרו ושנמכר בחדרי חדרים מפני שגם המוכר וגם הקונה מסַכנים את נפשם. מלחמה להשיג איזה קילו פחם להסקה. הקר המסמר בתקפו עומד; לא ירפה אף ליום אחד; להפך, הולך וגובר. אבל כל המחסנים לממכר פחם עומדים ריקים. אף חתיכה לרפואה לא תמצא. קמח לאפות לחם יש, אלא שהאופים חדלו לאפות מפני היראה לקחת למעלה מהמחירים הקבועים. אבל פחם אין בנמצא כלל וכלל. ומי שלא הספיק להכין – הוא גוֹוע בקור. בקצור: אין מכולת ואין פחם. מפני שהופחת ערכו של “הכסף” הפולני גבר החשק לקניות; כל אחד קונה מה שמזדמן לידו, נותן כמה שדורשים; אבל אפסה כל סחורה. וסחורה שעודנה ישנה מצניעים אותה בכדי למכור אותה אחר כך בצנעה במחירים יותר גבוהים.

ה“דז’ונט” מכלכל מכספו שמונים ושלושה בתי תמחוי, המשען היחידי למגורשים, לפליטים, לגולים וגם לרעבים וצמאים מעניי המקום. והנה בתי תמחוי אלה נמצאים בסכנה להסגר מפני חוסר מכולת והסקה. בראשונה היו בתי התמחוי מקבלים מאת “הסקציה להזנה” מכולת, שהסקציה היתה קונה אותה בכמות עצומה. כשנתמעטה המכולת וגברו הקושיים לקנותה התחיל כל “בית-תמחוי” לקנות מכולת לעצמו והסקציה היתה משלמת לפי החשבון. כהיום – גברו הקושיים אף ליחידים להשיג מזון. ובתי “התמחוי” תלויים על בלימה.

בפולניה אין מחסור בצרכי אוכל, אבל הכובש גוזל את הכל לעצמו. אותנו הוא מפרנס בעצות על הניר איך להסתפק במועט…

שלשום הדבקו כרוזים ברחובות, שאיזה יהודי וקוטט שמו נאשם ברצח ונעלם. ואלה הם סמניו. כל היודע על אודותו דבר יודיע למשטרה ויקבל פרס של אלפים זהוב.

המלה Żyd ¹⁴⁷ נדפסה באותיות מפוזרות בכדי להבליט את יהדותו. כי אין לך חטא שהכובש בעתוניו לא יגולל על ראשי היהודים. אבל כדרכו בשקרים גם הפעם העלים את האמת.

קוטט זה כבר נולד בנצרות; אף אביו היה נוצרי מלדה ומבטן. ולא רק זה: אף הדור השלישי מצד אביו, סבו, היה נוצרי. בכלל, מצד אביו כל השושלת המשפחתית היא נוצרית. יהדותו באה לו מצד סבתו, שסבו הנוצרי מדור דורות התאהב בה והעמיד דור של נוצרים טהורים. אבל הכובש המטומטם הולך לשיטתו. והפעם לא השגיח בחק שבעצמו קבע; כי הכל הולך אחר האב; כי לדור השלישי מותר לבוא בקהל הנאצים וכאריי טהור הוא לכל דבר. קוטט זה נתפס באיזו עבירה פוליטית, כי עמד בראש קבוצה דיבֶרסנטית; עשה מה שעשה – וברח.

כאן מצא הכובש כר נרחב לרגשי הנקמה שלו בעם חרמוֹ. סבתו של קוטט היתה יהודיה לפני שלושה דורות – וכל עם ישראל ישא את חטא יהדותה. השכל מחייב שקוטט זה היה גם אנטישמי כנהוג בפולניה. אבל כל זה אינו נוגע לעצם ענין העונש. בקשר עם המאורע הזה הביא הכובש במאסר כמה מאות יהודים מחוגי האינטליגנציה המדופלמת, מחוגי הסוחרים האמידים וגם כל בעל בעמיו (מקוראי) מקרואי העדה ובעלי השפעה נאסרו. השמועה מהלכת, כי גם הרב יצחק ניסנבוים, ראש “המזרחי” בין הערֵבים לחטאו של קוֹטט ומחויב לכפר את עוֹנו.

זהו סמל “העולם החדש” שהכובש הוא יוצרו!!..

24.1.40

בכל בית עצבות ורוח נכאה. מעשה קוטט הביא אסון על כמה וכמה משפחות מהאינטליגנציה המדופלמת, שבעליהן או בניהן נאסרו בלי שום נימוק משפטי. ואלה שעוד טרם נאסרו חיים חיי פחד וכל הד של צעדים על המדרגות בחשכת הלילה משבר את חצי גופם ומכניס חרדה אלמת ללבותיהם. ביחוד נמצאים בסכנת מאסר אנשים צעירים, העומדים בעצם חומם וחשודים הם להיות מוכשרים לדיברסנטיות.

ומפני הכובש אין שום אפשרות להסתתר. מי שנרשם אצלו בתור מועמד למאסר ולא נמצא מקבלים הקרובים אליו מבני משפחתו פקודה חמורה להמציאו במשך שעות אחדות, ולא – ירה יירה. לנכח מצב כזה אין ברירה, והנעדרים אנוסים לבוא “ברצון” ולפשוט את צוארם לשחיטה. אי בטיחות זו מרפה את עצביך ומחליש את כחותיך למלחמת הקיום. אין שום אפשרות פסיכולוגית לעבודה במקום שאלפי סכנות אורבות לך על כל צעד ושעל.

היום אתה כאן ומחר – במאסר!

השבוע נסגרו כל בתי התפלה – בין בתי תפלה בבתים שכורים ובין בתי תפלה בבנינים נהדרים משלהם.

קשה לעמוד על סודה של גזרה ברברית זו. אם מפני רבוי המחלות המתדבקות המתפשטות בעיר; או אם מפני רצון הכובש למרר את חיינו. הכובש, לפי דבריו, מחשיב מאד את הרוח. הברבריות שלו ביחס ליהודים היא לפי דבריו, אידיאולוגית. וכאן מקור הרעה. טומאה אידיאולוגית קשה לנַצח. ואין לך כעור ונווּל שאין האידיאולוגים של הכובש מוכשרים במליצות – הקאה להצדיק. אראה בנחמה, שעוד בשבוע זה קראתי בעתון “דויטשע אלגעמיינע צייטונג” מאמר ראשי, שבוֹ הכותב מטייל ארוכות וקצרות בענין הצורה הכפולה שכל מלחמה מקבלת. יש מלחמה שאינה אלא כח ואלמות; ויש מלחמה שמקורה ברוח… ומובן מאליו שמלחמתו הנַצית אינה אלא מלחמה ששרשיה מעורים ברוח.

וכדי לחזק את הרוח ולרומם את התרבות משאירים ילדים קטנים של קבוץ יהודי שלם, בן שני מיליונים, בלי חנוך ולמוד; ולא עוד אלא שסוגרים גם את בתי כנסיותיו ובתי מדרשיו, מקום מקלטה היחידי של השכינה העברית.

שום כנסיה, אפילו דתית, אינה רצויה לכובש. כל מין חברות ורעות, לאיזו מטרה שהיא כגורא בעיניו. יתבודד לו כל אחד עם צרות לבבו בביתו. אל יבוא בין אנשים; אל ישרוק אחד לשני בעיניו; אל יתַנה אחד לשני את פגעי לבבוֹ; אל ישפוך שיח לפני קבוץ כי יעטוף…

ובכן, רעבים הננו לא רק ללחם ולפחם, אלא גם לדבר ה'. הכל סגור ומסוגר: אין עתונות, אין ספריות, אין חיים צבוריים, אף אין תפלה בצבור…

איזוֹ קרן אור זרחה מבין העננים הפרושים על שמינו.

הגיעתנו הידיעה המשמַחת, ש“הקבקרים” האמריקאים ישלחו לפולניה מלאכות-הצלה בכדי להחיש לנו עזרה ולהצילנו מכליון גמור. והפעם תוגש העזרה, כמנהג אמריקה, בלי הבדל גזע ודת ואף היהודים יוכלו להנות מהעזרה המוגשת, ברוכים יהיו! זו לנו הפעם הראשונה שבמקום “חוץ מהיהודים” הגיע לאזנינו הבטוי “אף ליהודים”. והוא מצלצל באזנינו בצלצול משונה. האומנם?

ולא עוד, אלא שעתונו הפולני של הכובש היה מוכרח (מרצון או מאונס?) להודיע על דבר זה גלוי לרבים. זכותה של אמריקה עמדה לנו הפעם. מפני אמריקה הוא ירא אימת מות. את הצבור האמריקאי הוא ירא להרגיז. אמנם, אין שום ספק שגם אנגליה הנוכלת ואמריקה השטופה בחמריות שתיהן נמכרו ל“יודע”, ששפך עליהן את ממשלתו השטנית; אבל למיחש מבעי. ולכן אין מעצור ל“דז’ונט” להגיש עזרה לאוכלסיה היהודית; ומאותו הטעם לא דרש הכובש מאת “הקבקרים” האמריקאיים להוציא ממפעל הצדקה שלהם את היהודים מהכלל. כשנתפשטה השמועה בחוץ לארץ שהדלגציה הקבקרית פוגשת מכשולים בדרכה לשטח הכבוש מהר הכובש להכחיש את זה ומעמיד על נס את רצונו הטוב לתת את היכולת להסתדרות פילנטרופית אמריקאית להגיש עזרה חמרית לאוכלסים הנכבשים, שבאשמת ממשלתם באו לידי ירידה כזו…

לבו מלא רחמים לכל נברא. אבל, מובן מאליו, שבכל זה אין שום סתירה לידיעה שהובאה באותו העתון, שאין היהודים נהנים מהזכות לקבל מאתים זהוב במעות קטנות “כשמפקידים” (!) בידו בתוקף הגזרה האחרונה את השטרות בני מאה ובני חמש מאות. הנחה זו נעשתה בשביל המפקידים הרשים שכל הונם אינו עולה ליותר ממאתים זהוב בשני שטרות בני מאה. מהיכן יתפרנסו? אין לקחת את חררת העני האחרונה, שאליה הוא נושא את נפשו, כאל משענתו היחידה. כן, אבל כל זה לא אמור לגבי יהודים. מהם יש להוציא עד הפרוטה האחרונה. יגועו מרעב ומקר. אין להם כפרה אלא אבדון וכליה.

בלב כבד הרשה ל“קבקרים” הנדיבים להגיש עזרה “אף ליהודים”.

אימת אמריקה עליו!!

26.1.40

מאורעות היסטוריים תופסים את הדמיון כלו רק לאחר זמנם. למאורע היסטורי, כמו לתמונת-צבעים, דרושה פרספקטיבה. דרך זמנים ארוכים ובשטף הדורות הם מקבלים את צביונם האמתי, בה בשעה שבקרוב מקום וזמן אינם אלא מקרה עובר ואין הדבר עושה רושם. בני אדם שזכו להיות עדים למאורעות כבירים מתעסקים בכל זאת בצרכי יום יום, בדברים ובמעשים קטנים המתקינים את החיים האינדיבידואליים ומסַגלים אותם לצרכי הרגע והשעה. כאן נשפך דם אדם כמים; וכאן מפקיעים את השער וצוברים הון. כאן ים של צרות ופגעים וכאן בא חברו ומתמלא מאותן הצרות. בני אדם מתעשרים משוד עניים ומאנקת אביונים. כאן תאניה ואניה וכאן הלולא וחנגא. אולי בזה סוד נצחיותם של החיים. מטבע החיים שאינם יכולים להשתתק. בנינם הולך ומוסיף כח ועצמה.

לכובש יצא שם שהוא אוהב סדר; וכל מה שהוא עושה הוא – אי-סדר, אינה דומה ברלין לורשה; לא הרי פולניה כהרי גרמניה. כאן “תרבות” אחרת, אנשים אחרים ומנהגים אחרים. סוף סוף ייעף, כי אין הסדר הגרמני נקלט בהוגן באדמת פולניה. הוא גוזר; אבל אם האוכלסיה אינה מסכמת לא יעשה כלום. מפני אהבת הסדר הוא לפעמים גוזר גזרה שאין רוב הצבור יכול לעמוד. ובמקרה כזה – הגזרה במקומה עומדת והצבור עושה את שלו בצנעה, בחורין ובסדקין ובמציאות אין הגזרה מתקיימת.

מיום שפרסם, כי מפקיעי השער לצרכי אוכל דינם למיתה עלה היוקר פי חמש. מיראת המות נעלמו כל מיני צרכי-אוכל. הצניעו אותם. אתה נכנס לחנות ריקה. כל מה שאתה מבקש – אין! כל החנות במצב עזוב. מחציתן סגורות. השלטים נמחקו ונשברו. במקום זכוכיה – “דיקטים” ¹⁴⁸עם “עין” קטנה באמצע. הקונסומנט הפך להיות איש אומלל. מביטים עליו בעיני זעם; מראים לו “חסד” כשמוכרים לו סחורה. מעולם לא יתנו לך את הכמות שאתה מבקש. צרים את צעדיך. ואם תעמוד על המקח – סכנת את נפשך: לא יענו לך!

ומרגע שהמות התחיל מרחף בעיר והמכירה מחוייבת להיות על פי מחירים קבועים – לא מצאת בכל העיר מזון אף לסעודה אחת. התחיל רעב.

אבל סוף סוף הבינו שני הצדדים ברמז מה שעליהם לעשות. כל חנוני מוכר רק לקוניו; לזרים חדלו למכור כלל וכלל. הכל נעשה בחדרי חדרים תחת הסינר. המוכר אומר את המחיר בלחישה; הקונה משלם בצנעה ומשלם פי עשר. ואחרת אי-אפשר. כי גם המשלם מחירים גבוהים צפוי לעונש. המשא ומתן איפוא, מראשו ועד סופו עובר בלחישה ובצנעה – ושני הצדדים מרוצים.

ואחרת אי אפשר. אין כרטיסי הלחם ¹⁴⁹הזעומים מספיקים. בגרמניה לא תקבל מחוץ לכרטיסים שום דבר. ואנחנו רגילים לקונספירציה. מעולם לא פרחה הפקעת השער כבימים האחרונים. ברור איפא שהכובש לא פעל מאומה “למען הסדר”. ואולי אני טועה: פעל הרבה! המחירים נתיקרו פי עשר!!

אין לך איש אומלל בכל העולם כלו כ“קונסומנט” בפולניה הנכבשת בשנת 1940.

עינינו צפויות ל“קבקרים” האמריקאים – אם יביאו מזון ולא כסף, הבוז לכסף! נירות יש לנו די והותר.

אם לא יביאו מכולת מן החוץ – אבדנו!

28.1.40

עם ישראל מלומד בגזרות; העריץ גוזר והוא מבטל. לפי האמת החיים מבטלים, מפני שכל גזרה היא נגד החיים, ואנחנו הולכים תמיד עם זרם החיים. יש לנו איפוא עוזר נאמן ומנוסה ולכן הגזרה במקומה עומדת – על הניר, והחיים מתנהגים במסלולם הטבעי. בין הגויים נתפרסמנו לגנאי בשם מפירי “חק”; יש בזה אמת פורמַלית, אבל לא אמת לאמתה. כל חק נובע מן החיים ומבוסס על צרכי החיים. בחוקים בעלי תכונה כזו אנחנו נזהרים. לא כן הגזרה. שהגויים מכנים אותה בשם “חק”. היא מתנגדת לצרכי החיים; היא נלחמת עם החיים בכדי להעיק עלינו; ל“חק” כזה לא נסכים לעולם; בו לא נזהר ואותו נעבור.

עם כבוש פולניה ע"י כובש עריץ שכל מגמתו להעבירנו מן העולם נתערערו חיינו מן המסד עד הטפחות. הכל נחרב; הכל נעזב; הכל נתדלדל; הכל ברח; הכל נגזל ונחמס. רבבות משפחות נשארו בלי משען לחם. כמעט שחשבנו כי נגוע, ברנז’ות שלמות חוסלו. מהיכן יתפרנס כל ההמון הרב הזה. ואף על פי כן –

– אין היהודים מתים ברעב!!

ככה ענה לי עסקן צבורי אחד, שהוא “כל ילך” בגנשה החרבה. וזאת – אמת! ולא עוד: אלא מי שהתפרנס עד כה בצער ובדחק הרבה מהם מתפרנסים כהיום ברוח ופרנסתם מצויה להם.

כיצד מתרחשים נסים כאלה?

התרוץ הוא: שהקב"ה מקדים רפואה למכה! ברא דברים מותרים וברא דברים אסורים. ובשעת חרם “האסורים” נעשים “מותרים”, ונותנים לנו קיום. לאחדים קיום עלוב ומצומצם; לאחדים – קיום של פרנסה בינונית; ולאחדים – קיום של אמידות ושל שפע.

כלם חיים ומתפרנסים – ואין לך אף אחד שיהיה “כלו כשר”; אין אף אחד שלא יעבור חק; אין אף אחד שאינו ראוי למיתה בתוקף גזרת הכובש.

גזרת המות למפקיעי השער החרידה רק לרגע. נדהמנו וכאלו רפו ידינו. רעב בא לעולם. נעלמו כל צרכי האוכל. כמעט היינו בטוחים שנגוע ברעב. אבל – “אין היהודים מתים ברעב”… העסקן צדק.

כל המשא ומתן מתנהל בצנעה, מאחורי הכיריים, בחדרי חדרים – אבל הכל יש, אלא שמפני הסכנה שבדבר משלמים פי חמש. מיום שנתפרסמה גזרת המות למפקיעי השער האמיר היוקר פי חמש – פי שש; אבל אף יהודי אחד לא נורה, לא מפני המתקת הדין מצד הכובש, אלא מפני שאנחנו מלומדים בגזרות. כשם שהפולנים מצויינים בקונספירציה פוליטית, כך אנו מצויינים בקונספירציה מסחרית.

כמעט שהתאמתו דברי הנביא: “כל כלי יוצר עליך לא יצלח”…

המשען השני לחזוק קיומנו הוא – מפעלי ה“דז’ונט”, אף כי אין בו סדר והוא מתנהל לא על פי העקרונים שקבע לכתחלה ואף העזרה המהירה שהוא נותן מלאה תהו ובהו ואי-סדרים.

הקטסטרופה כל כך גדולה וקבלה צורה על כך ענקית עד שהעבירה את כחותיו הדלים והציפה אותו בגדלה וברחבה. לא היה מוכן לזה. מפעל-עזרה ענקי כעין זה צריך להתנהל ע"י מכונה ממלכתית ואירגון מסונף שאלפי ידים עובדות ומחות חושבים משקיעים בו כחות גופניים ורוחניים.

מה יכלו לעשות איזה מורה שהיה פתאם לדירקטור ואיזה מבוטל אינטלקטואלי, ¹⁵⁰ששחקה לו השעה לתפוס מקום עבודה בפרזידיום. לא היו מוכשרים ביותר אף לעבודת-עזרה נורמלית, בגבולות רגילים בפרט בתנאים קטסטרופליים תחת פיקוחו של עריץ, החושב כל הימים לא לחזק את קיומנו, אלא להכחיד את קיומנו מעל פני הארץ.

עזרה חמרית ליהודים תחת שלטונו של הנאציזם – הרי זה בבחינת: “פסיק ראשו ולא ימות”… כל זה יאָמר להצטדקותו. אבל העובדה במקומה עומדת, שאין העזרה הנתנת משיגה את מטרתה. מהצד ההסתדרותי היא למטה מכל בקורת. אי-סדרים בכל סקציה והנהנה מעזרת “הדז’ונט” מקלל את יומו ו“הנאתו” תצא במרירותה. כל המשרדים מלאים מורים ומשחקים מבוטלים. ודירקטור ראוי לשמו אינו עומד על גביהם. ולכן – בכל מקום תהו ולא סדרים. אבל ראוי הוא לשבח על שהעסיק בכלל אלמנטים כאלה. אלמלי “הדז’ונט” היו גועים ממש ברעב. קצת מהם הם אף עתונאים – אלה שעד כה מלאכתם היתה לבקר אחרים ועכשיו נמצאים עצמם תחת שבט הבקורת. ידאב הלב גם למראה הבזבוז הכספי המיותר. סכומים עצומים הולכים לטמיון מפאת חוסר מומחים בניהול מפעלי עזרה להמונים רחבים. (שלו) שמונים ושלושה בתי תמחוי נתמכים על ידוֹ. אבל לא על פי עקרונים שוים לכולם. אין שלטון כללי שיאחדם לאחידה אחת ושישוה אותם בזכויותיהם ובחובותיהם. לכל בית תמחוי שלטון אוטונומי. כל מנהל עושה כפי הישר בעיניו. ומזה אין נחת לכל המפעל. מוסד כמו ה“דז’ונט” המאכיל רעבים לא הבין להכין מכולת במדה הדרושה מפני שמורים ומשחקים אינם מומחים לדברים כאלה. בטבעם לבם פנוי רק לצרכי הרגע. כל בית-תמחוי היה קונה מכולת לצרכיו הוא. מי בזול ומי ביוקר והחשבונות המוגשים היו נפרעים ביחידות. לא היה מי שיראה את הנולד – כי בשעת חרום מן הצורך להכין מכולת במדה ענקית על כל צרה שלא תבוא. עכשיו הגיעה אותה הצרה. מכולת נתיקרה פי חמש. אין האמצעים הכספיים של “הדז’ונט” מספיקים לבודז’ט מחומש. הפעל יוצא: שמונים ושלושה בתי תמחוי עומדים בסכנה להסגר – מפני חוסר מכולת, שלא הוכנה מבעוד זמן.

אבל – עם כל צלליו וחסרונותיו כל קיומנו נשען עליו.

המאסרים אינם פוסקים. אין איש יודע מתי יגיע יומו. ולכן כל לב מלא פחד ורעדה. ביחוד נאסרים אינטלקטואליים. ולאו דוקא אנשים מפורסמים, אלא “כל הנערים”. חדרי המאסר המוקוטובי ¹⁵¹מלאים טוענים ורופאים צעירים (שנאשמו על) שנאסרו על לא עול בכפם, שאין מאשימים אותם בשום חטא ואין באים אליהם בשום טענה. “טוביה חטא וזיגוד מינגוד”.. ¹⁵² עליהם למרק עונו של קוטט, שמעולם לא היה להם שום משא ומתן אתו ושאפילו לא ראו את פניו. ¹⁵³

ואינם מביישים שום ברנז’ה:

נאסרים גם מלמדים ומורים לעברית. ודוקא כאלה שאינם תופסים שום מקום מכובד בין בני אומנותם. סתם בני אדם שמלאכתם בהוראת עברית. ואם דגי רקק הועלו בחכה – מה יעשו הלויתנים?!

ולפיכך – אין הלב יחדל לדפוק. מי היום ומי מחר. כל דפיקה בדלת –כהלמות פעם. צל “הגסטפה” מחריד את כל ישותך. הוא הוא דכתיב: וחרדת לקול עלה נדף… קללה נוראה!!

מבלי אשר צפיתי לזה נפגשתי עם משה אינדלמאן שלפני חדשים שולח למחנה רכוז בפנים גרמניה. כבר חשבנוהו למת. מכל העתונאים היהודיים הוא האחד שנאסר ושולח… לאן? אין אינדלמאן רשאי לגלות, סבבה שמועה – לדירשאַאוּ. הוא עצמו לא אמר: לא “הן” ולא “לאו”. ירא לגלות, כי חתם על דקלרציה שהכל ישאר בסוד גמור – ורוצה הוא לעמוד בדבורו. אבל גלה טפח מן המותר. לפי דבריו: לא חשש אף להתוכח עם הנאצים ועם מנהלי החקירה והדרישה בענינו. הודה בפה מלא שאין שום חטא להתרעם אם מי שהוא יורד לחיי, רודפני, חותר תחת קיומי ורוצה להעבירני מן העולם. אין הנאציזם רצוי לעם היהודי. אם נאמר אחרת – נשקר. השקפת עולמו היא ציונית; אבל בזה אין שום סתירה להשקפת עולמו של הנאציזם בשאלה היהודית. שניהם רוצים בהגירה; שניהם מודים ואומרים שאין ליהודים מקום בתוך תרבויות זרות. המשורר ח.נ. ביאליק ראה ב“מנהיג” הגרמני שבט אפה של ההשגחה לענוש קשה את העם היהודי העומד במריוֹ. הציונות תומכת ב“דסמילציה” שהנאציזם החל להגשימו בחיים. דבריו אלה היו כחדשים בעיני הנאצים. לא האמינו למשמע אזנם. בעתיד, כשתעבור הסכנה יכתוב על הכל.

שמחתי בהפגשי אתו כעל שלל רב. זו לי הפעם הראשונה בחיי שאני נפגשתי עם בן אדם ששב חי ממצוקי שאול.

30.1.40

תנאי החיים צרים את צורת הרחוב החיצונית. בכלל יש לכל תקופה מתקופות היום (שלש במספרן: בקר, צהרים וערב) צורה חיצונית אחרת. מי שיש לו טביעת עין וישקיף דרך החלון לעבר הרחוב אף אם אינה ידועה לו השעה, יכיר מתוך מראה הרחוב את תקופת היום.

גם המאורעות האחרונים שנוּ את פני הרחוב הורשאי תכלית שנוי. אין זו ורשה שהיתה עד כה!

קודם – הצפיפות והדחק במדרכות. אחד ידחק את השני בצד ובכתף בלי שום תרעומות מצד אחד ובלי בקשת סליחה מצד שני. שני הצדדים מודים, כי אחרת אי-אפשר. בשעת צרת הכלל אין רשות לאדם להגיד לחברו: “צר לי המקום”! גורל אחד לכולם, בפני כל אחד משתקפים אותם המאורעות האיומים, שגם הוא היה נושאם. איזו עצבות חרישית שפוכה על פני כלם. כל אחד משתף את חברו לצרותיו אף אם צרות חברו אינן ידועות לו על בורין. הכובש האכזר השוה את כלם, חרב מרוטה אחת מעופפת על ראשי כלם. חרדה מפני העתיד הקרוב ממלאה את לבות כלם. ולכן נתחממו הלבבות ונתקרבו זה לזה. סקירת עין אלמת אחת על חברי לגורל דיה להורותני את הנעשה בתוך לבו פנימה. אפילו אם לבא לפומיה לא גליה אין זה מניעה שלא אדע את פגעי לבבוֹ. הכרה אחת יש לכולנו מקטן ועד גדול: כלנו הושפלנו עד הדיוטא התחתונה; כלנו הורדנו; כלנו היינו לחדלי אישים; כלנו נולדנו לעם בזוי ושסוי, לעם דווי וסחוף, כלנו נולדנו ביסורים, חיים ביסורים ומתים ביסורים. אף עשיר ובעל הון לא נחשב למאומה ואין איש מקנא בו. הבעלות ליהודי תחת שלטון הנאצי אינה אל חתיכת ניר, המצב הכללי הזה פעל שכמעט השווּ שרטוטי פני כלם. פנים אחידים לרבבות איש. קלסתר אחד לכולם. תוגה אחת פרשה את כנפיה על עם שלם.

חוץ מזה הרבה סבות גרמו שגם הלבשה היא אחידה כאלו כלם ישבו במאסר אחד שתלבושת אחת מחייבת אותם ובבת אחת הוצאו לחפשי. עד כה התקיים בפולניה “כובע יהודי” מיוחד שחוגי החסידים היו חובשים אותו לראשם. ה“כובע היהודי” היה מפורסם אף בין הגויים. זה היה כובע קטן המדה של ארג שחור בעל מצחה קטועה. קשה לדעת איזו סמני יהדות מצאו החרדים בגִזרה זו. אבל אין זה משנה את פני העובדה. דורות שלמים של השכלה, של ציונות ושל רצונַליות לא השפיעו להוריד את הכובע היהודי מראשי החסידים. מהצד האסתתי אין בו אלא כעור; כל החובש כובע כעין זה הוא באמת טפוס אֶקזוטי. אבל כל זה לא הועיל. מנהג שהחזיקו בו חסידים מחזיקים בו עולמית. אבל – גדולה הסרת הטבעת… משהתחיל הכובש לתפוס אך ורק יהודים לעבודת-אונס מיד התחיל כל אחד למחוק את סמני יהדותוֹ. ומכיון שנגד החוטם אין עצה מצאו עצה נגד הכובע. הורידו אותו מגדולתו והחליפו אותו בכובע גויי בעל גזרה אחרת. אולי זה יועיל! לכובע גויי זה מצחת-ארג; אבל יש שדקדקו לחבוש כובע גויי עם מצחה מגוהצה. סמן יותר מנוסה ל“גויותו”. אבל רוב העם חובש כובע גויי מהגזרה הראשונה. המגבעת כמעט שיצאה כלה מן השמוש.

אבל – מה מזה? מרוב שמוש הפך הכובע החדש להיות “כובע יהודי”. מה לי גזרה זו? מה לי גזרה אחרת? העקר – לא הכובע; אלא הראש היהודי! עכשיו – כל היהודים חובשים כובע ממין אחד. גם הופעה זו אינה מועילה להגדיל את האסתתיות של הגיטו היהודי. לזה יש להוסיף, שאפילו מי שיש לו חדל ללבוש פרוה. יראים למשוך את לב הכובש לאמידותו. היו גם מקרים של הפשטת פרוה בעצם היום בראש הומיות. יוצא איפוא שגם בגדי הסתו העליונים המה בעלי גזרה אחת. בקצור: כלם נעשו שווים לצרות ולהלבשה; שוים לגורל ולמצוקתו; שוים לרחשי פניהם ולההבעה התוגתית שבהם. ואם תוסיף לכל האמור את “הסמן היהודי” המיוחד שזרוע כל “יודע” עטוף בוֹ בגזרת הכובש – הרי לך מראה פני הרחוב הורשאי היהודי עם כל הכעור והנווּל החיצוניים שבו. משפחה אחת של רבבות איש – ואיננה אסתתית ביותר!!!

31.1.40

ושוב באו ימי בין השמשות, שעת מעבר – שהיהודים האומללים המציאו אותה בדמיונם הקודח.

כשצללי הצרות מכסים כל קרן אור תבוא לעזרתנו התקוה הנושנה, שהביאתנו עד הלום. במציאות הממשית אכזבה על אכזבה – והתקוה פורחת. עם האומר בכל יום זה אלפי שנה: “ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא”… לא ירפה מתקותו, שהיתה לו סם חיים וחזקה את קיומו העלוב.

היום נעשה מצד הכובש הצעד הראשון להגשמת הגזרה הנוראה של עבודת-אונס. לא רצו להאמין וכדרך היהודים התחכמו להמציא פלפול פוליטי: אין זה אלא איום שלא יצא אל הפועל; הכובש לוטש עין לא אל עבודתנו אלא אל כספנו. ונמצאו יודעי דבר שספרו מעשיות פורחות ע“ד משא ומתן בין הכובש ובין הקהלה בדבר קונטריבוציה של עשרות מיליונים. עכשיו נתפרסמו תקנות ההוצאה אל הפועל – וחשכו עינינו. מילד שמלאו לו שתים עשרה שנה מלאות עד אב לבנים שמלאו לו ששים שנה שלמות מחוייבים להרשם אצל הקהלה בתור מועמדים לעבודת-אונס. יש משפחות שהאב עם הבנים יהיו מחוייבים להגלות למחנה-עבודה ולהיות עבדים בזויים ומושפלים ל”מנהיג". שערות ראשנו תסמרנה לרעיון זה!

ההרשמה צריכה לצאת אל הפועל במשך עשרת ימים (10.2 – 1.2) ודוקא כשחרב חדה מונחת על הצואר אין היהודים פוסקים מנַחם את עצמם – בפוליטיקה. תמיהני! מאין לו לעם זה אומץ לב כזה ובטחון פנימי שהגל יעבירהו והוא יצא בשלום?!

שמועת נחמה מהלכת, שעם כל זה ימי שבתו של הכובש בורשה ספורים; שעוד בפברואר ואחדים אפילו קובעים את היום (15.2) יעזבנו לשמחות; שמפאת חוסר בנזין יעשה חליפין עם סטאלין “אוהבו וידידו”: הרוסים יוַתרו על מעינות הנפט שבבוריסלב ודרוהוביטש והגרמנים יוַתרו על “הגענעראל-גובערנעמען” לטובת הרוסים. סמן לדבר: ברשיון הרוסים עברו כמה וכמה דביזיות גרמניות דרך ביאליסטוק ופניהם מועדים לגבול רומוניה. הנפט הרומני הוא דבר העומד ברומו של עולם הכובש. בלעדו – מפלתו בטוחה וילך לאבדון. אבל גם המעינות הרומוניים לא יספיקו, ואת כל אשר לו יתן בעד נפט נוסף. ונפט זה נמצא בקרוב מקום – בגליציה הרוסית. רומוניה, בוריסלב ודרוהוביטש המה מעינות הישועה לכובש.

ולפיכך – אין ההרשמה אומרת כלום; ילך מכאן!

והדמיון העממי, שבשעות אפלות יש לו כר נרחב להזיותיו, יבוא לחַזק את “הבדותות הפוליטיות” האלה “בעובדות” מן החיים: יהודי אחד שנסע בטרם עם חבריו לצרה נחש ומצא בדיוק גמור את סכומי הכסף הנמצאים אצל כל אחד ואחד. אז הוסיפו לשאול אותו: "אם מגיד עתידות אתה – נחש ומצא מתי יעזבנו המן? והיהודי הפלאי הזה ענה בודאות גמורה: לא יאוחר מביום חמשה עשר לפברואר שנת 1940. האין זו עובדה מן החיים?

שוב מעשה בנער תגרן-רחוב אחד שברחוב סט'-קשיסקא עמד ומכר סוכריות. עבר על ידו חייל נאצי, בעט בו ברגלו, הפך את ארגזו ורמס את סחורתו. התחיל הנער בוכה וקבוצה של עוברים ושבים נתעכבה על ידו לקול בכיתו. לא עברו רגעים מועטים ואוטו צבאי עבר על יד מקום המאורע וממנו יצא אופיציר גרמני ושאל את איש שיחתי: מה קרה? כשנודע לו דבר המאורע מיד הוציא עשרים זהוב מכיסו שמסרם לאיש שיחתי בבקשה שתיכף ומיד ימסור אותם לנער הניזק. ובשעת מעשה הוסיף להגיד:

– לך ואמור לאחיך שיסוריהם לא יאריכו עוד!

אמר – ונעלם! הנה לך עובדה שניה.

ואין כל זה נגד טבע בני אדם.

עם הטובע בים של צרות ויסורים מסוגל להפוך כל דמיון ומציאות. לא יצויר שאלהי ישראל יטוש את עמו ונחלתו. שבה תקופת האמונה בנסים, בשדוד המערכה. אבינו שבשמים ישקיף ממרום וישועת ה' כהרף עין. יש הלך-נפש למשיחיות. חסר רק המשיח!

1.2.40

הגרמנים הראשונים הורידו את גאון עוזה של רומא. מגרו לארץ את שלטונם העולמי. אבל את תורתם קבלו ומדקדקים בה עד היום הזה.

הרומאים היו מתנהגים בכל מושבותיהם שהיו להם למס על פי הכלל:

– חַלק – ומשול! ראשונה נכבשה אין להשליט שלום ואחוה בין הגזעים השונים השוכנים בקרבה. בכל אחדות ממין זה יש סכנה לכובש. אין לך אמצעי בדוק ומנוסה לחזוק השלטון על שבטים זרים מריב עמים.

ה“אדונים” החדשים שלנו מגשימים את זה במעשה:

עוד לפני פרוץ המלחמה נתפשטה השנאה לישראל בפולניה בעזרת הנאצים. אז היתה להם כונה אחרת: שנאה גזעית תחתור תחת קיומה של פולניה, תחליש את כחה הצבאי, תגַדל אויבים פנימיים ולא תהיה מוכשרה לגונן על קיומה.

משנכבשה פולניה נעשה הכובש “אב ופטרון” לעם הפולני המציל אותו מידיד היהודים. תעמולת השנאה ליהודים היתה לפי טעמם ורצונם של הרבה חוגים פולניים ואולי – לכל הצבור (הפה) הפולני. הרי זה כאלו היה אומר: "לקחתי מכם את העצמאות הפוליטית; אבל במקום זה אתן לכם עצמאות אקונומית. עד כה היו כל החיים האקונומיים תפוסים בידי היהודים. מעתה – תעבור לידכם. כל ימיכם נלחמתם עם הפגע היהודי ומאום לא הועלתם. אני אורה לכם את הדרך. תחת שלטוני היהודים ינושלו מכל פרנסותיהם ואתם תבואו במקומם.

אבל הצבור הפולני הנכנע והמדוכא שהיה שרוי בדפרסיה עצומה תחת השפעת הקטסטרופה הלאומית לא היה רגיש ביותר לתעמולה זוֹ. הוא חש והרגיש, כי הכובש הנהו אויבו הנצחי ולא מתוך שהוא דורש טובתו הוא נלחם ביהודים. היסורים המשותפים הקריבו את הלבבות. הרדיפות הברבריות ביחס ליהודים עוררו לפעמים רגשי השתתפות בצערם. מבלי אומר ודברים הרגישו שני היריבים לשעבר כי המה אחים לצרה; שאויב משותף לשניהם, הרוצה להביא כליון והשמדה לשני הצדדים גם יחד.

עֶמדה זו מצד הפולנים ביחס ליהודים סכּנה את כל תכסיסיו של הכובש. לכן נגש אל הענין בזריזות יתרה. חוגים חוליגניים אינם חסרים בשום עם. ולהם מצא הכובש מסלה. עמד ורמז להם שהיהודים הם הפקר. שהשלטון לא ידקדק עמם כחוט השערה כשהיהודים יהיו הניזקים. ודי לחוליגנים ברמיזא. בימים האחרונים אינן פוסקות התנפלויות על יהודים בעצם היום ובראשי הומיות. הכובש מעלים עין והיהודים יוצאים בשן ועין ובחסרון כיס. לעיני כל העוברים והשבים נעשים מעשים תעתועים ביחס ליהודים ועיני הכובש רואות, אבל הן מוכות בסנורים.

גזלה וחמס בכל בית – ואין לפני מי לצעוק.

2.2.40

עצבות פרושה על ורשה המעטירה. דממה איומה שרויה ברחובותיה. איזה שקט הרַת סכנות. נדמה לך כאלו מי שהוא, מרצח וזד, אורב לנפשך ובכל רגע אתה צפוי לאיזה אסון. וליהודים האומללים סכנה כפולה: מעמון ומואב גם יחד. העוצר אמנם מחייב משמונה, אבל בשביל היהודים הוא מתחיל משש; מחשש סכנה היהודים בעצמם החמירו על עצמם ומוסיפים מהמותר אל האסור. מתחבאים בחדרי חדרים עם וילונות מורדים ובמקום שאין וילונות עם נר כבוי. אבל גם כשאתה מתחבא בחדרי חדרים אינך בטוח שלא תאונה לך כל רעה. חבורות של שודדים וחמסנים משוטטים בגיטו היהודי וחוזרים על בתיהם – בכדי לחמוס ולשדוד. חילים נאצים בלוית איזה “פאלק’ס-גענאססע” מכבדים אותך בבקורם הערבי. אחד מחזיק אקדוח והשני עושה בדיקה. אתה מכיר שאין זה אלא התנפלות גזלנית, ובמקרים כאלה מדרך בני אדם להרים אַצעקה ולהחיש להצלת חייך ורכושך את המשטרה; אבל במקרה דנן אין נוהגים לעשות ככה, כי החמסנים מצוים עליך להחריש ושלא להוציא אף הגה מפיך, ובאם לאו – מוגש האקדוח לרקתך. היהודי מפקיר את הונו בכדי להציל את חייו, כי כל אשר יש לו יתן איש בעד נפשו. עצב ודממה בחדר ורעדה בלב. חדלו בקורי רֵעים. כל אחד סגור ומסוגר בתוך חדרו הבלתי מוסק מבחוץ ובתוך מחשבותיו הנוגות מבפנים. אתה יושב כאבל והשעמום של ערבי החורף הארוכים אוכל כעש את לבך. פחד המות צופה מכל פנה חבויה. כל דפיקה בדלת משש ולמעלה היא בשורה רעה המחרידה את כל ישותך. עוד רעננים בזכרונך הספורים ע"ד מאורעות היום: ברחוב פלוני עכבו יהודי שנסע במרכבה, הפשיטו את פרותו, הריקו את ארנקו, הרביצו (מ) בו מכות נאמנות, צוו עליו לשלם לעגלון בעד הנסיעה – ושלחו אותו לחפשי. והנה צעיר יהודי ברחוב אלמוני “העיז” לצאת החוצה בלי “הסמן היהודי”; הרגיש בו איזה סרדיוט ופקד עליו מרחוק לעמוד; היהודי נבהל והתחיל בורח – ושלם בחייו, כי שולח אחריו חץ שהמיתו. מאורעות כאלה רבו מספור. ילא כל עט לרשום אותם כי אין להם מספר. בשבוע זה אנחנו נמצאים תחת הרושם של נאום “המנהיג”, שהוא כולו רווי רציחה ונקמה. בני תרבות הדוגלים בשם ההומניות מכינים את עצמם לטבח נורא. עם בוא האביב יבוא איזה קטקליזם שלא היה כמוהו מימות עולם. ואנחנו בתַוך. אם ינחל מפלה – אנחנו גרמנו לה; אם, חלילה, יהיה לו נצחון – הוא יהיה אדון לנו. בין כה וכה לא תהיה לנו תקומה.

3.2.40

אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו. אל אלהים! מתי תאמר למלאך המשחית: “הרף”! הכלה תעשה לשארית ישראל בפולניה?

איני יודע אם מי שהוא בארצות הדמוקרטיות נסה לכתוב ספר ע"ד מהות הנאציזם. אבל מראש אני מבין ומרגיש, אפילו מבלי ראות את הספר, כי כותבו לא מצא את הבטוי הנכון והאמתי למהותו האכזרית והברברית. לנאציזם פנים כפולים. מצד אחד הוא מלא חנופה והכנעה כשיש לו צורך לקבל איזו טובת הנאה ממי שהוא; ומצד שני הוא מלא כח ברוטלי, רומס ברגלו כל הומניות ומקשיח את לבו מרגשות אנושיים היותר אלמנטריים ואפילו מתעלל בקרבנותיו כשיש לו עסק עם חלש ממנו המתנפל עליו בשצף קצפו שאינו יודע גבול בכדי למוצץ את דמו ולהתמלאות מחורבנו.

נוסחאות ספרותיות תיאוריות לא תספקנה להבהיר ולהבליט את מהותו האמתית, ולא עוד. שום סופר מאומות העולם אינו מסוגל למלאכה כזאת. ואפילו סופר יהודי החי את חיי עמוֹ, מרגיש בעלבונו ובצרתו לו צר לא ימצא כאן את דרכו הנכונה והאמתית. רק מי שטעם את טעמו של השלטון הנאצי בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו; רק מי שהעמיד את גבו לצליפות שוטו; רק מי שבדק את הניואנסיה השונים של תכסיסיו האדמיניסטרטיביים והחוקיים ביחס ליהודים שאין כמוהם להקשחת הלב, לאכזריות סדיסטית, לטמטום ההרגשה, להתאבנות הרגשות האנושיים ולטמטום המח – רק סופר כזה אם בעל נפש הוא ועטו נובע אולי יוכל לתת תיאור נכון מהופעה פטולוגית זו ששמה נאציזם. רק חולי מחלת הנפש מוכשרים ומסוגלים להספח אל מפלגה כעין זוֹ. רק מי שיש לו דפקט נפשי ורגשתי יוכל להמנות בין שורותיה. אין מן הנמנע ששדרה שלמה של בני אדם ילָקו מחלה נשמתית וינסו להגשים בחיים איזו אידיאולוגיה חולנית-טמאה באמצעים ברבריים שהמין האנושי לא הכירם ולא ידעם ולא היה מסוגל להמציאם אפילו בעתות החשכות היותר רחוקות.

תבאנה עובדות אחדות מהשעה האחרונה ותעידינה על מהותו:

1 – מעשה שהיה באיש יהודי אחד, ידידי ורעי, ושמו טוֹרוּנציק, נתפס לעבודה. ולא רגלי הובילו אותו אלא באוטו. פשוט, נחטף כחיה שאין לה דעת. נצטוה להעלות ממרתף חביות-משא מלאות איזה נוזל. המשא לא היה לפי כחו, כי לא הורגל בעבודה פיזית קשה. הצליפו עליו את השוט – עד שנשבר. מיד נאשם שהוא גרם לשבירת השוט ופקדו עליו שבמשך חמשה עשר רגעים ימסרוֹ לבעל מלאכה לתקנו. המוכה והלקוי התחיל רץ ברחובות העיר לבקש איזה בעל מלאכה עד שמצא. עיף ואין אונים שב אל מעניו, שהכריחו אותו שוב לעבודה גופנית קשה שלא לפי כחו. חזרוּ והרביצו בו שוב מכות וככה עבד עבודת פרך עד שנטה היום. לפני צאתו לקחו ממנו את תעודותיו וצוו עליו לבוא גם מחר לעבודה. אבל לא היתה ביכלתו לבוא – כי חלה. זה ימים אחדים שהוא שוכב חולה במטתו וחרד לעונש הצפוי לו על שלא עמד בדבורו ולא שב. לסבת המחלה לא יושם לב…

1. יהודיה אינטליגנטית, בעלת השכלה גבוהה (שמה מ. ג-קא) נסעה ברכבת מאוסטרולנקה לורשה. העיזה לשבת במסבה פולנית ולשוחח עם הנוסעים האריים שיחה ידידותית. נגש אליה נאצי ושאל לשמה ולגזעה. כששמע שיהודיה עומדת לפניו סטר לה על לחיה במעמד יתר האריים בני מסבתה ונמק מעשיהו “היפה” שליהודיה אין רשות להמצא בחברה ארית. ד"ר פולני אחד שנמצא באותו מעמד מחא נגד ברבריות כזו, אבל… לאחר המעשה.

הנאצי באכזריותו אינו מבדיל בין המינים. גברים “גסטפיים” בודקים במקומות הצנועים של אשה כמו של גבר. מטבעם הומו-סקסואליים – המה בודקים ומלקים כגבר כאשה. הם אומרים את זה בפה מלא ומפורש.

1. ואפילו על ילדים קטנים אינם חסים אם מזרע היהודים המה. בעבודת-אונס נתחייבו גם ילדים בני שתים עשרה. ייצר מחנות עבודה של ילדים קטנים ונוגשים נאצים ישגיחו עליהם. ילדים רכים וצעירים, תלמידי הכתה החמישית של בי“ס העממי ינותקו מזרועות הוריהם ויובלו לארץ זרה ונכריה שאינם יודעים את לשונה ויאונסו לעבודה… לאיזו? רק לנאצי פתרונים!! כאן הכונה לחנך ולגדל דור של עבדים יהודיים. לטמטם את האינטללקט היהודי ולהנמיכוֹ עד הדיוטא התחתונה. פעם באו לגימנסיון “חנוך” בכדי לאסור את הדירקטור. כשלא מצאו אותו נכנסו אל המחלקות בשעת הנהלת השעור ושבטים בידיהם. (מצאו את) באחת המחלקות מצאו מורה עברי מלמד תנ”ך. שאלוהו לשם הלמוד והוא אמר. מיד חטפו את הספרים הפתוחים המונחים לפני התלמידים וזרקו אותם ארצה. על ראש המורה הצליפו בשבטיהם. ולא עוד, אלא שגרשו את הילדים המבוהלים מן המחלקה ובשעת יציאתם הצליפו עליהם בשבטיהם. אין לשער את המהומה שקמה. הרבה מהם התחילו בוכים. אבל צליפות השוט לא פסקו.

4 – בעיני ראיתי ובאזני שמעתי. החורף – שפע רב של שלג בחוצות העיר. הוא צבור ומונח קופות, קופות ¹⁵⁴לאורך המדרכה. בין בתי הרחוב וקופות השלג הנקפא רק שביל צר לעוברים ושבים. השביל מכוסה קרח המחליק את רגלי העוברים. והנה פטרול נאצי מופיע. מיד הרעים אחד מהם בקול למאות עוברים שיפנו לו את הדרך. כלם ברחו והשביל נתפנה בן-רגע. לא אִנה להם המקרה להכות את מי שהוא. אבל מי שהיה עד למאורע זה ובעל נפש הוא השאירה עליו הגסות הנאצית רושם בל ימַחה. אמרו לו שהוא “אדון” במדינה הנכבשה. ומכיון שמוחו מטומטם ולבו מאובן הראה את ה“העררענטום” במאורע קל-ערך כזה.

היודעים האורחים מחוץ לארץ הבאים לגרמניה לכבוד איזה אימפריזה מדעית או אספורטית ומתפלאים למראה “הסדר הדוגמאי והטכניקה המתקדמת” ונהנים מהידידות הנפרזה המקיפה אותם מכל צד – שמזמיניהם “המתורבתים” מענים נשים הרות וילדים רכים?!

חי נפשי – אם המה יודעים!?..

4.2.40

במפעל הגזלה אין הנאצים מבדילים בין חנות פתוחה ובין מעון פרטי. הכל נגזל ונחמס. ואין צורך לבוא אל הנגזל כאשר ינטו צללי ערב בכדי להסתתר מעין רואה; זה נעשה בעצם היום לעיני עוברים ושבים. ולאו דוקא סחורה נכנסת בחשבון; אף כלי בית ורהיטים, לבנים, פרוות, חליפות-ארג, שטיחים, סֶרביזים, ועל אחת כמה וכמה עדיים, תכשיטים, מרגליות ואבנים יקרות נגזלים בחוצפה, בזרוע ובאיומי אקדוח. כל מה שיש לך תלוי על בלימה. שעה זו מטלטליך שרכשת לך בזעת אפך נמצאים ברשותך ובשעה שלאחריה כבר אין לך שום זכות בעלות עליהם, כי עברו לרשות הגזלנים ואתה נשארת ערום כביום הולדתך.

אתמול (3.2) נחמסו לעיני שתי פירמות: של שיק – חנות לממכר נעלים וחפצי-גומי (מי) (רומארסקה 6) ושל גֶרטנר – בית מרזח מפורסם ברחוב לשנה. השעה – שעת צהרים. אל חנותו של שיק פרצו כעשרים שודדים וביד אחד מהם אקדוח – לאיום. בחנות נמצאו אז שתי נשים: הגברת י. שיק ובתה. אימת מות אחזתן ולא העיזו להוציא אף הגה מפיהן. מיד נגשו השודדים לבדוק את הקופסאות והוציאו מהן את כל הטוב והמובחר הן מסחורות חורף והן מסחורות קיץ וצווּ למשרת הנוצרי לצרור את הסחורה הגזולה בחבילות אחדות ויצאו דרך הדלת האחורנית החצרה. שם פגשו במקרה באיש יהודי, אחד מדירי החצר ששאלו אותו לדירות של יהודים באותה החצר. הוא בעצמו נצל מידיהם על ידי זה שהוכיח להם בתעודה שהוא אזרח סוביטי. מפני הסוביטים הם יראים אימת מות ולכן לא נגעו בו לרעה והוא יצא בשלום.

ואותה חבורת השודדים נכנסה תיכף ומיד לבית המרזח של גרטנר הנמצא בקרוב מקום. שם מצאו מכל טוב. אחרי אכלם וסבאם הריקו את כל האצטבות וכהוספה “החרימו” אוטו. בשעת הגזלה העמידו לשמירה אצל הדלת מצד הרחוב אחד מחבריהם עם שוט ביד. בכל יהודי עובר לתומו הרביץ מכות נאמנות עד שעיף ונכנס פנימה. הזיקו של שיק מגיע לשבעת אלפים זהובים; ושל גרטנר – קשה לקבוע. אבל אין שיק וגרטנר היחידים באותו היום. דירות לעשרות משל “יודען”, שאין שום חק מגין עליהם. נחמסו ונשדדו – ועיני בעליהן רואות וכלות.

עם התקוה לא האמין לכתחלה בהתגשמותה של הגזרה עבודת-אונס ליהודים. כדרך היהודים לא הבינו את הגזרה כפשוטה. מפני גודל הקטסטרופה שבה ליהדות פולניה לא האמינו כי אפילו צר ואויב כ“המנהיג” יגשים אותה במציאות. רצו למצוא בה רמז לאיזו קונטריבוּציה של עשרות מיליונים. והנה לא היתה זאת אלא סברה של עם לא נבון. לא עמדו כהוגן על טיבו של הכובש. כסף לא יבקש ע"י רמזים בעקיפין: הוא גוזל אותו במישרין. להוציא כסף יש לו בידו אמצעים אחרים יותר פעילים ומועילים. כל גזרה הוא גזר-דין לאמתו. עכשיו נוכחו אסירי התקוה שטעו בהערכת המצב. השבוע נתפרסמה מודעה הקובעת את מועד ההרשמה. כל גבר יהודי – ולגבר יחשב אף נער בן שתים עשרה – מגיל שתים עשרה עד ששים מלאות מחוייב להרשם ברשימת המועמדים למחנות עבודת-האונס. כבר נוצרו טורים ארוכים לפני משרדי ההרשמה. בהם עומדים צפופים: סב בן חמישים ושמונה, ארבעה או חמשה בנים יוצאי ירכוֹ, ועל ידם כמה עשרות בחורים צעירים וילדים רכים בני שתים עשרה. כלם בני משפחה אחת. ובין העומדים מכל השדרות. סבל על יד דוקטור. מורה על יד דירקטור לבאנק. הכובש השוה את כלם. תמיהני, שהוא עושה את תורתו פלסתר! הרי זו היא דמוקרטיות!!

ואם מעט לך הגזרות הראשונות עתידה מחר או מחרתים להתפרסם גזרה חדשה, אין היא חדשה ממש; מעין זו כבר היתה, אלא שהוסיפו לה חומרות יתרות בכדי לחַנק אותנו עד יציאת הנשמה.

הרשמת ההון היהודי (נכסי דלא ניידי, עסקים, ניירות ערך, משרדים, דירות פרטיות ששויין למעלה מאלפים זהוב) יצאה אל הפועל עוד ביאנואר. בנוגע לדירות פרטיות היה סעיף סתמי, שהיתה בו מעין הנחה: סמכו במדה ידועה על דעת בעל הדירה בנוגע להערכת שויה. הוראות כיצד להעריך מטלטלים משומשים לא נתנו. כל אחד העריך לפי דעתו ורצונו. אין זה דבר שאפשר לקבוע בו מחירים-מסמרות. רבים מבעלי הדירות הפרטיות שמו את מטלטליהם בפחות מאלפים זהוב והיו פטורים מהרשמה. עכשיו נתפרסמה חומרה חדשה: כל מי שיש לו דירה פרטית ובה מטלטלין והלבשה וכלי בית מחויב להמציא רשימה מפורטת מכל הנמצא אתו בבית. מכנסים מטולאים – אף הן בכלל. קדרה שבורה – שמה ינצח עולמית. את ההערכה יעשה, כנראה, הכובש עצמו.

למה לו לדעת: כמה זוגי גרבים נמצאים ברשותו של ראובן בן שמעון היהודי?! הוה אומר: להוציאם מרשות לרשות!

תכניתו איפוא ברורה כשמש בצהרים:

בראשונה – החרמת ההון והנכסים; אחריה – גזלת המטלטלין של הדירות הפרטיות. ובאחרונה – שלוח למחנות-רכוז לשם עבודת-אונס.

עתידנו פרוש לפנינו כשמלה!

5.2.40

אין לך תקון או סידור מטעם הכובש, שאין בו “חוץ מן היהודים.” רוצה הוא להרים את העם הפולני, השופך עליו עביט של שופכין בכל הזדמנות שבאה לידו, משפלותו התרבותית ולהראות לו את “חסדו” הגדול, ולכן צריך ראשית כל להבדילו מן היהודים, המרעילים את הסביבה. חיי רעות וידידות אמתית בין היהודים והפולנים, כידוע, לא היו גם עד כה. אבל יחסים תרבותיים-אנושיים התקיימו. החיים המדיניים והמשקיים, שבאופן פורמלי לא הבדילו בין גזע לגזע, והיו משותפים לשני העמים, היו גורם חשוב לקירבת הלבבות אף כי בעתונות לא חדלה ההסתה. החיים הממשיים לבד והעתונות לבד. במציאות היום-יומית נחשב היהודי בעיני הפולני כבן-אדם כמוהו. בשעת צרה לכל המדינה איחד הרגש האזרחי שנתעורר את הלבבות יותר ויותר. כל אחד הודה בזכותו של השני לחיות ולהתקיים.

עמדה כזו אינה לפי טעמו של הכובש. אין האריות יכולה לדור בכפיפה אחת עם היהדות השנואה. ולכן שולט בכל מעשיו – “החוץ.”

מיאנואר הונהגו כרטיסי-מכולת ¹⁵⁵חדשיים. כל כרטיס נחלק לתלושים המסומנים במספרים. כל מספר מזכה את בעל הכרטיס לקבל איזה מין סחורה במחיר זול. כל בעל כרטיס קשור לחנות אחת. בשעת קבלת הסחורה משאירים בידי החנוני תלוש המסומן במספר ידוע. בקצור: סדר אַ לַה גרמניה… שום הבדל בין אריים ליהודים לא היה.

משבא פברואר חל שנוי בסדר המובא, כמובן, לרעת היהודים. אין חנוני רשאי לקבל כרטיס-מכולת מיהודי; והוא הדין להפך. יהודי – לחנות יהודית; ואריי – לחנות אריית.

הרגש המוסרי של היהדות אומר: אין בודקין למזונות; והמוסר הנאצי אומר: בודקין ובודקין. הלא על כן הוא בורא עולם חדש!..

בשבוע זה אירע מאורע ביהודי אחד, המבליט היטב היטב את פרצופו המוסרי של הנאצי. אומלל זה נתפס לעבודה. והעבודה – העברת גלידי קרח ממקום למקום. הקר הנורא מסַמר כל בשר. לפני קרתו מי יעמוד. אבל אין ברירה. גזרת הנאצי היא ואין לבטלה. אלא שהיהודי עשה את מלאכתו הקרה בכפיות ¹⁵⁶(האנדשוה) אבל המשגיח הנאצי הכריח את היהודי לעשות את מלאכתו אך ורק בידים ערומות. היהודי היה אנוס למלא את רצונו של הנוגש וביסורים נוראים העביר גלידי קרח בשעת קור של קרוב לעשרים מעלות בידים ערומות. תחת סבל היסורים היהודי כרע ונפל. כפות ידיו קפאו מקור במדה כזו עד שאין להן הצלה: עומדות להקטע!!

8.2.40

שני ימים ללא רשימה. עיף הסרדיוט ולאה עטי. קצתי בחיי לשוב מדי פעם אל נושא אחד – אל הרשעות ואל הזדון שאין להן קץ וגבול. החבל מסביב לצוארנו הולך ונהדק יותר ויותר; וכל כך הורגלנו אל הצרות, עד שחדלה הערות לגזרות חדשות, כאלו לא נבראנו אלא להיות נושא לכל פגע ולכל אסון. כשמרגישים מרחוק באיזה כרוז שהודבק מחדש על קירות הבתים יודעים מראש שתכנו – “די יודען”. כשאתה נפגש עם חברך אחרי פרידה של יום אחד זה לזה שואלים: “מה יום מיומים”? כל אחד בטוח שנתפרסמה גזרה חדשה נגד “די יודען” אלא שלו לא נודעה עוד. ועל פי רוב אינם טועים. אם אין גזרה בעלת היקף רחב יש איזו עקיצה, איזה עלבון, איזו פגיעה רעה. החיים הצבוריים בטלו לגמרי. אפילו בתי התפלה סגורים על מסגר. אין מקום למחאה בבחינת “דאגה בלב איש ישיחנה.” כל אחד נושך את שפתיו מכעס אין-אונים. כל אחד נחנק עם נגעי לבבו. בשעת פגישות רֵעים כל אחד רוצה להקדים את חברו בשאלתו הסטרוֹטיפית:

– מה דעתך – הנוכל עמוד?!

תשובת כל אחד הוא מהרהורי לבו ולפי צבע מרתוֹ. כולנו בטוחים במפלתו, אלא שאין איש יודע אם תמהר לבוא. שמועות-נחמה אינן פוסקות, שעל פי רב אינן אלא פרי דמיונו של איזה פוליטיקאי ממהדורת אחורי-התנור והכירים. אבל אין זו מניעה להתפשטותה. לא אחת ושתים המיתו בהבל פיהם את “המנהיג”, ואפילו נמצאו עדי-ראיה שראו אצל גנרל פלוני שמסגרת תמונתו עטופה שחורים. נהנים מברלין “שלא נשארה אבן על אבן”. ותיכף ומיד נמצא פלוני או אלמוני “שבדידו הוה עובדה”: “בכבודו ובעצמו התחבא שלושה ימים ושלושה לילות במרתף אפל ללא לחם וללא מים”… הקצור: נהנים מדברי הבאי, מעורבא פרח, מגוזמאות והפלגות שאין להן שחר. נשים זקנות מלומדות נסיון מוסיפות ואומרות: “מה מזה? עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה”! ואִתן הצדק. בינתים אין הכובש יושב בחבוק ידים. החמס והשוד הוא תאותו כל היום. נכנס לאיזו דירה ומוציא מתוכה כל מה שיש בה: מחוט ועד שרוך נעל ומשאיר חדרים ריקים; ריקים ממש – אף הרהיטים מוצאים! ואין לומר: חפצי הלבשה ויתר תשמישי הבית. כל בדיקה בדירה מלוּוה בצליפות השוט ובמכות האגרוף. אם יש חשד שהצניעו – מענים את הנחשד ענויי מות לעיני בני ביתו. במשך יום אחד מוכים ומעונים עשרות יהודים ואין איש פוצה פה ומצפצף. איך אומר המשורר?

– ושבה הדממה כשהיתה!

9.2.40

ידוע הפתגם: “התאבון בא בשעת האכילה.” וכן במפעלים פוליטיים או תקונים חברתיים. המתחיל בהם – אין לו לכתחלה אלא מטרה – סופית מינימלית; כשהראשית הצליחה המטרה הסופית מוסיפה והולכת עד שמגיעה לרמה מקסימלית. התאבון הולך ומתגבר. מדה מצומצמת אינה מספיקה עוד; היא מחוייבת לפנות מקום למדה גדושה.

אף אישים פוליטיים אינם יוצאים מכלל בני אדם ומחולשותיהם.

הדברים אמורים ב“מנהיג” שגבורתו מלאה עולם.

בראשיתה לא היתה השנאה ליהודים עמוקה ורדיקלית כל כך. לכתחלה רצה רק להמעיט את ההשפעה היהודית, את הכח היהודי ששלטונו היה באמת מלא בכל מקצועות החיים בגרמניה, ביחוד אחרי מפלתה במלחמת העולם. זוהי ריאקציה טבעית אצל כל הזרמים הפוליטיים בכל מדינה ובכל תקופה. והצרפתים בשעת עלילת-דרייפוס? והאוסטרים בימי לוגער? ¹⁵⁷ “פן ירבה”… היא הופעה צבורית מתמידה מימות עולם, מיום שבאה שנאה בין-לאומית לעולם.

ליוצרי ה“נאציזם” היה ענין מיוחד בשנאה ליהודים בתור תכסיס מפלגתי. הון היהודים שהופקר וכל הקודם זכה – משסה את היצר להתאוות לו ולהמשך אחריו. אם תלכו אחרי – שכרכם בצדכם; והשכר – ההון היהודי; ולאו דוקא ההון – גם עמדותיהם האקונומיות, גם עסקיהם לכם הם. כל זאת היתה להלכה; למעשה – אף עמודי הנאציזם לא העיזו לחשוב ע“ד התגשמות פרוגרמה מקסימלית במאה אחוזים. יעיד על זה פרי רוחו של העז בשונאי ישראל – אלפרד רוזנברג, עורכו של ה”פעלקישער בעאבאכטער“. בשעתו כתב ספר ע”ד המלחמה עם היהודים לפי תורת הנאציזם. אף בתיאוריה, שבטבעה היא מקסימלית, לא העיז לחשוב ע"ד נישול של “לעקור את הכל.” אין בה בתכנית הרוזנברגית אף החצי ממה שנתגשם במעשה. יהודי גרמניה היו חותמים בשתי ידיהם תחת תכנית-נישול כעין זו. בהשואה לזה שנתגשם במעשה אחר כך אינה אלא גן-עדן. בשעתה אמנם הרגיזה את הרוחות, כי לפני שבע שנים עוד היתה יד הליברליזם תקיפה, אבל עם ירידתו ונצחון השיטה של מדינה לאומית אינה אלא תכנית-פשרה, תכנית של הגנה לאומית, תכנית-נישול לחצאין, פאליאטיבית, שלא היתה בה סכנת-קיום לקבוץ היהודי שבגרמניה.

אבל – אם התפתח מפעל-הנישול גבר התאבון. התכסיס הצליח. רבבות ידים הושטו להון היהודי. אלפי עמדות נתפּנו. אלפי עסקים שהכניסו רוחים עצומים – בעלותם היהודית חוסלה. הנאציזם נתמלא מחורבנה של היהדות הגרמנית. אבל התאבון לנישול מוגבר עוד טרם נתמלא. בהלך-נפשו של ה“מנהיג” שהצליחה לו השעה, נוצרה אפשרות פסיכולוגית של “אני ואפסי עוד” גם ביחס ליהודים עם חרמו. אתם אומרים: כל כלי יוצר עליהם לא יצלח? נגדי אין עצה ואין תבונה. אני – כל יכל. פרעה, נבוכדנצר והמן לא הצליחו, ואני אצליח!! כאן סג התכסיס המפלגתי לאחור; במקומו בא פרסטיז' אישי. הרבה מפעלים נוצרו על ידי ששום מדינאי לא העיז לחשוב כאפשריים – והצליחו. אף בנישול היהודי אַראה נפלאות שלא שערו הקודמים לפני. בא גם שנוי נוסח. מעתה לא נישול גרידא, אלא כליון גמור. תכנית זדונית כזאת ביחס ליהודים לא היתה עוד לעולמים. בשרטוט עט אחד מעבירים מן העולם ברנז’ות שלמות ורבבות משפחות יהודיות נשארות בלי משען ומשענה בחיים. קהלות שלמות נעקרות בשרשן והולכות בגולה במשך שעה אחת. אינם חסים אף על נשים הרות, תינוקות וזקנים ההולכים על משענתם. אין קצה לאכזריות. אין לך דירה של יהודים שלא נחמסה ושודדה. יהודים עוברים לתומם ברחוב מובלים לפנת השער וכיסיהם מתרוקנים עד הפרוטה האחרונה. גנרל ידוע אמר פעם מפורש ובהנאה מיוחדת:

– ליהודים אין תקנה אלא – “קרעפירען”!! ¹⁵⁸

אבל – – – אין היהודים רוצים “קרעפירען”.

דומני, שכאן טעה ה“מנהיג”, כמו שטעו פרעה, נבוכדנצר והמן….

10.2.40

עצבי-פלדה בגוף יהודי – יתפקעו!

יש שהצרות הראשונות נשכחות לרגע. יש שאתה שוכח שהנך מסומן (ומפוקח) ומקופח ומוקף ומחולל. תאות-החיים מתגברת. נימים אסתתיים, ספרותיים, אמנותיים משמיעים צליל. איזו מסבה קטנה יוצרת לזמן קט אוירה של עליזות, של שובבות ידידותית ואתה שוכח, שמשכן כבודך על הר-געש, הנכון להציף אותך בלַבתו. יש ששבת שלם בגופך ובממונך מן הרחוב ואתה שוכח שאין זה אלא מקרה. ופתאם – גזרה פסיכופטית חדשה המרגיזה את כל ישותך, המטילה אותך לתוך דפרסיה ומקרב אותך לתחום השגעון. כמה שלא קהו עצביך – לשמע הרציחה החדשה הם חוזרים ועֵרים ושבים להיות רגישים ומזוּעזעים. היום נתפרסמה פקודה האוסרת בעונש חמור ליהודי לנסוע במסלת-הברזל לזה לא פללנו! זאת אומרת לחדול מכל מסחר וקנין, מכל תנועה חפשית. מכל משא ומתן. היה יסוד לחשוב שיקציעו בשביל יהודים קרונות מיוחדים. אבל לשים כבלים על רגלי שני מיליונים איש, שמשלח ידו הוא המסחר – אין זה אלא מעשה פטולוגי. שלטון בריא לא יהין לאחוז באמצעי כזה. הנמוק? – עין בעתונו של הכובש! ראשית – היהודים מלוכלכים וכשהם נדחקים בבגדיהם המרופשים לתוך קהל נוסעים צפוף יגרמו למחלות מידבקות שתתפשטנה; ושנית – היהודים מעבירים ומבריחים סחורות לשם הפקעת השער, ואין להם איפוא תקנה, אלא איסור הנסיעה. הנסיעה במסלת הברזל ליהודי תהיה מעתה מותרת רק אם יקבל רשיון מוקדם מאת השלטונות. וכנהוג בכל דבר שזקוק לבקשת רשיון עליך יהיה לחתום על דקלרציה ולפרט את שמך ושמות אבותיך ואבות אבותיך עד אדם הראשון וחוה זוגתו. חוץ מזה: לאן אתה נוסע? לשם מה אתה נוסע? לכמה ימים אתה נוסע? ואדריסתך ¹⁵⁹הישנה? ואדריסתך החדשה? ועם מי תבוא במשא ומתן? ובאיזה מלון תתאכסן? וכו' וכו'. ובאמת – נמוקי העתון הם שקרים מוחלטים. הכונה היא לחתור תחת קיומו המסחרי של היהודי. להעבירו מן העולם, לסתום את מקור חיותו ולדכא כל יזמה יהודית.

אדם שאין לו חופש התנועה – סופו להתנַון ולהחסל.

12.2.40

המצוקה הולכת וגוברת מיום ליום ואפילו משעה לשעה. הימים ימי “בין הזמנים” במלחמה. הצדדים מכינים את עצמם לקרב נורא שלא היתה דוגמתו מימות עולם. שעה גורלית הרת מאורעות כבירים לכל צד הולכת וקרבה אבל המלחמה עם יהדות פולניה אינה פוסקת אף לרגע.

בשתי דרכים היא מתנהלת: האחת – הנישול “החוקי”, כמעט בכל יום יוצאת איזו גזרה “חוקית” חדשה, שתכנה – “די יודען”. גזרות כאלה מתפרסמות ע“י העתונות, שאיש אינה קורא אותה, והעקר – ע”י הדבקת כרוזים על הקירות. והשניה – הרעה ביותר – החמס והטרור המלוהו שאינו “חוקי” בפרסומו, אלא שהוא נסבל, שהגדולים – או שהם מעוררים לעשותו בלחישה; או שהם עושים את עצמם כאינם רואים.

אין לך יום שלא תתדלדלנה עשרות משפחות יהודיות. החנויות כבר הורקו, כי נשדדו תיכף ומיד. מהפירמה למנופקטורה ראובן רוטטנברג הוציאו אחד עשר אוטובוסי-משא טעונים סחורה. וכן מכל יתר החנויות שברחובות: גנשה-נלבקי-פרנצישקני והסביבה. זה היה הסטַדיום הראשון. משנגמר החל הסטדיום השני: גזלת הדירות. נכנסים עם אקדוח ביד אחת ו“שפיצרוטע” ¹⁶⁰ביד שניה. בעת הראשונה היו באים באמתלא “לחפש נשק”. כשנפתחו הארגזים והארונות שדדו מכל הבא לידם. לאחר איזה זמן לא היה צורך באף אמתלא פורמַלית: פשוט, באים להוציא מן הדירה לא רק כסף וזהב או תכשיטים ואבנים יקרות, אלא אף כרים וכסתות וגם לרבות לבנים, בגדים, פרוות ואפילו רהיטים. אינך בטוח שבעוד שעה לא תשאר בעירם ובחוסר כל ולזה עוד מוכה ופצוע. בימים האחרונים מרבים להוציא רהיטים וכלי בית יקרי ערך מדירותיהם של טוענים צעירים או מרופאים ואינז’ינרים שעל פי רוב הסתדרו אחרי נשואיהם במערכת רהיטים מודרנית על חשבון חותניהם. לפעמים נכנסים לדירת צעיר יהודי מדופלם, בודקים את הראוי לקחת – ואינם לוקחים דבר, מפני – – – שהסחורה לא מצאה חן בעיניהם… יש להם היכולת לבחור בטוב ובמובחר ואינם רוצים “ללכלך” את ידיהם במלאכה פחותה וזולה. הנה כן נכנסו לדירת הטוען הצעיר א. ל–ק. ברחוב אורלה ויצאו כלעומת שבאו מפני שהרהיטים לא היו לפי טעמם.

ואם הרהיטים ישרו בעיניהם מחויב בעל הדירה בכבודו ובעצמו להורידם מן המדרגות ולהטעינם על האוטובוס למשא העומד מוכן על יד השער. ואם בעל הבית הוא אסטניס ואינו רגיל בעבודת משא מעודדים אותו ומוסיפים לו כח בצליפות השוט. ואחת היא מי הוא בעל הרהיטים: סוחר, מדופלם או איזה בעל הון. ולא עוד, אלא שאם הורדת הרהיטים והטענתם אינה לפי כחו של בעל הרהיטים הוא מחויב לבקש עוזרים מבין היהודים העוברים והשבים העובדים תחת שבט הנוגשׂ. אם חס וחלילה תכשל בשעת עבודתך שהיא למעלה מכחותיך הפיזיים ירביצו בך בלי רחמים מכות נאמנות כאלה, שתפילנה אותך למשכב ויש אפילו שתסַכּנה את חייך.

כבר ציינתי פעם שהיהודים החמירו על עצמם וקבלו עליהם את העוצר משש ולא משמונה מפני הסכנה ליהודי ללכת ברחוב בשעות הערב. משש ולמעלה – הס כל בשר! נסגרים בחדר לפנים מחדר עם וילונות מורדים או עם נר כבוי ובלבות מלאים חרדה מטים אוזן להד הצעדים המגיע אליך מעבר לדלת…

בחיי! אין כאן גוזמה והפלגה!

בשורת איוב הגיעתנו היום מלודז, שנספחה אל “הרייך” ודינה כדין אדמת קודש האסורה בדריסת הרגל ליהודי.

עוד לפני איזה זמן הוצאה גזרת גירוש ליהודי לודז – ונעכבה הוצאתה אל הפועל. כשרוַח קצת ליהודי לודז הרגישו בכל זאת את העתיד לבוא עליהם בעתיד הקרוב. הפקחים והאמידים שבהם הזדרזו איפוא בעוד מועד לצאת את העיר, כשהיתה עוד איזו יכולת לנסוע במסלת הברזל ולהציל מן השרפה איזו כר. גם אז היה קושי גדול לעבור את “הגבול” שנחתם בין “הרייך” המסופח ובין חבל ה“גענעראל גובערנענמען”. בדקו כל פליט יהודי ויש שהשאירו לו עשרים זהוב כדין עוברי הגבול או שגזלו ממנו עד הפרוטה האחרונה, כאותו מעשה שהיה עם הרב לעווי מקובאל שמצאו אצלו בשעת הבדיקה 2 זהובים וגם סכום מצער כזה לוקח ממנו באמתלא שלא יצוייר שהונו של יהודי יגיע רק לשני זהובים. אין ספק איפוא שהצניע את כספו ודין שני הזהובים להחרמה.

איך שהוא – והרבה מיהודי לודז הצילו את נפשם ואת רכושם הדל בעוד מועד.

אבל אלה שלא יכלו או שלא רצו להמלט מן הגיהנם הלודזי בעוד מועד הביאו עליהם ועל זרעם אסון גדול. שלשום נתפרסמה בלודז גזרת הגיטו. ליהודים השאירו רק שני רחובות בבאלוּט. ¹⁶¹ צווּ לפַנות את דירותיהם באכזריות בלתי מצויה בימי חורף עז מבלי נתינת שהות לקחת עמהם איזה חפץ או איזה כלי מתשמישי הבית. הגיטו היהודי הוגדר מכל צד אין יוצא ואין בא. אלפי משפחות שנתדלדלו בן-רגע מתאכלסות בצפיפות ובדחק בפנות חשכות בלתי מוסקות ורק עם עורן לנפשן. בינתים נתפרסם איסור הנסיעה במסלת הברזל ולצאת את העיר אינם יכולים אף אינם מַרשים. הנה זו היא ה“תרבות” הגרמנית!!

היודעים את כל זה האורחים ממדינות הנייטרליות שבאו להשתתף במשחקי-האספורט-החרפיים בקארמיש-פאנקירכען ונתקבלו בכבוד גדול ובהודיה לבבית על שהם מסייעים להתקרבות תרבותית בין גרמניה ושכניה?!

ועבים שחורים הולכים ומתמתחים גם על שמי ורשה. לבנו מנבא לנו רעות. ויהודים חרדים הנאמנים עם אביהם שבשמים מפילים לפניו את תחנתם:

– כל גזרה ולא גזרת גירוש!!!

13.2.40

הנאצים אינם פוסקים להכריז “שהם נלחמים עם היהודים; ומלחמה זוֹ עודנה נמשכת”. בתור צד המשתתף בקרב הרי כל היהודים הנמצאים בשטח הכבוש דינם כדין שבויי מלחמה. לכאורה אין זה אלא עלילה. אבל אמת פסיכולוגית יש בזה. גמור ומוחלט הוא, כי בכל מקום שהנאצי מעמיד את כף רגלו לא יהיה קיום ליהודי. ולא עוד, אלא שתעמולת הנאציזם הכשירה גם עמים אחרים לקבלת טומאתו. אצל כל באי עולם – השנאה ליהודים היא שנאה אקונומית. לא כן הנאציזם. יש להודות שבמדה ידועה מלחמת הנאציזם ביהדות היא מלחמה אידיאולוגית. הנאציזם רוצה לעקור מן העולם את היהדות העולמית. שאיפתו הוא להשמיד את הקבוצים היהודיים בכל ארצות אירופה אפילו אם אין לו להם שום זיקה אקונומית. וגם בבחינה זו היטיב

[הקטע בגופן כתב יד, נראה כמו צילום של כתב היד המקורי. הקטע מופיע בהמשך בגופן רגיל].

מחלת=חֹם פטריוטי וחברתו שבמהותה אינה אלא הופעה חולנית הוא יכרסם את עצמוֹ. זוֹ היא התאמצות של חולה מסוכן. הלקוי בחומוֹ. גבורה כזו אינה מתמידה, אלא פוחתת והולכת. בזמן מועט יבוא הנאציזם לאפיסת כֹחותיו, שכבר הגיעו לשיאם מיד אחרי פרוץ המלחמה. אחרי התאמצות מקסימלית מוכרחת שתבוא ירידה אטית שלא תפסק. הנצחונות הראשונים לא יכריעו. חם חולני מוסיף גבורה פטלוגית כעין גבורת השכור שהוא עדי רגע.

כן, היהדות העולמית רצתה במלחמה. אלא – בושה להגיד! – לא עשתה כלום במעשה. אין כחנו אלא בפינו. ואפשר – גם בעטנו. חוץ מזה לא עשינו דבר. וכאן – חולשתנו!!

אבל – אדחה את זה לשעה אחרת.

14.2.40

לכל צרה גדולה יש צרת לְואי הכרוכה אחריה, בת-צרה הממררת את החיים במדה לא פחותה מהצרה=היום. הורגלנו לראות במלחמה חללי חרב. הורגלנו למנות את הקרבנות במתים ופצועים, בבעלי מומים פיזיים ובחולי הרוח. כל ההולך למלחמה – כל עקרו לא בא אלא להרוג ולההרג. לחזית כמעט שלא היה קשר אורגני אל העם שבעורף –

הנאציזם להעריך את המצב כמו שהוא. היהדות במהותה הרוחנית היא סתירה גמורה לרוח הנאציזם. התרבות האירופאית מבוססת בכל מיניה השונים על יסודות יהדותיים. היא חדורה כלה אידיאלים נבואיים. בין שני יריבים אלה אין מקום לפשרה. עד כה היתה היהדות השלטת בעולם. מעתה והלאה – הנאציזם יירש את מקומה. ולכן הכריז עליה מלחמה – מלחמת מות, מלחמת כליה ואבדון. אפילו האופטימיסתים שבנו נוכחו לדעת שאין לקוות לפשרה. ששלטון הנאציזם הוא אחרית קיומנו לא רק בתור עם, אלא אף בתור יחידים. וכאן טמונה האמת הפסיכולוגית שהיהדות העולמית רצתה במלחמה. לא היתה ברירה אחרת. הנצחונות הפוליטיים של הנאציזם הרעישו את העולם והשפיעו לא לטובתנו. “מוכשר לקבל קדושה” לא נאמר. “מוכשר לקבל טומאה” נאמר. טומאת הנאציזם החלה לאט, לאט להרעיל את מוחות העמים, שאמרו לעצמם: “ממנו נראה וכן נעשה”! סכנה גדולה – לא רק סכנה תרבותית, אלא אף סכנת חיים ורכוש היתה צפויה לנו אף באותן הארצות שעד כה ישבנו בהן בשלוה. המוצא היחידי היתה לסכסך את הנאציזם במלחמה. כאן ינחל מפלה. בשנים כתקונן עמדה רק היהדות העולמית במערכה נגד הנאציזם. משפרצה המלחמה נוספו לנו חברים לקרב. אויב היהדות הוא אויבו של כל העמים התרבותם שהוציאו נגדו את חרבם. במדה ידועה זו היא גאותנו שנתגלגלו הדברים בצורה כזו עד שהנאציזם הטמא מוכרח לעמוד על נפשו. אין ספק שהמפלה בוא תבוא. גבורתו האמתית או המדומה היא גבורה חולנית או פטולוגית. היא מופיעה על הבמה העולמית בסערה ובכח איתנים. אבל בקרבה גלומה אבדון. זו היא גבורה של חולה מסוכן שבשעה שחומו מתגבר וגסיסתו קרבה הוא חש בקרבו כח פיזי עצום וכביר להרוס, לשבר ולמגר הכל. אבל אין זה אלא לרגע. הנאציזם מוכה מחלת-חום פטריוטי וחברתי שבמהותה אינה אלא הופעה חולנית. הוא יכרסם את עצמו. זו היא התאמצות של חולה מסוכן, הלקוי בחומו. גבורה כזו אינה מתמידה, אלא פוחתת והולכת. בזמן מועט יבוא הנאציזם לאפיסת כחותיו. שכבר הגיעו לשיאם מיד אחרי פרוץ המלחמה. אחרי התאמצות מקסימלית מוכרחת שתבוא ירידה אטית שלא תפסק. הנצחונות הראשונים לא יכריעו. חם חולני מוסיף גבורה פטולוגית כעין גבורת השכור שהיא עדי רגע.

כן, היהדות העולמית רצתה במלחמה. אלא – בושה להגיד! – לא עשתה כלום במעשה. אין כחנו אלא בפינו. ואפשר – גם בעטנו. חוץ זה לא עשינו דבר. וכאן – חולשתנו!!

אבל – אדחה את זה לשעה אחרת.

14.2.40

לכל צרה גדולה יש צרת-לואי הכרוכה אחריה, בת-צרה הממררת את החיים במדה לא פחותה מהצרה-האם. הורגלנו לראות במלחמה חללי חרב. הורגלנו למנות את הקרבנות במתים ופצועים, בבעלי מומים פיזיים ובחולי הרוח. כל ההולך למלחמה – כל עקרו לא בא אלא להרוג ולההרג. לחזית כמעט שלא היה קשר אורגני אל העם שבעורף – יוֹצרו ושולחו. חיי ההמונים בחייהם היום-יומיים כמעט שלא נשתנו אף בשעת מלחמה, שהתרכזה בעיקר על גבול הארץ. בפנים המדינה יצא העם ידי חובתו בשלוּם מס-אנשים ומס-כסף ובקריאות הידד פטריוטיות. לא כן עכשיו: המלחמה המודרנית היא מלחמת-העם. חזיתה נמשכת ונמתחת עד משכנות דלים והיכלי רוזנים. כל החיים מסודרים ומכוננים לקראת המלחמה. היא חודרת לכל פנה מפנות החיים: בין התעשייתיים, בין המסחריים ובין האומנותיים. בכל זוית – מהפכה! כל אזרח – חייל עומד במערכה! הכל רווי אוירת המלחמה. משתנים סדרי החיים. נוצרים הרגלים חדשים. מובאים קרבנות לאו דוקא בצורת מסים אלא בצורת קפוחים מורגשים באכילה ושתיה, בהלבשה ובהסקה. עול המלחמה מעיק כמשא כבד מנשוא. אין בין החייל שבחפירות ובין האזרח שבמדינה אלא שנוי מקום אבל לא שנוי חובות. שניהם בסכנה מתמדת. האוירונים מסכנים את חיי שניהם במדה שוה. ולא עוד – אלא בשעה שלחייל יש דואגים ושומרים אותו מכל רע, אין מי שידאג לאזרח הציבילי. יש לפעמים שהמצוקה הציבילית עולה על המצוקה הצבאית.

והמונים שנפלו בשבי במדינה נכבשה, אויבים פורמליים לכובש, – אין כמוהם צפויים לקרבנות ולכל מיני יסורים ציביליים.

בימים האחרונים נוספה לנו מצוקה חדשה המרגיזה אותנו עד תהום נפשנו ואין ממנה מוצא – זוהי מצוקת “המעות הקטנות”. בבוקר בהיר אחד נעלמו “המעות הקטנות” משוק המסחר ולקבל עודף משטר של נייר קשה כקריעת ים-סוף. כל כך קשה – עד שה“קונסומט” האומלל מוכרח לוַתר על הקניה ולצאת בידים ריקות. והמוכר שמח, כי בעוד שעתים הסחורה תעלה במחירה, והקונה עצב, כי בעוד שעתים ערך “כספו” יפחת וימעט. הקילו יעמוד על חציו והחצי יעמוד על רבע.

היכן נעלמו “המעות הקטנות”? כל אחד שואל, אבל הסבה מובנה אף לבר בי-רב דחד יומא. ראשית – הכפריים ה“תמימים והישרים”, שחיינו תלויים בהם ובסחורתם, אין להם אמון בשטרות ניר. וכשהם מכניסים בעד סחורתם “מעות קטנות” (בילאָן) שוב אינם מוציאים. ה“בולאן” הוא בעיניהם כסף שיש לו ערך, לא כן שטרות הניר החתומים על ידי אישי-מלוכה שכבר עברה מן העולם.

אך זהו מצב טרגי! כיסך מלא שטרות וקיבתך ריקה. החנוני מקדים את פניך בשאלה: היש לך “מעות קטנות”? לא יתנו לך עודף אף עשר פרוטות. ולאו דוקא אנשים פרטיים, אלא אף בפוסתה ובטרם ובבית-המשפט אתה מוכרח להכין “מעות קטנות”, או לוַתר על העודף.

ובכדי להקל קצת את צרת העודף נותנים לך במקום עודף במזומנים כרטיסי-עודף על סכומים שונים. כרטיס כזה מזכה אותך למסור אותו במקום מזומנים בעד סחורה חדשה שתקנה באותה החנות. ויש חנונים שהתחכמו להעגיל את המחירים בכדי להפטר מצרת העודף. מחיר מעוגל נוח למוכר, המעלה על ידי כך את מחיר סחורתו, וגם לקונה המאַפשר לו את הקניה.

מי אשם בכל זה? לאו דוקא הכפריים!!

כל אחד מושיט יד-עזרה ליצירת המצב. כל אחד מאשים את חברו ושופך דמעות על מפקיעי “המעות הקטנות” והוא עצמו אינו נקי מעון זה.

ידוע לי חנוני חסיד, בעל מחלבה ברחוב נובוליפקי שבשעת חיפוש מצאו אצלו שבעה קילו ב“מעות קטנות”. הוא נאסר. גם צפוי הוא לעונש קשה.

אבל – כמה מצניעים כאלה עודם בני חורין?!

16.2.40

האסונות המובאים לעולם ע“י בריותיו של הקב”ה הולכים תמיד שלובי זרוע עם האסונות הטבעיים. לפני החורבן נראו אותות בשמים, אותות מבשרים רעה ויום פקודה לארץ החוטאת. ובימים הנוראים ליהודי פולניה תחת שבט הנוגשים הנאציים חל חורף עז וקשה שזקני הדור אינם זוכרים כדוגמתו לקרתו המסַמרת ולכל היסורים הספציפיים הכרוכים אחריו. השלג נופל בשפע גדול וערמות ערמות של שלג נוקשה שהפך לגלידי קרח ממלאות את הרחובות וגודרות את המדרכות עד שאין מקום לבני אדם לעבור. קופות שלג גבוהות עד כדי קומת חצי איש מבדילות בין המדרכות ובין רחבת הרחוב. לאורך המדרכה נמתח שביל קרח צר המסַכן את רגלי העוברים והשבים ומכשילם להמעד ולשבירת יד ורגל. בשביל הצר אין מקום לשני אנשים לעבור וכשהם נפגשים אחד מהם מוכרח להמעד בפשוט יד ורגל. ולכן נעשתה גם רחבת הרחוב מדרס לעוברים ושבים. מעולם לא היתה ורשה המעטירה, רבת ההוד והיופי, עזובה והוזנחה כבחורף זה. בכל מקום שתציג כף רגלך, בין ברחוב ובין בתוך החצרות פנימה, אתה מוצא סחי וחלאה, אי-סדרים וחורבן. הכובש “התרבותי” אינו מדקדק לא בנקיון ולא באהבת הסדר. הוא מוציא תרפ"ט אלפים פקודות וגזרות וחומרות בכל יום ולאשרנו אינן מתגשמות במעשה. יש סמנים לדבר שעם כל התפארותו והתאמרותו מכונתו האדמיניסטרטיבית העלתה חלודה והיא לקויה. אבל לא זה העקר.

ראש צרתנו הוא – חסרון פחם והדירות הבלתי מוסקות. דירותינו בחורף זה אינן מלאות קור, אלא – קרח וכפור. לפעמים הקור הפנימי עולה בחריפותו ובקשיו על זה שבחוץ. משפחות גדולות התופסות דירות בנות הרבה חדרים מתכנסות לחדר אחד קטן המחממים אותו – בהבל פיהם… ובלילות מציעות להן משכב פרוביזורי על שולחנות וכסאות. פחם להסקה אין בנמצא – ביחוד ליהודים. חתיכת פחם לא תסולא בפז. המחסנים לממכר פחם סגורות וחדלו למלא את תפקידם שלשמו נפתחו. יש שאתה מוצא שנים שלושה פודים פחם מוצנע בשק המונח על עגלת-יד ובמרחק ידוע – בעל הפחם שעל פי רוב הוא פולני. הרבה קופצים נופלים על “מציאה” זו – ואין קצה למחיר. זהוב בעד קילו פחם. או אלף זהוב בעד “טוֹנה.” המסחר הזה מתנהל בשתיקה ובצנעה. ועם כל צניעותו הוא נעשה באמצע הרחוב לעיני אלפי עוברים ושבים. המשטרה הפולנית יודעת – ושותקת. שתיקה זו מביאה לה איזו טובת-הנאה ולכן היא עושה את עצמה כאינה רואה ואינה מרגישה.

ולהוַת נפשנו אין הקור מרפה אף ליום או ליומים. גם הוא שולח את חצי זעמו וקַרחו בגופותינו ששולח בהם רזון. ונצטמקו מהזנה רעה ומחויות איומות. התאכסן אצלנו לזמן רב.

ואם מעט לך כל זה – הרי לנו עוד צרה שלישית. נקפאו צנורות המים והביוב. נסו לחמם אותם – והם מתפקעים. ולכן השלימו עם הגורל המר. מחכים עד בוא האביב, עד שימס הקרח שבצינורות בדרך הטבע. ובין כה מביאים מים מן החוץ. וצואת בני אדם מוצאת החוצה בכלי-לילה. אין לקנא בחיים כאלה!

שיטה מדינית המתגשמת ע"י פסיכופטים – אין איומה הימנה! פסיכופטיה המזדוגת עם סַדיזם – רעתה שבעתים. את זה מרגישים יהודי פולניה ולכן נקבע אצלם יחס מזלזל וקלוקל לכל הגזרות הנוראות. כשהן לעצמן הן הרת הכליון והשמדה לקיומנו בתור יחידים ובתור עם. בהרגשתנו הפנימית אין מקום ליאוש ולדכאון רוח. מקבלים כל גזרה בבת צחוק מבטלת, כאלו אין זה דבר המעביר קו על כל הויתנו החמרית והרוחנית. יש לנו הכרה כי כל גזרה, עד כמה שלא תהיה אכזרית ואי-אנושית – אך פסיכופטים יוצריה ומחולליה. בכל אחת יש למצוא סמנים של שגעון, של לקוי-נשמתי, של פטולוגיה שצבור שלם לקוי בה, בבחינת “משוגע לדבר אחד.” בדמם של הנאצים מפעפע ארס של שנאה חולנית ולכן עתידות כל גזרותיהם השטותיות, פרי השנאה, להבטל. הכרה זו יש לנו והיא מצילה אותנו מן היאוש ומחזקת את רוחנו. כל דבר שבשגעון יסודו אינו מאריך ימים ואין לו קיום.

זה זמן לא רב, שהכובש התחיל לתפוס לעבודה – נשים יהודיות. אין “הגסטפה” מבדילה בין המינים. בשעת חיפוש הגסטפאי תוחב את ידו לתוך חזה של אשה צעירה כמו שהוא עושה את זה אצל גבר. הם בודקים את המקומות הצנועים שבגוף האשה לעיני בעלה וילדיה מבלי לחוס על כבודה ועל צניעותה. חיות! ולא עוד – אלא שהם מתפארים במדה “יפה” זאת.

ובנשים היהודיות הנתפסות לעבודת-אונס נוהגים כסדיסתים אמתים. כיצד? אשה יהודית התפוסה לעבודה מחוייבת לרחוץ את הרצפה ומטלית לרחיצה ולקנוח אינה מקבלת. והיא מוכרחת איפה לפשוט איזה דבר מהלבשה שלה ולעשות אותו לתשמיש-הרחיצה. אחרי גמר עבודתה מכריחים אותה לשוב וללבוש את הלבוש הרטוב אף ביום חורף, שהקור מגיע בו לעשרים מעלות. אין דמעות אשה יהודית מרככות לב נאצי. בכדי להנצל מצליפות השוט היא חוזרת ולובשת בעל כרחה את לבושה שהשתמשה בו בתור מטלית לרחיצת הרצפה. סופה – שהיא מצטננת ונופלת למשכב. ואין זה מאורע בודד. נשים יהודיות למאות נתפסות ונזרקות לגיהנם זה בכל יום.

ומכיר אני באשה אינטליגנטית אחת. בעלת השכלה גבוהה. שלפני צאתה החוצה היא מניחה לתוך תיקה, על כל צרה שלא תבוא, סחבה לרחיצת הרצפה; אלא שאינה בטוחה אם הנאצי לא יצוה עליה (לרחוץ את) לעשות את מלאכתה דוקא בחולצתה או בשמלתה. אלה המה פני הנאציזם בלי מַסוה!!!

20.2.40

גזרת הגיטו הלודזאי הומתקה קצת. לכתחלה אוחז הכובש ברב אכזריותו במדה המקסימַלית. ומפני שגזרותיו היהודיות הן מסוג, שאין רוב הצבור הבלתי יהודי יכל לעמוד בו, הוא סג קצת אחור וממתיק קצת את הדין. בעצם ימי החורף העז והחריף נוצר הגיטו ועמד להתגשם. כמחנה בקר וצאן מחוייבים היו יהודי לודז הנשארים לעזוב את דירותיהם ומטלטליהם שבתוך העיר ולעבור ערומים ושדודים לבאלוט. והאוכלוסיה הבאלוטית, שברובה היא אריית, נצטווּ לתפוס את הדירות היהודיות שנתרוקנו בעיר. אין גזע מעולה ורם המעלה – הגנבים והשכורים שבבאלוט – מתחבר לגזע שפל – הסוחרים ובעלי התעשיה היהודיים! הפרבר באלוט עם בתי החימר ואהליו הדלים וההרוסים שבו יהוה את הגיטו היהודי. אבל ההתנגדות להתגשמות תכנית פסיכופטית זו באה מצד שהכובש לא פלל: הסנדלרים והעגלונים שבבאלוט לא הסכימו לע"ע לעשות את החליפין. ראשית – מפני הקר; ושנית – מפני החשש שיתקפחו מפרנסותיהם; ושלישית – מפני שאין לענוד עטרה לראש חזיר. לכל אחד נוח לשבת בקנו שהשתרש בו. בקצור: התגשמות הגזרה נדחתה לחודש ימים. הקלה פורתא ליהודים האומללים יש בדחיה זו. אבל הצלה אין בה. חרב הגירוש עודנה מרחפת על ראשיהם, וענוי הגזרה קשה מהגזרה עצמה. הנחמה היא רק: אולי בינתים תבוא הישועה ממקום אחר…

יבואו ימים – ודברי אולי יתפרסמו ברבים. בכל אופן יהוו חומר היסטוריגרפי למגלת הפורענות שלנו. על יהדות פולניה עוברת קטסטרופה לאומית שלא היתה כמוה בתולדתנו. אויב אכזר ועריץ שאינו יודע בושת קם עלינו לכלותנו ומצח נחושה לו להודות בפה מלא לפני כל העמים והמדינות כי זו היא שאיפתו. וזה מחיייב רושמי רשימות לרשום כל מאורע וכל פרט קטן, היכולים להפיץ אור באפלת נשמתו הטמאה והמתועבה. אי בידי לרשום כל מאורע בצורה פרטיכלית. זה אולי יעשו אחרים לכשתבוא העת המתאימה לזה. אבל גם למאורעות הרשומים בצורה רפורטז’ית יש ערך היסטורי חשוב. משתקפת בהם לא אמת יבשה, אמת חנוטה, אלא אמת חיה ועֵרה, אמת מתפרכסת לצאת לאור עולם, המכרזת וצווחת: ראו, אין מכאוב כמכאובי!! הטו אוזן ושמעו:

חברי ק., מנהל בי"ס לשעבר ועכשיו נשרף כפול, כי גם דירתו הפרטית וגם בית-ספרו היו למאכולת אש – קם לפנות בוקר משנתו מתעתד לצאת מדירתו, והנה תיכף לפתיחת הדלת הוא רואה לפניו אקדוח מוּשט ומאחוריו חיל נאצי המחזיקו ומאיים על “היודע” שישוב. אין ברירה. ק. שב לדירתו והחיל אחריו, וכשהאקדוח מושט בידו התחילה חקירה ודרישה: מי גר כאן? נפתחו לפניו על הדלתות והוא בודק בכל חדר את כליו ורהיטיו. – היש לכם מרקים גרמניים? – אין! היש לכם מכשיר-רדיו? – אין! נתן עיניו בכל חפץ, בדק את טיבו של כל אחד – ואף אחד אינו לפי טעמו. לא כדאי לקחתו! הדירה שכורה חדרים חדרים לנשרפי ורשה ולגולי לודז. כלה עזובה ואי-מסודרת. לא שחקה השעה לגזלן. במר נפשו בא בדרישה אל דרי הבית טרם צאתו שיראו לו איפה גר יהודי עשיר. ובאם לאו – יחרים את כל מה שיש בדירה. אנשי הבית באו בין המצרים. איך אפשר למסור יהודי נקי מעון בידי גזלן?! איך אפשר לתחוב סכין בגבו של איזה יהודי היושב לתומו ולסַכן את רכושו ואת חייו? אחדים אמרו שאינם יודעים אבל עם כל זה נמצא אחד ביניהם, גולה לודזאי, שירא לנפשו ומסר לגזלן את כתבתו של היהודי העשיר ש. ברחוב אֶלקטורלנה. הנאצי עזב את הדירה – ובידו כתובת של יהודי עשיר.

כששאלו את הלודזאי: מה ראה לעשות תועבה כזו? הצטדק ואמר: גולה הנני ובכיסי מאתים זהוב – כל הוני! שארית רכושי. ברחתי מלודז בעירם ובחוסר כל. יראתי שיבדוק אותי ואשאר במצב נואש בלי פרוטה. וַרשה זרה לי ואין לי בה שום משען. לא היתה לי ברירה אחרת. וגם ש. זה שאת כתבתו מסרתי לידי הגזלן, לא יפסיד, כי אינו בורשה. כל מה שיש לו כבר הוחרם ע“י ה”גסטפה“. לכשיבוא בר-נש זה לגזול מדירה שכבר הוחרמה ע”י תקיפים ממנו – אוי ואבוי יהיה לו. ובכן, את נפשי הצלתי והגזלן יצא וידיו על ראשו.

במאורע זה משתקפת כל הטרגיות שבחיינו.

השבוע שעבר היה שבוע של “נחמה”. על פי רב אינה אלא נחמה ילידת הדמיון של איזה פוליטיקאי, שאינו מתמצה היטב במצב ודרכו לערבב תבן עם בר. מפני חוסר עתונות כל ידיעה עושה לה כנפים בן-רגע והיא נעשית נחלת הצבור היהודי, שממעמקי צרותיו עיניו כלות לאיזו נחמה. דוויים וסחופים, מדולדלים ונדכאים יאמינו אפילו בשדוד המערכה. עם החי בנסים – מדוע לא יאמין בנסים?

מקור כל השמועות הוא הרדיו האנגלי, שאינו מדקדק בשמועותיו ומפריח כל השערה פוליטית שלא באה עוד לעולם ושהיא עודנה בבחינת עורבא פרח. מכשירי-רדיו אין לנו. הכובש גזל אותם מאתנו “על פי חק” וגבלס מסר אותם במתנה לתושבי פרוסיה המזרחית. יוצאים מן הכלל המה “הפאלק’ס-גענאססען,” שפקודת-ההחרמה בשעתה התירה להם להשאיר את הרדיו. ו“פאלק’ס-גענאססען” אלה (אזרחי פולניה לשעבר) יש להם משא ומתן עם יהודים, או עם פולנים שבאים בין יהודים. ומפני שאין מעילה בקול “גונבים” בצנעה את הרדיו מלונדון. אחר כל שדור מלונדון אסירי התקוה יוצאים שמחים. הנה “נהרג” סטאלין. מובן מאליו שזוהי רציחה פוליטית. הבאים אחריו ישנו את פני הדברים – ואחריתו של ה“מנהיג” עדי אובד. למחרת בגדה איטליה שוב באשת בריתה… והא ראיה: ציאַנא נסע ללונדון. אין זו נסיעה של מה בכך. במצב מתוח כהיום יש חשיבות גדולה לנסיעתו של מיניסטר החוץ האיטלקי לבירתו של אחד הצדדים הנלחמים. ובכן – איטליה על יד אנגליה, בעלת בריתה למגר אותו האיש…

נתגלגלו הדברים ובמשך כל השבוע לא פסקו מלבוא ידיעות “משמחות” כעין אלה שהיו (כעי) כתחבושת למכותינו הטריות.

לא פעם ושתים נתאכזבנו – וללא הועיל! הרצון הוא אבי ה“נחמות”. נוצר כר נרחב למפריחי שמועות, למפיצי כזבים ולכל בעלי דמיון. מסיחים בהם יום או יומים עד שירעם רעם חדש. גזרה חדשה נחתה על ראשינו.

ואז – הקיצונו והנה חלום!!

21.2.40

ה“דז’וינט” עומד על משמרתו בלי לאות ומביא הצלה פורתא ליהדות הפולנית והצלה מלאה ושלמה – לכובש הברבר. קבצן זה התחיל מפיץ תורה חדשה, כי לא הזהב והדביזם הם העקר, אלא העבודה, התעשיה, הכחות האנושיים שמשתמשים בהם במקום הראוי ובזמן הראוי; היוצא מזה – בקבצנותו ניחא ליה. הפלוטוקרטיה האנגלית המאוסה והבזויה – אין כחה אלא בזהב, שכבר פג כחו. אבל כל זה רק בתיאוריה כדי לעורר ולעודד את הצבור המיואש; למעשה הוא עושה כל מיני תחבולות רמאיות – אף גזלה בכלל – בכדי להשיג איזה קאראט זהב, או איזה סכום בדולרים ובפונטים.

הזהב הזורם אלינו מאמריקה הנדיבה והאצילה – יותר משאנחנו נהנים ממנו נהנה ממנו הכובש. ולכן הוא מוַתר על עקרונותיו ומַרשה את עבודת ההצלה של“הדזוינט”. שמונים אחוזים מכל דולר יורד לתוך כיסו של הכובש ורק עשרים אחוזים משויו האמתי עולים בחלקנו. כל דולר נפרט לזהובים פולניים עפ"י הקורס שקבע הכובש. כלומר 5.20 בה בשעה ששויו האמתי מגיע עד מאתים זהוב. הברבר איפוא מתעשר מצרותיו של ישראל; צרות שהוא הוא יוצרן ומחוללן. אבל טוב מעט מאפס. אלמלי התמיכה הדזוינטית היינו גועים ברעב ובקור. ביחוד – האינטליגנציה המבוטלת שכל מקורות הכנסותיה נסתתמו ונשארה בלי משען ומשענה בחיים. בימי המלחמה העולמית היה לנו צורך בתמיכת “הדזוינט” ועכשו יש לנו הכרח. אז לא המטירו על ראשינו גזרות והגבלות חדשים לבקרים. השדרות ההמוניות התפרנסו ברוַח כדי מחיתם. יחסי ידידות שררו בינינו ובין הכובש הליברלי והתרבותי. ולא עוד – אלא שנעשינו נושא רצוי לפוליטיקה שלו שהיתה כלה חיובית והומַנית. עכשיו נעשינו לחדלי אישים. עכשיו הוא חותר חתירה תחת קיומנו ורוצה להפוך אותנו לפריים, לבזויים ושפלים, לתופסי פרנסות נמבזות. מיום ליום אנחנו הולכים ומתדלדלים הולכים ונחרבים, הולכים ומתרוששים. נישול “חוקי” ונישול בלתי חוקי הולכים שלובי זרוע. עבדים – "אדונים "משלו בנו ואין פורק מידם.

ולפיכך – ה“דזוינט” הוא עוגן ההצלה היחיד אף בצורתו הבלתי מסודרת ועם כל התהו ובהו השורר במפעליו. בימים כתקונם נשא עליו חותם של מוסד-הצלה ביורוקרטי ששני דירקטורים ישבו בו בחבוק ידים, ומלאכתם היחידה היתה – למנות את משכורתם החדשית.

ופתאם – קטסטרופה ענקית כזו! המשרד הביורוקרטי התחיל מתרחב בשלוה ביורוקרטית, במתינות, בישוב הדעת ובצעדים אטיים. אבל – הרעים הרעם והקטסטרופה הציפה אותו. פתאם העמד לפני תפקידי-הצלה כבירים שלא היה מוכן להם לא רק באמצעיו הכספיים, אלא אף במכונתו ההסתדרותית. ענפי עבודתו השתרגו והסתענפו במדה כזו עד שהעומדים בראשו נשארו אובדי עצות ומחוסרי תחבולה והרפו את ההגה מידם. התחילו שוחים עם הזרם. עיקר הקונסטרוקטיביות הוזנח לגמרי. ובדין הוזנח. אלפי גולים הציפו את רחובות ורשה. וכלם בדרגה התחתונה של עניות ודלות. כלם זקוקים ללינת לילה ולנזיד חם; כלם זקוקים לבגד חם ולנעלים שלמות. והדירקטורים, במחילה, אינם ראויים לעמוד במקום שהם עומדים. ואף אין זה גנאי להם. אין נמלה יכולה להעמיס על שכמה משא הנועד לחמור. כל אחד לפי כחו. אין מכונה ביורוקרטית קטנה יכולה להתחרות עם מכונה ממלכתית. אין בכחו של מוסד פרטי לנהל מפעל הצלה, הזקוק לאירגון ממלכתי ולכחות הסתדרותיים ממדרגה ראשונה.

בעידנא דריתחא, כשחרב חדה מונחת על הצואר נפתחו זו אחר זו מחלקות חדשות, שהתחילו מתמלאות מורים, עיתונאים ומשחקים מבוטלים. שלא ידעו בין ימינם לשמאלם בניהול מפעל הצלה כעין זה. עקר עבודתו – יסוד מקלטים ללינת-לילה בשביל גולים; בתי תמחוי להשקיט את רעבונם; תפירת לבנים להכנת מלבושים לכסות את מערומם; תמיכה כספית לנשרפים ועזרה רפואית לחולים ותשושי כח. אוי לי אם אוֹמַר – אבל מה שראיתי לא שמח את לבי. יצאתי אחרי סיורי את כל המקומות האלה עוד יותר שפל ועלוב בעיני מכפי שהננו בעיני הכובש. לא, איננו ראויים עוד להיות עם ממלכתי…

23.2.40

פרשת ה“דז’ונט” עוד טרם נסתיימה. יהודי אחד כוֶן על האמת, באמרו, כי “הדז’ונט” הוא – הממשלה היהודית. הבודז’ט שלו מגיע אולי למדת הבודז’ט של איזו ממלכה קטנה ובודאי עולה על הלוקסמבורגי. יש איפוא מקום לציין גם הצד החברתי שבמפעליו ולסַמן את קויו הכי-בולטים. הקרובים אליו והעומדים מבפנים, אלה שבידם נמצא כל החומר המספרי והסטטיסתי בודאי יעשו את זה לכשתבוא העת המתאימה לזה. אנכי הנני רק סוקר מבחוץ ומקבל רשמים ידועים מהעבודה המשרדית הנעשית במחלקותיו השונות. רשמים בכלל אינם אמת אוביקטיבית אלא סוביקטיבית. עלולים הם להטעות. תלויים הם בהלך-הנפש של הסוקר. אבל גם אמת סוביקטיבית מעידה על מצב הדברים. לרואה מרחוק עין פקוחה בלתי משוחדת, שעל פי רב היא קולעת אל האמת המשותפת – קצתה סוביקטיבית וקצתה אוביקטיבית. הסך הכל הוא אמת חלקית משני המינים גם יחד.

לא פעם נזדמן לי המקרה ברשימותי היומיות לעמוד על אפיו – על מעלותיו ועל חסרונותיו. אי-סדר, תהו ובהו, חוסר אירגון – ואף על פי כן עבודת הצלה ממדרגה ראשונה. כל היהדות הפולנית מתפרנסת ממקורו. חלקים אחדים – במישרין, ואחדים – בעקיפין. הוא נותן לנו אותו הקוֹרט של חיוּת הממשיך את קיומנו העלוב. בלעדו היינו גועים ברעב וקופאים מקור.

עשרות אלפי גולים ומגורשים נהנים מבתי התמחוי שלו ומתפרנסים על חשבונו. רבבות גופים ערומים ורגלים יחפות קבלו הלבשה והנעלה. מאות רבנים וכלי קודש אוכלים את לחמו ושותים את מימיו. אמנם לחם צר ומים לחץ – אבל יש בהם ספוק בכדי לחיות חיים פיזילוגיים ולחכות עד יעבור זעם. מאות אינטלגינטים מדופלמים מבין שדרות העיתונאים. המשחקים המורים קבלו עבודה במשרדיו. פרוזדוריו מלאים עסקנים מערי השדה המתַנים לפניו את צרותיהם והרפתקאותיהם ואין אף אחד שיצא מלפניו בידים ריקות. עתונאים, משחקים ומורים אינם פקידים שלבם נתאבן המתיחסים אל הנצרכים כאוטומַטים. להפך, נראה יחס אבהי, יחס אנושי, יחס לבבי לכל אותם ההמונים הדוויים והסחופים, המטרידים והמטריחים אותם יותר מכפי המדה מפני חוסר הבנה ומפני מרת נפשם. תמיהני. מאין להם, “לבשר ודם” אלה, סבלנות מלאכית כזו? כל זה טוב ויפה. יעמדו על הברכה אחינו היקרים שבאמריקה. ואף על פי כן יש קוץ גם באַליה שמנה זו. אמת פומבית היא שאין הנצרכים האמתים נהנים בכמות הדרושה ובהתאם לגודל התמיכה שה“דז’ונט” מקדיש בשבילם. הסבה היא – המתוכים שעומדים בין “הדז’ונט” ובין הנצרכים. מתוכים – פרושו: העסקנים הצבוריים, שלידם נמסרים הסכומים העצומים למען חברי אגודתם או קהלתם. כלל גדול בחיים: כל היושב סמוך אל הקערה תוחב בה את מזלגו ראשונה. בפולניה אין עסקנות צבורית טהורה נמצאת כלל וכלל. העובד בעד הכלל אומר – שגם הוא שיך להכלל. כל חלקה שמנה נשארת קודם כל בידים הממשמשות בה. העלובים והנדכאים מקבלים פרורים; חלקם – “היתיר” וה“שיריים” – ונגד זה אין עצה. למשרדים המרכזיים אין שום אפשרות טכנית לשאת ולתת עם נצרכים בודדים. המה מוכרחים להחזיק בשיטת באי-כח, לבוא בדברים עם נציגים, ואלה דוקא אינם עושים את שליחותם רמיה. להפך, עומדים על הסכומים ועושים כל מה שבכחם בכדי להגדיל את התמיכה. פיהם מלא קינים על מצב שולחיהם. לבם נמס כמים למראה הדלות והדחקות העמוקות כתהום. אבל – כל מה שהם פועלים – לעצמם פועלים. כל מנהל בית תמחוי – פרנסתו בטוחה. ולכן נתרבו “פרעזעסים” ו“ועדים” שלא היו ולא נבראו שבאים בדרישות ליסד בתי תמחוי בשביל חבריהם, שמעולם לא היו מאורגנים ומעולם לא התקיימו בתור יחידה הסתדרותית. כארבה פשטו על ה“דז’ונט”. שקשה לו לזרות התבן מן הבר. בעת האחרונה אמנם התחילו מעמידים קושיים פורמליים. גם השלטון הסניטרי מחמיר חומרות שונות. אבל גם לזה יש עצה. במקום בית-תמחוי – מזומנים! וה“דז’נט” מוכרח לתת. מביאים בלנקטים וחותם חתימות – והכל שריר וקיים. המחוצפים שבהם מאיימים אפילו שיגישו קובלנא לאמריקה; שהכסף הוא כספו של אחיו ודודו.

אבל לא אגזים אם אומַר שיותר ממחצית ההקצבה נשארת בידי “הפרעזעסים” ועושי דברוֹ הקרובים אליו. ידועה לי עובדה שאני אחראי בעת אמתותה ודיוקה מפני שאני נמצא לפני ולפנים של המפעל וסודותיו ידועים לי על יסוד תעודות שהיו בידי. ופרט זה על הכלל כלו יצא:

התקיימה התאגדות אחת שיצאה נשמתה בבטלה. זה מזמן שסתמו עליה את הגולל ומקומה נפקד בין החיים. אבל “פרעזעס” פקח היה לה לשעבר. קם ואמר: עת לעשות לי – ולאגודתי. הזמין אליו עוד ארבעה “לַפּיטוטים” מהקרובים אל “האגודה” החללה וערכו בקשה וקבלו אלף זהוב במזומנים וערך בגדים ונעלים בשביל הערומים והיחפים. מיד נכנסו לישיבה ומפעל ההצלה שלהם קבל צורה כזו:

לה“פרעזעס” בכבודו ובעצמו 200 זהוב.

להמזכיר העומד על יד ימינו 100 "

לראובן בן יעקב חבר הועד 60 "

לשמעון בן יעקב חבר הועד 60 "

ללוי בן יעקב שנספח אל הועד 30 "

450

וליתר חברי ההתאגדות קצבו סכומים קטנים בסך 150 זהוב. נמצא איפוא שש מאות זהוב כבר נחלקו. ארבע מאוד זהוב נשארו לע“ע בקופה בתור הון חוזר ליִסוּד בית-תמחוי. אחר כך נתגלגלו הדברים ו”בית תמחוי" הוסר מעל סדר היום מפני הקושיים הפורמליים. מה יעשו איפוא בארבע מאות הזהובים העודפים? התיעצו שעה מועטת והחליטו: מפני שבינתים קבע ה“דז’ונט” להתאגדות תמיכה חדשית (אלפים זהוב!) ומהחודש הבא והלאה כל חבר יקבל בקביעות קצבה חדשית, אין לערבב מין בשאינו מינו, כלומר: קצבה חד פעמים עם קצבה קבועה חדשית. ולכן – מן הראוי ומן היושר לחַלק את ארבע מאות הנותרים בין חמשת חברי הועד. שמונים, שמונים לכל איש. וכך היה. נוסף על הסכומים בראשונים זכו ה“עסקנים” את עצמם בעוד שמונים זהוב לכל אחד.

עכשו עמדו ומנו: מאלף זהוב לקחו ה“עסקנים” לעצמם שמונה מאות וחמשים, ויתר חברי האגודה במספר ארבעים וחמשה קבלו כלם יחד מאה וחמשים זהוב.

אין אני מספר דבר מפי השמועה. אני מקיים אותה ב“הן-צדקי”! זכורים לי דברי משוררנו: ¹⁶²

כאשר פשטתם יד – תפשוטו

וכאשר שנַררתם – תשנוררו!!

24.2.40

לברוטליות של הנאצי אין קץ. מיום ליום היא הולכת וגוברת; ויש שהיא מראה סמנים מובהקים של שגעון שבסיסו רציחה, סדיזם, חמס וגזלה. נשים זקנות מחליטות ואומרות בבטחון גמור: אין זו אלא ששעתו האחרונה הולכת וקרבה, ורגש הנקמה שבו מעוררו לתועבות כאלה. לצערי הגדול הן טועות. כל תעתועיו הם רק ביחס לעם חרמו; מה שאין כן לכל העולם כלו. במצוקתו האקונומית הוא תוקף לכל אחד ומוכיח באצילותו ואדיבותו שהוא עולה על יריביו. כדרך כל שפלי נפש הוא משתחוה אופים ארצה נגד כל אחד שהכח בידו. והיהודים שהם עם לא עז המה היחידים שנופלים לקרבן עריצותו ואכזריותו. ובפרט במדינה כבושה, שהוא מושלה ואדונה.

השוד הפומבי, הנעשה בעצם היום ולעיני כל הקהל היהודי והפולני, אינו פוסק. עשרות משפחות יהודיות באות עד ככר לחם ואין להן עצה אלא התרמיל. כנראה, יש לו לנאצי “רגימנט” ¹⁶³מיוחד שנוצר לשם זה. והוא עושה את מלאכתו הרצחנית בשיטתיות קבועה מראש. הימים האחרונים הם עונת גזלת הרהיטים. נכנסים ומוציאים את כל מערכות הרהיטים עד החפץ האחרון ומשאירים חדרים ריקים. מובן מאליו, שבשעת הבדיקה והחפוש הולכים לטמיון כל חפץ יקַר ערך בשעת הרקת הארונות. ד"ר רקובר הצעיר נאסר, לא עברו ימים מועטים והנאצים באו להוציא את מערכת רהיטיו היקרים מדירתו שברחוב נובוליפקי 19. רעיתו הצעירה והשוממה התחננה לפני החמסנים שישאירו לה, למצער, את הרהיטים שבחדר עבודתו של בעלה. על זה קבלה תשובה צינית, שבעלה לא ישוב אליה בזמן קרוב – ולמה לה איפוא רהיטים בשבילו?

גם היום הוצאו רהיטים יקרים מהרבה דירות של יהודים ברחוב נובוליפקי ויהודים עוברים לתומם נאנסו להוציאם ולהטעינם על האוטו.

מאורע מחריד של רציחה מתועבת קרה ברחוב בגנה. באותו הרחוב נמצאת חנות למכשירי קנַליזציה שבעלה יהודי. יום אחד לפני זה הקדימו לבוא אליו ולצוותוֹ שמחר בתשע בבוקר הוא מחוייב להמצא בחנותו שעד כה היתה סגורה. מה שקרה בשעת הפגישה עם הרוצחים אין איש יודע. יודעים רק שכעבור שעה נמצא מת בחנותו. יש אומרים שהומת – מפני שאיחר בחמשה רגעים; ויש אומרים שהומת מפני שהריק לפני זה את חנותו ולחמסנים לא היה מה לקחת. קשה לקבוע את האמת בצורה פרטיכלית. וגם אין צורך בזה. כל המאורע מוכיח רק שחיי יהודי הם הפקר. אין לפני מי לצעוק על הדם הנקי ששופך.

עד כה היו תופסים לעבודת-אונס כל עוברי הרחוב היהודים שנזדמנו לידי החטפנים הנאצים. בימים האחרונים מדקדקים לתפוס דוקא יהודים שעל פי מלבושיהם אפשר להכיר בהם שהם אמידים. עם התחלת החטיפה מתחילה הבריחה. הבורחים מזהירים את הנפגשים בדרך מרוצתם שסכנה ללכת. ברגעים אחדים אין נפש חיה בכל הרחוב. ולכן התחכמו החטפנים נגד “המזימה היהודית” והתחילו לעכב את הטרַמים ולהוציא מהם כל יהודי שתלבשתו מעידה עליו שהוא פחות או יותר אמיד. מנת חלקם – לקבל עבודה מפרכת וצליפות השוט; ולעומת זאת בודקים את כיסיהם וגוזלים את פרוטתם האחרונה. גם לרבות הפשטת בגדיהם ופרוותיהם.

מקרה מרגיז שהחריד את החוגים המדופלמים קרה לדירקטור של הגימנזיון “חנוך” א. וואלפוביץ. נתפס לעבודה והובל לדינאסים ¹⁶⁴- מקום המוכן לפורענות לכל הנתפסים. כי שם מקום שלטונם של הס.ס. בשעת בדיקת כיסיו הוציאו עט נובע שנמצא אצלו. נגש לעבודה ולאחר איזה זמן הוחזר אל נוגשו שבא אליו בטענה שהחביא את עטוֹ, שהנוגש גזל ממנו ויותר לא ראהו. מיד התחילו יסוריו הפיזיים. התחילו להרביץ בו מכות נוראות עד שכרע נפל תחת סבל יסוריו. – “נראה לי שאתה אינטליגנט”! – לוָה הנוגש את מלקותיו שהעניק לו. – “כלכם, היהודים, רמאים ובני בליעל”! וכשהנוגש עיף מהכות את קרבנו באו לעזרתו שנים מחבריו. הדירקטור האומלל הראה לי את זרועותיו ששריריהם הפכו לכחולים. מכף רגלו ועד ראשו אין בו מתום. כלו פצוע וגופו זרוע פצעים. כי גם לאחר שמִהר לברוח ויצא החוצה רדפו אחריו נוגשיו והוסיפו להכות אותו.

– ככלב רדפוני והכוני בלי רחם! אבדת העט לא היתה אלא אמתלא להתנפל עלי. אין שום ספק בעיני שעטי הנובע נשאר בידי נוגשי!!

הרבה סמנים מוכיחים שבחוגי הכובש שורר תהו ובהו ומכונתו האדמיניסטרטיבית העלתה חלודה. לחנם הוא מתפאר בסדריו; להפך. הוא יכל להתפאר באי-סדר דוגמאי.

הוא מיגע אותנו בשאלוניו שאנחנו מחוייבים למלא אותם. בכל פעם שיהודים אומרים: “והוא רחום” המה מקבלים שאלון חדש. מאוקטובר עד היום הושיטו לנו חמשה או ששה שאלונים ובכלם כמעט אותם השאלות ואותו הנוסח. אין איש יודע למה? ולאיזה צורך בם באים? אנחנו מצווים ועושים. עכשו נודעו לנו פרטים מפליאים. באוקטובר הכריז על מִפקד יהודי. זמן קצר של שלושה ימים נתן להוציאו אל הפועל. בהוצאה לפועלה נתחייבה הקהלה. רעדה אחזתנו. היינו בטוחים שבמפקד זה גלומה קטסטרופה ליהדות פולניה. ובפרט שבכרוזיו הדגיש הכובש שהמפקד בא בכדי לסַדר את הפרובלימות האקונומיות שבעיר הבירה. ואנחנו כבר טועמים מראש את טעמיו של סדריו.

והנה אחר כל התכונה הזאת נודע לנו כי השאלונים הממולאים מונחים חבושים וארוזים חבילות חבילות במרתפיה של הקהלה. אין איש דורש להם. הטחב והעש יאכלם.

וכן, בענין ההרשמה לעבודת-אונס:

זמן קצר נתן להרשמה. טורים-נחשים ארוכים כאורך הגלות של יהודים מדוכאים חצים ערומים עמדו בעצם הקר המסַמר על יד משרדי ההרשמה. ברחובות נמכרו פתקאות-הרשמה עם נוסח קבוע. ילדים בני שתים עשרה שכבר נתחייבו חובת הרשמה עמדו מכוּוָצים מקור וחכו לתורם. עכשיו נודע לנו שההרשמה הראשונה בטלה. וכל אלה שנתחייבו חובת-הרשמה מחוייבים להרשם פעם שניה. הרשמה ראשונה לא היתה מלוּוה בבדיקת רופא. עכשיו, כנראה, יפסלו את בעלי המומים והנמושות.

אמרו מה שתאמרו: כל זה אינו סמן טוב למכונה אדמיניסטרטיבית!

וכן הסלבים המועמדים להגירה לרוסיה.

שעות ארוכות עמדו בטלים וחכו לתורם עד שזכו להרשם. עכשיו – “עודך”! כל הנרשמים מוזמנים להרשם פעם שניה. ההרשמה הראשונה בטלה.

נתקלקלה המכונה!! ויש אומרים: אף מחו נתבלבל!

27.2.40

מיום הכבוש לבי נתון רק לענינים כלליים. הכובש השוה את כלם – לענויים ולצרות וכל מיני גזרות. כל עלבון הוא נחלת כלם באין יוצא מן הכלל. בעיני הכובש אין יהודים בני עליה. הוא מעמיד את כל אחד על עקרו – על מולדתו הגזעית, שהיא פחותה ושפלה. חיי כל פרט היו מעורבים בענייני הכלל. אם ראובן נתפס בפועל לעבודת-אונס הרי בכח נתפס גם שמעון. זה שלא נתפס אינו אלא מקרה. חוץ מזה נוצרו תנאי חיים כאלה “שכל מה שאירע לראובן אירע לשמעון.” נחלת כלם ירידה פיזית ומוסרית.

ענין הסרטיפיקט – הוא שאיפת נפשם של כל יהודי פולניה. אותם המנוּוָלים ושונאי ציון שהיו מגרשים עד כה מביתם את שליחי “הקרן הקימת” והציונות לא הגיעה אפילו עד לתנוך אזנם – נעשו במצוקתם שוחרי ציון. מתבוללים גמורים וחצאיים, אידיאולוגיים ואוטיליטריים, בני יפת ובני חם, עבדים שבעבדותם ניחא להם. כלם, כלם מאין יוצא מן הכלל שואפים להגיע לארץ ו“להפטר מן הצרות”… מקנאים בי, שיש מי שהוא המשתדל בעדי ושבעתיד הקרוב אעזוב את ארץ התופת.

בשנת 1935 בקרתי בארץ ונודע לי טיבה. על בקשתי לעירית תל-אביב ול“כנסת ישראל” (מחלקת החנוך) בדבר משרת הוראה או הנהלה לא זִכו אותי אף בתשובה. ובארץ כזו אשתקע לעת זקנתי.

בושה לספר! כל יודעַי חושבים שבארץ אני הוא “האיש הראוי במקום הראוי.” אבל – הם יודעים אחד; ואני יודע שנים. מורה מן הגלות – אפילו אם יהיה מר בר רב אשי מוצא בארץ סביבה בלתי סימפתית, ואויבת; באופן היותר טוב – פושרת, לא חמימה ולא קרירה. ה“מדינה בדרך” מנהלת “קו ממלכתי” במחלקת החנוך ומזמינה רק צעירים ולכל היותר מועמדים רק עד ימי העמידה. למעלה מגיל “ממלכתי” זה פסולים. גם מבכרים ילידי הארץ על פני ילידי הגלות. סוף דבר: אפילו אם אציע את שרותי ואסכים לקבל משרה לא יקבלוני. זאת אחת. ושנית – כל ימי חיי לא הייתי שכיר אצל אחרים. תמיד עמדתי ברשות עצמי; ולעת זקנתי אתרפס לפני “נותן לחמי”? ושלישית – האם משרת הוראה, ואפילו הנהלה היא לפי כחי הפיזי. אמנם, גדול כחי בהוראתי המעשית; אין כמוני להסברה, לנתוח, לברור ענין מכל צדדיו ולהשפעה על הקטנים. שעורי – דוגמאיים הם. אבל סוף סוף אינם אלא פרי התאמצות פיזית ורוחנית המדלדלת את כחותי ומשברת את חצי גופי התאמצות כזו אינה מתמידה. זהו מרץ יליד הרגע שמגיע לשיאו ותיכף לזה הוא פוחת והולך. בגילי כבר עברה שעת העבודה המפרכת את הגוף. יש לי זכות לנוח. באה השעה להנות מנכסי צאן ברזל נחלת העבר. ובמקום זה אהיה מוכרח להתחיל הכל מ“בראשית”. לא, טובה לי פולניה עם געגועים לארץ מארץ ישראל עם געגועים לפולניה…

כאבל הנני בשעת נחמה!..

ומענין לענין באותו ענין.

פולניה המדינאה, הטובעת בים של צרות ואין שעור למצוקתה האקונומית והמוסרית, זכתה לקבל עשרים וחמשה סרטיפיקטים! צחוק מכאיב לב! מובן מאליו שזכו בהם כל ה“לפיטוטים”, שעשו את הציונות לפרנסה כל ימי חייהם. ואולי כך צריך להיות. בכל העמים ובכל המדינות שוררים מנהגים כאלה. מפלגה פוליטית שהגיעה עתה להנות מפרי נצחונה יוצריה ומנהליה הם הראשונים להנאה. אבל ליהודינו יש תרעומות על “הקרובים למלכות” שאינם מותרים על זכותם להנות מנצחון מפלגתם. בימי שלוה היתה הציונות ל“משחק ילדים” בעיניהם, שאינה ענין אלא לבטלנים ולמבלי עולם, ועכשיו הם נכונים ללקט פרורים תחת שולחנה.

חבורה שלמה של עסקנים (כעין קירשנבוים, אינז’ינר רייז) עתונאים (כעין דר. י. שיפר, א. איינהורן, מ. אינדלמאן) ופקידים (כעין ד. רדונסקי ובלוך ועוד אחדים מחבריהם) תעזוב אותנו ותלך לארץ. ¹⁶⁵

יד ליד! בקרב לבם מלחמה קשה, אין אני מאמין שכל הזמן היו פיהם ולבם שוים. הטיפו לציון מפני שההטפה היתה פרנסתם. ודוקא פרנסה בכבוד וברוח. מעתה ילכו לנוע על המוסדות הציוניים שבארץ. אין לקנא בהם. את זה הם מרגישים, אבל הפרנסה מחייבת, שיעמידו פנים שמחים כלפי הבריות.

באחד הסרטיפיקטים זכה הרב ר' יצחק ניסנבוים – זה שכל ימיו הטיף לציון; ובמדה ידועה – אף בלב שלם. הוא כורך דת ולאומיות ומטיף לשניהם ביחד. אין כמוהו ראוי לביאה לארץ וראה: דוקא הוא ותר על הסרטיפיקט ואין בדעתו לעזוב לע"ע את הגלות המרה. האמתלא הפורמלית היא – מפני שדרושים לו ארבעת אלפים זהוב להוצאות הנסיעה והם חסרים. ובלחישה אגיד: אינני בטוח שזהו הנמוק האמתי והיחידי. גם כאן יש איזה דברים בגו.

אבל לא אהיה מוציא דבה. איך שהוא – והעובדה הטרגית לא זזה ממקומה. “מרחוק תראה את הארץ – ושמה לא תבוא”!

28.2.40

כשם שצרות מדלדלות כך צרות מעשירות. בכל פעם שתבוא אנדרלמוסיא בעולם, – תחתונים למעלה ועליונים למטה! אנשי מעשה שפקחים הם מסתגלים לכל מצב. כל מצב חדש בורא אפשרויות חדשות. ומי שיש לו עין פקוחה ואוזן שומעת הוא מרגיש את דופק החיים שנשתנו ופשטו את צורתם הקודמת. עסקים ישנים ירדו ועסקים חדשים עלו. עסקים שלא היה להם מקום עד התמורה החדשה.

משבא הכובש ומצוקה נוראה באה ליהדות פולניה התחיל כל אחד לחשוב ע“ד בריחה. יש הרגשה שבכל מקום שהנאצי כונן את שלטונו אין אפשרות של קיום לקבוץ יהודי. מלחמת הנאציזם ביהדות העולמית היא מלחמה גלויה, שעד מפלתו ההחלטית נצחונו הזמני בטוח. אבל גם לברוח אינו נותן. ולכן קמו מתוכים וסרסרים ה”מראים נפלאות" שהנאצי יבטל את רצונו מפני רצונם ו“יתן לברוח”…

ראשית כל – דרכּיה! ¹⁶⁶ לקבל אותה קשה כקריעת ים סוף. אבל הקב“ה הקדים רפואה למכה וברא פקידים פולניים לשעבר הנהירין להם שבילי “הסטאררוסטא” ¹⁶⁷וכל סודותיו. בידם נשארו בשעת הבהלה מספר ידוע של פנקסי-דרכיה חלקים וחותמו של המשרד. לניר חלק יש מעלה גדולה – שאפשר לכתוב עליו על מה שבן אדם רוצה. ולכן המציאו תחבולה כזו: הפקיד מכניס לתוך הפנקס נוסח של דרכּיה וחותם אותו בחותמו ובזמן שלפני המלחמה. לדרכיה כזו יש תוקף שנה שלמה ואחר כך יכולים גם לקבל ארכא. פנקסי המשרד נשרפו או אבדו ולכן אין שום יכולת לבקר אם הדרכיה נתנה לפני המלחמה באופן לגלי או שהיא עשויה עפ”י הזמנה לאחריה והיא פסולה. הנאצי רואה לעינים. לפניו דרכיה – לחוץ לארץ שנתנה ע"י השלטונות הפולניים לשעבר בזמן שעוד היו זכאים ומיופים להוציא תעודות כאלה מתחת ידם.

זוהי התחנה הראשונה – היותר יקרה, מספר הפנקסים החלקים, ירושת הממשלה הפולנית לשעבר, מועט; וקופצים יש עליהם הרבה, ביחוד – מבין היהודים. ולכן – ר' יעקב משלם.

התחנה השניה היא – הקונסוליה של הארץ שלשם היהודי כונן את צעדיו. גם שמה מכירים בצורת מטבע ופקידיה אינם שונאי בצע כלל וכלל. ויזה כזו עולה ביוקר גדול. הקונסולים המה מפונקים וחבה יתרה נודעת מהם דוקא לדביזים אמתיים, העוברים לסוחר, לדולרים או לפונטים. ולאחר שעברת בשלום ובכסף את שני המדורים הראשונים אתה בא – אל התחנה השלישית: ל“גסטפה” בכדי לקבל ממנה רשיון לעזוב את הארץ. אין רשיון כזה נתן רק לאחר שהמהגר מביא דרכיה “כדת וכדין” ובה ויזה לארץ הנכספת באופן ששלטון הנאצי בטוח שאין לחשוש לחזרה, שפרידתך היא החלטית. ודאית. אז אתה מחויב “על פי הדין” להריק את קופתך ואת כיסיך ואת ארנקך ואת כל המקומות הצנועים המשמשים להחזקת כסף ולהשאיר להוצאות הדרך עשרים, עשרים זהוב לגולגולת. ולאחר שמלאת את כל החובות האלה הרשות בידך לעזוב את ה“גן-עדן” הנאצי. אין איסור לקחת את את מטענך אחר בדיקה. אבל יש איסור להשתמש בסבל שיכניס את מטענך לקרון. היהודי המהגר מחויב בעצמו להכניס את המטען אל הקרון. אפילו אם אתה חולה ותשוש כח ואין אתה רגיל בהרמת משאות אסור לך להעזר בסבל אריי. מה טעם יש לגזרה זו? אין חקר לרוח הנאצי! פטלוגיה – ולא יותר!

בקצור – דרך היהודי המהגר היא “סלולה” – בזהובים פולניים המגיעים עד לעשרים אלף, לכל נפש. כי מלבד שלש התחניות הנזכרות לעיל יש עוד תחנה נודדת, הלא הוא – המתוך, שגם לו נשמה וחשק להרויח. ועם כל זה נמצאים “בעלנים” גם על “מציאה” זו ונותנים בעין יפה את “הסמרטוטים” (כנוי לזהובים הפולניים) ובלבד שיתנו להם לברוח.

ועתה צא וראה: הפקידים מתעשרים; הקונסולים משתכרים ודוקא לא אל צרור נקוב; “הגסטפה” מקבלת מנה יפה וגם הסרסרים היהודים עושים עסקים יפים. וכל זה מהמצוקה היהודית!

אִמָלְאָה – הָחֳרָבה! הדרש ידוע. ¹⁶⁸

1.3.40

העתונות הנאצית מדברת גבהה גבהה ע"ד אידיאלים אנושיים רמים, שרק הנאציזם יגשימם בחיים. אנגליה וצרפת הן נציגות הפלוטוקרטיה, שימיה ספורים. עולם חדש עתיד להבנות ויוצריו הם נציגי הנאציזם. למוסוליני ולסטאלין מרשים להיות עוזרים על ידו. העולם הבא יבּנה ביושר, בצדק, על יסודות חברתיים בריאים בלי קנאה ושנאה בין מעמד לחברו.

אבל כל זה – אינו נוגע ליהודים… כל עם זקוק “לשטח של חיים” (לעבענסראוּם) – חוץ מעם ישראל. לכאורה, הלא זה סתירה ל“אידיאליים האנושיים” שלהם, אבל היהודים אינם בכלל בני אדם, זהו עם פחות הגזע, שלא כדאי לו לעולם להחיותו ולדאוג לקיומו. כל המנמיך את קומתו – בין הפיזית ובין התרבותית – הרי זהו משובח. רבים יברכוהו על זה. ומכיון שהנאציזם עובד ועמל לטובת האנושות ואוחז באמצעים שונים בכדי להגיע למטרתו – הרי הדיסקרימינציה המוחלטת של היהדות היא אחד האמצעים המובילים למטרה הסופית. ולכן – לא לבד שאין מקום לתרעומות על הנגישות הברבריות שהנאציזם גורם ליהדות העולמית, אלא שראוי הוא עוד להכרת תודה על שהוא מוציא את כל זה אל הפועל בעקביות מיוחדה במינה.

ובאמת – עקביות ראויה לשבח, בכל הנגישות עובר כחוט השני הרעיון לדלדל את השבט היהודי בין בגופו ובין בנשמתו. יהפכו נא לברואים נמוכים ושפלים שניזונים מן הרקק, מן ה“יִתור” של החברה האַריית, מן הפרורים שנופלים תחת שולחנם של האריים השבעים והדשנים.

בראשונה חלקו כרטיסי-מכולת לאריים וליהודים בעלי גון אחד. בחררת עני זו בודאי ובודאי שאין כדאי להטיל קנאה. פתאם – כרוזים חדשים שהוכנס שנוי בחלוקת כרטיסי-המכולת. לאריים – צבע פלוני; וליהודים – צבע אלמוני. עד כה אפשר היה להרשם לשם קבלת המכולת בין בחנות אריית ובין בחנות יהודית. מעתה והלאה – אסור לחנוני אריי למכור מכולת ליהודי אף על יסוד הכרטיסים. אריים – לאריי; יהודים – ליהודי. לכתחלה לא הבינו את הכונה שבמחיצה זו. למה ולאיזה צורך? חוקי נירנברג אינם מחייבים עוד בפולניה. אבל לא עברו ימים מועטים והסוד נודע. רגש “היושר” של הכובש חיבו להעניק לאריים כמות של מכולת יותר גדולה מאשר ליהודים. האריים מקבלים “מכל טוב,” כביכול: גם קמח, גם שמן, גם חלה לבנה וגם סוכר-שחוק ועוד מהני מילי מעליתא, שבימי רעב אלה המה מטיבים את ההזנה ומקילים את עול ההוצאות. והיהודים? להם די בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. ירעבו! יתנונו! יכחשו! אמנם: רעה להם; אבל הנאה לעולם.

הכובש מתאמר ש“ברייך” אין מבוטלים. כשנכנס לפולניה התחיל להחניף לההמונים ולמשוך את לבם בכונה להראות להם שתחת שרביט ה“רייך” ייטב להם מאשר תחת שרביט ממשלתם לשעבר. צעדו הראשון היה איפוא לתת עבודה למבוטלים. ולא רק לתת, אלא לחייבם לקבל. מובן מאליו – עבודה בשכר. גם כאן – “חוץ מהיהודים”. “חוץ” רק בנוגע לקבלת משכורת, אבל לא בנוגע לקבלת עבודה. להפך, כל היהודים מגיל שתים עשרה שנה מלאות עד גיל ששים שנה מלאות מחוייבים לעבוד עבודת-אונס בלי שום תשלום. זו היתה בשעתה גזרה הקורעת שמים. לא האמינו בהתגשמותה. בלב מלא חרדה צפו לאיזו הקלה שתבוא – יהא אף בדרך נס. אבל נסים אינם מתרחשים. בקרב הימים עתידה הגזרה להתגשם התגשמות חלקית. שוב הכריזו על הרשמה חדשה שהפעם היא מזדוגת עם בדיקת רופא. וכל אחד שאינו “בקו הבריאות” וזקוק לבדיקה הוא מחוייב לעשות את זה על חשבונו ולהכניס בשעת ההרשמה החדשה חמשה זהובים. והנה מחנה עצום של ארבעים אלף “עבדים עברים” יגלה לעבודת-אונס תחת פיקוחם של נוגשים נאציים, שירדו בהם בפרך. הקהלה כבר קנתה על חשבונה שמיכות חמות – כפי שהרגולמין מחייב – בשביל אלה שאין ידם משגת לקנותם משלהם. אלפי משפחות בלבבות מלאים חרדה ובעצבים מתוחים עד להתפקע מחכים ליום המר והנמהר, שבו מפרנסם ומכלכלם יעזבן לאנחות בלי משען ומשענה בחיים.

מהיכן תתפרנסנה? מי יכלכלן?

היש אסון כאסוננו?

לפני איזה זמן נאסרו בלי שום סבה ואשמה מאות צעירים יהודים מדופלמים, שהובלו בסתר למקום בלתי ידוע וזה ששה שבועות שפסק כל משא ומתן בין הנאסרים ובין העולם החיצוני. אף לקרוביהם ולבני משפחתם לא הודיעו איפה הם נמצאים. התחילה מהלכת שמועה שמקום מאסרם – בית הסהר המוקוטובי; אבל הקרובים שבאו לשם גורשו בחרפה וסכּנו את חייהם. הצעירים הללו, הנקיים מכל חטא, נתדלדלו עד הדיוטא התחתונה. כי תיכף למאסרם באו והוציאו את מערכת הרהיטים שבדירותיהם. ככה עברו בצפית-חרדה למשפחותיהם ששה שבועות. הבהבה איזו תקוה צנועה: אולי סוף סוף ישוחררו ממאסרם.

עכשיו לי נודע בדרך סוד ע"י “פאלק’ס-גענאססע” אחד שמסר לי בלחישה, שכל הנאסרים שולחו שלשום (28/2) למחנה הרכוז שבאוֹסוֹבָיץ.

קרבנות קוטט כבר הועלו על מזבחם!! ¹⁶⁹

הטרגיות שבגורלנו היא שאין אנו בטוחים בחיינו וברכושנו לא רק ליום המחרת, אלא אף לשעה הבאה. מאות יהודים נאסרים ומושלכים אל בתי כלא בלי שום אמתלא ובלי שום יסוד משפטי.

החצר מספר 15 שברחוב נלבקי (זמנהוף) הוא חצר-מעבר. חצר מאוכלס עשרות או אולי מאות משפחות יהודיות. עשרות חנויות, שבעליהן נתרוששו ונתדלדלו. החנויות – חצין פתוחות וחצין סגורות. האצטבאות – כמעט שהן ריקות. והנה בבוקר בהיר אחד (כן, התחילו ימים בהירים!) נאסרו כל החנונים שבחצר הנזכר. החצר נסגר משני עבריו וצדו יהודים מדוכאים שהובלו למקום שהובלו. אוי להם ואוי למשפחותיהם!!

כדי להבהיר את תכונת הנאצי כדאי לספר גם מאורע זה.

אם תרצו – תבכו; ואם תרצו – תמלאו את פיכם שחוק!

נכנסו אל דירת היהודי העשיר אלטמייד שברחוב לשנה להוציא את רהיטיו ומצאו בהם פסול: לא לפי טעמם; והשאירום. אבל פטור בלי כלום אי אפשר. התחילו איפוא לבדוק כל מה שמצאו תחת ידם. ודוקא בחפצים אחרים לא מצאו שום פסול וקנו אותם במשיכה… ברהיטים מדקדקים; לא כן ביתר כלי הבית. הכל כשר ללקיחה. קשה לעמוד בפני היצר. הלב חומד והיהודי הפקר. מה יעשו איפוא חמסנים אלה שלא יחמסו?!

לאחר שבדקו את כל חדרי הדירה נמלך אופיצר נאצי אחד ונכנס אל המטבח. שם הרגיש בקדרה אחת שעמדה על הכירים ובה חתיכת בשר לשם בשול. הקדרה היתה בעצם רתיחתה. הפרוצס של הבשול בעצם תקפו. אבל גם זה לא הועיל. הנאצי תחב את מזלגו לתוך הקדרה הרותחת והוציא ממנה את הבשר הנא (לפי הפירוש: בשר שלא נגמר בשולו) וכרך אותו באיזו מטלית ולקחו לעצמו. לא די בזה. תיכף לזה הרגיש בבקבוק מלא חלב שעמד על אדן החלון. גם זה ענין. עמד והריק את החלב לתוך נאדו וגם זה לקח לעצמו.

אין זה, חלילה, “גרויל-פראפאגאנדא”! ¹⁷⁰

עובדה חיה, שעדים יקדמוה!!

4.3.40

בשליש האחרון של פברואר דמינו שהאביב ממשמש ובא. באו ימים בהירים. שמים תכולים-אפורים ובהם שמש של ערב אביב: חום פושר, אבל יש בו כדי להמס את השלג, שנצטבר ערמות, ערמות בצדי המדרכות. סמנים מובהקים של אביב העושה את צעדיו הראשונים. חשבנו שכבר נושענו. הקור המסַמר בחורף חסר-פחם אכל את כל בשרנו. אברינו התחילו מתמתחים לקראת זיו השמש. גופותינו הכפופים והמכוצים התחילו מתישרים. סרה דאגת הפחם. נפתחו הדלתות לחדרים הבלתי מוסקים במשך ירחי הקור. אור השמש התחיל מכניס קצת שמחה ללבותינו הדוויים והכואבים. אבל – זו היתה שמחה מוקדמת! כנראה, קרב עז מתחולל בין החורף הסג אחור לבין האביב הצועד קדימה. פעם – זה נופל וזה קם. ולמחרתו – להפך! שוב התעננו השמים והפכו להיות אפורים. התחילו מנשבות רוחות קרות. שוב כיסנוּ השלג שהתחיל נופל בשפע. ושוב התחילה הדאגה חודרת אל הלב. יש צורך בהסקה. והסקה חד-פעמית עולה בעשרה זהובים. מלבושינו קלים, הסולַים מעוכים, שחוקים ונקובים. הוי! מתי נפטר מהחורף הממושך המשליך את קרחו לחדרינו וללבותינו?

וכששלג מתחיל נופל בשפע נוספת לנו מצוקה חדשה: יהודים נתפסים לנקיון הרחובות ולצבוּר השלג. יש הסכם בין הכובש ובין הקהלה בדבר עבודת-אונס בחנם שרק היהודים נתחייבו בה. על פיה נחלקה העיר לרובעים וכל רובע לרחובות וכל רחוב לחצרות. לכל רובע – תורו. והוא הדין לכל רחוב ולכל חצר. בכל בוקר יוצאים כמה מאות יהודים על פי הזמנת הקהלה לעבודת-אונס. וברחובות ורשה – הופעה בלתי רגילה: על יד בורות הביוב שלשם זורקים את השלג נמצא במקום וואיטעק ואדעק את יענקיל ושמעריל, שאפשר להכירם לאו דוקא עפ“י “הסמן היהודי” שבשרווליהם, אלא על פי תנועותיהם וכל פי העצבות השרויה על פניהם. עסוקים המה בעבודת-אונס קשה שאינם מקבלים בעדה שום תשלום. אף לא אוכל! גם ה”גוי" מחוייב לעבוד. אבל – בשכר. היהודי נידון לעבודה – בחנם. זהו גורלנו! כבן פּחוּת-הגזע אינו זקוק לא לתשלום ולא לאכילה – רק לעבודה. וזה יהיה אחד מהיסודות החברתיים שעליהם יבוסס ה“עולם החדש,” שהנאציזם רוצה להיות יוצרו.

היום שוב נפל שלג בשפע רב. ושוב היה יום צרה ומצוקה ליהודי ורשה. אין הכובש מסתפק בחומר האנושי שהקהלה ממציאו. בו משתמש הכובש לעבודות המוכנות מבעוד יום, לעבודות קבועות ומתמידות. אבל מלבד עבודות קבועות מזדמנות עבודות ארעיות. ואז, - מתחיל הציד. אין מבחינים בין זקן לנער. אם יהודי אתה – “האלט”! ¹⁷¹ כמעט בכל רחוב המאוכלס יהודים עמדו אוטובוסי-משא, שהיהודים הניצודים הושלכו לתוכם והובלו למקום העבודה. כהרף עין השמועה מתפשטת בין העוברים לתומם וכל אחד ממַלט את נפשו עד כמה שידו מגעת. נקבע הרגל להזהיר את היהודי העובר לתומו על הסכנה האורבת לו בכדי שימנע את עצמו מעבור במקום סכנה. הרגל זה נתקבל כחוב מוסרי אף בין אנשים זרים. משתמשים בסיסמא קצרה: “דרך אורלה – לא”! ודי לעובר ברמיזא. ועם כל זה – הרבה ניצולים והרבה – נופלים ברשת.

בעת האחרונה נתפסות לעבודת-אונס גם נשים צעירות ועלמות. יש שאתה פוגש ארבעה-חמשה אוטובוסי-משא מלאים ככלוב מלא עוף נשים עבריות המובלות לעבודת-אונס.

והרבה יש לספר ע"ד המנהגים שהכובש נוהג ביחס לאנוסות אלה…

7.3.40

חיינו השוממים והעלובים הולכים ועוברים ללא ניצוץ של תקוה, שעמנו היה תמיד רגיל בה. עברו הזמנים שההמונים היהודיים המדוכאים היו מנחמים את עצמם בשמועות פוליטיות מסוג של “עורבא פרח.” היו כאלה שדחקו את הקץ אפילו לימים ספורים. כל מיני בדותות היו מוצאות אוזן קשבת מפני – ש“הרצון הוא אבי המחשבה”. קצתן נקלטו אצלינו ע“י התעמולה הלונדונית דרך הרדיו שהקרובים ל”פאלק’ס-גענאססען" היו שומעים מאחורי הפרגוד. השמועות הפורחות של הרדיו הלונדוני נתקבלו על ידינו כאמת מציאותית והאמַנו בהן.

עכשיו נוכחנו שנתאכזבנו. המציאות והעובדות החיות מראות לנו שישועתנו עודנה רחוקה מאתנו. המתמַצים היטב במצב הצבאי והפוליטי הולכים כאבלים. אין לקוות שההכרעה תבוא באביב הבא. ואי ההכרעה – זאת אומרת: שמצוקתנו הנוראה תאריך ימים ואנחנו נתנונה ונלך. אין עם בעולם שעמד על טיבו של הנאציזם כמונו יהודי פולניה. אפשר שאם ההכרעה תהיה לטובת הדמוקרטיה ומוסד שנוצר לשם זה ירשום את מאורעותינו בצורה פרטיכלית תתפרסם האמת הערומה לעיני כל העמים והלשונות מתבליט את פני הנאציזם בכל כעורם המוסרי ועומק ירידתו האנושית.

אין זה צבא אלא – אספסוף של בנדיטים ורוצחים. אפילו בני אדם בעלי נשמה לקויה אינם מוכשרים לתועבות שטניות כאלה. אין זאת אלא שהם מהווים את הטפוס האמצעי שבין חיה טורפת בעלת ארבע רגלים לבין האדם שנשמה בעלת דרגה יותר עליונה טבועה בו. זהו גברא תתאִי נחָן אמנם בשכל אנושי אבל שכל מטומטם. נאצי שחרב בידו והוא מעופף בה על ראשך בכדי להכותך חלל ואתה מביט עליו בשעת סכנה בעיני זעם מלאות פחד ומשטמה – יאשים אותך שאתה מביט עליו “מיססטרויאוש” ¹⁷²ואין דרך בני אדם בכך. סמן הוא איפוא שאתה בן פּחות-הגזע. לו נודע לעמי התבל, אפילו לאלה שאינם הוגים לנו חבה מיוחדת, אף אחד מאלף מכל הנעשה לנו ע"י הנאצים הארורים, אלה בני-קין, חסרי צלם אלהים על פניהם הרצחניים, היו מזועזעים עד יסוד נפשם והיו מונעים את עצמם משום משא ומתן, בין מסחרי ובין תרבותי, עם ארץ התופת שגרמניה ההיטלראית שמה.

החמס והשוֹד מלווים ע"י צליפות השוט ומכות אנושיות בכל מיני כלי חבלה, אינם פוסקים אף ליום אחד. כל אחד מחכה בלב חרד לשעתו ונכנע לגורלו, שאם יהודי חרד הוא מאמין באמונה שלמה, שכך נגזר עליו מן השמים בכדי למרק את עוונותיו. מאות משפחות מתדלדלות ובאות עד ככר לחם במשך שעה אחת. נראה הדבר, שבלחישה רמזו למגיני המולדת שהיהודים ורכושם הם הפקר. ביחס להם לית דין ולית דיין. אין צעקתם מגיעה לתופשי רסן השלטון. וכשהיא מגיעה – המתאוננים והקובלים נענשים. כיצד מעיז “יודע” להאשים חיל גרמני בגזלה או בחמסנות?! אין זאת אלא שהוא מעליל עליו!

“פאלק’ס-גענאססען”, ששבילי העיר נהירין להם, ממתיקים סוד עם מגני המולדת. מוסרים להם רשימה ערוכה בכל פרטיה, ושלובי זרוע פורצים למשפחה יהודית ואינם משאירים לה אף שרוך נעל. יש שהם נכנסים לסוחר יהודי שכל סחורתו כבר הוחרמה. הקרבן מתחנן: כבר נתתי מה שהיה לי; עכשיו אין לי כלום. – לא; הוא מקבל תשובה ברורה – עכשיו תן את כספך שבמזומנים. “פערפלוכטער יודע”!! ותיכף מתחילים להמטיר עליו מכות ומלקות לעיני בני ביתו המיבבים והמתיפחים עד שהמעונה מוסר למעניו את כל כספו שתחת ידו, ואם אין לו כסף מאריכים לו שעה אחת בכדי “שילך להשיג כסף,” ובינתים הולכים להעלות על מזבחם קרבן חדש. כעבור שעה – בדיקנות גרמנית! – שבים אל הקרבן הראשון, והכסף כבר מונח מוכן ומזומן לפני הגזלנים. אלה המה מעשים לעשרות בכל יום!

ביום ראשון העבר נגזרה הגזרה על החיט האמיד רַפפֶל (נובוליפקי 19). שסחורתו כבר נגזלה ע“י החרמה “חוקית” ועכשו באו על דעת עצמם שני אופיצירים “נהדרים” בלוית ציבילים מ”הפאלק’ס-גענאססען" לקחת את שארית הפלטה במזומנים. טענת: “אין לי”! לא הועיל. אם לא תתן ברצון – תתן באונס. ותיכף לזה החלו לעַנות אותו ביסורים פיזיים. רעיתו שהיתה באותו מעמד התחילה ליבב ולהרים קול צעקה. אז קבלה גם היא את מנת חלקה בעולם הזה. אין נאצים נושאים פני אשה. גם היא יצאה מתחת ידם מוכה ופצועה, כי לא חשכו גם ממנה מכות וחבלות. וכן עשו גם לבנם. אבל באמת החיט האומלל היה עני באותה שעה: לא נמצאו תחת ידו שום כסף. היה מוכרח איפוא לפנות לשכניו גרי חצרו שילווּ לו כסף. צעקת הנחבלים והמוכים הגיעה גם לאזני השכנים. גם עליהם נפלה אימה. שעוד מעט ויגיע גם תורם. עמדו וקבצו על יד אלף וחמש מאות זהוב ב“כדי להפטר מן הרוצחים,” ויעזבו את החצר. וכן היה. אל תאמרו איפוא שהיהודים הם חסרי עצות!!

9.3.40

ממשלת “הדז’ינאי” – מוטות כנפיה פרושות על פני כל היהדות הפולנית. נתוקה היא מכל הקבוצים היהודיים הפזורים בכל העולם כלו. אין ממי לשאול עצה ואין מי שיעמוד בפרץ. עזובה היא לנפשה ולכחות החיוניים שבתוכה. וכחותיה החיוניים נתמעטו כמעט עד אפס. אף בימי שלוה לא נתברכה בעסקנים צבוריים הראויים לשמם. ארץ פולניה היתה הראשונה שהכריזה על העסקנות הצבורית כעל מקור פרנסה. חדלו להתבייש בזה. כששני עסקנים התיעצו יחד לשם איזה מפעל צבורי כל אחד הבין וידע את הצפון בלב חברו. והיה כאלו הסכם חשאי הותנה ביניהם. חלק כחלק! ובזה הורידו את העסקנות הצבורית מגדולתה ונתמעטו הודה ועולה. כלם ידעו את ה“סוד”, כי כל מה שעסקן צבורי עושה – לעצמו הוא עושה. גם פני העסקנות הציונית, שמעקרה רכזה מסביבה את הטוב והמשובח שביהדות הפולנית, חפו. כי גם היא הפכה להיות “עסק” ו“הקרובים אל החלל” הגיעו לגדולה, לכבוד ולעושר ע“י הציונות, שהיתה להם ל”פרה חולבת" בצורה זו או אחרת.

כל זה – בימי שלוה! עם פרוץ המלחמה אבדנו גם “טובנו” המעט שהיה לנו עד כה. יתומים היינו באין שתדלן ומיעֵץ. הקטסטרופה הנוראה מצאה את היהדות הפולנית ריקה, שוממה וגלמודה מכל בניה שקפצו לעמוד בראש, כי כלם ברחו לנפשם מחמת המציק, חגבים ונמלים גדלו ועלו למעלה ראש – בשכר המשכורת השמנה ש“הדז’ונט” מעניק להם, אף כי אינם ראויים לעֶמדה זו. אבל אין עצה. את הפרוטה מקבלים ממי שנותנה. סוד גלוי הוא שהשלטון בתוך ה“דז’ונט” נתפס בידי השמאלים. להם הדעה. הקרובים להם חוסים בכנפיו – וחם להם. אחים לדעה ולמפלגה מקבלים מנה אחת אפים. החלוקה מתנהלת בצורה ביורוקרטית. אין מועצה זו של עסקנים נציגי המפלגות שבידה ההשגחה על כל המפעל. הכל בידי הדירקטור, והכל נעשה על פי שקול דעתו. אין ספק בדבר שכל המפעל אינו שלם בתכלית השלמות, והוא לקוי בחסר ויתיר, בנשיאת פנים לאחד ובהטית דין לשני. אבל – עם כל זה אין אף אחד יוצא בידים ריקות. בנוגע למקבלים ה“דז’ונט” מבחין ואינו מבחין. מבחין בנוגע לגודל סכום התמיכה; ואינו מבחין בנוגע לזכות, שכל אחד זכאי להנות. נותנים קצת פחות, אבל נותנים. אולי עוד יבוא יום ומעשי “הדז’ונט” יבודקו לאור הבקרת הפומבית ע“י יודעי דבר ומומחים לכך. לע”ע – הס כל בשר! איזו תרעומת חשאית, איזה רגון, שאינו יוצא החוצה. אין לפני מי להתאונן. אין חבוש מתיר את עצמו בבית האסורים.

יוצאת מן הכלל היא – ה“אגודה”, נרגנית קלסית זו, שלפי דעתה אין כמוה לאפוטרופסות על עם ישראל. בכל פעם שנוצר איזה אורגן המדבר בשם עם ישראל כולו – היא באה לחַלק, היא חותרת תחתיו ותוקע סכין בגבו.

גם זה ראוי להרשם.

מחלות מתדבקות מתהלכות בעיר. הגורם הראשי להן – הכובש עצמוֹ. רבבות יהודים נשארו בלי מזון ומחיה. “נקודות” ¹⁷³הגולים מטעם “הדז’ונט” הן באמת קן לכל מחלה ולכל פגע רע. היהודים הוצאו מכלל כל עזרה רפואית הנתנת מטעם העיריה. אפילו ה“עזרה המהירה”, שמעולם לא הבחינה בין יהודי לגוי, פסקה לתת את עזרתה ליהודים עפ“י צו מגבוה. “מרכזי הבריאות” נותנים עזרה רפואית רק ליהודים לקויים “מחלות המין”, בפני יהודים חולים סתם דלתותיהם סגורות. לשום “בית-חולים” אין יהודי חולה מתקבל אפילו אם חייו תלויים לו מנגד, חוץ מ”בית-החולים" שברחוב צ’יסטה, שהעיריה פסקה לתת לו את תמיכתה השנתית והוא מתכלכל אך ורק על חשבון הקהלה. אבל כל זה אינו מספיק. עתונו של הכובש פרסם בימים האחרונים כללים איך להזהר מפני מחלות מתדבקות. בין יתר הכללים נמצא כלל אחד האומר:

– להזהר משום משא ומתן עם יהודים שהם מפיצי המחלות המתדבקות!!

[הקטע הבא מופיע בכתב יד]

גם זה ראוי להֵרשם:

מחלות מתדבקות מתהלכות בעיר. הגורם הראשי להן – הכובש עצמוֹ. רבבות יהודים נשארו בלי מזון ומחיה. “נקודות” הגולים מטעם “הדז’ונט” הן באמת קן לכל מחלה ולכל פגע רע. “היהודים הוצאו מכלל כל עזרה רפואית הנתנת מטעם העיריה. אפילו ה”עזרה המהירה“, שמעולם לא הבחינה בין יהודי לגוי, פסקה לתת את עזרתה ליהודים עפ”י צו מגבוה. “מרכזי הבריאות” נותנים עזרה רפואית רק ליהודים לקויים “מחלות המין”, בפני יהודים חולים סתם דלתותיהם סגורות. לשום “בית-חולים” אין יהודי חולה מתקבל אפילו אם חייו תלויים לו מנגד, חוץ מ“בית-החולים” שברחוב צ’יסטה, שהעיריה פסקה לתת לו את תמיכתה השנתית והוא מתכלכל אך ורק על חשבון הקהלה. אבל כל זה אינו מספיק. עתונו של הכובש פרסם בימים האחרונים כללים איך להזהר מפני מחלות מתדבקות. בין יתר הכללים נמצא כלל אחד האומר:

– להזהר משום משא ומתן עם יהודים שהם הם מפיצי המחלות המתדבקות!!

10.3.40

הקטסטרופה הענקית על היהדות הפולנית – אין כמותה וכדמותה אפילו בעתים היותר חשכות בתולדות ישראל. ראשית – עומק השנאה. אין זו רק שנאה שמקורה בתכנית המפלגתית ושנוצרה לשם פוליטיקה. אין זו שנאה קוניוקטורלית, אלא שנאת הרגש, שמקורה איזו מחלה פסיכופטית. ובהופעותיה החיצוניות היא פועלת כשנאה פיסיולוגית, המתארת לעצמה את השנואי כטמא טומאת

איצ’ה מאיר רוצה לתפוס את כל השלטון בידו. ואם לא כל השלטון – למצער שלטון חלקי. הוא אינו מרוצה שהאפיקורסים ופושעי ישראל ידברו בשמו. בכל מקום הוא בא להפריד, להפיץ מדנים בין אחים, לזרוע שנאה, לחתור חתירות, לנתוץ ולהרוס. בשנים כתקונם אין אפיקורסים ופושעים נחשבים בכלל ישראל, ואין לצרפם למנין. אבל בעניני כספים – שאני! איצ’ה מאיר ו“הירמולקה” שלו קופצים לעמוד בראש. לטענותיו אין מספר. ודרישותיו הן תמיד מקסימליות. הציונות היא פסולה. אבל כשהסוכנות מקבלת סרטיפיקטים איצ’ה מאיר רץ אל הנציב העליון ואוכל קורצא. חס לו לנציב לתת את החלק המגיע לו לידי פושעים. מן הראוי לחַלק: לפושעים לבד ולו לבד. הוא הר' ישראל שבתוך כלל ישראל. אין לקַפח אותו, חלילה.

וכן יחסו למפעל הצדקה של ה“דז’ונט”. איצ’ה מאיר אינו מסכים שיקבל קצבה מידי איזה מתוך פושע. הוא ילך אל האדון הראשי.

ובכן – יש עצה. יאסוף מסביבו את כל הנוהים אחריו ויאחדם למעשה מרי: מסירה לאמריקה! ואם אין תחבורת ישרה לאמריקה ישלח שליח מיוחד לבלגיה או לשוצריה. העקר הוא לאסוף רבה חתימות של מתאוננים. ואיצ’ה מאיר יודע את המלאכה של אוסף חתימות. כל מי שתורתו סחורתו לו הוא. לכל הצבועים “העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס” יש מקום בעדתו. ובכן, עמד ושלח לנשיאה של “אגודת המלמדים,” שנושא מסוה של יראת שמים על פניו לשם פרנסה ושבע תועבות בלבו. לאמר: – חותם לך – בוא אלינו ונמתיק סוד יחד נגד ה“דז’ונט” הפושע! נדבר ישר באזני אמריקה – וטוב יהיה לנו. במקום זהובים זעומים נקבל דולרים מלאים; למה לנו לעמוד כעניים בפתחו של הדירקטור ב. ולהיות תלויים בחסדו? נהיה אדונים לעצמנו! ועוד רמז לו כי מה שנוגע לחלקו האישי יקבלו ביד רחבה ומלאה. כדאי יהיה לו!

במקרה נודע לי הסוד. הנשיא בעצמו בא לשאול בעצתי. יעצתיו: אל תתן יד לנרגנים! וכן עשה.

10.3.40

הקטסטרופה הענקית שנחתה על היהדות הפולנית – אין כמותה וכדמותה אפילו בעתים היותר חשכות בתולדות ישראל. ראשית – עומק השנאה. אין זו רק שנאה שמקורה בתכנית המפלגתית ושנוצרה לשם פוליטיקה. אין זו שנאה קוניוקטורלית ¹⁷⁴, אלא שנאת הרגש, שמקורה איזו מחלה פסיכופטית. ובהופעותיה החיצוניות היא פועלת כשנאה פיזיולוגית, המתארת לעצמה את השנואי כטמא טומאת הגוף וכמצורע שאין לו מקום בתוך המחנה.

שנאה מהותית כזו קלטו ההמונים. שנאה אידיאולוגית אינה לפי השגתם המוגבלה. תורת הרוח רחוקה מהם ואינם מסוגלים להבינה. הם קלטו את תורת רבותיהם בצורה גשומה וקונקרטית: היהודי מזוהם; היהודי רמאי ובן בליעל; היהודי שונא לגרמניה וחותר תחת קיומה; היהודי הוא – העילה הראשית של החוזה הורסלי שהוריד את גרמניה עד דכא; היהודי הוא – השטן, המסכסך בין עם לעם ומעורר אותם לשפיכת דמים בכדי להנות מחורבנם. אלה המה מושגים מובנים יפה, שפעולתם בחיים היום-יומיים מורגשת תיכף ומיד.

אבל יוצרי הנאציזם ואילי-המפלגה יצרוּ אידיאולוגיה מדעית המבוססת על יסודות יותר עמוקים. בידם תורה שלמה המרקיעה לפני ולפנים של רוח היהדות. יהדות ונאציזם – אלה הן שתי השקפות-עולם שאחת אינה סובלת את חברתה ומשום זה אינן יכולות לגור בכפיפה אחת. לפני אלפים שנה צדה היהדות בחרמה את כל עמי-התבל והשפיעה עליהם מרוחה ומתרבותה. היא עמדה כצר להתפשטותה של האליליות הגרמנית שתורתה אחרת ותרבותה ממקור אחר חוצבה. אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. או שהאנושות תהיה יהדותית; או שתהיה גרמנית-אלילית. עד כה היתה יהדותית. אף הקטוליות היא בת היהדות ופרי רוחה. ולפיכך גם היא לקויה בכל החסרונות שירשה מאמה. העולם החדש שהנאציזם יהיה יוצרו ומחוללו מחוייב להיות אלילי-קדמוני עם כל ה“אטריבוטים” שלו. לפיכך הוא מצוּוה ועומד להלחם ביהדות עד רדתה.

כאן נצטרף גם נמוק פוליטי ששכרו בצדו וכדאי להפיצו ברבים. גם הבריטים נוהים אחרי היהדות. יש השערה שהם בני בניהם של עשרת השבטים הישראליים. היהודים והבריטים עשו שותפות וחלקו ביניהם את העולם. היהדות היא גברת התרבות העולמית, יצירת רוחה ועלַת כל התורות הסוציאליות, הקומוניות וההומניות. והבריטים תפסו בידם את השלטון הפוליטי על ארצות זרות ואיים רחוקים. שותפות זו פרשה את מוטות כנפיה על כֹל העולם כלו ומושלת בו ממשלה בלי מצרים. היהדות – ברוחה; והבריטיות – בחרבה. כזו אף זוֹ – משחתן בן. שתיהן נשלו את האליליות הגרמנית מעֶמדתה וקפחו אותה שלא תוכל למלא את תפקידה.

ולכן – מלחמה כפולה לנאציזם גם ביהדות העולמית וגם בבריטניה וכחה הפוליטי הכל-עולמי. תפקידו כהיום – להביא כליה על שתיהן יחד. כאן סודה של הסערה המתחוללת לטאטאנו מן העולם. כאן סודו של הכוון לעשותנו לפריים, לנשל אותנו מכל עמדה חיונית, להרחיקנו מכל מקור של פרנסה, לעשותנו לבזויי מין האדם, לחלאת החברה האירופית, לגוי מתועב, לצואת האנושות.

באשרנו שלא עמד הכובש על טיבה של יהדות פולניה וכחה החיוני. על פי השכל – אנחנו מחוייבים לגווֹע. על פי חוקי הטבע – סופנו לאבדון ולכליה גמורה. כיצד יכול קבוץ שלם להזון כשאין לו שום אחיזה בחיים? הלא אין לך מקצוע ומשלח-יד שלא יהיו מוגדרים ומסוייגים בשבילנו!

אבל גם הפעם איננו, “שוה בשוה” עם חוקי הטבע. טבוע בנו איזה כח נעלם, רזי וסודי המעמידנו ומקיימנו על אף כל החוקים הטבעיים. אם אי-אפשר לחיות מן המותר אנחנו חיים מן האסור. ואין זה גנאי לנו. המותר אינו אלא הסכם וגם האסור עומד על הסכם. ומי שאינו נותן יד להסכם אינו מחייבו. ובפרט אסור ומותר של כובש ברברי, הצר את החיים כדמותו וכצלמו, לפי מושגיו הרצחניים והחמסניים.

כח סודי זה פועל בנו נפלאות. והא ראיה: אין בנו מקרים של מאבדי עצמם לדעת! היהדות הגרמנית כרעה ונפלה. תיכף ומיד תם כחה המעמידה והמחַייה. רעדה אחזתה ובאה עד משבר. כשלא היה לה פתח הצלה בשמד גזרה על עצמה את דינה – לגוֹוע. נטולי כח לחיות מצאו אלפי יהודים את מקלטם – בשאול. גם היהדות האוסטרית – לא עברו ימים מועטים והיא התנונה והלכה תמס. כל גזרה חדשה העלתה על מזבחה אלפי קרבנות, משפחות שלמות סלקו את עצמן ברצון כשהעולם נעשה צר להן. גאים ומלאים הכרת עצמם עמדו אלפי יהודי גרמניה ואוסטריה ושמו קץ לחייהם.

לא כן יהודי פולניה – המדוכאים והרצוצים. הבזויים והשפלים: הם אוהבים את החיים ואינם רוצים להסתלק מן העולם לפני זמנם. אמרו מה שתאמרו: השאיפה לחיים במצוקה נוראה כזו שלנו היא – פועל יוצא של איזה כח טמיר ונעלם שעוד טרם עמדנו על מהותו. זהו כח-מעמיד נפלא שרק הקבוצים היותר איתנים והיותר חשולים שבעמנו נתברכו בו.

העובדה שכמעט אין לנו מאבדי עצמם לדעת ראויה להדגשה (מחוידת) מיוחדת.

ערומים נותרנו. אבל כל זמן שכח טמיר זה מסתתר בנו לא אמרנו נואש. וכחו של כח זה צפון בהויתה המקורית של יהדות פולניה. המעורת שרשים במסורתנו הנצחית, שצותה לנו את החיים.

ביחד עם משוררנו ¹⁷⁵תאמר יהדות פולניה:

ניצוץ אחד מסתתר בצור לבי,

ניצוץ קטן, אך כלו שלי הוא;

לא שאִלתיו מאיש, לא גנבתיו

כי ממני ובי הוא…

17.3.40

גם בשעות היותר מחרידות ואיומות בימי כבוש ורשה, כשאוירוני האויב המטירו עלינו מות ופלצות לא עזבתי את עטי. הרגשתי בקרבי צורך פנימי להנציח את המאורעות על הגליון. ממעל לראשי רחפו מלאכי מות ואני הייתי כלי שקוע במלאכת-קדשי. היתה בזה איזו גבורה עילאית. וראה זה פלא: מה שלא פעלה המעצמה היותר תקיפה באירופא פעלה הצטננות קלה, שהכריעתני למשכב לימים אחדים והפסיקה את מלאכת-קדשי. חום בינוני (38.3) החלני: ולא עליכם, בני אדם, להחלות ברשות רעיתי. אין מחמירה כמוה. לחנם התנגדותך. אתה נתון אז כלך בידי אשה וגורלך לסבול יסורי הבראה עד – שתבריא במאה אחוזים.

בתחנונים גדולים הצלחתי היום לקבל ממנה רשיון לרדת מעל מטתי לאחר זה שני ימים שהחום עזבני. אני הולך ומבריא, אף כי השעול עודנו אורחי ומטרידני כפעם בפעם.

בימי מחלתי אני מרבה לקרא את העתון הפרוגרסיבי לשעבר: “דויטשע אלגעמיינע צייטונג” הברליני. לאחר “שהשווּ” ¹⁷⁶אותו נעשה אנטישמי כדת וכדין. כלו זרוע עוקצים נגד “די יודען.” עובד את אדונו באמונה ובמסירות הראויה. אין הקריאה בו רפואה טובה לחולה. אבל הוא הטוב שבנחשים. זהו מצד אחד. אבל מצד שני אני מוצא בו גם קצת נחמה ללבי החולה: נוכחתי שהכל בנוי בו על שקר ובדיה. יש דברים המתבררים בו ואני בקי בהם. והיה זה כאלו בשעת קריאה אני מתבונן אל איזה מגדל ההולך ונבנה נדבכים, נדבכים של שקר ורמיה. הכרה זו היא רפואה ללבי. מפרטים אלה אני דן על הכלל שבשקר יסודו ואין לו רגלים.

זוהי נחמתי ורפואתי. שיטה מדינית שאין בה מתום – לא תתקיים לאורך ימים. למשל: אין כמוני יודע את מצב הדברים לאמתם בפולניה. ודרשתו של הד“ר פראנק בקטוביץ ע”ד פולניה, ממשלתה לשעבר ועמה בהמוניו – היא כלה עזות, חוצפה וטפשות. והוא הדין דרשתו של ה“אפיטרופוס” נוי-ראט ¹⁷⁷בפראג הצ’כית, אף כי האכא הצ’כי חזר אחר דבריו והוסיף משלו ברוחם. אין עבדים אחראים על דבריהם.

וכן ביתר הדברים. אין צדים המונים בדברים בעלמא. היום נפוצה השמועה כי האיטלקים שבפולניה הנכבשה ובראשם הקונסול עזבו את ורשה. ברי לי שזה שקר. אבל מענין לדעת: מאיזה יקב שמועות כאלה נולדות. עוד לא נתיבש הדיו של מאמרי השבח והתהלה שבעתונות הברלינאית לכבוד ה“דוצע” ושבעתונות הרומאית לכבוד “הפיהרער”. ומה זה היה פתאם שרוח שטנה עברה ביניהם עד כדי מלחמת דמים?

ואף על פי כן – היהודים בשלהם!

נראה הדבר: שנקמה מדומה נקמה תקרא!…

18.3.40

בשבועות האחרונים היתה הוצאת הרהיטים ע"י הכובש למגפה מתהלכת מחצר לחצר ומדירה לדירה. כמובן, אך ורק אצל יהודים. כרגיל, כל גזרה מקבלת אצל הברברים גון סַדיסתי. אין הכובש גורס: ברור לו מיתה יפה. סיסמה זו היא ירושת התקופה ההומנית-ליברלית שזמנה כבר נגמר “ואין לה עוד מקום בחיינו החדשים.” אין מודיעים אותך זמן ידוע לפני זה שככה יארע לך. כל גזרה היא הפתעה גמורה לקרבנה. ומכאן – הסדיזם שלה. כל גזרה המוצאת אל הפועל בצורה סדיסטית קשה שבעתים. קרבנה נופל באין אונים והוא אובד-עצות לעשות דבר מה בעוד מועד לרוחתו ולישועתו.

יש שאתה מסב לשולחנך לאכול את לחם העצבים שלך; בני ביתך מסובים סביבך. אבל אינך בטוח שתאכל את לחמך עד גמירא. נכנסים ומודיעים: באו להוציא את הרהיטים ועליך עוד לעזור בהוצאתם. ואם אין כוחותיך מספיקים חוטפים יהודים עוברים ושבים מן הרחוב ומכריחים אותם לעבודת-אונס זו. וכמובן, כאן יש מקום לכל יהודי ירא שמים לקיים מצות עשה מן התורה: “עזב תעזוב עמו.” בעל הבית בכבודו ובעצמו עוזר על יד הנחטפים בהוצאת רהיטיו. סצינות כאלה תראה לעשרות בכל יום ברחובות ורשה. ידו פרש צר על הרהיטים אשר ליהודיו – בפרהסיא; ובחשאי – הולכים לטמיון כל חפץ יקר ערך בשעת הורקת הארונות והארגזים. גברת הבית נכנסת לתפקידה והיסטריה אוחזת אותה. בכיות ויללות הקורעות שמים, ששעריהם נעולים. והאויב שוחק למחשבתינו!

בימים האחרונים חל קצת שנוי במפעל “הומני” זה. אין הכובש רוצה להטריח עצמו בלקיחה. גם זה למותר לו. סדיזם המגיע לשיאו הוא אם הנידון למיתה כורה לו קבר בעודו בחייו. וכן נוהג הכובש בנו בכל פעם שהוא גוזר עלינו איזו גזרה רעה. אנחנו בעצמנו מחוייבים להגשימה. לא רק לפשוט אצת צוארנו לשחיטה אלא גם להעביר את המאכלת ולחתוך גרוננו כל זמן שלא נחתך עוד רוב סמניו…

יבואו ימים והקהלה הורשאת תספר את כל אשר עבר עליה בימים הנוראים האלה. היא עצמה תדע לספר את המרטירולוגיה שלה בכל מוראותיה. כל זמן שהיא בצפרני הדורס אסור לה להשמיע אף קול נהי. דוממה ואבלה, מתוך קצף וחרון אין אונים היא מוציאה אל הפועל כל מה שגוזרים עליה במהדורה הראשונה. אין מקום למשא ומתן או לאיזה וכוח. גזרה היא ואין להרהר אחריה. גזרת-הרהיטים מתגשמת איפוא ע"י הקהלה. הכובש ממציא לה רשימה מפורטת: כך וכך שולחנות; כך וכך מזנונים; כך וכך ארונות. וכן עד גמירא. ודוקא מן הטוב והמובחר שברהיטים. אפילו בינוניים פסולים. והקהלה כבר תדע איפה לבקשם בכדי להמציאם לידי הכובש. כדי שלא להטיל קנאה בסעודה ולא לתת מקום לתרעומות נחלקה העיר לרובעים. וכל אחד מקבל את הדרישה למסירת רהיטיו כשיבוא זמנו. כאן הקהלה תקיפה ואין איש אשר ימרה את פיה, כי אימת הכובש העומד מאחריה עלינו.

יש אומרים, כי בצורתה החדשה קבלה הגזרה שנוי לטובתנו. גזה הפתאומיות. חדלה ההפתעה. היש מר ממות, שבודאי בוא יבוא? ואף על פי כן אין ודאות זו מפריעה את האדם מהנות מחייו!!

26.3.40

ימים מספר סרה ממני רוח קדשי. זנחתי את עטי ומנעתי את עצמי משום רשימה יומית. הסבה – אין התרשמות חדשה. צרה שלָנה אין לה חריפותה הקודמת. מתרגלים לכל אסון ולכל מצב. בנפשנו – יאוש. אנחנו מוכנים, וכמעט שנכונים אנו לקבל בזרועות פתוחות, כל גזרה רעה עוד בטרם היותה. כל כך הורדנו והושפלנו עד שאין לנו עוד הפחד מפני העתיד לבוא. האומנם עד נשפל לרדת? מתהלכות שמועות נוראות, שהיהודים המה נושאיהן. חיל ורעדה יאחזו כל אחד לשמען. ואנחנו מסיימים אותן בנוסח יאושי, שאין אחריו כלום: “יהיה מה שיהיה”! כאלו אינן נוגעות אל עצמנו ואל בשרנו; כאלו אין בהן בכדי להביא עלינו כליה גמורה.

בעלי הבתים הורשאיים, המפורסמים לעריצים, לבעלי זרוע, לבעלי לב אבן, שאנקת אביונים לא תגיע עדיהם, משוחחים בימים האחרונים באדישות מפליאה. כלמקרה רגיל, כי עתידים לנַשל אותם מנחלותיהם ובתיהם יעברו תחת שלטון העריה, כמו בלודז. ודבריהם בניחותא נשמעים. אינם מתרגזים ואינם מתמלאים קצף אין אונים. כי גזרה היא ואין להרהר אחריה.

נעשינו כאסקופה נדרסת שתשמישה בכך. יהמו יחמרו הגלים; יעברו על ראשינו. אם יציפו אותנו – נרד תהומה מבלי להתריע נגד מי שהוא. צבור שנמצא במצב פסיכי כזה אינו מתרשם. אבל עם כל זה יש שירעם רעד המחריד גם אותנו. ואז גם אנחנו הבלתי רגישים, המאובנים מתרשמים קצת, לו יהא עדי רגע. אבל איזו זוָעה עוברת דרך נשמותינו ואנחנו מזדעזעים לזמן קט – ו“שבה הדממה כשהיתה”…

השנה – שנה מעוברת והפסחא שלהם הקדימה לבוא כחודש ימים לפני חגנו. שלהי דחורף. שמש וקרח. והנה חג התחיה שלהם הפך לנו לחגא. את נשף חשקם שמו לנו לחרדה. אבל אין זה מעשה הכובש. כל הזוכה מלאכתו מעשית על ידי אחרים. ולפיכך – אין זה “מעשה הכובש,” אבל – בידיעתו ובהסכמתו; ויש אומרים: אפילו תחת פיקוחו “הרם”. לא היו ימי מהומה מבוכה ומבוסה בבירת פולניה לשעבר כמו בחג הפסחא, שחל השתא בימי 25 – 24 למארץ. ה“מוסר” הנוצרי נעשה בולט בחיים. ואז – אוי ואבוי לנו! היה מי שאירגן חבורות, חבורות של שקצים, נער חוליגני בגיל התבגרותו, וביניהם אפילו קטנים שעוד טרם עזבו את ספסלי בית-ספרם, בכדי להתנפל על יהודים עוברים ושבים ולהכותם מכות רצח. יהודים לעשרות הוקפו ע"י חבורה של שני מנינים בריונים צעירים, מזוינים באלות ובמקלות ובכל מיני כלי חבלה והוכו בלי רחם באכזריות נוראה עד שקרבנם נפל כלו פצוע וזב דם. פשוט, נערך ציד ויהודים ניצודו כמו שניצודות חיות ביער. ומה יש לכחד? פחדנים אנו! במקרים כאלה יש לנו תכסיס אחד: לברוח! והבריחה מוסיפה אומץ לב לבריון המתנפל. ההתנפלות בעצם היום, לעיני השלטון, שעומד מרחוק ונהנה למראה יסורינו, – הרבה מן הכעור יש בזה. אבל כעור שבכעור יש למראה הקרבן הבורח. בה בשעה שיכול היה להתקומם ולעמוד על נפשו. ההגנה שלנו היא – הבריחה, בריחת פחדנים ומוגי-לב, במקום הגנה של התקוממות. דיו לו למנין של שקצים הפרועים לשמצה להטיל אימה על אלפי יהודים בעלי זרוע ובעלי כח שעולים על המתנפלים בכל דבר. החנוך הגופני שהיה לנו לסיסמא ושטפּלנו בו מיום היות הציונות לא הועיל לנו ביום עברה.

ובשעת מעשה אין הכובש יושב בטל, חלילה. מכונת הצלום עומדת מוכנה לפניו והוא מכונן אותה לשם “צלום המאורעות”. הנאה לו והנאה לעולם. ויש אפילו שלשם פירסום שנים – שלשה נַצים עומדים לו לאיזה יהודי מוכה בשעת דחקו ומגרשים את ה“שקצים”, אבל בטרם החלם להגן על המוכה אינם שוכחים לבקש את חבריהם הנמצאים באותו מעמד לצלם גם את מעשה ההגנה.

לתחבולות הנצים אין חקר. הכל אימפרוביזציה. ביד אחת מארגן התנפלות. ביד שניה הוא מגן על הנרדפים. וביד שלישית הוא מצלם את ההתנפלות וה“הגנה” כאחד.

כמו ביתר מפעליו הכל אצלו עשוי, מלאכותי, ערוך ומסודר במחשבה תחלה לשם עסק, תעמולה, לשם קנין שם טוב.

אבל מכל המשחק הזה – היהודים יוצאים לא רק בשן ועין, בראש מחוץ ובגוף פצוע, אלא גם שדודים וגזולים. בשעת ההתנפלות אין משגיחים בדיני שלי – שלך, ומזומנים וכל חפץ יקר ערך נעלמים בן-רגע. במדה ידועה אין ההתנפלות באה מעקרה אלא לשם שוד. “מצוה” – ושכרה בצדה! לשם שוד ובזה – יש שמנין שלם של שקצים-פוחחים פורצים אל איזו חנות יהודית וחוטפים מכל הבא לידם. ויש שבחנות אין שום נפש חיה, כי החנוני הקדים לברוח והשאיר את רכושו הפקר. ולכשתרצה יש לו אמתלא הגיונית על עשותו ככה:

– הטוב טוב יהיה לי כשאצא פצוע ושדוד גם יחד?!

זהו גורלנו ומנת חלקנו בפולניה הנכבשה תית שרביט הנַצי!

27.3.40

ליסורינו אין קץ. מיום ליום הולכים ומוסיפים. לכל צרה-אֵם מתחברות בנות-לוואי, תולדות היוצאות ממנה וממררות את חיינו. לכאורה, הרי זו צרה כללית, המחייבת אף אלה שאינם בני ברית, אבל למעשה לוקים בה רק בני ישראל. העקרון הגזעי שהולך וכובש את העולם הוא הוא בעוכרנו. כיון שנתן רשות למשחית להפלות בין איש לאיש לפי יחוס גזעו אנחנו המועמדים הראשונים לכל קפוח ולכל נישול.

בכל מקום שיש מלחמה וגירושים שמה נוצר כר נרחב למגפות שונות ולמחלות מתדבקות. בכל מקום שבן אדם נדח מעמדתו ומפרנסתו והולך בגולה שמה הולכים ונוצרים קני-הנגף. הגירוש הוא אבי כל המחלות מפני שהוא מביא רעה לעולם, ועל ידו יחדל האדם לחיות חיים נורמליים-אנושיים. נקודות הפליטים תחת פיקוחו של ה“דז’ונט” הווּ קנים לכל מחלה ולכל פגע רע. אבל הגורם הראשי לשל התופעה הזאת הוא הכובש האכזר, שמלא את כל העולם פליטים ומחוסרי גג. מצב אי-נורמלי כזה נוצר אף בימי (המחלמ) המלחמה העולמית ¹⁷⁸בשעה שהכובש דן אותנו כבני אדם, הראה לנו פנים מסבירות, ועקרונות הומניים היו נר לכל מפעליו ומעלליו. גם אז השתררו מחלות מתדבקות שתנאי החיים בימי המלחמה הביאון לעולם. ומה נאמר כעת? בשעה שלכובש אין עצה אחרת ליהודים רק – “קרעפפירען”; פשוט למות מות נבלים. הלא אף לחיות שניצודו במלכודת מתיחסים ביחס יותר אנושי!

אין פלא איפוא, שהמגפות מצויות במחננו במדה יותר מרובה מאשר אצל “הגויים”, שאף בשעת חרם חיים, לפי הערך, חיי שלוה. והנה – לא די שלקינו והמגפה עושה שמות בנו עוד אשמנו מכל עם: הכובש הוציא כרוז שיש להזהר ממשא ומתן עם היהודים בתור מפיצי מחלות מתדבקות; העליל עלינו עלילה כי היהודים הם מטבעם מסואבים ומלוכלכים ונושאים בקרבם לכל מקום שהמה פונים את הבצילים המזיקים.

וכאן מתחילה פרשה חדשה של צרות ופגעים שקשה לעמוד בהן: נקבעו חוקים דרקוניים לשם מלחמה עם הנגף. וכנהוג, בכל צרה ישראל לוקה כפלים. חצר שאירעה בה מחלה אינפקציונית – אוי לה ואבוי לדיריה. אף לאחר שמרחיקים את החולה היא נסגרת לשני שבועות. כתם זמן ההסגר עושים חיטוי בכל הדירות. ואין זה חיטוי רגיל לשם כליון הבצילים, שספק ישנם וספק אינם, אלא חטוי לשם הבאת כליון על כל החפצים, הכרים והכסתות אפילו בדירות של אמידים, המצטיינות בנקיונן ובמצבן ההיגני. ולא רק זה. בימים האחרונים החמירו וגזרו כי אף שתי החצרות מימין ומשמאל הסמוכות אל החצר המנוגעת טעונות הסגר של ארבעה ימים. ובהסגר גרידא אינם יוצאים. אחרי תם זמן ההסגר, גם שתי החצרות ה“חשודות” טעונות חיטוי ומחוייבות לקבל עליהן כל מיני החומרות, שהן תולדת החיטוי. וקודם כל – כליון החפצים. ככה נוהגים עם דברים שאין בהם רח חיים.

והדברים שיש בהם רוח חיים, – כלומר: בני-אדם עוד טרם נקו מחטאתיהם. אחרי חיטוי הדירות מובילים אותם בעל כרחם ל“מרחץ” לשם חיטוי גופם ובגדיהם. וכאן מתחילים היסורים האמתיים. אין זה מרחץ סתם אלא מרחץ-הבלא. בשעת חיטוי הגוף גוזזים לנשים –מחלפותיהן, ולגברים – זקניהן. ובשעת חיטוי הבגדים הם נמסרים אחר החיטוי לידי בעליהם מעוכים ודרוסים עד שאין להשתמש בהם יותר. פשוט הם הופכים לסמרטוטים קרועים וקמוטים בלתי מוכשרים עוד לשמוש.

קבוצה של מאה איש נכנסת למרחץ ושוהה בו לא פחות ולא יותר מחמש עשרה עד עשרים שעה. את הענוי אין לשער! כל אחד מחויב לעבור דרך מדורים שונים וכל אחד בערך מארבע עד חמש שעות. ערומים, נחלשים ורעבים מחכים לסדור פורמליות שונות כמעט יממה שלמה.

ויש שקבלת “באהבה” את כל היסורים והענויים ושבת “נקי” לביתך. וכעבור שנים שלושה ימים מבשרים לך בשורה חדשה: בחצר הסמוכה מימין (אם המאורע הקודם אירע בזו של שמאל) או משמאל (אם המאורע הקודם אירע בזו של ימין) שוּ ב קרה מקרה של מחלה אינפקציונית; ואז – חוזר חלילה אם רק עברו עשרה ימים מהחיטוי הקודם פגה טהרתך ¹⁷⁹ואתה מועמד למניפולציה חדשה של טהור.

אתה קץ איפוא בחייך!!

ואף על פי כן – יהודינו נחלצים אף מצרה זוֹ. הא כיצד? הכסף יענה את הכל! אל תקרא “כסף” אלא “שוחד” שאינו אלא בכסף. מתכת שמטהרת ממזרים לא תטהר חשודים על מחלה אינפקציונית?! הלא על כן בפולניה אנחנו חיים!

כל מפעל הטהור אינו אלא מקור לפרנסה שמנה לרופאים הגויים הממונים על כך. כל הענין נמצא בידי פולנים. ועמהם יש לנו לשון משותפת. יש כבר טקסה קבועה לכל חצר. ההזעה במרחץ היא אמנם חובת גברא. אבל גם לזה יש עצה: מחליפים גברא בגברא! אם תתן חמשה זהובים ילך למרחץ-ההזעה שמעון בן יעקב במקום ראובן בן-יעקב ויביא לך תעודה נקובת שמך שיצאת ידי חובת טיהור. פרנסה חדשה!

סוף דבר: השם יתברך לא יעזבנו ולא יטשנו!!

28.3.40

הכובש מתחיל במפעל פוליטי חדש. מפעל שבתוכו ועל פי מהותו אינו אלא בלוף. רמאות. אחיזת עינים, כמו כל המפעלים הנציים. ציד היהודים לא יחדל. חוצות עיר הבירה הפכו לשדה גזלנים וחמסנים ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויאמר למלאך המשחית: “הרף”! קבוצות של בריונים צעירים, נוער פולני (ביניהם לא תמצא אף אחד בגיל העמידה) מצוידים אַלות, מקלות וכל מיני כלי חבלה עושים פוגרומים ביהודים. פורצים לתוך חנויות ומריקים את סחורותיהן לתוך כיסיהם. ובמקום שאין שלל בנמצא מפוצצים את זכוכיות-הראוה. היהודים הנפגשים בדרכם יוצאים מוכים ופצועים וכל עוד נפשם בם נמלטים לתוך איזה מקום מחסה, אם יש בהם עוד כח להמלט. הרובע היהודי הופקר לידי בריונים ורוצחים שאיזו יד נעלמה אירגנה אותם למטרה זו. לא יתואר במלים את הבהלה שהקיפה את היהודים האומללים, שכל הליכה ברחוב מסכנת את חייהם. שבת כל מסחר. חדל כל משא ומתן. מפחדים לצאת החוצה. כל אחד מסתתר בחדרי חדרים עם לב רגז ופיק ברכים. היום לפנות ערב היה לי לסַדר ענין תכוף ברחוב נלבקי והרושם שעשתה עלי כל הסביבה ההומיה לשעבר לא אשכח כל ימי חיי. אימת מות בכל פנה. דממה של בית-הקברות. לא אנשים חיים, אל צללים עוברים. רחוב פרנצישקני גדור על ידי משמרות-צבא. בתוכה אין אף נפש חיה. וברחוב נלבקי ההליכה מותרת רק על המדרכה מצד שמאל (בבואכה מרחוב גנשה) המדרכה הימנית פנויה וריקה ומשמרות-צבא מטיילים לארכה. בכל פנה שוררת אימה. לכאן אין הנוער החוליגני בא מפני שהחנויות סגורות כי כבר הורקו ושודדו על ידי חוליגנים. מזוינים לא בכלי זין קר, אלא בכלי-זין חם. אבל לעומת זאת ביתר הרחובות, שבהם עוד אפשר חנות יהודית הפתוחה למחצה, מהומה ומבוכה המגיעות לשיאן. משם מגיע לאזניך קול צלצול הזכוכיות בהתפוצצן על ידי נוער פולני פטריוטי, העובד עבודת הריסה בעצם רתיחת דמו תחת מחסה הכובש, העומד בקירוב מקום עם מכונות- צלום ומנציח את כל התועבות האלה בלעג שיש בו שמחה לאיד על שפתיו.

ועקר שכחתי: אלה בני חם – כשם שלפני שנה בעצם התלהבותם הפטריוטית צעקו בכל פה: תחי פולניה! יחי רידז-שמיגלי! צועקים כהיום בעיר בירתם הנכבשה במעמד הכובש שהחריב את ארצם: יחי היטלר! מות לרידז-שמיגלי! אנחנו רוצים בפולניה בלי יהודים!! אתה שומע את הקריאות הללו ומזדעזע כולך. האומנם? כן; בחיי ראשי שכך הוא! הנוער הנארי ¹⁸⁰המטייל על חרבות מולדתו מסדר מניפסטציות לכבוד ה“מנהיג”. כשקולות אלה מגיעים לאזניך אתה מתבלבל כלך וקשה להאמין שאין זה חלום. אבל יללות המוכים והפצועים ושבר הזכוכיות מזכירים לך שאתה ער.

כל התנועה הפוגרומית עשויה ומסודרה במחשבה תחלה על ידי הכובש, שהפוליטיקה שלו עד היום בפולניה הנכבשה באה עד משבר. החוגים הפולניים האחראים הכואבים על אבדן מולדתם מחכים לנצחון בעלי בריתם בחזית המערבית. לא נמצא אף בוגד פולני אחד שיסכים להיות חבוק בזרועות “הרייך” ולמצוא מחסה תחת אפוטרופסותה. אנקסיה גמורה אינה באה בחשבון מטעמים תכסיסיים-פוליטיים. (2) חפשו בנרות אחרי איזה האכא פולני ¹⁸¹ולא נמצא. הפנה איפוא הכובש את פניו לצד הנוער הנארי הקרוב אליו קרבה אידיאולוגית. אלמנט זה הוא קל-דעת, חסר דעה קבועה, נוח להסתה ואין לו אוריֶנטציה פוליטית איתנה. חוץ מזה הוא שואף לחמס ושוד. הכובש מתרצה איפוא לנוער זה בראשי היהודים ובהונם. הא לכם מולדת, שה“רייך” התקיף ידאג לשלומה ולהתפתחותה! הא לכם משרות וכהונות שמנות ששכרן וכבודן בצדן! הא לכם ראשי היהודים ואונם שכמוכם כמונו אנו רוצים להביא עליהם כליה! באו חסו בצלי – וטוב לכם. ממשלתכם לשעבר מצצה את לשדכם והביאה חורבן נורא על מולדתכם האהובה, שהיא כלה חרבה ושוממה; אני אעזור לכם לבנותה מחדש ולקוממה מערמות עפרה. פולניה בגבולותיה הורסַליים לא תקום עוד. איֶן זה אלא חלום! בעלי בריתכם רמו אתכם. חסרי כח המה לעשות איזה דבר לטובתכם. באו אלי ותראו עולמכם בחייכם.

והנוער הולך ובא. השדרות העליונות מתעקשות; עזבן לעת עתה. תורן יבוא אחר כך. התחיל איפוא במגע ומשא עם השדרות הנמוכות. כאן מצא אזנים קשובות, כי הלב חומד לעמדות שמנות במדינה והיצר מסית לחלק שלל היהודים. יש איפוא לקוות, שבחסות הכובש תתפתח תנועה נצית-פשיסטית איֶתנה בקרב הנוער הפולני, שבהסכמתו תוצר אפוטרופסות מדינית כעין זו שבצ’כיה. העם בהמוניוהרחבים, שעינו ולבו רק לבצעו ולתענוגי החיים והבנתו הפוליטית לקויה– יבוא מאליו. שוב מצא את פולניה “שלו”. כאן נמצא המפתח לכל החידה הסתומה הזאת, שבראשיתה היתה לנו כהפתעה גמורה והתקשינו למצוא את מקורה ולהבין את מהותה. עכשיו הכל ברור ומובן.

תנועה פשיסטית – נַצית שסופה ספוח פולניה " לרייך" הולכת ונוצרת. הפוגרומים ביהודים המה צעדיה הראשונים. אנחנו נהיה קרבנותיה הראשונים. עוד ידה נטויה! עוד נטעם את טעמה!

30.3.40

הפה שהתיר הוא הפה שאסר! כמה מאות שקצים התהוללו והתעיבו עלילה לעיני הכובש המתיהר באהבתו את הסדר הצבורי ואיש לא גדר בעדם את דרכם. שלשה ימים שלמים הפכו רחובות ורשה לשדות תהו ואי-סדרים. גזלה ושוד באמצע היום. התנפלויות בהמון על עוברים ושבים יהודים ההולכים לתומם, – ועיני הכובש “התרבותי” רואות. האומנם חסר כח הוא לחסל את התועבות האלה שמחולליהן הם שקצים צעירים מחוסרי-נשק וגערה אחת תֵחת את גבורתם המדומה? אלא מאי? השקצים עשו מה שעשו לא ברצונם אלא ברצון הכובש, שהוא הוא איחדם וסדרם ונפח בהם את יצר הגזלה והרציחה. והא ראיה: אתמול טילתי לארכה ולרחבה של העיר – ובכל מקום היה שקט ומנוחה גמורה שררה בכל פנה. גם היום לא הופרע הסדר בשום מקום. השקצים נעלמו. התועבות פסקו. היד הנעלמה שהוציאתם החוצה היא היא שצותם לסגת אחור. הכל בידי הכובש!

אלא שיש לי הרגשה מוקדמת שאין זה הסיום הגמור והמוחלט. להפך, אין זה אלא התחלה, שאחריה יבוא המשך. אני בטוח שאין זה אלא הצעדים הראשונים של יצירת הסתדרות-נוער נצית-פשיסטית לשם יסוד אפוטרופסות מדינית על ארבעה חבלי פולניה שלא נספחו אל “הרייך”. הלואי שאהיה בדאי!

בחוגי הציונים השואפים לברח מארץ התופת כמרקחה. חוסר אירגון הוא תמיד בעוכרנו. אתמול בקרתי את “משרד” (!) “היאַס”¹⁸² ויצאתי משם בפחי נפש. ערבוביה ומבוכה ואי-סדר דוגמאי. בשעת צרה כולם נעשים מומחים לענוי-נפשות. העסקנים, כביכול, שתפסוּ את ההגה בידם לוטים כל מפעל בסודי-סודות ואין לקנא במהגר הרובץ לפתחם. עורכים רשימות של מועמדים להגירה כעין רשימת המלצה בשביל הסוכנות והמסדרים עושים בהן כאדם העושה בתוך שלו. מכניסים את מי שהם רוצים ומוציאים את אלה שאינם נוחים להם. ואין לפני מי לצעוק ולהתאונן. אבל גם לאחר קבלת האישור מאת הסוכנות אין בטיחות שכבר נושעת. אין המשרד נוהג, מסבה בלתי מובנה לשום בר דעת, להודיעך ע“ד קבלת האישור. עליך להיות אורח תמידי במשרד בכדי להודע מאחורי הפרגוד שאתה “בין המאושרים”. עד כה אתה נמצא ברשות יורשו “הועד המרכזי” לשעבר. מכאן והלאה אתה עובר לפקידי “היאס”, כלומר: מן הפחת אל הפח. הסידורים הפורמליים עולים לכל מהגר ביסורים נוראים. המשא ומתן עם “לויד-טריֵסטיני” נמשך שבועות וחדשים עד אשר אתה קץ בחייך. ביחוד קשה לקבל מאת ה”גסטפה" את הדרכיה כשאין מזומנים למהגר האומלל. ואין זה סכום של כמה מאות אלא של כמה אלפים. בעלי הון מוצאים את דרכם סלולה לפניהם. לא כן הבינונים. כל צעד עולה בדמים, תרתי משמע. וההכנות נמשכות ללא קץ. מכרי מחוגי הפקידים הציוניים לשעבר ומחוגי העתונאים יגעים ועמלים זה כמה חדשים בסדור הפורמליות ליציאה ואין הענין זז ממקומו. פשוט, קצו בחייהם.

מלאכות גדולה של נציגי הקהלות הגדולות הוזמנה לקרקוי – לד"ר פראנק. על שום מה ולמה? אין איש יודע לעת עתה.

המלאכות כבר חזרה. אבל אין איש מהם רוצה לספר דבר. ישונסקי ¹⁸³ספר שהשלטון נהג בהם מנהג כבוד, כעם שליחי צבור. מה אמרו להם? את זה אינו רוצה לגלות עד שועד הקהלה יכּנס לישיבה.

ובינתים – שמועות שונות, שאחת סותרת את חברתה, מתהלכות בעיר. אחדים ראו את שליחי המלאכות – והם שמחים; ולהפך – אחדים ראום והם עצובים. אחדים יודעים לספר, כי הכובש האכזר נעשה קצת נוח לעם חרמו ורוצה לעשות לו איזה הנחות; ואחדים מוסרים כדבר ודאי, כי בעוד ימים אחדים יונהג גיטו בורשה.

בכלל, היהודים בעצמם ממציאים בשבילם כל מיני חומרות וגזרות. וליצני הדור מחליטים ואומרים, כי אלמלי באה אינספירציה מוקדמת מצד היהודים עצמם לא היה הכובש עושה דבר… קצת אמת יש באִמרה זו. בדיות סדיסתיות שונות, פרי עצבים נרגזים ורוח נכאה, אינן פוסקות כל הימים. לא היו ימים טובים לשקרנים ולבדאים כבימינו אלה. כל “עורבא פרח” עושה לו כנפים וברגע אחד הוא נמסר מפה לפה ואין איש יודע את מקורו. אחר כך הכל מתבדה. אבל רק לאחר שעשה את פעולתו על העצבים. כבר תם כחנו!

7.4.40

שבוע ימים ללא רשימה! עיפה קסתי לקינות. אילמלי באתי לכתוב הכל כשורה לא הייתי מספיק. אף לא הייתי רושם שום דבר חדש. גזלות, רציחות, עלבונות והגבלות – ותו לא! מאורעות מחרידים בכל יום. ואין שום מאורע יוצא מן הכלל: להשמיד, להרוג ולאבד. אין שום נוח מאויבנו, שכמותו לא קם עוד בתולדתנו הרוויה דם ודמעות. במהותם ובמגמתם כל המאורעות דומים זה לזה. יש בהם צד שוה: כליון ואבדון! שונאנו הולך בדרך סלולה – זו שסלל לעצמו בגרמניה, ובאיוסט-מארק (שנוי שם למלכות “אסטרייך” לשעבר) בזו האחרונה שאלת היהודים נפתרה במשך שנתים “באופן הכי מוצלח”. מאתים וחמישים אלף יהודים היו בה בשעת הספוח. ¹⁸⁴ כעבור שנתים נשארה בה שארית דוויה וסחופה של ששים אלף. וגם שארית זו נושלה מכל נכסיה וממשלח-ידיה ועומדת מוכנה ומזומנה ללכת בגולה בעירם ובחוסר כל. הנה דוגמה למצב שיתהוה במשך שנתים בשביל יהודי פולניה. מיום ליום הולכים ונסתמים כל מקורות הפרנסה שעוד היו בידינו. השבוע נסגרו כל בתי-מסחר לספרים שבעליהם יהודים. שום מסחר לגלי אינו בנמצא בידי יהודי. מלבד חנויות למכולת – הכל בבחינת איסור. ידועה לי עובדה, שסוחר הגון אחד ואייטעל שמו נסה להגיש בקשה שירשו לו להביא מדנציג עשרה קרונות דגים מלוחים, שאזלו לגמרם והאוכלסיה נוהה אחריהם. והנסיון הזה עלה לו בחופשתו. תיכף לקבלת הבקשה הוזמן למקום שהוזמן ושאלו אותו: – היש לו המזומנים הדרושים לקניה זו? ומפני שחשש להגיד את האמת פן יקחו ממנו את כספו הסתבך בתשובתו וסוף סוף נאסר. והוא כלוא במאסרו זה כחצי שנה ומשפחתו אינה יודעת אם חי הוא או מת. וכן עלה גם לשותפו ניסנהולץ (או ניסנזון).

הוא מה שאמרתי: היהודים מתפרנסים מן האיסור; כי אין לך דבר או מסחר שמותר להם. ויש לציין עוד פעם: “הדזשוינט”, עם כל התהו ובהו השורר בו, הוא הכח המעמיד היחידי שאינו נותן לנו לגוע ברעב. בשביל חודש ניסן הוקדש לחלוקה סך שבעת (אלפים) מליונים וחצי. הלא דבר הוא!

בימים האחרונים נזדעזעה הבּצה על ידי המלאכות ¹⁸⁵לקרקוי. שמועות שונות התהלכו על אודותה ועל הסכויים לעתיד. אחד מספר שטשרניקוב ¹⁸⁶תיכף לשובו מקרקוי חלה מעגמת-נפש; והשני בא ומעמיד את ההפך מזה. אין עתונות. אין שום מקור של אינפורמציה בריאה. כל אחד רואה מהרהורי לבו. כשהשמועה נמסרת מפה לפה הולכות ונערמות ערמות ערמות של פרטים בלתי מדויקים ועד שהם נמסרים בנוסחם האחרון קבלו עבור צורה ואין להכירם.

מפי איש מהימן,שעובד עבודת הקהלה בצותא חדא עם שלוחי עם עני ואביון שחזרו משליחותם נודע לי – שלע“ע אין שום שנוי לא לטובה ולא לרעה. במלאכות השתתפו ששה שליחים. ארבעה נציגי הקהלה ושני נציגי “הדזשוינט”. בדרך כלל נתקבלו בנמוס הראוי. אבל ד”ר פראנק בכבודו ובעצמו לא קבלם אלא מנהל המחלקה למעוטים הלאומיים. בקשום לשבת – וזהו צעד הראוי לציון מיוחד לגבי הנאצי. על פי רב אין נציגי הקהלה הבאים לבקש איזה חסד אינם מוזמנים לשבת והסרדיוט מבלי פנות את פניו למבקש מדבר אליו בלשון “אתה”. הראיון הקרקויאי היה איפוא יותר אנושי. אבל שום הבטחות לא נתנו לנו. התזכיר שנערך נתקבל. בשיחת בעל פה בקשוּ לדבר הכל בגלוי-לב ובלא להעלים שום דבר. מובן מאליו שהרבה העלימוּ… כשאתה עומד ביראה ופחד לפני שליט נאצי אינך בטוח בחופשתך ואף בחייך. אין לך כעור מוסרי שהשליט הנאצי אינו מוכשר לעשותו לגבי יהודי. ואחת היא לו: מי הוא? היוצא מכל זה ששליחינו שבו כלעומת שבאו. הבטיחו לתת תשובה. והתשובה תנתן בורשה בעוד שלושה שבועות. אבל בכל אופן לישועות ונחמות אין לקוות. הנישול ילך בדרכו הסלולה, כי הוא אחד מעיקרי תורת הנאציזם. אולי תחדלנה איזו נגישות. אף כי גם זה מוטל בספק.

והא ראיה: רחובות הגיטו היהודים (אף כי אין גיטו רשמי, אלא הכונה לרחובות המאוכלסים ע"י יהודים) מוגדרים ומוקפים בחומות¹⁸⁷. מחנה היהודים – דינו כמחנה של מצורעים וטמאים. כל הרחובות המצטלבים באורך רחוב מרשלקובסקה הובדלו בחומת-לבנים והוּכרו כשטח המנוגע במחלות מתדבקות. לגרי הרחובות, החשודים בהפצת מיקרובים מחוללי המחלות המתדבקות אסורה הכניסה לרחוב מרשלקובסקה בדרך הקרובה ועליהם ללכת לצרכיהם סחור סחור.

אין זו אלא תקנת-שטות. ואפילו אם נאמר שמחיצת-החומה הוקמה כדי לפרוע בעד תושבי מרשלקובסקה את הכניסה לרחובות המנוגעים (סויכען – שפערר – געביט) אין לתקנה זו שום טעם הנתן להשמע. מי שזקוק לבוא לשטח שהוכרז למנוגע ילך לשם דרך עקלתון. ופרט זה על הכלל כלו יצא: כל תקוני הכובש המה חסרי-טעם, ואינם באים אלא להגדיל את מצוקת החיים לעם חרמוֹ.

הלא על כן יש לנו משא ומתן עם פסיכופטים!!

8.4.40

“יום טוב” לי היום! ליאון ¹⁸⁸בא בברית הנשואין בירושלים עם העלמה שרה בת יוסף וולפֶרט מקובנא. באמת, מאורע משפחתי יוצא מן הכלל. בעתים כתקונן היינו מציינים את היום במסבת-חברים כיום משתה ושמחה. אבל בשעת חרם כזו שלנו קבלנו את הידיעה המשמחת לתשומת-לב מבלי סמני-שמחה חיצוניים. אבל בפנימיות לבנו אין קצה לשמחתנו. סוף סוף אין דבר נצחי בעולם. הכל הולך וקרב לידי סופו הנורמלי.

ככה הולכות ומתגשמות שאיפות-חיים שהאדם שאף אליהן כל ימי חייו. ולאחר התגשמותן הדבר נעשה חולין. ליאון נשוי! ובמשך שעות אחדות נעשה לי כל הענין כדבר מצוי ושכיח.

איך שהוא – יהא זווּגו בשעה טובה ומוצלחת!!

9.4.40

אתמול קבלנו ממחותננו בקובנא מכתב; והיום קבלנו ממנו ע“י הפוסטה חבילה קטנה, שבנוסח הרשמי תכונה: חבילת-דוגמא (מוסטער אהנע ווערטה) ובה: חתיכת חמאה, עשר דֶקות “טהיי” ופרוסה קטנה של גבינה שוייצרית. כל המינים מן המובחר שבמובחר. התה – “כשר לפסח” ולמדקדקים באכילה ושתיה – כשר לכל השנה… לכתחלה נדהמנוּ למשלוח זה. נזכרתי במאמר שב”אבות“: “ולב טוב יותר מכלם”. מר וולפרט הוא לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. אתמול הבטיח והיום קים. אמנם אין זאת אלא כמות קטנה, שכמוה כאין. אבל הלא כאן לא הכמות עקר אלא היחס לאנשים קרובים-רחוקים. לאחר שעה קטנה נקבעה השערה אחרת בלבי שקרובה מאד אל האמת. מר וולפרט עשה מה שעשה לא על דעת עצמו אלא על פי בקשת צפורה. ¹⁸⁹ באחד ממכתבינו שהגיע לידה ע”י ד"ר ברנשטיין מצאה כתוב: שבמקום כסף, שאין לנו צורך בו, לרצון היה לנו לשלוח חבילת-מכולת. פנתה איפוא מתל-אביב לקובנא להמציא לנו חבילת-מכולת. ובפרט שמחותננו מר י. וולפרט הוא סוחר בסחורות קולוניאליות. הכמות הקטנה שקבלנו אינה אלא התחלה בתור נסיון; אחריה תבוא כמות יותר גדולה. אם לא יהיו עכובים פורמליים והמשלוח יהיה בגדר האפשרות. היום ערכתי את תשובתי למר וו. כתובה רוסית. כנראה, שתי מדות ביד הכובש: מכתבים שמתקבלים מן החוץ יכולים להיות כתובים אף בעברית; ומכתבים-יוצאים נמסרים לתעודתם רק בהיותם כתובים באיזו שפה אירופית.

ובמצב המיליטרי, שכבר הטיל שעמום על הבריות, חל שנוי חשוב, שקשה לראות מראש את תוצאותיו לשני הצדדים הנלחמים. מאורע הרת סכנות לצד אחד או לשני, כי קשה להכריע ברגע הראשון להתהוותו כיצד יתפתח המצב בעוד יום או יומים. איזו חדשה נפלה?

ובטוח לגרמניה שתי דרכים סטרטגיות שהיו עד כה בסכנה: הדרך להבאת חומר=גלמי מרוסיה ו“ערץ” משבדיה. אבל מהצד השני מעתה לא תשקטנה במכונן יתר הארצות הנייטרליות. המצב הפוליטי יסתבך ואין ספיק בדבר, כי מחר או מחרתים תבואנה חדשות פוליטיות רבות-ערך. זוהי דרכה של כל מלחמה. ראשיתה מצער ואחריתה חשכה. הא למה הדבר דומה? לצרעת! ראשיתה – נקודה פעוטה במקום צנוע בגוף; ובאחריתה פשה תפשה לכל קומת הגוף. ולכן, יש השערה שיש לה רגלים כי אין זה אלא מעשה נואש.

והפוליטיקאים היהודים שואלים בתמיהה:

– ואמריקה לא תגיב? התשקוט במכונה?

אבל הנה לאזני מגיעים קולות הנערים מוכרי העתונים שאך זה עתה יצאה הוספה חדשה. אין זה אלא שמאורעות חדשים אירעו ובאו.

11.4.40

כל נצחון צבאי של הנאצי, בין אמתי ובין אפילו מדומה מטיל עלינו מרה שחורה. כל אחד מאתנו מרגיש, שנצחונו של הנאציזם הוא אבדן וכליון גמור של היהדות העולמית. לבריטניה יש לנו אמנם טענות “ציוניות”, אבל זהו רק ריב משפחתי. אין זה אלא סכסוך פנימי שבינינו לבינה. אבל את הידידות ההדדית – ולא רק ההיסטורית שבין בריטניה לישראל אין לכחד. העם הבריטי הוא הידיד האחד

גרמניה הקדימה את עצמה והפריעה את הנייטרליות “הקדושה” של שתי ארצות קטנות: של דניה ושל נורבגיה ¹⁹⁰. ובציניות שאין כמוה היא מצדיקה את עצמה, עשתה את זה בכדי להפריע בעד ממלכות המערב, שלא תעשינה ככה. כן, הצטדקות של גזלן אמתי. כל הימים התריעה העתונות הגרמנית על ממלכות המערב שאין זהירות בדיני נייטרליות ביחס לארצות סקנדינביה וליתר הארצות הקטנות הנמצאות בשכנות לשדה המערכה. חמסנים אלה צעקו בכל פה, שככה לא יעשה. בכונה הקימו רעש שממלכות המערב מכינות את עצמן לבטל בכח את הנייטרליות של הארצות הקטנות, העושות מסחר וקנין עם גרמניה. והנה בעוד טשמברליין עושה כה וכה, נועץ עם האמבסדורים שלו בארצות הנזכרות ומכין את עצמו להמציא להן חוזר בכתב, שבו תבוא רק דרישה להפסיק את מסחרן עם הנאצים, אבל מעולם לא עלה על דעתן להכריחן לזה בכח צבאי. עמדו הנאצים ועשו מעשה. נשארו נאמנים לשיטתם. חטוף – וקח! חטוף – וקח! כל האוחז ביד – ידו על העליונה. לא לחנם מתעתד הנאצי לבנות “עולם חדש”. עד שאתה מדבר ונמלך בדבר – אני אעשה מעשה. ואי זה חלילה כבוש. זהו רק חסות צבאית לארץ. שעמדה בסכנה להתפס ע“י האויב. ומעלימים את האמת, שבאַלמות זו הפכו דניה ונורבגיה לשדות מלחמה, שמעתה הרשות בידי ממלכות המערב להתנפל עליהן באוירוניהם. זהו דרך הנאצי: טומאה אידיאולוגית! סרה כל בושה. עושים מעשים נועזים המרגיזים את כל העמים, אבל מצחם מצח נחושה. מהשקפה ראשונה זהו צעד של נצחון. חדלה היִראה שממלכות המערב תבראנה אגף-מלחמה שמאלי בארצות הסקנדינביות; חוץ מזה: הכבוש הבלתי חוקי הזה יבטיח לגרמנים שתי דרכים סטרטגיות שהיו עד כה בסכנה: הדרך להבאת חומר-גלמי מרוסיה ו”ערץ" ¹⁹¹משבדיה. אבל מהצד השני מעתה לא תשקטנה במכונן יתר הארצות הנייטרליות. המצב הפוליטי יסתבך. ואין ספק בדבר, כי מחר או מחרתים תבואנה חדשות פוליטיות רבות-ערך. זוהי דרכה של כל מלחמה. ראשיתה מצער ואחריתה תשגה. הא למה הדבר דומה? לצרעת! ראשיתה – נקודה פעוטה במקום צנוע בגוף; ובאחריתה פשה תפשה לכל קומת הגוף. ולכן, יש השערה שיש לה רגלים, כי אין זה אלא מעשה נואש.

והפוליטיקאים היהודים שואלים בתמיהה:

– ואמריקה לא תגיב? התשקוט במכונה?

אבל הנה לאזני מגיעים קולות הנערים מוכרי העתונים שאך זה עתה יצאה הוספה חדשה. אין זה אלא שמאורעות חדשים אירעו ובאו.

11.4.40

כל נצחון צבאי של הנאצי, בין אמתי ובין אפילו מדומה מטיל עלינו מרה שחורה. כל אחד מאתנו מרגיש, שנצחונו של הנאציזם הוא אבדן וכליון גמור של היהדות העולמית. לבריטניה יש לנו אמנם טענות “ציוניות”; אבל זהו רק ריב משפחתי. אין זה אלא סכסוך פנימי שבינינו לבינה. אבל את הידידות ההדדית – ולא רק ההיסטורית – שבין בריטניה לישראל אין לכחד. העם הבריטי הוא הידיד האחד והמיוחד שיש לישראל בין כל עמי התבל. אין המדובר כאן ע“ד הטובות הממשיות שאנגליה עושה לישראל, אלא ע”ד העֶמדה הידידותית בכל פעם שעושים לנו עַולה. מפלתה של אנגליה היא קודם כל מפלתו של ישראל, של עם בזוי ושסוי, שאין שום עם עומד לו בשעת צרתו אף בהבעת השתתפות בצערו הגדול. ויש להודות כי גורלה האימפריאלית של בריטניה הגדולה, מושלת איים וארצות רחוקות, תלוי על בלימה. אם הנאציזם ימגר לארץ עוזה ישובו ימי חשכה ואפלה לעולם כלו. ועם ישראל יהיה הקרבן הראשון.

ולכן – כל לב חרד: פן ואולי! את הקומוניקטים הצבאיים לומדים אחינו בני ישראל עפ"י “פרדס.” מוצאים בהם כונות, ורמזים למפלות הנאצי, שבאמת לא היה להן מקום, שום יהודי אינו רוצה להאמין בנצחונותיו; וכל יהודי בטוח שמפלתו בוא תבוא. אם אין עובדות ממשיות ממציאים נצחנות לממלכות-המערב בעזרת פלפולים וסברות דקות מן הדקות, אף כי המציאות המרה מעידה שהמצב האמתי הוא אחר לגמרי. קשה לעמוד על הצד הפסיכולוגי של ודאות הנצחון: אם מפני שהרצון הוא אבי הרעיון; או מפני שיש איזו הרגשה עממית עמומה, מבוססת על הנסיון ההיסטורי של עם עתיק יומין “שהרשעה כענן תכלה” וסופו של הזדון לעבור מן העולם.

כשבאה אתמול השמועה, ע“ד כבוש (הולנ) דניה ונורבגיה על ידי צבא הנאצי נדהמנו בשעה הראשונה. נצחון מצד שלא פללנו לו! נשמעו תרעומות על טשמברליין הזקן “שכבר עבר זמנו”, ואינו מוכשר עוד לעמוד על גובה הדרישות המודרניות במלחמתו עם הצואה האנושית שנאציזם שמה. המתרעמים הוכיחו בראיות ברורות, שאין להכחישן: בענין סטאלין – הגורם הראשי לשפיכת דמים זו – הערים ה”חַם" את הדיפלומט והושיט לו לשון. עכשיו – בענין דניה ונורבגיה הראה לו אחורים… בעוד שזה נועץ ושולח “נוטות” הצד שכנגד עשה מעשה.

אבל לא עבר יום שלם – והפוליטיקאים שלנו מצאו תחבולות מתחבולות שונות להפוך את “הנצחון” למפלה – וחיתה נפשנו.

כיצד? ואיך? אל תשאלו! הרדיו האנגלי המתגנב אלינו ע“י חורין וסדקין מנחם את עצמו ואותנו יחד. ואנחנו להוטים לכל מלת נחמה ועדוד אפילו אם היא חשודה שאינה באה אלא לשם תעמולה. ושמועות מתפשטות שעשרים ושבע אניות נאציות מלאות צבא ירדו תהומה; ושלושים אלף איש מבין הצבא טובעו; שאף אניות-מלחמה נאציות, שמספרן בכלל נער יכתבן, ניזוקו וצללו במימי נורבגיה, בקצור: מפלה שאין כמוה! ואפילו אם היא מדומה הנה מזור לנפשנו הנהלאה. ובפרט אם הנאצים עצמם מודים ואומרים ששתי אניות מלחמה: “בליכער” ו”קרלסרוה" טובעו ע"י מוקשים שהנורבגים הניחו במימיהם.

וליהודים – שוב אורה ושמחה.

12.4.40

היש נקמה בסדר העולמי בעד דם נקי ששופך?

מסופקני – אם יש! התועבות הנוראות הנעשות לנגד עינינו קוראות: (מן האדמה) “נקמונו”! ואין קנא ונוקם. תורתנו תכנה את אלהי האומה בשם: “קנא ונוקם”; אם אין תורתנו פלסתר – מדוע לא בא עוד “יום נקם ושלם” למרצחים? אל תענו לי בדברי הבאי – כי לא אשמע לכם; ענו לי תשובה המתקבלת על הדעת.

אבל מסופקני אם ישנה כמותה!

שלשום נזדעדעה ורשה היהודית לשמועה כי חמישים וארבעה הממותים מנלבקי 9 עתידים לבוא לקבורה בבית-הקברות שבפרגה. לא היה שום טעם או נמוק חוקי למותם. הומתו – אך ורק מפני שהם יהודים. באותה החצר קרה מקרה רציחה של איזה שוטר במשטרה; והשוטר – דוקא פולני. הרוצח לא נתפס. אין איש יודע אם הוא יהודי או פולני. הקרובים למקום הרציחה מספרים ודאות, כי הרציחה לא באה אלא לשם נקמה אישית מצד איזה גנב או בריון מסוג אחר, שהנרצח עמד לו בדרכו. כאמור, לאומיותו של הרוצח שנעלם ועד היום לא נמצא סתומה. אלא מי שהוא לחש באזני הכובש שהוא איזה זילברינג – וזה הספיק כדי להטיל חשד על כל דירי החצר היהודים, שברובם המה סוחרים, תגרנים ובעלי מלאכה, שידם היתה עם הרוצח ועפ"י קנוניא ובמחשבה תחלה הומת השוטר. כלם. ואפילו בחורים צעירים, נאסרו; ומפני שהחקירה והדרישה לא העלתה כלום עלתה חמת הכובש עד להשחית. עתונו כתב מפורש שמצד הנאסרים היה יחס של העלמה ושל רצון פלילי לכסות את דם השוטר, שהומת בשעה שמלא את חובתו. אין זאת אלא שזוהי נקמה יהודית, גזע נמוך זה שהנקמה היא נשמת אפו. ולפיכך – “נדונו” כלם למיתה וכלם נורוּ. אבל אחינו בני ישראל בפלפולם ובבטחונם כחשו בכל אותה הידיעה אף שהיתה כתובה שחור על גבי לבן בעתונו של הכובש, שמקבל ידיעות כאלה ממקור ראשון. נפוצה איפוא השמועה, שאך לשם הטלת אימה יתרה ובכדי “למען ישמעו וייראו” נתפרסמה הידיעה שהנאסרים הומתוּ. לא רצו להאמין שאף בני בליעל כהנַצים מוכשרים לתועבה כזו. וזה הכלל: בני אדם מאמינים במה שנוח להם. אפילו בני משפחתם של הנאסרים היו “כמעט בטוחים” שהם חיים וחוסר ידיעות מהם אינו מוכיח כלום, כי זה גורל כל הנאסרים והנשלחים למחנות הרכוז שהם מופרשים ומורחקים מכל מגע עם קרוביהם ועם ארצות החיים. וכמו תמיד: הבטחון היהודי הטעה אותם. הפעם הכובש לא שקר. בלי דין ומשפט הומתו מיתת יריה חמישים וארבעה יהודים נקיים מכל חטא. כל הממותים נקברו קבורה ארעית בקבר אחד (בקבר) בבור לא עמוק. ככה ישנו את שנתם הנצחית עד בא האביב. מפני טעמים סניטריים אי-אפשר היה להשאיר את קבר-האחים במצב “בלתי מובטח” כזה. באה איפוא ידיעה לקהלה שהנקברים הוצאו מקבריהם לשם העברתם וקבורתם בקברים מיוחדים ועל הקרובים לבוא ולהכירם. הקרובים באו והכירום, או שלא הכירום.

אבל לקבורת ישראל באו.

– ארץ אל תכסי דמי!! –

24.4.40

מוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח ת"ש

“שחורה אני – ונאוה” – אף על פי ששחורה אני אין זה סמן לכעור מתמיד, שבא לי בדרך הטבע ואין לשנותו. כי“נאוה” אני, יש בי אפי טבעי מראשית בריאתי, אלא שסבה חיצונית השחירתני.

פסקה זו שבמגלת חגנו – אין כמוה להבלטת סמניה המיוחדים של כנסת ישראל. ממעמקי מצוקתנו אנו חוגגים בכל זאת את “חג החרות” שלנו ושום יהודי לא הפחית “מארבע כוסות” בליל הסדר. וכשאתה מתבונן מאיזה מעקה אל ההמון המטיל יש שאתה מרגיש הטעיית החושים והמון “חוגג” לפניך. כשמתרגלים אל הצרות החיים עושים את שלהם ואתה שואף להנות מהם. נשים יהודיות, שעד כה היתה המטפחת צעיף לראשן, התחילו מקשטות את ראשיהן בכובעי תפארה ואת שפתותיהן (וב) בכחל ושרק כאלו לא קרה דבר; כאלו הן מחוץ לכל סכנה ושבו ימי שלוה. מובן מאליו שרק הנשים הן ראשונות לקשוט; לא כן הגברים! רובם אף בימי החג לבושים בגדי חול שלא תשלוט בהם עין בישא. כאן נתפסים לעבודה; וכאן מטיילים רבבות עוברים ושבים יהודים “לרוח היום” ומצחקים ומהתלים ומקימים שאון בחוצות ורשה היהודיות כבני אדם העושים בתוך שלהם.

ולא רק זה: בתי התפלה סגורים – ומניני-חג בכל חצר ובעלי תפלה “יפים אף נעימים” מנעימים לנו את תפלותינו ופיוטינו בקולותיהם הערבים – בחינת אנוסים. ובנוגע לצרכי החג לית מאן דפליג, כי אף לעני שבישראל לא תחסרנה מצות. בערב החג רצו יהודים עם חבילות מצה בזרועותיהם כאלו אין חרב הסבוטג’ה מעופפת מעל לראשיהם. כל הענין קצת תמוה בעינינו. על פי דין אין לנו לאכילה אלא “לחם הקצבה” על יסוד כרטיסי-המכולת הזעומים, וזוהי מנה זעומה שאין בה כדי להשביע את הרעבון אף במחציתו. מחוץ לקצבה זו לחם אסור במכירה ובקניה. העובר על החק צפוי לעונש קשה, אף עונש מיתה בכלל. (אבכל) אבל כל זה רק להלכה. למעשה – לא היה מעולם שפע של לחם העומד למכירה כמו בזמן האחרון. ומציעים לך לחם לקניה לאו דוקא במסתרים, אלא בפרהסיא. בשוק שברחוב סמוצ’א, והוא הדין ביתר השוקים עומדים מוכרי הלחם שורות, שורות ומכריזים על סחורתם. ההבדל בין הימים שלפני הגזרה ובין אלה שלאחריה הוא רק בזה, שמחיר הלחם עלה עתה פי חמש. פשוט, שלא בכונה תחילה עשה הכובש טובה למפקיעי השער. והוא הדין ביתר צרכי האוכל שמנתם בשביל האוכלסיה קצובה וקבועה מראש. ולא די בזה: חלונות הראוה של בתי-קפה ואף של סתם חנויות למכולת עמוסים ומלאים על כל גדותיהם כל מיני מעשי אופה: מעוגה פשוטה עד לגלוסקא מובחרה שבמובחרה למיניה השונים.

חידה היא ותהי לחידה! האם הכובש רואה ומעלים את עיניו במחשבה תחלה? או שהוכה בסנורים ומרב בלבול שבמוחו אין לבו פנוי לעוברי “חוק”? וראה זה פלא על כל פלא: בתי הקפה ¹⁹²והקונדיטוריות מלאים קונים וקונסומנטים מפה לפה. בעמידה ועל רגל אחת בולעים תופינים, דובשניות וגלוסקאות בלי מספר, אף כי כל אכסמפלר עולה לחצי זהוב. מעולם לא גבר התאבון לממתקים כמו בשעות חרם אלה. אל אלהים! מהיכן מתפרנסים כל אלה? כל עסק וכל משלח יד אסורים להם. כל העסקים חוסלו; כל העמדות, שנתנו רוָ חה ופרנסה, בטלו; אלפי פקידים מסתובבים בחוצות ורשה מבוטלים; אין לך ברנז’ה, מלבד חנויות לממכר מכולת, שיש לה יכולת הקיום; הכל סגור ומסוגר; הכל שבור ומנופץ; נסתתמו כל המקורות; ולזה עוד חיים של בושה וכלמה, כי יש רחובות שהמדרכה השמאלית או הימנית שבהן אסורה בדריסת רגל ליהודי ושלט עם אותיות של “קדוש לבנה” מעיד על זה – ואף על פי כן ההמון חי, ההמון ער, ההמון מבטל את כל גזרותיו של הכובש העריץ כעפרא דארעא ועושה כל מה שביכלתו להערימו, להאחיז את עיניו. לעשות הכל בצנעה ובעקיפין, והקב"ה מספיק לו את מזונותיו.

בכל בית יהודי נכּרים סמני חג; אפשר לא בהלבשה, אבל כל אחד הכין לו את מצרכי החג כפי שהשיגה ידו. גירא בעינא דשטנא!

אבל – אין להעלים את האמת: להשרות החג הועיל במדה מרובה גורם אחד שלא נזכר עד כה, והוא – “הדז’ונט”.

אלא שמפעלו מהוה פרק מיוחד בחיי היהדות הפולנית.

27.4.40

מוצאי שבת דחה“מ פסח ת”ש

“הדז’ונט”! “כבודו” מלא עולם היהדות הפולנית בימי מצוקה אלה. ביתר דיוק: כספו; והכבוד כרוך אחרי הכסף. זוהי הממשלה היהודית שהכובש סובל אותה ומרשה לה להתקיים – מפני שבקיומה הוא מוצא תועלת לעצמו. אמנם, אי-נעימות אחת יש במפעליה: הנאה לעם חרמו שדן לכליה; אבל זהו הכרח. כשמקבלים דולרים לפי הקורס הרשמי (5.20) ומעשירים את האוצר המדולדל אפשר לוַתר קצת על רשעות מופרזה. וכמו בכל מדינה הפרוץ מרובה בו, ב“דז’ונט” שלנו, על העומד. עם כל מעלותיו העקריות הוא מלא חסרונות על כל צעד ושעל; אבל בלעדו היינו גוועים ממש מדלדול כחותינו, שמיום ליום הם הולכים ומתמעטים. האנדרלמוסיא ששררה במפעלי ה“דז’ונט” לפני החג אין לתאר במלים. כי אין במלה המתה כדי בטוי מספיק לכל מה שנעשה בו. ורק מי שהיה זקוק לתמיכתו בתור בא כחה של איזו הסתדרות והיו לו דין ודברים עם ה“דירקטורים” (!) שלו, שהם בבחינת “עבד כי ימלוך” טעם את טעמה של אנדרלמוסיא זו.

ראשית – האישיות של ה“דירקטורים” הממונים על החלוקה. אנשים בינונים, מי שהיו עד כה פקידים לעבודה טכנית-משרדית והועלו פתאם לעבודת-ניהול, רבת ההיקף, שאינה לפי כחותיהם האינטלקטואליים וההסתדרותיים. אחד מהם רשע גמור; השני לו – בעל לב טוב; והשלישי – ודוקא היותר אינטלקטואלי שבהם – אינו לא האו לא הא, אלא מי שהיה מלמד ועלה לגדולה בכח המאורעות ושלא באשמתו.

החלוקה לא התנהלה על פי איזו שיטה מוצקה, אלא לפי ראות עיני הדירקטור. פעם הטה חסד, ופעם – לדין. כל הסתדרות שחייה תלויים ב“דז’ונט” ובתמיכתו חזרה אחרי איזו המלצה לדירקטור, שגורלה בידה. והדירקטור עצמו: פלוני נוהה אחרי אידיאולוגיה החביבה לו ולכן העניק את באי-כחה ביד מלאה ורחבה; ואלמוני נוהה אחרי חוגים אחרים שמצאו מסלות בלבבו, ולכן השפיע עליהם רוב טובה ויצאו ממנו שבעי רצון. אבל אוי ואבוי היה לנציגי החוגים שהיו חסרים המלצה וכשהם לעצמם היו מחוסרי השפעה. ליסוריהם המוסריים לא היו קץ וגבול. אומללים אלה קבלו את החצי מצרכיהם האמתיים, וגם זה אחרי ביושים ובזיונות ועלבונות, אחרי טרדות וטרחות מרובות ואחרי עמידה של כמה וכמה שעות מאחורי הדלת הדירקטורית ולפעמים גם אחרי קבלת כמה וכמה נגיחות ובעיטות משומר הדלת.

לדירקטורים לא היו שעות קבועות לקבלת מעונינים. ויש שבאת רגלי (תנועת הטרמים נצטמצמה מאד אחרי הכבוש) ממקום רחוק שבעיר והדירקטור עסוק: נכנס לישיבה! וכאן מחכים להופעתו עשרות איש. מתי יענה לדורשיו? אין איש יודע. לא הואיל להגיד! וכלם שבים בפחי נפש כלעומת שבאו. ויש ששחקה לך השעה – והדירקטור יושב בכורסא ו“מקבל”; הצפיפות והדחק על יד דלתו אין לשער. אבל פתאם נכנס שלא בתורו איזה “יחסן” וגוזל את כל עתו. המחכים ומצפים על יד הדלת נרגזים מאד, סופרים את הרגעים ומקללים את יומם. והנה הדלת נפתחת והדירקטור לבוש אדרתו יוצא על מנת שלא לשוב באותו יום. התרגזות המחכים מגיעה לשיאה. אבל סוף סוף – אם לרצונך או שלא לרצונך – אתה יוצא מבויש ומלא חמה וקצף אין אונים בכדי לשוב למחר ולעמוד בנסיון חדש, הממעט את חלבך ודמך.

ו“דירקטור” אחד יש שיצאו לו מוניטין כבעל “לב טוב” ולכן אין נותנים לאיש לגשת אליו עד שתגיש לפניו את הפרסונליות שלך על ידי המזכיר; ורק אחד מאלף זוכה לראות את פניו. הוא נוהג לשלוח את תשובותיו השליליות או הדוחות ע"י המזכיר – וחסל. דבר אל העצים ואל האבנים!

וראה זה פלא: ישיבת הדירקטורים חלות דוקא בשעות הנועדות לקבלת מעונינים. איפוה ראו יהודונים אלה מנהגים אסיאתיים כאלה? אף מיניסטר של מעצמה אדירה לא יזלזל באופן חסר-נמוס כזה בכבודם של הדורשים טובתו. דירקטור ה“דז’ונט”, במחילה כבודכם, נכנסים לישיבה דוקא בשעה שעשרות איש מרוגזים ומזועזעים, שלוחי אומללים ונדכאים, גולים ושרופים. נגזלים ומוכים צובאים על יד פתחם. אין איש בטוח שאינו טורח בכדי; הכל בידי המקרה. הכל כפי שיעלה על רוח הדירקטור, איזה יהודון בלתי מחונך, שאין בו לא תורה ולא חכמה אף לא הבנה בהויות העזרה הצבורית. עֶמדה אין להם לשום פרובלימה יהודית, אבל לעומת זאת יש להם “ישיבה”.

תמיד הם יושבים וממתירים סוד איך לסַדר ותמיד יוצא – אי-סדר… ואם תעלה על דעתך לחשוב, כי אחרי אישור ההקצבה, שמחודש לחודש היא הולכת ונקצצת, הולכת ופוחתת יש לך אפשרות לקבל את הכסף אינך אלא טועה. ימים על ימים אתה מכתת את רגליך לקבל את הסכום המגיע לך על יסוד “האורדר” הכתוב והחתום – ולשוא. במדור זה אתה סובל יסורי גיהנם חדשים. גזבר הקופה, איזה “שמנדריק” סדיסתון עונה לך בהנאה מיוחדת: “אין כסף”! מתי יהיה? בלתי ידוע! בכל זאת! אולי בעוד שלושה ימים! וכשהוא נותן לך את תשובותיו היבשות והקצרות אינו מרים את עיניו להביט בפניך כדבּר איש אל רעהו, אלא כאיזה מיזנטרופּ: עפעפי עיניו מורדות ופניו מוטים.

לפני חג הפסח הוצא אל הפועל מפעל-חג. והנה גם אותו כדאי להנציח למזכרת לדורות הבאים.

(כדאי) כדי להעריך איזה מפעל אין להתבונן אל מספריו היבשים שאינם אלא חומר לסטטיסטיקה רשמית, אלא אל נשמתו שפרכסה בו. וכאן הייתי עד ראיה.

יבוא איפוא מי שראה ויעיד מה (שמרי) שראה!!

28.4.40

אין אני אחראי בעד אמתותה, אבל מפי השמועה נודע לי, כי ה“דז’ונט” הקדיש סך של שבעה מיליונים וחצי זהוב לתמיכת האוכלסיה היהודית בחודש ניסן. אם פחות מזה או קצת למעלה מזה – אין הבדל בדבר. אבל מפאת חג הפסח החל בחודש זה רצה ה“דז’ונט” “להוכיח לכל באי עולם” את יכלתו ההסתדרותית ואת רוב כחו הסדורי והחליט לסדר “מפעל-פסח” לא בתמיכה כספית אלא בחבילות-מכולת – וכאן בא עד משבר ולא היה לו כח ללדת מפעל מסודר ומכוּוָן למטרתו. כאן שרר תהו ובהו במדה כפולה. הסדרנים והעומדים על גביהם לא מצאו את ידיהם ואת רגליהם והמהומה הגיעה למדרגה רמה כזו עד אשר אלה שהיו אחראים בעד המפעל הרפו סוף סוף את ידיהם והענין התנהל מאליו, מחוסר פיקוח מצד איזה שלטון שהוא. מה שראינו הוכיח לנו לדעת והראה לנו דוגמא, כיצד אין מסַדרים מפעלים כאלה. דוגמא שלילית; אבל גם דוגמא שלילית דוגמא היא.

הממונה הראשי של מפעל החג היה איזה צֶ’רסקי ומקום שלטונו בדירת הספריה היהדותית שע“י בית הכנסת הטלומצקי, שנחרבה ונשדדה כלה ע”י הכובש וכל הבנין הנהדר נשאר עזוב ושומם. עד כה היו באים אל הבנין הזה כל הצמאים לדבר ה'; ועכשיו צבאו על פתחיו כל הרעבים והצמאים ללחם ולמים ממש.

ראשית – התחילו בהכנות אל המפעל באיחור זמן. ולכן נסתיים לא בערב פסח אלא בחולו של מועד. נסתיים בכי טוב על פי מקרה; רחם הקב“ה על יהודיו העניים והטרנספורטים הגיעו “בשעתם”, כלומר: הקדימו לבוא בשנים שלושה ימים ובמקרה עוד טרם עברו ימי החג האחרונים. דיו היה למכשול קטן לעכב את הטרנספורטים לשנים-שלושה ימים יתרים וחבילות המצות היו מגיעות אז לידי מקבליהן באיסרו חג, או אולי אף ל”פסח שני".

יש אמנם הצטדקויות לאיחור זה: הכובש החרים חלק גדול מן הקמח, או מן המצה האפויה. אבל גם החרמה זו באה באשמת ה“דז’ונט”, כי אפית המצה נמסרה לא לאופים הורשאיים, שה“דז’ונט” לא היה יכול לבוא עמהם לידי הסכם בנוגע למחיר, אלא חלק ממנה נמסר לאפיה בעירות הסביבה וחלק הובא מרומוניה. בערי השדה הוחרם הקמח; והטרנספורט שהובא מעבר לגבול נתעכב ע"י מוכסני הגבול שדרשו מכס מכבשת הרש.

בימים טרופים אלה ותחת שלטונו של כובש עריץ, שכונתו רק להרע ולהזיק, אסור היה לפזר את הכחות ולאסוף את המצות ממאה ועשרים ושבע מדינות. כל מי שעין פקוחה יכול היה לראות מראש, כי זהו דרך מלאה חתחתים וסוגה במכשולים.

אמת היא, שאופי ורשה רוצים להתעשר “משוד עניים ומאנקת אביונים”; רודפי בצע המה ומפקיעי שער. אבל כדאי היה להעלות להם את המחיר ולהיות בטוחים שהמצה תהיה מוכנה מבעוד יום מאשר להביאה ממרחק לאחר שכמעט כבר עבר זמנה.

ועכשו – קביעת ה“מודוס” לנצרכים. כאן היה ה“יריד” האמתי. בן-רגע נוצרו אגודות והסתדרויות ובואות-כח חדשות שבאו בטענות אל צ’רסקי בשם רבבות נצרכים קלוטים מן האויר ושבאמת לא היו ולא נבראו. עסקני הצבור שהורתם ולידתם בפולניה במחילת כבודם, אינם איסטניסים ביותר כשהם עוסקים בצרכי צבור. מרגלא בפומם, שגם הם שייכים לצבור. בפולניה “האדיבה והאצילה” נהנים העסקנים מקופת הצבור בפרהסיא ואין זה גנאי להם. והדרשה על דבר “נצרכיהם” תדרש, אבל גם העסקנים הם נצרכים. אטו מפני מעלתו היתרה שעסקן הוא ועמל “לטובת” הצבור מן היושר הוא שיהיה מקופח?! אין זו “הצדקה הגדולה” הווילנאית אף לא “המתן בסתר” שבערי רוסיה וליטא. פולניה היא! חן המקום על יושביו…

ובכן – יואיל נא צ’רסקי להכניס גם אותנו אל רשימת הנצרכים! ולצ’רסקי לא היה “מודוס” קבוע, שממנו אין לזוז. המשרד המרכזי, שברחוב יאסנא, כנראה, לא דאג לזה. כדי להפטר מבלבול המח יצר מפעל אוטונומי וכל המשא נפל על צ’רסקי האומלל. אמת היא, שצ’רסקי לא היה בודד: הוא ישב בראש איזו מועצה שנתמנתה לשם התגשמות המפעל; אבל גם יועציו היו כאובדי עצות.

למען האמת צריך להוסיף שהמועצה אמנם קבעה “מודוס” לנצרכים, אבל הוא הוא שגרם להגדיל את המהומה והביא לידי אי-נורמליות כזו, שראובן בן יעקב קבל מנה אחת שלשתים ושמעון בן יעקב לא קבל אף אחת. הנצרכים ממדרגה ראשונה היו אוכלי בתי התמחוי, השניים להם – נקודות ההזנה בשביל ילדים; השלישים שאחריהם – ההסתדרויות שהיו זקוקות לתמיכת “הדז’ונט” מראשית הויתם ועליו פרנסתן; אחריהן – חברי האגודות שנתקפחו מפרנסותיהם עם פרוץ המלחמה; ובאחרונה – יתר הקבצנים שבכנסת ישראל הפולנית. לכאורה, יש סדר וכל הנצרכים באים על מקומם בשלום. אבל מי שהוא מומחה לקבצנות היהודית שבפולניה ויודע את הנעשה בה לפני ולפנים עמד תיכף ומיד על הקלקול ש“במודוס” זה.

הנה דוגמא מן החיים:

שמעון בן יעקב הוא יהודי יפה. קצת בעל אומנות; קצת עסקן צבורי; וקצת ציוני וחבר לאיזה ועד. ועכשו צא וחַשב:

בתור חבר לאגודתו, שעל ה“דז’ונט” פרנסתה, קבל המנות הראויות לו לפי המפתח שנקבע בשביל בעלי משפחה; בתור עסקן צבורי עמל לטובת הצבור שלא בחנם, חלילה, ומהיותו קרוב אל הקערה תקע בה את מזלגו והוציא ממנה כל נתח טוב ושמן; בתור חבר לאיזה ועד ציוני נהנה מהמתנה שהגיש לו הועד מהקצבה הדז’ונטאית. חוץ מזה יש לו בן שהוא פקיד בקהלה; אף בת יש לו שהיא פקידה באחד ממוסדות ה“דז’ונט” ולשניהם העניקו מנות “שלא ירעבו בימי החג”… בקצור, מעום לא היה ביתו של “יהודי יפה” זה “מלא כל טוב” כמו השתא. לחם העני שנערם בביתו על ידי “שנוררות מכוערה” יספיק לו עד עצרת.

ולעומת זאת נשארו הרבה יהודים פליטים עם מנה אחת זעומה שקבלו עפ"י “החק”, שלא הספיקה להם אפילו לימי החג הראשונים. המנה הכילה: קילו אחד מצה; חצי קילו סוכר-שחוק; חצי קילו – קמח של מצה; וארבע ביצים, שבאו במקום תפוחי אדמה ובצלים, שנועדו להנתן לפי ההצעה הראשונה שלא יצאה אל הפעל.

כל מי שהיתה לו יד פשט אותה ל“דז’ונט”. כל אחד חשב: אנסה! אם אחזיר אותה ריקה לא אפסיד דבר. על פי רוב החזיר אותה מלאה. זו היתה תוספת לשולחנו המלא דשן גם בלאו זה. אבל, כידוע אין תוספת מזיקה. הרבה יהודים השיגו בתחבולות שונות כמה וכמה כרטיסי פסח ואחר כך נודע להם שהמצות נתעכבו בדרך והחלוקה תתגשם בחולו של מועד. הידיעה ה“מרעישה” הזאת מלאה את פיהם שחוק. – כן: זהו ה“דז’ונט” ואלה סדריו! ברוך המקום שלא סמכתי עליו! ככה אמרו מטוב לב “העניים באותה שעה”; אבל “העניים כל ימיהם” רעבו בימי החג הראשונים. הם סמכו על “הדז’ונט” ואוי ואבוי היה להם. אבל בדרך כלל היה “חג שמח”. מעולם לא היה כל כך הרבה “נותר” מן המצות כמו השתא. כל דכפין וכל דלא דכפין בא אל “הדז’ונט” וקבל. סוף סוף אין זו רמאות גדולה, כששחקה לו השעה לאיזה יהודי והערמתו עמדה לו להוסיף עוד קילו מצה לטובת ילדיו הקטנים שאוכלים כל השנה לחם קיבר. יבושם לו!

כל זה בא לו מידי ה“דז’ונט”; ובעקר – מידי אי-סדריו…

2.5.40

יום חרדות ובלהות היה לנו היום, שהזכיר לנו את ימי הקרבות שבספטמבר משנה שעברה. אלא שאז היתה שעת מלחמה וזכרנו את הכלל: “כזה וכזה תאכל חרב המלחמה”. היינו מוכנים למוראות המלחמה וידענו כי בעיר מוקפת אויב תרבינה סכנות החיים והרכוש.

אבל היום “נלחם” עמנו הכובש והרבה את חללינו ופצועינו (ביהודים מדבר) בלי שום סבה והכרח. מאות יהודים ויהודיות מוכים ופצועים; כמה וכמה עשרות חללים – זהו הקציר הנורא של יום מהומה ומבוכה זה. זה עתה נשתחררתי מהמוראות האיומים שעברו לנגד עיני, אבל עצבי עודם מזועזעים ומרוגזים והשקט הנפשי טרם שב אלי. במצב נפשי כעין שלי בשעה זו קשה להחזיק עט ולרכז את המחשבות. אבל רעיון “משונה” נתקע במוחי מיום פרוץ המלחמה, כי זוהי חובתי ואני מצווה ועומד לעשותה. ורעיון זה כאש עצור בעצמותי הלוהטת בקרבי וצוֹוַחת: רשוֹם! אפשר שאני היחידי במלאכה זוֹ – וזה מחזקני ומעודדני.

על שום מה ולמה עשה הכובש מה שעשה? – אין איש יודע אל נכון. בדיות מבדיות שונות מתהלכות בלחישה, אבל אין דבר ברור. אבל במקום לדעת – הרגשנו. והרגשתנו בשעת מעשה – אף לשונאי איני מאחל!

עם כל החידה שבדבר אנחנו בכל זאת מבינים שלמאורעות, שעברו עלינו היום, יש קשר ויחס אל יום השלישי למאיי, הקבוע מיום תחית פולניה אחרי המלחמה העולמית ליום חג עממי, שקדושתו קדושה לאומית. אלפי אנשים חשודים ובלתי חשודים, בין יהודים ובין פולנים, אבל בעקר פולנים, הובאו במאסר מבעוד יום. הכובש והאוכלוסיה מרמים זה את זו וזו את זה. האוכלסיה יראה מפניו יראת מות; והכובש, המפיל חתיתו על כל באי עולם, ירא גם מפניה. ההבדל הוא רק בזה: פחדנו הוא פחד מבוסס ולא בכדִי אנחנו יראים מפני ידו הקשה; ופחדו הוא – הוא פחד שוא. בפולניה הנכבשה אמנם מתקיימת איזו הסתדרות עלובה קונספירטיבית, אבל רק על הניר. במציאות הממשית אין להם לפולנים דבר. שנים שלושה בחורים מסַכנים ¹⁹³את נפשם ומדפיסים לשם הפצה איזו פרוקלמַצית-מרד מליצית בכדי להראות לעמי התבל – שפולניה חיה. אנחנו החיים בתוכה חיים יום-יומיים, היודעים את כל המתרחש בה מיום הכבוש הראשון, המכירים את המוניה ואת אופן הגבתם על אסונם הלאומי וחורבן ארצם, – אנחנו יודעים שאין בה שום מרי ומרד. תמיהני שאין הכובש יודע את המצב לאמתו וצל הרים נראה לו כהרים. ואפשר שהוא יודע, אלא שהוא חושב, כי למיחש מבעי. סוף סוף הוא נמצא על אדמת אויב.

וכשנתנה רשות למשחית אינו מבחין בין יהודי לפולני אף אם הוא מכיר, שאין היהודי חושב מחשבת מרד. את הפולני הוא מכה בעד איזה חטא שחטא; ואת היהודי מצוה להכות בכל יום ובכל עת ובכל שעה בין שחטא ובין שלא חטא. כשבא יום פקודה הוא מרכיב את שניהם יחד ואין מפלט מחמתו.

בית הסהר שברחוב דזילנא נתמלא אסירים מפה לפה; ולפיכך נעשתה כל הסביבה מקום מוכן לפורענות. הז’נדרמריה מרבה לבקר את הסביבה, וכל בקור שלה משאיר רושם על שכמי היהודים ועל כל גופם. כסערה הם עוברים ברחובות היהודים, היודעים כבר מן הנסיון, כי הרבה מהם יצאו בשן ועין. זוהי התנפלות של חיות טורפות החסרות שום רגש אנושי, על אנשים תמימים העוברים לתומם ברחוב. ולאו דוקא אנשים – אף נשים בכלל. ואפילו אם שעומדת על יד עריסת תינוקה אינה בטוחה מהתנפלות פתאומית. התנפלויות הז’נדרמריה הנצית על האוכלסיה היהודית יוצאות אל הפועל לא תמיד באופן אחד. הכל כפי אשר יעלה על רוח העריצים. פעם חובטים על כתפי היהודים בשוט ארוך מתוך ישיבה באוטו, שנהגו מכון לנהל אותו סמוך אל המדרכה; פעם משלשלים את הצליפות מתוך עמידה; ועל פי רוב –מתוך יציאה מן האוטו. ואז אתה רואה לפניך חיה בת שתי רגלים, פנים רצחניים; שצף קצף של פראים שחמתם עולה עד להשחית ושכל הנופלים לתוך ידם נעשים לגל של עצמות. כאמור, אין הנאצי מבדיל בין גבר לאשה; ובנשים – בין צעירה לזקנה; בין פנויה ובין אם שעומדת על יד עריסת תינוקה. היום בעיני ראיתי שעריסת תינוק יהודי נהפכה על פניה לאחר שהרביצו באם האומללה מכות נאמנות והיא כרעה ונפלה תחת סבל יסוריה. יבבותיה עלו עד לב השמים. צעקותיה ההיסטריות הכו גלים בכל הרחוב, שהנאצים הקימו בה מהפכה נוראה. אבל הז’נדרם הנאצי גמר את “מלאכתו” עד תומה – ושב אל האוטו.

בשעה מחרידה כזו נעשים עוברי הרחוב היהודים ערים לכל הופעת אוטו שנוסעיו הם (שמ) משרתי “המנהיג”. כשמרגישים אותו מרחוק מתחילה בריחה וריצה לתוך שערי הבתים. ברגע אחד מקבלת הרחוב צורה של בית-קברות. בכל מקום השלך הס. ולא תמצא בה אף נפש חיה אחד לרפואה. רבבות בורחים ועשרות נתפסים. אבל פחד ישרור בכל פנה. כל אחד מתחבא בחדרי חדרים. שניו דא לדא נוקשות, וכלו הוא רועד מחשש סכנה לחייו.

כך הוא המנהג בכל ימות השנה, שבהם יקרו מקרים כאלה בתור הופעה ארעית, בת רגע. קרה מה שקרה – והסכנה עברה. כל אחד שב למלאכתו ולמשלח ידו. החיים דורשים את שלהם.

אבל היום, יום השני למאיי, ערב החג הלאומי הפולני, היה יום חיל ורעדה יום מר ונמהר, שדוגמתו לא היתה עוד אף בורשה המלומדת יסורים.

3.5.40

הפסקתי הרצאת מאורעות היום באצמע בכדי לאסוף ידיעות ברורות ע"ד סבתם ותוצאותיהם. בשעה שנתהווּ היינו חבויים בחדרי חדרים ומיראת החצים התועים לא העזנו אפילו לגשת אל החלון. ליצני הדור שבנו ממליצים ואומרים שלא השגחנו מן החלונות אלא – “הצצנו מן החרכים”… ידענו שבחוץ תשכל חרב, אבל לא יכלנו לקבוע בדיוק את חלליה.

אבל לצערי הגדול אף אחרי חקירות ודרישות לא חכמתי מאתמול. עתונו של הכובש (בלעדו אין שום עתון אחר) עבר על כל הענין בשתיקה גמורה. כלל גדול יש להם: מה שקרום ומה שעשו לא מודיעים. ולמען האמת יש להודות, כי הגרסה בנוגע לעשרות חללים מוגזמת קצת, אבל בנוגע למאות פצועים ולאלפי מוכים היא אמת לאמתה.

איך שהוא ובבתי ישראל שברובע השלישי והרביעי היו חושך ואפלה. נשים היסטריות התעלפו ולעוררן מחולשתן השקון טיפות וַלריניוֹת; ילדים בכו; והגברים – חיל ורעדה אחזום.

פעם לחמשה או לעשרה רגעים רצו בסערה ובמהירות יוצאת מן הכלל

לאורך הרחוב הדומם אוטים ואוטובוסים צבאיים מלאים פקידי צבא גבוהים או ז’נדרמים וחילים מזוינים מכף רגלם ועד ראשם עם כידונים מוטים כלפי הרחוב. האוטובוסים עם מערכת ספסלים לישיבה היו מלאים אסירים ציביליים, שהובלו ממקום מאסרם הזמני שברחוב דזילנה לבית הסהר שבמוקוטוב. ובשלהם קמה כל המהומה הנוראה ומאות יהודים הולכים לתומם הוכוּ ונפצעוּ על לא עון בכפם. שלטונות הומניים עושים דברים כאלה בלי רעש ואפילו בצנעה. אפשר היה להוציא את העברת האסירים הפוליטיים בשעות העוצר, בשעה שאין נפש חיה נראית בחוץ; ולכשתרצה אפשר להוסיף על שעות העוצר ולפנות את הרחובות מעוברים ושבים מבעוד יום. לו הכח והגבורה; ומי יאמר לו: “מה תעשה”?

לא כן שלטונות פסיכופטיים כעין הנאציים. העקר אצלם – הטלת אימה; העקר אצלם – למלא את תאוותיהם הסדיסטיות ולהראות את כחם כי עז ועברתם כי קשתה. יש שגעון שמקורו בתאות הקלקול וההשחתה; ויש שמקורו באלמות וזרוע.

בשעות טרופות אלה חשבתי בלבי: איָם, אים נציגי העמים הנייטרליים ושליחיהם, שהנאצי מזמינם אל בירתו בכדי להראות להם את “תרבותו הרמה”? אלה העמים הנעשים שותפים לגרמניה הנאצית לעבודת ברוח, להתקרבות מדעית, לעשית חליפין בנכסי החומר והרוח – אים כעת?!

אחרי ראותם את תעתועי הנאצי ותועבותיו היו בודאי מתביישים לקנות להם חברוּת ורעוּת של פסיכופטים מרצחי נפשות שאין להם מקום בחברה האנושית. מי שמכה בשוטו אם צעירה העומדת על יד עריסת תינוקה איננו בחזקת אדם.

כיצד אפשר לכרות ברית עם טמאי נפש?!

ה“מורדים” הפולניים – אין להם בעולמם לא חרב וחנית, אלא מכונת-דפוס של יד במרתף וקצת מליצה בפיהם. מטרתם אך ורק לעודד את הרוח, לחזק את התקוה, שהולכת ומתנדפת אחרי ראותנו את “הנפלאות והגדולות” שהראו ממלכות המערב. הפוליטיקה הריאלית מתחילה להרים ראש. היחיד חושב קודם כל דבר על חייו הוא. ויחידים שהם אריים, מלבד מועד קטן, שהקרבות סכנו את חייהם והמעיטו את רכושם, חיים חיי רוחה ופרנסה. מי שאינו חשוד במחשבות מרי, לו מראה הכובש פנים מסבירות ועושה לו הנחות. והלך-נפש כעין זה מהווה סכנה גדולה לתקוה הלאומית פן תכבה. כאן תבוא העבודה הקונספירטיבית לעזרה. מטעמה ובשליחותה הולכות ונפוצות שמועות נחמה שאין להן כל יסוד. הם הם יוצרי הבדיות והגוזמאות ע“ד ה”מפלות" של הכובש שבשקר יסודן. ההמונים נהנים מכל זה – ומדוע לא יעשו להם נחת רוח כזאת בשעות מצוקתן? כשבאים לנחם אבלים אין משגיחים בהגיון. ההמונים מאמינים לכל בדותא – וטוב להם. למפריחי שמועות כוזבות יש כר נרחב לדמיונם. הנוהים אחריהן מקבלים אותן באמונה שלמה. יש שמפה לפה עוברות שטויות כאלה שאתה מתחיל להתבייש בפני אומרן, ששטותו מגיעה לשיא כזה עד שאינך מוכשר אפילו להחכימו ולהבינו ולהוציא את הנאמר מלבו. ברגעים כאלה רק בת צחוק אלמת על שפתיך מוציאה אותך מן המבוכה.

פעם אתה שומע בלחישה: “סטאלין חזר מבריתו עם היטלר” וכבר שלח לו אתראת מלחמה“; והשני מוסיף: – “על יד אוסטרולנקה כבר נלחמים”. למחר מוסרים לך “ידיעה ברורה שאין להטיל בה שום ספק”, שלפני שעה “הכריז מוסוליני מלחמה על היטלר” ו”ברדיו האנגלי מנגנים את ההימנון האיטלקי"… ויהודינו? – כחם יפה אף בתכסיסי מלחמה: – ענין נורבגיה – אין זה אלא הערמה מצד אנגליה; הצבא הגרמני נפל במלכודת, ובנורבגיה ההררית והפיורדית תהיה קבורתו וכל הלאה והלאה בנוסח זה.

חוץ מזה קובעים זמנים וקצים ליציאת הכובש. ואם קץ אחד מביא אכזבה – אין בכך כלום. מיד נקבע קץ חדש. “אף על פי שיתמהמה”…

משיחיות זו אינה אלא פרי הקונספירציה הפולנית שאין כחה אלא בפה.

4.5.40

נצחון ה“מנהיג” בנורבגיה העטה עלי רוח נכאים, יש שספק מחריד מתגנב אל לבי: פן ואולי כחו הצבאי העז יכניע את כל אירופא! אמנם, אין זה אלא נצחון חלקי ואין בכחו להביא את ההכרעה הסופית לטובתו אבל פרט זה ללמד על הכלל כלו יצא: סמן הוא, שהצד שכנגד כלו רקוב, ואינו יכול לעמוד נגדו. ומה יהיה איפוא בקרבות הבאים שסוף סוף מן ההכרח שיבואו אף בחזית המערבית המרכזית. עוד לפני ימים אחדים הרעישו ממלכות המערב את העולם בנצחונותיהם הצבאיים באותה נורבגיה. ומה זה קרה פתאם שביום בהיר אחד נהפך עליהם הגלגל וטשמברליין עצמו מודה בתבוסתו? סמן הוא שיש להם רק פה ממלל רברבן: אות הוא שרק המכונה התעמולתית מראה את כחה בה בשעה שהמציאות היא אחרת לגמרי. עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה – וראש המיניסטרים האנגלי מודה ואומר: כי הנשק האוירי הגרמני עולה על של ממלכות-המערב; שהצבא הבריטי לא היה מחומש ומצויד כיאה; שהגדודים הגרמניים המוגנים המה כח שאין להכריע. ובכן – עליו עוד להוסיף כתוצאה הגיונית: נגד מחנה כזה לא נוכל עמוד וסופנו להיות מנוצחים.

המאמינים הנצחיים בכחה של בריטניה הגדולה מנחמים את עצמם במימרה: “אפשר שאנגליה תנוצח בקרב בודד, אבל מעולם לא תנוצח במלחמה”. אבל אין זה אלא נחמת שוא. בקרבות הבודדים שהיו עד כה יצאה אנגליה בכל פעם מנוצחת. והמושג הכללי “מלחמה” אינו אלא סך הכל של קרבות בודדים. אין בכלל אלא מה שבפרט. לאנגליה אין הנהלה צבאית שעומדת על מרום תעודתה. עכשו הובהר המצב הצבאי הקודם. כי כל “המפעל הנורבגי” היה צעד נועז מצד ה“מנהיג”; ונורבגיה יכולה היתה להיות קבר לקורפוס הגרמני אלמלי נהלה אנגליה את השתערותה בכשרון ובכובד ראש. טשרטשיל נשאר בדאי ופּטפטן וכבודו חולל בעיני כל העמים הנייטרליים.

העתונות הגרמנית צהלה ושמחה ולבי יכאב למקרא כל התשבחות על הצבא הגרמני, בהכירי כי אין המציאות מכחישה אותן.

ברגעים נוגים וקשים כאלה אני שואל את עצמי:

– ואנחנו – אנה אנחנו באים? חורבן אנגליה הוא כליון גמור לבית ישראל; אז יבּנה “עולם חדש” שלא יהיה בו מקום לישראל.

מצד אחד יש לנו רגש מספיק ומהנה של נקמה: הצאריזם מוגר – ואנחנו לא היינו האחרונים בחורבנו; פולניה המחודשת עברה מן העולם והורד לארץ כבודה; גם אנגליה “ידידתנו”, זו שעשתה את הצהרתה הבלפורית פלסתר וכרתה קבר לתקותנו הלאומית שותה את כוס התרעלה ושלטונה העולמי תלוי על בלימה. כל העובדות המובאות מהווֹת רגעי-נקמה נעימים ונותנים ספוק לרגשות הרגע של שמחה לאיד. אבל מהצד השני אל לנו להיות מושפעים מהחולשה האנושית ומהנקמה השמשונית, שסופה מות.

גלות פולניה מציקה אותנו; עַולת אנגליה פוגעת בנו; אבל צרת הכיבוש מחניקה אותנו – חניקה עד כדי יציאת נשמה!!

6.5.40

יש שאני מחליט בלבי לחדול מקרוא את העתונות הגרמנית הנמצאת בשפע גדול בשטחים הנכבשים. עתונות מכל המינים: יומנים, שבועונים, ירחונים מצוירים ובלתי מצוירים. כלם מלאים ארס השנאה לישראל; אבל קוראיהם, והעקר קוניהם ותומכיהם, הם דוקא בני ישראל, כי אין הפולנים, אפילו המשכילים שבהם, שומעים גרמנית. ואלה השומעים מספרם כל כך קטן עד שאינם באים בחשבון. והנה עשרות הפודים ניר מודפס המגיעים מן “הרייך” “לשטחים הנכבשים” (הכנוי הרשמי של מלכות פולניה לשעבר) נבלעות ע"י “הגזע הנמוך”. ובמדה חלקית עליו פרנסתה; אבל בנוגע להפצת שנאה לישראל העתונות הנאצית הולכת לשיטתה. כל ותורים – אבל לא ותורים לשבט הישראלי. והקוראים היהודים מוכנים ומזומנים לכל מיני חירוף וגדוף ומקבלים “באהבה” את העביט של שופכין שעתונות רצחנית זו שופכת על ראשם. אבל הפעם אין זה מעניני העקרי.

בראשית רשימתי ציינתי, כי “יש שאני מחליט לחדול מקרוא את העתונות הגרמנית,” אבל, אודה ולא אבוש, לא מסבת הביושים והעלבונות שהוא מעטה על עם ישראל. גם אני איני אלא “בשר ודם” על כל חולשותיו. הרגל נעשה טבע. אין אני נעלב יותר… אבל יש כאן סבה אחרת: היא מלאה ידיעות משמחות ע“ד נצחונות בנורבגיה וע”ד המפלה הגדולה שנחלו האנגלים עד שהיו מוכרחים להמלט על נפשם באניותיהם לאחר שקברו במצולות ים בחודש אחד (אפריל) מאה עשרים ושבע יחידיות ימיות מלבד אלפי איש חללי חרב. הנאצים יוצאים במחול. לשים וחוזרים ולשים כל פרט ופרט מאה פעמים ואחת. מבליטים כל נצחון בין שהוא קטן ובין שהוא בינוני, ועל אחת כמה כשהוא גדול, עד לידי הקאה. יודע אני אמנם כי כל הידיעות האלה צבועות בצבע הנאצי. אבל לצערי הגדול אני מרגיש אף מבין, כי יש בהן גרעין של אמת. ועל זה ידאב לבי. כל פצצה הנזרקת באנגליה נזרקת בישראל. כרעה בריטניה קורס אלביון! מראשית המלחמה היא נוחלת מפלה אחר מפלה; ולאו דוקא צבאית אלא אף דיפלומטית. לבי יחרד לרעיון אפשר ששמשה הולכת ושוקעת, ואתה – כל העולם ההומני והליברלי, שהוא חיינו וחיותנו ובלעדו אין לנו קיום.

סביב שתו עליה צרים ואויבים שעינם רעה בשלטונה העולמי ורוצים להפילה למשואות. ומכל העוינים אותה “המנהיג” הגדיל. תאבונו מוסיף והולך. בספטמבר שנת 1939 רצה רק בדנציג ובפומרן. עכשיו הוא רוצה להחריב את האימפריה האנגלית. והוא עולה על מתנגדיו בכל דבר ובכל מקום: באויר למעלה ועל הארץ מתחת. אמנם לציו אין ערך גדול. אבל אין המלחמה המודרנית תלויה בכח הצי. תוצאותיה תלויות בנשק האוירי. וכאן החשבון פשוט. אנית-מלחמה גדולה בת שלושים אלף טון מזוינת זיון מלא ושלם עולה בסך ארבעים מיליון דולר; ואוירון לזריקת פצצות מהקונסטרוקציה היותר חדישה עולה בסך חמישים – מאה אלף דולר. ודיה לה לפצצה אחת שקלעה למטרתה להטביע את האניה במשך חמשה רגעים. תכסיסי-מלחמה חדשים באו לעולם ששנו את פניה מן הקצה אל הקצה. ושנויים אלה הם הם בעוכריה של בריטניה “האדירה”. ובראותי את מחול-השדים של ההונים הרצחנים כשהם מרצים על פרטי הקרבות בנורבגיה וכשאני שומע את צחוקם השטני על אנגליה הפלוטוקרטית שאין לה חוש המציאות והיא כלה תקועה ברשת של מסורות מסחריות וצבאיות שכבר עבר זמנן – לבי מתחיל זוב דם. לעג הנובע ממציאות חיה וקימת, שאין להכחישה ולבטלה ממית כחצי רעל. מוטב שלא אקרא!!

8.5.40

מי שמכיר עובדה ואינו מכיר את מניעיה וגורמיה הפנימיים אינו מכיר את המצב לאמתו. מציאות עובדתית כעין זו נותנת מקום לטעות. וטעות כזאת מביאה לידי תוצאות בלתי נכונות. הצד הפורמלי שבכל עובדה הוא חסר-נשמה; דרוש איפוא להתכונן אל הצד הנשמתי שבה בכדי לעמוד על טיבה ומהותה האמתיים.

לפני שמונה חדשים, אחרי כבוש ורשה על ידי כובש עריץ, שכלה את כל חמתו ביהודים, התחילה בריחה למזרח אל הארץ האדומה, ¹⁹⁴שחלק גדול מן הבורחים חשבוה לגן-עדן התחתון; חלק מועט מן הבורחים נהה אחריה אף מטעמים אידיאולוגיים: ארץ של יושר, של סוציאליות קומונאית, של בטול המעמדות, של ממלכתיות עממית, של חוסר מבוטלים של שווי זכויות מרחוק הלא הכל מזהיר ונוצץ. ולכן כשבאו שעות טרופות למדינה, כששעת סכנה הולכת וקרבה נשאו הבורחים את רגלם בעליצות מיוחדת ובספוק נפשי גדול מזרחה. המונים, המונים של אלפים ורבבות נסחפו אל הגבול שהיה פתוח לכל עובר ומהגר. ויש להודות שנתקבלו בזרועות פתוחות. אף הרבה פולנים היו בין הבורחים אבל נתקבלו כאורחים בלתי קרואים, בלי הסברת פנים מיוחדת. לא כן היהודים, אלה הנרדפים היו רצויים מאד בעיני ממשלה קומונאית; שמקבלת תמיד בסבר פנים יפות כל הקרובים אליה קרבה אידיאולוגית אף אם באו מארץ זרה.

יהיה היחס הנפשי אל הסוביטים איך שיהיה – אבל צריך להודות, כי הממשלה הסוביטית חייבה את כל הממשלות הדמוקרטיות במנהגה עם הבורחים היהודים. הדמוקרטים סגרו את שערי ארצם בפני אומללים שבאומללים וסגרו אותם בחזרה לידי מושלים עריצים. והממשלה הסוביטית פתחה את שערי ארצה לרוָחה ונתנה חסות לאזרחים זרים שבקשו מקלט בארצה. היש לך הומניות יותר גדולה מזו? בעיני מביני דבר ערערה העובדה הזאת את אמונתם בדמוקרטיה, שלפי מהותה ותוכה היא מחוייבת להיות הומנית ונמצאת צרת-עין ואכזרית. יתכן ש“בהכנסת-אורחים” זו היה גם חשבון פוליטי, אבל משום זה אין דמותה האנושית וההומנית מתמעטת.

מהצד הפורמלי, זה היה “שדוך טוב” לשני הצדדים – אלמלא שני הצדדים טעו. הסוביטים בהערכת החומר האנושי. ברחו אליהם קומונאים טרקליניים או בטלניים, שהקומונאות היתה להם כעין אקזוטיקה בשבתם על סיר הבשר ובהתענגם על רוב טוב. בשורש נשמתם היו תגרנים ומפקיעי שער ואחזו אף ברוסיה את מעשי מדינתם הקודמת בידם. לא באו לעבוד אלא – לסחור; באו לעשות מעשה, שכל עקרה של המרידה הבולשבית לא באה אלה בכדי לשרש אותו מארץ החיים. בורחים-תגרנים אלה הלבינו את פנינו והעטו עלינו חרפה וקלון. הרבה מהם עשו עושר בהבריחם על ידי שוחד ואמצעים מכוערים אחרים סחורות מהכא להתם ומהתם להכא. הרעבון לסחורות היה גדול ביחוד בין אנשי הצבא מפנים רוסיה, שהכבוש הביאם לערי הספר. כל סחורה זולה ופחותה מצאה ביניהם קופצים, שלא מנעו את עצמם מלשלם את המחירים היותר גבוהים. בעד שעון של כיס עשוי פח, שאינו אלא ליום או ליומים, לא היה יקר כל מחיר. ספקולציה מכוערה שלטה שלטון בלתי מוגבל. קומונאים טרקליניים חזרו לסורם.

ראו זאת תופסי השלטון הבולשבי – ונבהלו. רעדה אחזה אותם למראה הכעור הספקולטיבי העושה את כל תורתם פלסתר ולכן צווּ קודם כל דבר – “לסגור” את הגבול. “יש לנו רב”! – אמרו לעצמם. לא אל “אזרחים” כאלה התפללנו. כל מן דין יכול להשאר בארץ מכורתו. החלו איפוא להחמיר ביחס ל“בורחים” חדשים ולהתנהג בכל חומר הדין עם אחיהם לצרה שהקדימום. הוכרזה סיסמא: ל“אזרחות ולעבודה”!!! כל הרוצה לעבוד – אנא! התאזרח בארץ ועבודת כפים תהיה מנת חלקך בארץ קומונאית. קודם כל – התאזרחות! אל תהיה זר, החפשי מחומרי המקום שבא לשם. כל הרוצה לעבוד – יבוא ויעבוד, אבל בתנאי שתהיה אחד משלנו בין לזכויות ובין לחובות. גם זו היא הנחה פוליטית שאין לה מקום בשום ארץ דמוקרטית אחרת אבל “הקומונאים הטרקליניים” ראו בסיסמא זו גזרה נוראה ומיד התחילה בריחת-חזרה-למערב. להתאזרח בסוביטים! – חס מלהזכיר. מקרוב ובמקום המעשה קבל הגן-עדן הסוביטי צורה אחרת לגמרה. במציאות הסוביטית הוסר הצעיף הרומנטי וההוי הזעום הובלט בכל כעורו ואי-נוחיותו. קשה לחיות בארץ שהפרט הוא רק אחד מן העדר; קשה לחיות בארץ, שאזרחיה כבולים בידיהם ורגליהם ואין להם מפלט עולמית; קשה לחיות בארץ, שאתה צפוי בה לכל מיני מחסור ואפילו לרעבון חלקי; קשה לחיות בארץ שכל צעד שלך מנוי וספוּר ואין נסתר בהליכות חייך מעיני השליטים; ולבסוף – קשה לחיות בארץ שנשמתך האינדיבידואלית נעשית כאסימון מחוק, ורצונך משתתק שתיקה עולמית.

בקצור – שני הצדדים טעו והתחרטו על “השדוך”.

והנה רבבות הולכים ושבים בחזרה אלינו… אל “השלוים והשקטים” במכונם; שבים אל ממשלה נאצית זדונית וחמסנית שידה נטויה עלינו להשחיתנו ולהביא עלינו כליה גמורה. ואם אין יכולת לחזור בהיתר חוזרים באיסור. בימים האחרונים נודע, שיש אף יכולת לגלית לשוב על יסוד חוזה חדש שנעשה בין הבולשבים והנאצים ושעל פיו: תושבי שתי המדינות, שברחו ואחת לחברתה, רשאים לחזור בדרך לגלית למקום משכנם הראשון. וכשם שלפני זה היינו עדים ל“יציאת פולניה” ככה הננו עכשיו עדים ל“יציאת רוסיה”. שבים מן הפחת אל הפח. מחליפים בצלים בשומים, נמלטים מבית-סוהר אחד אל בית-סוהר שני. אינם חוששים לעריצות, לשנאה זיאולוגית ולכל הני מילי מעליתא שהכובש הנאצי מצטיין בהם. ולא עוד, אלא שבריחת-חזרה זו תשמש גורם לנאצי להתפאר בה בעיני כל העמים והלשונות:

– רבבות יהודים שברחו עם כניסת הגרמנים לרוסיה הולכים וחוזרים לשטחי הכבוש הגרמני.

זו תהיה ידיעה עתונאית מדהימה. האומנם?

ואף על פי כן – היא כלה אמת… ¹⁹⁵

9.5.40

עד כה היו הבריות מהתלים ואומרים:

– “בגרמניה יש סדר: כשאינם נותנים לאכול – אינם אוכלים; לא כן בפולניה הנכבשה בעלת תרבות נמוכה: אינם מצוים מלאכול – ואוכלים.” אצל הגרמנים החדשים אין לך קדושה, שהיא למעלה מקדושת “הפיהרער”; ואצלנו הוא בבחינת “פערפיהרער”… מי ישמיע לו שלא לאכול?! חבה יתרה נודעת בפולניה אל הזוללות. יהודי פולני אומר: דיי שלא אוכל לאחר שאמות, אז לא תהיה לא ברירה אחרת; אבל כל זמן שאני חי – כל גזרה, ולא גזרת איסור האכילה. וכשאי אפשר לאכול בהיתר אוכלים באיסור. על פי החק אין לנו אלא המנה הזעומה של הכרטיסים הרשמיים, בין ללחם ובין ליתר צרכי החיים. כל סחורה מסומנת במספר, וכשאתה מקבל אותה מספרה נקצץ ואין אחריו כלום. אבל למעשה לא היה חסר לנו עד כה שום דבר. כל מיני מצרכי החיים עמדו למכירה אם היתה לך אפשרות חמרית לשלם בעדם בכסף מלא. מחיריהם נתיקרו פי עשר, אבל ה“עולם” לא נבהל. וכשהיהודים נהנו מסעודה שמנה ויקרה היו לועגים ל“יעקים” המטומטמים, שאיש מהם אינו מרים את ידו ואת רגלו בלי רשיון “הפיהרער”. חמורים! ירעבו כמה שירצו! לנו אין כח לרעוב! ל“יעקי” אין צרות ואין לו צורך באכילה; ואנחנו – אם לא נאכל נהיה חסרי כח לשאת את כל העמל והתלאה שהיא מנת חלקנו תחת שלטון הנאצי.

אבל לא לעולם חוסן. בשוק המכולת חל בימים האחרונים שנוי גדול לרעה. שוב נתיקרו המחירים פי שלוש וגם זה אינו מועיל. יש מצרכים שאפילו בכסף לא תשיגם. פשוט. עם בוא האביב בא רעב פורמלי. בשר – עשרים זהוב הקילו; חמאה – חמישים זהוב הקילו; חלב אינו בנמצא כלל וכלל; תה – לא יסולא בכתם אופיר: שכחנו את מראהו ואת טעמו; ירקות – במחירים לגנדריים, כל תפוח-אדמה עולה בסך עשרים פרוטות; ותפוח אמתי – בסך זהוב וחצי. ואל לשכוח שאין לנו אינפלציה; סכום השטרות לא הוגדל כמות הכסף העוברת בשוק אינה מתאימה למחירי השוק שעלו פי עשר.

קשה לראות בצערן של הנשים. יוצאות הן השוקה עם ארנק מלא וסל ריק ושבות עם סל ריק וגם ארנק ריק.

מיום ליום כל מצרכי החיים הולכים ומצטמצמים צמצום אחר צמצום. הננו הולכים ומתרוקנים מכל סחורה בין לאכילה ובין להלבשה. ארג לחליפה אפס לגמרי. עד כה עוד אפשר היה להשיג בצנעה ועכשיו אזל בהחלט. מוך ווַזלינה לא תקבל בלי רשימת רופא. סוף דבר – מצב קשה מנשוא.

אבל היהודים מוצאים גם במצוקה חדשה זו קצת נחמה:

– סמן הוא שהרוצח מתחיל גוסס! סמן שקצו הולך וקרב! כבר אין לו מה לגזול; ומה יעשה אחר כך?

חיינו המלאים כל כך הרבה תוגה אינם חסרים גם אקזוטיות!

עד כה היו היהודים נתפסים לעבודה – בחנם, מעתה גם פולנים נתפסים לעבודה – אבל בשכר. הצד השוה שבהם שאלה וגם אלה משתמטים מזה וכל נתפס מתאבל על גורלו ואוי ואבוי לו. איך שהוא – והיהודים נהנים במקצת: כמונו דמית! אלינו נמשלת! ובעיני הכובש הפולנים הם כפויי טובה וצריך להתנהג עמם בכל חומר הדין. הכרוז שהוצא בימים האחרונים מזמין בכל חומר הדין את האוכלסיה הפולנית בגיל חמש עשרה עד ארבעים וחמש, בין גברים ובין נשים, שירשמו את עצמם ברצון ברשימת המועמדים לנסיעה ל“גרמניה הגדולה” לשם עבודה בשדה. ובאם לאו – יתַפסו בכח ויושלחו באונס. ואל תחשבו כי איזו עַולה נעשית למי שהוא. בס"ה עובדים כהיום בשדות “גרמניה הגדולה” מאתים אלף עובדים; וזה אינו מספיק. כדי לסַפק את צרכי האוכלוסיה של השטחים הנכבשים הוא מוכרח להביא מכולת מן “הרייך” בה בשעה שכאן מסתובבים אנשים ונשים ללא עבודה, או שהם עסוקים בעבודה כזו שיכולה להעשות בלעדם. ולא לחנם, חלילה, יהיו אנוסים לעבוד! יש מחיר קבוע בעד עבודה בשדה. מלבד מזומנים מקבל כל אחד אף דירה ומזון. את המזומנים החסוכים יוכל לשלוח למשפחתו בפולניה. ומשפחה של עובד בשדות “גרמניה הגדולה” נהנית מזכויות יתרות. היא נמצאת תחת פיקוח מיוחד וכל מחסוריה מתמלאים.

ובכן – הכל טוב וישר! ואף על פי כן – אין אף פולני אחד שילך לרשום את עצמו ברצון. הכובש מתרגז ומתמלא חמה. עם לא היה זה עודנו כפוי טובה!

אבל יש עצה: מי שאינו הולך ברצון ילך באונס. וזה זמן ידוע שגם פולנים נתפסים ככלבים בחוצות על מנת להשלח לעבודת השדה ל“גרמניה הגדולה”. מקיפים רחובות ועוברים ושבים הולכים לתומם נתפסים ונמסרים לשילוח; מעכבים טרמים ונוסעים תמימים מוצאים ומובלים כפושעים אל מקום האוסף. אבל הפעם – אך ורק פולנים. בין היהודים אין עובדי אדמה. מלבד החסרון העיקרי שיש להם: שהם יהודים, חוטר מגזע בלתי אריי, ואדמת ה“רייך” אסורה להם בהצגת כף רגלם.

וכאן הולכת ומתבלטת האקזוטיות שבחיינו: כדי להפטר מתפיסת אונס בעצם היום ומשילוח ל“רייך” מקשטים הרבה פולנים את עצמם ב“סרט החרפה” (שאנדע באנד) ומתחפשים ליהודים בכדי להיות בטוחים שלא יתפסו לעבודת-אונס.

אין לך אדם שאין לו שעה!

10.5.40

בשמונה לפנות ערב

טבח העמים וחורבן הציביליזציה התחילו!

ורשה כמרקחה מה שנמסר במשך היום בלחישה היה לעובדה רווית דם. זו הפעם השניה ש“הפיהרער” מחלל בעזות מצח ובציניזם שאינו יודע בושת את “קדושת” הנייטרליות. בפעם הראשונה – נייטרליותה של נורבגיה ודניה, ועכשו של שתי המדינות הקטנות הולנד ובלגיה בכדי להתנפל על פרנציה מצד הגבול הבלתי מבוצר והעקר – ביחד עם הפקודה לצבאו לעבור גבול הולנד ובלגיה נתנה הפקודה ע"י “המנהיג” להתחיל השתערות לאורך הקו המַז’ינאי המבוצר, שלפי דעת מומחים צבאיים אינו נתן להכבש.

ובכן, אחרי תשעה חדשים נגמרה “המלחמה בלי מלחמה” והתחילו הקרבות האמתיים. עשרות אלפי איש יפלו חללים משני הצדדים. נחלי דם ישטפוּ את הציביליזציה האיירופאית שאמרה: “אני ואפסי עוד”! ושבאמת אין לה זכות הקיום ודינה להכחד מן הארץ.

ולנאצים יש תירוץ על חללם את הנייטרליות של שתי מדינות חדשות. כמו במעשה נורבגיה הם רק הקדימו את שונאיהם. כי אנגליה ופרנציה היו מוכנות ומזומנות לעשות את זה, ממש התירוץ הנורבגי. לכשיהיה צורך בדבר יזייפו גם תעודות חשאיות למטרה זו, בלחישה מספרים שאף פרנציה חללה את קדושת הנייטרליות הרומינית, מה שיביא לידי הפסקת הספקת הבנזין הרומיני. אבל שמועה זו עוד טרם נתאשרה. אף קשה להאמין ששלומיאלי המערב יעשו איזה צעד החלטי. שמה רק נכנסים לישיבה ונועצים.

איך שהוא – וההתנגשות שאולי תביא לידי הכרעה התחילה. אבל אין וַדאות גם בזה. אם המנהיג ינחל מפלה – אין ספק שזו תהיה מלחמת-הכרעה; כי הנאצי הולך ונחנק. כחותיו המשקיים והפיננסיים הולכים ומתמעטים והמפלה הראשונה תגרום הכרעה. אבל אם לא יעלה ולא יבוא התנגשות זו תביא לנאצי נצחון צבאי לא יהיה זה אלא נצחון חלקי. כי לממלכות המערב יש היכולת להמשיך את המלחמה לעוד כמה שנים – עד שמפלת הנאצי תבוא מצד אחר – מהצד המשקי. יחַנקו אותו עד יציאת נשמה.

והרבה סמנים יש שהחשבון המשקי הוא חשבון צדק, שיביא לידי הסוף המקוּוה לכל עמי התבל. הקו המז’ינאי מהוה רשת של פחים ומוקשים שכל הנכנס בהם אינו יוצא חי. זהו לבירינט של מצודות ומבצרים בנויים ומצוידים בכל כלי משחית שהטכניקה החדישה המציאם. הקו המז’ינאי הוא תפתה ערוכה למחנה הגרמני. ואם “המנהיג” החליט בכל זאת לשלוח את צבאו לטבח ולהריגה – סמן הוא ש“אין לו פנאי”, שהוא מוכרח להביא לידי הכרעה מהירה בכדי שלא יחָנק בנצחונותיו הנורבגיים.

סמן זה – אפשר שהוא הוא הנחמה היחידה בטרגדית עמים זו. לבי רועד מפחד ומנבא לי שאף הפעם לא מן הנמנע הוא שיהיה נצחון צבאי ל“מנהיג”. ודוקא משום זה קץ המלחמה ירחק וכאן תהא קבורתו.

“המנהיג” בעצמו בא לשדה המערכה כדי ש"הנצחון "יקרא על שמו.

אבל גם המפלה ההחלטית תקרא על שמו!

11.5.40

המאורעות הצבאיים שהתחילו בחזית המערבית הגבירו את הצפיה לנצחון או למפלה. דוחקי הקץ מחכים בלב חרד להתפתחות הקרבות. העתונות של הכובש, שבלעדה אין לנו אחרת, יוצרת אוירה של נצחונות בלתי פוסקים. והיהודים, המאמינים בני מאמינים, אינם מודים בהם, הם בשלהם: במוקדם או במאוחר בוא תבוא המפלה. יחָנק! אבל, לצערנו הגדול, לתוך חוגים ידועים חודרת ההכרה שהנצחון של ממלכות-המערב אינו ודאי כל כך כמו ששערו מראש.

הוכוחים שהיו בפרלמנט האנגלי ביום ד' העבר אחרי נאומיהם של טשמברליין וחבריו השאירו רושם מדכא והאמון ¹⁹⁶בכחותיה של אנגליה הבלתי-מנוצחת נתערער עד היסוד.

המיניסטרים של ממלכה אדירה מצטדקים בפטפוטי הבל כילדים קטנים שנתפסו בחטא! המפלה הנורבגית כשהיא לעצמה המעיטה את כבודה של אנגליה בעולם; אבל נאומי טשמברליין וחבריו השפילו את כבודה עד הדיוטא התחתונה. בברלין מחככים את הידים משמחה לאיד! מיניסטר אחד אומר: כחותיה של דביזיה אחת לא הספיקו; השני מודה ואומר: הגרמנים עולים עלינו בנשקם האוירי; השלישי אומר: שמחשש סכנה לצי האנגלי פן יבולע לו מההתנפלויות האויריות אי-אפשר היה למנוע בעד היטלר להביא כחות צבאיים חדשים לנורבגיה; הצי לא הראה איפוא את הפעילות הדרושה. ולבסוף טשרטשיל בעצמו מתופף על לבו ומודה: הנשק האוירי של גרמניה שאין דומה לו לחוסן ולתקיפות שינה תכלית שנוי את המצב שנוצר בשעת מלחמת העולם. גרמניה ראתה את הנולד והזדינה כל צרכה בנשק היותר חד, ואנחנו פגרנו קצת. ודעו לכם שגם בעתיד נהיה צפויים למרירות ולאכזבות.

מיניסטרים כאלה ראויים לשבח: מדברים ברורות בלי לב ולב; אבל מאותו הרגע מקומם לא יכירם יותר בממשלה…

ואמנם לאזני מגיעים קולות הנערים מוכרי העתונים.

– טשמברליין התפטר!

13.5.40

יתומו של “שלום עליכם” שמח בחלקו. אין מאושר כמוהו מיום היותו ליתום. הבריות מטפלות בו ומראות לו פנים מסבירים. בדידותו ויתמותוֹ היטיבו את מצבוֹ והרבה מחבריו מקנאים בו.

גם בירידתנו אתה מוצא לפעמים “עליה”; ובבדידותנו – יש שמקנאים בנו. כי יש שהחיים מקבלים צורה אֶקזוטית ובאיזו צרה גלומה גם טובה.

מימי הכבוש – אין ירידה כירידתנו. היהדות הפולנית נמצאת מחוץ לכל חק, שיקח אותה תחת חסותו. אם נאמר שלגבי היהודים מתקיימים חוקים מבדילים לרעה לא מצינו את כל עומק הטרגדיה שבמצבנו. ביחס ליהודים אינם נוהגים אפילו חוקים רעים שמחוייבים לשמרם. הנאצים הנהיגו “טרמין משפטי” חדש בנוגע לנו, והוא – “הרגשה-משפטית-גזעית”. בכל פעם שהחק המקובל מתנגד להרגשה הגזעית והוא נוטה לטובת היהודי אין משגיחים בו.

ה“מגן דוד”. שזרועו הימנית של כל יהודי עטופה בו הוא בעיני הנאצי “סרט החרפה” וכך קוראים לו. הגיטו היהודי אינו אלא קן של בריות מזוהמות ומסואבות ששורצים כשרצים על פני הארץ ומכסים את עין השמש. כשהוא עובר ברחוב אינם נוגעים בו לרעה כל זמן שהמתנפל מתרשל ולא כדאי לו; אבל אם יעלה ברצונו לפגוע בו אין מי שיעכב בעדו וידרוש את משפט הנעלב.

ואף על פי כן – הדא הוא מה שתקנו חכמינו: כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה.

לא יאומן כי יסופר שאדוני הארץ לשעבר בעלי “זכויות” מלאות אפלו בשעת חורבנם מתעטפים ברצונם ובמחשבה תחלה ב“סרט החרפה”, המשַׁמש להם תריס בפני הפורענות. לא היו ימים טובים למוכרי הסרטים כימינו אלה. והפקחים שבהם כבר מבחינים בין בן ברית לשאינו בן ברית ולגוי מעלים את המחיר.

לעבודת השדה נתפסים רק פולנים, אריים אמתים וכשהם מתעטפים ב“סרט-החרפה” המה בטוחים שלא יהיו ניצודים ככלבים כשהם עוברים לתומם ברחוב וישולחו ל“רייך” לשם עבודה בשדה, שאינה אלא עבודת פרך, ממש עבדות במאת העשרים. הידיעות הבאות מפלוגות העובדים בשדות ה“רייך” מחרידות כל בשר. ואין מפלט מצרה זוֹ אלא – ב“סרט החרפה”.

ולא די בזה

בימים האחרונים חוזר הכובש על פתחי בתי הספר לילדי הפולנים (ילדי ישראל הולכים בטלים וגדלים פרע) מוציא אותם מבית רבם לשם הקזת דם. דם סומק ויחסני של אריים מלדה ומבטן, המשמש נסיובא לחיילים גרמנים בכדי להבריאם. בחוגי ההורים הפולנים מבוכה גדולה. הרבה מהם הפסיקו את משלוח ילדיהם ללמוד. בראשונה הרגישו בזה החוגים האמידים; אחר זמן מועט נודע הדבר לחוגים ההמוניים ואז התחילה הבהלה האמתית. ספסלי בתי הספר הולכים ומתרוקנים. ומפני שהמשחית בא גם אל הבתים פנימה היה אצלם למנהג לשלח ללינת לילה את השקצים והשקצות האריים לבתי ישראל.

ולפיכך – כל האומר שאין לקנא בילדי ישראל מפני שנולדו בחטא והשמיות היא בעוכרם – אינו אלא טועה.

מקנאים בנו; דורשים קרבתנו – כשיש צורך בנו.

הכובש אמנם מקיז גם דמנו, ואז – אוי ואבוי לנו, כי אין לנו כל מקלט. כשהנאצי מתחיל לחבוט בשוטו על ראשי היהודים ולהכותם בעצם היום (ולה) מכת הרג ואבדן והעוברים היהודים נמלטים לתוך שערי הבתים – יש שהמוכים מוצאים את שערי הבתים סגורים.

אבל – סליחה! – כמעט ששכחתי: בשעת סגירת השערים אין להם צורך בנו. אין הגוי מרגיש את טעמו של הפסוק:

– “לא תסגיר עבד אל אדוניו”…

15.5.40

לכשהנאציזם יעבור מן העולם – תקופתו וכל המאורעות שהתרחשו בה, שבאו ממנו ועל ידו, כשם שההיסטוריון לעתיד ימצא בהם טרגיזם כך ימצא בהם גם קומדיזם, חומר רב להתול וללעג הרבה. ואין תמיהה בדבר. העריצות אינה אלא תופעה פסיכופטית. ופסיכופטיה אינה אלא מחלת הנפש. ונשמה חולה יוצרת אוירה של קומיזם, של דמעות מתוך צחוק; היא גורמת לעובדות שבמהותן הן טרגיות, אלא שבהתרגשותן הן מקבלות עבור צורה ומעוררות צחוק ואינן אלא חומר לבדיחה תיאתרלית.

עד כה היו המועמדים לתפיסה לעבודת-אונס ולצליפות השוט הכרוכות עמה אך ורק היהודים. ורשה היא עיר גדולה לאלהים, בת מיליון ורבע שהיהודים מהוים רק החלק הרביעי מתושביה. ועליהם הטיל הכובש את החובה למלא כל מיני עבודות גסות וקשות שכל הצבור נהנה מהן. וכל זה בשעה שנטלו מהם כל הזכויות, שנהנו מהן עד כה. הכובש העסיק גם פולנים, אבל בשכר. לא כן היהודים: הם עובדים עבודת-פרך בלי שום תשלום גמול. או אולי לא דייקתי. הגמול שהמה מקבלים הם צליפות השוט בשעה שהם כורעים תחת עבודתם הקשה שעל פי רב היא למעלה מכחותיהם.

משבא האביב ועמו – עבודה בשדות “הרייך” נמצאו כשרים לעבודה זו אך ורק אריים. אבל האריים הם “כפויי טובה” ובועטים בעבודה זו לאו דוקא מטעמים משקיים-לאומיים אלא מטעמים אינדיבידואליים. ואז – החלו נתפסים לשילוח אל ה“רייך” גם פולנים. “יחסנים” אלה הולכים ונתפסים באותם האמצעים ובאותה הצורה שהשתמשו ביחס ליהודים. ככלבים אלה שניצודים במכמורת התלין-החטפן כשהם עוברים לתומם בחוצות העיר כך נתפסים דוקא אריים אמתים בלי שום הקדמה ובלי שום התראה ודרישה חוקית מוקדמת כפי הנהוג בכל מקום ששורר איזה חק.

יצאת החוצה למשלח ידך – ובני ביתך מחכים לבואך בשעה קבועה. ואתה כבר יושב כפות וסגור בתא של בית-הסהר ומחכה לגורלך – להשלח לעבודת פרך אל “הרייך”. מפרידים אותך ממשפחתך ומעסקיך לזמן בלתי מוגבל – ואין מפלט.

והנה האריים אחזו מעשי היהודים בידיהם: מתחמקים ומשתמטים עד כמה שידם מגעת. מתחבאים בחדרי חדרים ואינם יוצאים החוצה אף בעת הצורך. נתרוקנו הרחובות האריות. שממה ומדבר בכל פנה. הכובש אמנם אינו מתבייש אף לחזור על הפתחים; אבל כשאתה חבוי בדירתך אין הסכנה בכל זאת גדולה כל כך.

השבוע הערים הכובש לעשות מעשה הומוריסתי שאחרי המלחמה ישמש חומר לאיזה סקטש תיאתרוני והקהל יתפקע מצחוק. ברחוב ביאלא, סמטה שקטה וקצרה נתפסו שלושה יהודים, העמידו אותם על יד אחד הבתים וצווּ עליהם לרקוד ולשיר “מה-יפית”. המחזה המצחיק הזה משך אליו המון רב מבין הגויים, שנהנו ליסורים המוסריים של הז’ידקים. ¹⁹⁷ בודאי חשבו: בשעת הצחוק שאני! אין מלאכי חבלה עושים שתי שליחות בבת אחת. כשהם עסוקים ביהודים אין לבם פנוי לאריים. ככה חשבו – וטעו: לאחר שכל הסמטה נתמלאה המונים רבים והיו שקועים בהנאתם למראה המחזה הסדיסתי הוגדרה הרחוב משני עבריה וההמונים החוגגים הוקפו מכל צד, הושלכו לתוך אוטובוסים והובלו – למקום שהובלו.

הגויים הובלו כשבויים, ושלושת היהודים נשתחררו ונפטרו לבתיהם. כל המקרה האֶקזוטי לא בא אלא לשם אינסצניזציה (והפר) שהאפילוג שלה היה – תפיסת גויים לעבודה.

לפעמים מלאכתנו נעשית – על ידי תינוקות של בית רבן. ילדי העני שלנו, שחוצות ורשה מלאים מהם, כל שעות היום, אינם מפחדים אף מפני הכובש העריץ. הם בשלהם – בעליזותם ובשובבותם. דלותם ודחקם הן להם תריס מפני גזלות והחרמות. בהם לא יגעו לרעה, אך עין הכובש אינה פקוחה עליהם יִמַק לו בעניוֹ הספיח היהודי; אבל הספיח הזה עוקב אחרי כל מעשה הכובש, ומחקה את מעשי הנאצים ואופן דבורם ואכזריותם בהצלחה גדולה. אין זה לו אלא חומר מוצלח לשעשועים ולהתולים. הרבה ילדות עושה! הרבה הדחקות הגדושה שאין לה מה לאבד עושה!

והנה פעם נזדמן בגיטו היהודי איזה נאצי שבא מהפרובינציה, שבה מחוייבים היהודים על פי צו מגבוה לקדם בברכה ובהרמת המגבעת את פני כל חיל נאצי. בורשה אין מנהג כזה. אבל ה“אורח הנכבד” רצה להחמיר ולהטיל עלינו את חומרי המקום שיצא משם. פתאם קמה מהומה נוראה בקרמליצקה היהודית: איזה נאצי פסיכופט דורש במפגיע מאת כל עוברי הרחוב להרים לכבודו את המגבעת. הרבה ברחו; הרבה התחבאו; והרבה נתפסו ב“חטאם” והוכו; והרבה מתפקעים מצחוק… הרגישה בדבר “החבריה הלבנה”, אדוני הרחוב האמתים, ומצאו כר נרחב להרבות השמחה דוקא על ידי זה שצייתו לנאצי והחלו להראות לו אותות כבוד במחשבה תחלה לעשות את “האדון הגדול” לצחוק בעיני כל העוברים והשבים. כונו לקדם את פניו מאה פעמים ואחת ולהרים לכבודו את הכובע. למאות נאספו ויראת-כבוד מעושה על פניהם ואינם פוסקים מהרמת הכובע. אלה מרימים בפנים רציניים. וחבריהם שמאחוריהם מתפקעים מצחוק. עד שאלה מתפטרים וחדשים הולכים וקרבים ומשתחוים לפני הנאצי בגלוי ראש. לא היה קץ לצחוק הומורי. כל אחד מן השובבים הצעירים כוֵן את הלוכו ככה שיופיע לפני הנאצי כמה וכמה פעמים ולהשתחוות לפניו ביראת הכבוד. ולא עוד אלא שבסוף נוצר אספסוף בן הרבה קונדסים ועשו כלם בבת אחת מניפסטציה רעשנית לכבוד הנאצי עם “הידד” הראוי להתכבד בו.

זוהי הנקמה היהודית!!

18.5.40

כל האוכלסיה, בין הפולנית ובין היהודית, שרויה בצער ובעצב. יש לנו הכרה הפנימית שהולכת וקרבה השעה הגורלית ביחוד לעם ישראל. יש שעה היסטורית ויש שעה גורלית. שעה היסטורית אינה אלא מליצה. אפילו מאורע פחות-ערך הוא היסטורי. הכל, בין טפל ובין חשוב, תופס איזה מקום בדפי ההיסטוריה. לא כן שעה גורלית. היא מכריעה את הגורל למאות בשנים. אולי צדקו הנאצים באמרם שזוהי מלחמה יהודית. נבאו ולא ידעו מה נבאו. לא היהודים הביאוה. אבל סופה – בין לנצחון ממלכות המערב, ובין למפלתן הרי זה נצחון יהודי ומפלה יהודית. כל פצצה נאצית פוגעת גם בנו. אם, חלילה, יהיה נצחון לנאצים הרי זה יהיה נצחון כל-עולמי. תבוא תקופה הרת חשך ואפלה לאירופא כלה; ולא מן הנמנע תקופה ארוכה ותחת שרביט נאצי לא תהיה לנו תקומה. גם לכל עמי אירופה תבוא שעת שעבוד. אבל לא יהיה זה אלא שעבוד פוליטי. ליחיד האריי תהיה אפשרות לחיות ולהתקיים. לא כן אנו: הרג ואבדון יהיו מנת חלקנו. הרג ממש ואבדון ממש. “הפיהרער” ימצא פתרון לשאלה היהודית על פי דרכו.

ודרכו פרושה לפנינו כשמלה. או אולי לא דייקתי: זו לא תהיה שאלה כלל וכלל; פתרונה מוכן מראש. ונאמן הוא שיוציא אותו אל הפועל באכזריות מדויקת. בשים לב לכל האמור אנחנו הולכים אבלים וחפויי ראש. כל סביבה יהודית וכל מסבה הופכת למסבת אבלים. הנצחונות הצבאיים, שאפילו אם המה מוגזמים יש בהם הרבה מן האמת מפני שהמציאות מאשרת ומאַמתת אותם, הולמים על ראשנו כקרחי ברד. היום קופנהגן – ובה קבוץ יהודי; למחרתו – אמשטרדם, האאג ורוטרדם המלאות יהודים שלוים ושקטים עד כה במכונם. זה עתה הגיעה השמועה שגם בריסל פתחה לפני הנאצים את שעריה. כל המהלך הצבאי במשך תשעה ימים האחרונים מוכיח שתחת רגלי הנאצי תרגז ארץ; נראה שאין זה מקרה של נצחון אלא שיחס הכחות מחייב את הנצחונות האלה. כל מי שעינים לו יראה בעליל שממלכות המערב הן חסרות-אונים לעמוד בפני הכח הצבאי של הנאצי העולה על זה שלהן. זהו כח צבאי ענקי שאין לפניו שום מכשול. ובכן, מחרתים גם פריז תפול בידם. ומה ניחל עוד? ואז? במקום ה“דיקטט הוורסלי” יבוא “דיקטט פריז’י” אלא שהדיקטטור יהיה אחר. היתכן כל זה? כן. יתכן ויתכן! ההיסטוריה אוהבת לפעמים דברים משונים. אין היא הולכת על פי חוקים קבועים ומוצקים; דרכה – קפיצות משונות והולכת לפעמים בשבילים “סֶרפנטיניים”.

הפעל יוצא: אם תפול אנגליה נפול עמה יחד. “וכשל עוזר ונפל עזור”. גם ארץ ישראל המצומצמת תחרב.

ואנחנו? – אנה נבוא?!

הכובש אחז בתכסיס חדש שאין איש יודע את טעמו.אפילו יודעי ח“ן מודים הפעם ואומרים, כי היא חידה סתומה בעיניהם ואינם יודעים את פתרונה. כמעט בכל מקום ששתי רחובות מצטלבות ומסלה טרמית אינה מאחזת אותן מציגה הקהלה היהודית על פי פקודת הכובש על חשבונה מחיצת-חומה עבה שאין בה מקום לעבור בכדי להפסיק את התחבורת מאחת לחברתה. ורשה כתבת נח בשעתה עשויה קנים קנים, מחיצות, מחיצות המפסיקים את הדרכים במקומות היותר מלאים תנועה עד כה.הנה, למשל, בקרן רחוב נלבקי-נובוליפקי עשויה מחיצת-חומה ובן-אדם שדירתו נמצאת ברחוב נובוליפקי שנים ורוצה להגיע לרחוב נלבקי חמשה שהשטח ביניהם הוא רק צעדים אחדים מוכרח כעת ללכת סחור סחור דרך נובוליפקי-זמנהוף-גנשה-נלבקי – דרך חצי שעה; וכן בקרן רחובות רימרסקה-לשנה וכן ביתר המקומות הגדורים. כאמור, נצטותה הקהלה היהודית לבנות את כל זה על חשבונה בלי נתינת טעם לדבר. והקהלה מאמצת את שארית כחותיה ומוציאה את זה אל הפועל. אבל לא זה העקר. רע מזה הוא שכל הרחובות המוגדרות הולכות ומתנונות בבחינה המסחרית; הופכות ל”בית עולם". החנויות המועטות והבודדות שהתקיימו עד כה הולכות ונסגרות, כי פסק הזרם של העוברים והשבים וחדלה כל תנועה.

נודע לנו, שגם בפרג הצ’כית העמיד מחיצות כאלה; וזה נותן ידים להשערה שזהו תכסיס-צבאי: להקטין את שטח התנועה במקרה של מרידה פנימית. כאמור, אין זה אלא השערה, אבל השערה העולה על הדעת.

איך שהוא – ורשה הנהדרה היתה לבית-סהר, המלא תאים, תאים והאנשים היושבים בה דינם כדין אסירים.

והקהלה היהודית? עומדת היא על עברי פי פחת, כי זוהי הוצאה של שמונים אלף זהוב, שצריך להוציא מקופה ריקה.

19.5.40

אל אהיה כפוי טובה!

אנסה פעם לדבר “בשבחם” של הנאצים. המרגלים בימי משה פתחו בשבח וסיימו בגנות, לא כן אנכי: אצלי הגנות קדמה לשבח. תורת הנאציזם קלטו אל תוכם (רק) ביחוד הנעַר ההיטלראי. הלומד ילד – למה הדבר דומה?.. אבל הרבה חוגים מבני הדור הקשיש קבלו את הנאציזם מפני שכפו עליהם את ההר כגגית. קשה לעמוד בפני זרם צבורי ופוליטי יציר כפיה של ממשלה דיקטטורית השלטת בכל פנות החיים ואין מפלט ממנה. הכל בידה וממנה תוצאות לחיים ולמות. דיה לה לסיסמה אחת מעין: “כל הכופר בנאציזם הריהו בוגד במולדתו” לשעבד אליו את כל הכוחות.

מעין זה יש גם ברוסיה הבולשבית. אין לך דעה והשקפת עולם משלך. כל הדרוש לגופך ולנשמתך מוכן לך עפ"י רצפטה ידועה ואין לשנותה. יש שבפנימיות נשמתך אתה מתקומם נגד זה, אלא מחשש סכנה “לבא לפומיה לא גליא”.

ואף על פי כן אין לכלוא את הרוח!

לפעמים נתפס יהודי לעבודה והסרדיוט מתנהג אתו כעם בן-אדם, ואפילו באדיבות; נכנס אתו בשיחה ומסביר לו פנים, ממש כאותם הגרמנים שהיו כאן לפני עשרים וחמש שנה. פלוני ידידי שנתפס לעבודה העיד בפני שהמפקח הקדים להגיד לו:

– אל תרא מפני! אין אני לקוי בשנאה ליהודים.

ועוד היה מקרה: על אחד הככרות הפנויים שברחוב גנשה ערכו צעירי ישראל איזה משחק-אספורטי; הרגישו בזה חיילים גרמנים, שעברו על יד המגרש, התודעו בנמוס המקובל למשחקים ובקשו מהם רשות לשתף אותם אל המשחק. הצעירים הסכימו והכדור עבר מיד ליד כשני צדדים שוים ואחרי גמר המשחק נפרדו מהם כחברים ורעים. הדבר היה לנס. ולא די בזה:

היה מעשה ובחורי ישראל נתפסו לעבודה והובלו למקום עבודתם. אבל במקום עבודה הוזמנו למשחק “כדור רגל” ולצערם של האריים נוצחו ע“י ילדי ה”גזע השפל". אבל לא נעלבו בזה. בתור עונש נקבע זמן לפגישה חדשה ולמשחק חדש.

הנה עד היכן הדברים מגיעים!!

ו“שבחם” של הנאצים עוד טרם נסתיים!

תושבי פולניה שהיתה להם ישיבת קבע לפני המלחמה בשטחים הנכבשים וברחו לרוסיה רשאים על יסוד החוזה שנכרת בין שתי הממשלות המעונינות לחזור באופן לגלי למקום מושבם הראשון. וכן תושבי רוסיה שהמלחמה הגיעתם במדינת פולניה לשעבר. הפעם אין יהודים יוצאים מן הכלל.

השבוע שב אֶשלוֹן של אלף ומאתים יהודים מרוסיה, שנקעה נפשם מהבולשביות. מלאים פחד חכו לקבלת הפנים הנאצית. אבל לתמהונם, ואף לשמחתם ולהנאתם, טעו טעות נעימה. הנאצים קבלו את היהודים השבים מגלותם כבני-אדם הראויים ליחס אנושי. לא רק שלא הציקו להם ברשעות ובחומרות יתרות, כדרכם באכזריותם, אלא שעוד הסבירו להם פנים, קבלום כאורחים הגונים ועזרו להם בכל מה שיכלו. עשו להם הקלות שונות בענין החיטוי שכל עוברי הגבול מחוייבים בו, וכדי לשמרם מפני הצנה העניקו להם שמיכות חמות. האנשים ראו כן תמהו. היהפוך כושי עורו?

לא עברו שעות מועטות ונודע הסוד:

בשעת השיחות “הידידותיות” חקרו ודרשו “דרך אגב” בדבר מצב הצבא הרוסי, בדבר מזונו, מלבושו ולמקומות עמידתו. השאלות נתגלגלו אגב השיחה, שלא בכונה תחלה וגם התשובות נתקבלו כלאחר יד.

התמימים שבהם ספרו מה שידעו; והפקחים שביניהם הבינו תיכף ומיד לאן הענין נוטה ופטרו את הנאצים ב“איני יודע”… קבלת הפנים ה“נהדרה” לא באה אלא לשם רגול.

אין מקרבין לאדם, ואף יהודי במשמע, אלא להנאתם…

21.5.40

בשדות פרנציה יוכרע גורל אירופה. בזה מודים שני הצדדים. אין זו מלחמה בשל כברת אדמה כמלחמות הקודמות, אלא בשל עתידה של אירופה כלה. הנאציזם רוצה לברוא עולם חדש בשותפות עם הפשיזם. הסמנים היותר מובהקים על העולם ההולך ונברא (אחרי הנצחונות הצבאיים האחרונים בשדות פרנציה) הם: שלטון הכח וכל עם שלו העוז לו גם הממשלה; ולפי זה – יש עמים אדונים ועמים עבדים. ושנית – שלטון הגזע; לא כל הגזעים שוים: יש מהם רמי המעלה, עתירי הרוח, גזע עליה; ויש מהם בעלי תרבות נמוכה, עניי הרוח, גזעים שפלים ופחותים מראשית בריאתם.

לא מעניני הוא כעת להוכיח עד כמה זוהי תורת שקר.

אני רוצה רק לציין שהגרמנים קבלו מידי ה“מנהיג” תורה חדשה. תורתם הישנה היתה אחרת לגמרה. היהפוך עם את תורתו ההסטורית? סמן הוא שלא נתערבה בדמם. ובבחינה זו עם ישראל הוא באמת גוי אחד בארץ. תורתנו היא חלק אורגני מכל הויתנו הנפשית. תורתנו נתעכלה בדמנו ואותה לא נחליף ולא נמיר באחרת. היסודות שעליהם תורתנו נשענת המה מוצקים לעולמי עד; וכל נביא שיבוא וינסה לתת לנו תורה חדשה אינו אלא נביא שקר.

תודה שהיא נצחית היא היא האמתית.

נשתמר בידי תעודה כתובה מהכבוש הגרמני בימי מלחמת העולם. באותם הימים שנכתבה גם היא נתנה בטוי לרוח הגרמנית, אבל רחוקה היא מרוח הנאציזם כרחוק מזרח ממערב. כמעט שלא יאומן, כי התעודה יצאה מתחת עטו של גרמני.

כותבה – ה“ריטמייסטר” שטילקע, מנהל משרד העתונות "האובער-אסט IV, ווילנה, וזמנה – מפברואר שנת 1917. תכנה נכפל פעמים: פעם בחוברת מודפסה שנועדה רק לשימת לב הפקידות (ניר פיר דען דינסטגעבראַאוּך) ופעם שניה בהרצאה פומבית: וזו לשונה:

דבר של הכרח הוא יחס של יושר לכל הלאומים. בשים לב אל העתים הבאות אסור להבדיל בין לאום אחד למשנהו ולהפלות אותו לרעה בין במקצוע אדמיניסטרטיבי ובין בעתונות. אנחנו מחוייבים למשול במרץ ובאומץ-לב ולא לעשות שום הבדל בין הגזעים. כל המאמרים זקוקים לבקורת כדי להוָכח אם בתכנם אינה משתקפת מלחמה לאומית איזו שהיא. אסור לנו להרשות דברי הסתה בין-לאומית בעתונות. על עקר זה חובתנו לשמור לא רק במאמרים הדנים בשאלות-היום, אלא גם בנוגע למאמרים היסטוריים המתפרסמים בעתונינו. כאן צריך להשגיח השגחה מעולה שלא תובלט שום שנאה לאומית, שלא תתעורר שום איבה ושלא יהיה בהם מקום לשום גירויים בלתי רצויים. רק לידנו החזקה יש היכולת להרחיק יחסי איבה מזיקים בין הלאומים השונים. חובתנו להשגיח שבשום אופן ובאיזו צורה שהיא לא תעורר העתונות מדנים בין עם לעם.

בין הלאומים שאסור לנגוע בהם לרעה היה גם העם היהודי…

כך כתב גרמני בשנת 1917.

ובשנת 1940?

30.5.40

הימים האחרונים היו עת הרת-שמועות שאחת היתה משונה מחברתה. מעולם לא רבו בישראל הולכי בטל כבימינו אלה. עסקים לגליים עברו ובטלו מן העולם. ולכן אין חנות פתוחה ואין בית-חרושת עובד. כל אחד חדל להיות מה שהיה עד כה. העסקים וסחורותיהם הוצאו החוצה. ובמקום בתוך החנות פנימה הסחורה נמכרת בחוץ. כל סוחרי נלבקי-גנשה-פרצישקני שנתדלדלו ונתרוששו עושים מסחר בסחורה מוצנעה – שארית הפלטה של ימי גדולתם. המשא ומתן בין הסוחר לשעבר ובין תגרן הרחוב מתנהל באיזה פנה אפלה. ומזה שניהם מתפרנסים. הסחורה עלתה במחירה פי עשר; ומזה – רוָחה לסוחר שירד מנכסיו. והתגרן אינו חס על ממונם של ישראל ואומר ביחד עם הליטאי הפרצי: “אם לא למעלה מזה”?! וככה הולך השער ומתפקע – אבל בינתים יהודים חיים.

איך שהוא – חדל כל ניהול נורמלי של עסקים. במקום עסקים באה התגרנות. ומקומה של כל תגרנות אינה אלא ברחוב. ולכן הרחובות מלאות אנשים, נשים וטף כבימים הטובים הראשונים אף כי החנויות סגורות והבתים הרוסים. כנופיות כנופיות ממלאות את המדרכות עד אפס מקום. דחק וצפיפות כביום שוק. וכל כנופיה של תגרנים היא גם כנופיה של פוליטיקאים. ומי ידמה ומי ישוה לנו בפוליטיקה? החריפות היהודית ממציאה גם כאן דברים שאיש לא שער אותם מראש. כל דבר משונה מוצא אזנים קשובות ועושה לו כנפים ובמשך שעה אחת “כל ורשה” מסיחה בו. ולבדיות אין שעור.

ראשית – אין יהודינו מאמינים בנצחונותיו של “הרוצח” בשדות פרנציה. העתונים מכריזים על נצחונות שאין להכחישם, שאמתותם ניכרת לעין – והיהודים אינם מודים בהם. הם בשלהם: סופו לאבדון. כבר היה כזה בשנות 1914–19 ואף על פי כן סוף סוף נחל מפלה. מביני דבר אבלים, וההמונים שמחים. נכנס לאנטברפן? אל תאמין לו! כבש את רוטרדם? יספר את זה לסבתא! אין הרצון מרשה להעלות על הדעת ש“הרוצח” ינצח. כל העולם יתקומם נגדו! רוזבלט לא ישקוט במכונו; אף סטאלין ישלוף את חרבו! האומנם יפרוש את שלטונו על כל העולם כלו? ואנגליה? אין כח בעולם שיוכל לנצח אותה! היא עוד תראה את כחה! כל פעם שאנגליה בורחת – אין זה אלא תכסיס. ואפילו אם “הרוצח” יכבוש את לונדון – מסתמא רוצה אנגליה לפרוש לו מכמורת…

זה כחו של הרצון. הוא הוא אבי כל מחשבה.

אבל מלבד תכסיסי מלחמה יש עוד מקום להתגדר בפוליטיקה פנימית. וכאן יש כר נרחב להתגדר לכל מפריחי שמועות ולכל מפיצי שקרים. בתשע בבוקר מפריחים שמועה שעל פי פקודת הכובש החל מיום המחרת השערים יהיו פתוחים כל הלילה; ובערב תירש את מקומה שמועה סותרת שהשערים יסגרו בשש אחרי הצהרים.

וכן בענין מנות הלחם שמקבלים על יסוד כרטיסי-המכולת.

פעם מודיעים ממקור נאמן ובודאות גמורה שעם התחלת החודש החדש הבא עלינו לטובה יפסיקו לתת לחם-זול ליהודים; ובכן – יגועו ברעב. ולמחרתו תבוא שמועה הפוכה שיוּרשה מסחר חפשי בכל מיני מכולת.

היום גירוש קרקה ולמחרתו – גירוש ורשה.

היום באים הרוסים לורשה; ומחר מספחים את שארית הפלטה של מדינת פולניה לשעבר אל ה“רייך”…

ככה אנחנו מוקלעים מתקוה לפחד ולהפך. מצב קדחת!!!

אבל אמת אחת יש בכל הענין שהכל מודים בה:

– אם חלילה, הרוצח ינחל נצחון אין לנו, היהודים, מקום בכל אירופה כלה, שתהיה אז נאצית. מימי הויסלה לא ישטפונו – כי לא יספיקו.

31.5.40

אלפי אנשים מתים בכל יום בשדות הקטל ובפלנדריה. נגיד נא את האמת: אין טעם למותם! כמו שלא היה טעם למותם של רבבות מיליונים שקדמו לפניהם בדורות הקודמים. כל מלחמה היא מפעל חסר-טעם והמשתתפים בה המה בעיני רוצחים פשוטים וכשהם מתים אין זה אלא מות חסר-טעם. המליצה על דבר מות גבורים (!) תאָמר; אבל אין בכחה לעקם את הישרה. אני בשלי: אפילו מולדת אינה ראויה ואינה כדאית שהאדם יקריב עליה את נפשו, מפני – שכל העולם הוא מולדתו. לכשתשרור אהבה ואחוה בעולם אין צורך במולדת. כל מולדת אינה אלא עסק יפה לכמה מיליונים או לכמה רבבות וההמונים אינם אלא עבדים נרצעים לנושאי המשרה והשלטון.

וראה זה פלא: כל מות עושה רושם. חוץ – ממות בשדות הקטל, כאלו בני אדם עשו ביניהם הסכמה חשאית שאין כדאי להתאבל על שוטים שקלקלו את חייהם, אחת היא ברצון או באונס.

בקצור: הדברים ארוכים. בצורתם פרדוקסליים המה אבל גלומה בהם אמת פנימית. אם תאמר: “בקרב פלוני אלמוני נהרגו מאה אלף איש” אתה מביע את השתוממותך רגע אחד בלי שום השתתפות לבבית, בלי הרעדה הנפשית והפנימית המזעזעה אותך למראה פרט אחד גוֹוע. כלם יודעים מראש, שאין מלחמה באה אלא להרוג או לההרג. מהותה – ההריגה ההדדית. וכל צד המרבה הרי זה משובח. התכסיס, שהוא הוא העקר, מאפיל על הקרבן, מי ישים לב לקברותיהם של חללים וליסוריהם של גוססים ונחבלים?! לא הם העקר. העקר הוא אם הקרב שהוצא אל הפועל היה תכסיס מוצלח, אם לאו?! סנסציה – ולא יותר!

ואומר אני: יחס זה לחללי המלחמה אינו אלא עונש ל“גבורי המולדת” שקוראים לרציחה פשוטה “גבורה”. נכדו של ישעיהו הנביא הנני וכמוני כסבא לזרא לנו שפיכת-דם, באיזו צורה שהיא. תאמרו: אין זה אלא פחדנות! יהא כך! איני מתבייש במדה “מגונה” זו.

1.6.40

בתוך רבבות חללי המלחמה נפל עוד חלל אחד, חלל החיים והוא חברי וידידי כמעט מיום בואי ורשאה מ.י. פרייד – הלא הוא פרייד שהייתי תומכו ועוזרו בשנים האחרונות, ביחוד לאחר שהשתקע בארץ, והיה זקוק לעזרתי בהפצת ספרו “ימים ושנים” (יצא בשני חלקים). כשהגיעתני השמועה ע"ד מותו נפסקה נימה בלבי מפני שהמנוח היקר, אף כי היה קשיש ממני וזכה לאריכת ימים, לקח אתו אל קברו חלק מחיי. בשנים הראשונות אמנם לא היתה בינינו ידידות קרובה, אבל שנינו הלכנו בדרך אחת, דרך העבודה הצבורית-הלאומית והיינו חברים לדעה ולעבודה, אבל חוץ מזה היה בנו איזה כח מושך פנימי שמשך את שנינו זה לזה בתוקף איזו חבה אישית המקננת עמק עמק בחביון הנפש ופועלת את פעולתה במסתרים.

לא חסרו בורשה עוד עסקנים לאומיים שלעתים ידועות היינו נפגשים במסבה אחת ונקבעו בינינו יחסי ידידות. אבל, כאמור, רק ידידות קרה, נמוסית ולא חברות ורעות חמה ולבבית. לא כן המנוח מ. י. פרייד: היתה בינינו משיכה הדדית לבבית וחבה יתרה היתה נודעת לו ממני ולי ממנו. איזה דבר חבוי שאיני יודע לכנותו היה הגורם לגרביטציה נפשית זו שקשה לי לעמוד על אָפיו ועל מהותו. אפשר מפני ששנינו היינו גלמודים בחיים; אפשר מפני ששנינו היינו עלובי החיים כי לא הגענו בסולם החיים לאותה הרמה שחשבנו את עצמנו ראויים לעמוד עליה. שנינו טפסנו בכל מאמצי כחותינו משלב אחד למשנהו ובאמצע הדרך עיפנו ופגרנו; נשארנו עומדים על השלב האמצעי ופסקנו מלכת. אולי ההתרגזות הפנימית, שהטפוסים הבלתי מושלמים מצויינים בה, קשרה אותנו יחד ועשתה אותנו לשלמות נפשית אחת.

אבל – כל החקירה למותר: כל עובדה פועלת את פעולתה אף כי סבתה ומקורה בלתי ידועים.

לפי אמתו של דבר היה המנוח יותר אומלל ממני. אמנם גם אני שאפתי לגדולות אבל הסתפקתי במועט. עניווּת יש בי מראשית ברייתי. איסטניס הנני בעניני רדיפה אחר כבוד; לא אהיה תובע בפה ולא ארדוף אחר הכבוד המדומה כשהוא בורח ממני. באשרי שהיה לי מקצוע בחיים שבו נתפרסמתי ובו תפסתי את השלב העליון ביותר. בו מצאתי את סיפוקי הנפשי.

לא כן המנוח!

בחייו הארוכים לא מצא לעצמו מקצוע להתגדר בו, אף כי חש בקרבו כחות חיוניים ותוססים לעלות מעלה מעלה. היה לסוחר – ולא הצליח, כי לא נוצר למסחר מבטן ומלדה; היה בו כשרון ספרותי ולא עשה פרי. כפעם בפעם הבהיקו ניצוצותיו וכבו ועם כל פרסומו לא זכה לגדולה ספרותית. נסה להיות אף מו"ל בישראל – וילד נפל. כל ימי חייו נדד מתחום-פעולה אחד למשנהו ולא מצא מקצוע קבוע ומסויים שיעשה לנחלת חייו. אפילו בבחירת שפה לא הצליח. היה מטולטל בין פרץ לסוקולוב ובין נח פרילוצקי ליוסף קלוזנר. כל ימי חייו היה חסר פירמה – וזה היה בעוכריו. וכמו בספרות כך היה נע ונד בעבודתו הצבורית: קשה היה להגדיר אם פרייד יחָשב על מחנה העברים או על מחנה האידישאים. כתב בכשרון בכל אחת משתיהן, אף אהב את שתיהן, אף היה קנאי לשתיהן – וזה היה חסרונו. במפלגתיות אין מקום לחצאיות. והמנוח היקר לקה בחצאיות. אין ההצלחה מלוה את החצאיות אף אם היא נובעת מאי-הכשרון להיות מפלגתי. המנוח היה חציו סוחר וחציו סופר; חציו עברי וחציו אידישאי; חציו ציוני וחציו פולקיסטי. לא היה טפוס שלם ולכן עמד בכל מקום מאחורי הדלת והמזוזה. שונאים לא היו לו אבל גם ידידיו נעו אחריו ראש והשתתפו בצערו. סופו של דבר: היו בו במנוח היקר הרבה ממעלותי ומחסרונותי, אלא שלי היה מקצוע והסתדרתי בחיים והוא היה חסר-מקצוע ולכן לא מצא מנוח לכשרונותיו ולפעלתנותו ונשאר בלתי-מסודר עד יום מותו.

4.6.40

פרשת מ. י. פרייד עוד טרם הסתיימה.

בגולה היה כל ימיו עסקן ציוני פעיל ובמדה ידועה גם בעמלו פרחה הציונות בפולניה בתקופת פריחתה. אבל לכהונה גבוהה בציונות לא זכה מעודו. הפקחים שבציונים זכו תמיד לכבוד ולגדולה וגם לטובת-הנאה ציונית בהאי עלמא. המנוח נשאר תמיד בצל. אם איני טועה – אף מעולם לא ישב ישיבת חבר בצ.ק. המנוח היה תלמיד חכם ליטאי בעל מסורה נאצלה ולא יכול להדחק כנהוג בפולניה, שההדיוטים קופצים בראש ואילני סרק קולם נשמע. ושוב – הטרגדיה העקרית שלו היתה – החצאיות. היתה בו התלהבות שלא יצאה ללהב. ציונותו היתה אורגנית, שבאה לו בירושה מנביאי ישראל, והציונות הפולנית היתה בעקרה בלפורית, קוניוקנטורלית. ציונותו של המנוח נתערבה בדמו בנגוד לציונותם של חבריו “הפולנים” שנתלתה להם לפניהם או מאחוריהם כדבר שבא מן החוץ, פרי “המוֹדה”.

אף במסחר לא הצליח. ושוב – אצילותו. אין ארור מתדבק בברוך. לא נתברך בכל “המעלות” שמנו הסוחרים הערומים במסחר. ולעומת זה היו בו “חסרונות”: נקי כפים, בר לבב, לא נשבע למרמה, עומד בדבורו. נשא ונתן באמונה. עם אטריבוטים כאלה אין מצליחים. ולפיכך נתמוטט. הלך הלוך ודל. היה זקוק לא פעם לעזרת חבריו ולהלואתם. יש להודות שנהגו בו מנהג חברים ותמכו בו פעם ושתים ושלש – עד שעיפו. אין למלא שק מנוקב. התמיכה האחרונה היתה עזרה כספית להוצאות הדרך – לארץ תקותו. אף בנקט של פרידה נערך לכבודו – ופרייד נפטר לארצו. אבל ליוצאי גולה אין מזל בארץ. כבן שבעים בא לארץ, שרצה לבוא בה אל הנחלה ואל המנוחה – וגם שמה לא הצליח. לימי הזקנה התחילו נדודים ותלאות חדשים. בארץ אין מרחמים על “מי שהיה” – ונשאר עזוב ובודד עד יום מותו. לעסקני גולה קשישים יש זכות אחת בארץ – להיות חברים ל“ברית ראשונים”. חוץ מזה אין נותנים להם שום עבודה, שום משרה, שום כהונה, שום עמדה, שום תמיכה, מפני שמנהלים “קו-ממלכתי” והעקר הוא טובת המלוכה ולא טובת הפרט, יהיה מי שיהיה.

בערוב שמשו התחיל לכתוב את זכרונותיו שאסף בהם חומר רב שהספיקו לחמשה חלקים וזכו לראות אור רק שנים. בני עליה שבתל-אביב נתנו לו יד ועזרו לו להוציא את זה אל הפועל. נוסד ועד של אנשי שם שהספיקו לו תמיכה חמרית ורוחנית באחד. אותו הועד הוציא גם כרוז יפה. ההיו גם מעשיו יפים? יש לשער שהמליצה לבד והמציאות לבד. ומכירת הספר מסתמא לא הכניסה את הסכומים המקוּוים שצפו להם ושנועדו לפרנסו לעת זקנתו. בכדי להפיץ את הספר בגולה פנה המנוח אלי ואל חברנו הטוב א. צ. פראנק ואנחנו נגשנו אל המפעל בשקידה הדרושה. יִסדנו “ועד” (בין חבריו היו מלבד אני וא. צ. פראנק גם הפרופ. מאיר באלאבאן) וחזרנו על פתחי החובבים עם הספר “ימים ושנים” תחת בית שחיֵנו. נפגשנו פעם בפנים ספינקסיים פעם בפנים מסבירים ופעם בפנים זועפים. אבל סוף סוף “מצצנו” מן “החובבים” (!) יכּנס הרוח בהם, באביהם ובאבי אביהם! – כמאתים וחמישים זהוב. עמדו אתנו על המקח; ויש שלקחו לכתחלה את הספר ואחר כך התחרטו והיו אף אלה “שקנו” ולא שלמו. היה אז בינינו חלוף מכתבים. כל מכתב פצע את לבי. היה בהם יאוש אין סופי. ופעם אף הודה לפני שהוא מחכה אל המות כאל יום גאולתו. הבינותי כי קצו לא יתמהמה לבוא. והנה בא! דור נהדר ויפה ירד אלי קבר. נשלמה טרגדית-חיים שנתחה את לבנו לנתחים. ולא טרגדיה פשוטה אלא משולשת: עוני ודחקות; הכרה אישית רמת הערך שנשארה עלובה; וגם – פגימה נשמתית שלא נתמלאה. ספרו היפה “ימים ושנים”, ירושת חייו, נכתב במקורו אידיש ואברהם חברנו תרגמוֹ לעברית נהדרה. על שום מה ולמה לא נכתבו כתבי המנוח עברית במקורו?! חידה היא ותהי לחידה. שאלה זו שאל גם “קורא ותיק” ב“העולם” ולא מצא עליה תשובה. ואני יודע את התשובה: חצאיותו. הטרגדיה המתמידה בחיי המנוח. חבה לעברית ואהבה לאידיש.

ועוד תוגה עמוקה החשיכה את חייו: בנו עזב את עמו, שאביו הקדיש לו את כל חייו. אין זו אשמת המנוח במישרין. אבל גם כאן – חצאיותו גרמה לזה.

במקום שאין שלמות יוצאים חיים שבורים ומרוצצים.

7.6.40

יסורינו אינם חד-גוניים: חוסר זכויות אנושיות; אינם מצטמצמים רק בסתימת מקורות העבודה, המכלכלים כל חי. ליסורינו יש ספציפיות ידועה שרק הנאציזם המציאם ובעקרם המה רב-גוניים.

לגבי יהודי אין תוקף לחק. כל הנהוג לגבי אחרים אין היהודי בכלל. אם יש משפט בין יהודי לאריי הדבר מסור לשרירות לבו של השופט. ל“שידא דדינא”, הנשען על מושג קליל דלית ליה ממשא – על “הרגש-המשפטי הגזעי”, ששום יודעי חק אינם יודעים את טיבו, אבל לעומת זאת אנחנו יודעים את טעמו.

ביחס ליהודי – כל חיל פשוט, חם ממש, יוכל להיות שופטו ולהוציא את פסק דינו. שטר שנחתם על ידי יהודי ולא נפרע, הו שהיהודי הוא ערבו, והוא נמצא בידי אריי, די לו לניזק האריי למצוא איזה חיל גרמני ולהבטיח לו איזו טובת הנאה וכבר בטוח הוא בעל השטר שהיהודי יסלק את המגיע בן-רגע מבלי שום פורמליות חוקית. הנאצי נכנס אצל היהודי החיב ואומר לו בלשון פשוטה ומובנה:

– סַָלק אם חפץ חיים אתה! ור' יעקב משלם. שום תרוץ לא יצילך. ואם אין לך במזומנים באותו הרגע – נותנים לך ארכא לשעה או לשעתיים בכדי להשיג כסף. ותמיד משיגים ומסלקים.

והיה מעשה ביהודי אחד שחתם על שטר בן חמש מאות זהוב בתור ערב ובעל השטר שלא פרעו הוא אריי טהור, פולני ודומַנסקי שמו. לאסונו של היהודי הערב נזדמן השטר בידי “פאלק’ס-גענאססע”, הנהנה מזכויות יתרות. על פי החק לא היה לשטר שום תוקף חוקי לגבי היהודי הערב, כי כשהגיע זמן הפרעון של השטר לא נפרע במועדו לא נערכה שום מחאה בכתב ע“י נוטריון ובמקרה כזה בטלה התחייבותו של הערב. אבל במה דברים אמורים? אם הערב הוא אריי, לגבו שורר חק ומשפט בארץ. לא כן אם הוא יהודי. ה”פאלק’ס-גענאססע" מצא דרך קצרה ופשוטה. נזדוג לחיל גרמני ובאו שניהם לבית היהודי הערב ודרשו בנוסח לַקוֹני: שָׁלם! וכשהיהודי נסה להשתמט בתוקף החק הפוטרו מהתחייבותו מפני שלא נערכה מחאה בכתב ע"י הנוטריון, מלאו את פיהם צחוק. ולאותו היהודי תינוק בן שלש שאמו החזיקו בזרועותיה. עמדו הבריונים והוציאו את התינוק הבוכה מידי אמו, העמידו אותו על יד הכותל ונתנו אזהרה להוריו:

– אם לא תשלם את המגיע במשך חמשה רגעים התינוק ירה ייָרה! יבבותיה של האם האומללה קרעו שמים. כל החצר היתה שרויה בפחד ואיש לא העיז להראות סימני חיים. התחיל היהודי לחזור על פתחי השכנים לקבל “גמילת-חסד.” לנכח אסון כזה לא סרבו הרבה ונתנו. אף חברי ורעי וו-ר הלוה לשכנו בשעת צרתו מאתים זהוב. במשך עשרה רגעים נאסף כל הסכום. התינוק נשאר חי. והחמסנים נפטרו לביתם.

מקרים “נעימים” כאלה מתרחשים לעשרות בכל יום, אלא שבכל מקום הוא מקבל גון אחר. הכל לפי הסכום ולפי תנאי הענין. הצד השוה שבהם – שרירות לב וכח הזרוע ואין אומר למלאך המשחית: “הרף”!

(ההוספה לרשימה הקודמת למחרת בבוקר)

ומענין לענין באותו ענין.

הפעם אני מדבר בגזלה “חוקית”. וצורות שונות יש לה. יש שהיא נעשית מקרוב כאותו המקרה המסופר לעיל; ויש שהיא נעשית מרחוק – מ“גרמניה הגדולה”, שעושת דברה הוא “הלשכה המסחרית הגרמנית”. חוג מפעלה של הלשכה הוא קודם כל – להביא לידי גוביינא את החובות, שפירמות גרמניות תובעות מאזרחי פולניה לשעבר. וכנהוג, עם בעל חוב אריי באים לידי הסכם; עושים לו הנחות וותורים אף כי מקפידים על כל פרוטה. לא כן עם היהודי. יהודי בא-כח לשעבר של פירמה גרמנית ופתאם נוּשל מביאת-כחו וחשבונותיו לא נשתווּ מפני שלקוחותיו נהרגו, ברחו או נאסרו, נמצא בכל רע. ה“דין” נוקב את ההר. הפירמה שנתעשרה מעבודתו מתנהגת עם היהודי בכל חומר הדין. מיפה את ידי הלשכה המסחרית הגרמנית לגבות את ה“חוב” ואין רחמים בגביתה. ואפילו אם יש לו ליהודי ערעורים חוקיים נגד החוב לא יציל את נפשו מפני שהלשכה מוסרת אז את תביעתה של הפירמה לבית המשפט הגרמני והלז עושה משפח במקום משפט. לא יצוייר כלל וכלל שיהודי יזכה במשפטו עם אריי בכלל ועם גרמני בפרט. מי שאבותיו עמדו על הר סיני הוא תמיד חיב. “חובות” ישנים מלפני שנת 1933 מתעוררים לתחיה. כל טענה קלילא שאין לה שום יסוד חוקי ושכבר עבר זמנה מתחדשת והלשכה מאיצה למלא אותה. אם לא תמלא ברצון תובא לפני בית המשפט הגרמני ושדך נסתחפה. עוד תשלם דמי קבורה: הוצאות המשפט ודמי טרחה לטוען הגרמני, כי רק לטוען גרמני טהור יש הזכות להתיצב לפני בית-המשפט הגרמני.

אני בעצמי נסתבכתי לאסוני בענין כזה ולבי מנבא לי כי אצא ממנו וידי על ראשי:

בשנת 1937 הזמנתי על ידי הפירמה האריית “גלאביש”, שהיתה באת-כחה של הפירמה הדיסלדורפית “ליזגאנג”. “אֶפידיאסקוֹף” בשביל ביה“ס. בשעת ההזמנה שלמתי את מחיר האפאראט במלואו ואת האפאראט עלי היה לקבל ישר מאת הפירמה הגרמנית על שמי, כי דרוש היה לשחרר את האפאראט ממכס הגבול ותעודת השחרור נתנה מאת הקורטוריון הפולני, על שמי בתור מנהל בי”ס. אחר כך נודע לי, כי האריי הטהור גלאביש רמני: את הכסף שקבל ממני בעד האפאראט לקח לעצמו ולפירמה הגרמנית לא נתן אף פרוטה. פשוט, קרא שמיטה. ובינתים הגיע האפאראט לורשה והפירמה הדיסלדורפית המציאה לי חשבון ודרשה ממני שאפדה את ה“אפידיאסקוף”. אני טענתי שכבר שלמתי בעדו ואיני מחוייב לשלם פעמים. יתכן, שהפירמה הגרמנית נכשלה בבא-כח רמאי, אבל אין זה נוגע לי. הפירמה בעצמה מודה שגלאביש היה בא כחה. ומה לי עוד?

סוף סוף הובא הסכסוך מצדי בתור תובע לבית-המשפט ובארבעה לאפריל שנת 1939 הוצא פסק דין שאני הזכאי. הפירמה הגרמנית הודיע שתכניס ערעור על הפסק ולא הכניסה. הפסק לטובתי קבל איפוא תוקף חוקי.

ועם כל זה – קבלתי באלה הימים דרישה מאת הלשכה המסחרית הגרמנית בצרוף חשבון מאת הפירמה הדיסלדורפית שאני מחוייב לשלם לה סך 225 מרקים גרמניים.

עוד הענין בעצם מהלכו. עוד טרם אני יודע איך יפול דבר. אבל טרחה מרובה יש לי בענין ביש זה. ויודעי דבר מנבאים לי שבכדי אני טורח: לטענותי החוקיות לא יושם לב ועתיד אני לשלם עד הפרוטה האחרונה.

– לא צריך היית להוָלד יהודי!!

10.6.40

המדע הגרמני – בזה יש להודות – מעמיק חקור בכל דבר ובכל הופעה בין בטבע ובין בחיי הצבור. אין מטבע החוקר הגרמני לקבוע חוקים וכללים שאינם מיוסדים על חקירה מפורטת ומדויקת שאין אחריה כלום. כל זה היה לפני הולדת הנאציזם. אז היה מדע טהור בלי ערבוב של פוליטיקה ומפלגתיות. המדען היה חפשי בדעותיו ורק האמת המדעית היתה נר לרגליו. אין פוליטיקה ומדע יכולים לגור בכפיפה אחת. לא כן בגרמניה הנאצית. בה הכל כרוך אחרי העקרון המרכזי – הגזעיות. בה אין מקום למדע טהור פן יבולע לנאציזם. כל אישי גרמניה אינם אלא עדר אחד. לעדר אין דעה משלו, כי אם לרועה העומד על גבו. כל מה שסותר לעקרון הגזעי הוא בבל יראה ובבל ימצא. ונמצאו מדענים שזייפו את המדע ועשו אותו כפוף לעקרון הגזעי. אין לך זיוף שאי-אפשר להוכיח באמצעות החקירה המדעית. כל תורה נדרשת לשבעים פנים. ואם אפשר לטהר שרץ בק"ן טעמים לא מן הנמנע הוא שיטהרו גם את הטומאה שבנאציות.

בסכסוכו עם עמי אירופה שהנאציזם רוצה לשעבדם ולהכניעם לרצונו ולשלטונו הוא נעזר גם במדע. שהוא מזייפו ומסרסו לצרכיו הפוליטיים. ביחוד הוא קולע את חציו בעם הפולני, שכבש את ארצו ועשה אותו למס עובד. יש איפוא צורך להוכיח לכל עמי התבל כי העם הפולני, מלבד שהוא בעל תרבות נמוכה, חוטר מגזע שפל ואין קיומו המדיני כדאי לעולם.

בחודש מאי העבר התקיים באינסברוק האספה השנתית של “החברה הגרמנית למדיצינה משפטית ולפליליות” Deutsche Gesellschaft für Gerichtiliche Medizin und Kriminalistik בנשיאותו של הפרופ. בוהטץ, ברסלה. וכאן מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו. ב“סדר היום” תפס מקום ראשי הסעיף על דבר הרציחות וההריגות שעשו הפולנים באזרחי מדינתם ממוצא גרמני (פאלק’ס-דויטשען). וכדרך אשכנז הביאו למקום האספה כל החומר הרב שנאסף על ידי רופאי בתי-הדינים ועל ידי הפרטי-כלים בשעת הנתוח. חוץ מקולקציה שלמה של תמונות-אור שנשתמרה בידי הד"ר האללֶרמאן.

המרצים השונים צללו במים אדירים של החקירה המדעית “הטהורה” והעלו הפעם לא חרס, חלילה, אלא תורה שלמה על דבר התכונה העממית של עם פולין. נשמעו דעות בחוץ לארץ כי אין להאשים את כל עם פולין בתור עם ברציחות האלה. ד"ר פרייסלֶר אינו מסכים לדעה זו:

עמים הם בבחינת “אישיים”; וכל אישיות אחראית בעד מעשיה בין לפני החק ובין לפני ההיסטוריה. אחת התכונות העממיות של עם פולין היא האינדיבידואליות, שהגיעה לשיאה בתחוקה הרדומית משנת 1505 בבטוי " Nie pozwalam " (איני מַרשה!) כל אחד משליחי העם בסיים – היתה רשות בידו שלא להרשות ולבטל כל החלטה סיימית שלא מצאה חן בעיניו. מארבעים ושמונה סיימים ארבעים וחמשה מהם לא חקקו שום חק חדש מפני המניעה הזאת: תמיד נמצא מי שהוא שלא הסכים!

ואי-הסכמה זו נבעה לא מנמוקים הגיוניים מבוססים שהתנגדו לדעת הרוב, אלא הציר היה מיופה לכתחלה מאת שולחיו “שלא להסכים”, מבלי להתענין כלל וכלל אם החק המוצע הוא במהותו טוב או רע. ויפוי-כח זה, המתנגד לכל תבונה מדינית ולכל טובה צבורית נחשב ל“מרגלית יקרה” בתחוקת העם הפולני החפשי.

עקרון אנוכי זה נעשה בולט והשפיע את השפעתו המזיקה לא פעם ושתים בתולדות עם פולין.

טאיללרַנד אמר פעם:

– פולניה כלה איננה שוה אף טפת דם אחת מכל הדם הרב שאנחנו שופכים למענה. עם זה אינו מוכשר לשום דבר. בעזרתו אפשר לסַדר אך ורק את “אי הסדר”. פולניה שתשוב לחיים עצמאיים אינה אלא שיבה אל האנרכיה.

ככה הוא העם הזה:

אינו מוכשר לקבוע סדר מוצק בחייו. אינו מוכשר לא ליצירת מדינה אף לא לנהלה כהוגן. מהרשימה הארוכה של מלכי פולניה רק שלושה מהם הם פולניים על פי מוצאם. יִתרם יצאו במשך דורות ארוכים מבית הפיאסתים השלז"יים, מהיאגֶלונים הליטאיים, ולבסוף – גם זכּסים.

וכן במקצוע התרבות: כל מה שיש מן התרבות בפולניה – מוצאה מגרמניה והגרמנים הכניסוה. ומעין סימבול יש למצוא בעובדה שהטבלה שעל קברו של קאזימיר “הגדול” הגרמני וייט ספאָס מנירנברג הכינה והתיבה.

והוא הדין במדור המשפטי: במדה שיש משפטיות בפולניה – הגרמנים יוצריה. הפרטיכלים המשפטיים נכתבו במשך מאות בשנים בלשון הגרמנית. כל זמן שלא הוצגו מכשולים להתפתחות הגרמניות בפולניה התקיימה תרבות “פולנית” שהגרמנים היו נושאיה. את כל זה מחוייב לזכור כל אחד הרוצה להעריך את עם פולין מהבחינה ההיסטורית.

אבל הפולנים לא השיבו לגרמנים כגמולם. במקום להיות מכירי-טובה היו לכפויי-טובה. המרציא מביא הרבה משלים היסטוריים, שמהם אפשר להוכח, כי הרבה מפעלים תרבותיים גנבו הפולנים משל אחרים ואימצו אותם כפרי רוחם.

וד"ר פאננינג מוסיף ואומר בהרצאתו:

ההרג הרב והרציחות האיומות שנעשו בגרמנים אזרחי פולניה לשעבר בימי הדמים של ערב המלחמה אינם תועבות של רוצחים בודדים, שהפכו לחיתו טרף בשל פסיכוזת-הדמים ששררה בימים ההם, אף לא של אסירים פליליים ששוחררו ממאסרם ושעשו מה שעשו על דעת עצמם – כל השדרות של העם הפולני השתתפו בהן. בקבוצה של עשרה רוצחים שנתפסו נמצאו שני רוצחים בני שש עשרה. תלמידי הגימנזיון וארבעה צעירים. חניכים אצל אמן.

בקבוצה שניה של שלושה עשר רוצחים נמצאו: שומר יער אחד; פקיד באנק אחד; רופא שנים אחד; ואשה אחת.

לא פעם ושתים הומתו הנרצחים על ידי פלוגות צבא, שצייתו לפקודת מפקדיהן, כמו שבכלל כל הפצעים שנעשו על ידי יריות מעידים שנעשו ע"י נשק צבאי.

אין שום ספק, כי האחריות היותר קשה בעד כל המאורעות האלה תחול על ממשלת פולין לשעבר; אבל מהצד השני צריך לאַשר, כי מימי היותו לא עמדה בראש העם הפולני ממשלה משלו, שתהיה מוכשרת ליצירת מפעלים תרבותיים או מדיניים בעלי ערך.

ולפיכך – נחרוץ משפט קשה על עם לא היה זה.

הרבה מן האמת יש בכל המובא והמובע. עדי פשיטיק, בריסק, נובו-מינסק ועשרות ערים אחרות ¹⁹⁸יאַשרו את כל זה. אלא שהתוצאה המדעית מסוכנת דוקא לגרמנים עצמם. יוצא איפוא שהעם הגרמני אחראי בעד מעשי “הפיהרער”.

אם כן – לא שבקית חיים לכל גרמני!!

11.6.40

אור ליום ב' דשבועות ת"ש

גם הבריון השני העיז! ברצון או באונס – קשה להגיד; אבל אין העובדה זזה ממקומה: בניטוֹ מוסוליני, הבוגד הקלאסי, עושה דברוֹ של “המנהיג”, המנהיג-הקוף של העם האיטלקי יצא למלחמה עם אנגליה וצרפת! ¹⁹⁹ כלם ידעו כי הוא אויב לממלכות המערב. העתונות האיטלקית הסיתה כל הזמן, החל מיום פרוץ המלחמה, את עמה בממלכות המערב. ואף על פי כן – משבאה הידיעה ע“ד הכרזת מלחמה היא עשתה עלינו רושם מדכא ומעציב. אין ספק בדבר כי ממלכות המערב נחלו עד כה רק מפלות. הקרב בפלנדרן הכה את ממלכות המערב מכה נצחת. עזרת אנגליה לצרפת היא כעת פרובלמטית. בעלי הברית הורחקו זה מזה. תעלת לאמאנש, הדרך הימית היותר קרובה בין שני בעלי הברית, נשמטה מידם. צרפת נשארה איפוא במדה ידועה בודדה במערכת המלחמה. עליה (לסתום) לגדור בכחותיה העצמיים את הדרך בפני כח צבאי ענקי, שלא היה כמותו מימות עולם. הצרפתים נלחמים כאריות בשארית כחותיהם. אבל הלא גם למעשי גבורה יש גבול. ספק גדול בדבר, אם הכח הצבאי שעודנו ברשות צרפת יספיק לעמוד בפני הכח הצבאי הנאצי העולה עליו בזינו ובמספרו. לבנו חרד לגורלה של צרפת האצילה והעדינה, גברת החופש והדמוקרטיה, שאפילו אם סוף הנצחון לבוא היא צפויה ליסורי הכבוש ולחורבן ארצה. והנה – פתאם תקיעת סכין בגבה בשעה נוראה וגורלית כזו!! תשעה חדשים שלמים יצא מוסוליני את ידי חובת שנאתו לממלכת המערב רק באיומים. גם הם הספיקו להחליש את כחה הצבאי של צרפת, שהיתה אנוסה להעמיד על גבולה הדרומי כחמישים דיביזיות עם כל הזיון הדרוש בכדי להתראות פנים עם אויב שבכל יום אפשר היה לחכות להתנפלותו. שהאיום יוּצא אל הפעל – לזה לא פללנו כמעט. מוסוליני ותהלת עצמו עוררו בת צחוק על שפתינו. במשך תשעה חדשים שבעה נפשנו איומים ותהלות וגאוה צבאית נפוחה וריקה וכמעט שהאמַנו שככה ישאר לעולם. והנה טעינו כמו שטעינו בהערכת יתר המאורעות, העוברים לנגד עינינו. אין יראת מוסוליני על צרפת אלולי היתה פנויה בכל כחותיה הצבאיים. אבל שעה זו היא שעת מצוּקה לה. ואותה מצא הבוגד הקלאסי לשעת כושר לתקוע את חרבו בגבה. מדוע דוקא בשעה זו? כאן הדעות מחולקות, יש אומרים, מפני ש”הדוצה" רואה שצרפת היא ערב מפלתה והוא רוצה לשתף עצמו במפלה זו בקרבנות מועטים; ויש אומרים: כחותיה של גרמניה, אחרי ההשתערוּיות הראשונות שעלו לה בהרבה קרבנות, הולכים ומתמעטים. והא ראיה: המחנה הגרמני נעצר (בדרך) בדרכו פריז’ה; ולכן התחילה דורשת מאת בעל בריתה לקים את החוזה ולעמוד לה בשעת דחקה.

בין כה וכה – אוי ואבוי לה לצרפת!

ואולי יש (גם) קצת נחמה גם במאורע זה. מעתה תתפשט המלחמה ותמשוך אל רשתה עמים ומדינות חדשים. וזה יקרב את קצה. עיני כל העולם נשואות לאמריקה, לשופרה – רוזבלט. האומנם יתן לנַצח לבלוק החומי-שחור וישקוט במכונו בראותו שאירופא כלה עתידה להיות נאצית-פשיסתית?! כלם כמעט בטוחים כי אחרי איטליה תבוא אמריקה. ולא מן הנמנע הוא, כי גם הממלכות הקטנות של דרום-מזרח תסתבכנה בסכסוך עולמי זה. עתידה איפוא המלחמה להעשות עולמית.

ובמלחמה עולמית מפלתן של גרמניה – איטליה בטוחה.

אשורנה ולא מקרוב. אבל בוא תבוא!!

14.6.40

יום מלא רשמים: הגיעתנו הבשורה הרעה, שהאויב נכנס לשערי פריז! בכל מקום, בין אצל הפולנים ובין אצל היהודים, תאניה ואניה. במקום שאין הפה בלום ויש חופש פוליטי, חופש ההבעה, בין לחבה ובין לאיבה, ההמונים מצהירים בחוצות קריה. הרגשות הכמוסים מתפרצים החוצה ובזה מוצאים קצת הקלה מוסרית, בבחינת: דאגה בלב איש ישיחנה. אבל אנחנו אנוסים לחשוב ולדכא את רגשותינו בקרבנו פנימה. אבל פניהם של בני אדם נותנים אותותיהם. ועליהם שרויה עצבות עמוקה. רעמי התותחים שבשדות פרנציה אמנם אינם מגיעים לאזנינו, אבל כל פצצה הנופלת על צרפת פוגעת גם בנו.

קשה לנחש מראש את התפתחות המאורעות בעתיד, אבל כל בר דעת יכול להוציא מסקנות מן מהלך המאורעות בעבר. פריז' נמסרה בידי האויב בלי מלחמה. זאת אומרת: המצביא הצרפתי העריך את המצב הצבאי מראש וידע שאין בכחו להגן על העיר. חס איפוא עליה שלא תחרב. ויפה עשה. לא עשה מעשה שטות כמצבאי (!) פולניה שעשה את ורשה לחזית מלחמה והביא עליה חורבן. ועוד. אין ספק שהמחנה הצרפתי, אף כי הוא מוכרח לסגת אחור מפני אויב גבור ממנו, עוד כחו אתו, ויש ביכלתו לעמוד לקרב – אבל רק בכדי להסב אבדות לאויב ולהחלישו; ע"ד נצחונות החלטיים אין מה לחשוב. עם כל כחו שעוד נשתמר בקרבו בכדי להתנגד אין בו בצבא צרפת עוד הכחות הרעננים הראשונים. המפלות הגדולות שעד כה החלישו אותו והמעיטו את כחותיו. ובכן, מה יש ליחל עוד? אויבים ברברים רבים שתו על צרפת האצילה מכל צד. אף אם אנגליה תעמוד על ידה ותתמוך בה תמיכה חלקית המצב הצבאי לא ישתנה לטובה לבעלי הברית.

לנכח מצב כזה – חדלנו להאמין בנצחונם הסופי של ממלכות המערב. ולפיכך יש לנו ההרגשה היהודית שמפלתן היא גם מפלתנו. בשדות פרנציה הולך ונחתך גורלה של אירופה למאות בשנים. ובאירופה נאציסתית-פשיסתית אנה נבוא? כל התקוות תמו ואפסו. גם טורקיה כמעט שבגדה בבעלי בריתה: רוקדת על שתי חתונות: רוחשת אהדה לאנגליה, חותמת על חוזה ידידותי ביד אחת ומקבלת הלואה ביד שניה ומפני יראת אוירוניה של גרמניה וגם מפני הפחד שהשרו עליה נצחונותיה הצבאיים היא עושה חוזה מסחרי גם עם גרמניה ומבטיחה את נייטרליותה. ובכן, המצב, בין הצבאי ובין הדיפלומטי, הובלט בכל שרטוטיו. אין לקוות למלחמה כל-עולמית. כל ממלכה נייטרלית עם כל שנאתה לנאציזם מתיחדת בפנתה ויראה להרים יד או רגל. הכרזת מלחמה על גרמניה פרושה כבוש, חורבן והריסה. נשארו איפוא שני מחנות כבירים זה לעומת זה המצטמצמים רק בכחותיהם הם. אנגליה נחלה מפלה דיפלומטית והיא היא שהסבה לה גם מפלה צבאית.

הפעם – אין מלאכתה נעשית על ידי אחרים. המלחמה באה בשעריה. היא תשא ותסבול את כל בלהותיה. וממילא מתעוררת השאלה: מי יגבר על מי? איה חכם ונביא שישור עתידות ויגיד מראשית אחרית? לפי מהלך הדברים עד כה קרוב לודאי שממלכות המערב תנוצחנה. ואנחנו – אבדנו אבדנו.

עד כה לא חדלו הוכוחים בכל מסבה יהודית. “עמך” הניזון מאחורי הפרגוד ובצנעה מן הרדיו של ממלכות המערב לא האמין בנצחונותיו של הרוצח. הרצון העממי היה מהפך כל מפלה לנצחון של ממלכות המערב. תמיד (ת) דרשו תלי תלים של סברות אפילו בעובדות שאין להכחישן. עכשיו נפלו פניהם של הקוים לגאולה.

ועם כל זה – אף היום נשאר עוד קומץ קטן של רואי טובות בעתיד. עקשנים הם. העולם לא יתן שהרוצח ינצח! בא הצד השני ושואל: – מי הוא העולם? אמריקה! הנסיון הראה שהנשק האוירי מכריע. מעתה – כל התעשיה הקנדית, והוא הדין האמריקאית, מוקדשת לאנגליה ולצרפת. מאתים וארבעים אוירונים מקנדה נשלחים בכל יום לשדה המלחמה והם יביאו עמהם מפלה לגרמניה. ככה אנחנו מתוכחים ומתפלפלים ותועים כצללים. לאזנינו כבר מגיע שקשוק החרב המעופפת מעל לראשנו. הכלה תבוא עלינו? היתרחש נס וימצא מי שהוא שיאמר למלאך המשחית: הרף!!

7.6.40

דרך רשעים צלחה! כחצי שעה לפנת התחלת שעת העוצר ( 8½ ) נזדעדעה עיר הבירה לארכה ולרחבה, מיום שבתי בעיר זו לא ראיתי אנדרלמוסיא כזאת, מעורבת משאון שוקי שהגיע לשיאו וּמתוגה עמוקה בלב. אין שום ספק בעיני, שגם נבוני דבר מבין הפולנים הרגישו את ההרגשה הזאת: גם על תקותם נסתם הגולל; הקץ לפולניה החפשית. חטפו מידי נערי הרחוב את ההוספה העתונית שעליה הבהיקו באותיות גדולות מחשיכות עינים את המלים המחרידות: “צרפת פורקת את זינה”! – לבשורה נוראה כזו לא חכו אף רואי שחורות היותר קיצוניים, שגם אני נמנה ביניהם. מי פלל כזאת ששתי מעצמות-המערב היותר איתנות והיותר עשירות בין בזהב, בין בחומר גלמי ובין בחומר אנושי שנצבר מכל פנות העולם, וששלושת חלקי תבל (אמריקה, אפריקה, אוסטרליה) היו פתוחים לפניהן, תכנענה באופן מחפיר ומהיר כזה לפני הרוצח, שהיה חנוט וכפות בתוך ד' אמותיו ושלושת רבעי התבל סגרו לפניו את שערים. כל המקוים לגאולה, לנצחון פניהם חפו. הפלפול היהודי לא הועיל. האופטימיות של השוטים הללו לא ידעה גבול. כל מפלה, בין צבאית ובין דיפלומטית, של ממלכות המערב היו מהפכים לנצחון. ובשעה שכל נבוני דבר הרגישו והבינו אפילו מתוך העתונות של הכובש, שדרכה להגזים ולהפליג כל נצחון, שחרב חדה מונחת על צוארן של אנגליה ופרנציה, – “עמך” היה בטוח שמפלת הרוצח לא תתמהמה לבוא. גדול היה האמון בכחה של אנגליה!

עכשיו, לנוכח העובדה המחפירה, שפרנציה מוכרחת לבקש “שלום” והיא נכונה לפרק את זינה אפילו נגד רצונה של אנגליה, אנחנו מבינים שטעינו בהערכת המצב. הלא זה היה מראשית המלחמה תכסיסו של הרוצח להטיל פירוד בין כל אויביו אשר סביב שתו עליו. והתכסיס הזה הצליח במאה אחוזים. במפעלים צבאיים בודדים הכה את כל אויביו אחד אחד עד שהגיע לפירוד בין צרפת ואנגליה ועכשיו מה?

התוסיף אנגליה להלחם? יש לשער שגם היא תהא מוכרחת לבקש שלום ותקבל בראש חפוי ובהבלגת אין-אונים את “הדיקטט” ההיטלראי שביחס לאנגליה יהיה יותר קשה מאשר ביחס לפרנציה. הלא מחמת הפירוד של בעלי הברית לא תתקיים הפעם “ועידת שלום” של מנַצחים ומנוצחים; במקום “דיקטט” אחד יהיו כמה וכמה “דיקטטים” בודדים, הכל לפי המדינה המנוצחת ולפי מצבה הגיאוגרפי והעקר לפי התועלת שיש בהכנעתה הפוליטית והאקונומית ל“גרמניה הגדולה”, שמעתה כבר היתה למציאות ממשית.

לנצחון כזה לא פלל אף הרוצח עצמו. איזו קללה רבצה על מתנגדיו. בכל אשר פנה הצליח; והם עשו מעוּות אחרי מעוּות שכבר לא יכלו לתקון. אף נצחון צבאי אחד לא היה להם. ולפיכך אף המפעלים הדיפלומטים לא הצליחו. הנצחונות הצבאיים הטילו אימה על כל המדינות הקטנות שבדרום-מזרח, שבלבן הן הוגות איבה לרוצח, אלא שמפני היראה לא העיזוּ להמנות בין אויבי גרמניה. אף בחלום לא העיז איש מאתנו לחלום על מפלה מהירה כזו, כי זאת לדעת: אין זו מפלה של מדינה בודדת, אלא מפלתה של אירופה כלה, שמעתה תהפוך את צבעה: מדמוקרטית תהיה לנאציסתית-פאשיסתית. גרמניה הגדולה תהיה למעצמה קונטיננטלית היותר אדירה באירופה. שכל המדינות תוכינה לרגליה. מעכשיו לא יהיה מעצור לרוח הנאציזם. כלם יקבלו את מרותו ואת תורתו, כי איש לא יעיז לעמוד בפניו.

והמפלה היותר גדולה נחל ישראל. לבנו יתר ממקומו כשאנו נזכרים בסופנו באירופה נאציסתית-פאשיסתית. את כל חמתו יכלה הרוצח בנו. היינו בטוחים שהמלחמה שפרצה היא התחלת גאולתנו. והנה כעת אחריתנו עדי אובד. מגינינו הוכו; כאוב מארץ ישמיעו את קולם. מי ידבר עלינו טובות באזני בעלי היכולת? כל אירופה נתנה מעתה בידי ממשלה זדונית ועריצית שאחד מעקרוניה הוא – כליון והשמדה על עם ישראל. לכל אויביו ומתנגדיו יתרצה הרוצח – חוץ ליהודים. השנאה לנו טבועה בדמו. מעתה יתחיל הנישול ה“חוקי”. פולניה “תקום לתחיה” בתור מדינה קטנה ומצומצמה תחת אפיטרופסותה של “המנהיג” כעין צ’כיה האומללה. ומה שאירע ליהודי צ’כיה יארע גם לנו. עמון ומואב יעשו שלום ביניהם בכדי לנַשל אותנו מכל עֶמדותינו. הרבה גזרות חדשות תחולנה מעתה על ראשנו. ומפלט אין לנו. כמעט, כל יהודי אירופא תלויים בחסדו של “הרוצח”, ששחקה לו השעה. הנוכל עמוד?

מחר תבואנה חדשות נוספות לבירור המצב.

18.6.40

אחרי מ. י. פרייד חיים אהרן מארקין!

חבר יקר, אציל ועתיר הרוח, אחד מבני העליה שהמה מועטים הלך לעולמוֹ. בשקט ובצנעה. הייתי אומר: כמעט מעבר לחיים הסואנים והרועשים עברו חייו הנהדרים והצנועים. בקי בכל חדרי התורה, רווי אידיאלים ישראליים נאצלים, בעל מדות תרומיות בחיים המעשיים ולזה מושלם ומוכתר בידיעת לשונות היה תמיד נחבא אל הכלים, חי את חייו הפרטיים כאחד מל"ו הנסתרים שבאגדת האומה ולפיכך שמו לא היה מפורסם אפילו בין החוגים הבעלי-בתיים הנוהים אחרי ציוניות והשכלה. המנוח היקר מלא את כרסו בתורה והשכלה במדה גדושה והיה ראוי לעמוד במקום גדולים. אלא בישן ושתקן היה מטבעו – אלה המדות המשובחות שכל בני עליה מצויינים בהן – ולכן רק רעים מעטים היו לו שהתרועע עמהם וגלה לפניהם את חביון נפשו הטהורה. בין המעטים האלה נמניתי גם אני. כשהיינו נפגשים לא היינו נפרדים זה מזה שעה ארוכה. ומעולם לא לקחנו נושא לשיחתנו את חיינו הפרטיים. תמיד היינו מתעמקים בנושאים מדעיים, לשוניים וצבוריים וקשה היתה פרידתנו זה מזה. במותו נשאר חלל ריק בחיי: בין כל חברי ורעי לא נשאר ממלא מקום כמותו. היתה בו אמנם עקשנות של תלמיד חכם אמתי בהגנו על דעותיו. אבל כל מה שאמר היה מבוסס על ידיעות ששאב מכלי ראשון ולכן אפשר היה לסלוח לו את עקשנותו הדובנית וזה שהיה נוקם ונוטר לדעותיו המדעיות, הלשוניות והתלמודיות.

אבל לא הידיעות מהמקורות הראשונים שהיו נחלתו הווּ את המהות הרוחנית של המנוח היקר. מוסריותו לא בישה את רוחניותו. המנוח היה זר לחיים המעשיים מפני שיש בהם רק חולין והוא היה כלו קדושה. מכל תרי"ג מצוות שבתורה, שהיה כל כך בקי בהן, חביבה היתה עליו המצוה של: “קדושים תהיו”! – דוקא אותה המצוה שאף בני תורה דשים אותה בעקבם. אין זה אלא סמן של בטלנות מוסרית; אבל המנוח לא היה חושש לשם “גנאי” זה. בלב דוי יש לאַשר שדורנו חדל לגדל טפוסים כחיים אהרן מארקין. ביחד עם המנוח היקר ירד אלי קבר דור נהדר ונאצל, שרק הדיו האחרונים מגיעים לאזנינו. דורנו הפרוזי והחילוני אינו נזהר יותר בקדושת החיים. המוסריות הנאצלה של תורת ישראל זרה לרוחו. אפילו אלה שמרוממים אותה על לשוניהם כלפי חוץ אין פיהם ולבם שוים. לא כן ח. א. מארקין. המוסריות הישראלית היתה דגלו בחיים המעשיים. אמנם בכלי זינו זה לא הצליח הרבה בחיים; אלא שעל זה לא דאג.

עוד שרידים מעטים נשארו מדורו של ח. א. מרקין, שמשנה לשנה הולכים ומתמעטים. “אחד, אחד ובאין רואה” הם עוזבים אותנו ואחריהם נשאר דור יתום. אין החוגים הרחבים מרגישים בהם לא בחייהם ולא במותם. רק יחידים בודדים שנער יכתבם יבכו למותם. כי במדה שהמרקינים היקרים הולכים לעולמם חייהם הולכים ומשתעמים, הולכים ומתרוקנים מתכנם, ובחייהם קרויים מתים. משנה לשנה גם אני מרגיש יותר ויותר את בדידותי בחיים. המסבה המַרקינית היתה מקום חיוּתי. ובלעדה מדבר שממה מסביבי. ולכן גדל אבלי ואין קצה לתוגתי.

20.6.40

אתמול הובא לקבורה ח. א. מארקין מבית הטהרה שעל יד בית הקברות שברחוב גנשה. אל בית הטהרה הובל שלשום, שבו לן לילה אחד בלי קבורה עד שהמשפחה סדרה את הפורמליות בקהלה. לא היתה זו הלויה רבת-עם, כי מחוסר עתונות אין איש יודע מי מידידיו חי ומי מהם מת. במקום עתון הידיעה נמסרת איש מפי איש. וזה משפיע על מועט המשתתפים בהלוית-המת. חוץ מזה לא היה המנוח מפורסם מפני שכל ימיו היה צנוע ונחבא אל הכלים. ואף על פי כן נאספה קבוצה הגונה של מלוים. לפני הקבורה נאמתי. לא דברתי ארוכות. אבל דברתי לענין ולרגע. כמעט שחזרתי בצורה יפה מה שהכנסתי ביומני מיום 18/6 – והצלחתי כמו תמיד. אחרי דברי שטערן בנוסח של “מגיד מישרים”. סרס פסוקים ועשה מהם מטעמים של הספד. כך דרכו תמיד; ביחוד נהנה מזה הנואם עצמו. יבושם לו!

ממשפחתו היתה נוכחת בשעת הקבורה רק בת אחת, שהתאפקה מבכי ועשתה רושם של אשה אינטליגנטית. יש בדעתי לפנות אליה שתתן לי לזכרון איזה ספר מספרית אביה המנוח. ומשער הנני שלא תשיב את בקשתי ריקם. אם תסכים למלא את בקשתי אקח את הכרך השני של אגרות יל“ג. יהיה לי איפוא קומפלט שלם של אגרות יל”ג, כי את הכרך הראשון קניתי מכבר, אלא שבן זוג לא היה לו.

צדקו הנאצים שהיהודים רוצים במלחמה והם הביאוה לעולם. אחרי המפלה הצבאית של פרנציה ואחרי בקשת פעטיען ל“מנהיג” שיודיע לו תנאי שביתת הנשק היינו בטוחים כמעט במאה אחוזים, שגם “גברת הימים” בריטניה הגדולה אנוסה לבקש “תנאים”, שגם גאון עוזה נשבר ופרנציה עשתה מה שעשתה בהסכמת בעלת בריתה. מאותה שעה היינו שרויים בעצבות. אף כי כלנו שואפים לשלום, אבל לשלום שלנו. ה“שלום” שיבוא לעולם אחרי נצחונו של הנאציזם יבוא ממשלת אדם באדם לרע לו, ממשלת זדון ושלטון העריצות. והנה לשמחת לבנו, טעינו. אין זה עוד אחרית המלחמה. אנגליה מוסיפה להלחם וגם פרנציה תנהל מעתה את קרבותיה מאדמת האימפריה, מהקולוניות שלה שבכל חלקי תבל.

ובכן, “עוד לא אבדה תקותנו”… הגרמנים הם אמנם גבורי מלחמה, אבל להם דרושה מלחמה קצרה, שימיה ספורים; בלשונם – “בליטץ-קריעג”. במלחמה ארוכה לא יוכלו עמוד. הזמן הוא שונאם היותר גדול. ולכן – אין המצביאות הגרמנית יודעת מנוחה, זה כששה שבועות, שאין הקרבות נפסקים. השתערות אחר השתערות מרגיזה את מנוחת השונא מבלי תת מנוחה אף לרגע אחד. חוששים הם לרכוז הכחות של הצד השני. המלחמה בצורתה החדשה תארך זמן רב – וכאן תהא קבורתם. כך אנו ההדיוטים בתכסיסי מלחמה מחשבים חשבונו של עולם.

אנחנו מדגישים בכל הויתנו שקרבנו לשעה גורלית בתולדתנו. נקבל עלינו כל מיני פורעניות שבעולם – רק לא “שלום” נאצי.

הדא הוא מה שהנאצים אומרים:

– היהודים רוצים במלחמה!

ושוב עקיצה ביהודים שנואי נפשו של הנאצי!

שעת העוצר הוקטנה בשעה אחת. בימות תמוז הארוכים הותרה ההליכה ברחוב עד עשר. הותרה לכלם – לכל שכור ולכל זונה אם אריים הם, חוץ מליהודים. אלה הוצאו מן הכלל. למעשה אין זה ענין גדול. אבל עלבון יש בזה. ולזה כון הכובש.

קלא דלא פסק. ש“האדומים” יכנסו לורשה בהסכמת הכובש. מספרים שונות. יש אומרים כי כך הותנה בין הצדדים מראש. שאחרי כבוש פריז' תעבור פולניה האתנית לרשותו של סטאלין לשם יִסוד רפובליקה אדומה. ויש שמספרים בדיות אחרות שלא כדאי לחזור עליהן. יש אמנם קצת סמנים שיש רגלים לדבר. הגרמנים אזרחי פולניה לשעבר קבלו פקודה למכור את כל אשר להם. על זה נצטוו בפרהסיא על ידי כרוזים מודבקים… בפלניצה, ²⁰⁰אבל בורשה אין איש יודע מזה. נכסי דלא ניידי הרשות למכור רק לאריים, (ודיינ) ודניידי – אף לבלתי אריים.

שמועה זו הלכה ונתפשטה ונתחזקה וכמעט שהיינו בטוחים שהיא אמת לאמתה. אבל בימים האחרונים פרחה ודאותה. ושוב מספרים שהכרוזים הוסרו. איך שהוא – ואנחנו חיים חיי קדחת. בכל פעם הננו כחדשים שנולדו. נגזר עלינו לטעום כל מיני טעמים. מעולם נאצי לעולם בולשבי. ואין חוששין להצטננות. ואולי – הקצוות מתאחדים. ואין הבדל גדול בין זה לזה.

23.6.40

ושוב אכזבה!

קוינו למלחמה – והנה שלום. חיינו המשונים מעמידים אותנו לפעמים במצב משונה, ואנחנו מתחילים לשאוף לדברים שהם נגד טבענו בתור עם ובתור יחידים. היהודים נודעים בעולם בתור אוהבי שלום. קצת – מסבת געל נפשנו לרציחות ולשפיכת דמים; קצת – מפני שעל השלום כל קיומנו ומנוחתנו; וקצת – מפני שנכדי ישעיהו הנביא הננו. אידיאל-אנושי-עולמי, ולדברים כאלה אנחנו תמיד הקרובים ביותר.

אבל הפעם יביא השלום כליון לנו; פשוט, נמחה מעל פני אירופא. מגפת הנאציזם, בצורה זו או אחרת, הכל לפי המדינה ולפי מהלכה ההיסטורי, תתפשט בכל ארצות אירופא. ואפילו במקום שאין העקרון הגזעי יהיה מונח ליסוד מוסד בהנהלת המלוכה היהודים ינושלו מכל עמדותיהם. וכשם שאחרי מלחמות נפוליון התחילה תקופת האחוה והשויון, כך תתחיל כעת תקופת הנישול ושלילת הזכויות. השובוניזם הקצוני ירים ראש בכל מדינה. המנצח יכלה בנו את כל חמתו בתוקף העקרון הגזעי שהיה לו לקו בכל הליכותיו ובכל מעשיו; והמנוצחים יתלו בנו אשמת המפלה, כנהוג. בין כה וכה – אוי ואבוי יהיה לנו.

והנה כל השמועות נתבדו. פרנציה המדוכאה והרצוצה, פרנציה שעוזה הצבאי נשבר והיא שוכבת דוויה וסחופה לרגלי עריץ פושטת את ידה לשלום. היתה לנו תקוה עדי רגע ונעלמה. אין בן אדם רוצה להאמין במה שלא נוח לו. ולכן נתפשטה השמועה, בודאי על יסוד איזה שידור רדיוֹאִי, ש“לא דבים ולא יער”. עורבא פרח! הבהב ניצוץ של תקוה. המלחמה תארך, ובזה גלומה מפלתו של הרוצח. הזמן ימַגרוֹ לארץ.

אבל לא עברו שעות מועטות והשמועה נתבדתה: מלאכוּת נקובת שם, שנשלחה מטעם ממשלת פרנציה, הופיעה במחנה הגרמני והגישה את בקשתה ע"ד שביתת-נשק. זאת אומרת: הכנעה גמורה; הננו בידך לשבט או לחסד. העריץ עשה אתה “חסד” והסכים לשביתת-נשק אחרי קביעת המסגרת של התנאים. בשורת-איוב זו מדברת בפני עצמה; זוהי המציאות הקשה. זוהי תולדות המצב הצבאי הממשי שאין לבטלוֹ בשום פלפולים ובשום נחמות של השידורים הרדיואִיים.

יש שמנחמים את עצמם שממשלת פטיען איננה היחידה; שבלונדון “תמשול”(!) ממשלה אחרת המתנגדת לכריתת ברית שלום שתהיה בכיה עולמית. אבל אנחנו יודעים את כחן של “ממשלות” שהלכו בגולה. גם לפולניה ממשלה שהלכה בגולה והיא בודאי לא היתה מסכמת להעמיד מחיצות של חומה ברחובות ורשה; ואף על פי כן – המחיצות נבנו מפני שכך היה רצונו של הכובש שהשלטון האמתי נמצא בידו. שלטון שאין בו אלא סמל אינו שווה כלום. פרנציה המנוצחת תחתום על ברית שלום שיקריא לה העריץ וצרתה בלונדון, אפילו אם היא קיימת, לא תשנה את המציאות.

אנגליה נשארה בודדה במערכה ולשלטונה הכל-עולמי יבוא הקץ. אמנם, אין זה וַדאות; אבל כך מחייב השכל והנסיון הצבאי עד כה. אבל לא על אנגליה אני בוכה ומתאבל. גם לה באו ימי השלום, כי הרבתה לחטוא ולא לעולם חוסן. אבל עם מפלתה נפול גם אנו. ונפילה שאין אחריה תקומה.

התהליך החדש כבר מראה את אותותיו. וההתחלה עשתה רומיניה. הסדר הדמוקרטי עבר ובטל בחייה המדיניים. “מפלגת האומה”, שבראשה עמד (הקי) המלך קארל II בעצמו היא השלטת היחידה בכל הארץ. בלעדה – אין זכות קיום לשום מפלגה אחרת כעין הפשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה. וכל מי שעומד מחוצה לה אינו אלא בוגד.

ברי לי שהצרעת תלך ותתפשט מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה. אל אלהים! הכלה תעשה לשארית ישראל?!

25.6.40

אין הוכוחים והסברות פוסקים: היבואו הבולשבים לורשה? או לא יבואו? כל אחד מספר שמועה אחרת; כל אחד מביא ראיה אחרת, הכל לפי טעמו: חיובית או שלילית, וסוף דבר – כל הענין תלוי על בלימה ואין איש יודע דבר לאשורו. אבל באפשרות זו – מלבד הצד העובדתי יש בו גם צד חברתי-סוציאלי: הטוב טוב לנו שלא יכנסו ושהרוצח יהיה אדון לנו עד שתבוא מפלתו; או שטוב לאכול פת חרבה כשאנו בטוחים בחיינו מאשר לאכול מעדני מלך ולהיות עבד נרצע, בזוי אדם, מתועב איש, העומד מחוץ לכל חסות חוקית. כל אחד מרגיש שעם כניסת ה“אדומים” תהיה שוב מהפכה; וכמו בכל מהפכה – אלה שמחים ואלה אבלים. וורשה היהודית מלאה תשואות, אי-ודאות; נוצרה אוירה בלתי בטוחה. ואין איש יודע: מתי ייטיב לו.

השמועות כל כך נתחזקו עד שעתונו של הכובש הביא הכחשה בשם הבולשבים. אבל כבר עבר זמן ההכחשות ופעולתן על הקהל. כשדיפלומטים מכחישים סמן הוא שיהיה אחרת. אין הכחשה באה אלא לכסות על האמת שלא תתגלה קודם זמנה. אין ספק בדבר, כי איזה משא ומתן ע"ד “תקון הגבולות” מתנהל בין “החבר” ²⁰¹ובין “המנהיג” מאחורי הפרגוד. לידי ריב לא יבוא. כששני גנבים או רוצחים באים לידי הסכם ועושים ברית שלום כל אחד נאמן שיעמוד בדבורו. החוזה של אי-התנפלות על עמדו יעמוד. אבל אין זה מוציא את האפשרות שהגבולות יתוקנו. ואפשר שגם עיר הבירה תכנס לתוך שטח התקון. נתחיל איפוא לחיות בגלגול שני. מן הפחת אל הפח. כל אחד יהיה זקוק להסתדר מחדש. עד כה אנו מתפרנסים מאי-לגליות. כל זמן שאין “מוסרים” באים אל הכובש ומראים את האדריסה אתה חי ומתפרנס, לפי הערך, במנוחה אף אם פרנסתך היא בעקרה אי-לגלית. סוף סוף אינו אלא שלטון של זרים. ובלי מדריכים אין שבילי העיר נהירין לו ביותר.

לא כן בשעת שלטון ה“אדומים”:

למעשה זה יהיה שלטון יהודי. הפרחחים האדומים שבנו יקחו את רסן השלטון בידם. ובפניהם מי יעמוד?! כל המקומות הצנועים שבעיר וכל הנעשה בהם ידועים להם. מפניהם איש לא יסתר. ושוב חיים מלאים פחד ובהלה!

לכאורה, המלחמה הולכת ומתחסלת. חתימת החוזה של שביתת הנשק בין גרמניה ואיטליה מצד אחד ובין פרנציה מהצד השני – פרושה סוף המלחמה באירופא. בכל אופן זהו צעד המקרב אותנו אל השלום. והשכל מחייב, כי החיים האזרחיים צריכים להעשות יותר נוחים יותר חפשים. ובאמת הם נעשים יותר חמורים ויותר קשים. פשוט, לא כסדר העולם. מזה רוצים אחרים להוכיח, כי הנצחונות אינם נצחונות. מדוע אין השמחה נכרת על פניהם של המנצחים? מדוע אין העליזות הרגילה שכל נצחון אמתי מחייבה?

דוקא אחר הנצחון שבצרפת החמירו עלינו שלוח מכתבים מעבר לגבול. עד כה ידענו שעלינו להניח את המכתב לתוך מעטפה ולהורידה כשהיא פתוחה אל תבת הפוסתה. עכשיו העמידו סייגים וחומרות למשלוח מכתבים מעבר לגבול עד אשר תקוץ נפשנו בכל הענין. את המכתב הנועד להשלח מחוייבים להביא דוקא אל המשרד המרכזי שברחוב וורצקה. בידך האחת – המכתב; ובידך השניה – הדרכיה. המכתב נמסר לפקיד הממונה לכך, שהוא גם ממלא תפקיד של צנזור. ואם המכתב נמצא כשר לפניו הפקיד מכניס אותו אל המעטפה ומדביק אליה את התָו ²⁰²הדרוש. ובפרוצדורה זו מדקדקים בכל חומר הדין ששם משלח המכתב יתאים אל שם בעל הדרכיה. וחוץ מזה עושים קושיים מיוחדים ליהודים. לאריים זכות קדימה. התור היהודי נמצא בכל רע. יש שהיהודי בא פעם ושתים ושלוש ממרחקים שבעיר ושב הביתה מלא יאוש: המכתב לא נתקבל ולא נשלח. כאן ישאל השואל: הזהו הנצחון ותוצאותיו?!

אלה המה חיים נוחים!!!

27.6.40

עת המעבר עברה. הענין נסתדר. מעתה – כל מכתב הנשלח לארץ נייטרלית, בין גלויה ובין מכתב סגור, מתקבל לשלוּח רק בפוסתה המרכזית שברחוב וַרָצקה. וליהודים נקבעו שני ימים מיוחדים: בכל יום ב' ובכל שבת. לפני קבלת המכתב לשלוּח מחובת הפקיד הממונה לכך לעשות בקורת מוקדמת; ואם המכתב נמצא כשר לפניו הוא בעצמו מדביק עליו את התו. ה“תקון” הזה הונהג בכדי למנוע מאת מרגלים להמציא איזו ידיעה ע“י סמן שיבוא על השטח הנועד להדבקת התו. בשעת מסירת המכתב לפקיד מחויב השולח להראות איזו תעודה – אישית בכדי שיוָכח כי בעל התעודה ובעל המכתב היינו הך. רצוי כמו כן שהמכתב יהא כתוב במכונה ושלא יכיל יותר מארבעה עמודים. סגנונו צריך להיות קצר וברור: כלו מאמרים בלתי מסובכים, ובלי רמזים ומקומות סתומים. חומרות אלו הונהגו ²⁰³גם ב”הרייך".

וכל זה אחר הנצחון ה“מזהיר”. במקום להקל – מחמירים!

ענין חלופי השלטון אינו יורד מעל הפרק. מרגישים באויר איזו חדשות שתבואנה מצד מזרח. כאן הדעות מחולקות: יש המנבאים למלחמה בין סטאלין ו“המנהיג”. כל בר דעת יזרה הלאה בדיה כזו; אבל הקול אינו פוסק. ויש היודעים לספר והצדדים באו לידי הסכם ויהיה תקון הגבולות לטובת “האדומים”. והא ראיה: ועדה רוסית לעניני קביעת הגבולים נסעה ברלינה. ההמון יודע אפילו את זמן כניסתם – עד החמישי ליולי 1940.

המח מתבלבל ואין איש יודע דבר אל נכון. אבל המהומה גדולה. הלא אין זה רק חלופי גברא, אלא חלופי שיטה, ולא שיטה חדשה במקצוע חברתי אחד אלא שיטה-סוציאלית-פוליטית, השונה מן הקצה אל הקצה מהשיטה הקודמת. שוב גלגול חדש; שוב עליונים למטה ותחתונים למעלה. שדרות חדשות תאחזנה את רסן השלטון ויטו אותו לצד שכנגד. בקצור: עולם יחרב ועולם יבנה. זה ירוֹם וזה ישפל. וכל זה אחרי יסורים נוראים של שנה שלמה, שבה היינו לבז ולמשסה והכובש עשה אותנו כעפר לדוש. ובבחינה זו יש לציין הופעה של פללנו לה: כל כך מעשינו ירודים ומושפלים. כל כך נעשינו לחדלי אישים עד שגם השדרות היהודיות האמידות נכונות לוַתר מרצונם הטוב על כל אשר להן, ובלבד שנשוב להיות בני-אדם אזרחים בעלי זכויות האנושיות, הנמצאים תחת חסותו של החק ושחייהם ודמם אינם הפקר. לא אגזים אם אומַר: שבתור יהודי אין לי אפילו הזכויות המינימליות, שיש לכלב נודד. כשאני עובר ברחוב ואיש לא נגע בי לרעה אין זה אלא נס. צא וראה: אם אירע לי מאורע של אסון ברחוב אין העזרה המהירה רשאית להגיש עזרה רפואית ליהודי שהאסון קרהו; האמבולטוריות של כל בתי החולים בשביל חולים-עוברים שבאים מן החוץ אסורות בדריסת הרגל לחולה יהודי. פקיד יהודי לשעבר, שהורחק ממשמרתו בשביל שהוא יהודי ושלפני זה שלם משך עשרות בשנים לקופת משרד הבטוח הצבורי כדי להבטיח את זקנתו או כדי להנות מקופת הבטוח בימים של חוסר עבודה – אין לו שום זכות להנות מכספו שחסך ליום רע. זקנים ונמושות, שהעשירו בתשלומיהם החדשיים את קפת המשרד, הכינו את כל זה בשביל אריים והם עצמם גועים ברעב. כל מסחר וקנין לגלי הוצאו מרשותי בשביל שאני יהודי. אין לך משלח-יד או מסחר שהותר ליהודי. הלא אף לנסוע במסלת הברזל אסור ליהודי!

ובכן – אחר הרוצח יבוא מבול לעולם – ובלבד להפטר ממנו.

הנפטר?..

בורשה אין לע“ע גיטו פורמלי. אבל למעשה מתקיים גיטו גם בורשה. נוצרו תנאי חיים כאלה שהיהודים החמירו על עצמם ויצרו גיטוֹ שלא בכונה תחלה. ברחובות האריות הנהדרות והמרוָחות אין אף יהודי לרפואה, מלבד המתבוללים למחצה לשליש ולרביע שמקום משכנם בין הגויים. פשוט, היהודי המסומן ב”תו החרפה" מונע את עצמו להראות ברחובות ההן. חושש הוא שיהיה מטרה לעלבונות, לביושים ולחרפות בין מעמוֹן ובין ממואב. רבבות הפליטים שנמלטו לורשה התאכלסו שוב בין אחיהם לצרה, בגיטו היהודי. אין לך חצר יהודית שלא הוכפלו יושביה. נוספו נשרפים, פליטים, נמלטים וגולים. ולפיכך – רחובות הגיטו היהודי מלאות תשואות והדחק גדול בהן מאד מאד. פשוט, אין מקום לעבור. כל המדרכה צפיפות כזו עד שאין מקום לעבור. והזרם האנושי נדחק לאמצע הרחוב. תנועה רבת-עם מלאה שאון ורעש אינה פוסקת משעות הבקר הקדומות עד שעת העוצר. הרעש שבחוץ מחריש את אזניך אם קרה לך המקרה לגור בתוך ים זועף זה.

ולא עוד – אלא ביחוד התנועה הרעשנית מתגברת ועולה לפני זמן בין הערבים. בשעות אלה מלבד עוברים ושבים לעסקיהם מתרבים גם המטיילים מבין הנוער העליז, שאינו מבחין בין “ימים טובים” ל“ימים רעים”; וכשהגנים סגורים, התיאתראות בטלים, היציאה מחוץ לעיר בסכנה, הקיטנות ריקות, והראינוע אסור בהנאה – הכל מתרכז ברחובות לשנה – קרמליצקה.

והנה אין דעת הכובש נוחה גם מזה: הודיע לקהלה, שתשתדל להפחית ולהקטין את התנועה היהודית ברחובות הנזכרות. איסטניס הוא ואינו סובל את הצחוק המצלצל מפי הנוער היהודי, שאין לו זכות לחיות, ובפרט לשמוח ולהיות עליז בשעה שהעם הגרמני שרוי באבלות על מבחר בניו שנפלו בחרב האויב.

ובשעת מעשה הוסיף להזהיר: אם אין היכולת לקהלה להשקיט את התנועה הגדושה באמצעיה היא, הוא יעשה את זה באמצעיו הוא. וטעמם של אמצעיו כבר טעמנו!!!

28.6.40

עצם הרעיון ע"ד מלחמה, שתביא הכרעה בריב שבין שני עמים אינו אלא אפוטיאזה לכח הפיזי. מה שאסרו ליחידים התירו לעמים. בחיי היחיד – אין אדם עביד דינה לנפשיה. בין יריבים פרטיים מכריע החק השורר באותה התקופה כבטוי היושר הצבורי. בחיי עמים אין יושר; במקומו תבוא החרב. אין רחמים במלחמה. כל המיטיב להרוג ולהרבות חללים הרי זה משובח. כל המרבה לשפוך דם הוא גבור האומה ונפשו צרורה בצרור החיים.

ואף על פי כן – דוקא בשעת מלחמה הרוח שבאדם – רוח טומאה המתעטפת במסוה של קדושה – ממלאה תפקיד גדול ושולטת שלטון מלא ושלם בין בשעת נצחון ובין בשעת מפלה. הנצחון אינו אלא סמן שה' רצה דרכי העם המנצח ושלח ברכה בנשקו; והמפלה אינה אלא סמן שהעם המנוצח הולך בתהו לא דרך ומאת ה' היתה זאת כדי שיסורי המפלה ימרקו את עונותיו.

אין ספק שעמדה משונה זו אל המלחמה, שבעקרה אינה אלא מעשה ידי אנוש, הוא ירושה שבאה לנו מאת האדם הקדמון הפרימיטיבי, שלפי מושגיו שכל מלחמה בין-עמית אינה אלא מלחמת אלים. אלהי האומה הוא הוא הנלחם לה. מושג זה נשתמר אפילו אצל עם ישראל בתקופתו הקדמונית. כשנצח את המצרים על הים שר מנהיגו: “ה' איש מלחמה; סוס ורוכבו רמה בים”.

ובמקום שיש אלהות וכח עליון באים כל חזיונות הלואי של הרוח שם יחדל שכל האדם לפעול על פי חוקים קבועים. שם תחדל הרציונליות ובמקומה תבוא המיסטיות, הכחות שלמעלה מן הטבע, האדם מתחיל לנחש על פי אותות השמים, לנבא על דבר העתיד על פי רמזים עליונים. הוא ממציא אז נוטריקון וגימטריאות המנחשים לו את הבאות. עוד האדם שקוע במ"ט שערי מיסטיקה. כשרע לו נוח לו להאמין במה שאין שכלו משיג; נוח לו למצוא איזה כח שליט כל יכול, מנהיג הבירה, והחותך את גורלו. מתרבים אז מחַשבי קצים ומשיחיים; הנביאות – אחת היא אם היא פוליטית או דתית – נעשית אפילו לכח מכריע. יש שהיא מעודדת ומוסיפה כח ועצמה לעם העומד על עברי פי פחת, כעין המשיחיות הישראלית בת אלפי השנים; ויש שהיא ממציאה טעם ליסורי האומה. וגם בזה יש קצת נחמה. ההגיון יחדל לפעול את פעולתו; ומחשבי קצים קוצרים את קצירם.

כשנרבו הצרות, יד האויב הויה בנו ומתגרת ידו הקשה לא היה מפלט נתרבו מחשבי קצים בישראל. ההמון המדוכא הטה להם אוזן ומצא קצת עדוד ונחמה בחשבנותיהם. גימטריאות ונוטרוקין עמדו על סדר היום בבתי שלומי אמוני ישראל, שהתקוה לגאולה לא אפסה אצלם על אף המצוקה הגדולה. להפך, ברבות המצוקה רבתה תקות הגאולה. היסורים אינם אלא פתח לגאולה. ימות המשיח מתחילים בפורענויות גדולות ואחריהם תבוא הפדות. הצרות הנוראות אינן אלא בבחינת חבלי לידה. למה הדבר דומה? לאשה, שימי הריונה יארכו תשעה חדשים ולפני לידתה יבואו לה חבלי לידה. כן גם הצרות אינן אלא פתח לחבלי משיח. תשעה חדשים של הריון וחבלי לידה הם הקדמה מלאַת יסורים לבריאה חדשה. גם היהודים יוָשעו תשועת עולמים אחרי תשעה חדשים. ומבשרי הגאולה… בחקותי", עם תום תשעה חדשים מיום פרוץ המלחמה… היהודים יפדו מכל צרותיהם.

“קץ” זה נעשה למפורסם בעם. הוא היה על כל לשון. אלמלי היו בתי התפלה פתוחים היו אוספים אספות והיו דורשים על “הקץ הקרוב” ברבים. ומפני שהתפלה בצבור אסורה לנו נמסר “הקץ” בלחישה מפה לאוזן. והוא היה שקוי לעצמות ישראל היבשות.

והיו כאלה שמצאו סעד אחר לגאולה הקרובה:

השנה –שנת ת"ש. וזה ידוע שגאולת ישראל תבוא עם תם האלף הששי. חסרות איפא לפי החשבון עוד שלוש מאות שנה. אלא שהן אינן נכנסות בחשבון מפני… “שבירת הכלים”.

ובכן, יבוא משיח בשנת ת"ש.

מחשבי קצים הראשונים כבר אוכזבו; והשניים עוד מחזיקים “בקצם” בכל תוקף עד – – שיאוכזבו גם הם…

אבל אין זה מניעה שיבואו אחריהם “מחשבי קצים” אחרים ושהעם יאמין גם להם.

רוצים ב“משיח” וכבר ימצא מי שהוא שיביאהו…

בשבת “בחוקותי” שנת ת"ש המשיח. כידוע, לא בא, אבל לעומת זה יש “קץ” אחר שזמנו עוד טרם עבר, ויש, איפוא, עוד מקום להשתעשע בתקוה שעוד לא כלו כל “הקצים” וסוף סוף יבוא.

וזה נוסחו של “הקץ” העתיד לבוא.

אמר – אלף ראשון. אויב – אלף שני. ארדף – אלף שלישי. אשיג – אלף רביעי. אחלק – אלף חמישי.

ביחד חמשת אלפים.

לא תמלאמו – ת"ש.

כל זה עולה ביחד לחמשת אלפים ות"ש.

נפשי – ניסן.

אריק חרבי – איסרו חג

תורישמו ידי – תשועת ישראל
[ראשי התיבות]

ובכן, בשנת חמשת אלפים ובאלף הששי – בשנת ת"ש באיסרו חג של חודש ניסן תהיה תשועת ישראל.

29.6.40

כל מה שיש בים יש ביבשה. כשם שיש נביאים מנבאי עתידות בישראל כך יש נביאים מנבאי עתידות אצל אומות העולם. אף שהנביאות הישראלית היתה במהותה דתית ושל הגויית – פוליטית. ואם לנביאות דתית זקוק הנביא לרוח הקודש הרי הנביאות הפוליטית אינה אלא אספורט מחשבתי, אמצעי שכלי לעשות צרופים עובדתיים ולהוציא מהם עתידות במה שיבוא. לוקחים את ההוֹוה על כל מקריו ומגמותיהם ושוזרים ומאריכים את חוטיו עד לעתיד הקרוב או הרחוק. אבל אין ההתפתחות ההיסטורית עוברת כחוט שהולך ונמתח בקו ישר; ויש אפילו שאם תרצה לשוב אחורנית ולחזור לאורך הקו שהומתח תמצא אותו מקומט ומכוץ עם הרבה זויות צדדיות, שכל אחת מהן היא קברן של כמה וכמה נבואות שנאמרו בשעתן ולא נתקיימו.

חורבן צרפת, ובצורה כל כך טרגית, השרה על עמה המדוכא רוח מיסטי. בכל פעם שההוה הוא הרת אופל ומצוקה מביטים לאחור ולאותות העבר המזהיר. עם אומלל, כשתתעטף עליו נפשו הוא מתחיל מתוך עומק יגונו לדובב את שפתי נביאיו וחוזה בקבריהם.

והנה אחד מנביאיו הפוליטיים של עם צרפת נעשה עכשו לתל שכל הפיות פונים אליו. הלא הוא הרופא מיכאל נוֹסטראדאמוֹס שחי במאה השש עשרה.

עוד בזמנו נתפרסם בכל המדינות והארצות לנביא פוליטי. קרל התשיעי כבד אותו בבקורו. שני הלודביגים: השלושה עשר והארבעה עשר הלכו להשתטח על קברו. שמו היה על כל לשון בתקופת חייו ובתקופת מאת השנים שלאחריה. גאֶטהע מצוה את פאאוסט "למצוא את הרמזים הקסמיים בספרו הרזי והסודי של הרופא “מיכאל נוסטראדאמוס”. אף בחיי נפוליון במלחמתו עם גרמניה בשנת 1870/1 מלאה נבואתו של נוסטראדאמוס תפקיד גדול. בימי המלחמה העולמית הכניסו לתוך נבואותיו כונות ויחודים שונים ונתפרשו באופנים שונים. אף בימי השבר הלאומי של זמננו צלו של הרופא הנביא מימי הבינים פורש את כנפיו על האומה הצרפתית בימי עניה ומרודיה.

והנה אחת מנבואותיו:

שבעים שנה אחרי יסוד הרפובליקה בצרפת, ז.א. בערך בשנת 1940 תעשה גרמניה קץ לחוזה הגדול (החוזה הוורסַלי) הטי אוזן ושמעי, צרפת!! יותר מדי התרחקת והרחבת את צעדיך. מדוע לא האזנת לדברי יריבך? מלחמת גרמניה בצרפת תפליא את כל עמי התבל במהירותה המרעישה, בכחה הענקי ובהעזה שלא תדע מעצור…

ממש כאחד מנביאי ישראל ידבר…

2.7.40

את אשר יגורנו בא לנו!

במלחמת-העולם העניקה לנו אמריקה מכל טוב והתיחסה אלינו כאל עניים בני טובים, שאף יין ובשר היא מחוייבת להספיק לנו. שני הקבוצים הרחוקים הכירו זה את זה אך ורק מפי השמועה. צאצאי המהגרים משנות השמונים של המאה שעברה היו רחוקים מרחק תרבותי וחברתי ממקום מכורתם של מולידיהם. נשארה רק ההכרה התולדתית-העממית המאחדת את כל קבוצי ישראל לעם אחד. אחינו האמריקאים נתבעו – ונתנו. אחת היא להם: למשכן או לעגל! הגיעו לאזניהם שמועות מוגזמות ע“ד ענינו ודלותנו, ע”ד המצוקה הכלכלית שאנחנו נתונים בה ומהרו להביא לנו הצלה. ובפולניה הברוכה אין השנוררות חרפה. כל השדרות עטו אל השלל האמריקאי, שבא להם בהיסח הדעת. משלהם לא נתנו יהודי פולניה אף פרוטה; אין דרכם בכך. מסורה אחת יש בידם: לקיחה ולא נתינה. כלם רצו להיות נותני צדקה בכסף זרים. כל המפלגות בישראל – ומספרם לא היה מעט – פשטו יד אל “הדוד העשיר”, אבל לא נקפו אצבע בכדי לעורר את הצבור המקומי שיתן גם הוא חלקו. היתה לנו זכות אחת – להיות מקבלים.

למעשה לא היינו כל כך דוויים וסחופים. הימים – ימי שלטון הדמוקרטיה והכובש לא הבדיל אותנו לרעה. נקבעו בינינו ובינו יחסים אנושיים וקרבה תרבותית. כל מעינות הפרנסה והכלכלה היו פתוחים לפנינו. ובמקום שהיה חופש התנועה וחופש המסחר הכניסה לנו הקוניונקטורה המלחמתית רוחים גדולים. הרבה נתעשרו; האינטליגנציה העובדת התפרנסה ברוַח; ידי בעלי המלאכה היו עמוסות עבודות והרויחו לחם לפי הטף. נתנה דחיפה לעבודה תרבותית לאומית רבת ענפים. חיינו – ונהנינו מן החיים. ולזה עוד זרם של זהב מעבר לים. התלקחה מלחמה פנימית בשל כסף זרים. מי יזכה בו קודם?! לא עלתה כלל על הדעת שיש צורך לארגן תמיכה מקומית: מקבלים אינם נותנים!

במלחמה זו כל הקערה נהפכה על פיה!

3.7.40

(המשך).

על הקבוץ היהודי בפולניה נתכה חמת ד'. בתוקף הגזרות הנוראות הנמטרות על ראשו חדשים לבקרים ירד עד הדיוטא התחתונה. נמחקה לגמרה צורתו האנושית. מלבד גירושים, החרמות ופגעים שאינם פוסקים עד היום וכמעט שהיו למחזה מתמיד בחיינו נסתמו לפנינו כל מקורות הפרנסה. אין לך משלח יד שהותר לנו. אין לך התעסקות המחיה את בעליה, בין מסחרית ובין תעשיתית שאינה בבחינת איסור. עבדים לעבדים היינו. עבודת-אונס בצורה זו או אחרת מוצצת את לשדנו ומכלה את כל כחותינו העממיים. פשוט, הוצאנו מכלל החברה האנושית. אם אבוא לספר פרטים מחרידים ומבהילים לא אספיק. היינו למרמס כטיט חוצות. שברנו גדול כים.

הפעם דרושה לנו עזרת אמריקה בכדי שלא נגוע במשמעותה הפשוטה של המלה. קבוץ יהודי שלם נעקר מאדמת מטעו ובא עד ככר לחם. שמונים אחוזים זקוקים לתמחוי של צדקה. ודוקא לעת כזאת פסקה תמיכת “הדז’ונט”. אמריקה הנדבנית קפצה הפעם את ידה הפתוחה, המלאה והרחבה וחדלה להעניק לנו את כספה וזהבה. ראשית – היינו כשנוררים בעיניה. עוד זכורים לה הימים ההם, ימי שנות 1914–19 שנכשלה בצבור בלתי הגון. חדלה דלותנו לעשות רושם עליה מפני שהיא בעיניה ספק דלות, ספק שנוררות פשוטה. צבור שלם שניזון מקופה של צדקה אינו מעורר יותר אהדה וחבה. כל שנורר – בשנוררותו ניחא ליה. קבצנות שהיתה לפרנסה אינה מוצאה הד בלבות נותני הצדקה.

ושנית – כל ענין שלוח הכסף לא כדאי לה ולנו. אין זה אלא תמיכה יהודית לכובש, שנתנת לו ברצון שבא מחמת אונס. כל דולר, ששויו בבורסה העולמית עולה עד למאה וחמישים, נפרט בפולניה לסכום של ארבעה זהובים ושמונים פרוטות. ובכן, למי כל העמל הרב הזה? סכומים הגונים הגיעו לידי “הדז’ונט”, אלא שנתמזמזו בידי הכובש. לעצמו לקח שמונים אחוז ול“דז’ונט” נתן עשרים. וכל זה נעשה “על פי החק” ואין מקום לערער על זה.

מלבד קבלת כסף מן החוץ הגיעו לידי“הדז’ונט” סכומים עצומים מבפנים, אבל לא בתורת נדבה אלא בתורת הלואה. יש שנתנה בכסף ויש – בסחורה. ושוב- לא נתנו מלב טוב וברצון, אלא בעין רעה ובאונס. כי מה יכלו יהודי פולניה העשירים לעשות אחרת? למעלה מאלפים זהוב אסור להחזיק בבית-יהודי. סכומים יותר גדולים מחוייבים להפקיד בבנק בצורת “שפערר-קאנטא.” לסכומי ה“שפערר-קאנטא” אין תקנה עולמית. אבדה בעלותך עליהם! ובכן, נתנו בתורת הלואה ל“דז’ונט” בלי שום התחייבות בכתב. נאמן הוא ה“דז’ונט” שיפרע את חובותיו על פי קורס צודק.

ואם סחורה לסוחר – נמסרה גם היא ל“דז’ונט” להלבשה ולהנעלה. הרי זה כאלו נצלה הסחורה מידי הלסטים ומן הנהר. מהיום הראשון לסורו לא פסק הכובש לעשות החרמות לסחורות. אוצרות שלמים נשדדו ונבוזו. כל חנויות גנשה – נלבקי – פרנצישקני הורקו מחוט עד שרוך נעל עד שנסגרו ועד היום לא נפתחו. ושום מפלט לא היה לסחורה. מזומנים אפשר להצניע; לא כן הסחורה: אם כמותה רבה היא תופסת מקום ולהצניעה אי-אפשר.

ובכן, אין לך מקום יותר טוב בשבילה ממחסני “הדז’ונט.” נערכה בכסף על פי מודוס ידוע ונתנה בהקפה. ושוב: נאמן הוא “הדז’ונט” שישלם. ובאם לאו – מוטב שיהנה ממנה יעקב מאשר יהנה ממנה עשו הרשע!!

בתנאים כאלה התקיים “הדז’ונט” כמעט שנה שלמה.

4.7.40

(המשך).

בחדשים האחרונים התחילה חרב החיסול מעופפת על ראש “הדז’ונט”. התחילו מהלכות שמועות שאפס כסף; שהגסיסה התחילה. התהו ובהו שבהנהלתוֹ עלה למעלה ראש. מראשית הויתו אמנם לא היתה בו יד מסדרת. אבל כל זמן שהקופה היתה מלאה לא נעשה התהו ובהו בולט כל כך. מראשית פעולתו לא היה קץ ליסוריהם של שליחי עם עני ²⁰⁴ואביון עד שזכוּ לראות פני איזה דירקטור ולשמוע מפיו לו תהא תשובה שלילית. משנתדלדלה הקופּה נעשה “הדז’ונט” לשם שנתרוקן מתכנו. נשארו רק האותיות של ראשי התיבות האנגליות שאין איש יודע את פתרונן.

אבל את מפעל ההצלה אסור היה להפסיק, ביחוד בתי התמחוי, שהאכילו לא לשבעה אפילו רבבות רעבים מבין הפליטים. מזונם של בתי התמחוי היה רק – מרק בלי לחם ובלי בשר. אין זו אמנם הזנה מספיקה. אבל מי שהביא פרוסת לחם משלו יצא ידי חובת סעודה של ארוחת צהרים, כביכול שסעדה את לבו לאיזו שעות.

ואז יצאה הסיסמא של – עזרה עצמית. פתאם נגמלנו. הדוד העשיר נעלם. אין עוד על מי לסמוך. אנו בעצמנו נקח את גורלנו בידינו. בכספנו אנו נאכיל רעבים ונלביש ערומים. מספיקי האמצעים הכספיים יהיו – יהודי פולניה שלא הורגלו בזה, שטבעם השנוררות, שחיו תמיד סמוכים אל שולחן זרים, שתמיד הושיטו יד לקחת. האומנם מעתה אותה היד תושט בכדי לתת?! אבל בשעת הכרח שאני!

עמדו ויִסדו את “ועדי החצר”, היחידה ההסתדרותית היותר נמוכה, למעלה הימנה – הרובע, וכל העיר נחלקה לרובעים.

אבל דווקא אז התחיל התהו ובהו האמתי. נזדמן לי המקרה, בתור יושב ראש של “ועד-חצר” להיות ביחסים קרובים עם הרובע שלי שברחוב נלבקי 23. מה שראיתי – מוטב שלא אספר. לא, אודה ולא אבוש להגיד שאין לנו הכשרון לנהל מפעל מסודר ולהביא כל דבר על מקומו. יראה אחת יש בלבי: פן ואולי ירגיש בזה הכובש! יהנה אז כפלים. מה גדולה תהיה החרפה!

ודוקא העסקנים של “ועדי-החצר” עומדים על מרום תעודתם. יחידים בני תרבות מכל שדרות העם נכנסו בראשם ורובם אל מפעל הצדקה ובזריזות הדרושה התמסרו לעבודתם שלא על מנת לקבל פרס. אבל יד מנהלת ומסדרת חסרה להם. וחסרון זה הוא בעוכרו של כל המפעל. למראה אי-הסדר השורר העסקנים הולכים ומתאכזבים, ומלאי יאוש מזניחים את עבודתם בנענוע יד ונפטרים לבתיהם. ושוב – בחירת המנהלים לא הצליחה. ברובם – מורים ועתונאים, וכל מן דין אינו מוצא את ידו ואת רגלו בסדור מפעל רב ההיקף כעין זה.

המפעל עודנו בהתחלתו. יהודים נתבעים – ונותנים. אחד מרבה ואחד מעיו, אבל כמעט כל דרי החצר, שיש להם איזה קיום חמרי, ואפילו אלה שיש להם “פרנסה” בצמצום אינם משתמטים מתת. אבל סוף סוף מתחילים המנדבים לשאול מי נהנה מכספינו?! אנחנו רואים לפנינו רק פקידים ופקידים והנצרך האמתי – עיניו תכלינה עד שיזכה לקבל תעודת-הזנה לבית-תמחוי או איזה מלבוש לכסות את מערומיו. לא כדאי לספר פרטים, כי לא אספיק; יארכו הדברים. אבל הלב ידאב למראה עם שלם הנמק בעניו והוא בבחינת חבוש שאין בכחו להתיר את עצמו מבית האסורים. עם כל חסרונותיו אין יהודי פולני מונע את עצמו מלהשביע נפש רעבה. עם כל קמצנותו אינו מתעלם מבשרו. מסורת הרחמנות נשתמרה בידו עד היום. אבל עמודי המפעל אינם יודעים בין ימינם לשמאלם.

דוגמא אחת יש בידם; אלא שזו היא דוגמא של ניוון וחוסר סדר.

6.7.40

ושוב יש לנו איזו הרגשה פנימית ששעת-משבר לנו; או אולי לא דייקתי: גם להם וגם לנו. שביתת הנשק שבין הרוצח ובין פרנציה של פעטיען לא הביאה כל הקלה, לא בראה אוירה של שלום. להפך, הרוצח מראה אותות של התרגזות פנימית, של עצבים מזועזעים, של יקיצה – והנה חלום. אנגליה החליטה לעמוד על נפשה. הצדדים נלחמים אך ורק בנשק האוירי וכאן יש תקוה שיד אנגליה לא תהיה על התחתונה כמו שהיה עד כה בשעת הקרבות על היבשה. יש סמנים שנגוזה הודאות של נצחון מהיר – וזה מרגיז, כי אם המלחמה תתמהמה אחריתו עדי אובד.

כל זמן שהרוצח הוא שכור מנצחונותיו האמתיים או המדומים יש קצת רוחה לישראל; וכשהוא פג (מכשר) משכרונו ונפשו ריקה תגדל המועקה בנו, שאינה אלא ילידת הקצף של אין אונים. בזמן פורענות ישראל לוקה ראשונה.

קודם כל התחילה ההסתה בעתונות, שהיא כלה בידי הכובש, והיא היא המספיקה לנו את מזוננו הרוחני והאינפורמטיבי. כל הידיעות הבאות מקצוי תבל הנן בידה כחומר ביד היוצר. היא גורעת ומוסיפה כפי אשר יעלה על רוחה וכפי ההוראות שיא מקבלת מד“ר דיטריך ²⁰⁵ש”ברייך".

בימים האחרונים נתגכלתה מגמה של הסתה, שעוברת כחוט השני בכל פרקי העתון הגרמני: “ווארשאאוּער צייטונג”. היהודים אינם אלא צד נלחם ויש להתיחס אליהם כאל אויבים שבויים. המלחמה – רק היהודים הביאוה לעולם בכדי להביא כליה על “הרייך”. אנגליה והיהודים – אלה המה שני האויבים היותר מסוכנים לגרמניה הגדולה, שכל זמן שלא יכנעו לא תהיה מנוחה בעולם, וכולי וכולי בנוסח זה.

ולפיכך הולכות ומתפשטות שמועות מחרידות על דבר גזרות קשות, העתידות לבוא עלינו בכדי להורידנו ולהשפילנו עוד יותר ויותר. על סדר היום: גיטו, גירוש, ירידה לחיינו עד כדי חניקה. קשה לנבא מראש את אשר יקרנו לאחר איזה זמן. העקר – מה שכבר יש; או מה שהולך ונוצר – וזה מוכיח לנו שרואי שחורות אינם טועים.

ראשית – צרת המכתבים לחוץ לארץ. יצאה גזרה חדשה שבתקפה נטלה האפשרות ביחוד מאת היהודים לשלוח מכתב מעבר לגבול. עד כה לא היו שום הגבלות במשלוח מכתבים חוצה לארץ. ידענו רק שכל מכתב עובר תחת שבט הבקורת ולכן מן הצורך לשלוח אותו במעטפה פתוחה. אפשר היה לשלוח חוצה לארץ אפילו מכתבים “נרשמים”.

מזמן ידוע התחילו כל כך להחמיר במשלוח מכתבים מעבר לגבול עד שהקושיים השונים מיגעים אותך ואתה מתיאש מכל הענין. שורות-נחשים ארוכות צובאות על יד חלונו של הפקיד, שחובתו לעשות בקורת לתוכן המכתב במעמד השולח, וכשנמצא כשר לפניו הוא – הפקיד – בכבודו ובעצמו מחוייב להדביק את התו על המעטפה. כל זה בכדי למנוע משלוח ידיעות-רגול ע"י סמנים ורמזים שיעשו על הצד המודבק של התו. מאות איש מחכים לתורם. בימים הראשונים עמדו בתור גם יהודים. אבל כשהגיע תורם אחרי עמידה של כמה שעות הוצאו מן השורה באמתלא שמיהודים אין מכתבים מתקבלים כלל וכלל. אחר איזה זמן הדביקו מודעה, כי ביום מן הימים הבאים יפרסמו מתי יתחילו לקבל מכתבים לחוץ לארץ גם מאת יהודים בסניף שברחוב זמנהוף, שנועד ביחוד ליהודים.

היום עוד טרם נקבע וקבלת המכתבים עוד טרם התחילה.

אלפי יהודים מצפים בכליון עינים ליום המקוּוה שלע“ע עוד טרם בא. לע”ע נטלה היכולת מאת יהודי לבוא אפילו במשא ומתן משפחתי עם קרוביו שמעבר לגבול. הרי זו חניקה מוסרית!

8.7.40

נפסק החבור בינינו ובין חוץ לארץ אף בנוגע למכתבים. גם האריים בכלל זה. קוינו לרוחה – והנה מועקה! בכלל נוצרה אוירה של מתיחות פוליטית, של אי-מנוחה, של צפיה למאורעות כבירים הממשמשים ובאים. ובינתים – החבל שמסביב לצוארנו הולך ונהדק יותר ויותר. מובן מאליו – רק מסביב לצואר היהודי. נראה, שאין השעה משחקת לרוצח; ובכל פעם שרעה נגד פניו הוא מכלה את חמתו בנו. הנה מגלה קטנה וקצרה של יסורינו שהולכים ומשתרגים מיום ליום ומשעה לשעה:

בשעתה יצאה גזרת עבודת-אונס ליהודים. אין זו העבודה שהקהלה היהודית מחוייבת להספיק, וכשהיא נעשית בחוצות ורשה, אלא עבודת-אונס שבמחנות הרכוז, שכל הנמצאים בהם דינם כדין אסירים ועבודתם עבודת-פרך תחת פקוחם של נוגשים ורודים ושהם נמצאים ב“רייך” וביתר ארצות הכבוש. כל הנופל לתוכם הרי הוא כאלו נידון למיתה אטית ולגויעה ארוכה. אבל מזלנו גרם – והגזרה הנוראה הזאת לא הוצאה עד כה אל הפועל. בשעתה יצאו כרוזים וההרשמה נעשתה ככל סעיפיה וחומרותיה, אלא רחם הקב"ה על יהודיו והגזרה נשתקעה.

לעומת זאת עמדה בכל תקפה גזרת-העבודה “”הנורמלית" שבעיר, שהכובש עשה את הקהלה אחראית בעדה, ושיש לה בטוי טכני “לגיון העבודה”. עד עשרת אלפים איש ליום מחוייבת הקהלה להספיק לכובש לעבודות מקריות וארעיות שונות, מלבד מאות האיש הנתפסים כל ידו מעוברים ושבים יהודים ההולכים לתומם ברחוב. לשם זה נוצר על יד הקהלה אפאראט שלם, המעסיק מאות פקידים ומפקחים ותכונה רבה מאד. כל יהודי מבן שש עשרה עד בן חמשים וחמש מחוייב עפ"י הזמנת הקהלה לבוא לעבודה תשעה ימים בחודש. ובכדי להרבות את הכנסות הקהלה לא עשו את זה חובת גברא וכל הרוצה להשתחרר מעבודת-חובה זו מחוייב לפדות את נפשו בששים זהוב לחודש. תקנה זו מביא קצת רוחה לפליטים מחוסרי עבודה שאין להם במה להחיות את נפשם. חוץ מזה הרי זה מקור נאמן ובטוח להכנסה חדשית הגונה לקהלה. בכלל משתדל הכובש להרבות הכנסות הקהלה, כי – “כל מה שקנה עבד קנה רבו”… הרוצח העמיס על הקהלה האומללה התחיבויות כאלה עד שאין בכחה לעמוד; הוא עשה אותה כמצולה שאין בה דגים. קופתה ריקה והעלוקה צועקת: הב! הב! ונגד רצונה היא מתקיימת מצרותיהם של היהודים. בשבועות האחרונים נתמעטו הבאים לעבודה. וכאן איום. הוזמן טשרניאקוב האומלל והזהירו בוֹ: דבר אל “היודען” שלך אם לא יבואו ברצון עתיד אני להנהיג עבודות אונס במחנות הרכוז ולהטיל עליהם כל החומרות הנובעות מפקודה זו. טשרניאקוב פרסם את ההתראה בכל חצר – והיהודים נבוכים.

ומענין לענין באותו ענין.

אין החפוש אחרי מקורות הכנסה חדשים לטובת הקהלה חדל. לכל החורין והסדקים פושטים יד. מטילים מסים שונים אפילו על הצרכים הראשונים, שהם כאויר לנשימה. והכובש “החונן דלים” אינו מתנגד לזה, כי אין הקהלה אלא שליחו וכל מה שהיא עושה לא לעצמה היא עושה ולא ברצונה היא עושה אלא על פי פקודה מגבוה.

השבוע השמיעה האוכלסיה היהודית עוד אנחה אחת למקרא מודעת הקהלה, כי כל יהודי מחויב לשלם שני זהובים בעד כל כרטיס-מכולת שהוא מקבל בעד בני משפחתו. ומשפחה שיש בה חמשה פיות תהיה מוכרחת לשלם בעד הזכות לקנות ככר לחם במחיר נורמלי מס חדש של עשרה זהובים לחודש.

כאמור, יהודינו נאנחים ונאנקים – ומשלמים.

מי שהוא עני או פליט ואין ידו משגת לשלם את המס החדש, צריך להביא תעודה מאת “ועדי-החצר” המעידה על עניותו ויפטרו אותו מעול זה. והיום כבר ערכו “ועדי החצר” את הרשימות של העניים המקומיים ושל הפליטים. מספרם מגיע עד לארבעים אחוז של דירי החצר. כי גדולה הדחקות בבתי ישראל, כי אף האמידים עד כה הולכים ומתרוששים מיום ליום – והחבל הולך ונהדק יותר ויותר – עד כדי חניקה.

כתבן אחד בעתונו של הכובש הודה בפה מלא כי בכל המדינות שבהן יתבסס שלטון הנאצי אין תקוה-קיום לישראל. במדינות כאלה ינושלו מכל עמדותיהם עד גמירא. ואין זה רק להלכה. אף כי הכובש עודנו עמוס דאגות המלחמה אין הוא מסיח את דעתו אף לרגע מן היהודים; והכל לרעתם:

הפעם לקו בעלי הבתים היהודים. באופן פורמלי עוד שמם נקרא על נחלותיהם, אבל למעשה פקעה כבר בעלותם. הרבה מהם קבלו בשבוע זה פקודה להפסיק את הגביה של שכר-דירה ולחכות לפקודה חדשה. לא יעבור זמן מועט ועל הנחלה יתמנה קומיסאַר שהוא יהיה המוציא והמביא את כל עניני הנחלה.

וכאן יש צרה כפולה: לבעלי הבתים וגם לדיריהם היהודים. מעתה לא תהיה לבעל הבית שום דריסת-רגל בעניני הנהלת הנחלה; ולא עוד אלא שבעל הבית עצמו יהיה מחויב לשלם לקומיסאר שכר-דירה בעד מעונו. ועם הדירים יתנהגו בכל חומר הדין. מי שלא ישלם שכר-דירה במועדו ומראש החודש עתיד להגרש מדירתו בלי שום רחמים. יקוב הדין את ההר.

השבוע הוצאה אל הפועל עוד גזרה חדשה. ושוב מאות משפחות יהודיות נושלו ממשלח-יד שפרנס אותן וחוץ מזה ירדו מנכסיהן. נאמן לשיטתו סגר הכובש באלה הימים את כל בתי הדפוס שבעליהם יהודים. ולא די בזה, אלא שהוציא את המוטורים והמכונות ופזר את האותיות. אלפי איש חדשים באו עד ככר לחם. במחי יד אחת נתדלדלו ונושלו ממשלח ידם אלפי עובדים ישרים שהתפרנסו מיגיע כפיהם. על יסודות-יושר כאלה הולך ונבנה העולם החדש שהכובש מתאמר להיות בונהו.

וגזרת ההסגר חלה מעתה על המדולדלים ביותר שבין מוכרי הספרים, הלא המה מוכרי הספרים שברחוב. במקום חנות ואצטבות מסודרת סחורתם על עגלה תחת כפת השמים על יד קרן הרחוב. רובם יהודים. לכתחלה הכובש הרשה להם את המסחר וצוה לקנות זכות-מקום בעד מאה וחמישים זהוב. עמדו ושלמו.

מעתה נאסר המסחר בספרים ליהודי אף בצורה זו.

ככה הולך והקרקע ונשמט מתחת רגלינו. משבוע לשבוע הולכות ונוספות שדרות חדשות שנושלו מעמדותיהם וירדו מנכסיהן.

אם לא תבוא הפדות – סופנו לאבדון!

9.7.40

אנחנו טובעים בים של צרות, של ענויים ושל דחקות. כל אחד מרגיש ומכיר בלבו, שאם עבר עליו היום בשלום אינו זה אלא מקרה. תמיד לב כל אחד מאתנו חרד פן ואולי יארע לוֹ איזה פגע רע והוא הולך לאבדון. כל שעה היא שעת סכנה. ראשו ורובו של כל אחד בלחם יומו, שלהשיגו קשה כקריעת ים סוף. כיצד יתפרנס עם שלם אם אין לו אויר לנשימה?! אין לך מלאכה המותרת לו; אין לך משלח-יד שהוא עוסק בהיתר. חדל כל חזון; נסתלקה רוח הקודש. אין הלב פנוי לדברים רוחניים. מאוכזבים ומיואשים אנחנו משרכים את דרכנו הסוגה קוצים וברקנים. חיינו נתרוקנו מכל תוכן רוחני. כי אין לנו לא בתי תפלה, לא בתי-ספר, לא עתונות ולא ספרות, לא בתי מסחר לספרים ולא בתי-דפוס. ערומים נותרנו.

ולפיכך – אין השמחה נכרת למקרא הידיעה העתונאית ע“ד החוזה הסודי שנעשה בין בריטניה הגדולה ובין “ממשלת יהודה” לעתיד ע”ד יסוד ממלכה יהודית חפשית שתהיה דומיניון אנגלי. העתונים הצוררים לישראל פרסמוה עם כל פרטיה ועם העקיצות הראויות לאנגליה ולישראל, כדרכם ברשעותם. בימים כתקונם היינו יודעים איך להגיב על בשורת הגאולה, שבאה בהיחס הדעת. לא כן בימינו אלה. מקוצר רוח, מעבודה קשה ומיסורים גופניים ורוחניים הספק אוכל כעש את לבנו. ראשית יצאה הידיעה ממקור נסרח, כי רק דרך העתונות הנאצית באה לנו. ועתונות זו היא כלה שקר ומרמה. יש אומרים שהמיניסטר הוא מולידה ולא נבראה אלא לשם הסחה נגד היהודים. יוָדע החוזה לערבים ויתקוממו נגד אנגליה. כך דעתם של הספקנים הקיצוניים. שום חוזה כזה אינו בנמצא. לעומת זאת ישנם מאמינים בני מאמינים, הטוענים שחסדי ד' לא תמו, שמעז יצא מתוק, כי תהליך גאולת ישראל שנפסק באמצע נתחדש שוב. הצהרת בלפור הותה את הסטדיום הראשון. מעתה יתחיל הסטדיום השני, נצח ישראל לא ישקר.

וליצני הדור “מרימים על נס את טוב לבה של אנגליה”, שפתאם סרה יראת הערבים מעל פניה, והתחילה להטות חסד ולהיות נוהה אחרי ישראל. חרב חדה מונחת על צוארה. גאון עוזה נשבר. כבודה חולל. כל אוהביה ומכבדיה עזבוה. בעלי בריתה – נקעה נפשם ממנה. בריטניה הגדולה נתערערה עד היסוד בה. יש לה הרגשה מוקדמת שהתפוררות האימפריה קרובה לבוא. אויב עז ונמהר עומד בשעריה. ולכן – כל מה שהיא נותנת לא שלה היא נותנת. נעשית לבעלת צדקה על חשבון אחרים. לכל החוזה אין ערך ממשי.

ולכן יש לעבור אל סדר היום – אל צרותינו.

אנחנו נתונים באפלה, וקשה לקבוע עם מי הצדק.

יצויין נא הדבר לדורות הבאים: בשורת הגאולה לא הכתה גלים בחיינו!

10.7.40

כל האוכלסיה, אף היהודית בכלל, מרגישה את עצמה כאלו היא נמצאת בערב איזה מאורע פוליטי כביר, שישנה את חייה מן הקצה אל הקצה. לעובדות ממשיות וגם לבדיות אין קץ.

– עכשיו²⁰⁶ בהמר ארץ באה על שכרה. כשסטאלין קרע ממנה את בסרביה שפכה את כל חמתה על ישראל. קפחה, פשוט את זכותו להתקיים. הגבלות, נגישות, קפוחים ורדיפות עד כדי חניקה. הדרך היתה סלולה. הנאציזם המקולל היה לה לעינים. אבל לא ארכו הימים והקיצו יתר מזעזעה את – אונגריה ובולגריה. הראשונה תבעה בחזרה את זיבענבירגען; והשניה – את דוברודישה. והאפיפיור הפוליטי פסק שצריכה לתת ברצון. לא הועילה קבלת תורתו; אף השנאה לישראל לא עמדה לה.

רומוניה הגדולה תחזור להיות קטנה. תצומצם לתוך גבולותיה האֶתניים ותשלוט על עצמה. או אולי לא דייקתי כל צרכי: באמת אף קטנה לא תהיה. מעתה עצמאותה הפוליטית מוטלת בספק. מסגנון הדברים נכר ש“המנהיג” יפרוש עליה את כנפיו. יענק לה ברב חסדו את אפיטרופסותו, כעין צ’כיה ופולניה. כגמולו ישולם לו – לגוי נבל ומתועב זה!

ועתה צא וראה: לאחר נצחונן של ממלכות המערב בשנת 1918 גדלה; עכשו לאחר “נצחונו” של “המנהיג” קטנה. כל הבא בד' אמותיו הולך ומתקטן. ואף על פי כן היא נוהה אחריו. לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב.

בשער הספר רשמתי:

“כל המתחיל בפורענות גומר בנחמה”…

הנתקיימה נבואתי?

הפורענות אמנם לא חדלה; להפך, הולכת וגוברת. אבל גם הנחמה קרובה לבוא.

מספרים בוַ דאות על מועד כניסת ה“אדומים”. ואז תהיה ליהודים ששון ושמחה. כניסה זו – אם תתקיים – תהפוך את הקערה על פיה. נזכה לגלגול שלישי – גלגול חזיר…

אחדים אפילו נותנים סמנים לדבר: כבר הורכב ועד מיניסטריום מקומונאים פולניים ואחד מהם יהיה הפרופ. בארטל.

המאמין יאמין!

ואם כל זה אמת – זוהי נחמה שנבא לי לבי. אם איננה עוד נחמה בפועל הרי היא נחמה בכח.

ונחמה בכח שמה נחמה.

עבדים משלו בנו; פורק אין מידם.

(איכה ה' – ח').

29.7.40

מלאכת התלין אינה נפסקת.

בימים האחרונים הויה בנו יד הכובש האכזר באכזריות יוצאת מן הכלל. כשרע לו הוא מכלה בנו את כל חמתו מנה אחת אפים. הכח הסדיסטי הטבוע בדמו גובר ועולה. כי ישנן גזרות שאין להן שום נמוק אחר, מלבד הרצון הפטולוגי לביש ולבזות ולהשפיל. שלשום הודיע עתונו, כי ראש העיר לייסט, שבטבעו אינו זד ועריץ, הוציא פקודה, האוסרת על היהודים הכניסה לגני העיר ולכל מקומות-הטיול העירוניים, והוא הדין לשבת ישיבת-מנוחה על הספסלים הנמצאים מחוצה להם. חוץ מזה נבדלו רחובות מיוחדות, האסורות בדריסת הרגל לכל יהודי; רחובות אלה תצוינה בשלטים שיתלו בפתח הרחוב. לע"ע עוד טרם ידועים לנו שמות הרחובות שנתקדשו בקדושה מיוחדת.

יש לציין שרגשותינו קהוּ וכבשר המת אין אנו מרגישים באיזמל המנתחנו. אין לך גזרה משונה, פרי דמיון חולני, שתזעזע אותנו, שתעורר בנו זעקת-מחאה. השחנו את ראשנו, נכונים לקבל כל מהלומה בין חמרית ובין מוסרית. לפני ימים אחדים נתגשמה גזרת הבתים. היו נחלתנו לזרים, בתינו לנכרים. מאות בעלי בתים בלתי אמידים, שעל בתיהם פרנסתם, נעשו מעורטלים ומדולדלים מנחלותיהם ומפרנסותיהם ובאו עד ככר לחם. הם קבלו את זה בשקט נפשי כאנשים שאינם בהולים על ממונם כלל וכלל. קבלו עליהם את אסונם באיזה סטואיציזם טולסטואני, שביסודו מונח העקרון של – “אי-התנגדות לרע”. ואם במקום חיותנו כך – במקום, כבודנו על אחת כמה וכמה. טבועה בנו איזו הרגשה שהשעה היא שעת-מעבר; שעל אף כל הנצחונות מפלתו בוא תבוא. הרגשה זו אין לה על מה לסמוך: אין המציאות מאמתת אותה. למעשה הלא כל אירופה בידי הרוצח. הוא העליון על כל והוא השליט על כל. הכל תלוי בדברו וברצונו. “אוהבי עשיר רבים”… אבל אין היהודים מודים בכל זה. שום עובדה אינה מזיזה אותם מדעתם.

והרגשה זו היא סם חיים לנו. יתהולל כאות נפשו עד בוא עתו! היום הוא כאן – ומחר בקבר. ליצני הדור אומרים שדעת היהודים מכריעה ודברם לא ישוב ריקם; והיא ראיה: ביאת המשיח!!

ליצירת הרגשה זו גרמו הרבה השמועות ע"ד כניסת “האדומים”: גם כאן נברא מצב קדחתני ואין איש יודע דבר ברור. שמועה אחת סותרת את חברתה. הערבוביה כל כך גדולה עד שבני אדם נעשים מבולבלים ומחוסרי דעה. בלבד הרדיו השויצארי, שעל ידו יגונב אלינו לפעמים דבר חדש מחזקים את השמועה מאות מכתבים פרטיים מהתם להכא.

גדולה איפוא התקוה שבזמן לא רחוק תיבש יד הכובש. כלל גדול בידנו: גזרה עתידה לבטל. הכובש גוזר והקב"ה יבטל!!

30.7.40

ידי רועדת מזעזועים נפשיים, המחרידים את כל ישותי מאז הבוקר הייתי עמוס-עבודה – וכל היום הלכתי בטל מאי-היכולת להתרכז ולגשת לעבודה מסודרת. כלי רועד ופזוּר נפש הייתי כל היום כמבולבל, שדעתו מטורפת עליו ואין ברוחו נכונה. ולא רק אנכי; אותו המצב היה מנת חלקה של כל היהדות הורשאית. יש שבמלחמת-הקיום אנו מסיחים את דעתנו מן המציאות. והנה פתאם הקיצונו, ראינו את המציאות המרה פנים אל פנים וחרדה אחזתנו. אין לתנות במלים את עומק תוגתנו ואין להבהיר את מצבנו הנפשי, כי נטל הדבור מאתנו.

מיום הגיעתנו הבשורה המחרידה על דבר “גירוש קהלת קרקוי” וכל חושינו נתאבנו. גודל הקטסטרופה מרפה את ידינו וחסרנו את האומץ המוסרי לגשת ל“מפעל העזרה” שמרב נחיצותו אין לדחותו אף לרגע. אבל מרב בלבול אין אנו יודעים במה להתחיל. ידענו אמנם שבקרקוי הולך ומשתרג איזה אסון, אבל לכתחלה הקפו קטן: חמשה עשר אלף פליטים, שלא מילידי העיר; אחר כך נודע לנו, שההקף הולך ומתרחב: גזרת הגירוש תחול רק על ששים וחמשה אלף יהודים. לבסוף נודע הדבר שהגזרה חלה על כל הקהלה היהודית באין יוצא מן הכלל, מלבד כעשרת אלפים יהודים משדרות הסוחרים, מפועלים בעלי קבליפיקציות גבוהות ומאומנים מומחים, שישיבתם תביא תועלת לעיר. וגם אלה – רק לישיבה ארעית, לזמן ידוע. אחרי תם הזמן גם “אלמנטים מועילים” אלה יהיו מחויבים לצאת את העיר.

“העיתון הז’ידי” ²⁰⁷מיום 30/7 הרים את המסך בזהירות הדרושה, בלי רעש וצוָחה, אבל כל מלה נתחה את לבנו לגזרים וגזלה מאתנו את שווי-המשקל הרוחני:

“חובתנו המוסרית תוֹרנוִּ להבהיר לפני קוראינו את כל רצינות המצב. אל לנו לעורר תקוות שוא! ולכן אנו מבטאים בבת אחת את האמת המרה: רצונו של השליט הוא שבעקר כל האוכלסיה היהודית מחוייבת לעזוב את העיר ברצונה הטוב עד היום החמשה עשר לאוגוסט. ואם עד הזמן הנזכר היציאה לא תצא אל הפועל מרצונם הטוב של היהודים, תיכף למחרתו יתחיל הגירוש מאונס שתתגשם על ידי המשטרה. וזה יהיה סדר הגירוש: בכל יום יגורשו אלף איש; קודם כל – רוָקים המוכשרים לעבודה; אחריהם תבואנה נשים צעירות בלתי נשואות; והמגורשים ע”י המשטרה יוכלו לקחת רק חמשים קילו מטען לגולגולת.

בכדי להקל את היציאה מרצון יבוטלו כל הקושיים והמפריעים שהתקיימו עד כה. ראשית כל יבוטל הרשיון המוקדם שהגולים היו מחוייבים עד כה לקבל מאת הקהלה לפני התיישבותם בה. ולפי זה כל השטח של פולניה הגוברניאלית פתוח לפני הגולים. כמו כן תתפרסמנה פקודות מתאימות בנוגע לקבלת תעודות-יציאה ובדבר הובלת הרכוש במסלת הברזל…"

מה לך עוד? “הקלות” ו“פקודות מתאימות”.

כל האומר שכובש ליברלי כעין זה הוא אכזר וברבר – אינו אלא טועה…

1.8.40

עם ישראל חי תמיד במצוקה חמרית ומוסרית. אויבינו תמיד שתו עלינו לכלותנו ולהשמידנו, אבל עם כל זה לא פסקה היצירה הישראלית כל ימי גלותנו. ולא עוד, אלא שבארצות הגלות יצרנו בכמות יותר מאשר במולדת. זה כחה של היהדות הנצחית, שגם במסתרים היא טוֹוָה את חוט חיוּתנו. התמחינו במלאכה זו. לכל עם בימי אסונו הלאומי נמצאים קונספירטיסתים העושים במחשך מעשיהם. ואצלנו – עם שלם התאמן בקונספירציה. אצל אחרים – קונספירציה פוליטית; ואצלנו – קונספירציה דתית-לאומית. אף שם מיוחד יש לנו למושג זה: אנוסים!

בימי מצוקתנו אלה אנחנו חיים חיי אנוסים, הכל אסור לנו והכל אנחנו עושים. כל עסק של יהודי הוא בבחינת איסור. ואף על פי כן – אנחנו עסוקים ומתפרנסים; אמנם – בצער אבל קיום יש לנו. החיים הצבוריים הפומביים נשתתקו לגמרם. אבל בצנעה נעשה איזה דבר. להתאסף ברשות הכובש הוא מן הנמנע, אבל אלהי האומה מקדימים רפואה למכה. הלא הם בתי-התמחוי, המשמשים לנו במקום אולמות מיוחדים לאספות. סוף סוף נמצא הכובש בעיר זרה לו. וכשאין מוסרים מבני ישראל אין הוא יודע את הנעשה בה ואת המתרחש בקרבה.

בכ' תמוז ערכנו אספת-זכרון לזכרונם של הרצל וביאליק בבית התמחוי הציוני שברחוב זמנהוף 13. לא ישבנו בה כקרואי-אספה אלא כקרואי סעודה: קבוצות, קבוצות קטנות בת שלושה או ארבעה אנשים על יד שולחנות קטנים ועגולים. קימנו “ויאכלו” לפי פרושו של רש"י: עשו את עצמם כאוכלים. ובינתים – נואמים שונים לקחו את לשונם וינאמו נאום… דברו לפנינו נואמים-אורחים מגולי לודז וגליציה: נוסנבלאט ולימון, אבל למען האמת יש להוסיף, שגם הקהל היה לודזאי, שברובם המה אורחי בית-התמחוי הקבועים. אבל כבד היה שרוי על הנאספים. כלם ישבו בראש חפוי ובעינים מלאות תוגה. קבלתי רושם כאלו בני אדם מתביישים להביט איש בפני רעהו. אין הרחבת-הדעת במסבות כאלה. אבל המנהג לא בטל – וזה העקר.

בכלל, “העזרה העצמית”, שהיא הסתדרות מסונפת ורבת ענפים היא לנו תריס בפני הכובש. היא עובדת בהיתר. במסגרת עבודת “העזרה העצמית” מכניסים לפעמים אף צרכים צדדיים, כי עבודת העזרה היא לנו לכסות עינים.

גם היום התקיימה אספה רבת עם באולם הגדול (קומה ב') של הספריה הטלומצקית. “העזרה העצמית” הכריזה למשך חודש אוגוסט על מפעל “למען הילד”. אספת-הכרזה זו היתה חגיגית ואליה הוזמנו לע“ע רק העסקנים. אבל היא היתה רבת-עם והאולם הגדול היה מלא מפה לפה. ישב בראש: א. גפנֶר, ששיבה זרקה בו ומראהו כבן שמונים. נראה, שהצרות שהשתרגו עליו הניחו עליו את חותמן, כמו כן היו נוכחים באספה זו מנהיגי ה”דז’ונט": גיטרמן ונוישטאט, שמראיהם היה כמראה תרנגול אחרי תשמיש… פנה הודם, פנה זיום, כי אפס כספם. במקום “דז’ונט” אחד יש דז’ונטים קטנים בכל חצר. נגמלנו מהשנוררות. נעשינו אדונים לעצמנו בכול, ההכרח יצר חוגים חדשים של עסקנים צבוריים שעד כה לא ראינום ולא ידענום. עכשיו אין לנו עסק עם שכבה דקה של אינטליגנטים רודפי כבוד, אלא עם חוגים עממיים רחבים. מעודי לא ראיתי באספות יהודיות טפוסים כאלה. לא שליחי העם באים אלא העם בעצמו. גדולה הסרת הטבעת! חמשים שנה עבדנו עבודה ציונית –ובשעה שעתונות רחבה עמדה לשרתנו – לא הגענו אפילו לבינונים שבעם; ובשעת צרה ומצוקה מהרו אלינו עסקנים צעירים וזריזים למאות ולאלפים, וכלם עובדים עבודת העזרה מתוך מסירות אמתית.

ורשה היתה עד כה “עיר הנדחת” ודינה היה לשרפה. יסורים ממרקים עם כל קמצנותה היא נתבעת ונותנת.

3.8.40

ושוב אכזבה!

היהודים – מלבד שהם סוחרים הנם גם פוליטיקאים. ופוליטיקאים בעלי חדוד. על פי רב אינם מבינים כהוגן מה שכתוב ברור ומפורש, בתוך השורות, ולעומת זאת הם מומחים לקרוא בין השורות. כחנו גדול בפירוש מה שהמחבר חסר המפרשים ממלאים.

כך נהגו אבותינו בתלמוד. וכך אנו נוהגים בפוליטיקה. מדייקים בכל אות ובכל תג של האומר. מכניסים לתוך דבריו כונות זרות בכדי להוציא מהם את הנוח והמועיל להם.

בימים האחרונים כמעט שהיינו בטוחים שגאולתנו קרובה. יבוא סטאלין, ואתו – הפדות… היו כאלה שאפילו ידעו לנקוב בשמותיהם את המועמדים למיניסטרים בממשלה הקומונית הבאה. אחד מהם היה הפרופ' הלבובי באַרטל. מסביב לאישיותו נארגו אגדות שונות. ולא עוד – אלא שהאֶנדקים ²⁰⁸הקדימו את עצמם להפיץ עלים פורחים, שמן הצורך לחיות בשלום עם הכובש. כי אם הוא יעזוב אותנו יבואו במקומו הקומונאים והז’ידים, דעה זו היתה, כנראה, לדעה מהלכת בחוגים אלה, כי גם הכמרים בבתי יראתם מטיפים לשלום עם הכובש. אין לך שכבה סוציאלית בעולם, מלבד הבורז’ואז’יה האמריקאית, שיראת הקומוניזם תהיה על פניה כמו האנדציה בפולניה.

סוף דבר: כניסת הבולשבים היתה כמעט לוַדאות. אלה שמחים ואלה אבלים. חכינו לגלגול שלישי. משתי רעות בוחרים בקטנה שבהן. הטובע אוחז בראש שבולת. כאן כליה גמורה. כל המכונה הממשלתית מכוָנה נגדנו. כאן אנו צפויים למחסור, לרעב ולכל מיני מרעין בישין. כאן מרחפת עלינו סכנת-כליון. כאן חדלנו להיות בני אדם. נעשינו הפקר לכל מעיל וחומץ. הוּצאנו מחוץ לכל חסות חוקית. אבל תחת שרביט האדומים נשוב להיות בני אדם. אמנם פת במלח נאכל ומים במשורה נשתה; אבל טוב פת חרבה ושלוה בה. אפילו שלומי אמוני ישראל, שסטאלין לא יתן להם להתפלל בצבור, ראו בזה אצבע אלהים, כי לא יטוש ה' את עמו. ופתאם – נאומו של מולוטוב!

המנהיג בנאומו הוציא מפיו את הבטוי ביחס לרוסיה: “נוי-רעגעלונג” ודוחקי הקץ מצאו בו רמז לאיזה סדור חדש שנעשה בין רוסיה לגרמניה. ובנאומו של מולוטוב חסר אף רמז קל שבקלים לאיזה סדור חדש. הכל טוב ויפה. אין אף צל של סכסוך. החוזה הישן במקומו עומד. לחנם מקוים לאיזה סכסוך בין שתי הארצות שהכנות, שהידידות היא נשמת אפם…

אחרי הדברים האלה – מה כחנו כי ניחל? נוכחנו שצפינו לשוא. תקות “הגאולה” כלתה כענן. שובו, יהודים, לשאולה!

ואף על פי כן – עוד לא אבדה תקותנו. שמועות מהלכות, שעתונו של הכובש הביא מנאומו של מולוטוב רק את הנוח והמועיל לו וחסר כמה וכמה מבטאים שאינם נוחים לו.

ובכן, עוד יש תקוה.

ככה הננו מקולעים בין תקוה ופחד. מצב קדחתי המכלה מנפש ועד בשר.

וכל האומר, שבמצוקתנו אין יוצאים מן הכלל, אינו אלא טועה.

בכל מהפכה יש גם אפשרויות של עליה. הכל תלוי במזל ובהתמצות במצב. תנאי חיים חדשים בוראים פרנסות חדשות לזריזים ופקחים. לכל פירמה יהודית עשירה ואיתנה הכניס הכובש ממונים משלו (קאמיסארען) ז.א. מרגע בא הקומיסאר חדלה הבעלות היהודית על העסק. הממונה הזר הוא המנהל היחידי של העסק. הכל בידו; בלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו. בעל העסק אסור אפילו בדריסת הרגל. אם ההכנסה הנקיה מספיקה מקבל בעל הפירמה שנתקפח מעסקו איזה סכום שבועי לפרנסתו. אבל הוא תמיד האחרון ומשכורתו השבועית אינה בטוחה כלל וכלל… ככה נפקעו מאות עסקים יהודיים מידי בעליהם הראשונים. ועיניהם רואות וכלות. נתקיימה בהם הקללה שבתוכחה: “שורך טבוח לעיניך”.

ועם כל זה – אין זה כלל ביחס לכל המופקעים. ישנן פירמות שבעליהן היהודים דוקא עשו עושר על ידי קנוניא שעושים עם הממונה, בבחינת: “גם לי גם לך יהיה”. הא כיצד? עסק קומיסארי זכאי לקבל לעבוד חומר גלמי במחירים רשמיים זולים. וכאן כר נרחב לתחבולת מסחריות שונות. קונים בזול ומוכרים ביוקר. אמנם גם מחירים זולים מחייבים, אבל רק להלכה. למעשה אין מורין כן. אם הממונה יודע את אשר לפניו הוא ממתיק סוד עם בעל הפירמה ושניהם באים על שכרם. הממונים ברובם הם “פאלק’ס-גענאססען” ילידי פולניה, שמסורת המדינה בידם ודי להם ברמיזא.

וכן במקצועות אחרים – כל זריז ופקח נשכר… אבל יש שגם נאסר.

אחד מדירקטורי ה“דז’ונט” וגוז’יק ²⁰⁹שמו נאסר.

על מה זה ולמה? על חטאים דביזיים. כאן עבדה קבוצה שלמה ונתפס בחטאו רק אחד. וסוד גלוי הוא, כי אחדים מחבריו לחטא, אחד מהם עסקן ציוני ותיק, חבר לצ.ק. ²¹⁰והשני לו עתונאי-מגיה קבצן מפורסם גם בשנים הטובות, עשו עושר ומתענגים על רוב טוב בימי מצוקה אלה. מי מלל להם שכך יארע להם?!

ומעשה שהיה כך היה:

כשיצאה הגזרה שאסור ליהודי ולכל בני ביתו להחזיק בקופתו הביתית למעלה מאלפים זהוב חשו עשירי ישראל אל ה“דז’ונט” להעניק לו הלואות כמה שירצה. הלווּ בלי שום שטר ובלי שום חתימה נתנו אמון ²¹¹ב“דז’ונט” שבטוח הוא לשלם. הזהובים נערכו בדולרים, אלא ששתי הערכות היו: אחת ל“דז’ונט” ואחת למַלוה. הא כיצד? למלוה העריכו את הדולר, למשל, במאה זהוב, ול“דז’ונט” במאה ועשר או עשרים ואולי גם שלושים. ההבדל ירד לתוך כיסיהם של הדירקטור ושותפיו – מתוכיו.

כל הלואה יצאה אל הפועל על ידי מתוכים, כי הדירקטור עצמו היה עסוק במעשה הצדקה ולא היה לו פנאי להפסיק. אבל כל הזוכה, כידוע, מלאכתו נעשית על ידי אחרים. הציוני והעתונאי היו הזכאים שנתגלגלה זכות על ידם: לחוס על ממונם של ישראל ולהצילו מידי הלסטים. הנאה להם והנאה לבעלי ההון.

איני בטוח שזה היה החטא היחידי ששגרם למאסר הדירקטור. יתכן שמצוה גוררת מצוה; ואפשר שסרח בעיני הכובש על ידי זה שקים עוד איזו “מצוה”. אבל לשותפיו אין זה נוגע. שחקה להם השעה ויצאו נקיים, אבל לא, חלילה, מנכסיהם. אדרבה:

ריקים באו ומלאים שבו…

6.8.40

בימי מצוקה ובשעות רעות איננו בישנים, רחמנים וגומלי חסדים ביותר. מקוצר רוח ותחת פטיש צרותינו הגדולות תסרנו את המדות הטובות שהצטיינה בהן אומתנו מימות עולם. אדם שהוא מר נפש דרכו להקשיח לבו להקרובים אליו. אבל לעומת זאת הננו גומלי “חסד של אמת” בנדיבות מיוחדה. את “הכבוד האחרון” הננו גומלים ברוח נדיבה. כל העוסק בצרכי צבור, בין באמונה ובין שלא באמונה לא תמיד הוא זוכה אמנם “לחיים של כבוד”, אבל הוא מועמד להלויה נהדרה.

עכשיו, בימי הכבוש הקשה, חסַרנו גם “מיתה יפה”.

כל גדול ונבחר בעמנו שנפטר לעולמו בשעות רעות אלה הובל בודד וגלמוד לקבורה. פשוט, איש לא ידע במותו ובקבורתו. מחוסר עתונות אין מקום להדפיס מודעות-אבל. יש שמודעה כזו נדבקת על יד שער הבית. על פי רוב אחזו במנהג זה הגויים האמידים. מבין היהודים המתאבלים על מת אחזו במנהג זה רק יחידים בודדים. ומיום סגירת בתי הדפוס היהודיים חדלו אף יוצאים מן הכלל. ומשום זה אין בכרך גדול כורשה איש יודע מי ממיודעיו עודנו בחיים ומי מת. הקבורה מתקיימת במתי מספר רק במעמד האבלים בני המשפחה הקרובים ביותר. רופא וסופר מפורסם כגרשון לוין ז"ל הובל לקבורה במעמד חצי מנין של קרובים ומיודעים. וכך קרה להפרופ. דיקשטיין ולנשיא בית הכנסת שברחוב טלומצקה, לשבתי ברגמאן ולעוד מכובדים ומפורסמים, שבימים כתקונם היו מלוים אותם לבית-עולמם בהלויה נהדרה ובכבוד רב; עכשו עזבו את עמק הבכא בודדים וגלמודים ואיש לא עמד על יד קברם. ובינתים נתרבו הידידים וחברים שנסתלקו מאתנו ואיש מאתנו לא זכה לסתום עליהם את הגולל ולאמר “קדיש” על קברם הרענן.

כל אחד שקוע בחייו ובהול על קיומו. כל אחד דואג ללחם יומו. מעורטלים מכל פרנסה קבועה ומכל משלח יד חיים חיי רוגז וחיי בהלה ופחד כמוס בלב. אין מקומות של צבור – מלבד בתי התמחוי – ואין מסבות חברים. מפני הבלבול והבריחה והאסונות והגזרות הקשות נתקו כל הקשרים ואפסה כל ידידות. כל אחד חי ומתבודד בעולמו חיי שכול ואלמון. העבר נשתכח והעתיד – אף הקרוב ביותר – סתום. נשאר איפוא רק רגע ההוה הרת אסונות ופגעים. יש שאתה שוכח כמעט שבזמן מן הזמנים היו לך חברים ורעים שהיו קרובים לך קרבת רוח והווּ חלק מחייך.

הנה הדהימתני השמועה – מת ידידי ומודעי ד“ר יהושע גוטליב. ²¹² עולם עובר, עולם מלא צלילים קרובים וחביבים קם לתחיה. עבדנו יחד, נלחמנו יחד וחלמנו יחד. כמעט שכבר שכחתי שבכל נימי נפשי ובכל הויתי הרוחנית הייתי קשור ומאורג בעולם עובר זה שכמעט פג מזכרוני ומותו של ד”ר י. גוטליב הביא לי את הדוֹ שעודנו הולך ומתגלגל ועוד טרם מצא את תקונו. חבל על גוטליב הפקח והבר-דעת שמת על אדמת זרים, רחוק מאוהביו ושונאיו ואפילו לאחר מותו לא זכה לאותו הכבוד שבחייו היה רודף אחריו. ויש שהיה בורח ממנו… איך שהוא – אף שונאיו לא היו חוסכים ממנו את הכבוד האחרון.

והנה נסתלק לעולמו אלכסנדר פאַרבאָ, סופר חסידי, ידיד נפשי ואיש שיחי, שהיה בו, מלבד כשרון ספרותי נהדר, הרבה מן הנעלם והנסתר שבחסידות המקורית וזהו שמשכני אליו ועשני לידידו הנאמן ונפשי היתה קשורה בנפשו. מת בורשה ולבית עולמו לא לויתיו, כי בחושך מת ובחושך נקבר.

וכן – ליפא קסטין; ²¹³וכן שמעון הורונצ’יק; וכן אברהם קליינמאן: צללים קרובים מסביבתו שגועו ועברו מן העולם בעצם חומם. בבדידות מתו וגלמודים ירדו אל קברם.

8.8.40

קהלת קרקוי תלך בגולה. כך הוא רצונו של השליט; ואין לך דבר שיתקומם נגד רצונו. היו שמועות בלתי מבוססות שהגירוש נדחה, אבל המקור הכי נאמן – הקהלה העברית – מכחיש את זה. יש לפעמים שאין גזרה מתקיימת; עובדות בודדות כאלה משפיעות על הפסיכוזה העממית להשלות את עצמם בשוא ש“עתידה גזרה להבטל”. אבל אין לאמרה זו מקום לגבי הכובש האכזר, ששנאתו אמנם אינה מקורית, אבל אמצעי התגשמותה בחיים היום יומיים הם מקוריים. עד כה היו נוהגים להתיש את כחנו בהגבלות; לא כן עתה: חניקה גמורה! אין לך גזרה. אף הבלתי-אנושית ביותר, שהכובש ישיבנה ריקם. ואין לך נימוק הומני אף האלמנטרי ביותר, שישפיע על אופן הוצאתה אל הפועל. תקוב הגזרה את ההר! אף אם יש בה ברבריות מקסימאלית אין זו מניעה מלגשם אותה בחיים.

ובכן, עשי לך כלי גולה, קהלת קרקוי!

“העתון הז’ידי” מזהיר מפני שמועות מרגיעות במאמרו הראשי: “חזרה אל הבינה”. ותיכף לזה הוא מדפיס כרוז מאת הקהלה:

“אנחנו עומדים לפני רגע מכריע בתולדות היהודים בקרקוי – לפני יציאת (“גירוש” ירא להגיד) הצבור היהודי מקרקוי ואין זה רק מאורע היסטורי, אלא שאלת חיים, שבפתרונה תלוי גורלם של אלפי משפחות. עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. לע”ע קטן הוא האחוז העוזב את העיר מרצונו הטוב. נשלחים החפצים ובעליהם נשארים בעיר. יציאה כזו לא תפתור את השאלה. ולכן אנו פונים לכל יושבי קרקוי, בין לילידי קרקוי ובין לפליטים ילידי ערים אחרות שבכדי להמנע מיציאת אונס ולטובתם הם ימהרו לעזוב את העיר תיכף ומיד ולא יחכו עד הרגע האחרון.

יעזבו נא את העיר קודם כל אלה שקיומם ומשלח ידם אינם קשורים דוקא בישיבתם בקרקוי: כגון אלה שאין להם מלאכה קבועה בעיר; מחוסרי עבודה; המתפרנסים ממזומנים; או אלה שיש להם קרובים בפרובינציה, או ידידים ורעים שיתמכו בהם עד תם המלחמה.

אם יעשו ככה יצילו את מטלטליהם, שזכאים יהיו לקחת עמהם ויצילו את נפשם."

וכל האומר, שאין הכובש הומני ביותר אינו אלא טועה. אדרבה, יעשה כל מה שביכלתו כדי להושיט עזרה ליוצאים. רצונו הוא שיציאת היהודים מן העיר תצא אל הפועל בלי אמצעי-אונס ובאופן הומני… מצדו הוא עושה הרבה הנחות והקלות ליוצאים. ראשית – פתוחות לפניהם כל ערי השדה ואינם זקוקים לרשיון מוקדם טרם התישבותם בהן; שנית – פטורים מתשלומי מס-גולגולת; שלישית – כל המקדימים לצאת רשאים לקחת עמהם את כל מטלטליהם, שאסור יהיה להוציאם מרשות בעליהם או להחרימם; רביעית – מנהלי הבתים קבלו פקודה שאינם רשאים לעכב את חפצי השכנים היהודים שלא שלמו שכר-דירה, כדי לאַפשר ליוצאים לקחת עמהם את חפציהם… וחמישית – קפות החסכון, שהיוצאים הפקידו בהן את כספם, קבלו פקודה לשלם על יד בעלי הפקדונות סכום מתאים, שיספיק ליוצאים להוצאות הדרך, וששית – מסכומי הקונטות הסגורות יפרישו חלקים ידועים כדי ליצור מהם “קרן-יציאה”.

בכלל, לפי דברי העתון הנ“ל, רוצה הכובש שיציאת היהודים תתגשם בסדר הראוי ובמנוחה (!) ושלא יהיה מקום למהומה ומבוכה. ומובן מאליו: כמו תמיד – בכל כלל יש יוצאים. גזרת הגירוש אינה חלה לע”ע על בעלי-מלאכה מומחים שלעיר יש צורך בהם; על מומחים לאיזה מקצוע שאין למלא את מקומם לע"ע באחרים; ועל סוחרים שעסקיהם מביאים תועלת למשק העירוני. וכהוספה לכל הנזכרים גם אלה שיש להם משרת-עבודה המיוסדת על חוזה והם רשומים במשרד הביטוח הצבורי אם הם שכירים בעסק שמביא תועלת למשק העיר.

כמו כן יוכלו להשאר בעיר זקנים למעלה משבעים; חולים מסוכנים שהדרך היא להם בחזקת סכנה; יתומים; פרסונל סאניטארי, כגון: רופאים, חובשים, אחיות-מפקחות, וכל יתר היהודים הממלאים איזה שרות רפואית-סניטרית. ובכן, הלא הכל טוב ויפה; אלא…

כל הנמנים למעלה אין להם זכות להשאר בעיר באופן אוטומטי, אלא זקוקים הם לרשיון מיוחד אינדיבידואלי.

ואף “מאושרים” אלה יהיו צפויים מזמן לזמן לבקורת, שתקבע אם התנאים, שבזכותם נשארו בעיר עוד קיימים. ואם אין פגם בהנהגתם. כל זה, כמובן, על הניר. למעשה, תהפך הקהלה היהודית בקרקוי לתהו ובהו. כל אחד יתלה את זכותו להשאר בעיר באיזה סעיף ויקבל את זכות הישיבה בקרקוי… בשוחד. כי גם הגסטפו נותנת את עצמה לעוֵר את עיניה… השכיל הכובש להמציא גירוש וקונטריבוציה. העניים יגורשו; והאמידים ישלמו קונטריבוציה ותותר להם ישיבה זמנית…

9.8.40

נודה על האמת: הרבה מיהודינו נעשו שותפים לרוצח! אין המוזג רוצה בשכור בתור חתן לבתו; אבל מחוץ להתחתנות הוא מקרבו ומראה לו פנים מסבירים, כי בשכור תלויה פרנסתו… פרנסה שאני! אף שליחי הרוצח מתחתנים ביהודים כשדרושה להם עזרתם בעניני רגול ותיור. ובתוך יהודי פולניה אינם חסרים טפוסים מנולים ממין זה. ולא עוד – אלא שהם עושים את זה: חציוֹ לה' וחציוֹ לעזאזל. אין מן הנמנע שיהודי פולני יצא ממשרד הגסטפו כשאֶתנן בידו ומשם הוא פונה ללכת אל “צדיקו”, שעליו הוא משליך את כל יהבו וגורל חייו. אין לך דבר מגונה שאין יהודי פולני מוכשר לעשות לשם פרנסתו.ולמסור ממון של ישראל בידי גוי אם יש לו איזו טובת הנאה מזה – הוא מן “העברות” שכל אחד דש בעקבו. ראשית – מלאו את התפקיד של מבריחי סחורה גזולה. מיום הראשון לכניסת הרוצח העירה החל השוד. שליחי הרוצח התחילו חוזרים על פתחי חנויותיהם של היהודים שעוד היו מלאות כל טוב ולקחו מכל הבא לידם. וסמוך לחנות הגזולה חכה יהודון ששמש לו לגזלן “חורא” לגנבתו. הגזלן בא תיכף ומיד על שכרו. והקונה רכש את הסחורה השדודה “במקח השוה!”… שני הצדדים נהנו. ה“פיהרער” הוציא איסור להזדוג לנשים יהודיות מפני “עלבון הגזע” ובאיסור זה חייליו נזהרים; אבל מעולם לא אסר לגזול ולשדוד ולחמוס הון יהודים, ולכן נוהגים בזה לקולא ומשתפים יהודים עמהם…

כל זה בדרך ארעית. ככה נוהגים חילים וקצינים העושים מה שעושים על דעת עצמם ועל אחריותם. הם יודעים: אסור – אבל פטור. אחרי מבריחי סחורה גזולה באים “המוסרים” מישראל. כאן ממלאים תפקיד ראשי הסבלים, היודעים את הנעשה מאחורי הפרגוד של כל סוחר. הסבלים יודעים את הנעשה לפנַי ולפנים בנוגע לסחורה מוצנעה וליתר הסודות שבמסחר. וכאן שכרם כפול. בשעת הבהלה הם הם שהעבירו את הסחורה לשם הצנעה והרויחו “ממון קורח” בעד טרחתם. הייתי עד ראיה, שבראשית המלחמה העבירו סבלים סחורה מגנשה לרחוב נובוליפקי 27 וקבלו שכר-טרחה ושכר “לא יחרץ” חמשת אלפים זהוב. ורוָחים כאלה היו לאלפים. פשוט, סבלי ישראל התעשרו.

אבל למטבע זה יש עוד צד שני:

ברגע המתאים הלכו ואכלו קורצא ב“גיסטפה” – ןשוב באו על שכרם. יש לספר בשבחה: אין היא מקפחת שכרם של מוסרים ובוגדים אפילו אם הם מבני ישראל. ולא רק ה“מוסרים” מקבלים שכר מסירותם, אלא אף יושבי קרנות הנתפסים ע"י שליחי “הגסטפה” לשם הטענת הסחורה על האוטובוס. זוהי ההזדמנות היחידה שיהודי מרויח אצל נאצי… ואחרון אחרון חביב: אלה המה המרגלים הפוליטיים מבני ישראל. המוסרים נפשות מישראל לידי “הרוצח” ובזכות זו הם נהנים מכל מיני הנחות והקלות ונחשבים כבני בית אצל “הגסטפה”.

טפוסים אלה הם המסוכנים ביותר ואוי אוי לו לאיש הנצוד בחרמם. יש שאיזה בעל בעמיו נעלם פתאם. נאסר ונעלם בלי שום סבה. עמלים להבין: על שום מה ולמה? והנה – אלה המה מעשה ידי המחבלים. אויבי איש – אנשי סביבתו. יש שאתה יושב לבטח עם איזה אינדיבידואים ואינך חושד בו כלל וכלל שהוא הוא תחב סכין בגבך…

“אנשים” מסוג זה המה בעלי זכויות מלאות. ה“גסטפה” תומכת בהם וממליצה עליהם לפני מוסדות יהודיים לשם קבלת משרה. והמלצה זו עושה את פעולתה: הנמלצים מתקבלים ובתוך עמם הם יושבים…

סח לי עסקן צבורי מכובד: פעם התיצב לפני טשרניאקוב בבקשה לתת איזו כהונה בקהלה לעסקן יהודי שנשאר מחוסר עבודה ובא עד ככר לחם. על זה ענה לו טשרניאקוב:

– בנוגע לפקידים שלש ירושות ירשתי: ירושת ה. פרבשטיין; ירושת א. מזוֹר; ובאחרונה – ירושת מייזיל. ²¹⁴ וכהוספה לכל אלה מזכה אותי ה“גסטפה” בכל יום בהמלצות חדשות. וכלל גדול בידך: חלילה וחלילה שהמלצת גסטפה תשוב ריקם! אני מוכרח לקבלם בין אם יש לי בהם צורך ובין אם אין לי בהם צורך. ולא המשכורת המיותרת כאן העקר. אלא – אלמנט כזה הוא מוקצה מחמת מאוס ומחמת יראה. יש להזהר בכל היוצא מפיך. אזנים לכותל!

הנה עד היכן הגענו!!

10.8.40

מפני שחיינו הצבוריים נשתתקו אין שום מאורע מוצא את ההד הראוי לו. ולא עוד אלא שכל ידיעה המגיעה אלינו איננה מחוּרת כל צרכה אינה מתפרשת בכל פרטיה ולמחצה, לשליש ולרביע היא חתומה ואומרת: דרשני!

הנה מת זאב ז’בוטינסקי בעת התארחו באמריקה. אפילו עתונו של הכובש לא העלים את זה מאתנו אף כי מגמתו לא היתה אינפורמציונית אלא פוליטית-אנטישמית כדרכו בקודש. העיקר בידיעה מעציבה זו לא היה מותו של הסופר ז'. או של העסקן הציוני, של הדַבּר לאומתו, של מנהיג מפלגה, אלא – של יוצר הלגיון – לא, חלילה, לשעבר – ההווי העתיד להלחם עם גרמניה… ביותר אין לו צורך.

לצערנו הגדול אין לנו יכולת לעורר עליו אבל ברבים. כל אחד בודד באבלו ובצערו. בתקופה הקרובה היה ממלא תפקיד גדול בבניין הארץ ובהתישבותה… חסרונו יהיה מורגש. לא הייתי מן הנוהים אחריו, הכרתי בשגיאותיו ואפילו בשטויותיו. ואף על פי כן – הרגשנו את עצמנו יותר עשירים, יותר בטוחים, יותר איתנים כשהוא היה חי בתוכנו ודוקא מפני שלא הסכים לכל הנעשה בתוכנו. הוא מה שאמרתי: כחו של המנוח היה לא בחיוב, אלא בשלילה. כמנהיגנו הראשון לא היה כחו אלא בפה; גדול היה בהריסה ופעוט בבנין.

אין זאת אלא שהכובש נוחל מפלה אחרי מפלה, נפשו מרה עליו, ולכן הוא מכלה בנו את כל חמתו.

זמן מועט אחרי כבוש ורשה העמיד על סדר היום את ענין יִסוד גיטו. כבר נעשו כל ההכנות והגזרה היתה עתידה לצאת אל הפועל. הקהלה אפילו ידעה לפרסם רשימה מפורטת של הרחובות שהישיבה בהן אסורה ליהודים. ואז עוד טרם הורגלנו אל גזרותיו. כל גזרה זעזעה אותנו עד היסוד. וגזרת הגיטו, שהיא הקשה בגזרות, על אחת כמה וכמה. אבל פתאם הוסר הענין מעל הפרק. לא היינו מוכנים לא להתגלותו ולא להתעלמותו. הדבר נשתכח. וכך טבע הדבר מחייב: מי שנצל מאיזו צרה רוצה להשכיחה לאחרים ולשכח לעצמו. דיה לצרה בשעתה. אבל הרוצח – מחשבת לבו רק רע כל היום. הוא לא שכח. אלא שהוא מגשם את הגזרה חלקים חלקים. וזה עתה נעשה הצעד הראשון ליִסוד הגיטו. בקשר עם זה נתברר לנו גם ענין החומות המבדילות בין הרחובות שהקהלה העמידה אותן על חשבונה. בתור כלל שיש לו גם יוצאים נקבע, שכל הרחובות המפולשות שלא הוגדרו בחומה, מחוץ לגיטו הן, והישיבה בהן אסורה לדירים יהודים שבאים מן החוץ. זאת אומרת: הדירים היהודים שהשתקעו בהן לפני זה יכולים להשאר, אבל חדשים אינם מתקבלים. כמו כן אסור לשכן אריי להתישב מבפנים לחומות האלה. כאמור: אין זה עוד גיטו גמור במאה אחוזים רק למחצה, לשליש ולרביע. מובטחני, שאת החסר ישלים הכובש בזמן הכי קרוב. אם יהיה אדון לנו יגמור מה שהתחיל. אלא, באשרנו, שחדלנו להרגיש. חושינו קהו.

פקודה חדשה! החנויות הסגורות הגיעה שעתן להפתח. הפקודה אומרת: כל בעל בית מחויב עד זמן ידוע להגיש רשימת החנויות הסגורות שבחצרו וחנות הנפתחת מזמן לזמן, לסרוגין, על סוג הסגורות תחשב. פקודה זו הטילה רעש בין הסוחרים היהודים. כל אחד רוצה להשאיר לעצמו את עמדתו לימים הבאים. אם חנות יש לו לסוחר – הכל יש לו; ובאין חנות – אין לו דבר. מיד נגשו לתקון החנויות ולבדקן. הלמות פטישים אינה פוסקת כל היום בנלבקי החרבה והשוממה. שבים לבנות את הנהרסות ולחדש את העסק. אבל אין כל ההכנות האלה נעשות בלב שלם. אמנם העיריה נוהגת לתת תעודת מסחר לכל מי שבא לבקש. איננה מבחינה. אבל אין זה עוד רשיון לנהול עסק. רשיון זה בידי הכובש הוא. וכאן אין היהודי, שמשקיע סכומים הגונים לבדק חנותו, בטוח כלל וכלל שהרשיון ינתן לו. עד כה הגישו בקשות בכדי לקבל רשות להיות סוחר מאתים עשרים ותשעה יהודים, סוחרים לשעבר, הרשיון נתן רק לשבעה, בה בשעה שאריים מקבלים אותו בלי שום קושי, ומבלי יוצא מן הכלל.

ויש עוד להוסיף: נקבע לעקר, שהיהודי יכול להיות סוחר רק לאחדים; המסחר הסיטוני נאסר לגמרי לסוחר יהודי.

מעתה תהיה הזדמנות לעתונות לפרסם שורשה הולכת ושבה לתחיה. הרי זה יהיה אחד הבלופים, שהכובש כל כך מומחה ביצירתם…!

12.8.40

אור לתשעה באב ת"ש.

יום האבל הלאומי אינו נכר בשום דבר בורשה היהודית. אף בזמנים כתקונם לא נתנו חיינו הלאומיים אותותיהם כלפי חוץ. אבל היה לנו בית מקדש מעט. בו התפללנו, שפכנו שיח, בכינו אף צחקנו והשתובבנו. לא כן עתה. בתי כנסיותינו ובתי מדרשותנו סגורים. אין בית מועד לשכינה העברית ואין תפלה בצבור. כאנוסים דמינו. מדי בוקר תראו צללים שחוחים וכפופים, שעיניהם מפיקות אימה ומבטיהם תועים לכל צד, מתגנבים לאיזו פינה אפלה בכדי לשפוך שיח לפני קונם בגנבה ובצנעה. תפלה בצבור לעת מסוכנת כזאת היא חתיכה דאסורא. הנתפס ב“חטאו” יהא צפוי לעונש קשה. אם תרצה – הרי זה אפילו סבוטז‘. וכל המשתף את עצמו לסבוטז’ דינו למות. ואף על פי כן – אין אנו מונעים את עצמנו מלבוא “למקום חיותנו”. יהודים באים להתפלל בצבור באיזה חדר צדדי המפנה כלפי החצר כשתריסי חלונותיו מוגפים ואין לך בית תפלה שיעמוד שומם בלי “קדושה” ו“ברכו”.

אין כיהודי היודע לעבור על ה“חק”…

היום נתפסו אריים לעבודה!

ה“תשעה באב” שלהם הקדים ביום אחד. יום אבל היה להם היום!! הימים ימי קצירת התבואה בשדות ה“רייך” ולשם זה נתפסים ככלבים אנשים עוברים לתומם ברחוב ונשלחים לשדות ה“רייך”. אודה ולא אבוש: טעמנו טעם “נקמה מתוקה”… יטעמו גם הם טעמנו!

כשהגיעה עונת הזריעה לשדות ה“רייך” נתפסו גם אריים טהורים. אלא שאז הערימו האריים להאחיז את עיני הכובש “בסמן היהודי”, כלומר: “גם אנו יהודים שנפשך בוחלת בהם”! להרבה מהם הצליחה הערמה זו. אבל מאז החכים הכובש. הסימן אינו סימן. נתפסו בלי הבדל גזע אריים ויהודים כאחד. אלא “שבקשו” להראות איזו תעודה אישית. והנה – יהודי אמתי, יהודי מלדה, נבדק ואחרי חביטה הגונה בפניו או בשכמו נעזב לנפשו. לא כן פולני. בלי סמן הריהו מחויב להיות נשלח לעבודה על פי דין; ואם פולני נתפס, חלילה, עם סמן יהודי הרי זו הערמה, הטעאת השלטון מעין סבוטז' ואין לקנא בו.

יום מהומה, מבוכה ומנוסה היה היום דוקא ברחובות ורשה הפרינציפליות. כשנעלמו עם התחלת הציד עוברים ושבים ברחובות קריה היו מעכבים את קרונות הטרמים והיו מוציאים מהם את נוסעיהם הגברים בין שהם פולנים ובין שהם יהודים. אחרי בדיקה אישית נפטרו היהודים לבתיהם והפולנים הלכו בשבי.

מה טוב להיות יהודי!

13.8.40

בלחישה מספרים זה לזה, ש“המנהיג” הואיל להגיד, כי היהודים יהיו עבדים לה“רייך” עשרים שנה. לפני פרוץ המלחמה נבּא שאם תפרוץ מלחמה הגזע היהודי באירופא יעבור מן העולם. חולשתו היא הנבואה. גם בריבו עם טשורטשיל הוא מתלבש בתגא של נביא וצופה ומביט לאחרית הימים. (אבל בהתאמרו להיות נביא אמת לא הואיל עוד להגיד את אשר יקרה לעמו באחרית הימים). הוא יחזה שהגזע היהודי באירופא יעבור מן העולם; שאנגליה הולכת וקרבה לאבדון. שכל שונאיו יִכּחדו כליל מעל פני האדמה; שהנאציזם ישלוט בעולם אלף שנה, וכדי שנבואתו תתקיים כבר התחיל לעשות את הצעדים הראשונים להתגשמותה: בכל מקומות הכבוש שיהודים נחתים בהם הוא מעביד אותם עבודת-פרך. בעשרות מקומות בפולניה הנכבשה נוצרו מחנות-עבודה של אלפי יהודים המכלים את כחם ואונם לטובת “הרייך”, שהקיאה אותם מגוה ועשתה אותם למרמס כטיט חוצות.

ראשית העיר ורשה – הקהלה העברית התחייבה להספיק לכובש שמונת אלפי צעירים עובדים (עד שנת החמישים וחמש) בכל יום. כמובן, שאין זה מעכב מלתפוס יהודים עוברים ושבים לשרותים ארעיים ולהרביץ בהם מכות רצחניות כשהם כורעים תחת סבל עבודתם ומשאם כל זה אינו נכנס בחשבון. לשם “לגיון העבודה” נוסד על יד הקהלה משרד מיוחד. נתקבלו עשרות משגיחים ופקידים וכל העיר מלאה תועבותיהם. על פי החק הרי העבודה היא חובת גברא. כל גבר שעוד טרם מלאו לו חמשים וחמש שנה מחוייב לעבוד תשעה ימים בחודש כשמגיע תורו. ואף על פי כן יש מקום לחלופי-גברא ולתחבולות שונות כדי להמיר ראובן בשמעון ולוי ביהודה. האמידים ואפילו הבינונים נותנים פדיון נפשם והפליטים ומחוסרי עבודה באים במקומם. והיו אפילו זמנים שהקהלה הרויחה מצרותיהם של ישראל. מי שרצה לפטור את עצמו מעבודת-אונס היה משלם מס-חדשי סכום של ששים זהוב לחודש, בה בשעה שהפליטים ממלאי מקומם קבלו מאת הקהלה רק שלושה זהוב וחצי בעד יום עבודה וגם משכורת זעומה זו לא נפרעה במועדה. בפולניה עושים סחורה בכל. אף צרות ישראל הן נושא לפרקמטיא. בימים האחרונים יש הרשות לכל חב חובת עבודה לשלוח ממלא מקומו על פי בחירתו. אין זה, אמנם, לפי הדין. אבל הכובש בידיעה או שלא בידיעה מעלים עין מזה. אלמלי בא לקבוע את אישיותו של כל אחד לא שביק חיים לאמידים העצלים; אבל אין הוא נוהג ככה, וחלופי-גברא לשם עבודה היה למנהג קבוע. מקומות העבודה נמצאים על פי רב הרחק מחוץ לעיר, והעובדים מוכרחים ללכת רגלי מהכא להתם ומהתם להכא לפני העבודה ולאחריה. שעות העבודה הן שמונה וחצי; הוסף לזה שעתים להליכה יהיו ביחד עשר וחצי שעות עבודה בחנם ליום. אם תכפיל את זה פי תשע יהיו ביחד תשעים וארבע וחצי שעות עבודה לחודש. וכדי לדעת את הסכום הכולל של שעות העבודה שהיהודים מקדישים לשונאם בנפש, הכפּל את זה פי שמונת אלפים לחודש ותמצא סכום כולל עצום מאד, הלא הוא שבעה מליונים מאתים וששים אלף שעות עבודה. כל זה נותנת רק ורשה. ולפי אותו הערך בכל עיר ובכל כפר.

אבל בזה איננו יוצאים עוד ידי חובתנו.

עובדי ורשה הם מחוץ לשעות העבודה אנשים “חפשים”, ומחוץ לתשעת הימים, שנתחייבו בהם לעבוד, “חפשים שבחפשים”, מי שמלא את חובתו – מי ידמה לו ומי ישוה לו?!

ב“דיסטריקט” לובלין נמצאים עשרת אלפים יהודים, שיהדותם דנה אותם לחיים יותר קשים ומרים. אומללים אלה כפותים כל ימיהם ולילותיהם לעבודת-אונס במחנות מיוחדים המפוזרים לארכו ולרחבו של “הדיסטריקט” הלובליני. בהם תשרור משמעת צבאית ועליהם לעבוד את עבודתם תחת שבטם של נוגשים פולנים וגרמנים. בהם אין לקנא כלל וכלל. קלא דלא פסק הוא שבמחנות אלה אסור לחלות. וכל חולה – דינו למיתה. והיה מעשה שארבעה עשר עבדים חלו ותיכף לזה נורו. איני אחראי בעד אמתות הדבר. ²¹⁵ אבל מעין זה לאכזריות ולהקשחת הלב בודאי ובודאי קרה. קול המון כקול שדי.

עבודת “מחנות-העבודה” ש“בדיסטריקט” הלובליני היא עבודת פרך שקשה לעמוד בה אף ל“גויים” מגושמים שנתמחו בעבודות כאלה.

כיצד הם עובדים?

כל אחו וככר מוצף מים מן הצורך ליבשוֹ; כל הנהרות והנחלים היוצאים מדי שנה בשנה על גדותיהם ומציפים דרכים וכבישים ושדות מן הצורך לסדרם ולהשיבם על מכונם. חוץ מזה נחוץ להגדיל את השטחים הראויים לזריעת תבואות. ולפיכך – כל אחו, שהיה עד כה מכוסה עשב, זרוע כעת שעורים.

עשרת אלפים היהודים נחלקו לעשרים ותשעה מחנות עבודה, המפוזרים ב“דיסטריקט” הלובליני. שבעה מהם – בביאלה-פודלאסק; ששה בחבל ראדזין – לוקוב – לוברטוב; שמונה – בחבל חלם-וולודבה; ארבעה – בחבל הרובישוב; שנים – בחבל זמושץ; שנים – בחבל פולאב; וכאלפים – בחבלי יאנוב, בילגוריי.

ומפני שעל-פי רב אין לפועלים יהודים הקבליפיקציות הדרושות לעבודות-יבוש כאלה צרפו אליהם אלף וחמש מאות פועלים פולנים שהם מומחים לעבודות-יבוש וסלול. אלה האחרונים עסוקים בבנין כתלי התעלות ובסכריהן. קומנדנטים גרמנים מפקדים את המחנות; ונוגשיהם מפקחים על העבודה. בכל מחנה – נקיון דוגמאי. ויושבי המחנות נכנעים למשמעת צבאית.

אחרי גמר העבודה – לא מן הנמנע שעובדיה יגורשו “מדיסטריקט” הלובליני בתור יהודים המוצצים את לשד הסביבה…

14.8.40

היום היתה אצלי מסבה של חברים, שבאו לבקרני מבלי אשר נדברו לפני זה. כלם עמוסי-דאגה עם פנים כחושים ורזים, כי כלם נהרסו ממעמדם. לל. הופחת ממשקלו חמשה עשר קילו. כלו כפוף ושחוח. מלא יאוש על כל גדותיו: עד מתי? עד אנה? שנה שלמה בלי פרנסה. חי בנסים. מאין יבוא עזרו? בקיץ שעבר היה בדרוסגניק ביחד עם רעיתו, שנסעה משם לטרוסקביץ. ²¹⁶ וכעת? אין טועמים טעם בשר כל השבוע.

והנה פ. סוחר זריז ומשכיל. שקרא הרבה ושנה הרבה וראה הרבה, היה פקיד ראשי בפירמה גרמנית בורשה. פרנסתו היתה בטוחה. חי בשפע. תיכף לכבוש העיר קבל פטורין ובעד שלושה חדשים. סכּן את נפשו וברח לרוסיה. היה נע ונד ולאחר ששֹבע הרבה נדודים שוב סכּן את נפשו וחזר. סכום הפצוי כבר נאכל. מתפרנס בנסים. מחכה לבולשביים כאל מלקוש. כשאינם באים ראש לו חפוי; פרוטותיו האחרונות הולכות ואוזלות…

אחריו – חברי הטוב והיקר קוב. לשעבר – כלומר: לפני שנה – סוחר אמיד. דירה נהדרה ברחוב ניעצלה. רהיטים לוקסוסיים בארבעה חדרים. שותף רשמי בעסק אחד; ושותף בלתי רשמי בעסק שני. פרנסה פי ארבע. נסיעה למקומות-מרפא בכל שנה. מוקיר ורחום סופרים עברים.

וכעת? דוקא דירתו מצאה חן בעיני הכובשים שלוקחה ממנו בחזקת יד. נצטוה לפנותה במשך שלוש שעות ולהשאיר את הרהיטים. שני העסקים עברו ובטלו מן העולם. חדלה כל הכנסה. באשרו שהיה לו איזה הון. עבר לגור אצל אחותו בחדר ד' על ד' ומתפרנס ממזומנים, שהולכים ומתמעטים. אוכל – ואינו נהנה כי דואג ליום מחר. מונה את כספו בכל יום וחש דקירות בלבו: עד מתי יספיק? פניו נפלו. משקל גופו הולך ופוחת מיום ליום. הלזה חיים יקרא?! בת יחידה נשואה יש לו, והזוג ברח לרוסיה. נשאר גלמוד ובודד. גם עיניו נשואות מזרחה. מחכה “להם” כאל משיח… מה דעתך – היבואו?

הרביעי להם – ידידי היקר פר. לשעבר – בעל פירמה לאקספורט. בא כחה של פירמה דנציגית שכבר עברה ובטלה בהיותה יהודית. סוחר אמיד, משכיל, זריז ופקח ובקי בהויות העולם. חי בעושר ולא חסר לו מכל טוב. לפני שנתים הסתדר בדירה נאה בת ששה חדרים ברחוב סנטורס. חברים וידידים מכובדים הן למסחר והן לעסקנות צבורית וציונות היו מבאי ביתו. חי חיים של רוָחה ושל פרנסה.

וכעת? בשעת היריות והפצצות נהרסה דירתו למחצה כי פגע בה רמון ועשה בה חורבן. עסק – מאן דכר שמיה? הכל עבר ובטל. על המזומנים שחסך פרנסתו. זכה לקבלת סרטיפיקט וכבר היה מוכן לנסיעה – ו“הגסטפה” עכבהו ביחד עם יתר חברי הצ.ק. הולך ונודד כל הימים לבקש איזה עסק חדש – ולחנם. אין לך עסק שיהיה מותר ליהודי. הכל בחזקת איסור. כל המעינות נסתתמו. אדרבה, יראים לבקש רשיון ולהיות רשום אצל “הרוצח” אפילו אם הרשיון נתן. סוף סוף תעבור כל הסחורה למקום אחר. בכל פנה שאתה פונה – הכל סגור וחתום. לכל מקום שתלך לרגלי עסקיך אורבת לך סכנה אחרת. אתה כפות בלי שלשלאות.

ובכן, גם כספו הולך ונאכל. ומה התכלית? עד מתי יארך כל זה? אדם פקח ובעל כשרון מעולם עובר. כמעט – אדם מיותר! ואתמול זכה ל“אורחים” שלב כל יהודי יחרד לשמעם. אל תקרא: “אורחים” אלא חמסנים. נכנסו וחמסו ממנו שני שטיחים יקרים ועוד כמה חפצים בעלי ערך. אבל לא זה העקר. דברים כאלה הם מעשים בכל שעה. כל יהודי מוכן ומזומן לזה. ילכו לעזאזל שני השטיחים עם בעליהם החדשים! העקר: אולי אני יודע מתי יבוא הקץ לתועבה זו שמלחמה שמה? אולי יש לי עצה איך להחלץ מן המצר?

והאחרון לכל הקודמים – אף בחיים אחרון! – הוא המורה העברי מאל. מן המשובחים שבמורי ורשה העברים. מפורסם, מכובד, מחונן. אף לשעבר לא חי חיי עושר; אף לשעבר היתה פרנסתו בצמצום, אבל היה איש באנשים. חפשי במעשיו ובטוח ברוָחיו. הלך בדרכו הסלולה: עבודת התרבות העברית בבי"ס מיסודה של “תרבות” שבו עבד. לא הלך בגדולות, אבל הרויח לצרכיו. סביבתו ועבודתו נתנו לו ספוק חמרי ונפשי.

משנכבשה העיר – נסגרו בתי הספר ופסקה כל עבודה. סכנת רעב. בא “צנטאס” ²¹⁷ותקן נקודות-הזנה לילדי עוני. ביניהם גם תלמידיו. מִנו אותו למפקח על מאה ילד בשעת ההזנה. עבודת פרך! עבודת עצבים! אבל אין עצה אחרת. ארוחת חנם נתנת לו בכל יום ומאה זהוב משכורת בכל חודש. והוא שבע רצון.

– כשאדם רוצה הוא יכול להתפרנס גם במאה זהוב לחודש! שעת מלחמה שאני! צריך להסתפק במועט!!

אבל גם משכורת זעומה זו הלכה לאבוד, כי “צנטאס” מקבל את ספוקו מה“דז’ונט” ו“הדז’ונט” נתרוקן מכספו ומעבודתו. כל המוסדות – ובכללם גם “צנטאס” – שהתכלכלו על חשבון ה“דז’ונט” נשתתקו. כי אפס כסף. זה כשלושה חדשים שלא קבל את משכורתוֹ– הוא סובל יסורי רעב. גם לו אני מחוייב להגיד: מה יהא סופו?

ואני מניד ראש לתומתו והריני כאלו אמרתי:

– את סופי איני יודע – ואת סופך אדע?!

במסבה זו ישבה ורשה בזעיר אנפין. כמוהם – אלפים ורבבות! ובאמת – מה יהא סופנו?!! מי חכם ויביננו!? –

15.8.40

הוא מה שאמרתי: הגיטו הורשאי הולך ומתגשם. לאט, לאט, דרגה אחר דרגה. אתמול נתפרסמה רשימה של עשרים ושבע רחובות, שדיריהן היהודים מחוייבים לפנות את דירותיהם ולעבור לגיטו, כי לאחר שעזבו את דירותיהם הישנות אין להם רשות יותר להשתקע ברובעים האריים. גירוש זה לא עשה רושם גדול בעיר מפני שהוא חל רק על אלף ושש מאות נפש של יהודים מתבוללים למחצה, לשליש ולרביע שחיו בין גויים. אבל אין אנו בטוחים שמחר או מחרתים לא תחול הגזרה על תושבים יהודים של רובעים “אריים” אחרים. חיינו תלויים על בלימה. אם עבר יום “בשלום” אין זה אלא מקרה. ולא לחנם המציאו אבותינו את הבטוי: “ברוך ה' יום יום”!

בראשונה נפוצה השמועה שמגרשים גם פולנים מהרחובות ההן.ויש שמאמתים שמועה זו עד היום. אבל עתונו של הכובש הכחיש את “השמועה הבלתי מיוסדת”. ונראה שכך הוא באמת.

מדוע נתקדשו בקדושה מיוחדת עשרים ושבע רחובות אלה מיתר הרובעים האריים, שאין הישיבה בהם אסורה ליהודים שנשתקעו שם מלפני זה? על זה אין תשובה ברורה. השערה סותרת השערה ואין אתה יודע אל נכון דבר ברור. ואולי יש יסוד להשערה, כי הדירות האלה נתפנו כדי להושיב בהן גרמנים הבורחים לכאן מפני אימת הפצצות האנגליות. ולא עוד – אלא שגם אשת ה. גאהרינג בין הבורחים. איך שהוא, אבל החורבן האקונומי והמשקי של היהודים הולך ומתקדם. לא רחוק היום והכובש יוציא אל הפועל גיטו פורמַלי.

האוירה הולכת ומתעבה עד שאין כבר אויר לנשימה.

סוף סוך צריך להודות, שצדקו האומרים: “מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”? מי עוד כמונו שישא עול של יסורים וענויים נוראים בקומה זקופה ובבדיחות? עצבי נחושה היו מתפקעים!

עם אחר במקום ישראל היה כורע ונופל תחת סבל יסוריו. חלק היה יוצא מדעתו; חלק היה נופל למשכב; וחלק היה חוזר על הפתחים. כל זה בדרך הטבע. אבל באשרנו שאין אנחנו נשמעים לאותו הטבע. מטורפי ורשה לא נתרבו; ואם נתרבו הרי הם הוספה מיוחדת מערי השדה. אבל בדרך כלל עוד נראה צחוק על פנים. הנוער עושה את שלו – עוסק באַספורט. אפילו יש שהוא רעב. והבדיחה היהודית? היא הורגת נפשות בחדא מחתא.

עם החי בתנאים נוראים כאלה ואינו יוצא מדעתו, ואינו מאבד את עצמו לדעת ועודנו ממלא את פיו צחוק – בטוח הוא ש“נצחוֹ לא ישקר”.

מי יקדים לעבור מן העולם: הנאציזם או היהדות?

יד ליד! הנאציזם יקדים!

תרופה יש לנו שישעיהו הנביא יעץ לעמו:

“לך עמי בוא בחדריך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם”.

וככה אנחנו עושים…

16.8.40

לגולי קרקוי עשו “הנחות”. רצון השליט הוא “לשבור את החבית ולשמור את יינה”. ה“עתון הז’ידי”, שמתג ורסן על שפתו וירא הוא לפצוח פה, היה לשופרו מאונס; ולכן, כשהוא מרציא על דבר ה“הנחות” לגולי קרקוי הוא מצייר את אידילית הגירוש בדברים כל כך נוחים ונעימים עד שאתה שוכח את הטרגדיה המחרידה הגלומה בתוך דבריו.

הנחות כיצד? לא כדאי לו לברבר שתתרוקן העיר בבת אחת פן תהיה לשממה, ולכן הוא מגרש ביד אחת ועושה הנחות מצד שני. ישנם כמה וכמה סוגים של יהודים שעל יסוד בקשה אינדיבידואלית מנומקת כל צרכה יש להם האפשרות להשיג רשיון להשאר זמנית בעיר. סעיפי הנחה אלה נותנים מקום לשדרות שונות להתלות בהם ולהגיש בקשות להשאירם. בקשות כאלה תוגשנה לרבבות. ה“הנחה” כלולה בזה, כי עד קבלת תשובת השליט, בין חיובית ובין שלילית, אין המבקש מחויב לעזוב את העיר לזמן הנועד, כלומר עד 15/8. הרשות בידו להשאר ולחכות לתשובה. אבל גם במקרה כזה נקבע זמן מקסימלי – עד 31/8. כנראה, התשובה, תהיה מה שתהיה, לא תאחר לבוא.

אבל – עם כל זה מרבים יהודי קרקוי לעזוב את עיר מולדתם. יראים לסמוך על נס. הטרגדיה הלודזית החכימה את המצפים לנסים. אלה שברחו בעוד מועד “רואים את עולמם בחייהם” בהשואה ליסורי גיהנם שסובלים יושבי הגיטו הלודזי. מצוקי שאול ושחת במלוא מובנם. למודי נסיון מקדימים יהודי קרקוי לצאת את העיר לפני בוא הרגע האחרון. כל אחד רוצה להציל את מטלטליו בעוד מועד; כל אחד רוצה להתחמק מעיני הכובש שלא יהיה רשום אצלו.

אבל לאן?

בורשה צפינו לזרם גדול של גולי קרקוי. כבר צלצלו באזנינו הכרוזים והסיסמאות הידועים ע“ד “תכריכים למתים ולחם לחיים”, והעומדים על יד הגה הצדקה השתמשו בגזרת קרקוי בכדי לעורר את הלבבות למעשה צדקה. אבל יש לציין, שאין גולי קרקוי מרבים לבוא לורשה. אינם מרבים – מפני שני טעמים: האחד – מפני שאין קרבה נפשית בין בין יליד גליציה ובין יליד פולניה הקונגרסאית. אלה המה שני טפוסים שונים זה מזה. אמנם שניהם גם יחד אינם חביבים ביותר; שניהם גם יחד אינם מצטיינים במעלות יתרות; אבל לא הרי זה כהרי זה בחנוך, בנמוס ובתרבות. הגליצאי הוא מתורבת יותר, מנומס יותר ואירופאי יותר. מה שאירע לעשו אירע ליעקב. אוסטריה המתורבתת של הקיר”ה חנכה וגדלה אותם והניחה עליהם חותם אירופאי. לא כן יהודי פולניה הקונגרסאית! כל ימיהם חיו תחת שבט הנוגשׂ של הצאריזם, שדחק אותם לתוך פנה אפלה וחשכה והשאירם כמו שהם: בלי לחם ובלי השכלה. וכל מי שאין אלה לו איננו בבחינת בן-אדם מתורבת. הסרת הגבול לא הסיר את המניעות הנפשיות שבהורתן הן עומדות אפילו מנטליות אחרת; ובשניהם – כח דוחה המרחיק אחד מן השני.

לאחר הפּוּזיה הפוליטית. ²¹⁸ שני עמים בני גזע אחד במדינה אחת, לכל אחד אבל אין זו הסבה היחידה:

לורשה יצא שם רע בעולם. ויש להודות: כגמולה שולם לה. אלמלי דמסתפינא הייתי אמר, שהכנוי הראוי לה ביותר הוא הכנוי: “עיר הנדחת”. בכל מפעל, מאיזה סוג שהוא ורשה מפגרת ומקשה את לבה. המוניה – מגושמים. עסקניה – דורשים לעצמם ²¹⁹, וכל “ויהי” הוא עסק יפה עבורה. היא עושה סחורה בכל דבר שבא לידה.

היש אומלל מגולה יהודי שנעקר משרשו, ירד מנכסיו ונתדלדל דלדול גמור? היש מצוקה נפשית וחמרית יותר גדולה מגירוש? וכדי לקיים “פתוח תפתח את ידך” הוא פותח על מנת לקחת… השכירו חדרים לגולים במחירים גבוהים מקסימַליים ופושטים את עורם בכל הזדמנות שתבוא לידם. לרשעותם ולאכזריותם לאחיהם האומללים אין קץ וגבול. צרת ישראל הפכה להיות להם לפרנסה. הגולים מתנים את צרותיהם ותלונתם על יהודי ורשה “השלוים” בהתמרמרות מרובה; ויש אפילו – בחריקת שנים ובקצף אין-אונים. הפקעת שער הדירות הגיעה לשיאה. שום נמוקים הומניים אינם נכנסים בחשבון.

יחס אי-אנושי כזה לאחים בצרה הטיל במדה ידועה פחד על גולי קרקוי שמונעים את עצמם מלבוא לסדום הפולנית…

יש לציין שמיטיבים הם לעשות: הגיטו הורשאי מלא מפה לפה. הדחק והצפיפות הגיעו למעלה ראש. מתחככים זה בזה דוקא שלא להנאתנו. לגולי קרקוי צר המקום…

19.8.40

“מפעל חדש הילד” מנסר בעולמנו והשאון הפילנטרופי מחריש אזנים. עיר הבירה נחלקה לשלושה רובעים. ואותי דן גורלי לשכון ברובע השני, שד"ר אלטר הגליצאי הוא מנהלו.

אני הנני אחד מבפנים שבא מן החוץ. אינני פקיד ואין לי משכורת חדשית. אבל מעורב הנני בין עסקני הצדקה והנני נחשב לאחד מן הקרובים לההנהלה. הרושם הכללי: יריד! ברובע נמצאים כחמש מאות בתים המאוכלסים יהודים. בכל בית נוסד “ועד-חצר”; לכל ועד – נשיא וסגנו והתמנויות שונות. כל אחד בא עם נגעי לבבו ועם טענותיו ותלונותיו ותרעומותיו. כל אחד – יותר משהוא עוסק הוא מבקר. ולכן גדולה המהומה ואין נחת. וכמו בכל יתר מקצעות החיים היהודיים אור וחושך משתמשים בערבוביה. מצד אחד מסירות נפש ועבודת פרך בלתי פוסקת למעשה הצדקה. בפרזידיום של הרובע השני נמצאים שלושה יהודים סוחרים ש“העזרה העצמית” היתה לתוכן חייהם. ודוקא מפני ששלשתם עובדים שלא על מנת לקבל פרס אין קץ לקרבנות – עמל שהם מביאים. היהודים הסוחרים לשעבר ה“ה כהן, רוזנברג וּוַיינברג שקועים ראשם ורובם בעבודה, שהיתה להם לא עבודת “שבת ויום טוב” אלא עבודת חל. משלח יד אחר אין להם כעת ואת כל עתם הקדישו ל”העזרה העצמית" היהודית שברובע השני. היותר טפוסי שבשלשתם הוא כהן – סוחר עשיר ששחקה לו, כנראה, השעה ואף בשעה קטסטרופלית זו עודנו עומד על עמדו אף כי בית מסחרו נתרוקן מכל סחורה. ובמקום משא ומתן של מסחר הוקדש כעת למשא ומתן של צדקה. ככה הוא העם הזה!! הכל נעשה במהומה של עסקנות ובעויות ובתנועות של עם מזרחי. המזרחיות עוד תקועה בנו אף כי יושבי אירופא הננו זה אלפים שנה. משרד אריי למעשה הצדקה בודאי שהיתה לו צורה אחרת; כן, פנים אחרים כלפי חוץ ועבודה פנימית-משרדית יותר שקטה ושלוה. גם כאן נעשית עבודה משרדית עצומה, כי עשרות צעירים וצעירות שנתפּנו מלמודיהם ומכל עבודת-יד עובדים שלא על מנת לקבל פרס פשוט במסירות נפש. אבל כל הבא מן החוץ יקבל רושם כאלו הוא בא לאיזה בירז’ה. בחדר המנהל תמצא תמיד עשרות איש ולכל אחד הוא מסדר את ענינו בנוכחותם של יתר העומדים על גבו. אין זו עבודה משרדית אלא עצבנות, מיגעת ומַרגזת. תמיהני, מאין לו לבן-אדם זה עצבי נחושה כאלה?!

הדירה צרה מהכיל את כל הרפרטים, ששנים שלושה מהם נמצאים בחדר אחד. ועל יד כל שולחן צובאים עשרות עסקנים וכל אחד עם טרחו ומשאו. כשאתה בא לסַדר איזה ענין אתה מבלה כמה שעות ואם בן-אדם עסוק אתה ואתה מצוּוה לקיים את הפסוק “עושה צדקה בכל עת”, כלומר: לפרנס אשה ובנים, אתה מקלל את השעה, שנבחרת בה לנשיא “ועד החצר”. וככה במשרדו של כל רובע. המשרד המרכזי העומד על גביהם הוא ברחוב לשנה 13, שבראשונה היה סניף לבתי-התמחוי של “הדז’ונט”. עכשיו יצא לרשות עצמו. בו התחיל סטרובינסקי לעשות את הצעדים הראשונים ביסוד העזרה העצמית באיזו פנה צדדית וכאורח בלתי קרוא. ה“דז’ונט” האמתי, האמריקאי, היה אז בעצם חומו ותקפו, ואישלא האמין שנוכל להקים “מפעל צדקה” ענקי כזה בכחותינו העצמיים? יהודי פולניה יתנו כסף? מי האמין לשמועה כזאת?

ואף על פי כן!..

ויהודי ורשה נתבעים ונותנים. כשנמצאים עסקנים הראויים לשמם ויודעים את אשר לפניהם והעקר שיודעים להערים ולהאחיז את עיני המנדבים, אין עמלם לשוא. אמנם, כל פרוטה עולה בעמל אין קץ. נותנים כאלו כפאם שד – אבל פטור בלי כלום אי-אפשר. עכשיו אנו רואים בחוש, כי העזרה האמריקאית לשעבר השחיתה בנו כל מדה טובה והפכה אותנו לפושטי יד בלי שום הכרח. פני ורשה היהודית נשתנתה עד שקשה להכירה. העסקנים אחזו כעת בסיסמה אחרת: אין מבקשים אלא דורשים. אין זו נדבה אלא “עזרה עצמית”. כל אחד הוא אבר בודד בגוף הקוללקטיבי ש“עדת ישראל” שמו. כשלקה אחד האברים כל הגוף לקה. גלגל החוזר בעולם הוא. אין האויב יורה בנו את חציו על פי ברירה מוקדמת. כלנו נשתוינו בעיניו. היום ראובן ומחר שמעון. ככה אנו דורשים וחוזרים ודורשים חדשים לבקרים בדרשותינו ודברינו נכנסים אל הלב. אין לך דיר בחצר אף אם יש לו קיום עלוב והוא מתפרנס בצער שלא יפריש תשלום חדשי מרוחיו הזעומים והמצומצמים לקופת “ועד החצר” לטובת הגולים והמגורשים, הדוויים והסחופים שאבד להם כל מעמד בחיים. בין יהודי פולניה נמצאים עוד הטפוסים הפשוטים, העם-ארציים של “עמך” שמטבע ברייתם הם טובי לב והם הם הראשונים לחמלה על כל דל וקשה-יום. מצטרפים להם העושים מעשה צדקה לשם מצוה, לשם חלק שמן בעלמא דאתי. היה מעשה ובאחד הבתים שברחוב סמאצ’א הטיל “ועד החצר” תשלום חדשי על כל דירי החצר לטובת ה“עזרה העצמית”. ודלגו על אחד הדירים וגולדמאן שמו מפאת עניותו המפורסמה. הכניסו אותו לרשויות המקבלים; ויהודי פשוט זה נעלב מזה ובא והביע את מחאתו לפני שלטונות “ועד החצר” על העלבון הזה.

– איך זה – טען – מצוה שבאה לידי לא אקיימנה? דיי לי שה' העליבני ומנע ממני עושר ועוד אתם באים להעליבני?!

ואנוס היה הועד לקבל את נדבתו – שני ימי עבודה בחודש…

וזה לעומת זה עשה אלהים:

לעומת גולדמאן שהוא “אוּניקוּם” חיים וקיימים ומתענגים על כל טוב אף בימי הרעה האלה עשרות “חזירים”, בעלי הון ובעלי פרנסה, שחלקם לב אבן תחת לב בשר וקשה להוציא מתחת ידם הקמוצה סכום כלשהוא.

הרי לך עובדה:

במרכז הגיטו היהודי נמצא “דנסינג” אחד, שרק יהודים הם מבקריו. אלה שלבם פנוי לתענוגי החיים אף בשעת צרה זו באים לשם לבלות בנעימים נשף אחד. מלבד לגימה אפשר להתענג שם על מוסיקה יהודית ועל שירים כעין: “מיין שטעטעלע בעלז”. והנה אתמול נמכרו שם ארבע מאות כרטיסי-כניסה במחיר ארבעה זהובים וחצי כל אחד. ותוי “העזרה העצמית”, שפשטה יד לשלוי עולם אלה, נמכרו בסכום ששים זהוב!.. וגם זה אחרי רוב תחנונים, בקשות והפצרות.

על “העזרה העצמית” היהודית, שעם כל קמצנותם של יהודי ורשה היא בכל זאת מכלכלת בסעודה רזה שלושים אלף ילד (צנטאָס) ועשרים וחמשת אלפים גברים ונשים ליום אפשר להמליץ: “מעז יצר מתוק” – “קבצנים” פושטי יד הפכו את עורם ובמקום “מקבלים” היו לנותנים.

ועוד: נבראה הסתדרות מסונפת רבת-פעלים שלא היתה עד כה כמוה בישראל. מלבד ערכה הפילנטרופי יש לה ערך לאומי כללי לכשיבוא הצורך לסדר את חיינו על יסודות חדשים.

21.8.40

“העזרה העצמית” היא יורשתו של “הדז’ונט”. אבל גם “הדז’ונט” שברחוב “יאסנא” טרם הובא לקבורה. הנהו במצב השתיקה, רגעי גסיסה באו לו. אבל עוד טרם נסתיים עליו הגולל. אחת מפקידותיו, שקבלה פטורין, דברה בקנאה על מכירתה המוּצלחה “עודנה עובדת ביאסנא” ובארבעה לאוגוסט קבלה את משכורתה החודשית סך ארבע מאות זהוב. ולא רק זה. בצנעה מספרים יודעי דבר, שעוד ביולי קבלה “העזרה העצמית” תמיכה כספית מאת “יאסנא” בסך הגון (כמאה וחמישים אלף זהוב) אבל אלה הם הפרכוסים האחרונים. עוד יש זכר ל“דז’ונט” בצורת שני דירקטורים (השלישי יושב ב“חד גדיא”) המקבלים משכורת חודשית, מלבד הדירקטור הגדול העומד על גבם…

במשך עשרת החדשים של ימי המלחמה הוציא ה“דז’ונט” שבעה עשר מיליונים. כי “בימי הטובה” נהג את ממשלתו ביד רחבה. כל מי שרצה ויכול הושיט את ידו לתוך קופתו. הכל היה תלוי בדירקטור שדן את הגבאי או את המוסד לשבט או לחסד. אבל איש לא יצא ממנו בידים ריקות. ההקלה החמרית שבאה מזה לצבור היהודי אין לשער.

לא כן יורשתו – “העזרה העצמית”. היא דלה ועניה ואין בכוחה לסַפק אף החלק המאה של רבבות הנצרכים שמיום ליום הם הולכים ומוסיפים. יריד גדול ורוָחים מעטים. במשך רבע שנה הספיקה לקבץ על יד כשש מאות אלף. אין זה אלא כטפה מן הים. ולפיכך – שני הצדדים גם יחד: הנותנים והמקבלים מתרעמים זה על זה ואין נחת. מצד אחד קשה כקריעת ים סוף לקבל כל פרוטה מאת המנדבים. לא הורגלו בזה. מי ראה כזאת ומי שמע כזאת שיהודי פּולניה ישאו בעולם של אחיהם לצרה ויהיו מחוייבים לכלכלם ולהספיק להם את כל צרכיהם? התעמולה גדולה. קוראים לאספות בכל חצר. מחנה גדול של נואמים נודדים מבית לבית ומעוררים את הלבבות. מאחיזים את העינים בהערמות שונות כדי להוציא את הפרוטות. מלבד נאומים נלהבים מסדרים “אימפרזות” שונות בצורת הגרלות או בצורת הצגות לילדים ואפילו בצורת קונצרטים חצריים לגדולים. חוזרים על הפתחים עם “תוים ולבנים” ותובעים במפגיע: “תנו”! היתה לסיסמא: “לא צדקה אלא חובה”! וכל התכונה הגדולה הזאת הביאה מעיר ואם בישראל כורשה הבירה, שיש בה כחצי מיליון יהודים (הכניסה) רק שש מאות אלף זהוב.

היוצא מזה – שגם המקבלים מתלוננים. משפסקה תמיכת “הדז’ונט” הופחתו מספר בתי התמחוי. בימי הטובה “האכילו” בבתי התמחוי כשבעים אלף איש; והבודז’ט של “העזרה העצמית” מספיקה רק לעשרים וחמשה אלף ארוחה לגדולים ולשלושים אלף ילדים.

לשתדוק בדבר תמצא כי כל המהומה אינה באה אלא לשם “לגימת המרק” שבבתי התמחוי; חוץ מזה אין דבר. וגם זה לא בחנם. לגימה דלה זו עולה בשלושים פרוטות. ורק יוצאים מן הכלל נהנים מהנחה. ועד שתזכה לקבל הנחה זו עליך לעבור שבעה מדורי פורמליות.

ובכן, למעשה אין הנצרך נהנה אלא “מלגימת המרק”. אבל הפרוגרמה מכילה הרבה רפרטים, שאינם אלא שמות על הניר. במציאות אין להם שום ערך מעשי. הנה רפרט להלבשה; למעשה עוד טרם זכה ערום לברך ברכת “מלביש ערומים” על ההלבשה שקבל. מחכים עדן ועדנים ויוצאים בפחי נפש. הנה רפרט סאניטארי; למעשה אינו נותן אף חתיכת סבון לא לרחיצה ולא לכביסה. על שאלתי: לשם מה נוצר? נתקבלה תשובה – כדי להפעיל את הקהל היהודי במקצוע הנקיון! תאָמר נא האמת, אמנם המצב הסאניטארי בבתים היהודים הוטב. נקיון בכל מקום. אבל לא הרפרט הסאניטארי גרם לכל זה. הכובש מדקדק בעניני נקיון ומחמיר מאד; ביחוד – ברובעים היהודיים. הרפרט הסאניטארי ממלא בבחינה זו את תפקידו של הזבוב במשלו של קרילוב…

והוא הדין: הרפרט של “חנוך”. מהומה רבה ותועלת מועטה. היתה למודה ליסד בכל חצר “פנה לילדים”. בראשן עמדו בחורות מ“עמך”. בלי תעודות השכלה ובלי הכנה מקצועית. ועם כל זה – העבודה מתקדמת. אין לך דבר העומד בפני הרצון. וגם כאן: תפקידו של הרפרט הוא רק להפעיל. הפעלה זו אמנם יצרה מרכז לכל המפעל. מסביבו מתרכזות אלפי פיות, המחכות למוצא פיו ולהוראותיו. אבל, כרגיל, הוא מביא לכלם רק אכזבות. למעשה אינו נותן דבר. אינו נושא בעולה של שום הוצאה.

וכן יתר הרפרטים. (שמות, שמות) אין להם פרי – כי אם שמות…

והחיים נעשים קשים מנשוא. חבל הוטל על צוארנו ומיום ליום הוא הולך ונהדק יותר ויותר. החניקה איפוא הולכת ומוסיפה.

במרכז השלטון, בקרקוי, אמרו בימים האלה מפורש: היהודים צריכים לעזוב את אירופא! וגירוש קרקוי בא כדי לנקות את העיר מחלאת היהודים. ומה לנו, איפוא, עוד?!

מכונת שלטון של ממשלה אכזרית וברברית, אבל מודרנית עוסקת כל הימים במלאכת ההשמדה, שמלבד היותה תפקיד מדיני היא גם “מטרה לאומית קדושה”

ולפיכך – אנחנו הולכים וכלים, הולכים ואובדים משעה לשעה. וכלל גדול יהיה בידך: בכל פעם שהעולם לוקה – ישראל לוקים כפלים. הפצצות שנזרקות באנגליה נזרקות גם בנו; ופלא הדבר! הפצצות שנזרקות בברלין פוגעות גם בנו.

מאות משפחות גרמניות בורחות מארץ התופת ומבקשות להן מפלט אצלנו, כנראה, אלה הנה המשפחות המיוחסות, הראשונות לכל מפלט והצלה. והכובש מכין להן מקום בורשה. ולפיכך נצטוו היהודים לפנות את דירותיהם בראשונה בעשרים ושבע רחובות ואחר כך – בארבעים. איזו מהן? קשה לקבוע מפי השמועה. אלא שבקהלה כבר נמצאת רשימתן. היום או מחר נדע. ומפני שרכוש היהודים הוא הפקר אפילו אם יש לו בעלים, נכנסים בעצם היום אל דירות יהודיות שבגיטו ומוציאים את כל מערכות הרהיטים ויתר כלי הבית שנועדו לתשמישי בית שונים. ואפילו כרים וכסתות, בגדים ולבנים אינם יוצאים מן הכלל. כל מה שהעין חומדת והלב מתאוה היד לוקחת. ואינם לוקחים סתם, כדרך לקיחה, אלא בסדיזם זדוני ועריצי. אתה מחוייב במו ידיך להוציא את רכושך ולהטעינו על האוטובוס העומד מוכן על יד השער. וככה עשרות משפחות הולכות ומתדלדלות בכל יום.

אבל רע מזה הוא – יצירת הסקטור היהודי האקונומי המובדל ומופרש מהעולם האריי. זוהי פוליטיקה אֶקונומית שגלומה בה שיטה שלמה מחושבת מראש שהולכת ומתגשמת בדיקנות מפליאה.

למהותה ואופן התגשמותה כדאי יהיה להקדיש רשימה מיוחדת.

22.8.40

“שפלות גזעית” בפני עצמה אינה מספיקה לנאציזם. עליה לשמש אמתלא למטרה יותר קדושה ונשגבה – נצול ממונם של היהודים. ולכן – אחת ממטרותיו של הנאציזם הוא לרושש את היהודים, להרחיקם מכל מקור של פרנסה, לעשות אותם גוי אשר לבדד ישכון. ומזה – צעד אחד לסקטור האקונומי היהודי המיוחד, שמצוה לדלדלו, לחַסרו מכל הכחות החיוניים ולעשותו כמצולה שאין בה דגים.

קודם כל הנהיגו השגחה מעולה ואפילו כמין מונופולין ממשלתי על תוצרת הכפר. מדרך העולם היה שהכפרי היה מביא את תוצרת אדמתו העירה המאוכלסת יהודים תגרנים והיה עושה חלוף כפול: בראשונה נתן תוצרתו וקבל כסף; הרי זה חלוף ראשון. אחר כך בא אל התגרן והמיר את כספו בתוצרת התעשיה העירונית; הרי זה חלוף שני. חלופים אלה פרנסו את היהודים.

מה עשה הנאצי? העמיד מחיצה בין הכפרי ובין התגרן העירוני. המחלקה “כלכלה” שעל יד הנציב הקרקואי משגיחה בשבע עינים על תוצרת הכפר למיניה השונים והיהודים הורחקו ממנה בזרוע… החק. לתגרן יהודי אסור לחזור על הכפרים ולעשות קניות ישר אצל הכפריים. הכפרי מחוייב להביא את תוצרת-אדמתו וגדולו לתחנות קבועות לשם זה בכל רחבי המדינה. כאמור, “הכפרי מחוייב”, אבל אינו רוצה ועושה את זה כמי שכפאו שד. בתחנות הרשמיות נקבעו גם מחירים רשמיים שאינם כדאים לו. ולכן מעלים הכפרי מפני הכובש עד כמה שידו מגעת, ומה שהוא מבריח מעיני הכובש הוא מוכר בצנעה לתגרן היהודי ב“מחירים מלוחים”. מהברחה זו שני הצדדים מתפרנסים. עד שהתוצרת מגיעה לצרכן היא עוברת דרך שלשלת ארוכה ומוסיפה והולכת במחירה. ומזה היוקר המאמיר לסחורות המושגות מחוץ לקונטורה. הסחורה המוצנעה והמוברחה מובלה בעגלת כפרי ההולכת בראש, ובעקבותיה הולכת עגלת-משנה עם תגרן שחבילת בנקנוטים מוכנה בידו שבכיסו על כל צרה שלא תבוא. אם יקרה איזה “עכוב חוקי” בדרך, הבנקנוטים שבכיס התגרן הוגים אותו מן המסלה. וכן בכל עכוב ועכוב. ולעכובים ולמעכבים אין מספר, כלם זקוקים לפרנסה. ומזה – קילו לחם לבן שלושה זהובים.

אבל – אין הברחה והשוחד המלוה אותה פרנסה נורמלית. באופן רשמי אין ליהודי דריסת-רגל בכפר. הוצגה מחיצה חוקית בין שני צדדים שכל אחד היה מהנה את חברו וגם נהנה ממנו.

היהודים חדלו גם להיות יצרנים תעשייתים. לכל בתי-החרושת היהודיים הראויים לשמם הוכנסו ממונים מצד הכובש (קומיססארים) ולמעשה פסקה בעלותם היהודית. לכל בית חרושת “קונטה סגורה”, ואם יש עודף של הכנסה הוא מופקד על שם ה“קונטה”, אלא שהיא סגורה, סופה, כמובן, לעבור לידי הכובש. לשם פרנסה, אם אין ליהודי מקור פרנסה אחר, מפריש הממונה איזה סכום זעום ל“לחם צר ומים לחץ.” והקונטה סגורה עולמית. באופן כזה חוסלו שתי שדרות יהודיות שעד כה התפרנסו בעצמן ופרנסו אחרים התלויים בהם אם מחמת שכירות בתור פקידים או מחמת שרותים שונים בתור אמנים ובעלי מלאכה.

שדרה שלישית מקופחת היא – בעלי הבתים. כלם באין יוצא מן הכלל, נושלו מאחוזותיהם. בעלותם פסקה. שכר-דירה משלמים לממונה והוא הוא המוציא והמביא את כל עניני החצר. מעתה – שכר דירה אמנם משתלם בעתו ובזמנו: חוששים לאֶקסמיסיה! אבל אין בעל הבית נהנה מזה, כי כל ההכנסות הולכות אל “הקונטה הסגורה” ז.א. לידי הכובש ומשפסקה הבעלות היהודית קופחו מרוחיהם אלפי בעלי מלאכה, שהיו מרויחים משרותים שונים שהיו עושים לבעלי הבתים היהודים בתקוני החצר. ששת אלפים בתים יהודיים נמצאים בעיר. הווּ עד כה מקור פרנסה לאלפי משפחות, הן והתלויים בהן; מקור זה נסתם כעת.

עכשו שדרה רביעית, שהיא רוב מנין ורוב בנין של היהדות הפולנית. הלא המה החנונים שמחמת המלחמה ומחמת השוד והחמס נהרסו ונשרפו חנויותיהם או שנסגרו מיראת השודד. קצתן הולכות ונפתחות מפני שהכובש מכריח לזה. ובאם לאו – תוחרמנה. ומפני שכל חנוני חושש לאבדן עֶמדתו, החנויות הולכות ונפתחות לאט לאט, אבל לא בסחורות מנופקטוריות וגלנטריות, אלא – במי סודה, בגלידה ובממתקים. בחנויות גנשה ונלבקי הגדולות והמפורסמות לפנים, נמכרות כעת מכולת וממתקים או מי-סודה. ראשית – לא לכל אחד מותר להיות סוחר. דרוש לזה רשיון מיוחד מאת הכובש המדקדק בזה דקדוק גמור ונותן רק לאחד ממאה, אף כי העיריה נותנת “כרטיס רגיסטרציוני” לכל מי שבא ומבקש. היוצא מזה ששבת המסחר היהודי. מנהלים אותו תגרני הרחוב, הנרדפים על צואריהם מאת המשטרה. אלא שסוף סוף באים עמה לידי “עמק השוה”… צפיפות ודחק על המדרכה. עד שאין מקום לעבור. קולות התגרנים מחרישים את האזנים; סחורותיהם בידיהם ומקום קבוע אין להם. התגרן שט ממקום למקום ומכריז על סחורתו כדי למשוך אליו את עיני העוברים והשבים. חנות פתוחה לנעלים לא תמצא אף בנרות. לעומת זאת תמצא אותן בידי תגרני הרחוב. כל סחורתו בכמות היא – נעל אחת. ביותר אין לו צורך. אם יצא המשא ומתן אל הפועל יביא לך תיכף ומיד את בת זוגה. וכן גופיות; כתנות; וכן פוזמקאות; וכן טריקו; וכן כל מיני סחורות שבעולם. התגרן הנע ונד אינו ירא מפני החרמה, כי רק נעל אחת בידו. לא כן הסוחר ההגון. סחורתו צפויה להחרמה. בכל עת ובכל שעה לא מן הנמנע הוא שיכנסו אליו “הקונים האמתים” ויציגו אותו ככלי ריק. קונים אחרים – לא יזכרו ולא יפקדו. חליפה בינונית עולה בסך שש מאות זוז, כל אחד עמל אך ורק לפיהו. חצו את הפסוק “לחם לאכול ובגד ללבוש”. “לחם לאכול” – מהיכא תיתי; “בגד ללבוש” – לאחר זמן. וסוחרים מערי השדה נמנעים לגמרי מלבוא העירה: ראשית – הדרכים בחזקת סכנה; שנית – אסור ליהודי לנסוע במסלת-הברזל; ושלישית אם יתגבר על כל המכשולים והסחורה תובא, אין לה קונים בעירתו, ויש עוד סכנה שתיכף ומיד תוחרם בידי הכובש.

גזרות הגיטו למחצה לשליש ולרביע גרמוּ שלאט לאט עוברים מן העולם החיים המשותפים במסחר ובמקנה וקנין שהתקיימו עד כה בין יהודים ובין אריים שכניהם שניו קרובים להם במקום. אין היהודי רשאי לפתוח עסק ברובעים האריים ואין האריים רשאים להשתקע בגיטו היהודי. כבר זכינו לחנויות אריות שכותבים מפורש ש“אין מוכרות ליהודי”. הראשונות לאיסור זה היו החנויות לסחורות קונטינגנטיות; ואחריהן החזיקו במנהג זה חנויות פרטיות בודדות כדי להתפרסם בתור אריות טהורות ולהרבות בזה את הפדיון האריי.

ועתה – צא וראה:

המכונה המשקית-מסחרית, שידי הנאצים כוננוה, כל עצמה לא באה ביחס ליהודים רק להוציא ולא להכניס. היא ערוכה בכונה תחלה רק לחַסר מהם ולא למלא. הכסף העובר שבידי היהודים – מקצתו עובר מיד יהודי ליד יהודי ורובו – מיד יהודי ליד אריי. מה שהיהודי מוציא לידי אריי כבר אינו חוזר אליו לא ע“י שכירות, לא ע”י מלאכה ולא ע"י שרותים או פדיון. היהודים הולכים ומתרוקנים: מוציאים ולא מכניסים. זה פרוצס ארוך. הוא הולך ומתפתח מדרגה לדרגה. בצעדיו הראשונים אין רשומו ניכר, יש גם שאריי בודד תועה מביא איזה פדיון גם ליהודי. אבל בקויו העקרוניים, שעדיין כמוסים ונסתרים הם, הוא חותר חתירה תחת הקיום היהודי. אחרי עבור זמן ידוע יהיו אותותיו מוחשים ומורגשים. הגיטו, ההגבלות הקפוחים החוקיים, וכל יתר מיני הגזרות יבואו עמהם סקטור יהודי אֶקונומי, שיחיה את חייו המיוחדים עד שיתנַון וכחותיו יתמו. ואם עוד תוסיף לכל זה: שוד וחמס, מסים כבדים מנשוא ועבדות פיזית – הרי התמונה תהיה שלמה.

24.8.40

קצת מחיי הפרטיים:

בימים הראשונים לכיבוש הבטיחו לי עזרה מכל צד. הייתי נושא לרחמנות. ד"ר ברנשטיין, שעד מארס ישב בבוקרשט, תוך ביני ובין בניה, ²²⁰פקדוני במכתבים לעתים קרובות. בכל מכתב עדוד ונחמה.

אחרי נשואי ליאון (ביום 22.3.40) נוסף לי ידיד חדש. הלא הוא חמוֹ של ליאון ומחותני י. וולפּרט מקובנה. גם הוא הראה לנו בראשית התחתנותנו סמני ידידות בדברים ובמעשה. כפעם בפעם המציא לנו חבילות של מכולת. הרגשנו את עצמנו בלתי עזובים וגלמודים. בלבי פנימה לא נתתי ערך מעשי לכל זה. אין דברי ידידות והבטחות הנאמרים בשעת התלהבות ידידותית עושים עלי רושם; אבל עדוד נפשי יש בהם.

והנה פתאם הכל נפסק. מכתבו האחרון של בניה שהגיעני ע"י קובנה בראשית יולי נכתב ב 4/6. מני אז – אין קול ואין קשב. גם מוולפרט נסתם כל חזון. שוב נשארנו בודדים ועזובים. יש לי כעין תרעומות על מי שהוא, אף כי איני יודע על מי ובשביל מה ולמה? מה וולפרט כתב לי בפעם האחרונה, בשעת קבלת חבילת-המכולת האחרונה, כי מעתה לא תהיה לו יכולת לשלוח מכולת. יהא כך! לא זה העקר. אבל אף במכתב אינו פוקד אותנו. ממכרי השונים שיש להם בני משפחה בקובנה, נודע לי שמכתבים מהם מגיעים. מדוע איפוא חדל מר י. וולפרט לכתוב אלינו?

מכתבו האחרון של בניה (מיום 4/6 40) שימח שמחנו: בארץ הוטב המצב. שמועה זו הגיעתנו עוד קודם; ביולטין ציוני מגנף הביאה אלינו. בניה במכתבו מאַשר את זה. על אדות עסקיו הוא הוא כותב שהם טובים. המצב הכללי אמנם מעכב בעד התפתחות העסקים. אבל עם כל זאת רואים כעת ברכה בארץ. והרבה סבות לתופעה זו: ראשית – הגרניזון האנגלי המגיע במספרו עד מאתים אלף וצרכיו מרובים. צרכן ענקי זה מכניס קצת תנועה בעסקים. שנית – מסבת המלחמה חדלו להביא סחורות מחוץ לארץ. ולכן גברה התוצרת הארצית. בתי החרושת, שעמדו עד כה דוממים, חדשו את תוצרתם, התצרוכת הארצית תלויה אך ורק בהם. העבודה בהם מתנהלת בכל עצם תקפה. שלש משמרות של פועלים עובדים בהם יממה שלמה בלי הפסק. גם תנועת הבנין גברה. ואם בנין כאן – הכל כאן.

בניה בשרנו גם סוד משפחתי: לצפורה באו ימי הריון. לעֶמי יהיה אח קטן; או אחות קטנה. בני משפחתנו ירבו. לבנו חרד ליחידת חיינו; אבל אותו הלב בטוח, שהכל יעבור בשלום. אהיה סב לשני נכדים – ועם כל זה הוללות הילדות שהיתה בקרבי טרם כבתה. עוד אני מרגיש בקרבי כח עלומים. גם אין חזות פני מעידה על זקנה. אבל אין האות החיצון עקר. העקר הוא – ההרגשה הפנימית. ובנוגע לזו זקנתי לא תביֵש את ילדותי!!

25.8.40

לגזלה בעצם היום לעיני עוברים ושבים כבר הורגלנו. חדורה בנו ההכרה שחיינו ורכושנו הפקר; שאין לנו חסות חוקית; שהננו מחוץ לחברה האנושית. הכובש מאַשר את זה בפה מלא וגם במעשיו. ועם כל זה הוצאה אתמול אל הפועל ברחוב נובוליפקי 16 גזלה פומבית שעשתה את כל הסביבה כמרקחה, מפני שבהקפה ובחוצפתה עלתה על כלנה.

לקרבן נפל הפעם הסוחר הידוע לעהר, היושב בדירה נאה בביתו אשר ברחוב נובוליפקי 16. נכנסו אליו שליחי הכובש בלוית “פאלק’ס-גענאססע”, שהיה להם לעינים, והריקו את כל הדירה מחוט ועד שרוך נעל. פשוט. השאירו כתלים ערומים. החמסנים לא השאירו אף דבר ששויו פרוטה. קודם כל – הרהיטים; אחריהם – כרים, כסתות, לבנים ובגדים; בשלישית – כל כלי המטבח מקדרה אלומינית עד מברשת ומשפך. באחרונה הורידו אף וילונות החלונות והנברשת החשמלית שבספון. לא היה דבר גדול או קטן שלא הוטען על האוטובוס שעמד על יד השער. בעלת הבית התחננה לפני החמסנים שישאירו לה, למצער, איזו כר ושמיכה ללינת לילה וקבלה תשובה:

– יהודי יכול לישון על רצפה ערומה ולהתכסות בגליון ניר!

בתשובה זו נחה דעתה. הוצאת מערכת הרהיטים וכל כלי הבית ארכה כשלוש שעה, כי הסוחר לעהר הוא בן-אדם אמיד בעל בית-חומה ודירתו היתה מלאה כל טוב.

לפני זה התעכבו החמסנים על יד הבית מספר 14 שבאותה הרחוב. בבקורם הנעים “כּבדו” את הד“ר לייפוּנֶר וגזלו ממנו מערכת רהיטים של חדר אחד ובזה אמרו די לע”ע. גזלת הסוחר לעהר היתה יחידה במינה אפילו בעתים האלה. פשוט, הציגו אדם ערום כביום הוָלדו.

ביחד עם החמסנים באו גם סבלים מאחינו בני ישראל; אלה המה סבלים קבועים, העומדים תמיד נכון לפניהם לשרתם, ובאים על שכרם. לא רחוק ממקום המעשה עמדו סבלי הרחוב, גם כן נכונים לשרת את פני אדונם על פי בקשתו. אבל בשבועות האחרונים אינם נוהגים יותר להזמין במקרים כאלה סבלים ארעיים מן הרחוב, אלא סבלים שכירים קבועים נוסעים עם החמסנים ממקום למקום.

ככה הוא העם הזה; וביחוד – העם יושב פולניה המדינה (ביהודים הכתוב מדבר!) בכל מקום שיש מצוקה גדולה שמה שורצים נבלים ומנוּוָלים ואח קם באחיו. גם בשנים כתקונן אין יהודי פולניה מצטיינים במוסרם הצבורי במקום שהדבר נוגע לפרנסתם. ובשעת סכנה לכל הצבור היהודי עוד מוסיפים לחטוא ולעשות כל דבר תועבה. אין הכובש מואס ביהודי בשעה שהוא “מוסר” ו“מרגל”. אפילו את שכרו אינו מקפח. אדרבה, הרקבו בצחנתכם!

יהודי פורע מוסר – כל מן דין ימינו מקרבת…

26.8.40

הגיטו הלודזאי, שאינו אלא בית-מאסר למאה אלף יהודים אומללים, שסמכו על הנס ולא יצאו את העיר, כששעריה עוד היו פתוחים לכל הנמלטים על נפשם, הטיל אימה יתרה על אומללי קרקוי, שלא ידחו את יציאתם עד הרגע האחרון. ברי הוא שכעבור איזה זמן עוד תגדל המצוקה ומה שאפשר היום יהיה אי-אפשר למחר. ולכן גדולה התכונה בקרקוי היהודית בין אלפי משפחות העתידות לצאת בגולה “מרצונם הטוב”… בכל מקום ובכל פנה שאתה פונה – מהומה של יציאה. ממש – יריד! לפני שערי הבתים מחכים למטענם עגלות פשוטות של כפריים, מובילים להעברת רהיטים ואוטובוסים לטרנספורט. מכל השערים מוצאים כל היום רהיטים וכלי-בית שונים. ועל חוף וויסלה תנועה בלתי רגילה. לפני תחנת הספינות יהודים עומדים צפופים על יד שורות ארוכות של רהיטים, ארגזים סלים, מזודות, שהוכנו להטענה ואיש את רעהו ידחק בצד ובכתף. כל אחד רוצה להקדים את חברו בהטענת חפציו. מובן מאליו שלמלא את רצון כלם בבת אחת אי-אפשר. ולכן מן ההכרח היה להקים מחסנים פרוביזוריים ולהעמיד משמרות ביום ובלילה לשמור את המטלטלים מפני גנבים.

החומר הנמצא בידי הקהלה הקרקואית מראה כי בימים האחרונים כבר עזבו את העיר כעשרת אלפים גולים. לפי מספר תעודות-יציאה, שהשלטונות מכינים ושמספרם עצום מאד, יש לקווֹת שעד הזמן הנועד ליציאה “מרצון” יצאו כל אלה שהגזרה חלה עליהם. והשליט ישיג את מטרתו הנבזה.

בעקר – כל היהודים מחוייבים לעזוב את העיר מלבד אלה שיש להם אחיזה חוקית באיזה סעיף מסעיפי ההנחות ועל יסוד זה הגישו בקשה שבאה עליה תשובה חיובית.

לפולניה הקונגרסאית אין הגולים מרבים לבוא. על פי רוב הם בוחרים בערי השדה הקרובים לקרקוי. כלומר: בגליציה. אבל יש לציין שאין יהודי גליציה עולים במוסרם על זה של אחיהם הקונגרסאים. גם הם עושים סחורה בצרותיהם של אחיהם האומללים ומפקיעים את שער הדירות ושל כל צרכי החיים. הזדמנות שבאה לידם לא יחמיצוה!

לפני איזה זמן לא הרשו בכלל לפליטים מערים אחרות להשתקע בעירותיהם המרופשות פן יפלו עליהם למשא. לאחר שהשלטון בטל את האיסור להשתקע במקום חדש בלי רשיון הקהלה, אין להם ברירה אחרת אלא לעשות סחורה בצרות אחיהם. בעד חדר של ד' על ד' דורשים מחירים אגדיים ומַתנים תנאים רשים בנוגע לתשלומי שכר-הדירה וליתר תנאי השיכון, כמו: היכולת להשתמש בכיריִם ולמספר בני המשפחה. בני אברהם יצחק ויעקב שיצאו להם מוניטין בעולם שהם רחמנים בני רחמנים דורשים מגולה אומלל לשלם שכר דירה מראש בעד שנה שלמה, כאלו הם בטוחים שכעבור חודש לא יגורשו גם המה. אחדים מהם מודים בפה מלא, כי הם רוצים להכניס סכומים הגונים בכדי שתשיג ידם לקנות בקרקוי רהיטים בחצי-חנם. לא כל אחד יכול ורוצה להעביר את רהיטיו. ובני אדם עלוקות מאחינו מתנפלים על המציאה ומנַצלים את אסון אחיהם.

ונביא אין להרים קול זועה: הוי!

ומקרקוי – שוב לורשה, מורשה הוסרה העטרה והפכה להיות עיר דיסטריקטית ומחורבנה נבנתה קרקוי שבימי מלכות פולין היתה רק עיר פרובינצאלית. והרבה טעמים לדבר. מטעמים פוליטיים לא רצה הכובש להשאיר את ההרכבה האדמיניסטרטיבית שעד כה. מנהגם של כובשי ארצות זרות מימות עולם הוא בלבול הגבולות הפנימיים. עומדים ותוחמים תחומים אדמיניסטרטיביים אחרים כדי לבטל מה שהיה וליצור מושגים גיאוגרפיים-לוקליים אחרים. זוהי תרופה לחזוק השלטון החדש ולבסוסו.

אבל לא רק זה. הכובש כוֶן בזה להבליט שעיר הבירה של פולניה לשעבר חתומה בחותמת הגרמניות. וקרקוי, האוסטרית-פולנית לפני הכבוש, יותר מתאימה למטרה זו. תרבותה היא תרבות גרמנית. שאלו להיסטוריונים הגרמנים, עושי דברו של הנאציזם, ויוכיחו לכם במאה ראיות, שמימות עולם היתה התרבות הגרמנית השלטת בקרקוי. בניניה, מצבותיה, זכרונותיה ע“י הגרמנים נבנו והוקמו. כל מה שנוצר מן הטוב והמשובח במדינת פולין בכלל ובגליציה האוסטרית בפרט ידי גרמנים יצרוהו. ואם תרצה אין בכל מדינת פולין רק עשרה מיליונים פולנים. המדע הנאציסטי צלל במים אדירים ויותר מעשרה מיליונים לא העלה. ואין לחשוד אותו חלילה, שהוא מדע מזויף. הלא על כן “מדע” יקרא ואין אחרי הוכחותיו כלום. בשים לב לכל האמור טוב לקבוע את השלטון המרכזי בעיר שהיא גרמנית למחצה מאשר בעיר שברוחה היא זרה לגרמניות. ועוד טעם שלישי יש לבחירה זו: התחבורה בין ה”רייך" ובין שטח הכבוש יותר נוחה ומהירה בין קרקוי – ברלין מאשר בין וורשוי – ברלין.

יחסנותה של קרקוי החריבה את הקהלה היהודית שבה. אין להשאיר אוכלסיה גדולה של יהודים במקום השלטון המרכזי. ²²¹

ואם כי וורשוי ירדה מגדולתה הפוליטית אין זאת אומרת שהיא שדה הפקר בנוגע לשיכון. גיטו פורמלי לכל פרטיו ודקדוקיו אמנם עוד טרם נקבע. אבל הכובש כבר עשה את הצעדים הראשונים לתחום את תחומי הגיטו. בנוגע לשיכון נחלקה העיר לשלושה רובעים: רובע גרמני, רובע אריי ורובע יהודי. את הרובע הגרמני מחוייבים היהודים לעזוב תיכף ומיד. וה“יושר” מחייב שאינם רשאים להוציא עמהם את רהיטיהם. היהודים פסולים ורהיטיהם כשרים. ברובע האריי, המאוכלס ברובו ע"י פולנים, רשאים לגור בו רק היהודים שהשתקעו בו עד כה. אבל ליהודי מן החוץ, כלומר: מרובע אחר, ואפילו מרחוב אחרת באותו הרובע האריי ואפילו מבית לבית או מדירה לדירה שבאותו הרובע הפולני – אסור להשתקע מחדש. מאי דהוה הוה! בעתיד אין בו מקום ליהודים. וברובע היהודי רשאים לגור מלבד יהודים גם פולנים שהשתקעו בו עד כה, אבל לפולני מן החוץ אסור להשתקע בו מחדש.

ואלה המה תחומי הרובע היהודי:

מרחוב סרברנה דרך טוברוֹבה ואוֹקוֹפוֹבה עד בלוֹנסקה. מבלונסקה עד סטבקה; מסטבקה וז’וליבוֹרסקה עד בוניפרטן. והלאה: בוניפרטן – קונביקטורסקה – וואָיטובסקה - ריבאקוב – דעקערט – קאלאָנטאַיי, השוק הישן, ס“ט יאנסקה עד ככר הארמון. מככר הארמון יסוב הגבול דרך סֶנטורסקה עד הצד הזוגי של מיאדובה – ומשם דרך הככר של הקראסינים עד ס”ט-יורסקה ונלבקי. ומכאן – עד נובוליפקי – טלומאצקה – לשנה – ביעלאנסקה – סנאטורסקה – רימארסקה – ז’אביאַ – קרולבסקה – מארשלקובסקה עד חמיעלנא, ומשם עד סרברנה…

הנה העוגה שעג לנו הכובש ההומני!

27.8.40

למגלת יסורינו אין קצה. אם נבוא לכתוב לא נספיק. וחושש אני, שרשומי תקופה איומה זו יאבקו מפני שלא יכַּתבו כל צרכם. אני מסַכן את נפשי ורושם. אבל יכלתי מועטת. לא כל העובדות ידועות לי; ואלה הידועות לי אפשר שאינן מחוּוָרות למדי והרבה מהן אני כותב על פי השמועה שאיני אחראי בעד דיקנותה. אבל לפי האמת לא העובדה הבודדת דרושה לי, אלא התופעה, שאינה אלא פרי הרבה עובדות, המניחות את רושמן על דעת הקהל ועל הלך-הנפש ומצב הרוח. ובנוגע לתופעות הריני אחראי בעד אמתותן. כי בתוך עמי אנכי יושב ורואה את צערו ואת דאבון נפשו.

ושוב עלי לציין שאין לך יום שאין צרתו מרובה משל חברוֹ. עדה שלמה של ארבע מאות אלף איש הולכת ומתנונת, הולכת וגוססת ומצבה הפסיכי קרוב לטרוף הדעת.

משל למה הדבר דומה כאלו חרב רצחנית נטויה ממעל לראשנו שבכל רגע היא נכונה לרדת ולהתיזוֹ. אנחנו יודעים ומכירים שההתזה מוכרחת לבוא, אלא שהיא מאַחרת, אבל אין מזה נוח לנו. ואולי אין לכנות את זה התזה, אלא מליקה, שיסוריה עוד יותר גדולים.

הא לך מגלה קצרה של ענויינו במשך יום אחד:

ראשית – פנוי הדירות היהודיות ברובע האריי. אין כאן גזרה כללית. על פי דין יכולים הדירים היהודים שתפסו את דירותיהם עד כה להשאר במקומותיהם; אבל אין זה מוציא מן המצוקה יהודים בודדים. היום באים לראובן ומחר לשמעון ומחרתים ללוי ומצוים לעזוב את הדירה במשך שעה אחת. החמסנים! אין להם פנאי לתת ארכא ליום אחד, אלא דוקא שעה אחת. הכונה ברורה! בכדי שהיהודי לא יספיק להוציא את כל חפציו. את הרהיטים מחוייב המגורש להשאיר “על פי דין”; ובנוגע ליתר המטלטלים – עד כמה שיספיק במשך שעה אחת. אין לשער את גודל המצוקה של משפחה יהודית, שעליה לקחת במשך שעה אחת כלי גולה וללכת לאן?… אבל גם הרובע היהודי אינו שוקט על שמריו וצפוי הוא בכל רגע לאיזה אסון. כאן – משאירים את היהודי בדירתו אלא שגוזלים ממנו את רהיטיו וכריו וכסתותיו. האסון שקרה לפני יומים לסוחר לעהר קרה היום לשכנו הקרוב שברחוב נובוליפקי 17. שניהם הוצגו עירומים, ונשארו בחדרים ריקים. לעיני הוציאו שולחן שעוד מפה יקרה היתה פרושה עליו וכמו שהוא בשעת תשמישו העמד על האוטובוס.

שנית – ענין בתי הספר לילדי ישראל. אין הכובש ה“מתורבת” זז מעמדתו שילדי ישראל אינם זקוקים ללמוד. יגדלו בבערותם! הקהלה השתדלה בזה והעלתה חרס. התשובה היתה: שאין עוד לכובש דעה בענין זה. ההנחה היחידה היתה שאין מניעה מצדו לפתיחת בתי-הספר למלאכה שעל יד הקהלה. וגם זה לא בצורת “בתי ספר” אלא בצורת “קורסים”. ובכן, שוב בטלה לתינוקות ורעב למוריהם. ולמרבה הפחד הגיעתנו שמועה נכונה שהכובש דרש מאת הקורטוריון הפולני לשעבר להמציא לו רשימת המורים היהודים המבוטלים. הא למה? אין שום ספק כי דרישה זו לא באה אלא לשם איזו גזרה חדשה שתנחת על ראשיהם. והיודעים את הנעשה מאחורי הפרגוד מבין המורים הפולנים ספרו לחבריהם היהודים, כי הדרישה באה לשם רגול. נודע לו לעריץ, שהמורים היהודים מתפרנסים מהוראת “קומפלטים” בלתי לגלית ולכן יש בדעתו לבדוק אחריהם אם אינם מלמדים תורה באיסור. זה הכניס מהומה לתוך ראשיהם ודאבון לתוך לבותיהם. הפרנסה מאין תמצא?!

ואחים לצרה נעשו עתה הרכּבים ²²²היהודים. גם בהם התקנא הכובש, והכרית אוכל מפיהם. את סוסיהם לקח ואת רשיונותיהם בטל. קשה למצוא בנרות רכּב יהודי בחוצות ורשה. נעלמו כאלו לא התקיימו מעולם.

ואם מעט לך כל זה – הא לך גזרת הקונדיטוריות!

המשובחות והעשירות שבהן תעבורנה מהראשון לספטמבר לידי “פאלק’ס-גענאססען” כמו “בתי המרקחת” היהודיים לשעבר.

בבוקר בהיר או מעונן אחד יבוא אחד מבני ה“העררן-פאלק” ²²³לתוך הקונדיטוריה שלך ותופס את מקומך. כי אתה שלו וכל אשר לך שלו…

ושוב שדרה שלמה של מבוטלים יהודים מועמדים ל“לגימת-מרק” בבתי התמחוי של ה“דז’ונט”, שכבר כלתה פרוטה מכיסו.

וגזרה העולה על כלנה היא הפקודה שכל הנרשמים עוד מחודש מרס העבר לעבודת-אונס בגיל משמונה עשרה עד שלושים וחמש צריכים להיות מוכנים ליציאה. הקהלה הכריזה על אוסף חפצים למטרה זו. בשעת ההרשמה היו כלם בטוחים, כי עד שתתגשם הגזרה יתפגר הפריץ ויתנבל הכלב. ²²⁴ והנה – לאסוננו הגדול: לא הא ולא הא!

דומני, שכל זה מספיק ליום אחד!

29.8.40

קשה להאמין, אבל אין לכחש עובדה חיה. ובפרט, שבדידי הוה עובדא. ידעתי עד כה שבתי-מסחר ספרים עברים אינם רשאים לעשות סחורה בספרים גרמניים. אין לחלל “קדושתם” על ידי זה שידים עבריות תהיינה ממשמשות בהם. אבל שאיסור זה חל גם על בתי-מסחר ספרים אריים, כלומר: שאסור למכור ספר גרמני ליחיד יהודי, שאינו בא לעשות בו סחורה, אלא לצרכו הפרטי – זה לא היה יכול לצייר לעצמו שום איש נורמלי; אינו אלא פרי מחות מטורפים, וקשה אפילו לקבוע מהיכן איסור זה בא: אם מחמת שנאה עמוקה כשאול, או אם מחמת מחלה פסיכופטית שמחות הנאצים לקויים בה. רציתי להזמין ספר גרמני באמצעות בית מסחר ספרים “געבעטהנער אונד וואלף” ולא קבלו את הזמנתי מפני שאני יהודי. האיסור כשהוא לעצמו עורר בי שחוק ואת הספר אקבל בדרך אחרת. אבל ביותר עניֵן אותי הצד הפסיכופתי שבאיסור משונה זה, שבעקר אינו אלא הפגנה טפשית של שנאה, כי צדו המעשי אינו ולא כלום. שמועה מהלכת שהאיסור ה“מחוכם” הזה חל גם על ספרים פולניים, אלא שעוד טרם הספקתי לקיים את אמתותה. אבל אין זה מן הנמנע…

כשמברכים את החודש מבקשים על “חיים של פרנסה” ו“חיים של כבוד”. באיזה אופן נתקיימה בנו הברכה הראשונה – ידוע למדי. הברכה השניה נתקיימה בנו אף היא. אין אנחנו נוקפים אצבע בלי משרתים העומדים נכונים לפנינו למלא את כל משאלותינו. אף לבי מסותא מובילים אותנו, מראים לנו את הדרך, ומורה דרך הולך בראש.

הכובש מחמיר בעניני נקיון. ועדות סניטריות חוזרות על פתחי בתים יהודים ו“דואגים” לבריאותנו ולמצבנו ההיגיני. מדקדקים בכל פרט קטן, שאריי דש אותו בעקבו, ועל כל עבירה קלה שבקלה באחת הדירות עונשים את כל שכני החצר ומובילים אותם ל“מרחץ”. והובלה זו היא דרך של יסורים פיזיים ומוסריים.

ובשעת אוסף המחנה אין יוצא מן הכלל. מכניסים אל השורה לשם נקיון אף אנשים אמידים, מלובשים הדר, שבדירותיהם נקיון דוגמאי; אף חזות פניהם והופעתם האישית מראים שבני אדם אלה אינם זקוקים לנקיון מאונס. את המחנה מובילים בפומבי כאסירים ובראשו צועד ממונה אריי שבידו רצועה. משני צדדיו שוטרים המשגיחים בשבע עינים ובאקדוחים שאיש לא ישתמט, חלילה. כטוב לב הקצין ההולך בראש הוא מתחיל להצליף ברצועה שבידו על ראשי המונהגים ונמוקו עמו – “למען הסדר!…”

ההובלה “למרחץ” מהוה פרוצסיה “נהדרה” עם מאות מלוים ו“לשמחה” אין קצה. כל הרחוב כמרקחה ושאון עליזים עם אנחות המובלים מתערבים יחד. אם ינַסה מי שהוא ממחנה המובלים להטות את ראשו הצדה ולהכנס בשיחה קצרה עם המלוים ההולכים מן הצד מפסיקים אותו בצליפת רצועה על ראשו. והיה מעשה שאשה אחת שעמדה מן הצד נסתה להגיד איזו מלים לחברתה שבמחנה – ומיד קבלה את ענשה עכבו אותה והכניסוה אל המחנה…

והיסורים האמתים מתחילים בבית המרחץ פנימה. כלם חשודים שכינים קננוּ בבגדיהם וכדי לבער אחריהם מהבילים אותם והופכים אותם לסמרטוטים. נשים יפות ובתולות נהדרות מתגנות על ידי גזיזת מחלפות ראשיהן ושערותיהן. רשעות על כל צעד. כל הנכנס בבוקר יוצא בערב רעב ועיף ומבויש, אבל נקי מכנים ומחטא, כי יסורים ממרקין עונותיו של אדם.

אך אלה המה “חיים של כבוד” אין תפלתנו נטרפת!!

שעת ה“עבודה מאונס” באה – וצעקתנו עולה עד לב השמים. זו היא “עבודת-האונס” שעליה הכריז הכובש עוד בחורף העבר וחיֵב את כל היהודים מבני שתים עשרה עד ששים להרשם פעם ואחר כך לחזור ולהרשם פעם שניה. ואין זו עבודה לשרותים שונים. כמו נשיאת משאות והעברת חמרי בנין או הטענת רהיטים. זו היא עבודת פרך ליבוש אגמים, לבנין סכרים, לסלילת כבישים ולהטות זרמים. ובזה נתחייבו אך ורק היהודים. היהודים – בתור פועלים פשוטים ובחנם. ועל ידם – ממונים מומחים אריים, – בשכר. במחנות כאלה שוררת משמעת צבאית והעובדים בהם דינם כדין אסירים ופושעים. לנים באהלי-שדה ואכילתם – עשרים וחמש דקה לחם ליממה. בתנאים כאלה קשה לעמוד אף לפועלים אריים חסוני הגוף שנתמחו בעבודה פיזית קשה כל ימי חייהם. ובפרט ליהודים עירוניים, חלושי-גוף שלא הורגלו בעבודה פיזית בכלל ובעבודת פרך כעין זו בפרט. כל הנכנס למחנה כזה – חזקה שלא יֵצא משם; ואם יצא – יהיה כלי שבור ורצוץ. ולכובש אין עסק עם הפרט. בעד סדור המחנה והתגשמותו נתחייבה הקהלה, התחייבות בעד קוללקטיב שלם. היא, היא האחראית; היא היא הנושאת בעול. ולכן היא מדקדקת עם המועמדים – הנרשמים בכל חומר הדין. היא עושה את זה נגד רצונה אלא מתוך הכרח ומתוך יראה; אבל ההמונים אינם נכנסים לעומק הדין, ולכן הם צועקים שהקהלה אשמה בלאו: “לא תסגיר עבד אל אדוניו”. לפני איזה זמן היה מקום ל“פדיון נפש” בעד סכום לא גדול לפי הערך – (כארבע או חמש מאות זהוב) – מעין קונטרוביציה יהודית. עכשיו החמיר הענין. סכום הפדיון עולה לחמשת אלפים. ואין יד כל אדם משגת לשלם סכום הגון כזה.

הפועל יוצא: מהומה ומבוכה וחיים של – “גהינם”.

לכתחלה חייבו לבוא לעבודה את הנרשמים בגיל משמונה עשר עד שלושים וחמש; לא עברו ימים מועטים – והוסיפו עד ארבעים. כמעט כל היוצאים המה בעלי משפחה. מי ידאג למשפחותיהם? ומי יפרנסן?

יד ה' היתה בנו! ואפילו אם חטאנו – כבר לקינו כפלים ככל חטאתינו!!

1.9.40

יום זכרון שנתי מיום פרוץ המלחמה!

בשנת פגעים זו חרבה היהדות הפולנית. הוחרמו נכסיה ואחוזותיה; נסתמו לפניה כל מעינות-פרנסותיה; קהלותיה העתיקות והקדושות גלו ונעקרו משרשן; בתי קברותיהן היו לעיים; זכויותיה האנושיות נמחקו ובטלו; חייה נעשו הפקר; כלואה, כפותה וחנוטה בד' אמות צרות של גיטות היא הולכת ומתנונת, הולכת ויורדת עד הדיוטא התחתונה של “קיום” אנושי. אין זה אלא קיום של כלבים, המלקטים עצמות תחת רגלי אדוניהם. חייה הרוחניים נשתתקוּ, כי בתי-ספרה, בתי מדרשה, וכל יתר בתיה, שהיו מקלט לשכינה העברית חרבו; ועוד יד האויב נטויה לכלותנו ולהשמידנו עד שנעבור כליל מן העולם. ולא רק במדינתנו הנכבשה שבה נעשינו במישרין עבדים לנאצי. ארס הנאציזם הולך ומרעיל את כל הצבורים המדיניים שבהם יד הרוצח תקיפה. רומוניה המנוּולת, אונגריה הזדונית, סלובקיה הטמאה והחוצפנית – ובכל מקום שהשפעת הנאציזם מגיעה ירידתנו הולכת וגוברת מיום ליום.

– אתם, היהודים, רציתם במלחמה – הנה לכם מלחמה; אבל תצאו מנוצחים!

וכל זה במשך שנה אחת. טעינו בהערכת כחו הרצחני. וטעינו שוב בהערכת כחנו הדמוקרטי. ואתנו טעו כל המדינות הקטנות והגדולות, שהיו למס עובד לנאציזם. הכחות שהתקוממו נגדו לא יכלו עמוד. במשך שלושה חדשים תם כחם והן נאנחות תחת תגרת ידו הקשה. נודה על האמת המרה: הנאצי פורש את ממשלתו הזדונית והעריצית על אירופה כלה והוא עליון על כל. אנגליה “האדירה” גורשה מאירופה ושלטונה היה כלא היה. ה“מנהיג” נעשה לאפיפיור פוליטי החולש על גויים ומכניע אותם לרצונו.

וכל זה במשך שנה אחת! היאומן כי יסופר לדורות הבאים?! ביחד עם ישראל הפכה פולניה כלה לבית קברות. המגמה הראשית של הכובש היא – למחוק אותה לאט, לאט מהמפה האירופאית. אין לך עיר שהכובש לא ימצא בה רשומי התרבות הגרמנית מקדמת דנא, ולכן בדין היא שלו. תיכף לכבוש הגיע מספר הפולנים עד עשרים מיליונים ובשבילם הקציע פולניה בת ארבעת הדיסטריקטים (קרקוי, ורשה, רדום, לובלין). כעבור שנה הופחת מספר הפולנים, אדוני הארץ לשעבר, עד עשרת מיליונים, ו“הגענעראל-גובערנעמען”, שעתיד היה, לפי התכנית הפוליטית הראשונה, לסַמל את שארית פולניה המדינית, (רעשט שטאאט) קבל עתה שנוי שם והפך להיות חלק עצמי של “הרייך” (בעשטאנד טהייל). במקום לכנות אותו “שטחי פולניה הנכבשים” הוסב שמו ל“גענעראל-גובערנעמען” סתם; וכבר יודעים למי הפסוק מכון. משתנים והולכים שמות העיר, הככרים והרחובות. כל הסמנים האתנוגרפיים של עם פולין הולכים ונמחקים. היום, בראשון לספטמבר, יום הזכרון השנתי, זכינו ל“חג” גדול. ובכל פעם שהאויב חוגג איזה נצחון לא תראה נפש יהודית חיה ברחוב. החג הטיל פחד על כל הבריות וביחוד על היהודים. כלתה רגל יהודי מן השוק ורעדה אחזתנו. אף להמונים הפולנים, שבכל ימות השנה היו שטופים במסירות על היהודים ובענינים גשמיים באו הרהורי תשובה לאומית. מלבד גבורי יין אחדים, שאין להם בעולמם אלא הכוס, התאספו בבתי יראתם, ובהתעטף עליהם נפשם למראה חורבנם המדיני והלאומי שרו במסתרים, כשדמעות נוזלות מעיניהם, את ההימנון הלאומי. גלגל החוזר בעולם הוא: גם הם טעמו טעם “אנוסים”.

זה היה שיר אבל, מעין “קדיש” על קברו של יוזעף פילסודסקי, שהכובש סימא את שמו מעל המגרש הרפרזנטטיבי הכי יפה שבעיר הבירה, שמעתה יקרא על שם המנהיג הנאצי (אד. היט. פלאטץ). ²²⁵

ובאותה שעה כאלו בת-קול הגיעה לאזני:

קווא-וואדיס, פולניה?!

3.9.40

ושוב יום זכרון! והפעם לבבי וטרגי כאחד.

לפני שלושים ושמונה שנה (ר“ח אלול תרס”ב) הובל היום אבי הש“ב לקבורה ואני לא העזתי לגשת אל הקבר הפתוח בשעת סתימת הגולל; “לא העזתי” אבל רציתי, אלא ש”החברא קדישא" דק“ק באראנוביץ גזרה עלי לעמוד מחוץ לגדר בית הקברות בכדי שלא לחלל את כהונתי ואת – “קדושתי”. הייתי מוכרח להכנע; לא יכולתי להעיז פנים בענין דתי ולהראות בעיני “הקוזקים של הקב”ה” כפורץ גדר ולהעליב את אבי תיכף להכנסו בעולם האמת.

אחר כך נקמתי בקוזקים אלה, כי חדלתי לאמוֹר אחריו “קדיש” עם תום ימי אֶבלי. אין לבי למצות אנשים מלומדה; ביום עמדי על דעתי סרה יראת הדת מעל פני. אלמלי ידע אבי ז“ל “מפריצות” זו בודאי שהיה מצטער, אף כי גם הוא לא היה דתי ביותר; אבל היה “ירא שמים”. האמין שיש אלהים לישראל ושהוא הוא “מנהיג הבירה”. לא הטיל ספק שמשה אמת ותורתו אמת ושיש השגחה פרטית. ותורה זו מחייבת את כל אדם מישראל לשמור את תרי”ג מצוותיה; ואף על פי כן איזו עצלות דתית קננה בו ולא היה זריז ביותר להזהר בעשייתן. ומה שהיה מקיים לא היה זה אלא מפני הנמוס ומפני מה יאמרו הבריות, אבל בלי המסירות הדתית הנאמנה “כירא שמים” אמתי. וכך היה נוהג יהודי שהיה רק קצת בר-אורין ולא הצטיין לא בתורתו ולא בחכמתו. ידע קצת “לשון קודש” ופירוש המלים ובשבתות אחרי הצהרים לפני תפלת “אתה אחד ושמך אחד” היה מעיין בכדי לצאת ידי חובת הבריות באיזה “עין יעקב” או משניות, אלא שאיני בטוח שירד לעומקא דענין. את מכתביו המסחריים היה כותב “לשון קודש” בלולה במלים ז’רגוניות, כדרך בעלי בתים שכל תורתם היתה “גרסא דינקיתא”, שעוד טרם פגה מזכרונם, ומאמרי חז"ל פופולריים שהיו שגורים על שפתי כל בר-אורין למחצה באוירה מלאה לומדות ויראת שמים.

לאיזה צורך אני מטעים את כל זה? כדי להוכיח שדיפרנטיזם דתי הוא חלק אורגני ממהותנו הרוחנית; והא ראיה: שאפילו יהודי פשוט כאבי ז“ל שבודאי האמין ב”שכר ועונש" ורעד מאימת יום הדין בעלמא דאתי נהג קצת זלזול בקיום המצוות. וכל זה בא לו לא מפני היותו “אפיקורוס מדעי” ו“כופר רציונלי”, ואף לא מפני שהיה משכיל בעל השקפת-עולם חפשית. כל הדברים האלה לא הגיעו עדיהו ולא היתה לו שום זיקה רוחנית אליהם – אלא אך ורק מפני “שלטון השכל” שמלא את כל הויתו – מקובל אצלכם לעשות כך וכך – לא אתקומם נגד זה! אבל, סהדי במרומים שאין לבי הולך אחר זה מפני… שזה נגד השכל.

וזוהי הירושה היחידה והמיוחדת שהשאיר לי! חוץ מזה לא השאיר לי דבר. מכף רגלי עד קדקדי הנני רציונליסט ואין לבי הולך אחרי מסתורים דתיים או אחרי דברים שבאמונה יהיו מה שיהיו.

כל זה – אין שום ספק בעיני – בא לי מאבי. וגם על זה אני מודה לו. כספו וזהבו בודאי שהיו הולכים לאבוד; והוא הדין – נכסים ונחלאות. כל ירושה גשמית היא זמנית ובת חלוף. אף ירושה רוחנית, שקבלה את צורתה בחנוך בעל כוון ידוע ובבנין השקפת עולם רצויה למחנק אינה בת-קימא. כל זה גז והולך; כל זה עובר. איתן כסלע הן התכונות הרוחניות שמקורן בדם ובגזעיות. הן עוברות מדור לדור ובהויתן הן עומדות עד סוף כל הדורות.

אני עוקב בזכרוני אחרי חיי אבי ז"ל והנה – לא כחייו חיי, לא כדרכיו דרכי ולא כמחשבותיו מחשבותי. אחת היא הרציונליות – הפרימט של השכל – המשותפת לשנינו.

לפי השערתי, שאינה מדויקת ביותר, נולד אבי בשנת 1824, עשר שנים אחרי מלחמות נפוליון ובפתח התקופה ההומַנית שבאה לעולם. זו היתה תקופת גאולה ושחרור פוליטי גם לישראל. קם עולם חדש שגם אנחנו סייענו ביצירתו. מפני שהיה רצוי לנו, כי גאל אותנו מעבדות לחרות. נמשכנו אחרי קרני האורה ולכל בני ישראל, כמעט בכל הארצות, מלבד ברוסיה הצארית, היה אור במושבותם. אורו עינינו ושמח לבנו. השיטה הליברלית בפוליטיקה ובמסחר רוממה אותנו מאשפתות. עם כל עמי התבל, שטעו כמונו. האמנו בהתקדמות האידיאלים האנושיים. היינו בטוחים שהגלגל לא יסוב אחורנית. שום אומה ולשון לא העיזה לכפור בכחו של הפרוגרס האנושי. הפרוגרס היה דרוש להתפתחותנו בתור עם ובתור יהודים כאויר לנשימה. כעם כיחיד – מאמינים במה שטוב להם ובמה שהם רוצים.

תקופה זו האריכה ימיה כרבע מאה שנה. אחרי מות אבי (1902) נשארתי בודד וערירי בעולם. אבל לא התיאשתי ולא נפל רוחי בקרבי. האמנתי בכחותי ובכשרונותי שהם הם יעזרוני לצאת למרחב. היה לפני עולם מלא אור וחופש. איש לא הטיל ספק שכל בעל כשרון ימצא את דרכו בחיים אף אם יהודי הוא.

אבי מת באמונתו שבניו יהיו לאנשים. ואני מצאתי את דרכי בחיים. אבל שנותי לא הגיעו לימי חיי אבי – והנה אפלה בצהרים!

כל הקערה נהפכה על פיה.

עם ערוב שמשי – גדלה מצוקתנו ואומה שלמה עומדת על עברי פי פחת. נסתיימה תקופה נאה ונהדרה. נחלנו מפלה במלחמה בת מאה שנה. ואלמלי באתי לאמר “קדיש” הייתי מכון לנשמת אבי ולנשמת תקופתו גם יחד.

5.9.40

שומר – מה מליל? כל אחד תאב לחדשות. ראשית – מעולם לא רבו הולכי בטל בישראל כבימינו אלה. לא אטעה אם אוֹמַר, כי למעלה ממאה אלף איש, צעירים יהודים בעצב חומם ושואפי עבודה ועסקנות, מבלים כעת את ימיהם ולילותיהם בבטלה גמורה. הכל סגור ומסוגר בפניהם; כל הדרכים בחזקת סכנה; על הכל מרחפת סכנת החרב וסכנת החרמה. ומה יעשו איפוא מבוטלים אלה אם לא להתעסק בפוליטיקה ובשמועות פורחות שאין להן שחר. קבוצות, קבוצות, רעבים למחצה, לשליש ולרביע עמוסי דאגה, עם דאבון נפש ועינים כלות, הם עומדים על יד שערי הבתים ועושים אזניהם כאפרכסת להקשיב לכל הגה ולכל שמועה פורחת. השמועה הנקלטת עוברת בלחישה מפה לאוזן וצועדת את דרכה הלאה בצורת סוד-פומבי. וכל דבר, בין אמתי ובין מבוּדה, עושה לו ברגעים מועטים כנפים וכחץ מקשת הוא חודר לכל פנה מקצה העיר ועד קצה. ואותה ה“חדשה” כשהיא מגיעה בחזרה לאביה מחוללה ומולידה יש לה עבוּר צורה עד שקשה להכירה. להמונים אין עתון. ועתוני הכובש מוחזקים לשקרנים. ולכן מתפרנסים כלם מפי השמועה. וכאן יש לציין רגע פסיכולוגי המאַשר את הפתגם: “הרצון הוא אבי הרעיון”. לעולם לא תשמע מספרים שמועה שהיא טובה לרוצח. תמיד יש לו “מפלות” ותמיד חרב חדה מונחת על צוארו. הרדיו השקרני, שיושבי קרנות “חוטפים” אותו בצנעה ומאחורי הפרגוד, מגבב שקרים על שקרים שהם כצרי ללבותיהם הדוויים והכואבים. ועל השקרים האלה יש קופצים מרובים. רוצים להאמין בהם – ומאמינים.

בכל פגישה עם מכר ומודע תשמע את הבקשה הסטרוטיפית:

– פתח פיך וספר מה שאתה יודע! איזה חדשות נפלו? ואם יש איזה רמז קל שבקלים על איזו מפלה או תבוסה פוליטית הרי זה מרפא לעצמותיך… איזו עקשנות אופטימיסטית קננה בישראל, וכלם בטוחים שימי הרוצח לא יארכו; שיפול ותקומה לא תהיה לו; שסופו של עריץ וזד להצמת מארץ החיים. רבות ראינו רעה בימי תולדתנו. ותמיד עמדנו סוף סוף על קברם של מנדינו. אלהי ישראל לא יבגוד בעמו; לא יעזבנו ולא יטשנו.

ותקוות אלה פורחות בשעה שצרותינו הולכות ומשתרגות עלינו מיום ליום ומשעה לשעה: עד כה נתפסנו לשרותים ארעיים בעיר; זו היתה מארת אלהים, אבל יכולנו עם כל זה לעמוד בה. עבדו שש שעות – וחזרה הביתה! ואף זה – רק תשעה ימים בחודש; והעבודה לא היתה “חובת גברא”: אפשר היה לשלוח אחר במקומו. לא כן כעת. חדלו לתפוס ברחוב ובמקום זה החלו להזמין בכתב אל “עבודת-האונס”, אל “מחנה הרכוז”; ואם לא תבוא – אתה מתחייב בנפשך. “עבודת האונס” היא עבודת פרך; האכילה – רבע לחם ליום; המשמעת – צבאית; סכנת חיים על כל צעד ושעל. מגיעות משם שמועות איוב. אין בן אדם יכול להתקיים זמן רב בתנאים כאלה. היו כבר מקרי בריחה – והבורחים שלמו בחייהם. צא וחשוב! עבודת פרך בחנם ובלי כלכלה. הקהלה הלובלינית מכרזת על נדבות בכדי “לקנות לחם להשביע את הרעבון ובגד לכסות את מערומיהם”. לא כל הנרשמים מקבלים את הזמנותיהם בשעה אחת. וענוי הצפיה לאסון שהולך ובא רע שבעתים מאסון שכבר בא. תאניה ואניה בכל בית ובכל משפחה. כאן תבכה אם; ופה תבכה רעיה צעירה; ושם יתומה מאם…

כל זה בורא מצב רוח של אנשים מטורפים, של מבולבלים היראים לנפשם ומקלט אָין. הגיטו היהודי – שביחוד רחוב קרמליצקה – מלא על כל גדותיו. צר המקום לעבור ברחוב; איש את רעהו בצד ובכתף יהדוף; המדרכה צרה מהכיל את כל העוברים והשבים. וכשאתה מתבונן אליהם מרחוק אתה מכיר את הפחד הנסתר השורה בעיניהם. מפחדים מפני הצל; ועל אחת כמה וכמה מפחדים כשנפגשים עם עושי דברו של הרוצח. כשאתה נפגש עמהם פנים אל פנים אתה נפנה תיכף ומיד לצדדין; העקר שלא יראך, שלא ידע בכלל ע“ד קיומך וישותך. לשם זה הוסרו כל השלטים שעל יד השערים; ואפילו שלטי-הדלתות שמצד המדרגות הוסרו בכדי שלא תשלוט עין-רעה בבעליהם. אלפי משפחות אינן יודעות כיצד ואיך יעבור עליהן יום זה: אפשר שאחד מבני המשפחה הקרובים יתפס לעבודה; אפשר – שיבואו לחמוס את הרהיטים; ואפשר – שיצווּ אפילו לפנות את הדירה במשך שעה אחת. ועל כלם: חוסר פרנסה! אין נותנים לך אפילו להתפרנס ככלב. כל המכונה הממלכתית מכוונת נגדך לטחון אותך עד אשר דק. לא השאירו אף סדק. ליחיד יהודי, למשל, אין שום יכולת לקנות ספר פולני בבית מסחר ספרים פולני, ועל אחת כמה וכמה שאסור למכור ספרים פולניים ליהודי לשם מסחר. לבי, לבי ל”אנוסינו" הקטנים: הם לומדים באיסור, קונים את ספרי הלמוד שלהם באיסור ועושים כל מיני הערמות באיסור. וכל זה כדי שלא תשלוט בהם עין הכובש.

אחר כל זה – היש תמיהה בדבר שכל אחד מצפה לגאולה ולפדות?! (כאסירים בבית הסהר דמינו; אסירים – שלחמם – אינו נתן ומימיהם אינם נאמנים.) כאסירים בבית-סהר דמינו – אסירי התקוה, שבלעדה נתם לגוע.

כמהי ישועה אנחנו מחכים לה בכל יום שתבוא. ובכן –

– ידידי! מה מיום?..

6.9.40

כעלי בשעתו אנחנו יושבים על יד השער לחכות לידיעות משדה המלחמה. יש לנו ההכרה הפנימית שלא כאן, בקרקוי, אלא במערכת המלחמה יחתך גורלנו. כל ידיעה נדרשת לכמה פנים. תולים תניא בדלא תניא. וכשם שגדול כחנו בטהור השרץ כך ידנו רבה לטמא את הטהור. יותר משאנחנו קוראים את השורות אנחנו לומדים מה שבין השורות; כל אחד כיד הדמיון הטובה עליו. דורשים כל “אך” ו“רק” – ותמיד לרעת הרוצח… אין לך דבר העומד בפני הרצון. יש לנו הרצון שהרוצח ינחל מפלה. העובדות הממשיות שעד כה הראו את ההפך. מיום שעמדנו על יד אנגליה נהפכנו לה לרועץ… עוד טרם היה לה אף נצחון צבאי אחד. נשארה בודדה וגלמודה ונלחמת בכחותיה האחרונים. השכל הפשוט מחייב שמן הנמנע הוא שבדרך הטבע יהיה לה נצחון עד שתכריח את הרוצח, שהצליח בכל אשר פנה, לכרוע על ברכיו ולבקש שלום. הלא אירופה כלה תחת שלטונו; אירופה זו שעד כה משלה בה ממשלה בלי מצרים אנגליה “האדירה” ועכשיו גורשה ממנה.

כן, כל זה “מחייב השכל הפשוט”, אבל לא “השכל המפולפל”. יהודי זמנהוף אינם מודים בכל זה. על אף כל הנצחונות הם אומרים וחוזרים ואומרים שימי הרוצח ספורים, שסופו לאבדון, שזרועו תשבר; וכן עד גמירא. היום נפגשנו עם כותרת גדולה בראש עתונו הגרמני של הכובש, “שמיום אתמול נשארה לונדון בלי גז ומים” ועננה כסתה כל פנים. קוי ישועה השחו את ראשיהם. האומנם? ימי ורשה עלו על זכרוננו; אלה הימים הנוראים שלזכרם תאחזנו פלצות. הגם על בירת אנגליה תעבור הכוס? האין זאת התחלת הסוף? אוי, מה היה לנו!

אם כל הרובע הגרמני קודש – הרי הרחובות והמגרשים ששם המנהיג נקרא עליהם קודש קדשים. ולכן תיכף לקריאת שם המנהיג על “הככר יוזף פילסודסקי” לשעבר יצא איסור ליהודים להציג עליו את כף רגלם. את הבשורה הזאת הודיע היום הרדיו בכל חוצות ורשה.

עוד עקיצה; עוד דקירה במחט. אבל – איך אומרים בא"י? – “זה מצחיק נורא”. יהודי פולניה אינם רגישים יותר מדי בענינים “דקים” כאלה. אין אדם עשוי להעלב מנביחת כלב, ואפילו מנשיכתו…

רוצח נורמלי, העושה מה שעושה למען תאות בצעו, הורג ונמלט על נפשו. מקום הרציחה, המזכיר לו את עונו, מעורר בו זועה.

לא כן רוצח שלקה במחלת הסַדיזם. יש לו הנאה מיוחדת לראות בענויי המות של קרבנו. ויותר משהוא מתענג על כספו הוא מתענג על יסוריו.

הנמשל ידוע:

פרעה הגרמני מענה את יהודי פולניה בסבלותם. במחנות העבודה שבדיסטריקט הלובליני הם עובדים כל עבודת שדה ויער: חופרים תעלות, סוכרים זרמים, מיבשים בצות מבארים יערות – והכל בחנם. בני אדם נותנים לך את כל כחות גופם. היש להם הזכות לאכול לשובע? אותה הזכות שיש לכל סוס עובד ולכל פרה חולבת?

אל תציעו שאלות כאלה לפני רוצח סדיסטי, שלא העבודה היא העקר, אלא עינוי העבודה. לתאותו של הכובש-הרוצח לראות ביסורי היהודים אין גבול. הוא מעמיס עליהם כל עבודה קשה ולחם אין נתן להם.

היספיק רבע קילו לחם ליום לאיש עובד עבודה פיזית קשה? מלבד רבע קילו לחם לרעבונם עוד מושיטים להם קפה לצמאונם. זוהי כל כלכלתם. צא ומנה: רבע קילו לחם ליום לאכול ושני ספלי קפה עם סַחַרינה לשתות!! חוץ מזה אין דבר.

ואם לחם אין נתן להם – הלבשה על אחת כמה וכמה.

עירומים, רעבים וצמאים, בסביבה של רשעות ועריצות, תחת שבט של נוגשׂים סַדיסטים אנוסים צעירי ישראל להיות עבדים לעם זר, שונאם בנפש. ולא עוד – אלא למרבה הענוי והיסורים הגופניים של עובדי המחנה אין קרוביהם ובני משפחתם רשאים להמציא להם מכולת שיש בה שומן, כמו: נקניקין או בשר צלוי, מלבד לחם יבש ומַרמלדה. ²²⁶

ואלה מהם – והם הרוב – שהם ערירים זקוקים ללחם חסד של הקהלה הלובלינית הצוֹוַחת ככרוּכיה ומכריזה על נדבות לחם. אבל אין יד הקהלה הלובלינית משגת לכלכל את כל עובדי המחנות בלחם ובהלבשה. ולכן, כדי לקדם את פני הרעה, היא מזמינה לאספה כללית של באי-כח יתר הקהלות כדי לטכס עצה כיצד לארגן עזרה מהירה לעובדי המחנות. ועד שהאספה תצא לפעולות נוסד בלובלין ועד אחד של גברים ושני לו של נשים לשם הבאת עזרה לעובדי המחנה הבלזי. מלבד כלכלה והלבשה יש צורך גם ברפואות. ואף את זה מונע הכובש מעבדיו. הגוף לו; וצרכי הגוף – על הקהלות היהודיות.

חבל ששטיינטהאל מת; חוקרי פסיכולוגיה של העמים היו מוצאים כאן כר נרחב לחקירותיהם.

מלכי מצרים לפני ארבעת אלפי שנה היו מכלכלים את עבדיהם בוני הפירמידות בשום ובצלים, לשם תבלין כדי להטעים להם את הלחם. ושליטי גרמניה במאת העשרים מעבידים את עבדיהם בכל מיני עבודת-פרך – ואף לחם אין נתן להם. מפני שהם – – – בני גזע זר… ועריצים אלה מתעתדים לבנות אירופה חדשה!!

10.9.40

הכובש הולך לשיטתו. הלא על כן יצא לו שם בעולם שהוא נוהה אחר שיטתיות ומגשימה עד קצה האחרון. השיטתיות שלו מולידה גזרות משונות שאדם נורמלי מתקשה להבינן.

13.9.40

(בינתים היתה הפסקה של שני ימים)

עד כה היתה בירת פולניה עיר נהדרה; משכבשוה הגרמנים היתה לקדושה. ומפני שהיהודים המה אנשי-חול, אוהבי בצע אסור להם לעבור דרך מקומות ידועים שנתקדשו בקדושה מיוחדת. ובכן – אל להם, ליהודים לעבור, בין רגלי, בין במרכבה ובין בטרם, דרך הככר שעל שם המנהיג (אד. היט. פלאטץ); לשעבר: ככרו של יוזף פילסודסקי, וגם השדרות האויזדוביות אסורות בדריסת הרגל ליהודי. סליחה! דריסת הרגל לאו דוקא, אף ליהודי העובר במרכבה או בטרם האיסור במקומו עומד. כשהטרם מגיע עד פתח השדרות (כעת רק מס. 9) הקונדוקטור פונה לנוסעים היהודים: התכבדו מכובדים! עד כאן ולא יותר. יהודי שהוזמן לאיזה משרד הנמצא בשדרות האסורות מחויב להראות לחיל העומד על המשמר את המכתב או את ההזמנה. ויהודי שיש לו ענין לסַדר במשרדים הנמצאים בבנין השטאב לשעבר שעל יד הגן הזכסי מצוּוה להכנס אל הככר אך ורק דרך רחוב וורזשבובה, הדרך הקצרה ביותר, ולא דרך רחוב קרולבסקה, הארוכה ביותר.

יד ליד! כל זה אינו אלא סמן מובהק לפסיכופטיה!

סוף סוף זכינו לפקודה ע“ד בתי-ספר ובתי למוד מלאכה לילדי ישראל! ²²⁷ לפני שלושה ימים שב יאשונסקי מרקוי ²²⁸ ו”החדשה" בכיסו.

כדרך כל פקודותיו של הכובש היא סתומה יותר מדי ונתנה בצורה כללית. עד שיופיעו תקנות ההוצאה אל הפועל אין אנו מוצאים בפקודה זוֹ את ידינו ואת רגלינו. הצד הפרוגרמתי-חנוכי חסר בה לגמרי. אין שום הוראה בנוגע לשפת הלמודים; וכן כל יתר הפרובלימות הפדגוגיות שבלעדן הכל סתום וחתום. נאמר רק שהקהלה מחוייבת לכלכל בהוצאותיה בתי-ספר ללמוד ולמלאכה לילדי ישראל; כמו כן חובתה לדאוג להכנת מורים בשביל בתי-ספר אלה, כלומר: ליסד סמינריון למורים. מובן מאליו שבתי-ספר לילדי ישראל מתכלכלים אך ורק ע"י הקהלה ומשום זה הם נקראים פרטיים. כנוי זה מוציא אותם מן היכולת להנות מקופת העיריה או של הממשלה. ואם בחומר נוצר גיטו, ברוח לא כל שכן! לבתי-ספר אחרים אין ילדי ישראל מתקבלים.

ועוד: המדובר הוא רק בבתי-ספר למתחילים, כלומר: כלליים בעלי שש כתות. בתי-ספר תיכונים נשארים סגורים גם להבא. ובזה אין הבדל בין יהודיים לפולניים. והטעם מובן: תלמיד שהוא למעלה משלוש עשרה הוא מועמד לעבודת-אונס. ולכן – עת לעשות ל“רייך” הפרו תורתך. ובכלל, אין ליהודים צורך באינטלגנציה כדי שילכו ויתנונו ובכדי שלא ירעילו את העולם האריי ברוחם…

לזכרון אני מציין גם את זה:

נתפשטה שמועה שראש הקהלה האינז' טשרניקוב קבל מכתב מאת הכובש, ובו שבעה עשר סעיפים – גזרות חדשות על היהודים, אלא שאין איש יודע את תכנן. ומוסיפים עוד למען הקשוט: מרוב צער ודאבון נפש נחלש האינז' והתעלף.

בשמועה סתומה זו גלומה איזו קטסטרופה חדשה ליהודים. הפרטים המה פרי הדמיון; אבל הגרעין במקומו עומד.

איזו גזרה פסיכופטית חדשה הולכת ונוצרת בכדי לתת לנו את הדחיפה האחרונה.

בכל פעם שאנגליה מרבה את מספר חלליו ומחריבה את ארצו הרוצח נוקם בנו. בין היהודים מספרים בלחישה שהרוצח כך אמר:

– אם אנַצח במלחמה ילכו היהודים לאבדון במשך שנה.

ואם אנחל מפלה יעברו היהודים מן העולם במשך חודש אחד.

אבל גדולים מעשי אלהינו!

מפני יראת הפצצות האנגליות שתגיענה לוַרשה אין הגרמנים ה“יחסנים” רוצים לגור ברובע הגרמני, בתור אוכלוסיה השוכנת לבדד, פן יהיו מטרה לחצי השונא. במקום שיש חשש סכנה לחיים אין מדקדקים בגזעיות… בשעת חירום שאני, ואין היהודים פסולים לשכנוּת. את חטאינו אני מזכיר: אין שכנות זו רצויה לנו ביותר…

14.9.40

את אשר יגורנו בא לנו. עבודת-האונס, שאינה אלא עבודת-פרך בתנאים בלתי אנושיים תחת שבט הנוגשׂ של ברברים, היא קללה שאפילו בתוכחה לא נזכרה. המציא אותה הנאציזם הפטולוגי בכדי להעניש עם שלם מגזע זר; עונש על היותו מגזע אחר, אף כי לא חטא ולא עשה שום דבר רע. כפרעה – להבדיל – בשעתו הוא מעביד אלפי יהודים עבדים בכל עבודה באחו וביער. אלה שהגורל דן אותם להיות עבדים במחנות העבודה סופם לגווֹע במקום העבודה, או לפול חללים על ידי יריה בשעה שהם בורחים על נפשם בכדי להמלט מן הגיהנם. תאניה ואניה בכל משפחה, שבניה מוזמנים להיות מוכנים אל היציאה. אמנם לע"ע מוזמנים רק רוָקים, אבל אין זה ממעיט את גודל האסון. בנים גדלנו ולא לנו הם. הנוער הבריא והחסון, תקותנו לעתיד, מכלה את כחותיו לתהו והבל, לטובת שליט ברברי, צוֹאת המין האנושי.

בענין מחנות-העבודה אין הכובש תמים דעה עם עצמו. הסרדיוט פרנק הקרויקאי הביע פעם את דעתו שנתפרסמה בעתונות שכל עיקרם של מחנות העבודה לא בא אלא כדי לחַנך (!). מן הצורך להרגיל עם של סרסרים ומתוכים לעבודה פיזית. ²²⁹ אבל באספה האחרונה, שנתקיימה לפני ימים אחדים בקהלה וזבלודובסקי ²³⁰היה בה ראש המדברים, שמענו מפיו שבמשאו ומתנו עם שליחי הכובש בענין עבודת האונס הבטיח השליט שהעובדים יקבלו אוכל, הלבשה, דירה וגם עזרה רפואית. אין זה עונש אלא עבודה בשכר, כי העובדים באים על שכרם ומקבלים זהוב וששים פרוטות ליום. למעשה – נוהגים עם (האסירים) העובדים כמו עם אסירים, אבל בלי אוכל, בלי הלבשה, בלי דירה ובלי עזרה רפואית. כלכלת המחנה מוטלת על הקהלות הקרובות, המכריזות על נדבות ומעוררות את רחמי הצבור היהודי. למקום הפורענות נבחר פלך לובלין שיש בו אגמים ובצות ליִבוש, יערות לברוא ונהרות ונחלים להעמיד בהם סכרים. זמן העבודה יארך עד הראשון לנובמבר, אבל יש בו בזמן מועט זה בכדי לדלדל ולנון את הגוף והנפש גם יחד.

ידיעות-איוב הבאות מן המחנה מטילות פחד על אלה העומדים לשלוּח ולכן רבו המונעים את עצמם לבוא אל המחנה ברצון. אין איש רוצה להושיט ברצונו הטוב את צוארו לשחיטה; וזה מעלה את חמת הכובש. כיצד מעיזים יהודונים מלוכלכים שלא לשמוע בקולו?!

עומד הוא איפוא בראש הומיות וחוטף כל מי שבא לידו. בימים האחרונים מובלים צעירי ישראל כעגלים לשחיטה באוטובוסים מלאים – וגורלם כבר נחתם. אין צעירים יוצאים החוצה ויושבים כלואים כל היום בחדרים בכדי שלא להתפס. האמידים שבצעירי ישראל נותנים פדיון נפשם בסך אלף ועשרים וחמשה זהוב ומקבלים ארכא לשלושה חדשים. בס“ה נתנה רשות לקהלה לקבל פדיון נפש ממאה וחמישים איש והכסף הנפדה נועד להלבשת העובדים הנשלחים אל המחנה וליתר צרכיהם. אבל העניות כל כך גברה עד שהמִכסה שהורשתה עוד טרם נתמלאה. הורים עניים מוכרים כרים וכסתות בכדי לאסוף את סכום הפדיון, אלא שלמכור איזה דבר, אפילו בזול גמור, קשה כקריעת ים סוף מפני שאין איש בטוח שהחפץ הנקנה לא יעבור בעוד יום או יומים לידים אחרות. הכובש ושליחיו ה”פאלק’ס-גענאססען" גוזלים וחומסים בעצם היום ואין אומר: “השב”! גם בתוך ההמונים הפולנים, שלפני הכבוש היו ברובם שומר חק, נטעה כעת ההכרה שדמם (תרתי משמע!) של היהודים הפקר ואין איש אשר יעמוד בפרץ לגונן עליהם. וכיון שנתנה רשות למשחית הוא גוזר על ימין ועל שמאל ולחלליו אין מספר.

עד כה נתקיימה בנו הקללה: “בניך נתונים לעם אחר” במובן הרוחני; בנינו הלכו ברצונם הטוב להטמע בסביבה זרה ואת עמם עזבו לאנחות. עכשיו נתקיימה בנו אותה הקללה במובן הגשמי. וזוהי החמורה שבקללות, כי העבדות הפיזית מכלה את הגוף והנשמה כאחד.

בכלל, העבדות הפיזית היא תופעה חדשה, שלא ידענוה עד כה בכל ימי הגלות הארוכה. ברוסיה הצארית, בימי המצוקה והאופל, כשעבדות פיזית היתה למוסד חוקי בחיי המדינה, הוצאו היהודים מחובה זו. תמיד היינו חפשים גם בגופנו כמו שהיינו חפשים בחיי נשמה. היתה לנו אמת אחת, שבאנו עליה באש ובמים דוקא מפני שהרגשנו את עצמנו חפשים ולא הרשינו לשים עלינו כבלים.

כל זמן שהתקיימה עבדות בעולם לא טעמנו את טעמה…

הנאציזם הארור הביא לנו גם עבדות פיזית!

15.9.40

פרסום הפקודה ע"ד בתי-ספר לילדי ישראל ²³¹לאחר שחכינו לה שנה שלמה בכליון עינים, הטיל סערה במחנה ישראל. הצרות שהתחוללו על ראשנו לא החלישו את הוַכחנות והעקשנות המפלגתית. וצריך להודות ששיטת הכובש מסַייעת לזה. הוא הבדיל אותנו לעדה מיוחדת והבדלה זו עשתה אותנו לעם לבדד ישכון עם כל האטריבוטים התרבותיים, הספרותיים והאמנותיים שנותנים לנו כל מיני ספוקים רוחניים. וטבע הדבר מחייב שבכדי להבליטם בחיים דרושה אוטונומיה. אוטונומיה זו עברה לידי הקהלה שהפכה להיות ממשלה יהודית שהכל מרוכז בידה. בשנים כתיקונן דרשנו אוטונומיה פרסונלית. והנה בא הנאציזם וקיים בנו: תפלה עושה מחצה. אוטונומיה? בחפץ לב! אבל לא פרסונלית, אלא גזעית… התכנסו בה על קרבכם ועל פרשכם. אבל את חטמכם אל תעיזו להושיט החוצה. מחוץ לגיטו אין לכם דריסת הרגל. יורשי המפלגות הרגישו באינטואיציה מפלגתית, שיש כאן כר נרחב לעבודה פנימית וכבר התגייסוּ נכונים לקרב.

תקוני ההוצאה אל הפועל של פקודת בתי הספר עוד טרם נתפרסמו, אין איש יודע דבר אל נכון. יש רק מסגרת. היא עוד זקוקה להכנסת תוכן. הפקודה היא קצרה, סעיפיה מועטים ונוסחה סתום. כל אחד רוצה להכניס אל תכנה מהרהורי לבו. מה שאחד משער בשכלו הוא מוסר לשני כדבר ודאי. השערות על השערות הולכות ומשתרגות לאחת סותרת את חברתה.

איך שהוא – והמפלגות יצאו לשדה המערכה. כל אחת רוצה להראות את כחה העז ושהיא תופסת מקום מרכזי באולפנות היהודית. למעשה הן כלן גדולות כזנב הלטאה; אבל אין זה מניעה “מלהתנפח” כצפרדע של קרילוב. אבל הלא אין לברוא יש מאין! ולכן עמדו ומצאו תחבולה יפה – לבטל ולהעביר מן העולם את האולפנות הפרטית. וכאן התחיל הציד אחרי בתי-ספר פרטיים שיסתפחו אל המפלגה הקרובה ויגדילו את כחה. ולעומת זאת אין האולפנות הפרטית רוצה לגוע, וגם היא מסתדרת ומתגייסת. ולא רק זה, במקום שיש חשש הזיק ל“פרופסיה” הגברת אידרפלד ושצוריק הזקן מסובים אל שולחן אחד וממתיקים סוד. כל אחד ירא פן יקדימו חברו. הטילו פחד, שהמפלגות תתפוסנה הכל בידן; כמו כן נודע הדבר שעינן רעה באולפנות הפרטית. ולכן עמדה האולפנות הפרטית והסתדרה גם היא. קודם כל נבחרה ביאת-כח המחוייבת לרשום את האולפנות הפרטית בקהלה. תדע נא הקהלה שיש עוד הסתדרות ממין זה.

אבל ספק גדול בדבר אם בתוך יריד סואן זה ישמע גם קולה של האולפנות הפרטית. אבל לרדת מן הבמה אינה רוצה.

ויתכן – שבכלל אין מקום להתחרות, אתא קלולא של הכובש מהפכת עליונים למטה ותחתונים למעלה.

איך שהוא – שעת משבר הגיעה. הכל חתום בשבע חותמות!

– – –²³²שאינם מקובלים בפולניה החביבה… אבל – “עם תמים תתמם, ועם נבר תתבר”. כשאתה חי בסביבה בעלת תרבות נמוכה, שמושגיה הצבוריים מסורסים ומשחתים אין ללבוש אצטלא דרבנן ולחכות עד שיבואו לחלק לך כבוד ופרנסה כמו לאחד מבני עליה.

זו לי פעם שניה בימי חיי שאני מגיש בקשה למוסד חנוכי לספחני אל אחת הכהונות. כל ימי חיי עמדתי ברשות עצמי, לא הייתי תלוי בשום איש ולא הייתי זקוק למתנת בשר ודם. מעולם לא כרעתי לפני גבוה ממני ולא השחתי את ראשי לפני עומד על גבי. בקצור – לא הייתי “איש” אצל אחרים. להפך, כלם היו זקוקים לחסדי הן בנוגע לקבלת משרה בביה"ס והן בנוגע לקבלת המלצה בכדי לקבל משרה במקום אחר.

והנה – פעם נסיתי (1935) להגיש בקשת-משרה אל “כנסת-ישראל” בארץ, ולא נעניתי אפילו בלאו; לעירית תל-אביב – ותשובה לא קבלתי. עכשיו אני משתדל לקבל איזו כהונה במחלקת-ההשכלה שעל יד הקהלה. נתפנה משרת מרצה לבתי-ספר שר. גוטמאן²³³ תפס בה עד כבוש ורשה. אין עוד כמוני בכל העיר למשרה זוֹ. בזה הודו לי כלם שבקשתי את תמיכתם בענין זה. ובמועצת הקהלה נמצא איש אחד, הקרוב אלי קרבת משפחה, הלא הוא א. וולפוביץ, מי שהיה דירקטור בגימנזיון “חנוך”. מסרתי איפוא לידו את בקשתי והוא הניח אותה לתוך כיסו. היוציא אותה גם משם? אין לי וַדאות. קבלני בסבר פנים קרים, לא אמר “הן” או “לאו”. רצה לדחותני בקש ושלחני למזכיר הקהלה הורנשטיין, שגם הוא איש קרוב אלי. התעקשתי שהוא למעלה מהורנשטיין, שאינו אלא פקיד, ואני רוצה ללכת ישר אל ה“גבוה מעל גבוה”, עד שהסכים והבקשה ירדה לתוך כיסו…

אחר כך היה לי ראיון עם הורנשטיין, שקבלני בנמוס המקובל, ואפילו הבטיחני לתמוך במועמדתי “כי הנני האיש הראוי ביותר למשרה זו”, אבל – שיעמוד בדבורו איני בטוח.

אחריו – פניתי ל“בעל יכולת” שלישי, שאמנם אינו חבר רשמי למועצת הקהלה, אבל הוא “כל ולך” אצל טשרניקוב. הוא, הוא – לפי דבריו – המחזיק את ידו על ה“דופק” של המפעל, הלא הוא מנדיל קירשנבוים. אותו האיש הוא טפוס מיוחד, אלא שכעת לא אטפל בו, יבוא גם יומו, גם הוא הבטיחני. ואפילו הוסיף לאמר, שמדעת עצמו חשב על אודותי. בקצור: לכל מקום שפניתי קבלתי הבטחות.

ועתה נראה מה יהיו חלומותי?!

לכתחלה היה בדעתי לפנות גם לפרופ. מ. באלאבאן, שגם הוא חבר למועצת הקהלה וגם הוא שמע את שמעי; אלא שנזכרתי שיש לו משלו למשרה זו, הלא הוא גיסו ד"ר אלטר, ומשום זה לא אמצא חן בעיניו… דלגתי, איפוא, עליו.

אבל אחרי כל אלה איני בטוח שהזרע יעשה פרי. לכל אחד מבעלי היכולת וההשפעה – קופה של שרצים תלויה מאחוריו, וכל אחד, שאינו מסוג השרצים הצבוריים לא יכנס פנימה…

17.9.40

זאת חובתי ואעשנה.

עלי לציין ברשימותי דבר שלא היה ולא נברא בתור עובדה, אבל יש בו סמן מובהק של מצב נפשי מסוכן.

היום עשתה לה שמועה כנפים שהאינז' טשרניאקוב, ראש ה“יודען ראט” אִבד את עצמו לדעת וגרמו למעשה נואש זה שבע עשרה הגזרות, שהכובש עתיד לגזור עלינו.

והמקרה רצה שבאותו יום מת יהודי אחר ששמו טשרניאקוב, ולכן הלא אין להטיל ספק באמתת השמועה.

בעיני מביני דבר היתה השמועה כלה מוקשה. ראשית – מי ראה כזאת ומי שמע כזאת שעסקן צבורי שפקח הוא יעשה שטות כזאת. הכל תמצא אצל עסקן צבורי רק לא אהבת ישראל. ספק גדול הוא אם הוא מיצר, כואב ודואג על צרות הכלל עד שלבו יתפקע, ובפרט שיבוא לידי דפרסיה נפשית כל כך עצומה עד שיאַבד בידים את חייו. ובנוגע לטשרניאקוב בפרט, אדם בינוני הנוטה עפ"י חנוכו והשכלתו לשמֶנדריזם, הרי דוקא בשעת צרות הכלל עלה למעלה ראש ומעולם לא ראה עולמו בחייו כמו בשעות רעות אלה. משכורת רשמית אמנם לא נקבעה בשבילו. אבל זוהי מעלה ולא חסרון: אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין…

ולא רק זה. אף הכובש נוטה לו “חסד”, ולא יפיל משערות ראשו ארצה, כי הוא שליחו ועושה דברו. כשדבר לו לעם ישראל, פרתו-חולבתו, הוא עומד ולוחש באזני טשרניאקוב. והכל אתי שפיר…

טש. מבקש, מתחנן ולבסוף מאַים – והכל הולך ומסתדר על צד היותר טוב. דוקא נציג העם בטוח מכל רע. הכובש מוסיף לו משלו כח עוז ועצמה ובמקום לצווֹת לכל העם הוא מצוה ל“אחד-העם”… ואין לך משרת זול ומסור כנשיא קהלה יהודית, שלפעמים קרובות הוא שוכח את ה“עקר”, את העם שולחו, ונעשה שותפו של עמלק.

ובכן, תודה להשם יתברך! טשרניאקוב “שלנו” חי; גם בנוגע לשבע עשרה הגזרות אין איש יודע דבר ברור; אבל אם, חלילה, תגזרנה, טשרניאקוב יהא מסייע להגשימן בחיים, ולבו לא יאחז שבץ ועל אחת כמה וכמה שלא יאַבד את עצמו לדעת… ²³⁴

אטו בשופטני עסקינן?!

18.9.40

לאולפנות הפרטית באה שעת משבר. למעלה משלושים שנה היתה למשלח ידי ואִתה הייתי בצערה ובשמחתה. אבל מוצא אנכי, כי הרגע הנוכחי הוא היותר קשה מזמן היותה עד היום. פקודת הכובש מחייבת את הקהלה לדאוג לבתי-ספר בשביל ילדי ישראל. וזאת אומרת: כי מעתה תהיה הקהלה מעין דפרטמנט להשכלה יהודית. וכאן מתקשים להבין על איזה יסודות פיננסיים והסתדרותיים תפתח הקהלה את בתי-הספר, שבתוך כתליהם יהיו די מקומות לכל ילדי ישראל באין יוצא מן הכלל.

האולפנות היהודית בורשה לא היתה מעור אחד. היו בה זרמים שונים. וכל אחד אמר: “אני ואפסי עוד”! לו משפט הבכורה וכל אלה שעומדים מחוצה לו שוָים כקלפת השום. אבל בהיקפה ובמספר תלמידיה האולפנות הפרטית עולה על כלנה. משהריחו ריח אוטונומי כל אחת מן ההסתדרויות שואפת לשררה ולשלטון. כל אחת עושה כנוס לכחותיה ונכונה אפילו לפרוש את כנפיה אפילו על בתי ספר כאלה שעד כה לא נמצאו ברשותה. אם יש רק איזו קירבה אידיאולוגית בין מפלגה פלונית ובין איזה בית-ספר פרטי היא משתדלת להכניסו תחת כנפי שכינתה… הצד השוה שבכל הזרמים המפלגתיים הוא הרצון לחַסל חסול גמור את האולפנות הפרטית. אין צורך בחנויות להשכלה ולחנוך לאומי!

אבל – אין עושים חשבון בלי בעל הבית:

האולפנות הפרטית חפצה חיים ואין בדעתה לרדת מעל בימת החיים. ולכן גם היא מסתדרת. בהסתדרות זו נוצר בלוק של ב"ס מכל המינים והצבעים: ממלמד דרדקי ברחוב ניזקא עד בית-ספרה של הגברת אודֶרפלד. נבחרה ביאת כח שקבלה יפוי-כח לערוך ממורנדום קצר לקהלה ולהתיצב לפני הקהלה בכדי להכריז על עצמה שעודנה חיה ורוצה לחיות גם להבא.

אבל – אין זה אלא פרכוס של בריאה שנידונה להבטל מן העולם. דעתי היא שמתוך התנאים החדשים אין מקום לאולפנות פרטית. מי יביא אלינו את בנו וישלם ארבעים זהוב לחודש בעד למוד שמקבלים אותו בחנם? יהדות פולניה נתרוששה ונתדלדלה והשדרות הבינוניות, שהן הן המציאו לנו את חומר התלמידים, מתקיימות בנס. כל אחד ידחק את עצמו להכניס את בנו חנם אין כסף לתוך איזה ב“ס המתכלכל ע”י הקהלה. האוֹלפנות הפרטית תצטמק ותלך ולא תהיה מוכשרת לקיום. זו היא דעתי.

אבל רוב חברינו אינו מודה בזה. קשה להפרד מאת הבעלות האילוסורית. יש עוד הצעה שבתי הספר הפרטיים יוסיפו להתקיים, אבל לא בתור עסק פרטי, אלא שימצאו תחת חסותה של הקהלה. וגם זה מוטל בספק. בקצור: שעת משבר!

ובשעה שיהודינו מתלהבים הכובש עושה בנחת מעשהו. כבר נתמנה אינספקטור לאולפנות היהודית וטשרניאקוב התיצב לפניו; רצה להאיץ בשליט שיביא את הפקודה לידי גמר; והנה – כל הענין נדחה עד ליום הראשון לאוקטובר. שמענו את התשובה ורפו ידינו.

וכבר נמצאו פקפקנים הרוצים לראות בזה סמן של אינדפרנטיזם לכל הענין. דומני, שלא כך הדבר. בתי-ספר יוקמוּ. אלא כדרך היהודים, יבנו על יסודות רעועים. ישרור בהם תהו ובהו ואיש לא ישבע מהם נחת. אבל אין ברירה.

והאולפנות הפרטית באמת תלויה על בלימה. אין לה לא חובבים ולא תומכים ולא אנשים הרוצים בקיומה. – מלבד בעליה שעליה פרנסתם. כלי זה – היעמוד בו כחו לחדש את נעוריו?!

19.9.40

אף לחולה מסוכן יש ימים נוחים, שבהם המחלה המכרסמת את גופו תרף קצת. אבל אין זה לזמן מרובה. לאחר יום או יומים ישובוּ אליה תקפה וחריפותה וביתר שׂאת וביתר עוז תצעיד את הגוף אלי קבר.

אין בזה אלא משל. והנמשל? הנאצי וה“יודען” חרון אפו.

לפעמים עוברים ימים אחדים שהכובש מסיח דעת ממנו. אנחנו יודעים ומכירים שאין זה חלוף שיטה, אלא קצת נוח ממחלתו, אין מה לחַדש נגד ה“יודען”. מנוחה ארעית. אף חיה טורפת שובתת מזמן לזמן ונעימה לה מנוחה זמנית. כּמוֹה – ככובש!

אחרי מנוחה קצרה באו לנו ימים קשים. והיום היה לנו הכי קשה. משעות הבוקר עד הערב שמש נערך ציד לבני אדם – אף אריים בכלל. ויש אפילו שגם נשים נתפסו. פחד שרר בחוצות ורשה; והעוברים והשבים התהלכו כצללים מלאי פחד ורעדה. אוטובוסים צבאיים יצאו לצידם, נתמלאו מטען חי ונעלמו בכדי לשוב אחר איזה זמן קצר ולהתמלאות מחדש. לאן מובלים הניצודים? אין איש יודע.

ביחוד נתך חרון אפו של הכובש על היהודים שאינם מרבים לבוא אל מחנות-העבודה. וכשם שהיו יהודים “נעלמים” בימי הצאריזם, כך יש “נעלמים” בימי הנאציזם. כל זמן שאין עוד עונש מות למשתמטים היהודים עושים את שלהם – אינם באים ברצון ועושים כל מיני מעשה העלמה בכדי להסתתר מעין הכובש. המוזמן למחנות-העבודה אינו לן במקום שהוא רשום וכשבאים לחפשו אינו בנמצא. ומפני שחוששים לתת לינת-לילה ל“פושע חמור” כזה מצאו להם מקלט-לילה בחנויות. בהן אין לחשוש לחפוש. בקצור, כל זמן שיש איזו יכולת שהיא להאריך את ימי ההשתמטות ולהסתתר מעין הכובש – מאריכים. העונש הכרוך בזה אינו מפחיד ביותר מפני שמחכים לגאולה בכל יום ובכל עת ובכל שעה. היהודים יודעים את המצב יותר מגאֶהרינג ומטשרטשיל…

בימים כאלה חרב מתהפכת בחוצות העיר. בלב כל אחד – חיל ורעדה. עוברי הרחוב מביטים לכל צד בעינים מלאות בהלה. קשה לדעת מאיזה צד פרשו לפניך את המכמורת. כצל אתה נחמק בכל רגע כמעט לשער אחר. אך יֵראה מרחוק ה“אוטובוס החטפן” מתחילה ריצה ובריחה לשלושה רוחות העולם. כל אחד למקום שעיניו נשואות. בן-רגע הרחוב מתרוקנת ולא תמצא בה נפש חיה. משעברה הסכנה יהודינו יוצאים שוב מן החורים ומבוטלים לאלפים ממלאים את המדרכה. יש לפעמים שעליך לעבור דרך קצרה לשם סדור איזה ענין ובמשך הליכתך עליך לעשות סבובים ארוכים מפני הסכנה להתפס. אריים נשלחים לעבודת השדה. ויהודים – למחנות העבודה. הראשונים – בשכר; השניים – בחנם. את הראשונים מאכילים; את השניים מרעיבים. הראשונים עובדים כבני אדם; והשניים – כחמורים.

ושוב גזרה פסיכופטית! אין שליט בר-דעת מוכשר לגזור ככה!

פקודה חדשה אומרת:

אין רופא יהודי רשאי לרפא חולים אריים; ואין רופא אריי רשאי לרפא חולים יהודים.

ואף נמוק נתן לפקודה זו:

מחלות מתדבקות מצויות, כידוע, בעקר בסביבה היהודית. ואם רופא אריי ישמש חולים יהודים יש חשש העברת המחלה מסביבה לסביבה. ולכן יש להבדיל הבדל גמור והחלטי בין שתי הסביבות.

היהודים צוחקים בכל פה לשמע שטות זאת. היה למנהג, שחולים יהודים מרבים להתרפא אצל רופאים אריים, מה שאין כן אצל רופאים יהודים וחולים אריים. אלה האחרונים אינם מרבים להתרפא אצל רופאים יהודים. ובכן, מי יפסיד? הוה אומר: הרופאים האריים! אבל אין הכובש דואג לזה.

ואף על פי כן – גם כאן העקה! הפקודה המשונה אינה מבדילה בין חולים במחלות מתדבקות ובין חולים במחלות אורגניות. חולי הלב והריאה מבני ישראל שעל רופאים אריים רפואתם יהיו מוכרחים מעתה לעזוב את רופאיהם שהשליכו עליהם את כל יהבם ולעבור לרופא יהודי. איסור זה חל גם על רופא שנים, וגם על מילדת.

זוהי תמונת זעיר אנפין של אירופה העתידה. מחיצה בין עם לעם!

20.9.40

יהודים חרדים, המתפללים בצנעה, ירגישו מחר בשעת קריאת התורה טעם מיוחד בפרשת התוכחה ש“בכי תבוא”. כלה כמו שהיא נתקיימה בנו. יש שאתה קורא פרשה ומבינה; ויש שאתה קורא ומרגיש, ואינה דומה הרגשה להבנה. הרגשה כוללת גם הבנה; מה שאין כן הבנה. יש שאתה חושד בנאצי ש“התוכחה” היתה לו לעינים ועל פיה הוא מתנהל, כי אין לך פרט מפרטיה האיומים והנוראים שלא נתגשם בחיינו.

יש לנו צרה מרכזית – חוסר זכויות אנושיות. ממנה הולכות ומסתעפות בנות-צרות, צרות-לואי שסמנן: “לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש”, ממש כמו ב“תוכחה”. מי שאינו חי את חיינו לא יבינן ולא יעלן על לב. כל הרוצה לעמוד על המציאות שלנו יקרא את הפסוקים הבאים: "והיו חייך תלואים לך מנגד; ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר: “מי יתן ערב”! ובערב תאמר: “מי יתן בוקר”! – מפחד לבבך “אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה”…

חי נפשי! שאין זאת מליצה!

הכובש הבדיל אותנו לרעה מיתר תושבי המדינה. סגר אותנו בגיטו ובנה מסביב לנו חומות גבוהות. מחוץ לחומות אין לנו רשות לא לגור ולא לעסוק במשא ומתן. יש מקומות שאפילו לעבור ברגל אין אנו רשאים. הורדנו והושפלנו עד הדיוטא התחתונה. ועם כל זה אין האויב אומר: “די”! אף בתוך הגיטו אינו נותן לנו מרגוע. יש שחשבנו: “גם זו לטובה”! נחיה לבדנו ובאויבינו לא נתערב וימעטו צרותינו וענויינו"… אבל כדי לגרום לנו יסורים אין האויב מתרשל לבוא אלינו, אל הגיטו הנאלח והמסריח. ואין לך יום שלא ימציא לנו איזה ענוי חדש, פרי דמיונו הפטולוגי.

עד כה היתה לנו צרת הרהיטים. מבלי אשר הודיעוך מקודם באו והוציאו את שולחנך בעודך אוכל עליו, את כסאך בעודך יושב עליו ואת מטתך בעודך יושן בה. בן רגע נשארת עירם ועֶריה. הוצגת ככלי ריק, חסר משען ומשענה. נדמה לנו איפוא שאין לך ענוי יותר גדול מזה. והנה – אף הפעם טעינו. אין חקר לרוח הנאצי החולני.

בימים האחרונים עברו מהרהיטים אל הדירות עצמן. היינו בטוחים שבדירותינו שבגיטו לא יגע לרעה, כי הלא אין אריי רשאי להשתקע בגיטו; ולמי איפוא יש צורך בדירותינו? אבל אין מקשין על מי שנכנסה בו רוח שטות. היום הוצאו במשך חצי שעה מדירותיהם שלש משפחות יהודיות בלי הודעה תחלה ובלי שום התראה. פשוט, שליחי הרוצח נכנסים אל אנשים שלוים ושקטנים, מוציאים שעון מתוך כיסיהם ומתחילים לספור את הרגעים שנשארו עוד עד עזיבת הדירה. הזמן הנתן לפנוי הדירה הוא חצי שעה. מה שתספיק להוציא ממטלטליך במשך שלושים רגעים – מוטב; כל מה שלא הספקת אתה מחוייב להשאיר. לא יאריכו לך הזמן אף לרגע אחד. כתם הזמן הנועד אתה מחוייב למסור את המפתחות ולעזוב את הדירה. הרוצחים סוגרים את הדלתות ומניחים עליהן חותם. וענין נגמר.

היום נושלו ככה מדירותיהם שלש משפחות יהודיות: שתים ברחוב דזילנה 9 ואחת – ברחוב נובוליפקי 23.

הדבר נעשה בעצם היום, לעיני השמש, במעמד אלפי עוברים ושבים הנאספים מחנות מחנות אצל מקום המאורע ומביטים אל התועבה בלב רוגז ובדאבון נפש, אלא שאין לאל לידם להושיע.

כל אחד חרד לגורלו; כל אחד חושב מחשבות נוגות: מחר גם לי יקרני ככה; בעוד יום או ימים אָשלך גם אני כנצר נתעב מדירתי – ואנה אני אבוא?!

יהודים, עדי ראיה מתחילים חקירה ודרישה באותו מעמד:

– למה ולאיזה צורך נעשתה התועבה הזאת? הלא גרמני לא יבוא לגור ב“זויכען געביט” ולא ישכון בבית אחד עם יהודים “מלוכלכים”; ובפרט שפרבר מיוחד נועד להם, המצטיין בנקיונו ובנוחיותו!

והנה נודע הדבר, כי ברובע האריי הוחרמה דירה פולנית, שהיתה דרושה לגרמני שנתן בה את עיניו; ובכדי למלא את חסרונה לבעל הדירה עמדו והחרימו דירה יהודית שתעבור לפולני שנושל מדירתו. וכאן שוב באים ושואלים: הא כיצד? הלא אסור לאריי להשתקע מחדש ברובע היהודי?

על שאלה זו קשה למצוא תשובה. ועוד על שאלה אחת קשה למצוא תשובה:

– האם אשמנו מכל עם? חטאנו מכל דור?

23.9.40

הקהלה שברחוב גז’יבובסקה 26 נעשתה למרכז החיים היהודיים של יהדות פולניה. עד כה תפס הדז’ונט המקום הראשון: כלם רצו לרחוב יאסנא לקחת; השנוררות היא חלק מעצמותנו; אין מומחים כמונו להושטת יד, להתלבש אצטלא דקבצנות. משנתדלדל ה“דז’ונט” ירד גם מגדולתו. אין איש פונה אליו ואין איש עומד ומחכה מאחורי הדלת הדירקטורית. מבפנים יושב תעלא שאין סוגדים לו…

משבוע לשבוע יגדל הדחק באולמי הקהלה, אף כי לשם באים – לתת. נותנים מאונס, בלב נשבר, בדאבון נפש – אבל אין ברירה, כי אין היהודי יכול (לעשות צעד) להרים יד או רגל בלי רשיון הקהלה. הכובש הולך לשיטתו: לצמצם את החיים היהודיים בתוך הגיטו בכדי להבדילם מהעולם האריי וליחדם כעולם בפני עצמו; ולכן העניק לקהלה “זכויות” מיוחדות ומלא את ידה למלא תפקידים כאלה שבשנים כתקונן היו מתמלאים ע“י משרדים עירוניים וממשלתיים. הדבקת שלטים זקוקה לאישור הקהלה; תעודות-נסיעה במסלת-ברזל נתנות ע”י הקהלה; “לגיון העבודה” – הקהלה היא מוציאו ומביאו; בידה לשלח למחנות העבודה ובידה לשחרר. מסים חדשים הוטלו על האוכלוסיה היהודית וגביתם בידי הקהלה. כל אלה המה תפקידים נוספים מלבד התפקידים הרגילים שהיא מצוּוה ועומדת למַלאם עוד מימי השלום. וכל המשרדים האלה מתרכזים בבנין צר אחד. אלפי הנכנסים והיוצאים עוברים דרך אותן המדרגות ומחכים באותם המסדרונים. הקהלה הפכה להיות ממשלה יהודית ועליה למלא כעת בגזרת הכובש תפקידים ממשלתיים כאלה שלא היתה מוכנה לקראתם.

היש איפוא לתמוה שגדול השאון במסדרוניה ובאולמיה; שהצפיפות גדולה עד אפס מקום; שאיש את רעהו יהדוף בצד ובכתף ואין זה חזיון יקר שבאים לידי ריבות ומהלומות. כל מה שנצבר בלב היהודי הוא שופך בזעמו על ראשי הקהלה, מנהיגיה יועציה ושמשיה. והמחאות נאמרות בקולי קולות, בנוסח שוקי, בקצף אין אונים ומתלוות על ידי חזיונות-לואי שכל מקום כנוס יהודי מצטיין בו. אדם איסטניס שזקוק לסדר איזה ענין בקהלה מקלל את יומו. במה נחשב הוא? אין משגיחים כעת במכובדים! אם תתעקש – יראו לך שמשי הקהלה את נחת זרועם עד שתעשה רך כקנה. עד הזמן האחרון היתה לקהלה אף משטרה יהודית עדויה פסים מיוחדים והיא היתה השלטת על כל ומשגיחה על הסדרים. לפני איזה ימים פשט הכובש מעליה את סמניה המשרדיים וחבריה שבו להיות הדיוטים. אבל גם מכת הדיוט שמה מכה. אלמלי ראה את הקהלה הורשאית של היום המחבר של “שבט-מוסר” לא היה לו צורך להעלות את הגיהנם השמימה. בכל אופן מדור אחד היה משאיר בארץ ואת מקומו היה קובע בתוך – הקהלה היהודית…

24.9.40

במדבר חיינו התחילה תנועת חיים בין-מפלגתית לפני פתיחת בתי הספר ע“י הקהלה. מצד הכובש אין שום אותות חיים. יצא ידי חובתו בפקודה קצרה כללית יותר מדי וסתמית יותר מדי. הפקודה נתונה במסגרת רחבה ומלבד גרעינה – שהקהלה מחוייבת להספיק בתי ספר לילדי ישראל – אין בה דבר. שום רמז על דבר שפת ההוראה! שום ראשי פרקים על דבר תכנית הלמודים! שום הוראות על דבר הסדור הפנימי! אבל המפלגות שלנו לא חכו עד שיתבררו ויתלבנו הדברים וכבר עטו אל השלל. הריחו ריח אוטונומיה וכל אחת רוצה להקדים את חברתה. עושות מצור על הקהלה וסביב שתו על ה”פרעזעס" המלא דאגות כרמון ואין לבו פנוי כלל וכלל לענינים “טפלים” כאלה.

כדרכנו תמיד אנחנו פזיזים יותר על המדה ומקדימים נעשה לנשמע. ראשית – עוד טרם ידועה לנו דעת הכובש בנוגע לשפת-הלמודים; ושנית – עוד טרם נתפרסמו תקנות ההוצאה אל הפועל שהן הן העקר בכל הענין. אבל הפחד שמא יקדמני אחר מעביר את המפלגות על דעתן ועל שכלן. כשיש נצוח מפלגתי אין מקום להגיון ולישוּב הדעת.

ועד שהמפלגות מתיעצות ומטכסות עצה אין הקהלה יודעת לע"ע בין ימינה לשמאלה כיצד יסתדר הענין. הכובש נאלם דום ומדעת עצמו אינו מצעיד את הענין אף כמלא שעל. נשיא הקהלה נסה להתיצב לפני השליט ולבקש ממנו פשר דבר וקבל תשובה כי הדבר נדחה עד לאחר הראשון לאוקטובר. אז נסה שוב לבוא לפניו בבקשת-מלואים בכתב וקבעו לו ראיון לזמן מוקדם קצת – להיום, יום העשרים וארבעה לחודש ספטמבר. בשעת כתבי את הדברים האלה עוד הכל סתום וחתום ואין איש יודע דבר. אם לא קרה איזה מכשול יוצא מן הכלל והראיון עבר בשלום – נדע מחר את הפרטים.

ויתכן מאד, כי פרטים אלה יהפכו את כל הקערה על פיה.

אם לא נקח לנו כחפצנו שפת-הוראה ונתחייב בה בגזרת השליט לא יהיה אז שום סמן וזכר לאולפנות מפלגתית. אז יוקם בי"ס בעל טפוס אחד עם שפת-הוראה אחת שתחייב את כלם. אז – אין עצה ואין תבונה נגד הכח העליון הזה. ונפטר מכל הצרה שמפלגתיות שמה.

ומדי דברי בה – במפלגתיות זו כדאי לציין פרט אחד, שללמד על הכלל כלו יצא. מלבד אולפנות מפלגתית (“תרבות”, “מזרחי”, “בונד”, “שול-קולט”, “אגודה”) יש גם אולפנות פרטית שבכמותה ובאיכותה היא עולה על כלנה. ששים אחוזים של ילדי ישראל לומדים בבתי ספר פרטיים. ברשות האולפנות הפרטית למעלה ממאה דירות ערוכות, מצוידות ומסודרות בכל מיני מכשירי למוד ומעסיקה כאלף מורים בכתליה. רב מנין ורב בנין של ילדי השדרות הבינוניות בישראל מבקר בבתי-ספר פרטיים. אבל עין המפלגות רעה באולפנות הפרטית; כקוץ הוא בעיניהן. כדי לבזותה ולהשפילה המציאו לבתי-ספרה כנוי משפיל בשם “חנויות”, כאלו בבתי-ספר מפלגתיים אין תגרנות וקריֶריזם. והנה בשעת “שדוד המערכה” מצאו שעת כושר להעבירה מן העולם. פשוט, גזרו גזרת כליון עליה. אז מהרה גם האולפנות הפרטית לבוא לפני הקהלה בבקשתה שיצרפו גם אותה ל“מנין”. נתקיימה אספה ונבחרה ביאת-כח. בין הנבחרים גם אני הקטן. ביאת כח זו ערכה מכתב ומלאכות בת שלוש חברים (אני, ל. בורנשטיין וברקוביץ) התיצבה לפני הפרופ. מאיר באלאבאן. מלומד זה כורע תחת סבל צרותיו. שיבה קפצה עליו וכלו שבור ורצוץ. בשעת הראיון הואיל להגיד לנו שלע"ע אינו יודע דבר. בעקר – הצדק אתנו; מן הראוי לצרף גם את האולפנות הפרטית. יקח דברים עם הנשיא וירציא לפניו את בקשתנו.

אבל באמת גם אנחנו איננו יודעים במה נבחר. הטוב טוב לנו להיות עומדים ברשות עצמנו ולהשאיר בידינו את הבעלות על בתי ספר פרטיים, שקשה יהיה לנהלם ולכלכלם? או שטוב לנו להחסות תחת חסותה של הקהלה, שתכניסם אל רשתה ואנחנו נהיה בהם מורים שכירים.

לעת זקנה אהפוך את עורי! במקום בעל בית – שׂכיר יום או שנה! יש פנים לכאן ולכאן. עוד טרם תפסנו עֶמדה!

היצרפו גם אותנו למנין? התהיה לאולפנות הפרטית אפשרות של קיום? חי נפשי אם אדע!

25.9.40

היום היתה לאולפנות הפרטית המפלה הראשונה. ואת המפלה אפשר לזקוף על חשבוני, כי אני הייתי המצביא וההגה של המפעל נמצא בידי. לפני איזה ימים בחרנו בביאת כח; וחמשה מן הנבחרים הווּ את הועד הפועל המצומצם. ואני נשיאו. נגשנו לעבודה. קודם כל – להודיע לקהלה ע“ד קיומנו והסתדרותנו. לקחתי איפוא את קסת הסופרים וערכתי מכתב כתוב פולנית. למסירת המכתב נבחרו שלושה חברים, ובתוכם – אני. בלעדי אין איש מרים יד או רגל. מאיר באלאבאן, החרש למחצה, קבלנו והבטיח לנו תמיכתו המוסרית. ירציא את הענין ברוח רצויה לנו לפני הנשיא. כשעין במכתב העיר, שחסר בו הצד האידיאולוגי של בתי-הספר הפרטיים. ובכן, מן הצורך לכתוב מכתב-הוספה. גם זה הוטל עלי. ובורנשטיין מוסר אותו למזכירות. המזכיר הוא הורנשטיין – מי שהיה לפנים מזכיר ב”עבריה" ואני סגן נשיאו. הייתי עומד על גבו, עסקן מפני הכבוד, והוא – פקיד עני, נכנע ומוכן תמיד לשרתני. עכשיו – חזר הגלגל. אנשים לעשרות צובאים על פתחו ואני בתוכם. כשהוא נכנס אתי בשיחה איננו לא חמים ולא קריר. כל מלה בסלע. כל הערה מצדו מחושבת מראש; מנומס, אבל בלי יחס של ידידות וחברוּת. הוא מה שאמרתי: אפילו הטוב שבבני אדם משנעשה שליט ובעל יכולת הוא נעשה מנוּוָל. אבל לא זה העיקר.

פתאם נודע לי ע“י ל. בורנשטיין, טברדה 7, שהיום בשעה ½5 תתקיים קונפרנציה בקהלה בהשתתפות באי-כח האולפנות היהודית לזרמיה השונים. עוד לפני זה התחיל בורנשטיין דורש מאת הורנשטיין שגם בא כחה של האולפנות הפרטית יוכל להשתתף בישיבה זו. הורנשטיין יעץ לערוך מכתב על שם הנשיא והוא יגיש לפניו את המכתב לפני הישיבה. ככה עשינו. נועדתי להיות בא כח. הלכתי איפוא בלוית בורנשטיין אל הישיבה וכמעט שהיינו בטוחים כי בקשתנו תתמלא ויורשה לי להשתתף בישיבה. אבל טעינו. נכנסנו מבוישים ונשארנו מחכים במסדרון. ובחדר הישיבות אור וזהר. הנשיא בלשכתו. פגשנו שם את “הגדולים” שלנו, שליחי עם עני ואביון, שהראו לנו פנים ספינקסיים. נסינו להכנס בשיחה עם היותר מקורבים אלינו שבהם ונמצאו – רחוקים. נראה היה שבקורנו לא לרצון להם. באלאבאן החרש והבטלן הראה לנו שהוא אובד עצות ואין לאל ידו להושיע. א. וולפוביץ ענה לי שלום בשפה רפה והשתמט ממני. איזה יועצים נכנסו אל חדר הנשיא וכנראה התיעצו בדבר. אחר זמן מועט יצא הורנשטיין והודיע לנו שבישיבה זו אין אנו יכולים להשתתף. שצ’רנסקי ה”מזרחי" שהוא מיצג שני בתי ספר מסריחים יכול להשתתף; איזה ד“ר כץ מ”שול-קולט" במחילה, המיצג בי"ס אחד בלי תלמידים – מקומו יכירנו שם. ולביאת-כח של עשרות בתי-ספר עם אלפי תלמידים אין מקום.

לאולפנות הפרטית אין ידידים ותומכים. כלם רוצים לההנות מחורבנה. היום שב הנשיא מבקורו אצל ה“שול-ראט”, וכנראה צעד המפעל איזה צעדים קדימה. נחלנו מפלה ראשונה. אבל אין זה אלא הקרב הראשון. אין להתיאש. המצב ישונה לטובתנו.

והכובש עושה את שלו. הדיסקרימינציה הולכת ומוסיפה. עלבון אחר עלבון. עקיצה אחר עקיצה. והכל – למטרה אחת: לשם הבדלה והפרשה מהאוכלוסיה האריית; להראות לכולם שאנחנו פחותים וירודים, פּריים, שאין להתחבר אלינו ואין להתרועע אתנו.

מיום העשרים ושלושה יצא איסור ליהודים לנסוע בטרם מספר 9, שהמרשרוּט שלו: הככר התיאתרלי – הפרבר הקרקויאי – השדרות האויאזדוביות עד רקוביצקה.

ומיום העשרים ותשעה יוקצה ליהודים קרון מיוחד בטרם בכדי להבדילם מן הנוסעים האריים. אין זה אסון גדול ליהודים. אף אין זאת נעימות מיוחדת לשבת על ספסל אחד עם שכורים ושופכי-דם. אבל איסור זה ללמד על השיטה כלה יצא.

ואולי צדקו ליצני הדור המחליטים ואומרים שטוב טוב לנו שהמלחמה תארך זמן רב; כי משיבוא השלום מצבנו עוד יוּרע יותר.

אחת החליט הבליעל ולא ישנה:

להביא עלינו כליה גמורה ולהעבירנו מן העולם!!

השבוע חרבו חורבן גמור, מלא ושלם בתי הדפוס היהודיים. עוד לפני שבועות אחדים הונח עליהם חותם והעבודה בהם פסקה. מרגע זה נתערער קיומם של מאות משפחות בישראל. אין שום נמוק וטעם לברבריות זו. באי-לויאליות אין לחשוד בתי דפוס יהודיים. אנשים שקטים ועמלים עמדו על יד תבת-הסדור או על יד המכונה ועבדו בזעת אפים. גם כאן אינטריגה יהודית. מאות איש נשארו בלי מזון ומחיה, בלי פת לחם לתינוקותיהם הרעבים – ועל זה גאותו של הכובש. דלדול במאה אחוזים!

עד הימים האחרונים הבהבה איזו אילוסיה שאם העבודה פסקה הבעלות לא פסקה. באופן היותר רע יסָגרו אבל כלי העבודה והמכונות ישארו בידי בעליהם הראשונים. והנה טעו טעות מרה. אחרי עבור כחמשה, ששה שבועות מיום הסגירה באו והוציאו מהם את כל כליהם ומכונותיהם. הייתי עֵד ראיה לחורבן. באו מומחים לדבר מן ה“פאלק’ס-גענאססען”, והוציאו מאלף עד תו. המכונות פורקו; חלקים, חלקים הועברו לתוך האוטובוס שכעבור חצי שעה נעלם, ועיני בעל הדפוס רואות וכלות. אם תנסה להגיד דבר חייך בסכנה. בראשונה נתקפח היהודי מפרנסתו; עכשיו נתדלדל מהונו ומכל רכושו. ונפלא הדבר!

היהודי מקבל עליו את גזר הדין בשקט נפשי, כאלו הוא חושב בלבו:

–כך נאה וכך יאה לי! אבותי חטאו ואינם, ואת עונותיהם אני נושא.

26.9.40

האולפנות הולכת ומסתדרת. אין צעדיה מהירים, כי הקהלה האומללה העמוסה אלפי דאגות וטרדות ושעליה למלא תפקידים ממלכתיים, לא נוסתה עוד במפעל בעל היקף רחב כזה. חוץ מזה אין לך דבר קשה מאירגון איזה מפעל במחנה ישראל, המרוסק לזרמים וכוונים הנאבקים ביניהם.

ואף על פי כן הארץ מסתובבת…

אתמול קוימה ישיבה משותפת של יועצי הקהלה עם באי-כחה של האולפנות הצבורית (מודעינו החביבים: “תרבות”, אגודה, ציש"א, “שול-קולט” וכו' וכו'). ישיבה זו היתה בעקרה אינפורמציונית. זו היא הישיבה שהזכרתיה ברשימתי הקודמת ושאני הורחקתי ממנה. הנשיא הרצה מה שהרצה לענין. החשוב ביותר הוא שהוחלט להשאיר את האולפנות הפרטית כמו שהיא; כלומר: תוכל להתקיים גם להבא על אחריותה, בלי שום תמיכה מאיזה צד שהוא. אלא שהיא תהא זקוקה לקהלה בכדי לקבל רשיון וגם תהא כפופה לקהלה בקבלת השגחתה העליונה. ויפה עשתה הקהלה שהחליטה ככה.

ראשית – מקילים מעליה את עול הלמוד בנוגע לאלפי ילד, תלמידי האולפנות הפרטית; שנית – אין לאולפנות הפרטית דירות רחבות שיש בהן מקום למאות ילד כפי שהבודז’ט מחייבה, נר לאחד – נר למאה. וכן: מורה לאחד – מורה לחמישים. ובדירותיה הצרות של האולפנות הפרטית, שלא נבנו לכתחלה לשם בתי-ספר, אין מקום לכתה בת חמישים ילד בחדר אחד. שלישית – נפתרה שאלת הפרסונלים של האולפנות הפרטית. – קחו לכם עבודה פרטית! מעתה אין הקהלה מחוייבת להספיק להם עבודה בבתי-ספרה. ורביעית – הרי זה יהיה מקור הכנסה חדש לקהלה. – הרוצה אתה בקונצסיה? אנא! בחפץ לב! אלא שבעד הזכויון אתה מחוייב לשלם כך וכך. בעד קבורה למתים היא לוקחת מעני שבישראל אלף זהוב; ובעד קבורה לחיים תקצוב תעריף אחר…

בקצור: הכל אתי שפיר. הרבה פרובלימות קשות נפתרו והקהלה עוד תבוא על שכרה. הכל טוב ויפה; אלא שקוץ אחד יש באליה זו: התוכל האולפנות הפרטית להתקיים בימי מצוקה אלה? הימצאו די תלמידים שידם משגת לשלם שכר-למוד הגון? התוכל עמוד?..

בנוגע לשפת-הלמודים נראה שאין הכובש מעיק על הקהלה בנוגע לבחירת שפה. העקר – שלא תהא גרמנית. אין למסור שפה נהדרה זו לידי יהודים שיקלקלוה. הנאציזם קדש אותה בקדושה מיוחדת. ולפיכך יש לראות מראש, שכל טפוס יוכל לבחור כאות נפשו בלשון שירצה, והן: פולנית, עברית ויהודית. האולפנות הפרטית, כפי שהיתה נהוגה עד כה, תהיה אוטרקביסטית; פולנית – ללמודים כלליים; ועברית – ללמודים עבריים. ייתכן, שאני טועה, אלא שכך שכלי מחייבני. הכובש לא הציע משלו כלום. בקש שהצד היהודי יגיש את הצעתו. הקהלה תהיה נייטרלית לכל זרם ותציע: פולנית, עברית, אידיש, הכל לפי רצון ההורים. אין מן הנמנע שהכובש יפסול איזו שפה. בכל אופן לא תהיה עברית. כשלבו טוב עליו הוא קורא אותנו: “הברעער”, ואין “הברעער” בלי עברית.

וענין הגיטו שוב התחיל מנסר בעולמנו. אין איש יודע את מקור השמועה ומאין מוצאה; אבל היא עשתה לה כנפים ברגעים מוּעטים ועוברת מאיש לאיש. גיטו לחצאין הונהג זה מזמן. אבל מטבע הכובש לעשות מלאכה מלאה ושלמה; אין שום דבר נעשה על ידו לחצאין. “טוֹטלי” הוא בכל מקום.

בזכרנו מה שעלה לגיטו הלודזי – חיל ורעדה יאחזונו. הרי זו גסיסה ארוכה; מיתה אטית. קצת נחמה יש שאין ורשה חלק מן “הרייך”; מה שאין כן לודז. אבל פסיכופטים אלה מוכשרים לכל דבר. אין לו, לכובש, תענוג יותר גדול מלראות בענויי היהודים. ואת היהודים הוא מענה על חטאם הגדול שהולידו את הור-בלישה באנגליה ואת בלום בפרנציה. הנוֹטבלים היהודים באנגליה חטאו ויהודי ניזקה לוקים.

ושוב נתחשמלה האוירה. דאגה על כל פנים. כל אחד נאנח וקורא לאביו שבשמים. מנחמים את עצמם בנחמות שוא. תשועת ישראל כהרף עין. עם ישראל כבר נוסה בנסים. הנה מגיעות ידיעות שאנגליה עושה בו שמות. אולי זהו אתחלתא דגאולה!..

27.9.40

רציתי לישב בשלוה ערב אחד ולהשאירו בלי רשימה, והנה קפצה עלי רוגזת יאפאן. שעד כה לא נכנסה כלל וכלל בחשבונותינו הפוליטיים. ידענו שהיא אדירה ולמדה תורה מפני גרמניה; ידענו שהיא קצת פשיסתית וקצת נאציסתית ושבזמן האחרון עשתה חלופי-גברא במיניסטריון לעניני חוץ שלה, חלופים בכוון בעלי הברית האגרסיביים. שהיא נוהה אחריהם; ידענו כמו כן שהיא אויבת וצוררת לשכנתה אמריקה הצפונית; ולבסוף ידענו, שהיא “נלחמת” עם חינא זה שנתים ועושה במדינתה כממשלה העושה בשלה. אבל כל זה היה בעינינו פוליטיקה עתונאית, שאין לזה ענין ושייכות עם החיים הממשיים.

והנה – פצצה צבאית-פוליטית ומשקית כאחד!

ושוב יש להודות שהרוצח השיג נצחון פוליטי גדול, שאפילו הפוליטיקאים שברחוב פביה וניזקה לא ראוהו בדמיונם ולא העלוהו על לב.

אנגליה נשארה ערירה, בודדה וגלמודה. כל אוהביה וידידיה עזבוה. אחדים תחת לחץ חרב האויב, ואחדים מיראה מפני אותה החרב המעופפת על ראשיהם, ואחדים, כמו רומוניה, מפני חבה אידיאולוגית אל שיטת עולמו. איך שהוא – “אוהביו” ותומכיו הולכים ורבים. והצד “שלנו” – בדידותו הולכת ומוסיפה. אנגליה האדירה נעזבה לנפשה ובכחותיה האחרונים, אולי, היא נאבקת עם אויב מר ונמהר.

אחת היתה אמריקה הצפונית, שהראתה לה חבתה בכח ובפועל ושתמכה בה תמיכה ממשית. היה יסוד לקוות שסוף סוף לפני הסיום, עם בוא הרגע המכריע תעמוד באופן רשמי על יד בריטניה ותכריז מלחמה נגד ה“מנהיג”.

והנה נצחון דיפלומטי חדש, שהנהו בשבילנו כרעם ביום בהיר!

יאפאן, אויבת אמריקה, מאימת עליה במלים ברורות:

– אם תעיזי לצאת בחרבך נגד בעלת בריתי גרמניה אעמוד לימינה ואניף עליך את חרבי!

היש איום מעליב ומשפיל יותר גדול מזה? הרי זה כאלו אומרת:

– הכבדי ושבי בביתך, ובאם לאו תדעי את תנואתי!

ואת הסוביטים מרגיעים ש“חוזה השלושה” ²³⁵אינו מכוּוָן, חלילה, נגדם. ול“חוזה השלושה” מטרות פוליטיות נהדרות ונשגבות: להרבות שלום בעולם! המתיקו יחדו סוד לעשות “סדר” חדש בעולם: הנאצי-פשיזם באירופה; והנאציזם המזרחי – באסיה. מי שרוצה להתאחד עמהם – אנא, בכל לב! ומי שיצא בחרבו לקראת אחת מהן, שלשתן כאיש אחד יקומו נגדו. רמז ברור ומסוים כלפי אמריקה.

אין ספק שרגע מכריע בתהליך המלחמה ממשמש ובא. ומי ישורנה תוצאותיו? אני מצייר לעצמי שאמריקה כמרקחה. הלא זוהי פרובוקציה חוצפנית שרק ממלכה אגרסיבית תעיז להגידה בפה מלא גלוי נגד כל העמים והלשונות.

כיצד תגיב אמריקה נגד חוצפה פרוביקציונית זו? והסוביטים? אין ספק שחדשות ונצורות תבאנה וימים ימי הרת עולם. שמועה מהלכת, שגם אמריקה ורוסיה אינן שוקטות על שמריהן ושגם הן נועצו יחדו להתקומם נגד “חוזה השלושה”; אבל את זה עוד טרם הודיעו לנו.

איך שהוא – ואנחנו מטולטלים בין תקוה ופחד. כחותינו הולכים וגוססים. עיפה נפשנו מסבל הצרות המשתרגות עלינו מיום ליום. והנה העמדנו פתאם בפני מצב חדש, שאין לראות בראשיתו כיצד יתפתח ומה טמון בחוּבוֹ?

אם הסוביטים יכריזו מלחמה נגד גרמניה – נספה!

ידועה המימרא:

כשהעולם לוקה – ישראל לוקה כפלים!

אנגליה מחריבה ערי גרמניה; וגרמניה מחריבה, מלבד ערי אנגליה, את יהדות פולניה. כל פצצה הנזרקת על אחד הבתים הברליניים ומחריבה את נויהן של משפחות גרמניות גורמת לגירוש ודלדול של עשרות משפחות ישראליות, ביחוד בורשה, ואפשר שאני טועה: אולי גם ביתר ערי פולניה שיהודים נחתים בהן נעשות תועבות כאלה. לא היו עוד ימים קשים לנו מיום כבוש האויב את העיר כימינו אלה. אין איש בטוח בדירתו. הרי זה כאלו אינך יושב בדירה קבועה, אלא מתאכסן במלון. צעדים על המדרגות מבהילות את כל ישותך וכלך מלא זיע ורתת. מי יודע? אפשר ששליחי הרוצח הולכים ובאים לגרש אותך מדירתך? ד"ר פראנק אמר ברור ומפורש, ²³⁶שהרשות לכל גרמני לקחת ממי שירצה בין מטלטלין ובין דירות כאות נפשו ולית דין ולית דין. ולא עוד – אלא שהיום נתפרסמה פקודה גלויה, “חוקית”, שהשלטונות למיניהם יכולים לפי הצורך להגביל זכות הישיבה לאנשים בודדים ולקבוצות שלמות במקומות שיבחרו לפי ראות עיניהם. הכל לפי הצורך ולפי הנחיצות. במלים פשוטות זאת אומרת:

השלטון יכל לצווֹת לפנות בתים בודדים, פרברים שלמים ואפילו ערים וחבלים אם יש בהם צורך לגרמנים. וזאת אומרת עוד: המפנה את דירתו הוא יצא ערירי, עירום כביום הוָלדוֹ. הוא מחויב להשאיר את כל אשר לו, בין ברהיטים, בין בכרים וכסתות ובין ביתר כלי הבית, ואין לו הזכות לתבוע ממי שהוא שיחזירו לו את ההיזק.

והנה נתכה עלינו חמת ה' ומשפחות יהודיות לעשרות גולות מדירותיהן ויוצאות ריקם מכל נכסיהן ומטלטליהן. הדירות שנתרוקנו נתפסות ע“י גרמנים שבאו מן ה”רייך", פליטי הפצצות האנגליות. וכדרך סדיסטים הרי זה נעשה בענוי מיוחד. קובעים לך חצי שעה לפנוי דירה בת חמשה חדרים; ויש שבאים אפילו בלילה, מעוררים אותך משנתך ומצוים עליך באיומים ובהושטת אקדוח נגד רקתך: – צא! והיה מעשה באינז’ניר פינקוס שבאישון לילה עוררו אותו משנתו וגרשו אותו עירום ובניגליז’ה מדירתו שברחוב נטוֹלינסקה. הרשו לו לקחת רק את אדרתו, ומפני שהגירוש היה בשעות הלילה, בזמן העוצר, ישב חצי עירוֹם על המדרגות עד שהאיר הבוקר ואפשר היה לצאת החוצה.

כל פנים קבצו פארור. אבלים ושוממים אנחנו נושאים את עינינו כלפי אבינו שבשמים ושואלים:

– מאין יבוא עזרנו!?

28.9.40

דברים נוראים מתרחשים בכל יום; אלא שמפני גודל הכרך וחוסר עתונות אינם מתפרסמים. כל אחד נושא את נגעי לבבו בחובו ומגלה אותם רק לבני סביבתו, להאנשים הקרובים אליו ביותר. מהם הם עוברים מפי השמועה לחוגים יותר רחוקים, אבל בדרך הליכתם מפה לפה המה מסתרסים ומשתבשים ומגיעים לידי עבור צורה ותוכן. אבל גרעין של אמת תמיד יש בהם. וזה מספיק בכדי להבהיר את מצבנו הנואש.

צרת פנוי הדירות לא לבד שאינה פוסקת, אלא שעוד הולכת ומתרחבת: היום ראובן ומחר שמעון. פנוי זה אינו אלא גירוש ברברי שלא היה כמוהו לעולמים. קובעים לך חצי שעה ומצוּוה אתה להשאיר כל הנמצא בדירה בידי האויב. יעשו לך חסד אם ירשו לך לקחת את אדרתך. גולה כזה אין לו עצה אחרת אלא לזרוק את עצמו המימה. ברגע אחד הוצג ככלי ריק ועבודת חיים שלמים הלכה לטמיון, כי מה שהשארת לא תוסיף לראותו עד עולם. והעקר – שאין לפני מי לצעוק, כי רוח השליט נוחה מחמסנות זו; ולא עוד אלא שהיא נעשית ברצונו ופקודתו. ברחוב קרולבסקי הורק במשך חצי שעה הבית מספר 29. באוטבוצק נצטווּ לפנות תיכף ומיד כל החנויות שברחובות קושצילנה-ווארשבסקה ולהשאיר את הסחורה. פשוט. נפקעו מידי בעליהם היהודים ונמסרוּ לידי בעלים אחרים, אריים. ואת כל הצרות האלה אתה נושא בדומיה מבלי להשמיע הגה של מחאה. כל נסיון קל של סַבוטז' דינו למיתה.

האיסור לנסוע בטרם ביחד עם אריים נכנס לתקפו מיום המחרת, 29/9. כבר נתפרסמה הפקודה. על פיה העמדה מחיצה בין ה“פאלק’ס-גענאססען” ויתר האוכלסיה, אף האריית בכלל; ומחיצה שניה בין האריים, אף אריים שהם פולנים, לבין היהודים. היהודים יוכלו לנסוע רק בקרון שיהיה כתוב עליו: “בשביל יהודים”. כי אסור לערבב מין בשאינו מינו.

אבל לא בכל טרם יהיה קרון כזה. אומרים, שלכל טרם שלישי יחובר קרון יהודי. ועליך יהיה לחכות כחצי שעה עד שיגיע קרונך היהודי… אבל אין יהודינו מתפעלים מזה – “תהא זאת לנו דאגתנו האחרונה”! עלבון? “לא לך החרפה כי אם למעניך”…

יתהולל כאות נפשו ויתעב עלילה! נפל יפל ולא יוסיף לקום אחרי נפלו. גם “חוזה השלושה” מבטלים “באֶה”! לא חדשו כלום…

אם אתה מעונין באיזה ענין ועל שאלתך יאמר לך אדם: “כך וכך”! – אל תאמין לו. אין אנחנו חיים אף חיי שעה, אלא – חיי רגע. מה שהוחלט בשעה זו מבטלים בשעה שניה, ואין שום דבר שריר וקים.

בראשונה הכריזו על האולפנות הפרטית חרם. ראשי המפלגות שנאוּה וישטמוה; אף אילי הקהלה הביטו עליה בעין רעה. המזכיר אמר לי פעם כדבר החלטי, “שאולפנות פרטית לא תתקיים”. את דבריו אישר גם אחד מיועצי הקהלה שנזדמנתי אתו לפונדק אחד ונכנסתי אתו בשיחה.

ובמשך שנים שלושה ימים הכל נשתנה מן הקצה אל הקצה:

אין הקהלה רוצה כלל וכלל להקים אולפנות משלה ולקחת רחַיִם על צוארה. בבנינים שברשותה תפתח בתי-ספר למלאכה. אבל בתי ספר להשכלה עממית יבנו על ידי האולפנות הפרטית והמפלגתית. להפך, כל מן דין רצוי לקהלה. היא רק תחַלק קונצסיות בשכר ותשא את האחריות לפני הכובש. ייגעו אחרים והעבודה תקרא על שמה!

ואיני בטוח שגירסא זו היא הנכונה והאחרונה. לא מן הנמנע הוא שמחר יחולו בכל הענין שנויים אחרים. בכלל אנחנו חיים בעולם התהו וההשערות. כל אחד רואה מהרהורי לבו.

פלא הוא שאין רחובות הגיטו מלאות מטורפים ומשוגעים! אף עצבי נחושה היו מתפקעים. ואנחנו בכל זאת חיים וקימים ורוח בינתנו לא עזבתנו. לכח חיותנו אין חקר!

2.10.40

אור ליום א' דר“ה תש”א

אין לנו תפלה בצבור אפילו בימים הנוראים. בבתי כנסיותינו שוררת אפלה, כי אין באי מועד. נסתלקה מהם שכינת ישראל וקדושתם פגה. שאיה ושממה מבפנים ועצבות שורה עליהם מבחוץ.

אף לימים הנוראים לא נתקבל רשיון לתפלה בצבור, אם כי איני יודע אם הקהלה השתדלה בזה. ואם לא השתדלה אין זה אלא מפני שידעה מראש כי ההשתדלות תושב ריקם. בימי גלותנו היותר חשכים ואפלים לא נוסינו בנסיון זה. לא היתה עוד עד כה מלכות רשעה שההינה לאסור לעם שלם להתפלל. להפך, אף השלטון היותר אכזרי היה הוגה חבה לחרדים על דת, כי כל דת מצוה על נאמנות למלכות.

אבל אויב ברברי ואכזרי כזה עוד לא היה בתולדתנו הרווייה דמעות ודם. אין לך דבר בעולם, בין גשמי ובין רוחני, שהתיר לנו, אין לך מקצוע בחיים שלא הבדיל בו אותנו לרעה.

וראה זה פלא: אף על פי כן אנחנו חיים. אמנם חיי בוז ושפלות כלפי חוץ, אבל כל כך קהו רגשותינו האנושיים עד שחדלנו להרגיש ואין רגש העלבון האנושי המקנן בכל בן-אדם מתקומם אף לנגד העלבונות היותר ברבריים ואכזריים.

–הא למה הדבר דומה? לכלב רע שאינו נוהג בך מנהג של כבוד; התעָלב? הלא על כן כלב הוא!

ועוד: הכל אסור לנו; והכל אנחנו עושים! את “פרנסתנו” אנו מוצאים באיסור ולא בהיתר.

וכן בנוגע לתפלה בצבור: מנינים נסתרים למאות בכל מלוא ורשה עורכים תפלה בצבור ואינם דולגים אף על הפיוטים היותר קשים. גם מגידים ונואמים אינם חסרים בהם; הכל כמנהג ישראל מקדמת דנא. במקום שאין מסירה אין האויב יודע בין ימינו לשמאלו. וחזקה היא על אדם מישראל, אף על ישראל יליד פולניה, שלא ילך להלשין על יהודים העומדים לפני קונם.

בוחרים על יד בית התפלה הראשי באיזה חדר צדדי, שחלונותיו נשקפים כלפי החצר ויוצקים צקון לחש לפני אלהי ישראל. הפעם בלי משוררים ומקהלות רק תפלה בלחש, אבל לעומת זאת תפלה שבלב; אף לבכות ולשפוך דמעות אפשר בחשאי ושערי דמעות אינם ננעלים…

ואולי טוב שכך נגזר עלינו: בכל מקום שיש כנסיה יהודית היא נמצאת בסכנה להתפס. הקב"ה מקדים רפואה למכה.

שבת חגנו כלפי חוץ. אבל בבתי ישראל פנימה אפשר בכל זאת להכיר סמני חג. לפני שנה ²³⁷התחילה הפורענות בערב ר"ה. ומני אז לא היה יום שקללתו לא היתה מרובה משל חברו. נתחדשה עלינו שנה של יסורי גו ונפש נוראים. חדשות לבקרים נגזרו עלינו גזרות קשות ונוראות, גזרות אכזריות ומעליבות. אבל לא השיגה יד האויב לעשות בנו כלה. כח חיותנו לא תם ולא פסק. ועוד יש בנו כח וחיות לעמוד נגד הגלים הזדונים שיסתערו להטביענו גם להבא, כי ידוע לנו שיד האויב עוד נטויה עלינו אבל עוד כחנו אתנו להתקומם נגד זה שיבוא. האויב יִכלה ואנחנו לא נכלה…

ולכן אנחנו נותנים הודיה לאלהי ישראל שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. במשך השנה – הרבה יחידים שתו את כוס התרעלה; הרבה פרטים ירדו שאולה. והקבוץ בכללו הורד והושפל ונתדלדל, אבל – לא תם לגווֹע…

וענין הגיטו הטיל סערה בחיינו בעצם ערב החג.

גיטו למחצה, לשליש ולרביע הונהג גם עד כה. אלא שזה היה “גיטו פתוח”, שליצני הדור קוראים לזה: “אפענע מערידין”. ²³⁸ בימים האחרונים עמד על סדר היום “גיטו סגור”, כעין זה שבלודז, “פערמאכטע מערידין”, ²³⁹וזוהי גזרה שאין שום בעל חי יכול לעמוד בה.

השמועה ע"ד גיטו סגור עברה מפה לפה ונכר היה שיש לה רגלים ויש לה על מה לסמוך. אפילו חוגי הקהלה, הקרובים תמיד אל החלל, לא כחשוּ את השמועה. יהודים הגרים ברובע האריי, שעד כה הותרה להם הישיבה, התהלכו כצללים, כי חכו בכל רגע לפרסום הגזרה. הרבה ממכרי וממיודעי יושבי הרובע האריי שפגשתים במקרה לא הכרתים; כל כך נשתנו פניהם לרעה! והיו כאלה שלא רצו לחכות עד הרגע האחרון, שאז הכל הולך לטמיון. כי עליך להשאיר בידי החמסנים את כל הנמצא ברשותך. נותנים לך רבע שעה לפנוי הדירה ואסור לך להוציא ממנה אף שרוך נעל. ולכן רבו מחפשי דירות ברובע היהודי וכל אמה נמדדת בפז.

הבאים להחסות בגיטו מדמים להציל את נפשם ואת רכושם ולבוא אל "המנוחה”; לו יהא בחדר אחד, אבל שיוכלו לשבת בשלוה בו.

לאסוננו הגדול הם טועים. אף בתוך הגיטו אנחנו נכונים לכל איד. אם אין כאן מקום לגירוש כללי ירבו בגיטו מקרים של גירוש בתים וחצרות שלמים. ולמקרים של גזלת רהיטים אין מספר.

לא עליכם מצב נפשי כזה!!

אתה ירא וחרד לקול עלה נדף. כל דפיקה בדלת מרעידה את ישותך. במו עיניך אתה רואה כי הדירה שלפניך הולכת ומתרוקנת ושכנך יצא נקי מנכסיו. ויש בך ההכרה הפנימית, כי אתה נצלת במקרה. אבל אינך בטוח שאתה לא תהיה מחר נושא למקרה כעין זה. וכאן מתגבבות שמועות על שמועות, שראובן ברחוב פלונית נפל לקרבן החמסנות הלגלית; ששמעון ברחוב אלמונית גורש מדירתו והוא ומשפחתו מבקשים מקום ללון. ולא עוד – אלא שמחרימים בתים שלמים וגוזרים על דיריהם לעזבם כמו שהם במשך רבע שעה. משפחות למאות גולות ומתדלדלות ובאות עד ככר לחם. ואין עצה ואין תבונה נגד אסון כזה. אתה נתון בידי גזלן המוצץ את לשדך ואסור לך אף להאנח.

אין זאת אלא שעצבי פלדה לנו.

3.10.40

אור ליום ב' דר“ה תש”א

פחד הגיטו עבר. נפוצה שמועה שהענין נדחה; יש אומרים: לחודש ואחרים אומרים לשלושה חדשים, אבל רוגז הגיטו השאיר רושם מדכא על העצבים. קשה לחיות בשעה שאינך בטוח ביום המחרת. אתה תלוי על בלימה. הדירה לא דירתך; הרהיטים לא רהיטיך; הכרים והכסתות לא כריך וכסתותיך; בכלל פקעה בעלותך על כל מה שנמצא היום ברשותך. אינך אלא שומר חנם. בלב רועד אתה מצפה – שיבואו. ואין לך ענוי גדול מענוי החכוי; הרי זה ענוי של הנידון למיתה…

ולפיכך – אף לאחר שענין הגיטו נדחה אין אנחנו מרגישים את עצמנו כנגאלים. אין זו עוד הגאולה השלמה.

ספרו לי: מטעם הקהלה נסעה בענין הגיטו מַלאכוּת לקרקוי. והנה נודע הדבר ש“לא דובים ולא יער”. אין השלטון המרכזי יודע דבר על דבר גיטו. אבל קשה להאמין שכך הוא המצב באמת.

איך שהוא – לע"ע “נצלנו”.

אבל אין זה מעכב מלהחרים בתים בודדים ברובע היהודי. והחרמה זו היתה לחזיון רגיל בחיינו. משפחות לעשרות גולות מדירותיהן במשך חצי שעה ואין להן הרשות לקחת עמהן דבר מה מכלי הבית. היום חזר הכובש על פתחי הדירות היהודיות שברחוב מוקוטובסקה והוציא מהן את הרהיטים ואת הכרים והכסתות, אבל את הדירות הריקות השאיר לע"ע בידי בעליהן.

ולעומת זאת יצאה גזרה על שני בתים ברחוב דזילנה (31, 33) המאוכלסים כרגיל יהודים, לעזוב את הדירות, ומכיון שזמן מדויק לא נתן ועוד היה פנאי להוציא את המטלטלין הפכה כל הרחוב לגיהנם. יראו פן בינתים יבוא האויב ויאסור את הוצאת החפצים ולכן היה כל אחד זריז להוציאם בעוד מועד. בכדי לקמץ בזמן נזרקו החפצים דרך החלונות, ומי שלא ראה מחזה זה לא ראה מחזה טרגי מימיו. את הרהיטים הלא אין להזיז ממקומם, כי כבדים הם ובלי עזרת סבלים אין יכולת פיזית להעבירם, וגם מקום מקלט עוד חסר בשבילם. ולכן מהר כל אחד להציל קודם כל כרים וכסתות, לבנים ובגדים. בעצם קדושת היום הנורא התחילו עפים דרך החלונות חפצים מחפצים שונים לעיני מאות עוברים ושבים שמפאת החג היו בטלים ממלאכתם ויצאו לטיל לרוח היום. כל אחד רצה לקיים “עזב תעזוב עמו”, ובין הזריזים לקיים מצות עשה זו היו גם גנבים ושודדים ובני בליעל שעיניהם לחמס ושוד. יללת נשים ויבבת תינוקות השלימו את התמונה. הבתים האלה הוחרמו, כנראה, בשביל שומרי בית הסוהר הנמצא בקרבת מקום. ואולי למטרה אחרת. למגורשים אחת היא על שום מה? ולמה? העקר הוא שאין איש שיאסוף אותם הביתה ויתן להם לינת-לילה. ככה המה חיינו. אלה לאלה תמהים ושואלים: – האין אלהים לישראל? על מה חרי האף הגדול הזה?

4.10.40

מוצאי ר“ה תש”א

הפחד מלא עינים!

העצבים הנרגזים מעבירים אותנו על דעתנו וגורמים למעשים נואשים, שלא היה בהם צורך. אמת הוא שהכובש עשה אותנו למרמס כטיט חוצות, שחיינו ורכושנו נעשו הפקר ומצוה הוא על כל אדם מישראל להתרחק ממנו ולא לעמוד בד' אמותיו. ברברים אלה אינם נושאים ונותנים עם יהודים כעם בני אדם שנבראו בצלם אלהים. אין זה אלא יחס של אדון לעבדו, כאל בריות מושפלות ופחותות, שלא נבראו אלא לשמשם ולהנאתם. ביחס ליהודים אינם נכנסים בחשבון שום נמוקים הומניים ואפילו אנושיים. אין היהודי בר-נש. כל מה שקנה יהודי קנה רבו הנאצי. נכסיו ומטלטליו לא שלו המה. עד שבאו לקחת משתמש בהם היהודי לצרכיו; אבל במובן המשפטי אין הם נמצאים ברשותו של היהודי אלא תחת השגחתו. כל זה אמת. ואף על פי כן – אל לנו להגדיל את הפחד שבעתים ולראות צל הרים כהרים.

אחר כל המהומה, המבוכה והמבוסה שעברו על דרי הבית היהודים שברחוב שער הברזל מספר 8 ועל חבריהם לצרה בבתים 31, 33 שברחוב דזילנה, הוברר הדבר שפחדם היה פחד שוא וכל הרעש היה מוקדם ובלתי מבוסס.

ברחוב שער הברזל צוּין הבית מספר 8 כעומד לפנוי – בטעות, והנאצים בעצמם שבו והודיעו לדרי הבית שהם חוזרים מטעותם. ותיכף לזה שבו כל הגולים ותפסו את דירותיהם הראשונות. והוא הדין ברחוב דזילנה, עוד טרם ידועים לי הפרטים, אבל עדים נאמנים העידו לפני שהומתק הדין ולע"ע כלם נשארו במקומותיהם. מובן מאליו, שבכל השנויים האלה אין לראות, חלילה, שנוי לטובה מצד הנאצים אל עם חרמם. השנאה במקומה עומדת. היהפוך כושי עורו? אבל די לנו במה שיש, ולמה עוד להטיל אימה יתרה, הגוררת אחריה תוצאות רעות ומרות בלי שום הכרח.

החסרי צרות ממשיות הננו?

ודרך הכובש סלולה. כבר איתמח בדרך הנישול היהודי. כבר יש לו נסיון בידו מה להקדים ומה לאחר. מהעקרונים שקבע אינו זז אף כמלוא נימא. תהליך היִחוד היהודי אינו פוסק.

היום יצאה פקודת הרשמה של כל המשרתות האריות המשמשות אצל יהודים. הרשמה זו היא הקדמה לאיסור שבא אחריה. לא יעברו ימים מועטים ועל המשרתות האריות (קרי: פולניות) יוטל איסור לשמש בבתים יהודיים. איסור זה – יותר מאשר ירע ליהודים ירע ל“אריות המיוחסות” שעל היהודים פרנסתן. הרבה מהן תשארנה מחוסרות עבודה; והרבה תעבורנה למעבידים פולניים בעל כרחן ונגד רצונן. אצל הארי היא שפחה ואצל היהודי עוזרת, בת-בית וטוב לה עמו.

אבל אין הכובש מביא בחשבון את כל זה. בלבו הוא שונא את הפולני שנאה יותר עמוקה משהוא שונא את היהודי. ופעם היטיב להגיד ראש הדיסטריקט הורשאי ד"ר פישער:

– את הפולני אנו שונאים שנאת-הלב; ואת היהודי – על פי פקודה… (דען פּאָלען האססען וויר פאהן הערצען; דען יודען – לויט בעפעהל).

אבל כאן פועל נימוק עליון: היחוד הגזעי!

היהודים לועגים גם לגזרה זו:

– אדרבה! ואדרבה! תבואנה נא יהודיות במקומן!

6.10.40

(צו"ג נדחה)

בתוך כתלי הקהלה, מכוסה מעין רואים מן החוץ, הולכת ונוצרת האולפנות היהודית, שהוצאתה אל הפועל הוטלה על ה“יודען-ראט”.

אבל אין הענין כל כך פשוט וקל להגשמה כפי שנדמה לעומד מן הצד. אין הקהלה העיפה והמלאה דאגות כרמון רוצה להעמיס עליה תקציב חדש של כלכלת בתי-ספר. עלתה הצעה להטיל מס מיוחד לשם זה, אבל אין איש בטוח שהמס יגָבה במלואו ויספיק להבטחת התקציב של האולפנות. הנה מס בית-החולים הולך ונגבה בקושי רב ואין אפשרות לפעול בחוזק יד נגד רבבות איש שנתקפחו מפרנסותיהם ונתדלדלו דלדול גמור. ואם על הראשונים היא מצטערת עוד תבוא להוסיף עליהם?! ולכן החליטה קודם כל להשאיר את האולפנות הפרטית שתמעיט על חשבונה בכמה אלפים את הקונטינגט של הילדים שנתחייבו חובת למוד. זוהי מציאה בהיסח הדעת: אין הקהלה מחוייבת לדאוג לאולפנות פרטית, שאינה אלא “עסק”, והיא בעצמה נידונה לשאת ולסבול את התקציב בין שהוא מביא רוַח ובין כשהוא מביא הפסד וגרעון.

אחריה באים בתי הספר הצבוריים למיניהם ולמפלגותיהם השונים. גם בימי שלוה נהנתה האולפנות הצבורית מנדבות, משנוררות ומתמיכות קבועות וארעיות. כל זה עבר מן העולם. כשהריחו ריח אוטונומיה עטו אל השלל ורצו להכניס מזלג אל קופת הקהלה; אבל תיכף לזה נזורו אחור. נשיא הקהלה רואה את עצמו כ“מנהיג” ואינו נכנע לשום איש. ולו אין שום געגועים למפלגתיות.

– אתם רוצים בבתי ספר משלכם? אנא! בחפץ לב! מצדי אעניק לכם בכל מיני סמפתיות, חוץ מסמפתיה שיש בה הפסד ממון! הרשות בידכם להמשיך את מפעלכם כמו עד כה, אבל שום תמיכה כספית מקופת הקהלה לא תקבלו. אם תוכלו להיות “חי נושא את עצמו” (אוטרקיה בלע"ז) מוטב; ואם לאו – תהיו מסורים לגורלכם…

אחרי הצבוריים באה “האולפנות השבתית” שהיא רב מנין ורב בנין של האולפנות היהודית. אלה המה בתי-הספר הכלליים לילדי ישראל שהתכלכלו עד פרוץ המלחמה בשותפות ע"י הממשלה והעיריה ובשבתות וימים טובים היו סגורים; ולטפוס זה יכולים לצרף גם בתי-הספר שכלכלתם היתה מוטלת גם עד כה על הקהלה; אלה המה בתי-ספר האחדים שהיו ידועים בשם “קהלתיים” (גמינע-שולען). בנוגע לטפוס משותף זה הקהלה מחוייבת להקימם ולכלכלם. כאן היא באה בין המצרים. ברצונה או בעל כרחה עליה פרנסתם. אבל גם כאן אין נחת. עוד בטרם שהוקמו פרץ סכסוך בין מוריהם ובין הקהלה בשל גודל המשכורת. ועדת המורים קבעה למורים משכורת מינימלית של שלוש מאות זהוב לחודש. זוהי משכורת של חצי-רעבון. ובערך אל היוקר זעומה מאד; אבל הנשיא, שמלוא תקציב הקהלה קשה לו כקריעת ים סוף, אינו מודה במשכורת “גבוהה” כזו לעת כזאת. הוא מציע איפוא במקום שלוש מאות רק מאה ושלושים למשכורת חדשית בשביל המורים.

– הטוב טוב אתם – הוא טוען למורים – מהטוענים ובעלי ההשכלה הגבוהה העובדים בתוך משרדי הקהלה ומקבלים חמשה זהובים ליום?! עבודתם – ארעית; ושלכם – קבועה.

בשמעם דברים כאלה יצא קצף המורים על הנשיא והם מאיימים שלא יזוזו ממקומם. שום מורה לא יגש לעבודתו.

ובכן – הדברים יגעים. אמנם, סוף סוף הצדדים יתפשרו. אחד יוריד והשני יוסיף. לפי ההשערה במאה וחמישים או אולי בקצת יותר ישתווּ הצדדים. איך שהוא – פרספקטיבה ברורה לפנינו. כתה בת ששים ילד תקבל את תורתה מפי מורה רעב… אבל אין זה נוגע לקהלה; היא עשתה את חובתה, ודי לה בזה…

וכשאנו מדברים לעת כזאת על דבר אולפנות פרטית אין לשכוח שלע"ע היא רק בגדר מושג ולא בגדר עובדה. גם היא אינה יכולה להתגשם. כל דירותיה תפוסות על ידי בתי תמחוי או על ידי דירים פרטיים. וכאלה כן אלה אינם רוצים לפנות את הדירות ברצון. דירה פנויה לא תסולא בפז. כל פנה מאוכלסת. כל חור – משכן לעשרות איש. ויש לך עסק עם אנשים גולים ומגורשים שאחרי רוב נדודים באו אל “המנוחה”.

מה יש איפוא לעשות?

ולפיכך – בכל פנה שאתה פונה גדולה הערבוביה ואין לקוות שהאולפנות היהודית תוקם על מכונה בזמן קצר.

8.10.40

(בשעות הבוקר)

בדיחה יהודית I

הגרמנים מכים את היהודים על שאין אנגליה רוצה לעשות שלום; והפולנים מכים אותם על שאותה אנגליה לא הכינה את עצמה כראוי למלחמה והיא נוחלת מפלות.

בדיחה יהודית II

המנהיג שאל את פראנק: – איזו רעות וצרות הבאת על יהודי פולניה?

– קפחתי את פרנסותיהם; שללתי מהם את זכויותיהם; יצרתי מחנות עבודה ואנחנו מעבידים אותם עבודת פרך; כנסתי אותם בתוך גיטות צרות ואפלות; גזלתי מהם את כל הונם ורכושם.

אבל אין רוח ה“מנהיג” נוחה מכל המעשים האלה.

אז הוסיף פראנק ואמר:

– חוץ מזה יסדתי “יודען ראטען” ו“אידישע זעלבסט הילף”.

נחה דעתו של המנהיג והסביר פנים לפראנק:

– בזה קלעת אל המטרה; “יודען ראטען” ו“זעלבסט-הילף” כבר יביאו כליה עליהם ויאבדו מן הארץ…

גזרות פסיכופטיות:

I. בכל טרם, על פי רוב, שני קרונות. הראשון – לאריים; השני ליהודים. אבל לא בכל טרם נמצא קרון יהודי, ואז צריכים עומדי התחנה היהודים לחכות עד שיבוא טרם עם קרון יהודי. וכדי להבדיל בין טרם יהודי לטרם משותף נתן סמן על ידי צבע מיוחד. טרם שכלו אריי – צבע ציצי כלו לבן; טרם משותף – ציצי חציוֹ לבן וחציוֹ כתום; וטרם יהודי – צבע ציצי כלו כתום. חוץ מזה תלוי על כל קרון יהודי שלט שעליו כתובת: “רק ליהודים”! עם מגן דוד. וכחמש עשרה מסלות-טרם (8, 9, 10 ועוד) הנסיעה ליהודים אסורה לגמרי.

זוהי דוגמא בזעיר אנפין של אירופה החדשה שהנאציזם עתיד ליסד.

II. שעות העוצר נשתנו. ושוב הפלייה בין יהודי לאריי:

בתוך החומות מתחילה שעת העוצר בתשע בערב; ומחוץ לחומות – שעת העוצר לארייים – בערב; ²⁴⁰וליהודים – משבע בערב.

אין חקר לטרוף דעתו של הנאצי:

דוקא אלה החשודים על קנוניא פוליטית ועל הקמת מרד בכח נהנים מחופש היציאה בשעות הערב. חידה לרופאי מחלות הרוח!

III. פראנק גזר: ביום הכפורים תש"א מחוייבים יהודי קרקה לפתוח את חנויותיהם ולעשות מסחר וקנין.

יום אחד בשנה הוא מתיר ליהודים מסחר וקנין – בכדי לפיייסם!..

IV. איסור מפורש שאסור ליהודי להעסיק משרתת נוצרית עוד טרם נתן. אבל האיסור גלום בהמצאה ביורוקרטית: בכדי להעסיק משרתת נוצרית מחוייב היהודי לבקש רשיון מאת משרד העבודה. כיצד יתנהג “משרד העבודה” למעשה, לקולא או לחומרא – ימים יגידו. לע"ע – היהודים שמחים והמשרתות אבלות.

8.10.40

(בשעות הערב)

אור ליום ד' ז' תשרי, תש"א

פראנק בא לורשה בכדי לפתוח את מפעל העזרה לימי החורף הבא. (קריעג’ס ווינטער הילף) כרוזים כתובים גרמנית עם אותיות של “קדוש לבנה” מודיעים בחגיגיות מיוחדת על בואו. “פאלק’ס-גענאססען” מצווים ועומדים לתלות דגלים לכבוד האורח. ורשה הגרמנית צהלה ושמחה.

ואל תתמה באמרי “ורשה הגרמנית” אף כי האוכלוסיה הגרמנית שלה הוא מעוט בלתי מינכר. כאן לא הכמות עקר אלא האיכות. גרמני אחד שקול כנגד אלפי פולנים ונגד רבבות יהודים. להם כעת השלטון והממשלה והם הם אדוני העיר האמתים. ל“טובתם” פרצה המלחמה והם הם שמשו לגורם פוליטי ראשי לכבוש פולניה ולאבדן שלטונה. כל העולם לא נברא אלא בשבילם. מעתה חדלה פולניה להיות אפילו אתנוגרפית-פולנית. ואל תשאל: איפה נעלמו עשרים מיליון פולנים?! המדע הגרמני המשמש את הנאציזם העבירם מן העולם ויותר מעשרת מיליונים פולנים לא תמצא אף בנרות. ואלה, כמובן, אינם ראויים לשלטון. והיהודים? אותם אין להביא בחשבון כלל וכלל. כבהמות נדמו. כשבא עתונו של הכובש לספר תולדות לודז והתפתחותה התעשייתית לא נזכרו היהודים אף ברמז. נגוזו ועברו. ואף זכר אין להם.

ובכן, פולניה כלה מאוכלסת רק גרמנים ואינה אלא חלק מן “הרייך”. תיכף לכבוש יבוא הספוח. הנאציזם כל כך בטוח בכחו הצבאי ובתקפוֹ המשקי עד שאין לו צורך לחכות עד גמר המלחמה. כל מקום שהציג עליו את כף רגלו לו יהיה. אחרי המפעל הצבאי יבואו המפעלים הפוליטיים והמשקיים. הוא מתאחז ומתבסס ושום כח שבעולם לא יזיז אותו ממקומו. היהודים שומעים מאחורי הפרגוד את השדורים של הרדיו האנגלי ובטוחים הם שימיו ספוּרים. אבל אין זה מניעה לכובש לסדר הכל כחפצו וכרצונו. סמנים מובהקים מוכיחים שהוא מתאחז כאן לעולמי עד.

ביאתו של פראנק לא עשתה רושם מיוחד בעיר. לא פנו אליו ואל מלויו. האוכלסיה עשתה את עצמה כאלו אינה מרגישה בו. כל אחד פנה לעברו ובטל את ישותו של השליט, העולה ברשעותו ובאכזריותו על “המנהיג”. וזה טוב. סמן הוא שיש לפולנים חוש פוליטי. אף כי חלו במערכת המלחמה שנויים צבאיים ופוליטיים כבירים המבשרים רעה לעתידם הם עומדים בעקשנותם. לא נמצא ביניהם אף עסקן צבורי אחד שיהיה שליחו של הכובש ושיבוא לדבר על לב בני עמו שאין לשנות את המציאות ולקבל עליהם עול מלכות גרמניה, כמו חאחא הצ’כי וקוויסלינג הנורבגי ובכדי שיהיה מזומן אפשר לצרף להם אף את פאֶטען הצרפתי, זקן שוטה זה שאמר “צדוק הדין” על חורבן ארצו.

לצערנו, לא הגיעו אחינו היהודים לההבנה הפוליטית של שכניהם, אדוניהם לשעבר. מלומדי צרות אנחנו מרכינים תיכף ומיד ראש לכל מי שהשעה משחקת לו. ובשעה שמשנה-הרוצח עבר עם בני לויתו דרך רחוב נלבקי החרבה והשוממה עמדו אלפי יהודים לשני צדי המדרכה וקדמו את פני העריץ בברכה אלמת, כלומר: בהרמת כובעים! ואין ספק בדבר, כי מן הצד עמדו צלמים עם אפארטי צלום בכדי לצלם את הפגנת הידידות מצד היהודים למבקש נפשם.

וצלומים אלה יפורסמו בחוץ לארץ בתור הוכחה שאין להכחישה שהיהדות העולמית רק תואנה מבקשת בכדי לנבל את שמו הטוב של הנאציזם. רגשי אהדה שהובעו באופן ספונטני מוכיחים כמאה עדים שאין טינא בלב לשליט. להפך, עוד אהוב וחביב הוא!!

יש לציין, לצערנו, כי בהמר ארץ ובשעות-מעבר פוליטיות חסרה לנו התבונה הטכסיסית הדרושה באותה שעה.

חוסר טקט פוליטי תמיד היה בעוכרינו. כשם שאנו מצטיינים בעקשנות דתית כך אנו קלי-דעת בעקשנות פוליטית. בעניני דת אנחנו בוחרים תמיד בחיי עולם; ולעומת זאת בענינים פוליטיים אין לנו אלא חיי שעה, ולא עוד – אלא שחסרה לנו אף ההכרה העצמית האישית. כיצד יכול יהודי מוכה בגופו ומקופח מפרנסתו להראות רגשי כבוד לעריץ שבעטיו הוכה ונתקפח? חידה היא ותהי לחידה!

10.10.40

אור לערב יו“כ תש”א

עננים מתכנסים על שמינו. היחוד הגזעי נעשה בולט יותר ויותר מיום ליום. איזו עדה זרה, מופרשת ומובדלת מכל העולם, חיה את חייה המסתוריים ומטילה אימה על הבריות בזרותה ובסודיותה. חצי מיליון קינים שכל מוצאם יהרגם – ולית דין ולית דין. על כל צעד ושעל אנחנו מובדלים לרעה. תינוק בעריסה יודע ש“היודע” הוא בריה בפני עצמה; בריה פחותה, מושפלה, נעלבה ואינה עולבת, שומעת את חרפתה ואינה משיבה. כשהיהודי יוצא לעסקיו ושחק לו המקרה והוא שב הביתה בריא ושלם אין מאושר ממנו.

אתמול נתפרסמה פקודה שהיהודי מחוייב לפנות דרך לכל גרמני, בין חיל ובין פקיד ציבילי, הלובש בגדי שרד. פנוי דרך – זאת אומרת שהיהודי מחוייב לפנות לצדדין על שטח דמינכר עד עזיבת המדרכה. אתה מחוייב איפוא להיות תמיד חכם ש“עיניו בראשו”, ולהזהר מהסח הדעת ומהכנס בשיחה פן יפגשך נאצי ואתה לא תנהג בו כבוד. היום כבר היו הקרבנות הראשונים שהוכוּ בעֶטיה של הפקודה הנזכרת. אתה יוצא לדרכך בלב רועד, כלך מלא חיל ורעדה פן יפגשך נאצי שפגיעתו רעה: הוא שחבל ביהודים פטור ויהודים שלא נזהרו בכבודו חייבים. לכל בני אדם, אם אבותיו לא עמדו על הר סיני, מותרת ההליכה ברחוב עד אחת עשרה בערב, וליהודים – מחוץ לחומות עד שבע ובתוך החומות עד תשע. והוא הדין בשעות הבוקר: מחוץ לחומות אין רשות ליהודי לצאת החוצה לפני שמונה, היהודים שמחוץ לחומות יושבים על עקרבים. אל להם לאַחר שבת אחרי שבע בתוך החומות, כי לא יוכל לשוב הביתה. ואם עסק יש לו – מחוץ לחומות אינו רשאי לפתוח אותו לפני שמונה. ואם עוד תמצא “מגן דוד” תלוי בתוך חלונו של עסק יהודי בודד בסביבה האריית אתה נד לו ומשתתף בצערו. הרי הוא כאן כגוף זר כבעליו. אריי לא יהין לפתוח את דלתו. ואם יסור אליו איזה קונה אינו אלא יהודי מסומן ב“תו החרפה” העלוב כמוהו. הרי זו סביבה של חנק אטי, של ניווּן בחומר וברוח. ולכן – כל מי שיש לו איזו אפשרות מקדים להמלט מהסביבה המחניקה כל עוד נפשו בו. אין איש עומד על גבו ומאיץ בו שיצא; כל אחד מזרז את עצמו: צא בעוד מועד! הגיטו הפתוח הולך ומתאכלס בכל פנה ובכל סדק. גם שפלי הנפש, שעד כה היו מתרחקים מהסביבה היהודית, כשהם זוכים למצוא דירה בתוך החומות אין מאושרים כמוהם. כאן הם זוכרים נשכחות ושבים לדבר יהודית כאבותיהם ואבות אבותיהם ה“חאלצ’ארזים”. ²⁴¹ הצרה הכללית קרבה קצת את הלבבות ויהודים בני שדרות סוציאליות שונות נעשים יותר נוחים זה לזה.

הטרם היהודי אינו אלא לעג לרש. טרמים עם ציץ לבן (סמן לאריותם…) בעלי שני קרונות עוברים לפנים ריקים וכאן אצל התחנה עומדים נוסעים לעשרות; אבל אין איש מעיז להכנס אל הקרונות הריקות, כי אין זה טרם יהודי. ומי שלא טעם טעמה של נסיעה בטרם היהודי לא טעם טעם גיהנם בהאי עלמא. הדחק והצפיפות מכבידים עליך את הנשימה. העומד אינו יכול לשבת והיושב אינו יכול לעמוד. הנוסעים אינם יושבים ואינם עומדים אלא תלויים, ממש כמו במכת חושך בארץ מצרים. ואין לך מקום נרפש, המסוגל להפיץ מחלות מתדבקות כמו נסיעה חד-פעמית בטרם היהודי במקום שכל נגוע וידוע-חולי מאציל עליך מעזתו ומהבל פיו.

ואחרי כל אלה היהודים “שמחים בגורלם” ומחליטים ואומרים שעוד טרם הגיעתם הרעה המקסימלית; שיש איזה עכוב פסיכי המונע את הכובש משפוך עלינו את כל חמתו.

וכאן היהודים מנחשים: מה יעלה לנו כשתפרוץ מלחמה חדשה בין הכובש ובין רוסיה-אמריקה. אז – פשוט, נאבד מן הארץ! הבולשביה תשוב להיות ממלכה יהודית, וארצות-הברית על אחת כמה וכמה.

ועוד “חסד”. בראש השנה נטרפה תפלתנו, כי היתה בחזקת איסור. ממעמקים ומחדרים צדדיים על יד בתי-התפלה קראנו לאלהי ישראל. והנה היום קבלנו ידיעה, כי הנאצי ברוב חסדו הואיל להרשות לנו לערוך ביום כפורים הבא עלינו לטובה תפלה בצבור במנינים פרטיים.

האין זה סמן של הרהורי תשובה?!..

12.10.40

מוצאי יו“כ תש”א

בראש השנה התפללנו שלא כדין. איסור התפלה בצבור עוד במקומו עמד. בצנעה ומחדרים צדדיים, שעל יד בתי-התפלה האפלים והסגורים, קראנו לאלהי ישראל, ממש כאנוסים במאה החמש עשרה.

והנה יום אחד לפני ערב יום הכפורים הגיענו מקרקוי ה“עתון הז’ידי” שהביא לנו את ההיתר לתפלה בצבור ביום הכפורים; אבל לא היה זה היתר בלי שום תנאי. האיסור לסדור תפלה בצבור בבתי-כנסיות במקומו עומד. בתי התפלה שנועדו לכך עודם סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא. אלא שנעשתה הקלה לתפלה בצבור בבתים פרטיים ובמנינים קטנים ובתנאי שלא יקימו רעש ושלא תהיה בהם צפיפות.

איך שהוא – עדת ישראל בורשה, עדה קרובה לחצי מיליון איש, לא גרעה כלום מתפלתה, שפכה את שיחה לפני אביה שבשמים כפי מנהג ישראל מקדמת דנא. אבל – לצערנו הגדול, כשפנה יום, ובשעה ששערי דמעות לא נשלבות נודע לנו שתפלתנו נטרפה, שבינתים נגזרה עלינו גזרה חדשה, גזרה ברברית, שלפי כובד משקלה ולפי תוצאותיה היא עולה על יתר הגזרות שנגזרו עלינו עד כה ושכבר הורגלנו אליהן.

סוף סוף יצאה גזרת הגיטו אל הפועל; אמנם, לע"ע גטו פתוח, אבל אין שום ספק שבעוד זמן קצר עתיד הוא להסגר. גם בלודז נתקיימה גזרת הגיטו לא בבת אחת רק דרגות, דרגות. והרבה סמנים מוכיחים שגם בורשה יהיה ככה. לאחר שלפני שבועים הדבר נדחה חשבנו: כיון דאידחי אידחי. וכמעט שנרגענו. אבל לא ינום ולא יישן שונא ישראל. המלחמה בישראל היא אחד מעקרי תורתו. ואל לו לעשות את תורתו פלסתר!

גזרה חדשה זו נתנה קצת בצורה הומנית, אפשר – מפני מה יאמרו הבריות? אבל אנחנו יודעים שבצורתה החדשה אינה אלא החוליה האחרונה של שלשלת הצרות והפגעים שגיטו שמה. הוצאת הרהיטים, גזלת הלבנים וגירוש מהדירות לא פסקו זה מזמן. עתה יצא דבר שלטון גלוי לכל:

עד השלושים ואחד לאוקטובר מחוייבים היהודים יושבי הרחובות שמחוץ לחומות, הם ועסקיהם וכל אשר ברגליהם, לעבור אל הרחובות שבתוך החומות; וכל האריים (קרי: הפולנים) יושבי הרחובות שבתוך החומות מחוייבים גם הם לעבור אל הרובע האריי. ולא רק זה. במדה ידועה נגעה הגזרה לרעה בפולנים יותר מאשר ביהודים: כי הפולנים מצווים ועומדים לעקור את דירותיהם לא רק מהגיטו היהודי אלא אף מהרובע הגרמני. הנאציזם רוצה להפריד בין הגזעים: האדונים – לבד; הנתינים – לבד; והעבדים – לבד. אין ברוך מתדבק בארור.

לא רק נשואי-תערובת אסורים, אלא אף משא ומתן, אף מקנה וקנין, אף מקח וממכר המה בבחינת איסור. מהצד המסחרי ובנוגע ליהודים יש כאן כונה ברורה: להוציא ולא להכניס. מה שיהודי הגיטו יוציאוּ לצרכיהם ולפרנסותיהם שוב לא יכניסו. סקטור יהודי מיוחד בין לעניני החומר ובין לעניני הרוח. ובהשארו מובדל ומופרש מהעולם החיצון ילך ויתנַון. המכונה ערוכה ומסודרה באופן כזה, שמחזור הכספים בתוך הסקטור היהודי פנימה סוף סוף, אם בצורת מסים, אם בצורת שרותים או בצורת קנית מכולת, עובר את גבול הגיטו ומגיע לידי האריי, היצרן או הפקיד; מה שאין כה מהרובע האריי אל הסקטור היהודי. בין אריים ליהודים חדל כל משא ומתן הדדי – חדלו כל מיני שרותים הדדיים. סקטור אקונומי כעין זה סופו להגיע לידי אפיסת הכחות ולהשאר כמצולה שאין בה דגים…

אבל לע"ע עוד לא זה העקר:

העקר הוא – הגירוש. מאה ועשרים אלף איש יגורשו מדירותיהם ועליהם למצוא מקלט ומחסה בתוך החומות. לאן יכּנס כל ההמון הרב הזה?! אלה הן על פי רוב שדרות אמידות, שהורגלו לדירות נאות ולחיי נוחיות, שמעתה יתדלדלו דלדול גמור. פרנסתו של כל אחד היתה מעורה ונשתרשה בתוך קרקע סביבתו. ובעזבם את דירותיהם הם עוזבים גם את עסקיהם ואת פרנסותיהם. אין זה רק פנוי דירה, אלא חורבן אקונומי גמור.

ואף הגויים אבלים: המה אומרים לנאציזם הרוצה לשמור על טהרת גזעם, “שקילו טיבותך ושדיא אחיזריה”! אין שום בעל מלאכה או חנוני אריי רוצה לעבור אל סביבה זרה, אף לסביבה אריית בכלל. קשה לכל אחד, בין ליהודי ובין לאריי, להתחיל לבנות את עולמו מחדש.

ולפיכך – גדולה המהומה בורשה הנכבשה, הנמצאת בידי אדונים קשים.

כל ראש לחלי וכל לבב דוי…

וכאמור: לע"ע הננו בגיטו פתוח; אבל סופנו שנהיה בגיטו ממש. בתוך חומות סגורות.

אלא שהיהודים מוסיפים: “אם יזכה לכך”!..

עם המלומד בנסים מחכה לאיזה נס…

ומגרמניה באות משפחות למאות – פליטי הפצצות האנגליות. באים נשים וילדיהן שהם מטורפים למחצה. בשעת הפגישות משמיעים הפליטים נזיפות ותרעומת באזני קרוביהם השלוים והשמנים, המתענגים על כל טוב משלל ארץ זרה ונמצאים מחוץ לכל סכנה. ועֵד ראיה בא וספר: חיל גרמני העיז לשרטט על הקיר באחד הקרונות:

“וויר פאהרען הין און הער;”

“וויר האבען קיין היימאט מעהר!” ²⁴²

אולי זו היא אתחלתא דפריקת עוֹל, שטשורטשיל כל כך נוהה אחריה!

14.10.40

מהלכת שמועה בעם, שבאחד המנינים עקר “בעל תפלה” אחד ממקומו, התלבש ב“קיטל” והכין את עצמו להיות שליחו של עם עני ואביון בתפלת “נעילה”, ובינתים פרץ בחור אחד אל המנין והביא את ה“בשורה” ע“ד הגיטו, מיד חזר בו אותו יהודי מכל ענין “נעילה”, פשט את ה”קיטל" ושב למקומו.

– אין להתפלל בשעה שתפלתנו נטרפת! “שומע תפלה” סך בעדנו את “שערי הרחמים”. למה לנו לשקר?

איני בטוח שכך היה; אבל אם העם המציא בדמיונו שמועה כזו – סמן הוא שכך היה יכול להיות, מפני שההמונים התחילו חושבים מחשבות כפירה… יש לציין: נתרבו אפיקורסים וכופרים בישראל. פגה האמונה ב“מנהיג הבירה”, ש“כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא”.

זה לזה שואלים, אלה לאלה ממללים:

– האין אלהים לישראל? מדוע חדל מתת לנו עזרה מצר?

לא היה לנו עוד יום מר ונמהר כהיום! ²⁴³ אם נשתמש בבטויו של הנביא: “יום מהומה, מבוכה ומבוסה” לא הבלטנו עוד את טיבו של “יום פורענות” זה, שלא היה כמוהו מיום שבתי בורשה זה ארבעים שנה. נתכה עלינו חמת הכובש וחמת אלהי האומה גם יחד. אויבנו היה לשבט אפו; זעמו הוא למטה בידו “לשלול שלל ולבז בז ולשימנו מרמס כחומר חוצות”. ולא עוד – אלא שטרם שב אפו ועוד ידו נטויה. היו ימים שחשבתי כי פסוקי ישעיהו אלה אינם אלא דברי מליצה. ב“יום פקודה”, זה נוכחתי לדעת, כי נבואה קשה זו נתקיימה בנו כתומה.

סוף סוף נוצר גיטו לעדת ישראל בורשה, שיש בה כחצי מיליון יהודים. לגיטו זה, מקום מקלט לרבבות איש, הוקצה רובע צר, שעתיד להיות מקום מוכן לכל מיני פורעניות ולכל מרעין בישין. ברובעים האריים גרו עד כה כמאה אלף איש. כל ההמון הרב הזה צריך במשך עשרים יום לעקור את דירותיהם ואת חנויותיהם ועסקיהם וקבינטיהם לרחובות צרות ומאוכלסות, שנתמלאו מפה לפה ע"י פליטי ערי השדה, ובגיטו אין פנה פנויה; אין סדק ריק; אין חור בלתי מאוכלס. גרשו אותנו מרחובות שיצאו להן מוניטין כרחובות יהודיות ושבהן התרכזו החיים היהודיים זה מאות בשנים. מיודובה, דלוגא, פשעיאזד, רימרסקה, גרניצינה ועוד, שהוו את מרכז המבחר היהודי, צריכות להתרוקן מיהודיהן. אפילו אם ימצאו ברב עמל מקום להניח את ראשם יתדלדלו דלדול גמור מעסקיהם ומפרנסותיהם.

והאסון עוד הוגדל על ידי צרוף פרגה, שיש בה כשלושים אלף יהודים. בראשונה נתפשטה שמועה שכבר נגזר הדין על פרגה וכל יושביה היהודים מחויבים לעקור ממנה. אחרי כן הוכחשה שמועה זו. פרגה עודנה תלויה ועומדת. גורלה יוּטל בעוד יום או יומים. אבל ענוי הדין קשה מגזר הדין. הוטלה סערה שאין לשכך אותה. עוד בטרם שיצא גזר הדין פרגה היהודית בורחת. יוצא איפוא שמאה וחמישים אלף איש מבקשים דירות.

השליט הודיע כי זמן שלשה שבועות (עד 31/1) נתן לעקירת הדירות. מהצד הפורמַלי יש לזה תוקף לאריים וליהודים גם יחד. אבל בנוגע ליהודים זוהי הלכה שאין מורין כן. לבית יהודי נכנסים בכל פעם שרוצים ומצוים לעקור מן הדירה מבלי לקחת אף שרוך נעל מכל אשר בבית. ומפני זה מפחדים היהודים ביותר. ההכרה שאנחנו הפקר, שהננו ללעג ולקלס, שאין שום חוק מגין עלינו מטילה עלינו אימת מות. ולכן מקדימים לברוח לפני שהפקודה נכנסת לתקפה. ובפרט שהשליט הודיע מפורש, כי מי שיתמהמה אחרי הזמן הקבוע לא יהיה רשאי להוציא את כלי הבית. רמז זה מספיק. החלה איפוא תנועה כבירה של פנוי דירות על ידי מאה וחמשים אלף איש. החלה ריצה מיגעת וחזרה על שערי הבתים לבקש דירות, שאפילו אם תחפשן בנרות לא תמצאן. ואפילו עלה שעוד טרם מצאו את הדירה ממהרים להוציא את רהיטיהם ולהעמידם אצל קרוביהם וידידיהם בתוך הגיטו. שורות ארוכות של עגלות-יד טעונות מטלטלים ורהיטים מלאו את רחובות הגיטו. זו היתה לויה אחת גדולה של הדלות היהודית שמלויה היו יהודים מרודים נגועי האסון. כל הרהיטים מפורקים חלקים חלקים ובמצבם זה הם ישארו עד בוא יום פקודתם אם בעליהם יזכו לכך. ובכן, קודם כל מריקים את הדירה. אחר כך שבים אל הדירה הריקה לאכילה וללינת לילה (אכילה בלי שלחן ולינה בלי מטה) ומחכים עד שדירה נמצאת. התמצא?

מי שלא ראה לוית הרהיטים לא ראה אֵבל יהודי מימיו. אלפי אנשים ונשים בכו תמרורים ודמעותיהם מלאו את כוס התרעלה עד תוּמה. כל אחד רץ כמשוגע ולא ידע ממה להתחיל ובמה לסיים. והיו כאלה שנענשו כפלים. הממונים החדשים שעל הבתים היהודיים נתנו צו שלא יתנו להוצא את הרהיטים לדירים החייבים שכר-דירה. וזהו איסור הנוגע לרוב הדירים. אין כמעט אף דיר אחד שלא יהא חיב שכר דירה. אומללים כאלה הוּכו, פשוט, בשגעון ובתמהון לבב. נתקיימה בו הקללה של: "שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו; חמורך גזול מלפניך – ולא ישוב לך; צאנך נתונות לאויביך – ואין לך מושיע!… ולא רק נגועי האסון היו כמטורפים; גם אלה שהביטו אל המראות האלה מן הצד היו משוגעים ממראה עיניהם.

אדם מחוסר דירה הוא אומלל; אבל אדם שהוא מחוסר דירה וגם מחוסר פרנסה הוא אומלל שבאומללים. כל הגולים מדירותיהם נתקפחו גם מפרנסותיהם. הסחורות נתמזמזו; כלי אומנותם אבדו; רהיטיהם שנשברו ושנפחתו מצאו מנוחה עלובה במרתף אפל והטחב יאכלם. ביחד עם הסחורות ועם מכשירי האומנות עברו מן העולם לקוחותיהם, שנתפזרו על שבעה ימים. והעקר – דירות וחנויות אינן בנמצא.

והחיים בתוך הגיטו הם פרק בפני עצמו. שני מיני גיטות יש: גיטו פתוח וגיטו סגור. לע"ע עודנו פתוח. אבל אין לנו בטיחות שלא יהיה סגור. הגיטו הלודזאי סגור. בנוגע לורשה הדעות מחולקות.

ברשימה הבאה איחד את הדבור לגיטו סגור. מן הראוי להקדים את עצמי ולקרוא לפני זה את ספרו של דנטה: “הקומדיה האלהית”…

15.10.40

מלא רשמים מדכאים שבתי הביתה כלי שבור ורצוץ. התבוננתי אל הסצנות הדנטיות בחוצות ורשה ולא חדלתי באותה שעה מחשוב: האומנם אשמנו מכל עם? חטאנו מכל אוֹם? האומנם נתם לגווֹע ודיננו לכליה גמורה? נשאל לנתיבות עולם: מי ראה ומי שמע כזאת שעם שלם על אנשיו ונשיו, על זקניו וטפיו ידוֹן למיתה? והעקר: לפני מי יש לנו להתאונן? באזני מי נתריע על שברנו הגדול כים? מלומדי יסורים הננו מעולם. אבל תמיד היינו מוצאים רוָחה בהכרתנו שמלבד התלין יש עוד עולם נאור, המשתתף בצערנו. ומביע רגשי בוז לנוגשׂינו ומענינו. הצאריזם שׂבע חרפה בכל העמים והמדינות. בכל כנוס – בין-מדיני היה ללעג, למשל ולשנינה, אף בני עמו שנאוהו וישטמוהו והזירו את עצמם ממנו.

ועכשיו מה? אין איש דואג לנו ואין מי אשר יחלה על שברנו. ביסורינו שגורמים לנו מתפארים נגד כל העמים. כל ענוי הוא שבח למענה. בני עמו של ה“מנהיג” מרוממים אותו על כל תהלה. כל אחד מעושי דברו המרבה לענוֹת אותנו הרי זה משובח. נתקיימה בנו דרשת חז"ל: היו צריה לראש – כל מיצר לישראל נעשה ראש. כל אירופה (מלבד חלקה הרוסי) היתה לנו לתפתה. בכל מדינה ומדינה. ובכל עם ועם הורדנו והושפלנו הויינו נושא לחוקים מיוחדים. מגרמניה עברה מחלת השנאה וההבדלה לרעה לאונגריה, סלובקיה, רומוניה, איטליה, יוגוסלביה, בולגריה ופרנציה המנוצחת, מלבד המדינות הקטנות שהיו למס עובד לרוצח. מה יהא סופנו? הנוכל עמוד? אל אלהים! עד מתי? עד אנה?

גזלת הרהיטים לא פסקה כל היום. והיטיבו לעשות אלה שהקדימו להוציאם. כי בינתים נתפרסמה פקודה חדשה שאין היהודים רשאים להוציא מדירותיהם הנעזבות שום חפץ מלבד חבילה שאפשר לשאתה ביד. אבל האומללים לא השגיחו בפקודה זו, כמו שאינם משגיחים ביתר פקודותיו האכזריות שאין הצבור היהודי יכל לעמוד בהן. חוצות ורשה היו מלאים על כל גדותיהם עגלות טעונות רהיטים וכלי בית וכל יתר מיני מטלטלין. אין ספק שבעוד יום או יומים תסודר ההשגחה הדרושה להתגשמות הפקודה. אבל הזריזים נשכרוּ. כל חפץ בעל ערך כבר הוצא. בדירה השוממה נשארו עד עזיבת הדירה כלי בית שבורים. פחותים ומשומשים. ישנים על קרשים, על ספסלים, אוכלים על שד שולחנות צולעים, ויושבים על ספסלים חגרים. בלבם פנימה עוד מחכים לאיזה נס. אבל עד שהנס יבוא אין קצה לעומק הטרגדיה שלנו. בני אדם, נגועי האסון, רצים כל היום כמשוגעים וקרובים לטרוף הדעת. אף הפרברים שנספחו לורשה הגדולה, כמו: פרגה, גרוחוב, וואָליא, פובונזק וחברותיהם נידונו לגירוש, ואף בהם מספר היהודים הוא מעוט דמינכר. הם מעורים בסביבתם הגויית; התאחזו בהם מפני שפרנסתם הכריחתם לזה. משיבוא הגירוש יבוא הקץ לפרנסתם. בכלל, לא יוכלו להקלט בחיים העירוניים, ברובם – חנונים, תגרנים ובעלי מלאכה שעל לקוחותיהם המקומיים פרנסתם. מעתה נידונו לחיי עוני ודלוּת, לחיי קצבה ולתמיכה של צדקה.

חוץ מאומללים אלה יש עוד סוג מיוחד של אומללים שהצרה הכללית יחדה להם מקום מיוחד, והם אלה, שהיו תלויים ועומדים ולא ידעו עד הרגע האחרון אם הגזרה חלה גם על בתיהם, או שהם מצורפים לגיטו. עליהם עברו רגעים נוראים של כליון עינים ומדיבות נפש. הם היו קלועים בין תקוה ופחד וענוי החכוי לגורלם דכא את חיתם. היו רחובות שהיו מוטלים בספק ושעליהם נלחמו שני הצדדים: הפולנים והיהודים. כל אחד רצה לספחם אל רובעו בכדי להפטר מן הטלטול. רחוב אלקטורלנה משך כל אחד לצדו. הרבה ספקות נתעוררו אפילו בנוגע לרחוב לשנה ובנותיה: אוגרודובה ואורלה. לרגעים הופיעו שליחים משליחים שונים ובפי כל אחד בשורה אחרת. שמועה אחת סתרה את חברתה. גם רחוב ס“ט יורסקה, שהוא כלו יהודי, היה לסלע המחלוקת, בראשונה העמידו בקרן רחוב ס”ט יורסקה ופרטה חומה. ולכן היו כלם בטוחים שדין גיטו לרחוב זה. אבל גם פינה יהודית זו מצאה מערערים, שדרשו להעביר את החומה לקרן רחוב וואלאווא – ס"ט יורסקה. בשעות האחרונות נתקבלה ידיעה שהצד היהודי נצח והחומה תשאר במקומה. גם הסמטה שבין זמנהוף ונלבקי, הגדורה מכל הצדדים הן מצד פשעיאזד והן מצד נלבקי היתה נושא לדין ודברים אם יש לצרפה אל הגיטו או להוציאה. אומרים שבמשך היום נתחורו כל הספקות; ועתונו של הכובש הקדים את עצמו לפרסם מפה עם מראי-מקומות אם דין גיטו להם או שהם נמצאים מחוץ לגיטו. אבל גם מפה זו איננה עוד קבועה והחלטית; גם בה יפלו שנויים לטובה או לרעה.

קבועה והחלטית היא רק הטרגדיה שלנו!

לאחר שנתרגלנו אל הגזרה אנחנו מרבים לדין בינינו לבין עצמנו אם זה גיטו סגור או פתוח. גיטו סגור – פירושו גויעה אטית שסופה כליון גמור. דוגמא לגיטו סגור ישמש הגיטו הלודזאי. בנוגע לורשה יש פנים לכאן ולכאן. הדעות מחולקות. אבל אין שום הגיון ויושר מחייבים את הרוצח. כל גזרותיו הן פסיכופטיות ונגד הבינה הישרה. ולכן אין מן הנמנע שגם אנחנו נזכה לגיטו סגור. כשאנו נזכרים בזה רעדה תאחזנו. אין אלה חיים, אלא גסיסה ארוכה. אבל לע"ע אחדל מזה, כי דיה לצרה בשעתה…

וגם כאן אין עוד דבר החלטי. בראשונה הודיעו, כי כל הפקידים והמשרתים האריים הממלאים איזה תפקיד בתוך הגיטו יכולים להשאר במקומם. לא עברוּ יומים – והנה נפוצה שמועה, שבתוך הגיטו לא ישאר אף אריי אחד. ואפילו השוערים מחוייבים לעזוב את בתיהם. ומנחשי עתידות רואים בזה סמן לדבר: אם השוערים לא יעזבונו סמן הוא לגיטו פתוח; ואם יעזבונו – סמן הוא לגיטו סגור. ויש רגלים לדבר שזהו סמן מובהק. בגיטו סגור אין דריסת הרגל לשום אריי. אפילו המשטרה היא יהודית; גם משמשי הפוסטה יהודים הם. יהודים ממלאים כל התפקידים המדיניים והמקומיים. הכל בידי יהודים חוץ מפרנסה. אף בית החולים היהודי שברחוב טשיסטה יעבור לתוך חומות הגיטו. ויש אומרים אפילו שפנוי בית החולים כבר התחיל ובשעת מעבר זו שוררת בו ערבוביה נוראה. וכלו היה תהו ובהו. החולים נעזבו לנפשם. אין מי שישמש אותם ויפקח עליהם; פשוט, סובלים רעב.

איך שהוא – אלה המה סמנים מבשרים רעה. הבדלה גמורה מכל מקצעות החיים. מובדלים ומופרשים מהעולם החיצון נתנַון ונלך בדלותנו וענויינו ובתלאותנו וזוהמתנו נרקב עד בוא קצנו.

זוהי כונת הרוצח. אבל היהודים בשלהם:

– מפלתו קרובה לבוא ולא יזכה לזה!!

17.10.40

כל היום שתי עצות בנפשי: הלכתוב? לא מפני חוסר רשמים אלא מפני רבוים. רק אמן-העט בחסד אלהים יוכל להעלותם על הגליון ולא יזייפם. יתכן שבאיזו פנה נדחה בגיטו היהודי מסתתר איזה משורר שיקלוט את כל הטרגדיה לפרטיה בתוך נפשו הפיוטית ובזמן מן הזמנים יפלוט בחזונו מה שקלט; אבל לזה יזכה רק הדור הבא. בן אדם שאיננו פיטן – אמן, רק רושם רשומות לא יספיק לרשום בצורה הראויה והדרושה את כל הנעשה ביורה רותחת זו של ורשה היהודית בימי החג הראשונים של סכות תש"א. בכדי לתת ציור נכון מתפתה זוֹ צריך בן אדם להיות פיטן כדנטה או בעל לב רגש הנמצא בתוך המאורעות כצד יהודי והוא בא “במשא ומתן” (!) עם השליט האכזר. בפני זה האחרון פתוחות כל התעודות וכאיש היודע את הנעשה לפני ולפנים בשעת התהוות הגזרה וכל אשר עבר עליה עד התגשמותה בנוסחה האחרון שנתפרסם היום, יֵדע גם להרצותה מראשיתה עד אחריתה על יסוד החומר הממשי שברשותו, אם ימצא ניב למחשבותיו ולהרהורי לבו. כשאני לעצמי אינני לא הא ולא הא. בשעת ההרשמה אני מתיחד רק עם עצמי ועם רשמי. זהו חסרונם. אבל גם מעלה יש להם: בתוך עמי אנכי יושב ויודע את מכאוביו ואת ענוייו. רשימותי אינן אלא רפורטז' של הנעשה בתוך ההמונים וכיצד הם מגיבים ונאנחים כשהם כורעים תחת תגרת יד הגזרה האכזריה שאין מפלו ממנה. אני רואה את דמעותיהם ואנקותיהם ואת כל יסוריהם ובוכה עמהם. אינני לא פיטן ולא שתדלן אלא רושם רשומות; ואולי זוהי מעלתי.

היום נתפרסמה הפקודה הרשמית ע"ד הגיטו היהודי, אלא שהשליט היה נזהר לקרוא את הילד בשמו; במקום גיטו, מושג של ימי הבינים, הוא קורא לזה “רובע יהודי” מיוחד. ומפני שבאותה הפקודה נזכרים גם “רובע פולני” וגם “רובע גרמני” סמן הוא שהוא משוה את כלם יחד. גם נמוק “אנושי” ליצירת “הרובע היהודי” נמצא תחת ידו, הלא היא “האֶפידמיה”, המפילה חלליה ברחוב היהודי ולכן יש צורך להבדילו מן המחנה. אנחנו יודעים היטב שכל היוצא מפיו שקר וכזב, והנמוק המובא אינו אלא אחיזת-עינים, אבל פה אין לנו להעיד את כחשו בפניו. דנו אותנו לשתיקה – ואנחנו מחשים. אין חבוש מתיר את עצמו בבית האסורים. אפילו להאנח בגלוי אין לנו רשות.

על ידי פרסום הפקודה הרשמית הותרו כל הספקות, אבל – לחומרא. נטלו מאתנו רחובות שהן יהודיות מקדמת דנא ושאיש לא פלל שימצאו מחוץ לתחום הגיטו. ולא עוד אלא שכבר הוקמה חומה בקציהן וזה נחשב לסמן מובהק שהרחוב נמצאת בתוך החומות. השטן מקטרג בשעת הסכנה. ותפקיד השטן מלאו שכנינו “הנחמדים” שבאו בערעורים בנוגע לשטחים ידועים והכובש נתרצה להם. מעולם לא עלה על לבו של בר-דעת שרחוב יהודית כעין ס"ט-יורסקה תוצא מחוץ לרובע היהודי. והא ראיה: בקצה העמד חומה שהבדילה בינה לבין פרטה. היתה ודאות של מאה אחוזים שהרחוב “שלנו” הוא. והנה נתאכזבנו!

וכן הסמטה הנובוליפקית שבין זמנהוף לנלבקי, המכילה בס“ה שני בתים יהודיים (המספרים 2, 4) יצאה מחוץ לתחום היהודי. בשעתה הוגדרה מכל צד: מצד פשעיאזד ומצד נלבקי. ואף זה לא הועיל לנו. כמו תמיד, וכפי שאפשר היה לראות מראש, המערערים נצחו ואנחנו נחלנו מפלה. מעתה תקום החומה המבדילה בקרן הרחובות נובוליפקי – זמנהוף והחומה הגודרת את רחוב פשעיאזד תותץ. ידו פרש צר אל כל מחמדינו. אף בית-הכנסת הטלומצקי ובנין-הספריה נהדר שעל ידו לוקחו מאתנו. ²⁴⁴ אם הגיטו יהיה סגור לא יהיה לנו מעתה חלק ונחלה בהם. וכן רימרסקה; וכן פשעחאדניא; וכן גראניצ’נא – בכל המקומות האלה לא תהיה לנו מעתה דריסת רגל. יהודי ס”ט-יורסקה חכו בעינים כלות שלושה ימים לגזר דינם. היום הרעים הרעם על ראשם. אף לב אבן ימַס למראה צערם של אומללים אלה.

ופרשה מיוחדת היא פרגה, עיר יהודית גדולה לאלהים, עיר של חמישים אלף יהודים. לאן ילכו? מי יאספם? איפה יבנו את קנם החדש? חנויות, בתי מלאכה ועסקי-מסחר עודם נשארים לע“ע במקומותיהם. גורלם יוטל לאחר איזה זמן. וגזר דינם ישמש לנו לסימן אם הגיטו יהיה פתוח או סגור. ובינתים מאמיר היוקר. כי גיטו סגור – פרושו מיתת רעב. אין זה אלא מחנה רכוז לפושעים ולחוטאים הנמצאים בתנאי חיים בלתי אנושיים. כל הרובע היהודי יוגדר בחומות ובחוטי ברזל דוקרים מכל צד. ועוד להט החרב מתהפכת על שעריו לשמור על הנמלטים שלא יעזבו את בית כלאם. בכל מקום סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. כל המסַכן את נפשו לברוח אחת דינו ליריה. שומרי הגיטו אינם נותנים לאכרי הכפר להכניס שום מכולת לתוך שעריו. ולכן שורר בו רעב. איש את בשר זרועו יאכל כמו בעיר נצורה. עוללים שואלים ללחם – ואין. הצרכים היותר הכרחיים חסרים ולא תמצא אותם בעד כל הון. בגיטו הלודזאי לא שתו חמין ולא הכינו שום תבשיל מחוסר עצים להסקה. בעד קילו בצלים שלמו עשרה זהובים. אנשי ורשה ש”פקחים" הם מקדימים את עצמם להכין להם צידה בעוד מועד על כל צרה שלא תבוא. ומזה עלית המחירים. “יודעי דבר” (!) אומרים אפילו שהגיטו לא יסגדר עד יאנואר, אבל אין איש נותן אומן בדבריהם. לא פעם ושתים נתבדו “יודעי דבר” כאלה.

בקצור: סר מאתנו צלם אלהים. הורדנו והושפלנו בעינינו אנו, פסיכוזה של פחיתות תקפה אותנו. כמעט שאנחנו בעצמנו החילונו לחשוב שטבענו מושחת ואין להשוות אותנו ליתר בני אדם.

וכדרך גוברין יהודאין מהרו אל קופסת הצדקה. “העזרה העצמית” נגשה לארגן מפעל צדקה חדש להצלת הגולים מדירותיהם שאין ידם משגת לשלם בעד העברת החפצים. נוסף תהו ובהו חדש. אבל לשבת בחבוק ידים גם כן אסור. בני ישראל יהיו נתבעים ושוב יתנו. הפעם יתנו לא “פדיון נפשם” אלא “פדיון ביתם”. זו תהיה סיסמא חדשה לשנוררת החדשה. מפני דוחק השעה התירו הרבנים “חלול יום טוב”. יל"ג היה נהנה מהיתר זה. אבל מסופקני אם הגולים העניים יהנו מהיתר זה…

18.10.40

אין לנו מנוס מהאויב המר והנמהר. בכדי לגזול ולחמוס את רכושנו אינו מפחד לבוא אל הגיטו “המנוגע” ואינו חושש להוציא רהיטים וחפצים משומשים על ידי יהודים “מנוגעים”. ובאמרי “חפצים” – אף כרים וכסתות בכלל. וככה בכל מקום. באירופה החדשה שהנאציזם והפאשיזם יבנוה הזהב לא יחשב למאומה. ואף על פי כן גוזל חיל נאצי מנער יהודי עני סך זהוב ושבעים פרוטות ואינו משאיר לו אף למזון סעודה אחת.

עם יצירת הגיטו חשבנו שיונח לנו קצת. הרי זה מקום מנוגע בעיניו, וחס לו לנאצי לסַכן את חייו. אבל גם הפעם טעינו. אין לך מקום מסוגל לגזלות ורציחות בעצם היום כגיטו היהודי. כאן אין עין רואה ואוזן שומעת. האריים עקרו מכאן. ובפני יהודים אינם מתביישים – אינם בכלל אדם…

אלפי פליטים באים מדי יום מ“הרייך”. ביחוד משפחות הפקידים וקציני הצבא, שעבודתם קבועה ומתמידה ב“גענעראל-גובערנעמען”, והם הם הגורמים בדבר שגזלת הרהיטים וכלי הבית אינה פוסקת. בכל פעם שיש צורך לסדר איזו משפחה שנמלטה מהגיהנם שב“רייך” נכנסים לבית יהודי בהתאם לההוראות שמקבלים מידי ה“פאלק’ס-גענאססען” ומציגים אותו ככלי ריק. מקרי גזלה כאלה קרו היום לעשרות, ודוקא לפנַי ולפנים של הגיטו, ועינינו רואות וכלות.

היהדות הפולנית נתדלדלה עד היסוד. חורבן אקונומי גבור. חצי מיליון יהודים מבוטלים, בלי מסחר ומלאכה ובלי משלח חד, מסתובבים כל היום בחוצות הגיטו וזה לזה שואלים: – עד מתי? עד אנה? הנוכל עמוד עד בוא קצו?!

והנה עוד פרח נאצי אחד!

קיר החומה המבדיל בין אריים ליהודים מסויד ומלובן רק מצדו האחד, כמובן, מצדו האריי. מה שאין כן צדו השני, היהודי: הוא נשאר בלתי מסויד ומראהו שחור. וזאת לדעת: החומות הוקמו על חשבון הקהלה ומצדה לא היתה שום מניעה לצבע את הקירות בצבע לבן משני צדדיהם. אבל הכובש אסר להשוות את שני הצדדים בצבע אחד. הצד האריי – צבעו לבן; והצד היהודי – צבעו אפור. אף בענין פעוט כזה הבדלה והפלייה.

העבודה! אין זה אלא מעשה פסיכופטי.

22.10.40

ליל הושענא רבא תש"א

אם אבוא לספר את כל ענויינו לא אספיק.

ליצירת הגיטו היהודי יש חבלי לדה כל כך קשים עד שילא העט לספר. אנחנו טובעים בים של צרות ובאו מים עד נפש. אין זו גזרה של “שב ואל תעשה”, אלא של “קום ועשה”. וכאן עקר הטרגדיה. עוד מלפני חצי שנה הותווּ תחומים לגיטו היהודי ע“י העמדת חומות מבדילות על פרשת רחובות ידועים. זה היה לנו לסמן שכאן התחום היהודי. העֵבר שלצד האריי היה מסויד לבן ושלצד הגיטו נשאר בלתי מסויד. כשהגיע זמן התגשמות הגזרה נהפכה כל הקערה על פיה. הצד הפולני התחיל לעמוד על המקח. בפרבר פלוני נמצא בית יראתם; פרבר אלמוני – רבו מאוכלס אריים. כאן בית-ספר בבנין נהדר; ושם בית חרושת המעסיק אלפי פועלים אריים. וכיצד איפוא ינוּשלו ה”בעלי בתים" האמתים (!) מכל המקומות האלה?! ובאופן כזה עמדו וקטעו מהתחום היהודי שטח אחר שטח, רחוב אחר רחוב וגבולות הגיטו נצטמצמו צמצום אחר צמצום. בכלל – הכל היה תלוי על בלימה. רחובות יהודיים מקדמת דנא נמצאו בסכנה לעבור לידי האריים. בכל רחוב נמצאה איזו סרכא, שבעטיה אינו יכול להשאר בתוך התחום היהודי. והערעורים הללו מצאו אזנים קשובות. השליט רוצה להראות את חסדו לגוייו על חשבון יהודיו. בשל שנאתם לישראל עמון ומואב ישלימו ביניהם.

ולא עוד – אלא אפילו לאחר שנתפרסמה המודעה הרשמית, שבה נסמנו בפרטות גבולות התחום היהודי חלו למחר בהם שנויים. ובאופן כזה אלפי משפחות יהודיות חיו חיי רוגז מקולעות בין תקוה ופחד.

רחוב ס“ט יורסקא היה הראשון לערעור. וזהו רחוב שכלו מאוכלס יהודים. כלו במרכז התחום היהודי. וזה מזמן שאף חומה הוקמה על הגבול שבינו ובין פרטה הסמוכה. ומה לנו עוד? אבל במקום שיש פסיכוזה של שנאה אין שום בטיחות וּוַדאות. גרי הרחוב ס”ט יורסקה חכו כנואשים לגורלם. לא ידעו אם להקדים ולפנות את הדירה או להשאר ולחכות לנס. המודעה הרשמית הודיעה שס“ט-יורסקה הוצא מן התחום היהודי. הגבול הזה הלך ונתמתח לאורך רחוב נלבקי הפונה לביעלאנסקי ומשם יפנה לרחוב טלומצקה על יד בית הכנסת יפנה לרחוב רימרסקה. למעשה נשארו כל השטחים האלה בידי היהודים. אבל לעומת זאת נמתחה הסכנה על שטחים אחרים. מה שאירע לס”ט-יורסקה אירע לרחוב הברזל ולכל הרחובות המצטלבים ממנו לצד מערב, כמו: לשנה – לוצקי – אוגרודובה ואחיותיהן. בנוגע לכל המקומות האלה אין עוד החלטה ברורה. הקהלה נלחמת כלביאה. אבל יש רגלים לדבר שכאן ננחל מפלה. ויודעי דבר אומרים ברור, כי ויתרו על ס“ט-יורסקה בכדי שיהיה פתחון פה לקטע זשעלאזנא. הולכים אחר הרוב. ס”ט-יורסקה נשאר מפני שרובו יהודי; רחוב הברזל יקוּטע מפני שרובו אריי.

אבל אין השמועות פוסקות שגם חלק מנובוליפיה וגם אלקטורלנה ואולי גם לשנה יוצאו מהתחום היהודי. ושמועות כאלה מדכאות לעפר חיתנו.

ויש אומללים שלקו כפלים. בתוקף הגזרה פינו את דירתם שברובע האריי ותפסו דירה חדשה בתחום היהודי. למחר נודע לאסונם שגם הדירה החדשה נמצאת מחוץ לתחום. עליהם איפוא לפנות גם את זו ולבקש דירה חדשה. גרי הרחובות המסופקים רצים מתוך יאוש אל הקהלה. יועצי הקהלה מיעצים לחכות. אבל לחכות יראים. אין היהודים האומללים רוצים לדחות את העברת הרהיטים עד הרגע האחרון; כי לגבי יהודים אין שום תוקף אף לגבי הזמן שנקבע בפקודה. באים ומוציאים אותם מדירתם לפני הזמן ואינם נותנים להם להוציא עמהם שום כלי מכלי הבית. ולכן זריזים מקדימים. באשרנו, שאין גזרות השליט עושות עלינו רושם. הרוצח גוזר והיהודים מבטלים. אלמלי באנו לשמור אותן היינו גוֹועים במשך יום אחד. על פי “דין” אין רשות ליהודי להוציא בשעת פנוי הדירה את הרהיטים; ולמעשה כל רחובות ורשה מלאים עגלות טעונות רהיטים.

בקהלה – תהו ובוהו. אין בכחה לאחוז את ההגה של המאורעות ולהטותם לפי חפצה ורצונה. יש לה אמנם הזכות להכריח בכח, אבל לא בכל פעם אפשר ורצוי להשתמש בכח. הצרות מעבירות אותנו על דעתנו ועל כח השופט שלנו. ובהיותנו מדוכאים ומיואשים אין אנו מצייתים לפקודת הקהלה ומכבידים עליה את עבודתה המלאה אחריות.

לפני ימים אחדים המציאה הקהלה שאלון לכל “ועדי החצר”, שנתבקשו לתת תשובות מפורטות על כמה וכמה שאלות בנוגע למספר הדירות, לכמות החדרים שבכל דירה, לגודל מספר יושביהם ולמחירן. על יסוד החומר הנאסף יחרימו חדרים פנויים בכדי להושיב בהם מחוסרי-גג. כמה תהיה מכסת הדירים לכל חדר? אין איש יודע בברור. יש אומרים – ארבעה; ויש אומרים ששה. ולכן ממהר כל אחד להשכיר חדר בדירתו על פי בחירה מוקדמת וחפשית. ודרך אגב מעלים את המחיר עד לשמים. חוששים שהקהלה תזוֵג מין בשאינו מינו ובמחיר נורמלי ולכן מזדרזים להקדים את הקהלה.

מחשבי חשבונות מצאו שמאה וארבעים אלף דירים אריים יפנו את דירותיהם שתפסו עד כה בתוך התחום היהודי. לעומתם נמצאים כמאה וחמשים אלף יהודים שנצטוו לפנות את דירותיהם שברובע האריי. זה לעומת זה עשה האלהים. יוצא איפוא שדירות אינן חסרות. אלא שיש כאן עכוב מצד המחיר. האריים שגרו עד כה בתוך התחום היהודי המה ברובם מהשדרות העניות. דירותיהם למטה מבינוניות. מחיריהן נמוכים. לא כן הצד השני.

היהודים שגרו עד כה בתוך הרובע האריי ברובם המה מהשדרות האמידות, דירותיהם נאות ונוחות. ומחיריהן גבוהים. יוצא איפוא ששני צדדים בלתי שוים עומדים לעשות חליפין, שאינו יכול לצאת אל הפועל. אין בכחם של האריים העוברים מתחום לתחום לשלם שכר-דירה גבוה. וליהודים המגורשים אין חשק לתפוס דירות אפלות וצרות אף כי מחיריהן נמוכים. הצד השוה שבהם ששני הצדדים אינם מרוצים ממזלם ומקללים את יום הולדתם.

שני הצדדים מקללים את “הרוצח” שיחשך עולמו בחייו כמו שהחשיך את עולמם, בצוותו עליהם לעשות דבר בעל כרחם ונגד רצונם.

לא היו ימי תוגה ואבל בורשה היהודית כימי חג הסכות תש"א.

24.10.40

ליל שמחת תורה. תש"א

הגיטו בעצם התוותו. כל אחד מקדים את עצמו לפנות את דירתו האסורה ותופס איזו דירה חדשה בתחום היהודי. רחובות ורשה מלאים עגלות טעונות מטלטלין ועליהם בני המשפחה. כל זמן שהדלוּת חבויה בחדר לפנים מחדר שוכחים על דבר מציאותה; משהיא מוצאת החוצה היא מעוררת בחילה וגוֹעל נפש. כלים ורהיטים משומשים של מעונות דלים ושבריהם מבקשים להם מקלט חדש. כשאתה מתבונן לתופעה עלובה זו, שאינה אלא פרי של שנאה פטולוגית, חסרת-טעם ובתוצאותיה החמריות מזיקה לשני הצדדים, אתה שואל את עצמך: למי יש צורך בכל זה? על שום מה ולמה נודדות כצללים בריות עלובות ומדוכאות אלה שגם בהיותן תחת צל קורתן אין להן במה להחיות את נפשן?! ואתה בא אז לידי דעה, שאין ממשלה נורמלית מסוגלה להוציא פקודות אכזריות ושטותיות כאלה; שרק מטומטמי-מח, פסיכופטים לקויים במחלת שנאת חנם לגוי צדיק, ולזה עוד: גנבים, שודדים וחמסנים, שיצר מחשבות לבם רק רע כל היום, בקצור: חבר של בני בליעל מוכשרים לחוקק חוקי עוול ואָון כאלה, התמימים שבישראל ושבפולנים מקשים לשאול:

ו“העולם” יושב דומם ומחריש?! הידי מעול וחומץ תהיינה תמיד על העליונה?

היתכן שעל כל העולם כלו יונף גרזן? מנהיג הבירה – איֶךָ?

אבל יושב במים ישחק…

והענוי שביצירת הגיטו קשה אולי מהגיטו עצמה. בכל שעה חלים שנויים אחרים בנוגע לשטח זה או אחר. הנה רחוב הברזל, מקום מקלט לששים אלף פולנים ולעשרים וששה אלפים יהודים, תלוי על בלימה זה ימים אחדים ואין איש יודע את גורלו: הלנו הוא או לצרינו?! וכן כל הרחובות המצטלבים מרחוב הברזל לצד מערב. זה אומר כה וזה אומר כה. מפי אחד תשמע בשורות טובות, ישועות ונחמות; ומפי שני תשמע בשורות איוב, שהסכנה מתוחה על כמה רחובות שיושביהם היו עד כה שקטים ושלוים. אוירה של תהו ובהו. לחנם יצאו מוניטין לכובש שהוא סדרן. כל מה שהוא עושה חתום בחותמו של אי-סדר. עתונו מגבב שקרים על שקרים; ביחוד שקרים כאלה המרגיזים את היהודים. ולא עוד אלא שגם מודעות רשמיות נפסלות בן-לילה ואי אפשר לסמוך עליהן. שמועה מהלכת ששתי מלאכויות, אחת יהודית (וועליקובסקי-שטולצמאן) ²⁴⁵ואחית פולנית יצאו לקרקה. אבל שתיהן יחד לא זכו לראות את פני השליט וכלעומת שבאו כן שבו – בידים ריקות. וכן בנוגע להארכות זמן הפנוי. אלה באים ואומרים: האריכו עד 15/11; והללו אומרים: הזמן הראשון במקומו עומד. ומחוסר עתונות אינך יודע שום דבר אל נכון. אתמול הודיע הרדיו שהזמן X /31 שנקבע קודם במקומו עומד, ולמחרת מודיעים מחוגי הקהלה שבעשרים ושמונה לחודש תתפרסם מודעה חדשה על דבר הארכת זמן הפנוי עד 15/11.

לנכח מצב כזה – מה יעשו אלה האומללים, שרחובותיהם מוטלים בספק ואינם יודעים אם הם כשרים או פסולים. ויש זריזים שבהם שלקו כפלים. פנו דירה אחת ותפסו דירה חדשה. לאחר יום או יומים נודע להם שבית דירתם נמצא מחוץ לתחום היהודי ועליהם שוב לנדוד למקום אחר.

ועוד ספק אחד מכלה אותנו מנפש ועד בשר:

– התהיה גיטו סגור? יש סמנים לכאן ולכאן ומצפים לאיזה נס, שאינו מתרחש בשעת מצוקה. גיטו סגור – זוהי גסיסה אטית. ואם גיטו פתוח – הרי זה אסון למחצה. גיטו סגור – אין זה גיטו אלא מחנה-רכוז, מקום עונש לרבבות איש. פעם מתגנב קרן-אור של נחמה בלב, שביב תקוה ללב אכולי-היאוש. הכובש עצמו יושב ושותק…

מתי יבוא הקץ לענוי זה?!

25.10.40

מוצאי חג הסכות, תש"א

בעצם התוגה – חג השמחה! ואין זו שמחה חילונית אלא “שמחת-תורה”, תורה זו שעליה הורגנו כל היום, שעליה היינו כצאן לטבחה, שעליה באנו באש ובמים. בשנה שעברה היה חושך במעונותינו, אבל שביב של תקוה עוד הבהב בנשמותינו. ידענו את טיבו של הרוצח מפי השמועה ולכן חשדנו בו שעם כל רשעותו ואכזריותו יש בו רגש אנושי ולאחר שנפטרנו מבלהות המלחמה ירוַח לנו, כי יתן לנו במתנה וברוב חסדו אפשרות של קיום אנושי פרימיטיבי. אחרי שנה של יסורי גו ונפש, שלא היו כמוהם מימות עולם, תשרור אפלה גם בנשמותינו. החג עבר תחת רושם הגיטו וכל חזיונות הלואי הכרוכים בתהליך יצירתו והתהווּתו. ברי לנו שהגיטו יהיה סגור. ידחקו אותנו לתוך תחום יהודי גדור ומובדל מהעולם החיצון כחוטאים ופושעים יסתתמו כל מקורות הפרנסה. כנצורים בעיר נצורה נהיה; כמחנה מצורעים חלאת המין האנושי, נהיה גם בעינינו אנו. יש שמשעשעים אותנו בתקוה שהגיטו יהיה פתוח ונוכל לבוא במשא ומתן עם העולם החיצוני. קשה לי להאמין בזה. גיטו פתוח הוא פגימה בשיטת הנאציזם, שביחס ליהודים היא תמיד מלאה ושלמה. ואם נניח אפילו שזמן ידוע לא יסגר כלו, ודאי הוא שיסגר למחצה. כלו יהיה מוקף חומות עם חוטי-ברזל דוקרים מלבד בשנים שלושה רחובות מפולשים שדרך בם יהיה מעבר אל ורשה האריית; ורק בשעות ידועות מותר יהיה לגרי הגיטו להשאר מחוץ לתחומם. ימי איד ושבר ממשמשים ובאים. נכונים לנו ימי רעב ורזון, ימי דלות ועוני…

ואף על פי כן – לא העלבנו את תורתנו הנצחית. זו לא היתה שמחה צוחנית אבל פנימית, לבבית ומפני זה יותר חמה ומורגשת. בכל מקום נערכו מסבות-חג ובכל מנין לתפלה ברכו על הכוס. אצל החסידים היו אף רקודים, כדרכם בקודש. סח לי איש מהימן שבליל התקדש חג פגש ברחוב מילא חבורה גדולה של חסידים ותיקים שזמרו שירי חג במקהלה ובראש הומיות ואחריה קהל גדול של סקרנים ומבקשי מאורעות. צהלה ושמחה במילא הקבצנית!! וכשפצחו את פיהם בשירה ובזמרה באו לידי התפשטות החושים ולא אבו להפסיק עד שנגש אליהם איזה אפיקורוס ונתן עליהם בקולו:

– יהודים! – “ונשמרתם לנפשותיכם” היא מצות עשה מן התורה; שעת סכנה היא לנו. חדלו מזה – ורק אז חדלו. והיו כאלה שענו מרוב התלהבותם:

– אין אנו חוששים לרוצח! “מיר האבען איהם אין ד’רערד”! ²⁴⁶

ועוד. אין האיסור החמור מעכב בנו מלקרוא לאספות ולמסבות, שבהן אנו מתַנים את צרותינו ויסורינו ואת כל אשר עבר עלינו. משמיעים נאומים וברמזים ברורים מבינים את הקהל על דבר המצב.

אתמול, בליל שמחת תורה השתתפתי במסבה ציונית, שהתקיימה בבית התמחוי הציוני, שברחוב זאמנהוף 13. בית תמחוי זה – ידי הציונים יסדוהו והוא משמש מקום כנוס לאינטליגנציה הציונית, בין מורשה ובין מערים אחרות, שנעקרו מערי מולדתם ומצאו מקלט בורשה. ביחוד הרבה מבני עליה לודזאיים. כחמשים איש באו. זו היתה מסבה חמה ונעימה של חברים לדעה ולעבודה. אבל – בתוקף השעה שבה אנו חיים שנו מהמנהג המקובל להשמיע נאומי-כוס חגיגיים. המסבה נהפכה – כבטוי היושב ראש קאמינר – לקונפרנציה ארצית עם וכוחי-בקורת “סוערים” על דבר עבודת פליטי הצ. ק. ²⁴⁷שאינם עוסקים בצרכי צבורם הציוני בזריזות הדרושה. זנחו את הקהלה, שבה מתרכזים כעת כל החיים הצבוריים; קהלה זו שבמאמר הכובש היא ממלאה בימי מצוקה אלה תפקידים ממלכתיים. אחדים מחברי המסבה השמיעו בקורת חריפה עד שנציגי הצ. ק. היו מוכרחים ל“קחת את לשונם” ולהצטדק. וכל זה אירע שלא בכונה תחלה. כל אחד השמיע מה שנצבר בלבו. מה יתנו ומה יוסיפו לנו נאומי-כוס חגיגיים בשעה שצפויה לנו סכנה פיזית לגוע ברעב?!

בתשובותיהם של פליטי הצ. ק. קירשנבוים ובלוך היו קטעים מענינים המפיצים קצת אורה על שדה הפעולה הצבורית שבתוך הקהלה ומחוצה לה. וברשימתי הבאה לא אמנע את עצמי מלרשום את תמציתם לדורות הבאים.

אני הקטן הייתי יוצא מן הכלל בנאומי החגיגי שדברתיו עברית. עזבתי עניני חול והרימותי כוס של ברכה לכבוד תורתנו…

הקהלה נעשתה למרכז החיים הצבוריים. השליט רכז בכונה תחלה את כל

27.10.40

עניני היהודים הפנימיים בידי הקהלה והיא היא אחראית בעד כלל ישראל. כל זמן שהגיטו פתוח ונשאר עוד פתח קטן כחודו של מחט לבוא במשא ומתן עם העולם החיצוני יש לה לקהלה שליטה רק על “הענינים הפנימיים”; משעה שהגיטו יסגר נהיה לאורגניזם עממי זר המובדל ומופרש אף מהחיים האזרחיים שבמדינה. נחדל לשלם מסים למלכות ונהיה פורים משכר דירה. אין “חוטאים ופושעים” נושאים בעול מסים והתחיבויות, כי נידונו לבטלה וכל עורקי החיים נשתתקו בסביבתם. הנאציזם הרחיק אותנו מהחברה האנושית כמחנה של מצורעים וטמאים המנַגעים ומטמאים אף במשא ומתן מסחרי. נהיה עם לבדד ודבר לא יהיה לנו עם בני אדם. מחובות ממלכתיים נהיה פטורים; וחיינו הפנימיים יתנהלו על פי הוראות הקהלה. יוצא איפוא שהקהלה תהיה נציגת עדת היהודית כלפי חוץ וכלפי פנים. בגיטו סגור נזכה לא רק לאוטונומיה תרבותית אלא גם לאוטונומיה ממלכתית. הכל – לרבות אף הפוסתה, המשטרה, וכל יתר המשרדים הממלכתיים – בידי היהודים. כמעט שהשגנו את האידיאל של חיים עצמיים, בלתי תלויים בכל מקצועות החיים, שאליו שאפנו בנערינו ובזקנינו… הקהלה תהיה המוציאה והמביאה את כל ענינינו. מעין ממשלה מרכזית שהכל בידה ובלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו.

וכאן – עקר הטרגדיה שלנו. מן הפחת אל הפח. “נצלנו” מהדוב ונתקענו לתוך לועו של זאב. אין זו הקהלה המסורתית שלנו שרשמה דפים מזהירים בתולדותינו. קרובים-רחוקים, זרים לרוחנו, בני חם הפוסעים על ראשינו, בעלוה. נשיא הקהלה ויועציה המה מבעלי הזרוע, שאחרים הרכיבו אותם על גבנו. ברובם – מחוגי ה“שמנדריקים” שבשנים כתקונם איש לא ידעם. מעולם לא עמדו על הבחירה ולא העיזו אפילו לחלום על דבר נציגות יהודית. ואלמלי העיזו היו יוצאים חפויי ראש. כל חייהם עמדו עד כה מחוץ לצבור היהודי, לא שמחו בשמחתו ולא צרו בצרתו. מי שם לב לאיזה פלוני האינז’ינר, שמנדריק ככל השמנדריקים, שאף מתבולל לא היה מטעמים אידיאולוגיים אלא מטעמים אוּטיליטריים. הציונות כבר השליכה אותם אחרי גונו וכצללים הסתובבו במחננו. קטני המח, אמני ה“פּוֹקער”, ²⁴⁸חניכי תרבות זרה היו בכח צוררים ל“האֶלאֶטא” ²⁴⁹זו שבאו כעת למלוך עליה. שנאוּה ויבזוה ויתכחשו לה, כי “חרפה” היתה להם להראות בגלוי כי ממעיה יצאו.

כיצד באנו לידי כך? אך מקרה היה בזה! אף הכובש לא בחר בהם, אלא כבר מצא אותם מן המוכן; ולאחר שנעשו לו שליחים נאמנים ומסורים לו בלב ונפש לא מצא בהם שום פגם והשאירם על כנם. ולא עוד – אלא שהנשיא זכה להסברת פנים מיוחדת וקבל לצרכיו אוטו בכדי להקל עליו את עבודתו. עם פרוץ המלחמה והקהלה נתיתמה, כי יועציה ומנהליה נמלטו על נפשם, נמלך סטארז’ינסקי וקרא לנשיא של היום למלוך. והנשיא, בשבתו על כסא מלכותו, הזמין ליועצים את כל הטוב והישר בעיניו הכל – על פי העקרון של “פיהרערטוּם”. ²⁵⁰ לא שאל את פינו ולא נמלך בנו רק על פי דעתו הרכיב אלופים לראשנו.

עד כמה היתה הבחירה מוצלחת – יבואו בימי שלום בני ורשה ויעידו. בימים שהתחדשות האולפנות היהודית עמדה על סדר היום ועסקני צבור ותיקים באו במגע ומשא עם הקהלה, נסו אף חברינו הציונים, פליטי הצ. ק., להתקרב אל “הממשלה היהודית” ולהיות קרובים למלכות. משרות וכהונות למאות נחלקו לכל אלה שהופיעו לפני הנשיא והמלצה תקיפה בידם. ובמחנה הציונים נשארו עסקנים בני עליה מחוסרי פרנסה. השתדלו איפוא באי-כח שלנו להכניס גם איזה מחברינו אל הקהלה. קצת עלתה אמנם בידם. אבל בדרך כלל נמלטו מן הקהלה ולא רצו לדעתה. אין טהור מתדבק בטמא.

– אל הקהלה לא נלך! – התחנן והתרעם כאחד אחד מפליטי הצ. ק. – בה סביבה של בני בליעל, של עושי תועבה ושל מועמדים לבתי כלא. מסורת ציונית בידינו; ולה לעולם לא תהיה זיקה לחבר פלילי זה ש“קהלה” שמו. אף אם תדונו אותנו ברותחין לא נסכים להיות מסובים עם בני אדם שמבית האסורים בכח יצאו למלוך… אין לנו, הציונים, דבר עם עושי אָון ועמל אלה שמקומם יכירם בחברה פלילית העושה במחשך מעשיה. אין רשעי עמנו ובוגדי לאום חברים לנו. כזה וכזה שמענו מפי שליחינו – ויותר לא העזנו לבוא עליהם בטרוניא.

30.10.40

עיפה נפשי לצרות עמי! באו הימים האחרונים לפנוי הדירות היהודיות ברובע האריי ולתפיסת דירה חדשה בתוך הגיטו. ובחוצות ורשה מהלכת הדלות היהודית. האמידים לא חכו עד הרגע האחרון והקדימו למצוא איזה חוֹר בין אחיו לצרה וליסורים. אבל העניים, החשובים כמתים, לא יכלו לזוז ממקומם מחוסר אמצעים. חכו, כדרך גוברין יהודאין, לאיזה נס. לנוכח צרה ענקית כזו נשתתקה הזריזות והשקידה בעניני פרנסה שהיהודים מצוינים בהן. הפטליזם וההכנעה לגורל לקחו את מקומן. יאוש ממית תקפם, מעין: “ה' – הטוב בעיניו יעשה”! התחילו צובאים את ה“עזרה העצמית”, שהרי מה אצעקה וקראה לנדבות חדשות. ואחרי כרוזים שנכתבו בדם הלב הספיקה לאסוף… מאה וחמשה אלף במשך שני שבועות. בערך לגודל האסון אין זה אף טפה מן הים. עבודה ענקית כעין שכּוּן מאה וחמשים אלף נפש זקוקה למכונה ממלכתית ולקופה מלאה על כל גדותיה. וה“עזרה העצמית” העלובה מה היא שתוכל להקדים את פני הרעה, שלפי כבדה ועומק טרגיותה לא היתה עוד כמוה אף בשעת שלטון הנאציזם. ואולי אני טועה! מאות הקהלות היהודיות, שנעקרו משרשן במשך שעות אחדות מחבל ווארטה וגלו לורשה בלי כלי גולה, כי המלכות הרשעה לא הרשתה להם לקחת את מטלטליהם, נמצאו בודאי בצרה עוד יותר גדולה. המברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה מוצאים קצת נחמה גם בגזרה החדשה: חסד גדול נעשה לנו שהגיטו נוצר בתוך ורשה גופא ונצלנו מהיות גולים לאיזה פרבר סמוך, כמו: אוחוטה, פובונזק, או פרגה. אז בודאי היינו עדי אובד.

כשנס לא התרחש והיום השלושים ואחד לאוקטובר התחיל ממשמש ובא התחילה תנועת-השכון גם בחוגי האביונים. צובט הלב להתבונן אל הדלות היהודית שהוצאה לרשות הרבים. מאות משפחות עניות – אין מי שיאספן הביתה. כי יהודי ורשה שלעת עתה הרעה עוד טרם נגעה אל עצמם ואל בשרם נבנים מחורבנם של אחיהם האומללים. אין לך צרה שלא תהוה עסק ליהודי פולניה. דירות אינן חסרות, כי גל אחד נכון להשכיר איזה חדר בדירתו. ובפרט שמפחדים, כי מי שלא יעשה את זה ברצון יהיה מוכרח לעשות את זה מאונס, כי לקהלה יש התוקף החוקי להחרים חדרים ולהשכין בכל חדר ארבעה דירים לפי המחיר הנורמלי. ולכן ממהר כל אחד למלא את הנורמה על ידי השכרת חדרים בדירתו באופן פרטי. אבל דא עקא שאפילו עני שבישראל אינו רוצה להשליך את יהבו על הקהלה, שכל הפונים אליה יוצאים בידים ריקות ובפחי נפש. אבל ה“אחים” השלוים שלע"ע נשארו בדירותיהם מצאו כאן כר נרחב להבנות מן הגזרה. מעלים שכר דירה פי חמש מהמחיר הנורמלי. יש שאיזה פלוני משלם בעד דירה בת שני חדרים בינונים שמונים זהוב וכשבא להשכיר חדר אחד הוא דורש בעדו מאה זהוב. והגולה, שרגעי ספורים והוא מלא פחד פן יעבור הזמן והוא ישאר בלי צל קורה, מוכרח לתת.

חוץ מזה היה למנהג, שאין מזיזים ממנו, לדרוש שכר דירה בעד שלושה חדשים למפרע. ועוד ועוד חומרות כאלה. ומה יעשה איפוא העני?

ה“עזרה העצמית” מבינה את תפקידה ומגיסת את כל כחותיה להביא עזרה בצרה לזקוקים לכך. אבל, כאמור, אמצעיה החמריים אינם מספיקים אפילו כדי החלק המאה של הדורשים עזרתה.

היום הוזמנתי לאספת עסקנים, שהמרכז של ה“עזרה העצמית” קראה לשם תעמולה ובכדי לעוררם שיזדרזו לגשת אל מפעל העזרה. לא נאומים שמעתי אלא הספדים. לא דברו אלא בכוּ. לא חששו אף לרשות והביעו בגלוי את כל החמה העצורה בלבבות. רבני פרגה השמיעו תאניה ואניה ובכו בקול. אף הקהל בכה עמהם. חמת ה' נתכה ביחוד על פרבר יהודי זה המגיע עד חמישים אלף איש, ואף כי בבחינה האדמיניסטרטיבית נספח לורשה אינו אלא עיר בפני עצמה. היו בטוחים שבפרגה, יוָצר גוש מיוחד. אבל אין חקר לרשעות הנאצי ולטמטום מוחו. בלי שום נמוק מבוסס גזרו על עיר גדולה ללכת בגולה. עד השלושים ואחד לאוקטובר מחוייבת פרגה להתרוקן מכל תושביה היהודים, שהיו מעורים ומושרשים באדמתה זה מאות בשנים. ואין זה רק חלוף דירה. ביחד עם חלוף הדירה יקופחו גם מפרנסותיהם. אף האמידים, שפרנסותיהם היו תלויות בלקוחות הסביבה, יתרוששו. הגיטו מלא על כל גדותיו עד אפס מקום. כל חור תפוס. כל פנה מאוכלסת. לאן יפנו? כיצד יסתדרו מחדש? רובם עניים. אין להם הסכום הדרוש להעביר את מטלטליהם. ולאן יעבירום? הרבה פולנים הקדימו את עצמם לגרש את היהודים מדירותיהם עוד לפני בוא הזמן הקצוב. עוללים שואלים ללחם – ואין; תינוקות מתגוללים באשפתות – ואין מי שיאספם אל נוהו.

מגלת היסורים שגוללו לפנינו רבני פרגה נגעו עד הנפש ואף אמיצי הלב שבקהל לא יכלו להתאפק מדמעות. כל אחד רצה לשאול את חברו:

– על מה זה ולמה יִסרנו ה' ככה? מדוע ננעלו לפנינו שערי הרחמים?

רב אחד מספר: היום פרץ אל ביתי יהודי שהיה קרוב לטרוף הדעת, וספר תורה בידו:

– אני ומשפחתי מתגוללים באשפה; ובביתי – ספר תורה. קח נא, רבי, את יחידת-קדשי ושמור אותה כבבת עין. אין לנו שיור רק התורה הזאת!

והשני מספר:

– אלמוני היהודי הפקיד אצלי ספר תורה עד יעבר זעם. עכשיו מצא דירה והנהו הוא בא לקחת את הפקדון הקדוש מידי ולהשיבו אל נוהו.

ורב שלישי מספר:

– אלמנה דווּיה וסחופה, אם לחמשה ילדים, פרצה אל ביתי ביללה גדולה בדרישה לתת לה, לכל הפחות, עשרים וחמשה זהובים להעברת חפציה; היכולתי לעזור לה בשעה שגם בביתי אין לחם ואני גולה אומלל כמוה?

יצאנו מאת האספה בלב דוי. מדוכאים ורצוצים ובפי כל אחד תפלה בלחש:

– שמים! בקשו רחמים על עם ה'!

31.10.40

כל האומר שהשליט עושה כל דבר בסדר הראוי אינו אלא טועה. יצא לו מוניטין שהוא סדרן – ואינו אלא מבלבל. גזרותיו האכזריות על עם חרמו – לפי מהותן הן פרי מח חולה ואין להם שום נמוק רציונלי; ולפי הוצאתן אל הפועל – אין בהם שלמות הסתדרותית. מפני שאין רוב הצבור יכול לעמוד בהן אינן מתגשמות אף לרביע והן נשארות בבחינת הלכה ואין מורין כן. ובזה כל אשרנו וסוד קיומנו. אלמלי התגשמו בכל מלואן אין שום בריה היתה יכולה לעמוד בהן.

היום היה היום האחרון לפנוי הדירות הן ע“י יהודים שוכני הרובע האריי והן ע”י נוצרים שוכני הרובע היהודי. הפקודה הטילה פחד על כל אלה שהגזרה נגעה בהן. ביחוד – על היהודים האומללים, שהם ורכושם תמיד הפקר אף בשעת שלוה, ובשעת מהומה על אחת כמה וכמה. ולכן היו היהודים זריזים מקדימים. העתון – הסמרטוט של הכובש מחמיר בכל דבר מדעתו ועל אחריותו בכדי להרוס את עצבי היהודים. איומיו, שלא היה להם שום יסוד, הכניסו אנדרלמוסיה במוחות והגדילו את כבוד האסון. הודיע שקרים שונים ובלבל את המוחות. איך שהוא – והגיטו הבלתי סגור כבר נוצר. עדה גדולה של חצי מיליון איש נצטמצמה ונתכוצה על שטח קטן וחיה את חייה העלובים בצפיפות נוראה ללא פרנסה וללא משלח יד. משפחות אמידות ששכנו עד כה בדירות בעלות חמשה ששה חדרים עברו לחדר אחד ומסתפקים. כל אחד מהר להבטיח לעצמו איזה מחסה מכל הבא לידו. שום ברירה לא היתה. הנה הרגע האחרון ממשמש ובא, ולכן לקחו מכל אשר המציאו הסרסורים.

היום נודע שהאיומים לא היו אלא סדיסטיים. השליט האריך את זמן פנוי הדירות לעוד שני שבועות, כלומר: עד היום החמשה עשר לנובמבר. ככה הודיע היום המגפון של הרדיו ברור ומפורש. כל החרדה לא היתה איפוא אלא חרדת שוא. ושוב: אין השליט מכנה את התחום היהודי בשם גיטו אלא רובע יהודי, כשם שיש רובע גרמני ורובע פולני. ממילא אין זה גיטו סגור, ובאופן כזה הונח לנו קצת מעצבנו ומרגזנו. כך טבענו תמיד. כשאנחנו לנים לינת-לילה אחת עם הצרה אנחנו משלימים אתה. מה לנו עוד? לא גיטו אלא רובע יהודי; לא מחנה רכוז אלא רובע של “אנשים חפשים”, שהותר להם המשא ומתן עם העולם החצוני.

ובכן – גירא בעינא דשטנא! ²⁵¹ נחיה על אף כל הקמים עלינו לכלותנו. אבל עוד טרם הונח לנו מגזרה אחת והנה נצטרפה אליה גזרה חדשה; שוב גזרה חסרת-טעם שמח נורמלי אינו יכול להיות יוצרה. בראשונה נתנו לנו קרון יהודי מיוחד בטרם. עליו כתובת: “נור פיר יודען”! ²⁵² הדחק והצפיפות בקרון היהודי אין לשער. עתיד הוא להיות מקום מוכן לפורענות ולהעברת מחלות מתדבקות, כי אין בו אויר לנשימה ומקום לעמוד. אבל גם לזה הורגלנו. גם יסורים אלה קבלנו בהכנעה. והנה היום גזרה טרמית חדשה! כל יהודי הרוצה לנסוע בטרם מחויב לשלם מס חדשי של חמשה זהובים, מלבד מחיר הנסיעה, במלים אחרות: צריך לקבל רשיון לנסיעה בטרם אפילו בקרון היהודי ולשלם בעד הרשיון הזה ששים זהוב לשנה. ומי שאין לו לגיטימציה-עם-פוטוגרפיה כזו משלם בעד כל נסיעה פי ארבע; כלומר: במקום עשרים וחמש פרוטות זהוב שלם. הנה עד היכן הפסיכופטיה מגיעה!

הכנסות הטרם תתמעטנה עד מינימום, כי לא יהיו בעלנים לשלם זהוב שלם בעד נסיעה חד-פעמית בטרם – ככה מנחשים אחדים.

ואני אומר: לא כך! יתרגלו גם לזהוב – ויסעו.

מחר יהיה האות הזה.

2.11.40

מוצש“ק פ' נח, תש”א

יש מי שמביא עליך יסורים ואין לו שום טובת הנאה ממשית מזה. אבל היסורים כשהם לעצמם המענים את קרבנו מהנים אותו; וזה מספיק. אין זו אלא מחלה פטולוגית שסַדיזם שמה. ואויבנו האכזר והנורא לקוי במחלה זו. יסורינו גורמים לו הנאה פיזית וביותר אין לו צורך.

בגיטו כשהוא לעצמו אין לו צורך משום בחינה שהיא. בורשה הרי גיטו יהודי במובנו המסורתי מן הנמנע; ובפרט לא יצויר גיטו סגור. הרבה בנינים דתיים, כעין בתי היראה, עירוניים וגם ממלכתיים נמצאים בלב הגיטו, לבטלם אי אפשר: הם ממלאים תפקידים שאין לחסרם. חוץ מזה אי-אפשר לקצץ בטרמים המובילים אותך מקצה העיר ועד קצה דרך הגיטו. מאות בשנים נבנתה עיר גדולה לאלהים על יסוד אזרחי כללי והיסוד הגזעי היה זר לה. פרברים וקרפיפים של בני אמונות שונות נבנו זה על יד זה ועם כל ההבדל הדתי והמוסרי שביניהם התפתח אצלם משא ומתן הדדי ועשו מסחר וראו ברכה. להבדיל אזרחים בני מדינה אחת לפי גזעם ולהעמיד מחיצות ביניהם אין זה אלא רעיון חולני, פטלוגי שמולידו ומוציאו אל הפועל חשוד על טרוף הדעת.

כנראה, בא גם הכובש האכזר לידי ספקות אם אפשר לגשם רעיון משונה כזה בכל מלואו. ולפיכך התחילו מגיעות שמועות שלפיהן עושה הכובש איזה הנחות בענין יצירת הגיטו. קודם כל – ברי הוא שאין זה גיטו סגור. שנית, נתנה ארכה של שני שבועות בנוגע לפנוי הדירות. שלישית, “שבּח” הכובש את היהודים שהם לויאליים. מסורים ונאמנים למלכות. כי מהרו לפנות את דירותיהם ותיכף להופעת הפקודה, ולא התאוננו ולא באו בתרעומות, כמו שעשו הפולנים. בתור תשלום גמול הוסיפו להם שני בתים ברחוב בוניפרטרסקה מספרים אחדים ברחוב פרטה וחלק גדול של רחוב הברזל (מלשנה עד קרוכמלנה, אם אינני טועה) והעקר – שמועה מהלכת שבפרגה יהיה גיטו בפני עצמו וגזרת הגירוש בטלה. איני אחראי עד כמה מן האמת בכל השמועות הללו; קשה לקבוע את מוצאן ועד כמה יש להן רגלים. אבל עצם הופעתן מוכיחה שהגזרה הוקלה קצת ואין בהתגשמותה מן החומרא של “יקוב הדין את ההר”. ²⁵³

כל זה טוב ויפה. כל הקלה מביאה רוָחה. אבל ערכה המעשי אפס מפני שבאה באיחור זמן. מפני היראה הקדימו היהודים לעקור את דירותיהם לפני תום הזמן האחרון שנקבע ע“י הכובש – ונתדלדלו דלדול גמור. ביתם כבר נהרס ונחרב. כל הטורח והטלטול והפסד ממון הכרוכים בכל פנוי דירה ישנה ותפיסת דירה חדשה בתנאים של בהלה כבר באו כתומם. ומה תועיל איפוא הארכא? אבל הכובש השיג את מטרתו. הטיל פחד – לו יהא פחד שוא! – והקיום היהודי נתערער; הביא בהלה – שהביא ליהודים לב רגז ודאבון נפש. ומה לו עוד? אותו המקרה קרה גם ליהודי קרקוי. הוצאה גזרת גירוש לכל תושביה היהודים באין יוצא מן הכלל. כל זה לכתחלה. בדיעבד – נמצאים עוד בקרקוי כארבעים אלף יהודים ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם. מי שלא הקדים את עצמו מרוב פחד לצאת את העיר אין נוגעים בו לרעה. ה”גסטפה" נותנת את עצמה שיעַורו את עיניה. השוחד מושל ממשלה בלי מצרים. הרקבון המוסרי שבחוגי האדמיניסטרציה הגרמנית אין לשער. הכל נקנה בכסף. תפוס לעבודה נפטר לביתו בעד חמשה זהובים. אפשר לעמוד עם הגזלנים על המקח. סוף סוף באים לידי עמק השוה. יש סמנים שגיטו לאו דוקא. העקר יצירת אוירה של בהלה. וכל בהלה מביאה הפסד ממון וחורבן הפרנסה. ביותר מזה אין צורך.

גם העלאת מחיר הנסיעה בטרם היהודי ארבעתים (זהוב במקום 25 פרוטות) לא באה אלא “כדי להניח מכשולים על דרך “הכשרון” המסחרי של היהודים”. ככה כתב מפורש העתון הגרמני של הכובש ואת המלה “כשרון” הכניס במרכאות. אינם מתביישים להגיד מפורש: “אנו רוצים להביא כליה על היהודים”. ולא רק שאינם מתביישים, אלא שעוד משתבחים שככה עשו, עושים ויעשו.

לכתחלה טעינו ומצאנו נחמה קצת ביצירת הגיטו, שיהיה לנו תריס בפני פורענות הגזלות והחמס, בפני הוצאת הרהיטים והעקר בפני פנוי פתאומי של הדירה. הגיטו הוא “שטח מנוגע” (זויכען-געביט) ואין חיל גרמני רשאי לבוא לשם בלי צורך שרותו. למה יצווּ לפנות דירה אם אין אריי רשאי לבוא ולשכון בתוכה? אבל גם בזה טעינו. אין מנוס מפני חמת האויב ותעתועיו הנוראים. פתאם נצטווּ תושבי הבתים 31, 33 שברחוב דזילנה לעקור במשך חצי שעה מדירותיהם. על תושבי הבתים הנזכרים כבר עברה בהלה אחת לפני חודש ימים. אבל לא עבר זמן מועט והבהלה שקטה. האומללים דמו שכבר באו אל המנוחה והאויב לא יוסיף להרגיזם. אבל נולדו במזל רע.

חצי שעה נתן להם לעקירה מתוך דירותיהם. יללת האומללים בקעה שמים. אבל אין רחמים לפני הכובש. הבתים דרושים לשומרי התפיסה שיבואו לגור בהם. ולמה העמידו את זמן הפנוי לחצי שעה ולא ליום שלם?! קשיא! וכן נצטוה יהודי אחד ברחוב לשנה 37 לעזוב במשך חצי שעה את דירתו, שיהודי אחר ה“קרוב למלכות” יבוא לגור בה.

הנאציזם הקשיח את הלבבות. רשע וטוב לו – מדוע לא ילכו בדרכיו?

יהודי קם על יהודי והנאצי עומד לשרתו.

הנה עד היכן השחיתו, התעיבו עלילה בני עם של רחמנים, בישנים וגמלי חסדים!

4.11.40

פּני ורשה! פניה נשתנו וכל יודעיה לא יכירוה. כעת היא סגורה ומסוגרת. אין בני אדם מן החוץ נכנסים אליה. אבל אלמלי התרחש נס ואחד מתושביה שברח ממנה היה שב אליה – היה אומר: הזאת ורשה?

ראשית – ההריסות שנשארו בשוממותן ושמה ושאיה בסביבתן. מי יגש כעת להקימן ולבנותן מחדש? היהודים אינם באים בחשבון, כי הלא בעלותם פקעה אף על הבתים שנשארו שלמים והפצצות לא נגעו בהם לרעה. ומפני שנשתתקו החיים וּוַרשה ההומיה והרוכלת הפכה להיות בית-קברות אין כדאי גם לפולנים להשקיע מזומנים בעסקים מתים. הכובש מתעתד להשאר בפולניה המנוצחת עולמית. ד"ר פראנק הדגיש מגמה זו בנאומו האחרון בקרקוי. “רעש כי היה והאדמה תתמוטט – זה יתכן; אבל לא יתכן כלל וכלל שאיזה מקרה מן המקרים מאיזה סוג שהוא יכריח אותנו לעזוב את האדמה הזאת”. ואם נבואתו, חס וחלילה, תתקיים תבוא כליה גם על הפולנים. כדרך כל משטר זדוני ביהודים התחיל ובאחרים יכלה. ולודז – תוכיח. אחרי שנוי השם (מלודז לליטשמאנשטאדט) קבלה פרצוף של עיר גרמנית. יהודיה נשדדו ונחמסו, גורשו מן העיר ונסגרו כפושעים במחנה-רכוז שגיטו שמה. ובאמת אין זה גיטו אלא בית כלא למאה ושבעים אלף איש על נשיהם וטפיהם לרבות גם זקניהם, נמושותיהם וחוליהם. ומשנסתיימה הפרשה היהודית התחילה פרשה חדשה – זו של הפולנים. פולני לודז, שאריים הם, באו במקום היהודים וסובלים יסורי גיהנם. התחילו לטעום את טעמנו, טעם פחותי גזע ונמוכי-תרבות. מגרשים אותם מדירותיהם ככלבים בלי התראה קודמת.

מנשלים אותם מעסקיהם בלי שום אמתלא חוקית. וכשם שהיהודים נושאים “תוי חרפה” בכדי לציינם נתחייבו בזה גם הפולנים בכדי שיכירו בהם שאינם בני הגזע הגרמני “הרם”. מצבם – מצב של פריים שאף הנסיעה במרכבה אסורה להם.

כל זה בלודז שנסתפחה ל“רייך”. אבל גם ב“גענעראל-גובערנעמען” הולך ונוצר בהדרגה ידועה מצב חוקי ואדמיניסטרטיבי כעין זה של ה“רייך”.

בשים לב לכל האמור אף הפולנים אינם מזדרזים להקים את הריסותיהם. החורים והפיות של הבתים השרופים והנהרסים הנראים כלפי חוץ ומכעירים את פני הרחוב נסתמו בלבנים וסיד; אשפת-המפולת נוקתה; המדרכות כובדו – וּורשה “מזהירה” בחורבנה. הכובש מתהלל בסדריו שהנהיג; כן, סדרים של בית-קברות.

אבל ביחוד נשתנו פני ורשה היהודית. היו עתים ש“וַרשה היהודית” היתה דבר פרובלמטי, כי הפולנים, אדוני הארץ לשעבר, לא הודו בזה. התנגדו לכל כנוי המשכיח את האתנוגרפיה הפולנית, ו“ורשה היהודית” לא נאמרה אלא בכדי לשבר את האוזן. אבל משנוצר “התחום היהודי”, שחצי מיליון איש מצטופפים בו היתה “ורשה היהודית” לעיר בפני עצמה עם סמניה המיוחדים שאין כמוהם בורשה האריית. כמעט שחדל כל דמיון ביניהם. וכל מי שעובר מ“התחום היהודי” אל “התחום האריי” יקבל רושם כאלו עבר לעיר חדשה בעלת פרצוף אחר, שחיה חיים מיוחדים ודבר אין לה עם שכנתה היהודית. תיכף אתה מרגיש אוירה אחרת ותכונת חיים אחרים.

“ורשה היהודית” נשתנתה לגנאי, לכעור, לחוסר-טעם ויופי ולהעדר רחבת החיים. גם כאן בית קברות אלא ששלדי-מתים מטיילים בחוצותיה. חמש מאות אלף איש מבוטלים, מחוסרי פרנסה, שפחד חויוֹתיהם הנוראות עודנו נשקף בעיניהם, נעלבים ונגזלים, עירומים ורעבים, מוכים ופצועים, מדוכאים ורצוצים. נושאים לטרגדיות מחרידות מצטופפים ונדחקים על המדרכה עד שאפס מקום לעבור. אם בעל נפש אתה – טוב תעשה אם תרד מן המדרכה בכדי שלא ידחקו אותך בצד ובכתף ובכדי שתהיה לך האפשרת למהר קצת בדרכך שאתה הולך בה. וראה זה פלא: כל הצללים העוברים והשבים אינם הולכים לעסקיהם ולמשלח ידם לעבר אחד עד שהם נעלמים ואחרים באים במקומם; אלא מטיילים אנה ושוב חבורות, חבורות לרוח היום ומדברים על דבר – פוליטיקה. ואין יראת הכובש על פניהם. איש לרעהו יאמר: “חזק”! כי מפלת “הרוצח” קרובה ותשועת ישראל לא תתמהמה לבוא. ככה מהלכים ומטיילים ומשוחחים ומתוכחים ומתדיינים עד לעיפות פיזית, עד לאפיסת הכחות ומפסיקים בכדי ללכת אל בית התמחוי הדז’ונטי לגמוא את המרק שמחירו שלושים פרוטות. פני האנשים האלה חיורים, כחושים ורזים, פניהם כפני מתים; חצי בשרם נאכל על ידי הרעב, האסונות, הדאגות והצרות שהשתרגו עליהם והפכו אותם לחדלי-אישים, לצללים לאנשי העבר, לטפוסי גורקי.

מכל קצות המדינה נאספו ובאו לורשה. באו ריקים, מרודים ורצוצים בלי פרוטה לפורטה, בלי מזון סעודה אחת ובלי מלבושים לכסות את מערומיהם. שבעים אחוזים מהם המה לקוחותיו של ה“דז’ונט”. עליו פרנסתם ובצל קורתו לנים לינת-לילה. הנה מר ש-ן, פבריקנט לודזאי, בעל בית חרושת ובעל שלושה בתים ברחוב פיטריקובר. כעת הוא מוכר גפרורים, סמוך אל שולחן ה“דז’ונט” ומתאכסן בנקודת-פליטים. הנה דירקטור פלוני ו“פרעזעס” אלמוני משרכים את דרכם מלאי יאוש ואכזבה כשנעליהם פעורות, פוזמקאותיהם קרועות וכף רגל ערומה ומרופשה מופיעה ונעלמת וחוזרת ומופיעה בדרך הלוכה.

5.11.40

(המשך)

ד' מרחשון תש"א

הרחוב מלא חיים. אבל חיים בלי עליזות נפשית, פנימית. משנתקפחו פרנסותיהם של ישראל ורבבות אמידים באו עד ככר לחם רבו התגרנים. לסוחר אין אפשרות של קיום כי אין מסחר נורמלי בלתי לגלי. והיהודים הורחקו מכל עסקנות לגלית. לא כן התגרן. אין לו עמדה קבועה ואין עליו עין פקוחה, לכשיגורש מעמדה אחת הוא עובר לעמדה אחרת עד שיגורש גם ממנה. מה לו הכא ומה לו חתם. כל מקום הוא בחזקת איסור בשבילו. ועוד החכימו לשלוח השוקה לשם תגרנות ילדים מגילים שונים. אראה בנחמה, כשם שראיתי ילד בן שש מוכר סרטי החרפה, והוא עושה את מסחרו בפקחות ובזריזות. תגרנים פעוטים כאלה קשים לתפיסה. הם קלים ברגליהם. זריזים להשתמט וכשיתפסו – אין אחריותם גדולה. תגרנים-נערים ממלאים איפוא את התחום היהודי בכרוזיהם ובצעקותיהם עד להחרשת אזנים. לית אתר פנוי מהם. הם מרבים תנועה וחיים ברחוב. או שהם מכריזים על סחורתם בקולי קולות ומיגעים אותך עד לידי הריסת עצבים או שהם בורחים על נפשם מחמת רודפיהם השוטרים. או שהם צוחקים צחוק פרוע ותעלולי או שהם מיללים ומתחננים על נפשם לפני השבאי המוביל אותם עם “סחורתם” לבית פקידות המשטרה. ועל המדרכות צפיפות ודחק שאין לשער, אין מקום, פשוט, לעבור. איש את רעהו בצד ובכתף יהדוף ואתה שב אחרי רוב עמל ויגיעה הביתה וכלך מעוך ונתוק ורצוץ. לנגד עיניך תופעות כאלה שמעודך לא ראית אותן ברחובות ורשה והן הן הגורמות לצפיפות ולדוחקא. ראשית – אמות על יד עריסות תינוקותיהן תופסות את מקומותיהן על המדרכה, נשענות על כתלי הבתים לאורך הרחוב. הכובש סגר לפנינו את גני העיר. אף גן הקרסינים שבמרכז התחום היהודי סגור לפנינו. בכל מקום שנטוע איזה עץ והעמד ספסל לישיבה אסור לילד יהודי להנות ממנו. הלב צובט לראות בצערם של ילדינו הפעוטים, תינוקות שלא טעמו טעם חטא, המוכרחים בגזרת הכובש האכזר לשחק מאחורי הגדר בה בשעה שבני גילם האריים מחשקים ומתהוללים מתוך רחבות ועונג בתוך גן ריק למחצה וספסלי-ישיבה לעשרות עומדים ריקים ובלתי תפוסים. מחשבה עגומה מתחילה דוקרת את מוחך: ואלה הצאן מה חטאו? אבל אין לך דבר שההרגל לא יעשה אותו לטבע שני. האמהות היהודיות כבר התרגלו אל מזלן העלוב: הלא על כן יהודיות הן! ולפיכך – בכדי שלא למנוע מתינוקותיהן את אור השמש תפסו להן עמדה עם עריסותיהן בכל מקום שיש למצוא ככר או מגרש, או מדרכה המוצפים אור שמש. תינוקותיהן אינם מרגישים ושנתם תערב להם.

תופעה שניה היא – טפוסי מנדלי, הקבצנים והדלפנים שאין מהם מנוס ומפלט. מכל קצות המדינה התכנסו בורשה. ואלה המה טפוסים שעין לא ראתה אותם עד כה. לאלפיהם גורשו ממקומות מושבותיהם ובחוצות התחום היהודי הם מבקשים להם מזון ופרנסה. זוהי חבריה קבצנית שכמותה לא תמצא בשום אומה ולשון. על כל צעד ושעל יקיפוך ומושכים אותך בשרווּלך. ואין זו שנוררות פשוטה, אלא אמנותית. כל עסק אוהב חדושים בכדי שיצליח. והעוסקים בזה היתמחו ²⁵⁴במלאכתם מה שמוכיחות המצאותיהם האורגינליות בכדי למשוך את לב העוברים והשבים. הנה לפניך על פרשת-רחובות קבוצה של ילדי עוני מבן ארבע עד בן עשר, שלוחי אבא ואמא המפקחים עליהם מן הצד, והם שרים בשירים על לב רע. קולותיהם נעימים ומזמוריהם חדורי תוגה ועצבות יהודית. המנגינה נוגעת במיתרי לבך הכואב המלא צער על כל גדותיו. מבוטלים ושואפי רוח אינם חסרים. כנופיות כנופיות קטנות הן עומדות על יד הקברטט הילדותי, עיניהם מלאות דמעה וקשה עליהם פרידתם. לעתים רחוקות ימצא מי שהוא שישלשל ליד המזמרים הקטנים איזו פרוטה עלובה. יהי הנדבן מבורך!

וברחוק מקום של ד' אמות – חזן עם מקהלה שלמה של משוררים. בתי התפלה סגורים ואינם יכולים לפצוח בשירה לפני קונם ולכן הם שופכים שיח תחת כפת השמים. קונצרט כעין זה מרכז מסביבו מאות איש. משמיעים באזניך תפלות ופיוטים מכל חגי השנה ומפני שפנאי יש לך די והותר הקהל הולך הלך ורב המקהלה עושה עסקים יפים. וכשם שיש מקהלת-משוררים כך יש גם מקהלת מנגנים, או מקהלה מעורבת שמשוררים ומנגנים יצרוה בשותפות. לפעמים יבָּדל איזה אמן הסומך על כחותיו ומנהל את העסק יחידי. איזה “באס” מצוין משמיע את קולו כל היום ב“אריות” מכל המינים וגם הוא רואה לפעמים פרוטה בעמלו. וחוץ משנוררות אמנותית תזדמן לפניך בכל פנה שאתה פונה שנוררות פיזית. חגרים, פסחים ועורים; קטועי יד וקטועי רגל; בעלי מומים משונים המעוררים בך בחילה פיזית; בעלי נכפה ולקויי צרעת; עירומים ולבושי סחבות מרופשים ונאלחים – כלם, כלם צועקים: הב! הב!

תמונה רב גונית זו מהוה כעת את התחום היהודי. אם בעל נפש אתה יש שאתה מואס בך בעצמך ובעמך. האם כל זה מסַמל “נצח ישראל”? האומנם כל כך ירדנו פלאים? האם מתים חיים אלה מהוים כח עממי? אבל אין הרחוב הסואן והרועש מתענין במחשבותיך הנוגות. אדרבה ואדרבה! בכל מקום רעש ותנועה; בכל פנה אין דופק החיים נח אף לרגע. המונים המונים רצים לדרכם.

יריד של עלובי החיים!

6.11.40

שלשום נאסר נשיא הקהלה האינז' טשרניאקוב!

הידיעה העירומה בלי לוית פרטיה הטילה סערה בעיר. אוהבי גוזמאות יִפו וקשטו אותה בגוזמאות פרי הדמיון. אבל גם נטולת-גוזמאות הכתה העובדה כשהיא לעצמה גלים אף בין החוגים המתונים, שאינם רואים צל הרים כהרים. אין לך ברבריות שאין הכובש מסוגל לעשותה. אין מדרכו לשאת פנים לשום נכבד ובעל בעמיו. אין היהודי נחשב בתורת איש. אין נכנסים אתו בוכוחים ובמשא ומתן. מה לו סבל ומה לו נשיא הקהלה? שניהם כקלפת השום הם בעיניו. חשבנו איפוא שמאסר נשיא הקהלה הוא בשורה רעה למה שיבוא. ואירע זה קרוב ליצירת הגיטו, להתחלת תקופה הרת יסורים וענויים וביושים ועלבונות. חכינו איפוא למהלומות חדשות. אבל ברוך המקום שטעינו. המאסר לא יצא אל הפועל על פי צו מגבוה. לא היה זה אלא שרירות לב מצד איזה אנשי “גסטפה” בלי נטילת רשות מאת העומדים על גבם. בנוגע ליהודי – לו יהא אפילו נשיא הקהלה – אין לחשוש לעוות דין. טלפנו ללייסט ²⁵⁵וכעבור שעות אחדות יצא הנשיא לחפשי. אתו נאסרו עוד שנים מרואי פניו וגם הם שוחררו. ושוב: “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”. גורל אחד לכל הדורות. המלשין הוא פליט גרמני שהיה פקיד בקהלה ונתרחק ע“י הנשיא. ופליטי גרמניה היהודים הם קרובים ל”גסטפה“. הלך איפוא “הנפטר” ואכל קורצא ב”גסטפה". ואלה חשו לעזרתו. בלי חקירה ודרישה ובלי נטילת רשות מאת הגבוהים עליהם באו אל הקהלה ובאופן ברוטלי, כמנהג אשכנז, אסרו את הנשיא וגם הכו אותו בשעת מעשה. כאמור, שחרורו בא תיכף ומיד.

אין זה אלא מאורע קטן. אבל ללמד על הכלל כלו יצא. ומה אנו למדים? כל מעַול וחומץ ידו תקיפה ליסרנו ולחלל את כבודנו; ועוד: בחוגי השליט שורר תהו ובהו.

מגיטו בצורתו ההחלטית נצלנו לע"ע. היום שוה הדגיש הרדיו שאין זה גיטו אלא רובע יהודי. למעשה אין נפקא מינא: מעמדם של היהודים יוצאי הרובע האריי כבר נהרס. מרוב פחד הזדרזו היהודים לברוח. ודיה לה לבריחה בשעת בהלה להביא שואה על הנבהלים. אבל האזהרה על הכנוי שלא יסורס מוזרה בעינינו. היש דברים בגו?

מהמקום המכריע עושים “ותורים” (!) בשמות; אבל החילים הנאציים אינם יודעים: “לא חילק ולא בילק”. מטומטמים וגסי רוח, מחוסרי תרבות וחנוכי-הנאציזם הם מבקשים גדולה לעצמם דוקא ברובע היהודי. בשעתה יצאה פקודה ש“כל יהודי הפוגש בגרמני לבוש בגדי שׂרד מחוייב לפנות לו מקום במדה נכרת”… מזה יוצא ברור שבהרמת כובע מפני הכבוד לא נתחייבנו. אבל החיילים הנאצים רוצים דוקא שנתן להם כבוד. וכשהם באים אל הגיטו הם דורשים במפגיע: כבדנו! אין המטומטמים מרגישים שכבוד מפני היראה אין שמו כבוד. כיצד אפשר לכבד צר ואויב שמגמתו כל היום לכלותני ולאבדני ולמחוק אותנו מתחת שמי השמים? אבל אין פסיכופט זקוק לדברי הגיון. וכל יהודי שאינו משתחוה לפני הנאצי ואינו מראה לו רגשי כבוד בהרמת-כובע יצא בשן ועין. יש שחיל נאצי בודד עובר בין רבבות עוברים ושבים יהודים ומיד מתחוללת מהפכה ברחוב. הנאצי דורש כבוד ביד חזקה והיהודים אינם רגילים בזה. וכשהנאצי הטפש מתנפל בשצף קצפו על היהודים הראשונים הנפגשים לו בדרכו מיד תקום מהומה ברחוב כי כלם ממהרים לברוח. נוצרה אוירה של פחד יציאה לחוץ. יש שאתה שקוע במחשבותיך ואתה מסיח דעת מכל האנשים הבאים לקראתך; ויש שבעל נפש אתה וכבודך האישי חביב עליך ואינך מסוגל לכרוע ולהשתחוות לפני נאצי טמא נפש – אז אתה נמצא בסכנה לקבל מכות רצח ממקום שלא פללת. הרבה יהודים שנכשלו שפגעו בנאצים שבים הביתה מוכים ופצועים. אתה קץ איפוא בחייך ואומר: למה לי חיים?!

בחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה…

10.11.40

שחה לעפר נפשנו מצרת הגיטו. לשמועות השונות ע"ד ותורים בענין הגיטו אין רגלים. ככה המה חיינו המבולבלים. פעם הולכת ומתפשטת עננה חשכה על שמינו, ושמועות איוב הולכות ובאות זו אחר זו. אין לך שעה שאין צרתה מרובה משל חברתה. עוד זה מדבר וזה בא ומוסיף לרעתנו ולהותנו; והכל ממקור נאמן. כל אחד מגזם כיד הדמיון הטובה עליו ומוסיף נפכים משלו. ופתאם – נהרה! הפיות שהגזימו והפליגו לרעה הם הם שבים ומבשרים ישועות ונחומים. וגם כאן הפלגה בשמועות טובות בלתי מבוססות שסופן אכזבה ומפח נפש.

בראשונה היינו בטוחים כמעט שדנו אותנו לגיטו סגור – וחשך עולמנו בעדנוּ. פליטי לודז, המומחים והמנוסים בצרות הגיטו, הוסיפו עצים למדורה. כמקרה לודז ורשה! אותו התהליך של הגזרה ואותם סמנים.

אבל פתאם ניתנה ארכא של שני שבועות לפנוי הדירות; זאת אחת. והרדיו של הכובש הטעים וחזר והטעים, שאין זה גיטו אלא רובע יהודי כשם שישנם רובע פולני ורובע גרמני. ושלישית – בכלל שמועות של נחמה, שמועות פורחות שאין להן שום בסיס מציאותי. בהתעטף עלינו נפשנו אנחנו מביאים ישועות ממרחק. דמיוננו המריא עד לאמריקה חביבתנו. ובלחישה לא חדלו להתלחש שיד רוזבלט בכל “הויתורים” האלה. ההמונים היהודים המדוכאים נהנים משמועות כאלה. טוב להרגיש במצוקתנו הנוראה, כי איזו יד תקיפה חוסה עלינו ושיש כאן עין רואה את ענויינו ואוזן שומעת את אנחותינו. בשעת נחמה מדומה מצאו רמזים מדומים. שהיו כעין מרפא לנפשנו הדוויה ושקוי לעצמותינו היבשות.

אבל – הקיצונו ונפשנו ריקה!

לטובתנו – שמועת-הבל פורחות; ולהותנו – עובדות ממשיות שאין להזיזן ממקומן. כל “הותורים” הונדפו כעשן. הארכא שניתנה היא חד פעמית ולטובת הפולנים ניתנה. קוינו לפרגה, שעליה תומתק הגזרה – והנה חלום. עד החמשה עשר לנובמבר לא תשאר בה אף פרסה יהודית. עיר בת חמשים אלף יהודים הולכת בגולה. והעקר: בכל המקומות המפולשים לצד הרובעים האריים הולכות ונבנות חומות גבוהות הגודרות בעדנו את הדרכים לעולם האריי. לע"ע נשארים פתוחים רק הרחובות שמסלת הטרם מאחדת אותם עם הגיטו היהודי. בכל פינה שאתה פונה סגר הרוצח את דרכנו. ולא עוד אלא שבחומות הולכות ונבנות עכשיו עולות גבהן ובאיתנן על אלה שנבנו עד כה. לנגד עינינו הולך ונבנה בית הכלא שחצי מיליון איש, וביניהם טף ונשים, יסוגרו בו, מי יודע עד מתי? עד אנה? הקהלה בונה בכספה ובהוצאותיה את קבר-האחים הגדול. והרי כל זה ראיה ברורה, כי אלמלי רצה הכובש להשאיר גיטו פתוח לא היה לו צורך לבנות חומות גבוהות ובצורות לגדור בעדנו את דרך החיים.

גם הקהלה עמוסה עבודה רבה בהכנותיה לסדור החיים בתוך גיטו סגור. תחת פקוחה הולכת ומסתדרת משטרה יהודית ששלטונה יהיה פרוש על יהודי הגיטו הקבורים חיים. לשם שרות המשטרה הגיטית כבר נרשמו תשעת אלפים צעירים בתור מועמדים למלוא תפקידים משטרתיים. דרך אגב: הכניס כל אחד מהנרשמים חמשה זהובים דמי הרשמה ועלה כל סכום ההרשמה לארבעים וחמש אלף זהוב ששלמו עניים מרודים בעד התקוה להתקבל למשטרה הגיטית בלי שום תשלום גמול. כל הנרשמים התחייבו מראש לעבוד במשטרה עבודת נדבה. לתוך מערכת ההכנות ע"ד סדור חיי הגיטו הפנימיים נכנס גם המשא ומתן עם בעלי בתי המרקחת האריים, שאין להם מקום בתוך גיטו סגור. בשטח שהוקדש לגיטו התקיימו עד כה עשרים ואחד בתי מרקחת. מהם שבעה יהודיים; ויתרם אריים. תיכף לבוא הכובש העירה נתקפחו הרוקחים היהודים מעסקיהם כי הוכנסו לתוכם ממונים מטעם הכובש. הפרסונלים היהודיים הורחקו ובתי המרקחת עברו לזרים. עכשיו, עם יצירת הגיטו, יש בדעת הכובש להשאיר בשטח הטררטוריאלי של הגיטו רק אחד עשר בתי מרקחת שיעמדו תחת פקוחה של הקהלה ושוב עם פרסונלים יהודיים. וכן הנהלת הבתים היהודיים. מעתה לא יהיה בהם מקום לממונים אריים. גם הבתים יעברו לרשות הקהלה שתעסיק בהם שוב את הסוכנים שהורחקו מהם בזרוע ונתקפחו מפרנסותיהם. כל אלה המה אותו מבשרים רעה.

לא רחוק היום ואנחנו נהיה כלואים וגדורים כעדר בקר וצאן, מרוחקים בזרוע מהעולם החיצון כמחנה של טמאים ומצורעים.

אוי מה היה לנו!

13.11.40

הכובש בשדוריו הרדיויים נזהר בלשונו לקרוא את הרובע היהודי בשמו האמתי – גיטו; לא נאה לזה שרוצה ליצור “אירופה חדשה” לשוב אל מנהגי ימי הביניים. הלא לאנגליה אין זכות קיום מפני שהיא מחזיקה בנושנות; וכיצד איפוא אפשר להקים מחדש מוסד ישן נושן שכבר עבר עליו כלח ונעשה ללעג ולקלס בעיני דעת הקהל האירופיית? ולפיכך אחזו באמצעי בדוק ומנוסה: “שנוי שם”! אף כי גם זה המצאה יהודית.

כל זה כלפי חוץ. אבל כלפי פּנים החומות הגבוהות, שתכלאנה אותנו בתוך כתליהן ותבדלנה אותנו מעולם ומלואו הולכות ונבנות, ומיום ליום הולכות ועולות מעלה מעלה. חזותן מפילה עליך פחד ואימה. ובלבך אתה חושב: הלא כל אלה לא באו אלא בשבילי! אין זה אלא בית כלא שהקדמתי לבוא אל תוכו בטרם הוקמו כתליו. האין זה חלום? לא; זוהי מציאות יהודית טרגית ומרה. זהו גורלה של אומה שלמה! כמעט שאין ספק בדבר שיזכו אותנו בגיטו סגור אף כי בקצת שנוי מהגיטו הלודזאי. מסביב לנו תהיינה חומות שתגדורנה בעדנו את דרך החיים. אבל מסבות רגיונליות ישאירו ארבעה-חמשה מבואות מפולשים ליוצאים ובאים. על ידם יעמוד תמיד משמר צבא לשמור על היוצאים ובאים. היציאה ליהודים אולי תוּתר לאיזו שעות ביום לאחר קבל “אוסווייז” בעד מחיר ידוע. אויר בכסף תשכרו…

הקהלה עמוסה עבודה רבה בהכנותיה לחיי הגיטו. מחכים לה תפקידים ממלכתיים. ולכן גדולה בה התנועה. מבקשים בה פרנסה. נכנסים אליה בדרך כבוד: עבודה צבורית בלי תשלום גמול. אבל לאמיתו של דבר אין זה אלא כסות עינים. בלב פנימה מהבהב ניצוץ של תקוה ומתוך שלא בשכר יבוא בשכר. כל אחד מהעסקנים ה“עמל” עם הצבור עיניו צופות למרחוק, שאם ימצא פנימה הוא יהיה המועמד הראשון לקבלת משרה בשכר. ובאמת עתידה הקהלה – הממשלה להעסיק אלפי פקידים ומשרתים. וכל אחד נדחק להיות קרוב למלכות.

וכשם שבא נבוכדנצר ובלבל את העולם כך בלבלה גזרת הגיטו את חיינו הצבוריים. עד כה יִסדה “העזרה העצמית היהודית” ששה רובעים לעניני צדקה. והנה משעה שהרובעים האריים נתרוקנו מיהודיהם, שעברו לרובע היהודי, עתידים להבטל רובעי-הצדקה מטעם “העזרה העצמית” שנמצאו בתוכם. מספר רובעי-הצדקה ימעט. ולאן יכּנסו פקידיהם ושמשיהם שמצאו בהם את פרנסתם? הוה אומר: לגיטו היהודי. ישובו למקורם. ובכדי שלא יקופחו מפרנסותיהם יעשו חלוקה טרריטוריאלית חדשה ברובעי-הצדקה שבגיטו. ולפי זה מספר רובעי-הצדקה ישאר כבראשונה ופקידיהם לא יקופחו אלא שהשטח הטרריטוריאלי של כל רובע-צדקה, וממילא גם מספר בתיו יוקטנוּ. והכל שב להיות כבראשונה…

השתתפתי היום באספה שהוזמנה ע"י המרכז של “העזרה העצמית”, שבה הרציאו לפנינו את היסודות ההסתדרותיים של החלוקה החדשה. נוכחנו שזוהי באמת מלאכה כבדה ורבת-אחריות. באה ערבוביה גמורה הן בנוגע למשלמי מס-הצדקה החדשי שהחליפו את משכנותיהם והן בנוגע לעסקני “ועדי-החצר” שהלכו בגולה. חדל המגע והמשא ומתן בין התאים ההסתדרותיים שעם יצירת הגיטו בטלו ועברו מן העולם. צריך איפוא לחפש אחריהם ולמצוא את משכנותיהם החדשים, צריך שוב למצוא את העסקנים שבהם ולהפעילם מחדש. בקצור: עבודה ענקית!

למטרה זו נמסרו לנו שאלונים שהתחייבנו למלאם ולסדרם. החומר הנאסף יאיר למרכז את דרכו וידע אנה לפנות ולמי לפנות. ברוכה תהיה “העזרה העצמית” שמחנכת קבוץ יהודי מנוּוָן לסמוך על כחותיו ולפרנס את ענייו משלו. נגמלנו מצפות לעזרת זרים. נוכחנו שעזרתנו בנו בעצמנו. אלמלי הרוַחנו רק את זה – דיינו!

17.11.40

אם אשר יגורנו בא לנו. היתה לנו הרגשה מוקדמת שנכונים לנו חיי גיטו, חיי צער ועוני, חיי בושה ושפלות, חיי רעב וכפן, אבל איש לא האמין שהשעה הגורלית תקדים כל כך לבוא. ופתאם – הפתעה מחרידה! באור ליום ש“ק פ' וירא תש”א, י"ד למרחשון עלינו על מטותינו למנוחת לילה ברובע יהודי ולמחרת בבוקר קמנו בגיטו יהודי סגור, גיטו לכל פרטיו ודקדוקיו. הברבר הדגיש לא פעם ושתים שאין זה גיטו אלא רובע יהודי, כשם שיש רובע פולני ורובע גרמני; אבל גם הפעם שיקר: מלאכתו בכך! בשבת בשעות הבוקר כבר העמד משמר משולש בכל המקומות המפולשים, שמפני החבור הטרמי אין בהם חומות, שלא נתן ליהודים נושאי תו החרפּה לעבור אל הרובע האריי. במקומות שאין בהם טרם נבנוּ חומות גבוהות ובכל פרשת דרכים שמסלה טרמית מחַברת שני רחובות העמד משמר צבא גרמני ועל ידוֹ שוטרי-הקהלה היהודית העומדים נכון לשרתו. זכינו איפוא “לזכויות מדיניות מלאות ושלמות” עד למשטרה יהודית בפולין המדינה, אידיאל שהאוטונומיסטים היהודים בכל הדורות שאפו אליו בכל לבם ונפשם… נכנסנו איפוא לחיים חדשים ואין לשער את הבהלה והחרדה שקמו ברובע היהודי. פתאם ראינו את עצמנו גדורים מכל צד, מובדלים ומופרשים מתבל ומלואה, מגורשים מחברת מין האדם, מתועב גוי שצא צא יקראו לו, טמאים ומצורעים שמצוה להרחיקם ולהפרישם מסביבת בני אדם בכדי שלא יטמאו וינַגעו את אוירה.

שטח הגיטו הוא צר מהכיל חצי מיליון איש, כי רק רחובות אחדים הוקצו ונועדו לישיבת היהודים. רחובות כרימארסקה, פשעיאזד, ביעלאנסקא, דלוגא, מיאדאווא, פרעטא הוצאו משטח הגיטו והחל מיום אתמול אסור ליהודי אף להיכנס בהם. לרוחב הרחוב נלבקי שעל יד נובוליפקי – גן הקרסינים אִוָה לו לעמוד על המשמר פטרול צבאי שאינו נותן לעבור לא רק לעוברי רגל יהודים אלא גם לנוסעי-טרם יהודים, המחוייבים לרדת על יד תחנת-הטרם שמנגד לגן הקרסינים, ולכן המדרכות שברובע היהודי מלאות אדם ככלוב מלא עוף. הצפיפות אין לשער. כשאתה עומד על איזו גזוזטרה ומסתכל מעליה על רחובות הגיטו הנמתחים לפניך אתה ראוה ים של אלפי ראשים, גלים שוטפים ועוברים של רבבות המונים, שכמעט כלם לבושים באפנה אחת, שאיננה מהודרה ביותר ועל פני כלם שורה העצבות היהודית, שאינה מסתלקת מעל פנינו מיום שנעשינו כעפר לדוש.

לפי האמת לא גיטו אחד לנו אלא שני גיטות, שאחד נבדל מחברו, וכמעט שאין חבור ביניהם. למען הדיוק יש לציין שאיזה חבור אמנם יש ביניהם אלא שיש לחשבו כאלו אינו מפני שקשה להשתמש בו. הגיטו של הרובע מורנובסקה – נלבקי – נובליפקי – סמאצוא הוא אחד, והגיטו הגרזיבובי הוא שני לו, וביניהם יש רק חבור אחד, הלוא הוא רחוב הברזל המנותח לחלקים אריים ולחלקים יהודיים. ויהודי היושב ישיבת קבע ברחוב מורנובסקה ורוצה להגיע לגרזיבוב אין לו דרך להגיע למחוז חפצו רק דרך רחוב הברזל, כי רק ברחוב זה יש מעבר חלקי לגרזיבוב. עליו יהיה איפוא ללכת: מורנובסקה – זמנהוף – נובוליפקי – קרמליצקה – סולנה – אוגרודובה – ז’לאזנה – טברדה – גרזיבוב. וזאת אומרת: עליו לעשות הקפות שונות ולהאריך את דרכו לכמה קילומטרים. כי דרך אחרת אין לו לא ברגל ולא בטרם. הכובש הברבר החכים להכניס שטחים – יתדות אריים לתוך שטחי הגיטו המצומצמים, ולכן גרש את היהודים מאת “שוקי-המסחר” שברחוב מירובסקה. ובכלל בנה חומות הגודרות את הדרך בכל המקומות שהיו עד כה מפולשים ושמשו מעבר מלשנה לגרזיבוב. יוצא איפוא שרק מעבר אחד, מורחק ומובדל מרב מנין ורב בנין של יושבי הגיטו, נשאר פתוח, הלא הוא המעבר שברחוב ז’לאזנה.

יצירת הגיטו הוצאה אל הפועל באכזריות סדיסטית. החוק הגלוי הרשה ליהודים להשאיר את חנויותיהם, עסקיהם ובתי מלאכתם ברובע האריי עד שתתפרסם בנוגע להם פקודה חדשה. הפקחים שביהודים לא חכו לפקודה החוקית עד שתתפרסם והקדימו את עצמם להעבירם בעוד מועד אל הגיטו. לכל הפחות הצליחו להציל מן השוד את יתר פליטת סחורתם. אבל התמימים שבנו, שסמכוּ על הפקודה המובטחה וחכו לפרסומה יצאו עירומים, גזולים ושדודים. באור ליום הששה עשר לנובמבר נחתמו כל החנויות היהודיות שברובע האריי והופקעו מידי בעליהם. ולא עוד אלא מפני שסגרו בפנינו את הרובע האריי והופקעו מידי בעליהם. ולא עוד אלא מפני שסגרו בפנינו את הרובע האריי אפילו להליכה ולנסיעה אין שום אפשרות לבעלי העסקים להוָדע ע“ד גורל רכושם. בן-לילה יצאו נקיים מנכסיהם ולית דין ולית דיָן. אלפי משפחות נתרוששו וקיומם נחרב. מה תעשינה? לאן תפנינה? ולא די עוד בזה. הסדיזם של הכובש הגיע למדרגה רמה כזו עד שהביט אָון ומעשים פליליים נעשו לנגד עיניו והוא לא כהה בעושים. החנויות היהודיות, שלפני יום נחתמו על ידו, נשדדו ונחמסו לעיניו והוא כמחריש. כל העמדות (stragany) ²⁵⁶היהודיות ב”שוקי-המסחר" שברחוב מירובסקה נהרסו כליל על ידי פולנים וסחורתן שודדה. מהון היהודי לא נשאר שריד. והעקר: שכל זה נעשה לעיני שליחי הכובש ובנוכחותם ובשעת מעשה צחקו לאידנו.

– אין היהודים זקוקים לסחורה! הגונב מן הגנב פטור!

מי ינקום את נקמתנו?! מתי יבוא יום השלום?!

19.11.40

כשהגיעתנו הבשורה הנוראה בשעות הבוקר ביום השבת העברה ( XI /17) ע"ד סגירת הגיטו היינו קרובים לטרוף הדעת. החומות הקיפו אותנו מכל צד לא בבת אחת, אלא קמעא קמעא, וכשהופיעו לעינינו בפעם הראשונה נחשנו לאיזו תכלית הוקמו. היו השערות שלא נבנו אלא לשם תכסיס צבאי-פוליטי, שאם תפרוץ מרידה תפסקנה הדרך למורדים. והא ראיה: גם בצ’כיה הוקמו. אבל כשיצא הכרוז: “הננו בגיטו סגור”! הפכה ורשה היהודית לתפתה. עוד טרם נודעו פרטים. וכשאין פרטים מדויקים תבאנה גוזמאות במקומם. מחנות מחנות של אספסוף הרחוב התכנסו על יד המשמר הצבאי והתבוננו בעינים מלאות תוגה. פחד ותמהון גם יחד אל הסנסציה שלאו בכל יומא תתרחש. מה זה? האומנם אין נותנים ליהודי ורשה להכנס לרחוב ביעלאנסקה ²⁵⁷ (בגרמנית: “בערזען-שראטססע”)? התפשטו שמועות שהקהלה מחלקת לפונים אליה “תעודות-כניסה” לרובע האריי בעד שלושים זהוב לחודש. ותיכף נראו בחוצות הגיטו השוטרים היהודים, שנשק לא ניתן להם ומצויינים הם רק בסרט כתום על שרווּלם הימני ועליו כתובת מתאימה. גם הם נצבים על יד המשמר הצבאי לשמשו ולקדם את פני היהודים, הרוצים בטעות להציג את כף רגלם ברובע האריי.

אם נאמר שחשכה עלינו השמש בצהרים – אין זו מליצה. גיטו סגור אינו אלא בית כלא לפושעים. יחדל כל משא ומתן, בין מסחרי, בין ידידותי עם העולם החיצון. נתנַון ונרקב בתוך הרחובות הצרים והקרפיפים העקומים שהמונים לרבבות שטים בהם אנה ואנה מבוטלים ומלאי יאוש. אלפי שדודים וירודים מנכסיהם ומעסקיהם באין מקום מחסה ומקלט. הרי באמת אין זה גיטו אלא מחנה רכוז לבני בליעל. מסופקני אם כל השטח שהוקצה לגיטו מקיף עשרה קילומטרים מרובעים? ובשעה שבחנה רכוז פרנסתך הזעומה מוכנה לך ע"י הנוגשׂ ואין לך דאגת פרנסה הרי כאן אתה צפוי לעוני ומחסור ומזונותיך יהיו לך קשים יותר מקריעת ים סוף. החלונו להתבייש איש בפני רעהו. מה זאת עשה לנו אלהים.

ביחוד הועיל להקמת המבוכה ענין המכולת. משחוסל החבור בינינו ובין הכפר, הרי מזונותינו יותנו לנו מיד הכובש וזוהי מנה של רעבון בתשעים אחוזים. כי מה יתנו ומה יוסיפו לנו עשר דֶקות פת קיבר לשבוע?! וכדרך העולם – האמיר היוקר במשך שעה אחת. יהודי חנוני פקח הוא. אפילו בימי אסון לאומי אינו מסיח דעת מרוחיו ומהפקעת השער. ולכן נעלמו תיכף כל הסחורות שבחנויות הגיטו. ברגע אחד נגוזו וחלפו ועברו מן העולם. האצטבות נתרוקנו, ולשם יציאת חובת מסחר השאירו עליהן איזו קופסאות ריקות. הצרכן שלא הכין מבעוד יום הפך להיות בן-אדם אומלל. אתה נשאר כפות לחנות אחת; כי במקום שאין מכירים אותך חוששים למכור לך סחורה במחירים גבוהים. והחנוני שאתה נמנה בין לקוחותיו יעשה אתך “חסד” וימכור “אך ורק בשבילך” בחדרי חדרים בעד מחיר אסטרונומי. ברגעים כאלה אתה מתחיל להיות מושפע מדבותיהם של שונאי ישראל ואנטישמים יהודים מתרבים בתוכנו, קשה לשמוע את החרפות והגדופים כלפי “היהודים הפאסקארזשים”, ²⁵⁸“שמצוה לתלותם ולהשאיר את נבלתם תלויה על עץ למען ישמעו וייראו”… פסיכוזה של פחיתות גזעית חודרת גם בנו. ובשעה שאתה שומע דברי נבלה כאלה אתה מתחיל להבין סבת “שנאת עולם לעם עולם”. התגרנות היא בעוכרינו. גם הכובש מצדיק את כל תעתועיו ב“הפקעת השער” ובהצנעת מכולת. קצת מן האמת יש באשמה זו; אבל לא כל האמת. אלא שלא כאן ולא זאת הפעם לחַור את הענין.

איך שהוא – וההתרגזות על הפקעת השערים עלתה למעלה ראש. העשירים ואפילו האמידים כנסו לקיום כל מיני מכולת מבעוד מועד “זויותיהם ²⁵⁹מפיקים מזן אל זן” אפילו בימים טרופים אלה. אצלם תמצא מכל טוב. בעירם ובחוסר כל נשארו רק הדלים שידם לא השיגה לכנס מכולת לקיום לפני זה. הם הם קרבנותיהם של מפקיעי השערים. וקשה לראות בצערם ובענים. אין מקום להרויח פרוטה. וגם מן הכיס היא כלתה. חיי עמל ועוני מנת חלקם אף בימים כתקונם. וכאון: טון פחם – שמונה מאות זהוב; ככר לחם קיבר – שלושה זהובים; ליטר חלב – שני זהובים; קילו חמאה – שלושים זהוב. וכן עד גמירא.

באמת לא היה עוד מקום ל“הפקעת השער”, כי רק ליהודים אסרו לצאת ולבוא מתוך הגיטו ולתוכו. מה שאין כן לפולנים. הם יצאו ובאו בלי מפריע. והם גם הביאו די מכולת במחירים מופקעים לגיטו היהודי. ומעלה אחת יש ליהודי: בשעת צרה אין משגיח בגובה המחיר. ולכן צבאו מאות קונים על חנויות למכולת וליתר צרכי-אוכל בכדי לקנות “לקיום”. אין לך נבלה שאין הכובש חשוד בה. אם הגיטו יסגר כלו בלי יוצא ובא לא ייראה ולא יימצא “גוי” אף לרפואה. ואם אין גויים אין מכולת. במשך שנים ימים נעשית ל“בעל-הוצאה” כפול. הכל מאמיר; הכל הולך ומתיקר; הכל הולך וחסר. ורוחים – מאן דכר שמם? חדל כל מקנה וקנין; חדלה כל הזמנה אצל האומנים. אף בימי הכבוש לא היו עוד ימי חושך ואפלה כימי יצירת הגיטו, ימי חבלי הלידה. כל אחד עומד לפני עתיד בתום ומכוסה ערפל. אף חדלו למצוא נחמה ב“נצח ישראל” הקלאסי. אמנם, “נצח ישראל” לא ישקר; אבל יחידים יאבדו, כי לא יצוייר כלל וכלל להתקיים בתנאים קטסטרופליים כאלה. ומי יהיה היחיד?!

26.11.40

עטי לא חדל מנבוע אפילו בשעות הפורענות היותר מחרידות. אף מטר הפצצות בימי כבוש ורשה לא עכבני. לא אחת ושתים מרשימותי נכתבו במרתף. רשימה יומית ביומן היתה ללחם חוקי. רצוני גבר תמיד על עצבי ההרוסים והוא הוא שנתן לי את היכולת לסַדר את רשמי היום ולצור את צורתם. לא כן בימי פורענות אלה! השברתי כּלי. ורשה היהודית הפכה לבית משוגעים, שמטורפים ומחוסרי דעת מתרוצצים בחוצותיה וכל אחד רוצה להקדים את חברו. עדה בת חצי מיליון איש היתה כנידונית למות לפני הוצאת פסק הדין אל הפועל. ים של רבבות ראשים מכה גלים. וככה כל שעות היום. כל אחד מאתנו הרגיש שהחבל כבר הוטל על צוארו ואיזו יד נעלמה הולכת ומהדקת אותו יותר ויותר עד כדי חניקה.

ולכן-אפס כחי, אזלה ידי, לוקח ממני רוח קדשי ועטי נשמט מבין אצבעותי. עברו ששה ימים ללא רשימה בימים רותחים כאלה ש“אבן מקיר תזעק”, ובשעה שבשורת איוב אחת רודפת את חברתה וקשה להשתחרר לא רק מרשמי היום אלא אף מרשמי השעה. שפע הרשמים ורבוים הכריעוני. כרעתי תחת סבל משאם. נעשיתי חסר יכולת ספרותית למַינם ולסַדרם. וככה נערמו בקרבי ערמות ערמות והעיקו על מחי. חשתי מוסר כליות: רגעים היסטוריים הולכים לאבוד. רגש האחריות בפני ההיסטוריוגרפיה הישראלית התחיל תובע את זכותו. ולפיכך – שינסתי את מתני ואימצתי את כחי – ושוב נתחב עטי לתוך ידי והתחיל נובע.

צעד אחר צעד הובדלנו מעולם החיים. תהליך יצירת הגיטו דרוש דרש הרבה שנויים רגיונליים במשק העיר למקצעותיו השונים. אבל כל זה לא עכב והגיטו הוצא אל הפועל בסַדיזם מבהיל שלאדם בריא קשה לעמוד על מהותו. חדה היא ותהי לחדה: מאין שאב הכובש את השנאה העמוקה כתהום לעם חרמוֹ.

באמת: לא גיטו אחד יצר אלא שנים, שרק מסלה אחת צרה, שאין דרך בה לנטות ימין או שמאל, מחַברת ומאחדת אותם לגיטו אחד, וכל זה כדי להרבות יסורינו העמוקים כתהום. בין הגיטו הנלבקאי לבין הגיטו הגרזיבובי אין דרך אחרת מלבד דרך רחוב הברזל שבמערבה של עיר. ממזרח העיר למערבה כל הדרכים והמבואות המובילים לגרז’יבוב גדורים וסגורים בפני היהודים; על פי רוב בחומות גבוהות לרוחב הרחוב ובמקום שיש מסלת טרם – כמו בין נלבקי לביעלאנסקי, או בין סולנה למירובסקה – במשמר צבא המשגיח בשבע עינים ובחרב מעופפת, שאל יהין איש יהודי, שקל להכירו על פי תו “החרפה” שעל שרווּל ידו הימנית, להציג את כף רגלו ברובע האריי. מקומות מפולשים כאלה, שהעמדו בהם משמאות צבא לשמור אותם בקדושתם ובטהרתם, מגיעים לעשרים וארבעה, וביתר המבואות ששני העולמות נוגעים זה בזה נבנה בכל אחד מהם קיר-חומה. כאמור, לתחבורת בין שני הגיטות השאירו רק עורק אחד, צר ורחוק, ואין לתאר בחרט אנוש את הסצינות הדנטיות הנראות בקרן הרחובות חלאדנא האריית וז’לאזנא, שבאותו מקום היא יהודית.

דרך עורק-תחבורת זה צריכים לעבור רבבות יהודים מהתם להכא ומהכא להתם תחת פיקוחם של מלאכי-חבלה נאציים המאיצים בהמון הרב הזה לעבור “בסדר הראוי והדרוש” על פי נוסח אשכנז: בגלוי ראש מפני כבודה של מלכות ותמיד בצד ימין. כאן יש להם לסדיסטים אלה כר נרחב להתעולל בנו ולעשותנו מרמס כטיט חוצות. דוויים וסחופים, דחוקים ודחופים, מלאים חיל ורעדה מוכרחים אחינו לעבור דרך מדור-גיהנם זה ושליחי הכובש עומדים עליהם וממטירים על ראשיהם מכות ופצעים וחבורות בלי הרף. בכדי להמלט מענשן של המהלומות הנאמנות מתחיל ההמון רץ ואין לשער את התהו ובהו הנוצר בשעת מעשה. יבואו נא שליחי העמים התרבותיים הבאים ברלינה לשם עבודה מדעית, אמנותית בין-עממית ויראו מי המה חבריהם לעבודה וליצירה מדעית. אין להכניס הוּנים-פראים כאלה אל החברה האנושית. מקומם יכירם אך ורק בין חיתו-יער.

אבל אין זה עוד כל שבחם:

ברדפם באפם העז ובעברתם הקשה המון עצום כזה לא יצוייר שכלם ימלטו. והנה כל ביש מזל שנופל לידם אחריתו עדי אובד. המכות הפיזיות כאין וכאפס הן לעומת ההתעוללות הסדיסטית שחיות-בני-אדם אלה מתעוללים בקרבנותיהם. מעמידים לשם אימון ותרגילים צבאיים קבוצות, קבוצות של יהודים המצטוים להתגולל ברפש ולהתכפש בחול ובעפר. יש שהיהודים שניצודו אנוסים להחזיק על כפות ידיהם לבנים או אבנים כבדות כשהם עומדים על ברכיהם בסחי וחלאת הרחוב. ככה שעה ארוכה.

והיה מעשה שהז’נדרמים הנאצים התנהגו ככה אפילו עם קבוצה של שוטרים יהודיים. רצו לזלזל בהם ובהתמנותם. צוו איפוא עליהם לעשות אימוני-צבא באופנים מחפירים כאלה עד שנפטרו לבתיהם מוכים ופצועים, מרופשים ומסואבים, ירודים, עלובים ומושפלים במדה שאין למטה הימנה. קבוצה עלובה זו באה אל הקהלה בבשתה ובעלבונה והתפטרה מהתמנותה. הדבר הובא לפני גבוה מעל גבוה – והכל נשאר כבראשונה…

יש לנו איפוא גיטו סגור לכל פרטיו ודקדוקיו, כמעט כאותו הלודזאי, אלא בקצת שנויים רגיונליים מפני טבע העיר. הגיטו היהודי סגור ומסוגר אחת שהן שתים. ראשית – עיבּורה של עיר. זהו המכשול “החוקי” הראשון לאכרי-הכפר המובילים את פרי אדמתם העירה; אחר כך תבוא פריפריה שלמה של רחובות ופרברים אריים המקיפים את הגיטו היהודי מכל צד. נמצא איפוא שהשטח שהוקצע לגיטו היהודי נמצא בתוֶך והנהו מוקף ומוגדר מכל צד ובאופן כזה לא תהיה איפוא שום יכולת להשיג מכולת מן החוץ ואנחנו צפויים לרעב ומחסור. ולזה כיוֵן גם הכובש.

מלבד שגזל את רכושנו, שלקח את בתינו, שקפח את פרנסותינו, שעשנו דלים וריקים עד הדיוטא התחתונה עוד ידו נטויה להרעיבנו, לכרות אוכל מפי עוללינו ולעשותנו לפריים, לחדלי-אישים, לעם בזוי, ומתועב גוי. ואמנם, פחד הרעב הסיר מעל פנינו צלם אלהים וכהיום הזה כל הקבוץ היהודי שבגיטו אינו אלא עדר שאין לו אלא צרכים פיזיולוגיים בלי שום אספירציות רוחניות ותרבותיות.

גם אבותינו הקדושים עוּנו ענויי מות וסבלו יסורים קשים. אבל אלה היו יסורים, שהיה להם טעם. ואנחנו מה?

סרה מאתנו רוח אלהים!

27.11.40

מנגינתנו כל היום – תפוחי אדמה! מלה זו הולכת ונשנית מאה פעמים ואחת בכל רגע מפי כל אחד. בה – כל חיינו ואורך ימינו. כשאני מתבודד בחדרי לאיזה רגעים שקטים אין הד צלצול המלה פוסק באזני. אף בחזיון לילה היא באה לפקדני. לפנים, בימי שלוה, היו תפוחי-אדמה מאכל לעניים. השיר העממי: "זונטאג בולבעס ²⁶⁰- - - - עד החרוז האחרון: “שבת אין אַ נאָווינע אַ קוגעֶלע פון בולבעס” ²⁶¹אינו אלא אלגיה המתנה את צרות הקבצן המזין את גופו כל השבוע במאכל עני זה. וכהיום? מי שהכין תפוחי אדמה במרתפו בין המאושרים יחָשב וכלם מקנאים בו. בגיטו אין לנו שיור רק המזון הזה, הממלא תפקידו של מן במדבר. אפילו העני שבישראל הבטיח את קיומו הפיזיולוגי בהכנת תפוחי אדמה. הממעיט קנה “קורצים” ²⁶²אחדים, ולאחר שהוחסנו במרתף שבה אליו התשוקה לחיים על אף הכובש הברבר החפץ במיתתנו. וכיון שכך הוא – אין לתמוה שמחיר תפוחי אדמה האמיר משעה לשעה והגיע עד מאה זהוב בעד מאה קילו. אבל גם מחיר לגנדרי זה לא היה לעכובא. מי שידו לא השיגה לקנות תפוחי אדמה במזומנים מוכנים מקודם מכר לגוי איזה חפץ ממלבושיו (יהודים אינם קונים מפחד פן יזכה בדבר הקנוי הכובש) קבל ממנו את מחירו ומיד מסר אותו שוב לגוי בעד תפוחי-אדמה. חדלה כל שאיפה – מלבד החסנת תפוחי אדמה לימים הקשים והמרים הבאים עלינו עם יצירת הגיטו. צל הגיטו הלודזאי, הפורענות היותר ענקית שבאה על יהדות פולניה מיום היותה, הפיל עלינו אימה ופחד ולכן היה מעיננו כל הימים בהחסנת צדה לימי החורף העז והקשה. ולפי האמת נתרבו הקופצים על כל יתר מיני מזון. צובאים למאות ולאלפים על החנויות לממכר מכולת ונותנים כל מחיר שמבקשים. ואין לך סחורה שיזלזלו בה ולא תמצא קופצים. כלל אחד שגור על שפתי ההמונים: בשעת מלחמה, ובפרט בשעת מצוקה יהודית מיוחדת כעין זו שלנו, הכל עומד לקנין ואין אונאה לשום סחורה. עד דאזלי – איזדבין! עודנו זוכרים מימי חורבן ירושלים. והלא גם השעה שעת חורבן?! היש עוד אסון כאסוננו? עוד זכורים לנו הספורים הנוראים על דבר אסירי הגיטו הלודזאי שמפני הרעב והקור גדלה ביניהם התמותה פי עשר, ולכן רצה כל אחד לקדם פני הרעה, ובמדה שהחמירו תנאי היציאה והכניסה מהכא להתם ומהתם להכא האמירו המחירים של כל מיני מזון וצדה עד שהגיעו לגובה לגנדרי. הפקודה הראשונה על דבר פינוי הדירות היהודיות וברובעים האריים גרמו להעלאת המחירים במדה בינונית. אחריה בא איסור היציאה מן הגיטו אך ורק ליהודים; מה שאין כן האריים: להם נתנה ארכה עד היום העשרים וחשה לנובמבר. חמשה ימים עוד נהנו מחופש התנועה ומהברחת מכולת דרך הגבול. ואף כי אריים המה, בני עליה שבגזע האנושי, ידעו להשתמש בזכותם זאת לטובתם ולהנאתם. אז גברה העלאת המחירים כהנה וכהנה. בעשרים וששה לנובמבר נמתח איסור היציאה והכניסה אף על האריים; פסקה כל תנועה מגזע אחד למשנהו – ואז הגיעו המחירים למדה שאין למעלה הימנה. בעד ככר לחם קיבר, שכל אוכלו מעיו מתנפחות, ומשקלו קילו אחד – ארבעה זהובים; וכל משיגו לקנותו מובטח לו שהוא בר-מזל וההצלחה האירה לו פנים. חלב – לא יסולא בכתם אופיר. קילו בצלים – זהוב וחצי. וכן עד גמירא.

אבל ביחוד גרמה להעלאת המחירים התאוה להחסנת מכולת. מעולם לא היה בבתי ישראל שפע רב של כל מיני מזון ומכולת כבימינו אלה. בתי האמידים מלאים כל טוב. היה מעשה ועשו חפוש אצל יהודי אחד ברחוב מורנובסקה ומצאו בביתו אף שוקולדה מוחסנה בכמות של עשרים וחמשה קילו. ומזה אפשר לדין על גודל הכמויות של יתר מיני המכולת. ואף הבינונים לא פגרו אחריהם. כסף לא נחשב למאומה. העקר – שוה כסף. ואף לא שוה כסף בעדיים, ברהיטים או במלבושים אלא אך ורק במכולת. היראה מפני הרעב העבירה אותנו על דעתנו ועל מדת ההסתפקות. כל מה שהקיבה מכניסתו – הבו לנו. לנכח פסיכוזה המונית כזו אין עצה ואין תבונה. פסיכוזה ממין זה אף בימים כתקונם מביאה יקרות לעולם ובפרט בימי מלחמה ובגיטו סגור ומסוגר…

העשירים, האמידים ואפילו הבינונים שהצליחו להחסין במרתפיהם כל מיני מכולת בכמויות מרובות שמחים ואומרים: “שישו בני מעי”! אבל העניים אבלים. אימת הרעב עליהם.

בכל התנועה הזאת יש גם צד חברתי שכדאי לעמוד עליו. אלא שאדיחנו לפעם אחרת.

28.11.40

הגיטו בעצם התהוותו; הוא הולך ונוצר ועודנו בשליתוֹ; מיום ליום צביונו הולך ומסתמן יותר ויותר עד שיקבל צורתו הקבועה והמתמידה – כנראה, הצורה הלודזאית. וצורה זו היא צורה – מפלצת שכמותה לא היה עוד לעולמים. תולדתנו הארוכה לא פעם ושתים טעמה את טעם הגיטו. ולא עוד – אלא היו עתים שהיהודים בעצמם יצרוהן בכדי למצוא בו מנוחה נכונה מתעלולי האויב. הם אוו לשכון ברובע מיוחד מכונסים ומאוחדים יחד בכדי שתהא להם היכולת ליצור אוירה עברית ולחיות את חייהם הדתיים והתרבותיים המיוחדים. אבל – אפילו בשעה שידי זרים יסדוה היתה לה אך ורק מגמה דתית-חברתית ולא אוקונומית-מסחרית. שערי הגיטו היו פתוחים כל היום ורק לשעות הלילה נסגרו. שוערים מיוחדים מבין הגויים השגיחו השגחה מעולה שהיהודי אל יאַחר לשוב; ואת המאחרים קנסו. בשעות היום יצאו היהודים מחוץ לשערי הגיטו לשם מסחרם ומשלח ידם. משא ומתן הדדי בין היהודים יושבי הגיטו ובין שכניהם מעמי הארץ לא פסק כל ימי קיום הגיטות. ילידי הגיטו עתקו וגם גברו חיל. משפחות אדירות בעלות שם בין-עולמי עלו למרום עשרם וגדולתם בעודן יושבות בגיטו. “דת האהבה” ארבה לנשמתו של היהודי, לזככה ולצרפה מן החטא, אבל לא כרתה אוכל מפיו.

לא כן מגמת הגיטות שידי הרוצח הגרמני יסדוה בחצי מאת העשרים ליהודי ורשה ולודז ולכל יהדות פולניה לעריה ולעירותיה. נשמתנו לנו היא וגופנו לרוצח. עבודת-אונס גופנית מנַונת את מבחר בנינו. ומאסר עולמי בגיטו סגור ידלדל אותנו דלדול חמרי גמור עד שנהיה לפריים, לגרוגרת דר' צדוק שאין בה שום לחלוחית. כפושעים ואסירים שנענשו על איזה חטא אין לנו שום זכות להתעסק באיזו עבודה ומלאכה או באיזה משלח-יד מסחרי. כל מיני שרותים לאריים נאסרו באיסור גמור ולכן אסור גם לאריי להציג את כף רגלו על אדמת הגיטו. לשם זה הונהגו אף טרמים אריים מיוחדים שעוברים דרך רחובות הגיטו בדלתים סגורות ואינם מתעכבים על יד התחנות; ולא עוד אלא ששוטרים מיוחדים משגיחים שאל יעיז שום אריי לעזוב את הקרון באותם המקומות המצטלבות שהם מאיטים את מרוצתם מסבות טכניות. אריי שמעיז להבטיח את הגבול מסַכּן את נפשו; ויהודים – על אחת כמה וכמה: אפילו השוטר היהודי כפות אל מקומו. הגיטו נתרוקן מכל “הגויים” והפך להיות ממלכה יהודית מן הקצה אל הקצה. הרובעים המשטרתיים עתידים לצאת ומשטרה יהודית תירש את מקומם. והוא הדין הפוסתה: יהודים מטעם הקהלה יעמדו בראשה וכל תפקידיה יתמלאו ע"י יהודים. הנחה יוצאת מן הכלל תעשה, כנראה, רק למשרד המסים ולמוסדות, המצרכים הצבוריים של העיריה כעין גז וחשמל – אם הכובש האכזר לא יאסור לנו להנות מהם. בקצור: מדינה יהודית לכל פרטיה ודקדוקיה. אבל סגורה ומכווצה, כלואה וחנוטה בד' אמותיה. זכינו איפוא לאוטונומיה יהודית שאליה שאפנו כל הימים; ולא רק לאוטונומיה תרבותית אלא אף לאוטונומיה מדינית. ומה לנו עוד? כל הבנין המשונה הזה עודנו בעצם בנינו, עוד טרם הוצבו דלתותיו אבל בנינו הולך ונשלם מיום ליום. בהדרגה ידועה לוקחת הקהלה לידיה מקצוע אחר מקצוע. שלשום – ההזנה; אתמול – הנהלת הבתים; היום – הפוסתה; ומחר – איזה מקצוע חדש, כמו: בתי המרקחת ועוד ועוד. כל החיים התרבותיים, האמנותיים, המשקייים, המסחריים, המשטרתיים, הכל, הכל באין יוצר מן הכלל יתרכזו בידי הקהלה. מדינה בזעיר אנפין.

ומה שנעשה בתוך הקהלה פנימה קשה לתאר בחרט אנוש. זוהי מדינה בת חצי מיליון איש מחוסרי מקורות פרנסה; מדינה – שארכה מגרזיבוב עד מורנוב ורחבה מפנת נובוליפקי-נלבקי עד ז’לאזנה. אוטונומיה תרבותית בלי בתי-ספר וספריות ובלי בתי מסחר לספרים ובתי דפוס. המונים רעבים ומבוטלים התנפלו כארבה על המשרות והשרותים הכרוכים עם יצירת מדינת הגיטו. כל אחד מחפש אחרי המלצה לקהלה בכדי שיספחו אותו אל אחת הכהונות. אין לתאר את התהו ובוהו והמבוכה השוררים כעת בחיינו – אם לכל המרטירולוגיה הזאת חיים יקרא!

29.11.40

יהדות פולניה היתה לחיה נושאת את עצמה. היא אנוסה לסמוך על כחותיה העצמיים. עם כל דלדולה והתרוששותה היא מחוייבת לפרנס את ענייה. ה“דוד” האמריקאי ממלחמת העולם הלך למנוחות. ברצון או באונס וקמצני פולניה מוכרחים לתת. נותנים בעין צרה, בקמצנות, בכלוּת והוצאת כל פרוטה קשה כקריעת ים סוף, אבל פטור בלי כלום אי-אפשר. ה“עזרה העצמית” היהודית, שבשעת הסתדרותה איש לא האמין בהצלחתה ובקיומה – הפכה למוסד של צדקה רב-הענפים ומסונף ומכניס בכל חודש למעלה ממאת אלף זהוב. הכנסותיו כבר הגיעו למדה כזו עד שגם הגנבים אינם יוצאים בידים ריקות. וכלל גדול יהא בידך: אין גונבים מקערה ריקה אלא מקערה מלאה! הסתדרות זו בנויה תאים, תאים, סניפים סניפים ומסתעפת להרבה מדורים ומחלקות, לועדות ובנות-ועדות עד המרכז הראשי, שבידו השלטון המרכזי. ה“עזרה העצמית” היא מלכות בפני עצמה ואינה נוגעת בבחינה ההסתדרותית בחברתה – ה“דז’ונט”, שעם כל עניותו וקבצנותו עודנו חי ופועל, ובכל אופן עודנו מכלכל את פקידיו וביחוד את דירקטוריו. תמיכתו לעזרה העצמית לא פסקה עוד כלה, אבל בלי רעש ופומביות רק בצנעה ובהסתר. בעיני הקהל הרחב הוא נחשב ליורד מנכסיו, לדל גאה, שכבר אין לו דעה. לעומת זאת יש פובליסיטי הרבה ל“עזרה העצמית”, כי הפרסום הוא אחד מתנאי חיותה.

התא הראשון בהסתדרותה המסונפת הוא “ועד החצר”, וזוהי המצאה הסתדרותית מוצלחה שבימי שלוה ובימי העתונות הצוחנית לא הגענו אליה ולכן לא חדר שום מפעל צבורי אל ההמונים הרחבים. זכורני, שהציונות ישבה שנים הרבה על האָבנים וחבלי לידה היו לה בכדי להוליד “תנועה עממית” רבת-עם וילדה נפל. לא כן ה“עזרה העצמית” שגם אותה בעקר העסקנים הציוניים הולידוה וחוללוה. אינה דומה תנועה פוליטית-תרבותית השואפת להתגשמות אידיאלים רחוקים וברובם זרים ובלתי מוכנים לההמונים לתנועת הצלה חריטטיבית כשחרב חדה מונחת על צואר האומה. הפעם נזדעזע כל בית-ישראל ולמגדוליו ועד קטניו. בראש “ועדי החצר” עומדים טפוסי “עמך” ומעוררים את הצבוא הנרדם לתת. ודבריהם היוצאים מלבות פשוטים נכנסים אל לבות פשוטים. הם מוצאים את הבטויים המובנים לשומעיה ומצליחים. העסקנות הצבורית פשטה משום זה בכל השדרות העממיות הרחבות, ואין לך נער למעלה מעשר שלא תהיה לו איזו התמנות צבורית בחצרו. אין לך דיר שלא יהא נמנה בין חברי איזו ועדה או ממונה על איזה תפקיד חצרי. כל “ועד חצר” מסתעף לכמה רפרטים ופיננסי, סניטרי, לעניני חנוך, לעניני פליטים, לעניני דירות, לעניני הלבשה, לעניני מכולת; וכן עד גמירא ולכל רפרט ועדות ובנות ועדות, ובאופן כזה כל הידים מלאות עבודה. “העזרה העצמית” היא הסתדרות לגלית והיא היא הנותנת לגליזציה של הכשר לכל תאיה וסניפיה לקרוא לאספות ולועידות ולהוציא לפעולות את החלטותיהן. ובכל אספה יש כר נרחב לפוליטיקה, לשמועות פורחות ולכל מיני רכילות ועלילות. כל אחד משמיע מה שעולה על דעתו ואינו חושש פן יביא מי שהוא את דבתו רעה לפני מי שהכח בידו. השנאה אל הכובש האכזר היא כל כך עמוקה עד שכלם בטוחים, שאיש לא יוציא דבר מדבריו החוצה. ובאופן כזה נוצאו מאליהם קולואַרים לחיי צבור ולפטפוטי רעים.

ה“עזרה העצמית” מתפרנסת מתשלומים חדשיים קבועים ש“ועדי החצר” מטילים על “נתיניהם” ומהכנסות של מפעלים או של תגביות מיוחדים. כמעט בכל חודש היא מרימה אַצעקה נוראה על דבר מפעל-הצלה אחר. פעם מגבית להצלת הילד ו“חודש-הילד” נישא על שפת כל לשון; אחריו – “חודש החגים”; שלישי להם – “חודש ההגירה”; הרביעי להם – והוא האחרון שאנחנו עסוקים כעת בהתגשמותו – הוא מפעל “כופר נפש” הבא בתור תשלום ל“תענית-צבור” שהוכרזה. אין האירגון של כל המפעלים האלה מוצלח תמיד, כי השעה שעת חירום והכל נעשה בחפזון ובלי המכשירים הטכניים-הסתדרותיים הדרושים. מתאוננים על דא ועל הא. וגם לא כל המפעלים מצליחים הצלחה גמורה. אבל אין העסקנים חולים על זה. אם אינם מצליחים במאה אחוזים די להם שהם מצליחים בששים אחוז. בני ישראל נתבעים ונותנים; אמנם נתבעים הרבה ונותנים מעט, אבל כך היה הווה ויהיה תמיד, ההכרח הועיל לחנוך העם. חדרה ההכרה של אחריות קולקטיבית, שהיתה עד כה כל כך לקויה אצל אחינו. כל אחד נוכח לדעת שהוא חלק אורגני מגוף שלם. בטוב לכל הגוף יוטב גם לו; ובאם יוֹרע לגוף יורע גם לו. המושג “פאלק’ס-געמיינשאפט” הביא אלינו הכובש. יקבל את הטוב ממי שהביאו.

המושג של “כל ישראל ערבים זה בזה” חדל להיות משל ומליצה. נתקיים בנו: “מכל מלמדי השכלתי” – לרבות אפילו משונאי בנפש…

“ועדי החצר” מתנהגים על פי הכלל: “עניי חצרך קודמין”. ולכן הוא מטיל על “נתיניו” תשלום חדשי כפול: אחד לטובת “העזרה העצמית” המכלכלת את בתי- התמחוי שבגיטו; ואחד – לטובת עניי החצר. והתשלום אינו דוקא בכסף. הוא ניתן בצרכי מכולת ואף בארוחות מוכנות ובמלמבושים משומשים.

כשהגיטו עמד להוצר ותנועת החסנה הכתה גלים החלו “ועדי-החצר” לדאוג לכל יושבי החצר באין יוצא מן הכלל, אפילו לבינוניים ולאמידים. צרת הגיטו אחדה את הנפרדים בכל ימות השנה ועוררה את הלבבות לטכס עצה איך לקדם את פני הרעה הממשמשת ובאה לכלנו יחד. מפחד הרעב כל פנים קבצו פארור. ראו שהצרות מתרחבות ובאות; שהשונא רוצה להכחידנו כליל מעל פני האדמה; בכל עקרו של גיטו לא בא אלא להרעיבנו ולהמעיט את חלבנו ודמנו. ואפשר מאד שעוד יבוא יום לכל מה שהוכנס לקיום באופן פרטי יהא “כבר נאכל” ומן הצורך יהיה ליסד “בית-תמחוי” משותף כל תושבי החצר. ולכן הזדרזו “ועדי-החצר” ליצור “קרן-קימת” לשם יִסוד “בית-תמחוי” או “מטבח” כללי, לכל גרי החצר באין יוצא מן הכלל. ותיכף לזה נאסף הסכום הדרוש (במובן יחסי) שרנו בעוד מועד כמות ידועה של מכולת, שהוחסנה במרתף מיוחד השיך ל“ועד החצר”. יהא זה מונח על כל צרה שלא תבוא!

לכשיבוא ההיסטוריון הבא לכתוב את תולדות “ועדי החצר” בימי מלחמת הנאציזם בישראל יסיים את פרקו בברכת נחמיה: “זכרה להם אלוה לטובה”!

2.12.40

חיי הגיטו הולכים ו“נרגעים”. צרה שלנה הופכת כאור בוקר לידידה. קמה סערה שלא ארכה יותר משבוע ימים. כשסוגרים חצי מיליון איש בכלוב צר וצפויים המה לרעב, למחסור, למחלות מתדבקות ולכל יתר מיני מראין בישין מדרך הטבע שחייהם מכים גלים. אף הכובש נתבלבל. זהו נסיון משקי-פוליטי שלא היה כמותו מימות עולם. השתרגו כאן נמוקים שונים שאי-אפשר היה להוציא לפעולות בהרמוניה הדרושה. חוץ מזה העלה הראשית והעקרית היא רשעות ועריצות. הכונה היתה להרעיב ולדלדל אותנו בגוף ובנפש; להבדיל בינינו ובין העולם החיצון; לחתור חתירה תחת כל קיומנו. מפעל “כביר” כעין זה מצריך התאמצות בלתי רגילה ואינו מתגשם באמירה לחוד. אבל – יש להודות לצערנו – העריץ הצליח.

מובדלים ומופרשים הננו מעולם “הגויים” הבדל גמור ושלם. רק עשרים וארבעה מבואות מפולשים מחַברים אותנו עם העולם החיצון וגם אלה נשארו בכדי שלא להפסיק תנועת הטרמים האריים. אבל בתוך שטח הגיטו אינם מתעכבים על יד התחנות ושוטרים משגיחים בשבע עינים שלא יעיז איש אריי להציג כף רגלו על האדמה הטמאה. הטרמים האריים העוברים דרך הגיטו המנוגע המה טרמים טרנזיטים. אין איש יוצא מהם ואין איש בא אל תוכם.

כל התפקידים המשקיים, האדמיניסטרטיביים והמשטרתיים עברו לידי ה“יודען ראט”. בתוך הגיו נשארו לעת עתה עסקים אריים בעלי היקף גדול התלויים במקום ואין שום יכולת טכנית להעבירם, כמו: בית החרושת המונופולי לתעשית פפירסאות שברחוב דזילנה וכהנה מפעלים תעשייתיים כבירים המחוברים לקרקעם. והיה מעשה בבית יראתם של היבנגלים שברחוב לשנה, שהעמיד בסכנה את כל הסביבה הלשנית הקרובה שתקרע מאת הגיטו. אבל – הכל תלוי במזל אפילו בית-יראה בסביבה יהודית. ראש האנגליקנים הוא במקרה אדם הגון שהשתתף בצערם של היהודים.ולכן הזמין את היהודים דרי רחוב לשנה והציע לפניהם שיעמידו על חשבונם קיר-חומה במבוא הפונה לרחוב לשנה ולסתום אותו והמתפללים נכנסים אל בית יראתם דרך מבוא צדדי; וכן בית החולים האנגליקני שברחוב קרמליצקה: מבואו הראשי נסתם ונכנסים בו דרך מבוא צדדי שנמצא בשטח האריי. הנה עד היכן פסיכופטים מחמירים!

תעודות כניסה ויציאה מהכא להתם ומהתם להכא ניתנות רק לפקידים אריים הממלאים בתוך הגיטו איזה תפקיד שרותי ממלכתי, מוניציפאלי או אדמיניסטרטיבי באיזה מוסד מן המוסדים המחוברים לקרקע הגיטו. יש גם מבין היהודים הזוכים לקבל תעודה כזו והם: ה“גסטפאים” היהודיים, מהרסינו ומחריבינו, אוספי המתכות המשרתים את פני שלטונות הצבא. ויהודים בודדים, שנער יכתבם, שממלאים איזה תפקיד שרותי חשוב במוסד הנמצא מחוץ לתחום. חוץ מאלה גם נערים יהודים בגיל למטה מעשר, שאינם מסומנים “בתו החרפה”, מצליחים לפעמים “לגנוב את הגבול” ועומדי המשמר אינם מבחינים שהם “ילדי הגזע השפל”. ילדים אלה פקחים הם והם נשלחים על ידי הוריהם לשם קנית מכולת בזול. והם אמנם על פי רוב מצליחים בשליחותם ומביאים “מציאות”. השבוע רכשתי גם אני מציאה כזו: רבע הקילו חמאה בעד ששה זהובים שהביא לנו עֶמעֶק בן משפחתנו מעבר לתחום.

זכרה לו אלוה לטובה!

בימים הראשונים ליצירת הגיטו נפלה עלינו אינת הרעב. הלודזאים ספרו לנו את ענוייהם ויסוריהם וכל צרת נפשם שעברוּ על אחיהם אסירי הגיטו הלודזי. שעות חורבן ירושלים עברו עליהם. הרעב הנורא עשה בהם שמות. עולליהם שאלו ללחם – ואין. רעב וקר הביאו להם שכול ויתמות. כאסירים חוטאים ופושעים היו כלואים בכתלי הגיטו וכל מי שהעיז לצאת נורה.

לשמע ספורים כאלה אחזה אותנו צמרמרת: גם בגורלנו יפול “חבל נעים” כזה. ואנה אנחנו באים?

תיכף לזה התחילה איפוא תנועת ההחסנה ותוצאותיה – היוקר שהאמיר משעה לשעה. כל מי שנשתמרה לו פרוטה בכיסו השקיע אותה במכולת שהוחסנה “ליום רע” שיבוא. טורים-נחשים של עשרות איש עמדו על יד החנויות למכולת וחכו בכליון עינים לתורם עד שיכנסו פנימה ויצליחו לקבל במחירים לגנדריים את המכולת הדרושה שכל כך רבו הקופצים עליה בשעת חרם זו. הבינונים והאמידים שחטפו את “המציאות” והצניעו לקיום היו מאושרים ושבעי רצון; והעניים התהלכו שוממים ואבלים וירו בעיניהם חצי קנאה וזעם על “שלוי עולם” שהרעב לא יבעתם עוד. הקנאה, שהיתה כאש עצורה בעצמותם, הביאתם לידי דבורים כעין:

– יאספו ויחסינו להם כאות נפשם! מלאכתנו נעשית על ידי אחרים! כשנרעב נקח בכח! אין היושר מצוה שבורז’ואים יתענגו על כל טוב בשעה ש“העם” גוֹוע ברעב…

המחירים הגיעו לידי: “קורץ” תפוחי אדמה – מאה זהוב; קילו לחם – חמשה זהובים; קילו חמאה – ארבעים זהוב. וכן כל יתר מיני מכולת.

אבל – לא עברו ימים מועטים והיוקר נח מזעפו. לאט, לאט המחירים הולכים ויורדים והחנונים מפקיעי שער שמתעשרים “משוד עניים ומאנקת אביונים” שוב אבלים. סבת התופעה – חסרון מזומנים. כל אחד השקיע במכולת עד פרוטתן האחרונה וכיסו נעשה כמצולה שאין בה דגים. זאת אחת. ושנית – ההברחה, “שמוגעל” בלע“ז, שאינה פוסקת מהשעה הראשונה לסגירת הגיטו. הכובש המטומטם בשלו, בעריצותו ובחומרותיו ובכל אכזריותו והמבריחים, שעל ההברחה פרנסתם, בשלהם. ולא עוד, אלא שהנאצים בעצמם מסייעים למבריחים היהודים והאריים במעשה ההברחה. בענין ההברחה מספרים נפלאות. מעבירים בכמות מרובה מכולת – ודוקא בעזרת שומרי החומות – דרך החומות, דרך הגגות, דרך בית הקברות היהודי שברחוב גנשה, דרך מרתפים שמתחת לבתים העומדים על הגבול ונִקבה נסתרת מאחדת אותם. לנכח הברחה כזו יש לנו לע”ע כל מיני מכולת די והותר. שפע של לחם וחלות בכל פנה שאתה פונה. אף מעשה-מאפה של סולת אינו חסר לע"ע. הכל יש – חוץ מפרנסה.

בשם הד"ר פראנק מספרים כאילו אמר, שהיהודים עצמם אשמים ביצירת הגיטו, כי זהו עסק טוב להם.

איני יודע אם אמר ככה בפועל; אין ספק בדבר, שבכח הוא מוכשר להגיד ככה. גם את ה“פוגרומים”, כידוע, המציאו היהודים לטובתם ולהנאתם. אבל עם כל זה אין לכחד את האמת:

ל“מפקיעי-שער” ולמבריחים הביא הגיטו עושר לא מעט…

3.12.40

עודנו שורר תהו ובהו. המדינה היהודית עודנה בתהליך התהוותה. דמדומי גיטו. ובלשון פשוטה: ערבוביה גמורה. כל שעה מביאה חדשה אחרת בכדי כעבור שעה להכחישה. השאלה העקרית היא: מהיכן ירק זה חי? כל הפרנסות בלטו. כל המקורות נסתמו. העולם החיצון סגור לפנינו. אריים לקוחות אין אף לרפואה. הזהוב עובר מיהודי ליהודי, וסופו לעבור את הגבול ולא לשוב אלינו יותר. יוצא איפוא שסכום המזומנים הנמצא בתוך הגיטו ילך ויתמעט מיום ליום עד שנבוא לידי מצב של “אפס כסף” ולא תשאר לנו בלתי אם גויתנו, ששולח בה רון ממעיט אכילה ושתיה. כל זה הוא פרספקטיבה לעתיד הקרוב. אבל – באשרנו שאנחנו חיים כעת רק חיי שעה. חשבונות לעתיד עברו ובטלו מן העולם. מה יתאונן אדם חי – דיו שהוא חי. תקוה מרכזית מעודדת אותנו: מפלת הרוצח קרובה!

אחריה – חיים חדשים ואפשרויות חדשות. ולפיכך דואג כל אחד רק ליומו. אבל גם את היום אי אפשר לפטור בשהי“ה פהי”ה. אקונומיסתון בודאי ירצה לעמוד על סודו של קיום הגיטו; יחקור וידרוש לקוניונקטורה האקונומית שלה. אבל מובטחני שיעלה חרס בידו. סוף סוף יבוא לידי הודאה שבחיי עם ישראל פועל איזה כח רוחני מופלא ומכוסה ממנו שאי-אפשר לעמוד על מהותו ואינו ניתן להנתח נתוח מדעי. נשתנו החיים – ועמהם הפרנסות. רוב הסוחרים עודנו חי מן השיריים. על אף הרוצח הספיק כל אחד להצניע מה שהוא, שעליו פרנסתו המצומצמה. עשו חי מן הגזל ויעקב מן האיסור. המסחר הלגלי פסק ועמו כל ההוצאות שהיו כרוכות בו. זוהי הנחה אחת. אבל הסחורות מפני מעוטן נתיקרו פי עשר. וכאן סוד הקיום. כל אַמה נמכרת מספיקה פרנסה לשבוע ימים; מובן מאליו: לא לפרנסה ברוַח, אבל פת לחם חרבה ותפוחי אדמה בתור תבלין לה שמה פרנסה. וככה חיים. מהם, כלומר: מן “הסוחרים” הבלתי כשרים הללו מתפרנסות במאותיהם – תגרני הרחוב. הסוחר שהצניע את סחורתו הוא המקור הראשון ותגרן הרחוב בא אחריו. נתרבו תגרנים ברחובות הגיו עד אין מספר. אין מפלט מהם ומסחורתם. קולותיהם וכרוזיהם מחרישים את אזניך ובכל פינה שאתה פונה תגרן הרחוב מתהלך אחריך כצל. ואיזו סחורה אינה נמכרת בגיטו? מחתיכות סוכר שכבר עברו עליהן מלחמות אחדות עד גלויות ותוי-פוסתה שלא מקבלים לא בחנויות מפני שאין שום רוַח במכירתם ואף לא בפוסתה מפני שסך הכל השאיר הכובש שני משרדי פוסתה לחצי מיליון איש ובכדי לקנות גלויה מן הצורך לעמוד בתור שעות מרובות ולקבל “מהלומות יהודיות” משוטרי טשרניאקוב המשגיחים על הסדר. האינטליגנציה העובדת שמטה לחמה נשבר – קצתה יושבת בתענית ופוטרה מ“כופר נפש” וקצתה נספחה אל אחת הכהונות ב“דז’ונט” או במשרדי “העזרה העצמית” ומלאכתה להכריז שביתות בכל פעם שאומרים “והוא רחום”…

בעלי מלאכה יושבים כל הימים בחבוק ידים מפני שאין מי שימסור להם נעלים או בגד לתפירה. מתפרנסים בשנים שלושה זהובים ליום; ומסתפקים בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

אחריהם באים האלפים והרבבות שעל הצדקה פרנסתם והם אוכלי בתי-התמחוי, שמספרם מגיע עד מאה אלף איש ליום.

ככה ניזונו אחינו לפני “מתן גיטו”. עם יצירת הגיטו דללו וחרבו כל מקורות הקיום מצד אחד, אבל נוספו פרנסות חדשות מצד שני. המדינה הגיטוֹאית זקוקה לפקידים ומעסיקה רבבות איש. על הכהונות האלה התנפלו כארבה כל מי שיש המלצה בידו למי שהכח בידו. השוערים, “אדוני המטאטא” עזבונו מפני שהורתם ולידתם היו בקדושה אריית ועל מקומם נתמנו יהודים. לא לחנם רצינו במלחמת עולם חדשה! הודות לה זכינו ל“שוערים יהודים”. והשוטרים היהודים עם אַלות הגומי שבידיהם? (נשק לא ניתן להם) המוכים שטעמו טעמן אומרים אפילו שאין הבדל ביניהן ולבין חברותיהן שבידי הפולנים והאשכנזים; אבל טעם יהודי יש בהן… איך שהוא וארבעת אלפי צעירים יהודים שנתקפחו בכהונותיהם הקודמות זכו ל“כהונות מכובדות” חדשות ונתנו להם את היכולת להזין משוחד ומהברחת מכולת. הנאה להם והנאה לתושבי הגיטו.

והפוסתה? גם היא מעסיקה איזו מאות איש. וסוכני הבתים? גם הם שבו לקנם הראשון וחרדה אחזה את כל דרי בתיהם. ליצני הדור תקנו תפלה חדשה:

– נפול נא ביד סוכן “גוי” וביד סוכן יהודי אל אפולה!

והעבודה המשרדית שבתוך הקהלה פנימה? גם היא מעסיקה אלפי איש. אמנם משכורתם זעומה וגם אינה נפרעת בעתה, אבל אחיזה יש להם.

אם תחשוב שכבר סיימתי את כל פרנסותינו אינך אל טועה.

והמוסרים? והחמסנים היהודים הממתיקים סוד עם הנאצים וחומסים את עצמם ובשרם? והמלשינים? והסרסורים לדבר עבירה? ושמשי הגסטפה? וכל אותן הבריות השפלות והמתועבות העוסקות בצרכי צבור באמונה לכיסם? מספר לגיון, ולית אתר פנוי מהם?

סופו של דבר: “פרנסות” אינן חסרות ועל אף הרוצח חיה נחיה.

5.12.40

עוד אור וחושך משמשים בערבוביה. הגיטו עוד טרם קבל את צביונו הקבוע והמתמיד. אבל דבר אחד אינו מוטל בספק : הגיטו הכניס מהפכה גמורה בקוניונקטורה האקונומית; כל הקערה נהפכה על פיה. לשתים כיון הכובש: להבדלה ולהרעבה. ולשתיהן מגמה אחת: השמדה וכליון. בפני העולם אין לנו אלא רובע יהודי, כמו שיש רובע פולני ורובע גרמני. אבל בפני העומדים מחוץ אין מגלים שהרובע היהודי אינו אלא מחנה-רכוז לחצי מיליון איש על זקניו, חוליו נשיו וטפיו; שעל פי מצבו הגיאוגרפי הוא מורף על ידי הרובעים האריים ואין לו חבור עם העולם החיצוני; שהוא גדור כמו בית כלא בחומות גבוהות ובעשרים וארבעה מקומות מפולשים העמדו משמרות צבא למנוע בעד יוצאים ובאים; שאסור להכניס מכולת ובכלל איזו סחורה שהיא; שכל אסורי הגיטו נתקפחו מפרנסותיהם ואינם יכולים להתפרנס זה מזה, כי אין הביר מתמלא מחוליתו; כשבכלל אין יכולת של קיום כשנפסק כל משא ומתן עם העולם החיצוני. כל זה ידוע לנו, לקרבנות הגיטו; ובפני עמי התבל אין זה אלא רובע יהודי.

ביחוד אנחנו מלאים חרדה בנוגע לההזנה. בבחינה זו הכובש האכזר מדקדק בכל חומר הדין. אינו נותן להכניס אף ככר לחם מן החוץ. האריים הבודדים שיש להם תעודות-כניסה אין להם זכות לבוא אל הגיטו בלי בדיקה מוקדמת. מחפשים בכל החורין והסדקין שבמלבושיהם שבע בדיקות עד שיש וַדאות שאינם מכניסים שום דבר אל הגיטו היהודי.

ואף על פי כן – העולם כמנהגו נוהג. בכל מקום שיש איסור העברה שי הברחה, ומהברחה זו אנחנו חיים וקימים. אמת, שהסחורות המוברחות נתיקרו פי עשר, אבל במקום זה אין אנו צפויים לרעב. כהיום – עוד תמצא הכל לקניה, אבל במחירים גבוהים. וכדרך העולם מקדמת דנא: מי שיש לו כסף בקופתו יש לו פת בסלו, ומי שקופתו ריקה גם קבתו ריקה. אבל יש סמנים לדבר שהמצב יורע מיום ליום. תמים הוא ה“יעקע”. וכל תמים שומר חוק ואינו חודש בכשרים; ומרגע שנוכח כי מה שאסור בהיתר מותר באיסור הוא מחמיר שבעתים. היום נפלו קרבנות ההברחה הראשונים.

–––²⁶³הנעשה בחדרי חדרים, ומכיון שהיהודים המה תמיד “בלתי כשרים” אין עצה אלא “לחיות בשלום” “עם הכלב” ולתת מחיר “לא יחרץ”.

עם כבוש ורשה עוד עלה “אדון המטאטא” במעלתו. בידו היו, פשוט, החיים והמות של שכניו. ברצותו היה מגיד לנאצים החמסנים, שחזרו על שערי הבתים היהודים למטרת שוד ובזה, שבחצרו גרים יהודים עשירים וממון רב יש להם; וברצותו – היה מאחיז את עיניהם שבחצרו: “ארימע לויטע”. ²⁶⁴ והפרנסות היהודיות? הלא כלן בחזקת איסור הן ו“פאן יוזעף” נעשה “שותף” לכל הפרנסות. והצדק אתו: כשם שאתה רוצה לחיות כן גם אני רוצה לחיות. ובכן, יש יכולת ששנינו נחיה. ודי לחכימא ברמיזא…

עכשיו, עם יצירת הגיטו, בא יום השילוּם גם ל“פאן יוזעף”. הוא אנוס לעזוב את היהודים “החוטאים” ולעבור אל בני עמו “הכשרים”; וכאן מתחילה הטרגדיה שלו. במקום ש“הכל כשר” אין חיים של כבוד אף לא חיים של פרנסה. ולכן אין “פאן יוזעף” רוצה לעזוב את יהודיו. על כרחו עקר את דירתו אל הרובע האריי, אבל את מקומו אינו רוצה למסור ליד יהודי. מדי יום הוא מסַכן את נפשו, מבריח את עצמו דרך הגבול ושב אל “קנו”. כאן הוא מוצא יהודי מחזיק מטאטא ועיניו זולגות דמעות. אראה בנחמה! שבאזני שמעתי מפי יוזעף:

-חי לא יוציאוני מפה! אם אבדה פרנסתי – למה לי חיים?!

זהו הצד האריי של המטבע. אבל יש בו גם צד יהודי. וגם כאן טרגדיה! אלפי מועמדים למשרה כבודה זו בין היהודים המקופחים. “ועד החצר” שבידו להכריע בדבר, מקבל עשרות בקשות “מאדונים רמי המעלה” לשעבר שבהן מפילים את תחנוניהם לרחם על עולליהם הרעבים ולמַנותם לשוערים. ביניהם סוחרים, יוריסתים, אינז’ינירים, מורים ואפילו בעלי הבתים לשעבר. אבל רק אחד ממאה זוכה להתמנות כבוּדה זו.

אבל חשש אחד יש בכל הענין. לא הרי “פאן רובינשטיין” כ“פאן יוזעף”. את “פאן יוזעף” היו יראים ולכן היתה פרנסתו בטוחה; אבל “פאן רובינשטיין” אחינו בשרנו הוא ולכן יפרנסו אותו ככלב…

6.12.40

אף בד' אמותינו הצרות אין לנו מנוחה. כל שטח הגיטו הוכרז ל: “זויכען געביט”, על כל המקומות המנוגעים אף מחוץ לגיטו שלטים גדולים מכריזים שאסור לחילים גרמנים להעצר ולהתמהמה בהם, ובתוך הגיטו פנימה – על אחת כמה וכמה. ובאמת אין שום צורך לחיל גרמני לבוא אל הגיטו, מלבד הצורך לשלול שלל ולבוז בז. ולכן כלל גדול בידינו: אם פגשת בחיל נאצי ברחובות הגיטו – בידוע הוא שחמסן לפניך. אף חומות הגיטו השחורות אינן חוסות עלינו. אף לאחר יצירת הגיטו לא רק שהגזלות לא פסקו, אלא שנעשו עוד יותר שכיחות ומצויות. משפחות לעשרות נגזלות ונשדדות בכל יום ואין איש שיאמר למלאך המשחית: “הרף”! אין מקום ליהודי לבקש משפט. רכושנו וגויתינו הם הפקר לכל מעול וחומץ, לכל חמסן ולסטים, ושום חק אינו חוסה על חיינו העלובים. החמסנים שבחיילים ממתיקים סוד עם ה“פאלק’ס-גענאססען” ועל פי הוראת אחיהם לגזע הם נכנסים לכל ראובן ולכ שמעון ומוציאים את מטלטליו, בין ברהיטים, בין בכרים וכזתות, ובין במלבושים ולבנים ככל אַוַת נפשם. ו“בשעה ששורו טבוח לעיניו” אין היהודי מעיז להשמיע אף הגה של מחאה מפיו, כי בנפשו הוא. כבר היו מקרים שיהודים אמיצי לב נורו לעיני בני משפחתם והרוצחים יצאו נקיים בהצטדקם ש“היהודי המסואב” רלל את “המנהיג” ומצווים היו לנקום את נקמתו. במשך שעה אחת דירת היהודי הולכת ומתרוקנת בעזרת יהודים אחרים הבאים עם החמסנים ומתעשרים מפסלתו של השוד. הם באים על שכרם מידי החמסנים בכדי לעוררם שיגלו עוד סודות, והעקר להודיעם: איפה נמצאים יהודים עשירים.

אוי לנו משונאינו ואבוי לנו מאוהבינו!

16.12.40

נחה קסתי לימים אחדים מסבת התרגזותי הנפשית. כל שעה – גזרה חדשה; כל רגע – בשורת איוב מחרידה. אין קצה לעינויינו, שגוברים והולכים מיום ליום. כפעם בפעם אני נזכר שאסיר הגיטו הנני; שאני גדור בשטח אדמה של ארבעה חמשה קילומטרים ודבר אין לי עם אדם; שאני מכוּוץ בד' אמות צרות ועל “פי הדין” איני יכול ואיני רשאי אפילו לקנות ולקרוא ספר לועזי; שנעשיתי קצוץ ידים ורגלים אף כי אינני בעל מום פיזי – בזכרי את כל זה אני קץ בחיי ונכון הנני אז לשבר את עטי ולהשליכו אחרי גוי. כל חדרי לבבי מתמלאים יאוש ממית ומנענע אני בידי על תבל ומלואה; הלא בעודני חי חדלתי להמנות בין יושביה וכמעט ששכחתי את פרצופה האמתי. למה לי חיים?

אך לא לעולם יאוש! כפעם בפעם הולכת ושבה אלי רוח קדשי שלוקחה ממני ברגעי גסיסתי הנפשית, וכאלו כח נסתר דוחפני ומצוה עלי: רשוֹם! ואז אני שב אל יחידת חיי – אל קסת הסופרים שלי, שקסמים בה להנציח את מגלת-יסורי למשמרת לדורות הבאים.

לולא עטי שעשועי כי אז אבדתי בעניי!

הרגל נעשה טבע – ואפילו אל חיי הגיטו האומללים כבר התרגלנו. ולא עוד, אלא שישנן שעות מועטות שעורק החיים מתחיל דופק ביתר שאת וביתר עז ולרגע קט אנו שוכחים שהננו חדלי אישים ובני גזע נחוּת.

לכתחלה יראנו, פשוט, יראה פיזית מפני הרעב הדופק על פתחנו. החסנת מכולת ליום רע היתה לפסיכוזה והקימה ערבוביה נוראה במוחות ובהרגשות. אבל עד כה נוכחנו לדעת שזו היתה יראה מוגזמת. אין אנו חסרים שום מיני מכולת, ואם בעל הון אתה תוכל להתענג על כל טוב. בחלונות הראוה של חנויות הגיטו תמצא לקניה כל מיני מטעמים ומעדנים מצפיחית בדבש עד יין משומר. המחירים המה לגנדריים, אבל להשיג אפשר הכל. הברחת “הגבול” מוסיפה והולכת מיום ליום. זו היתה למשלח-יד של אלפי איש בין יהודים ובין אריים. ביתר דיוק: של יהודים ואריים שעשו שותפות בענין הברחת-מכולת מהרובע האריי לגיטו היהודי. ולא עוד – אלא אף הנאצי משתתף עמהם. תורת הנאציזם ביטלה את ערכו של הכסף. ל“מנהיג” אין צורך בכסף. אבל חייליו אינם נשמעים לו בבחינה זו. הם נותנים את עצמם לעוֵר את עיניהם ורואים את עולמם בחייהם. ויודעי ח"ן מעיזים אפילו להחליט שכל עקרו של הגיטו לא בא אלא כדי לפתוח מקור של פרנסה לחוגים הנאציים שהכח בידם. אבל גם הפעם אין כלל בלי יוצא. הנאצים בכלל המה אנשי עדר ומטומטמי המוח. אבל יש מהם פקחים בחיים המעשיים ויש מהם שוטים, שאין להם בעולמם אלא המנהיג ותורתו. ואוי ואבוי להם למבריחי הגבול כשהזמין להם המקרה להפגש עם משמר-צבא שונא-בצע המקפיד בכל חומר הדין על מה שמצוּוה. היה מעשה ושוטר יהודי אחד לא נזהר כראוי ורצה לעור עיני נאצי אחד משומרי הגבול ונידון ליסורים ולמיתה. בראשונה הוכה באכזריות נוראה עד שנעשה גל של עצמות; אחר כך נאסר והעמד לדין ונתחייב מיתה. הכל תלוי במזל!

קצת “נחמה” מצאנו ביצירת הגיטו, שלא נפגש עוד פנים אל פנים עם הרוצחים. כל הגיטו הוכרז כמקום מנוגע (זויכען-געביט) ומשום זה לא יבואו בגבולנו. ככה חשבנו ואמרנו: גם זה לטובה! – וטעינו. חיילים בודדים, שהיו מתהלכים עד כה בחוצות הגיטו לשם טיול, אמנם נפגשים רק לעתים רחוקות. ונפטרנו מחובת הכבוד בהסרת כובע; מנהג זה הפך לנו לעינוי שמרר את חיינו. בשבע עינים היינו מחוייבים לפקח אולי יגיח מאיזו פנה חיל נאצי ואנחנו לא הרגשנו בבואו. סופנו היה אז עדי אובד. מעתה נעלמו ואינם. אבל לעומת זאת גבר השוד על ידי חבורות מאורגנות הבאות אלינו לכתחלה לשם גזלה. הן אינן הולכות רגלי. באוטו תבאנה ובחוצפה נאצית הן נכנסות אל דירות יהודיות כאדם הנכנס לתוך שלו. ואין לך דבר שלא ימצא חן בעיניהם. היהודי ירא לפצוח פה. הוא מכיר היטב את מצבו שהנהו בידי החמסנים לשבט או לחסד ואין איש או מוסד משפטי שיגן עליו. החמסנים אומרים מפורש שהיהודי הוא מחוץ לחוק. ריקם הם באים ומלאים הם שבים. בודקים בכל חור ובכל סדק. מתבוננים לכל חפץ ומעריכים אותו אם כדאי לקחתו; ועל פי רוב – כדאי להם. השבוע הייתי עד ראיה לגזלה כזו בחצרנו. הרגשנו באוטו על יד השער וימס לבנו. אין זה אלא שנאצים באו אלינו. כל אחד חרד להונו, ולמטלטליו ולכל אשר אתו. בראותנו נאצי הרי הוא בעינינו כאלו ראינו גזלן מיער. כל אחד מתחבא מפניו בדעתו כי פגיעתו רעה, אבל כל אוטו על יד שער מאסף סביבו את אספסוף הרחוב. כבר מבחינים: סמן הוא שמי שהוא נפל לקרבן. הפעם “כבדו” בבקורם את בעל הבית בכבודו ובעצמו; כנראה, קבלו ממי שהוא ידיעות מוקדמות שאמיד הוא. ולא בבקור אחד אלא בשני בקורים כיבדו את האדון ט-ר. בקורם הראשון חל ביום השבת והוקדש לשם רגול ובחינה. אבל פטור בלא כלום אי-אפשר. עוד בבקורם הראשון התחילו לאַמן את ידיהם בגזלה, אלא שהפעם הסתפקו בגזלת מזוָדה מלאה לבנים מובחרים ומפות מרוקמות. בשעת הבקור הראשון חמדו בלבם את רהיטי חדר-המשכב של בת בעל הבית. נהדרים ולקסוסאיים הם. עמדו איפוא ורשמו אותם בסמניהם בכדי שלא “ירמו” אותם ויחליפום באחרים. ובכדי שלא לעבור על “לא תחמוד” שבו כעבור שלושה ימים והוציאום. יהודים העוברים לתומם ברחוב נתפסים לשם הוצאת הרהיטים הנגזלים. ביחד עם בעל הרהיטים הם עושים את עבודתם ומקיימים “עזוב תעזוב עמו”. הרי זה בבחינת: “שורך טבוח לעיניך… וחמורך גזול ואין מושיע”.

מאות משפחות יהודיות מתרוששות ומתדלדלות באופן כזה בכל יום וכשיות נאלמות אין פוצה פה ומצפצף.

18.12.40

הנאציזם רוצה לבנות עולם חדש; עולם שישלטו בו מושגים חדשים. אבל באמת אינו ראוי ואינו הגון ואינו מוכשר ליצור “חדש” לא רק על פי שמו, אלא גם על פי מהותו וטיבו. הוא רק עורר משנתה את החיה שבאדם, שתחת השפעת ההומניות של המאה התשע עשרה ישנה את שנתה הליטרגית ולא העיזה להרים ראש. החדוש שבנאציזם הוא האכזריות שבו לא רק ליחידי אלא ללאומים, לגזעים ולשבטים שלמים. הוא גוזר ואומר: מדינת אוסטריה – אין לה שום זכות לחיות חיים מדיניים עצמאיים ודינה לעבור מן העולם בתור יצירה מדינית; טשכיה לא נבראה אלא בכחו של החוזה הוורסאלי, שכלו גזלה וחמס, וכן גם לה אין זכות קיום. אידיאלים היסטוריים-לאומיים של עם שלם – משחק המה לו, והוא קם עליו בכחו הגזלני ומחנקו עד כדי יציאת נשמה. וכן פולניה, עם קטן התרבות, פּחוּת הגזע, מעוּט הכשרונות, ובתור עם מדיני – יצירת וורסייל, נפל פוליטי ובחרבו הוא גוזרה לגזרים, עושה בה כלה ומבטלה מן העולם.

ואם באומות העולם, בעלות כח צבאי כך, בשבט היהודי על אחת כמה וכמה. בודד הוא בעולם. אין לו מגן ומחסה. השנאה אליו טבועה בדמם של האריים, אפילו של המתורבתים, מפני שזר הוא בכל מקום ביחודו התרבותי והדתי. בכל מקום לוטשים עין להונו. כאן מצא הנאציזם הטמא והגזלני כר נרחב לתאוותיו הנמבזות והנאלחות; כאן עלה למעלה ראש כחו הפטולוגי והראה “חדושים נפלאים”. יצירת גיטו בצביונו ובהסתדרותו הפנימית כעין זה של הגיטו הורשאי הוא יצירה “נפלאה”. נסיון ראשון שלא היה כמותו מימות עולם. וזה אולי מוכיח: כשם שיש בקדושה כח יצירתי חיובי, כך יש בטומאה כח יצירתי שלילי.

19.12.40

(המשך)

לכל יחיד יש איזה מקצוע בחיים שהוא מומחה אליו ביותר. כאן מתפענח גאוניותו. והוא הדין בקבוץ או בעם שלם. כי כשם שיש “משוגע לאותו דבר” כך יש “גאון לאותו דבר”. וגאונותו של הנאציזם היא בשנאה לישראל – שנאה עמוקה כתהום. שיש בה גם כח יצירה.

מי שחי חיי הגיטו והיה עֵד ליצירתו ולמהלך התפתחותו מהגזרה הראשונה, האוסרת על יהודים להשתקע ברחובות ידועים, עד הגדר שהעמד לרוחב הרחוב נלבקי על יד גן הקראסינים, הפתוח רק למסלת-הטרם האריי ולמרכבות עוברות המובילות אריים עם תעודות-כניסה-יציאה – הוא מקבל רושם כאלו דאגה אחרת אין לו לכובש רק למנוע בעד גוי להביא ככר לחם אל הגיטו ולמכור אותו ליהודי; כאלו ילדי יהודים רעבים הם סגולה לנצחון. ה“גאונות” הנאצית יצרה לא רק גיטו אלא “מדינה” יהודית עם כל האטריבוטים השייכים לכל מדינה. ובלודז, למשל, הוציא לשוק אף שטרות-ניר עם “מגן-דוד”. העוברים לסוחר בשוק הגיטו, ולאריים אסור לקבלם. המגמה העקרית היא ההבדלה הגמורה בין יהודים לאריים: יחדלו נא כל יחסי מסחר, כל מיני ידידות חברתית. כל עבודה משותפת בין מסחרית, בין תרבותית ובין חברתית. כידוע, אין היהודי ניזון אלא מלקוחותיו האריים, וכשמתקיים גיטו סגור, שהכניסה אל תוכו אסורה לאריים, תחדל כל יניקה אריית ליהודי וכל קיומו החמרי נמצא בסכנה. ויש להודות שהחץ הזה קלע אל מטרתו. המצב החמרי של יהודי הגיטו בורשה מיום סגירתו כל כך הורע עד שמספר אוכלי בתי-התמחוי של “העזרה העצמית” היהודית נתרבה בערך אל המספר הקודם כדי מאה אחוזים: מחמישים אלף נצרכים למאת אלף. הימים הראשונים “הטובים” שלפני סגירת הגיטו נזכרים בגעגועים. יוצאים מן הכלל בנוגע לפרנסה הם רק המבריחים, שמסַכנים אמנם את נפשם, אבל כשהם יוצאים בשלום כדאי להם.

ומפני שהגיטו הוא מדינה בפני עצמה והקהלה היא ממשלה בזעיר אנפין, ובמדה ידועה אף סוברנית בנוגע לשוחד ולכל מיני עולות ותועבות הנעשות בתוך כתליה ואין מוחה בידה, נוספו כהונות ומשרות לחוגים הרבה אל אלפי משפחות. כל משרה אמנם נאמדת בכסף שאנשי הקהלה לוקחים מן המועמדים ביודעים ובלא יודעים, אבל החוזרים אחריה נותנים את “דמי הטרחה” של נתינת המשרה בעין יפה ובלבד שתהיה להם איזו אחיזה בקרקע הקהלה, המעדיפה את פקידיה בכל הזדמנות שהיא בין בתשלום מסים, בין בכלכלה ובין ביתר צרכי הצבור.

כשיש גיטו סגור אין לשום אריי דריסת-רגל בו; ולא רק לאריים סתם, הבאים לשם משא ומתן, אלא אף לאריים שמלאו עד כה איזה תפקידים פקידותיים והתפרנסו מזה. ולפיכך הורחקו תיכף ומיד הממונים על בתי ישראל וסוכניהם, שנאחזו בהם, ובמקומם נתמנתה הקהלה שהנהלת כל בתי ישראל בתוך הגיטו עברה לרשותה. מעתה נפתח איפוא מקור פרנסה חדש לסוכני הבתים הראשונים שבתוקף גזרה אחכזרית הורחקו לפני חדשים אחדים מבתיהם וקומיסארים וסוכנים אריים באו במקומם. מעתה הוחזרו בדין כל המורחקים בזרוע לפני זה. לשמחה בין חוגי האדמיניסטרטורים היהודים אין קצה. שוב יעמדו על כנם ושוב יתחילו לענות את דיריהם בעד פרעון שכר דירה שלא בזמנו, מלאכה שהתמחו בה. קרוב לאלפים בתים יהודיים נמצאים בשטח הגיטו והנהלתם נמסרה מעתה קרוב לאלף סוכנים, שני בתים לכל סוכן. אבל אין זאת אומרת שהסוכן היהודי ששב אל מעמדו כבר בטוח בפרנסתו. לא מן השם הוא שהקהלה תתן פרנסה! כלל גדול בידי שלטון הקהלה שאינו אחראי בעד שום דבר ולכן אינו מקבל עליו שום אחריות כספית אפילו בנוגע לפקידים שהוזמנו על ידו. ובכן, כל סוכן מקבל שני אחוזים וחצי (21/2%) מגבית שכר הדירה שיגבה. גבית מאה זוז – קח לך שני זהובים וחצי! אם הוספת – הוספת לך, ואם המעטת – המעטת לך. והקהלה מה היא שתלין עליה?!

חוץ מזה יש לו לסוכן הכנסה של זהוב אחד מכל דירה לחודש. אבל גם כאן הגבלה קהלתית: אם יש לך בית שיש בו רק חמישים דירה – נסתחפה שׂדך; ואם נפל בגורלך בית שיש בו מאה וחמישים דירה אין לך הרשות לקבל יותר ממאה זהוב. בבחינה זו נקבע מקסימום – עד מאה ועשרים זהוב לחודש. את העודף מסכום זה מקבלת הקהלה לטובתה.

מלבד סוכן לכל שני בתים נתמנה קומיסאר העומד על גבו לכל עשרים בית. ועל גבי הקומיסארים – הקהלה בכבודה ובעצמה. ככה רותקה שלשלת אדמיניסטרטיבית של “גבוה מעל גבוה” לשם הנהלה ולשם שוחד ולשם כל מיני תועבה. לכשיבואו ימי שלוה בודאי יבואו רושמי רשומות, שנמצאו מבפנים ויספרו בגלוי את כל הנסתרות והעולם ישתומם לשמען.

בכדי להרחיק קנאה בשעת חלוקת הבתים הוטל גורל, וכל בית שהעלה בגורל לו יהיה. גורל – שאני! כאן בא המזל ועושה את שלו. ואין על מי להתאונן. התמצא יהודי שאינו מאמין במזל? והאדמיניסטרטורים היהודים, אף שמדברים פולנית משובשת וכל הנהגתם בחיים היא שמנדריקית, מאמינים שכל אחד נולד ומזלו עמו. אין להחליט שהגורל מלא את רצון כלם. אלה שבחלקם נפלו בתים המאוכלסים דלים ואביונים מתאוננים על גורלם ועל מזלם, אבל… לא על הקהלה.

מה לה לעשות לשם פרנסת הסוכנים – ולא עשתה?!

21.12.40

מדינת-הגיטו מצוידה בכל מיני אטריבוטים מדינתיים – אף במשטרה יהודית. השוטרים האריים, בעלי קומה ובעלי גבורה, שחטמם אדום ופניהם מעידים על שכרות וגסות, אלה בני עשו האומרים: הלעיטנו! ובעד אגורת נחושת יעשה כל מה שלבך חפץ – נעלמו ובמקומם הופיעו ברחובות הגיטו אלפי צעירים יהודים חבושי כובע משטרתי ושרווּל ימינם מעוטף במטלית כתומה, שכתבתה מעידה על נושאה, שהוא שיך ל“ארדענונג’ס-דיענסט” ובני הגיטו מרגישים את עצמם כמו בתל-אביב. שוטרים “תקיפים”, בעלי כח ובעלי יכולת מאחינו, שתוכל לדבר אליהם יהודית וידיהם ידי יעקב… קודם כל הרי זה גאולה ופדות לגרני הרחוב, שסרה יראת המשטרה הגויית מעל פניהם. שוטר יהודי, בעל רגש אנושי, בן אדם מאחינו, לא יהפוך את סלם על פניו ובטוחים הם בחורתם שלא תרמס. אבל גם ליתר אזרחי הגיטו באה הרוָחה: לא הרי צעקה יהודית כצעקה גויית. האחרונה גסה, תקיפה וחוצפנית, והראשונה מטילה אימה ומאיימת אבל יש בה אדיבות ותוכחה, כאומר: הלא תבין?! גבוה מעל גבוה שומר, ואי-אפשר אחרת!

עורק-התחבורת היחידי שבין הגיטו הנלבקאי לגיטו הגרזיבובי הוא רחוב הברזל דרך קרמליצקה, הדחק והצפיפות שמשני עברי קרמליצקה, שמראשית הויתה היא רחוב צרה, אין לתאר. המדרכות צרות מהכיל את ההמונים העצומים העוברים ושבים מהכא להתם ומהתם להכא. ים של רבבות ראשים מציף את כל הרחוב מן הקצה אל הקצה. קשה כקריעת ים סוף להדחק בין שורות ההמון הרב השוטף ועובר כגלי ים זועף. אין זה אלא מדור של גיהנם שהורד ארצה. ברוב עמל תפנה לך דרך כשאתה יוצא חי שלם בגופך ובלתי מעוך וכתות לקרן רחוב קרמליצקה-לשנה, ששם תרגיש קצת רוָחה, עליך לברך “ברכת הגומל”! באכזריות סדידטית סגר הכובש לפנינו את כל הדרכים המפולשות, שהובילו מנלבקי לגרזיבוב, והשאיר לנו רק עורק אחד – רחוב הברזל דרך קרמליצקה. ואת קרמליצקה אי-אפשר לעבור מבלי אשר תסַכן את בריאותך. ולכן תיקנה המשטרה היהודית תקנה יפה שזרם אחד לצד לשנה, ילך ימינה ושרם שני, לצד נובוליפקי, ילך שמאלה, או המלים אחרות: בכל פנה שאתה פונה תלך ימינה. תקנה זוֹ יפה תקנה, אבל אין קצה לעמל השוטרים היהודים העומדים על פרשת הרחובות ונותנים הוראות כיצד ללכת. יראנו מפני אי-המשמעת הטבועה בכל יהודי – וטעינו. כשם שצייתו לשוטרים אריים כך מצייתים לשוטרים יהודים, ויפה לראות הוא איך השוטר היהודי מנצח על התנועה הכבירה שבקרן הרחובות לשנה-קרמליצקה והסדר הוא דוגמאי. אין פרץ ואין צוחה. אין מפריעי סדר ואין הולכי ארחות עקלקלות.

וראה זה פלא: אלפי הצעירים עובדים בחנם אבל לא “שלא על מנת לקבל פרס”. הא כיצד? כל צעיר מבוטל רוצה שתהיה לו איזו אחיזה בקרקע הקהלה, קודם-מן הראוי להדחק אל הקהלה, וסוף המשכורת לבוא. ואין זה חשבון שוא. שמועות מהלכות שהקהלה כבר קבעה משכורת לשוטרים היהודים בסך שמונה זהובים ליום. אבל גם זה לא עקר, העקר הוא – ההכנסות הצדדיות וההעדפה שהקהלה נוהגת לתת לפקידיה ולעובדיה. הכנסות צדדיות – פרושן שוחד בשעת הברחת מכולת דרך הגבול. מובן מאליו שממקור זה נהנים רק השוטרים עומדי הגבול. אין הנאצים בוחלים, חלילה, בשוחד יהודי; והמתוך בין המבריחים ובין משמר הגבול הוא השוטר היהודי, אם פקח הוא וזריז הוא להתמצאות בכל מצב. מי שם לב למשכורת זעומה שאינה מספיקה אפילו לפת חרבה? רוָחים גנובים ימתקו יותר וכדאים יותר. אחד ממכירי נכנס לעבודה במשרדי ה“דז’ונט” שלא על מנת לקבל פרס. עסקן מפני הכבוד הוא, איפוא! אבל לעומת זאת יש לו תעודת-היתר כניסה ויציאה דרך הגבול – וזה מספיק לו. באמתלא שהוא מעביר מכולת בשביל מוסדות ה“דז’ונט” הוא עושה “חסד” למבריחים שונים, וליצני הדור אומרים, שאין זה “חסד של אמת”… וכן שוטרי המשטרה היהודית שזכו לעמוד על משמרתם על יד הגבול. בעצה אחת הם עם הנאצים לחלק שלל השוחד ולמלא את נפשם… ואמנם, חסד עשה הקב"ה אתנו שברא מבריחי מכולת מצד אחד ושוטרים יהודים אוהבי בצע ולוקחי שוחד מצד שני. הם מצילים אותנו מפני הרעב ומפני היראה שתאזל סחורה. לעת עתה אין חוסר לא במכולת ולא ביתר הסחורות, המחירים אמנם מאמירים מיום ליום; אבל אין זה לריעותא.

הכובש אחז בתחבולות רדיקליות, אכזריות בתכנן ובאופן הוצאתן אל הפועל, בכדי לכלותנו ולאבדנו מארץ החיים. אבל דוקא הרדיקליות שבהן הוא סם חיים לנו. דמה להבדילנו מעמי הארצות בכדי לסתום בפנינו את המקור שממנו שאבנו את יניקתנו החמרית. אבל יחד עם זה הספיק אלפי כהונות ומשרות לאלפי משפחות יהודיות שנתקפחו עד כה מפרנסותיהם בעטיו של אותו הכובש. מיום היותנו לעם נרדף ומוכה לא היה כרוֹע מצבנו בגיטו הורשאי, שמכונה ממלכתית של מעצמה כבירה ואיתנה פערה את פיה לבלענו אבל איני בטוח – שלא תחָנק.

26.12.40

אור ליום ו‘, ב’ חנוכה תש"א.

חנוכה בגיטו!

צרותינו גברו; הורדנו עד הדיוטא התחתונה שבתחתונה הן בחומר והן ברוח; כאסירים בבית-כלא רחב ידים דמינו; נתונים אנחנו בתוך חומות גבוהות הגודרות בעדנו את הדרך לתבל ומלואה; כמעט שחדל בינינו כל משא ומתן ולבין העולם האריי; חדלנו אף להיות ללעג ולקלס בעיני שכנינו, כי אפסו “הגויים” הרחובות הגיטו – אף לרפואה לא תמצאם. מרחוק תראה אותם כשהם נוסעים בטרם האריי, שאינו מתעכב על יד התחנות שבגיטו פן יסיתם יצרם לרדת ולראות את שלום ה“ז’ידקים”. ה“גויים” שבאים אל הגיטו בכח איזה שרות פקידותי שעליהם למלא הם רק: איזה שליח בית-דין שבא להניח עקול על נכסי היהודי שלא פרע את חובו למשרד הבטוח הצבורי, או איזה גובה מחברת הגז או החשמל. נתונים הננו בידי עצמנו ואנחנו “מתפרנסים” זה מזה, פרנסה בצמצום ובצער, כי המכונה הגיטאית מציצה מאתנו את כל לשדנו ואינה נותנת לכחות חיוניים מן החוץ למלא את החסר. הזהוב היהודי הולך ומתגלגל מיד יהודי ליד יהודי עד שסוף סוף הוא בא עד הגבול על מנת לצאת ולא לחזור עוד. מיום ליום הננו הולכים ומתגלגלים, הולכים ומתרוששים הולכים ומתקמטים, הולכים ו“מתפרוליטאריים” – – –

ואף על פי כן – מעולם לא רבו החגיגות החנו כאיות בורשה היהודית כמו בשנת בצורת זוֹ. אלא שמפני החרב המעופפת מעל לראשנו אין הן נערכות בהמון חוגג ובתשואות של שמחה פומבית, רק בצנעה, במסתרים ובחדר לפנים מחדר. יהודי פולניה עקשנים הם: השונא גוזר והם אינם מקיימים, ובזה סוד קיומנו. הכל לנו בבחינת איסור ואת הכל אנו עושים בהיתר. ככה היינו מתנהגים אף בימים שלא היינו כלואים בתוך חומות הגיטו והנאצים הארורים היו ממלאים את רחובותינו ועיניהם היו פקוחות על כל צעדינו. עם יצירת הגיטו רוַח לנו קצת ממרגלים גלויים וממרגלי חרש. כל התפקידים המשטרתיים מתמלאים ע"י השוטרים היהודים, שאין אנחנו יראים מפניהם ביותר. ולכן נערכו מסבות-חנוכה כמעט בכל חצר אפילו בחדרים הפונים כלפי חוץ רק עם וילונות מורדים; וזה הספיק.

וכמה אורה וחמימות-לאומים היו בנשפי חנוכה אלה! אחרי ששה עשר חדשים של כבוש נאצי, שאין כמותו לאכזריות סדידטית, נתעוררנו שוב לחיים ואומרים – גירא בעינא דשטנא! על אפך ועל חמתך נוסיף לחיות ונזכה לראות – במפלתך!!

והפעם הערמנו אפילו את הקהלה בכבודה ובעצמה. היא נסתה לאסור עריכות מסבות-חנוכה בלי רשיון מטעם המשרד שנוסד לשם זה על ידה. פשוט, במקום שיש איזו הכנסה גם טילצה היא מחותנת… אבל – גם זה היה הלכה ואין מורין כן. אף את הקהלה רמינו. חגיגות למאות נערכו ולקהלה הושטנו זמורה באפה. אף פרוטה לא קבלה.

והחגיגות היו מוצלחות הן בחומר והן ברוח מפני שני טעמים. ראשית, כבר קצנו בישיבת בית. זה ששה עשר חדשים שחדלו החיים הצבוריים וכל אחד ישב בודד ומשומם בפנתו הפרטית עם געגועים נסתרים לאיזו מסבת רעים שתגרש את צערו ואבלו ותעורר בו חשק לחיים; שנית, מצאו העסקנים של “העזרה העצמית היהודית” כאן אמתלא להרבות הכנסותיה; ושלישית, הגיעונו ידיעות משמחות על דבר מפלות מוסוליני באלבניה ובאפריקה. יש לנו הרגשה מוקדמת שזוהי – התחלת הסוף; שיום השלוּם הולך וקרב. דיו לו ליהודי אף רמז כל שהוא בכדי להחיות את תקותו לנצחון סופי. והפעם – הלא הנחתום בעצמו מעיד על עסתו!… מעולם לא שמענו דבורים מלאים יאוש ואכזבה כאותם שקראנו בדין וחשבון שגראציזיאני ²⁶⁵הגיש ל“דוטשא”. ידיעות אלה הגיעונו לנר-חנוכה הראשון. ראינו בזה אתחלתא דגאולה…

ומפני זה – אין רצה לשמחה! אמנם שמחה עצורה וכבושה, שמחה בלתי רועשת וסואנת, שמחה בלתי פומבית, הייתי אומר אפילו: שמחה גנובה; אבל דוקא משום זה שמחה לבבית-פנימית, ומחממת כאחד.

היום יום ב' דחנוכה וכבר הספקתי לשתתף בשתי חגיגות. אחת – בחגיגת-חצר, שנערכה על ידי “ועד-החצר” לשם חגיגיות ולשם הכנסה. ביתר דיוק: חגיגה שנערכה על ידי ועל ידי חברי לעבודה, כי אני הנני נשיא הועד ואני עוררתים לנשף חשק זה, שעבר בהצלחה גמורה. השתעשענו עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית לאלה שרוצים להתפלל עם ותיקין. נהנינו ונהנה גם את עניי החצר…

ושה עתה שבתי מחגיגה ציונית, שנערכה בבית התמחוי הציוני שברחוב זאמנהוף 13. בית-תמחוי זה משמש מקום כּנוּס לכל הגולים הציוניים הנמצאים בגלות ורשה והם בודדים וגלמודים בעיר גדולה ונכריה להם זו. אף לציוני ורשה משמש בית-תמחוי זה למקום כנוס ומועדון. בכל חג ומועד בית-התמחוי מלא שאון ציוני. הקרואים מסתדרים על יד שולחנות קטנים. לוגמים תה ומקנחים איזה מעשה אופה. אבל לא זה העקר. כל זה אינו אלא לפנים. לכסות עינים מפני עין זרה. העקר הוא – הפרזידיום, שקירשנבוים וקאמינר בראשו ועל ידיהם מימינם ומשמאלם כל יקירי ורשה הציונים הנואמים ודורשים ומתוכחים ודברים נכנסים אל הלב. פני האורחים נהירים ותענוג רוחני נסוך עליהם.

חגיגת-חנוכה של השתא היתה מרובת-עם. כמעט ששכחנו שבני גיטו הננו, שאנחנו כלואים בד' אמות צרות ושיש לנו הרשות ללכת רק עד קרן רחוב, נלבקי-ס“ט יורסקה. הדרשות והמליצות היפות עם “כל כזבן” עודדו את הלבבות והבעירו ניצוצי תקוה כבויים. ד”ר לייפונר השמיע דרשה מלאה בדיחות עממיות וצחקנו בכל פה. אמת אחת היתה בדרשתו שיש לציינה: “בכל המדינות שרוצים לקבור אותנו חיים אנחנו מושכים אחרינו אל הקבר את הקברנים”… ככה רוסיה הצארית; ככה פולניה האוזונית; ככה רומוניה הלגיונירית וככה תהיה לגרמניה הנאצית, כן, תהיה במהרה בימינו בקרוב…

היו גם נאומים ממין אחר: היסטוריים, מגידיים, מדעיים ומכל סוג שאתה רוצה. דברו, או נאמו, או דרשו: קאמינר, ד“ר לייפוּנר, קירשנבוים, ד”ר ווייסמאן מסובלק, בלוך, ד"ר י. שיפר ואני.

כלם דברו יהודית חוץ ממני: “הפרעתי את השמחה” ודברתי – – עברית.

 

1941    🔗

2.1.41

שנת פורענות חדשה!

לפני שנה קוינו לגאולה בכל יום. לא ידענו את כחו של אויבנו העז. כמו כן לא ידענו את חולשתם של “ידידינו”. הנסיון הצבאי הוכיחנו לדעת, כי אין כחה של הדמוקרטיה אלא בפיה. זוהר כלפי חוץ ורקבון מבפנים. עכשיו נתפכחנו. אף הקווים לנצחון סופי רואים שהגאולה תתמהמה לבוא. שבני ענקים נאבקים. עד שאחד יגבר על השני יעברו זמנים ועדנים. גסיסת ענק איננה בת-רגע. מותו יאחר לבוא. אבל גם בשעות גסיסתו הארוכות יש לו די אונים להכותנו נפש. את כל חמתו הוא מכלה בנו כשהוא מר נפש. כשאין לו נצחונות בחזית המלחמה הוא מרבה את חללינו בחזית היהודית. כפעם בפעם מכריזים סַרדיוטיו גלוי באזני כל העולם, כי המלחמה היהודית עוד טרם תמה. ומלחמה זו היא אחת, שחזיותיה שתים. בחזית אחת אויבנו נלחם בנו באמצעים “חוקיים”: קפוח זכויות, החרמה, הבדלה לרעה, גיטות, וכל מיני גזרות אכזריות ופטולוגיות. לכל זה כבר הורגלנו. אין קצה לגזרות “חוקיות” ההולמות על ראשנו כברד. בראשיתן היינו מזדעזעים ונדהמים. במשך הזמן, מכיון שלא פסקו, נעשינו בלתי רגישים. כח ההסתגלות שבנו – וזה כחנו הגדול! – לימדנו להתקומם נגדן בתחבולות שונות. אף בתוך בית הסוהר הגדול שגיטו שמו לא תם כחנו החיוני. אמנם אין זה אלא קיום עלוב, אבל אנחנו מתקיימים, וזה מספיק לנו לעת עתה בשעות בין הזמנים אלה.

ראה הרוצח שכך הוא עמד ויצר חזית פרטיזנית בכדי לעשות בנו שמות על ידי התנפלויות רצחניות, הנעשות על ידי יחידים, לכאורה על דעת עצמם, ובאמת אינם אלא שליחי הגבוהים עליהם. ליסורי גיהנם אלה לא פללנו אף מאת הנאצי הארור, שאין לך עריצות וזדון שאינו מסוגל לעשותם. זה שבוע ימים שמדי יום ביומו בשעות הצהרים מתפרצת אל הגיטו חבורה קטנה של חילים נאצים ומכים אותנו מכות רצח באכזריות סדיסטית שקשה למצוא דוגמתה אף בין הפראים שבאיי הים. כל מי שהיה עד לסצינות הדנטיות האלה נעשה מוכה-תמהון ולא ישכחן כל ימי חייו. כשאני בא לספר על דבר התועבות האלה אין די מלים בפי לתאר את כעורן ואת נווּלן. חיות טורפות מתנפלות על קרבנותיהן כשהן רעבות; מרות נפש הן ויצר הרעב מסיתן לטרוף. אף בני אדם מסוגלים לאכזריות כשהם מוכי אַפקטים של גזלה ורציחה בכדי למלא את תאותם לשוד. אבל כאן לפנינו תופעה פטולוגית יחידה במינה, שאף מומחים למחלות הנפש יתקשו לעמוד על מהותה. כרעם ביום בהיר, כרוח סועה וסער מתפרץ בעצם היום אל הגיטו המלא אנשים צפופים ודחוקים אוטו צבאי המקיא מתוכו חמשה-ששה בריונים חמושים אַלות ויתר כלי משחית ונבלים אלה מתנפלים בשצף קצף ובאכזריות גזלנית על היהודים הנפגשים על דרכם. זוהי רציחה לשם רציחה. אין זה עונש על איזה חטא. אף אין אלה קרבנות הקהל שחטא ויחידים נושאים עוונו. זוהי ברבריות שעד כה לא ידעו בני אדם לכנותה בשמה. הבריונים המנוּולים, שליחי הנאציזם הטמא, אינם מבחינים בין גבר לאשה, בין צעיר לזקן, בין פקח לסומא, בין בוגר לילד רך – כל מי שמזלו גרם לו לנפול לתוך ידם נעשה גל של עצמות. כל אחד בורח בכדי להימלט על נפשו; רבבות אנשים מבקשים להם מתוך ריצת-בהלה מחסה ומסתר בתוך השערים ובכל החורין והסדקין המזדמנים להם בשעת סכנה; רחוב קרמליצקה המוכן לפורענות, מתרוקן תוך כדי רגע. אבל לא יצויר שמתוך המון רב כזה כל אחד יספיק להמלט. ולכן כעבור איזה זמן והנה בתוך הרחוב שנתרוקן מונחים מוכים ופצועים, ראשים מרוצצים, שבורי יד ורגל, שאנחותיהם קורעות שמים, ודמם הנשפך קורא לנקמה.

וככה מדי יום ביומו בשעות הצהרים!

3.1.41

מטבע הסדיזם לא רק ליהנות מיסורי הזולת-קרבנו במישרין, אלא אף למנוע ממנו הנאת החיים. אלה המה יסורים בעקיפין. הנאציזם רוצה להשניא עלינו את החיים; מטרתו היא – שנקוץ בחיינו; שיסורינו הפיזיים יביאו לנו יאוש נפשי ויעוררו בנו בחילה אל החיים; שרעל היאוש ימית בנו את התשוקה לחיים ויגרום למקרי אבוד עצמנו לדעת. ודוקא בבחינה זו יש לו אכזבה גמורה. אין חקר לכח החיוני שבעמנו. במדה שיסוריו הולכים ומתגברים כחותיו החיוניים הולכים ועולים. ודוקא יהדות פולניה מצטיינת בזה מכל יתר הקבוצים היהודיים. דוקא חולשתה היא מעלתה. העניות והדחקות הטביעו בה מדת ההסתפקות במועט. דיה לה בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. כשהיא חיה ברוָחה ובשלוה אין מטעמים ומגדנות פוסקים מעל שולחנה; ולעומת זאת כשבאים ימים טרופים דיה לה פת לחם חרבה אך ורק לשם שובע. ולא רק זה. נאמנת היא למסורה העברית המוקירה את החיים ושונאה את המות. תורתנו נעשית עץ חיים למחזיקים בה. שתי מדות אלה מצילות אותה מכליון. יש לה נשמה קולקטיבית מחושלה, שאם תבוא במי אש לא תכוה והמים לא ישטפוה.

וכאן פשר התופעה שימי החנוכה תש“א, שלכאורה לא היו לנו ימים חשכים ואפלים כמותם בכל ימי גלותנו, היו לנו לימי חג ושמחה. בכל בית נשף חשק; בכל חצר חג ומועד. זו היתה התפרצות של שמחה ספונטנית היוצאת מעמקי הלב ואינה פוסקת אף בשעה שהיא נגד ההכרה ההגיונית. בכונה מיוחדת ובצהלה פנימית ענינו “אמן”! על ברכת: “שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה”!! ששה עשר חודש של כבוש נאצי! ואנחנו חיים וקימים. שמחנו “על הנסים והנפלאות” לא של “הימים ההם” אלא של “הזמן הזה”. סגרו לפנינו את בתי כנסיותינו – עמדנו והפכנו כל דירה לבית מקדש מעט; מונעים מאתנו לחם מבוא אל שערי הגיטו – עמדנו והחלפנו אותו בגלוסקאות של סולת. גירא בעיני הנאצי!! במדה שרבתה חדוָתנו גדלה נקמתו בנאצי המנוּול. וכאן נקם הנאצי גם בנו. מוסרים מישראל או מ”שכנינו הקרובים“, שעוד יש להם דריסת רגל בגיטו, הביאו את הדבר לפני הכובש ופניו חפוּ. האומנם כן? אנחנו טובעים בים של צרות והם אומרים שירה?! גוי נבל כזה?! עוד יש בו עורק חי? וחמתו עלתה עד להשחית. מיד עמד וגזר באיסור חמור שאסור לחוֹג את חג ה”סילווסטר" בגיטו. הגזרה נמסרה לקהלה, ששלחה שליחים מיוחדים לכל חצר להזהיר לא רק על איסור החגיגה אלא גם על איסור הדלקת נר-החשמל בחדרים הפונים לצד הרחוב. נראה הדבר, שאיסור הדלקת נר-החשמל בליל סילווסטר היה מדבריהם. החמירו על עצמם ועשו סיג לאיסור. אף “העזרה העצמית היהודית” שלחה שליחים מיוחדים לכל “ועדי-החצר” להזהיר על איסור עריכת נשפי חשק לכבוד הסילווסטר. ובאם לאו עתידים ליתן את הדין. זה הועיל, אבל רק במקצת. בחדר לפנים מחדר כבדו את סילווסטר כדין וכמשפט. מנהג ישראל הוא ואין לבטלו. ואפילו בשעת סכנה אין אתה בן חורין להבטל ממנו; זוהי בבחינת “יהרג ואל יעבור”! הסילווסטראים שלנו – כמוהם כאנוסים בימי האינקביזיציה הספרדית! יבושם להם!

ומשום עינא בישא גזרו גם על הנחת גלוסקאות ומעשי-אופה מתוקים בחלונות הראוה. לא היה כאן איסור מפורש אלא רמז. ודי לחכימא ברמיזא. גם באיסור זה יד המוסרים מבני ברית ומשאינם בני ברית באמצע. איך זה? צוו אותנו לגוע ברעב – ואנחנו אוכלים ושותים ושמחים?

הגלוסקאות נעלמו – אבל אין זה מניעה מלאכול אותן בצנעה…

8.1.41

למשפחתנו המפוזרה והמפורדה בכל חלקי התבל (פולניה – רוסיה – אמריקה – ארץ ישראל) נוספה נפש אחת, הלא היא הבת שנולדה לבתי צפורה גזונדהייט בא"י. יום הולדתה הוא XI /8 1940 אבל לנו נודע זה רק היום; ולכן היה לנו היום יום שמחה, אף כי בכלל היה לי יום של זעזועים נפשיים. מאוקטובר והלאה לא ידענו מנוחה. ידענו שצפורה באה עד משבר ולכן חרדנו לשלומה, זה חצי שנה שלא קבלנו שום ידיעה מן הארץ אף כי יש יכולת לשלוח מכתבים אלינו דרך קובנא על פי כתבתו של מחותננו יוסף ווָלפרט.

והנה היום רוַח לנו קצת. הבשורה המבוקשת נתקבלה מקובנא אף כי באיחור זמן. כבר זכיתי להעשות סבא לשני נכדים: לעמנואל ולאחותו הרכה בת ארבעה חדשים היום רינה גזונדהייט. שניהם יאריכו ימים ויעמדו על הברכה! משפחתי הולכת ומשתרשת בארץ. ותקוה יש לי שגם אני אבוא אליה. אין לנו מקום בתבל חוץ מבארץ ישראל.

8.1.41

מרשות הרבים אני נכנס לרשות היחיד. מצרות הכלל לצרות הפרט, הלא הן צרותי אני. ואם תרצה אין זה אלא פרט שללמד על הכלל כלו יצא. כי לא אני היחידי שצרות כאלה עברו על ראשו. אלמלי היינו יהודים לא היינו טועמים את טעמן, כי הננו, בתור יהודים, בגזרת הכובש, מחוץ לכל חסות חוקית ומחוץ לכל הנחה. לאריי עושים ותורים, מקילים לו את החיים ומסייעים לו למלא את התחייבויותיו כלפי הממשלה וכלפי המוסדות הצבוריים הנוגשים בו, לא כן בנוגע ליהודים. ביחס להם אוחזים בעקרון של “יקב הדין את ההר”… וההר מחניקם…

אף כי נתקפחנו מכל פרנסותינו אין הכובש מוַתר על המסים, הא לחוד והא לחוד. אף מחוסרי פרנסה ומחוסרי זכויות-אנושיות מחוייבים לשלם מסים, אם יהודים הם. כל האריים נתחייבו לצאת מתוך הגיטו ה“מנוגע” חוץ מפקידי משרד המסים, הנוגשים בנו בזריזות בלתי מצויה ולא עוד אלא אף חובות של מסים ישנים, שכבר עבר זמנם ובשעתם כמעט שנתבטלו והובאו למנוחה עולמית בתוך הארכיון, הקיצו מחדש ומזעזעים את מנוחתנו. בנוגע ליהודים כל חוב ישן עומד בעצם תקפו ופרעונו עליך. מכל החורין והסדקין שבארכיונים הוצאוּ ופוערים את פיהם לבלענו חיים. מכרי קובר. קיבל דרישת פרעון ל“חוב” של עשרים וארבעה אלף זהוב מלפני אחת עשרה שנה, שעל פי חוקי המדינה כבר נוהג בו דין שכחה ובזמנו נידון לגניזה עולמית.

משעברה גבית המסים לידי הכובש האכזר עמד וגזר: “אל לתת ליהודים שום הנחה”! ראשית – אף מוסדות של צדקה ושל למוד והשכלה – כמו: הקהלה, בתי יתומים, בתי כנסיות, בתי-ספר וכדומה – מחוייבים מעתה לשלם מסים שעד כה היו פטורים מהם. ושנית – אין לעשות הנחות ליהודים בנוגע לתשלומים חלקיים. היהודי מחוייב לשלם את חובו בין שהוא חדש ובין שהוא ישן במלואו, הסיסמה היתה: “קיינע בעגינסטיגונגען פיר יודען”! ²⁶⁶ אבל הצבור היהודי לא יכל לעמוד בגזרה זו וחדל לשלם. פקידי המשרד ישבו מבוטלים כל שעות שרותם ואף נפש חיה לא הופיעה לפניהם. מלאי יאוש ומרי נפש נענעו בידם על כל הענין ואמרו לעצמם: “נפול נא בידי מי שנפל”! כי אין לנו ברירה אחרת.

ראה הכובש כי כן הוא – מיד חזר ממחשבתו הרעה והתחיל לתת ותורים ולעשות הנחות בנוגע לזמני התשלומים, כמו בימים “הטובים” הראשונים התחילו לחלק כל חוב לתשלומים חדשיים. ומיד נוצרו טורים – נחשים ארוכים על יד קופות המשרד, בכדי להפטר לאט לאט מצרת המסים, משנוצר הגיטו והרבה משרדי-מסים נשארו מחוץ לגבול וליהודים אין דריסת הרגל בהם העביר הכובש את חובותיהם היהודיים לתוך המשרדים שנשארו בגיטו. מני אז נתרבה ה“קליינטלה” ואין להכיר שכל כך הרבה צרות אפפונו ונעשינו כמצולה שאין בה דגים. כל יהודי שנתחייב חוב למלכות הרשעה מחַסר את נפשו מצרכיו היותר הכרחיים וממהר לשלם את תשלומו החדשי.

כן, ר' יעקב משלם!..

אבל לא כן נתגלגלו הדברים לחובות שהיהודים נשארו חיבים למשרד הבטוח הצבורי (ספיציאל-פערזיכערונג). כאן נוהגים בכל חומר הדין. זהו מוסד צבורי ועניניו קרובים ביותר אל לב הכובש; ביחוד הוא חס על עניני המבוטחים האריים, שלא תקופח זכותם ומשום זה, כנראה, קפח את זכותם של היהודים. מעשה נורא כזה לא היה עוד לעולמים. רבבות יהודים ודוקא בלתי אמידים, משדרות העובדים שהתפרנסו מיגיע כפיהם, שלמו כל ימיהם לתוך קופת משרד הבטוח הצבורי בכדי להבטיח את עצמם במקרה מחלה או במקרה בטלה וזקנה. משעבר המוסד לידי בונה “אירופא החדשה” בטל את כל זכויות היהודים, שנשארו מקופחים מכל זכות ומכל איזו הנאה שהיא, אפילו להתרפא אצל רופאי המוסד אסור ליהודים. כלל גדול בידו: אין רופא אריי רשאי לרפא חולה יהודי; ואין רופא יהודי רשאי לרפא חולה אריי, זאת אחת, ושנית, היהודים מודרים הנאה מכל מוסד צבורי, אבל יש להם רשות ליסד מוסדות רפואה משלהם, בכספם ועל חשבונם. ולכן חדלה כל הגשת עזרה רפואית ליהודים אף בסניף שברחוב מאריאנסקי והפך לסניף לשם גבית החובות מאת היהודים. וזה שמו אשר יקראו לו: “סניף לעניני היהודים” ו“עניני היהודים” אינם אלא לנגוש מהם את חובותיהם ולרדת לתוך נכסיהם.

ובאמת, בעלי החובות היהודים נמצאים בכל רע. החובות הולכים ונגבים בעריצות יוצאת מן הכלל. הנאצי הממונה על המוסד – יותר משהוא רוצה לעשות לטובת המוסד הוא רוצה לעשות לרעת היהודים, ולכן גזר כי כל החובות שנשארו בידי היהודים צריכים להפרע במלואם ואין לחלקם לתשלומים חדשיים. אפילו על עני שבעניים אין מרחמים, ואין הבדל אם זהו חוב של מאות או של אלפים, וכן אין הבדל אם יש ממה לגבות או אין ממה לגבות. אפילו רהיטים שבורים ומשומשים ששוים פרוטה מוצאים מן הבית, אף אם תחסר פרוטה יוציאו חפץ ששויו מאה. הרהיטים המוצאים נמכרים בפרוטות והחוב במקומו עומד. ואז שבים לעשות חפושים ולבדוק בכל החורין והסדקים בכדי למצוא מזומנים, תכשיטים ועדיים.

גם לי קרה היום מעין זה.

נתחייבתי למשרד הבטוח הצבורי חוב של שש מאות, שבשעתו נפרע על ידי בשטרות של לקוחותי, אלא שמסבת המלחמה לא נפרעו. כשבאו לדרוש ממני את החוב ולא פרעתיו עשו עקול על רהיטי. פניתי איפוא אל “הסניף לעניני היהודים” שיחלקו את פרעונו לתשלומים חדשיים, כפי שהיה נהוג עד כה, ובקשתי הושבה ריקם. נמצאתי בכל רע: מאין אקח לשלם בבת אחת סכום כזה שביחד עם הרבית יעלה לשמונה מאות? נסיתי להלחם. נתפרסמה מכירה פומבית של הרהיטים והמכירה לא יצאה אל הפועל “מפני שלא היו קונים”. ו“קונים” לא היו מפני שהשתדלתי בעוד מועד “שלא יהיו”. אבל היום באו שלושת פקידי המשרד לא עם קונים אלא “עם עגלה” להוציא את הרהיטים. בטלה כל פורמליות; לא עמד לי במצוקתי כל חק וכל מנהג. אם תשלם את כל החוב במלואו (סך 826 זהוב) מוטב ובאם לאו מחכה העגלה על יד השער. תחנוני היו כקול קורא במדבר. לך ודבר אל לב אבן! הבטחתי לשלם את כל החוב לאחר יום אחד – ובקשתי נדחתה. אפילו לדחות לשעה אחת בכדי שאספיק “ללוות כסף” לא הסכימו.

שחקה לי השעה ובקופתי נמצא הסכום הדרוש, קצת משלי וקצת משל כסף זרים, ושוב – ר' יעקב משלם!

9.1.41

חיים הננו; אלא שאין אלה חיים אמתיים רק בבואת החיים. ומדרך הצל, שבו נשקף האדם בעבור צורה. לכאורה אותו האדם, אבל לא אותו שעור קומתו, לא אותו דיוקנו שעל פניו ולא אותו קלסתר גופו. הכל נתעקם ונתעוה. הכל מקבל פנים משונים שכל המתבונן בהם יכירם בגחוך על שפתיו. כל מעשי הכובש נותנים אותות של פסיכוזה, של משוגע לדבר אחד, וכדרך כל שגעון אתה מוצא טרגדיות וקומדיות במקום אחד, ואז אתה נמצא במצב-נפשי קשה: הלבכות? או לצחוק? ויש שאתה בוכה וצוחק כאחד: צחוק מתוך דמעות.

הבאת כליון על הגזע היהודי היא אחד מסעיפי התכנית הפוליטית של הנאציזם, סניף, סניף ורשעתו ועריצותו. העקרון הגזעי בהנהלת מלוכה הוא המצאה ברברית שלא היה כמותה מימות עולם. ולכן קשה מאד להגשימו בחיים. כשבאים להגשים נפגשים מעצורים ומכשולים על כל צעד. וכשאתה בא להסיר את המכשולים אתה נמצא במצב מגוחך. אורחים מחוץ לארץ פסקו כעת לבוא אלינו. אבל אלמלי באו אלה, שהיו אורחים קבועים בורשה שלפני המלחמה, וראו את הגדר מזה ומזה לרוחב רחוב נלבקי, שבאמציעותה יש מקום מעבר חפשי רק לטרם האריי, ועל ידה משמר צבאי עם חרב מעופפת לשמור את הדרך אל הרובע האריי, וכל זה בכדי שלא תארע “תקלה”, שיהודי יעבור את הגבול ויציג את כף רגלו באדמת “בערזענשטראססע” (ביעלאנסקי לפנים) – כן, אלמלי התבוננו אל מחזה בדיקת התעודות של עוברי הגבול האריים, הכמהים להתגנב אל הז’ידקים בעצם היום, בראש הומיות ולעיני מאות איש – היו צוחקים צחוק שטני בכל פה. והיו אומרים לעצמם: אנשים שאינם לקויים ברוחם אינם מתעסקים בשטויות כאלה.

או מחזה אחר:

בקרן רחובות חלודנה-ז’לאזנה מקום מפולש והטרם האריי עובר בו ולכן הוא זקוק לשמירה מיוחדת, עומד משמר צבאי ודורש מכל העוברים ושבים היהודים, שברבבותיהם הם עוברים בדרך זו, מפני שהיא הדרך היחידה המחברת את שני הגיטות (הנלבקאי והגרזיבובי), שיתנו לו “כבוד” על ידי גלוי ראש. ולא רק העוברים רגלי מחוייבים בגלוי ראש אלא אף נוסעי הטרם היהודי מוכרחים להסיר את כובעיהם בשהם מגיעים לאותו מקום. הקונדוקטור האריי מזהיר מפני הסכנה ומכריז:

– הסרת כובעים!! אמרו מה שתאמרו: אומה העסוקה בשטויות כאלה חשודה בעיני שאין ברוחה נכונה; ששגעון תקפתה!

וכעת מחזה אקזוטי שלישי העולה על כלם:

בתי-היראה של יתר האמונות שנמצאים בתוך חומות הגיטו נסגרו והוקפו חומות גבוהות בכדי שהמתפללים האריים לא יהיו זקוקים לעבור דרך רחובות הגיטו בלכתם להתפלל. רק בית-יראה אחד ברחוב לשנה – זה שבשכונת רחוב סולנה – אף כי הוא נמצא בתוך סביבה “טמאה” נשאר פתוח והשכינה הקטולית תלין בו תמיד. דלתיו פתוחות לרוָחה לכל מבקש דבר “יעזוס” והוא אמנם מלא תמיד מפה לפה מתפללים ושופכי שיח לפני אביהם, בן אלהים, שבשמים.

אבל התדעו מי המה “הנוצרים” היראים והחרדים האלה? לא, חלילה, “נוצרים מגזע”, אלא נוצרים משומדים, ילידי הגזע היהודי שנפשם צמאה ל“דת האהבה” ונשארו בשפלותם הגזעית אף לאחר הטבילה. זוהי טרגדיה-קומדיה יחידה במינה! נוצרים “מסורים בלב ונפש” אל דתם נושאים את “תו החרפה” על ימינם ואת הצלב הקדוש בשמאלם. ולא עוד – אלא אף כומר נמצא להם שמגזע יהודי הוא ומחויב הוא על פי הדין, אף כי כהן לאל יחסן הוא, להיות מעוטף ב“תו החרפה”. ברובע האריי אין להם מקום כי דינם כדין יהודים; ולכן הקצה בשבילם הכובש בית-תפלה מיוחד בתוך חומות הגיטו ואמר להם:

– גם אלהיכם יהודי הוא! לכו שניכם אל הגיטו! –

18.1.41

הרגל נעשה טבע – אפילו ל“טבע” שהוא נגד הטבע. חיי הגיטו הם מפלצת, ואף על פי כן לא רק שאנו “חיים” אלא אף “צוהלים ושמחים” ויוצאים במחול בשירה ובזמרה בנשפי חשק ובמסבות שונות. לאחר ש“הגענו לזמן הזה” ולא באה עלינו כליון גברה בנו האמונה ב“נצח ישראל”. יש ששמחים דוקא מתוך יאוש ונונוּן גופני ורוחני. אלה שמאמינים בכחנו הנצחי שמחים מפני שהם בטוחים שסוף סוף “נצא מאפלה לאורה” ונזכה לימים טובים מאלה; ואלה שצרותיהם אכלו את חצי בשרם ואת חצי נשמתם ועומדים על סף הכליון, רוצים להנות קצת מן “החיים”, כל זמן שהנשמה בקרבם. ואולי בזה טמון סוד קיומנו. אנחנו מסתגלים לכל מצב שהוא ומוסיפים לחיות ולהתקיים; יהיו חיי צער – אבל אין העלבון שבו מוציא אותו מכלל קיום. סגרו אותנו בתוך חומות הגיטו ואין לנו שום חבור חי עם העולם החיצון. אטו משום זה נתם לגווֹע? יהיו לנו אבותינו וזקנינו למופת: כפותים וחנוקים בתוך הגיטו של ימי הבינים לא חדלו ליצור את תרבותנו ולהמשיך את חיינו הגשמיים והרוחניים. הלאה היאוש! ילא כל עט לציר את דלותנו. לאורך המדרכות, בימי קור עז, שאין שום בריה יכולה לעמוד בו, מתגלגלות עטופות סחבות משפחות שלמות ואינן מבקשות נדבות אלא מתיפחות בקול קורע לבבות. מקופלים בקופה אחת, אב ואם על ילדיהם הקטנים והחולים, כלם בוכים ומיללים וממלאים את האויר בהד אנקותיהם ובכיותיהם; אבל אין איש פונה אליהם ואין מי שיושיט להם פרוטה מפני שמרבוי השנוררות הקשיחו הלבבות. קופות של אביונים וקבצנים הסרוחים על כפור וקרח וקורעים שמים בזעקתם תמצא כל כל צעד ושעל, ומרוב הרגל אל המחזה המחריד הזה אין אתה מתרשם יותר. כל נגעי אלוהים, כל חדלי אישים, כל הבזויים והמתועבים, שהיו עד כה מפוזרים ומפורדים בכל רחבי פולניה גורשו ממקומות משכן קבצנותם והתכנסו בורשה. ועם יצירת הגיטו התרכזו בחומותיה. וכל הקבצנות המנוּולת והבזויה הזאת יצאה החוצה. באשרנו שמובדלים מן העולם הננו ואין איש נכרי מן החוץ בא לבקרנו. בפני עצמנו חדלנו כבר להתבייש. אבל אלמלי בא נכרי לראות את כל זה היו פניו מתאדמות מבושה. אין עושי הצדקה שלנו שמים אל לבם שילדים בני חמש ושש מתגלגלות בחלאתם בראש חוצות ונותנים בשיר קולם, או שבאים בטענה אל “הלבבות היהודיים”, אל “רחמנים בני רחמנים” שאין לבם מתעורר לחומלה עליהם ומשאירים אותם מזי רעב וכפן.

כל זה אמור בקבצנים מדופלמים, שהשנוררות היא פרנסתם.

אבל יש שדרות שלמות שגוֹועים לאט לאט מרעב ומקור בצנעה. רבבות משפחות נתקפחו מפרנסותיהם וירדו מנכסיהם. עקירת הדירה גרמה לעקירת הפרנסה. נתפזרו הלקוחות ולכן נשארו דלים וריקים בלי שום משען ומשענה. ואלה הן על פי רוב משפחות כבודות שפניהם מלבינות כשהן באות לספר על ענים ומצוקתם. קשה לראות בצערן של אלה. ככר לחם חצי לבן שמשקלו קילו – חמשה זהובים; קילו חמאה – שלושים זהוב; קילו בשר – שנים עשר זהוב; ליטר חלב – שלושה זהובים; וקילו פחם – זהוב.

אראה בנחמה – שבעיני ראיתי שתגרן אחד עמד על יד סלו, שבתחתיתו הונחו חתיכות פחם אחדות, והכריז על סחורתו, שמחירה: כל קילו – שמונים פרוטות, ונשים מרודות ומדוכאות בקשו לשקול בשבילן חצי קילו פחם ושלמו ארבעים פרוטות.

אבל כביתר בשעתה – עניות ודלות מזה והלולא וחנגא מזה.

היהודים בתמימותם חשבו את “החוץ מעסקים” להנחה ידועה, שלא באה אלא בכדי למנוע מן הדלדול אנשים חפים מכל פשע שנגזרה עליהם גזרה באשמת מוצאם הגזעי. דירה לגור בה אפשר למצוא בכל מקום ובכל עת ובכל שעה; לא כן מקום ראוי והגון לעסק. אין זה מצוי ישכיח כל כך: לזה דרוש זמן ידוע.

ככה חשבו היהודים. אבל – רבות מחשבות בלב הנרדף ועצת הרודף היא תקום.

דחוי הזמן לעקירת החנויות ועסקים לא היה אלא תחבולה בכדי לגזול מאת בעליהם היהודים את הסחורות וכל מה שבהם. תיכף לעקירת הדירות והאיסור ליהודי להציג את כף רגלו ברובע האריי נכנס לתקפו וממילא גם ההכרח לסגור את החנויות והעסקים – עמד הנאצי וחתם אותם בחותמו; כלומר: מעתה אין לך הרשות להכנס לתוך חנותך ופקעה בעלותך עליה. יש לך מפתחות ואין לך הרשות להשתמש בהם. בעינים כלות ובלב חרד חכו המגורשים לסוף המפעל. הלב נבא רעות, אבל ניצוץ של תקוה לא כבה. והנה – הרעים הרעם וכל פנים קבצו פארור, עוני ודלות באו כתומם ביום אחד.

מודעה “מאירת עינים” מכריזה שכל ההון היהודי הנמצא מחוץ לרובע היהודי הוחרם ולבעליו הראשונים – לא רק שאין להם רשות להוציאו ולהעבירו ממקום למקום, אלא שאסור להם אפילו להכנס לתוך חנויותיהם. וכדין כל חרם הוא אסור בהנאה. זאת אומרת: שעשרות מליונים יהודיים נחמסו ללא כל חטא ופשע. העברת קולמוס אחת – ואתה נמצא עירום כביום הוָלדך. אתה קורא את דברי הרצח “הלגליים” וכעס אין אונים לוחץ את לבך. מחשבת נקמה בלתי פוסקת מטרידה אותך כל הימים:

– מתי יבוא יום השלוּם? מתי יבוא יום הפקודה? מבלי משים עולה על זכרונך הפסוק:

– בת-גרמניה השדודה! אשרי מי שישלם לך גמולך שגמלת לנו!

20.1.41

רבבות משפחות נתדלדלו עד היסוד בהעברת קולמוס אחת. ממשלות זדון כבר היו לעולמים. נקבעו על ידן חוקי עמל ואון לפי מהותם, אבל מפני שידעו קצת בושת הכניסו את “הקדושה לתוך הטומאה”. הערימו להכניס את האזרח לתוך חכה של מסים בעקיפין; דלדלו אותו “על פי החוק”, לטובתו, באמתלאות “חוקיות” מחוכמות – וכל זה מפני הבושה, מפני הזהירות להתנהג נגד ההומניות המקובלת באותו הדור ובאותה השעה. לא כן הנאציזם הרצחני בנוגע לעם חרמו – היהודים!

שלא בידיעה הוא מתנהג על פי הכלל התלמודי: כל מה שקנה עבד קנה רבו. כלל גדול בידו: אין לו ליהודי שום דבר משלו. איננו אדון לכל מה שברשותו. כל זמן שאין לו לנאצי הטמא צורך במטלטליו הרשות בידו להשתמש בהם. אבל מאותו הרגע שהנאצי חומד בהם מיד בעלותו מסתלקת; ולא עוד אלא שהיהודי הנגזל מחויב במו ידיו לסייע לנאצי הגזלן להעבירם מרשות לרשות. במקרים כאלה אין צורך בשום הצטדקות ובשום אמתלאות.

– “תן”! ואם לאו – ירה תירה.

משיצאה הפקודה ע“ד ה”רובע היהודי" (גיטו בלע"ז) נאמר בה מפורש שהחיוב לעקירת הדירות מתוך הרובע האריי נוגע רק לדירות פרטיות, מקום משכנם של בני אדם, אבל לא לחנויות ולבתי מסחר, שבנוגע להם תופיע פקודה חדשה. היהודים קראו והאמינו. כי השכחה מצויה אצלם - אסונם ואשרם גם יחד. שכחו שאין אלה אלא דברי גזלן החי על חרבו, שתוכו אָון ומרמה. שכחו שאין זו ממשלה אלא חבריה של מנוּולים ובני בליעל שאינם בכלל בני אדם.

העד היותר נאמן למצב שנוצר הוא שני המכתבים שועדי החצרות קבלו היום מאת האינז' טשרניאקוב נשיא הקהלה. באחד הוא מטיל מס חדש, שני זהובים לחודש מכל גולגולת, לטובת הרעבים. סמן הוא שהעניות כבר הגיעה למעלה ראש. אין זה ממדת הקהלה לדאוג לצרכיו של מי שהוא ולהשביע רעבים. עד כה ידעה רק לקחת. לא התנגדה שיתנו אחרים, אבל בתנאי שלא יהיה זה על חשבונה. אבל לעומת זאת ידעה לקחת. כמעט בכל יום הוטל על ידה איזה מס חדש שנבלע ולא נודע אל קרבה. במכתב הנזכר יצאה איפוא הקהלה מגדרה. “העזרה העצמית” סגרה את כל בתי התמחוי שהתכלכלו עד כה בהכנסותיה. רבבות נצרכים נשארו בלי לחם, שכבר שכחו את טעמו, ואפילו בלי תבשיל חם. התחילו יראים מפני חמס ושוד בעצם היום. לודז היתה להם למופת. ולכן החליטה הקהלה לעמוד בפרץ ובכדי למנוע מפני פרעות של רעב הטילה מס של חובה, שאינו נדבה. אם הקהלה שלנו מתחילה לרחם על בריותיה – אין זה סמן טוב.

אבל לאותו המכתב הנזכר רצוף עוד מכתב ובו בקשה שאינה אלא תחנונים. נכתבה בלשון רכה ובדרך עצה טובה, שביון השורות היה יותר מאשר בתוך השורות, ותכנו: אל לערוך נשפי חשק ומסבות של שמחה בשעה שהרבה מאחינו סובלים מלחץ נורא. לא עתה היא השעה לערוך שמחות פומביות. מן הראוי להמנע מזה. וכשנשפים כאלה נערכים לשם צדקה יש להסתפק במסבה צנועה וענוה ולהמנע מעליזות רעשנית וצוחנית.

זה לעומת זה עשה האלהים!

25.1.41

הנוכל עמוד? שאלה זו נשאת על כל לשון. היא נשאלת על פי רוב בטון יאושי, כאלו בקרב לבו הוא כבר יודע שאין כל תקוה שנוכל עמוד, אלא שלשם וַדאות הוא רוצה לשמוע גם דעת אחרים. התשובה הסטרוטיפית היא כמקובל אצל מאמינים בני מאמינים: ה' אלהים הוא היודע!

ולעת כזאת אין לך תרופה יותר מועילה ומבריאה מלהיות מאמין דתי. הלז – ראשית כל הוא מקבל יסורין באהבה; יש לו בטחון שה' לא יטוש את עמו ונחלתו. הבטחון הוא אחד מיסודות אמונתו.

מי שככה לו אשריהו!

על פי שכל נתם לגווּע. מהיכן נחיה? מי שמוציא ואינו מכניס סופו לכליון; וזה מצבנו. אנחנו זקוקים לגויים ואין הגויים זקוקים לנו. אנחנו קונים מהם מכולת, ובין שהיא לגלית ובין שהיא מוברחה אנחנו משלמים בעדה בכסף מלא; לא כן הגויים: אין להם דריסת הרגל במחננו ומשום זה אין להם שום אפשרות לקנות מאתנו מה שהוא. יוצא איפוא: כי הסכומים היוצאים שוב אינם שבים. נדמינו לבאר שמקורה נסתם. המים הנקוים ידלו ואחרים אינם נובעים במקומם. ואף על פי כן אנו חיים. אמנם חיים של בושה וחרפה. אבל אין אנו מצטערים מזה: כי הכל לפי המבייש. בחילה הדדית.

וכשם שאבותינו התאחזו בגיטו ולא חדלו ליצור ערכים תרבותיים אף בהיותם שנואים ובזויים אף אנו נעשה כמוהם.

הדלות הולכת ומוסיפה. בני אדם שעוד היו שבעים אתמול היום הם זקוקים לבתי-התמחוי של “העזרה העצמית”. עד כה עוד היו משפחות שהתכלכלו משארית הפלטה של שנות השׂובע, שכבר אזלה, ועתה בביתם אין לחם ובתנורם אין אש. בני אדם כאלה מתכלכלים כעת רק מלגימת המרק שנמכרת להם בעד ארבעים פרוטות (בראשונה ניתנה לגימה זו בחנם לכל דכפין; כשדחקה השעה – התחילו משלמים בעדה שלושים פרוטות; ולבסוף נתיקרה עד ארבעים) שאוכלים אותה עם פת קיבר פעם ליום. זוהי כל הזנתם. יש שאתה פוגש בידידך משכבר הימים ואין אתה מכיר בו: כל כך כחש בשרוֹ ונתמעטו חלבו ודמוֹ. כל זה בא לו מהיותו סובל רעב. ואם עני בן טובים אתה – אחריתך עדי אובד. ארוכה תהיה גסיסתך!

בחודש האחרון באה “העזרה העצמית” עד משבר ומחוסר אמצעים נסגרו בתי-התמחוי שלה. שועת הנצרכים וזעקתם עלתה השמימה. לאן ילכו? במה יחיו את נפשם? אז התחילה תנועה לפתוח בתי-תמחוי בכל חצר; וכדרך גוברין יהודאין הרבו לדבר מעשות. לא היה קץ למריבות ולסכסוכים פנימיים בין ה“פרעזעסים” בינם לבין עצמם ובין ה“נשים הכבודות” בינן לבין עצמן. כמו שאין הלולא בלי תגרא כך לא היה בית תמחוי בלי ריבות ומדנים. ככה היה הדבר תלוי ועומד כחודש ימים עד שהמשבר “עבר” ובתי התמחוי הצבוריים שוב נפתחו.

אוי לנו כשהם סגורים ואבוי לנו כשהם פתוחים!

עד כה התקיימו בתי התמחוי מנדבות פרטיות שהמציאו “ועדי החצר”, בבחינת: כל איש אשר ידבנו לבו. אבל מחודש לחודש נתמעטו ההכנסות. דיה היתה לאמתלא קלה שהמנדב יקפוץ את ידו. פעם שמע שגונבים; פעם לא נהגו בו כבוד ולא מלאו את בקשתו לטובת איזה נצרך שהוא אפוטרופסו; ופעם הוא סתם שומר איבה ל“פרעזעס” ומתוך שהוא שונא לחזן אינו קופץ בשעת אמירת “קדוש”. הנדבות נעשו איפוא ארעיות ומקריות ואי-אפשר היה לסמוך עליהן. והדחקות הולכת וגדלה מיום ליום. ולכן עמדה הקהלה – שמועה מהלכת שיד העזרה העצמית באמצע ובעטיה עשתה הקהלה מה שעשתה – וקבעה מס חדש, חדש: שני זהובים לגולגולת לכלכלת הרעבים. אבל על ידי זה גדלה המהומה עוד יותר. אין יראת הקהלה על פני יהודי ורשה. היא גוזרת והם מבטלים. המס החדש הזה שעוד טרם נגבה ממנו אף פרוטה, הטיל רעש במחנה המנדבים, כביכול, ובקצפם העז הם מאיימים ואומרים: לא נשלם! הקרבנות הראשונים יהיו, כמובן, “ועדי החצר”, שאין כחם לכפות. ובתוך הערבוביה הרמאי והקמצן יהא נשכר: יחדל לתרום לטובת “ועדי החצר” באמתלא שאין ידו משגת לשלם כפלים; ואף לקהלה לא יתן מפני ש“כבר אין לו כח לתת”. איך יסתדר הענין – יגידו הימים הקרובים.

איך שהוא – אבל בתי התמחוי נפתחו שוב. כונתי לבתי התמחוי המתכלכלים ע“י השותפים: ה”דז’ונט" ו“העזרה העצמית”. לגימת המרק נתיקרה עד כדי ארבעים פרוטות. הנצרכים נתרבו כפלים: מחמישים אלף עד מאה אלף. אבל היאריכו ימים? רק לאלהים פתרונים!

26.1.41

מי שאינו מאמין ב“נצח ישראל”, זכאי הוא להגיד, שהקיץ הקץ על יהדות פולניה. אף נכרים משתוממים לראות את כחנו החיוני והנצחי. יש בה בשדרתנו העממית איזה לוז המחיינו ומקיימנו ומצילנו. מי שמאמין בנסים ובהשגחה פרטית – יאמין; אשריהו! והכופרים בנסים אף הם יודו שטבוע בנו איזה “כח ראשון” המעמידנו ומשאירנו.

אין הברבר ה“תרבותי” מפסיק ממלאכתו לעקור קהלות שלמות ממקום מַטען. מאדמת חבל ווארטה שנספחה ל“רייך” התחיל בסוף שנת 1939 תיכף לכבושה ועם קהלת פיאסעצ’נא ומלבה סים בשנת 1940. אין פרטי הגירושים האלה והצד הדרמתי שבהם בשעה שנגזרה הגזרה ידועים לי היטב. רושמי רשימות מקומיים בודאי יספרו לדור יבוא את כל אשר קרום בפרטות פרטיכלית. אבל בעיני ראיתי את הגולים לאחר שבאו לורשה ומן הצורך היה להכניסם לאיזו נקודת-פליטים חדשה. נקודה זו נוסדה ברחוב דזלינה 15 בבית הכנסת “אחיעבר” לשעבר ועוד במקומות אחדים. ומי שראה מחזה-תוגה זה לא ישכחנו כל ימיו. יחפים וערומים, קפואים מקר, עיפים ויגעים עד לידי אפיסת-הכחות המוחלטת באו אל “המנוחה” בדירה עזובה ושוממה, מלאה טחב וקור, חסרת תנור ופחם ושכבו “לנוח” על רצפה מלוכלכה מלאה אשפה ורמשים. כשגורשו לא נתנו להם להוציא אף שרוך נעל מביתם. ביום בהיר אחד, מבלי מודעה מוקדמת ומבלי נתינת שהות כל שהיא נגזרה הגזרה ולא היה להם פנאי להציל אף מעט מן המעט מכל הונם ורכושם. בין עשיר ובין עני, בין סוחר ובין בעל מלאכה, בין פקיד ובין פועל, בין בעל עסק ובין הולך בטל, בין חולים ובין זקנים, בין נשים זקנות ובין ילדים רכים, כל הקהלה על כל אנשיה ונשיה עזבה את בתיה ונחלותיה, את סחורותיה ומטלטליה, את בתי-כנסיותיה וקברות אבותיה ויצאה ביום חורף עז ובקור לוהט אל הגולה. הפעם ראיתי מה זאת גלות, הפעם הבינותי את גורלנו בין העמים באדמה זרה ונכריה. אבל – אל ספוד ואל בכות! צריך להמציא “לחם לחיים ותכריכים למתים”. – ומפעל העזרה התחיל. עשינו לפי יכלתנו ולפי כחותינו; אבל סוף סוף על פי נוסח ורשה. הגשנו לאומללים פרורים, כי כבר עיפה היד המנדבת, בכל יום מכריזים על מפעל צדקה אחר; בכל יום קוראים לנדבות כסף ומכריזים על “לגימת מרק” ודורשים הלבשה לערומים. כבר חדלנו להתרשם למראה עוני ודלות. מאה ועשרים נקודות-פליטים מתקיימים כהיום בורשה שבהם מצאו מקלט המונים רעבים וערומים, גולים ומגורשים, חלכאים ונדכאים, דוויים וסחופים, חולים ומטורפים – ומי זה איפוא יתרשם מהידיעה שנוספה עוד נקודה אומללה אחת?

והנה היום הגיעתני “בשורה” חדשה: שוב נעקרו ממקומות מטען מאות משפחות ההולכות רגלי לורשה. שוב גירוש בעצם החורף הקשה! שמועה מהלכת שעוד שבעים ושנים אלף איש יצאו בגולה וכל אלה עתידים לבוא אל הגיטו הורשאי המלומד בהכנסת אורחים. ועוד: בכל הברבריות הזאת יש שיטה. מאחורי הפרגוד שמעו, כי הרוצח החליט להקים שלושה “כנוסים” יהודיים: הכנוס הורשאי, הכנוס הרדוֹמי; והכנוס הלובליני. חוץ משלושת הכנוסים האלה לא ימצא יהודי אף לרפואה בכל רחבי ה“גענעראל גובערנעמען”. ובאופן כזה יקל לו לרוצח לעשות בהם כלה לא לאחדים אלא בסיטונות. אין מן הנמנע שיזרק בנו מלמעלה פצצות להמיתנו. בכל אופן נהפך לפריים, לשדרה היותר תחתונה בחברה האנושית, לאברים מדולדלים ולנגועי מחלות ופצעים, לפושעים וחוטאים על פת לחם. לגוי מתועב ובזוי, לחלאת בני אדם. המחלות תעשינה בנו שמות, הרעב ירבה חוטאים ופושעים; העניות תגדל בוערים ובורים וסופנו – לנונוּן חמרי ורוחני.

אבל – לא ינום ולא יישן שומר ישראל!

מערבות אפריקה באות בשורות טובות. היהודים בשלהם – מפלתו קרובה לבוא. מצוקתו גדולה משלנו, שותפו השלומיאלי כבר כרע נפל ולא יוסיף קום. זוהי התחלת הסוף.

וברי לנו שסופנו לאורה ולפדות וסופו לאבדון וכליון.

31.1.41

קשה למצוא שיטה בעריצותו של הכובש. עושי דברו ב“גענעראל-גובערנעמען” פיהם מלא תהלת עצמם. אין קצה למאמרי שבח בקשר עם נסיעתו של פראנק, שנסע מ“דיסטריקט” ל“דיסטריקט” (ורשה – רדום – לובלין) לפקוד את צבא שלוחיו המוציאים אל הפעל את פקודותיו והוראותיו. נראה באמת שאינם מושפעים ממאמר החכם היהודי: “יהללוך זרים ולא פיך”. אבל אנחנו הקרובים אל החלל יודעים היטב שהכל שקר מוחלט; שהכל בנוי על רמאות, על זריקת אבק בעיני הבריות, הרחוקים ממקום המעשה, ועל מליצה ריקה ושדופה שמטרתה להטעות ולהונות. אבל הפעם לא זה העקר. אחרי המפלה, שהיהודים במצוקתם הנוראה מאמינים בה שבוא תבוא כאמונתם בביאת המשיח, יוָכחו כלם בבלוף הנאצי וסופו יוכיח על תחלתו. אבל בינתים אוי ואבוי לנו שנפלנו בידו. אין קצה לרעבונו הסדיסטי בכדי למלא את תאותו לענוּי היהודים; ענוי לשם ענוי; ענוי בכדי להשמיד להרוג ולאַבד כהמן בשעתו. ואולי עוד יותר מהמן: כי טוב טוב המות מענויים נוראים כאלה, שעברו בימים האחרונים על היהודים יושבי העירות הסמוכות לורשה, שגורשו ממטותיהם באשמורת הבוקר ביום חורף עז. מי שלא ראה היום ותמול שלשום את גולי פרושקוב, וולוכי, קאריצ’ב ושל יתר העירות בסביבת ורשה בהכנסם דוויים וסחופים, רעבים וצמאים, קפואים מקור ומעונים מן הדרך אל הגיטו הורשאי לא ראה גלות מימיו. בכוּ דוקא אלה שפגשום על דרכם והרעה עוד טרם נגעה אל נפשם ואל בשרם; הגולים עצמם לא בכו כלל וכלל מרוב יאוש ומקוצר רוח. איזה רזיגנציה עמוקה כשאול חדרה לתוך תוכם, שאבּנה את רגשותיהם והקהה את רגישותם והחשיכה את ניצוצות התקוה המהבהבים בעיני כל חי. המיטיב לקרוא את כתב הנשמה קרא מתוך פניהם את השאלה:

– על מה זה ולמה? אם חטאנו – הגידו לנו ונדעה!

היום נכנסו אל הגיטו הורשאי שלושת אלפים גולים חדשים וחובתנו היתה להמציא לאומללים אלה מקום מקלט חדש נוסף על מאה ועשרים מקומות המקלט הישנים' שאינם אלא קנים לכל נגע ולכל מחלה מתדבקת.

כאמור, גורשו ממטותיהם באשמורת הבוקר וסרדיוטי “המנהיג” לא נתנו להם להוציא אף שוה פרוטה בין בכסף, בין במטלטלים ובין במכולת באימם עליהם שירה יירו. בטרם צאתם לדרך גלותם נעשתה בדיקה בכיסיהם ובכל המקומות הצנועים שבגופם ושבבגדיהם, ובאין פרוטה בכיס וכסות לגוף על נשיהם וטפיהם, זקניהם ונמושותיהם ולפעמים אפילו בלי נעלים ברגליהם ובלי מקל ביד היו אנוסים לעזוב את בתיהם ונחלותיהם ואת מקום קבורת אבותיהם וללכת… לאן? ומתי? בקר עז ונורא שאין שום חי יכול לעמוד בו!

הגיטו הורשאי מוקף מכל צד פרברים אריים. כשהגולים באו עד הגבול המסומן בין הגיטו ובין הרובעים האריים עשו אצלם בדיקה חדשה. אם מי שהוא הציל איזה דבר-ערך הוא עבר תיכף מרשות לרשות. ולא עוד – אלא שבדקו אף הנמושות והחולים שנסעו בעגלות ואם נזדמנה להם לסרדיוטים קצת מכולת נחמסה אף היא.

"ארור האומר: נקום! מי שיאמר יגיד נא: נקמה זו מה היא?! כי הנקמה העתיקה: “אשרי מי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע” אין בה בכדי למלא את תאות הנקמה העצורה כאש כעצמותינו היבשות…

11.2.41

הטרגדיה הגדולה שלנו איננה מעור אחד, אלא היא מסתעפת לכמה וכמה סעיפים שכל אחד הוא טרגדיה קטנה בפני עצמה.

כלל גדול קבע הכובש העריץ: אין היהודים רשאים להנות משום שרות צבורית שהאריים והיהודים היו עד כה משותפים בה. היהודים – לא רק שהם חיים בפני עצמם, מובדלים ומופרשים מהעולם האריי, אלא אף הם בעצמם נושאים בעול כל צרכיהם בין שהם גשמיים ובין שהם רוחניים. ובכן, כל מה שהשקיעו היהודים עד כה במוסדות צבוריים, שנוסדו לשם שמוש הצבור שבמדינה בלי הבדל גזע ודת הולך לאבוד. משרד הבטוח הצבורי, שנועד להגשת עזרה רפואית לשדרת העובדים והפקידים, וגם להבטחת בריאותם בשעת מחלה, ואת קיומם החמרי בשעת זקנה – סגור בפני היהודים. חדלה כל עזרה רפואית: על היהודים לקבל אותה ב“טאָז”; ²⁶⁷ולא עוד אלא שבנוגע לעזרה הרפואית קים איסור מוקדם המוציא מן הכלל את אפשרותה והוא: אין הרופא האריי רשאי לרפא חולים יהודים. פסק כל תשלום אֶמריטוֹרלי לעת זקנה; פסקה כל הנאה שהיא שהמובטחים מקבלים אותה לא בתור נדבה, אלא בתור תשלום-חוזר בעד התשלומים החדשיים שנותן העבודה ומקבליה השקיעו במוסד. זהו אחד מיסודות היושר הסוציאלי שבוני “אירופה החדשה” הניחו לבנינם הנהדר שיוקם על ידיהם לאחר שינצחו.

סוף דבר: היהודים מודרים מאיזו הנאה שהיא ממוסד שנוצר לתועלת הרבים בין שהוא ממלכתי, בין שהוא עירוני ובין שהוא צבורי. היוצא מזה – אף בית החולים הנהדר שברחוב טשיסטא נגזל מהם. עד כה התכלכל על חשבון העיריה. זכות זאת היתה למעל מכל ספק: הלוא אין זה אלא תשלום-חוזר בעד המסים ש“העיריה” מקבלת מאת היהודים; ובתור קבוץ שרובו סוחרים ובעלי תעשיה חלקם במסי-העיריה גדול משל אחרים. ה“עיריה” הורשאית היתה אנטישמית ולא התנהגה ביושר עם אזרחיה היהודים. אבל גם היא, עם כל שנאתה ליהודים, היתה מוכרחה לענות: “אמן”! על דרישת-יושר סוציאלית כעין כלכלת בית החולים היהודי שברחוב טשיסטא. וזה היה בית חולים מיוחד במינו. מכל הבחינות עמד על מרום תעודתו. הכחות הרפואיים מבין הרופאים היהודים שעמדו לשמשו היו מן המצוינים והיותר מפורסמים. דורות יהודיים השקיעו בו תועפות כסף וזהב בכדי לכוננו, לסדרו ולצידו בכל מיני מכשירים מודרניים, שאין כמותם ביתר בתי החולים הורשאיים. שונאי ישראל מבין הרופאים הפולנים (ומי מהם לא היה שונא לישראל?) לטשו עין לכל המכשירים היקרים האלה עוד בימי השלוה. גינו את הסדרים הפנימיים שבו; ובזה היתה קצת אמת; אבל בנשימה אחת לא פסקו להרים על נס את מערכת מכשיריו ואת בנינו.

וכאן מתחיל הטרגדיה בת שתי מערכות של ביה"ח היהודי שברחוב טשיסטא.

מערכה ראשונה: בית החולים נמצא מחוץ לתחום היהודי, כי רחוב טשיסטא הוא בקצה העיר, רחוק מהגיטו היהודי. ולפיכך – נגזר דינו להוציאו מידי היהודים ולמסרו לידי “העיריה”. שתי מניעות “חוקיות” גרמו לזה: בנינו מחוץ לגיטו, ותקציבו אינו מוטל עוד על העיריה. היהודים מחוייבים לרפא את חוליהם על חשבונם הם ובתקציב העיריה אין להם מעתה שום חלק. הקהלה נצטוותה איפוא להעבירו לתוך הגיטו. אבל בתוך החומות לא נמצא בנין מתאים לבית חולים בן כמה אגפים. זאת אחת. ושנית: איפה תקח הקהלה המדולדלה אמצעים לכלכלתו? אבל – יגעת ומצאת תאמין! בכדי להספיק את תקציבו הטילו עלינו מס מיוחד, שכל בעל בעם ישראל תורמו כפי יכלתו וכפי נדבת לבו. בכל חצר יש ממונה על מס זה. בכל חודש גובים באים לגבותו. אבל מפני הדחקות והעניות אינו נגבה אף למחציתו. מאיימים וחוזרים ומאיימים מחוגי הקהלה שכל המונע את עצמו מפרעון מס ביה"ח יוקח לעבודת אונס, אבל הרוב אינו חושש לאיומים יהודיים ור' יעקב אינו משלם. והקהלה אנוסה להכריז מזמן לזמן על מגביות של לבנים, של כרים וכסתות ושל כפות ומזלגות. ובני ישראל – יש נתבעים ונותנים ויש נתבעים ואינם נותנים. בתנאים כאלה אין לקנא בחולים.

כשהתחילו לחפש אחרי בנין מתאים מצאנו את עצמנו בכל רע. מאין יוקח? והנה מפני שקשה היה למצוא אחד קל היה למצוא ארבעה בנינים. חָלק. הקהלה נצטותה איפוא להעבירו לתוך הגיטו. אבל בתוך החומות לא פנימיות העבר לבנין ביה“ס הריק שברחוב סטאווקי; למחלות חירורגיות לרחוב לשנה 1, לבנין הריק של הדירקציה למונופול של יי”ש; למחלות מתדבקות – לרחוב לשנה 78, בנין ולשעבר, כמדומני, היה בו בי“ס ואחר כך “קבאראנטינה”; ולמחלות גיניקולוגיות – לביה”ח של הד“ר גורוייץ שברחוב טלומַצקה. עד כאן מערכה ראשונה. ומערכה שניה? גם היא מענינת וטרגית. כשנגשו להעביר את ביה”ח לאגפיו עמדה “העיריה” ההומאנית ולא נתנה לרופאים היהודים להוציא ממנו את מכשיריו היקרים, שהם מקנת כסף יהודי. הרשות בידכם ללכת לכל אשר תלכו; אבל בידים ריקות; במכשירים לא נתן לנגוע; שלנו הם. ודוקא בריב זה שבין הרופאים הפולנים והרופאים היהודים הכובש לא התערב: הוא הרשה להעביר את הכל. רושמי רשומות מבין הרופאים היהודים בודאי יספרו לדורות הבאים את גלגולי הריב לכל פרטיהם. לי אינו ידוע לכל פרטיו. אבל הצד הטרגי שבדבר הבינונו כלנו. סוף סוף הצלחנו להעביר אל הגיטו את כל המכשירים, אבל לא בהיתר אלא בגנבה. עשו את זה בסכנת נפשות ממש. מספרים גבורות ונפלאות שהראו רופאים יחידים. העברת ביה“ח ארכה כחדשיִם. כל הזמן הארך הזה היינו עמוסי עבודה אחראית ומסוכנת. עובדי ביה”ח לא ידעו מנוחה. צריך היה להערים הערמות ולחבל תחבולות בכדי להציל הון ישראל מגזלה והחרמה. לשמחת לבנו – ספר לי רופא יהודי – הצלחנו להעביר את כל המכשירים אף כי זה עלה לנו בעמל רב. פשוט, בהוצאות מרובות ובסכנת נפשות!

וגם הפעם הכריזה הקהלה על מגבית מיוחדת. מגבית להעברת ביה“ח היהודי! אלא שהפעם פנתה לא ליחידים אלא ל”ועדי-החצר" הממונים על מס ביה“ח שבכל חצר, שעל פי רוב המה גם חברים ל”ועדי החצרות" נגשו בהם וברצון או באונס נתנו. ובזה תמה המערכה השניה.

12.2.41

השתא נחנו קצת מעמל החורף. הונח לנו מקרתו העזה שעינתה אותנו בשנה העברה. ויפה עשה הקב"ה לנו ששנה לטובתנו מעשה בראשית והביא לארצנו האומללה רוחות פושרות עוד בראשית פברואר. אלמלי כן לא יכולנו עמוד. הפחם כמעט שאפס לגמרי ורק זעיר שם זעיר שם, לעתים רחוקות ובמקומות בודדים אפשר להפגש עם מוכרי פחם העומדים על יד סחורתם הטעונה על עגלת-יד ונכונים למכור לך מאה קילו בעד שמונים וחמשה זהובים. אבל זהו מחזה היוצא מן הכלל. בכלל אפס מין זה שפחם שמו מן השוק עד שהעיריה היתה אנוסה להוציא פקודה שיקמצו בהארה חשמלית בערך חמישים אחוזים פחות מכפי שהוצא ביאנואר. ואין זה מרוע לב ומרשעות, כי הפקודה חלה על כל יתר רובעי העיר. סמן הוא שלכובש אפס פחם. או – יותר טוב – פחם יש לו למדי אלא שמשתמשים בו לא להסקה אלא לצרכים אחרים. אבל עם כל זה אין הקרה של השתא מענה אותנו באותה המדה שענתה בשנה העברה אפילו כשהיתה בעצם תקפה, כי ראינו את הנולד ובימי הקיץ העבר הוחסן הרבה פחם במרתפים, שהציל אותנו מענויי הקור. יש לציין בעונג מיוחד שהאקלים עשה לנו הנחה גדולה והתנהג אתנו במדת הרחמים. ימי פברואר הם ימים נוחים ופושרים, כמעט ימי תחלת האביב והונח לנו קצת מעצבנו ומרגזנו.

אבל במקום הקור הפיזי מענה אותנו קור של עריצות, רשעות ואכזריות. מסופקני, אם עברו עד כה על עם ישראל ימים נוראים כאלה שעוברים עלינו בחדשי יאנואר ופברואר שנת 1941.

כבר התרגלנו לקבל “באהבה” כל גזרה שהיא שתיכף לפרסומה אנחנו מחבלים תחבולות לבטלה ולהסתגל אליה. זה כחנו המיוחד; כמעט הלאומי הייתי אומר, התמחנו ²⁶⁸בכך. אבל כל גזרה ולא גזרת הגירוש. ודוקא גזרה זו פגעה בנו בחורף זה יותר מאשר עד כה. האוכלסיה היהודית שבעירות אשר בסביבת ורשה הולכת ונעקרת ממקומות מולדתם וגולה לורשה; אבל אין זו עוד ורשה הפתוחה והרחבה, אלא ורשה הסגורה, המצומצמה והמכוּוַצה, הצפופה והדחוקה שחצי מיליון איש מתאכלסים בה על שטח קטן של איזה קילומטרים מרובעים. בימים האחרונים נוהרים אל הגיטו הורשאי, המלא מפה לפה ושהדחק והצפיפות בה הגיעו למדה שאין למעלה הימנה, אלפי יהודים מגורשים מז’ירארדוב, מבלונה, מסוחאטשוב ומעשרות עירות אחרות שביחוד על חוף וויסלה השמאלי. מי יתנה את עומק הטרגדיה של גולים אומללים אלה? לא רק שגורשו אלא גם נחמסו ונשדדו. לא נתנו להם לקחת אתם שום דבר מרכושם חוץ מאיזה מטלטלין פחותי ערך שבצקלון ינשאו. ילא כל עט לספר בפרטות את היסורים שעברו על גולים אלה. רובם עניים מרודים אך כשהם משורשים בקרקעם ועוסקים בשלוה במשלח ידם. ניזונים הם בצמצום ובדחקות מן היד אל הפה. על זה מעידים מלבושיהם, רהיטיהם וכל מעמד ביתם. יום בלי רוַח הרי זה יום בלי פרנסה; ואף דוויים וסחופים אלה באים באשמורת הבוקר בליל חורף עז וגוזרים עליהם לעקור את משכנם במשך שעה או שעתים. וזאת אומרת: להעקר מקרקע קיומם, להשאר מחוסרי פרנסה ולקחת מקל נדודים ביד מבלי להתמהמה אף רגע מיותר. משפחה עניה, שאין לה פרוטה לפורטה, על נשיה וטפיה, זקניה וחוליה, נמושותיה. והולכי על משענתם, יחפים וערומים, דוויים ומרודים מחוייבים לעקור כשהם מורדפים על צואר וחרב אוייב עז ואכזר מעופפת על ראשיהם. ומה חטאם? נקיים הם מכל עון ופשע! אך ורק מכורתם היתה בעוכרם: יהודים הם! היש כפרה לעון זה? היש די נקמה בעד עריצות ברברית זו, שרק טמאי נפש מתועבים, בזויי המין האנושי, “קראטורים” שמכלל חיה יצאו ולכלל בן אדם לא באו, מסוגלים לתועבה כזו.

קשה לעמוד על סודה של גזרה אכזרית זו!

סובבת השמועה, שאולי יש לה רגליים, שהדירות הפנויות עתידות להיות מקום משכנם בעתיד הקרוב לגרמנים ילידי ה“רייך” פליטי הפצצות האנגליות שתומטרנה עליהם עם בוא האביב. כי לע"ע אין איש עומד על גבי המגורשים בכדי לתפוס את דירותיהם. אין זה איפוא אלא אמצעי מוקדם לקדם פני הרעה. אם כה ואם כה אין בזה שום נחמה לנו. להפך. אם יש קצת אמת בשמועה זו הרי איננו בטוחים אף בורשה. אין מן הנמנע שלא תגזר גזרת גירוש אף על ורשה היהודית בת חצי מיליון איש.

אין לך דבר רחוק מן השכל ואכזרי במהותו שהכובש לא יהיה מסוגל לעשותו! הנה כן הקיץ הקץ על יהדות פולניה, הגרעין הרענן והעקרי ביותר של היהדות העולמית!

14.2.41

בבואת חיינו:

ספק נתגנב ללבי: אם יש בשעה זו רושמי רשומות בישראל? כל המושכים בשבט סופרים רעבים ללחם וצמאים ללגימה בבית תמחוי של צדקה, נמקים בענים ומקוצר רוח ויסורים סרה מעליהם רוח קדשם. אין השלוה הנפשית וכשרון ההבעה כשאצבעותיך המחזיקות את העט נקפאות מקור והראש הולך סחרחר מחולשה גופנית שבאה מרעב. חוץ מזה אין אדם עשוי לסַכן את נפשו; כי צפוי אתה בכל שעה לחפוש ובדיקה, כי המחבלים ה“מתורבתים” חודרים לכל חור ולכל סדק ומחפשים אחרי מטמונים וסחורה מוצנעה. העתונאים לשעבר, שמלאכתם בכך, חרדים לקול עלה נדף; ואף ה“מוסרים” שבישראל זקוקים לפרנסה…

אבל אם טועה הנני ומלאכת הקודש הולכת נעשית באיזו פנה חבויה ואפלה; ואפילו אם יקומו רושמי רשומות למאות ולאלפים; בקצור: אם גויל כל רקיע וכו' וכו' לא יספיקו להעלות על הגליון החלק הרבוא מכל הנעשה במערבולת זו שגיטו שמה. ילא כל עט למצוא את ההבעה המדויקה, שתכשירך לקבל את כל המורא והבעתה שבחיינו. אין אף צורה ספרותית אחת שתתן ספוק לנפשך. הדיוק העובדתי שיבוא בצורה פרטיכלית מצומצם ומכוּוָץ יותר מדי; אין בו כדי ספוק אמנותי; אין בו ניצוצות של קדושת-היסורים. ואם לציור פיוטי – הפיטן איהו?

ואף על פי כן – הבה ואנציח עובדות פעוטות, שאינן מעידות על חיינו בכל היקפם, אבל תמצא בהם בבוּאַת חיים. לע"ע תספקנה!

 

א.    🔗

הגיטו נעשה שדה הפקר לרציחות לבזות ולחמסנות לכל מעַול ובן-בליעל. באופן רשמי הרי זה שטח מנוגע ואין לשום חיל נאצי רשות לבוא אלינו בלי רשיון מוקדם, ורשיון כזה נתן רק לממלאים שרות ידוע שעליהם לבוא אל הגיטו לרגלי פקידותם. כל זה להלכה. אבל הבריונים שבהם אין מורין כן. מיום יצירת הגיטו החמס והשוד גברו שבעתים. מכוסים מעין רואים אריים הנאצים הטמאים נותנים ספוק לתאות לבם כאות נפשם הרצחנית והגזלנית, שאין חקר לאינסטינקטים השפלים והמתועבים שבה.

קראטורים כאלה באים בכל יום אל הגיטו ועושים מעשים תעתועים, שאין שום אירופאי יאמין לשמעם. ורחוב קרמליצקה, עורק-התחבורת היחידי שבין הגיטו הנלבקאי לבין הגיטו הגרזיבובי, מוכן תמיד לפורענויות אלה. רבבות איש עוברים ושבים ברחוב זה במשך שעה אחת. הרחוב לארכו ולרחבו מלא ים של ראשים כשוק של עירה קטנה בשעת “יריד”. אין אתה פוסע על קרקע מוצק אלא נישא באויר, כי הזרם סוחף אותך ואתה נעשה נטול רצון ואין אונים לכון את מהלכך לצד זה או לצד אחר. ואתה ציר בנפשך שאל מערבולת זו פורצים בריונים נאצים שבידיהם אַלות ושוטים ואקדוחים וכל מיני מכשירי חבלה ומתנפלים בלי שום סבה על המון עצום ההולך לתומו ושקוע בדאגות השעה. כמטורפים ומחוסרי דעת מתחילים לרוץ בכדי להמלט מסכנת נפשות. רבבות איש מבוהלים ואחוזים רעדה פיזית מחפשים להם מתוך ריצה ומנוסה מקום מקלט בכדי שלא לפול בידי בני בליעל שהרשות בידם לעשות אתך כל מה שזדון לבם רוצה, כי אם תתקומם נגדם – אחת דתך למות. מקרים כאלה כבר קרו. בשעת בהלת המנוסה אלפי נכשלים ונחשלים הנעשים מדרס לאלפי איש. כהרף עין – והרחוב מתרוקן מכל נפש חיה. והחיות הנאציות אינן מבחינות: כל מי שנופל לתוך ידן נעשה גל של עצמות. עשרות איש מוכים ופצועים, שלא הספיקו להמלט בעוד מועד, נשארים באמצע-הרחוב עד שהסכנה עוברת ויש אפשרות להעבירם נואשים וגוססים למחצה לבית-החולים או לבתים אם עוד הנשמה בקרבם ויש להם יכולת פיזית להגיד את מקום משכנם.

לפני איזה ימים הייתי עֵד למחזה-תוגה כזה דרך חלוני המפנה לרחוב קרמליצקה. נבהלתי ורעדה אחזתני בתחלה לקולות נוראים ומחרידים של המונים שהמו כהמית ים; וכעבור שנים שלושה רגעים החרידתני הדממה שבאה אחריהם. השקפתי דרך החלון – והרחוב ריק אין בו נפש חיה; כל היקום מת. לא עבר רגע ונאצי רצחן, שפניו אדומים כאש וזעף בוער נכר בכל העויותיו ותנועותיו צועד בפסיעות גסות יחידי ומבקש את קרבנו. בידו שוט-עופרת. אחריו, במרחק צעדים אחדים, הולך חברו, שניהם סוקרים בעיני זעם לכל צד. תמו יהודים מן העולם.

והנה על יד הבית המסומן במספר 25 שברחוב קרמליצקה פגשו בתגרן עני. מכוסה קרעים, שהדחקות מציצה מכל אברי גופו, והוא עומד על יד סל סחורתו (סטראגאן) פגישה מחרידה – והתגרן האומלל נעשה מטרה למהלומות הרצחנים-החיות. מיד כרע ונפל ארצה; אחד מהם עזבו והלך לו. לא כן חברו. דוקא החולשה הגופנית של קרבנו הרתיחה את דמו הטמא. מרגע נפלו התחיל לדרסו ברגליו ולחבטו בשוטו בלי רחם. הכה אותו באכזריות סדיסטית באופנים שונים. פעם על ראשו, ופעם על פניו. פעם דריסה ופעם נגיחה. לא השאיר בו מתום. מרחוק נדמה לך שגברא קטילא הוא מכה. המוכה שכב שטוח בלי רוח חיים. אבל הנוגש הגזלן לא הרפה ממנו. חדל-אישים זה כילה את כל כחותיו במעשהו הרצחני והוסיף לעשותו. לא אגזם אם אומר שהכה אותו בלי הפסקה ובלי חומלה כעשרה רגעים. קשה היה לעמוד על סודה של תופעה סדיסטית זו! סוף סוף הלא הקרבן הוא איש זר שלא היה שונא לו מתמול שלשום ואף לא העיז פניו נגדו ועל אחת כמה וכמה שלא נגע בו לרעה, ומאין איפוא כל החרון העז הזה?! איך אפשר להתנפל כך על אדם זר לי, בשר ודם כמוני, ולחבלו ולדרסו ולכסות את גופו חבורות, מכות ופצעים בלי שום סבה ועילה?

כן; איך אפשר? ואף על פי כן – אראה בנחמה, שבעיני ראיתי את כל זה!

15.2.41

 

ב.    🔗

ילדי ישראל לומדים במסתרים, בעודם קטנים הם טועמים טעם של אנוסים. כל מקום שיש בו כנוס של צבור יהודי, בין יהודים גדולים ובין יהודים קטנים, סגור ומסוגר; אין יוצא ואין בא. ואולי לא דיקתי כל צרכי. יוצאים ובאים מהם ובהם פליטים ומחוסרי גג שבאלפיהם וברבבותיהם נמלטו לגיטו היהודי המלא על גדותיו ככלוב מלא עוף. בבתי הכנסיות לשעבר מצאו להם “מנוח” הפליטים והמגורשים; ובבתי הספר לשעבר נפתחו בתי תמחוי, או שהושכרו לדיַרים פרטיים. ה“יודען ראט” נתחייב על פי דין לפתוח בתי-ספר למתחילים לילדי ישראל, אף גם לכלכלם, אלא שמפני “המחלות המתדבקות” שנוגע בהן הגיטו, אין הכובש מרשה לפתחם. אין זו אלא אמתלא, ושקר מוחלט כשהוא לעצמו. איך שהוא וילדי ישראל בטלים מלמוד תורה רשמית; הכובש הפראי נהנה מזה, ובטוח הוא שהולך וגדל דור פרא, ללא תורה וללא חנוך. אבל אין זו אלא שמחת שוא. ילדינו לומדים – אבל בצנעה. דורות שלמים בישראל הורגלו לתורה בצנעה ואין לכלוא את הרוח של עם שלם. במקום בתי-ספר לגליים נוצרו קומפלטים ביתיים, קומפלטים שמספר תלמידיהם מגיע עד עשרה, ובאיזה חדר צדדי, על ספסלים ארוכים, על יד שולחנות כמנהג מלמדינו משכבר הימים יושבים תינוקות של בית רבן ובהבל פיהם מוריהם מתקיימים ומתפרנסים. ככה אנחנו חיים ולומדים ומתפרנסים ואין בכך כלום: התורה היא תורה אף כשאיננה רשמית. לפני יצירת הגיטו כשהנאצים היו מצויים ברחובותינו חרדנו לכל עלה נדף. לכל דפיקה בדלת נמס לבנו כמים. אבל גם אז לא אנה לנו כל רע. עם יצירת הגיטו הוטב המצב. כלתה רגל נאצית מן השוק. ואם הם באים – אין זה אלא לשם שוד וחמס. סרה יראתם מעל פנינו. ומורי ישראל עסוקים בהוראתם מתוך בטחון פנימי שהם ותלמידיהם כמעט מחוץ לכל סכנה. שוטרי ישראל בחזקת כשרות הם; ואפילו אם יגלו “תורה אסורה” לא ימסרו אותנו לידי עכו"ם. ועוד. במדה ידועה יש אפילו בידינו מַסוה של היתר, “העזרה העצמית” היהודית רשאית לפתוח ולכלכל “נקודות-חינוך” לילדי ישראל. כאמור: רק לשם חנוך אבל לא לשם למוד. להאכילם ולהדריכם ולחנכם מותר; ללמדם – אסור. אבל כיון שהותר חנוך אנחנו מתירים לעצמנו גם למוד. בשעת סכנה הילדים למודים להצניע את ספריהם. וילדי ישראל פקחים הם. הם יודעים ומבינים שהכל בבחינת איסור כשיש שאלת בית-דין; והכל בבחינת היתר כשאדם עושה דינא לנפשיה. כשהם הולכים ללמוד תורה אסורה הם מצניעים את ספריהם ומחברותיהם על בטנם (תוחבים אותם ברוַח שבין מכנסיהם לבטנם) ורוכסים את כפתורי מעיליהם ובגדיהם. זהו אמצעי בדוק ומנוסה. מן “שמוגעל”, שאינו נוח להתרפס.

אבל, כנראה, שמץ דבר הגיע לאזני הנוגשים, והנאצי הפרא אינו מבחין בין גבר לילד; אפילו נשים יהודיות על יד עריסת תינוקותיהן הוא חובל ומכה.

והנה פעם בא עמעק והוא בוכה.

– מה הבכי? גרמני הכשילני ונמתחתי בכל מלוא קומתי…

אם אין לו לנאצי תחת ידו גדול הוא יוֹצא בקטן, וזה עשה מסתמא אב שגם לו במולדת האהובה פעוט בגילו של עמעק ושהוא מתגעגע לראותו. אם יאמר לי אדם שבן-אדם זה הוא בן לעם תרבותי – לא אאמין לו. זהו עם שיש לו מכונות והמצאות הטכניקה החדשה, אבל אין לו תרבות. הוא נשאר בפראותו כזקניו ההונים. דמעות עמעק אזלוּ ונתיבשו. הוא לא פסק את למודו ויזכה לראות במפלת הנאצי. אבל יצוין זה לפני כל באי-העולם: בן אדם שמכה תינוק שלא טעם טעם חטא – אינו בבחינת אדם.

הנה לכם עובדה מצד אחד. והא לכם עובדה מצד שני. אבל שתיהן ממקור אחד יצאו. בתוך תוכו של הגיטו המנוגע, ברחוב סמאטשא, על פרשת דרכים שעל יד נובוליפקי הסמוכה, כנופיות של יהודים מכל הגילים ומכל המינים. אבל יש להכיר בפניהם ששום אסון לא קרה, חלילה, אדרבה, פניהם מביעים תמהון שיש בו קצת שביעת רצון; איזו הנאה אֶקזוטית שורה עליהם. מה יום מיומים? וראה זה פלא: יהודי הגיטו עשו מעגל מסביב לשני אופיצירים נאצים כשפניהם מביעים ידידות להעומדים מסביבם. אל אלהים! הנשתנו מעשי בראשית? כל נאצי הוא בעינינו בחזקת גזלן וחמסן; פגיעתו רעה. כשהוא מופיע מרחוק מיד מתרוקן הרחוב. נחשתי שאין סכנה בדבר ואף אנכי נגשתי. בקרוב מקום הרגשתי בילדים קטנים המקיפים את הנאצים וכמעט מתרפקים עליהם. והנאצים תוחבים כפעם בפעם לתוך פיותיהם סוכריות. נדהמתי. האין זה חלום? כמעט בעל כרחי נשרכתי אחרי האספסוף. לא הבינותי פשר המחזה אשר לפני. כמעט שרציתי לחזור; אינני מיושבי קרנות. והנאצים – אחד כחוש ודל, והשני כרסני ועב בשר. והנה פתאם הרגשתי שהכרסני מחזיק אפאראט לצילוּם בידו. ובשעה שחברו תחב לתוך פיו של ילד עברי סוכריה השני כונן את האפאראט שבידו לשם צלום. אז נפתרה לי החידה. אין נאצי בלי פוליטיקה. נראה הדבר, שיש צורך בצלומים של ידידות לילדי ישראל לשם רפורטז' או לשם פוליטיקה בכדי להערים את עיני הבריות. כל האמצעים כשרים.

לעמעק העמיד רגל להכשילו; לאָדעק נתן סוכריה להמתיק בחכוֹ. שניהם קרבנותיו.

18.2.41

זרם הגולים אינו פוסק; הוא עוד הולך ועולה. בגיטו אין מקום להעמיד כף רגל. הרי זה גל של נמלים. אין שום יכולת לעבור את הרחוב: לא רק המדרכות מלאות אלא גם הרחבה של הרחוב, “שוטרינו” עומדים וצוחים ככרוכיא: אל תזוזו מן המדרכה!! כפעם בפעם עוברים בסופה ובסערה אוטובוסי הכובש ואם יקרו להם איזה מכשולים על דרכם הם יוצאים ועושים פרעות בעוברים ושבים. יש להזהר מפני זה. אבל אין דבריהם נשמעים לא מפני שהננו ממרים אלא מפני שאין יכולת פיזית למאה איש לתפוס מקום ששטחו נועד רק לחמישים. כל גשם זקוק לתפיסת מקום. ומלבד הולכים רגלי עוד עוברים מרכבות. אף כי לא רב מספרם. ועגלות-משא הן של סוסים והן של יד וסבלים סתם, וכל זה בשטח ²⁶⁹צר שלפי מדתו הנורמלית אינו יכול להכיל אף חלק קטן מן ההמון הרב הזה. הכובש מכוון שנקוץ בחיינו; שירבו המחלות המתדבקות, שנלך ונתנַון מתלאות החיים הכבדות מנשוא, ולכן אינו מוַתר אף על קוץ קטן, אם יש בו בכדי לעקוץ בנו ולמרר את חיינו. והקבוץ היהודי עומד במערכת מלחמה שאינה מתנהלת בכלי זין אלא בתחבולות שונות. תחבולות הערמה, תחבולות הברחה וכיוצא בזה. אין אנו רוצים להכחד ולעבור מן העולם.

מובן מאליו שאנחנו הננו הצד החלש. ביד הכובש מכונה אדירה והכח בידו לכוננה נגדנו בכל עת ובכל שעה. אם אמצעי-קפוח פלוני אינו מספיק מפני שהוא נוח יותר מדי הרי הוא אוחז תיכף ומיד באמצעי-קפוח יותר חריף ועז.

משנתקפחנו מפרנסותינו ונשארנו תלויים על בלימה מצאו אלפי משפחות עוגן הצלתם בחבילות מכולת שקבלו מאת קרוביהם בעדי השדה. מקבלי חבילות נחלקו לשני סוגים: א) מקבלי חבילות מחוץ לארץ, והם המעט; ב) מקבלי חבילות מאת קרוביהם בעירות הקטנות. אלפי משפחות ניזונו מתמיכה זו. חפץ שבורשה מחירו זהוב מחירו הפרובינציאלי רבע. כל הענין כבר היה למשל. – פלוני מתפרנס מחבילות! לא פעם נשאלתי גם אני: מהיכן אתה חי? ובאותו מעמד – הוא מותיר לה והוא מפרק לה: מסתמא מחבילות! והנה בתוקף העריצות הסדיסטית של הכובש הקיץ הקץ גם על “פרנסה” זו. יצא איסור שלוח חבילות מערי השדה לתושבי ורשה היהודים. לאיסור זה אין טעם ואין נמוק. להפך, הוא מגדיל את הרעב! לאלפי משפחות תפּסק פת לחם חרבה על שולחנם; אבל בזה הוא רוצה.

וכן “הפוסתה” היהודית.

השם “היהודית” אינו אלא לשבר את האוזן. אין ההמונים מבינים ערכה ומטרתה. בטעותם ובחוסר אוריֶנטציה מדמים המה בנפשם שיש פוסתה יהודית. באמת לא כן: הכובש ברשעותו ובטפשותו מתנהג על פי העקרון, שאין לו עסק עם היחיד היהודי. אינו רוצה לשמשו אפילו כשהוא מרויח מזה והיהודי מגדיל את הכנסותיו. זוהי שנאה פיזיולוגית עמוקה כתהום שאין חקר לזדונה. היוצא מזה שאין לו לקבל מכתבים וכל יתר שלוחי-דואר מאת יהודים בודדים שיבואו לאלפיהם ולרבבותיהם לעמוד בתור ופקידים אריים יהיו מחוייבים לשמשם. ולכן יסד בגיטו תחנה לקבלת מכתבים, שפקידים יהודים צוררים אותם לחבילה אחת ומוסרים אותה לפוסתה המרכזית. אין תחנה זו עסוקה בחתימת המכתבים אף לא בשלוחם, אלא במסירתם לפוסתה המרכזית. וכן חבילות; וכן כסף; וכן יתר משלוחי-הדואר. וגם כאן הוא הולך לשיטתו:להוקיר את החיים ליהודים! כל דבר עולה ליהודי פי חמש. בעד נסיעה בטרם ²⁷⁰משלם היהודי פי ארבע (זהוב) בעד קבלת כרטיסי-המכולת משלם היהודי מס של זהוב; בעד כל שמוש שהוא היהודי משלם פי ארבע או פי חמש. וכן מכתבים: ראשית אין “הפוסתה” היהודית מקבלת מאתנו מכתבי-חוץ-לארץ במעטפת (אפילו פתוחות!) אלא רק בגלויות כתובות פולנית או גרמנית: רוסית יצאה מן השמוש. ובעד מסירת גלויתך לפוסתה המרכזית אתה משלם שכר-טרחה לפוסתה היהודית זהוב אחד. אין ליהודי יכולת לכתוב מכתבים ארוכים; וכל מכתב עולה ליהודי פי חמש מאשר לאריי. זוהי שיטת כליון המוצאת אל הפועל בשיטתיות מפליאה. אבל כבר נעשינו בלתי רגישים. אין בשרנו מרגיש באיזמל המנתחנו.

ומי שלא ראה את “הפוסתה היהודית” בעבודתה לא ראה “יריד” מימיו. פוסתה אחת לחצי מיליון איש! הדחק והצפיפות הוא בעוכרנו ובאי-הסדר השורר בה: פשוט, נחיל של דבורים! ולא מפני שאין הפקידים היהודים פחותים בכשרון עבודתם מפקידים אריים; להפך, הם עולים על האחרונים בכל דבר: בהשכלתם, בפקחותם, בזריזותם, בהתאמצותם ובכל יתר המעלות שהפקידות הדוגמאית נקנית בהן. אלא שהמצע קצר מהשתרע. אנחנו נחנקים מחוסר אויר לנשימה ומחוסר שטח קרקעי להעמיד את כף רגלנו. נדחקנו לתוך פנה צרה ונתכוצנו עד שאין יכולת להושיט זרוענו למרחב יה. מחלקה דוארית אחת צריכה לשמש רבבות איש. הכח אבנים כחה? כמה שלא יהיו הפקידים היהודים זריזים ושקדנים אין שום יכולת לפקח על הסדר. אם נאמר: “כורת של דבורים” – לא אמרנו כלום; אם נאמר “גל של נמלים” לא ביטאנו את הבטוי הנכון; אם נאמר “יריד” לא נספיק. אולי נמצא את הביטוי הנכון אם נאמר: “חסידים-שטיבעל” אבל, יש להוסיף, חסידותם של פקידי הפוסתה היהודית מוטלת בספק מפני שחבילות המכולת נמצאות תמיד חסרות. פעם חסר רביע, פעם שליש ופעם מחצית. ליצני הדור מספרים, שפקידי הפוסתה היהודית וחברותיהם לעבודה אוכלים ארוחת הבוקר מתוך חבילות פתוחות של “לקוחותיהם” בהן יש למצוא מכל טוב ואין יצר האכילה עשוי לכבוש את יצרם. ולכן היתה הפוסתה היהודית ללעג ולקלס. אין מן הנמנע שהגנבות נעשות לא על ידיהם אלא על ידי הגבוהים עליהם, כי אין האריות תריס מפני יצר-הגנבה. אבל זהו מזלנו “טוביה חטא וזיגוד מינגיד”… ובכדי שלא להביא את הפקידים האריים והיהודיים גם יחד לידי נסיון – עמד הכובש ואסר לשלוח חבילות-מכולת למקבלים יהודים.

מחוץ לארץ הותרה קבלת חבילות-מכולת שאין מחירן למעלה מחמישים זהוב.

גם כאן תנאי שכונתו בצדו: בשלו הרבה חבילות תעבורנה מרשות לרשות בלי ידיעת בעלים…

19.2.41

ושוב בבואת חיים!

הגזרות מתרגשות לבקרים. אבל כבר חדלו לעשות רושם. להפך, אנחנו תמהים ליום שעבר בלי גזרה. האומנם אין כבר מה להתחדש? אבל על רקע חיינו שטים ועוברים כצללים, שעם הופעתם מיד הם נגוזים, מעשים פעוטים, עלילות דרך-אגב, המבליטים את כל הטרגיות שבחיינו וכשהם לעצמם הם רעים שבעתים מגזרה רשמית, שסוף סוף היא תולדת איזו שיטה ומפני פרסומה יש אפשרות להזהר מפני תוצאותיה.

הנה מה שראיתי בעיני היום:

השעה – שעת לפני בין הערבים בגיטו הורשאי, רבבות צללים בדמות יהודים דוויים, סחופים ומרודים זורמים על המדרכה ברחוב קרמליצקה. והנה מעבר דזילנה מופיע רצחן נאצי. פוסע פסיעות-גאוה עם ראש מורם ובעיניו רציחה ועריצות. בפניו המטומטמים אפשר להכיר שכל העולם לא נברא אלא בשבילו ולשמשו. בן-רגע והמדרכה המלאה והצפופה הולכת ומתרוקנת: אין איש רוצה להפגש עם נאצי שפגיעתו רעה. מההמון הרב והעצום נשארים בכל זאת יהודים בודדים המסירים לכבוד ה“אדון” את כובעיהם. מה לעשות עוד לנאצי ולא עשו? אבל הפעם טעו. אחד הנפגשים נחבט על ידי הנאצי חביטה נמרצה בראשו בעודנו כובעו בידו: הסרת הכובע אינה מספיקה! ה“בעל דבר” המתורבת שלנו הוא מן המחמירים ואינו מוצא ספוק לכבודו באות כבוד רגיל ומצוי. היהודי מחויב לפנות לכבודו את כל המדרכה לארכה ולרחבה ולהתרחק ממנו מרחק ידוע. ומפני שהיהודים “הפושעים” לא התנהגו ככה דינם להיות מוכים. מאורע כזה מפיל פחד על כל ההמון וכל אחד פונה לצדו חפוי ראש ואָבל.

אבל זרם החיים אינו פוסק. רגע קל אחר המאורע הנזכר תשוב התנועה כשהיתה והמדרכה מתמלאת שוב צללים חיים. הבאים לאחר רגע אינם מרגישים כלל במאורע שהתרחש. אבל הנה מאורע חדש. שוב אספסוף עצום של הולכי בטל ויושבי קרנות, שעשו מעגל מסביב לשני עברים נצים ונאבקים. אחד קם על השני לרצחו נפש. קצף הזדי יֵז מפיהם ומנחיריהם. אין איש יודע מה קרה. אבל כשאתה מתבונן היטב היטב אל הנאבקים אתה עומד מיד על טיבה של מלחמתם. אחד מהם נשא ככר לחם בידו; התגנב אליו בן ריבו והוציאו ממנו והתחיל בורח. הניזק רץ אחריו לתפסו והשיגוֹ. שניהם עומדים על רעבונם ועל ככר לחמם. האחד טוען:

– אני רעב כמוך; הממני תגזול?! כלך לך אצל עשירים.

והלז אינו עונה, אלא… לועס.

אספסוף הרחוב מתערב בריבם. אלא שהוא נחלק לשני מחנות. יש מחייבים ויש מזכים. בעל תנ"ך אחד מכריע את הדין:

– “אל תבוז לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב”…

כלם מסכימים שהצדק עם שלמה המלך…

ושוב מעשה בנאצי:

המותר ליהודי פולני, בשעה שהמנהיג עוד היה “פעלדפעבעל”, להוָלד צהוב? כמדומני, שהמנהיג בעצמו היה פוסק לקולא.

אבל לא כך פסק אחד ממשרתי המנהיג:

לעיני פגש אותו הנאצי ביהודי צהוב מטפוס חסידי, הוא התחיל להמטיר עליו מכות-לחי ובא אליו בטענה צודקת:

– כלב צהוב? כלך מכאן! “דאננער וועטטער”! ²⁷¹

ליהודי נסתתמו טענותיו. קבל ארבע מכות-לחי באהבה ומחה את פיו.

20.2.41

החבל הולך ונהדק יותר ויותר. הכובש מתחכם לדכאנו עד כדי יציאת נשמה. במדה ידועה צדק באמרו שהיהודי הוא בר-מלחמתו. הרי זו מלחמה בין הגזלן והנגזל, בין הרוצח והנרצח, בין הקם עליו לקחת את נפשו ובין המתקומם נגד האֵלם הבוחר בחיים. “לא אמות כי אחיה” – אומר יהודי הגיטו וחיותו אינה פוסקת.

היום נתפרסמה פקודה חמורה שיש בה בכדי למותת אותנו מיתת חנק ורעב, והיא: מחוץ לגבולות הגיטו אסור לאריי למכור מה שהוא ליהודי; ואסור ליהודי לקנות דבר מה מהאריי. והאיסור אמוּר לאו דוקא במשא ומתן סיטוני, אלא אף במכירה לאחדים. אם יש לו ליהודי רשיון לעבור את הגבול והוא נמצא בתחום הרובע האריי אין לו הרשות לקנות ככר לחם מאת אופה אריי או עניבה בחנות אריית. וכל העובר על איסור זה בין שהוא מוכר ובין שהוא קונה צפוי לעונש חמור.

וראה זה פלא: פרסום האיסור הסדיסטי לא עושה שום רושם. ראשית – עריץ בעריצותו ניחא ליה; דרכו בכך; היהפוך כושי עורו? ושנית – כשם שהתפרנסנו מהברחה וממשא ומתן בצנעה עד כה כך נוסיף להתפרנס מעתה והלאה. ההברחה תגבר שבעתים; היוקר יאמיר; אבל לא נתם לגווֹע. אלפי איסורים עומדים בתקפם והחיים אינם מודים בהם ושום איש אינו נזהר בהם.

שבע יגזור – ואנחנו נבטל!

ובאותו יום פקודה שניה: אסור לערוך נשפי חשק ומשתאות עם מחולות ומוסיקה. הניזוקים מפקודה זו יהיו “ועדי החצרות” שהתפרנסו מאימפרזות. בנוסחה הרשמי אין פקודה זו ערוכה נגד היהודים, אבל שלא בפירוש גם בה יש מגמה אנטי יהודית. הגיטו מרבה בשמחה בכדי להפיג קצת את אבלותה. ביום, בזרוח השמש הגיטו נאנח. כשאתה יצא החוצה ומתערב עם ההמונים המוטרפים מגיע לאזניך הד בלתי פוסק של אנחה ואנקה הנשאות באויר. בלילות יוצאים במחול אף כשהקיבה ריקה. מוסיקה לילית, שקטה וצנועה מלוה את המחולות. הרי הם כמעט מחולות לשם מצוה. כל המרבה לחוֹל סמן הוא שהוא מרבה להאמין ב“נצח ישראל”. כל רקידה אינה אלא מחאה נגד צוררינו בנפש. גירא בעיניך! “לא אמות כי אחיה ואזכה לראות במפלתך”…

מעתה – היפסק כל זה? חי נפשי שלא יפסק. אדרבה: מים גנובים ימתקו…

26.2.41

עננה פרושה על שמי הגיטו. נשימת אפנו הולכת ומחניקה אותנו יותר ויותר עד שכמעט קרובים הננו ליציאת נשמה. מפלצת חיינו לא תתואר בדברים רפורטז' ספרותי לא יספיק; המלה הכתובה, אף שתהיה אמנותית-פיוטית, ואף כשיעלה אותה על הגליון סופר-אמן, לא תבטא את כל המוראות שבחיינו. החרב המתעופפת שביד הרוצח אשר ממעל לראשנו הולכת ויורדת, ולא יעברו ימים מועטים עד שתתיז אותו מעל גופנו שכבר אין בו מתום, כי כלו לחלי ודוי. אבל עם כל זה אין אנו בני חורין מכתוב את הכל זכרון בספר. רושמי רשימות אינם מחויבים להיות אמני-העט. להפך, יש שמלה פשוטה ותמימה הנכתבת לדורות מסבירה מהותה של תקופה שלמה. פנקסי הקהלות נכתבו ע"י זקנינוּ ברובם בלשון משובשת, אף כח בטוים היה מוגבל ועם כל זה ערכם ההיסטורי גדול.

לא ינום ולא יישן הכובש ואינו פוסק מחבל תחבולות “חוקיות” ובלתי חוקיות בכדי להכריענו עד שלא נוסיף קום. עד כה לא היה הגיטו הורשאי מוקף, ומוגדר כל צרכו דרך המבואות הפולשים לשם התחבורה הטרמית התקיימה איזו תנועה בין הגיטו והרובע האריי. המבריחים היהודים עשו שותפות עם המבריחים האריים והיווּ צד אחד, שעשו קנוניא עם עומדי המשמר הגרמניים והשוטרים הפולנים והיהודים מהצד השני, והגיטו היה מלא כל טוב. היוקר לא הפחיד שום איש: מי שהיה לו כסף במזומנים בימי השלוה או מי שהוא מרויח די מחיתו (גם כאלה לא חסרו אף כי מיספרם מועט) שלמו כמה שדרשו מבלי שים לב אל השער המופקע. ההברחה יצאה אל הפועל על ידי החורין והסדקין שבחומות, על ידי נקבּה משותפת ונסתרת שבמרתפי הבתים העומדים על הגבול ועל ידי כל המקומות המוצנעים שאין עין הכובש הזרה בקיאה בהם. ביחוד עשו עושר ומרויחים עד כדי מאתים זהוב ליום הקונדוקטורים שבטרמים האריים, המעבירים בקרונות הטרם בצנעה שקים מלאים סחורה מוברחה. אמנם לטרמים אין תחנות-עמידה בתוך הגיטו; אבל אין זה לעכובא. השק המוברח נזרק במקום המיועד לזה בשעת הנסיעה והוא נחטף על ידי ידים אמונות. בדרך זו מבריחים ביחוד שומן של חזיר ש“יראי אלהים” (אף גבאי בתי-תפלה בכלל) התירו אותו בשעת חרם ורבים עליו הקופצים מבין בני ישראל. ברובע האריי מחירו אחד עשר זהוב הקילו ובגיטו משלמים בעדו עד שמונה עשר. אבל גם הגרמנים ה“כשרים”, בין ילידי הרייך ובין ה“פאלק’ס-גענאססען” ילידי פולניה שולחים את ידם בעסק ההברחה ומתעשרים. ואולי – כל הגיטו לא נוצר אלא בשבילם. ה“מנהיג” הפריע את מוסרם והכשירם לכל מיני מעשים תעתועים אם הם נעשים על חשבון היהודים. הכובש מתפאר בסדריו הטובים והדוגמאיים. מעיד אני עלי שמים וארץ כי הוא מתפאר לשוא, כל מה שאני רואה הוא אי-סדר דוגמאי. דרכו להוסיף חומרות על חומרות חדשים לבקרים ואין איש נזהר לשמרן. מכונתו האדמיניסטרטיבית, מפני שהשנאה ליהודים היא הרוח החיה שבה, היא מוחלדה ומושחתה ומגדלת אוהבי בצע ורודפי שוחד. אין לך אדמיניסטרציה ממשלתית אי-מוסרית המתפרנסת משוד עניים ומאנקת אביונים כאותה של הכובש ב“גענעראל-גובערנעמען”.

ובכן, לנוכח המצב שנוצר התחיל לדקדק בהבדלת הגיטו מהעולם האריי. ראשית, הוציא פקודה חמורה שמחוץ לגיטו אסורה המכירה ליהודים אף לאחדים; וכל מי שעובר עליה כל אחד מן הצדדים, אף הקונה במשמע, צפוי לעונש של אלף זהוב, ואם אין לו לשלם – לעונש של ישיבת מאסר לששה חדשים. יודעי ח"ן קראו את הפקודה בגיחוך על שפתיהם. שנית – השאיר בגיטו רק טרם אחד, שדרכו היא מן הככר ההמוראנובי דרך מראנובסקה – זמנהוף – דזילנה – קרמליצקה – לשנה – דשלאזנה עד קרן רחוב חלודנה, ובזה היא תמה. לטרם היהודי שבגיטו אין שום מספר, ובמקום זה בא שנוי בצבע הציץ, שלפני זה היה כתום – סמל הגיטו של ימי הבינים – ועליו מספר, וכעת הוא לבן ועליו “מגן דוד” כחול. האין זה סמן של חיים נוחים ונעימים? הטרם שלנו; הצבע – צבענו – ומה לנו עוד. ובכדי לקצץ את ההברחה עמד ותקן תקון חדש. עד כה היה הטרם 28 שבגיטו מגיע במסלולו עד קרן הרחובות זשלאזנה – גרושיבובסקה, כלומר: עד הגבולין שבין שני הרובעים. וכאן מצאו המבריחים היהודים כר נרחב לעבור את התחום בשעה שהטרם הופך את פניו לצד הגיטו, כי אז הוא נכנס קצת לתוך הרובע האריי, שבו מצטלבים פסי-המסלה, ועובר אל המסלה השניה. ובינתים הוא מכניס את המבריחים לתוך התחום האריי, שבטרם הספיק להפוך את פניו לצד הגיטו הם קופצים ויוצאים מתוך הקרון ונשארים מחוץ לתחום. ולכן עמד וקצר את המסלול וקבע את התחנה האחרונה של הטרם הגיטוֹאי על יד חלודנה, במרחק הגון מגבול התחום ולא יוסיפו המבריחים לעשות את מעשיהם הזרים. מעתה תקל השמירה לעומדי הגבול. ושלישית – עמד ויסד “טרנספר”.

“טרנספר” זה תורה שלמה היא וצריכה למוד. עמדתי על טיבו ומהותו מפי אנשים שהדרכת המוסד בידם. המה אִלפוני והבינוני על מה זה ולמה הוא בא? אם יהיה אלהים עמדי – עוד אוציא את ראשי פרקיו.

27.2.41

עזובה, בודדה וגלמודה נלחמת יהדות פולניה על קיומה. האויב מכלה בה את כל חציה והם אינם כלים. ולנו נדמה כאלו כל העולם רואה עוול ואין שם אל לב. היה מי שאמר מימרא פרדוקסלית: אפילו אם יהדות פולניה תאבד עם ישראל לא יאבד. זו אמת. אבל קשה לסבול את צער גסיסתה. אם יאמרו לך בתור חדשה סנסציונית שאלפי חללים נפלו בשדה המלחמה לא תתפעל מזה. ובלבך תחשוב: “כזה וכזה תאכל חרב המלחמה”. ואם נודע לך זה בשעת שתותך את ספל-הקפה תמהר לראות אם לא נצטנן. אבל מי שראה את הסצינה הדנטית בחוצות ורשה בשעת כניסת הגולים אל הגיטו יתפלץ לבו בקרבו ויאמר: “ייתי האבדון ולא אחמיני”. תהליך האבדון קשה מהאבדון גופא. ראש הדיסטריקט ד"ר וועכטער ²⁷²בא לווין והרצה ברבים על דבר “הישועות והנחמות” שממשלת “הגענעראל-גובערנעמען” הביאה לפולניה. בתוך יתר דבריו הוסיף להגיד: – היהודים הוצאו מן המסחר; היהדות הולכת ומתרכזת…

כך דרכם של רוצחים נאציים שכל אכזריות המה עוטים במליצה יפה. הפרזה תתעה אותך לצדדין ואתה מסיח דעת מתכנה. בואו אלינו, אל הגיטו הורשאי ותראו “איך היהדות מתרכזת”. אובילך אל הככר הקטן שעל יד ביהכנ“ס הטלומצקי ותראה שהוא כלו מלא אוטובוסים שאך זה באו מן הדרך ועליהם מטלטלים שבורים, כרים וכסתות מטונפים וחבויים בתוכם תינוקות קפואים מקור וזקנים וזקנות חסרי אונים לעמוד על רגליהם ואף לאחר שבאו”אל המנוחה" אינם יכולים לרדת ארצה.

ואלה הם “המאושרים”! סמן שהיתה ביכלתם לשכור אוטובוס, שהטעינו עליו את כל כלי ביתם וכל אשר להם ויצאו לדרכם. אלה המה המעט מתושבי העירה. רובם הולכים רגלי ושיירות שיירות הם נכנסים אל הגיטו. אחדים עם צקלונים על שכמם – רכושם היחידי שהצילו מחרב האויב; אחדים מחזיקים צרור קטן בידם האחת וכר קרוע בידם השניה. מלבושיהם – קרעים; רגליהם מעוטפות סחבות; ובפניהם – מורא. מגמת פניהם בלתי ידועה. הם באים אל אחים לצרה. חזקה בידם שישראל רחמנים בני רחמנים הם ומסתמא לא יעזבום. אבל הרבה שעות עוברות עד שיאספו אותם אל איזו “נקודת-פליטים”. ביניהם הרבה נכשלים ונחשלים שהצרות הכריעום ושברו את כל גופם. ליל בהלה עבר עליהם, כי הנאצים הטמאים הרגיזום משנתם וגרשום בעצם ליל חורף עז וקר לא רק ממטותיהם אלא אף מנויהם וממקום משכנם. ספוריהם על דבר אכזריות הנאצים מסַמרים את שערות ראשך. יש שאתה חושב שאין זה אלא פטפוטים של דמיון חולה: כי אין ילוד אשה מסוגל לתועבות כאלה. אין חסים על יולדות ועל זקנים חולים וגוססים. אינם מרשים לך לקחת אף שרוך נעל מכל חפציך. מה שהצליחו להביא בגנבה הביאו. טרם צאתם לדרכם נצטווּ למסור לידי הסרדיוטים את כל כספם וזהבם וכל חפץ יקר-ערך הטמונים אצלם; ובאם לא יעשו ככה מרצונם הטוב יבודקו; ואם הבדיקה תראה ש“רמו את השלטון” צפויים הם לעונשים קשים עוד מן הגלות. אזהרה זו הועילה. הגולים הנבהלים הריקו תיכף ומיד את כיסיהם, את ארנקיהם ואת כל מטמוניהם את כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו. ונאמן הוא הנאצי שאם לא תתן לו את כספך יקח את נפשך. הנאציזם המציא עונשים סדיסטיים כאלה, שרק חולי-נפש מסוגלים להמציאם, יתר כל לב לשמעם.

ככה נעקרו מאדמת מטעם עירות יהודיות לעשרות, כל תושביהן היהודים הוצגו ככלי ריק וגזולים, שדודים וערומים יצאו באישון לילה לגלותם. כל הככר הטלומצקי מלא עגלות ואוטובוסים מרופשים ועליהם ועל ידיהם מאות איש, אנשים נשים וטף, מהם גוססים. מהם חולים ומהם בוכים ומיבבים בקול. לאחדים העמידו מטות על יד איזה כותל והשכיבום עליהן עד שיאספום לאיזו “נקודה” או לבית-חולים.

מי שלא ראה בצערם של גולים אלה לא ראה גלות מימיו!

סוף סוף אמנם יאוספו אל איזו “נקודת-פליטים” בכדי לסבול רעב וקור. אבל בכיתם תחת כפת השמים מקפחת את חייך. אין בן-אדם מסוגל לשמעה ועיניו לא תזולנה דמעות; אין אדם בעל עצבים חזקים ושלבו לב אבן שלא תאחזהו רעדה ולבו לא יִמַס.

וכשאתה נפטר מתמונת בלהות זו ופונה לפנה אחרת אתה מרגיש שזרם הגולים אינו פוסק. על כל צעד ושעל גולים דוויים ונדכאים הבאים מן הדרך רגלי או מובלים בעגלות, המשרכים את דרכם בלי מטרה ובלי מגמה; פשוט, אל כל אשר תשאנה עיניהם: הם הולכים בלי כח לפני רודף. איה מקונן שיקונן את שברנו הגדול כיום?

ראה ד' והביטה: היש מכאוב כמכאובי?!

הגירושים אינם פוסקים. לא פללנו עד כה שאף הרוצח שלנו מסוגל להביא עלינו קטסטרופה ענקית כזו. אמנם זעיר שם, זעיר שם אף הפולנים נפגעים מגזרת הגירוש; אבל בנוגע ליהודים היא גזרה טוֹטלית שכונתה לעקור את הכל. בעקרה, כנראה, לא באה אלא לשם יצירת “שטח גרמני” גדול במדינה הנכבשה, שלפי דעתו תשאר נחלתו עולמית. כך נראה על פי עקרוני הפוליטיקה הבאים לידי בטוי בעתונות הנאצית. אבל גם כאן יש פנים לכאן ופנים לכאן. בראשונה היה יסוד לשער, שרק חבל ווארטה שנספח ל“רייך” נועד לטהור מה“חלאה היהודית”. אבל יתר חבלי “הגענעראל-גובערנעמען” שאינם אלא “אינטערעסען געביט” פטורים מטהוּר ברברי זה. באו איפוא המאורעות האחרונים והורונו שטעינו. הגירושים האחרונים מוכיחים שבכלל אין דעת הרוצח נחה מפזור היהודים; הכנוס יפה לו. רכוז זה אינו אלא יצירת מחנה רכוז לחוטאים ופושעים שנידונו למיתה איטית, ושסופם להתנַון נווּן גשמי ורוחני ולההפך ל“פאריים”, לבזויי המין האנושי. רבבות המגורשים, רעבים וצמאים, ערומים ויחפים, בידים ריקות ובלי פרוטה בכיסם, ומהם הרבה חולים, בעלי מומים ונגועי מחלות, נדחקים אל הגיטו, שאינו, במובן הכלכלי, אלא גוף ענקי חסר רגלים, בחינת חבוש שאין לו יכולת התנועה ואפשרות הקיום. לע“ע הם נאספים אל איזו נקודה הנמצאת תחת אפיטרופסותה של איזה “פאטראנאט” שבאופן היותר מוצלח אין ביכולתו אלא להספיק להם לחם צר ומים לחץ (פשוטו כמשמעו) פעם ליום. כל ה”נקודות" הללו אינן אלא קנים מנוגעים, אשפות של דומן אנושי, והמתאכלסים בהן נעשים מועמדים לכל מיני אפידמיות ופגעים רעים. ה“נקודות” הללו, יצירתן, אופן התהווּתן, תנאי קיומן וכל מעמדן הכלכלי הוא פרק בפני עצמו ועליהן אולי איחד את הדבור בפעם אחרת.

אבל אסוננו הוא שהמצב הקטסטרופלי עוד טרם קבל צורה מתמידה. זרם הגולים והמגורשים מוסיף ועולה. בכל שעות היום, ואפילו בשעות העוצר תפגוש בשיירותיהן, שאין להן קץ. עד שמאספים אותן אל איזו “נקודה” הן עוברות שבעה מדורי גיהנם של חטוּי ושל הסגר ושל יסורי גוף ונפש עד שהרבה מן הגולים מתים מות קדושים. מחלקת בית הקברות כורה עד מאה וארבעים קבר ליום. כל נקודה מלוה בכל יום עשרות חברים למנוחת עולמים בקנאה “שהצליחו לצאת מן הגיהנם”…

כבר עיפנו; כבר אזל כחנו; כבר הגיעו מים עד נפש!

וחוצות הגיטו מה הן? מי שלא ראן על המוניהן, תגרניהן, קבצניהן, לא ראה מחזה אֶקזוטי מימיו. נא להבין! במקום שלוש מאות אלף איש בכל רחבי ורשה לרבות אף פרבריה שהיו עד כה, התאכלסו כעת בשטח הצר והמקוצץ של הגיטו הורשאי למעלה משש מאות אלף איש. ואין אלה בני אדם היושבים על נחלתם ומתעסקים במשלח ידם, אלא מבוטלים ומבלי עולם שנתקפחו מפרנסותיהם ונעקרו מאדמת מטעם. כל אחד מבקש איזה רוַח; כל אחד מחפש טרף לנפשו ולנפשות ביתו הרעבות והצמאות. רבבות איש שוחרים לטרף וכלם יוצאים החוצה “לשחות עם הזרם”. הרי זה “יריד” שאינו פוסק. הרי זה מהומה, מבוכה ומבוסה שרק מי שראן יעמוד על אָפין. הדחק כל כך גדול עד שאין לך מקום אף באמצע הרחוב. אין זה כי אם המדור של הגיהנם שהורידוהו ארצה. ובתוך צפיפות זו נדחק פתאם איזה נאצי רצחן ובשוט ברזל שבידו מחיל מתוך רתיחת דמו הטמא לצלוף על ראשי היהודים. בעיניו הרי אינם אלא שבויים, שונאיו בנפש, אויבי עמו שבחרו בהוֹר-בלישה להלחם עם “הפיהרער”. יהודי הגיטו הנדכאים אשמים על שאמריקה עוזרת לבריטניה הגדולה ועל מפלותיו של מוסוליני בחזית האפריקנית. והנה בעֶטיוֹ של נאצי ארור אחד רבבות איש בשטח קטן וצר הופכים את פניהם להמלט על נפשם. הרי זוֹ ריצה של מטורפים; הרי זו מנוסה של משוגעים; הרי זה כאלו פצתה האדמה את פיה לבלעם חיים. דאנטי לא ראה מחזות כאלה בתוך הגיהנם שלו!

היום הייתי עד למחזה כזה. גם אני הייתי בין הנסים והנמלטים. ברוב עמל נדחקתי עם ההמונים לתוך אחת החצרות. פחד נורא רחף על כל פנים; כל אחד רץ להתחבא בפנה אחרת אף כי הסכנה לא היתה כל כך גדולה. הנמלטים האחרונים שנדחקו אל החצר כבר היו פצועים ופניהם מלאים שריטות וחבורות. מפצעיהם זב דם ובכל גום אין מתום. לא עברו רגעים מועטים וההמונים הנבעתים יוצאים שוב לדרכם. ובינתים שוטף ועובר זרם של המונים חדשים, שאינם יודעים דבר מכל הנעשה, ושבה התנועה כשהיתה. יצרי לאֶקזוטיות הסיתני לרגל אחרי הנאצי הרצחן והלכתי בעקבותיו. כל מי שנפגש לו בדרכו הכה בשוטו. הנשמר לנפשו ברח בעוד מועד בהיותו עוד מרחוק. וראה זה פלא: שטח הרחוב שמלפניו נתרוקן כלו; ושטח הרחוב שמאחוריו המה מאנשים.

שני יהודים שלא נזהרו ועברו על יד הרוצח הוכו מכות רצח אף שיצאו ידי חובת כבוד לנאצי והרימו את כובעיהם.

היום גמרנו עסק “יפה” עם הנאצי. אין זה הנאצי הרשמי שהשלטון בידו: הוא נמצא מאחורי הפרגוד, אלא נאצי קרוב למלכות, שהכח בידו ושבאמת אינו אלא שליחו של בעלי השלטונות ועושה דברם.

רחוב סיעננא נמצא בתוך התחום היהודי; דינו כדין גיטו לכל דבר, אבל הוא נמצא על הגבול שבין שני הרובעים. הטיל בו ברחוב זה הנאצי את עינו הרעה והתעתד להוציאו משטח הגיטו. בסכנה נמצאו: כל רחוב סיעננה משני עבריו והשטחים הסמוכים, היינו: ברחוב טברדה – מסיעענא עד זשעלאזנא וברחוב ווילקא – מזלוטי עד סליזקא. גרי השטחים הנזכרים היו צפויים לקטסטרופה נוראה – לפנוי דירותיהם במשך יום או יומים כדרך הנאצי. מיד נוסד ועד לשם משא ומתן עם מי שהכח בידו להרע או להיטיב. הסכים הנאצי לוַתר על גזרתו אם יהודיו יכניסו עד יום העשרים ושמונה לפברואר לא יאוחר מהשעה העשירית וחצי בבוקר מאה וששים אלף זהוב בשטרות וארבעה קילו זהב. ²⁷³

הועד הסכים ואמר: “זכה לו”! היום הוכנס הסכום והגזרה בוטלה. על כל דיר מדירי השטחים המסוכנים הוטל לשלם שכר-דירה כפול בעד חָדשיִם – והכסף נמצא. כל זה בשטרות. ומוצא לזהב? גם הזהב נמצא! מעתה – אם יאמר הנאצי שליהודים תועפות זהב קשה יהיה להעמידו על טעותו.

אבל לכל אותו הענין יש אפילוג יפה: כדי לפיס את בעלי הדירות ולמלא את חסרונם בטלה הקהלה ביחס אליהם את האיסור לקחת מאת דיר-משנה (סוב-לוקאטור) למעלה מהמחירים הקבועים. אדרבה, כל המרבה הרי זה משובח…

נמצא איפוא שהיזקם יתמלא על ידי הגולים האומללים, מחוסרי-גג…

1.3.41

גולי הדיסטריקט הורשאי מוסיפים לבוא אל הגיטו. הגזרה הנוראה נגעה לע“ע אך ורק בעירות היהודיות שעל חף וויסלה השמאלי; על החף הימני אינה חלה לע”ע. אך אין לדעת מה שיביא יום המחרת. כל גזרותיו מתפרסמות פתאם והן תמיד כרעם ביום בהיר.

אחים לצרה המה גם יהודי קרקוי. גזרת הגירוש נתפרסמה עוד לפני חצי שנה; אבל לא היתה אז טוטלית. הכילה איזה ויתורים לסוגים ידועים. השוחד גרם שלרוב היתה הזכות להנות מותורים אלה. ולכן עזבו את העיר רק סוגים כאלה שלא היתה להם שום “סבה חוקית” להשאר; או שלא היתה להם היכולת לעוור את עיני השלטונות. ולכן היו מוכרחים לעזוב את העיר רק אלפים אחדים. וגם אלה – לאחר שגורשו שבו בצנעה וחיו חיי אנוסים. לא כן עתה. הגזרה של היום מתגשמת בכל מלואה ובכל תקפה. אחת החליט הרצחן: טהוּר עיר הבירה “מהחלאה היהודית” מפני שלש סבות: א) מפני “הפקעת השער”; ב) מפני השפעתם המזיקה על התושבים הנוצרים; ג) מפני הזוהמא שהיהודי מפיץ לכל מקום שהוא בא, ועמה – בצילי המחלות המתדבקות. נתפרסמה איפוא פקודה חמוּרה מאת הגוברנר ד"ר וועכטער מיום 25.2.41, כי תעודות הישיבה שנתנו עד כה ליהודי קרקוי בטלות מעשרים ושבעה לפברואר, ובעליהן מחויבים להחזירן. עתה יהיה תוקף רק לתעודות-ישיבה שיקבלו מחדש במשרדו. וכדי שהיהודים “הרמאים” לא יטעו את השלטונות שאינם בקיאים להבדיל בין התעודה הישנה שכבר פקעה זכותה ובין התעודה החדשה שיש לה תוקף נדפסו בעתונות צלומי הטפסים של שתי התעודות גם יחד.

כל זה מראה שמעתה יחמירו מאד בזכות הישיבה בקרקוי הבירה, שתנתן רק ליוצאים מן הכלל, שמספרם יהיה מועט דמועט.

ובכן – כלי גולה הכיני לך קהלת קרקוי!!

אבל אין בני קרקוי מרבים לבוא ורשאה. וטוב המה עושים. אף בימי השלוה לא הצטיינה ורשה במידת “הכנסת-אורחים”, ובפרט בימים טרופים אלה שידיה עסוקות בגולי הדיסטריקט הורשאי, שקרובים אליה קרבת מקום וקרבת רוח. עניי עירך קודמים…

2.3.41

אין לך מומחים בפוליטיקה כיהודים. על מאורע, בין שהוא פוליטי, בין שהוא צבאי ובין שהוא משקי ואפילו דיפלומטי, מכה גלים בעולמנו. מרבים להתוכח ולהעריכו ולדון על אדותו – הכל לפי אשר שכלו של כל אחד יוֹרהו. מובן מאליו, שיש חלוקי דעות וכל אחד רואה מהרהורי לבו. לויכוחים אין קץ. כל אחד מראה את מומחיותו בדברים העומדים ברומו של עולם הדיפלומטיה ותכסיסי מלחמה. אין דבר נעלם מאתנו. ולוכוחים קולוריט תלמודי. מדמים דבר לדבר, עובדה לעובדה, מימרא למימרא ודורשים על כל זה תלי תלים של השערות והוכחות שכליות ובאים לידי מסקנות ידועות. חסרונן הוא רק שהנפשות הפועלות בשדות הדיפלומטיה והמלחמה – הגרמנים והאיטלקים – אינן חושבות כלל וכלל להוציאן אל הפועל. מצבנו הנורא עשה אותנו לרגישים לכל שנוי שהוא. גורל המלחמה הוא גורלנו באירופה התיכונה והמערבית. בהתנגשות זו שבין שני העולמות אנחנו בתוֶך, בנפול הדמוקרטיה נפול גם אנו נפילה עולמית שאין אחריה תקומה. אם ינצח הנאציזם מוטב שנאבּד את עצמנו לדעת. ולכן אנחנו שוקלים במאזנים כל נצחון וכל מפלה של אחד הצדדים. ידיעה טובה תדשן את עצמותנו; ולהפך – רעה תשלח בהן רזון.

היום הכריעתנו הידיעה שבולגריה נתנה את ידה לחוזה-השלוש. ²⁷⁴ תוצאותיה עוד טרם ידועות לנו, אבל יש הרגשה אינטואיצית שאנגליה “שלנו” נחלה מפלה דיפלומטית. ובפרט שכח המאורע מואר ומוסבר לנו רק מצד אחד – מהעתונות הנאצית. לא נכחד מאתנו שהיא כלה שקר וכזב; מאלף עד תו אינה אלא הערמה ואחיזת עינים. אבל הידיעה כשהיא לעצמה, שבאמתותה אין להטיל ספק, מדברת בעד עצמה. פני כלם חפוּ. כל הגיטו שרוי באבלות. אין לתנות את גודל צערנו ותוגתנו. הקרבה הפוליטית תביא לידי קרבה אידיאולוגית. וזאת אומרת: בולגריה נאצית. רומוניה התחילה ובולגריה המתקדמת והליברלית אחריה. יוצא איפוא שיוָן תפל ולא תהנה מפרי ניצחונותיה; ורע מזה: היהדות הבולגרית תודק לעפר ועתידה טרגי. ולא עוד, אלא שרעה כפולה ומשולשת עתידה לבוא גם עלינו: כי כל מה שמקרב את נצחונו של הנאציזם מקרב את מותנו. והתקוה הלא רחפה על כל פנים! אמריקה… מפלות הפאשיזם באפריקה. מאורעות מכריעים!

ולבשורה רעה זו נצטרפה היום בשורת איוב חדשה: ברובע האריי הודבקה מודעה, המזמינה צעירים פולנים, אוקראינים וביאלורוסים להרשם בתור מפקחים על ה“באראקים” (אהלי-שדה) הנבנים בשביל היהודים. וכאן מיגעת אותנו השאלה: לאיזה “באראקים” הרוצח מכוון? ²⁷⁵ הנועדו בשביל מחנות-העבודה שעם בוא האביב יגשו לעבודתם לשם רגולציה של הוויסלה? או אולי לא יעלה ולא יבוא, אנחנו נמצאים לפני גירוש מורשה? אין דבר, אפילו הפראי ביותר, שאין הרוצח מסוגל לעשותו; אין לך אסון שאינו מוכשר להביא על עם חרמו; אין לך גזרה רעה שהוא יוַתר עליה מפני נמוקים הומניים. אולי דוקא לשם זה רכּז את כל היהדות של הדיסטריקט הוורשאי?

בלבנו – אי-מנוחה. מי ינחש לנו את עתידנו הקרוב?!

7.3.41

פסחתי על רשימותי יום או יומים לא מפני מעוט המאורעות, אלא מפני רבויים. שפע החומר הכריעני. כל מאורע ומאורע חשוב כשהוא לעצמו. אבל אני נזהר להכניסו כשהוא עודנו במצב הרתיחה. בטרם שהתבכר כל צרכו הנהו על פי רוב מסורס ובכל אופן מוגזם או מופלג. ואני רוצה לדייק בנוסחו, להעמידוֹ על מציאותו האמתית, ולראותו כאלו הוא רק חוליה אחת בשרשרת הגדולה, ששמה כליה עולמית והחלטית, ושהיא הולכת ונחשלת מיום ליום ואפילו משעה לשעה. טוב איפוא לחכות עד שתהא לי איזו פרספקטיבה. כתמונת-צבע כך תמונת-עט. הראשונה זקוקה לפרספקטיבה של מקום; והשניה – לפרספקטיבה של זמן. ואפילו לאחר שנתבכר במוחי אין לי הוַדאות שאין בו לקויים ושלא נשתרבבו בו איזה פרטים בלתי מדויקים. אבל ברי לי שאין ערכו נפחת משום זה. אינני פרטיכולן שיש לו עסק רק עם מקרה בודד, אלא רושם רשומות שעקר אצלו ההופעה, שהרבה מקרים בודדים מסוג אחד הולידוה. אין נפקא מינה בדבר אם איזה פרט נרשם אולי שלא כצורתו האמתית, או כשהוא נמסר מפה לפה חל בה עבור צורה: הוא לא בא ללמד על עצמו אלא על השרשרת כלה שהוא אחד מחוליותיה. בנוגע למאורעות כאלה יש מקום לפרטיכולן ולרושם רשומות גם יחד. אין אחד מוציא את השני מן הכלל, כי אין בזה מה שיש בזה ושניהם ממלאים ומשלימים זה את זה. הראשון פורט והשני רושם. שניהם עובדים עבודת הקודש.

בלבול החיים הקהה בנו את רגשותינו האנושיים ואין לבנו פנוי לרגשות נקמה. אבל יש שתבוא לך שעה שלוה ומתבונן לקטע פלוני או אלמוני מחיינו המשונים ורגש הנקמה שבלבך מוצא די ספוקו. קטע חיים כעין זה הוא טרגי ומגוחך כאחד; ואולי מפני זה רגש הנקמה יגבר שבעתים.

משעת הכבוש נתרבו משומדים בישראל. לחניכי תרבות זרה אין טעם ליסורים. על מה זה ולמה יסַכנו את נפשם על דבר זר להם. היהדות החנוטה לא הספיקה להם כחות חיוניים בכדי להמשיך את חייהם הלאומיים, ואף כי ידעו מראש שהגזע הוא בעוכרם לא מנעו את עצמם מלעשות את הצעד הפורמלי ליציאתם מן היהדות. אם לא היום יקובלו לאחר זמן לתוך הסביבה הזרה ולא יוָדע כי באו אל קרבה. ובפרט שנמצאו כהנים לאל הנוצרי שסדרו באופן היותר טוב לא רק את הצד הדתי, אלא אף את הצד הגזעי וכשם שכסף מטהר ממזרים כך טהר הכסף ילדי גזע זר. פשוט, לאחר ש“האב הקדוש” קבל סך ידוע במזומנים עמד וכתב תעודת לידה שפלוני אלמוני הנהו אריי מאבות אבותיו מבטן ומלידה. תעודות כאלה הן בחזקת כשרות ואין מי שיבוא לערער על אמתותן. יודעי דבר מספרים ש“תעודות כשרות” כאלה ניתנו למאות ולאלפים. הכהנים עשו עושר והאברים המדולדלים שביהדות הפולנית נהנו כאריים אמתים מכל הזכויות שהגזע האריי מזכה את יוצאי חלציו. קודם כל נשארו בהיתר מחוץ לתחום היהודי, לא נתקפחו מפרנסותיהם ונחשבו כבני… לכל דבר. למעלה מהם עומד חוג שני של “יהודים”, שהורתם ולידתם היתה בנצריות, כי נולדו להורים שנשתמדו, ואין להם איפוא שום זיקה לא דתית ולא גזעית אל היהדות. הם רמו את עצמם. אמנם לא נכחד מהם שרק הדור השלישי יבוא בקהל האריים. אבל גם בדור שני יש למצוא היתר. מי יבוא לדקדק בזה? אבל הכובש דקדק ודקדק. קשה לקבוע באיזה דרך נתגלה סודם המשפחתי. יתכן שנמצאו מוסרים מישראל, שקנאו בשלותם; ויתכן שנמצאו מוסרים מפולנים, שגונב דבר להם על דבר אי-הסדר שבמגלת יוחסין של בני אומנותם. איך שהוא – והכובש ערך ציִד לכל אלה ה“פאנים” שמגזע ישראל מוצאם ושבעיניו דינם כדין ישראל גמור והביא אותם בשירה גדולה אל הגיטו ומסר אותם לידי הנשיא טשרניאקוב, שנדהם לראותם בקלקלתם… הלא אין אלה אָרחי-פּרחי! לא אתמול ולא משלשום ידועים הם לו כסלתה ושמנה של הצבור הפולני, שתמיד הראו את שנאתם לישראל ככותים המחמירים במצוות שהחזיקו בהן. מהם נכדיהם של נוטבלים חשובים, אדירי ההון והתעשיה; ומהם – בניהם ובני בניהם של אדירי הספרות הפולנית, יוצאי ירך הברסונים, הנטנזונים, הברנשטיינים והקרוזהארים. לא הועילו הון, וחכמה ויחוס ביום עברה. כחוטאים ופושעים, כבני אספסוף שנתפסו בחטאם ונידונו לעונש קשה הובלו בחזרה אל הגיטו הנאלח לעיני רבבות עוברים ושבים מבני הגיטו שלוו אותם המונים המונים אל שערי הקהלה. כאבלים ובראשים חפויים, כמצורעים מנודים וכטמאים שאין להם מקום בחברה האנושית הורחקו ביום בהיר אחד מסביבתם שבה נולדו וגדלוּ וחיו את חייהם התרבותיים והמשפחתיים.

מי מהם פלל שמקורו בגיטו?! מי מהם חלם שאבותיו עמדו על הר סיני?! טשרניאקוב, שגיד שמנדריקאי עודנו דופק בקרבו, הכניסם דרך כבוד לתוך הקבינט שלו והשתתף בצערם. אבל לעמוד להם ביום צרתם אינו יכול. גורל אחד לכלם. בטוח הנני שלבו המה להם. אבל הגורל דן אותו להיות נשיא בישראל. ולא מן הנמוס הוא לפרוש את כנפיו על משומדים ובני משומדים.

אין אני יודע סופם. אבל דבר אחד ברי לי: שנאתם לישראל לא תחדל עולמית!

8.3.41

תעודה לפני. אין בה תאורים טרגיים, אלא מספרים יבשים; אבל יש בה תאור פרטיכלי של המצב כמו שהוא: בלי כחל ושרק ובלי גוזמאות והפלגות, העומדים על יד ההגה מספרים בדברים פשוטים “לענין”.

ודוקא מפני פשטותה וטרגיותה משתקף בה מצבנו הנורא.

כתובה היא ע"י באי כחם של אנשי גורדזיסק והסביבה אל “הועדה המרכזית לעניני הפליטים” בוארשה. כתבתם: ז’לאזנה 58; מספרה 43/41 מיום 3.3.41 וזה לשונה:

"ביאת-כח הגרדזיסקית פועלת בורשה מיום 6/3 41 ומקיפה היא יהודי גרודזיסק – מַזובצק והסביבה (ברבינוב, נאדארזשינא, פוֹדקוֹבה-לעשנא ומילאנובקה) ביחד חמשת אלפים נפש.

ערי הסביבה קבלו פקודת גירוש בראשונה ונצטווּ לעבור לגרודזיסק, עשינו איפוא את ההכנות הדרושות לקבל את פני האורחים; כמעט שהיינו בטוחים כי אותנו, בעלי הבתים שבגרודזיסק לא ירגיזוּ ממקומנו. והנה, נתפשטה השמועה שכל יהודי הגליל יגורשו, ועתידים הם לעבור אל גיטו משותף, שיוָצר בשבילם בז’ירארדוב.

אבל מה גדלו צערנו ואבלנו כשנודע לנו בשלישי לפברואר כי יצאה פקודת גירוש גם עלינו ועל פיה נגזר עלינו לפנות את עירנו עד יום הארבעה עשר לפברואר. יהודי הסביבה, שגורשו לפני זה ודימו למצוא מקום מנוחה בגרודזיסק, לא הספיקו לפרק את מטענם ויצאו שוב לדרכם ורשאה; ובתוך יהודי גרודזיסק קמה מהומה גדולה. בדרכים שונות החלו לשלוח חבילות של לבנים ושל כרים וכסתות לורשה. ביחוד שולחו החבילות ע“י הפוסתה או ע”י מסלת החשמל גרודזיסק – ורשה עד כה מותרת היתה הנסיעה ליהודי במסלת-החשמל רק לאחר שקבל רשיון מאת ראש הגליל (לאנד-קאמיסר). לאחר שנגזרה גזירת הגירוש לא הקפידו יותר ברשיון מוקדם; ולא עוד. אלא שעזרו בהטענת החבילות הכבדות. ואפילו פולנים לא ישבו בחבוק ידים: גם הם עזרו לנו בהטענת ²⁷⁶המטען. אחדים – מלב טוב; ואחדים מרוב שמחה שהם נפטרים מן היהודים. שלטונות המסלה נהגו מנהג כבוד אפילו בתעודה שניתנה ע“י ה”יודען ראטה“. מלבד ע”י מסלת-החשמל השתמשו לשם שלוח חפצים וכלי בית גם בעגלות ובאוטובוסי-משא, שהיו טעונים במדה גדושה בשקים, בין מלאים ובין ריקים, ברהיטים, בכלי בית ובצידה, וכל אחד השתדל עד כמה שידו מגעת להרבות בהצלת מטלטליו ולהעבירם אל הגיטו הורשאי. היו כאלה שבתוך המהומה לא שמו אל לבם להזדרז ולקחת רשיון מאת השלטונות, עגלות אי-לגליות כאלה נתעכבו בדרכם, בפרושקוב או בבלוינה, או שנשדדו ע“י אספסוף הרחוב”.

"במשך ימים אחדים שרכו את דרכם לורשה שיירות שלמות של עגלות טעונות מטלטלים של גולי גרודזיסק והסביבה. העיר נתרוקנה.

בחמישי לפברואר באה לגרודזיסק המחלקה הסַניטרית של הדיסטריקט הורשאי בכדי לעשות “חטוי” (דזינפקציה) לחפצים של התושבים היהודים הנותרים, וגם “לההביל” אותם במרחץ. היהודים קבלו את “הגזרה” ברצון מפני שחשבו כי אחרי “החטוי” בגרודזיסק יבואו לורשה “כאזרחים מטוהרים מטומאתם” ושוב לא יוסיפו להרגיזם. אחדים מאתנו אמנם הצליחו להפטר מ“החטוי” הורשאי; אבל את הקבוצה האחרונה (של שש מאות איש), שנשארה בגרודזיסק עד השנים עשר לפברואר, הבהילו במשך חמשה עשר רגעים לעזוב את מקומה והובלה לורשה כטרנספורט של סחורה. אלה היו זקוקים ל“חטוי” שני וגם להסגר בורשה בתנאים בלתי נעימים. כעת נשארו בגרודזיסק כששים בעלי מלאכה יהודים העובדים בחבורה בנגריה בכדי להביא לידי גמר את ההזמנה שניתנה להם מאת שלטון הצבא.

אחדים מגולי גרודזיסק מצאו להם מנוחה זמנית אצל קרוביהם ומכריהם בורשה; אחדים מהם מתאכלסים ב“נקודות הפליטים”; ויש גם כאלה שעד היום עוד טרם מצאו להם מחסה וגג לראשם".

“כאמור, חלקים אחדים מגולי גרודזיסק נמצאים ב”נקודות פליטים" שונות (ז’לאזנה 58; חלודנא 44; לשנה 29; קומיטטובה 2) ואחדים – בבית ההסגר שברחוב לשנה 109. אלה המה ברובם זקנים וחולים שמפני חסרון דירה מתאימה אי אפשר להעבירם משם".

“ובינתים מרבים גולי גרודזיסק לבוא בהמונים אל “ביאת הכח” שלהם ובקשות מבקשות שונות בפיהם. הם נרשמים ב”בתי תמחוי“; אבל מפני שאין להם היכולת לשלם ארבעים פרוטות מחיר “הארוחה” אינם נהנים ממנה. השתדלותנו שגולי גרודזיסק יקבלו הנחה ממחיר הקבוע הצליחה במקצת; אבל הנחה של 20% אינה מספיקה להמוני הנצרכים”.

“גם את יתר ההוצאות המוטלות על הגולים, כמו: ההרשמה בקהלה, התשלום בעד מטענם אין ביכלתם לשלם, עניים שבעניים אלה נעקרו בשרשם מאדמת מטעם, ממקום קברות אבותיהם ואבות אבותיהם. גולים ונדחים, בלי פרוטה בכיסם ובלי שום מקור לפרנסה, הן במסחר והן במלאכת יד, הם נספחים אל מחנות הקבצנים שבחוצות ורשה…”

זוהי רק מגלה אחת קצרה ממגלת יסורינו, מגלה רשמית, שמפני טעמים מובנים כתבה מה שכתבה אל מוסד גלוי במהירות הדרושה ויצאה ידי חובתה בנוסח פרטיכלי יבש. הטרגדיה העצורה בכל מאמר ובכל בטוי נוקבת עד תהום נפשותינו הדוויות והנואשות. אנחנו קרובים אל החלל ואל הדם השפוך. בארכיון של “הועדה המרכזית לעניני הפליטים” נמצאים מכתבים כאלה לעשרות ואולי אף למאות. כל מכתב – אנחה עצורה; כל בקשה רוויה דמעות. תחת מעטה הנוסח הרשמי והקר מפרפרות נפשות חיות של זקנים וחולים. של טף ונשים שנידונו ליסורי גיהנם בעודם חיים על לא חמס בכפם…

9.3.41

באו לנו ימים קרים ומרים. זכינו – ואנחנו נעשינו שותפים גם בצרותיהם של אחרים. קודם כל המפלה הדיפלומטית של אנגליה השרתה עלינו רוח עצבות. כי פתאם נפלנו מאגרא רמא של נצחון קרוב, בשים לב אל מפלת איטליה ועזרת אמריקה, אל בירא עמיקתא של הסתפחות בולגריה אל “ברית השלוש”. אנחנו טובעים בים של צרות, של עריצות ושל רשעות. נתונים הננו בידי ממשלת זדון שיצר לבה רק רע כל היום. כל מעיניה – אך ורק כיצד להביא עלינו אבדון וכליה. ולכן אנו מונים את הרגעים למפלתה ההחלטית. כי אם היא לא תפול אנחנו נפול. וזו תהיה נפילה שאחריה לא נוסיף קום. כל עכוב שהוא בתהליך נצחוננו מרגיז את עצבינו ומערער את שווי המשקל שברוחנו, איזה יאוש חודר לתוך נשמתנו ומחשיך עלינו את עולמנו, כל המאורעות שיארעו בשדות המלחמה או בהתאבקות הדיפלומטית של הצדדים אינם אצלינו “חדשות” סתם, או איזו סנסציה לשם גרוי העצבים, אלא שאלת חיים ומות. כל מה שמאריך את המלחמה וממילא גם מצבנו ההווי הוא סם מות לנו. כי אנחנו הולכים ונחנקים, הולכים ונושמים בנשימתנו האחרונה.

זהו מחזה שלא היה כמוהו לעולמים: עם שלם נידון למיתה! אין איש יודע מהיכן יתפרנס מחר. כלנו תלויים על בלימה. ולכן איש את רעהו ישאל: – הנוכל עמוד?

אבל מלבד דאגת הקיום הפשוט סכנת חיים אורבת לנו תמיד מצדדים שונים. אנשים למאות נתפסים, למאות מושמים בבית הבור וסופם ליריה. אתה נעלם מעולם החיים ואין איש יודע את קבורתך. באופן היותר טוב אתה מועמד תמיד להיות מוכה וניזק, פצוע ושדוד ואין לפני מי להתריע. הגיטו לא הביא לנו את השלוה שחכינו לה.

השבוע אירע מאורע פוליטי אצל הפולנים; ואף כי “רחוקים” הננו ממקום המעשה תוצאותיו ניכרות גם בחיינו. לא הועילו כל דברי החנופה והמחמאות שהרוצח משמיע באזני הצבור הפולני והשנאה אליו מתגברת מיום ליום. שנאה כמוסה זו יצאה השבוע החוצה והביאה לידי התנקשות בחיי איגוֹ-סים “פאלק’ס-גענאססע” מאזרחי פולניה לשעבר, וכהיום – בוגד ומרגל אצל הכובש. למראית עין תפס משרת דירקטור של התיאתרונים הורשאיים ולמעשה הביא את דבת הצבור הפולני רעה לפני בעלי היכולת. בשביעי למארס בא על שכרו כבוגד ומרגל, כי נמצא איזה פולני פלוני אלמוני שבא אל ביתו, ירה בו והמיתו ככלב. בלתי ידוע אם הרוצח שנקם את נקמת הצבור הפולני עשה מה שעשה על דעת עצמו, או שהיה שליחה של איזו אגודת סתרים. אבל מיתתו עשה רושם על הכובש. בטפשותו ובטמטומו השלה הכובש את נפשו שהצבור הפולני הוגה לו חבה על “סדריו היפים” וביחוד דעתו נוחה מחורבן היהדות שבא בעטיו ושלא נעשה אלא לרוחתו ולישועתו של הצבור הפולני. פתאם נוכח לדעת, שהארץ מזדעזעת תחתיו ושאין לו עֶמדה בטוחה במדינה זרה זו. מיד נגש לאחוז באמצעים חמורים והחליט לשלם לעושי הרעה “כרשעתם”. למחרת הודבקו מודעות גדולות אפילו בגיטו היהודי, שליושביו אין שום שיכות לכל הענין, ובהן דברים נמרצים:

א) במקום הרוצח שנעלם נתפס מספר גדול (כמה?) של בני תערובות מגדולי הצבור הפולני; ובאם במשך שלושה ימים לא ימסר הרוצח לידי השלטון דינם למיתת יריה; ב) כל הצבור הפולני אחראי בעד הרציחה הזאת, ובתור עונש נקבע לו עוצר משמונה בערב עד חמש בבוקר במקום מאחת עשרה בערב עד עלות השחר; ג) מפי שיש חשד שהרוצח בא מחוגי הארטיסטים ולכן יהיו כל האמנים הפולנים, בין בתיאתרונים, בין בבתי-הקפה ובין ביתר מקומות התענוגים מבוטלים מעבודתם חודש ימים (עד השביעי לאפריל).

מודעה זו הטילה רעש בעיר. הרוצח לא ימסר לידי השלטון – בזה אין כל ספק. ובכן – יירו כל האנשים רמי המעלה שנתפסו – גם בזה אין כל ספק. האין זו התחלה של מאורעות פוליטיים יותר כבירים שיבואו אחר כך. ואנשי הגיטו שמחים ועצובים גם יחד. שמחים – שהקב"ה הקדים רפואה למכה ויצר להם גיטו. אלמלי הגיטו – אין כל ספק שהיו עם הפולנים בצרה אחת; ואבלים – שהכובש האריך לגויים את שעות העוצר מה שגרם להקטנת יכולת ההברחה, שהוצאה אל הפועל משכלתה רגל יהודי בגיטו ומעבר לחומות היתה תנועה כסדרה. אין ההברחה נעשית אלא בשותפות; וכשיאַַצעק כלוא משמונה בבית אין מנדיל שותפו מרים יד או רגל. כתוצאה מכל זה נתיקר הלחם. היום שלמנו עשה זהובים בעד ככר לחם שמשקלו שני קילו. וכן יתר הסחורות המוברחות. וכמו תמיד: בכל מקום שהחיים המה מפלצת מופיעים חזיונות יוצאי-דופן, שאינם אלא פרדוקסים ומעוררים צחוק:

בשעת החרם אימה גדולה נופלת על ה“גויים” והם מתחילים להתרפק עלינו. גם הפעם הרבו הפולנים להתחמק בצנעה ובאיסור מהרובע האריי ובאו לשכון איזה זמן בגיטו היהודי ולא מנעו את עצמם אפילו מלעטוף את “תו החרפה” על זרועם הימנית בכדי שאיש לא יכירם שמעֵשו מוצאם. זאת אחת. ושנית: הקהלה “החכמה והפקחית” הרשתה לעצמה לעשות לשם פרסטיז' פטריוטי צעד מסוכן וצותה על דעת עצמה שגם בגיטו יתחיל העוצר משמונה, אף כי הכובש אמר מפורש בפקודתו שהעוצר המוארך חל רק על ה“פאלען”.

אם הכובש ישים את לבו להוראה זו שקבלנו על עצמנו מרצוננו הטוב יחשוד בנו שהננו תמימי דעות עם הפולנים המורדים והוגים להם חבה.

ואז – אחריתנו עדי עובד… הלואי שאהיה בדאי!

– פטריותו ²⁷⁷ של טשרניאקוב תהיה לנו לרועץ!!

11.3.41

א. לפני הפרגוד ומאחורי הפרגוד!

סליחה! הארכת שעת העוצר לא בדה טשרניאקוב מלבו. לחנם חשדנו אותו במה שאין בו. כשכל העולם לוקה כפלים. הפעם זכינו – ולקינו שוה בשוה, אף כי אין לנו שיכות לכל הענין ומן הדין הוא שהעונש לא יהא חל עלינו, אבל לוקה ישראל אין להעדיף את ישראל ולהעניקו זכויות יתרות. ולפיכך – יש לנו הפעם שווי-זכויות. כשם שברובע האריי שעת העוצר מתחילה משמונה כך גם בגיטו. לעונש – הרי אנו שוים…

ב. ומענין לענין באותו ענין:

בני התערובות הומתו. יש לשער שלא כלם; אבל חלק מהם כבר מצאו מנוחה נכונה בשורה אחת עם יתר הקדושים הפולנים שהומתו בכל דוד ודור מיום שאבד להם ניר מלכות. הלב העברי הומה לגורלם על אף שנאתם לישראל. כמונו כמוהם: מות גבורים וקדושים. בין הנאסרים אנשים ידועים מכל השדרות. השמועה תדע לקרוא בשמותיהם: האחים יאבלוקובסקי, האחים פאקולסקי, ועוד ידועי שם מבין הרופאים, הטוענים והארטיסטים. אלה האחרונים חשודים ביותר בכל אותו הענין, כי הנרצח היה – מלבד בוגד ומרגל – ראש להם, וגם עליהם נחתה ידו הקשה ביתר שאת וביתר עז. ובלחישה יסופר עוד שנמצאה ארטיסטית אחת, הלא היא לשצינסקית, שהיתה קרובה אל ההרוג קרבת ניאוף והיא הופיעה לפני השלטונות והאשימה את עצמה כי ידיה שפכו את הדם הזה; אבל דבריה לא נתקבלו. השלטונות הבינו שזוהי הודאת-שקר בכדי להאחיז את העינים ולהציל לקוחים למות.

ככה מספרים בגיטו, אבל איני אחראי בעד אמתת השמועה. בדבר המתת הנאסרים הודיע הרדיו, אלא שלא הודיע כמה. בטויו המדויק היה: “מספר ידוע” ( Pewna ilość )כמה? לא נקב! תיכף לזה נפוצה שמועה בעיר שהיום נהרגו עוד שני נאצים. ושבקשר עם זה יוכרז מחר בעיר מצב מלחמה ושעת העוצר תתחיל משש. האין זאת בדיה? מחר יהיה האות הזה.

ג. באמת אין לנו גיטו, אלא בית משוגעים. כלואים הננו בתוך חומות ונותקנו מכל העולם החיצון. כמעט שאין יוצא מן הגיטו; אבל אין להגיד שגם “אין בא”. להפך, באים ובאים. משפסקו גולי הדיסטריקט הורשאי באו גולים חדשים: מנורבגיה, מהולנד ומצ’כיה. בעיני ראיתי מחנה גדול של כמה מאות שז’נדרמים נאציים הובילום מהתחנה הדאנציגית אל בית ההסגר שברחוב לשנה 109.

למראה הטרגדיה העמוקה של גולים אומללים אלה גם לב אבן יִתר ממקומו. אין אלה בני עוני לבושים בגדים מטולאים ומצוררים כדוגמת אחיהם הפולנים. הכרת פניהם תעיד בם, כי אמידים הם וחיו עד כה ברוָחה ובתענוגים. אף כי באו מדרך מלאה תלאות וענויים לא היה רבב על בגדיהם וכל חזותם העידה בהם שאינם למודי צרות ויסורים כמונו.

אבל – אל לנו לקנא בהם ובעשרם. לא יעבור זמן מועט ויִדמו אלינו. אחים לצרה יהיו וגורל אחד לנו ולהם. ידיעות ברורות ע"ד הפרסונליות של הגולים מחוץ לארץ אין בידי. אשתדל להתקרב אליהם ולהודע איזה פרטים: מי המה? מאין באו? ומצבים “החוקי” מה הוא?

איך שהוא – ובגיטו אפס מקום להעמיד כף רגל. כשאתה יוצא החוצה – ביחוד רחוב קרמליצקה – אתה נסחף בזרם של רבבות איש מבוטלים של אלפי תגרנים המחרישים את אזניך ושל מאות קבצנים ושנוררים שנאספו מכל קצות פולניה וביבבותיהם ובכיותיהם ממתיחים את עצביך ההרוסים עד כדי להתפקע. אתה רוצה לשוט מהם, להמלט על נפשך, פשוט, להציל את חייך ולהחסות באיזה מקום מוצנע שלא יראוך, אבל כל זה לחנם. אין לך יכולת לכוון את רצונך ולצוות על רגליך שתובילנה אותך למקום שאתה רוצה. על כל צעד ושעל אתה נתקל במי שהוא ולכל פנה שאתה פונה אתה מוצא מכשולים חדשים המסַכנים את בריאותך, ולפעמים אפילו את חייך. ונפלא הדבר! אין איש מטייל בנחת; אין איש פוסע פסיעה דקה, אלא כלם רצים, דחופים ונבהלים בפסיעות גסות ועל פניהם אימה ופחד.

כל עט ילא לספר; כל צלוּם רק מקצתו יראה וכולו לא יראה; רק בסרט של ראי-נוע, שארכו יהיה כאורך גלותנו, יוכלו להשתקף חיינו בגיטו כמו שהם. אין זה אלא בית-משוגעים ומחנה של מצורעים מטורפים!!

לבי, לבי לגולים מחוץ לארץ שאך זה עתה מקרוב באו אלינו. יטעמו טעם “הכנסת אורחים” של ורשה ה“אצילה” ואז אני חושש שיסכימו ל“מנהיג”…

13.3.41

מיום ליום יחשך עולמנו יותר ויותר. אין לתנות את צרותינו לכל עמקן ואת מועקתנו לכל מוראה. החמסנים והשודדים, שליחי מלכות הנאצים, מרוששים ומדלדלים אותנו בלי רחם, חוזרים המה על פתחי בתי הגיטו ומוציאים את הטובים והמובחרים שבחפצים, הן ברהיטים, הן בכלים ופכים קטנים והן בהלבשה ולבנים. ועוד צעירי ישראל מוכרחים לשרתם ולקיים “עזוב תעזוב עמו”. הנגזל והשדוד – דעתו נוחה אם יצא מכל הענין “בגפו” כלומר: בלי מכות וחביטות וממילא בלי פצעים וחבורות. ואולי גם זה לא עקר. להפסד ממון היהודי מורגל. רע מזה הוא היחס הברברי שאין דומה לו מיום היותנו לעם. במשך גלותנו הארוכה, הרוויה דמעות ודם, לא הורדנו ולא הושפלנו במדה מבהילה כזו. הננו מחוץ לכל חוק ואין חוקי המדינה המגינים על אזרחיה חלים עלינו.

הגיטו מלא על כל גדותיו. אין שטח אדמה להצגת כף רגל. ובגיטו מסתובבים צללים, בבואות של אנשים מחוסרי דעת, של רעבים ומבולבלים הדומים לזאבים הנכונים להתנפל על טרפם. אלה הנה בריות שנידונו למיתת חנק מאפס מקום. ואף על פי כן זרם הגולים אינו פוסק. לאלפיהם המה באים אל הגיטו בכל יום ומבקשים לחם, שמחירו הולך ומאמיר משעה לשעה. בנפשם יביאו מבריחים את לחמם וכמה שלא יבקשו בעדו אין להאשימם ב“הפקעת השער”. ולכן חדל הלחם להיות אורח מצוי אפילו אצל האמידים.

למרבה הפחד נסתבך המצב הפוליטי הן מבפנים והן מבחוץ. מבפנים רוצים הפולנים להראות לכל באי עולם שאין מנוחה במדינה הנכבשה. זוהי גבורה פרסטיז’ית, שערכה אפס וקרבנותיה מרובים. ומבחוץ יראים מפני הבאות. היום הודיע הרדיו בשם “טאסס” שסטאלין מגייס את חיילותיו. בלחישה מספרים ע"ד מצב של ערב מלחמה בין שני “הידידים” שעד כה התרפקו זה על זה. במקרה מלחמה עם רוסיה, שכשאני לעצמי איני מאמין בה, אבדנו אבדנו. הפלוטוקרטיה מצד אחד והקומוניזם מצד שני – ובשניהם הלא יד ישראל באמצע – עשו שותפות להלחם עם הנאצים. תיכף ומיד נהיה מטרה לחצי נקמתו.

העוני והדחקות עלו למעלה ראש. בעברך ברחוב יפגשוך ידידים משכבר הימים ויגידו לך בלחישה שרעבים המה ויבקשו ממך הלואה רק של זהוב אחד לעשרים דקוֹ לחם. לאורך המדרכות משתרעות משפחות שלמות על טפם וצאצאיהם המבקשות לחם – ואין איש פונה אליהן. אפסה החמלה; הקשיחו הלבבות. כל אחד רעב ומקופח מפרנסתו; כל אחד דואג לעצמו, ואין מיתת רעב עושה רושם. התמותה בגיטו גברה שבעתים, ברחוב זאמנהוף – שהכובש הסב שמו שוב לדזיקא – נפתחו בבת אחת שלושה משרדים לעריכת לוָיות ושלשתם רואים ברכה במשלח ידם. אין איש שם לב להלוית המת, כי מטעמים סניטריים מחוייבת העגלה לנסוע במרוצה והעגלון דופק בסוסי העגלה ומאיץ בהם עד שאין לך יכולת ללכת – או יותר טוב לרוץ – אחריהם. ובימים האחרונים מובלים המתים לקבורה לא על ידי סוסים אלא על ידי עגלה בת שלושה אופנים, שעגלון לבוש שחורים מנענע אותם ברגליו ורץ בכל כחו. לעגלה דמות ארון. אבל אין איש פונה אליו ואין איש שם על לב שבתוך הארון העובר לפניו בחפזון מוטל אחד מחללי הרעב; ויש שמתים אחדים מוטלים בארון אחד זה על גב זה וכלם מובלים לקבורה בחדא מחתא.

עסק סיטוני! ומחוסר דעת אחד יש בגיטו שרץ אחר כל ארון ושואל בנזיפה: – ההשאיר המנוח את כרטיס-לחמו?

ואף על פי כן – בתנאים כאלה חגונו את “יום-הפורים” תש“א. לא היתה קריאת מגלה בבתי כנסיות האפלות, כי חדלה כל תפלה בצבור; אבל על מפלת המן הפרסי שמחנו. הראשון לחגיגת פורים היה “בית התמחוי” הציוני שברחוב זאמנהוף 13, דירת “התחיה” לשעבר. “בית תמחוי” זה הוא מקום מקלט לאכילה, לשתיה, למנוחה, לקריאה, לשיחת חברים ולמסבה חגיגית לגולים הציונים, שהם גלמודים ובודדים בעיר הזרה והנכריה. בני ורשה כמעט שאינם באים אליו, אבל מנהלי “בית התמחוי” הם ציונים מסורים ונאמנים, שרידי הצ.ק. הציוני. בית תמחוי זה הוא בית מקדש מעט, אולם לקריאה מעט ותיאתרון מעט. בקצור, כל הצבוריות הציונית-העברית התרכזה בו וכאן אנו מוצאים את סביבתנו ואת החמימות של העסקנות הציונית. כפעם בפעם מסודרות כאן אימפרזות עם הרצאות, זמירות, נגינות ודקלומים. בבואנו לכאן אנו שוכחים את צרותינו ואת כל המוראות הנעשות בחוץ לכתלי “בית-התמחוי”. כאן תשמע וכוחים ודרשות ואפילו טענות ומענות ומריבות כמו “בימים הטובים”. וכשיִחר גרונך אתה מרטיבו בכוס קפה שחור בלי סוכר. אבל אין איש מתרעם על גורלו ומקבל באהבה את המרירות. השתא קראנו את המגלה בהברה הספרדית; שרנו בלוית הפסנתר “שושנת יעקב” ו”אומרים ישנה ארץ“. בין נומר לנומר ²⁷⁸גם טעמנו קצת. שלש חתיכות לחם מרוחות בחמאה לכל איש, ואחריהן הגישו לפנינו “כיסי-המן” קטנים, מעין זכר לפורים, וכוס קפה מתוק. “גבורה” כזו הראו ד”ר י. שיפר, מ. קירשנבוים, בלוך וקאמינר.

באנו עצובים ויצאנו עצובים. אבל בין ביאה ליציאה היו לנו רגעי נחת. זכרה להם אלוה לטובה!

14.3.41

נביאינו נבאו לימים שבני אדם “יכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות” והמלחמות תחדלנה מן הארץ. אבל אין זה אלא חזון פיוטי שאין החיים הממשיים נשמעים לו. ולא מפני שיצר לב העמים רע מימוֹת עולם, אלא יש דעה האומרת שהמלחמה כשהיא לעצמה מביאה רוב טובה לעולם. ההתפתחות האנושית – בין התרבותית-רוחנית ובין הטכנית-ציביליזטורית – לא באה לידי גלוי אלא בעקב המלחמות שלא פסקו מראשית הדורות עד ימינו אלה. ההתנגשות בין העמים מביאה לידי דחיפה את הכחות הטמירים, שע"י המלחמה הם הופכים להיות פעילים בה בשעה שבימי השלוה הם נמצאים במצב התנומה והפסיביות; וממילא כחות היצירה שבהם ינוחו בשלום ואינם באים לידי הופעה. החיים – בין הפרטיים ובין העממיים – אינם אלא התאבקות עם כחות מתנגדים בלתי פוסקת. ואם לא תהיה מצויד, מזוין ומוכן למלחמה סופך להתנַון ולהכחד. בחלקה הרצחני היא היא תורת הנאציזם, וכשהיא לעצמה – הרבה מן האמת יש בה.

הקטסטרופה הגדולה העוברת על יהדות פולניה עוררה בה כחות נרדמים והביאה לידי בטוי אפשריות כאלה שאיש לא חש בה, שהם נמצאים אצלה אפילו בכח.

בימי המלחמה העולמית, ²⁷⁹כשהכובש הראה לנו פנים נהירים והרבה עשו עושר, נעשינו למחנה של שנוררים, לקבוץ ²⁸⁰קבצני עם תרמיל גדול על שכמו. המועקה אז לא הגיעה אפילו לידי חלק האלף ממועקתנו ההווית, ובכל זאת השפיעו עלינו אחינו האמריקאים רוב טובה בכדי לעמוד לנו בשעת דחקנו. זרם של זהב מעבר לים הציף את חיינו. ודוקא רחמנות זאת הכניסה קלקול מוסרי לתוך הצבוריות שלנו. נוצרו מפלגות וביאות-כח של קבוצות ופלוגות בכדי שיוכלו לפשוט יד. ושום יד לא שבה ריקם. וכנהוג במקרי ירושה ובכל הרוָחים שבאים בהיסח הדעת, רבתה מחלוקת בישראל. כל אחד דרש לעצמו משל אחרים. על דעת שום איש לא עלה הרעיון שמן הראוי שנהיה גם נותנים ולא רק מקבלים. איש לא העיז לבטא רעיון כזה, כי היו חושדים אותו בטרוף דעתו. יהודי פולני יתן? מי ראה כזאת ומי שמע כזאת? להיות גבאי צדקה ולתת משל אחרים – אדרבה ואדרבה; אבל חס ליה לזרעו דאבא שיתן משלו. מגמה כזאת הופיעה בצבורנו גם בימים הראשונים למלחמה האירופיית של היום. כל זמן שה“דז’ונט” עוד היה בעל יכולת. רצינו שוב להשליך את כל יהבנו על הדוד העשיר, שהוא יכלכל אותנו ויאזור חיל להוסיף כהנה וכהנה בשים לב אל גודל הקטסטרופה. ושוב עמדו הגבאים נכונים למלחמה.

באשרנו, שהדז’ונט נתרושש ופסק את תמיכתו!!

כשראינו כי צרותינו מתגברות וגם נוכחנו כי אם אין אני לי – מי לי? נוצרה “העזרה העצמית היהודית”, שבמשך זמן קצר נעשתה להסתדרות מעונפה ומסונפה עם תקציב של רבע מיליון זהוב לחודש, מלבד הסכומים הזורמים דרך אפיקים אחרים, ביחוד על ידי “ועדי החצרות” שתמיכתם לנצרכים המקומיים נתנת במישרין. לא אגזים אם אוֹמַר, שורשה היהודית מזילה מכיסה לתמיכת נצרכים ונגועי הרשעות והזדון לא פחות מחצי מיליון זהוב לחודש.

יהודי פולניה הם בעלי תרבות נמוכה ועם כל זה פקחים המה בחיים המעשיים, ובמסחר – בעלי כשרונות בלתי מצויים. מטבעם הם אוהבים לראות חיים ולהנות מן החיים; מבזבזים לצורך עצמם וקמצנים גדולים לצורך אחרים. מה שנתנו נתנו במדה זעומה ובעין רעה ולא היה זה אלא צדקה לשם עולם הבא. חסרה להם החוש של האחוה האחית, של התקשרות לקהל שחי את חייו והוא אחד ממנו.

ויאָמר נא הפעם לשבחם: נתקיים בהם, ביהודי פולניה, מה שאמר הנביא: “עת צרה היא ליעקב וממנה יוָשע”. על ידי אסוננו הבראנו נעשינו לקבוץ סוציאלי המרגיש התחייבות לגבי אחים לצרה. ועסקנים נמצאו הראויים לשמם ועומדים על מרום תעודתם. מנסיון קל שסטרובינסקי נגש אליו במורך לב ובצעדים בלתי בטוחים צמחה ופרחה הסתדרות אמיצה המעסיקה מאות מבוטלים מהאינטליגנציה הרעבה ומצודתה פרושה על כל מקצועות חיינו הסוציאליים. נא שלא לטעות: גם כעת אינם נותנים בעין יפה; גם היום מן הצורך לאכוף את הנותנים שיתנו; גם היום לא כלם יוצאים ידי חובתם כפי יכלתם; אבל, למצער, נשתנה היחס אל עצם נתינת התמיכה, שאינה רחמים, אלא חובה צבורית-סוציאלית. נוצרה תעמולה בעלת כח שמסבירה בהצלחה מרובה את צרכי השעה, ודבריה פועלים מלבד על הלבבות גם על השכל והרגש הצבורי. באמת אמרו חכמינו: “גדולה הסרת טבעת”…

היסורים המציאו מזור לנפשותינו. השלכנו אחרי גונו את התרמיל הקבצני ונעשינו לאנשים העומדים ברשות עצמם.

חצי מיליון זהוב תמיכה לנצרכים במשך חודש אחד – מי העיז אפילו להעלות על דעתו שיהודי ורשה מוכשרים לנתינה כזו?!

“העזרה העצמית” בודאי תמצא את ההיסטוריון שלה שיספר לדורות הבאים את הקיפה וגדלה ועוצם השפעתה וערכה החנוכי על יסוד תעודות ומספרים. אין בדעתי להתחרות אתו. אני כותב מה שכותב רק על פי רשמים ואומדנא כאדם קרוב הנמצא מבפנים ורק את קצה יראה וכולה לא יראה. נסיתי איפוא לתת רק הערכה כללית – וזה דייני, החל מיאנואר חדלה “העזרה העצמית” לבקש נדבות ולעורר את רחמי הצבור והפכה להיות מוסד המטיל מס שיש לו תוקף חוקי.

כאן נכנסה לתקופה חדשה. מאז היא הולכת ומתפתחת בדרך חדשה. ברשימותי הבאות אגע בקצה עטי גם בגלגולה החדש.

15.3.41

רציתי להמשיך מה שהתחלתי – “העזרה העצמית היהודית” בגלגולה השני; אלא שבינתיים קפצה עלינו רוגזתו של העריץ, שהיינו לו ללחם חוקו. בנוגע לקפוח היהודים ולנשולם מכל עמדותיהם אין לו שום שיטת הדרגה. פשוט, תופס באיזו ברנז’ה ועוקר אותה משרשה ומאות המשפחות היהודיות שהתפרנסו ממנה נשארות בעירום ובחוסר כל. בנשול היהודים אין רחמים ואין נמוקים הומניים לפניו.

ככה עשה לעתונות היהודים, לבתי-הדפוס, לבתי מסחר הספרים, לחנויות מנופקטורה, לפבריקאות, ולכל יתר מיני עסקים וקבלנות שהיו בידי היהודים. אין לך עסק ומשלח יד שיהיו מותרים ליהודים. הכל בחזקת איסור.

השבוע נתקפחו מפרנסותיהם העגלונים היהודים שבגיטו. בכל פעם שהיה גיוס לסוסים לוקחו מהם הטובים והמובחרים שבסוסיהם; משנוצר הגיטו נשארו בידי איזה עשרות עגלונים – בין למשא ובין לנסיעת אורחים – שארית מועטה של סוסים נמושות, דוויים וסחופים, מעין סוסי מנדלי עם מרכבות משומשות ומעוכות מיושן. מראה העגלון ומרכבתו היה כמראה הגיטו: עוני ודחקות זוהמא וחלאה. אבל כמה מאות משפחות התפרנסו מזה. עכשיו בא הקץ גם למשלח-יד זה. השבוע בא הכורת גם על הנמושות הללו. הוכרז גיוס לסוסים וכל הסוסים שבידי העגלונים היהודים, המקור היחידי לכלכלתם, לוקחו לא לעבודה במחנה, חלילה שאינם מוכשרים לה, אלא כדי למלא את חסרונם של העגלונים הפולנים, שגם סוסים גויסו, ובכדי שלא לשבור את מטה לחמם נתנו להם במקומם סוסי היהודים. ובאופן כזה בא ביום בהיר אחד הקץ לברנז’ה שלמה, שהחיתה מאות משפחות יהודיות. ולא רק הסוסים לוקחו אלא אף כלי הרתימה עמהם, והמרכבות הובלו לחצר הבית 33 שברחוב נלבקי עד שתבוא פקודה מה לעשות בהן. זוהי דוגמא של אירופה החדשה לעתיד!

ואם מעט לך כל זה – הנה צרה חדשה על מאות משפחות יהודיות שברחוב פרוז’נה והככר הגרזיבובי. כפעם בפעם עושה העריץ קיצוצים טריטוריאליים לשטחי הגיטו ומצר את גבולותיו. רחוב סיעננא נפדה בזהב. הפעם – אף הון לא הועיל ביום עֶברה. עד כה היתה פרוז’נה כולה בידי היהודים. החומה המבדילה עמדה בקרן רחוב מרשלקובסקה-פרוז’נה. השבוע נגזלה מידי היהודים מחצית פרוז’נה ולארכה העמד גדר בכדי להבדיל בין ברוך לארור. כי הגיטו לא נעשה מעור אחד ומשטחים הבאים כסדרם זה אחר זה, אלא תחום אריי נכנס לתוך תחום יהודי ומפסיק את הדרך באמצע; ומאחורי התחום האריי שוב מתחיל שטח יהודי שבכדי להגיע אליו צריכים לעשות סבובים של כמה קילומטרים. הכונה למרר את החיים, להניח מכשולים טכניים למשא ומתן הפנימי שבתוך הגיטו. ובכלל להצר את צעדי היהודים בתוך תחומם גופא.

כאמור, תחול הגזרה החדשה על מאות משפחות יהודיות שברחוב פרוז’נה ושבככר הגרזיבובי מצדו השמאלי (בואך מצד גראניצנה) שעליהם לעקור את דירותיהם ולמצוא להן דירות חדשות בגיטו המאוכלס בכל חוריו וסדקיו. אין בית שיש בו זוית פנויה.

ובכלל קשה מאד למצוא בגיטו מקום פנוי לאחר שבכל יום הולכים ונוספים בו אלפי גולים מכל הדיסטריקט הורשאי, ובימים האחרונים אף מהמקומות הסמוכים שעל חוף וויסלה השמאלי.

אין ביכולת עטי לתנות את גודל היאוש השורה על כל פנים. כל אחד שואל:

– מה זאת עשה לנו אלהים? הנשמע והנראה כזאת למן יום היות בני אדם על הארץ? ולהגדיל את צערנו באות ממלכות ומדינות ונותנות יד לברברים אלה, שהשה אותם אלהים מכל רגש אנושי והכניס בהם נשמה טמאה ושפלה, שבגלגולה הראשון שכנה בתוך חיה טורפת. היום הביאה העתונות הנאצית את דברי הסרדיוט הנאצי סייס-אינקבארט המושל בהולנדיה:

“בעממיותם של ההולנדים לא נגע לרעה; אבל היהודים אינם הולנדים. המה שונאים כאלה שמעולם לא נבוא עמהם לא לידי שביתת הנשק ולא לידי ברית שלום. אנחנו נכה את היהודים בכל מקום שנמצאם; וכל אלה הנותנים להם יד – דמם בראשם”…

ורעדה תאחזנו כשאיזה ספק מתגנב ללב ובמחשבתך עולה לרגע רעיון מחריד:

– מה יהא סופנו אם זרוע עריצים לא תשבר?

20.3.41

גם חיי הגיטו לובשים צורה ופושטים צורה. אלה המה חיים מעופשים ונאלחים, חיי דלות וקבצנות, המעוררים בחילה ורגש של הקאה. שום קרני-אור וקוי זהר חודרים לתוכם. עקודים וכבולים הננו בידינו וברגלינו. הראית מימיך שחבוש יתיר את עצמו בבית האסורים?

מיום ליום השמירה נעשית חמורה ביותר. נודע, למשל, לכובש שהטרמים האריים העוברים דרך רחובות הגיטו גורמים במדה מרובה להצלחת ההברחה – מיד עמד ושנה את מסלולם. ככה חדלו הטרמים האריים המסומנים במספרי 16, 22, שעד כה היה מסלולם דרך רחוב לשנה, להחטיא את המבריחים, כי מעתה והלאה הם עוברים דרך סנטורסקה, שער הברזל, חלודנה עד שבאים לוואָליא מחוז חפצם. רצונו של הכובש לחַנק אותנו חניקה גמורה שאין אחריה כלום ולהביאנו לידי אפיסת כחותינו החמריים – אינו יודע גבול. חכמי התלמוד קוראים להופעה פסיכופטית כעין זו: “משוּגע לדבר אחד”. יש לפעמים פקודות שכל עקרן לא באו אלא להכביד ולהחמיר. ועם כל זאת יש בהן סתירות פנימיות; ובשעה שמצד אחד הן רוצות לעקור את הכל הן מביאות מצד שני הקלה והנחה.

“לגיון של העבודה”, - נברא על ידי הקהלה בעטיו של הכובש. לחרפתנו מצאה בו הקהלה חפץ לצרכיה ולתקציבה. הקהלה נצטותה להספיק קונטינגט ידוע של צעירים לעבודה; מספרו עלה לאלפים אחדים. אבל על יד כל המפעל המכוער הזה נכתב גם שובר בצדו: אם תתן פדיון-נפש אתה נקי לביתך. במקומך יבוא אחרי שאין לו כסף. כאן נפתח כר נרחב למעשים תעתועים ששערות ראשך תסמרנה לשמעם. אולי יבוא מי שהוא שהיה קרוב למקום המעשה וידע לספר על דבר “פנמה” זו בתעודות ובמספרים. אני כותב מה שכותב רק על יסוד הספורים והמעשיות ששמעתי מפי הנפגעים והנעלבים. למטרתי – זה מספיק. אחדל איפוא מזה בתור נושא לרפּורטז' מיוחד.

משנוצר הגיטו היו צעירי לגיון העבודה היחידים שהיו יוצאים מחוץ לתחום הגיטו והיו שבים ברשות. וכל אחד מן הצעירים העובדים היה מביא בשובו קצת מכולת מחוץ לתחום. כמעט שלא היו מפריעים בעדו. נמצא שברשות הכובש ובסיועו מכניסים מכולת אסורה אל הגיטו. לא היתה איפוא עצה אחרת אלא לוַתר על העבודה. הרעבת היהודים קודמת לעבודתם, שבעקרה לא באה מפני נחיצותה אלא מפני רשעות ועריצות ומפני החשק הפטולוגי להעביד אותנו עבודת פרך בכל עבודה קשה.

עם בטול לגיון העבודה בטלה איפוא היכולת לאלפי משפחות עניות להכניס קצת מכולת זולה מחוץ לתחום.

ובימים האחרונים זעה בצה אחרת ממקומה, הלא הוא ענין הרחבת הגיטו וצמצומה כאחד. אף בקבר-אחים זה שגיטו שמו אינם נותנים לנו מנוחה. מזמן לזמן בא הכובש ורוצה להפריד מן הגיטו רחובות שלמות. רחוב סיעננא כבר נידונה פעם ברותחים. פעם כבר הורמה החרב על ראשי יהודיה, שפדו אותה בארבעה קילו זהב. אבל אין התיאבון הגזלני של הרוצח מסתפק בזה. עכשיו הוא בא בטענה חדשה: יחלוקו! ובכן – צדה השמאלי לגויים; וצדה הימני ליהודים. ואם תקשה: היתכן כדבר הזה?- כן. יתכן ויתכן! יעמידו גדר לאורך הרחוב והכל אתי שפיר. והפעם – כך עמא דבר – אף זהב לא יועיל. וסיעננא איננה הרחוב היחידה שעושים בה קצוצים: אף וויעלקא, אף באגנא אף עוד סמטאות קרובות בכלל. כל זה בכדי לצמצם. אבל לעומת זאת יש גם אפשרות של הרחבה. אם הרחבה זו תצא אל הפעל נשאף רוח לרוָחה. כי אז יחוברו אל הגיטו הרחובות והשטחים של פשעיאזד, של ביעלאנסקא (מחמשה עד עשרים ושבעה) של דלוגא (מפשעיאזד עד קרן רחוב דלוגא-ביעלאנסקא ועוד ועוד סמטאות ובתים בודים שיפתחו לפנינו וחומותיהם תיהרסנה. לע"ע הרי זה רק בכלל שמועה. המשא ומתן בין הקהלה ובין הכובש (שני צדדים שוים למשא ומתן! האין זאת?) עודנו מתנהל. רוָחה תהיה לנו, ביחוד, כשיפתחו לפנינו את הרחוב פשעיאזד. הרי זה יהיה עורק-תחבורת שני – מלבד קרמליצקה – אל רחוב לשנה וממנה אל הגיטו הגרזיבובי דרך ז’לאזנא.

ובכן גם הבצה הגיטואית מזדעזעת כפעם בפעם!

ההרחבה – אם תבוא – תקצץ קודם כל שטחים אחרים מן הגיטו. ואם נבוא למוד את זה באמה אין שום ספק בעיני שאנחנו נהיה הניזוקים. אבל חוץ מזה הרי אין זה אלא הכנה לזרם חדש של גולים. ולכן מהלכת שמועה שהבתים בשטחים הנספחים יועדו רק לפליטים ולגולים. מאיזה צד תפּתח הרעה החדשה? ה' הוא יודע!

עד שלושים אלף גולים כבר באו מהדיסטריקט הורשאי. לפי השמועה עתידים לבוא גולים חדשים שמספרם יגיע עד שבעים אלף. הנוכל עמוד? כן, כמעט שאני בטוח שנוכל!

בתוך המועקה הנוראה לא רק שלא אפסה התקוה לגאולה קרובה, אלא שעודנה הולכת וגוברת. רוזבלט הוא משיחנו! העתונות הנאצית מתוַכּחת אתו, סותרת את הנחותיו, אבל בכדי שלא להעליב את עצמה היא מביאה רק קטעים מדבריו. קטעים הנוחים לה יותר. אבל לנו, על אפה ועל חמתה, ידועים קטעים אחרים המביאים צרי ומרפא לנפשותינו הדוויות. מלבנו הוציא מלים, כאלו היה בגיטו וראה את חיינו, אף כי את שמנו לא הזכיר.

22.3.41

פעם נכנסתי בדירת “העזרה העצמית” בשיחה עם עסקן צבורי פקח, שכל ימיו ידיו היו מלוכלכות בעסקנות צבורית ויודע את הנעשה בה לפני ולפנים. ובמשרד – נחיל של דבורים. נוספו פקידים חדשים וגדלה “הקלינטלה”; “יריד” אמתי. בהתבונני לכל הנעשה העירותי בחצי התול: – “עסקינו” אינם רעים!.. פתח העסקן ואמר:

– כל מה שמתרבים הפקידים במשרד מתמעטים הגריסין בקערה… וכאן קבור הכלב. “העזרה העצמית” התחילה בקטנות, נסתה להציג במורך לב את כף רגלה בקרקע הורשאי ובהדרגה ידועה רבתה וגדלה ועברה לגדולות; הגיעה לתקציב של מאה וחמשים אלף זהוב לחודש. סניפיה הסתעפו והעסיקו מאות פקידים. ומשרתים. ובמדה שרבו הגולים והמקופחים שנתערטלו מפרנסותיהם ושורשו מאדמת מולדתם רבו התחיבויותיה כלפי האומללים. הזרם הציף אותה ועברה על ראשה. אבל בה בשעה שה“דז’ונט” הביורוקרטי, יליד הפלוטוקרטיה האמריקאית, בראותו שאין בכחו להעמיד את ראשו נגד הגלים הרפה את ידיו והתחַסל, הוציא גזר דין על עצמו וכמעט שפסקה חיותו, העמידה “העזרה העצמית”, ילידת העממיות היהודית, את ראשה נגד הגלים הזדונים וכח חיותה הלך וגבר אף כשבאו מים עד נפש. מכונה תעמולתית כבירה שנוצרה בן-לילה בחפזון גדול, אמנם על יסודות בלתי מוצקים, אבל די מסוגלים לשמש יסוד איתן למפעל, התחילה עובדת את עבודתה בהצלחה מרובה. נתעוררו הלבבות ונפתחו הידים. נוסדו “ועדי החצרות”, התא היותר נמוך באברי ההסתדרות, וחדרוּ לכל השדרות שבעם. אין בית שלא נוצר בו “ועד-חצר” שלקח את כל המכשלה תחת ידו. הוא ידע למַיין את תושבי החצר לפי מעמדם ולפי יכלתם החמרית. הוא גם ידע מי המה בין דירי החצר הזקוקים לתמיכה ומי המה המחוייבים לתמוך. נוצרה כאלו מאליה “דעת קהל”, שדנה את כל אחד לפי מעשיו ולפי נדבת-לבו. אם נמצא איזה “חזיר עקשן” הריכו את לבו באמצעים שונים, פעם מוסריים ופעם אפילו בסנקציות שונות. מי שלא רצה לתת נחשב בעיני שכניו כמנודה ומוחרם. “חזיר” כזה היה לדראון, פרסמו את שמו על טבלא עשויה לכך, שהיתה תלויה בשערו והודיעו לכל באי החצר שפלוני אלמוני פורש את עצמו מן הצבור ואינו בא לעזרת העם.

“ועד החצר” העריך את יכלתו החמרית של כל אחד והטיל עליו תשלום חדשי. הסכומים הנגבים הוכנסו אל הקופה המרכזית, שכלכלה את “בתי התמחוי”.

כל זה היה בימי ההתעוררות הראשונים.

אבל לא ארכו הימים ודעת הקהל התחילה לועזת על “העזרה העצמית”, שאין הכל בה כשורה, שגונבים, שמעלימים, ש“בתי התמחוי” מוציאים הרבה ומאכילים מעט, שאין השגחה מעולה, ש“כל הענין אינו כדאי” וכו' וכו' וכו'. כדרך גוברין יהודאין.

ובמדה שהדיבּה גברה ועלתה בה במדה נתמעטו הכנסות הקופה. לא לי לשפוט הצדק עם מי. כרגיל, הגזימוּ בדבר. אין ספק בדבר שהעומדים בראש – ידיהם נקיות. אבל אין מן הנמנע הוא שאיזה פקיד בודד מעל בשליחותו וגנב מן החרם. כעין זה קרה גם בימי יהושע. ומקופת המדינה אינם גונבים? וביתר המוסדות הפיננסיים, בין עירוניים ובין צבוריים, הכל כשורה? אבל דבות אלה היו עוגן הצלה לכל כילי נבל, לכל קמצן מנוול להצדיק את נבלותו ואת קמצנותו. משנתמעטו ההכנסות באו כפעם בפעם הפסקות בפעולות “בתי התמחוי”. צעקת הנצרכים החרישה את האזנים, וממילא נתמעטו גם הנדבות. הסבה והמסובב פעלו והשפיעו זו על זה וזה על זו באופן הדדי אם אין קמח אין כסף ואם אין כסף אין קמח. היוצא מזה ש“בתי התמחוי” נסגרוּ. היהדות הורשאית, שהיא כעת במספרה השליש של כל יהדות פולניה, היתה צפויה לסכנה סוציאלית גדולה הרת אסונות. הרעב היה מעביר את הרעבים על דעתם והגיטו היה נעשה גיא חזיון לאי-סדרים סוציאליים, למהפכות ומרידות בעטיו של הרעב. אספסוף רעב מסוגל לכל מיני מעשים תעתועים.

מה היה איפוא לעשות? עמדו עסקני “העזרה העצמית” ובאו לפני טשרניאקוב התקיף ובקשוהו שיעמוד להם בפרץ. והמוצא מן המצר היה אחד ומיוחד:

– להטיל מס חדשי לגולגולת! הקץ לנדבות!

ודבר טשרניאקוב, כדבר נשיא, שריר וקים. הכובש העניק לו זכויות לעשות בצאן מרעיתו מה שלבו חפץ. על פקודותיו אין ערעור.

עמד איפוא והשתמש בזכותו להציל צפויים למות מסכנת רעב.

מרגע זה נכנסה “העזרה העצמית” לגלגולה השני.

אם יעמוד לי עטי לא אמנע את עצמי מלכתוב את מאורעותיה גם בתקופתה החדשה.

23.3.41

היום בקרתי את נקודת הפליטים של גולי דנציג – ושבתי בלב קרוע ומורתח. אין טרגיות חסרה בגיטו. על כל צעד ושעל עוני ודחקות, רעב ומחלות, דמעות ויסורים. הרי זה אינו אלא בית-אבל גדול שבכיתו קורעת שחקים. ויש שנדמה לנו כי הדה מגיע עד סוף העולם. כשאתה חי בסביבה של שש מאות אלף איש מקופחים ומנושלים משורשים ומבוטלים, גזולים ושדודים, נעלבים ומוכים, כבולים ואסורים אין אתה נעשה במשך הימים רך לב ביותר. הנה מתוח חלל רעב לאורך או לרוחב המדרכה ואתה עובר לדרכך הלאה כאלו אין זה דבר מחריד ומבעית. הרגל נעשה לטבע שני. נעשינו אבירי לב, בלתי רגישים ליסורי היחיד.

אבל מה שראיתי בנקודת הפליטים של גולי דאנציג הממני כל כך עד שגם לבי, לב שנתאבן, נרתע ממקומו. בגיטו אנחנו רגילים לטרגיות קולנית, ליבבה צוחנית, לאנחות ואנקות היוצאות בקולי קולות, וכאן, בבנין הענקי של ביה"ס למסחר לשעבר ברחוב פרוסטה 12 נפגשתי בטרגדיה שקטה וצנועה, באסון נורא שנושאיו יושבים מדוכאים וקבורים בתוך מחשבותיהם הנוגות כשעיניהם כבויות באין שביב תקוה ובאין ברק אור. עצבות חשאית. ושלוה, ילידת היאוש, שפוכה על כל פנים, שקבלו צורה ספינקסית. אין להם שום הבעה ובטוי.

על שאלותי נענה לי אחד מהם – הירשהורן שמו – וספר לי את אשר קרום. עם עלית הנאצים לשלטון הקיץ הקץ על הישוב היהודי בדאנציג. הארס הנאצי חדר אל תוך עיר בין-עממית זו שלפי מצבה החקי התוקף החוזה הוורסאלי לא היתה לנאציזם הרצחני שום שליטה רשמית עליה. אבל בצבור הגרמני שהיה מושפע מרוח הנאציזם כבר הורעל. עוד לפני פרוץ המלחמה נעשינו הפקר לשרירות לבם של השלטונות הנאציים ואיש לא עמד בפרץ להגן עלינו. לא המנדטור הפולני ואף לא הקומיסאר הראשי של “חבר העמים”. אבל עם כל זה עשינו עסקים וחיינו. עם התפתחות המאורעות וחזוּק השלטון הנאצי נשמעה הדרישה ליהודים שיעזבו את העיר; אבל בעקרה לא היתה זאת דרישה חוקית אלא דרישה של “כבוד”. הקהלה הוכרחה להבטיח שתשפיע במובן זה. והקהלה עמדה בדבוּרה. ריכּזה בידה אמצעים חמריים ממקורות שונים וסידרה מזמן לזמן קבוצות, קבוצות להגירה לא"י. כמעט כל יהודי דאנציג היגרו לארץ; יש להודות: לא מתוך חבה לארץ אלא מתוך הכרח, כי שום ארץ אחרת, לא פתחה שעריה לפניהם. המהגרים עזבו את עיר מולדתם ערומים ובחוסר-כל. החק הנאצי גוזר ואומר: את הנפש קח לך ואת הרכוש תן לי. הון המהגרים ורכושם עברו לידי ממונים גרמניים (טרויהענדער) ומזה התפרנסה הקהלה ושארית הפליטה היהודית שעוד נשארה בעיר. עם כבוש העיר הופקעו היהודים מחוץ לכל מסחר ומחוץ לכל משלח-יד. שום רוָחים לא היו בהיתר, אבל באיסור היו והיו. מהצד הרשמי התפרנסו כולם מירושת המהגרים, והקהלה היתה המתווכת בין הקבוץ היהודי הקטן המקבל ובין הממונים הנותנים, לא משלהם חלילה, אלא משל זרים. אבל באופן פרטי לא חדל המסחר היהודי אף לאחר שנאסר. כמעט כל הגולים היו אמידים. רובם סוחרים, פקידים ומעוטם בעלי מלאכה ובעלי אומנויות שונות. שארית ישראל בדאנציג חיתה במנוחה. לא היתה לה כמעט דאגת פרנסה. וכמעט שהיתה בטוחה שאף הנאציזם הטמא והרצחני לא יפריע את “מנוחתה”. הלא כאין וכאפס היינו בכמות. אף ישיבתנו בעיר לא היתה נכּרת. לא התערבנו בין הגויים ולא התחרינו עמהם. תמיד סרנו הצדה בכונה שאיש לא ירגיש בהויתנו. אבל גם זה לא הועיל ביום עברה. עצם העובדה שעוד נמצא ישוב יהודי קטן בעיר גדולה זו לא נתנה שנת לעיני הנאצים הארורים. הרי זו חבורה של חולי מחלת השנאה לישראל²⁸¹. והנה בעצם יום בהיר בא עלינו כחתף אסון הגירוש שלא פללנו לו. הגירוש הוצא אל הפועל באכזריות ברברית. בשתים שלש שעות היה עלינו להכין את עצמנו לדרך. בתינו ונחלותינו זה כבר היו לנכרים. אבל הפעם היינו אנוסים לעזוב תחת חרב הלסטים אף מטלטלינו, כלי בתינו וכל בגדינו ולבנינו. מותר היה להוציא מן הדירה הנעזבה רק מה שאפשר לשאת ביד. ומה איפוא אפשר היה לקחת? בדרך היינו אחד עשר יום, כי בדירשאאו נוספו אלינו קבוצות גולים חדשות שהרוצחים אספון מכל פנות פזורן והביאון. מי ימנה את תלאות דרכנו? כפושעים וחוטאים הובאנו, מסורים לידי ז’נדרמים נאציים שהשגיחו עלינו בשבע עינים שלא נתחמק, חלילה, ונביא סכנה על הישוב. אבל כאן, בדירשאאו, בא הפינאל העקרי. לכל אחד מאתנו היה איזה סכום במזומנים. היו אפילו כאלה שהונם הגיע עד לשנים עשר אלף זהוב. נצטוינו איפוא להריק את כל כיסינו וצרורינו ולהניח על השולחן. הרוצחים ערבבו את כל הסכומים לקופה אחת. נאסף הון עצום שהוצא מאת ארבע מאות וחמישים איש, אמידים ברובם. מתוך קופה זו התחילה חלוקה אורגינלית – ארבעים זהוב לגולגלת, בין איש ובין אשה, בין צעיר ובין זקן, בין בריא ובין חולה, ואחריה – הנסיעה לורשה.

– וכיצד היתה קבלת הפנים בורשה?

– מוטב שלא תשאל! חשבנו שבאנו אל אחים מרגישים בצרות אחיהם – וטעינו. כספנו כבר אפס. וביחד עם הכסף גם תקותנו להבא. אולי תדע אתה למי לפנות לעזרה? מה יהא סופנו? מה יהא סופנו? הלא נתם לגווֹע!

25.3.41

ושוב היה לנו היום יום צרה ומצוקה, שהשרה יאוש ואכזבה על כל פנים. מפני הבטלה ומפני המצב המר שאנחנו נתונים בו נעשינו פוליטיקאים. תנאי חיינו המשונים גרמו לזה, שהפוליטיקה חדלה להיות איזו סנסציה רחוקה בתור חומר לשיחות סַלוניות. כל זיז דיפלומטי של אחד הצדדים מבשר לנו טובה או רעה. כשהרוצח נכשל – סמן טוב לנו; כשהצליח – סמן רע לנו. אנחנו עוקבים אחר כל תנועה לא רק בשדה המלחמה, אלא אף בשדה הדיפלומטיה. ומפני שהרוצח חשוד על שקרים, גוזמאות והפלגות ואנחנו יונקים רק ממקורו חדלנו להאמין לו אף כשהוא מודיע דבר אמת. היה למנהג למסור זה לזה בלחישה ע"ד מפלת הנאצי אף כי “לא דבים ולא יער”. אסירי התקוה מוצאים בזה קצת נחמה. לפעמים מפיצי השמועות עצמם מכירים שאין זה אלא בדותא ועם כל זה מפיצים אותן ברבים – לשם נחמה לשעה.

– מאי אכפת לך אם אין לשמועה רגלים? יהנו קצת יהודינו!

ויש שאיזה בעל דמיון מסדר במוחו את התפתחות הענינים לפי רצונו ועומד ומוסר את פרי דמיונו ברבים כעובדה קימת. אחר כך תבוא האכזבה המחשיכה מחדש את עולמנו; אבל תיכף ומיד מתרגלים אל המצב החדש ותקוה חדשה מתחילה פורחת ומעודדת. אחרי גשת בולגריה אל “חוזה השלושה” נפלו פנינו; אבל תיכף הצהיבו: בולגריה אינה ולא כלום. בלי הסכמת רוסיה לא ירים יד או רגל. והא ראיה נכנס ואינו זז ממקומו, מפני שסטאלין צוה עליו: עמוד! מה שנוגע ליוגוסלביה אין לחשוש; היא לא תתן יד לרוצחים. ולחזוּק הדבר מביאים ראיות שונות מהא ומדא. אלה שנבּאו לרעות היו לצחוק. אתמול הפיצו “בשורה טובה” שהרדיו המקומי הודיע מפורש לאחרי “מועצת-הכתר” החליטה יוגוסלביה לעמוד על יד אנגליה – אמריקה. האומנם? – שאלו מביני דבר – מי שמע את זה? המספר עצמו אמנם לא שמע, אבל איש מהימן ספר לו שבאזניו שמע. וככה עברו שעות וימים של חכוי קדחתני. כולם הרגישו שעם הכניסה לסר… נוצרה עובדה בעלת הכרעה. מעתה יבוא רגע של מפנה חדש. בלעו כל ידיעה; חכו בכליון עינים לפינאל הדיפלומטי. והנה – לתוגתנו העמוקה גם הפעם אכזבה. היום הודיע הרדיו המקומי שהנאצים נכנסו ליוגוסלביה, ושמחר תודיע ממשלתה רשמית שהיא נספחת אל “חוזה השלושה”…

להשתערות צבאית חכו לבוא האביב. האופנסיבה הדיפלומטית בדרומית-מזרחית של אירופה התחילה עוד לפני בוא האביב. ואנגליה שוב נחלה מפלה. ומפלת אנגליה היא מפלתנו. בשורת-איוב זו פעלה עלינו כאילו נכוינו ברותחים. הרוצח עולה וגובר בכל פנה שהוא פונה וזאת אומרת: המלחמה תארך. הנוכל עמוד עד סופה? אנחנו הולכים ונחנקים, הולכים ומתנַונים. הולכים וגוססים. קבוץ שלם עומד על עברי פי פחת!!

ודוקא לנכח מצב מתוח כזה תשוקת החיים הולכת וגוברת.

– הלואי שאראה במפלתו בטרם אמות!

28.3.41

הכובש ידוע בשיטתו ה“גלייכגעשאלטית”. כולם שוים. בנגוד למדינות הפלוטוקרטיות אין אצלו מעמד יחסני. הכל למען העם ובשביל העם. כשם שההתחיבויות שוות כך הזכויות שוות.

כל זה הוא שקר שאין לו רגלים, אבל התעמולה עושה את שלה. מצחו נחושה. כשיורקים לו בפניו הוא מחליט ואומר, שאין זה אלא גשם. השואל ישאל: ו“הפאנים” משום מה? וה“פרייהעררים” למה באים? והחברות השותפיות שכל התעשיה הגרמנית נוצרת על ידן אינן יצירות ידו של “הקאפיטאליזם”? וב“רייך” אין עוני ודחקות ושלטון האדם באדם לרע לו?! והוא הדין שיטתו (!) היהודית! השנאה ליהודים היא אמנם רשמית וגבוה מעל גבוה לקוי בה. חוקי עמל משמשים ²⁸²אותה בחיים בלי שום ויתורים. אין רחמים ב“דין” ואין נסיגה לאחור. ואף על פי כן – – – גם כאן יש כלל ויש יוצא מן הכלל. עקרון הגיטו היה לשיטה בכל רחבי פולניה. אבל לא תמיד מתנהלים על פיו. הכל תלוי בתנאים המקומיים ובדעתו של הסרדיוט שבידו ניתן גורלנו. יש ערים ועירות שאין בהם גיטו והשלטון הפקח נכון שיעוורו את עיניו… ובמקומות שנוצרו גיטות לא בכל מקום הם סגורים. הכל כפי שיעלה על דעת העריץ העומד על גבנו. אין העריצות עומדת בפני כח הכסף. והיהודים מנוסים מימות עולם בנתינת שוחד. הנה, למשל, נגזר דינם של האפטיקאות²⁸³ האריות שבגיטו לעבור אל הרובע האריי ממארט והלאה. כשם שלא תצויר פירמה יהודית ברובע אריי, כך לא תצויר פירמה ארית ברובע היהודי. תם כל מסחר ומשא ומתן בין גוי ליהודי. בעלי בתי המרקחת ופרוביזוריהם היהודים מנו את הימים והשעות להיפתחם. כלם רעבים ומחוסרי לחם. לכלם נשבר מטה לחמם. אבל לא עמד להם מזלם וגאולתם נתעכבה. גם האריים יודעים את סוד השוחד וכחו. ולכן עמדו ונתנו במקום שנתנו מיליון וארבע מאות אלף זהוב והטרפה הוכשרה… אין לקוחות טובים לאפטיקה כיהודים. למה ולאיזה צורך תלכנה לנוע על אחיהם האריים שאינם נגועי באצילים ותמיד הם בריאים ואיתנים. היהודים המנוגעים במחלות מתדבקות הם מקור יותר נאמן לפרנסה. וזאת לדעת: מה שהגויים נתנו – על חשבון היהודים נתנו. הם ימלאו את חסרונם של הגויים קמעא קמעא. נמצא איפוא שהנציזם השונא כסף לא ישבע כסף. השיטה היא – להסיר את הזהב מהיות גביר בעולם. ובחיים מריקים את כיסיהם של העוברים והשבים היהודים וגוזלים מהם את פרוטתם האחרונה. ולפיכך – הרבה עירות נצלו מדינו של הגיטו כשנמצא פתח פתוח לסרדיוט, עושה דברו של “המנהיג”.

בקרקוי היה גירוש ואחריו גיטו. אבל אינו דומה הגיטו הקרקאי לגיטו הוַרשאי. הורשאי – סגור ומסוגר; ומה שבקרקוי – פתוח. והגיטו הלודזאי עולה באכזריותו על של ורשה וקרקוי גם יחד.

בעתונות הנאצית של השבוע הובא רפורטז' על דבר הגיטו הקרקאי. אין זה רפורטז' אלא – אידיללה. כחו של הכובש לעשות את הברבריות היותר אכזרית במעטה מליצה המטעה את החושים. ולחזוק הרושם של יצירת הגיטו הובא גם רפורטז' אילוסטרציוני. הנה תמונה של יהודי גליצאי טיפוסי שעל פניו ניכרת שביעת רצון. יש לו, כנראה, נחת רוח שישכון לבדד בגיטו ודבר לא יהיה לו עם הגויים. הנה תמונה שניה: צעיר יהודי נושא מזוָדה ופוסע מתוך הרחבת דעת פסיעות גסות, הנעשות מתוך שמחה פנימית, אל הגיטו; ואצלו – שתי נשים צעירות הנשאות בכחות משותפים חבילה ועל פניהן בת צחוק של עונג פנימי הבא מתוך ספוק נפשי. הכתובת מתחת לתמונה אומרת: “העברת היהודים לתוך הפרבר פדגורזשה נעשתה מתוך הכרח סניטרי ומשקי. אין זה נוגע לרעה בקיום היהודים ובהרגליהם. פני שתי היהודיות אשר לפנינו, המלאים עונג ונחת, מוכיחים, כי עקירת דירתן לפודגורזשה אינה נחשבת בעיניהן לאמצעי של עונש, שבא לחַסר מה שהוא מקיומן”.

וכן הלאה – בלוף, בלוף ובלוף עד אין קץ דיה לה למליצה נבובה אחת להפוך טרגדיה עמוקה כתהום לאידיללה. והגירוש? גם אותו קבלו היהודים מסתמא מתוך אהבה ושביעת רצון.

עכשיו הבינותי על מה זה ולמה באים אופיצרים נאציים לתוך הגיטו ומאכילים את תינוקותינו סוכריות. אחד מאכיל והשני מצלם. והצילום דרוש למי שהוא לשם תעמולה. והעקר – לכחש בתמונה חיה את כחה של ה“גרוילפראפאגאנדה”.

הכובש – כשם שהוא עריץ כך הוא מטומטם.

1.4.41

ממעמקים פרחה תקותנו לגאולה קרובה. דמדומי נצחון – כבטויה של המלכה ההולנדית ווילהלמינה – הולכים ומבהירים. הרעבון מוסיף והולך, העוני ימריא לשחקים חצי מיליון איש תלויים על בלימה ואין מעמד ובסיס לקיומם; משפחות שלמות סרוחות לאורך המדרגות נפוחות רעב; תינוקות שלא טעמו טעם חטא פורשים את כפיהם ללחש – ואין איש פונה אליהם – ועם כל זה תקות הגאולה לא כבתה. הימים האחרונים היו ימי שמחה ויום טוב להמונים היהודים שרואים צל של נצחון כנצחון. בשורה טובה רודפת בשורה טובה. הנה מרד יוגוסלביה. למחרת כבוּש קֶרֶן באפריקה. מחרתים קרב ימי ואניות איטליה יורדות תהומה. הפטנסיה ההמונית אינה יודעת גבולים. דוקא מפני שהיא מוגבלה ומקוצצה בידיעותיה הממשיות יש לה כר נרחב ליצירות דמיוניות. וגולה אחד מלודז שנושל מבתיו ומנחלותיו כבר מכין צידה לדרך חזרתו… ולפיכך – אין המצוקה הנוראה שהולכת ומתחזקת מיום ליום, ביחוד באשמת העריץ, עושה רושם. היינו בעינינו כפדויים בכח אף כי לא בפועל. מה לי גירוש – אם אינו אלא ארעי; מה לי רעב – אם השׂובע קרוב לבוא. הדמיון המלובן יוצר נפלאות. אויה לנו אם תבוא אכזבה!!

אבל בחיינו הממשיים – הוֹוָה על הוֹוָה ושבר על שבר.

מלבד שכבה דקה של מבריחים, אופים, קצבים, מוסרים ומשרתי-“גסטפה”, אין לנו קיום של פרנסה. הרינו ניזונים ככלבים, המלקטים עצמות הריחים – אם ישנם – הם אויריים, מחוסרי בסיס ואין בהם ממשות. מנות הצידה והמזון שאנחנו מקבלים במחירים נורמליים תמורת הכרטיסים הן זעומות ואין בהן כדי שביעה. אף במזונות הכובש מעדיף את האריים. הגויים מקבלים כמעט פי שניים בכמות. אבל לפי האמת אף הכמות הזעומה הניתנת בכרטיסי-ניר אין אנו מקבלים. הספקת מכולת לרובע היהודי נמצאת בידי משרד מיוחד שעל יד הקהלה – וכאן אסוננו. אין הקהלה מפרנסת אותנו אף כדי שביעת כלב. איני בקי למדי בתחבולותיה ובהערמותיה אבל – פוק חזי מאי עמא דבר! ראשית הטילה מסים כבדים על כל לעיסה ולגימה. הגויים משלמים בעד כרטיסי הלחם החדשיים עשר פרוטות לכל כרטיס; והיהודים משלמים זהוב ועשר פרוטות לגולגולת. בעד כל גלויה לחוץ לארץ – זהוב. בעד הספקת עזרה רפואית לחולי ישראל בבית-החולים – תשלום חדשי מיוחד, שהמינימום שלו שלושה זהובים לחודש. לטובת המלחמה במחלות מתדבקות ברובע היהודי – חצי זהוב מכל חלון שבדירה. לטובת בתי התמחוי – תשלום חדשי מיוחד של שני זהובים לגולגולת. לטובת המשטרה היהודית המפקחת על הסדר מס מיוחד. וכל זה מלבד מסי המלכות ומסי נדבה, הראשונים באונס והאחרונים כפי נדבת לבו של הנדבן.

ומהיכן אפשר לקחת את כל זה?

במלחמת העולם היתה אינפלציה. שטרות ניר פחותי ערך לא חסרו. עם כל סחורה שנתיקרה עלתה משכרתו של כל אחד: בין של הסוחר, בין של האומן; בין של הפועל ובין של הפקיד. אמנם אין זאת אלא אונאה עצמית. אבל בינתים התפרנסו והרוחים המדומים הספיקו להשביע רעבים. לא כן עתה. באופן רשמי יש יציבות לזהוב. השלטון הדפיס פעם שלושה מיליארדים וכן התמו. המחירים הרשמיים מתאימים ומקבילים לערכו הרשמי של הזהוב. שניהם לא עלו. אלמלי אפשר היה לקבל מכולת לפי המחירים הקבועים על ידי השלטונות לא היה מצבנו נואש. אבל לפי אמתו של דבר אין המחירים הרשמיים מתקיימים אלא על הניר ורק בעד הכמות הזעומה שאפשר לקבל תמורת כרטיסי-המזון. מה שלמעלה הימנה – מחירו פי מאה. היוקר מוצץ את כל לשד עצמותינו. פשוט, אפסו כוחותינו. קילו לחם – חמשה זהובים; ובעד פת קיבר – ארבעה זהובים. קילו בשר – שנים עשר זהובים; ואף בשר טרפה – שמונה זהובים. קילו בולבוסין – זהוב וחצי; קילו בצל – שלושה וחצי. ולפי אותו הערך – יתר הסחורות. ועתה צא וחַשב:

שכר עבודתך נאמד לפי הזהוב היציב; ומחיר המכולת המבורחה הוא לפי ערכו של הזהוב האינפלציוני. האפשר להתקיים בתנאים כאלה? ולכן – כל עמה נאנחים. אף אלה שמשתכרים מעט משתכרים אף צרור נקוב. ארוחת-בית בינונית למשפחה בת ארבע נפשות עולה לשנים עשר זהוב. כלומר: למשכורת היומית שאתה מרויח לכל צרכיך. פקידי הקהלה מקבלים שלא בזמנה משכורת חדשית של שלוש מאות זהוב; וזהו באופן היותר טוב. רובם מרויחים ממאה וחמישים עד מאתים לחודש. ולכן – כל פנים כחושים ורזים, ומראיהם כגרוגרת דר' צדוק. אין לנו הזנה מספיקה. אף המאושרים המרויחים קצת, הן ע“י תגרנות, הן ע”י פקידות והן ע"י המסחר הזעיר, אינם אוכלים לשובע קיבתם תמיד ריקה למחצה, לשליש או לרביע. אבל המרויחים המה מועט דמועט. רובם ניזונים ממכירת מלבושיהם וחפציהם. ומיום ליום הם הולכים ומתערטלים, הולכים ומתרוקנים, הולכים ומתרוששים בין מכסף ובין משוה כסף. ולפיכך – עינינו נשואות לגאולה ופדות…

3.4.41

פסח מצרים נשאר לדורות. גם פסח-אשכנז של השתא ישאר לדורות. הדחקות המבהילה של ימות החול במשך כל שנת היסורים תבוא לידי גלוי מיוחד בימי החג הבאים. בשנה שעברה היה מפעל הדז’ונט בכל תקפו. לא הוצא אל הפועל בסדר הראוי ורבו מבקריו. אבל סוף סוף השביע רעבים “והכניס את היום טוב” לכל בית יהודי. לא חסרנו אז שום דבר. ולא עוד, אלא שהמצה הדז’ונטית הספיקה לנו עד לפסח שני.

כל זה לעניים ולבינונים שירדו מנכסיהם ונתקפחו מפרנסותיהם. אבל כלל ישראל לא היה זקוק כלל וכלל לתמיכת הקופה של צדקה מטעם הדז’ונט. “בימים הטובים ההם”… עוד טרם היינו כלואים בין החומות. התקיים משא ומתן תמידי בין גויים לבין יהודים. האיסורים הסדיסטיים לא עקבו בעד המסחר ההדדי. להפך, עוד הרבו את רוָחיו. ושלישית היוקר לא האמיר כל כך. המחירים עלו, אבל רק במדה רגילה. זו היתה עליה שאפשר היה לעמוד בה אף לאדם בינוני ואף כשפרנסתו לא היתה מצויה לו ברוַח.

השתא – הכל נשתנה לרעה ואנחנו כלנו צפויים לפסח של רעב ושל עוני בלי לחם עני. קודם כל הדז’ונט – שפטר את עצמו מכל מפעל בקשר עם החג. בכלל ירד מן הבמה הצבורית ואין קולו נשמע בחיים. בירושה נשארו לו שלושה או ארבעה דירוקטורים שמקבלים משכורת ונוסעים באוטו – היהודים היחידים שהותרה להם הנסיעה באוטו “משלהם”. משראה ש“העזרה העצמית” היא יצירה בת-חיים הוציא את עצמו מכל התחייבות צבורית והטיל את משא כל העם עליה. כעת הגיעתנו השמועה שהדז’ונט עתיד לקבל סכומים הגונים, אלא שיש עכובים שונים בנוגע להעברתם. יד “הטרנספר” באמצע, אלא מפני שאיני בקי לעת עתה בכל הויה זו אמנע את עצמי מפרטים… איך שהוא – ספק הוא אם הכסף יגיע; ואם יגיע – ספק הוא אם יגיע קודם החג; ואפילו אם הקב"ה יעשה נס והכסף יגיע קודם החג לא תהיה לנו רוָחה מפני שהסכומים שיופרשו לטובת מוסדות הצדקה יהיו כאין וכאפס לעומת היוקר הנורא בהשואה אל השנה העברה. מוסד של צדקה שיקבל השתא עשרת אלפים יקנה בעד הסכום המורם כמות של פרודוקטים שבשנה העברה נקנתה בעד אלף. עתידים איפוא לקוחותיו של הדז’ונט לרעוב כל ימי החג במדה בלתי מצויה עד כה.

ותמיכת “העזרה העצמית”? גם היא משענת קנה רצוץ!

גם המס ש“דאנינא” שמו לא הועיל לרוחתה ולישועתה. חשבנו שהוא ינחמנו מדאגת קיום “בתי התמחוי” וטעינו. אין מוראה של מלכות יהודית על פנינו. והרבה משתמטים משלום המס ואין איוּם העונש מועיל לקמצנים ולנבלים. אוי לנו אם נאמר, אבל אין להסתיר את האמת, כי יהדות פולניה היא בעלת תרבות נמוכה. חסר לה הרגש של אהבת אחים, של עזרה סוציאלית לאחים בצרה. כל ענין התמונה לגולים ולמגורשים הוא בעיניה רק מעשה צדקה, ואם לצדקה הרי כל יהודי פולני הוא בבחינת “עושה צדקה בכל עת,” כי מפרנס את אשתו ובניו. אין יהודי פולני נותן לצדקה עד שכופין אותו ממש; אפילו האיום אינו פועל. אלמלי קימו וקבלו יהודי ורשה בעלי היכולת, לרבות האמידים והבינונים, את גזרת טשרניאקוב והיו משלמים בעין יפה את המס-זהובים לגולגולת בכל חודש לא היתה כלכלת הרעבים חמוּרה כל כך. “ועדי החצרות” שבידם היתה ההערכה נלחמו עם המנוּולים על כל פּרוטה. בעל גוף של משפחה בת חמש נפשות, המוציא לצרכי ביתו שלושים זהוב ליום, ושביתו מלא כל טוב, נכון לנַקר את עיני נשיא “ועד החצר” על שלא הפחית לו בהערכתו משני זהובים לגולגולת.

– עני כמוני יהא חיב לשלם עשרה זהובים לחודש? שומו שמים!

ולכן – ריבות ומדנים בכל חצר. וחברי “ועדי החצרות” הם השעיר לעזאזל. עוינים אותם ומעלילים עליהם וממררים את חייהם.

סוף דבר: גבית המס הולכת בקושי גדול. להלכה יש לענוש את הסרבנים. אף משרד מיוחד מתקיים לשם זה. מי שמסרב לשלם מובא לתוך רשימת הסרבנים ( Lista Opornych ) והוא מקבל אזהרת עונש. ואם אין זה מועיל עונשין אותו לעבודת אונס. אבל מכונת עונשין זו אינה עובדת בטמפוֹ הדרוש. “ועדי החצרות” מותרים הרבה מאי-חפצם לרכוש להם שונאים. משרד העונשין לסרבנים מוַתר הרבה מטעמים אישיים. היוצא מכל זה שהמס לא תקן את המצב, וכמעט בכל יום שני וחמישי “בתי התמחוי” נסגרים. לאחר איזה זמן שוב נפתחים, וככה חוזר חלילה.

כשהתחיל החג ממשמש ובא עמדה “העזרה העצמית” והכריזה על מפעל “מעות חטים”. אבל מפעל זה נולד בשעה רעה ואינו מצליח. תוצאותיו תהיינה – אפס. לע"ע שבוע לפני החג – קופת המפעל ריקה ואין בה פרוטה לפורטה.

מה, איפוא, נאכל בשמונת ימי החג הבאים? חוששני שנעשה את חגנו חול.

לתפלה – אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. סגורים שעריהם ואפלה תשרור במשכנות ישראל. ואכילה ושתיה – אין מצות ויין.

בעצם ערב החג הגיעתנו השמועה – והיא אמתית! – שנשיא הקהלה האינז' טשרניאקוב ושנים מחבריו נאסרו. על מה זה ולמה? הלא דבר הוא!!

מחר אדע שורש דבר.

3.5.42

– – – היהודי הומת גאיעווסקי הפולני. חטאו – בתור בעל קונדיטוריה לוקסוסית האכיל את העם גלוסקאות באיסור. חמשים ותשע חנויות פולניות שמכרו מכולת בצנעה במחירים גבוהים נסגרו וסחורתם הוחרמה. יש בזה אמנם קצת נחמה לנו; אבל זה מגדיל את הרעב בתוך הגיטו. ההברחה היא עסק משותף שידי יהודים וגויים כוננוהו. והנה כל זמן שמצד השלטון יש יחס נוח לגויים נהנים מזה גם היהודים; אבל משעה שהוטלה איבה ביניהם מצב היהודים הורע שבעתים. פליטת החרב והדֶבר מכלה הרעה.

וכמו תמיד – לכל צרה גדולה יש בת-צרה. הצרה האם מולידה בנים ובנות. אחרי ליל הטֶבח הנורא שהכל נעשה באופן סיטוני הטרור לא פסק, אלא שהוא נעשה לאחדים. ולאו דוקא בלילה אלא אף בצהרים. האינטנדנט של בית הקברות הוא העד היותר נאמן בענינים כאלה. והוא מעיד: אין לך יום שלא יביאו לקבורה עשרות איש שהומתו על ידי יריה. וכלל גדול בידך: מיתת יריה היא מעשה ידי הנאצי, כי בלעדו אין לשום איש כלי יריה. לכתלי ה“פאוויאק” ידועים כל הסודות, אלא שעוד טרם נתקיימו בנו דברי הנביא: “אבן מקיר תזעק”. כל המובא לתוך שעריו כבר אינו יוצא חי. זהו מרכז ה“בעטריב” של השחיטות הנאציות. הסביבה הפאוויאקית מטילה אימה על העוברים והשבים; ויושבי הבתים הסמוּכים נמצאים בסכנה מתמידה. חלונות הבתים הפרטים הנשקפים אל פני ה“פאוויאק” מואפלים אף ביום. איש אל יעיז להסתכל בהם אם אינו רוצה לסכן את נפשו. אף לבוא אל שעריהם דרך רחוב דזיעלנא אסור באיסור חמור; הכניסה אליהם עשויה דרך חצרות מפולשים מצד נובוליפקי. אבל לא זה העקר הפעם.

כל זה הובא על ידי אך ורק כדי להראות עד כמה אימת הטֶרור עלינו. ואימת הטרור האמתי הולידה טרור מזויף כדי להוציא כסף מידי היהודים הנבהלים שאת כל אשר להם יתנו בעד נפשם.

יש שבחצות הלילה מבקרת אותך מַלאכות צבאית נאצית וכלי זינה עמה. באו לקחת פלוני אלמוני שילך עמהם. זוהי הזמנה למיתת יריה. פחד המות מתחיל מרחף בבית. יללה פורצת. אחריה תחנונים. כל זה לחנם. אחרי התחנונים – הצעת ממשיות: כופר נפש. כאן התלינים נעשים נוחים קצת וסוף סוף באים לידי “עמק השוה”. מקרה כזה קרה לפני יומים ברחוב לשנה 27. ושני לו ברחוב נובוליפקי 18. ראש “ועד החצר” מרד. נתן כופר נפשו להציל את חייו. ועוד פרט “מענין”. כשהוזמן ללכת התחיל מתלבש. ברצותו לנעול את נעליו אמרו אליו המרצחים:

– אין צורך בזה! תוכל ללכת יחף!

במקום נעילת נעלים באה הרקת ארנק הכסף. ובזה היה צורך…

4.5.42

שעת הדמדומים קשה משעת האפלה הגמורה. הנני בערב של מאורעות כבירים; אילו גם מכריעים. בזה הודתה גם העתונות הנאצית אחרי הפגישה הזלצבורגית של שני “המנהיגים”. ²⁸⁴ אבל לנו, יושבי חושך וצלמות, אין צורך בסמן זה. אנחנו מרגישים תנועה של אי-מנוחה בחוגי הכובש. גברו הצרות; רבות הגזרות; והפעם אף האריים לוקחים את מנת חלקם. בדממת הלילה מגיע לאזננו הד היריות שבבית-השחיטה (קרי: פאוויאק) היריות הליליות האלה קולעות אל האריים; כי ליהודים שולחים חץ אל לבם בראש-הומיות בלי שום “פערפאהרען”. ²⁸⁵ שרצים ורמשים מומתים בלי דין ומשפט. מעתה אף הפולנים התחילו מרגישים טעמה של החרמת סחורות ושל גירוש פתאומי מדירות. אתמול החרימו הרבה סחורות אצל האחים פאקולסקי; ויש שמצוים לפנות בית שלם ומאות משפחות נשארות בלי גג מעל ראשן. אנחנו נמצאים איפוא במצב של “וַיִחַד”. מצד אחד – יטעמו נא גם שונאינו ומנדינו את טעמם של יסורינו, אבל מהצד השני במדה שהם לוקים אנחנו לוקים כפלים או אולי שבעתים. סובבת שמועה, – ובכח יש לה רגלים – שאל הדירות האריות שנתרוקנו יובאו גרמנים גולי הפצצות האנגליות והפולנים שנשארו מחוסרי גג יובאו אל בתי הגיטו לאחר שהיהודים יגורשו מהם.

ובכן – גירוש ורשה!

שמועה פורחת זו, שיתכן שאינה אלא פרי הדמיון הנבהל, ממררת את חיינו, מכניעה את עצבינו ושוברת יותר מחצית גופנו. אחרי פרג, ברלין ולובלין לא מן הנמנע הוא שתבוא גם וורשה. ואפילו אם יהיה רק גירוש חלקי – אבדנו אבדנו. נתם לגווֹע.

אחרי ליל הטבח ²⁸⁶ פסק הביוליטין הבונדאי. ואף על פי כן – עוף השמים ²⁸⁷ הוליך לנו את הקול שבעלי הברית התחילו אופנסיבה על החזית המזרחית והצליחו לגרש את הנאצי מחרקוב ומסמולנסק. נכרים דברי אמת. גם הרדיו המכסה טפחיים ואינו מגלה אף טפח הודה במקצת “שקרבות קשים פרצו במזרח”. זהו סמן טוב. כל העולם היה בטוח שעם בוא האביב יהיה הנאצי המתחיל במלחמת תגרה וכלם חלו ורגזו מפני תוצאותיה. ולבסוף – מרודף היה לנרדף. האין זה סמן של חולשה?

אבל כל זה הן השערות וסברות; קצת נחמה באבלותנו. את המצב לאמתו אין אנו יודעים. מה שידוע לנו ברור הוא – היוקר שמשעה לשעה הולך ועולה ואוכל את חצי בשרנו. כבר תם כחנו.

וראה זה פלא: על אף היוקר הגורם למעוט אכילה קטנה עם בוא האביב מגפת הטיפוס. אף התמותה בכלל נתמעטה. במקום מאתים קברים ליום לפני רבע שנה באים כעת לקבורה רק כמאה ליום; וברובם – עניים וזקנים. בשעת שלטון הדבר מתו אף עשירים וצעירים. אבל פטור בלי כלום אי-אפשר. גם המחלות פושטות צורה ולובשות צורה את מקום הטיפוס ירשה השחפת. היא היא המרבה כעת חללים בבני הגיטו. אין זה אלא תולדות הרעב.

ממעמקי צרותינו של השתא גברו געגועינו אל צרותינו הישנות.

– מה “טוב” היה לנו לפני שנה ועל אחת כמה וכמה – לפני שנתים!

הוה מה שפירש רש"י:

“בערב תאמר: מי יתן בוקר”! “בוקר של אתמול”!…

7.5.42

היוקר מוצץ את דמנו ואת לשד עצמותינו. מיום ליום הוא הולך וגובר. הלחם עלה פי שנים – עד חמשה עשר זהוב הקילו כשהוא קיבר ובלעיסתו שניך גורסות; ואם לבן הוא מחירו עד שלושים. מחיר הבצל לפני המלחמה היה עשר פרוטות; כהיום – שנים עשר זהוב. כשבעלת בית יוצאת השוקה ועשרים זהוב בכיסה היא מביאה הביתה קילו לחם וקילו תפוחי אדמה. סבת היוקר? הגיטו הגדור מכל עבריו. הכל בא לנו על ידי הברחה; והברחה מסַכנת את חיי המבריח. כל הנתפש מחוץ לתחום הגיטו – דינו למיתה.

היום הייתי עד למחזה מכוער, שהרתיח בי את דמי; אבל באותה שעה למדתי לדעת מדוע עלה מחיר הבצל עד שנים עשר זהוב הקילו. לרגל איזה ענין בקרתי את בית הקברות ברחוב גנשה. זכות עמדה להם למתים שהם “יוצאים” מחוץ לתחום ואין הנאצי ממית אותם מחדש על ידי יריה… אבל החיים משלמים בעד רשיון היציאה מחוץ לתחום במיטב כספם – בשנים זהובים וחמשים פרוטות בעד “אויסווייז”. זוהי הכנסה חדשה לקהלה הנחמדה המכניסה עשרות אלפים לחודש. בבואך אל בית הקברות עליך לעבור שני שערים ותחת שבטם של שוטרים נאצים, מזוינים וחמושים כגבורי מלחמה, ושל שוטרים יהודים הבאים לעזרתם. ומלבד הנאצים העומדים על המשמר וממלאים את חובתם למולדת ול“פיהרער” באים לשם חבריהם לשם טיול ולשם הנאה בעלמא. בית הקברות הוא מקום מסוגל להברחה זעירה ופעוטה. לכאן באים להבריח בני עוני, הנוער המדולדל והמרוד שמסתפק במועט ומלאכתו להבריח איזה קילו תפוחי אדמה או בצל. מזה ניזונה כל המשפחה. וכדי שלא לסכן חיי הגדולים שולחים במקומם ילדים צעירים; ביניהם – אפילו ילדים בני שש שבע. כל רואם יכירם מיד. גופם מכוסה סחבות וסמרטוטים; אף רגליהם עטופות מטליות קרועות, וחזות פניהם מעידה על דלות עמוקה כתהום. חוץ מדלותם יש להם עוד סמן מובהק אחד: כלם עמוסים חטוטרת על גבם, כמנהג הגמלים. מי שאינו מכיר את מלאכתם ואת מעשה ידיהם יחשבם לבעלי מומים. אבל יודעי הברחה יודעים את סודם: זוהי חטוטרת מלאכותית, עשויה, שתפוחי אדמה ובצלים ממלאים את תוכה. ידי המבריח זקוקות לחופש התנועה. כשידיו אסורות באיזה משא אין רגליו ממהרות לרוץ. בשעת סכנה הוא מוכרח קודם כל לזרוק את הסחורה המוברחה. ולכן מנהגם לתלות אותה על גב השכם מתחת ל“בגדם” העליון במצב כזה ידיהם חפשיות ורגליו מוליכות אותם למקום שהם רוצים.

בשעת בקורי היום בבית הקברות לא שחקה השעה למבריחים: כלם נתפשו על יד שער בית הקברות וכאן מצא הנאצי כר נרחב להראות את מסירותו ל“פיהרער”: הנאצי העניק למבריחים מכות יורדות חדרי בטן (והשוטר היהודי עזר על ידו…) והנער המבריח העניק לנאצי את בצליו המוברחים. כמעט כולם מילאו את חטוטרותיהם בצל ובהתפשם מוכרחים היו להריקן. שקים לא היו באותו מעמד ולכן הורק הבצל על האדמה אצל השער. מטפה לטפה מתמלא ההין. במשך זמן קצר נתהוה צבור גדוש ורב הכמות של בצלים מוחרמים. קופת בצלים זו נגזלה מבני עוני שיפסידו לא רק את הרוַח אלא אף את הקרן. הרויחו רק מכות נאמנות שהעניק להם בתורת מתנה הנאצי הזועם וביחוד – השוטר היהודי, שכל הענין הוא אצלו עסק יפה.

ה“פינאל” של כל אותו הענין יהיה: הבצל המוחרם ימסר לידי השוטר היהודי למכירה. הלז ימלא את מקום הנער המבריח וימכור אותו במחיר אחד עשר זהוב הקילו והכסף הנפדה יחולק על פי מפתח ידוע בין שני הגזעים. גירא בעיני ד“פיהרער”!

באותה שעה הבינותי שני דברים: מדוע הבצל הוא בתכלית היוקר? ואת הפירוש הנכון של המלים:

– “שוד עניים ואנקת אביונים”!

8.5.42

הדמיון היהודי ממציא “חדשות” שלא היו ולא נבראו. סופן להתבדות. אבל בינתים נהנים. אין גם לחשוש פן תאחז בדאי, כי אין זאת אלא שמועה פורחת, שאין לה בעלים.

היום הפריחו שמועה שמוסוליני נהרג. הפרטים בלתי ידועים. אני מעמיד את “החדשה” על חזקתה שאינה אלא שקר גמור.

אבל לרשום אותה – מבעי! זאת חובתי – ועשיתיה.

על סדר יומנו עוד חדשה שניה, אבל בלי מרכאות, כי אמתית היא. בני הגיטו בטוחים שקץ המלחמה הולך וקרב וסופה – מפלת הנאצי. אבל הנאצי, כנראה, חושב אחרת. הסרדיוט הקרקואי וו. ²⁸⁸ פראנק אמר פעם, שאין שום כח בעולם שינַשל אותנו מאדמה זו, שהיא “גרמנית” מקדמת דנא. נאמן למסורת זו הנאצי עומד ומסתדר כאן לאלפי שנים. שלטונו הולך ומתבסס על יסודות איתנים ומוצקים, כאלו אין זאת אדמת אוקופציה אלא אדמת אנקסיה אחרי חתימת ברית השלום. כל מקצועות החיים הולכים ומסתדרים, הולכים ומתכוננים מכל הבחינות לא בדרך עראית אלא לעולמים. אחרי הגיטו היהודי הולך ונוצר כעת גיטו פולני; אבל, כנראה, לעת עתה בלתי סגור. השבוע נתפרסמו הגבולות והתחומים של הרובע הגרמני, הנועד רק “לבני עליה”, מבטן ומלדה המה לא רק אריים סתם אלא אריים-גרמנים שדמם סומק טפי. מחוייבים איפוא האריים-הפולנים השניים במעלת יחוסם לעקור את דירותיהם מהרובע הגרמני ולמצוא לעצמם מקום מנוחה מחוץ לגבולותיו. אין פחותים מתדבקים במעולים. לשם זה נוסד משרד לדירות מיוחד, שמתוך בין הצדדים ושמטרתו לסַדר החלופין של הדירות. טעם זה כבר טעמנו לא פעם ושתים. עכשיו – יטעמו גם הם! ועוד פרט קטן: בגזרת הנאצי סגרו את הגן הזכּסי בפני הפולנים, אף כי אינם מלובשים “קפוטות” ²⁸⁹ ארוכות. המאמין יראה בזה יד ההשגחה; הבלתי מאמין יראה בזה מעין “חד גדיא”…

המוסר הישראלי שורר בחיים ובטבע.

ומענין לענין באותו ענין.

“נחלתנו נהפכו לנכרים; בתינו – לזרים”! ²⁹⁰ בעלי הבתים נושלו מאחוזתם. נוסדה הנהלה נאצית עם קומיסארים וקומיסארים עליונים על גביהם. אין זאת אלא רשת שלמה של גנבים ורמאים ולוקחי שוחד והכל – על חשבון היהודים. לפני בריאת הגיטו נמצאת ההנהלה כולה בידי סוכנים ואַגנטים אריים, כנהוג. לאחר יצירת הגיטו באו במקומם גנבים, רמאים ולוקחי שוחד יהודיים. אחד הנמוקים לנישוּל הבעלים היהודים מבתיהם היה מצב הבתים הנעזב והנפחת. בעלי הבתים היהודים דואגים לעצמם, לרבוי הכנסתם ואינם דואגים לתקון הדירות ולהנאת דיריהם. כל זאת – אמת. אבל גם בעלי הבתים האריים אינם טובים מחבריהם היהודים, ואיש לא נגע בנחלתם. זאת אחת. ושנית: בכל יתר הנמוּקים הנאציים עד כמה שהם נוגעים למרטירולוגיה היהודית, בנויים הם על שקר וזיוף האמת. מיום שהבתים עברו תחת שלטונו של הנאצי נעזבו והופחתו שבעתים. אין שום בדק נעשה בהם אפילו כשיש סכנה לחיי יושביהם. יש בתים שסכנה לשבת בתוכם מפני המפולת ואין השלטון הקומיסארי נוקף באצבע להסיר את המכשלה. מעולם לא גדלה העזובה בבתי ישראל כבזמן היותם תחת השלטון הקומיסארי. כל תקון, אפילו תכוף ובלתי נדחה, צריך לעבור דרך הרבה גלגולים עד שלבסוף משיבים את בקשתך ריקם “מפני חסרון אמצעים”. ואם השכן מתנהג על פי חומר הדין, שולח התראה, עושה את הבדק באופן פרטי ואחרי כן מצרף את החשבון ומנכה אותו משכר הדירה עוברים ימים ושנים עד שהשלטון הקומיסארי יאַשר את החשבון. ובינתים אתה מחוייב לשלם שכר דירה “כפי המגיע”. כדי שהחשבון יאושר הוא זקוק לחַוַת דעתו של האדמיניסטרטור המקומי, והלז אינו מטריח את עצמו בחנם. יש שהוא דורש שכר טרחה מחצית שויוֹ של החשבון ושניהם, כלומר: סוכן הבית והקומיסאר העומד על גבו, חולקים את הגזלה ביניהם חלק כחלק. לשוערים קבעו משכורת של חמשים זהוב לחודש, כלומר: של שלושה ככרות לחם שחור; ובכדי להתפרנס עושים כל מיני הערמה ומעשים מכוערים בכדי “להוציא את הפרוטה” מן “החזירים”… בתקופת הקיץ נסגרים השערים בחצי שבע, וכל הנכנס ויוצא מחויב לשלם “דמי השער”. המשטרה היהודית אסרה את זה; אבל אין שומע לה. חוצפתם של השוערים היהודים קשה מנשוא. כל הטוב בעיניהם יעשו ואין שום פקודה מפחידתם. הבתים עזובים ומלאים אשפה על כל גדותיהם. סוף סוף התעוררה הקהלה ונתנה פטורין לתשעים ושלושה שוערים, אף יסדה קורסים ליתר חבריהם “בכדי שידעו את חובתם לדירים ולשלטונות”, אבל אין זאת אלא טרחה והוצאה יתרה. מה שהיה הוא שיהיה.

השלטון הקומיסארי מקמץ אף בדברים היותר הכרחיים: כהוצאת האשפה או תקון הצנורות שנקפאו בתקופת החורף. בהרבה בתים אין מים מפני שבשעת הקר נבקעו צנורות המים ועד היום לא תוקנו אף כי מצבם הסניטרי של הבתים מסַכן את חיי יושביהם.

אלה המה סדרי הנאצי לאור המציאות הערומה.

בימים האחרונים הוכנסו תקונים, לא בבתים. חלילה, אלא בההנהלה הקומיסארית. וכלל גדול בידך: כל תקון נאצי הוא לרעתנו. הפרטים – ברשימה הבאה.

9.5.42

עם כל החסרונות המנויים למעלה בדרך כלל הוקל עול הדירות. בהשוואה אל המצב שלפני המלחמה ניתנה קצת הנחה לדירים. הנאצי גרם לזה לא מטוב לב ולא מרצונו להיטיב לעם חרמו, אלא המצב הנוח נוצר לרגל סבות ומקרים, שאין הנאצי שליט עליהם.

ראשית – כל ריב ומשפט בדבר תשלומי שכר דירה נמסרוּ לבית המשפט העירוני הדן את בעלי הריב בלי הבדל גזע על יסוד “ספר החוקים” הפולני שהיה מקובל עד כה. אף חוקים אלה חמורים לגבי דיירים שקצרה ידם משלם שכר דירה; אבל הפסק תלוי בדעת השופט. ברצותו הוא דן כל תביעה לחומרא; וברצותו – לקולא. ובתנאי המלחמה הקשים, לאחר שכל הארץ מלאה פליטים, גולים ונדחים וסתם אומללים שמטה ידם מפאת קפוח פרנסתם ומפאת הגזרות הנאציות הבלתי אנושיות – היה למנהג אצל השופטים הפולנים לדון כל תביעת שכר דירה לקולא. השופטים בעצמם השתדלו עד כמה שידם מגעת לתווך בין התובע והנתבע ולידי אקסמיסיה לא הגיע. ולא עוד אלא אף משעה שהנהיגו את ההנהלה הקומיסארית והבתים יצאו מרשות בעליהם הפרטיים לא עזבו את המנהג הזה. גירוש גמור מהדירה כמעט לא היה במציאות. כל חוב נחלק לתשלומים חדשיים ואפשר היה לפרוע אותו אף בסכומים היותר פעוטים. הנהיגו פסק דין של אקסמיסיה על תנאי: כלומר: אם הדיר לא ישלם בעתיד יקבל הפסק תוקף חוקי; אחרת – הופקע כחו.

שנית – לגבי היוקר הנורא, שהגדיל את הוצאת הבית והפחית את ערכו של הכסף, אין ההוצאה החדשית לשכר דירה תופסת מקום דמנכר בביודז’ט של ההוצאה. בימי השלום היוה סכום שכר-הדירה עד ארבעים אחוזים מהביודז’ט הכללי; וכעת – הוא מהוה לכל היותר עשרה אחוזים. שכר דירה לחודש – זוהי פרנסה ליוֹמַיִם. אם אסטניס אתה ומאכלך לחם לבן תקנה בעד מאה זהוב ארבעה ככרות לחם; ובמאה זהוב תשלם שכר דירה לחודש ימים!

ושלישית – מפני הגירושים והקצוצים ויתר הגזרות המקפחות רבו מחפשי דירות ומזה נהנו בעלי הדירות. כל אחד צמצם את עצמו בחדר אחד ואת השאר השכיר לפליטים ולמגורשים. וכנהוג, הפקיעו את השער. אומללים, דלים ואביונים דוכאו ונוצלו על ידי אומללים, דלים ואביונים כמוהם. הדירה הפכה למקור פרנסה למקופחי פרנסה. אצל יהודי פולניה, שמדרגת תרבותם המוסרית נמוכה מאד, הכל עסק ורוָחים. עושים סחורה בכל הנמצא תחת ידם – לרבות אף בצרותיהם של חבריהם. ברובם הקשיחו את לבם למראה צרותיהם של המגורשים האובדים והנדחים. ולא עוד – אלא שעוד פשטו את עורם מעל עצמותיהם ולא הניחו להם לדרוך על סף ביתם. ולאחר שהפליט שלם מראש בעד ששה חדשים במיטב כספו והוכנס אל הדירה החלו להצר את צעדיו ולהעיקו בכל מיני העקות עד שקץ בחייו. לריבות ומדנים לא היה קץ. אבל כל זה היא פרשה מיוחדת.

הסך הכל הוא שלבעלי הדירות הראשיים הוקל עול הדירות. המצב גרם.

אבל בימים האחרונים נשתנה המצב לרעה. השנויים המה חדשים ביותר ואת תוצאותיהם המעשיות עוד טרם ראינו; אבל לבנו ושׂכלנו יגידו לנו כי השנויים האלה יביאו לנו רעה. וגם הפעם – יד ישראל באמצע.

עד כה היה ממונה על בתי ישראל המוחרמים קומיסאר עליון גרמני; למטה ממנו – קומיסארים יהודים על כל עשרים או עשרים וחמשה בתים; ולמטה מהם – אדמיניסטרטורים מקומיים על כל בית או על כל שני בתים. האדמיניסטרטורים גבו מאת הדיירים; ואת הכסף הנגבה הכניסו לקומיסאר הממונה עליהם; ואלה האחרונים – אל הקופה הראשית. היחסים בין הדיירים והאדמיניסטרטור היו אישיים. יש שעשה הנחה בקביעת זמני הפרעון; יש שעשה ותורים לאחד או לשני כשהיה ראוי לכך – הכל לפי ראות עיניו ולפי גודל השוחד שקבל. כל בקשת הדיר לקומיסאר בדבר איזה בדק או בדבר המעטת שכר דירה זקוקה לחות דעתו של האדמיניסטרטור; ותמיד היה תומך בבקשות כאלה כשכדאי היה לו…

והנה באו יהודים הדורשים את טובת הנאצי ואת טובתם הם והוכיחו במספרים כי אפשר לנהל את ענין הבתים באופנים יותר רציונליים וממילא לקמץ בהוצאות ההנהלה. את האדמיניסטרטורים מן הצורך להחליף בגובים; ואת בתי הגיטו לחלק לרובעים באופן שיעלו מאה בתים לכל רובע. בכל רובע ימצא משרד מרכזי שימַנה גובים לשם גבית שכר דירה – ותו לא. את מקום האדמיניסטרטור החי תמלא מכונה מתה, אפאראט ביורוקרטי לגביה ולגירוש אם הגביה לא תעלה יפה. הגובה בא פעם בחודש ומביא לך הזכרה והתראה כאחד. אם תשלם – מוטב; ובאם לאו – רפורט למשרד המרכזי של הרובע: פלוני אלמוני אינו משלם. ואחר כך?

אחר כך באה הרעה העקרית: רפורט אל הקומיסַר העליון שירשה להוציא את הדיר בדרך אדמיניסטרטיבית. דולגים על בית-המשפט ועל כל הפרוצדורה המשפטית. באים ומוציאים אותך מן הדירה בתוקף פקודה אדמיניסטרטיבית שכחה יפה כפסק דין משפטי. כאן מקור הרעה. הסדר החדש ירבה את ההכנסה וימעיט את ההוצאה עד כדי עשרים וחמשה אחוזים. את הטוב לעצמו ואת הרע לאחרים מקבל הנאצי מכל אחד – אפילו מיהודי. והסדר החדש אושר.

לעת עתה הוקמו שלשה משרדים מרכזיים לשלושה רובעים. ובראשם עומדים היהודים: גאנצווייך, איש לודזאי ויד ימינה של “הגסטפה”; השני לו – איזה לידטקה, והשלישי להם טיבר. כל אחד ממונה על מאה בתים. מספר האדמיניסטראטורים הופחת עד כדי מחצית. המשא והמתן האישי פסק.

הנאצי ושלושת יועציו היהודים נהנים; וליהודים – חושך ואפלה.

14.5.42

אכזריות היא מחלה; והוא הדין התעללות. יצר לב האדם טוב מנעוריו. רגש הרחמנות דבוקה באדם מיום צאתו מרחם אמו; אבל הני מילי – באדם נורמלי. אדם שלקה ברגשותיו האנושיים הרי זה סמן מובהק שאין ברוחו נכונה. אדם שנהנה כשהוא מתעלל בחלש ממנו חשוד הוא שהוא בעל פסיכיקה חולנית. נושא לאכזריות ראוי לרחמים; נושא להתעללות ראוי להשתתפות בצערו; אבל גם האכזר הוא אדם אומלל; אלא שאינו ראוי לרחמים…

מבחינה זו הרי הנאצי אדם אומלל וחולה. עד כה ראינו יחידים אכזרים. משבא הנאציזם לעולם הפכה האכזריות למחלת-מפלגה שלמה. ואולי – מחלת עם שלם. אפילו האכזר היה לקוי ברגש הבושה; האכזריות היתה נעשית בחדרי חדרים; בפומבי לא היתה נוהגת. משבא הנאציזם חדלה הבושה הפומבית, וכל המרבה לעשות אכזריות בראש הומיות – הרי זה משובח.

בימים האחרונים, מלבד הטרור, הגיעו האכזריות וההתעללות ביחס ליהודים לשיאן. פשוט, אין אויר לנשימה. הנחמה היחידה היא שהנאציזם יצא מדעתו… אבל אין זאת נחמה ליהודי שיצא פצוע וזב דם.

מוכן לפורענות הוא רחוב דזיעלנא ביחוד מפני שבו נמצא בית הסוהר לעוברי עבירה פוליטיים. תנועת התלינים הנאציים ברחוב זה אינה פוסקת כל היום; ובכל פעם שאיזה אוטו נאציי עובר היושבים בתוכו מכים בדרך עברם ב“שפיטצרוטען” שבידיהם על ראשי היהודים הנפגשים להם בדרכם. ובשעת מעשה צוחקים צחוק הומרי בכל פה.

ויש שמצוים ליהודים אחדים להכנס אל האוטו: אם לא תכּנס תיָרה תיכף… ובאוטו פנימה קמים לצחק בנתפסים ולהתעלל בהם. יהודים בעלי זקן יוצאים רצוצים ונעלבים כשחצי זקנם מגולח וחציו השני מרוח בזפת. את המכשירים והחומר הדרוש מכינים בעוד מועד.

השבוע המציאו התעללות חדשה, שאינה אלא ילידת פנטסיה חולנית. כל השומע יטיל ספק באמתותה; ואף על פי כן – – –

בראשונה נתפסו עשרות אחדות נשים צעירות ויפות והובלו לאיזו מקוה יהודית; אחריהן נתפסו גברים גברתנים ובעלי כח ושרירים והובלו לאותה המקוה. שני המינים אוּנסו על ידי איומים ומהלומות-שוט לפשוט את בגדיהם ולהשאר עירומים; אחר כך הוכרחו לרדת יחד אל מקוה אחת והכריחום למעשה זימה ותועבה כפי שנוהגים להרביע שני מיני בהמות. הנתפשים שעמדו בנסיון זה מתביישים לספר את מעשי התבל לפרטיהם. כל איסטניס מרגיש רגש של בחילה והקאה לא רק לראותם אלא גם לשמעם.

וכל זה נעשה למטרה אחת:

בשעה שנאצי אחד החזיק בידו שוט והצליף על ראשי הנתפסים חברו תקע את עצמו באחת הפנות ואפאראט של צלוּם בידו. מעתה ידע כל העולם עד כמה נפלו היהודים במוסרם, כי אצלם חדלה הבושה בין המינים ומגלים ערוה בפרהסיא. מעשים כאלה הפוגעים ברגש המוסרי של האדם והנפש היפה תקוץ בהם המה מנהגי עם נבל ובליעל שאין שוֹוה להניחם. אין להם עוד מקום באירופה המתורבתת, שהסלובקים המה באי-כחה. וממילא יש להחרים גם רכושם ולזכות בו. ואל תחשבו שאין זה אלא עלילה: “הנה לכם צלוּם חי”!

אבל אין חקר לרוח דמיון חולני. אוצר העלבונות והקפוחים טרם נתרוקן.

הגז הוא דבר הכרחי לכל בית. בלעדו אין לעני ואפילו לבעל בית בינוני תבשיל חם. ולפיכך נצטוה המגיסטרט לדקדק בעניני הגז עם היהודים כחוט השערה. אחד השכנים שלא סילק את חשבונו בזמנו עוצרים את זרם הגז לדירותיהם של כל הדיירים בחטאו של האחד. כל ישראל ערבים זה בזה. ולא עוד אלא מלבד הסכום המגיע על פי החשבון שלא נפרע עוד מטילים על כל יושבי הבית לשלם קנס. הסכום אינו אחד בכל מקום. את הבית מספר 30 ברחוב אלקטורלנה קנסו לשלם אלף וחמש מאות זהוב. לכל בית קובעים הערכה אחרת. פקידי המגיסטרט מצטדקים לפני היהודים וחוזרים כפעם בפעם:

– אל תאשימונו בצרותיכם! אונסים אותנו להתנהג עם היהודים ככה… ועוד פרט: אפילו לאחר שפרעת את החשבון ואת הקנס עוד מונעים ממך את הגז זמן ידוע: יש חודש, יש שנים חדשים ויש שסוגרים אותו כליל. וכל זה מפני שגרונם בן גימפל לא שילם את חשבונו המגיע לשלושה זהובים ושלושים פרוטות.

16.5.42

חיי הגיטו אינם חיים שוטפים, אלא עומדים וקפואים. מסביבנו – חומות; אין לנו מרחב; אין לנו חופש התנועה והמעשה. כל מה שאנחנו עושים אינו אלא באיסור; בהיתר – אין לנו רשות אפילו לחיות. פרנסותינו אינן אלא קוניוקטורליות ומבוססות על עראיות ומקריות. עד ששים למאה רעבים במלוא משמעותה של המלה; עם שלושים למאה נתונים במחסור נורא וברעבון אלא שאין זה נראה כלפי חוץ; יוצאים מן הכלל רק עשרה למאה, המתפרנסים מצרותיהם של ישראל. הלא המה: המבריחים, האופים, סוחרי מכולת ואילי “המועצה” וכל המתרכזים על ידה. “חיינו” – אם לכיוצא בזה חיים יקראו – קיבלו את צורתם המשעממת והמאובקת ואין שום שנויים חלים בהם. היחידים המכניסים קצת תנועה בתוך חיי הגיטו המעובשים והמרופשים המה: המרצח וחברו המות. המרצח – בגזרותיו המתחדשות מזמן לזמן; והמות – בקצירוֹ. היום הלך לעולמו פלוני ומחר – אלמוני. מתעוררים קצת לשמע השם, נאנחים מפני היראה מזה שיקרני מחר – והחיים שבים למסלולם. והוא הדין בגזרה חדשה. משבאה לעולמנו היא מזעזעת קצת את הרוחות; אלפי משפחות נופלות לקרבן אכזריותה וברבריותה, וסוף סוף “מתידדים” גם עמה.

השבוע היו קצת ימי זעזועים בגיטו. הבצה המסריחה זזה ממקומה. ראשית – מת מנחם קיפניס; סופר מזמר ומשורר שקנה לו בחייו פרסום רב. אף יושבי קרנות שמעו את שמעוֹ ונהנו מפזמוניו העממיים ומבדיחותיו הפיליוטוניות. אחרי שלום עליכם שפרסומו הגיע לקצוי ימים ואיים רחוקים ולכל המקומות שדרכה בהם כף רגל יהודית – הרי מ. קיפניס השני לו בפולניה. והחדוש במיתתו הוא שלא מת כדרך כל הארץ בגיטו – מרעב וממחסור. אדרבה, בין הסופרים והעתונאים נחשב לאמיד. לעזו עליו שאף בעל “הון” הוא. איך שהוא – אף בעתותינו הרעות היה לו די ספוקו. סבת מותו – השתתקות המוח. זוהי מיתה יפה מפני שהיא מהירה. בגיטו כולם מאחלים לעצמם מיתה מהירה מפני שמיתת הרעב היא מיתה ארוכה; גסיסתה ארוכה ויסוריה גדולים וקשים. אף כי עתונאי הוא עמד הפעם בדבורו. לפי יום או יוֹמַים היה נושא לטענות ומענות מצד חבריו הסופרים הנמקים בענים וצפו לקצבתם הדז’ונטית שמידו באה להם. מתוך מרירות נפשית נזף בהם ואִים עליהם:

– אם תניחוני מוטב; ואם לאו – תראו שבעגלא ובזמן קריב תלווּני לגנשה… ²⁹¹

תם כחי! אפּטר מכם. קבצנים שכמותכם!

דבריו נתקיימו. לא עברו יומַיִם ומנחם קיפניס נפטר מעולמו ומקבצניו.

מחר נביאהו לקבורה; וביחד עמו תקבר תקופה שלמה של עממיות יהודית גרעינית ורעננית, שמנחם קיפניס היה אחד מיוצריה ובוניה היותר מפורסמים והיותר חביבים על הקהל.

גם המאורעות שאירעו השבוע על החזית עוררו את הרוחות בגיטו המתנמנם. כבר קצר כח הסבל. הגיטו רואה בעבים ומונה את הימים לקץ המלחמה, ש“מוכרח… עם תום הקיץ”… כך אנו רוצים וכך אנו מנבאים. ובכן, הקרבות דהאידנא הם קרבות מכריעים. ומובן מאליו שההכרעה תהיה לטובתנו. הפעם יפול בנופלים ותבוסתו תהיה שלמה. ופתאום – קערטש!! ²⁹² נראה – שעוד כחו אתוֹ.

וכאן הדעות מחולקות. שסופו למפלה – בזה הכל מודים. ארבע האימפריות היותר איתנות וכבירות שבתבל (אנגליה, אמריקה הצפונית, חינא ורוסיה הסוביטית) לא תכופנה את ראשן לפני “המנהיג” הקבצן שגבורתו היא מדומה. תכרחנה אותו להלחם עד ימות המשיח. סופו לאבדון. הטרגדיה שלו היא: אחרי נצחונות צבאיים לאין מספר בראשית המלחמה – מפלה גמורה בסופה. אלא על מה דנים בגיטו? אם המפלה תמהר לבוא בקיץ זה או בקיץ הבא?!

וכנהוג, יש דוחקי קץ ויש דוחי קץ. אבל לא זה העקר. מה שנוגע לנו ביחוד הוא: אם אנחנו נגיע למפלה זו ונזכה לראותה?! חיותנו הולכת ומתמעטת מיום ליום. עוד חורף אחד כזה שהיה יביא עלינו כליה גמורה; לא נוכל עמוד. היוקר מוסיף ועולה משעה לשעה. מה לך עוד? קילו בצלים – שנים עשר זהוב. וחמאה – מאה וחמשים זהוב הקילו. קילו פחם – שני זהובים, כלומר: אַלפּיִם זהוב הטונה. ואף במחיר זה קשה להשיג. הטרור אינו פוסק. גם בלילה שעבר נורו ארבעה יהודים בחוצות הגיטוֹ, ואין איש יודע מה יקרהו בלילה הבא. חבלי השלום מטילים עלינו אימה יתרה. אלפרד רוזנברג הודיע מפורש: “היהודים מחכים לסוף המלחמה; אבל היהודים לא יזכו לראותו: יעברו מן העולם לפני בואו”! ווילנא, קובנא, לובלין, סלונים, נובוגרודוק ²⁹³ הוכיחו שנאמן הוא הנאצי לקיים את דברוֹ בשפיכת דם יהודים…

ואם, חלילה, יבוא גירוש ורשה – הרי זה מיתה גמורה.

בקצור: הימים – ימים היסטוריים. אנו נתונים בעגולם ומסתובבים עמהם; ולפיכך אין לנו פרספקטיבה לראות את הבאות…

19.5.42

על ספרך כלם יכתבו!

יחיד שלקה במחלה פסיכית הרי זה נושא פרטי לרופא המרפאהו. אבל צבור שלם שלקה במחלה פסיכית הרי זה “אות הזמן” ויש בזה ענין אף להיסטוריון בעתיד. יד ליד! אין הנאצי בן-אדם נורמלי; וספק הוא אם הוא בכלל בן-אדם. אולי אינו אלא החוליה האמצעית שבין חיה לאדם. הבה ואספרה לאיזוֹ הופעה פסיכופטית היינו היום עדי ראיה בגיטו.

פגיעת הנאצי קשה מפגיעת שור המוּעד, יראים מפניו כמפני ארי, הופעתו בחוצות הגיטו עושה רושם. כל אחד מתרחק ממנו ועובר למדרכה שכנגד, כמו שמתרחקים מחיה טורפת. ואין זאת פחדנות גרידא. כשהוא נפגש עם יהודי דרכו לחבול. ודינו של החובל השוטה ידוע: הוא שחבל באחרים פטור; ואחרים שחבלו בו חייבים מיתה. ואם יצאת ידי חובתך היהודית אך ורק בקבלת חביטת מקל וצליפת שוט בין המאושרים תחָשב; יש שהנאצי מזמין אותך ללכת אחריו – ואז חייך בסכנה. כלל גדול בידינו: כל המובלים ל“פאוויאק” מובלים לשחיטה. עוד אתמול אירע מאורע ממין זה. איזה מרצחים יצאו לציד בחוצות הגיטו; אחד היהודים נתפס; והנה היום בבוקר, כלומר: למחרתו הוצא לחפשי, אבל – מת. כלל גדול בידך: כל נאצי הוא מרצח בטבעו; ובסביבה יהודית הוא מפיץ מות ואבדון!

אבל – אך זה פלא על כל פלא! – היום בעשר בבוקר נתעכבו על יד הרסטורן הידוע של שולץ בקרן רחובות קרמליצקה – נוביליפקי שלש מכונות מלאות נאצים עם אפאראטורה שלמה ועל פניהם צחוק ידידותי. ניכּר היה שלא באו הפעם לשם רציחה וגזלה. התיחסו בידידות אל הנפגשים ונכנסו בשיחה אינטימית עם בני הגיטו. מה היום מיומַים? היום באו לעשות צלוּמים מחיי הגיטו ומיושביו. והצלוּמים צריכים להיות בבוּאת השפע והאושר שבגיטו. ומפני שבגיטו רעב ודלות אין שום עכוב ליצור “שפע ואושר” פרוביזוריים, מלאכותיים עשויים בידי הנאצים עצמם. ראשית – עכבו כל בתולה יפה וכל אשה מהודרה, ואף בלתי מהודרות, אלא שהן מפורכסות וקצת אֶלגנטיות, ואחרי שנצטווּ לעשות תנועות עליזות ולהשמיע קול צהלה ורינה כדרך העלמה בשעה שלבה טוב עליה – והעלו את זה על הסרט, יסתם פי כל דוברי שקר ומפיצי גרויל-פרופוגנדה! הא לכם חיי הגיטו! כמה עליזות ועליצות בהם! אין אנשים רעבים מסוגלים להראות צחוק וקלות ראש, הבאים מתוך חדות החיים ומתוך שפע של עושר ואושר.

אחר כך עכבו לשם צלום כל יהודי שמן ובעל כרס, שעוד טרם הספיקה לנפול ועוד טרם כחשה משומנה. יהודים מסורבלי בשר בגיטו – נער יכתבם; אבל בתוך עשרות אלפי עוברים ושבים גם כאלה ימצאו. גם “פלוטוקרטים” בעלי כובד ראש אלה, זעומי נפשו של “המנהיג”, שמשו חומר פילמאי והועלו על הסרט. אלה נצטווּ להדחק מתוך צפיפות גדולה אל הרסטורן של שולץ בה בשעה שהמלצר דוחף אותם לאחור מחוסר מקום. כל השולחנות תפוסים ואליהם מסיבים פלוטוקרטים אחרים האוכלים ארוחה שמנה ומתענגים על ממתקים ומעדנים. ההוצאות – על חשבון הנאצי, כי כדאי לו…

בקצור: אין בגיטו חסר דבר; להפך, מתענגים על כל טוב ויהודי הגיטו רואים עולמם בחייהם.

למה? ולאיזה צורך? עשו מה שעשו – אין איש יודע. כנראה, יש דברים בגוֹ. קרוב לשער – לשם תעמולה בחוץ לארץ. ככה הראו לנו לפני יצירת הגיטו הקרקואי שיהודים מלאים שמחה וספוק נפשי פנימי רצים מתוך דיצה וחדוה אל הגיטו. כל רואם על התמונה שבעתון יאמר: אך אלה המה אנשים השמחים בחלקם! וכן הפעם.

זאת היא דרך ההערמה, השקרים והכזבים של הנאציזם מעקמים את פני החיים כשיש צורך בכך. היהודים האמללים נשמעים לו. הפעם צוה לשמוח על יד סעודה שמנה והעלה את זה על הסרט. ולפני ימים אחדים בא לבית הקברות וצוה לעשות עגול ולעשות רקוּד חסידי מסביב לקופה של גויות ערומות – וגם את זה העלה על סרט. כל זה המה פראגמנטים, של איזה סרט אנטישמי שבהתחברם יחד יצא זיוּף גדול של החיים היהודיים בגיטו הורשאי.

כשם שהנאציזם עצמו הוא שקר וזיוף כך כך היוצא מתחת ידו – שקר וזיוּף. אירופא כולה נלחמת נגד אנגליה; ויהודים חסידים עושים רקוּד מסביב למתיהם…

20.5.42

מקרה של קדוּש השם!

מלך טשרניאקובר הוא צעיר בן שלושים ושמונה, בעצם חומו, לבוש במלבושי חסידים מפני מוצאו המשפחתי, מפני ההרגל והעקר – מפני מלאכתו, כי שוחט הוא. אומנות זאת נעשית באיסור ובצנעה, כי הנאצי אסר את השחיטה היהודית תיכף להכנסוֹ. ודוקא מפני שזוהי מלאכה אסורה היא מביאה רוַח הגון.

אבל תחת שלטון הנאצי אין שום איש בטוח בחייו, ועל אחת כמה וכמה “יהודי ארור”.

שלשום הקרה מזלו של טשרניקובר אותו פנים אל פנים עם נאצי שמלבושיו החסידיים הרתיחו את דמו ובלי שום סבה אסר אותו והעבירו לבית-הסוהר היהודי שברחוב גנשה. משהובא לבית הסוהר עשו אצלו חיפוּש וגילו – חלף, שלקחוֹ אתו לשם שחיטת בהמה. כאן מצא הנאצי תואנה “חוקית” להאשימו בסַבוֹטז', כי הלא השחיטה על פי דין אסורה. טשרניאקובר נענש איפוא תיכף לחטאוֹ שלא חטא: הומת תיכף ומיד ביריה והיום הובל לקבורה. ביחס ליהודי חוטא אין שום “פערפאהרען” משפטי; הכל נעשה על פי שודא דדייני… המומת השאיר אשה ושלושה ילדים. ההמון מספר שטשרניאקובר נשחט על ידי הנאצי במאכלת שמצא אצלו. איני אחראי לשמועה זו.

לב אדם יגיד לו.

”העצה היהודית" בדבר תקונים אדמיניסטרטיביים בהנהלת הבתים נתקבלה ומצב השכנים הורע שבעתים. שכר הדירה היה עד כה ההוצאה היחידה שהזהוב לא נפחת מערכּוֹ הקודם ונשאר בתקפו שלפני המלחמה. כי מחיר הדירות לא הוגדל ושכר דירה לחודש אינו אלא הוצאת בית ליום אחד. הוסף לזה את המחירים המופקעים שהשכן מקבל מאת הדיירים המשנים ותמצא, כי לא רק דירתו עולה לו בחנם, אלא שעודנו מרויח. ועם כל זה אינו משלם שכר דירה בזמנו וחובו מוסיף ועולה. התבוננו לכל זה יהודינו הידועים, המתמצאים היטב היטב בכל מצב ורמזוּ במקום שצריך כי כן לא יעשה; שאפשר להכניס רציונליזציה בכל הענין. העצה מצאה חן בעיני המכריעים בדבר, כי היא לטובת הנאצי ולרעת היהודים. מעתה – האדמיניסטרטורים בטלו ובמקומם באו גובים, שמלבד הגביה אין לו זכות אחרת. לכל מאה בתים שקומיסאר עליון ודוקא גרמני ממונה עליהם, נוסד משרד מרכזי והוא הוא המוציא והמביא את ענין הבתים על יסוד עקרונים חדשים, דרקוניים ביותר וחמורים ביותר. על פיהם – מותר להוציא שכן מדירתו בדרך אדמיניסטרטיבית, כלומר: בגזרת הקומיסאר העליון. זאת אחת. ושנית – המוצאים מן הדירות יוּעברו למרתפי הבתים (סוּטרינוֹת) ושם ישארו עד תום המלחמה. הדיירים המשנים הוזהרו שאת המגיע מהם עליהם לשלם לא לידי השכן הראשי אלא לידי האדמיניסטרציה של הבית. ושלישית – את החובות הישנים מחוייבים לפרוע בבת אחת ובמקרים יוצאים מן הכלל בשנים שלושה חדשים.

ויש עוד רביעית – והיא הקשה מכלם:

אחד הקומיסארים העליונים ולידטקה שמו ידוע ברשעתו. יודעיו אומרים עליו שאינו בן-אדם אלא חיה. בריון, אַלם, בעל זרוע ובן בליעל שמעטים כמותו. יש שהוא נכנס לשכן בעל חוב ומקים אַוַנטורה ומצוה להשליך את המטלטלים שבדירה דרך החלון. אוי לו לשכן שפגע בו נחש נאצי זה. שמו לבדו מטיל אימה על בני הגיטו הנבהלים שהדירה היא “נכסם” היחידי. ולפיכך כל אחד מוכר את כסותו היחידה ובלבד לפרוע שכר-דירה ולהפטר מאיומיו ומענשו של חיה זו שלידטקה שמה.

זהו רוגז חדש שקפץ עלינו ושהוסיף מרירות לחיינו המרים בלאו הכי. אין כיהדות פולניה לבנים כחשים ובוגדים, שצרת עמם היא להם פרנסה ורוַח.

23.5.42

“אלו גויל כל רקיע וקני כל חורשתא” לא היינו מספיקים לספר את מעללי “הקהלה” הנחמדה. כל המסתעף ממנה וכל המלוּוה אליה – וסניפיה רבים ומלויה עצומים, כי תפקידיה בגיטו הם ממלכתיים – היא כעור ונבלה. אחרי העלוקה הנאצית תבוא העלוקה הקהלתית. שתיהן מוצצות את דמנו ואת לשד עצמותינו; ואין בין זו לזו אלא הבדל גזע. אתה רוצה לעמוד על מהותה המוסרית? קרא אותה מעל ספר “חזון ישעיהו”: “שׂריִך – סוררים וחברי גנבים; כלוֹ אוהב שוחד ורודף שלמונים; יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם”. היא הנהיגה שיטת מסים שאין כדומה לה בכל העולם כלוֹ. מכל זהוב שאתה מוציא להוצאות ביתך אתה תורם בעקיפין לטובת “הקהלה” כארבעים אחוזים. לא תרים יד ורגל בלי הפרשת מס לטובת “הקהלה”. מה לך עוד? על סמי-מרפא היטל מס של ארבעים אחוזים ממחירם, ובמקום כל זהוב ממחירם היסודי תשלם זהוב וארבעים פרוטות. אף תוי-הפוסתה אינם פטורים ממס גבוה לטובת “הקהלה” מלבד תשלום נוסף בעד כל מניפולציה משרדית. כל זה – על פי דין. ושלא כדין – בכל פעם שאתה זקוק לאיזה שרוּת, התלוי בעושי דבר “הקהלה”, לא תסדר את ענינך אם לא תתנהג על פי העקרון: “זה נהנה וזה נהנה”… ממש, כמעשה ארץ רומוניה.

אין קצה לספורים על דבר תעלוליה ותועבותיה. כל הזמן נזהרתי מהעלותם על הגליון מחשש גוזמא והפלגה – עד שראיתי את כל זה מבשרי. בהן צדקי! איני מגזים כל שהוא!

הגירושים והקצוצים העלו על סדר היום שאלת הדירות. אלפי משפחות נעקרו מדירותיהן ומן הצורך היה ל“קהלה” לקחת את המכשלה תחת יד. עמדה איפא ויסדה “משרד הדירות” המוציא והמביא את כל הענין. אבל נוח לנו שלא נברא משנברא. כל חבריו ועסקניו – רודפי שלמונים ורוצצי דלים ואביונים.

פעם נכנסה אל דירתי (בת שלושה חדרים ומטבח) ועדה שלמה מטעם הקהלה לשם רקביזיציה אחד מחדרי לטובת משפחת פליטים. הסבה? אני תופס דירה שלא כדין: במקום שנים עשר דירים רשומים בדירתי רק שבעה. והועדה מזוינה בכל מיני פורמליות; אף אחת לא נעדרה. המזכיר, בתיק מלא תעודות תחת בית שחיוֹ, מסר לידי מכתב-רקביזיציה חתום על ידי הנשיא בכבודו ובעצמו. על ידו – שוטר יהודי. ושלישי להם, גם כן נציג הקהלה, אלא שאיני יודע את תפקידו. ואחריהם נגרר רביעי, הלא הוא הפליט מחוסר-גג שמחויב אני לאספו אל ביתי, כדין. בקור זה חל בשעה שרעיתי היתה חולה במחלת הטיפוס, היתה גוססת וחדרה היה אסור בדריסת הרגל לאיש הבא מן החוץ מחשש מחלתה המתדבקת. התנגדתי לדרישת “הועדה” מפני שהחדר תפוס על ידי חולה מחלה מדבקת, הנמצאת במצב של גסיסה. אבל – “הועדה” בדרישתה: את החולה יעבירו אל בית החולים; בחדר יעשוּ חטוי, והרקביזיציה תצא אל הפועל כדת וכדין. דרישה חוצפנית זו הרגיזתני והרתיחה את דמי. הצדדים באו לידי נצוחי דברים ולידי משא ומתן מלא רוגז ומרירות. באופן החלטי הודעתי שלא אתן לשום איש לבוא אל ביתי; שדם ישפך; שאין להעביר חולה גוססת שבדרכה לבית החולים תפּח נשמתה. אבל הריב לא ארך. בעוד הצדדים מתנצחים רמז לי “הפליט” שדבר לו אלי. הבינותי את הרמז ונכנסתי אתו אל חדר מיוחד. שם גילה לפני את לבו. אין “אומלל” כמוהו כי משפחתו חובקת אשפתות. אבל נכמרו רחמיו עלי, כי באמת אין להכניס משפחה בריאה למקום סכנה. אלא מאי? כל אותו הענין עלה לו כסף. ובכן, אם אחזיר לו את הוצאותיו ישוב על עקבו ויודיע ל“ועדה” שהוא מוַתר על דירה זו. שמעתי את הצעתו – ואורו עיני. אבל עמדתי על המקח. הפליט דרש מאה; אני הצעתי עשרים. סוף סוף הסכים לקבל עשרים. תיכף לזה מצאה הועדה טעם לקולא בכל הענין. ערכה פרטיכל ש“הדירה מלאה” והרקביזיציה בטלה. אחר כך נוכחתי שפחדי היה פחד שוא. כך נוהגת “הועדה” עם כל בריותיה: כל עקרה – לא באה להחרים אלא לקבל עשרים זהוב… ואת הפליט הזמינו בשכר לשם חזוק הענין.

ליל אתמול היה ליל שמורים. המשטרה היהודית חזרה על פתחי בתי ישראל והקימה משנתם כשמונה מאות בחורים על מנת לקחתם אל מחנה העבודה. בין הלקוחים היו עניים וגם עשירים. שוב מהומה ומבוכה. המשטרה טוענת ומצטדקת: חזקה עלינו פקודת הכובש להספיק כך וכך בחורים עובדי עבודה, ועלינו למלא את פקודתה. הבחורים הנתפסים הובלו למקום הנועד בשבילם. אבל מחציתם שבו – ודוקא העשירים שבהם. הדבר היה לפלא. אחר כך נודע הסוד: המשטרה נצטותה להספיק לא שמונה מאות, אלא – ארבע מאות. ליתר בטחון וליתר הכנסה נאסרו שמונה מאות, ובהם ארבע מאות עשירים. העשירים נתנו את כופר נפשם ושבו הביתה; והעניים לוקחו והמה צפויים לעבודת פרך, ולמיתה אטית.

אלה המה קצות דרכי הקהלה. ואידך? – עוד חזון למועד.

26.5.42

מענין לענין באותו ענין.

מ“הקהלה” אל הנאצי; כלומר: ממעשה נבלה אל מעשה נבלה; רמה מוסרית אחת לשניהם. הטרור הלילי אינו פוסק. החשודים מוכנסים לתוך רשימה. כל הנכנס – דינו למיתה. ו“פסק הדין” מוּצא אל הפועל באחד הלילות. אין הנדון למיתה נאסר מראש ואינו נחקר ונדרש מראש; ועל אחת כמה וכמה שאין מעמידים אותו לדין. על פי הכתובת שביד המרצחים הם נכנסים אל ביתו ומצוים ללכת: אין מגלים לאן? ועל שום מה ולמה? כשיוצאים החוצה מצטוה הלקוח למות ללכת בראש. התלינים נשארים מאחוריו. אלא שאינם עוברים רגעים מועטים ויריה נשמעת: הפסק הוצא אל הפועל בלי שום אומר ודברים. המרצחים מתרחקים. פגר המוֹמת מתגלגל בטיט חוצות עד אור הבוקר. משהאיר הבוקר תבוא המשטרה היהודית לפנות את הפגר מרשות הרבים בכדי להביאו לקבורה.

כך נענשים ומתים בני הגיטו!

בני הגיטו מונים במספר חללי כל לילה. – הלילה הומתו ארבעה, שמונה, עשרה ואלה שמותיהם. אין דבר נסתר מהם. בליל שלשום, למשל, הומתו שמונה איש. ואף יודעים את סבת מותם: עבדו ב“גסטפה” היהודית ונחשבו לחברי “השלושה עשר”. ²⁹⁴ לכאורה, אין השכל מחייב דבר כזה. ואף על פי כן…

ואם תרצה לעיין בדבר – אין זה נגד השכל; אבל – “שכלוֹ” של הנאצי…

יש שהנאצי השואף להון עושה במסתרים קנוניא עם איזה בן-בליעל יהודי. כוס אחד לשניהם; שניהם אורבים לשלל נקיים ולדמם; שניהם ממלאים בתיהם כל הון יקר שנגזל ונחמס. אבל לא לעולם גזל. יש שהחבילה מתפרדת. אין לנאצי החמסן כדאי שיהודי ידע את צפונותיו. לזה יש עצה אחת: להעבירו מן העולם! אל יהיה בין החיים עד-ראיה חי לחמסנותו.

ככה הומת נשיא קהלת מלאווא פרלמוטטר על ידי ה“הויפטמאן”, שבחייו ידו לא זזה מתוך ידו ושניהם גזלו וחמסו ועשו עושר. היהודי הקיא את חיל זרים שבלע ביחד עם נשמתו. וה“הויפטמאן” ימחה את פיו ויאמר: – “לא פעלתי אָן”! אין איש שיעיד על חטאו…

וכן בעלי ה“שלושה עשר” בורשה. בזמנם היו עבדי “הגסטפה”, בעלי ברית לכל מיני תועבות ונבלות. עכשיו – השותפות בטלה והשותפים חיים. ובכן אין להשאיר זכר לכל מה שהיה. אם אין שותפות – שותפים למה? והם המה הנתפסים בכל לילה ושותפיהם לשעבר שולחים חץ אל לבם.

בעלי “השלושה עשר” טעו בחשבונם: בימי הטובה חשבו שבצל ה“גסטפה” יחיו. שזכות יתרה היא להיות קרובים למלכות זדון ורשעה.

והנה – באו על שכרם. כן יאבדו!

האוטו היותר מפורסם בגיטו שאף תינוקות של בית רבן משוחחים בו, הוא האוטו של הנאצי שולץ. הוא עובר במשך היום פעמים אחדות דרך חוצות הגיטו בכיווּן אל בית הסוהר שברחוב דזיעלנא. מלבד שולץ המרצח הראשי, נמצאים על ידו באוטו שלושה או ארבעה חברים לדעה ולהנאה ובידיהם – מקלות. בדרך עברם – כל יהודי המזדמן להם בדרכם מקבל מנה יפה במקלותיהם בכל פעם עשרות מוכים ופצועים. לכתחלה חשבו שאך מקרה הוא. כך דרך הנאצים להתעלל ביהודים. ומי ישים לב לכמו אלה?

אבל המרצח שולץ – לא כן עמו. הוא הנהיג את החביטה במקלות על ראשי היהודים בדרך עברם לרחוב דזיעלנא בתור שיטה. אף פעם אינו עובר את הגיטו בחבוּק ידים. הוא וחבריו מחזיקים כשהם עומדים בולי עץ, פיותיהם פעורים, שניהם בולטות, חזית פניהם רצח וחמס. הד צחוקם הגזלני נשמע בכל הגיטו כלו, וברחוב – חושך. עשרות פצועים ומוכים בלי הבדל מין וגיל. אף פעם לא חיסר את התנפלויותיו על היהודים שנואי נפשו. זהו עונש ליהודי קרמליצקה על שאין אנגליה רוצה לוַתר על האימפריה שלה לטובת הנאציזם. זוהי נקמה ביהודים על שהם קוראים את כל עמי התבל למלחמה נגד גרמניה.

אבל דוקא במלחמה זו הנצחון ממנו והלאה. כשמכונת שולץ וחבריו מופיעה ברחוב קרמליצקה הרחוב מתרוקן מעוברים ושבים. מתחבאים בתוך השערים ובכל הסביבה אין נפש חיה.

שולץ מלא רצח: היהודים עושים מעשה סַבוֹטז'… אך זה יוּדא בוגד!

27.5.42

הגיטו כלו היה היום כמרקחה. אמנם לתועבות ונבלות נאציות כבר הורגלנו; אבל הנבלה שנעשתה היום עולה על כולנה. במהותה היא גזלה; ובצורתה – אין לה שם תואר, כי כעוּר כעין זה לא תמצא אפילו במערת פריצים.

גדול כאבנו; אבל אולי גם קצת נחמה יש בכל זה: הדמורליזציה בחוגים הנאציים הגיעה למדרגה כזו, שאחריה – התפוררות המכונה הממלכתית.

המקום היחידי שאריים ויהודים נפגשים יחד ואינם בכלל עוברי עבירה הוא בנין בית-המשפט שברחוב לשנה ששני מבואות-כניסה יש לו: אחד מרחוב אוגרודובה לאריים; ואחד מרחוב לשנה (געריכטס-שטראססע בלשון הנאצי) – ליהודים. הרבה עסקי הברחה נעשים בבנין זה. אלפי נכנסים ויוצאים בן מהצד היהודי ובין מהצד האריי בשעה אחת. ולא כולם באים לשם עסקי משפט או עסקי מס (כל משרדי המסים המיועדים בשביל הגיטו מרוכזים בבנין זה) חלק גדול מהם בא לשם עסקי הברחה ולשם משא ומתן עם בני עֵשׂו, שהגיטו הוא להם מקור לרוָחים גדולים. בשעת הכניסה אמנם יש איזו בקורת, אלא שאינה חמורה ביותר, מפני רבוּי הבאים. מן הצורך להראות בשעת הכניסה איזו בקשה בכתב, או איזו הזמנה לדין וכיוצא בזה. כאמור, מלבד עניני משפט ירבו הבאים לשם פרעון מס. בני הגיטו קופחו מפרנסותיהם, אבל לא מחובותיהם. בני אדם סוגרו על מסגר; אין אויר לנשימה; אבל אין זה פוטר אותך משלוּם מסים. כך גזר ה“יושר” הנאצי.

היום הגיע ה“יושר” הנאצי לישיאוֹ. כל הבאים לפרוע מס נחמסו על ידי הנאצים בפומבי, לעיני אלפי עוברים ושבים ואיש לא כהה בחמסנים. מי שמזלו גרם הוקף על ידי “שומרי החוק”, שחפשו בכליו ועשקו ממנו כל מה שנמצא ברשותו, בין במזומן ובין בשוה כסף. והיהודי כשהוא בצפרני הנאצי הוא ככבשה נאלמה: לא יפצה פה, לא יביע מחאה ולא יראה שום סמני התנגדות. הריהו כאלו היה אומר:

– את הרכוש קח לך; רק את הנפש תן לי!

בשנה הראשונה לכניסת הנאצי ובמקצת אף בשניה היו נעשים מעשי חמס כאלה בצנעה, בחשכת הלילה ובמחבא איזה שער. היום הותרה הרצועה והחמסנים חומסים לא רק בראשי הומיות, אלא בבנין ממלכתי, בעצם היום, לעיני אלפי איש ובמקום “הצדק והמשפט”. ועוד: הנחמס מקבל גם עודף לדרך: מהלומות, מכות וחביטות. הענין מוצא אל הפועל בכל הקפדנות הגרמנית…

קשה לשער את המהומה שפרצה בין עומדים הטורים המחכים לתורם. מי שהצליחה לו השעה – ברח ונעלם. מי שהרגיש את הנעשה בסביבתו ועוד טרם הוקף ונתפס על ידי החמסנים הזדרז לשוב “אל החלון” ושילם את הכסף שנמצא ברשותו על חשבון המס שיגיע ממנו בעתיד. ומי שלא הספיק לא הא ולא הא נחמס ונגזל ועוד הוכה ונחבל.

אלה המה מעשים פליליים. בנוהג שבעולם כי במקרי חמס כאלה יובא הדבר עד השלטונות הממונים על הבטחון הצבורי. אבל לא כן הפעם. מפני היראה לא יעיז היהודי הנגזל לצעוק חמס; ואם יצעק – לא יהיה שומע לו. לא יצויר כלל וכלל שהיהודי יהיה תובע או מאשים ביחס לנאצי. ואם ינסה לעשות ככה סופו לעונש חמור בעד מעשה עלבון…

במדינה נאצית אין היהודי חוסה בצל החק. הפקר הוא. וכל המרבה לעשקו הרי זה משובח.

ובינתים – סנסציה בגיטו, שרב בו השעמום.

29.5.42

מהנאצי שוב אל “הקהלה”; כלומר: ממערת פריצים אל מערת פריצים; אלא שתועבות “הקהלה” יותר קשות מנשוא, ואף יש בהן חלול שם ישראל כלפי חוץ. אוטונומית הגיטו הפכה לנו לרועץ – באשמתנו. במקום ברכה הביאה לנו קללה; וקללה לדורות, כי כל העוקב אחרי חיינו, ש“הקהלה” הפושעת צרה את צורתם יצדק אם יאמר: “אך עם נבל הוא הגוי “החכם והנבון” הזה!” האשמות המטפלים על “הקהלה” רבו מספור. יבוא יום ומעשיה יובאו בחשבון על ידי מומחים לכך, היודעים כל צפוּנותיה אם מפני שהיו עדים חיים להתהוותם או על יסוד תעודות ומסמכים. ואני – לא כן עמדי. אינני מבפנים אלא מבחוץ. ומפני זה אני זורה הלאה את כל האשמות המוגזמות והמופלגות, שהרבה מהן הן אולי בבחינת עלילות, בדיוֹת ורכילות. אספר מה שחזיתי מבשרי; ובכן, דברים שאין איש יוכל להכחישם.

כל הגיטו אינו אלא אשפה גדולה. השוערים היהודים עושים כל מה שלבם חפץ ואין איש גוער בהם. לחוצפתם אין שעור וגבול. ליצני הדור אומרים, ש“המנהיג” ידע מראש את טיבם וטבעם ולכן הרכיב אותם אלופים לראשנו. שכני החצר מרכינים את ראשם ומקבלים את מרותם מפני שכמעט כלם מתפרנסים באיסוּר, ואין דבר נסתר מהשוער. מוַתרים על כל דרישה חוצפנית ובלבד שלא להקניטוֹ, חלילה. ולכן – העזובה בחצרות היא קלאסית. המדרגות מרופשות ומלאות סחי וחלאה; וכשתבוא פקודה מהמקומות הגבוהים לנקותן ולרחצן חוזר השוער על פתחי השכנים ומקבץ על יד “לטובת הנקיון” העולה בכסף. שעת העוצר מתחילה בתשע; והשוערים בגיטו סוגרים את השערים בשבע. עוד היום גדול; התנועה ברחובות מגיעה דוקא בשעות אלה לשיאה. וכל אחד מחויב לשלם בעד פתיחת-השער. הקהלה פקדה, כי אין לסגור את השער לפני תשע ואין איש שומע לה. וכן בענין הנקיון.

ואם יחשוב אדם שרק השוערים יצאו לתרבות רעה אינו אלא טועה. כלל גדול נתן לנו החכם מכל אדם: מושל מקשיב על דבר שקר – כל משרתיו רשעים. כל הכרוך אחרי הקהלה והנהו מעוֹשי דברה, בין שבא במישרין מכחה ובין שבא מכח כחה, ידו פשוטה לקבל שוחד ולעשות את רצונך – בעד בצע כסף.

מה לך עוד? מטעם “הקהלה” מתקיים “משרד הבריאות”. כל עקרו לא בא אלא לפקח על המצב הסניטרי, על הנקיון ועל הבריאות. כאן יש לך משא ומתן לא עם שוערים, שהם ברובם בני אדם גסים ובלתי מתורבתים, אלא עם רופאים בעלי השכלה גבוהה ובני תרבות, כביכול, ואף כאן הפרוטה מטהרת כל חלאה וזוהמא ומכפרת כל עון ופשע.

להלכה – אין כ“משרד הבריאות” להחמיר בענינים סניטריים. כפעם בפעם תבוא אל דירתך “ועדת-בקורת” המקפידה על כל שכבת אבק ועל כל ביצת-כנים שתמצא בשערות ראשך. בשעת הבקרת אין היא מהדרת פני שום איש. יש שהיא מצוה לפרק את הכפתורים ולהראות את הכתונת: הנקיה היא אם לא? עינה בכל החורין והסדקין ובעד כל רבב שעל בגדך אתה חיב כמעט ארבע מיתות בית-דין. כל מה שהועדה מוצאה בדירתך בין לטובה ובין לרעה היא רושמת, ולפני צאתה לא תגיד לך מטוב ועד רע. אלא מאי? כעבור ימים אחדים “ועד החצר” מקבל ידיעה מאת “משרד הבריאות”: מפני שאין המצב הסניטרי של הדירות המסומנות במספרים אלה ואלה מספיק, הן זקוקות לחטוּי (דזינפקציה). ומה זאת “חטוּי” – רק אנחנו יודעים את טעמו. זאת אומרת: להביא כליון והשחתה לכל מטלטליך, כי מי-ההזיה החריפים מכלים ומפסידים אותם. אחרי חטוּי אתה יוצא נקי מכל מלבושיך, מכל כריך וכסתותיך ומכל מיני מעשי ארג שברשותך.

בחצרי קרה פעם מקרה כזה: נועד “חטוּי”. המחַטים והמטהרים כבר באו עם כליהם ומכשיריהם, אבל – לא לשם חטוּי, אלא לשם משא ומתן בכמה יעלה. כשעה שלמה עמדו על המקח. המשא ומתן נפסק ונתחדש כפעם בפעם ודוקא לא בצנעה אלא בפרהסיא. לעיני יושבי החצר ובנוכחותם שקלו וטרו. סוף סוף באו לידי עמק השוה: ארבע מאות זוז. כל דירה שנמתח עליה גזר דין של חטוּי נתנה את חלקה. משנמסר הכסף יצאה החצר בבחינה הסניטרית מכלל סכנה, כי ל“משרד הבריאות” יוגש רפורט כתוב וחתום, כי הכל נעשה כדת וכדין…

30.5.42

מחוץ תשכל חרב; ומחדרים – אימה! אוי לנו כי אבדנו!

אור ליום י“ד סיון תש”ב שוב היה ליל טבח; אלא שקרבנותיו הגיעו הפעם רק (!) לאחד עשר איש. שוב עצב ודאגה על כל פנים; שוב לבך חרד כנטוֹת צללי ערב. התזכה לקום ממטתך כאור הבוקר? כל הד של צעדים, כל רשרוש שבסביבתך הקרובה מטילים עליך אימת מות. ברור לך שכבר נדונות למיתה; אלא שעוד טרם הגיע תורך. העליה לגרדום – יש שתבוא בלילה זה; ויש – בעוד לילות מספר, אבל מגורלך לא תמלט. זהו מצב פסיכי המביא אותך לידי שגעון ולידי רסוּק עצבים.

ה“מנהיג” הוא אדם אחראי לדבריו; אין דרכו לפטפט פטפוט בעלמא ולהוציא מפיו באזני כל התבל כולה דברים שאין להם שחר, והוא אמר מפורש: “תתם המלחמה בנצחון או במפלה – אבל יהודי אירופא יכּחדו מן העולם”. עכשיו, כנראה, ניתן צו בכל מקום ששלטונו מגיע להוציא את זה אל הפועל.

אחד עשר המומתים עוד אתמול התהלכו בקרבנו ועל דעתם לא עלה שזה יום אחד לפני מיתתם. כקרבנותיהם שהקדימום נורו ככלבים בחשכת הלילה על יד איזה שער ופגריהם התגוללו באשפת הרחוב עד אור הבוקר. הרגע האיום ביותר במיתה מכוערה זו, שאין אתה יודע על שום מה ולמה? באים ומקדימים את פניך בערבא טבא ואתה מוזמן ללכת. וזאת אומרת: אתה הולך למות! לשמע הפרטים תסמרנה שערות ראשך:

הנה משפחת ווילנר שברחוב מילנא 11. משפחה בעלת-ביתית שלפני המלחמה התפרנסה מבית-משרפות לבנים בגרודזיסק הסמוכה לורשה. כשנשבר מטה לחמה גלתה לורשה והתכלכלה מפקידות פרטית במחלקת האפרוביזציה שע"י “הקהלה”. והנה כל אנשי המשפחה הגברים – אב ובנו וחתנו – לוקחו אתמול בחצות למות ואין איש יודע את חטאם. שאין זה אלא שרירות לב מוכיח פרט קטן. ביחד עם שלושת חברי המשפחה הומת גם הגבר הרביעי שנמצא בבית, דייר-משנה (סובלוקטור) אדר זר, שאין בינו ובין חברי המשפחה שום יחסים מסחריים; ישיבתו בבית ווילנר אינה אלא עראיות, ואף על פי כן הומת גם הוא. אחד מהם – לכנותו בשמו איני יודע – הושלך מהדיוטא הרביעית ארצה בעודנו חי. הוא היה לקוי בהשתתקות גופו ומחוסר אונים לקום ממיטתו. והנה השוטר היהודי רבינוביץ. המרצחים באו אל בית הוריו ולא מצאוהו. על שאלת המרצחים: איפוא הוא נמצא? ענו אנשי הבית בראשונה: בבית המשטרה! אבל אחותו של השוטר המומת הזדרזה לתקן את הטעות ואמרה, כי אחיה עומד על המשמר בבית החולים שברחוב לשנה. אז צווּ עליה ללכת עמהם ולהראות להם את מקומו. העלמה עשתה כמצוּוה עליה. בבואם נצטוה השוטר להשאיר את כובעו ואת תו-פקידותו וללכת אחריהם. משיצאו ציווהוּ להקדימם וללכת בראש. בגשתם לבית מספר שלושה ברחוב לשנה ירו בו מאחוריו והפילוהו פגר מת. האחות שהיתה באותו מעמד צעקה אז צעקה גדולה ומרה שנשמעה מסוף הגיטו ועד סופו. המומת עוד השמיע לפני יציאת נשמה שתי אנחות של גוסס, שזעזעו את כל הסביבה בדממת הלילה. אלה היו שתי אנחותיו האחרונות שלא הוסיף.

בין המומתים נמצאים גם רופא שנים אחד מרחוב פביה 32 וסַפּר אחד ואופה אחד עם בנו – כולם בני אדם שלא הכירו זה את זה ושונים הם במצבם הסוציאלי והחברתי. שאלת: על מה זה ולמה? מטרידה את בני הגיטו ביותר. בכדי למצוא קצת נחמה לעצמנו אנחנו עמלים למצוא איזו שיטה בכל הרציחות הליליות האלה. כל אחד הירא לחייו חושב בלבו:

– אם יש שיטה – אין מיתה בלי סיבה; ואם יש סבה – לי לא יקרני. נקי הנני מכל חטא. אבל ידידי ר' הרש, שיהודי פיקח הוא, חושב אחרת:

– השיטה היא – חוסר-שיטה. העקרון הראשי – להביא כליה על מספר ידוע של יהודים בכל לילה. ניגשים איפוא אל תיק הכרטיסים ומוציאים כרטיס; ומי שהוּצא – הוצא: הוא הולך למות!

דעה זו הקימה לו הרבה אויבים: אין בני אדם רוצים למות בלי סבה…

31.5.42

ישבנו על מדוכת לובלין: ²⁹⁵ מדוע נחתה עליה יד הנאצי באכזריות ובעריצות כל כך גדולה מאשר ביתר ערי ה“גענעראל-גובערנעמענט”. והנה הורם קצת המסך! העתון “ווארשויער צייטונג” הדפיס היום מכתב מלובלין, פרי עטוֹ של איזה חוליגן ספרותי. תמצא בו מכל המינים: רפורטז' מלא שקרים וכזבים ומדע מזויף. כל מאמר – חרב ללב היהדות הפולנית; כל אלה – אֶרס. אין זה אלא פטפוט מעורר בחילה של איזה לבלר שאינו יודע בין ימינו לשמאלו בדבר שהוא דן בו. הכל מבוסס על שנאה זואולוגית המעקמת את הישרה ומסלף את העובדות ההיסטוריות. אבל מעלה אחת יש במאמר הנזכר: דרך אגב הוא מגלה טפח מסבת הגירוש הלובליני.

הנאצי המטומטם מחשיב את לובלין למרכז הרוחני של היהדות הפולנית, שממנו נמתחים חוטים אידיאולוגיים, תלמודיים ומשפטיים לכל היהדות העולמית. צריך היה איפוא לנתק את החוטים האלה המסוכנים לכל העמים האריים. ועובדות היסטוריות מסייעות לו לנאצי לחזק את ההשקפה הזאת. “ועד ארבע ארצות” היה נכנס לישיבותיו בלובלין; “ישיבת חכמי לובלין” היא אקדמיה תלמודית שאלפי חניכיה מתפזרים בכל העולם כלו ותופסים את רסן ההנהגה הרוחנית בכל ארצות הגולה. הם המה הצנורות הרוחניים המעבירים את רוח התלמוד המזיקה לכל קהלות ישראל. “ישיבת חכמי לובלין” היא היא המקור התלמודי המבאיש והמסריח, שממנו ישתו תלמידיה, האַגנטים האידיאולוגיים של היהדות העולמית. וכן הלאה עד הסוף בסגנון זה.

ולפיכך – הקץ לישיבה “מסריחה” זו! יש לסתום את המקור הנרפש, המַרוה את העולם כלוֹ את מימיו הרעים.

והנאצי זכה שמלאכה זו נעשית על ידו לטובת כל עמי התבל.

ואלפי הנהרגים, הנטבחים והנשרפים על שום מה? תיקו!

בלילה – טבח; וביום – ציִד!

שלשום נערך ציד בחוצות הגיטו וצעירי ישראל נצודו על ידי המשטרה היהודית כצפרים הנלכדות בפח. תיכף להתפשׂם הושיבו אותם באוטובוס היהודי ובשמירה מעולה הובלוּ לבנין בית-הסוהר הצבאי לשעבר וכעת בית-סוהר יהודי. שמה חיכו להופעתם אויערסוואלד, הקומיסאר לעניני הגיטו, ושלושה רופאים יהודים. כל הנתפש נבדק. אם נמצא בריא ובעל כח לוּקח ושוּלח למחנה העבודה. לאן? הדעות מחולקות: יש אומרים לגרמניה; ויש אומרים לאֶסתוניה. ומי שנמצא חלש ולקוי מחלה – נשתחרר.

ובינתים נפתח למשטרה היהודית מקור חדש לשוחד – ולפרנסה…

הנאציזם אינו מכיר את היהודי הפרטי אלא את העדה היהודית וביאת-כחה – הקהלה. כשיש לו צורך בכמה מאות צעירי ישראל בכדי להטיל עליהם עבודת-פרך ואחרי איזה זמן לשחררם שבורים, רצוצים ודוויים – הוא פונה אל הקומיסאר לעניני הגיטו; וזה האחרון – ל“קהלה”. והקהלה עושה בזה עסק יפה. כשהנאצי פוקד עליה להספיק ארבע מאות צעיר היא עושה לפנים משורת הפקודה וצדה שמונה מאות. ארבע מאות לנאצי; וארבע מאות – לשוחד. בשעת המהומה כל אחד רוצה להמלט. וכשמעכבים אותו – כל אשר לו יתן בעד חוּפשוֹ. והמשטרה אינה מדקדקת הרבה: “אחד המרבה ואחד הממעיט”! ובלבד – “דאוויי”! ²⁹⁶ היו מקרים שנשתחררו בעד עשרה זהוב, כלומר: בעד סכום שאינו מספיק לקנות ככר לחם שלמה. איך שהוא – ושני הצדדים נהנים.

תחי המלחמה!…

3.6.42

היהדות הפולנית הולכת לאבדון. הסיסמא של “המנהיג” – כליון גמור גמור ליהודי אירופה – הולכת ומתגשמת בחיים. יום יום הולכות ונעקרות קהלות שלמות מאדמת מטען ובניה לקוחים למות. כי לא כימים הראשונים הימים האלה. אף הגירושים הראשונים הצטיינו באכזריותם ובכל הצרות האיומות והאסונות הנוראים הכרוכים בגזרה טוטלית כזו; אבל את המגורשים החיוּ. לכל גולה היתה רשות ללכת לכל מקום שרגליו הובילוהו. היו נותנים זמן קצר ליציאה; אבל היציאה גופא היתה חופשית; אף היתה הרשות בידי הגולים לבחור להם מקום מקלט כאַוַת נפשם.

לא כן עתה: הגולים מובלים כאסירים בקרונות סגורים וחתומים תחת פקוחם של נוגשׂים נאציים ונתונים הם בידי מלאכי חבלה עד שהם באים למקום הגרדום ששם נוטלים את נשמתם. הרבה מן הגולים – וביניהם אף אמהות ותינוקותיהם – מומתים בדרך; והשארית מוּבלה לאיזה מקום נסתר, שלא שזפתו אף עין אַיה. שמה מעבירים אותם מן העולם בסיטונות, לא לאחדים, אלא לאלפיהם ולרבבותיהם. ככה אבדה קהלת לובלין. כארבעים אלף יהודי לובלין נעלמו ואין איש יודע את קבורתם. שליחים אריים נפוצו בכל “הגענעראל גובערנעמענט” לחפש את עקבותיהם ומאום לא עלה בידם, כאלו צללו במים אדירים. אבל אין שום ספק שכבר אינם בחיים.

לובלין היתה הראשונה ששתתה את כוס התרעלה עד תומה, אבל לא האחרונה. מני אז – אין לך יום שאיזו עירה יהודית אינה נכחדת מעל פני האדמה. הנה וולאדווה! הנה טלושטש! שתיהן נתרוקנו עד אחרון היהודי. הגולים ניתנו בידי ז’נדרמים נאציים שהביאו עליהם כליה בדרך. ה“צדיק” מראדזין הומת. ²⁹⁷

העלמות והנשים היפות הועמדו בסך ונורו כלן: “אין יהודים זקוקים לנשים יפות”! ז’נדרמים פרשים הורו לגולים את הדרך, במחשבה תחלה האיצו וזרזו הפרשים את סוסיהם שימהרו את דרכם ומאות הגולים שהלכו רגלי נצטווּ (היו מחוייבים) שלא לפגר; הסוסים הדוהרים המגמאים ארץ בראש, ואחריהם המון חנוָנים, אמהות עם תינוקותיהן, זקנים על משענתם וכל הטפליא הפרוֹבינציאלית המחוייבים לעשות את דרכם רגלי ו“לא לפגר”. אין תולדתנו יודעת עד כה אכזריות דומה לזו!

גם “הקהלות” האלה נעלמו ואין איש יודע אם הגולים חיים עדנה.

בדיחה מהלכת: הרבי סטיפאן ווייז צוה לאמר תפלת “אל מלא רחמים”! לעלית נשמתה של יהדות פולניה. לבו נבא לו.

יהדות פולניה היא על סף הכליון!

7.6.42

מעולם לא היינו כל כך מלאי-תקוה למפלה הסופית של הנאצי כמו בימינו אלה – ימים שהצרות הולכות ומתגברות משעה לשעה, שהגירושים אינם פוסקים, שחרב הנאצי מונחת על צוארנו ועושה בנו כליה פיזית. עם אסיר התקוה היינו – ונשארנו; הבטחון היהודי מראה נפלאות: הוא בורא מצבים פסיכיים שאין הטבע מחייבם, כאותו הסב היהודי שהאמין וחכה למשיח “שבכל יום יבוא” ולכן היה תמיד לבוש בגדי השבת שלו בכדי לקדם את פניו בכבוד הראוי, כך אנחנו מחכים לבשורה טובה ש“אף על פי שתתמהמה עלולה היא בכל יום שתבוא”. והרדיו האנגלי, ששומעיו מתחייבים בנפשם, נותן חזוּק לתקותנו. רוֹיטר הוא אצלנו ברום המעלה. כל מלה מעודדת, כל פרט קטן המרמז על איזו חולשה צבאית נישאת כעל כנפי נשרים לאורך הגיטו ולרחבו ואף תינוקות מסיחים בזה. אין המציאות מאמתת אותם; אבל אין משגיחין במציאות. כשאין הפשט של הידיעות הוא כרצוננו אנחנו מהפכים ומהפכים בהן עד שהן נעשות מלאות כרמון רמזים, דרושים וסודות והן מוסברות ומובהרות לפי נטית לבנו. פסקו למנות את השבועות ועברו למנין הימים. ויש שעברו למנין השעות. על שפתי כל לשון שגורה השאלה: – מה מליל? מה מבוקר? והשואל בטוח שאיזו בשורה טובה בפיך. ותמיד תמצא בידיעות רויטר איזה ניב, איזה בטוי להתלות עליו בכדי להביא לנפשך הנהלאה והצמאה לפדות איזו נחמה שתבוא “בעגלא ובזמן קריב”. עם קשה עורף!

יוצא מן הכלל הוא ר' הרש הפקח שלי: הוא האחד שיושב כאבל בין החתנים. – אידיוטים! – הוא צועק ופניו מתאדמים מהתרגשות פנימית – תקותכם הבל; בטחונכם – קנה רצוץ. הלא כלכם כבר נדונתם למות, אלא שהעליה לגרדום נדחתה לזמן בלתי קבוע. סופנו לעבור מן העולם בטרם שנזכה לראות במפלת הנאצי, כי הכליון הפיזי של יהדות אירופא הוא אחד מעקרי תכניתו. עינים לכם ולא תראו, כי התגשמות התכנית הנוראה הזאת כבר התחילה. ומה תקותנו איפוא כי ניחל? הלא למעלה מחצי מליון יהודים במלכות פולניה לשעבר כבר הומתו: מי ברעב, מי במגפה ומי בחרב הנאצי! מאות קהלות קטנות נתרוקנו מיושביהן היהודים ואין איש יודע את מקום נדודם, פשוט מפני שבדרך נדודם הומתו ולמקום ישוב לא זכו להגיע. שוטים שבעולם! קהלת הקודש לובלין אַיה? ומאות ערי שדה אחרות – איפה מצאו גוליהן את מקום מנוחתם?!

הנאצי ברא גיטו כדי להכחידנו; מחשבתו לא קמה. עכשיו נגש לאמצעי האחרון – לעשות בנו כלה בחרב. יש מכם הבהולים להון – זוהי טרחת שוא; יגעים הם לריק ולבהלה, כי סוף סוף אף ורשה לא תמלט מחרב הנאצי. אנשי הרוח שבכם רוכשים להם ספרים יקרי המציאות בזול. תמיהני! הטחו עיניהם מראות? למה להם ספרים אם לא יזכו לעיין בהם. וכן הלאה בנוסח זה.

הלואי שר' הרש ימצא בדאי!

9.6.42

ורשה היהודית (הגיטו בלע"ז) היתה לעיר ההרגה.

הנה עבר עלינו ליל הטבח השלישי – וכמעט שאף לזה כבר הורגלנו. מספר קרבנותיו אין לקבוע בדיוק; הדעות מחולקות: יש שממעיטים אותם עד לעשרים ואחדים; ויש – עד למאה וחמשה עשר. בכל אופן – לתלין היתה די עבודה. איזה עשרות יהודים נספו בלי משפט ומתו מיתת כלבים, כפי נוסח אשכּנז… ושוב באו המרצחים ורשימה בידם. אלא שדרך אגב, לרגל המלאכה אשר לפניהם נופלים חללים מלבר, שלכתחלה לא הוכנסו לתוך הרשימה. הנה שוער יהודי נפל חלל מפני שעל שאלת המרצחים: הראה איש בורח? ענה: “לא ראיתי”! ומיד שוּלח חץ ללבו מפני החשד שהיה עם הבורח בעצה אחת. מקובל אצל המרצחים: אם אין המועמד למיתה נמצא בבית וקרוביו ומודעיו היושבים אתו בבית אחד אין מגלים את מקומו הם באים תחתיו. גדול כח ההרגל אפילו בעניני חיים ומות. כל כך הורגלנו למות מיתת-יריה עד שכל הענין האיום הזה נעשה לעובדה שכיחה ומצויה בחיינו שכבר חדלה להפחידנו. אין איש יודע את אשר יקרהו הלילה; ולפיכך יש אשר יצוו לביתם בטרם עלותם על משכבם “לישון”; מזהירים את נשיהם בטון שוקט ומעשי שאם “לא יעלה ולא יבא” הם יבואו אל תרימנה יללה בכדי שלא להבעית את הילדים הישנים. יהודים חרדים מתוַדים ושפתותיהם לוחשות: “בידך אפקיד רוחי”!..

עמלים למצוא איזו שיטה בכל השחיטות והרציחות האלה. אם יש שיטה – יש יכולת לשער את קרבת הסכנה האינדיבידואלית. אבל לכל ההשערות אין רגלים איתנות ומוצקות; תמיד נמצאים מקרי-רציחה שהם מחוץ לשיטה, שהם בבחינת יוצאי דופן ואין שום “חוק” חל עליהם.

הפעם מנסים לבסס השערה שחרב הנאצי פגעה במבריחים; אבל בתור מעשה לסתור השערה זו היא העובדה שאף ארטיסט אחד שבא מווילנא הומת. בין המומתים ישנם שברחו מהגיטו הלודזאי בדרך בלתי לגלית. סוף דבר: אם לשיטה – אינה אלא שיטת המן: להשמיד, להרוג ולאַבד. בלעדה – אין שום עקרונים אחרים.

זה כשלוש שנים שהנאצי רודה בנו ומחודש לחודש עריצותו ואכזריותו ביחס ליהודים הולכות וגדלות. בהתמרמרותו הנוראה חסר לו קנה המדה של ממשלה: שמימות עולם שום ממשלה טירנית לא הרשתה לעצמה להכריז בגלוי שהיא מכינה את עצמה להביא כליון פיזי על עם שלם. במר נפשו מכלה הנאציזם את כל חמתו בנו, ביהודים שנואי נפשו. כרוב מפלותיו כן תרבינה גזרותיו.

ומבחינה זו – אין כל זה אלא סמן רע לו וסמן טוב לנו.

היום נתקבלה ידיעה שעל ביאלא-פודלאסק נגזרה גזרת גירוש. האוכלסיה היהודית שבה מגיעה עד לשמונת אלף נפש. לגלוֹת במשך שלושה ימים מחויבים ששת אלפים איש. הנשארים עסוקים באיזו עבודה בשביל הצבא הגרמני ומפני זה ישארו בעיר עד תום עבודתם. אחרי כן יגורשו גם הם. לאן ילכו הגולים? אין איש יודע. ואולי באמרי: “אין איש יודע” אין זה אלא אונאה עצמית. יודעים לאן? למקום שמשם לא ישובו! אין הגולים חפשים לנפשם הם נמסרים בידי ז’נדרמים נאצים המורים להם את הדרך; ואין זה אלא דרך המות. ענויי הדרך וכל התלאות והפגעים הכרוכים בהם עושים את שלהם; וחרב הנאצי עושה את שלה. כאן כבר אפשר למצוא שיטה: במחשבה תחלה הגולים מוּצאים בכדי לכלותם ולהרגם. אין מרחמים אף על תינוקות או על בעלי מומחים, חולים זקנים ונמושות. אַדרבה, הם מומתים ראשונים בכדי שלא יהיו למשא בדרך. גוזלים יונקים משדי אמותיהם ומכים אותם לפי חרב לעיניהן. בשעת גירוש פּאביאניץ היה מקרה שאם אחת נלחמה כלביאה ולא רצתה למסור את תינוקה לידי המרצחים. מיד תפסו בתינוק וזרקו אותו דרך החלון. צו “המנהיג” הוא: לא תחיה כל נשמה יהודית!

15.6.42

כאשר ינטו צללי הערב על פני שמי הגיטו – מתחיל פחד חודר בכל חללוֹ. משעת העוצר המרצחים מתחילים שטים ועוברים לארכו ולרחבו לצוד ציד. בני הגיטו בטוחים שאיזו עשרות איש יפלו לפי חרב הנאצי במשך הלילה, אלא שאין איש יודע אם גם הוא יהיה בנופלים בלילה זה, או שמותו נדחה לאיזה זמן. שכל אחד מוכן ומזומן למיתת יריה מידי הנאצי באחד הלילות – בזה אין כל ספק. משרד בית הקברות הוא המקור הכי נאמן למספר חללי היריה הלילית; והנה אין לך יום שלא יובאו לקבורה איזו עשרות חללי יריה; וחללי יריה אינם אלא מעשה ידי הנאצי, כי זולתו אין איש בכל העיר שימצא בידו כלי זין ליריה.

כאמור, קשה למצוא שיטה ברורה בנוגע לבחירת הקרבנות. היהודים אמנם עמלים למצוא איזו שיטה בכל הרציחות האלה בכדי להפיג קצת את פחד לבם; אבל אין הפרטים מתאימים לשום שיטה. כאן מוּמתים מבריחים וכאן – אינטליגנטים מדופלמים, או באי כחה של הפיננסריה היהודית שאין להם שום מגע ומשא עם ההברחה.

הנה מקרי רציחה אחדים הידועים לי במשך שבוע אחד:

ברחוב נובוליפיה 7 הומת בביתו דוברז’ינסקי, יליד לודז. סבת מותו? על פי משלח ידו אינו אלא אומן: בעל בית-לטישה, אלא שבדירתו נמצאה טחנת-בית שכבר חדלה לעבוד. המרצחים הציעו לפניו רק שאלה אחת: מי הוא בעל הדירה? המנוח ענה: אני! ומיד שוּלח חץ ללבו. והנה שוטר יהודי! הוא הלא קרוב למלכות; אבל גם זכות זאת לא עמדה לו: ז’נדרם נאצי העומד על המשמר תוחב את פי אקדוחו לתוך גרונו והוא נופל חלל. אין מי שידרוש את דמו. להפך, כל המרבה להמית יהודים הרי זה משובח. והנה הדירקטור של החברה לאחריות “איירופא” גולדמאן וחתנו. בלילה אחד הומתו שניהם; ואין איש יודע על שום מה ולמה. כל הנקובים בשמותם אינם בעלי סולם סוציאלי אחד ואין להם משלח יד אחד. ואף על פי כן?!.. הדבר היחיד והמיוחד המאחד אותם הוא גזעם היהודי. זה מספיק.

לרציחות הנאצי אין שיטה; ובכל זאת המגמה הבולטת ביותר בשפיכת דמים זו היא לבער את ההברחה מעולם הגיטו. ברובם – חללי היריה מבריחים הם. אף צל של חשד שפלוני אלמוני עסוק בהברחה דיוֹ שיהיה מועמד למיתה בלי חקירה ודרישה ובלי גבית עדות. את היהודי אין שופטים אלא עונשין. ואין בשבילו עונש פחות ממיתת יריה. לפנינו מלחמה בלתי פוסקת בין הנאצי המטומטם והאכזר שגזר עלינו להתפרנס חודש ימים בשני קילו לחם לגולגולת ובין בני הגיטו החפצים חיים. אף עונש המיתה לא המעיט את ההברחה. בגיטו נמצא מכל טוב. אם ידך משגת לשלם עשרים וחמשה זהוב בעד ככר לחם לבן יושיטו אותה למו פיך בכל עת ובכל זמן ובכל שעה שתרצה. וכן ביתר המטעמים שתתאו להם. חללי ההברחה נופלים כעמיר מאחרי הקוצר וכמות המכולת המוברחה אינה מתמעטת בגיטו. הנה פלא על כל פלא! מיום ליום יגדלו העונשין והחומרות ועמהם יחד תגדל מדת המכולת המוברחה. מה לך עוד? לשם שמירת גבולי הגיטו נוצר קורפוס מיוחד שלקח את כל המכשלה בידו. ארבעים מטר מהוים יחידה טריטוריאלית לשמירה, שהעומד על המשמר אחראי לה בחייו. לשם שמירה עוד יותר מעולה מפני ההברחה יעשה בקרב הימים הקצוּץ הטריטוריאלי האחרון בגיטו, הלא המה הבתים האחדים שבין סיערקובסקי לפוקורנה בככר המורנובי. בשטח קטן זה, המכיל כשמונה עשר בתים עם קרוב לשש מאות נפש, עוד טרם נבנתה חומה עד כה; מעתה יוקף גם השטח החפשי הזה בחומת ימי הבינים. בקצור: הכל הולך ונסתם. נסתם כל סדק; נסכר כל חור – והנאצי האומלל לתהו והבל מכלה את כחו: ההברחה אינה פוסקת; ויש שאריים באים בגנבה לתוך הגיטו כדי לקנות כאן את מיני המכולת החסרים ברובע האריי.

החידה מאַיִן תמצא? הטו אוזן ושמעו! הנאצי בעצמו מתעסק בהברחה מפני שכדאית היא לו. עכברי ההברחה, אלה הבריות העלובות, המבריחות כמויות קטנות של מכולת דרך החומה, מומתות לעשרות ומיתתן כפרתן. לא זו היא ההברחה שהנאצי מסייע לה. המבריחים האמתים יושבים בית ואין שום סכנה נשקפת להם. מידם מקבלים הז’נדרמים הנאציים סכומים עצומים באין איש רואה. הסחורות המוברחות מובלות בפלטפורמות ²⁹⁸ מוטענות דרך ארבעת המבואות המפולשים, שניתנו לשמירה בידי אותם הז’נדרמים, שני הצדדים נהנים; והצד השלישי – הגיטו – משלם…

אבל – אף הוא נהנה!

16.6.42

ר' הרש שלי אינו זז מדעתו: קץ יבוא עלינו מיד הנאצי וינקום בנו נקמת מפלתו, שאחריה לא תהיה לו עוד תקומה. תהליך הכליון הפיזי ליהדות פולניה כבר התחיל, אלא יתכן שורשה תהיה האחרונה. כש“המנהיג” הכריז באזני כל באי עולם ש“הגזע היהודי יכּחד מאירופא” אמרנו: “אך משטה הוא בנו”! כזאת לא היה עוד לעולמים. אחריו בא משרתו געבבלס וחזר אחרי דבריו ב“רייך” האחרון. האדון ומשרתו – מי עולה בחשיבותו? הוא אומר: האדון! ואף על פי כן דברי המשרת הרעידו את כל ישותנו במדה יותר גדולה מדברי אדונו – “מנהיגו”. מפני שבשעה שנאמרו כבר נתקיימו. מעתה אין זאת עוד נבואה לעתיד לבוא אלא מציאות איומה ונוראה.

אין לך יום שהנאצי לא יערוך בנו טבח, פשוט: הרג ואבדון במובנם הפיזי. השמועות הנוראות המגיעות אלינו מערי הפרובינציה עולות הן על בשורות איוב. בכל יום נעקרות קהלות שלמות מאדמת מטען ובניהן נטבחים ונהרגים במחבא היערים או במדבריות שוממות ולא ידע איש את קבורתם. אלה הן אמנם שמועות קטועות, המגיעות אלינו בצורה פרגמנטית ופרטיהן לא נחקרו כל צרכם; אבל גרעיני אמת נמצאות בכל אחת מהן – וזה מספיק.

בקרקוי חסרים שבעה עשר אלף יהודים; אבדו – ואינם; קרי: נהרגו בצאתם לדרך גלותם. עקבותיהם נעלמו, כי כבר אינם בין החיים.

מיהודי לובלין נעלמו כארבעים אלף איש, כמעט כל הגולה אשר הגלתה מן העיר. שליחים אריים נפוצו לחפשם ולמצוא את עקבותיהם – ולשוא. לא השאירו שום סמני חיים. קרוביהם שנצלו לא נחו ולא שקטו עד שסוף סוף נודע להם קצת מגורל הגולים: הובלו לאיזה יער והוּמתו עד אחד. במו ידם חפרו את קבריהם בעודם בחיים – קבר אחים גדול וענקי; הועמדו על שפתו – ונורו. הניצל מי שהוא? ואם ניצל – היסכון להיות בין רושמי רשומות? הן ולאו – ורפיא בידי!

מכל הקהלה הלובלינית נשאר שריד אחד קטן של ארבעת אלפים איש שנחלקו בין ארבעת מחנות-רכוּז ועובדים עבודת פרך. אין זה אלא פרוזדור למיתה; כי במחנה הרכוז אין איש מאריך ימים יותר משמונה שבועות. אין כחותיו של בשר ודם מספיקים לו יותר.

יהודי רובישוֹב נהרגו עד אחד. העובדה – אמתית. פרטיה בלתי ידועים לי. מביאלא-פודלאסק גורשו אלפים איש. לאן הובלו? מעמידים את הדבר על חזקתו: הובלו למיתה! כי אבד זכר למוֹ.

ובמלאווא נתלו בראש הומיות, לעיני כל העדה המלאווית עשרים ושנים מבריחים; וביניהם – ארבע נשים. כטוב לב הנאצי ביסורים יהודיים צוה ליהודי העיר לבנות בימה בשוק העיר. זו היתה בימת-גרדום. לעיני קהל גדול של אלפי איש, שהיו נוכחים בשעת מעשה על פי פקודה, נתלו קרוביהם וחברי קהלתם. אף הפעם – פרטים חסרים; אבל בעצם העובדה אין לפקפק. וכן בעוד ערים ועירות: גירוש, חורבן וחרב…

ר' הרש שלי צוֹוח ככרוכיא:

פחדנים! קיבוץ גדול של מליוני איש עומד על סף הכליון – ואתם מחרישים?! אתם מחשים בתקותכם כי עדיכם לא תגיע הרעה; עינים לכם – ולא תראו. הטוב טוב אתם מבני לובלין? מבני קרקוי? מבני לודז? אם לא היום כי אז מחר, מחרתים כצאן לטבח תובלו. הפגינו! הרעישו את העולם! אל תיראו ולא תפחדו! בין כה וכה אחריתכם לנפול בחרב הנאצי.

מוגי לב! היש טעם למותכם?!

17.6.42

הנאציזם דן אותנו למיתה. בגאותו ובטמטומו אינו מעלים את הדבר. אדרבה, הוא מכריז ומודיע, שזהו פסק דין החלטי שלא ישוב ריקם. והדבר ברי בעינינו שאם תהיה לו היכולת יוציא את הפסק אל הפועל. ובכן, אנחנו מחכים למות –

אבל עד שאנחנו חיים אנחנו זקוקים לכל צרכי החיים. לא רק המת נשכח מן הלב אף המות בכלל שכחה. אין חיים בלי תנועה, בלי שאיפה ובלי תאוה; וכשאתה שואף ומתאוה אתה שקוע בראשך ורובך בכל הבלי החיים. המות נדחה אז מפני החיים.

אף בני הגיטו הנידונים למיתה רוצים להנות מן החיים כל זמן שעוד נשמתם בקרבם. אבל דא עקא שאסירי הגיטו מוגבלים ביכלתם ליצור את ההנאה שנפשם תכלה אליה. וכדרך הנאצי אנחנו משתמשים בתחליפים. אין לכלוא את התאוה האנושית.

הגיטו מוקף מכל צד חומת ימי הבינים. מהדר הטבע נמצא ברשותנו רק שריד אחד – תכלת השמים אשר ממעל לראשנו וגם זאת במדה מצומצמת. האופק הנשקף לעינינו מזכיר לנו שברחבי התולדה המשתרעת מחוץ לחומה נמצאים אילנות ושדות ניר נאים, יערות ונחלים, הרים ועמקים ה“מלאים זיו ומפיקים נוגה”, אבל אנחנו משלימים עם הרעיון שהמה אסורים לנו בהנאה. זה שלוש שנים שלא ראינו עשב בגדולו ופרחים בצמיחתם. אף בטרם שנדחקנו לתוך הגיטו נאסרה לנו הכניסה לתוך גני העיר. בגנים פנימה היתה רוָחה ורחבות; רק ילדים אריים בודדים היו משחקים בשדרותיהם. ותינוקות ישראל, פעוטים נהדרים, ולא רק משה’לאך ושלמש’לאך בני ההמונים, אלא אף היעזשיקים והסאמקים בני האמידים, היו מוצאים להם מקום מנוחה למשחקיהם ולשעשועיהם על מדרכת-האבן שמאחורי הגדר, בתוך המולת הרחוב ובתוך עמודי האבק של הכרך הסואן והרועש. משנדחקנו לתוך הגיטו הצר והמבאיש הורחקנו אף “מאחורי הגדר”. בתחום הגיטו אין אף גן אחד. ולא עוד אלא אף הגן הקראסיני שהנהו בלב הגיטו הוצא מתחומו והוקף חומת אבנים, המכסה מעינינו אף נופו של אילן. שודדנו מכל עץ ומכל פרח.

משראינו כי כך הוא – המצאנו לנו תחליפים. ראשית: הגנים האריים אשר בתחום הגיטו שהוזנחו מאת בעליהם הראשונים מפני שמוכרחים היו לעבור אל הרובע האריי. מספרם אמנם אינו רב ביותר אבל נמצאים במדה מספיקה. מהם שהיו עד כה ברשות העיריה; ומהם שהיו פתוחים על יד בתי-קפה אריים. מעתה עברו כלם לידי חוכרים יהודים. והם המה נאות-הדשא והקיטנות ממלאי מקומן של נאות הקיץ הכפריות אשר על “הליניע” האוטבוצקית. ²⁹⁹ היש בהם עץ? לאו דוקא! היש להם מרחב ודרור? לא מיניה ולא מקצתיה! מגרשים שוממים וערירים מוקפים וגדורים חומות גבוהות שמאחורי החצרות, אי התקועים ברוַח שבין בתי-החומה הפכו ל“גנים”. ובני הגיטו יוצאים בהם ידי חובת “דאטשע”. ³⁰⁰ אמהות ותינוקות ממלאים אותם מפה לפה. בעד מקום לעריסה של תינוק משלמים חמשים זהוב לחודש; ואם מי שהוא מבני המשפחה מלבד האם, מלוה את העריסה או שבא לבקרה, משלם תשלום נוסף בעד רשות הכניסה. זקנים ונמושות הרוצים קצת לנוח ולהנות מ“הדר הטבע” משלמים שני זהובים ליום. הנוער המבוטל עורך בהם משחקים ושעשועים וממלא את “הגן” עליזות ועליצות וקול ששון וקול שמחה נשמע בחללו.

– ואת העיקר שכחתי:

“גני הילדים” מביאים לשם את תינוקותיהם חניכיהם. קומפלטים ללמוד בשביל ילדים בגיל יותר קשיש לומדים בהם את שעוריהם. בקצור: גירא בעיני הנאצי! אין עורק חיינו פוסק מדפק. למודי חיים אנחנו; מומחים לאמנות החיים. הוה מה שאמר הנביא:

– במו אש לא תכּוה ולהבה לא תבער בך!

18.6.42

דחוקים וסגורים בתוך הגיטו – דבר אין לנו עם אדם. אין יוצא ואין בא. אין אף גוי לרפואה. נכספת נפשנו לאיזה פרצוף גויי – ואף אם תחפשנו בנרות לא תמצאנו. משא ומתן פורמלי יש לנו רק עם חמשה גויים; זולתם אין אף זכר לגוי. ואלה הם: גוי לגבית התשלום החדשי בעד מאור החשמל – אחד; גוי לגבית התשלום החדשי בעד גז – שנים; שני גויים בטרם היהודי – ארבעה; וגוי לגבית מס – חמשה. ומי שזכה לקבל איזו תביעה על ידי בית-הדין הוא זוכה לראות פני גוי ששי – הלא הוא השופט.

התבוללות – מאן דכר שמה? ואם ישנה – אינה אלא אצל ה“פאנים” “בני דת משה” המתבוללים בעל כרחם – עם היהודים…

הגיטו הוא – אֶקזוֹטיקה. כדאי לראותה. בשנים כתקונן היה נותן ענין לענות בו לעתונאים וליתר בעלי העט, הרודפים אחר סנסציה. אבל השעה שעת חרם. הדרכים בחזקת סכנה. ולכן מעטו עוברי אורח. אין איש בא לבקרנו, מלבד עתונאים נאציים לראותנו בנווּלנו. פעם באו עתונאים שויצריים לתוך הגיטו כדי לבקר את בית-הקברות; ומה שראו לא יכלו להעלות על הגליון; כי “שומרי כבוד” נאציים לא הרפו מהם והיו עמהם בכל פּנה שפנו ולפיכך – גדלה הסנסציה בגיטו כשהופיעו פתאם לפנינו בבת אחת מאה פרצופים של צוענים, ³⁰¹ שהנאצי הועיד להם מקום בגיטו היהודי, יש להודות שזהו זווּג יפה. כשם שהיהודי נודד אף הצועני נודד; כשם שהיהודי הוא רמאי וגנב – אף הצועני כך. כשם שהיהודי הוא יליד גזע פחות אף הצועני כך. והעקר – על שניהם חלים חקי נירנברג והחתון עמהם אסור בכל חומר הדין משום כל הטעמים הנזכרים ישבו שניהם במחיצה אחת. אין טמא מטמא טמא!

ליצני הדור מספרים שביחוד נהרו פני ה“פאנים בני דת משה” למראה הצוענים: מעתה יחדלו להתבולל עם היהודים שנואי נפשם וישובו להתבולל עם גויים מחמדי נפשם. סוף סוף אף הצוענים בכלל גויים המה.

ופרנסתם מאין תמצא? הגברים יסחרו בסוסים; והנשים – בהגדת עתידות, כלומר: במלאכתם מקדמת דנא. והעקר – יסייעו ליהודים במלאכת ההברחה.

עד שיסתדרו המה עוסקים… בגנבות אצל היהודים, אחיהם לגיטו. היום חמס צועני לעיני אלפי עוברים ושבים בגד מיד יהודי – וקרמליצקה היתה כמרקחה.

19.6.42

מעולם נתברכנו “בשניוּת”: שני רבנים, שתי שפות, שני מיני למודים (עברי וכללי) ושני מיני “אזרחוּת”. בגיטו נתברכנו בשניוּת חדשה: בשני מיני “משטרות”. האחת – משטרה יהודית בלי כלי זין, שאינה אלא משטרת הסדר (ארדנונגס-פאליציי) והשניה – משטרה פולנית, הממלאה את כל התפקידים של משטרה נורמלית: לתפיסת חוטאים, להטלת עונשין ולעשית חקירות ודרישות בענינים פליליים. היא המתווכת בין הכובש ובין הגיטו בכל עניני עון ופשע ציביליים, פליליים ואדמיניסטרטיביים. ולא הרי זו כהרי זו:

למשטרה היהודית מצייתים כמו שמצייתים ל“שמש הברודי”. שוטריה מאחינו הם. אם יבוא אליך שוטר יהודי אתה יודע שחטאת ל“ממשלה” היהודית – ולזה יש עצה: פעם בנצוחי דברים, פעם בחרון אף ופעם – במתנת יד. תבוא ל“עמק השוה”. שני הצדדים פקחים הם; ודי לפקחים ברמיזא… המשטרה הפולנית חמורה יותר. לה מצייתים; מפניה יראים; אמנם גם היא אינה מדירה את עצמה מפצוּי; אבל סוף סוף בת עֵשׂו היא ואין לזלזל בפקודותיה ובצווּייה.

למעלה משתיהן יחד היא “הגסטפה”. שמה לבד מטיל אימה ופחד על ילוד אשה. בבואה, חלילה, לבית יהודי היא מביאה כליון ואבדון. שליחיה הם מלאכי מות. כל באיה לא ישובון…

ועכשיו צאו ושמעו מה שקרני היום:

היום בחמש בבוקר בעודנו שקועים בתרדמת-השחר – והנה דפיקה בדלת. כל דפיקה מרעידה את הלב. הדופקת היא המשטרה; ודוקא – הפולנית. רעיתי שפתחה לה את הדלת חלשה וכמעט שהתעלפה…

– הכאן ח. א.ק? – כאן? איפוא הוא? ישן הוא וכאן מקומו. מיד עמדה וסגרה את דלת הכניסה ונכנסה לחדרי.

– האתה ח. ק.? – אני! – קום והתלבש ולך עמנו. רעדה אחזתני. התאמצתי להבין: על מה זה ולמה – ולשוא. שאלתי את השוטר והוא ענה בהעויה מיזנטרופית: – בקומיסאריאט תדע!

לא עליכם טעם כזה! חשדתי את עצמי בכל מיני עבירות שבעולם. העליתי בזכרוני תפלת “על חטא” ושלא כמנהג העולם שמתי את עצמי רשע. תיכף הייתי מוכן לדרך והשוטר הובילני אל הקומיסאריאט.

נרשמתי ברשימת הנתפסים ונסגרתי בחדר-המאסר עם עוד אסירים אחדים. מחצי שש בבוקר עד חצי עשר לפני הצהרים ישבתי וחכיתי, טילתי וחכיתי, הייתי שקוע במחשבות נוּגות – וחכיתי.

כשבאה שעת הגאולה נודע לי שאני קרוא אל חוקר הדין בתור עד וצפויה לי חקירה ודרישה משפטית בענין גליק המנוח.

אורו עיני אבל כעס אין אונים אכלני. לשם זה הפחידוני?! לשם זה עוררוני? לשם זה נתפסתי ונסגרתי? לשם זה עברו עלי בבטלה גמורה חמש שעות? אחר כך נודע לי הסוד.

חוקר הדין המחכה לבואי, יושב מחוץ לתחום היהודי ולפיכך נמסרתי לידי שוטר והוא הוא שיוציאני ויובילני; יוציאנו מן הגיטו ויובילני אל הרובע האריי; וכן להפך. בקצור: הנני פלג גופו של השוטר. בלעדו לא יתנוני לבוא אל הרובע האריי ובלעדו לא יתנוני לצאת פן נכנסתי שלא כדין. כמעט יום שלם עבר עלי בבטלה ובמצב פסיכי נרגז, וכל זה בכדי לענות: אם המנוח ג., שבשל ענינו הובאתי אל חוקר הדין, היה איש ריב ואיש מדון? אם היו לו בחייו סכסוכים עם אנשים?

אבל – עקב צערי באתי על שכרי: זכיתי להיות ברובע האריי לאחר שנפרדתי ממנו זה קרוב לשנתים. ראיתיו ושוב נוכחתי שאין העולם מתקיים אלא בזכותם של יהודים. הרוב האריי דומה לחצר בית הקברות. אין חיים ואין תנועה בו. בחנויות אין נפש חיה. בכל מקום נקיון, אבל אין זה נקיון אלא של מושב מתים…

הזו ורשה? כל עמה נאנחים. אין פרנסה, אין תנועה ואין חיים. השוטר מלוי גמר באנחה: אם אלהים לא ירחם עלינו “נפול כלנו כזבובים”. הודיתי לו בפה ובלבי נקמתי את נקמת יסורי…

– כך נאה וכך יאה להם – לעם לא היה זה!

20.6.42

הימים ימי תנועה גדולה בגיטו. הנידונים לאבדון וכליון מצאו פתח כחודו של מחט להמלט על נפשם – וכלם התעוררו לשמועה זו. כלם רוצים לברוח; כלם – אפילו אלה שמוצאים בגיטו די פרנסתם – מרגישים הרגשה אינסטינקטיבית שאיזו קטסטרופה נוראה ממשמשת ובאה על הגיטו הורשאי, אף כי אין איש יכול לקבוע את זמנה ואת פרטיה. אחינו בערי השדה מומתים למאות ולאלפים בכל יום. היהדות הפולנית כבר נתמעטה עד חציה. השארית הנמצאה עוד יושבת אל עקרבים בערים אחדות, אבל ימיה ספורים. הפחד מפני יום המחרת מחשיך את עולמנו. ואין לך רגע מסוכן לעם משעה שאיזו שמועה רעה מתחילה מהלכת בין ההמונים ומרעילה את חייהם. הפעם מצא ההמון חוליגן גדול להסמך עליו שבעוד ארבעים יום יבוא כליון גמור על היהדות הורשאית, כי ב“פאלקישער בעאבאכטער” משבוע זה כתוב מפורש שאם יתחילו קרבות ב“חזית השניה” יבוא הקץ ליהודי פולניה במשך – ארבעים יום. ומפני שטשורטשיל טס לרוזבלט בדבר יצירת “חזית שניה” ושניהם הם עושי דברם של היהודים נמצא שימינו ספורים. והנה פתאם הופיעה קרן אור, הטובע נאחז בשבולת. יש יכולת שנפשנו תהיה לנו לשלל. ובכן, עוּשוּ! חוּשוּ! מהרו אל “הקהלה” להרשם בכדי שתחָשב בין אלה העתידים לעזוב את “עמק הבכא” שלנו ולהגר לאמריקה הצפונית, לאמריקה הדרומית (מלבד ארגנטינה וטשילי ששלום בינן ובין גרמניה) ולארץ ישראל.

עד היום התהלכו שמועות כאלה ואיש לא ידע את מקורן ואת אופן התגשמותן. איש לא ידע לאן לפנות ומה לעשות. מעתה – הכל ברור ומפורש ב“חוזר” של “הקהלה” שהמציאה ל“ועדי החצרות”… רושם מיוחד עשתה ארץ ישראל, כאלו יש הוַדאות לכל אחד ואחד, כי שמה המקום היותר בטוח לעם עני ואביון. והסוגים שתהיה להם היכולת לנסוע לא מעטים המה: אשה לבעלה; בנים להוריהם; הורים לבניהם ובעל פה הוסיפה “הגסטפה” טלפונית: אף אחים לאחים!

ה“חוזר” נתקבל – והגיטו נתמלא תנועה ועסקנות. ביאושם הגדול אין ההמונים שואלים לפרטים וכיצד יצא הדבר אל הפועל במעשה. חשים, אצים, רצים אל “הקהלה” קודם כל להרשם. טורים ארוכים של אלפי איש צרים על “משרד ההצלה” ש“הקהלה” פתחה למטרה זו. אינם חסים על שום הוצאה הכרוכה במניפולציה זו – ובלבד להנצל. למי אין בן, או בת, או אח, או אב מעבר לים? המשפחה היהודית פזורה בכל קצוי תבל. ואם לא תהיה מניעה מן הצד היינו עוזבים את ארץ התופת בנערינו ובזקנינו.

אבל בכל אַליה יש קוץ:

גם הפעם לא אפסו בישראל רואי שחורות המבטלים את כל הענין. ונמוּקם? כל הענין לא בא אלא כדי לעשות חליפין בין הצדדים הנלחמים: אתה תן לי את ה“דייטשען” שלי ואני אתן לך במקומם יהודים. ויש אפילו שמוסיפים פרט: תחת יהודי אחד שלושה “דייטשען”. ובא“י נמצאים, לפי דבריהם, בסך הכל תשע מאות ושמונים “דייטשען” שאינם רוצים כלל וכלל לנסוע אל “הפיהרער” שלהם. יוצא איפוא שמועטים יהיו הזוכים בגורל א”י. זאת אחת. ושנית – כמנהג פולין לא הכל יתנהג כשורה; וסוף סוף יסעו רק אלה שיש לאל ידם לפזר הרבה כסף על נסיעה זו. כל אחד ינצל אותך עד הפרוטה האחרונה. קודם כל השוטר היהודי הלוקח “דמי טרחה” בשעת העמידה בשורה ונתינת האפשרות להגיש את גליון “האנקטה”. אחריו – הקהלה בכבודה ובעצמה המתחילה מחמשה זהובים דמי ההרשמה ותסיים מסתמא בכמה אלפים. אחריה – “הגסטפה” וכל הנלוים אליה. ואחדים מוסיפים ואומרים: כל הענין אינו אלא שאנטאז' ואיזה אסון לנרשמים גלום כאן. לדוגמא מספרים מה שקרה במלאווא: כל הנרשמים נאסרו. ואחריתם רעה ומרה. איני מאמין בשמועה זו. אבל מאמין אנכי שרק הכסף יסַקל את הדרך לא"י. ועוד מאמין אנכי שקודם כל תרוַחנה מכל הענין הקהלה והמשטרה היהודית… הקהלה – דמי הרשמה מאלפי איש; המשטרה – דמי טרחה מאלפי איש; והנרשמים? אף הם ירויחו – מפח נפש!…

יהי רצון שיאָחזו בדאים!

22.6.42

הפרגמנט האחרון של טרגדית הגיטו!

חומת הגיטו מקיפה את כל הרובע היהודי כמעט מן הקצה אל הקצה. לבניה בלתי מסוּידות. ומַעלה החומה לכל ארכה זרוּע שברי זכוכית. ככה היא הולכת ונמתחת החל מבית הקברות היהודי בכווּן לשנה – זשעלאזנא עד פנת חלודנא. משם תסתעף לעבר סיעננא ולעבר אלקטורלנא – רימארסקא – פשעיאזד – נובוליפקי – נלבקי – ס"ט-יורסקא – בוניפראטרסקא. בפנת בוניפרטרסקא – מוּרנוב נקטעה וחכתה להמשכה. עכשיו נגזר קצוּץ שלישי על השטח הקטן שמבוניפרטרסקא פנת מורנוב עד מורנוב פנת פוקורנא, המכיל שמונה עשר בתים עם שש מאות משפחות. והחומה הולכת ונשלמת כעת עד שתתאחד עם חומת פוקורנא. ואז יהיה מעשה החומה שלם. ³⁰²

מי שלא ראה את הצער והיגון השפוכים על פני הגולים החדשים, שחרב חדה מונחת על צוארם ולמצוא דירה קשה כקריעת ים סוף, לא ראה צער-עם מימיו. כל הככר המורנובי שלפני הבתים ההולכים ומתרוקנים מיושביהם היהודים מלא על כל גדותיו רהיטים, שהוצאו מדירותיהם הישנות ולחדשות עוד טרם הובאו, כי עוד טרם נמצאו.

ערמות ערמות של רהיטים משוּמשים מחכות לדירה או לקונים. כמעט כל נגועי הגזרה מוכרחים למכור את החלק היותר גדול מרהיטיהם מפני שאנוסים המה לעבור מדירה גדולה לדירה קטנה ויש שמוכרחים המה למכור את רהיטיהם לשם שכירת דירה חדשה ולשלם בעדה מראש בעד ששה חדשים. זהו מנהג פולין. אלה שלא נוגעוּ בגזרת עקירת הדירה רוצים להבנות מצרתם של אחיהם, מתנהגים עם האומללים בכל חומר הדין ומחמירים את דרישותיהם. ראשית – מחיר מופקע; שנית – בעד ששה חדשים למפרע; שלישית – ערבון במזומנים כפי ערך דמי דירה בעד שני חדשים; רביעית – שלא להשתמש בכיריִם ועוד סיגים מסיגים שונים שרק בנות ורשה ה“עדינות” מומחות להם.

ובכן, הפך הככר המורנובי לשוק-רהיטים – קונים פרטים אינם נראים כלל וכלל; לעומת זאת חשו לבוא תגרנים שמלאכתם בכך. לעשרות המה הולכים ומסתובבים באפס מעשה וכל אחד יכירם על פי הלוח התלוי על חזיהם ועליו כתובת פולנית: “אני קונה רהיטים משומשים!” לעומת הככר המלא תגרנות נשקפים החלונות העירומים בבתים שנתרוקנו. כבר אין בהם נפש יהודית חיה, כי מהרו לברוח לפני בוא הזמן הנועד לעקירת הדירה פן יאחרו להוציא את המטלטלים שיעברו לידים זרות.

נזכרתי ב“חובבי שפת עבר” שהבית המסומן במספר 14, קומה שלישית, היתה דירתם. בימים ההם עוד היינו תמימים כל כך עד שהעזנו לחשוב ע“ד יִהוּד הגולה, ע”ד תחית השפה ועל בנין ארץ ועם. ועכשיו?

הביטה ה', וראה את חרפתנו!

25.6.42

יהדות פולניה הולכת ומובלה בכל יום לטבח. משערים – ולהשערה זו יש לה על מה לסמוך – ששלושת רבעי מיליון יהודי פולניה כבר עברו ואבדו מן העולם. סגורים הננו בחומות כפולות: חומת-לבנים לגופנו; וחומת שתיקה לרוחנו. כל הנעשה והמתרחש עטוף וגלום בדממה החלטית. ה“עתון הז’ידי”, כביכול, יספר לך על דבר בתי-תמחוי; על גירושים וחורבנות – חס מלהזכיר. על הניר הכל הולך כשורה. אבל אין לסגור את הדרך בפני שמועות פורחות הנמסרות בלחישה, שבקויהן היסודיים הן אמתות אף כי בפרטיהן על פי רוב הן מסורסות. והשמועות הן נוראות ואיומות. הנאצי דן את כל יהדות פולניה לכליון פיזי. ומה שלא עשה הדבר חרבוֹ משלימה. במצבנו החוקי דיננו כדין שבויים. ולפיכך חיינו ומותנו מסורים בידו. בכל יום יוצאות אלפי משפחות לגולה ובדרכן הן אובדות ואינן זוכות עוד לראות באור החיים. אין להמית אוכלסיה בת שני מיליונים ביום אחד. ולכן זה מוּצא אל הפועל בהדרגה ידועה. היום עירה פלונית ומחר עירה אלמונית. הגולים יוצאים לדרך נדודיהם תחת פקוחם של ז’נדרמים נאציים בקרונות סגורים וחתומים. כשמגיעים למקום שממה שם ימצאו את קבריהם. את מעשה ההרג מוציא הנאצי אל הפועל באופנים שונים. מהם הולכים למחנה עבודה לעבוד עבודת-פרך, שיכולים לעמוד בה לכל היותר עד חודש ימים. למעלה מזה אין בכח אנוש. מהם נהרגים; מהם נטבחים; מהם נשרפים; מהם מורעלים באדי גזים ממיתים; ומהם בזרם חשמלי. אין הנאצי מבדיל בין המינים ובין הגילים; בין בריאים לבין חולים; בין גבורי-כח ובין רפי-כח. להפך, הקרבנות הראשונים לפני כל גירוש המה חולים, זקנים וילדים. מן הצורך להגות אותם מן המסלה, בכדי שלא יהיו למשא על הגולים. לפני גירוש לובלין המיתו קודם כל את החולים המסוכנים; אחריהם את הזקנים והזקנות ש“במושב זקנים”, ובאחרונה – את הילדים חניכי הפנימיות. כל חולי הרוח שהיו ב“סופיובקה” אשר באוטבוצק הומתו עד אחד; אין לעולם הנאצי צורך בהם ואין לעלובי חיים אלה רשות לתפוס מקום בעולם. וכן בריאים אם הגיעו למעלה מששים שנה ואינם עובדים לטובת המחנה הגרמני דינם למיתת יריה. מנת לחמם דרושה לעובדים-יוצרים שכחם במתנם והשלטון הנאצי נהנה מהם. אם יהודים הם – הם האחרונים ליריה… סוף דבר: המנהיג מגשים בחיים את העקרונים שקבעו בשעתם פרידריך ניטשה ואאוסתן טשמברלין ³⁰³ – לגבי יהודים.

בימים האחרונים התחיל המות מטייל בחוצות הגיטו אף ביום. ברחוב אורלא נכנס בפזיזות גדולה אוטו צבאי. איזה קצין צבאי וגברת נהדרה יוצאים מתוכו. בצאתם הקצין “המחונך” מושיט ידו לגברת ונפרד ממנה. הגברת הולכת בראש; הקצין מפגר אחריה. לא עברו רגעים מועטים ויריה נשמעת. הקצין כיון את חצוֹ לגברת והיא נופלת פצועה ארצה ונופחת את נשמתה. אשה הומתה בעצם היום לעיני מאות עוברים ושבים ואין הדבר עושה רושם. מספרים שונות, אבל אין הסבה ופרטיה חשובים הפעם.

הנה נעצרה בנסיעתה מכונה איטית על יד הבית המסומן במספר 4 שברחוב נובוליפקי. מתוכה יוצא צעיר; ודוקא – בלתי יהודי. הנאצי המלוהו מכניסו אל השער ועושה קץ לחייו – על ידי יריה. כל זה בעצם היום ומאות בני גיטו עדים למחזה.

האדם במה נחשב הוא? ועל אחת כמה וכמה – כשהוא יהודי! פחד המות נשקף מכל פנה. כל אחד מצטמצם ומקטין את עצמו בכדי שאיש לא ירגיש בו ולא יוכנס לתוך איזו רשימה לילית.

מפחדים מפני זרים ומפני “אחים לצרה”.

כזר כאח – שניהם חורשים עליך רעה.

26.6.42

בחוצות הגיטו מטייל המות. כל אחד רוצה להמלט; כל אחד מקנא בקרוביו ובמיודעיו שהצליחו “להציל את חייהם”.

ופתאם – בשורת ההרשמה לשם נסיעה לאמריקה הצפונית, הדרומית ולארץ ישראל. המועמדים לנסיעה זו המה: הורים – לבניהם; אשה – לבעלה; אחים ואחיות – לאחים ואחיות. היש לך אושר גדול מזה? הנמלט מידי הנאצי כאלו נמלט מידי גזלן ומרצח; וכאן – פתח פתוח להצלה. את כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו. בסך הכל ניתן זמן של שלושה ימים (21/6 – 23/6) להרשמה. ההמונים המדוכאים והמיואשים מהרוּ באלפיהם וברבבותיהם אל משרד ההרשמה אשר על יד הקהלה. נוצרו טורים ארוכים של רבבות איש שהשכימו “לתפוס מקום” בשורה עוד לפני הנץ החמה וביד כל אחד המזומנים (2 זהובים) שהוא מחויב לשלם בעד כל גולגלת שהוא רושם. זה כבר לא היו לנו ימי תנועה והתעוררות כבימי הכרזת ההרשמה. כל אחד נמלך בחברו ושואל בעצתו. היש לכל זה איזו ממשות? האין כאן איזו הערמה ואולי גם רמאות מצד הנאצי? הכדאי להכניס את השם לתוך רשימה שתעבור לידי הנאצי. ככה הדריכו את מנוחתך בשאלות משאלות שונות שלא ידעת לתת תשובה עליהן. כשאני לעצמי הייתי מוקף כל הימים כתנור של עכנאי מהמון “ידידים” וידידות שלא ראיתים זה יובל שנים; והיום הופיעו לפני לשם ידידות ולשם שאילת עצה. וכנהוג בכל מקום שאין ידיעות ברורות, הללו מזכים והללו מחייבים. יש שבטוחים המה שהנאצי יביא אותם לא"י, ויש שאפילו הורים לבניהם מונעים את עצמם מלהרשם מפני החשד. הם באחת: מרשעים יצא רשע; אין הנאצי נאמן על יחס אנושי ליהודים: ולכן – כל הנרשם ילכד במכמורת שפרש לרגליו הנאצי טמא הנפש.

והיהודים – עמא פזיזא הם מקדמת דנא. רגוזי עצבים הם ומחוסרי מתינות וישוב הדעת. לאחר ששקעה קצת ההתלהבות קמה תנועה מתנגדת: כשם שרצו לפני זה להרשם כך רצים אחר כך להמחק.

פגשני יהודי מהקרובים ל“מלכות”: יועץ הקהלה! לפי דבריו רשם את בנו לשם הגירה לא"י; אבל לא עברו שעות מועטות והוא התחרט על כל הענין. על שום מה ולמה? אין הוא רוצה ששם בנו ימצא בתוך רשימה שתעבור לידי הנאצי. מוטב להשאר חבוי, בצל! משבא לידי הכרה זו מיהר למחוק את שם בנו מתוך הרשימה…

ככה הננו מקולעים מתקוה לפחד, מיאוש לנחמה ובחזרה.

27.6.42

³⁰⁴זה כשלוש שנים להתפרצות המלחמה. ימי התאבקות הצדדים היו מועטים. כעבור שבוע ימים והאויב כבר הגיע עד שערי עיר הבירה. בימי ההתנפלויות האויריות שקדמו לכבוּש העיר ראינו את המות פנים אל פנים. משנלכדה העיר פרש עלינו הנאצי את שלטונו ואין לך יום שאין צרתו גדולה משל חברו. אבותינו שטעמו את טעמן של צרות ממין זה נתנו לזה בטוי נאמן: “נפשנו קצרה מחרב ומשבי ומדבר וממגפה ומכל צרה ויגון”… ואין בזה שום הגזמה. הכובש הבדילנו תיכף לרעה ושלח את כל מגפותיו אל לבנו. משנה שבר הושברנו, הורדנו והושפלנו באכזריות שאין דוגמתה אף בתולדותנו רווּיות-הדם. מי שלא נתנסה בכל הרפתקאות האלה ומבשרוֹ לא חזה, קשה יהיה לו להשיגן על פי שמועה וקריאה לבד…

ועם כל זה חָיינו. היו אלה חיים קשים, חיי כפן ומחסור, חיי עוני וצער, חיי יגון ואנחה, חיי שפלות ובוז, ואף על פי כן יכולנו עמוד בהם. מרוב עוני הרגעים סרכו את דרכם – והשעות עפו. יום רדף יום והיו לשבועות, לחדשים לשנים, אבל עם כל צערנו ויגוננו לא הרגשנו כל כך את משא החיים. להפך, מיום ליום הרגשנו כי רוַח לנו קצת מפני שמדי התרחק היום התקרב הקץ. לא כן עתה. לא אגזים אם אוֹמַר שהגענו לידי חוסר נשימה. פשוט, אין אויר לנשום. כל רגע כאלף שנים בעינינו. כל יום – כנצח שאין לו סוף. עד כה עוד התפרנסנו מהכחות החמריים והרוחניים שנאצרו בנו מימים שעברו. כהיום אנחנו דלים וריקים. הכחות המעמידים כבר בוזבזוּ וכחות חדשים להמשכת קיומנו לא נוספוּ. אנחנו חשים ומרגישים, כי נר נשמתנו אמנם עוד מהבהב, אבל עוד רגע יכבה. הכח אבנים כחנו? היש בכח אנוֹש לשאת עמל ותלאה במדה כזו? נחמה יחידה היתה בחיינו: האמונה בנצחון הדמוקרטיה; האמונה שכחותיה רבים מכחותיו של הצד שכנגד, אויב היהודים ואויב התרבות האנושית. התנחמנו שמפלתו קרובה. שנצחונותיו הצבאיים המה עד ארגיעה, שגבורתו מדומה, שתבוסתו כבר התחילה בכח; ולא רחוק הזמן שתצא אל הפועל. היו אף סמנים מובהקים שכבר אפסו כחותיו, שחולשה תקפחהו. והא ראיה: החזית הרוסית! נשאר עומד ככבול על עמדותיו החרפיות ואינו מנסה אפילו להשתער על לנינגרד – מוסקוה בדעתו מראש כי היא לא תצלח. בראותנו את כל זאת החלונו לדחוק את הקץ: כבר קבענו ימים ושעות לגמר המלחמה. היתה לודאות בעינינו שהמלחמה הולכת וקרבה לקצה עוד בקיץ הנוכחי; שלא נחרוף עם המרצח; שהגאולה תהיה בזמן קריב…

והנה שוב אכזבה! קם רוממל האפריקני ובלבל את חשבונותינו! אנגליה נחלה מפלה ובורחת על נפשה למצרים. ואם למצרים – מי לידינו יתקע שמשם תתפשט המלחמה גם לארץ ישראל? שתי פצצות תחרבנה את תל-אביב חורבן שלם וגמוּר. יש די אותו להכיר על פיהם שהאופנסיבה הרוממלית היא הרת כחות כבירים וממילא גם מאורעות כבירים. ה“מנהיג” רוצה לתקן את המעוּוָת שעשה אֶשתקד: במקום להתנפל על תעלת סוּאֶץ עמד והתנפל על רוסיה. השתא – מטרתו סוּאֶץ. אנגליה הוכתה מכה שלא כל כך מהרה תוכל להרפא ממנה. אולי גם כאן יד ישראל באמצע: מזלנו גרם! אין עושים שותפות עם שלומיאל וביש מזל! הסך הכל הוא איפוא: המלחמה תארך. החורף מאחרי כתלנו. ומי יוכל לעמוד עם היט. עוד חורף אחד?!

להוסיף יגון על יגוננו הטרור הולך ומוסיף. מליל הטבח הראשון לא פסק עד היום. כחצות מדי לילה בלילה יוצא הנאצי לצוּד את צידוֹ. אנשים ישנים לתוּמם מוּבלים לטבח כצאן לשחיטה. הלילה הומתו ביריה בחוצות הגיטו על יד השערים ארבעה עשר איש. בבוקר נמצאו פגריהם העירומים על יד שערי הבתים. כן, עירומים; כי הנאצי פושט את חלליו. הרוגי מלכות – כל אשר להם חרם. כל חליפה וכל זוג נעלים מוצאות להן הרבה קופצים. שנים מן ההרוגים נפלו חללים לפני חלון ביתי: על יד השער של קרמליצקה 25.

השורות האלה נכתבות אחר חצות ומתוך דממת הלילה מגיעה לאזני שעטת גלגלי המכונות הממהרות בדרכן לבית השחיטה (פאַוויאַק). לבי חל וזע: שביב של אור דרך החלון יסַכן את נפשך. ולבי לבי לקרבנות העקודים בתוך המכונית. עוד הלילה יעלו לגרדום!

אֵל אלהים! הלנצח תאכל בנו החרב?!

1.7.42

גם הלילה (אור ליום 1/7) היה לנו ליל טבח. לכתחלה היה לנו ליל טבח בבחינת מאורע, איזה דבר בלתי שכיח; אבל משהתחילו ולא פסקו חדלנו למנותם. כמעט שנתידדנו עם החרב ושולחה – המות. עם ערוב היום יעלה המות בזכרוננו. ברי לנו שאיזה עשרות יהודים יפלו חללים בחרב הנאצי, אלא שאין אנו יודעים את שמותיהם ואת כתובותיהם. כל זה יִוָדע לנו למחר כאור הבוקר. יש שהנאצים המרצחים מצוים על שוערי הבתים היהודים לפנות את החללים תיכף ומיד בעוד החושך פרוש על הגיטוֹ. ויש שהחללים מתבוססים בדמם במקום מנוחתם הראשונה – לאורך או לרוחב המדרכה או בתוך ביב השופכין. בין כה וכה מחובת המשטרה היהודית לאספם ולהעבירם אל בית הקברות. כאן התחנה היחידה והיותר נאמנה היודעת במספר צבאם ולכלם בשם תקרא.

הלילה היו ארבעה עשר חלל, וביניהם גם נשים אחדות. אין המרצחים מבחינים בין זכר לנקבה; ואשה יהודית צעירה עוד מעדיפים אותה על הגבר, כדי שלא תעמיד ולדות ותבוא כליה על שונאיהם של ישראל. כלל גדול בידך: חללי יריה הם הרוגי מלכות, כי זולתה אין כלי זין ליריה אצל שום איש.

אבל בטרגיקה של הלילה נפלה חדשה: בין החללים רק מנין של יהודים; וארבעה מהם הם אריים, פולנים מלדה ומבטן, שהיו שותפים ליהודים בעסקי הברחה. בחייהם התיר להם הנאצי לשבת בתוך עמם ולהתגאות ביחוסם האריי. משנתפסו בחטא ההברחה נשתוו לשותפיהם פחותי-הגזע ובאו לקבורה ביחד עם יתר מתי ישראל בבית הקברות היהודי. אדם שמת נעשה חפשי מעול הנאציזם ומכל מצוותיו וחומרותיו.

המלחמה עם ההברחה בכל תקפה. הקצוצים של הגיטו לא באו אלא כדי להמעיט את ההברחה; החומה לא נבנתה אלא כדי לחזק את השמירה ולחסל את ההברחה. נוצרה בריגדה מיוחדת לשם שמירת החומה מבפנים, כלומר: המשמרות שהועמדו נמצאים בתוך הגיטו וכל משמר אחראי לשטח של חמשים מטר. חללי הלילות – ברובם עוסקים בהברחה. ואף על פי כן – אין ההברחה פוסקת. על פתחו של הגיהנם הנאצי אינה חוזרת בתשובה.

הבית המסומן במספר שלושים ברחוב נובוליפקי הפך הלילה לבית מטבחים. כחמשה או ששה איש הוצאו והומתו; ביניהם – אף אשת השוער. כל החצר עקובה מדם. כל זה היה בחצות הלילה. וכעבור שתים עשרה שעה, כלומר: בחצות היום הכניסה מכונה לאותה החצר סחורה מוברחה, ששויה עולה לעשרות אלפי זהוּב. הגג אחוז להבה והשעון משמיע את דפיקותיו!

והדין כך! מנתוֹ של הנאצי ליהודים מגיעה לשני קילו לחם קיבר לחודש, לכל גולגולת. מה יעשו איפוא בני הגיטו שלא יבריחו? בין כה וכה ימותו. אלא שהם מבכרים למות על ידי חרב מלמות על ידי רעב…

עד כמה הנאצי מחשיב את המלחמה עם ההברחה אפשר להוָכח שלגבי עונש מיתה השוה את הגזעים. אריי שנתפס בחטא ההברחה אין ממיתים אותו במקום המעשה, אלא מביאים אותו אל הגיטו וכאן ממיתים אותו. אם יש מקום לנחמה אינה אלא שהנאצי משוה יהודי לאריי בעסקי הברחה ובעונש הכרוך בה.

תבוא נא העובדה הבאה ותעיד על מצב הדברים:

הנהלת בית הקברות היהודי שברחוב גנשה קבלה פקודה לחפור בעוד מועד קבר אחים גדול למאתים איש. בעצם עבודת החפירה באו הנאצים ומצאו שוטר אריי שבא לסייע או להסתכל.

חרה לו לנאצי הדבר הזה ושאל אותו מתוך כעס:

– מה עושה ה“לומפּ” ³⁰⁵כאן?

מיד עמד הנאצי ואסף חמשה עשר קברנים יהודים והעביר אותם עמו מעבר לתחום הגיטו. על שום מה ולמה עשה הנאצי מה שעשה? אין ילוד אשה יודע בברור. אבל השכל מחייב שלא לקחם להחיות מתים, אלא לקבר מתים. נמצא איפוא שגם האריים מובלים לטבח, אלא שהנאצי רוצה להביאם לקבורת ישראל – זכות ישראל תעמוד להם למצוא מנוחה נכונה בצל כנפי שכינת ישראל. כריית קבר אחים גדול בבית הקברות הקטוֹלי היא מעשה שבולט יותר מדאי; זה ירגיז את הרוחות ויגרום להפגנות איבה. מוטב שיעלמוּ ויהיו בטלים בין מתי ישראל. איש לא ידע במותם ובקבורתם.

משנכבשה פולניה זכינו לשווי-זכויות… אחרי המות.

2.7.42

קוֹוי ישועה מהירה – פניהם חפו. רוב הציבור היהודי שבגיטו היה בטוח שהקיץ יבוא המצב המיליטרי לידי משבר; ומובן מאליו: לידי משבר לטובת ה“עמים המאוחדים”. ומפני ש“הרצון הוא אבי הרעיון” יגעו ומצאו סמנים מובהקים שהמרצח בא לידי אפיסת כחותיו. ב“רייך” תסיסה; אין לחם לאכול ובגד ללבוש; אנגליה נלחמת מן השמים והופכת ערי ה“רייך” לתהו ובהו; האוכלסיה הגרמנית נמצאת בסכנה מתמידה ועצביה מרוגזים מחשש התנפלות אוירית. והעקר– הדממה בחזית המזרחית. מוסקבה לא נלכדה בסערת מלחמה; והוא הדין לנינגרד הנצורה. החורף עשה שמות במחנהו; ואחריו – הסוביטים בכלי זינם. חולשתו הצבאית הולכת ובולטת מדי יום יותר ויותר. הנה סוף יוני – והוא על עמדו יעמוד. על יד סבסטופול הוא מקריב את מבחר צבאו – לחנם.

כל זה מצד אחד. ואצל הצד השני? אך כל טוב סלה!

מלדה ומבטן טבוע בנו רגש של כבוד והערצה לגבור. אף רבי היה מכבד עשירים. ולפיכך – רוזבלט וטשורטשיל שגבירים המה יודעים את אשר לפניהם. הרוזבלט דבר – ויכזב? הטשורטשיל הבטיח ולא יקיים? כל אוצרות העולם בידם; מושלים בכיפה; ומידם תהיה למרצח תבוסה שלמה. טשורשטשיל דבר ורוזבלט נאם ושכחנו שאין נאום יפה יכול לסגור לפני רוממל את המדבר. פתאם הקיצונו – והנה חלום. הידיעות של שני הימים האחרונים דכאו את רוחנו במדה שלא היתה כמוה מיום פרוץ המלחמה. נבואותינו לא נתקיימו; המציאות הממשית הכזיבה אותן; תקוותינו – קנה רצוץ, המרצח גובר חיילים. במקום חולשה גבורה מפליאה בכל חזית. רוממל לפני שערי אלכסנדריה – קאיר במצרים. האנגלים נסים באין כח לפני רודפם; סבסטופול נלכדה; וכמעט לכל אורך החזית הרוסית (מלבד האֵזור הלנינגרדי) התחילה השתערות שמן הראוי להעמידה על חזקתה שגם היא תגמר בנצחון. שאלמלי כן – לא היו מכריזים עליה בקולי קולות באזני כל העולם.

איפה צבא אנגליה ה“אדירה” אחרי שלוש שנות הכנות? איפה כחה וגבורתה של אמריקה התקיפה. איפה החזית השניה? תעלת סוּאֶץ בסכנה. והלא זה עורק הנותן חיים לכל האימפריה האנגלית? אם כחותיה של אנגליה לא הספיקו לה להגן על סואֶץ, צפור נפשה של האימפריה מה תקותנו כי ניחל לנצחונה הסופי?

ההכרה שמפלת אנגליה היא גם מפלתנו מחשיכה את עולמנו ונוטלת את משׂוֹש חיינו. אם יגבר האויב – אבדנו אבדנו.

חוץ מכל האמור פחד תקפנו לגורל ארץ ישראל. הפנה היחידה בעולם, שאמרנו בצלה נחסה ונחיה, קרובה להחרב בידי אותו המרצח שהחריב את חיי כל הקבוצים היהודיים באירופה. שתי פצצות – יש בכחן להפוך את תל אביב כמהפכת סדום ועמורה. ואם תכּבש בניה בוניה יגלו והערבים יבעלוּה. הרי זה חורבן גמור לתקוַת-עם.

רבבות מהרו להרשם בכדי להנצל מן הגיהנם הנאציי. ועתה – אנה הם באים?! ההרשמה תבטל, כי במקום להעביר גרמנים מא“י לכאן עוד יוסיף עליהם מכאן לא”י. בכל מקום שהנאצי מציג את כף רגלו הרי הוא לו – אחוזת עולם… בכל מקום יצר תרבות; בכל מקום בנה; בכל מקצוע שבחיים ניכּרים מעשי ידיו. יש לצעוד צעד קטן: ישו שישב ב“ארץ הגויים” הוא על פי גזעוֹי אריי והנצרות היא חזון רוחו. ישלמו לפרופיסור והוא יוכיח את כל זה באותות ומופתים מדעיים.

בזכרנו את כל [זאת] לא יערב לחכּנוּ אכול ושתות, אף כי הננו תמיד רעבים ותמיד צמאים. אין שביב תקוה; אין ניצוץ אור.

ובשבתנו בצוותא חדא כאבלים ומשיחים בינינו את דאגותינו יופיע פתאם לנגד עינינו ר' הרש וקולו כקול רעם:

מבלי עולם! הידעתם מה שאירע הלילה? מאה יהודים הומתו; ועוד הוסף עליהם עשרה שוטרים יהודים. לא"י אתם דואגים? דאגו לגיטו שלכם! ימי חייכם מנויים וספורים. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה… היו בינינו כופרים בכל השמועה. דבר כזה לא יתכן. אבל לא עברו רגעים מועטים ומודעות גדולות כתובות וחתומות על ידי הקומיסאר לעניני הגיטו אויטרסוואלד הודיעו ברבים, כי אמנם 100 יודען אונד… הומתוּ על ידי יריה בעווֹן… אבל אין החטא עקר כאן. החטא כבר ימצא; אם לא לפני היריה כי אז אחרי היריה… ³⁰⁶

3.7.42

המומתים הראשונים והשניים נתפרסמו בשמותיהם וחטאם הוכרז: הברחת סחורה או הברחת-הגבול. זו היתה תקופת הטרור המשפטית. הנידונים הועמדו לפני “שופטים” ופסק דין קדמה למיתתם. תקופה זו לא האריכה ימים. אחריה התקופה האיומה של לילות-הטבח. “הגסטפה” עשתה במחשך מעשיה. עשרות איש הוקמו ממטותיהם באפלת הלילה, הוצאו החוצה ונורו ככלבים על יד השער. לא נאשמו, לא נחקרו, לא נדוֹנו – ונתחייבו בנפשם. השואה באה עליהם כחתף: כשלוקחו למות לא ידעו על שום מה ולמה. לילות הטבח באו זה אחר זה והיו ללחם חוקנו. כאור הבוקר שאלנו זה את זה: לילוֹ של מי היה הלילה? כי שום מודעות ואזהרות לא נתפרסמו עוד. זה היה טרור לילי, חשאי, סודי, שלקרבנותיו אין מספר ואפלת הלילה מכסה את תועבותיו.

אתמול זכינו לטרור בצורה חדשה: נתפרסמה מודעה כתובה וחתומה בידי אואֶרסוואלד, אדון החיים והמות בגיטו, המודיעה על דבר הריגת מאה ועשרה איש ומהם עשרה שוטרים חברי המשטרה היהודית. להריגה זו אין בא כחה של ממשלה מתבייש לכנות אותה בשמה האמתי: “נקמה”! (פערגעלטונג) וזאת אומרת: לא נכרתו מקרב עמם על חטא שחטאו, אלא פשוט, הובאו לקרבן כדי להוכיח לבני הגיטו שיד השלטון תקיפה. ו“אם מעשים כאלה (!) ישנו גם להבא חרב הנקמה תאכל כהנה וכהנה”.

מאת המומתים היו עבריינים של עברות קלות שאדם דש אותן בעקבו. כלם נתפסו והובלוּ לבית הסהר היהודי שברחוב זמנהוף בעד חטאים קלים המצויים כל כך בשעת חרם. לע"ע יצאו ידי חובת מאסר מוקדם וחכו למשפטם. והנה סופם היה שנצודו כצפרים והועלו לגרדום. הוחלט בתור אקט של נקמה להמית מאה יהודים. למה איפוא להטריח את עצמו ולחזור אחרי הפתחים בכדי למצוא אותם ולקחת מכל הבא לידך אם יש לך מן המוכן. שלטון בית-הסוהר נצטוה להכין מאה איש מבין האסירים. למטרה זו הוקצה בעדם חדר מיוחד: אלה לחיים ואלה למות. בראשונה לא ידעו לאיזה צורך מבדילים בין איש לאיש. אבל לב אדם יגיד לו: לא ידעו, אבל הרגישו; ומשהרגישו התחילה טרגדיה נוראה, שאין בכח אנוש לתארה בכל מוראה. רק עט אמן ימצא כאן את דרכו.

וכגורל הציבילים היה גם גורל עשרת השוטרים. גם הם חללי הנקמה הנאצית. חשודים היו ושמותיהם הוכנסו לתוך רשימת הנקמה אף כי טרם נאסרוּ וכבני חורין מלאו את תפקידם. כמעשיהם מדי יום ביומו נפזרו לכל קצות הגיטו לעמוד על משמרתם. לא הרגישו ששעותיהם ספורות, שחרב הנאצי תלויה ממעל לראשיהם. ממקומות משמרתם הורדו ולוקחו למות. ארבעה מן החשודים והמוקדשים למיתה לא נמצאו במקומותיהם המיועדים להם – מיד באו אחרים במקומם: בלתי חשודים ובלתי מיועדים מראש לקרבן הנקמה. אחד מהם זה חודש ימים שנשא אשה וארבעת אלפים זהוב מכסף הנדוניא סללו לו מסלה אל המשטרה; לפני חמשה רגעים בא לעמוד על משמרתו וגורלו נחתך.

באור ליום ה', שבעה עשר בתמוז תש"ב, בשעת דמדומים, בטרם יכיר האדם בין תכלת ללבן הובלו כלם כשיות נאלמות לבית הקברות הישן שבפרגה חפרו בעודם בחיים קבר לעצמם, והנאצי שלח חץ ללבם.

איזה מאורע גרם לנקמה זו?

הנאצי בעצמו מספר בהודעתו: בעת האחרונה רבו המקרים שיהודים מראים התנגדות לפקודות המשטרה; ולפעמים אפילו מתיצבים לנגדה בכח. גם השוטרים היהודים אינם עומדים על מרום תעודתם: יש שמנסים לתת שוחד; יש שעוזרים למבריחים; ויש שפושעים נגד המשמעת.

ובכן, במאה ציבילים ובעשרה שוטרים יוקם החטא. הלילה נורו!

אלה הן קצות דרכי אירופא החדשה שהנאצי בשותפות עם הסלובקים והקרואטים עתידים לבנותה…

6.7.42

רוח לנו מעט: נודע לנו שרוממל נתעכב קצת בדרכו לאלכסנדריה של מצרים. האנגלים אספו כחות-צבאיים גדולים וחסמו לפניו את הדרך. אולי תביא מפלה זו טובה לאנגליה: היא תלמד אותה דעת שאין מנהלים מלחמה לקמצים; שמלחמה איננה מחוֹל של “אנה ושוב”, מעין משחק של “עכבר וחתול”. בכל מקום התיצבה כנגד שונא כביר בכחות פעוטים ובכל מקום נחלה מפלה. אמנם על ידי זה החזית הולכת ומאריכה, אבל התוצאות של הארכת החזית לגבי הצד שכנגד אינן חולשה אלא גבורה. על ידי כבוש שטחים חדשים כחותיו של הנאצי הולכים ומוסיפים. החזית האפריקאנית נתנה לאנגליה אפשרויות רבות וגדולות לנצחון החלטי ורשלנותה גרמה שאיבדה את טובה בידים. מסורת בידה שהנצחון הסופי שלה יהיה, מעין “נצח ישראל” במהדורא אנגלית. אבל כשם ש“נצח ישראל” לא הפריע את ה“מנהיג” מהביא כליה פיזית על מליון שלם של יהודי פולין כך לא הפריעה המסורת הבריטית, שאינה אלא הזיה היסטורית, מגרע את בריטניה הגדולה מאירופא ומכל חוף אפריקה הצפונית.

אין מאורעות היסטוריים הולכים ונשנים בדמותם ובצלמם הראשוניים לכל פרטיהם. אין לסמוך יותר על האמרה השגורה שאנגליה נוחלת מפלות בקרבות בודדים ונוחלת נצחון סופי עם תום המלחמה, בקרב האחרון.

טמא הנפש געבבל’ס שאל כהוגן ב“רייך” האחרון: היתכן ששורה שלמה של מפלות תביא נצחון סופי? מדוע יבדל הקרב האחרון מאֶחיו הקודמים?!

יש סמנים לדבר שהפעם תרכז אנגליה בחזית האפריקנית כחות כבירים שיכו את רוממל שוק על ירך ונצחונו יהיה כקצף על פני מים.

למאורע “נקמת המאה” הדים; מחרידים ויגוניים!

גיא החזיון – נובוליפקי 36. מחצר אחת הוצאו להורג שני סבלים, החשודים בהברחה ועמהם חברם איזראֶליט, חיט רשום באיזה “שאפּ”, ³⁰⁷שבמקרה בא אליהם ללון הלילה. המרצחים שנים היו. עמדו איפוא שלושת המועמדים למיתה על נפשם. גברתנים הם, כחם במתנם ולמות לא רצוּ על אף הנאצי. התחילה איפוא באפלת הלילה התאבקות נוראה בין העומדים להגן על חייהם ובין המרצחים. הסבלים – בכח זרועם וחסרי נשק; המרצחים – מזוינים ובטוחים ביתרונם עליהם מכל הבחינות. ברגעים כאלה אין “ישוב הדעת”. האינסטינקט בא במקומו. בשעת סכנה מגיחים החוצה ובאים לידי גילוי הכחות הצפוּנים והטמירים שבאדם; ובפרט כשאתה נמצא במצב של “בין כה וכה וָמתנו”. חוט שני זה הולך ונמתח מהמצורעים שלפני מחנה ארם עד הסבלים שלפני חיילותיו של היט. ולפיכך – בטרם שהמרצחים הספיקו לעשות איזה מעשה התנפלו עליהם הנדונים למות וחטפו מידם את האקדוחים. התפתלות זו גרמה שאחד האקדוחים ירה והחץ נכנס לתוך שוקו של חברם איזראֶליט ופצעוֹ. הסבלים נסו להחניק את מבקשי נפשם וביאושם הגדול נאחזו בגרונם כדי לחנקם. הצדדים נאבקוּ עד כלום כחם וסוף סוך נצחו המרצחים שכלי זין היו בידם. חברם איזראֶליט הכשיר את עצמו לפני המרצחים בתעודתו שהוא פועל חיט ב“שאפ” לחיטוּת העובד בשביל הצבא הגרמניֹ. כאור הבוקר העבירו אותו לבית החולים.

למחרת נקם הנאצי את נקמת ההתקוממות של שני הסבלים במאה ועשרה יהודים, שחטאו חטאים פליליים קלים, והומתוּ כאיש אחד בעווֹן הסבלים שלא הכירום ולא ראום מימיהם.

אך זוהי מלכות צדק!

10.7.42

אין נסתר מנגד עיני בני אדם. מלכות הרשעה שלנו עושה במחשך מעשיה. אדם שנפל לידה הריהו כאלו צלל במים אדירים. הוא יחדל להראות סמני חיים לבני משפחתו בין על ידי מכתב ובין על ידי שליח חי. מרגע המאסר ניתקים כל הקשרים עם העולם החיצון. פשוט, בן-אדם הלך לאִבוד!

בית-הסוהר שברחוב דז’עלנא מוקף וגדור ומסורג מכל צד ועבר. אין יוצא ואין בא, מלבד פגרי ה“פושעים” המוצאים לקבורה והשלדים החיים המובאים לשחיטה. שערי הבתים לאורך כל בית-הסוהר וממנו הלאה סגורים אפילו בפני דיירי הבתים שכניסתם ויציאתם הן דרך רחוב נובוליפקי ודרך קירות מפולשים שנעשו בהם פרצות. הבתים האומללים הללו – חלונותיהם מוּאפלים אף ביום בזרוח השמש; וכל המציץ דרך החלון מתחייב בנפשו.

ואף על פי כן – כל תועבותיו של הנאצי צפות ועולות למעלה כשמן על פני מים. הנסתרות נעשות לנגלות; והנאצי טמא הנפש מתגלה לעיני הבריות בכל כעוּרוֹ ונווּלוֹ.

ר' הרש שלי דאג כל הימים לאבדן ארבעים אלף יהודי לובלין שגלוּ מעיר מולדתם. שליחים אריים חפשו עקבותיהם – ולשוא. אבל סוף סוף הצליח פליט אחד להמלט על נפשו ולבוא למקום ישוב בני אדם. מפיו נודע לנו איזה פרטים שלשמעם תסמרנה שערות ראשינו.

נחלט ונגמר בחוגי השלטונות הנאציים להביא באופן שיטתי כליה פיזית על יהודי ה“גענעראל-גובערנעמענט”. דבר ה“מנהיג” אין לשנות. למטרה זו אף נוצרה יחידה צבאית מיוחדת, ההולכת וסובבת בכל ערי פולניה, הכל לפי הצורך ולפי דרישות השעה. ³⁰⁸ אבל שחיטה טוטלית כזו אין להוציא אל הפועל ביום אחד; והעקר אין להמית רבבות פועלים ובעלי מלאכה מומחים למקצועות-אומנות שונים שיש בהם צורך לצבא הגרמני. חוץ מזה מן הצורך הוא לתת לכל הענין צורה הסתדרותית ואנושית במקצת. ולפיכך עמד הנאצי ויסד מחנה ענקי לשלוש מאות אלף איש, הלא הוא מחנה הרכוּז הנמצא בין חלם לוולוֹדאבה בקרבת הכפר סוֹבּוֹבה. ³⁰⁹ למחנה גולים זה מובאים כל הגולים היהודיים מכל קצות הארצות שנכבשו ע"י הצבא הגרמני. לשם הובאו כל יהודי צ’כיה שגלו; לשם הובאו כל יהודי גרמניה נגועי גזרת הגירוש; ולשם הולכים ומובאים במחנות שלמות פעם יהודי עירה פלונית ופעם יהודי עירה אלמונית. קבוץ גלויות על אדמת נכר! גם יהודי לובלין האובדים והנדחים מצאו שמה מקום מנוחתם – וקבורתם.

זכה מחנה הגולים שבסובובה שאין להם מחסור בצרכי אוכל. למי שיש כסף יש יכולת לקנות מזון מאכרי הכפרים הסמוכים, שגולי המחנה הם קוניהם היחידיים; בלעדם אין מי שיקנה מהם את תבואת אדמתם. הנחה זו נעשית לטובת האכרים ולא, חלילה לטובת הגולים.

המחנה הגדול הנמצא בין יערים עבותים ובמקום בצה רחוק מישוב בני אדם, כלוֹ מוקף חוטי ברזל דוקרים ונוגשׂים מפקחים עליו. לאחר שהגולים מובאים אל המחנה, מתחילה הטרגדיה האמיתית:

הצעירים והבריאים ובכלל כל גולה שכחם במתנם והם למטה מששים לוקחים לעבודה. בכל הסביבה קיימים מחנות-עבודה לאומניות שונות. לשם הם מובאים, הכל לפי הקבליפיקציות של כל אחד. שם הם עובדים עבודת פרך בחנם ולכלכלתם הם מקבלים לחם צר ומים לחץ. סוף סוף הם הולכים למיתה, כי יותר מששה שבועות אין בכחם לעמוד ולהתקיים בתנאי חייהם. זהו החלק שנדון למיתה, אבל אִטית, לאחר שיתן את כחותיו לשונאו בנפש ויעזור לנצחונו.

גורלו של החלק השני הוא יותר טרגי: הוא נדון למיתה תיכף ומיד. אלה שהם למעלה מששים ואינם מוכשרים לעבודה פיזית מפאת חולשתם הגופנית או מפני שהם בעלי מומים; והוא הדין ילדים רכים ואמותיהם שהם בבחינת “אוכלים ואינם עושים”, הם הולכים למיתה באופן סיטוני ובצורה “תרבותית” על ידי הרעלה באֵדי גז או על ידי המתה בזרם חשמלי. בנוגע לגולים מסוג הנזכר אין שום חמלה ואין שום מדת רחמים. אלה המה אנשים מיותרים שאין להחיותם ולהאכילם. מנת לחמם, אפילו כשהם קונים בכספם, דרושה לעובד, שהשלטון הנאצי נהנה בעבודתו. בעקר אין ליהודי זכות לחיות; אלא שאפשר לדחות את מותו לאיזה זמן כל זמן שיש צורך בעבודתו. בגמר העבודה גם אלה ילכו למיתה. אין זו אלא ארכא זמנית.

המתת אלפי איש הפכה ל“בעטריב” שהרבה ידים עסוקות בו. אחרי יציאת נשמה פושטים את החללים. מלבושיהם, כתונתיהם ונעליהם אינם הולכים לאבוד. ערמות ערמות הן נצברות ונמסרות לחטוּי, לתקון ולפריעה. מאות יהודים עסוקים בעבודות הללו. והנאצי, שאוהב אמת הוא, מודה ואומר שעבודת היהודים משביעתו רצון. זריזים הם, בעלי תפיסה ומבינים דבר מתוך דבר. זכות זאת עמדה להם, לפועלים היהודים, שמותם נדחה לזמן בלתי קבוע ויהיו אחרונים – ליריה.

כמעט כל יום נגזרת גזרת גירוש על קבוץ יהודי אחר. בכל יום מובאים מחנות גולים חדשים. ובכל יום אלה הולכים לעבודת פרך, ואלה הולכים למיתה. אין ה“בעטריב” הנורא פוסק מעבוד; וביחד אתו הכליון הפיסי של יהדות פולניה.

כל האמור נוגע ליהדות פולניה. ויהדות אוקראיניה? ויהדות רוסיה? ויהדות ליטא? עם שלם עומד על סף הכליון!

11.7.42

ספורי הפליט הכניסוּ בהירוּת בענין הכליון הפיסי שנגזר על כנסת ישראל בפולניה הנכבשה. עד כה ידענו שהפרוצס של הכליון הפיסי כבר התחיל; שהוא ישנו במציאות; שרבבות יהודים כבר הובאו לקרבן על מזבחו; אבל אופן התגשמותו היה מכוסה ערפל. הגולים האובדים צללו כעופרת במים אדירים וקולם לא נשמע עוד בין החיים. ומקורות אחרים היו סתומים וחתומים לפנינו. כשאין ודאות עוד מהבהבת תקוה בלב. מעתה – הכל ברור וסר כל ספק בנוגע לעתידנו.

וזהו עתיד איום ונורא. קשה המיתה; קשים הימנה הרגעים שלפני המיתה; ועוד יותר קשה מהם המצב הפסיכי של הנדון למיתה המוכרחת לבוא אלא שזמנה בלתי קבוע.

שבט יהודי שלם נדון למיתה, אלא שכל אחד צריך לחכות עד שיבוא תורו. החיים נעשים אז קשים מנשוא. החשק לחיים אמנם דוקא אז הולך ומתגבר; אבל הפעילות באותם החיים הזמניים, שימיו או שבועותיו ספורים, הולכת ומשתתקת. אמנם אין מצב פסיכי זה נותן את אותותיו בהמוני הגיטו. עוד בערבי מיתתם הם שקועים בראשם ורובם ב“עסקיהם”, כביכול ובהולים על ממונם כאלו עוד חיים ארוכים לפניהם והזריז משתכר. אבל החוגים המשכילים שעיניהם בראשם מתהלכים כאבלים.

אמנם אין זה הנסיון הראשון בתולדות ישראל של כליון פיסי. בכל דור ודור קמו עלינו לכלותנו. אבל לא הרי הנסיונות הידועים לנו מתולדותנו כהרי הנסיון הנוכחי. אינו דומה כליון פיסי שאינו אלא תוצאה מהתפרצות בת רגע ושל המונים נלהבים משוסים לרציחות ולשפיכת דמים לכליון פיסי שהפך להיות מטרה ממלכתית ושלשם הגשמתו נבנה אפאראט משוכלל שהכל נסדר בו במחשבה תחלה ועובד בקביעות ובטמפוֹ שנקבע מראש. הרי זה משרד קטלני שידי גרמנים יצרוהו ויכוננוהוּ. ויש להעמידו על חזקתו שבפעולתו הרצחנית אין מקריות וארעיות אלא שיטה מעובדת ומחושבת לכל פרטיה האיומים. נוצר “בעטריעב” בלשונם שהמכניסמוס שלו פועל בלא הפסק ופריונו בטוח מראש. בראשונה ניתנה הסיסמא על ידי ה“מנהיג” ומשרתיו רוזנברג – געבבעלס ובזה נסדר הצד הרשמי, הדקורטיבי. ותיכף לזה התחילה ההוצאה לפעולה. הענין עבר מעתה לידי השלטון הפועל, העושה את מלאכתו באמונה הדרושה.

יום יום מובאים אל מחנה-הגולים גולים יהודים חדשים ויום יום מוּצאים מתוכו מחנות חדשים הנמסרים לעבודת פרך ולחרבו של מלאך המות. חדשים לבקרים – אלה באים ואלה יוצאים. ה“בעטריעב” הקטלני אינו פוסק אף ליום אחד. ואין זאת, חלילה, עבודה רצחנית בלתי לגלית. אדרבה, הדבר הוכרז באזני כל באי תבל; נתקבל איפוא הכשר פורמלי.

הפליט נמלט על נפשו וסיכּן את חייו, כי בהיתפשוֹ היה מתחייב בנפשו. אבל מרוב יאוש ומקוּצוֹ בחיים החליט לעשות נסיון של בריחה, אם יצליח – מוטב, ובאם לאו – מה לו מיתה מוקדמת ומה לו מיתה מאוחרת. בין כה וכה אחריתו לאבדון. והנה הצליח. הנהו יליד גרמניה שהוגלה עם כל הגולה הגרמנית. בנדודיו אבדו בדרך אשתו וילדו. אין קשרי המשפחה מחייבים את הנאצי. מהונו הקודם הספיק להציל משני האריות מרגליות אחדות שהיו חבויות אצלו והחמסנים לא גילוּן. והנה פעם נזדמן לו המקרה לעבור על יד פלטפורמה גדולה שהולכים ומטעינים עליה מלבושי המומתים בכדי להובילם אל בתי המלאכה לחטוי או לתקון. אז נגש אל הנהג והציע לפניו מרגלית אחת אם יתן ידו להצילו. – כיצד? שאל. – אשתטח על המלבושים המוטענים ואתם תטעינו עלי עוד מלבושים וכסוני; אם אחנק – אחנק; תהא מיתתי כפרתי! הנהג הסכים. מחיר המרגלית לא ידע: כי למאי נפקא מינה?! הנסיון הצליח. בדרך לא נחנק ולא נתפש.

13.7.42

העתונות הנאצית מריעה קול תרועה על נצחונותיה הגדולים בחזית המזרחית “נגד טימוֹשנקוֹ” שלא יוסיף קום, כי הוכה מכה נצחת; על הטבעת האניות האנגלו-זכסיות הנושאות חמרי מלחמה וכלי זין בשבעת ימי התבל בשביל “הידידים” הסוביטים; ועל רוממל "המפליא לעשות על חוף אפריקה הצפונית “ממצרים ועד הנה”.

הרעש הנצחוני דרוש לו לנאצי כדי לתת חזוּק לרוח המולדת, שהתחילה יורדת במשך החורף ובאביב שעבר לבטלה. אבל יש לנו אינטואיציה שאלה המה נצחונות עשויים על ידי געבבלס בברלין, נצחונות מיניסטריאליים במשרדי המיניסטריון לתעמולה ולא צבאיים בשדה המערכה.

יהודי הגיטו בשלהם: מפלתו מוכרחת לבוא – ותבוא. נצחונותיו שעל הניר אינם עושים רושם. בהשואה אל כחו וגבורתו של אשתקד חולשה נכרת בו. והא ראיה: במשך שני השבועות מיום שהתחילה האופנסיבה החדשה שלו כמעט על עמדו יעמוד. כבוּש ווֹרונוזש הוא רק “תקיעת יתד” שהתפתחותה הרת סכנות. החזית הרוסית בכלל לא רק שלא נתערערה, אלא שטימושנקו “המוּכה” התחיל השתערות בכחות גדולים במקום אחר. גם יד רוממל יבשה. נשאר עומד על גבול מצרים והמדבר. בני הגיטו כבר סבבוהו והקיפוהו ועשו ממנו תל עולם.

בקצור: אורה ושמחה ליהודים! אבל ר' הרש שלי אינו מקבל תחנונים – הנצחון הסופי – אפילו אם יבוא אנחנו לא נזכה לראותו… בכל אופן יעשה בנו כּלה…

ל“נקמת המאה” יש פרטים נוספים.

ראשית – בין הנהרגים נמצאו עשר נשים. לנטילת נשמה השוה הנאצי אשה לאיש. ולא עוד – אלא שקרבן נפשה עוד יותר רצוי בעיניו: תחדל להעמיד ולדות ותביא כליה על שונאיהם של ישראל.

שנית – אף בהריגה זו צרף הנאצי מדת הרחמים למדת הדין. בכדי לכפר עווֹן הגיטו דרש הנאצי מאת הקהלה לערוך רשימה של מאה אנשי שם, בחירי העדה הורשאית שיפשטו את צוארם לשחיטה על עוון כל עדת ישראל. ה“קהלה” נזדעזעה. התחכמה איפוא להמציא חליפין: יבואו אלה שכבר סרחו ונתפסו בחטאם. ברשימה ערוכה על ידי “הקהלה” היה הנשיא נמצא בראשה. בקצור: החליפין הצליחו. הודות ל“הצלחה” זו נהרגו מאה איש על לא חמס בכפם.

שלישית – הנהרגים הובאו לקבורה לא בפרגה, אלא בבאביטש. חפרו קבר לעצמם בעודם בחיים; וקברנים יהודים שהובאו בעוד מועד למקום ההרגה עסקו בקבורתם.

בת גרמניה! אשרי מי שיאחז ונפּץ את עולליך אל הסלע!

עשרת הימים האחרונים – ימי מהומה ומבוכה בגיטו!

נתחדשה גזרת “מחנות-העבודה” שאינם אלא הכנה למות. מיום פרוץ המלחמה עם רוסיא בטלו המחנות והגיטו שקט. השתא – הגזרה נתחדשה. בכל בית תאניה ואניה. הקהלה נצטותה להספיק אלף וחמש מאות צעיר. והדבר נמסר למשטרה היהודית. התחילה איפוא בשעות הלילה לחזור על פתחי המועמדים ורשימה בידה. עם בואה יללות ובכיות עד לב השמים. אבל המשטרה, אף כי יהודית היא, מקשיחה את לבה ועושה את המוטל עליה. ומפני שכל גזרה במהותה אינה אלא עסק למגשמיה אף כאן עסק. במקום אלף וחמש מאות מוציאים מבתיהם אלפים; ביניהם אף חגרים ופסחים ובעלי מומים. אלף וחמש מאות נמסרים לנאצי; וחמש מאות משתחררים לאחר שהם נותנים כופר נפשם – למשטרה היהודית. בפעם האחרונה הגזרה החמירה: אף בעלי מומים לקוחים. אלא שהבריאים ובעלי כח אלא לעבודה; ובעלי מומים ותשושי כח– לאבדון וכליון. לפני זה היו מבחינים בין בריאים וחולים; עכשיו – אין נקי.

מַכּר יש לי בחצרי שבנו גיבּן. אפשר היה לתת פדיונו. מכרי לא רצה תת דוקא מפני שבנו בעל מום הוא ובטוח היה שישחררו אותו על פי דין. אבל טעה, לוּקח – ולא שב!

ההורים, שאמידים הם, שקועים בתוגה אין קץ.

15.7.42

פתגם עממי שגור בפינו: “תולעת שקננה בחזרת חושבת אותה למתוקה”. משנדחקנו לגיטו לאסירים דמינו. חיי המאסר, עוּלן של הגזרות שאינן פוסקות והולכות ומתחדשות בכל יום, השפלות שהיתה ללחם חוקנו, העוני והדחקות שהולכים ומוסיפים עם הסתתמות מקורות היניקה, ובכלל, כל המַרטירולוגיה האוכלת אותנו בכל פה ושעשתה אותנו לבזויים וחדלי אישים אף בעינינו הפכה אותנו לבעלי מדות נאצלות: לנעלבים ואינם עולבים, לשומעים חרפתם ואינם משיבים; והעקר: למסתפקים במועט.

כל קרן אור הנשקפת לנו מרחוק משובבת את נפשנו. כל שביב תקוה המתחיל מתנוצץ באופק חיינו מעודד אותנו שעוד חיה נחיה ונשוב לכבודנו הראשון. מחופש אמתי כבר נגמלנו. דיו לנו קורט של חופש בכדי לעודדנו ולשמחנו. מסכימים אנו אף לתנאי חיים קשים ובלבד שנזכה להגיע עד הסוף.

היום עשה לנו הנאצי: “הנחה”: המעיט את שעות העוצר בשעה אחת. מהיום (15/7) עד השלושים לספטמבר 42 שעות העוצר מתחילות לא מתשע בערב אלא מעשר. רוָחה פורתא. האומנם?

מה זאת עשה לנו אלהים?

שלטון עריץ וברברי שחושב כל הימים לכלותנו ושחרבו גוזרת בנו על ימין ועל שמאל – ההוא יעשה לנו אף מקצת הנחה כדי שירוח לנו?

אבל – אל תתמה! אם ראית נאצי מיטיב עם היהודי דע לך שלעצמו הוא מיטיב. גם הפעם לא לטובת בני הגיטו כיון הנאצי אלא כדי להוסיף שעת-עבודה אחת ביום לפועלי בתי המלאכה (שאפין בלעז) כשהעוצר מתחיל בתשע מפסיקים את העבודה בשמונה; וכשהעוצר יתחיל בעשר יפסיקו בתשע. הרי לך שעת עבודה מיותרת ליום!

ההכנות לעונת החורף בכל תקפן. מן הצורך יהיה לחרוף עוד חורף אחד בערבות רוסיה. ולפיכך – ידי כלם מלאות עבודה. בכל יום הולכים ונפתחים בתי מלאכה חדשים לאומניות שונות. ודוקא הפועל היהודי, האינטליגנטי והבר דעת, רצוי לנאצי. אין כמוהו לזריזות, להסתגלות למצב החדש ולהסתפקות בלחם צר ומים לחץ. לפי הסדר המקובל נוהגת הקומנדטורה הצבאית למסור את הזמנותיה לפירמות גרמניות (סטאֶבבנס ³¹⁰ועוד) שהן ציביליות; והפירמות הללו מתקשרות עם בתי המלאכה היהודים. הן הן המתווכות בין שלטון הצבא ובין בתי המלאכה היהודים. וגדולה המלאכה המשותפת שמקרבת את הלבבות. רבבות הפועלים היהודים המנוצלים במדה אקספלוטטורית שאין למעלה הימנה, מכניסים רוָחים עצומים לפירמות הקבלניות. הן מתעשרות משוד עניים וזעת אבינים. הפועל היהודי הרעב והמדוכא מסתפק בשבעה זהובים ובלגימת מרק בעד שתים עשרה שעות עבודה ליום. די לו בקב חרובים ובלבד שהוא בטוח שלא יהיה גולה ממקומו. העובד הרשום נהנה מ“זכויות” יתרות. יחס הנאצי אליו כיחס העגלון אל סוסו: הוא מאכילהו ומשקהו בכדי שיוכל לשאת בעוּלו. בלעדו חשוב כמת. והפועל היהודי איננו מקבל, חלילה, אכילה כדי שׂבעו אף לאחר שמעניקים לו ארבעה קילו לחם יתרים מאשר לאוכלוסיה “הבלתי-עובדת”. איך שהוא – והפועל היהודי הרשום בבית-מלאכה נעשה לבן יקיר שהנאצי זקוק לו. וזכותו עמדה לנו – כך מחליטים יודעי דבר – שנצלנו מגזרת הגירוש. כבר נגזרה גזרה לגרש שבעים אלף יהודים מן הגיטו בכדי לעשות קצת רוַח בגיטו. אבל הפירמות הגרמניות ששיח ושיג להם עם בני הגיטו ושבלעדם לא תוכלנה עמוד, התנגדו לגירוש. הן היו לנו למליץ טוב והגנו עלינו בכל כחן.

ובאמת “רוַח” לנו קצת: קרוב למאה אלף יהודים מתפרנסים בדוחק אבל קיומם הזמני בטוח. נצלנו מגירוש שהיה מביא עלינו כליה גמורה. ועוד שלישיה לנו: שעות העוצר נתמעטו בשעה אחת!

ואל יהא דבר זה קל בעיניך:

גם שעות העוצר הביאו לנו הרבה קרבנות. הנאצי מחמיר מאד בדיני העוצר. אם תאחר לשוב הביתה או לצאת למלאכתך ברבע שעה לפני או לאחר הזמן הקבוע אתה מתחייב בנפשך. אין לך יום שלא יפלו חללי יריה מבין המאחרים והמקדימים. מעתה – מספרם ימעט.

ועם כל “אשרנו” תולעת אחת מכרסמת בלבו; זאת אומרת: נחרוף עם הנאצי! היספיקו לנו כחותינו?

אך זוהי טרגדיה עמוקה כשאול: לעזור במו ידיך לשונאך ולחלצהו מצרתו בכדי שיקום עליך ויהרגך נפש.

16.7.42

אין לך יום שאין צרתו מרובה משל חברו!

יש גזרות ויש גזרות. יש גזרה טוטלית, הפוגעת בכלל ישראל, המדלדלת את כל הקבוץ היהודי ומדכאו עד לעפר. ויש גזרה הפוגעת רק באלפי או במאות משפחות ומביאה עליהן שואה.

הפעם פגעה גזרת הגירוש באלפי איש אזרחי חוץ לארץ, שלפני פרוץ המלחמה עם רוסיה ועם אמריקה העדיפו אותם והשתמשו בזכויות יתרות. ראשית היו פטורים מ“תו החרפה” שנית – איש לא הפריע בעדם מעבור את הגבול מהכא להתם ומהתם להכא; וכיוצא בזה. חבה יתרה היתה נודעת להם מאת הנאצי בכדי שלא להקניט ובכדי שממשולותיהם החוסות עליהם לא תמדנה לו מדה כנגד מדה.

הפעם נהפך עליהם הגלגל. נעשו שבויי הנאצי. וכל נופל בידו אין לו תקומה. כשהוכרזה ההרשמה לא"י לשם חליפין לא שכחו גם אזרחי חוץ לארץ. ³¹¹ הכנוי הזה מוציא מן הכלל רק יהודי גרמניה הגולים והמגורשים, יהודי צ’כיה ויהודי פולניה לשעבר. חוץ מאלה כלם לסוג אזרחי חוץ לארץ יחַשבו. בנוגע להם הרשמתם היתה חובה. פעם כבר התחייבו בהרשמה; אלא שההרשמה הראשונה לא הספיקה לו לנאצי. נתחייבו איפוא להרשם שנית. וחסד מיוחד הראה לעבריינים, שאם לא נרשמו מאיזו סבה שהיא בשעת ההרשמה הראשונה יהיו פטורים מכל עונש אם ימַלאו את חובתם הפעם. עווֹנם יסולח להם.

ההרשמה השניה לא השאירה אף נפש אחת מחוץ לרשימה. ותוצאותיה נודעו לנו אתמול: כל אזרחי חוץ לארץ הנרשמים נתחייבו במשך שעות אחדות לקחת עמם מזוודת יד שמשקלה לא יעלה על עשרה קילו ועשרים זהובים במזומנים ולעבור אל ה“פאוויאק”. מה יהא גורלם – אין איש יודע. האם בני חליפין יהיו והנאצי יעביר אותם לשויצריה כפי המדובר עם ה“צלב האדום” הבין לאומי; או שהשבו בתור אויבי ה“רייך” ויועברו לתוך איזה מחנה-רכוז.

איך שהוא – ואין לשער את עומק הטרגדיה של המשפחות הללו.

כדי להביא על המשפחות דלדול חמרי מודיעים להן על דבר החובה לעקור את דירותיהן שתים, שלש שעות לפני הגירוש. הבהלה מעבירה אותן על דעתן ועל מנוחת נפשן. מצילים מכל הבא ביד. חילך עובר לידי זרים, בבחינת שורך טבוח לעיניך, ואין לאל ידך להושיע. אין זו אלא שיטה של שודדים וחמסנים, אבל אין למי לצעוק. עבודת-חיים שלמה הופכת להפקר. ערום כיום הולדתך אתה גולה ואינך יודע מתי יתמו נדודיך.

אין לתאר את היאוש הממית שתקף את האומללים האלה.

שכול ואלמון באו עליהן כתוּמם ביום אחד!

אלמלי נמצאתי בישיבה תלמודית הייתי שואל:

– ילמדנו רבינו: גוי שנקבר בין מתי ישראל – מה דינו לכשתהיה “תחית המתים”? היקום על רגליו – ויחי? או “יחיון מתיך” כתיב; “מתיך” דוקא של ישראל ולא של עכו"ם?!

מעשים בכל יום המה, שצעירים פולנים, מועמדים למות, מובילים בעצם היום באוטו צבאי מעבר לגבול ומומתים מיתת יריה בראש הומיות, לעיני אלפי עוברים ושבים.

מקרה כזה קרה שלשום ברחוב אורלה. מי הוא המומת? שאריי הוא – אין כל ספק; אבל סבת מותו אין לדעת בברור, אלא שמעמידים על החזקה שמן המבריחים הוא. ההברחה היא עבודה שמקרבת את הלבבות היהודיים והאריים ומאחדת אותם בין לאושר ובין הצרה.

על מה זה ולמה הובא אל הגיטו כדי להמיתו? כדי שלא להקניט את האריים. מיתה מכוערה כעין זו היתה מרגיזה את הלבבות. הקבר היה נושא להפגנות. ולפיכך – טוב להעלים את כל הענין. אל הגיטו יובא – וכאן תהא קבורתו. בני משפחתו יודעים רק שאוּסר ולא שהומת. ה“עגלה” היהודית מעבירה אותו תיכף לנפיחת נשמה אל בית הקברות היהודי ושם הוא נקבר ומוצא מנוחה נכונה תחת כנפי – שכינת ישוּ.

בנוגע ל“תחית המתים” – הדבר צריך עיון.

יהי רצון שמיתתו תהא כפרתו על חטא שחטא בחלוּל כבוד גזעוֹ…

19.7.42

למרטירולוגיה שלנו אין סוף. היום עבר על הגיטו יום מלא חרדות. נפוצו שמועות שלא פסקו שנגזרה גזרת גירוש על סוגים ידועים של יושבי הגיטו. קודם כל – על אלה שאין להם “כרטיס עבודה” (ארבייט’ס-קארטע) כלומר: אינם רשומים ב“משרד העבודה” אף על פי שהם עסוקים באיזה מסחר או משלח יד באופן רשמי על סוג המבוטלים יחשבו. אחריהם – רבבות הפליטים שמתפרנסים מן הצדקה ונופלים למשא על הצבור הגיטואי. שלישית – כל האוכלסיה הבאה בימים, שהיא בבחינת אוכלת ואינה עושה, כגון: הורים שעל בניהם פרנסתם, או אלה שמתכלכלים מתמיכות המתקבלות מחוץ לארץ. לכל האלמנטים הללו אין הנאצי זקוק. מנת לחמם הולכת לאבוד. הזיקנה שהיא בעלת זכויות מיוחדות אצל בני תרבות אבדה זכותה אם היא יהודית וזקוקה לחסדו של הנאצי המחוסר תרבות מוסרית. כל הסוגים הנזכרים למעלה מהוים אוכלוסיה של למעלה ממאת אלף איש. כל אלה – מן הצורך להרחיקם מן הגיטו ולגרשם וממילא להמיתם ולהביא עליהם כליה פיזית. מהם יומתו תיכף ומיד, מיתת יריה או מיתת הרעלה; ומהם – מות ימותו בענים מיתת רעב או מיתת דבר במקום גלותם. ועוד זאת לדעת. הגירושים הראשונים מחבל ווארטאה בשנת 1939/40 היו הומאניים ואנושיים בהשואה אל הגירושים האכזריים והבלתי אנושיים שבשנת 1942. לזעמו וקצפו על ה“יודען” אין שעור ומדה. להם אין תקנה אלא לעבור מן העולם.

הגולים הראשונים היו הולכים למקום שרגליהם היו מוליכות אותם. כל אחד יכול היה לבחור במקום שאִוָה למושב לו כאות נפשו. היחס אל הגולים האומללים אמנם היה אכזרי, אבל לא גןרשו במחשבה תחלה בכדי להמיתם. לא כן עתה. הגולים הנחמסים והנגזלים נמסרים לידי ז’נדרמים נאציים ומובלים הם בקרונות סגורים תחת פקוחם אל מקום בלתי ידוע. וזאת אומרת: הולכים למיתה. גולי הגירושים האחרונים (כמו: גולי לובלין ודומיהם) צללו כעופרת במים אדירים; אין זכר למו. פשוט, אבדו, הלכו לאבדון. הובאו לאיזה “בעטריב” עם קרמטוריום ושם הם מומתים ונשרפים. כהיום – אין גזרת גירוש אלא גזרת מיתה.

ועתה – צא וראה מה שנעשה בגיטו הורשאי לשמע בשורת הגירוש, המתעתד לבוא עלינו. איש לא ידע את מקורה. ומפני זה לא היה לה נוסח אחד אלא הרבה נוסחאות. פלוני הביא אותה בצורה זו ואלמוני בצורה אחרת. במקום שאין עתונות וכל החדשות נמסרות בלחישה מפה לאוזן יש מקום לפנטסיה אישית ולכל מיני הוספות ונופכים שכל יושב קרנות מנדב כיד הפנטסיה הטובה עליו משלו. הפרחת שמועה – בין אמתית ובין פנטסטית – הרי היא עושה לה כנפים וכחץ מקשת תעוף מקצה הגיטו ועד קצהו. לא יעברו רגעים מועטים והיא תשוב אליך מסורסה ומעוברת צורה עד שלא תכירה.

לבהלה אין קץ. בלב כל אחד חרדה לגורל חייו. היהיה בין המגורשים והגולים? הישתה את כוס התרעלה? הימות מיתה אכזרית ומכוערה על ידי ז’נדרם נאצי טמא נפש? המצב הנפשי – קדחתני. בשעות הבוקר – הגזרה נגזרה ואין להשיבה. בצהרים – ה“קהלה “מנהלת משא ומתן. בשעה זו מתקיימת בהיכל בריהל ³¹²מועצה שבה משתתפים: הקומיסר של הגיטור אאורסוואלד, טשרניאקוב, הללר ובאי כח ה”גסטפה”. הגזרה הנוראה תלויה ועומדת יש פנים לכאן ולכאן. נושאים ונותנים ושואלים בעצת ברלין. ברלין מתנגדת. עוד זה מדבר וזה בא ומספר: טשרניאקוב מציע עשרה מיליונים כדי לבטלה. אתה קלוע בין תקוה ופחד. קשה להאמין שאין זה אלא שאנטאז' לשם תאות בצע. הנאצי אמנם שואף להון ולבצע: הון גזול הוא יסוד נשמתו. אבל לא לגבי יהודים. ראשית – אין לו לחכות עד שהיהודי יתן; מאת היהודי לוקחים. יש שלוקחים את רכושו; יש שלוקחים את נפשו; ויש שלוקחים את רכושו ונפשו כאחד. אין הנאצי זקוק לשנטאז' בכדי להוציא כסף מאת היהודי. ושנית, אם הגזרה היא, לפי דעת הנאצי, לטובת המדינה או לטובת הגזע לא יועיל הון ביום עֶברה. נמוקים כספיים, נמוקי רוָחים, נמוקי טובת הנאה אינם באים בחשבון. אבל עד שאתה משער בנפשך: הן או לאו?! והנה שמועה חדשה: לא דובים ולא יער! כל השמועה אינה אלא פרי הפנטסיה החולנית שהיא נחלת בני הגיטו. טשרניאקוב בעצמו אינו יודע מטוב ועד רע בכל הענין.

מתפזרים והולכים הביתה.

אבל אין מן הנמנע שאם הלילה יעבור עליך בשלום ותזכה לאור הבוקר תמצא מודבקת בקרן הרחובות מודעה גדולה שהסוגים הבאים בשמותיהם למטה מחוייבים לעקור מן הגיטו במשך עשרים וארבע שעות.

תולה הגיטו על בלימה!

20.7.42

הגיטו שקט. כל השמועות הנוראות נתבדוּ, ונתבדוּ ממקורות בעלי סמך. חוגי הקהלה מכחישים ואומרים: לא מניה ולא מקצתיה. שום הצעת גרוש לא הוצעה; אף לא דנו על דבר זה. כל הבדותות על דבר ישיבות ונתינת שוחד הן פרי הדמיון החולני. ההמונים בהולים על חייהם וסכנה בכח הופכת בעיניהם לסכנה בפועל. השמועות הגיעו לאזני הנאצי ויחרה אפו. גסטפאי אחד הואיל להגיד: “המפיץ שמועות כאלה – עוונו קשה מנשוא. נתחיל בחקירה ודרישה ומי שיתפס בחטא זה ירה יירה”!

ואף על פי כן – מי היה המתחיל בדבר? אין עשן בלי אש. שמועת שקר כזו לא יצאה מפי איזה יחיד שהשפעתו אפס. הפעם הוליד את השקר איזה חוג צבורי שיש לו ענין מיוחד בהפצתו. לשם איזו מטרה? אף זה קשה לקבוע בודאות גמורה. אין אפילו קרקע כל שהוא לחשוד בחוג פלוני או אלמוני. כל הענין נשאר סתום וחתום עד עת מצוא. וכשנזכה להגיע לימים טובים מאלה יגלו לנו הרבה סודות וביניהם אולי אף סוד הבהלה שקמה בגיטו הורשאי ביום א‘, ה’ תמוז תש"ב (19/7.42). מי זה הולידה? ומאיזה מקור יצאה?

הצרה המדומה עברה. לע“ע נשב אל עקרבים בגיטו המעופש ונאכל את לחם העצבים – אם ימצא לנו. אבל לעומת זאת קמה צרה ממשית, שאף היא הופכת את חיינו לגיהנם ומרעילה את חיינו; זו היא צרת הציד למחנות-העבודה. לנאצי יש חוסר בידים עובדות. לעבודה, ובפרט אם היא בחצי חנם, אף ידי יהודי ידים הן. הזמן קצר והמלאכה מרובה. והנאצי דורש מאת החוגים האחראיים לגייס שלושים אלף איש, שגילם אינו למעלה מחמשים וחמש, בשביל מחנות העבודה. אף אריים נצודים ונתפסים. אלא שהאריים נשלחים ל”רייך" לעבודה בשדה או בפבריקאות. והיהודים נשלחים למחנות-עבודה שאינם אלא גדודי-אסירים. אף ה“שאפים” הם בתי כלא לאסירים; אלא שזו היא עבודת פרך לאנשים “חפשים” במדה ידועה. ומחנות העבודה הם עבודת-פרך לאסירים. עד כה לא היתה הדרישה מצד הנאצי כל כך חמורה וריגורית. המשטרה היהודית, שעינה לבצע ולשוחד, הפכה את זה להכנסה הגונה. הרבה נצודו ותיכף נשתחררו – על ידי שוחד. נצודו אלף ושולחו מאה; תשע מאות מלאו את חובתם לא לנאצי אלא למשטרה היהודית, שחבריה המה טיפוסי ישעיהו הנביא. מעתה הנאצי מחמיר. שלושים אלף צעירי ישראל מחוייבים להתגיס לעבודה נאצית. ובאם לאו?

כבר איים שהעונש יהיה קשה שבעתים מגירוש. ונאמן הוא הנאצי לקיים את הבטחתו. הענין הולך ומחמיר.

הרי זה מעין מן הפחת אל הפח…

21.7.42

בחוצות הגיטו תשכל חרב. אוי לנו, כי אבדנו!

שלשום היתה מהומת הגירוש. אתמול נחו קצת הרוחות. והיום שוב מהומת החרב. יש סמנים לדבר, כי הכליון הפיזי שבעירות הקטנות התחיל פועל עוד לפני שנה מתחיל כעת להתגשם אף בגיטו הורשאי. הנשול החוקי לא הגיע למטרתו. הוא אמנם סייע והועיל לדלדול החמרי, אבל בני הגיטו שזריזים ופקחים הם, והעקר: שמסתפקים במועט הם היו חיים וקיימים אף בתנאי חיים רעים. היתה חששא מבוססת שעל אף כל הרדיפות החוקיות “יודע” יזכה להגיע לימים טובים מאלה ולראות במפלת הנאצי. ולפיכך – אין עצה אחרת אלא כליון פיזי. ויום כאותו יום שעבר עלינו היום מסייע הרבה להשגת מטרת הכליון.

הפעם אין לנו עסק עם חוקים כתובים, עם תורה שבכתב כעין חוקי נירנברג, אלא עם מנהג אשכנז, עם הלך-נפש המני, שכל ז’נדרם וכל גסטפּאי עושה על דעת עצמו, אבל בהתאם אל רוח-השנאה השוררת בחוגים הנאציים.

הא לך עובדה: על יד חלוני ולנגד עיני אירעה. היא פגעה בעצבי כזוָעה השוברת את הגוף והנשמה יחד:

ברחוב נובוליפקי 17 יושב הד"ר שטיינקאלק. רופא פופולארי ובן אדם חשוב. נקי מכל חטא ומום אין בו. גבה קומה ורפרזנטטיבי, אחד מבני העליה שבגיטו. לצערנו ולאסונו עזב את הבית בשעה בלתי מוצלחת.

על יד השער 26 ברחוב קרמליצקה השיגוהו מאחוריו ארבעה מרצחים, שני ציבילים מגזע גרמני (פאלק’ס-דייטשען) ובלויתם שני ז’נדרמים. אחד מהם בעט ברגלו בד"ר שטיינקאלק, כדרכו תמיד לעשות בגיטו.

הד"ר הנעלב, שבפניו היתה ניכּרת התמרמרות גדולה, פנה ושאל:

– על מה זה ולמה תכוני? היש בי חטא?

מיד נצטוה על ידי אחד המרצחים להכנס אל השער. ובהכנסו – שוב לא יצא: תיכף הוציא רובה ושלח חץ אל רקתו. בן-רגע והד"ר הנכבד נפח את נשמתו. אין זה אלא שצדיק היה אותו האיש: מיתה מהירה והלויה רבת-עם. רחוב קרמליצקה הוא מרכז התנועה והיריות בעצם היום לעיני אלפי עוברים ושבים משכו אליהן המון רב.

המרצח הלך לדרכו ומחה את פיו: לא פען אָון; כי הלא יהודי הרג.

אלה תולדות החנוך הנאציסטי!

באותו היום הומת שוטר יהודי. הז’נדרם מצא בו איזה פסול. העונש בא תיכף לחטא בלי פסק בית-דין, עד שהגיע למקום העונש נצטוה ללכת כשידיו חבוקות ותלויות על צוארו. אין זה חוק אף לא מנהג. אלא כך רצה הרוצח. מובטח לו שיקבל “ריטער קרויץ”… ³¹³

ובנלבקי 13 הומת שוער הבית. ז’נדרם נאציי רדף אחרי אדם צעיר שהיה חשוד בעיניו. הנרדף התחמק מהרודף ונעלם לפי השערת הרוצח בחצרו רחבת-הידים של הבית הנזכר. השוער הומת על שלא גלה את מקום מחבואו המדומה של הנרדף. נפש תחת נפש.

ובחוצות הגיטו עברו כפעם בפעם מכונות שתפסו סתם יהודים; לא צעירים למחנות עבודה אף לא אנשים המוכשרים לעבוד איזו עבודה מסוימה, אלא סתם יהודים בעלי בתים, שמראיהם החיצוני ומלבושיהם מעידים שעל סוג האמידים יחָשבו. על טיפוסים כאלה שופך הנאצי את כל זעמו. האומללים נתפסו והובלו לאיזה מקום. בודאי – למקום שמשם לא ישובו. ובכן כלל גדול בגיטו: הנופל בידי הנאצי שוב אין הצלה מידו. שוב לא יזכו לראות באור החיים.

ושוב באותו היום: ברחוב חלודנא 20 הומתה משפחה שלמה בביתה. על דבר טרגדיה משפחתית זו אין לי ידיעות מדויקות. אבל העובדה כשהיא לעצמה אינה מוטלת בספק.

על יד הגשר שעל פרשת הרחובות זשעלאזנא-חלודנא בדקו כל עובר ושב, כל עולה ויורד. מיד פסקה התנועה, כי כל אחד נמלט על נפשו. בן-רגע והרחוב נתרוקן. הקצינים הנאציים נשארו מחוסרי עבודה. אבל בינתים הספיקו לבדוק ולעכּב עשרות איש ולהעלימם. הרי הם כאלו עברו ובטלו מן העולם. והסנסציה היותר גדולה: נאסרו התנינים הגדולים, אילי העם, אנשי שם קרואי מועד, ביחוד מהעומדים בראש מחלקת ההספקה שעל יד הקהלה והמה: א. געפנער, וועליקובסקי, שטולצמאן ³¹⁴ואחרים. אין ספק שזה סמן רע לנו. סמנים מבשרים רעה כאלה נראו בכל המקומות שהיו צפויים לגירוש. הגיטו נזדעזע. אבלות על כל פנים. כל אחד מרגיש שחייו הם הפקר; שכפשע בינו ובין המות. נתמעטה התנועה ברחובות כדי שלא יזמין המקרה להפגש עם המרצחים הנאציים שפגיעתם מות ואבדון. בתי הקפה נתרוקנו; הגנים נסגרו. כל אחד חולף ועובר דרך הרחוב כצל. כל אחד מצטמצם בתוך עצמו שקומתו לא תהא בולטת יותר מדאי.

כל זה עבר עלינו בערב תשעה באב תש"ב.

22.7.42

בלילה זה יבכיון בני, תש"ב.

בחיי! חסר אונים הנני להחזיק עט ביד. אני כלי מזועזע וראשי כואב. אני כולי שבור ורצוץ, ומחשבותי מבולבלות. איני יודע במה להתחיל ובמה לסיים. ראיתי את ורשה היהודית במשך ארבעים שנה במאורעותיה השונים שאירעו לה, אבל פרצוף כזה עוד טרם היה לה. עדה שלמה בת ארבע מאות אלף איש נדונה לגלות. את אשר יגוֹרנוּ בא לנו. להמונים היתה הרגשה אינסטינקטיבית שאיזה אסון נורא הולך ונוחת על ראשם. החוגים הרשמיים שלנו כחשו בעקר והעמידו כלפי הקהל פנים מאירים ושמחים; מה – גירוש ורשה? לא היו דברים מעולם! היהודים גוזרים על עצמם גזרות שאין להם שחר. הנאצי מקשיב אוזן להמדובר ביניהם וכן יעשה. אחזו בהערמה זו בכדי שלא להכניס בהלה. אבל כל זה לא הועיל. עוף השמים הוליך את הקול וההמונים הרגישו שגירוש ממשמש… לב עם יגיד לו. עוד בטרם שהודבקו מודעות-הגירוש בחוצות הגיטו ידענו, שדנין אותנו שלא בפנינו. בית הקהלה ברחוב גרזיבובסקי הוקף ז’נדרמים וסוּגר בפני מבקרים מן החוץ. המועצה היהודית נכנסה לישיבתה האחרונה בענין הגירוש ובה השתתפו אף באי-כח ה“גסטפה”. ידענו לכוון אפילו את הרגע שבו הגזרה נחתמה. מאור הבוקר עד שעה מאוחרת בצהרים היו השעות היותר קשות בחיינו. שביב התקוה נתלבה ונדעך. בארבע הודבקו מודעות: גורלנו נחתך!

מספרים שהיממלר מתארח בורשה וזו היא מתנתו שהשאיר ליהודיה. בקורו הקדים גם לגזרת לובלין; ולכן דורשין סמוכין. עוד אומרים: כיונו לפרסם את הגזרה בערב תשעה באב. ביום המוכן לפורענות, ביום שנגזר עליו שיהיה בכיה לדורות. אבל כל זה אינו חשוב. סוף סוף סמנים מקריים וארעיים הם, ולא הם גרמו ליצירת הגזרה. סבתה עמוקה יותר ויסודית יותר: השמדה גמורה לעם ישראל. וזו היא ההתחלה לקהלתנו האומללה.

המודעה אישרה את אשר היה ידוע בלעדה; כי סמני הגירוש נתנו אותותיהם עוד לפני זה. המשטרה היהודית מוציאה את הגזירה אל הפועל; והיא בתוך עמה יושבת. הסמן הראשון היה בטול נקודות הפליטים. יש מהם שעוברים אל הגלגול השלישי. כשיות נאלמות הועברו למקום בלתי נודע. על הפלטפורמה ישבו לא בני אדם חיים אלא צללים. אלה המה שארית הפלטה של הטיפוס ושל הרעב. מעתה כבר פלטה לא תהיה להם. חרב הנאצי תעשה בהם כלה, שהם הולכים למיתה – לית מאן דפליג.

הסמן השני – העברת האסירים מבית הסוהר היהודי שברחוב גנשה ושלוּחם לצד מזרח.

גם הם הולכים למיתה.

הסמן השלישי – העברת כל מחלקות ביה“ח היהודי שהיו מפוזרים במקומות שונים למקום מרכזי אחד, לביה”ח ברחוב לשנה.

גם אלה הולכים למיתה.

ועוד סוג רביעי היה הראשון לגירוש: קבצני הרחוב! למאותיהם נתפסו והועברו בפלטפורמות. לאן? אין איש יודע, אבל כל אחד מבין: לממלכת המות. צעקותיהם ויללותיהם הגיעו עד לב השמים. אבל מי שם לב לדמעות בשעת חרם כזו.

סמנים מובהקים אלה בשרו רעות. המודעה רק הוסיפה איזה פרטים להידוע גם בלעדה. ובאופן פרסום המודעה יש פרט מענין אחד: לא הקומיסאר של הגיטו אאורסוואלד הוא מחַברה אלא “המועצה היהודית”. צורת פרסום כזו אינה לפי הנהוג עד כה. אחר כך נודע שהקומיסאר הנזכר כבר נתפטר. סבת צאתו בדמוס בלתי ידועה. הקהלה – היא היא המפרסמת את הגזרה והיא היא שתוציא אותה אל הפועל. בזה היהודים מתנחמים. אך זה עם עקש ופתלתול! נאחזים כטובע בשבולת.

הגירוש איננו טוטלי. יש סוגים שעשו להם הנחות וגזרת הגירוש אינה חלה עליהם. ברשימה הבאה אפרט אותם.

אני מסיים והולך למנוחת לילה. אבל זה יהיה לי נדודי שינה. הנני בין אלה שהגזרה חלה גם עלי. שום זכות מיוחדת אין לי.

האומנם אזכה לסיים את מגלת יסורינו ברשימת נחמה?

23.7.42

רשמי היום זקוקים לעט-אמן. המה כבירים ועמוקים כל כך עד שאין שכחה חלה עליהם. מה שנחרת עמוק עמוק בנפש לא במהרה ישכח. ולפיכך לא יגרע מרעננותם אם אַעלה אותם על הגליון מחר. האם נשמע מה בפי הנאצי? בהשואה אל גירוש לובלין הרי לפנינו דוקומנט ליברלי, אף כי בעצם קיומו אינו אלא אכזריות וברבריות שלא היו כמותן לעולמים.

ראשית הוא קובע לעקר שכל היהודים בלי הבדל מין וגיל מחויבים להגר אל המזרח. ביתר דיוק: מהגרים אותם אף נגד רצונם.

אחר כך מובאים הסוגים שאין החיוב חל עליהם: יהודים העובדים בעסקים ואצל פירמות של ה“רייך”. המובן כאן: בתי המלאכה, שאפ’ן בלעז. שנית: פקידי המועצה היהודים וכל הסניפים העובדים מכוחה. סעיף זה פוטר מהגירה פקידים למאות ועם משפחותיהם אלפי איש. הוא כולל את המשטרה היהודית, את בתי החולים, את הטרנספר, את המחלקה להספקה, את בית-הקברות, את הפוסתה ואת שוערי הבתים. הרי זו ממלכה קטנה וסניפיה השונים ממלאים תפקידים ממלכתיים. סעיף אחד הוא תל שכל הפיות פונים אליו. בו נאמר: פטורים מההגירה והרשות להם להשאר בגיטו המה כל היהודים המוכשרים לעבודה; ואלה היהודים שעד כה לא הוכנסו אל פרוצס העבודה יכּנסו מעתה. הם יובאו לתוך קסרקטין ושמה יעבדוּ. ובאחרונה הערה חשובה מאד: בישיבה שהתקיימה בבנין הקהלה ביום 22.VII הרשה הממונה על ההגירה להשוות את פקידי ה“חברה היהודית לעזרה סוציאלית” בזכויותיהם אל פקידי הקהלה. וזאת אומרת: גם המה פטורים מהגירה. אסור למגורשים לקחת מטען יותר מחמשה עשר קילו. כסף, זהב, תכשיטים ועדיין אפשר לקחת בלי שום הגבלה. וזה מובן: את כל זה יגזלו מהגולים לא על הניר, אלא בדרך. תכסיס זה כבר ידוע לנו. זמן ההגירה מתחיל מהשעה העשתי עשרה ביום העשרים ושנים לחודש יולי שנת 1942. בעל מאציל מזכויותיו לבני משפחתו היותר קרובים לאשתו וילדיו. ותו לא. אם זקנה תלך בגולה; אב קטע – יגורש.

ועכשיו: היש הומניזם גדול משל זה? בני הגיטו מצאו קצת נחמה בסעיף המדבר על דבר כל היהודים המוכשרים לעבודה. לעבודה – זאת אומרת בין פיזית ובין רוחנית; אף הגיל חסר וזאת אומרת: כל אחד נכון לוַתר על לגימה חמה ועל מטה מוצעת בביתו וללון בקסרקטין ובלבד שישאר במקומו. להגרש – משמעו להכון לקראת המות. ומיתה אטית שהיא הקשה שבמיתות. הגולים לקוחים לכתחלה בכדי להמיתם. לעבודה אינם מוכשרים – ואוכל – לו יהא אפילו לחם צר – יתן להם הנאצי? נודע הדבר שהנאצי פושט את חלליו, פושט את שוּמנם ואת גוף הפגר מעביר באש. הרי זה על פי שיטה קבועה מראש. הבריאים והיוצרים ישחדו מכחם ואונם לתועלת הצבא הגרמני; והנמושות, בעלי המומים והזקנים ילכו למנוחת עולמים.

שיטה כזו – רק השטן יכול להמציאה.

אין זה אלא קוריוז היסטורי: היהודים עוזרים לנצחון הנאצי בכדי שיגרש אותם מאירופא ויביא עליהם כליה. והציניזם מגיע למדה כזו עד שהנאצי אומר את זה בפה מלא. יש לפעמים שעבודת פועל מוצאה חן בעיניו; אז הוא משבח אותו בפניו ואומר: “תבוא על שכרך כי תירה האחרון!”

עבודת הגיטו תפארת לו ולעובדיה. הגיטו יוצר פי שלש מאשר חייבו אותו. זוהי עבודה זריזה ושקדנית, המוציאה כלים נאים להנאת הנאצי. והפועל היהודי בא על שכרו בזה שהוא מגרש את קרוביו לארץ ציה וצלמות והוא בעצמו סגור בתוך חומות הגיטו.

הגירוש כבר התחיל. הוא מוצא אל הפועל על ידי המשטרה היהודית וממונה גרמני מפקח על זה. ביום הראשון הספיקה המשטרה היהודית את המכסה הקבוע ששת אלפים איש; ביום השני לגירוש הספיקה המשטרה רק ארבעת אלפים ושבע מאות איש אשה וילד. הנאצי בעצמו מלא את החסר.

זכורים לנו דברי המקונן: “בליל זה יבכיון בני”…

בשני הימים הנזכרים היה חלל הגיטו מלא בכיות ויללות, שאם לא מצאו נתיב לאלהי ישראל – סמן הוא שאיננו.

26.7.42

המאורעות הנוראים שטפוני; המעשים האיומים הנעשים בגיטו כל כך החרידוני, בלבלוני וערבבוני עד שאין לי שום יכולת, לא פיזית ולא רוחנית, ללכת בעקבות המאורעות ולהנציחם בעט סופר. אין בפי מלים להביע מה שעובר עלינו מיום שהוכרז הגירוש ומשעה שהתחיל. אלה שיש להם איזה מושג על דבר גירוש הסטורי מעלי הספר אינם יודעים דבר. אנחנו, בני הגיטו הורשאי, טועמים כעת את טעמו. אָשרנו הוא שימינו ספורים; לא אל המנוחה הנצחית, שלא זכינו לבוא אליה בחיים. בינינו לבין עצמנו כל אחד מתוַדה בלי לב ולב: מות זה העומד מאחרי כתלנו גואלנו יהיה, אלא קוץ אחד יש בו: לא נזכה לראות במפלת הנאצי שסוף סוף בוא תבוא.

יש מידידי וחברי שסוד יומני ידוע להם יעצוני ביאושם לחדול מכתוב: למה? ולאיזה צורך? התזכה לפרסמוֹ? האם הד דבריך יגיע לאזני הדורות הבאים? כיצד? באיזה דרך? אם תגורש לא תוכל לקחתו כי עיני הנאצי פקוחות על כל צעדיך; ואם אפילו תצליח להעלימו בשעת היציאה מוַרשה מות תמות בדרך: כי כחותיך לא יספיקו; ואם לא תמות מאפיסות הכחות תמות בחרב הנאצי; כי אין אף גולה אחד שיוכל עמוד עד אחרית המלחמה.

ואף על פי כן – אין אני שומע להם. אני מרגיש שהמשכת היומן עד הרגע האחרון ליכלתי הפיזית והרוחנית היא שליחות היסטורית שאין לזלזל בה. עוד מחשבתי ערה ורעננה; עוד כח היצירה שבי טרם נשתתק אף כי זה חמשה ימים שכמעט שלא בא אוכל אל פי; ולכן – ליומני לא אחריש! לנו יש מסורת יהודית ש“גזרה עבידא לבטלי”. נסיון היסטורי זה הביא לנו צרות רבות מיום שנכנסנו לתוך לוע הנאצי הרוצה לבלענו. הרגל היה לנו לבטל את גזרותיו המימרה הידועה: לא יזכה! וזה היה בעוכרינו. טעינו טעות מרה: גזרה שנגזרה על ידי הנאצי אינה פוחתת והולכת אלא מוסיפה והולכת. הסעיפים המקלים הולכים ובטלים; ולהפך, הסעיפים המחמירים הולכים וגדלים. לכתחלה, בשעת ה“משא ומתן” ניתנה אינסטרוקציה ל“מועצה” לגרש ששת אלפים ליום ולמעשה מגרשים קרוב לעשרת אלפים. המשטרה היהודית, שאכזריותה אינה קטנה מזו של הנאצי, מספיקה למגרש הטרנספר ברחוב סטאַווקי למעלה מן המכסה שהתחייבה “המועצה”. יש שאיזה אלפים מחכים לנסיעתם יום או יומים מפני חוסר קרונות. ושמועה נתפשטה שהנאצי שבע רצון שהטבח היהודי הולך ומוצא אל הפועל בזריזות הדרושה ומלאכה זו נעשית על ידי שוחטים יהודים.

הקרבן הראשון של הגירוש היה הנשיא אדם טשרניאקוב שאִבּד את עצמו לדעת על ידי הרעלה בבנין הקהלה. במותו הנציח את שמו יותר מאשר בחייו. סופו מוכיח על תחלתו שעבד, עמל וטרח לשם העם; שחפץ בטובתו ובחזוּק קיומו אף כי לא כל הנעשה בשמו היה ראוי לתהלה ולשבח. הכרוז על דבר הגירוש שהודבק ברחובות קריה ביום 22/7 42 אחרי הצהרים נחתם הפעם לא כפי המקובל עד כה: “ראש המועצה היהודית: אינז' מדופלם אדם טשרניאקוב”, אלא ע“י “המועצה היהודית”. חדוּש זה הפליא את החוגים המבחינים בפרטי הסדר הביורוקרטי; מה יום מיומיים? האחראי לכל הכרוזים היה תמיד ה”אוֹבּמאן" של המועצה ולא הקולליקטיב שלה. אחרי מות הנשיא נודע הדבר: טשרניאקוב לא הסכים לחתום על כרוז הגירוש. וכדין עשה. אם אחד בא להרגני ויש לו הכח לזה ולקול תחנוני אינו מטה את אזנו – יעשה בי כל מה שלבו רוצה. כל דאלים גבר. אבל לתת הסכמתי וחתימתי למותי – לזה אין שום כוח שבעולם יוכל להכריחני; ולו יהא אפילו כחו הברוטלי של הנאצי טמא הנפש.

גירוש ורשה – אינו מיתה גמורה לקבוץ יהודי שלם. קבוץ שלם, בעל מסורת עתיקה, שעם כל חסרונותיו היה חוט השדרה של היהדות העולמית, הולך לאבדון. לכתחלה בטלו את פרנסותיו; אחר כך – את סחורותיו; אחר כך – את בתיו ופבריקאותיו, וקודם כל את זכויותיו האנושיות. נעשה הפקר לכל מעוול ובן בליעל: סוּגר בתוך גיטו; מנו ממנו כל אוכל ומשקה; הרבו את חלליו על כל צעד ושעל; ואחר כל אלה אינם נותנים לו לשבת אף בתוך הגיטו הצר והמעופש, שחומות סביב לו ועל ידי הברחה מסַכנת יביא את לחמו.

וזה לא היה גיטו של אוכלים ואינם עושים, ואך רק של ספקולנטים ומפקיעי שער. רוב מנינו ורוב בנינו עסק במלאכה, היה לשדרה יוצרת, וכל מה שיצר יצר לטובת חייליו שהרבו את חלליו. למעשה – שום אומה ולשון בהמדינות הנכבשות לא סייע לנצחונו של הנאצי כמו הגיטו הורשאי, אלה היהודים “המעופשים והמסריחים, בני התרבות הנמוכה”.

אבל כל זה לא הועיל. אחת גזר – להמיתנו.

עמד איפוא וחלק את הגיטו הורשאי לשני חצאים. חציו האחד – לחרב, לדבר ולאבדון; וחציו השני – לרעב ולעבדות. הכחות הצעירים, הבריאים היוצרים רוּתמו לעבודה בבתי המלאכה; כלומר: הבנים! והזקנים, הנשים והילדים הולכים בגולה. זה לחרב; וזה – לעבדות.

הנשיא, שהיה בו ניצוץ של לב טהור, מצא לעצמו המוצא היחידי שהיה ראוי לו: אבוּד עצמו לדעת! סוף סוף היה הנאצי ממית אותו כפי שהוא נוהג בכל המקומות, שהוא מגרש מהם את האוכלסיה היהודית; אלא שהנשיא הוא האחרון ליריה. מהרגע שלא הסכים לחתום על כרוז הגירוש נחשב בעיני הנאצי לחשוּד בסַבוטז' ודינו למיתה. בנשיא יש לדקדק כחוט השערה. היטיב איפוא לעשות שהקדים את הנאצי.

לא היו לו חיים יפים; אבל מיתה יפה היתה לו. תהא מיתתו כפרתו על כל חטאיו שחטא לעמו עד שנתמנה לנשיא.

יש קונה עולמו בשעה אחת, והנשיא אדם טשרניאקוב קנה עולמו ברגע אחד!

27.7.42

כל מי שהוא עֵד ראיה לתהליך הגירוש מורשה – אם לב בשר לו יתפוצץ. הגיטו הפך לגיהנם. בני אדם הפכו לחיות. כל אחד הוא כפשע בינו ובין הגירוש; כי בני אדם נצודים ברחוב כחיתו יער. דוקא המשטרה היהודית מתאכזרת אל הנדונים לגירוש כעריצים גמורים. תיכף לפרסום כרוז הגירוש יצאה המשטרה לפעלה ה“הומני”. יש שעשתה הסגר (בלוקדה) לבית אחד; ויש – לבלוק שלם של בתים. בכל בית שנצוד בחרמה מתחילה לחזור על פתחי הדירות הבודדות ודורשת תעודות; ומי שאין לו תעודה המזכה אותו להשאר בגיטו, או מי שאין לו כסף לתת שוחד – מציעים לפניו לקחת חבילה בת חמשה עשר קילו – והיידא! ³¹⁵אל הפלטפורמה העומדת על יד השער. עם כל הסגר בית תקום בהלה שאין לשער את גדלה. אלה הדירים שאין להם לא תעודות ולא כסף מתחבאים בחורין ובסדקין במרתפים ובעליות גג. אם יש איזה מעבר בין חצר לחצר מתחילים לקפוץ דרך גגות וגדרות והנמלטים מסַכנים את חייהם; אבל בשעת הפחד וכשהסכנה קרובה אין בודקין באמצעים. אבל כל האמצעים האלה הם חצאיים. סוף סוף מתחילים להוציא משער הבית אנשים, נשים וטף, בני עוני ודלות, העניים והאביונים הם הראשונים לגירוש. מרגע לרגע הפלטפורמה הולכת ומתמלאת. כלם בני טפוס אחד, כי העניוּת משוה את כלם. הבכיות והיללות קורעות את לבך. ביחוד מיבבים וקורעים שחקים בצעקתם הילדים. הזקנים ומגורשים בגיל העמידה מקבלים עליהם את הדין בהכנעה דוממה ועומדים כפופים ושחוחים עם איזו חבילה קטנה תחת בית-שחים. אבל לטענותיהן ולדמעותיהן של הנשים הצעירות אין קץ. יש שאחת מהן עושה איזה נסיון להתחמק מתחת ידי שומריה; ואז מתחיל קרב נורא בין הצדדים. ובמקרה כזה הכעור של הסצינה האיומה מגיע לשיאוֹ. הצדדים מתפתלים, נאבקים; מצד אחד אשה חלשה, רפת כח עם שערות פרועות וחולצה קרועה משתערת בכחותיה האחרונים על הגזלנים היהודיים ורוצה להחלץ מידיהם. מפיה יז קצף וכולה כלביאה הנכונה לטרף, ומצד שני שוטרים “אחים” לצרה שמושכים אותה בחזרה – אל המות. מובן מאיליו שהמשטרה מנצחת. אבל בשעת ההתפתלות היללות של הנתפסים גוברות שבעתים. וכל הרחוב בוכה עמהם. אבל אקסצסים בודדים אינם מעכבים את המפעל. המשטרה עושה את המוטל עליה ואחרי חסול ההסגר בבית אחד היא עוברת לבית אחר. הקהלה מכינה בכל יום רשימת הבתים שההסגר חל עליהם ביום זה. רשימה זו היא לעינים למשטרה.

וכאן נפתח מקור חדש של פרנסה למשטרה הרודפת שלמונים. אמידים ובינונים עוד טרם הוטענו על הפלטפורמה. מי שאין לו תעודה הופכים הבנקנוטים לתעודות. לפדיון כמעט יש מחיר קבוע; אבל יש שמזילים, הכל לפי מעמד הנפדה ולפי מספר הנפשות שבבית. ידועות לי שתי עובדות: אחד ממשפחתנו פדה את עצמו בשוה כסף: במקום מזומנים שלא היו לו בשעת הציד נתן בתורת “מתנה” שלא על מנת להחזיר מטריה של משי; ועוד אחד ממכרי, מורה לעברית, עני מדוכא ובן לו קיטע היה אנוס לתת שלוש מאות זהוב, חסכונו האחרון, כי לרוָחים חדשים מההוראה העברית אין לו עוד לחכות. כאן הרבו במחיר; כי גירוש לבעל מום הרי זה גירוש לשערי המות. חולים ובעלי-מומים מומתים על ידי הנאצי עוד בהיותם בדרך.

אבל צרת הגירוש גברה שבעתים משעה שהתחילו לצוד עוברים ושבים ברחוב. בעד ברבריות זו לא תהא כפרה ל“קהלה” נחמדה. הנתפס בדירתו מצטיד בקצת לבנים ובקצת מזון וצידה לדרך; הקרובים לו נפרדים ממנו ונופלים על צוארו, לא כן הנתפס ברחוב. אותו מטעינים על הפלטפורמה כמו שהוא. בלי מלבושים, בלי לבנים, בלי מזון וצידה ועל פי רוב בלי פרוטה לפורטה. שום תחנונים אינם מועילים. כשה לטבח הוא מובל אל מגרש הטרנספר ³¹⁶ושם מתחילים חייו להחסל.

סדרי הגיטו נהפכו מן הקצה על הקצה. אימה ברחובותיה. פחד על כל פנים. יללות ובכיות בכל פנה שאתה פונה. שבת המסחר. נשתתק המשא ומתן. והעקר: חדלה ההברחה. וכשאין הברחה היוֹקר הולך ומאמיר, עד שמחיר ככר לחם הביע לששים זהוב. והמחירים עלו פי עשר. וכל העסקים בטלוּ. כל מקורות ההכנסה נסתתמו. לכל אחד נשבר מטה לחמו. צרותינו עולות על זו שבפרשת ה“תוכחה”. מאין יבוא עזרנו?

אבדנו! אבדנו!

28.7.42

המצב הולך ומחמיר משעה לשעה. אין לנו אויר לנשימה. כל אחד רואה ששעתו הסופית הולכת וקרבה. אם יגורש – אבוד יאבד; ואם בעל הנחה הוא וזכותו להשאר – ימות מרעב ומעבדות קשה. כשנתפרסם כרוז הגירוש קבעו את המכסה היומית העומדת להגרש לששת אלפים; אבל הנוגש האכזר והברבר מאיץ במשטרה היהודית והוא מעלה בחכּתה עשרת אלפים ליום. הציִד הולך ומתגשם בשני אופנים: על ידי בלוקדה של בתים מיוחדים ועל ידי ציִד פשוט ברחובות. האופן הראשון – טרחתו מרובה, כי מן הצורך לחזור על פתחי הדירות, שאחת סגורה והשניה ריקה. כל בלוקדה נעשית על ידי חבורה גדולה של שוטרים מקימה שאון ומתפרסמת תיכף ומיד בין דרי החצר. הבלתי בטוחים מתחבאים או משחדים ונפטרים; ואת ה“בטוחים” אין למסור לנאצי. עולה עליו האופן השני: הציד ברחובות. למלא תפקיד זה קבלה על עצמה משטרה-עוזרת, שאת חבריה אין להכיר ולהבדילם מציבילים פשוטים. ברובם – בני בליעל ואלמנטים של חוטאים ופושעים. הם מראים לנצודים את האכזריות הכי גדולה ומביישים את הנאצי. היום עשו להם מארב בקרן הרחובות קרמליצקה – נובוליפקי והגיחו בכל פעם ממארבם כשחשודים הולכים לתומם עברו על יד המקום. דורשים לתעודת-“אויסווייז”. לכל אחד אמנם יש איזו חתיכת-ניר עם חותם; אבל על פי רוב אינה אלא לצור על פי צלוחית. ומפני שברוב המקרים אין התעודה מספיקה – בעליהן נעצרים והולכים למקום-האוסף אל השער של הבית המסומן במספר 17 ברחוב נובוליפקי. החצר הולכת ומתמלאת במשך זמן קצר וכל החבורה הנאסרה מובלת בעגלה תחת משמר של שוטרים אל הטרנספר. והטרנספר – כל באיו לא ישובון. אמנם, אף מקרים כאלה היו; אבל אין למדין מהם על השאר.

דרך חלון דירתי הקרובה למקום המעשה התבוננתי אל תעתועי הציִד ונזדעזעתי כולי עד שהייתי קרוב לטרוף הדעת. הנעצר – פתיל חייו ניתק תיכף ומיד ועבודת-חיים שלמה, שהשקיע בה את מיטב כחותיו, הופכת לרכוש שאין לו בעלים.

לעיני נעצרה אשה זקנה הולכת על משענתה ממעוט כחות. פסיעותיה מדודות, מדודות וברוב התאמצו עושה את דרכה. קומתה כפופה ואפילו כשאתה נכנס עמה בשיחה אינה יכולה להזדקף. על פניה – תוי אצילות וסמנים של יחוס משפחתי לשעבר. גם היא נעצרה על ידי הבחור היהודי, הבריון ובן הבליעל. קלינטים דרושים לו; ואף זקנה זו נכנסת בחשבון כמות שהיא, בלי בגדים ולבנים, בלי מזון ואפשר אף בלי פרוטה אחת תשולח “אל המזרח”. באשרה שלא תאריך ימים.

אם צעירה, אם לשני ילדים קטנים, מנובוליפקי 19, נתפסה ונשלחה. הילדים הנחמדים נשארו יתומים חיים. לאביהם ובעלה אין מנחם. וכן קרבנות למאות. היום גוּיסו כעשרת אלפים איש. תיכף לבואם, אם אין מחסור בקרונות, הם נדחקים לקרונות-לסחורה שאין בהם מקומות לישיבה ומחראה לעשית הצרכים. היצא חי – אין זה אלא מעשה נס.

מה לעשות? פשוט באו מים עד נפש. יקר המות כשהוא מהיר ופזיז. נוטל את נשמתך ואתה נפטר לעולמך. אבל מות הבא על ידי יסורי רעב וענוּיי הנוגש המאריך את גסיסתך ובעודך בחיים אתה הופך לשלד הרי זה הקשה שבעונשין. האומנם מטאנו מכל עם? פשענו מכל דור?

משהתחיל הגירוש חדלה ההברחה. וכשאין הברחה אין ברכה במעיים. חצי קילו לחם קיבר לשבוע לא ישביעך. ולכן פנינו חמרמרו מרעב. יש שאתה מקבל ככר לחם מחוץ לכרטיס, אבל מחירו ששים זהוב. מחיר החמאה – אם תחפש ותמצא – עלה עד שלוש מאות זהוב הקילו. ולפי אותו הערך מחירי הירקות ומחיר יתר צרכי האוכל. כמותם מועטת ומחירם לגנדרי. מעודי לא ידעתי יסורי רעב. אפילו לאחר שנדחקתי לתוך הגיטו אכלתי ושבעתי. מעתה טעמתי גם טעם הרעב. כלכלתי את עצמי יום שלם ברבע קילו לחם ובתה שלא הומתק. מאכילה צרה ומצומצמת כחותי הולכים ומתמעטים. אני חש כי אפיסות הכחות. יש שממעוט כחות אין ביכלתי לעמוד על רגלי. אני נופל על מטתי. אבל מנוחה רחוקה ממני. אני נמצא במצב של נים ולא נים תור ולא תיר. חזיונות לילה יבעתוני. עצבי פצועים. פחד ודאגה יטרידוני. פחד – פן אתפס ואגורש; דאגה – מאין ימצא לחמי. פרנסתי פסקה. הסכומים שהגיעו לי מידי אחרים – אבדוּ. מחוץ לצורך אכילה אין איש מוציא פרוטה מתחת ידו. ופרעון חוב אינו נכנס בחשבון כלל וכלל. והעקר – היראה מפני הגירוש. בטוחים מגירוש המה רק הפועלים בבתי המלאכה שפירמה גרמנית מקבלת אותם תחת חסותה. ולכן נגשו לפתוח הרבה בתי-מלאכה, לקבל פועלים המומחים למלאכתם, ואפילו בלית מומחים אם בעלי כסף הם, ולעבוד לטובת הצבא הגרמני.

בקצור: התחילה אֶקונומיה חדשה בחיי יהודי הגיטו שעוד טרם גורשו. עיפתי. המשך יבוא מחר – אם לא אתפס…

29.7.42

תהליך הגירוש בעצם תקפוֹ. מיום ליום מוסיף והולך. הנאצי שבע רצון מפעולת המשטרה היהודית, מכת האורגניזם היהודי, וגם היא שבעת רצון. הנאצי – מפני שבזריזותה ובאכזריותה היא מספיקה בכל יום גולים למעלה מהמכסה שנקבעה לכתחלה; במקום ששת אלפים ליום נצודים עשרת אלפים וקרוב לשבעים אלף איש כבר הוגלו. והמשטרה – מפני שהיא ממלאה כיסיה זהב. זוהי הכנסה שבאה לא בהסח הדעת ולפי תכונתה היא צנועה ומחוסרת סכנה. אין הנאצי נכנס בפרטים. תן מה שתתן – ובלבד שלא יחסר חומר אנושי לגירוש. ההנחה שהשוחד עושה בין כה וכה אינה אלא זמנית. בית שנעשה עליו מצור היום יכל להיות מובא במצור גם מחר וגם מחרתים, פעמים אין מספר. בן אדם שנשתחרר פעם יכל להעצר בפעם השניה אפילו על ידי אותו השוטר ששחרר אותו בפעם הראשונה, ובפרט שמספר כלבי המשטרה מגיע עד אַלפּיִם וארבע מאות. תעתועי המשטרה אינם יודעים גבול. מלבד לקיחת שוחד ב“היתר” היא גם גוזלת וחומסת. הא כיצד? לדרי הבית היא מצוה לרדת ובעצמה נשארת בדירה שאין לה שמירה. ובכל דירה נמצאים חפצי ערך שהעין חומדת להם. זוכים איפוא מן ההפקר. זו משטרה פושעת ילידת הקהלה הפושעת; כאמא כן בתה, היא מכתימה בתעלוליה את היהדות הפולנית שהיתה מוכתמה גם בלאו הכי. על מגרש הטרנספר, מקום אוסף לגולים, שוטרי המשטרה עושים מקנה וקנין בלחם. אלה ככרות הלחם שהמשטרה מקבלת בשפע ובחנם חבריה מוכרים אותם לנתפסים הרעבים והנדכאים בעד שמונים זהוב הככר. בעד מסירת מכתב – עשרה זהובים. בריוֹנים אלה הולכים ומתעשרים ורואים לע"ע את עולמם בחייהם עד שהנאצי ירחם גם עליהם. גם יומם יבוא; גם המה יספו, אלא שהם יהיו האחרונים.

הנאציזם איננו מקורי. הכל לקוח על ידו מהבולשביוּת, א לא שהוא העמיק את קלקוליה. זוהי אותה הבולשביות שצבועה בצבע שחור. אין כאן הבדלשיטה, אלא הבדל גון. באה הבולשביות ואמרה: “הכל לעבודה”! בא אחריו הנאציזם ואמר גם הוא: נרפים אתם! לכו לסבלותיכם! אלא שהבולשביוּת אמרה את זה מתוך רצונה לתקון העולם, והנאציזם אומר את זה מתוך שנאה לעם ישראל.

במשיכת קולמוס אחת נשתנתה פני ורשה. תמו תגרניה; אפסו קבצניה, ענייה ואביוניה; סוגרו חנויותיה; נתרוקנו חוצותיה. בכל מקום שקט ודממה כדממת בית הקברות. הכל גז ונעלם במשך יום אחד; הכל נתחבא ונסתתר ולא השאירו זכר לקיומם העלוב; הרי זה כאלו האדמה פצתה את פיה ובלעה את כל המונה ושאונה, סחרה ואתננה ואת כל עדת הנמלים שרחשוּ ברחובותיה מאור הבוקר עד שעת העוצר.

מיום שהנאצי גזר גירוש על “האוכלוסיה הבלתי יוצרת” עמדה והתחבאה בחורין ובסדקין כאלו נמחתה מעל פני האדמה. כאן ציד לשם גירוש – וכאן סחר ומכר; היתכן?

ו“אוכלוסיה בלתי יוצרת” כוללת רוב מנין ורוב בנין של דרי הגיטו. בעיני הנאצי מי שאינו מחזיק בידו מחט ומעדר לתפירה וחפירה אינו בכלל יוצר. ולפי זה כל האוכלסיה הגיטואית היתה צפויה לגירוש. היתה סכנה גדולה שתגורש ותעבור מן העולם. ולפיכך – עמדה להציל את עצמה על ידי חלוף שיטה: אתה רוצה שנעבוד? בכל לב! רק תן לנו לחיות. אין בודקין בשעת הסכנה. ותיכף קמה תנועה גדולה להקים בתי מלאכה שיעבדו לטובת הצבא הגרמני. הקומנדטורה הגרמנית מוסרת את הזמנותיה לפירמות גרמניות שיסדו סניפים ב“גענעראל-גובערנעמענט” ובתי המלאכה היהודיים מקבלים מהפירמות הנזכרות חומר גלמי ומכינים לכל אחת מהן את הדרוש לה בהתאם להתחיבויותיה כלפי הקומנדטורה הצבאית. באופן כזה נפתחו בתי מלאכה לאומנויות שונות המעסיקים עשרות אלפי איש. גזרת הגירוש גרמה איפוא שאל בתי המלאכה התחילו נוהרים מי שהיו חנונים, סוחרים, תגרנים, משרתים, מורים, עדבוקטים, אינז’ינירים וכל יתר האינטלליגנציה המדופלמת. מעתה יש בגיטו זכות הקיום רק לזה שהוא רשום בתור פועל באחד מבתי המלאכה הנמצאים תחת חסותה של איזו פירמה גרמנית. “אויסווייז” שניתן על ידי פירמה של ה“רייך” יש לו תוקף להציל את בעליה מגירוש ומכל יתר הצרות שטפלו עלינו. במשך שבוע אחד הפכו עשרות אלפי סוחרים ותגרנים, הולכי בטל ומבלי עולם, מפריחי שמועות הבל ויושבי קרנות לפועלים יוצרים, לאלמנט פרודוקטיבי, היושב כפוף הל המחט ומחַברים כפתורים למכנסים צבאיים… כל החנויות סגורות. החנוני הירא שמים עם אשתו מרת רבקה, שבשנים כתקונן טיילה לעת כזאת על הדֶפְטַק הקריניצאי³¹⁷, שניהם תופרים מכנסים לצבא הגרמני וארוחתם ניתנת להם מאת האפרוביציה ה“שוֹפית”, הלא היא רבע קילו לחם, כוס תה שהומתק בסחרינה ולגימת מרק לאיש. ולא עוד – אלא שלא רחוק היום וכל הפועלים הקשורים במלאכתם לאיזה בית מלאכה יהיו אנוסים לעקוב את דירתם ולעבור עם בני ביתם לאיזו דירה בת חדר אחד שעל יד ה“שאפּ”. גם ר' יחזקאל גבריאל החנוני וזוגתו תחיה מרת רבקה ובניהם יהיו ביניהם. הגיטו כלוֹ נהפך לבית מלאכה ענקי העובד ויוצר לטובת הצבא הגרמני, שיבוא אחרי הנצחון ויגרש אותם מאירופא. צחוק עשה לנו אלהים!

30.7.42

יום השביעי לגירוש. על יד חלונות דירתי שברחוב קרמליצקה עוברות לויות חיות – פלטפורמות או עגלות פחם מלאות מועמדים לגלות ולגירוש עם חבילות קטנות תחת בית שחים. ההרגל מכניע את כלם ואת הכל. כבר חדלו הצריחות, היבבות והיללות הקורעות שחקים והרעישו את כל הסביבה. רוב הגולים קבל עליו את הדין ונכנע לגורלו; רק זעיר פה, זעיר שם כאוב מארץ נשמע הד של מחאה ספוגה דמעות מפי אומללה שנתפסה בעצם היותה עסוקה בחייה היום-יומיים. נחת עליה אסון בהסח הדעת לא צפתה לזה; ידעה שיש גירוש, אבל, כמעט שהיתה בטוחה, שעדיה לא יגיע. והנה – הגיע! אוי לה ואבוי לנפשה! אבל מחאותיה וטענותיה היא זורה אל האויר. כלה ונחרצה; היא הולכת לקראת “חיים” חדשים.

בכל אותה הטרגדיה של הגירוש הפתאומי יש פרט קטן אחד, שהוא אולי הטרגי ביותר: מאות אנשים באים מרצונם הטוב אל מגרש הטרנספר ואומרים: קחונו! הצילונו מבצת הגטו! בין כה וכה וָמתנו; בגיטו רעב, נתם לגווֹע! אבל אלה הם דברי המיעוט המחוסר שרשים באדמת הגיטו. הרוב מצא רתת; הגירוש מביא עליהם כליה.

מלבד בלוקדת הבתים, הציד ברחובות יש עוד אופן שלישי של גירוש – פרמיות. בהרבה חצרות הודבקו כרוזים גדולים, כי אלה אשר יבואו ברצונם הטוב אל מגרש הטרנספר כדי להגרש יקבלו שלושה קילו לחם וקילו מרמולדה, לדרך נדודם, וזמן ניתן להם עד שלושים ואחד ליולי.

היום לא יצאתי מפתח ביתי, כי בחוצות הגיטו שכלה חרב הגירוש. לקחו מכל הבא אל היד, לא הבחינו בין מיוחסים להמוניים, בין לבושי הדר ובין בזויים – את כלם בלעה העגלה. לא השגיחו אף בתעודות של פירמות גרמניות, כלומר: של בתי המלאכה החוסים בצלם. הנוגש האכזר מאיץ במשטרה: הב! הב!

לע“ע לא נתאמתו השמועות המרגיעות שהגירוש יחדל, שרק אחוז ידוע יגורש, שבתי המלאכה הרבים העובדים לטובת הצבא הגרמני וּמסייעים לנצחונו יכשירו את ישיבת יתר היהודים בגיטו. לא מניה ולא מקצתיה!! הטמפוֹ של הגירוש הולך הלוך וחזק משעה לשעה. חטפנים על כל צעד ושעל. מלבד המשטרה היהודית האוניפורמית, המשטרה העוזרת הבלתי אוניפורמית יצאו לעבודתם גם גרמנים טהורים הלבושים מלבושים ציביליים ואין בני אדם נזהרים מפניהם. כל היום שררה דממת בית הקברות בכל הגיטו. בשעות הבוקר, שעות העבודה ב”שופין“, מעטו העוברים והשבים עד לידי מינימום. ואלה שעוד טרם זכו להתקבל אל איזה בית מלאכה חוששים להוציא את חטמם החוצה פן יצודו. מתחבאים עד יעבור זעם. אולי תבוא ישועה! אולי יבוא שנוי לטובה! אבל לע”ע לא השיב הצר ידו מבלע. שברנו גדול כים. ולכן – רחק ממני מנחם. רבות אנחותי ולבי דוי.

יש סוג אחד של “בטוחים” מגירוש שאימה נשקפת מתוך עיניהם ואף כי “תעודתם” בכיסם המה אינם יוצאים מפתח ביתם החוצה ובביתם מתחבאים בחדר לפנים מחדר. אלה המה “פקידי” “החברה לעזרה סוציאלית”, שעם פרוץ האסון רב מספרם עד למעלה מאַלפּיִם. זה כחה של הקומבינציה היהודית שבשעת קטסטרופה היא בוראת יש מאין ובונה גשרים מניר. אם תעבור – תעבור; ובאם לאו – מה הפסדת? לפני הגירוש העסיקה החברה כארבע מאות פקידים, שהיו רשומים במשרד העבודה ומלבד לגיטימציות עוד היו בעלי כרטיסי-עבודה כדין פקידים, שהפקידות היא מלאכתם כל היום.

פתאם – קטסטרופה! אלפי איש נשארו בלי מחסה חוקי וצפויים לגירוש. נמלכו איפוא מנהלי החברה בהסכמת “המועצה” לתת לקרובים אליה חסות חוקית בצורת לגיטימציות שפלוני אלמוני הוא פקיד החברה. היה לה על מה לסמוך: בפקודת הגירוש נמצא סעיף מפורש, שפקידי “החברה היהודית לעזרה סוציאלית” הושווּ בזכויותיהם אל פקידי “המועצה”. והנה נפתח בית חרושת ללגיטימציות. כל מי שהיה לו איזה יחס שהוא אל פעולות החברה מראשית קיומה עד היום בין שטרח לטובתה בשכר ובין מרצון אידיאלי-חברתי קבל לגיטימציה שהוא פקידה.

במשך שלושה ימים הוכנו ונחלקו למעלה מאַלפּיִם תעודות – זו היתה עבודה טכנית כבדה אף לאפאראט טכני משוכלל ומתוקן; ובפרט לאפאראט מקולקל מלא פגימות כאותו של החברה. כאן לא עמדו בטורים ארוכים אלא אחד על כתפו של השני. הדחק והצפיפות של מאות איש שאימת המות נשקפת מעיניהם הגיעו למדה מאוימת. המונים נדחקו לתוך לשכת העבודה של הפקידים והאיצו בהם שימהרו במלאכתם. הופרע הסדר להפך, העבודה נעצרה ונתאטה. רוגז והיסטריות משני הצדדים. איש לא היה בטוח שתעודה “אפויה” כעין זו תתן את המחסה החוקי שהוא נזקק לה. אבל טוב איזה “כתב” שהוא להתלות עליו. יש סמך חוקי להחסות בו כי לע“ע הכל בידי המשטרה היהודית; והמשטרה מצייתת “למועצה”; ו”המועצה" נוטה להכיר שלגיטימציה זו מספיקה. כל אחד טען: בטחון אמתי אין בה; סוף סוף תהיה בקורת ויפסלוה. אבל דלע"ע יש לה תוקף בעיני המשטרה היהודית וזה מספיק לי. אוכל לצאת החוצה לבקש לי מקום מנוח יותר בטוח. ובאמת, הרבה אנשים הצילה. נתפסו ושוחררו. יש להודות, שקולה טובה זו כנגד כל הטובות שהחברה עשתה עד כה בעזרתה הסוציאלית.

גם אני חוסה בצל תעודתה. תבוא עליה ברכה!

זה עתה קבלתי ידיעה שעד היום ועד בכלל הוגלו חמשים ושבעת אלף איש. ביניהם אף המורה והסופר אהרן לובושיצקי, פליט לודזאי.

30.7.42

החטיפה בעצם תקפה. “ההלויות החיות” אינן פוסקות; אלא שהפעם מובלים לשערי המות לאו דוקא בני עוני – מהם עברו אל שדרות יותר אמידות ויותר אינטלליגנטיות. המשטרה היהודית מלאה את תפקידה ההומני על צד היותר טוב ודעת הנאצי נוחה כל כך מעבודתה עד שמקצתה עוברת לראדום ולקיעלץ, שגם עליהן נגזרה מעתה גזרת גירוש. שתיהן קטנות מורשה, אֶלמנטים מקומיים אינם רצויים ביותר לנתוח כזה, יבואו איפוא בני ורשה הזרים למקום שאין מכירין אותם ויעשו מה שלב הנאצי רוצה.

אתמול והיום היו: “ימים נוראים”; לא השגיחו בשום “אויסווייז”. והיו מקרים שהוצאו פועלים מבית מלאכתם החוסים בצלם של הפירמות הגרמניות טעבבענס, שולץ, מאנגעסטען וכדומיהן. אלפי איש הזדיינו בתעודות מסופקות כי ניתנו רק לשמירה מפני המזיקין ובעליהן אינם מומחים לעבודה שהם מתיחסים אליה בתעודתם. אלה הן תעודות-חסד כעין התעודות של ה“חברה לעזרה סוציאלית” שערכן מאָפע. לפעמים אפשר למצוא בהן מחסה אם הקרה ה' לפניך שוטר בעל תרבות המצר בצרת עמוֹ. ואם נפלת בידי בן-נח אינו משגיח בשום תעודה. הנאצי צועק: הב! הב! ולא ידע שׂבעה. הסך הכל הוא: אין לך יהודי שלא הבטיח את עצמו באיזו פיסת ניר; ואין לך יהודי שלא יתחבא בחדרי חדרים ביחד עם תעודתו. עם תעודה בכיס יותר נוח להתחבא…

בתי מלאכה חדשים הולכים ומוקמים בכל יום. הרי זה עוגן ההצלה היחידי בשעה זו; אבל לע“ע כל הבנין הולך ונבנה על החול, כדרך גוברין יהודאין. הרבה קופצים להרשם בבתי המלאכה. אף הסוחרים והתגרנים, אינטלליגנטים ומנחם-מנדלאים עוברים לאיזו מלאכת יד ובלבד להנצל מן הגירוש. ולכן רבו הקבלנים ה”מומחים" שמקימים בתי מלאכה על חשבונם של ה“לאיים”. כל אחד דוחק את עצמו אל “שאפּ” וכל אחד נכון למכור את כל מטלטליו ולתת עד הפרוטה האחרונה ובלבד שיזכה לשבת בצותא חדא עם חיטים וסנדלרים ויחָשב על סוג הפרודוקטיביים. קמה בהלת ה“שאפין”. כל אחד נדחק להרשם בהם וכל אחד נותן אלפי זהובים בעד הזכות הזאת. פועל אמתי, מומחה לאיזו מלאכה דיוֹ שהוא מביא אתו מכונת- תפירה. אבל מי שהיה סוחר או בעל משלח יד אינטלליגנטי שאינו מומחה הוא מביא אתו אל העסק במקום מכינה מזומנים. והסכומים האלה נותנים את היכולת לקבלן להקים את בית-מלאכתו. כל בית מלאכה שהוקם מחדש אין לו תוקף וקיום כל זמן שלא הכניסו אותו לתוך רשת בתי המלאכה של איזו פירמה גרמנית; וזכות זאת גם כן נקנית בכסף מאת הגרמנים, שדורשים בעד זכות העבודה לתועלת הצבא הגרמני סכומים כבירים ועצומים. אבל אין משגיחים בגודל הסכום. כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו. סוף סוף כל הענין מוטל בספק. אינם יודעים מה ילד יום; אבל בני הגיטו שרואים את המות פנים אל פנים מבטיחים את עצמם לא ליום אלא לשעה. בשעת צרה מבקשים קצת רוָחה.

מדוכאי רוח ואבלים אנחנו מטיילים כל הימים סגורים וחבויים בתוך חדרינו, שאין בהם מזון סעודה אחת, ולבותינו חרדים לכל דפיקה בדלת ולכל הד של צעדים. הרחובות ריקים וכמעט שאין בהם נפש חיה, כי משרתי הנאצי היהודים משגיחים עליך בשבע עינים ואם, חלילה, תפגע בהם ותעצר – סיימת את חייך. כל אחד כמות שהוא מובל אל שערי המות. במשך יום אחד מתרבות שמועות שאחת סותרת את חברתה והבלבול במוחות הולך וגדל. פלוני בא ומספר, שלא יהיה גירוש טוטלי במו בלובלין והנאצי יסתפק בשמונים אלף גולים, אותו המספר שהנשיא טשרניאקוב לא הסכים לו וּמאן לחתום. ותיכף לזה אלמוני בא ומספר, שישנן [רחובות] שס.ס. בכבודה הרצחני עושה להן מצור. ואז – אין נקי. מקרה כזה קרה ברחוב וואליצוב. מרחוב זה הוצאו בבת אחת על ידי ס.ס. המרצחים שלושת אלפים איש בבת אחת. לא הספקתי לאַשר את זה; אבל אין זה מן הנמנע. עוד שמועה פורחת: בעד עשרים קילו זהב יפסק הגירוש, והיום תתקיים מועצה בין הצדדים. עוד בדיה אחת!

איך שהוא – הננו מקולעים בין חיים ומות. הננו כאילים וכבשים העקודים לקרבן. אלא שקשה לכוון את הרגע שבו יעלו אותך על המזבח. המאכלת כבר הוצאה מתערה, אלא שטרם פשטת את צוארך לשחיטה.

כחותי אינם מספיקים לרשום את כל הראוי לרשימה. איני יכל להקיף את כל התמונה הנוראה ולעמוד על כל פרטיה. בודאי ימצאו גם בלעדי רושמי רשומות שימלאו את מה שהחסרתי. ואף זה לא יספיק. לנגד עינינו התחיל גיהנם רותח. והרתיחה היא בעצם תקפה. אין לנו עוד פרספקטיבה. אף כח ליצירה אַין. והעיקר: איני בטוח שאיני מכלה את כחי לתוהו והבל. אם הציד לא יפּסק וגם אני אתפס – כל עמלי ילך לאבוּד. מוחי עסוק כל הימים באיזה אופן לגנוז את יומני גניזה עולמית, שיהיה למשמרת לדורות הבאים. אבל כל זמן שדופקי לא פסק לא אפסיק את מלאכת קדשי.

1.8.42

אילו היה כח אבנים כחנו לא היינו יכולים לעמוד בתנאי חיים כאלה ימים רבים; ןבפרט שממעוּט אכילה ומרוב צרות ויסורים נחלשנו כל כך עד שברכינו כושלות וגופנו נעשה גל של עצמות. גודל האסון מגדיל את כחנו ומאזנו להצלת חיינו, כאותו החום המוסיף כח ועצמה לחולה מסוכן, אבל כל זה אינו אלא לרגעי הסכנה; אחריהם תגבר החולשה שבעתים.

אתמול באו רוצחי ס.ס. לעזור למשטרה היהודית ובמשך שתי שעות, היינו: משבע בערב עד תשע, כל האוכלסיה היהודית שברחוב נובוליפיה (מקרן רחוב קרמליצקה עד סמאצ’א) היתה אנוסה לפנות את דירותיה וללכת בגולה. אשרי עין שלא ראתה את כל זה!

גזרת הגירוש היא אחת שיש בה שתים: ל“בלתי פרודוקטיבי” גירוש ואחרי גזרה זו נגררת גזרה נוראה של עקירת הדירות. פתאם יוצאת פקודה שבלוק שלם של בתים מחויב במשך שעה אחת לעקור את דירותיו. אז תקום מהומה, מבוכה ומבוסה שדאנטי בגיהנם שלו לא ראה כמותן. הנאצי מכוון שכל גזרה, אף הנוראה ביותר, תבוא כהפתעה גמורה. מאות משפחות, שהגזרה פגעה בהן, משתגעות מגודל האסון. לאן תלך? מה תציל? מה להקדים? ומה לאַחר? מתחילים בבהלה ובחפזון כשהידים רועדות והרגלים אינן נשמעות לך, לארוז חבילות של המטלטלין היותר נחוצים ולהוציאן החוצה, כי דירה עוד אין. מאות נשים ותינוקות מתיפחות וקורעות שחקים בזעקתן. חולים מוצאים במטותיהם; תינוקות – בעריסותיהם; זקנים וזקנות – כשהם חצים ערומים ויחפים. זוָעה וחרדה בכל הסביבה.

גזרה כזו ניתכה שלשום על בתי רחוב דזיעלנא מקרן רחוב קרמליצקה עד סמאצא; באותו יום או ביום שלאחריו על בתי רחוב גנשה מקרן רחוב סמאצ’א עד אוקופובה. ואתמול נגזרה הגזרה בצהרים על הבלוק ס"ט-יורסקא – וואלאווא ובשעות הערב על נובוליפיה.

זה היה יום מר ונמהר! “השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט”!! נשאנו עינינו למרום ושאלנו: היש מנהיג לבירה? היש צדק עולמי?

רחובות נובוליפיה, ס"ט יורסקא, וואלאווא זרועים חללים, חללים שעוד טרם באו לקבורה. רגלים טובלות בשלוליות של דם שעוד טרם נקרש.

ביחוד ניתכה חמת הנאצי על ס"ט יורסקא – וואלאווא ונובוליפיה. בהם פגעה לא גזרת עקירת הדירות אלא בעקר גזרת הגירוש שפּנוי הדירות יבוא ממילא אחריה.

בשבע לפנות ערב באה פתאם קבוצה של רוחצי ס.ס. וציותה למשטרה היהודית לעשות מצור על כל הבלוק ושוטרים השמיעו כרוז בכל חצר:

– הכינו חבילות של חמשה עשר קילו ורדו אל החצר – אין נקי!

חרדה איומה הקיפה את כל הסביבה. כל אחד הרגיש שגורלו ניתן בידי מרצחים שלא ידעו חכוֹת. עם המשטרה היהודית באים לידי פשרה. פעם כה ופעם כה. הפעם – תקוֹב הגזרה את ההר. היכּנע לגורלך המר!

והנה במשך שתי שעות נוצרה שורה ארוכה של גולים, שמספרם הגיע קרוב לעשרת אלפים איש. בהם נשים הרות, תינוקות. חולים ונמושות. כל אחד עם צקלון על שכמו או עם צרור ביד. מחזה פלצות!

וראו זה פלא: כחצי שעה עבר עד ששורת הגולים עברה ונעלמה בקרן הרחובות קרמליצקה – נובוליפקי – ומוסדות הארץ לא חלו ולא רגזו!

2.8.42

ורשה היהודית גוססת! קבוץ שלם הולך למות! המאורעות המחרידים והאיומים באים בשפע ואין לפי כחו של רושם רשומות לעשות להם כנוס, לסדרם ולמַיינם. ובפרט כשהוא נתון בעצמו בתוך צבת המאורעות: מלא פחד לגורלו בשעה הבאה, צפוי לגירוש, מעוּנה על ידי רעב וכל הפחד והמורא המלוים את הגירוש ממלאים את כל ישותוּ. וזאת לדעת: מימות עולם, מיום שלטון האדם באדם לרע לו לא היה גירוש אכזרי וברברי כזה. משעה לשעה ואפילו מרגע לרגע ורשה היהודית מתפוררת, נחרבת, מתמעטת ומתקטנת. טוֹבי בניה יוצאים בגולה. כל הונם ורכושם הולך לאבוּד. בלוקים שלמים מתרוקנים. הרס וחורבן, גלות ונדודים, שכול ואלמון באו עלינו כתוּמם מיום שהוכרז הגירוש. אין זאת כי אם אין אלהים לישראל!

זה חמשה ימים שהנאצי מסייע למשטרה היהודית. מני אז התחיל הגירוש להיות עקוב מדם נקיים. המצוּוה לעזוב את דירתו אנוּס לצאת כמו שהוא, כי אם יתמהמה אף רגע הוא מומת תיכף.

אחרי נובוליפיה שמעתה תקרא ריחוב שולץ, בא גורלו של רחוב לשנה מפנת זשעלאזנא עד סולנא. באוכלוסית לשנה פגעה לא גזרת פנוי הדירות, אלא גזרת הגירוש. נעשה מצוד על הבלוק הנזכר, וכעבור שעתים הובלו כאַלפּיִם איש אל הטרנספר. כמעט כלם יצאו ריקים, עירוּמים ומלובשים למחצה. אוי ואבוי לה למשפחה שהנאצים או עושי רצונם היונאקים האוקראיניים והלוטישים באים לזרזה. היא יוצאת מוּכּה ונחבלה וערומה כביום הוָלדה.

היום שתתה כוס התרעלה אוכלוסית ה“גיטו הקטן”. בארבע נגשו המרצחים לעבודתם ובשבע הוּבל המון של חמשת אלפים איש דרך סמאצ’א אל מגרש הטרנספר. כל רכושם נשאר בידי האויב.

ורשה היהודית הופכת לעיר של פועלים-עבדים, שאין להם משלהם כלום. הפירמות הגרמניות, שבתי המלאכה נקראים על שמם, מרכזים את פועליהם ברובע אחד. לשם זה מחרימים הבתים הקרובים אל בתי המלאכה ומשכינים בהם את הפועלים עם משפחותיהם. בלעדם לא יהיה שום ישוב יהודי. בכלל, כל מפעל הגיטו עם כל המוסדות המסתעפים ממנו הולך ומתחסל. יהודי שאינו רשום באחד מבתי המלאכה יגורש מורשה. לע“ע מחבלים תחבולות שונות להתחבא עד יעבור זעם; אבל זעמו של הנאצי אינו עובר. להפך, הוא הולך ועולה. ההקלות שניתנו על הניר אינן מתגשמות במעשה. כל מיני ה”אויסווייזים" בטלו ואין להם שום ערך. סוף, סוף יגורשו כלם. יסורינו עמוקים מני ים. ועוד יד האויב נטויה עלינו עד שלא ישאר לנו שריד ופליט. היום שמעתי מפי הד"ר לייפּוּנר והוא מפי השמועה, כי הבתים 20–12 ברחוב נובוליפקי יוחרמו לטובת פועלי בית-מלאכה לתעשית מברשות. בשׂורה זו תפגע בו ובי. הוא שכן הבית 14 ואני שכן הבית 20 ברחוב הנזכר. אם השמועה תתאמת אין לי מקום להניח את ראשי. וגורלו כגורלי. בחוץ נלין שנינו – עד שנתפס ונגורש. בינתים הננו מחוסרי לחם אף למזון סעודה אחת. מה יהא סופנו?!

על דבר גורל הגולים אין לנו שום ידיעות. כל הנופל בידי הנאצי כאלו נפל לתוך מצולה. וזהו סמן רע לגולים. הלא דבר הוא שאין בינם ובין משפחותיהם שום חבוּר על ידי מכתבים?! כל המסופר – ומסַפרים שונות – אינו מבוסס על ידיעות מדויקות. יש מסַפּר שמשפחה אלמונית קבלה ידיעה מאת אחד מבניה שגלה, שבא חי ובריא למקום שנועד; אבל אינו קורא את המקום בשמו, אין מודיע את כתבתוֹ ואינו מבקש שיכתבו אליו. וכן רווחות עוד איזו ידיעות קלושות, אבל אין איש יודע את אביהן ואין איש נותן אמון בהן. לעומת זאת יש לנו ידיעות מקוימות מקומיות בנוגע לחלק ידוע של הגולים, הלא הם החולים, הזקנים ובעלי המומים או יתר נטולי כח ולקויי חולשה, הזקוקים לטפול ולעזרת זולתם – אלה מושבים העירה, אבל לא אל החיים, אלא אל המתים, אל בית הקברות, ושם הם מוצאים מנוחה לנפשם הנלאה, שם יבוא קצם והם באים למנוחת עולמים. ידיעה זו עוד טרם נתאשרה על ידי. אני רושמה מפי השמועה.

4.8.42

בשעות-הבוקר

יום אתמול עבר עלי בעבודה קשה ומיגעת – באריזת תבות ובחבישת חבילות של כרים וכסתות וביחוד בהצפנת ספריתי הגדולה והיקרה, ששון נפשי וחמדת חיי. הבלוק שלי אינו בטוח. בכל רגע אנחנו מועמדים לגירוש ולהחרמת בתינו. שעת סכנה היא. ישיבתנו בורשה שלנו היא בלתי לגלית; בכל רגע אנחנו צפויים לאסון, אסון החיים ואסון הרכוש. הבתים הולכים ומוחרמים בשביל פועלי בתי המלאכה, שהולכי בטל מחוייבים לפנות בשבילם את דירותיהם. ואני וכל הדומים אלי הולכי בטל הננו, כי אין לנו מקום עבודה בבית מלאכה.

ובכן – מן הראוי להיות מוכן ומזומן אל הקטסטרופה הממשמשת ובאה. ארזתי איפוא את מטלטלי בכדי להעבירם אל אחד מקרובי, שהצליח לקבל “עמדת-עבודה” ( Placówka ) מעבר לתחום בעד אַלפּיִם זהוב. הוא יותר בטוח בחייו וברכושו… אף דירה הקצו בעדו ברחוב לשנה 15, בית שדייריו כבר גורשו. הוא יהיה איפוא מושיעי ומפלטי בעת צרה. הרהיטים וכלי הזכוכית ויתר כלי הבית ישארו במקומם וזרים יבואו וירכשום לעצמם. הדבר ברור, קרובי “בעלי הזכויות” יגן רק על חלק מרכושי; על חיי ועל חופשתי אין מי שיגן. חיי הפקר ותלויים על בלימה.

אתמול, שלישי לאוגוסט, “שחטו” את הרחובות זמנהוף (מדזלינה לצד דזיקא) ופביה, הבתים לא הוחרמו; אבל עשו מצור על כל הבלוק לשם גירוש. מרצחי הס.ס. עומדים על המשמר והמשטרה היהודית עובדת בחצרות פנימה. זו היתה “שחיטה” כהלכה. לא חסו על עולל ויונק. כלם, כלם, אין נקי לוקחו לשערי המות. כל הזכויות בוטלו. אין בן “פרודוקטיבי” חוסה את הוריו הזקנים ועל אחת כמה וכמה את אחיו ואחיותיו. אין האשה חוסה את בעלה. בוטלו כל הזכויות של המוסדות השונים צאצאי הקהלה שעד כה חסו בה. הפבריקציה של “החברה היהודית לעזרה סוצ.” היתה כלא היתה. בעלי התעודות מתחבאים בחורין ובסדקין וכשהם נמצאים במצור שניהם דא לדא נוקשות. גזרו על ימין ועל שמאל; לא נשאו פני איש.

בבית אחד השאירו ארבעה אנשים שהותרה להם הישיבה בגיטו. ב“טאז”, שברחוב גנשה לוקחוּ כל אלה שנמצאו במוסד על רופאיו וחובשיו. אלא שאלה האחרונים שוחררו אחר כך. האכזריות שבאופן תפיסה כזה בולטת לעין. הקלינטלה של “טאז” היא ידועת חולי. ויש שאם זקנה תבוא לקבל סם מרפא לנכדה החולה. והנה נפלה בפח. במקום להביא מזוֹר לאהוב נפשה הביאה אבדון לעצמה. אבל עם כל כובד האסון אסון נובוליפיה עולה עליו. במצוד זמנהוף – פביה לא נשפך דם נקיים: מרצחי ס.ס. לא חזרו על הדירות ובאסון נובוליפיה נרצחו מאות איש. הרב מרדוקנסקה וכל משפחתו, ביחד שש נפשות, שישבו ברחוב נובוליפיה נרצחו, ודמם עודנו רותח…

בשעות הערב

עוד טרם נתפסתי; עוד טרם גורשתי מדירתי; עוד טרם הוחרם בית דירתי. אבל כפשׂע היה ביני ובין כל האסונות האלה. אני ורעיתי תלויים על בלימה. כמה פעמים ביום אנחנו מחליפים את מקום ישיבתנו. אנחנו עומדים חליפות על המשמר להביט דרך חלון המטבח הנשקף על פני החצר אם כבר התחילה הבלוקדה. בני אדם רצים כמטורפים ממקום למקום. באותו יום, שאני ארזתי את חפצי בכדי להעבירם אל קרובי שאני חוסה בו הביא אלי ידידי מ. מרחוב נובוליפקי קצת מטלטליו מפני ששמע שהבלוק שלו הוא בסכנת מצור. ראובן רץ להתחבא אצל שמעון מפני שחושש לבלוקדה ושמעון רץ להתחבא אצל ראובן מאותו החשש. ההצלה היחידה היא להרשם בתור פועל באיזה בית מלאכה; אבל בתי המלאכה מלאים על כל גדותיהם. אחינו בני ישראל הריחו בזה עסק המכניס רוָחים גדולים, כי בעד זכות ההרשמה משלמים עד ארבעת אלפים זהוב. הייתי עד ראיה: ידידי מ. אדם “כשר” הוא, כי הוא מכהן בכהונת אדמיניסטרטור אצל “המועצה היהודית”; תעודותיו תקיפות ובעלות זכויות מלאות. בל הגיטו הולך ונקצץ, הולך ונקטן; יש איפוא סכנה שכהונת אדמיניסטרטור תעבור מן העולם. מה עשה? הלך ובקש איזה “שאפּ” – ומצא, אבל בעד תשלום גמול. ומפני שלא היו לו מזומנים נתן שוה כסף: אבן טובה, ששויה כמה אלפים. זה היה חסכונו האחרון ליום רעה שיבוא. משמסר את האבן נשאר בעירום ובחוסר כל.

מזלי הרע; אין לי הא ואין לי הא. ולפיכך מועמד אני לגירוש – אם אתפס.

הצלתי היחידה – להתחבא. אלה המה חיים בלתי לגליים. ובחיים בלתי לגליים אי אפשר לעמוד זמן רב. לבי חרד לקול עלה נדף. אף אין לי יכולת לעבור דרך סף ביתי ולצאת החוצה, כי על כל צעד ושעל אורב לי השטן.

כל שעות היום – דממת מות בחוצות הגיטו. יש שעוברים כמה רגעים ואין נפש חיה עוברת על המדרכה ממול חלונך. ומי שעובר – פחד המות נשקף מתוך עיניו. הוא נלחץ אל הקיר ומצטמצם שלא ירגישו בישוּתו ובקיומו.

הבלוק שלי צפוי היום לבלוקדה בהשתתפות הנאצים. שבעים שוטרים יהודים כבר נכנסו אל חצרי. חלחלה אחזתני. “הנה הקיץ הקץ!” עברה מחשבה בקרבי. אבל אירע לי נס והבלוקדה נדחתה. המחבלים עברו לבלוק נלבקי – זמנהוף. מהרתי לברוח כשהסכנה כבר עברה. הבהלה מעבירה את האדם על דעתו ומגדילה את הסכנה במקום שכבר איננה. אבל כבר יש חשש שהבלוק שלי יובא במצור מחר. אני מחבל איפוא תחבולות להימלט כאור הבוקר. אבל לאן אברח? אין שום בלוק בטוח. מהבלוק נלבקי-זמנהוף גורשו אלפי איש מבתיהם ותיכף הועברו אל הטרנספר. למעלה משלושים איש נרצחו. בשעות שאחרי הצהרים שקטו קצת הרוחות. רבו העוברים והשבים, כי סכנת הבלוקדה עברה. עד ארבע אחרי הצהרים כבר נתמלאה המכסה; נתפסו ונשלחו שלושה עשר אלף איש; מהם כחמשת אלפים שבאו אל הטרנספר ברצונם הטוב. קצו בחיי הגיטו שהם חיי רעב וסכנת מות. נמלטו מן הפחת. הלואי ויכולתי עשוֹת כמוהם!

אם יבוא קצי – יומני מה יהא עליו!