רקע
חיים אהרן קפלן
מגילת יסורין: יומן גיטו ורשה 1 בספטמבר 1939–4 באוגוסט 1942

בצירוף מבוא על המחבר ויומנו על ידי אברהם יצחק כ"ץ

עם הקדמה, הערות וביאורים מאת נחמן בלומנטל

וסקירה על יומני הגיטאות והמחנות מאת ברל מארק

תל אביב, ירושלים: עם עובד, יד ושם, (תשכ"ו).

 

מבוא    🔗

חיים אהרן קפלן נולד בשנת 1880, בהורודישצ’ה, על-יד ברנוביץ', פולין. בבית הוריו שררה אוירה יהודית מסורתית והלשון העברית היתה שגורה בו. בנעוריו מת עליו אביו (נפטר בר“ח אלול בשנת תרס”ב), וכך הוא מסַפּר ביומנו: “…בלי בסיס לקיום ובלי שום הכשרה לחיים, כי מלאכה לא למדוני ואף תורתי העברית היתה פגומה ומלאה לקויים. נשארתי יתום בודד בעולם זר לי, כי בנערותי חונכתי לא בין הבריות ולא הייתי מעורב בחברתם, אלא בין גוילים עתיקים, בין כתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות. ודבר לא היה לי עם החיים. אלמלי היה בי אז שכל לחדור לתוך טרגיות מצבי הייתי עדי אובד. אבל באשרי ששכלי לא היה אקטיבי במדה הדרושה. יצאתי איפוא למערכת החיים בלב מלא תקוה שיכול אוכל ואצא מנצח. כי בעוד הורי העניים, הנדכאים והחלכאים, היו בחיים נסיתי את ידי למלחמה. היתה בי הכרה עמוקה, כי הכל תלוי בי ובכחותי ושום איש לא יגדור את פרצי. יתמותי הפורמלית לא שנתה את מצבי לא לטובה ולא לרעה. וזה היה לטובתי. מעולם לא סמכתי על כתפי אחרים ולא צפיתי לישועה זרה, אלא הכל שאבתי מקרבי ומעומק נשמתי. היה בזה גם חסרון שלא עליתי על רמה גבוהה בחיים. נשארתי בינוני מאי-יכולת לפתח את כחותי הרוחניים עד לאותה המדרגה שהייתי מוכשר לה לפי כשרונותי האינטלקטואליים. אבל מהצד השני קניתי לי יציבות בחיים. תמיד נשארתי איתן על עמדי על אף המכשולים המרובים אשר סבבוני. רכשתי לי עמדה בחיים, אמנם בלתי גבוהה ביותר, אבל תקיפה ואיתנה. באשרי – שנולדתי לאב עני ומיום עמדי על דעתי הייתי חדור הכרה שהכל בי וממני. מעשי יקרבוני ומעשי ירחיקוני.” (19.7.39)

ראשית חינוכו קיבל ב“חדר” ואחר-כך למד בישיבת מיר ובסמינריון הפדגוגי הממלכתי בוילנה. לאחר שסיים חוק-לימודיו השתקע בוַרשה ויִסד בה בית-ספר עברי שהעמיד מאות בוגרים. בית-הספר נדד ממקום למקום. הוא נוסד ברחוב קרמליצקה 29, עבר במלחמת-העולם הראשונה לרחוב פאביה 13 ולבסוף לרחוב דז’לנה 15. בית-הספר נקרא:בית-ספר בן שש כיתות של ח.א. קפלן".

מראשית דרכו התבלט חיים אהרן קפלן כאחד החלוצים הראשונים של שיטת ההוראה “עברית בעברית”. ברבות הימים אף יִסד את “החדר המתוקן”, שבו למדו את הלשון העברית בהברה הספרדית. באותה תקופה היו שני החידושים כאחד מהפכניים ביותר, ועוררו הפתעה ופולמוס גם יחד. רבים היו המתנגדים והמקטרגים לשיטות-חינוך אלו, שנראו להם כתלושות מהוי החיים ומן המציאות היהודית. אולם חיים אהרן קפלן לא נרתע ולא נסוג. בסדרה של מאמרים ובדברים שבעל-פה יצא להגן בלהט על שיטות החינוך שלו, שראה בהן ברכה לאומה ולתחיית הרוח והתרבות העברית.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם לקח חלק פעיל בעבודת ההסתדרות הציונית בוַרשה ושקד על ליכודה ואיחוד הזרמים שבה. הוא יִסד את האגודה “עבריה”, והיה חבר באגודת הסופרים והעתונאים העברים בוַרשה;פירסם מאמרים על ענינים שונים בעתונים “הזמן”, “עמודים”, “השבוע” הוינאי, “העברי” הניו-יורקי, “היום”, “ויסטניק”, “הצפירה”, “העולם”, “היינט”, “מאמענט”, ועוד. פעילותו של חיים אהרן קפלן בעניני חינוך והוראה אף הביאה אותו בשנת 1921 לביקור בארצות-הברית.

ביתו של חיים אהרן קפלן התנהל מראשיתו ברוח הלאומיות והלשון העברית היתה שגורה בפי בני-משפחתו. כל השנים נשא בלבו חזון קודש לעלות לארץ-האבות, ארץ חלומותיו, ולהשתקע בה.את בנו ליאון 1ובתו צפורה 2הקדים לשלוח לארץ-ישראל, כיון שלא ראה עתיד לנוער בגולה.

עלייתו לארץ-ישראל העסיקה אותו שנים רבות. עם זאת היה חרד שמא עלייתו לא תעלה יפה ונמצא מכשיל את עצמו ומכשיל את הרבים. הוא חשש שמא לא יוכל לעמוד בתנאי הקליטה וקשיי ההשתרשות, בפרט שלא ראה את עצמו צעיר ומסוגל לכל עבודה פיסית. כדי למנוע מעצמו מפח-נפש, גמלה בלבו ההכרה לעלות לארץ-ישראל בתייר.

הוא הפליג באניה “פולוניה”. ביומנו (28.6.35) מתאר קפלן את יפיה והדרה ואומר “שהיא כעין מדינה בלב ימים בדרכה לא”י ". בסַרקזם הוא מדבר על ההבדל שבין החיים הנוחים שבאניה לעומת החיים הדלים והעניים שבפולין, כי רק כשהיהודים עוזבים את פולניה הממשלה ממהרת להעניק להם “זכויות”…

התרשמותו מבנין הארץ, התפתחותה ושגשוגה היתה עמוקה. הוא שאב השראה מערי הארץ, המושבות והקיבוצים. ביחוד שבוּ את לבו חמודות העיר העברית הראשונה, תל-אביב. הוא מעלה על נס את יפי בתיה, נקיון רחובותיה והתנועה רבת החיים והמרץ. לאחר שנתנסה בגופו בחיי הגולה וחי ברוחו את שעבוד ישראל אַלפּיִם שנה, רן לבו למראה התקומה המופלאה של העם בארצו. על כל צעד ושעל חי ונשם את אוירת החירות והעצמאות, והעריך ביותר את הכלים החדשים שבאמצעותם יוצרים את העצמאות הזו.

“… מרבים לשאול אותי: איזה רושם עשתה עליך תל-אביב? ואני עונה לכל אחד: רושם נהדר ואדיר שאין כמוהו. ובאמת: אין מדרכי לכחד ולהעלים את רגשותי. אני נמצא במדינה עברית, שהכל בה מצוחצח וערוך בטוב טעם וסדר. יש בה, בעיר זו, הרבה יסודות תרבותיים: גשמיים ורוחניים. אין העדפה של צד אחד על השני. הוד הרחובות ובתיהם מפליא אותך בארכיטקטורה שלהם, בשפע הסחורות שבחנויותיהם ובמחסניהם, בנקיונם ובסדורם. לא נצא ידי חובתנו לעיר העברית הראשונה עם נאמר שזוהי עיר אירופאית; היא יותר מזה: כל מה שיש בה הוא: זהר, הוד ויופי. ביחוד – העברית החיה בפי הילדים ובפי הנוער. על כל צד ושעל, בכל פנה שאתה פונה, בכל חוג ובכל גוש של אנשים שלטת העברית. אין לכחד, שגם הלשון היהודית נשמעת לעתים קרובות ברחוב. אבל המשוחחים הם בלי שום ספק עולים חדשים, שאינם יודעים, או שלא הסתגלו עוד אל הלשון העברית.” (5.7.35)

כמעו ומהיום הראשון לבואו לארץ-ישראל, בשלהי חודש תמוז של שנת תרצ"ה, לא פסק להתבונן על סביבותיו. מצד אחד ביקש להכיר את ארץ-ישראל הפיסית, ומצד שני ביקש להכיר את הוי-החיים החדש אשר נוצר והתהווה בה. אולם מעל לכל לא הסיח דעתו אף לרגע ממטרתו האמיתית: להישאר בארץ, ועל-כן התחיל מיד להתעניין בכובד-ראש כיצד ימצא את עתידו בה. קליטתו בארץ נראית בעיניו קשה וחמוּרהיותר משחשב. כמורה וכמנהל בית-ספר הוא מתבונן בעינים פקוחות על מערכת החינוך, בודק את מסגרותיה השונות ועושה מאמצים להשתלב באחת מהן. בלי לאוּת הוא משתדל להכיר בתי-ספר רבים, ולהתקבל כמורה או להתמנות כמנהל. היתה לו הצעה להיכנס לשותפות בניהול בית-ספר. המשא-ומתן שהוא מנהל עם גורמים שונים מסתיים בכשלון. דבר זה ממלא אותו יאוש ודכאון, ובטחונו שימצא עתיד בארץ מתחיל להתערער. לאט-לאט מנצנצת במחשבתו ההכרה הקודרת כי עליו לחזור לגולה, וצעד זה ממרר את נפשו. באותם הימים נודדת שנתו לילות שלמים ואין הוא רואה שמחה וטעם בחיים.

בימים של ספק ויאוש גוברת אהבתו למולדת עוד יותר. דוקא עכשיו הוא תאב לקלוט את הרשמים של הארץ, כאילו אמר לצייד את נפשו בהם לימים יבואו, עת ישוב לגולה. כטל משיב נפש הוא נהנה מחיי-התרבות המפכים בארץ; ועל הכל הוא שואב מלוא חפנים נחת מהלשון העברית החיה, הרהוטה והמדויקת בפיהם של ילדים ומבוגרים כאחד.

באותם ימים אין הוא פוסח על שום מופע של רוח ותרבות. במסיבת “עונג שבת” באולם “אהל שם” הוא מתקבל בברכה ובדברי הערכה, וגם זוכה לדברי שבח וציוּן לפעליו בכמה מעתוני הארץ.

אבל הלבטים על עתידו אינם פוסקים. בעודו מתהלך בארץ ומסייר את עתיקותיה בד בבד עם ההתישבות החדשה וההישגים הרבים של החלוצים בעיר ובכפר, הוא כאילו כבר חי שוב בגולה. אם תחילה ראה עצמו מתמזג בעם החדש שקם בארץ, הרי עתה כאילו נמתחת עליו ביקורת; למעשה הוא מתחיל לראות בעם שקם במולדת עם חדש, המנתק באופן שיטתי את הקשרים עם התפוצות שמשם בא.

בעינו החדה הוא תופס כי הדור החדש שקם בארץ-ישראל הוא בעל סגולות מיוחדות, בעל תודעה עצמית ובעל שאיפות מקוריות. דור זה אינו בא להיות המשך ליהדות הגולה, אלא אומר ליצור מהות מוגדרת של עם בן חורין, המתנער לחלוטין מן העבר.

“בא”י החדשה הולכת ונוצרת יהדות חדשה לגמרי, שלנושאיה אין קרעים בנפש וכל ה’בעיות' שהיו קשורות עם סבל ירושתה חסרות לה לגמרי. כן אין תקוה למשיח – מפני שכבר בא. לצחוק נהיה בעיני ‘סבּרה’ אם נלמדהו להגיד בכל יום: ‘אני מאמין בביאת המשיח – ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא’." (18.7.35)

חיים אהרן קפלן, אשר הקדיש את כל שנותיו בחזון החינוך העברי כדי ליצור על-ידיו אחדות העם וביטול כל פלג ופיצול, נסער מן הפער הכרוי בין החינוך המתגשם בארץ-ישראל לבין החינוך אותו חזה בגולה. המורה והמחנך העברי ראה עצמו פתאום במרחק של זמן ומושגים מהוי חייו ותודעתו, והוא חרד חרדה גדולה.

“… בא”י הולך וגדל דור עברי חפשי, אבל ביחד עם זה הוא נעשה חפשי ממצוות הגלות: מרוחניותה וממדותיה הטובות.

ואף על פי כן – לא אחליף ולא אמיר א"י בארץ זרה!

בא“י הולך ונוצר טפוס של יהודי חדש.” (“פזורי” 141)

הימים בארץ היו ימים קשים לו. הוא כאילו נמצא בין הפטיש והסדן. מצד אחד מקננת בו אהבה עזה לארץ-ישראל ולחייה, ומצד שני הוא חושש ופוחד להתמודד עם החיים האלה. אף-על-פי-כן הוא פוסק לעשות מאמצים כדי למצוא סידורו. ולאחר עמל ויגיעה, לאחר ימים של תנודות לכאן ולכאן, חתם חוזה עם מנהל בית-ספר “ספרא” בתל-אביב, וקיבל עליו להשתתף בתקציבו בסכומים ניכרים. לשם כך היה חיים אהרן קפלן צריך לחזור לוַרשה כדי לסגור את בית-ספרו. אולם הוא היה חדור הכרה מלאה כי אכן יחזור לארץ-ישראל כעבור זמן קצר, כדי לתרום את חלקו למערכת החינוך והתרבות של העם במולדת. אולם שיבתו לגולה היתה שיבה של קבע בשל אבני-נגף שונות שנערמו בדרכו. החלטתו להישאר בגולה התבססה לפי הרשימות שביומנו על נימוקים אלה:

“א. האקלים בא”י מזיק לבריאותי.

ב. אין לבי נוטה לעסק בי"ס שאינו מבוסס, כי – – לבסוף הייתי עובד בשביל אחרים.

ג. אינני מרגיש בי את הכח הדרוש בכדי להתחיל הכל מחדש ולהדחק בחורין וסדקים לשם פרסום. כבר עיפתי בחיים. גופי נחלש ממחלתי הממושכה ואין לי עוד הכשרון להתאזר במרץ." (12.9.35)

קפלן סבל ממחלות שונות וביחוד ממחלת הסכרת שהציקה לו עוד משנת 1928. נדודי-שינה הפריעו לו כל חייו:

“יש שבלכתי ברחוב או בשבתי בבית ואפילו בשכבי במטתי – והנה זעה קרה מכסה את כל גופי וכחותי פוסקים. ובלילות הנדודים – יש להפך. איזה חום תוקף אותי שסופו גם כן זעה שתוצאותיה חולשה גופנית כללית.”

(24.4.35)

המכה שהוכה במות בתו השניה סַלקה בת השלוש בשנת 1935 נתנה בו את אותותיה כל ימי חייו. “היא שברה את חצי גופי מבחינה מוסרית ומבחינה חמרית גם יחד.” (26.4.35) למרות הסבל הקשה והחלטתו להישאר בפולניה לא פסקה אמונתו ותקותו לעלות שנית לארץ-ישראל לשם ביקור:

“החלטתי לבקר את הארץ גם בקיץ הבא בלי רעיתי ואז אתור את הארץ לארכה ולרחבה! אשתקד עבר עלי בת”א הלוהטת, בקיץ הבא – אתחכם!" (16.2.36)

חיים אהרן קפלן נמנה עם ראשוני המתקנים של החינוך היהודי המסורתי. הוא יִסד בית-אולפנא נסיוני לילדי ישראל, אשר בין כתליו הידהדו צלילי הלשון העברית בכל שעות היום. אולם יתירה מזו עשה. הוא טרח ושקד על קביעת שיטות-לימוד מתקדמות בבית-ספרו. נוכח המחסור בספרים מתאימים שיהיה בהם כדי לענות על דרישות החינוך והמגמות החדשות, ניגש להוציא ספרי-לימוד יסודיים. ספרים אלו אף הופיעו בכמה מהדורות, עדות לתפוצתם הרבה בין התלמידים והמשתלמים.

עם הספרים אשר חיים אהרן קפלן חיבר והוציא לאור נמנים “פזורי” (לקט מאמרים על חינוך, הוראה ואישים); “שפת עמי”, ספר לימוד השפה העברית, בשלושה חלקים; “דקדוק הלשון ושימושה”, בשני חלקים; “חומשי” – שני חלקים; “עמי התנ”ך" (מצויר ומנוקד. תולדותיהם ומנהגיהם של שכני ישראל הנזכרים בתנ"ך); “הגדה של פסח” – בעברית ואידית (הוצאה אמנותית ומדעית הופיעה מחדש בהוצאת "היברו פאבלישינג קומפאני, ניו-יורק); “כתוב כהלכה” (קורס שימושי מלא על האורתוגרפיה היהודית); “ספר המשחקים” – בארבע מהצורות שאחת מהן הופיעה בשנת תרע"ד. בשנת 1936 התחיל להכין ספר בשם “הכתיב העברי” שנועד להיות בן חמישה חלקים בחמש שנות לימוד. הספר הזה לא יצא לאור.

ספריו של חיים אהרן קפלן זכו מצד אחד לתפוצה ניכרת, בהיותם חידוש רב בקרית-ספר, ואילו מצד שני זכו לביקורת קשה מצד אנשי חינוך ופדגוגים. ביחוד נמתחה ביקורת קשה, ולעתים אף ביקורת קשה מדי, על הספר “שפת עמי” ו“ספר המשחקים”.

אבל גם אם אין להתעלם מהביקורת שנמתחה על הספרים של חיים אהרן קפלן, אין באותה מידה להתעלם מעצם החשיבות של הופעת הספרים באותם ימים. ספרים אלו היו מפעל חלוצי חינוכי ממדרגה ראשונה, כר נרחב ומגוּון למורה ולמדריך, וסייעו לשנות את פני בית-הספר העברי בגולה, שעד אז היו משחקים, שעשועים, התעמלות, ועוד, זרים לו לגמרי.

קפלן לא עבר בשתיקה על דברי-הביקורת החריפים שנמתחו עליו בקשר לספריו. לדברי הביקורת על שנים מספריו (“חומשי” ו“דקדוק הלשון ושימושה”) ענה בהתמרמרות והאשים את המבקרים שדבריהם נאמרו מתוך “קנאה סופרים”. 3 יש להניח כי לא עבר בשתיקה גם על יתר דברי-הביקורת על ספריו, אבל אלה לא נכללו בספרו.

כדרך לא מעט מפעלים חלוציים לא זכה מפעלו של חיים אהרן קפלן להערכה הראויה, והוא נאלץ להיאבק קשה על קיום בית-ספרו. הכיתות פחתו ונידלדלו. במידה רבה נגרם דבר זה בשל ההגבלות על חינוך בעל יחוד לאומי זר, שהיה תוצאה ממדיניות הממשלה הפולנית. נצטמצמו פעילותו והיקפו של בית-הספר. היו גם סכסוכים רבים עם סגל המורים, והדבר הוסיף מבוכה על הקשיים. ועל הכל ניתן היה לראות בבירור, כי גם ההורים לא גילו די רצון והתלהבות להקנות חינוך עברי לבּנים. בצער ובכאב ראה חיים אהרן קפלן כיצד מאמציו הרבים להנחלת הלשון והתרבות העברית עולים בתוהו. ודבר זה ציערו מאד והדיר ממנו מנוחה ושלוַת-נפש. תחושת הפחד והדאגה מפני הבאות, שמא לא יישאר זכר לעמל וליגיעה של שנים רבות, הניעה אותו להציב לעצמו יד ושם בספרות העברית. באותן שנים הוא מכנס את מאמריו שהיו פזורים באכסניות ספרותיות שונות. עבודה רבה הוא משקיע בהוצאת הספר, כדי להציל מטמיון ומשכחה את מאמריו המפוזרים. בשנת 1937 הופיע הספר בשם “פזורי”. בכינוס הכתבים ניתן לחוש בהרגשתו הברורה, שביקש לקבוע לעצמו מקום נצח בהיכל הספרות העברית, כמורה וכמחנך.

הספר “פזורי” 4, המונה 397 עמודים, מחולק לחמישה מדורות. הראשון מכיל י“ח מאמרים על “חינוך והוראה”. השני מכיל י”ג מאמרים על שלושה-עשר אישים מפורסמים, ביניהם גיאורג ברנדס, רש“י, חיים נחמן ביאליק, ד”ר א. ב. פוזננסקי, וש. ל. גורדון. השלישי מוקדש ל“ביקורת”. בין עשרות המאמרים נמצא מאמרו “המחלוקת על הרמב”ם" וההקדמה לספר “הגדה של פסח” שהוציא לאור. ביומנו הוא כותב:

“בגשתי כעת אל המלאכה שניתי קצת את תכניתי הראשונה: ראשית – אכניס אל הקובץ את המבואים שבאו ל’ספר המשחקים' ול’הגדה של פסח'.” (14.11.35)

קפלן הסתמך על הוצאת כתבי ביאליק “שמלבד מאמריו הכניסו גם המבואים ל’ספר האגדה' ולסדר ‘זרעים בפרוש למשניות’.” (שם) במדור הרביעי כינס שבעה-עשר פיליטונים, ובחמישי נכללו תשעה מאמרים על “הציונות”.

עם פרוץ מלחמת-העולם השניה כמעט נגזרה שכחה על שאיפתו של חיים אהרן קפלן לעשות לעצמו יד בספרות העברית. יהדות פולין הולכת ונשמדת. וַרשה נותרה כמעט ללא יהודים, והמעטים אשר שרדו בה שוב אינם יודעים את האיש ואת פעלו. אולם אם נגזר על ספריו ועבודתו החינוכית בימי-שלום לרדת לתהום הנשיה, הרי בא יומנו מימי המלחמה והשוֹאָה ומילא משאלתו.

תחילתו של היומן בערך בשנת 1933, וסיומו ב-4 באוגוסט שנת1942. חיים אהרן קפלן כתב את יומנו בדחילו ורחימו. ברשימות הרבות משתקפות במילואן האספקלריה האישית והציבורית של התקופה והזמן.

“לכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם. זה נתקיים גם בי וביומני. לכל מקום שאני נוסע – יומני אתי, חברי הוא, ידידי הוא. לפי טבעי אינני איש רעים להתרועע. כל חברות וידידות תבוא כתוצאה מפטפוטי הבל, מחנופה, מחלקת לשון שאינני מומחה לזה. בכל חברה של אנשים שאני בא – הנני במצב של זר. אינני מתידד עם מי שהוא בקלות דעת ואחרי ההתודעות הראשונה. יומני ממלא מקומה של הידידות האישית. כאן לבי פתוח, כאן הנני כמו שהנני. אין צורך במסוה, אין צורך בחנופה למי שהוא. ואולי לא כך, גם ביומני איני מגלה את כל האמת. יש דברים שאני מכסה, הכסוי טוב להם. לע”ע הנני הקורא האחד והמיוחד של יומני. אבל יבוא – וקוראיו ירבו. ומפניהם אני מגלה טפח ומכסה טפחיים." (29.5.35) " – – היומן נעשה לידיד נפשי, לעמיתי, לרעי, לנאד של כל שמחותי ודמעותי. הלואי שאזכה להמשיכו עד ימי זקנה ושיבה." (סוף 1936)

עד פרוץ מלחמת-העולם משמש היומן את התחום האישי בעיקרו. בדפיו הגדושים היתן לקרוא על חויות אישיות, על מאבקיו בבית-הספר ועל תופעות שוטפות בחיי הציבור היהודי. אולם למן חדשי המתיחות של קיץ 1939, עם סערת המלחמה הממשמשת ובאה, חל שינוי מובהק באָפיוֹ של היומן. חיים אהרן קפלן נוטש את רשות היחיד. הוא מתחיל להוכיח ולהזהיר על העומד להתחולל מתוך זוית-ראיה של הכלל והעם. אימת הימים הנוראים באה על ביטויה הנוקב ביומן זה.

יומנו מסתיים ב-4 באוגוסט שנת 1942, בשלהי השנה השלישית לשוֹאָה שניחתה על יהודי פולין.

מפת פולין היהודית הצטמקה זה כבר. הכּלָיה והאבדון נותנים בשרידים אותות מקפיאי דם, רגש וחושים. שכוֹל ואימה שוצפים מכל העברים ומשתפכים אל אוקינוס השוֹאָה של בית ישראל. יום אחר יום ושעה אחר שעה נכחדת ועוברת מן העולם יהדות פולין המפוארת. שרידים בלבד נותרו, פליטי הרג ורצח, שנגזר עליהם גורל של נדודים והם שרויים בפחד ובחלחלה מפני הבאות. ה“אקציות” נמשכות והולכות, ואת כל אלו, עד היום האחרון ועד השעה האחרונה, מתאר חיים אהרן קפלן ביומן.

ערך את היומן כתעודה דוי לקורות גיטו וַרשה ומוראותיו הוּכח למעלה מכל ספק הן מבחינה היסטורית כללית והן מבחינה אישית וחווייתית. המחבר מציין בהדגשה מובלטת כי הוא מועיד את היומן להיסטוריון בעתיד. הוא היה בטוח כי מן הכתוב בו יוכל ההיסטוריון לשאוב ידיעות ועובדות מהימנות על מעמד הגיטו, אורח החיים והוי המעשה, שעות היאוש ורגעי התקוה, עמידת הגבורה, תשוקת הקיום, ועל הכל יעוד העם וחזון גורלו. ואמנם היסטוריון השוֹאָה ימצא ביומן זה חומר מרטיט לב ומקפיא דם לחקר התקופה ומוראותיה. היומן פורש יריעה רחבת ממדים, ספוגת דם ורווית יגון, על אכזריות ורצח, על הרג וכליון, על התעללות והשפלה, על רעב ועבודת-פרך, על גירושים ונדודים, על רדיפות ותלאות, על חיים תלויים מנגד ועל הרגשה מתמדת כי טוב המוות מן החיים. אך עם כל השכוֹל, הקדרות והיתמות שבו, הוא מסַפּר, אף כי בקול נכאים, על חיי שגב והתעלוּת, גבורה ומסירות-נפש, על הקרבה ועל קידוש-השם – השואבים את כוחם העליון מחזון והשראה של מקורות קדומים, מכּוּרי המחצבת של עם-הסגולה.

רק מעטים מתושבי הגיטו ידעו על משא-חייו הנסתר של חיים אהרן קפלן בכתיבת היומן, ובתפקיד אשר הוא הועיד לו, ואלה ניסו להניא אותו מכתיבה, אשר לא ראו בה תועלת של ממש, כי לא האמינו כי היומן יוכל לפרוץ את חומות הגיטו הנדון לכליון. ביומן אנו קוראים: “יש מידידי וחברי שסוד יומני ידוע להם יעצוני ביאושם לחדול מכתוב: למה? ולאיזה צורך? התזכה לפרסמו? האם הד דבריך יגיע לאזני הדורות הבאים? כיצד? באיזה דרך? אם תגורש לא תוכל לקחתו כי עיני הנאצי פקוחות על כל צעדיך; ואם אפילו תצליח להעלימו בשעת היציאה מוַרשה מות תמות בדרך: כי כחותיך לא יספיקו; ואם לא תמות מאפיסת כחות תמות בחרב הנאצי; כי אין אף גולה אחד שיוכל עמוד עד אחרית המלחמה.” (26.7.42)

וידוי קצר ומפוכּח זה של אדם אשר ראה ללא הפסק את הסכנות ואת האימים שהוא מפרט, ממחיש בצורה טרגית ופיוטית את דחף הכתיבה שקינן בו, ואת האמונה כי למרות הכל אין כוח שיוכל לעכב בעד גילוי האמת. היומן חדל לשמש אמצעי ביטוי בעל אופי פרטי, שדבר אין לו עם הכלל. ככל שהחריפו פורענויות הגיטו וככל שקיבלה השמדת היהודים ממדים מתוכננים ונמרצים יותר, כך הלך וניטשטש הפרט והיחיד, כי שוב לא היה להם ערך ומשקל, והם פינו את מקומם לכלל ולציבור, שרק הם קיימים במושגים של נצח ורק הם יכולים לקבוע את גורל המערכה בין רוצחים ונרצחים. אולם בעל היומן אינו מטיל ספק אף לרגע במהות המשימה שהוטלה עליו, משימה לתאר לפני הדורות הבאים את זוועות הנאצים. בכתיבתו הוא רואה שליחות. ובשליחות לא יתכן מקום להתרשלות, להיסוסים ואף לא לאפיסת-כוחות. ובעל היומן אומר: “אני מרגיש שהמשכת היומן עד הרגע האחרון ליכלתי הפיזית והרוחנית היא שליחות היסטורית שאין לזלזל בה. עוד מחשבתי ערה ורעננה; עוד כוח היצירה שבי טרם נשתתק אף כי זה חמשה ימים שכמעט לא בא אוכל אל פי; ולכן – ליומני לא אחריש!” (שם)

תשע שנים תמימות התמיד חיים אהרן קפלן להערות על דפי היומן את נפשו המעוּנה, הסוערת והעולה על גדותיה. ועשרים שנה לאחר שנחתם הפרק האחרון בפרשת חייו, נתגלו דפי עדות-האימים, כתובים בכתב-יד נקי ורהוט, בלשון עברית מסוגננת היטב. דפים אלו אוצרים בתוכם תולדות שוֹאָה, אשר מכל שורה ושורה מתמלטת זעקה כבושה ונואשה. זו היא זעקתו של חיים אהרן קפלן אשר נשא נפשו שהיא לא תחריש וקיוה והאמין כי בבוא היום יזעזע קולה את אמות הספּים של האנושות בתביעתה לדין, לצדק ולמשפט.

חשיבותו של היומן היא בראש וראשונה שהוא מהיחידים שנכתב עברית במקורו, והוא מבוסס על מראה-עינים ומשמע-אזנים שנרשמו בשעת מעשה. היומן משקף במישרין את אשר התחולל בסביבתו, בין המחבר לבין אחרים ובינו לבין עצמו. רשימותיו לא עברו מעבדות ספרות ויצירה. התרשמותו מובעת במלוא העצמה והראשוניות, ללא כחל וללא שרק. בעט שותת דם כשידו ממששת את דופק החיים בגיטו, הוא משרטט הוי טרגי על גילוייו העמוקים ביותר. הוא רואה נכוחה. טביעת-עין לו, מלוּוה מחשבה סעורה למשימת הקודש שההשגחה הטילה עליו. ראייתו חודרת אל הגיטו לפני ולפנים, ופעמים הרבה אף מחוצה לו. כי הרבה פעמים היה יוצא אל מחוץ לגיטו, לבתי-משפט שאליהם הובא בעניני חוק ותקנות. יציאה זו אף הרחיבה והעמיקה את חוג ראייתו, ומוצאת את ביטויה הנרחב על דפי היומן,

המשימה היתה קשה. הבלהות היו איומות. לא תמיד ניתן לעמוד בזעזוע של קליטת הרשמים. היו רגעים שבהם גבר היאוש על האמונה. ברגעים אלו היה ח. א. קפלן תוהה וחרד, אם יהיה מסוגל למלא את יעודו. והוא כותב:

“כחותי אינם מספיקים לרשום את כל הראוי לרשימה. איני יכל להקיף את כל התמונה הנוראה ולעמוד על כל פרטיה. בודאי ימצאו גם בלעדי רושמי רשומות שימלאו מה שהחסרתי. ואף זה לא יספיק. לנגד עינינו התחיל גיהנם רותח. והרתיחה היא בעצם תקפה. אין לנו עוד פרספקטיבה. אף כח ליצירה אין. והעיקר: איני בטוח שאיני מכלה את כחי לתוהו והבל. אם הציד לא יפּסק ואם אני אתפס – כל עמלי ילך לאבוד. מוחי עסוק כל הימים באיזה אופן לגנוז את יומני גניזה עולמית, שיהיה למשמרת לדורות הבאים. אבל כל זמן שדופקי לא פסק לא אפסיק את מלאכת קדשי.” (30.7.42)

אכן, הספק והיאוש מכרסמים בלבו. אבל מיד הוא מתאושש מהדכאון. יעוד הנצח וההכרה בשליחותו העליונה מחזקים אותו במלאכתו. שכּן התיחס חיים אהרן קפלן ליומנו – כפי שהעיר פעמים אחדות בחלק הטרום-מלחמתי – כאל ידידו היחיד שיכול הוא לרחוש לו אמון. רגעי כתיבת היומן, לאחר יום-עבודה בבית-הספר או לאחר השאון וההמולה בבית, היו רגעיו שלו עצמו, תענוגו הרוחני שלו, השתפכות-הנפש האמיתית שלו. הגם שהוא פיקפק אם היומן יזכה לצאת אי-פעם לאור היום, היה בטוח שזוהי תעודה של הזמן. שכּן – כפי שהוא כותב – שום עתון ושום דבר-דפוס לא יוכל למסור באורח נאמן כל-כך את האמת של הזמן כמו היומן, שהוא הביטוי הישיר ביותר של המאורעות והחויות, האמת הכנה ביותר ללא סילופים וללא כחל ושרק. ואכן יומנו של קפלן הוא הכנות בכבודה ובעצמה, אפילו כאשר המחַבּר אנוס לגלות את חולשתו שלו עצמו, את חטאיו ואת מחשבותיו הכמוסות ביותר.

ביומן עוברת לנגד עינינו שורה שלמה של דמויות ידועות מן החיים הספרותיים, המדיניים, הדתיים והפדגוגיים בוַרשה היהודית שלפני המלחמה. המחַבּר נותן תיאורים מעניינים מאוד, הגם קצרים, ואוֹבּיֶקטיביים ביותר של אנשים כגון יצחק כצנלסון, לוסטרניק, יהודה וַרשביאק, הנדלזלץ, פראנק, יצקן, איציק מאנגר, ההיסטוריונים מיזס, בּלבּן, שור ושיפר, העסקנים רוטנשטרייך, לויטה, קירשנבאום, המורים ר. ברמן, וולפוביץ‘, קרינסקי, וכו’ וכו'. הוא ידע היטב את כל החוגים האלה.

חיים אהרן קפלן חודר לכל קפלי החיים של הגיטו, ומעלה את הוייתם ומחדליהם על דפי היומן. על-פי רוב כתובים הדברים בזעם ובתוכחה, כאשר כנפי הנצח מרחפות ומשיקות מעליהם ומטביעות את חותם היגון הקודר והמחלחל בכל שורה ושורה. אולם יש וגם בעת עמדו בפני הויית השכוֹל והוד הנצח, הריהו מוהל את צערו המפעפע בנימה של אירוניה.

" ‘חיינו’ – אם לכיוצא בזה חיים יקראו – קיבלו את צורתם המשעממת והמאובקת ואין שום שנויים חלים בהם. היחידים המכניסים קצת תנועה בתוך חיי הגיטו המעובשים והמרופשים המה: המרצח וחברו המות. – – השבוע היו קצת ימי זעזועים בגיטו. – – ראשית – מת מנחם קיפניס; סופר, מזמר ומשורר שקנה לו בחייו פרסום רב. – – אחרי שלום עליכם – – הרי מ. קיפניס השני לו בפולניה. והחידוש במיתתו הוא שלא מת כדרך כל הארץ בגיטו – מרעב וממחסור. אדרבה, בין הסופרים והעתונאים נחשב לאמיד. – – סבת מותו – השתתקות המוח. זוהי מיתה יפה מפני שהיא מהירה. בגיטו כלם מאחלים לעצמם מיתה מהירה מפני שמיתת הרעב היא מיתה ארוכה." (16.5.42)

עם כל הספקות המכרסמים את הלב על עתיד היהודים בגיטו, ואף נוכח העובדות החותכות המאשרות את תהליכי ההשמדה, יש ובין השורות הצפופות של היומן מפציעות אמונה ותקוה לשינוי המצב, אף כי אמונה זו ותקוה זו נראות היום תמימות מאד. בעל היומן כותב: “מעולם לא היינו כל כך מלאי-תקוה למפלה הסופית של הנאצי כמו בימינו אלה – ימים שהצרות הולכות ומתגברות משעה לשעה. – – עם אסיר תקוה היינו – ונשארנו; הבטחון היהודי מראה נפלאות. – – כאותו הסב היהודי שהאמין וחכה למשיח ‘שכל יום יבוא’, ולכן היה תמיד לבוש בגדי השבת שלו בכדי לקדם את פניו. – – כשאין הפשט של הידיעות כרצוננו אנחנו מהפכים ומהפכים בהן עד שהן נעשות מלאות כרמון רמזים, דרושים וסודות והן מוסברות ומובהרות לפי נטית לבנו.” (7.6.42)

חיים אהרן קפלן מתבונן בילדי הגיטו. לפי שעה הם עוד ניצלו ממכונת-ההשמדה העושה שמות. נשמותיהם עודן נתונות בגוף והמוות לא קצר בהם עוד את קצירו. אבל מה טעם יש לחיים אלו? מה יודעים הילדים על עולם ומנעמיו? שיחם-ושיגם הם בלחש ופחד, מאימת הצר העומד לגלות עקבותיהם. את דרכם מחצר לחצר הם עושים בזחילה, מפחד פגזים שורקים מעל לראשיהם. בנפשם הפצועה הם נושאים מטען כבד של יגון עולמים. אין הם יודעים את מהות של צחוק, ואין הם יודעים טעם שובבות ועליצות. כלום כך יכולה להיראות ילדוּת, שממנה צריכה להתפתח בגרות בריאה? כלום חיים בגניבה והשפלה יכולים להצדיק את שם הכבוד חיים? הוא רואה את הילדים בחיי-הניווּן המתרגשים עליהם, כשהם מנותקים מחיי טבע ומרחבי יקום. והמחנך שבנפשו מתרפק בגעגועים של כאב וצער על עולם הטבע שנשלל מילדים אלו. הוא דואב על ירק העצים שאין הם יודעים את סוד לבלובם. הוא מֵצֵר על ראייתם של הילדים האלה, שהוגבלה לפיסת-שמים כחולה מעל לראשם והוא כותב: “אילנות ושדות ניר נאים, יערות ונחלים, הרים ועמקים ‘המלאים זיו ומפיקים נגה’, אבל אנחנו משלימים עם הרעיון שהמה אסורים לנו בהנאה. זה שלוש שנים שלא ראינו עשב בגדולו ופרחים בצמיחתם – – שוּדדנוּ מכל עץ ומכל פרח.” (17.6.42)

חיים אהרן קפלן מגלה עֵרנוּת מרובה לכל תנועה בגיטו, ולכל שינוי מעמד בו. יומנו משמש ראי נאמן לקיום החיים בגיטו, על התפתחותם הסטטית אך האיתנה. פעמים הרבה אין הוא מסתפק רק בציוּן עובדה וקביעת התרחשותה. הוא גם בא לחשוף את מהותה, לגלות את משמעותה ואף לקבוע מראש את התוצאה המשוערת. ביומן מצויים ניתוחים ואבחנות מדיניים וחברתיים, כפי שהם משתמעים ממעגלות העובדות. קביעות אלו מעידות על כושר הסתכלות והבנה מעמיקה בשרשיהם של דברים. יש וניתוח חברתי מלוּוה גם בהשוָאה עובדתית, המפיגה את הצער והכאב בסממני ההוּמוֹר והשנינות היהודית. ניתוח והוּמוֹר בצדו בא על גלויו בעת צירופם של הצוענים לגיטו וַרשה. והוא כותב: “יש להודות שזהו זווג יפה. כשם שהיהודי נודד אף הצועני נודד; – – כשם שהיהודי הוא יליד גזע פחות אף הצועני כך. והעקר – על שניהם חלים חקי נירנברג והחתון עמהם אסור בכל חומר הדין. משום כל הטעמים הנזכרים ישבו שניהם במחיצה אחת. אין טמא מטמא טמא!” (18.6.42)

מפעם לפעם היו מהבהבים שביבי תקוה בלבו הפצוע של חיים אהרן קפלן. בכל כחו ניסה לחזק בקרבו את האמונה, ולצפות בישע ופדות העתידים להופיע. אולם תקוה זו ואמונה זו התחילו דועכות עם גבור מבצעי הגירוש. ובאחד הימים הקודרים שלו הוא כותב: “שביב התקוה נתלבה ונדעך. בארבע הודבקו מודעות: גורלנו נחתך! מספרים שהימלר מתארח בוַרשה וזוהי מתנתו שהשאיר ליהודיה – – עוד אומרים: כיונו לפרסם את הגזרה בערב תשעה באב, ביום המוכן לפורענות, ביום שנגזר עליו שיהיה בכיה לדורות.” (22.7.42)

ואכן, בליל תשעה באב מתגבר כאבו של חיים אהרן קפלן כמעיין הנובע. בהמיית לבו הוא מכתיר את רשימתו ביומן בשם: “בליל זה יבכיון בני”, והוא כותב: “בחיי! חסר אונים הנני להחזיק עט ביד. אני כלי מזועזע וראשי כואב. אני כלי שבור ורצוץ, ומחשבותי מבולבלות. איני יודע במה להתחיל ובמה לסיים. ראיתי את ורשה היהודית במשך ארבעים שנה במאורעותיה השונים שאירעו לה, אבל פרצוף כזה עוד טרם היה לה. עדה שלמה בת ארבע מאות אלף איש נדונה לגלות. את אשר יגורנו בא לנו. להמונים היתה הרגשה אינסטינקטיבית שאיזה אסון נורא הולך ונוחת על ראשם.” (שם) הלב שותת. הצער שוב אינו יכול להבליג על עוצר היגון והרעה. יום האבל הלאומי לחורבן הבית פתח כאילו סכרים אדירי-שטף. ואלו הציפו בזרם יגונם את יהודי הגיטו, שעל ראשם התחוללה מהדורה נוספת של חורבן הבית. זוועות הגיטו הלכו והתעצמו. הגירושים נמשכו במלוא הקצב. אנשים התמוטטו וקרסו ברעב ובאפיסת כוחות. כלי-נשק שונים קצרו את קציר המוות האיום. חלל הגיטו התמלא בכיות ויללות. כוח הסבל שעמד למעונים בשלוש השנים האחרונות, הלך ואזל. כיצד יכול הלב המסוער להבליג עוד? איך יכולה הנפש הטובעת בדוי עולמים לשמור עוד על שיווּי-משקלה? כל שנותיו היו שנים של אמונה. בהכרה עמוקה שמר על קדושת היהדות ומצוות המורשת. חיי ההווה לא שימשו לו מעולם קנה-מידה לקביעת יסודות הנצח. אולם סאת הצרות הוגדשה. שלא מדעתו ושלא בטובתו בא להתריס כלפי מעלה. באחת משעות טירופי-יגון הוא מטיח תוכחה של זעם נטולת-רסן ואיומה במשמעותה. הוא כותב: “צחוק עשה לנו אלהים”. (29.7.42)

לאחר ליל ציד שנערך על-ידי המשטרה היהודית, הולך ומתחוור לו, ללא שמץ של ספק, כי אף סופו קרב ובא. והוא כותב: “אני מסיים והולך למנוחת לילה. אבל זה יהיה ליל נדודי שינה. הנני בין אלה שהגזירה חלה גם עלי. – – האומנם לא אזכה לסיים את מגילת יסורינו ברשימת נחמה?” (22.7.42)

רק פעמים ספורות נזכר שמו של קפלן בספרות השוֹאָה. בולטים ביחוד דבריו של ד"ר עמנואל רינגלבלום, היסטוריון השוֹאָה, שעל שמו נקרא ארכיון הגיטו. בתארו את אגודת “עונג שבת” (שמה ניתן לה לשם הסוָאה) שחבריה אירגנו את ארכיון הגיטו ובאו בדברים עם כל מי שכתבו יומנים על מוראות הזמן, הוא אומר: “יומנו – יומנו של ח.א. קפלן – שנכתב עברית מנה אלפי עמודים והכיל שלל ידיעות על אשר התרחש מדי יום ביומו בוַרשה – – חוויותיו של כל יהודי וַרשאי בינוני בימים ההם, יסוריו ורגשותיו, צמאונו לנקמה וכדומה, כל זה הובע בנאמנות ביומנו של קפלן. דוקא בינוניותו של המחַבּר היא-היא אשר היתה חשובה ביותר ביומן זה.” 5

רינגלבלום אף מציין כי לא אחת ביקש מאת קפלן כי ימסור לרשותו את כתב-היד לשמירה, וערב לו כי בתום המלחמה יחזירנו לידיו. אולם רק בקושי רב נעתר למסור לידיו את היומן להעתקה בלבד. העתקת היומן היתה כרוכה בקשיים רבים. בסיום דבריו אומר ד“ר עמנואל רינגלבלום בצער כי כתב-היד אבד, עם מחברו, בשעת האקציה, כאשר נלקח לכיכר ה”אומשלאג". 6

ד"ר עמנואל רינגלבלום בא לידי מסקנה מעציבה, כי חיים אהרן קפלן ויומנו אבדו שניהם. אולם לאשרנו נשתמר היומן באורח פלא, והוא עתיד למלא את יעודו הצפוי לו על-ידי המחבר: להיות תעודה לדורות הבאים.


לפני חמש שנים ביקרתי בפולין בתפקידי כראש המכון ללימודי היהדות באוניברסיטה של ניו-יורק. אצל ידידי הפרופ' ב. מארק, המלומד וההיסטוריון היהודי, מנהל המכון היהודי ההיסטורי בוַרשה, הזמנתי מספר רב של מיקרו-פילמים מן המכון ומן הארכיון של ד"ר עמנואל רינגלבלום. לאחר-מכן הגיע לפולניה, כאורח הממשלה, ידידי השופט המנוח מרדכי (מכסימיליאן) מוס, ראש חבר הנאמנים של “הקרן לתרבות עברית” של אוניברסיטת ניו-יורק, וביקשתיו להחיש את העברת המיקרופילמים האלה לספריה העברית של האוניברסיטה. המיקרופילמים האלה הם חלק מן האוסף הגדול שזכיתי לרכוש בארבעת ביקורי ברוסיה ובהונגריה בשנים האחרונות. אוסף זה של תצלומי כתבי-יד עבריים משמש בפעם הראשונה מקור חשוב למחקר וללמוד.

כידוע נתגלה החלק השני של ארכיון ד"ר רינגלבלום על ידי פולני, בשם ולדיסלב וויציק, שמסרו לפרופ' ברל מארק, וכן העביר לידיו שש מחברות כלומר: שלוש מחברות היו חסרות ולא נודע מקומן.

בימי המלחמה פעל וויציק בהגשת עזרה ליהודי הגיטו, ואף סייע בידם לשמור על קשרים מחוץ לחומות. בשנת 1952, עת שימש פקיד בחברת בנין בוַרשה, מצא אוצר היסטורי גדול: “רשימות מגיטו וַרשה”, חלק שני, מארכיון ד"ר עמנואל רינגלבלום. אוצר זה נמסר בשעתו למכון היהודי ללא כל תמורה. רק לאחר זמן, מחמת מחלה ומצוקה, כאשר לא היה עוד בכוחו לעבוד ולפרנס את אשתו ובתו, ניאות וויציק לקבל מהמכון הקצבה חד-פעמית וכן קיצבה חדשית לשנה אחת.

לפי מה שסיפר לי וויציק לא הוטמנו כל החוברות במקום אחד. בית אביו שימש מקום עיקוב ובילוש של הגיסטפו, בשל עמדת בנו ולדיסלב כלפי היהודים. מטעמי זהירות פיזר האב את המחברות על שטח החוה כולה. בתום המלחמה נמצאו שש המחברות בגורן, ולדברי וויציק נעלמו שלוש המחברות האחרונות ומקומן לא נודע.

בראשית 1962 הגיעו ולדיסלב וויציק, אשתו ארנה ובתם לארצות-הברית. בידו היה אישור בכתב מאת פרופ' ברל מארק לעובדה כי אשתו היא יהודיה, שניצלה בידי וויציק בזמן הכיבוש הנאצי.

בבואו לאמריקה התקשר וויציק אתי. בשעת הפגישה החזיק מעטפה ובה מחברות שמצאן ביום צאתו מפולניה. בהצצה חטופה במעטפה הוכיתי בתדהמה של הפתעה. היו בה שתים וחצי מחברות מיומנו של קפלן, מן השנים 1936–1935, 1939, 1940 ומחצית שנת 1942.

ידיד ותלמיד היה לקפלן, מיֶטֶק רובינשטיין שמו. רובינשטיין היה פועל-נקיון שעשה את מלאכתו מחוץ לחומות הגיטו. בוקר-בוקר היה עובר, עם קבוצה של פועלים, לצד הארי, ובלילה היה חוזר אל בין חומות הגיטו. בשנת 1941, כאשר שררו בוַרשה תנאי רעב, נסעו רובינשטיין, אשתו ואחות אשתו לחוַת-הקיץ “ליו” ( Liw ), כפר קטן לא הרחק מוַרשה, ושם גר וויציק. תנאי התזונה היו טובים יותר שם. באותה חוַת-קיץ נקשרה ידידות בין אחות אשתו, ארנה ובין וויציק ולימים נשא אותה לאשה. וויציק גילה, לדבריו, מסירוּת ליהודים, ובחירוף-נפש היה נכנס לגיטו כיהודי ויוצא ממנו בתורת ארי.

פעמים רבות היה נכנס לגיטו במנהרות ובמעברי-סתר. בביקורים אלה היה מביא מזון וצרכי-אספקה אחרים ככל האפשר, וכך היה גם מקשר בין הגיטו לעולם שמחוץ לחומותיו. וויציק מסר לי שבאותו זמן בא בדברים עם מודע פולני, אנדז’יי טומצ’יק, תושב גדיניה, שהכין לו תעודות ומסמכים מזויפים כדי לסייע בידי היהודים לעבור לצד הארי. אנשי הגיסטפו התחילו מתחקים אחרי מעשיו של וויציק ועמדו לתפסו. רק בקושי רב עלה בידו להימלט מידיהם, על-ידי בריחה מבית אביו.

בשנת 1942, בהתהדק טבעת-החנק על גיטו וַרשה, מסר קפלן את יומנו לידי רובינשטיין. רובינשטיין היו לו קשרים עם אנשים מחוץ לחומות הגיטו, וקפלן מסר לו את המחברות כדי להחביאן ולהדפיסן בבוא העת. יומן זה, שהיה בן-בריתו הנאמן בשנות האימה והדמים, הכיל תשע או עשר מחברות.

רובינשטיין מסר את היומן לידידו ולדיסלב וויציק בשעה שעבד ברחוב, בפברואר שנת 1943. רובינשטיין עצמו נשאר בגיטו, ועם פרוץ המרד ביום 19 באפריל שנת 1943 נהרג בגבורה במלחמתו במרצחים הנאציים.

שלוש המחברות לא נמצאו. כשהתכונן ולדיסלב וויציק לנסיעתו לארצות-הברית ערך בדיקה יסודית בדירה ובשטח החוה, כדי לבער כל “חומר” שעוד נשאר מתקופת הגיטו והשוֹאָה, וביום האחרון לפני צאתו מפולין נתגלה לו פח ריק של בנזין, שהיה חבוי ברפת החוה בין מיטלטלים שונים. בפח זה של בנזין היו שמורות שתים וחצי המחברות מיומנו של קפלן.

כראש הספריה העברית של אוניברסיטת ניו-יורק רכשתי מאת ולדיסלב וויציק את שתים וחצי המחברות, ושילמתי לו סכום מסוים. בחוזה המכירה מופיע ולדיסלב וויציק כבעל המחברות שנמסרו לו בשעתו על-ידי רובינשטיין בהרשאה וצוָאה, על-מנת שיעבירן למכון מדעי לשם פרסום והדפסה.

כמוסים ומופלאים הם ארחות הגורל ויעודו. אין שום הווה ועבר יורדים לתהום הנשיה. הנצח מקיים את הוייתו גם בצל קרונות-מוות, כבשני-אש ומשרפות-גאזים. ויומנו של חיים אהרן קפלן ודרך גלויו הם עדוּת והוכחה לכך.

נאזין ברטט-לב ודמעת-עין לקול הנצח של היומן, אשר בעליו קידשו בימים של אימה וחרדה. נפטיר בראש מורכן וברוח עולה אל על את הדברים שהוא ראוי להם: תהא נשמתו צרורה בצרור חיי הנצח של העם והמולדת.

מעומק לבי הנני מביע את רגשי תודתי למר נחמן בלומנטל על שטרח ועמל להוסיף את כל ההערות ליומן. כן אני נושא תודה והוקרה לתלמידי ורעי המלומד ד"ר י.מ. בידרמן, אשר היה לי לעזר רב בשיחותי ומשאי-ומתני בפולנית עם ולדיסלב וויציק.

תודתי הנאמנה שלוחה לפרופ' ברל מארק על עזרתו רבת-הערך, ומודה אני גם לחברי בניו-יורק פרופ' דוד רודבסקי, ד“ר ז. רביד וד”ר אהרן ציטרון.

כן אני מכיר טובה למשפחת צפורה ובנימין גזונדהייט (גררד), בתו וחתנו של בעל היומן, ולבנו ליאון קנת.

ייזכר להוקרה עמוקה משה שרת ז"ל ויעמדו על הברכה הוצאת עם עובד ורשות הזכרון לשוֹאָה ולגבורה יד ושם, על החיבה והמסירוּת בהדפסת היומן.

חלק מהכנסות הספר מיועד ליסוד פרס על שם חיים אהרן קפלן במכון ללימודי היהדות של אוניברסיטת ניו-יורק, שאנוכי עומד בראשו. עבודת-קודש זו עשיתי מתוך התנדבות לזכר בעל היומן, לרבות בני-משפחתי שנספו על קידוש-השם בגיטאות (משפחת משכיל-לאיתן במינסק, מצד אמי מורתי זכרונה לברכה ומשפחת הרב יחיאל מיכל כץ הי“ד, בוילנה, מצד אבי הגאון אב”ד פ“ת זצ”ל).

אברהם יצחק כץ

כסלו תשכ"ו


 

על יומני הגיטאות והמחנות    🔗

בצרור עלים את נפשי צרתי / ומכליון ונשיה אותה שמרתי

[יל"ג: “השארת הנפש”]


שורות אלה מתוך שירו של יל"ג, אשר חיים אהרן קפלן הביאן כמוֹטוֹ לספרו “פזורי”, הולמות באורח נבואי כמעט את כל היומנים המאוחרים יותר שנכתבו בסתר בגיטאות ובמחנות בימי החורבן. יומני הגיטאות והמחנות היו בבחינת מזור ומפלט לנפשם של המחַבּרים, ובמובן הרחב יותר, לנפש העם. נשמת המחַבּרים נזדככה, הגם שהיתה דאובה, אבל הגוף נספּה. כמעט כל מחַבּרי היומנים נספּוּ יחד עם העם. ואולם כמו אותיות פורחות נשארו רוב חיבוריהם, שהם לא רק תעודות של ימי-האימים, אלא גם עדות להלך-נפשם ולרוממותתם הרוחנית של מחַבּריהם, הקדושים והטהורים.

בכל תקופת מפנה בהיסטוריה היהודית נמצאו אנשי-עט יהודים ברוכי כשרון ואוהבי עמם, שתיארו בנעימת “אני הגבר” את מאורעות ימיהם. למן ירמיהו הנביא ועד נתן נטע הנובר ואילך נמשכת השרשרת הזאת. רבים מן הסיפורים הללו אבדו ואינם. עלו בעשן ואבדו בפורענויות. ואולם דומה, שבשום תקופה לא נכתב אצל היהודים כה הרבה, הן בידי אנשי-עט עתירי כשרון והן בידי אנשי-עט פשוטים, כמו בימי החורבן השלישי, בימי הגיטו, מחנות המוות וההשמדה. גם בתנאים האיומים ביותר נשאר עם הספר נאמן לעצמו. אין ספק כי מה שאבד שוה ואולי אף עולה בהיקפו על מה שנשאר והגיע לידינו. בימי החורבן נכתבו יצירות בשירה ובפרוזה, מחזות ומסות, יצירות ליריות וסאטיריות, יצירות כתובות בכשרון ויצירות גראפומניוֹת, אבל כולן הן פרי שאיפה עזה למסור לדורות תיאור של הזמן ויסורי הזמן. נכתבו גם כרוניקות ויומנים, ואלה מספרם רב יותר ממספר היצירות הבלטריסטיות. היהודים כתבו בכל הלשונות שידעו אותן והשתמשו בהן: ביידיש ובעברית, גם בלשונות המדינה ובית-הספר – פולנית, רוסית, גרמנית ועוד.

אולם קודם-כל נגדיר-נא את משמעות המלה “יומן”.

לעתים קרובות מיטשטש מובנו של המושג הזה, וכל דבר שעד-ראיה מתאר עתה קוראים לו בשם יומן, גם כשאין הדברים אלא זכרונות. ההבדל שבין יומן לזכרונות הוא ברור: יומן הוא קודם-כל מה שנכתב בעת המאורעות עצמם – בגיטו, במחנה, ביער או בצד ה“ארי”, בעוד שזכרונות נכתבים בדיעבד, לאחר מעשה, במרחק של זמן. זכרונות – כמסתבר מעצם המלה הזאת – משמע שאדם חוזר בזכרונו אל מה שעבר עליו, אל מה שהיה ואיננו עוד. ויכול שהחיבורים הממוּאריסטיים הם בעלי מומנטים מעניינים וחשובים ביותר, ויכול שהם אפילו בנויים על יסוד רשימות שניצלו מן הימים המתוארים – אבל בשום פנים לא ידמו ולא ישווּ ליומן האוֹתנטי, שהוא נתח של מציאות חיה, באשר לא רק החומר שלו, אלא גם אופן ראייתו של המחַבּר הוא תעודה מובהקת של הזמן. הנה כי כן יוצאים מגדר המושג יומן והנושא שלנו כל אותם חיבורים, הגם שהם קרויים (בנוסח הספרותי) יומנים, הרי מנקודת-המבט המדעית-היסטורית אין הם כך. ואפילו הזכרונות המתבססים על דפים מסוימים שנמצאו, כיון שנוגע בהם העט החדש, בין של עורך ובין של המחַבּר עצמו, מקפחים הם את היִחוּדיוּת של יומן אותנטי. למשל, “היומן מגיטו וילנה” מאת מאשה רולניק, או, בחלקו “היומן מגיטו לודז' " מאת שלמה פראנק (פרנקל). בשני המקרים מצויים לפנינו חיבורים שיש בהם הרבה חומר אותנטי וחויות אישיות של מחַבּריהם, אבל יחד עם זה יש בהם גם יסוד מאוחר יותר, יסוד של זכרונות. ביחוד ניכר הדבר ב”יומן אושויץ" מאת קייזר, אשר עוּבּד לפני זמן-מה על-ידי הסופר הפולני אוסטוייה על סמך קטעי-רשימות אותנטיים של המחַבּר.

לעתים קרובות מיטשטש גם הגבול שבין יומן ובין כרוניקה. הסימן המובהק של הגבול כאן הוא המומנט האישי, הוא שמבדיל בין יומן לבין כרוניקה. הכרוניקה מוסרת יום-יום, בקטע מסוים של זמן, על מאורעות והתרחשויות. בכרוניקה מצויות עובדות, לעתים אפילו עם פירושו של המחַבּר; אבל סמי מכאן הרהורים ורגשות משלו. הכרוניקה יש שהיא כתובה לעתים בצורה יפה וברוב תבונה כמו הרשימות היומיומיות של פרץ אופוטשינסקי בסוף 1942 וראשית 1943 בגיטו וַרשה; יש שהיא גם יבשה ואינפורמטיבית גרידא, כמו הרשימות היומיות של מרדכי שווארצברד או של שיינקינדר מאותו גיטו עצמו. יש גם שהיא כתובה באורח אינפורמטיבי ובהרחבה כמו “הכרוניקה היומית” מגיטו לודז – אבל כל אלה בסופו של דבר אינם אלא כרוניקות ולא יומנים. שכּן היומן, מן הדין שיהיה בו מן האישי, הרגשי, האינטימי פחות או יותר. יש בו מן ההסתכלותי, הרפלכסיבי, המלווים את החומר הממשי והאוֹבּיֶקטיבי. היומן הוא המקום להשתפכות-הנפש של המחַבּר, זהו – כפי שמתבטא חיים אהרן קפלן בחלק הרביעי של “מגילת חיי” – ידידו של המחַּבּר. היומן יכול שיקיף תקופה קצרה או אפילו שרשרת מוגבלת ואפילו זעירה של מאורעות. לעתים מיטשטש הגבול שבין היומן ובין הרשימה שנכתבה בשעת ההתרחשות ממש. דבר זה מוכיחים “חורבן וַרשה” מאת פרלא, הרשימות של יחיאל גורני על מאורעות ינואר 1943 בגיטו וַרשה, רשימותיו של הרש ברלינסקי על התפתחות תנועת-המרי בגיטו וַרשה, “היודנראט הביאליסטוקאי” מאת פסח קפלן ו“גירוש ביאליסטוק” מאת אותו מחַבּר. כאן יש לנו יותר משום תיאור של מאורע קונקרטי, ואולם חיבורים אלה יש בהם דגם יסוד מסוים של יומן.

המרכזים החשובים ביותר של היומנים המובהקים הם גיטאות וַרשה ולודז. ההבדל שבתוכן של שתי מערכות יומנים אלה מקורו בהבדל שבתנאי החיים וברוח ששררה בשני הגיטאות, שהיו הגדולים ביותר בפולין. היומנים מגיטו וַרשה יש בהם בדרך-כלל נשימה רחבה יותר והם מגיעים לשכבות עמוקות יותר של בעיות ימי-האימים. בעלי היומנים של גיטו וַרשה היו רובם קשורים, במישרין או בעקיפין, עם תנועת-המרי המחתרתית. היזמה לכתיבת היומנים מקורה בצורך פנימי, או שהיא אורגנה על-ידי מנהל ארכיון-הגיטו המחתרתי ד"ר עמנואל רינגלבלום. היה זה חלק של פעילות הדוקומנטציה החשאית הכללית. כתוצאה מפעילות זו נכתבו יומנים כמו של רינגלבלום (שנכתב ביידיש), של אברהם לוין (שנכתב חלקו עברית וחלקו יידיש), של שמואל וינטר (שנכתב יידיש, ונשתמרו ממנו רק כמה דפים פגומים). אחד משלושת היומנים המיצגים הללו טבוע בחותם אישיותו של המחַבּר. יומנו של רינגלבלום נכתב בידי היסטוריון מנוסה, עסקן ציבורי שהתמצא היטב לא רק בבעיות הגיטו, אלא גם בבעיות הארץ כולה. אולם עם זאת מוגבלת יצירה זו לסביבה מסוימת, הקרובה יותר למחַבּר מאשר סביבות אחרות של גיטו וַרשה. ואכן כאן נעוץ היסוד האישי שביומן. לעומת זה אברהם לוין, מלבד היותו משקיף, הרינו גם הוגה, הוא בקי הן בספרות היהודית לתקופותיה והן בספרות העולם, וכל זה מטביע את חותמו על יומנו. סביבתו שונה במקצת מזו של רינגלבלום, הגם ששני המחַבּרים קשורים היו במקום-עבודה משותף, בגימנסיה “יהודיה” שלפני המלחמה. שמואל וינטר, שהתחיל לנהל את יומנו בימי שליטתה של תנועת-המרי, של הארגון היהודי הלוחם, שרוי בסביבת לוחמי-המחתרת היהודיים, ואכן דבר זה טבוע רשמו ברשימותיו היומיות.

שאר היומנים, שעליהם יש לנו רק ידיעות קלושות, שלפיהן נכתבו בסביבת תנועת-המרי היהודית המרכזית בגיטו וַרשה, אבדו ואינם. קודם-כל היו אלה יומנים שניהלו שני עסקני השומר הצעיר והגוש האנטי-פשיסטי: יוסף קפלן ומרדכי אנילביץ'. יחד עם רשימות אחרות נמצא היומן של חבר פועלי ציון שמאל וחבר המטה של הארגון היהודי הלוחם הרש ברלינסקי, שהוזמן אצל המחַבּר מטעם הועד היהודי הלאומי החשאי, אשר פעל בצד “הארי”. נציגי הועד הזה, בּאַשה ואברהם ברמן, טיפלו ביומנו של ברלינסקי, או נכון יותר: ברשימות היומיות, בעת שברלינסקי כבר היה בצד ה“ארי”. מחַבּרו של יומן אחר, שלכתחילה קשור היה עם תנועת-המרי בגיטו וַרשה, אך כתב את יומנו (בעברית) בגיטו ביאליסטוק, היה עסקן החלוץ מרדכי טננבוים-טַמַרוב. לפי דעתי זהו אחד משני היומנים החשובים שנכתבו בידי חברי תנועת-המרי היהודית בפולין הכבושה, לפי שהם כתובים בתבונה מרובה. השני הוא פרי-עטה של לוחמת גיטו קראקוב, גוסטה דוידזון-דרנגר – שנכתב פולנית והוא ידוע בשמו “יומנה של יוסטינה”. עד כה ידוע היה רק הטכסט הלא שלם של יומנה של גוסטה דרנגר, שהיא כתבה אותו בבית-הסהר של קראקוב. חסרה היתה ההתחלה. לאחרונה עלה בידי, בעזרתו של עסקן-מחתרת פולני לשעבר מסביבות קראקוב, למצוא את המקור של ראשית יומנה של יוסטינה, ומן הטכסט הנוסף שנמצא ניכרת יפה אישיותה של הלוחמת הצעירה אשר היתה בעלת עט לירי ברוך-כשרון.

שני היומנים הם מקורות היסטוריים חשובים, שניהם מבטאים את המצב הנפשי של הפטריוטים היהודיים שואפי-הקרב. טננבוים מצטייר כעסקן ציבורי בשל ושלם מבפנים, שלמרות גילו הצעיר הוא מחונן במבט היסטורי מרחיק-ראות, וגוסטה דרנגר מתגלה כלוחמת צעירה בעלת נפש עדינה וכשרון פיוטי בולט, השמה את הדגש קודם-כל בחויות הפנימיות של הנוער היהודי המוכן למסירות-נפש – במגעו הראשון עם מעשי-ההרג ההכרחיים באויב. אם טטנבוים מדגיש בעיקר את הקשיים החיצוניים בדרכו של לוחם-הגיטו בהגשמת חלום ההתקוממות שלו, נתונים מעייניה של גוסטה דרנגר בראש וראשונה למאבקיהם הנפשיים של היהודים הצעירים המועמדים להתיצב לקרב. גוסטה דרנגר באה מקרב נוער-“עקיבא” הציוני הרומנטי, ואילו מרדכי טננבוים כבר הספיק לגמור קודם-לכן את בית-הספר החלוצי הקשה.

על יומנו של אנילביץ' שמענו רק מפי עד-ראיה, העסקנית של תנועת-הצופים הפולנית אירנה אדמוביץ', הנחשבת לאחד מחסידי אומות העולם, ושימשה זמן-מה מקשרת בין מחתרת הגיטו היהודי בוַרשה ובין הגיטאות של ביאליסטוק, וילנה, קובנה ושאוול (מספרים עליה היומנים והזכרונות של ירושלמי מגיטו שאוול, של גורפינקל מגיטו קובנה ושל אברהם סוצקבר מגיטו וילנה). היא סיפרה שהיומן חבוי היה זמן-מה במנזר של “הנזירות הכרמליטיות היחפות” ברחוב פוזנאנסקה בוַרשה, וכי היה זה יומן צבאי של מפקד, ששולבו בו כמה הרהורים אישיים.

בקוטב שני יש להעמיד יומן שונה לגמרי מיומני גיטו וַרשה, שמקורו בסביבה אחרת לחלוטין. זה יומנו של יושב-ראש היודנראט הוַרשאי, אדם צ’רניאקוב. היומן הזה, שנכתב פולנית, עבר כמה וכמה גלגולים – מן הגיטו אל הצד ה“ארי”, מוַרשה העולה באש בימי המרד הפולני באוגוסט ספטמבר 1944 לאוטבוצק, ומכאן לקנדה, עד שהגיע ל“יד ושם”. ההבדל בין יומנו של צ’רניאקוב לבין היומנים שהוזכרו לעיל הוא לא רק בסביבת מוצאו ובאָפיוֹ, אלא גם בכך, שבניגוד לכל היומנים שנמנו לעיל, שהיו בלתי-חוקיים, היה יומנו של יושב-ראש היודנראט כמעט ליגאלי. כפי שמעידים עוזרו לשעבר של צ’רניאקוב, המזכיר לשעבר של היודנראט הוַרשאי, זיגמונד וארמן והפנקסן הראשי לשעבר של הקהילה הוַרשאית קארול פופובר, היה יומנו של היושב-ראש מונח תמיד בגלוי על שולחן-עבודתו בחדר היושב-ראש של הקהילה ברחוב גז’יבובסקה 26 וצ’רניאקוב היה כותב בו במעט מדי יום ביומו את הרשימות של אותו יום. היה זה, אם אפשר לומר, היומן הרשמי של הנהלת היודנראט, שנכתב בידי היושב-ראש שלו, אשר לא פסח פה ושם גם על המומנט האישי ועל הכאב והצער שהמאורעות גרמו לו. מסמך דומה, אך בעל אופי שונה לגמרי, נמצא בגיטו לודז – “הכרוניקה היומית”, שכבר הוזכרה, אשר ניהלוה “בשם” היושב-ראש רוּמקובסקי שני עיתונאים לפי התור (אחד מהם יהודי מגרמניה). ואולם גם ביומן הזה מלודז, הגם ששולטת בו הנימה הלויאלית, ולא אחת גם נימת ההכנעה, לזקן היהודים ה“כל-יכול”, מתפרץ בכמה מקומות גם איזה צליל של מרירות, סַרקזם ומחאה חרישית.

ואולם בין שתי התעודות האלה יש גם הבדל יסודי. הגם ש“הכרוניקה היומית” הלודזאית עשירה בחומר עובדתי, אפילו על שביתות הנוער בבתי-החרושת, הרי בסיכומו של דבר אין בתעודה הזאת, מחמת רשמיותה או רשמיותה למחצה, כדי להעלות את כל אימי גיטו לודז, וממילא אין בקריאה בה כדי לזעזע ממש. לעומת זה יומנו של צ’רניאקוב, ואפילו קוראים בו דפים אחדים בלבד, הוא תעודה אנושית טרגית, המשאירה רושם עמוק על אף כל הלאקוֹניוּת שבה, שכּן אצל צ’רניאקוב יש גם מן החויה האישית. עזבונו של צ’רניאקוב הוא יומן, ואילו התעודה מלודז היא כרוניקה.

בגיטו וַרשה חוברו עוד יומנים, מלבד אלה שהוזכרו לעיל. הנה, למשל, היומן הקצר של הפועל בנימין באביץ, שנכתב ביידיש וַרשאית עממית (המחַבּר אבד אי-שם ביער בסביבות לובלין, ויומנו נשאר אצל איכר מאיכרי הסביבה); או היומן הכתוב פולנית מאת נעמי שץ-ויינקראנץ, שנתברכה בכשרון ספרותי מובהק. היא תיארה בין השאר את מקום האיסוף בעת החיסול הראשון של גיטו וַרשה; היא עברה את ימי הכיבוש ונרצחה בידי אנטישמים פולנים מן הנ.ס.ז. מיד לאחר השחרור; או היומן של מחַבּרת אלמונית, נערה אשר אנו קוראים לה, לפי איזו השערה, מארישה. גם היא, כמו נעמי שץ-וייקראנץ, מוצאה היה כנראה מבית בורגני אינטליגנטי והיא כתבה יומן בפולנית בפרק-הזמן המכריע שבין ינואר לאמצע אפריל 1943; ברשימותיה היומיות האלו היא מביאה לידי ביטוי את הלכי-הרוח של הציבור ה“אזרחי” הפשוט בגיטו בימי ערב ההתקוממות ובימי-המרד הראשונים. מעניין, שהיא יודעת אך ורק על הארגון הצבאי היהודי ולא על הארגון הלוחם היהודי, הגם שלמאבק עצמו לא היתה לה כל שייכות. מארישה גורשה למאידאנק, ושם נספתה כנראה. רק לאחר השחרור נמצאו הדפים, הכתובים בכתב יפה וברור, מוסתרים תחת מיטת-קרשים, והם כנראה חלק מיומן גדול יותר שאבד.

יומנים ניהלו למן הרגע הראשון אנשים רבים, בעיקר מחוגים ספרותיים וציבוריים. היומן הכתוב פולנית מאת הפדגוג המפורסם יאנוש קורצ’ק (ד"ר הנריק גולדשמיד), המצטיין בנעימה המיסטית למחצה, ניצל, ואילו מן היומן שכתב בפולנית הפרקליט הידוע ליאון ברנסון לא נשתמרו אלא דפים בודדים, שמהם מסתבר כי המחַבּר היה בעל השקפה פוליטית רחבה וגישה ביקורתית לחיי הגיטו. יומנים אחרים, ששמענו על קיומם, אבדו, כגון היומנים של הפובליציסט הפולני-היהודי הנודע שמואל הירשהורן, של הרופא העממי יצחק לייפונר, של העתונאי (מעורכי העתון “מאָמענט”) מ. קרימסקי, של השחקן מאיר וינר.

גם בצד ה“ארי” של וַרשה נכתבו יומנים. אחד מהם, פרי עטה של העסקנית בַּאשה ברמן, נכתב בסביבה של המחתרת היהודית-הפולנית, בלשון הפולנית, והוא נוגע לחיים בצד ה“ארי” וגם לחלקם של היהודים במרד הפולני באוגוסט-ספטמבר 1944. בסביבה אחרת לגמרי נולד היומן של יֶזִ’י שנאפמַן – אינטליגנט יהודי מתבולל אשר הסתתר בצד ה“ארי” ולבסוף נפל לידי הגיסטפו. לאחר המלחמה נמצא היומן של הסופרים הפולניים הלנה בוגושבסקה ויֶזִ’י קורנאצקי. ביומנו של שנאפמַן משתקפים הלכי-הרוח של האינטליגנציה היהודית המתבוללת אשר התמוטטה מבחינה רוחנית.

כשאנו עוברים אל היומנים שנכתבו בגיטו לודז מתגלה לעינינו עולם שונה לגמרי: סגור ומסוגר, אשר רק לעתים רחוקות מגיעים אליו הדים מן החוץ, גיטו שהאוכלוסיה הנוצרית שמסביב אין לה שום מגע-ומשא עמו ואשר בה נדמה כי השליט הכל-יכול כביכול היה יהודי דוקא – זקן היהודים חיים מרדכי רומקובסקי. הכל נע מסביב לאדם זה והכל נע גם מסביב ל“דברים של מה-בכך”, שבהם תלויים החיים, כגון תפוחי-אדמה, עלי-כרוב, קצת גריסים וגזירי-עץ. אין מחתרת מאורגנת. שומעים משהו על כך ביומן הכתוב פולנית משל התלמיד דוד שיראקוביאק, ביומן (המקורי) של שלמה פראנק וביומנו של המהנדס ליאון הורביץ.

ידועים שני יומנים לודזאיים (הכתובים יידיש) של מחַבּרים פועלים – האחד מאת האופה יעקב הילר והשני מאת פועל-הסריגה ליאון קורמן. הראשון עוסק בעיקר בחיים הכלכליים והשני בשאלות יומיומיות שונות של חיי הגיטו ובהרהורים על המצב הפוליטי וביחוד על המצב בחזית באירופה. שני היומנים מביעים את הלכי-הרוח של פשוטי-העם. יומן אחר, מאת העתונאי שמואל רוזנשטיין, נכתב בחוגם של משרתי רומקובסקי ומגמתו לפאר את פעילותו של יושב-ראש הגיטו. יומנו של זליקוביץ', שמבחינה ספרותית הוא בעל רמה גבוהה, עומד מן הבחינה האידאולוגית על הגבול בין לויאליות ליושב-הראש לבין הלכי-הרוח של העם. ידועה גם שורה שלמה של יומנים נוספים מלודז, רובם מאת מחַבּרים אלמונים, בתוכם גם יומן-גיטו, אשר הובא על-ידי מחַבּרוֹ לאושויץ ונחשף מן האדמה לפני זמן-מה. הצד השוה בכל היומנים האלה הוא היחס השלילי בתכלית אל “קרול חיים פיֶרבשי” (דהיינו: “המלך חיים הראשון”, כפי שכינו בגיטו את יושב-הראש ח. מ. רומנובסקי מתוך לעג) ואל חוג עוזריו הקרובים. הנושא יודנראט הוא ברוב יומני גיטו לודז הנושא הדומינאנטי, בעוד שביומנים הוַרשאיים מצוי גם הוא, אבל אין הוא העיקר ואין הוא מסתיר את כל השאר.

נושא היודנראט הוא גם ענינם העיקרי של היומנים הידועים לנו מגיטו וילנה. אולם אם בגיטו וַרשה ראו החוגים הציבוריים ביודנראט קודם-כל מוסד זר לעם, ואם בגיטו ורשה ראו מחַבּרי רוב היומנים ביודנראט את סמל הרע – מתואר בגיטו וילנה מנהיג היודנראט גנץ כ“משיח-המציל” של אסירי הגיטו. כך מתאר את גנץ ביומנו המלומד זליג קלמנוביץ‘, שאין לחשוד בו בחנופה ובמניעים של טובת הנאה, שהניעו מחַבּרים מסוימים מגיטו לודז לשיר שירי-תהילה לרומקובסקי. יומנו של קלמנוביץ’, על המשיחיות היודנראטית המוזרה שלו, מקורו בחוגים שהתנגדו למרד, הגם שהמחַבּר עצמו יש לו לומר גם דברי-שבח לקומוניסט איציק ויטנברג בשל מעשה-ההקרבה שלו.

מבחינת הכתיבה היפה בלשון יידיש אין מתחרה ליומנו של קלמנוביץ', אף לא היומן החשוב מגיטו וילנה של הרמן קרוק, המשמש מקור חשוב ביותר לחוקר ולהיסטוריון. ואולם היה בגיטו וילנה עוד סוג אחד של יומן, מלבד הסוג האפולוגטי של גנץ, והיומן המחתרתי של העסקן הבונדאי הרמן קרוק, והוא היומן שבו בולטת נקודת-מבטו של היהודי הבעל-ביתי מכל ימות השנה. זהו היומן הלא-גדול שנכתב בשפה הרוסית בידי פלוני שור, אשר נספּה יחד עם עם אחיו היהודים מגטו וילנה, אך כתב-היד שלו נשאר. הגם שהמחַבּר לא היה קשור אישית לא עם מוסדות היודנראט, ולא עם הפ.פ.או., מכל-מקום מעניין לשמוע גם את קולו, קולו של יהודי פשוט, בלתי-מפלגתי, צדדי וקצת מרוחק מן הפעילות הציבורית על שורה של בעיות מחיי הגיטו ועל הפעילות המחתרתית.

יומנים נכתבו גם בגיטאות של קובנה, שאוול, ריגה ושאר מקומות. טיפוס מעניין של יומן-גיטו הוא יומנו של התלמיד דוד’ל גרובר אשר בגיטו קובנה עבר את התהליך של “פרודוקטיביזציה” ועסק בעבודה גופנית במקום-עבודה שמחוץ ל“אזור היהודים”. אנו יודעים גם על יומנים של עוד שני נערים בשם דוד’ל, וגם שני אלה תלמידים: של דוד שיראקוביאק מגיטו לודז, שהוזכר כבר, ושל דוד רובינוביץ‘, מן הפרובינציה הפולנית המרוחקת. שניהם כתבו פולנית. רובינוביץ’, הצעיר שבכולם, כתב בנוסח נוגע ללב וילדותי למחצה. יומנו מתחיל כבר בימים הגורליים ממש, ערב הגירוש והכליון. לעומת זה דוד’ל הקובנאי הוא כבר תלמיד מבוגר בכיתות הגבוהות של בית-ספר יהודי לשעבר. בעת שחיבר את יומנו היה פועל, לשונו היא יידיש, וביומנו כמה מאות עמודים והוא מקיף כמעט את כל התקופה של גיטו קובנה, משמע גם את הזמן ה“שקט” שבין הגירושים, והתיאור של אותה “תקופה שקטה” מלא וגדוש פרטים מחיי הגיטו ה“נורמליים”, בין השאר על שעשועים מיוחדים במינם, אהבות, חיזורים, יחסי-חברוּת – והכל על הרקע של חיי הגיטו. זוהי תערובת של אימים וטרגיוּת עם אירועי-חיים תקינים של אדם צעיר. יומנו של גרבר הוא מלבד זה גם מקור עשיר להפליא להיסטוריון של גיטו קובנה.

יומני הגיטאות נכתבו על-פי רוב בזמנים “כתיקונם” או תוך כדי השתוללות האקציות, אך מכל-מקום בימים שעוד היתה קיימת קורת-גג מעל לראש, אם כי כבר רעועה. יש גם מקרים שנמשכה כתיבת היומנים בבונקרים, שמעליהם כבר השתולל המוות (שמואל וינטר, מארישה ואחרים). ואולם נכתבו יומנים גם במחנות. אם כי אין לנו ידיעה על יומנים שנכתבו במחנות-המוות טרבלינקה וסוביבור, ודאי היו מצויים גם שם אנשים אשר העלו על הכתב עדויות מסוימות, כמו המחַבּר האלמוני מסוביבור, שרשימותיו עם תאריכים מדויקים הגיעו לידינו. בהסתייגויות מסוימות אפשר לראות משום יומן חלקי בעדות הגדולה והמזעזעת מן הגיהינום בטרבלינקה אשר אברהם קשפיצקי מסר במחתרת גיטו וַרשה לסופרת הידועה רחל אוירבך, נציגת הארכיון המחתרתי של הגיטו, והיא העלתה אותה על הכתב. באותה הסתייגות אפשר לראות יומן בחיבורו של המשתתף במרד טרבלינקה שנמלט לוַרשה, יענקל ויֶרניק (הוא מתגורר עתה בישראל). התיאור נכתב בצד ה“ארי” והופיע בצורת קונטרס חשאי בלשון הפולנית בשם “רוֹק וו טרבלינצה” (שנה בטרבלינקה). אני אומר: “בהסתייגויות” – לא משום שיש לי חלילה איזו הסתייגות לגבי תכנם של שני החיבורים המזעזעים, אלא משום שאין הם הולמים את ההגדרה של יומן שהבאנו למעלה, לפי שלא נכתבו בשעת מעשה תוך כדי התרחשות המאורעות, אלא נרשמו מתוך הזכרון הרענן בידי אחרים.

לעומת זה יומנים מובהקים הם שלושת היומנים הכתובים יידיש מאושויץ-בירקנאו, שחשפתי אותם במו ידי. שנַיִם מן המחַבּרים ידועים: זלמן גראדוֹבסקי מסובאלקי (אחר-כך לוּנה לי גרודנה) וזלמן לבנטל מצ’יכאנוב. המחַבּר השלישי הוא אלמוני, ומלשון כתיבתו מסתבר שמוצאו מפולין המרכזית, אולי מסביבות לובלין. שלשתם הם תלמידי ישיבות לשעבר. המחַבּר האלמוני היה בן-בית בחוגים הדתיים. שלשתם היו חברי הזוֹנדר-קוֹמאנדו הטרגי, ושני הזלמנים היו ממנהיגי ההתקוממות של הזוֹנדר-קומאנדו היהודי באוקטובר 1944. כל השלושה נספּו.

מבחינה ספרותית מתבלט ועומד במקום הראשון יומנו של זלמן גראדוֹבסקי, המוסר ביידיש ליטאית עסיסית את החויות הפנימיות של הנוסעים במשלוח ממחנה-האיסוף קלבאשין כל דרך-היסורים עד אושויץ, ובימים הראשונים לשהותם במחנה ובזונדר-קומאנדו. היומן נפסק באמצע. ממכתב שצורף בידי המחַבּר אנו למדים על ההכנות להתקוממות.

יומנו של זלמן לבנטל, שניזוק מאד וקשה לפענחו, לא נכתב ביידיש כה מנופה, אך מעלתו היא בכך, שמלבד מחזות-כליון הוא נותן חומר ברור על הקשיים הכרוכים בהכנות להתקוממות ועל מהלך ההתקוממות עצמה.

היומן האלמוני יש בו תאריכים ושמות קונקרטיים, הוא מוסר את הלך-הרוח של הנידונים למוות בעמדם על מפתן תא-הגאזים ומודיע על עוד יומנים ועדויות שנטמנו באדמה בתחומי המשרפות. אולם עד היום לא נמצאו עוד יומנים בתחומה של בירקנאו.

יומני אושויץ הם החיבורים המזעזעים ביותר מכל הספרות המקורית מתקופת החורבן השלישי.

לבסוף ייזכר עוד, שבידי מחַבּר השורות האלו מצוי גם מקור של יומן משל מחַבּר אלמוני אשר היה אסיר בכלא פאביאק בוַרשה (ביידיש).

נזכיר כי גם מחוץ לפולין ולברית-המועצות, מחוץ לגיטאות ולמחנות, נכתבו יומנים. לפרסום נרחב זכה יומנה של אנה פראנק אשר נכתב במחבוא באמסטרדם. בצרפת הכבושה ניהל יומן ביידיש הסופר הנודע אהרן בקרמן. ברשותי נמצא גם העתק של יומן מקורי משל אשה יהודיה מגרמניה, שרשמה את המאורעות הטרגיים בגרמניה למן “ליל-הבדולח” בשנת 1938 ועד לימים האחרונים של הפצצת ברלין, שם הסתתרה ושהתה כחיה נרדפת יחד עם אחרים שנקראו “אנשי צללים”, דהיינו היהודים הנרדפים שהסתתרו בתוך הרייך השלישי. ידוע גם יומנו העברי של הנער משה פלינקר.

מובן שאין אנו מתכוונים ואין גם ביכלתנו למנות את כל היומנים מתקופת החורבן. אולם, על סמך היומנים הידועים לנו, ניתן לומר שכתיבת היומנים היתה רוֹוחת בין אסירי המחנות והגיטאות. ביומנים אלה באה לידי ביטוי מובהק ביותר נפש העם, שכּן המחַבּרים היו בני-חורין בכתיבתם, לא היו כבולים לא על-ידי צנזורה חיצונית (לא כתבו לשם הדפסה), לא על-ידי צנזורה עצמית מפלגתית, כפי שיש לומר לגבי עתונות-הגיטו המחתרתית. הן מנקודת-ראות פאקטוגראפית (הגם שהמחַבּרים עלולים לעתים קרובות לטעות), הן מנקודת-הראות המוסרית והרוחנית היומנים הללו הם תופעה חשובה מאוד בתולדות החורבן הטרגיות שלנו.

בספרוּת יומני-הגיטו תופס מקום חשוב ומיוחד יומנו העברי של חיים אהרן קפלן. זהו החיבור היחיד שראשיתו אינה בגיטו, אלא הוא המשך של יומן אשר נוהל עוד זמן רב לפני המלחמה. עד המלחמה כבר מנה יומנו של קפלן שש מחברות עבות ובהן למעלה מאלף דפים מכוסים בכתב צפוף. יומנו של ח.א. קפלן מצטיין גם ברמתו הספרותית הגבוהה. מלבד היותו יומן הוא גם יצירה ספרותית. יומנו של קפלן הוא גם האישי ביותר מבין כל שאר היומנים ופחות מאחרים טבוע בו חותם הסביבה. זהו היומן הייחוּדי ביותר, ועם זה הוא יומן לאומי מובהק.

ברל מארק


 

הקדמה    🔗

פרקי המלחמה והשוֹאָה ביומנו של ח.א. קפלן שנכתבו בין 1 בספטמבר 1939 ל-4 באוגוסט 1942, מועתקים כאן כלשונם. גם קטנים שנמצא בהם טעם לפגם או אי-דיוק לא הושמטו ולא נערכו. דברי-ביקורת חמורים ביותר על מנהיגי היהדות בפולניה ועל עם ישראל כולו, ואפילו דברי-התרסה כלפי שמים, נכתבו ברגעי יאוש ודכאון ולא תמיד נמצאו משקפים את המציאות האובייקטיבית; אף-על-פי-כן לא התרנו לעצמנו לשנות בהם דבר. רק קטעים הנוגעים לבני משפחתו של ח.א. קפלן שבשנות השוֹאָה ישבו בארצות-מבטחים, קטעים שאָפיָם פרטי ואין נודעת להם כל משמעות היסטורית, הושמטו מגוף היומן.

ההערות המעטות באות להסביר ענינים שאינם ברורים לקורא הישראלי או הנזכרים ביומן ברמז בלבד. חלקן בא לזהות שמות מקומות ושמות אנשים וחלקן להסביר את הסיטואציות המדיניות או הצבאיות הנזכרות ביומן. כן מתורגמים בהערות כמה מונחים או ביטויים מגרמנית, מפולנית או מאידיש. לא מצאנו צורך לבאר, אלא במקרים מועטים, מונחים עברים המיוחדים ללשונו של המחַבּר, שהיתה שגורה גם בפיהם של מחנכים עברים רבים בגולת פולניה באותה תקופה. לפיכך לא הוער על מונחים המובנים לפי הענין – כגון “טוענים” במקום “עורכי-דין”; הוא הדין לגבי שיבושים כגון “משתעמים” במקום “משתעממים”, או חידושי-לשון של המחַבּר כגון “נונוּן” במקום “ניווּן”.

בעל היומן נוהג לתקן את שיבושי כתיבתו על-ידי הקפת השיבוש בסוֹגריִם והוספת המלה המתוקנת בצדו.

דפים חסרים, שמספרם מועט, צוינו בהערה. פרקי היומן שמתחילת אפריל 1941 עד תחילת מאי 1942 לא הגיעו לידינו.

נחמן בלומנטל

 

מגילת יסורין    🔗

No. 9

עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ, פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם.

(איכה ה' – ח').

מעבר לדף: תצלום שער המַחבּרת התשיעית שבו מוזכר בראשונה השם “מגילת יסורין”. 7

עד אז קרא ח. א. קפלן ליומנו בשם “מגילת חיי”.

 

1939    🔗

מלחמת-עולם חדשה!

1.9.39 8

הבריון הגרמני העיז! 9

בשעות הבוקר ליום הראשון לספטמבר 1939 התחילה המלחמה בין גרמניה ופולניה; וממילא – גם בין גרמניה ובעלי בריתה של פולניה אנגליה וצרפת. 10 הפעם יעמדו בדבורן ולא תבגודנה בפולניה כמו שבגדו בצ’כוסלובקיה האומללה. 11 לעת עתה כל הקושי של המלחמה תסבול פולניה, כי אין גבולות משותפים בין פולניה ובעלי בריתה. עומדים הננו ערב תקופה חדשה בתולדות העולם. מלחמה זו תביא אמנם חורבן לתרבות האנושית. אבל זוהי תרבות שהיא ראויה לכליה ולאבדון. אין שום ספק שהנאציזם ההיטלראי ימוּגר, כי סוף סוף יתקוממו העמים התרבותיים להגן על החופש, שהברבר הגרמני רצה לגזול מאת האנושיות. מסופק הנני אם לא נספה במלחמת דמים זוֹ. ראשית – הפצצות המלאות אדי-רעל ומרעילות כל נפש חיה. ושנית – הרעב – מחוסר פרנסה. במה אתפרנס? בתי הספר 12לא יפָּתחו כל כך מהר; ואם יפתחו – לא יהיו בהם תלמידים, כי מחמת ההתנפלויות האויריות יחששו ההורים שבניהם יצאו החוצה. את כל הוני השקעתי בבדק ביה“ס (אלפים זוז') 13ועכשיו – אנה אני בא?! דירת ביה”ס מזהירה מבדוקה מתוקנה ומקושטה; אבל תעמוד ריקה… המלחמה תתפשט ותקיף גם את א“י. ומה יהיה לילדי בגיהנם זה? יתכן שתנותק התחבורת עם א”י. ואפילו מכתבים לא נוכל לקבל כל ימי המלחמה, שאולי תארך שנים, כי כל זמן שלא ירוצצו את קדקדו של הנחש הגרמני לא יכניסו את החרב אל תערה. פולניה זכתה – ועליה נופלים החצים הראשונים במלחמת התרבות עם הברבריות. אבל אליה יסופחו עוד עמים ובאגודה אחת ישמידו את ההונים המודרניים. אלא שלא ביום אחד יֵעַשה דבר כזה. יצא איפוא שאויבנו הוא אויב כל המין האנושי. יבוא מי שיבוא וינקם נקמת דמנו השפוך. ואפילו הפולנים ששמחו לאידנו ולא רק שלא הביעו לנו מלת נחמה אלא שעוד איימו עלינו שיעשו לנו כמו שעשה היטלר כדי שנהגר מפולניה, – עכשיו נתגלגלו הדברים והפולנים בעצמם יקחו מאת אויבנו האכזר את נקמתנו. הם יהיו שבט נקמתנו.

באו ימי מלחמה קשים. אין זו מלחמת העולם שבשנת 1914. בימים ההם לא ידעו דבר ע"ד מלחמה אוירית; לא זרקו פצצות. ואם זרקו – הזיקו באופן מינימלי. אחרי הבהלה הראשונה – התחילו חיי תענוגים, חיי רוחים גדולים, חיי הוללות, כי הפקיעו את השער והספקולציה פרחה. לא כן עתה. היום מתקיימים מחנות רכוז בשביל ספקולנטים ומפקיעי שער.

פולניה מלאה התלהבות פטריוטית. כל החוגים וכל הלאומים, אפילו אלה שסבלו מתגרת יד הפולנים בימי השלום, נכונים להקריב מאונם והונם לטובת המולדת. מנדבים לטובת “הפאן”; 14שולחים אדריסאות 15של הכנעה ומשמעת למצביא הראשי רידז-שמיגלי, 16וכו' וכו' כרגיל בראשית כל מלחמה.

והסכנה לנו היהודים גדולה שבעתים. כל מקום שידרך כף רגל היטלר אין תקומה לגזע היהודי. היטלר ימ“ש איים באחד מנאומיו שאם תפרוץ מלחמה באירופא הגזע היהודי יכּחד מאירופא. 17היהודים מבינים ומרגישים את כל הבאות עליהם בכל המקומות שיהיה כבוש זמני ע”י צבאות היטלר. אין להתפלא איפוא שהיהודים מראים רגשי מסירות למולדתם באופן דמוֹנסטרטיבי. ולפיכך כשיצאה הפקודה שכל תושבי העיר צריכים לחפור חפירות-הגנה בתוך העיר להתגונן בהן מפני התנפלות אוירית – הרבו היהודים לבוא וחופרים יהודים מתנדבים באו במספר רב. וגם אני בתוכם. לקחתי אתי את הגברת א. וו. 18 שנעשיתי לידידה ולתומכה בשעת מצוקה זוֹ. נרשמנו בקבוצת החופרים שהתנדבה מטעם “חברת העתונאים והסופרים היהודים” והלכנו לחפור לרחוב דלוגא מספר 29. זו לי כמעט הפעם הראשונה בחיי שאני עובד עבודה פיזית, ולא פגרתי בעבודתי. שבתי עיף, אבל לא רעב.

2.9.39

היום השני למלחמת גרמניה-פולניה, שסופה להפוך למלחמת-עולם ולטבח-עמים. אין אנגליה ממהרת להכריז מלחמה עם גרמניה; גם צרפת מתמהמהת. אבל אין שום ספק ששני בעלי הברית יכריזו מלחמה בבת אחת. הפעם לא תבגדנה. ציריהם כבר עזבו את ברלין. 19 ניתנה האזהרה האחרונה להיטלר, שיחזיר את צבאו מגבולות פולניה. כדרכו, השיב את הבקשה ריקם. מחר או מחרתים יתחילו לדבר התותחים. מהרגע שאנגליה וצרפת יסתפחו לפולניה תחדל המלחמה להיות לוקלית. יתעוררו אז כל בעלי בריתה של אנגליה, כמו: טורקיה ורומיניה, ואָסון העולם יגדל…

בורשה היו היום ארבע התנפלויות אויריות. והתושבים כבר התרגלו אליהן ויודעים מה שעליהם לעשות. נכנסנו לתקופה חדשה. מפניה יראנו ולבנו היה מלא חרדה לקראת בואה. והנה היא באה. פחדנו בטרם בואה. ומשבאה וקבלה צורה ידועה – הכל נעשה לטבע שני. גם חיים בלתי נורמליים, לאחר שהם מתמידים הם נעשים נורמַליים. אבל העצבים שלנו עובדים עבודה קשה. כמעט כל היום עובר בהתנפלויות אויריות, שאין אנחנו יודעים את תוצאותיהן. מפני שהקומוניקטים נִתַנים בנוסח קצר ומקוצץ שמגלים טפח ומכסים טפחיים. את המצב לאמתו לא נדע. כל צד, כנהוג, מכריז על נצחונותיו ומעלים את מַפלותיו. אבל לא קשה להבין שמפלותיה של פולניה הן גדולות, כי כל כובד המלחמה עם אויב אכזר וברברי המזוין מכף רגלו ועד קדקדו מונח רק עליה. העזרה שסוף סוף תבוא מבעלי בריתה לא תהיה במישרין אלא בעקיפין.

ובינתים מוחי מלא להג הרדיו משני הצדדים. הרדיו נעשה מכשיר לתעמולה. הגרמנים מטיפים בלשון פולנית לשם תעמולה; והפולנים מטיפים גרמנית גם כן לשם תעמולה. כל צד מאשים את חברו בכל מיני תועבות שבעולם. כל אחד צדיק בעיניו, וחברו הוא רוצח וחמסן ושודד. הפעם, בתור יוצא מן הכלל, שניהם מדברים אמת. אמנם, כן הוא: שני הצדדים גם יחד הם רוצחים, חמסנים ושודדים ומוכשרים לעשות כל מיני תועבות שבעולם. אם רוצה אתה לדעת טיבו של איזה עם – שאל את היהודים. אנחנו יודעים את טיבו של כל עם. עודנו זוכרים מה שעשו לנו גֶבֵלס ושטרייכר. ולא שכחנו את ה“שחיטה” של דודזינסקי… 20

אבל אינו דומה המן להמן…

השעה היא גורלית. אם יקום עולם חדש – כדאים יהיו הקרבנות והצרות והתלאות. הבה נקוה שהנאציזם יוּשמד, יפול ולא יוסיף קוּם. אבל לבנו חרד לקראת הבאות… מה יהיה גורלנו בימים הקרובים? הכל נשתתק. והפרוטה הולכת ופוחתת…

ובימינו המשונים מתרחשים דברים מפליאים שאיש לא ראם מראש. הפתעות! מוסוליני, הואַסאַל של היטלר נשאר נייטרלי במלחמת גרמניה-פולניה. איש לא פלל לזה. ישנם תמימים החושבים כי מוסוליני ישאר מחוץ למחנה הנלחמים. באמת, אין זו אלא תמימות! הנייטרליות של רוצח זה אינה אלא תכסיס ולא באה אלא בעצת היטלר. אבל לאחר שאנגליה וצרפת תכרזנה מלחמה על גרמניה יופיע גם הוא בכבודו ובעצמו. כאן היתה כונה לעשות את המלחמה לוקלית. איזה סכסוך טריטוריאלי קטן בין שני שכנים, שלא יכלו להתירו בדרך שלום. אין זה ענין עולמי ובין-עממי, ילָחמו כחפצם – וכל דאלים גבר. ובאמת אין צורך להיטלר בשום עזרה צבאית ממוסוליני כל זמן שהוא נמצא פנים אל פנים עם פולניה. אבל אין זה חשבון נכון. הדיקטטורים טעו. מפני מלחמה בין-עולמית שניהם יראים כמפני הדוב. בה ינחלו מפלה. ולכן – תכסיסם שכל אחד מתנפל על טרפוֹ בהזדמנות רצויה בשעה שהעולם שקוע באיזה ענין אחר. לכשתהיה התחרות כחות כללית שניהם יאבדו. ולכן משתמטים מזה בכל מיני תחבולות. נאמן לתכסיסם זה הוחלט שמוסוליני יכריז על נטרליות, יתבודד בפנתו ויתעתד להתנפל על טרפוֹ לכשתהיה שעת כושר.

התבוא שעה כזו?! הכל תלוי באנגליה!!!


3.9.39

מאורעות היסטוריים! את תוצאותיהם אין לשער. אם פצצה גרמנית לא תקצר את חיינו ונזכה לקצהּ – כדאי יהיה לחיות. התחילה המלחמה – לכתחלה בין גרמניה ופולניה, וכעבור שני ימים התפשטה עד אנגליה וצרפת. אלה שתי המעצמות עמדו בדבורן ובהבטחתן לבעלת בריתה, 21 ומעתה תתלקח שרפה עולמית. אין מספר לקרבנות שטבח עולמי זה יקריב על מזבח הברבריות ההיטלראית. אבל ברירה אחרת לא היתה. אי אפשר היה לשבת דומם ולהפקיר את אירופא הבתורה לממלכות קטנות לשלטונו הפראי של הבריון הגרמני. סופה של מלחמה זו אינה מוטלת בספק. הבריון יקבל את ענשו, כגמולו ישולם לו. בהזדמנות זו תנקום ההשגחה גם נקמת דם יהודי גרמניה השפוך.

אבל – אלמלי היתה לי שיחה עם הזקן טשמברלין ועם דאלאדיה חברוֹ הייתי שואל אותם:

– מעיקרא מקסבר ולבסוף מקסבר? 22

זה שש שנים 23 מיום שעלה היטלר לשלטונו שם לו למטרה לבטל את החוזה הוורסַלי. מחבל רהיין התחיל ועם כבוש צ’כיה גמר. שש שני גזל וחמס והכניע עמים וארצות שהחוזה הוורסלי הבטיח להם חסות וחופש ואיש לא הפריע בעדו. הבליעל התחיל להביט על עצמו כעל מפונק ההשגחה, שנולד להיות משיח לעמוֹ. כמעט כל סעיפי החוזה עברו ובטלו מן העולם בתגרת ידו הקשה. נשארו ממנו רק שיריים טפלים: דנציג בתור עיר חפשית וחבל פומרן לפולניה.

שאלתי היא איפוא: מדוע החשו כל העת ולא נקפו אצבע, ועכשיו יצאו נגד היטלר בכלי זינם?! אני יודע מראש שלא תהיה להם שום תשובה.

יש להודות: עם כל הצלחתו היטלר טעה. וטעות זו תביא עליו כליה ואבדון. טעה שהתחיל מצ’כיה ולא מפולניה. אלמלי התחיל מפולניה לא היה איש נוקף אצבע לטובתה. איננה חביבה על הבריות. והסכסוך היה נשאר לוקלי. אולי לא היה בא לידי מלחמה. ובמקרה מלחמה אין שום ספק שהיטלר היה מנצח. אבל בריון זה החליף את ה“יוצרות” ועשה שגיאה. הקדים צ’כיה לפולניה במקום להקדים פולניה לצ’כיה.

ובכן – מלחמה עולמית. יש להכין מבעוד יום אִי לגלות בשביל היטלר. אלמלי עמדה אנגליה באמצע היינו יודעים כיצד להתנהג עם זֵד ובליעל שהבעיר את העולם ומלא את כל הימים ואיים רחוקים פליטים לרבבות. אבל טשמברלין הבריטי לא יתן לנגוע בו לרעה. הלא על כן דז’נטלמן אנגלי הוא. יש בו גם קצת חבה לאותו הזד שסוף סוף הוא בשר מבשרו.

אבל לאי-גלות יסכים גם הוא.

ברגע זה השמיע הרדיו ממוסקבה שצבא גרמניה כבש את טשנסטוחוב. לנו לא הודיעו את זה. ועוד: ע"י פצצות שנזרקו מאוירונים נחרבו האנגרים לתעופה בערים: פוזנן, לבלין, קרקוב ועוד.

אבל כל הנצחונות האלה יהיו מאפע לכשיבוא יום השִׁלום.

היום (משעה 21/2 – 7 בערב) הלכנו שוב לחפירותינו שברחוב דלוגא 29 ועבדנו ארבע שעות. בחצי שמונה שבתי הביתה עיף שבור ורצוץ, אבל עם ספוק נפשי. השקעתי את עצמי כלי בעבודה הפיזית ונשתחררתי ממחשבותי הנוגות המחשיכות עלי את עולמי. אני חושב יותר מדי; ומנהג זה הוא בעוכרי. אין לך שעה יותר מאושרת מזו שאין בה מחשבה!!

הקומוניקטים משדה המלחמה המה קצרים וכתובים בנוסח שאינו אומר כלום. נראה, שנצחונות אינם. אלמלי היו – היו מכריזים עליהם בקולי קולות. אבל אין לתאר עד כמה גדלה השמחה בעיר הבירה לשמיעה שאנגליה הכריזה מלחמה על היטלר. בין-רגע וכל העיר קושטה בדגלים. והמונים לרבבות ערכו מניפיסטציה נהדרה לכבודה של אנגליה לפני חצר האמבסדה האנגלית. ציר אנגליה היה אנוס לקבל את פני ההמונים, יצא אל המעקה ונאם מעניני דיומא…

כעבור שעה – והנה נודע שגם צרפת נסתפחה לשונאי גרמניה והכריזה עליה מלחמה.

לשמחת הפולנים אין קץ. נלחמים לחופש, לקדמת האנושיות, למוסר בין-עממי ולכל האידיאלים הנשגבים שבחירי המין האנושי הקריבו עליהם את חייהם.

מטמורפוזה אמתית! לא רחוק עוד הזמן והיטלר היה לנביאם. כשהזכירו את שמו נהנו הנאה מרובה ושמש להם לדוגמא ביחוד ביחסם ליהודים. עכשיו נשתנה הכל תכלית שנוי.

איך היתה אומרת חמותי? יש לנו אב בשמים!!!

טשנסטוחוב נכבשה ע"י הגרמנים אישר זה לפני רגע גם הרדיו הפולני. “האויב רכז כחות עצומים והכריח אותנו לעזוב את העיר טשנסטוחוב”…

אוי ואבוי ליהודי טשנסטוחוב!

אין אסון כאסונם!


4.9.39

היום הרביעי למלחמת-העולם החדשה!!

לאט, לאט אנחנו מתחילים להרגיש את תנאי החיים בשעת מלחמה. פסקו החיים הנורמליים ועולמנו הפך לתהו ובהו. אין דואר; אין רכבת לנסיעה בלי רשיון מוקדם; הבנקים משלמים למפקידים רק חלק מפקדונותיהם, ולזה – חוסר פרנסה. נסתתמו כל המקורות לאיזה רוָחים. מלבד חנויות לממכר מכולת ומחסנים לממכר סחורת רפואיות, שההמונים שמים עליהן מצור, חדל כל פדיון. בכל יום מודיעים לי טלפונית ע"ד שטרות שלא נפרעו ודורשים ממני שאפדם. 24ואני, כמובן, בנגוד להרגלי תמיד, איני פודה אותם מפני שהוני המזומן מצער הוא ומיום ליום הוא פוחת והולך.

היום עבר עלינו יום קשה, מלא פחד ורתת. דרכו של אדם לשכוח. זוהי מעלתו. מחצית היום עברה במנוחה. אבל במחציתו השניה טעמנו את טעמה של התנפלות אוירית, שכמוה לא היתה עד כה. היתה מלחמה אוירית קשה. האויב זרק פצצות שכל אחת החרישה את אזננו. ויש שנדמה לנו שהן מתפוצצות מעל ראשינו. נשים התעלפו, פחדנים התחבאו וילדים קטנים בכו. על פי רב אין מודיעים לנו את התוצאות בקומוניקטים הרשמיים שמבליטים מקרים קטנים של גבורה אמתית או מדומה ומעלימים כבושים חשובים שעשה האויב. בכלל, יש להבין מהקומוניקטים של המעון הראשי שמחננו נסוג לע"ע אחור ומשאיר ערים גדולות וחשובות בידי האויב. במשך ארבעה ימים התקיף האויב על החזית הצפונית, שבה הגיע עד פראסניש, ועל החזית הדרומית מערבית, שבה הגיע עד אוֹסטרוֹב ומחנהו הולך וקרב לקרקא. הנני דילטנט בעניני תכסיסי מלחמה ולכן קשה לי להכריע אם נסיגה זו היא תכסיס או חולשה. על כל פנים – סמן לא טוב. איה כחנו? איפה גבורתנו? אם אין זה תכסיס אלא חולשה – הלא יגיע האויב בעוד ימים אחדים עד עיר הבירה! ואנה אנו באים?

ובינתים – פולניה הולכת ונחרבת. בכל מקום אשר תדרוך רגל האויב שם הוא מביא חורבן ושממה. אין זו גרמניה של שנת 1914, המתורבתת, האצילה, המנומסת, השומרת חוק ונזהרת בעקרונים מוסריים. היום נכנסים לעיר הונים פראים, שאין כמוהם לאכזריות, לרשעות, לזדון ולברבריות. הרבה פליטים מהערים הנכבשות באו לורשה להחבא מפני חמת האויב. ספוריהם מקפיאים את הדם בגידים. מלבד חמס ושוד הצבא הורג בלי חמלה את התושבים השלֵוים, ואפילו על נשים הרות ותינוקות שלא חטאו אינו חומל. זוהי נקמה בבני תרבות והרצון הפראי להעבירם מן העולם. יש לנו אמנם שותפים חשובים ועשירים, אבל שותפות זו לא תגן על פולניה שלא תהפך שממה. אין לנו גבולות משותפים עם בעלי בריתנו. וכמה שלא ירגיזו אותו על החזית המערבית יעשה את שלו על החזית המזרחית.

עד שיבוא הנצחון – נהרגים נשים, ילדים שלא טעמו טעם חטא. למותם אין טעם לנו ואין תועלת לאויב: דם נקיים.


5.9.39

חק קבעתי לי שלא להשאיר בימים ההיסטוריים הלא האף יום אחד ללא רשימה. ורשה הגדולה, ממרכזה עד פרבריה היותר מרוחקים, עטופה אפלה נוראה, פשוט: אפלת מצרים, בבחינת: “וימש חושך”. מחמירים בזה מאד, מאד. מפני החשכה כמעט שפסקה התנועה ברחובות. כדי שלא להפריע את המהלך הנורמלי של החיים התיאתראות פתוחים. הטְרַם בתנועה וכן יתר הסימנים החיצוניים של חיי הכרך. אבל אין בהם איש. כל אחד מבכר לשבת בית, כי זוהי אפלה מחרידה, המפילה אימה על כל אחד הנמצא בתוכה. העיר ההומיה והעליזה נדמה וחדלה לנשום כאילו נשתתקו בה כל סמני חיים.

ובבית – עצבות עמוקה. עם כל הפטריוטיות אנחנו מרגישים שהמצב בחזית הולך ורע מיום ליום. בצבור הפולני התרגזות נפשית פנימית שכל עין פקוחה תכיר בה אף כי אינה נראית בצורה בולטת כלפי חוץ. הרדיו מהלל ומשבח את הצבא הפולני, אבל אינו יודע לספר ע“ד איזה “נצחונות”; ו”הנצחונות", כביכול, שהוא מספר המה כל כך קלי ערך עד שכל אחד מבין כי אין בהם אלא אחיזת עינים. ולא באו אלא לעודד את רוח ההמונים, שלמראה המפלות נפל רוחם עליהם.

ובאמת: איש לא פלל שבמשך חמשה ימים יגיע האויב לידי נצחונות כבירים כאלה. זה עתה הודיע הרדיו הברֶסלאי 25בשפה הפולנית את הקומוניקט הגרמני, והנה – הוָה על הוָה ושבר על שבר. המחנה הפולני נסוגה אחור באי-סדר והגרמנים רודפים אחריה ועושים בה חרמה. עיר אחר עיר עוברת ליד ההונים האירופאיים. ובנוסה על נפשה משאירה המחנה הפולני שלל רב שאי אפשר למנות אותו, כי אין לו מספר. איזו דיביזיה, שאת מספרה שכחתי, הוכתה שוק על ירך עד שכל השטַבּ נפל בשבי. ככה מספר הרדיו הברסלאי, שכנראה אינו מגזם, כי הלא אין לכחש שאלמלא היתה נסיגה של תהו ובהו, נסיגה קורופטקנית, מן הנמנע היה שערי תעשיה ומסחר כמו: גרודזיאנז, בידגושטש, קטוביץ ועוד תפולנה כעמיר מאחרי הקוצר ביד האויב.

בערבים אנחנו נמצאים בית וסביבנו דממה מפחידה. לפעמים נדמה לנו, כי שעותינו ספורות, שכבר נדונו למות, והוא יוּצא אל הפועל בעוד שעה, שעתים או יום, יומים. כמה פעמים ביום נתך עלינו מטר פצצות העושה בנו שמות בנפש וברכוש. קרבנות אדם למאות נפלו ועוד יפלו. היום ראובן ומחר שמעון. אין איש מדבר על מה שיהיה בעוד שבוע או שבועים, מפני שאינו בטוח ביומו ואפילו בשעתו. אנחנו אוכלים את שארית כספנו החסוך ואין איש יודע כיצד יתפרנס מחר.

אנחנו נשארנו גלמודים בלי אמצעי מחיה בתוך צללי מות האופפים אותנו מכל צד.

וכשאתה רואה את כל הנעשה מתעוררים בך הרהורים המדריכים את מנוחתך. הגרמנים החריבו את בית הכנסיה הקטולי שבטשנסטוחוב, צעקה וזעקה בכל העולם הקטולי. 26 מכנים את הגרמנים בכל כנויי גנאי ומאיימים עליהם בנקמה. טוב! מרי נפש הם. ובמרירות נפשו כל עם קורא לנקמת דמו וחלול קדשיו.

ומדוע לא השתתפו הפולנים בצערנו כשהיטלר צוה לשרוף את בתי כנסיותינו, שכלו בעשן וספרי תורה עמהם?!

אף מלת נחמה אחת לא שמענו. להפך, עוד נהנו; היו שמחים לאידנו; אנחנו, להפך, משתתפים בצערם ומתפללים לאלהי ישראל לנקום את נקמת דמם ודמנו. ראו מה בין בני חמי!!!

ועוד:

הפולנים קוראים תגר על גרמניה – ובצדק! – שהיא רוצה לגזול מהם את ארץ מולדתם ולעשותם לעבדים. טוב! אין איש שלא ינזוף בהיטלר על מחשבת אָוֶן כזו. אבל קושיא אחת מדריכה את מנוחתי: ומדוע החליטו להכריח את היהודים – אזרחי ארץ מקדמת דנא – לעזוב את פולניה, ולשלול מהם את ארץ מולדתם?!

מה שקרים מודיעים – ומה שעשו לא מודיעים.

ושוב אני שב אל תמצית המוסר הישראלי:

– על דאטפת – אַטפוך!


6.9.39

עיף ומרוגז הנני ממקרי היום אף כי אין לי עבודה מסוימת ויושב או הולך בטל הנני. אבל לא עבודה פיזית או רוחנית מיגעת, אלא עבודת עצבים מיגעת, שבאה מתוך התרשמות כבירה ומתוך זעזועי נפש עצומים.

מי פלל למפלה כזו?! ויש להוסיף: אוי לנו, כי אבדנו. זה חמשה ימים למלחמת היטלר – פולניה וקרקוב, מקום קברות מלכי פולין, עיר מלוכה עתיקה, בעלת מסורת ויחסנית, כבושה בידי ההונים האירופאיים. האין זה חלום? אין לשער את הרושם שידיעה זו תעשה על דעת הצבור האירופאי בין במדינות הנייטרליות ובין במדינות בעלות הברית. זה עתה הודיע הרדיו הברסלאי שהחִשוק הצבאי הגרמני הולך ומהדק את שרידי הצבא הפולני בעגול צר יותר ויותר משלושת עברים. אתה מקבל רושם שאין זה מחנה צבא מזוין מונהג ע"י פקידים וקצינים מלומדי מלחמה אלא עדר של כבשים. מי ראה כזאת ומי שמע כזאת בתולדות מלחמות העמים שמדינה עשירה בת שלושים וחמישה מליון אזרחים, בעלת מחנה צבא מסודר ומזוין עם מצביא ראשי שחסרו אותו מעט מאלהים, וברשותה חבלים תעשיתיים, שהעשירוּה עושר רב – שמדינה כזו תהיה במשך חמשה ימים מרמס ומדרס לזד הגרמני.

ובורשה התחילה אֶבקואציה של המוסדות הממשלתיים והממשלה בכבודה ובעצמה, ממשלה זו, הגנדרנית והגאה, הנפוחה והרודפת אחרי תהלות ותשבחות – ממשלה זו ברחה בעוד מועד על נפשה, לפי דברי הרדיו הברסלאי, ללובלין. בעצמה היא בורחת ואת ההמונים הנרגזים היא מרגיעה ומשקיטה.

הננו בשעה זו ערב כבוש ורשה ע"י צבא היטלר. באמת יש לקנא בנו. ביום ורשה הומיה וסואנת. כל אחד מכיר בערכה ההיסטורי של שעה גורלית זו. עוד יום או יומים וימסרו אותנו בידי שודד ורוצח, בידי ברבר אכזרי שאחת ממטרות חייו היא לאַבד את הגזע היהודי מתחת השמים. שערות ראשינו סמרו לשמע הצרות, התלאות והענויים שסבלו אחינו באוסטריה, צ’כיה מידי הרוצחים הנאצים. עכשיו אנחנו נשתה את קבעת כוס התרעלה עד תומה. מי לרעב, מי למות, ומי לחיי שפלות, עני וצער שאין להביעם במלים.

כל היום באו לעיר הבירה עגלות עמוסות מטלטלין לאלפים, “רכושם” של הפליטים, יושבי העירות שהשונא מכניס בהן חורבן ושממה. היהודים האמללים נמלטים כל עוד נפשם בם מפני חמת המציק, שיעשה בהם כלה.

אלה באים למצוא מחסה בורשה; ואלה – בעלי היכולת ובעלי ההון – נמלטים בעוד מועד מורשה, אף כי השלטון סגר לפנינו את הדרך, ובלי רשיון אי-אפשר לעזוב את העיר. אבל לפני עשירים הדרך תמיד פתוחה…

אל אלהים! מי יגלה לי את הבאות?! –


7.9.39

האויב בשערי ורשה – ואנחנו טועמים טעמה של עיר נצורה.

עוד טרם שמו עלינו מצור מארבעה עברים. העבר המזרחי עודנו פתוח ודרך הפתח היחידי נוהרים צעירים לרבבות, הנמלטים מחמת הכובש האכזרי, שביחס ליהודים הוא מחוסר רגש אנושי. זרם הנמלטים התחיל עוד בשעות הבוקר החשכים והקרירים. בשעה שהכל עטוף חשכות. והאות לזה נתנה דוקא הממשלה בעצמה. היא היתה הראשונה לבריחה והראשונה לאֶבאקואציה. הממשלה עשתה במחשך מעשיה: בשעות הלילה. אבל דברים כאלה אין להסתיר. לההמונים יש עין רואה ואוזן שומעת. גם אני הרגשתי בזה באפלת הלילה. חלון חדר משכבי פונה כלפי רחוב קרמליצקה. ואף כי הייתי שקוע בתרדמה הגיעו לאזני קולות שונים והמולת עוברים. ירדתי ממטתי והשקפתי דרך החלון. תיכף הבינותי כי הממשלה בורחת. נתפשטה השמועה בעיר וכל הרחובות נתמלאוּ המונים בורחים על נפשם; כמובן – ביחוד צעירים, שהכובש היה שולח אותם למחנות-הרכוז או לחזית המערבית למען יספו. הכרך הגדול התחיל זע, ומי שראה את המחזה הזה לא ישכחנו כל ימי חייו. הבורחים לא ידעו כלל וכלל לאן הם בורחים. מטרה אחת היתה לנגד עיניהם: להמלט! קודם כל להעלם מעיני הכובש. אחר כך – לכל מקום שעיניו תשאנה. נתהוו ונסתדרו בלי מחשבה תחלה אלא מאליהם גדודים. גדודים של צעירים פליטים שלא הכירו איש את אחיו ושרק מטרה אחת – להמלט! – קרבה אותם איש אל אחיו. מה יהא בסופם?! אלמלי היתה להם שהות לחשוב בדבר – אפשר שלא היו בורחים בבהלה נוראה כזו, והיו בוחרים להשאר. המדינה היא קטנה. גבולה המזרחי מגיע עד ברנוביץ. אין זו רוסיה הגדולה והרחבה עם שטחיה הבלתי נמדדים. ואם הכובש הגיע עד עיר הבירה יגיע עד גבולה המזרחי. ומה יהיה אז? סוף סוף איש לא ימלט מידו. אבל הפחד הפיזי מעביר את האדם על דעתו. לבי, לבי לצעירים האלה!!

עבר עלינו היום יום קשה שזעזע את עצבינו ומיעט את חלבנו ודמנו. הממשלה ברחה ולא השאירה בכרך בן מליון ושלש מאות איש אף צל של שלטון. וכל העינים נשואות למערב: הכבר בא? ותיכף נעשתה העיר כמרקחה. מלאה תשואות וסמני בהלה על כל פנים. תיכף הופיעו כל חזיונות הלואי הכרוכים עם מצב יוצא מן הכלל כזה. נסגרו כל החנויות מפני היראה כי בלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים יבלע. פחדו מפני גזלה, ובצדק פחדו. אבל העקר – חוסר מזון. בפולניה יש מזון במדה הדרושה, אבל מפני מצב המלחמה אין תחבורת. אין הובלה לעיר. התחילה צעקה: אין לחם! נוצרו טורים ארוכים של כמה מאות איש בכדי לקבל ככר לחם. הצעקות עלו עד לב השמים. החיה שבאדם יצאה החוצה. המונים רעבים מוכשרים לכל אלמות ונעזרים בכוח הזרוע. וכן היה. אחד הדף את רעהו צד ובכתף ואין שוטר שיעמוד על גביהם ויכריח אותם לשמור על הסדר. מי שחטף אחרי רב עמל ויגיעה את ככר הלחם, שאינו אלא חתיכת בצק, היה מאושר ולא היה קץ לשמחתו. המחזה הזה עורר בי בחילה, ורחמים על האומללים.

רגעים נוראים ואיומים עוברים עלינו בשעת ההתנפלויות האויריות, כשהאויב הרוצח ממטיר עלינו פצצות מרעישות או מבעירות. כבר הורגלנו לזה. כשנשמע הכרוז: “אצעקה אוירית”! מיד מתרוקנות הרחובות ודממה נוראה שוררת בכל מקום. נשמע מַשק כנפי המות. הדי הפצצות הנזרקות מתוך האוירונים של האויב מרעידים את כל הוויתנו. לעומת עונות דפיקות לבנו הדוויים והכואבים. אלה המה רגעים איומים. אתה מכין אז את עצמך לקראת המות. אתה נשא אז על כנפי דמיונך החולה כאלו הפצצה תחדור דוקא ישר דרך הספון על ראשך ולא תזכה אפילו לראות את הנפשות החביבות עליך לפני מותך. נשים בוכות ומתעלפות. יהודים יראים אומרים “תהלים”, ואפיקורסים מקבלים עליהם את גזר דינם.

לא, אין אלה חיים!!

המצב הולך ומחמיר משעה לשעה.

חיים חיי שעה; כי יש שאחרי עבור שעה הקערה נהפכת על פיה. הנה, למשל, הקורטוריון 27פקד להתחיל את שנת הלמודים 1939/40 ביום ב' הבא, האחד עשר בספטמבר. בכדי לעשות את ההכנות הדרושות להתחלת שנת-הלמודים הזמנתי את הפרסונל 28לאספה מוקדמת שזמנה נקבע לשעה 12 בצהרים. אבל הבהלה בעיר היתה כל כך גדולה, וכהוספה עוד הכריזו על “אזעקה אוירית”, עד שהישיבה נדחתה. כי מחשש סכנה אי-אפשר היה לצאת החוצה.

ובכן, הלכה חמורך, טרפון! בשעת מעבר זוֹ אין לקוות שיתחדשו הלמודים בבתי-ספר. ומהיכן נתפרנס? קשיא!

החיים יצאו ממסלולם הישר, ומיום ליום מחמירים והולכים. והרבה, הרבה זמן יעבור עד אשר ישקטו החיים.

ואם אפילו בתי הספר יפּתחו – לא יבואו תלמידים.


9.9.39

ליל חרדות וזועות

במצבי הפסיכי קשה לי להחזיק עט בידי. יֵלא עטי לתאר מה שעבר עלינו באור ליום. 39/9/IX ראינו את המות פנים אל פנים, ואפילו אמיצי הלב ואיתני הרוח רעדה אחזתם, בראותם כי כפשע הם בין חיים ואבדון. נפלא הדבר! בשעת סכנה כלם נאחזים בחיים ואינם רוצים להפרד מהם. כלם, אפילו זקנים, חולים, יודעי עני וסובלי יסורים אינם רוצים לעבור מן העולם ע"י פצצה של חילי היטלר. גם בעיני זו היא מיתה בלי טעם. וכאן, אולי, כל הטרגדיה שבדבר.

האויב בשערי ורשה. אבל לפניו הוא שולח את מלאכי המות שלו – לבשר את בואו. יש להודות שאין הפצצות נזרקות בכונה להשחית את התושבים השקטים. היטלר עמד בדבורו. 29 גם פצצות של גז אינן נזרקות. וכל ההכנות היו למותר. אבל די לנו עינויים מהפצצות שהוא זורק על אוביקטים צבאיים הנמצאים בתוך העיר ומעורבים בין בתים של אנשים פרטיים. הן זורעות מות ואבדון בין נשים וילדים, זקנים ותשושי כח. בליל שבת IX /9 זרק האויב פצצות מבעירות שגרמו לשרפות של בלוקים שלמים. צעקת הנסבלים ושועתם עלתה עד לב השמים. ערומים ונבהלים נמלטו על נפשם למצוא הצלה לחייהם. ומפלט – אין!

בדירתי היפה הנמצאת בקומה הראשונה נאספו נבהלים ואחוזי אימה אחדים משכני החצר שדירותיהם נמצאות על קומה יותר גבוהה, ולכן הם עלולים להמצא בסכנה יותר גדולה. והנה – פתאם הרעים הרעם! מעל ראשינו נשמע מַשק כנפי המות. החילונו לרוץ למטה, אל המרתף, אף כי בו יש סכנה להקבר חיים תחת ערמות החומה שלא מן הנמנע הוא שתהרס. מה היה מחזה מרעיד ומרעיש. בין הנמלטים – אשה צעירה וילדה בת שבעה חדשים בזרועה (הילדה – נכדתה של השכן אפשטיין). למחר נודע לנו, כי הפצצה שעפה מעל לראשינו, הרת מות ואבדון, פגעה בבית הקרוב (קרמליצקה 27) ועשתה חורבן נורא: משרתת נוצרית אחת נהרגה ואשה יהודית אחת (מרת שפינר) נפצעה. נצלנו במקרה… הרדיו השמיע בכל פעם ע"ד שרפות שפרצו בחלקי עיר שונים. כל הלילה היה לנו ליל שמורים. מעיפות ומהתרגזות פקו ברכינו ולא יכולנו לעמוד על רגלינו. ולכן שכבתי “לישון” מלובש, פן יהיה צורך לרוץ שוב אל המרתף. כאור הבוקר החלטנו לעזוב את דירתנו הפונה במעקה ובחלונותיה כלפי חוץ ולעבור אל דירת אחות רעיתי חיה וויסוצקה, נובוליפקי 27, שדירתה נמצאת בחצר ולכן היא יותר חבויה ונסתרה וממילא גם בטוחה יותר… מפני מי? מפני פצצותיו של היטלר? חשבון שוא! אבל אין זה אלא אונאה עצמית. וגם זה טוב…

את הרשימה הזאת אני מעלה על הגליון במקום גלותי.

טרגדיה נוראה נחתה על עיר גדולה לאלהים!

העיר עטופה אפלה בלי שביב אור, בלי ניצוץ מאיר. האפלה האיומה משרה עליך עצבות ודכאון-רוח. יאוש על כל פנים. כלם מוסרים את דין חייהם לשמים. אבל אין זה אלא כלפי חוץ. בתוך תוכו כל אחד מקלל את גורלו ואינו מרוצה כלל וכלל למות… בכדי שדנציג ופומורזשה תעבורנה להיטלר. 30 כל אחד קבור בתוך מחשבותיו ודואג לגורל חייו. כלתה רגל מן השוק.

הממשלה הפושעת נמלטה על נפשה – ללובלין. השאירה את עיר הבירה ללא צל של שלטון. בימים כתקונם כל הארץ היתה מתמלאה חמס. שודדים ורוצחים היו מוצאים כר נרחב לתועבותיהם. אבל הדפרסיה הנפשית, הצפיה ליום הדין הבא הנמיכו את זדון לבם של הפושעים. אין טיולים ברחובות; אין משא ומתן; אין עבודה צבורית; שבת המסחר; נדמו החיים. גז כל צחוק מעל הפנים…

פתאם נשמע אתמול לפנות ערב כרוז: לא נתן את ורשה! ובכן, עלינו לבצר את הפוזיציה הזאת! ראשית – בריקדות בכל רחוב על יד כל עשרת בתים; מאחורי הבריקדות– חפירות שעמקן שני מטרים ורחבן – ששה. כל זה למה? כדי שמכונות ההרס ( czołgi )31 של האויב לא תוכלנה לעבור. הגנת העיר נמסרה בידי הגנרל טשומא. 32 והוא מתבצר בתוך העיר. הרחובות זרועים בריקדות וחפירות ועל המעקות העמידו מכונות יריה.

נו? ואיפה נהיה אנו? בתוך המרתפים!

וכשאני נזכר במלחמה זו – תאחזני פלצות. קרבנותינו יגיעו לרבבות. וכל זה – לחנם. לאיזה צורך?

ורשה תהפך למדריד שניה.

מן הראוי להתודות בעוד מועד!…


10.9.39

שמונה בבוקר

מקום גלותי.

אין בני אדם יכולים לישון. נדדה שינה מעל כל עין. מתהפכים מצד אל צד, מלאי חיל מפני השעה הגורלית, שהולכת ובאה. ולכן משכימים לקום. אבל תיכף לקימה תועים כצללים – ושוב שוכבים “לנוח”.

ובמחשבתי עולה כפעם בפעם א. וולצ’ר, זו הנפש היפה החרותה עמוק עמוק בלבי ודוקא בלי שום כונה אֶרוטית. גורל קשה רובץ על כתפותיה חלשות: לכלכל את עצמה, את אמא החולה והאומללה ואת אחותה הציירת האלמנה, שהיא בבחינת תינוק. נתקרבנו זה לזו ונתידדנו ונעשיתי לתומכה ומגנה ולמקור נחמה היחידי בשעה שתכלה פרוטה מן הכיס ואין פת לחם חרבה בבית. אף כי השעה דחוקה ולעת כזאת אני בעצמי מחוסר פרנסה, אין אני חס על כספי בשבילה.

במשך השבועות האחדים של חברותנו הוצאתי לטובתה למעלה ממאה זהוב, סכום שאני מרגיש בחסרונו בשעה שאין לי שום רוחים ו“עסקי” נשתתק לגמרי. אין לך יום שלא אהיה אתה במשא ומתן, כי בשעת דחקה עיניה צופיות רק אלי. ואני תמיד נמצא לבקשותיה. יש בה חן מיוחד בשבילי, שאיני יכל לעמוד מפני קסמה. בראשונה “התאהבתי” בתרגומה “נח פנדרה” 33 לשפה הפולנית. נעשיתי רתוק לסגנונה, שרק בעלי סגנון כמוני יודעים להעריכו. אחר כך כשהתודעתי אליה התודעות אישית לא היתה לי שום אכזבה. בתור אשה היא סמפתית ומלאת-חן ויש לה הצלחה גדולה אצל גברים. אבל לא מעלה זו רתקה אותי אליה, אלא גבורתה המוסרית להאבק עם החיים ולהעמיד פנים נגד גליהם הזדונים. אביה בחייו קרוי מת. זה הרבה שנים שעזב את משפחתו ונשתקע בדנציג ואינו יכל לשוב אל משפחתו. נשארו שלש נשים חלשות הזקוקות לפרנסה בלי מקור קבוע להכנסה. תמו התרגומים של שניאור וחדשים אינם. בימים קשים אלה אני הנני הנחמה היחידה ואלי היא פונה בכל שעה קשה כמו אל אח. עד כה מעולם לא השיבותי את פניה ריקם. חי נפשי! זו היא “אהבה” שאינה תלויה בדבר ואף על פי כן אינה בטלה. לפעמים בן אדם פועל עפ“י איזה אינסטינקט פנימי שאינו יודע את מוצאו. הוא נעשה אז חסר רצון. פועל עפ”י איזה כח פנימי הדוחפו ומעוררו לעשות “מעשים משונים”…

תשע בערב, באותו יום

הליל השני למקום גלותי החדש.

ערבי ספטמבר ארוכים למדי. באפלה האיומה שורשה עטופה ובשעה שמחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה – אין עצה אחרת אלא לשבת בית. סכנה ללכת ברחוב ואסור להדליק אפילו פנס של כיס. אין לקרא לישיבה אנוסה זוֹ אלא “מאסר ביתי”. כלנו כאבלים. חרדים אנחנו ליום מחר. האויב הכפול, אויב המדינה ואויב היהודים, בשערי העיר ופורש עלינו את צלו המבשר רעות. חדלנו לדאוג לעניני פרנסה בשעה שחיינו בסכנה. כי המצביא הראשי נתן צו שעיר הבירה תגן על עצמה, ואת דבר ההגנה מסר לגנרל טשומא. הרחובות מלאים חפירות ובריקדות. על ראשי הבתים – העמדו מכונות-יריה. וגורלי רצה שתחת מעקה דירתי, הפונה אל הרחוב, נמצאת בריקדה. אם תפרוץ מלחמה ברחוב לא תשאר אבן על אבן מהחומה שאני יושב בתוכה. ברחתי איפוא אל אחות אשתי, שדירתה פונה אל החצר. הממשלה השלומיאלית עושה כל דבר לא בצורה הראויה. כשנתן צו לחפור חפירות ולהעמיד בריקדות לרוחב הרחובות הייתי בטוח שהאויב כבר נמצא בעיר. אבל לתמהוננו עברו שלושה ימים והאויב יעמוד על עמדו בו. ארוכה גסיסתנו. שמועות משמועות שונות מתפשטות, וכל אחד נותן טעם אחר לחזיון זה, שמסתמא כלן בלתי מבוססות ובלתי נכונות. בינתים הגיעתנו השמועה שלבוב נכבשה. 34 נתלבה בלבי ניצוץ של תקוה: אולי ינסה האויב להקיף את עיר הבירה ולא לכבוש אותה בסערת מלחמה, שרבים יהיו חלליה משני הצדדים. אפשר שאני טועה, אבל גם להשערה זו יש רגלים. אם חלילה תהיה מלחמה בחוצות ורשה אבדנו אבדנו. רוצה אני לקוות שכך יהיה. נברך אז ברכת: “הגומל”!

מה רבו ענויינו בצפיתנו לקראת אויב העם היהודי, שעוד לפני פרוץ המלחמה העיד בנו: “שאם תפרוץ מלחמה הגזע היהודי יכחד מאירופא” “זכינו” – וכמעט מחצית העם היהודי נמצאת תחת שלטונו.

מדוע המר לנו שדי באופן כל כך אכזרי? האומנם חטאנו מכל העם? בושנו מכל גוי?!


11.9.39

מקום גלותי

עיר הבירה היפה וההומיה שרויה באפלה עבה כעיר נצורה. היא אחוזה בצבת צפרני דורס אכזרי שאינו יודע רחם. ההתנפלויות האויריות ההורסות נכסים תרבותיים יקרים ונפשות חיות של נשים עדינות ותינוקות שלא חטאו עוד יותר יקרות. מַשרה עלינו אימת המות. אין איש בטוח בחייו, אין איש יודע לקבוע עתים וזמנים, כי בכל רגע נשמע מעל ראשך משק כנפי המות ואתה אנוס לברוח ולהמלט על נפשך. קשה להכיר את ורשה ההומיה והעליזה, כי הכל נדם, הכל נשתתק: אין ממשלה ומוסדותיה; אין טרם; אין פוסתה; 35 אין רכבת; כל החנויות סגורות, מלבד חנויות למכולת וכיוצא בהן. האדם דואג רק לשני דברים: לחייו ולהשגת ככר לחם להשביע את רעבונו. מפני שאין מסחר ושום משא ומתן נתרבו הולכי בטל, העומדים על יד השערים ומתעסקים ברכילות ובדותות שונות. פסקה העתונות על כן נתרבו שמועות פורחות מפה לאוזן. כל אחד מביע איזו השערה טפשית, המוסר אותה כעובדה, ומיד היא הולכת ורווַחת ועושה לה כנפים.

היום נתפשטה השמועה, כי רוַח לנו קצת; שהאויב נהדף אחור, שמצבנו הולך וטוב. מה היינו מאושרים לו היו אלה שמועות מבוססות. לצערי הגדול – אפילו אם יש קצת אמת בשמועות אלה אין להן ערך מכריע. ההמונים אינם מתמצים. שמחים שאנגליה תבוא לעזרתנו. אבל אינם נותנים דין וחשבון לעצמם: כיצד? ובאיזה אופן?

זו עובדה שהאויב נעכב בדרכו; שנהדף קצת אחור. אבל אין זה אלא עכוב זמני בכדי לאסוף כח. להשתערותו הנוראה יש לחכות בקרב הימים. והיא תהיה נוראה באמת. ורשה דרושה להיטלר בכדי שיוכל להציע שלום.

וורשה לארכה ולרחבה זרועה חפירות ובריקדות. כרוז יצא מאת המצביא הראשי שעיר הבירה תגן על עצמה עד טפת דמה האחרונה. יתלקח קרב בחוצות ורשה. מכונות-יריה, שהעמדו על כל גג ומעקה, תפגושנה את השודדים הגרמנים במטר יריות. האויב יהרוס את חומותיה ובקצפו העז לא ישאיר בה אבן על אבן. ובשעות איומות אלה אנחנו נתחבא במִחסנים 36שבמרתפים ובתינו יהיו קברינו.

למה? ולאיזה צורך מקריבים קרבנות יקרים כאלה מבין האזרחים השקטים? אך למצביא ה“גאון” פתרונים?!

מחרתים – חג הכַסא. ראש השנה לישראל. תפלותינו ההומניות והפציפיסתיות יהווּ דיסוֹנס לכל הנעשה בסביבתנו.

יעקב בשלוֹ ועשו בשלוֹ…


ורשה מלאה פליטים מכל כנפות המדינה. בתוך העירבוביה ובלבול המוחות החלה בריחה בלתי מסודרה ובלתי מכוּונת מראש. אלה ברחו מורשה ואלה באו לורשה. ביחוד באו לעיר הבירה תושבי החוף השמאלי של הויסלא, שלשמע האויב האכזרי אחזתם רעדה והשאירו עבודת חיים שלמה למען יוכלו להציל את נפשם לעורם. מחנות, מחנות של רבבות, טעונים מטלטלים ותינוקות, מלאו את כל הדרכים והכבישים המובילים לעיר הבירה, שגם היא אינה בטוחה מאבדון. איש לא פלל שבמשך עשרה ימים, במהירות הבזק, יצליח האויב להתקדם עד ורשה. הבטיחו לנו שהכל בסדר וכשורה. התפארו בדברי מליצה שאל חזה החיל הפולני ינופץ כחו של הברבר. מי פלל למפלה מחפירה כזו?

לפליטים אין מקום מנוחה. משפחות שלמות לנות ברחובות עיר או על מצע תבן על יד גדר דחויה. בשעת “אצעקה אוירית” הם ובניהם ובנותיהם וצאצאיהם נמלטים על נפשם אל שערים ומִחסנים. מאכילים אותם מן התמחוי. למאות הם באים לאכול ארוחה דלה, שנתנת בחנם, אלא כל מי שהוא רוצה משלם…

מתי יזכו לשוב לנויהם? אל אלהים הוא היודע! אין שני מקרים בעלת תכונה אחת נשנים בהיסטוריה לכל פרטיהם. גם זו מלחמת עולם, “מעין זו” שהיתה בשנת 1914, אבל לא “כזו”…

עודנה בראשיתה ואחריתה מי ישורנה?!


12.9.39

עבר עלינו, לפי הערך, ליל שקט. אבל פטור בלי כלום אי-אפשר: כשעתים היו יריות “שלנו”; אוירוני האויב עושים תיורים ממעל לראשינו, ובתוכם פצצות נושאות כלי מות. מכונות-היריה שלנו, שהעמדו על הגגות ועל כל המקומות הגבהים, שולחות אחריהם חצי מות. האויב יורה לעומתן. מתפשטת איפוא מלחמה אוירית מעל לראשינו, מלחמה הרת מות ואבדון. בימים הראשונים היו היריות האויריות מפחידות אותנו והיינו ממהרים להתחבא; אבל הרגל נעשה טבע. סר כל פחד. בתוך מטר היריות האדם עושה את שלו, את עבודתו הרגילה וכמעט שאין פחד לנגדו. ורשה, עיר גדולה לאלהים זו, המלאה כעת פליטים לרבבות מכל העיירות שעל חוף-וויסלה השמאלי, נמצאת לפני רעב. מצב פרדוקסלי: יש תבואות ואין לחם. וכל זה מפני חוסר אירגון. הלחם האפוי אינו נחלק בין חנויות המכולת בשביל לקוחותיהם אלא כל מי שרוצה לחם עליו לבוא אל האופה. ה“חיה” הרעבה יוצרת טורים ארוכים העומדים שעות ארוכות בתור בכדי להשיג ככר לחם שמשקלו קילוֹ. המשרתת שלנו יצאה מן הבית בכדי לעמוד בתור בשש בבוקר ועד הרגע הזה (121/2) עוד טרם שבה. ואפשר שאחרי עמידה של יום שלם תשוב הביתה בידים ריקות… וכל זה מפני אי-הכשרון של אילי העיר לארגן בסדר הראוי תמיכה ציבורית בעלת היקף רחב.

יֵלא עטי לתאר את השמות והחורבנות שאוירוני האויב עושות בעיר הבירה הנחמדה. בלוקים שלמים היו למאכולת אש. ארמונות נהדרים נהפכו לאפר. כל פצצה מבעירה הנזרקת בשקט הלילה על בית-חומה מרובה אוכלוסין, על אמהות ותינוקות ישנים, מביאה הרס, חורבן ומות למאות איש. הסצינות הדנטיות שבתפתה כאין הן לעומת מחזות התפתה שבחוצות ורשה. תיאור כזה הביא היום העתון “נאש פשעגלאנד” 37 ולא היה בי כח לקראו עד תומו. בעד קילו תפוחי אדמה משלמים זהוב. פחם אין להשיג. הגז סגור. בשר אין בנמצא וזה שלושה ימים שלא בא אל פינו. אנקא וולצר הנחמדה, היא ואמא החולה ואחותה הציירת לא טעמו טעם לחם זה שלושה ימים. אתמול באה אלי ונתנו לה: חצי קילו לחם, דג מלוח ורבע הקילו סוכר. קשה היה לראות בצערה.

כשאני לעצמי עוד טרם רעבתי. גם איזה סכום שמור אתי, אבל עד מתי זה יספיק? נעשיתי למחוסר פרנסה. ועם כל זה מתגנבת תקוה בלב: גם זה יעבור! חיה נחיה!


14.9.39

יום ראשון לראש השנה ת"ש שמונה בבוקר

שבתי למעוני. הסכנה גדולה בכל מקום. אין להתחבא מפני הגורל.

קשה להחזיק עט ביד. אבל זו היא חובתי – ואעשנה, אתאמץ בכחות נפשי האחרונים. זו היא חובתי לא כלפי הצבור העברי, שאפשר דברי כלל לא יגיעו אליו; אבל זו חובתי לעצמי: אכתב מגלת היסורין לתקופת חיי העתידה. כי יש לי תקוה על אף כל הסכנות האורבות עלי שאצא מהן חי.

אף עצבי נחושה לא יוכלו שלא להתפקע. אתמול, בין שעות 5 – 7, לפני ליל התקדש חג ר“ה ת”ש היתה התנפלות אוירית על הרובע הצפוני, המאוכלס ברבו הגדול יהודים. זכיתי להיות עד לכל האסונות שהתנפלות רצחנית זו הביאה לתושבים השקטים שבענים ודלותם הכינו את עצמם לקבל את פני החג. היום הקודם היה יום מנוחה. ובני אדם אינם רוצים לזכור מה שהיה אלא מה שיש. בין ההמונים הפשוטים, הניזונים ממושגים מסורסים, מהחומר העתונאי הזול של מגבבי מליצות פטריוטיות, והעקר מהיותם חדורים רצון עז להוָשע, למצוא הצלה פורתא לנפשם הנפלאה – נתפשטה שמועה שהיטלר צוה להפסיק את ההתנפלויות האויריות בעטיוֹ של סטאלין “בעל הרחמים”, שאיים עליו: “באם יתנפל על אזרחים שלוים ושקטים יבטל את החוזה” במרירות נפשי לא יכולתי התאפק מצחוק למשמע “הנחמה” הזאת. ותיכף נוכחו כלם ב“אמתת” הנחמה הזאת:

שליחי היטלר הם “ריצֶרים” 38 לפי דברי הרדיו הברסלאי, ולכן הטריחו את עצמם להוריד את התפתה ארצה, ולהגיש לפנינו שנטעם את טעמו בעודנו חיים. מעל לראשינו נשמע פתאם מַשק כנפי האוירונים של האויב. כבר יש לי נסיון: יריות אינן מפחידות אותי; על פי רב שלנו הן. מכונות-יריה פולניות שולחות חצים שרק לעתים רחוקות מגיעות אל המטרה. אבל מַשק האוירונים של האויב – זהו בשורה לשעה איומה ונוראה שתבוא. אתה מתחיל אז להכין את עצמך כלפי המות. אינך יודע איפוה להתחבא, לאן לרוץ. המחסנים שלנו הם למטה מכל בקורת. מאות נשים היסטריות, מתעלפות, מיבבות, מתיפחות ואחריהן ילדים ותינוקות נפחדים, זקנים וזקנות על משענתם, חולים נשואים במטותיהם, וכל ההמון הנפחד הזה, שאף קול עלה נדף מפחידו, מתחיל נוהר תחת מטר יריות וקולות נפץ של פצצות מהרסות בתים ומבעירות גגות, תחת רעמים נוראים של יריות הדדיות – אל מסדרון ארך וצר מלא טחב, שאיזה חלון בן טפח מכניס אל תוכו אור. אתה מקבל רושם שכאן תהא קבורתך. אם הפצצה תגיע עד כותל חומת חצרך שבריו יכסו אותך חי, תמות מיתת חנק. מחזות זוָעה מקיפים אותך מכל צד. החור האפל מתמלא אויר נבאש, המחניק אותך בדרך הטבע. טוב לפגוש את המות בשטח רחב, כשיש לך, לו יהא רק בדמיון, איזו יכולת אקטיבית לעשות דבר מה להצלתך המדומה; אבל לעמוד במסדרון-מרתף אפל וצר מבלי יכולת אקטיבית להגן על עצמך מפני מיתת החנק האורבת לך – אלה המה יסורים שקשה למצוא כנוי להם.


יום פורעניות ויסורים נוראים היה אתמול כשעתים לפני שקיעת החמה. האויב הברבר, שטכניקה המצאת התרבות בידו, הרס ולא חמל. את כל חמתו שפך על הרובע הצפוני, המאוכלס יהודים. נזרקו פצצות מהרסות ופצצות מבעירות. המהרסות – כוחן יפה להרוס חומה בנויה בטון וברזל עד היסוד ולקבור תחתיה את דיריה. הפעם “זכינו” שנגד ביתנו פצצה מהרסת החריבה את החומה שברחוב נובוליפקי 22. קשה לראות את זה מבלי אשר זרם של דמעות יזרום לתוך עיניך. בשעת מעשה כל הרחוב לארכה ולרחבה מתמלאת עשן ואבק. יש לך הרושם שהיה כאן רעש אדמה. והעולם נהפך לתהו ובהו. אתה יודע ומרגיש שבתוך החורבן נפשות חיות מתפרכּסות עם המות, אבל משולל אתה יכולת פיזית להחיש להן עזרה. אבל בטרם שהרגשתך נתבהרה כל צרכה – והנה מכל צד ועבר מתרוממים עמודי עשן: האויב הצית אש בהרבה בתים בבת אחת. בתים לעשרות אחוזי להב ומעוטפי עשן מקיפים אותך מכל צד. אבל העקר כאן לא הבתים, אלא האנשים. בין האנשים – מחזות שאול. אלפי אנשים רוצים להציל את עצמם ואת מטלטליהם מתוך הבערה. בני אדם רצים כמשוגעים. אין איש יודע לאן הוא רץ. כל אחד רץ למקום שהשני בורח ממנו. תחת סבל של צרורות מלאים מטלטלים ושל תינוקות חיים. בני אדם אחוזי בהלה ואימת מות מבקשים להם מפלט ומחסה ואינם מוצאים. פליטים מדוכאים לרבבות נמצאים בעיר נכריה, ואינם יודעים את מוצאי העיר ומבואיה. אלה ממלאים כל חצר וכל המדרגות. בשעת בהלת שרפה אין אומללים כמוהם. אחר כך באים פרטים מקפיאים את הדם ומסמרים את שערות ראשך. מתחילים לאסוף את הנהרגים והנשרפים. את הפצועים והנחבלים. מאות משפחות – רכושם נשרף, דירתם נהרסה ומטלטליהם נאבדו.

איכה ישבה בדד ורשה המעטירה. היפה והנחמדה!!


15.9.39

יום ב' לר“ה ת”ש

יום החג השני. אלא שאינו נכר בסמניו המיוחדים אפילו בורשה היהודית.

המלחמה הניחה את חותמה על כלם ועל הכל. במקום יהודים עם טליות ומחזורים תחת בית שחים הנחפזים לבתי כנסיות, עוברים לנגד עיניך נושאי אלונקות עם פצועים ונהרגים שמוציאים מתחת ערמות הבתים הנהרסים. יום אתמול עבר במנוחה וכבר אתה מכיר בהמוני העיר הנצורה חשק לחיים, לטיול, לעבודה. כל זה כלפי חוץ. אבל בתוך תוכו מכין כל אחד את עצמו לקראת המות. כל אחד מרגיש, כי מה שעבר עלינו אינו ולא כלום בהשואה לזה שעוד יעבור. ברצונו של המצביא הראשי ובפקודתו הפכה ורשה העיר להיות פוזיציה, שטח ידוע על פני חזית המלחמה. “הגדולים” עזבו אותנו, ברחו בעוד מועד על נפשם כמוגי לב ופחדנים. גם את משפחותיהם “הבטיחו” חיים, כי שלחו אותן לארץ נייטרלית – לרומוניה. ככה עשה המינסטר בֶק. זה ש“בחכמתו” הדיפלומטית הביא את האסון על המדינה. הממשלה “הרוממה” והפחדנית יושבת בקרמיניץ, סמוך לגבול הרומוני, על כל צרה שלא תבוא. אבל אותנו לא רק שהפקירו אותנו בתור אזרחים, הזקוקים להדרכה עליונה בשעת מצוקה, אלא שעוד מפקירים את חיינו ואת חיי משפחותינו בהסיתה אותנו למלחמה פרטיזנית עם אויב ברברי שלא ידע רחם ויגזור בנו על ימין ועל שמאל. לירות מן המארב אל אויב שנכנס לעיר נצורה ומבוקעה זאת אומרת שבתינו יהיו קברינו. למה? ולאיזה צורך עושים דברים פליליים כאלה? ובפרט שהרדיו הגרמני חוזר ומזהיר אותנו ארבע פעמים ביום מטעם המצביאות הגרמנית הראשית שהכנופיות הצביליות שתירינה מן המארב לצבא הגרמני תביאנה אסון נורא לכל תושבי העיר. ערים כאלה תכחדנה מעל פני האדמה. ונאמן הוא הצבא ההיטלראי שיעמוד בדבורו. ההמונים שאינם מתמצים במצב הסטרטגי של חזיות המלחמה השונות יש שהם שמחים למקרא הידיעות הנפוחות על דבר “נצחונות” כביכול, המונים אומללים! רמו אותם ומצצו את דמם לפני המלחמה ומוסיפים לרמות אותם ומפקירים את חייהם בשעת המלחמה האומללה.

ובאמת – המצב הסטרטגי אין כמהו לרע! שלשת חלקי המדינה היותר עשירים מבחינת הספקת חמרי מלחמה נמצאים בידי האויב. מיום ליום ערים חשובות, מקורות יקרים, שטחים ממדרגה ראשונה הולכים ונאבדים, הולכים ועוברים לידי האויב. לממשלה השלומיאלית ובעלת הגאוה כמעט שאין שטחים למשול עליהם. תחבה את עצמה בפנה רחוקה על גבולה הדרומי-מזרחי ומחכה לרגע שיגרשו אותה גם משם. מימות עולם לא היתה לשום עם מפלה מחפירה כזו! עיר הבירה רתוקה מארבעת עבריה. כי מדרום ומצפון הולכים ונאחדים שני מחנות של האויב שיפגשו, כנראה, בבריסק דליטא. ואם מאת אלף איש בלתי מזוינים ובלתי מלומדי מלחמה יתנו את חייהם בעד עיר הבירה – היצילוה?! רק ממשלה חוטאת ופושעת, רצחנית עושה דברים פליליים כאלה!

הנספה במלחמה זו? לבי יגיד לי שחיה נחיה! אבל חיינו יעלו לנו במחיר יקר.


16.9.39

בימי מהומה אלה פסקו זמנים ומועדים. מפחד המות אנו עושים את שבתנו ומועדנו חול. ערב ר“ה ת”ש היה יום פורענות ביחוד לישראל. לכבוד החג עשו בנו שליחי היטלר הרג ושמות. עשרות משפחות יצאו נקיות מנכסיהן ונשארו בלי גג מעל לראשם, כי יותר משהאויב הרצחן זורק בנו פצצות מהרסות הוא זורק בנו פצצות מבעירות, מצית אש במעונותינו ובמשך שעות אחדות הוא מציגנו ככלי ריק. לכל פנה שאתה פונה משפחות שלמות עם חבילות מלטלין בורחות ממקום למקום. בני משפחה אחת שהיו עד כה נפוצים ומפוזרים בחלקי עיר שונים מתאספות יחד בכדי להיות בצרה אחת בשעת האסון שיבוא. הרבה בתים נתרוקנו מיושביהם מפני שבסביבתם פרצו שרפות או שהבתים השכנים נהרסו. מראה מקום ההרס והשממה וזכרונות הזועה הכרוכים בהם מכניסים חיל ורעדה בכל אבריך ורוצה אתה להתרחק ממקומות כאלה.

אתמול היה יום שקט. והיום בשעות שאחרי הצהרים, שבו שוב שליחי היטלר להשרות עלינו את אימת המות. כשעתים נשמע משק כנפי המות ממעל לראשינו ובתוך מטר יריות הדדיות הזורעות חצי מות דרי הבית מתחילים רצים אל המרתפים בכדי להתחבא… יש לך עסק עם נשים היסטריות, תינוקות מיבבים, וזקנות מיפחות – וכלם רוצים לחיות, כלם רוצים להמלט מפני החרב המשכלת. בתוך ערבוביה נוראה זוֹ אתה עד לסצינות-זוָעה ששוברות את גופך, ואחרי עבור הבהלה אתה שב למעונך שבור ורצוץ, מעוט כוחות, הרוּס עצבים, חצי מת. ובטרם שהספקת לשוב אל מנוחתך הנפשית – שוב “אצעקה”! ושוב ריצה אל החור האפל שמִחסן שמו. עד מתי יספיקו לנו כחותינו לשאת את כל העמל והתלאה?!


עד כה היינו בטוחים שאם תפרוץ מלחמה מפלתו של היטלר בטוחה ותוצאותיה תהיינה קץ הנאציזם. היינו נכונים לקבל עלינו חבלי השלום ובלבד להביא אורה לעולם. עכשיו – עם התפתחות המאורעות הצבאיים תבוא יראה ללב שלא מן הנמנע הוא שהיטלר יצא מנַצח גם מהתאבקות כחות זו. היתה כאן מקח טעות. שותף אחד – הוא הפולני – אכזב את תקות השותפים. מי פלל לקטסטרופה צבאית כזוֹ אצל עם שהדביז שללו היה: “על חרבך תחיה”! על כחו הצבאי דבר גבהה גבהה והאחיז את עיני כל העמים בהתגנדרותו הצבאית ובהתפארותו הנפוחה. במגעו הראשון עם הצבא הגרמני נמס כדונג וכלם נוכחו לדעת “שגבורתו” היתה מדומה וכל כחו מאפע. יש בסיס להשערה שבמשך חודש אחד יחַסל היטלר את כל החזית הפולנית, ושרידי המחנה הפולני או שיפלו בשבי או שיעברו גבול ארץ נייטרלית מפורקי נשק.

אין לקנא אז בצרפתים ובאנגלים גם יחד!!

לאחר כל טרגדיה ענקית תגרירנה טרגדיות קטנות:

קבלתי ידיעה מעציבה מפליט אחד שיצא וחזר, כלומר: ברח לקאלושין, היה נע ונד ונמלך אחר כך לשוב ורשאה, שידידי ורעי הסופר האידישאי שמעון הוֹרוֹנציק אבד את עצמו לדעת בקאלושין, למקום שברח עם יתר הפליטים. גם סבת מותו ידועה: ברח מורשה ביחד עם בנו, שאבד בדרך. האסון הזה העביר אותו על דעתו ושם קץ לחייו. חתך את גידי ידו בסכין לגלוח – ועד כאן שמעון הורנציק!… הדא הוא שאמרו חכמינו: אין אדם עובר עבירה עד שנכנסת בו רוח שטות. אפשר – שבנו לא מת ועוד ישוב אליו. ואפילו אם מת – אין לגזור גזר דין של מות על עצמוֹ.

אבל – אולי אני טועה. אני דן ככה מתוך ישוב הדעת. בשעת אסון נורא כזה דעתו של אדם טרופה עליו. ובכל מקום שיש טירוף הדעת אין ישוב-הדעת. אל תדין את חברך עד שתגיע למצבו הפסיכי…

חבל! הורונציק היה בעל כשרון ספרותי למעלה מבינוני. הבין הבנה עמוקה את חיי בני אדם ועלילותיהם וידע לתאר אותם בעט שנון ובהרצאה פשוטה ותמציתית. לא היה רק סופר מספר אל סופר אמן. וזו היתה אמנות עממית, לקוחה מהמקור, מתוך תוכם של החיים היהודיים. אין כמוהו להרצאה. זו לא היתה הרצאה שטופה, קלת הסגנון; אבל בריאה, איתנה, חצובה ולכן עשתה רושם…

ושוב נשארתי בודד לא עמית ורֵע שהיה כל כך קרוב ללבי…


17.9.39

שבע בערב בורשה הנצורה

מצב משונה! חוקרי נפש האדם היו מוצאים בזה ענין רב. שני מיליונים איש, ובהם זקנים וחולים, נשים וטף, מחכים למות. ואין זה בדרך מליצה. המות פרש עלינו את כנפיו ובכל רקע לוקח קרבן אחר. שמועות ע"ד טרגדיות נוראות מגיעות אלינו בכל פעם: פעם נפל פלוני ופעם אלמוני. אתה מרגיש: זה שאתה חי אין זה אלא מקרה.

ורשה, בת שני המיליונים, הופקרה לאש ולחרב. החשוק הצבאי הגרמני הולך ונהדק יותר ויותר. עוד ימים אחדים יתם האוכל בעיר. אבל לא על זה אנו דואגים. בשעות נוראות כאלה אין האכילה תופסת מקום. אנחנו דואגים לחיינו. באור ליום 17/9, לא נתנו שינה לעינינו ולעפעפינו תנומה. הגרמנים החלו לירות על ורשה מתותחים כבדים. היריות הלכו הלך וחזק משעה לשעה. כל יריה הכתה גלים בלבותינו הדוויים והכואבים. שכבנו “לנוח” מלובשים כדי שבעת הצורך נוכל בלי איחור לעזוב את הדירה ולרדת אל המרתף. אבל גם לשכב אין שום יכולת. בדממת הלילה, קרוב לשלוש, פתחתי את הרדיו. אולי יגיע אלי איזה קול מן החוץ, מן העולם הרחב, אף כי ידוע לי מראש ששום נחמים לא יבוא לנפשי הנהלאה. והנה קול מברסלאו הגרמנית. והקול מספר: הממשלה הפולנית הרצחנית מסיתה את תושבי ורשה לצאת עם נשק ביד לקראת הצבא הגרמני. ובזה נעשתה ורשה לחזית מלחמה.

דם רב ישפך. דם נקיים, דם נשים וטף, וכל זה ללא הועיל. המצביאות הראשית הגרמנית שלחה ציר אל המצביאות להגנת ורשה וביד הציר דרישה להכנע, כדי להמנע משפך דם. הציר לא נתקבל. ובכן, דעו לכם תושבי ורשה, כי המצביאות שלכם היא הגורמת לאסונות שיבואו עליכם. והקול מוסיף: ברצוננו להמנע משפך דם נקיים אנחנו מודיעים בדרך זו שלתושבים הציביליים עוד יש שהות של שתים עשרה שעה לעזוב את העיר בשני הכוונים: סיעדליעץ וגארוואלין… את זה הודענו גם ע"י כרוזים נדפסים שנזרקו מהאוירונים…

בדממת הלילה, לקול היריות של התותחים הכבדים, נדמה לי כאלו מלאך המות, הרואה ואינו נראה, הניף עלי את חרבו ומאיים להורידה על צוארי. לכאורה, יש לי יכולת של בריחה. אבל אין זה אלא רמאות; אין זה אלא אחיזת עינים לסַמוֹת את עיני העולם התרבותי. ראשית, מי שירצה לצאת את העיר יחשב לבוגד. ושנית, מחוץ תשכל חרב, האויב הקיף את העיר מכל צד ועל כל דרכים הוא זורע מות. כל היוצא לא ישאר בחיים. ושלישית לאן בורחים? אין מפקירים את הרכוש, עבודת חיים שלמה? הדירה תוחרם. כל היוצא את העיר לעת כזאת – יצא נקי מנכסיו מבלי אשר יבטיח לו את חייו.

לפנות בוקר – צלצול הטלפון. מטלפן ד"ר ווייס 39ידידי: אולי יש לי איזו המלצה לאופה שימכור לו ככר לחם ליום מבלי אשר יהיה זקוק לעמוד בתור. רחמתי עליו. הצעתי לפניו שאוַתר ככר אחד מהלחם שבידי לטובתו, כעבור שעה בא בכבודו ובעצמו לקבל מידי את ככר הלחם. כשראיתיו – נבהלתי. מעולם ראיתיו במצב מלא יאוש, שבור ורצוץ כבפעם הזאת. שיבה זרקה בוֹ. קולו צרוד ונמוך. מלובש ברשלנות. גז היופי הפנימי שהאיר תמיד את פניו של תלמיד חכם זה. כלי שבור. רעמי התותחים אינם נפסקים. לפני שעה באו מרחוק. עכשיו הולכים וקרבים. מי יודע מה שתביא לנו השעה הקרובה?


18.9.39

בלבבות מלאים חיל ורעדה שכבנו “לנוח”. כבר טעמנו את טעמם של “לילות-מנוחה” בעיר נצורה, אבל הלילה עבר בשקט ברובע שלנו. מה שנעשה ביתר חלקי העיר קשה לדעת. בכלל, נפלו במשך היום קרבנות למאות. כל אחד הוא מועמד לקרבן. היום שמעון ומחר ראובן.

עתוני העיר, שכמותם נתמעטו עד כדי שליש, וזקוקים לצנזורה מוקדמת מלאים “נצחונות”, ואם תאמין לדבריהם מצבנו הצבאי מזהיר. וזה שהאויב עומד בשערי העיר אין זה אלא מקרה. עוד ידנו נטויה! ע“ד המצב לאמתו אפשר להוָדע רק ע”י הרדיו הברסלאי שמגזים קצת כנהוג, וביחוד ע"י הרדיו המוסקבאי. משם מגיעים אלי קולות אחרים. ואפילו לאחר שאנכה את הגוזמאות אני בא לידי דעה, שאין אסון כאסוננו.

אתמול הביא הרדיו המוסקבאי ידיעה מרעישה, שהחרידה את לבותינו, אף כי עתוני ורשה לא הזכירו אותה אף ברמז. הצבא הסוביטי עבר את גבול פולניה-רוסיה, חדר לתוך אוקראינה המערבית ולתוך ביאלורוסיה המערבית כדי לסַפח את הארצות האלה לרוסיה הסוביטית. כאן יצא המרצע מן השק. בחוזה היטלר-סטאלין שהפליא את כל העולם היה סעיף מוצנע, 40שעתה נתגלה ונודע לכלם. הצד השני (אנגליה וצרפת) לא יכלו לתת לסטאלין במתנה התגשמות אידיאל היסטורי כמו איחוד חלקי אוקראינה וביאלרוסיה, שיכול היה להיות מוצא אל הפועל רק על חרבות פולניה. עתה, לאחר שנשבר כחה הצבאי של פולניה: המחנה נחל מפלה והממשלה ברחה לרומיניה באה שעת כושר לפעולה. זהו המוסר הבין-לאומי. ככה נהגה פולניה עם צ’כיה בימי שפלותה וככה נוהגים הסוביטים עם פולניה בימי ירידתה הצבאית. נפל תורא – חדד לסכיניה. על דאטפת –אטפוך!

הצבא הסוביטי הולך ו“כובש” (מובן מאליו בלי שפך דם…) את כל אדמת אוקראינה המערבית וביאלורוסיה המערבית בהסכמת היטלר ובעזרתו. אך זוהי אחדות! עיר מולדתי הורודישץ היתה בבוקר צח אחד לעיר בולשבית. וכן מיר, קורָליץ. וכל ערי האשפה שבסביבה הדלה והעניה ההיא. מהפכה סוציאלית בתוך מהפכה צבאית. עולמות נחרבים ועולמות נבראים.

עכשיו – הכל מובן. יש טעם לכל מאורע היסטורי.


18.9.39 עבר עלינו יום “מנוחה” ועצבינו ההרוסים “נחו” קצת. ברגעים כאלה כמעט שאנו שוכחים שבני אדם הורגים זה את זה ואחד קם על רעהו לרצחו נפש. בשל מה? קשה לתת תשובה. התשובה הנכונה ביותר תהיה, שבני אדם מנוּולים הם, שמשפטים קדומים שוררים בהם, משפטים העושים חושך לאור וצעקה לצדקה.

השַׁמות והחורבנות שהאויב עושה בעיר המעטירה יֵלא כל עט סופר לתאר. קרבנות למאות בכל יום. אבל אין זה מעכב מלכת ברחוב ומלעמוד בתור שעות ארוכות בכדי לקבל ככר לחם בן קילו ליום. כשבאות שעות מנוחה אחדות משתנה הלך-הרוח של ההמונים אוהבי החיים. נפלא הדבר! דוקא בשעת סכנה מתחילים לאהוב את החיים, אפילו אלה מרי הנפש המקללים את יום הולדתם בזמנים כתקונם יראים את הפצצה שרוצה להביאם לעולם שכלו טוב. אם רוצה אתה לראות עד כמה עזה אהבת האדם לחיים התבונן אליו בשעת סכנה. קטנותו של האדם בולטת ביותר כשאימה פיזית תקפתו.

מה נאלח הוא! מה נבזה הוא!


הרדיו מחבק זרועות עולם, וזהו התענוג היחידי שיש לנו בשעות מצוקה אלה. אין אני זקוק לשאוב את ידיעותי מהעתונות הפטריוטית המצווה ועומדת לעודד את הרוח ולפטם את ההמונים בשקרים וכזבים. לדבריהם – אנחנו הולכים ומנצחים ואם תסגור את עיניך ולא תראה את ורשה השוממה והנעלבה, ההרוסה והנשרפה – כמעט שתחשוב שאנחנו עומדים לפני שערי ברלין והאויב הוכה שוק על ירך.

הרדיו הברסלאי מורה אותי להבין את המצב לאמתו. גם הוא מדבר שקרים כדרך הגרמנים שהשקר אומנותם. אבל לכל שקר יש קצת אמת. ו“קצת” זו מספיק בשבילי. הרדיו המוסקבאי משלים את התמונה העגומה. אסוננו גדול כים. והעקר – אין איש אשר יוכל לרפא את שברנו. פולניה הוכתה מכה נצחת, אבל – יש להוסיף – לא כפלים כחטאתיה, אלא כגמולה שולם לה. הרבה חטאה. שלושת חלקי המדינה בידי האויב. השטחים היותר תרבותיים, היותר תעשיתיים, היותר מרכזיים הוצאו מידה. הממשלה הגאה ברחה על נפשה והשאירה מדינה שלמה ללא הדרכה וללא הנהלה. מהצבא נשארו שרידים בלתי מאורגנים שברחו ממקום עמידתם בחזית ללא נשק, ללא הלבשה וללא פת לחם. מחנות שלמים של עשרות אלפי איש נופלים בשבי. גדודים שלמים חסרים נשק, ונשקם היחידי הוא – אקדוח. היצוייר שצבא כזה עוד ינַצח?!

אמנם נקודות מבוצרות אחדות בפנים המדינה מתעתדים להגן על עצמן. ביחוד – לבוב וורשה. אבל אין זה ענין צבאי מכריע, אלא פרשטיז' צבאי, שמלבד קרבנות לא יתן דבר. והקרבנות יהיו נשים וילדים. לפני רגע שמעתי את נאומו של היטלר מדנציג. עם כל הדמגוגיה שבו יש בו גם מקומות מענינים. במקום אחד ככה אמר: המצביאות הפולנית – הבינונית שבה מחוסרת אינטליגנציה; הגבהה – חסרת כשרון; ו“האורגניזציה” היא – פולנית…

וממזרח – יצאו הסוביטים להביא “שלום וסדר ולחם” להאוקראינים ולביאלורוסים אחיהם לדם. תנועה צבורית גדולה אוהדת לממשלת סטאלין על החלטתה זו. סיורפיריז היסטורי אמתי! היטלר עוזר לסטאלין לפרוש את ממשלתו הקומוניסטית על ביאלורוסיה ואוקראינה המערביות. וסטאלין עוזר להיטלר להגדיל את כח שלטונו. שני הקצוות האלה המתאחדים בנקודה אחת – בשנאה לדמוקרטיה… קרבה אידיאולוגית זוֹ הביאה לעולם את החוזה אי-האַגרסיה ואחריו המלחמה הנוראה.

הצבא הפולני נתון כבצבת. ממזרח הוא נדחק ע“י הרוסים. ממערב – ע”י הגרמנים. לא רחוק היום והוא יפורק מנשקו.

מאורעות גדולים הולכים ומתפתחים לפנינו. הכל הולך ומשתנה. אין עוד דבר קבוע. סיורפריזים שונים – אינם יוצאים מן הכלל.

הלואי שאזכה לראותם בעיני!!


20.9.39

יום אחד ללא רשימה. כי זה היה יום נורא שהמעיט את כחותינו והרגיז את כל ישותנו עד שקשה היה לבקר את המחשבות ולהעלות על הגליון איזה דבר מסודר. ורשה הנצורה היא עכשיו עולם של תהו ובהו. קשה להכירה. לפעמים נדמה לי שאני נמצא בעיר נכריה שלא הכרתיה עד כה. אבל כל זמן שאין כנפי המות מרחפות עליה עלול האדם להתרגל לכל חיים שהם. לא כן ביום שיש התנפלות אוירית; ביום כזה מפחד המות בני אדם נעשים מטורפים ועיר הבירה נהפכת למשכן משוגעים, למקלט של בני אדם שיצאו מדעתם.

אתמול היה יום כזה. בשעות שאחרי הצהרים היתה התנפלות אוירית. וכל התנפלות כזו מביא הרג, חורבן ושממה. העיר היא גדולה. בימי מצוקה אלה נמצאים בה ביחד עם רבבות הפליטים כשני מיליון איש. כל אחד חרד לנפשו; כל אחד מבקש מפלט לנפשו. משעברה הסכנה כל אחד שואף רוח לרוחה, ושב אל חייו הקודמים. אבל לאחר שעות מועטות נודעים לנו פרטים שמכניסים חיל ורעדה בכל ישותנו. גם אתמול נפלו לקרבן הברבריזם הנאצי עשרות בני אדם הרוגים ופצועים. מספר ידוע של בתים נהרסו עד היסוד, כי אין לך בית חומה ענקי בנוי בטון וברזל בעל כמה וכמה דיוטות שלא יתערער ויהרס תחת כח הפצצה. גם הבתים הקרובים נחרגים מיסודותיהם. בכל הככר מסביב הרס נורא. ומה שנעשה אז בגל הסביבה הקרובה קשה לתאר בעט אנוש. מאושר הוא האדם שלא ראה מהפכה נוראה כזו בעיניו. זהו רעש אדמה שהובא בידי אדם.

היום עבר במנוחה. עצבינו נחו קצת. אבל הנה הלילה ממשמש ובא. בלילות אין התנפלויות אויריות. אבל אז מתחילה מוסיקה אחרת. חזית המלחמה נמצאת בפרברי ורשה: גרוחוב-פרגה-מוקוטוב-וואלא. ויריות התותחים ההדדיות מחרישות את האזנים ומרעידות את כל גופך. אז יש חלוף המשמרות: במקום פצצות באים “שרפנילים”. גם זה חלק שמן וטוב. הרשפניל אינו מהרס בית חומה עד היסוד, אלא עושה אותו ככברה וממית ביד רחבה עשרות אנשים. לעתים קרובות מגיש היטלר שרפניל במקום ככר לחם. טורים ארוכים של אלפי איש עומדים לפני כל אופה בכדי לזכות לקבל ככר לחם. בני אדם קמים עם חצות, מתיצבים בתור כל הלילה ומחצית היום ואם אחרי עמידה כזו הוא זוכה לקבל את מנתו הוא מאושר. אבל יש שאין לו זכות כזאת והוא שב הביתה בידים ריקות; או שבמקום לחם מכבדים אותו שליחי היטלר בשרפניל או בפצצה. עד ראיה ספר לי שמקרה כזה קרה שלשום ברחוב סמאצ’א: שרפניל המית שבעה אנשים מעומדים בתור. ונפלא הדבר, כי אחרי שפינו את המתים שבו עומדי התור למקומותיהם.

וכן כל הימים. לא, אין אלה חיים…

רעב בעיר! אין זו מליצה אלא עובדה. כמעט שתם הלחם, כי האויב עשה מצור על העיר מארבעת עבריה, אין יוצא ואין בא. הצידה שנגנז לקיום הולכת ותמה. מהטחנות שבסביבת העיר אחת נשרפה ויתרן תפוסות בידי האויב. פעם הלכו דלי העם להוציא תפוחי-אדמה מהשדות הסמוכים – ומצאו את המות, כי נורו ונהרגו. אולי כדאי לרשום לזכרון את מחירי ימי המצור:

ככר לחם בן קילו שנקנה לא מיד האופה – שני זהובים. קילו בשר-נחור – 6 זהובים; שחוט – 8 זהובים. קילו תפוחי אדמה – 2 זהובים. ולפי ערך זה – יתר צרכי החיים. הכסף אבד את ערכו. זהב הבנק הפולני הוצא ע“י הממשלה הפחדנית שברחה ומרב בהלה ופזיזות דוקא לא שכחה להעביר את אוצר המדינה דרך גבול רומוּניה, ומשם לאנגליה. ההמונים אומרים שהמיניסטורים יחַלקו ביניהם את האוצר ובזה יעשו דבר טוב כי נשאר בידים פולניות… איך שהוא – בידינו נשארו שטרות שאך זה עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס ואזרחי המדינה שהופקרו למות ולרעב ולכל יתר יסורי המלחמה מעריכים אותם לפי הבנתם. זמן מועט אחרי פרוץ המלחמה, כל זמן שהשלטון עוד התקיים המחירים לא עלו. אבל עם בוא כחץ מקשת המאורעות הנוראים נהפכה הקערה על פיה. עכשיו אין מחיר לשום סחורה; וביחוד לצרכי אוכל. כל מיני אוכל תמו. לא תמצא אותם בעד כל מחיר. אלה שיש להם סחורה אינם דואגים, כי סחורה נדרשת. הגיע הדבר לידי כך, שכאש העיר סטפן סטאז’ינסקי, 41 שבידו נתרכז כל השלטון ופעמים ביום הוא מדבר דברי נחמה ועדודים לתושבי העיר האומללים, הודיע היום ע”י הרדיו שהסוחרים מחוייבים לפתוח את חנויותיהם בכדי לתת את האפשרות לאוכלסי העיר להכין בגדים ונעלים לימי הסתו. הסוחרים יודעים תמיד את אשר לפניהם. למה להם לפתוח את החנויות? תהא הסחורה מונחת! מיום ליום מחירה יעלה. על יד חנויות באטא 42עומדים טורים ארוכים של קונים, הרוצים להפטר משטרותיה של מדינה שעברה מן העולם ואינה קיימת עוד. בתנאים נוראים נמצאת, כמו תמיד, האינטליגנציה העובדת, שאין לה עבודה ואין לה כסף מן המוכן ואם תקבל עבודה תפגר אחרי המחירים ולא תקבל את המגיע לה לפי עלית צרכי החיים. מהיכן המורים חיים? חי נפשי, אם אני יודע!

בני אדם משקיעים את כל כחותיהם וכשרונותיהם בכדי להשיג פת לחם. הפך האדם להיות חיה שאין לו בעולמו אלא חייו הפיזיים והיראה מפני הרעב. שבת כל חג וכל מועד.

בימי ראש השנה נערכו באיזה בתי כנסיות תפלות טרופות בצבור. הנוכל לערוך תפלת “כל נדרי” מחר? מסופקני! תפלות ישראל בעיר נצורה ע"י חיילות גרמניה – איזה דיסוננס!!


23.9.39

מוצאי י“כ ת”ש

שבת חגנו. אין שום סמן של חג. אבלות על כל פנים, כמו שאמר נביאנו: “כל ראש לחלי וכל לבב דוי”. אין לך משפחה שלא הביאה איזה קרבן הן בנפש חיה והן ברכושו. בהרבה מידידי שלא ראיתים איזה זמן זרקה בהם שיבה. קשה להכירם – הנה הכורך גארבארזש, שדירתו בקומה התחתונה וחשב את עצמו ל“בטוח” ודוקא באותה חצר פגע רמון שהרס את הקומה השניה וערער את כל הבית על יסודותיו וכל עוד נפשו בו נפלט. הלב זב דם לראותו בצערו. נשאר בלי דירה ובלי פרוטה לצרכיו. והנה וַוסֶר הנחמד והחני הפך לשׂב: גם דירתו נשרפה ביום המר והנמהר ולא הציל אף שרוך נעל. וכן ראובן, וכן שמעון, וכן לוי וכן כל ישראל. אין בנו מתום.

ביום הכפורים גבר כח האויב. לא נתן לנו מנוחה אף לשעה שלמה. התותחים הכבדים ממטירים אש וברזל על ראשינו. רעמי התותחים מרעימים ביתר עז וכל יריה מחריבה בית חומה וממיתה עשרות איש. ואולי טוב למות. כי הצפיה למות רעה מהמות בעצמוֹ שבעֶטיוֹ האדם נעשה נטול הכרה ויבוא הקץ לענוייו. כל אחד מרגיש, כי זה שהוא חי אינו אלא מקרה. כל התנפלות אוירית ממיתה עשרות איש. ב' ה' שעבר הביאה “חסד של אמת” לקבורה 80 איש הרוגי פצצות ורמונים. וכן בכל יום.

השונא מכבד אותנו בשני מיני “כבודים”: בשעות היום – בפצצות, העפות מעל לראשינו והבית שאתה יושב בו, אפילו אם הוא בית חומה בן שש קומות, נהפך לתל-שממה ביחד עם כל יושביו. גם המִחסנים הורשאיים, שהם למטה מכל בקורת, אינם עומדים לנו בעת צרה. מן הנסיון אנחנו יודעים כי אין להחסות מפני פצצה מהרסת במִחסן-מרתף ורשאי, כי לא פעם ושתים קרה כי הנמלטים בו נקברו חיים. המקום המתאים ביותר הוא בשער הבית.

בשעות הלילה, בתוך האפלה האיומה, האויב ממטיר עלינו את רמוניו. כח הרמון אינו ככח הפצצה. הוא מביא רק הריסה לוקלית. מפניו טוב להחסות במִחסן. כל אחד שואל את חברו: מתי יבוא הקץ ליסורינו הנוראים. מצב שאינו לא חיים ולא מות קשה מנשוא. ענויינו הם כענויי הנדון למות, שאינו ידוע מתי יוצא הפסק דין אל הפועל.

הממשלה השלומיאלית והרצחנית הפקירה שני מיליון איש לחרב האויב. עם כל כשלונותיה ומפלותיה היא עוד זקוקה לפרסטיז' צבאי. היא צריכה להראות פנים כי המלחמה בפולניה טרם תמה; שעוד יש איזה מחנה הנלחם, כי כל זמן שעוד בנמצא צבא נלחם בפולניה המדינה לא עברה מן העולם.

אבל כל זה אינו אלא אונאה עצמית:

פולניה וצבאה כבר עברו ובטלו מן העולם. וכל זה במשך חודש אחד!

ובעיר רעב, שהולך וגובר מיום ליום. בעיר אין שלטון. המיליציה 43– למטה מכל בקורת. אין לה תקנות מפורטת ויפוי-כחה אינו מוגבל. ובמקום שאין שלטון – איש כל הישר בעיניו יעשה. ולכן היוקר מאמיר. התגרים והחנונים מצניעים את סחורותיהם ובאמתלא שהם יראים מפני הפצצות והרמנוים אינם פותחים את חנויותיהם. “הקונסומנט” נעשה לבר נש אומלל. צרכי-אוכל אין להשיג כלל וכלל. מלבד דגים מלוחים מסריחים וקשואים 44חמוצים אין למצוא שום דבר-אוכל לקניה. ויתר הסחורות – מחירן ששתים. משעה לשעה מתיקרות והולכות. אפילו מי שהכין לו איזה סכום במזומנים – הוא מתרושש מיום ליום.

מה יהא סופנו?

האויב יודע מכל הנעשה אתנו. אתמול זרק כרוזים שבהם קרא אותנו להכנעה.

לא, לא נכנע! כי “הגדולים” הפקירו אותנו לרעב, לחרב ולמות!!


25.9.39

רגעינו ספורים. שתי יממות מענה אותנו האויב ענויי מות, אלמלי באתי לכתב לא הייתי מספיק.

(הוכרחתי להפסיק מפני הבהלה שקמה לרגלי התנפלות אוירית רצחנית) היום ארכה ההתנפלות עשר שעות שלמות משמונה בבוקר עד שש בערב. ורשה היתה כמהפכת סדום: עשרות בתים נהרסו ומספר עוד יותר רב נשרפו. פצצה-מהרסת מחריבה את כל הבית וממיתה את כל יושביו. אלה המה רגעים איומים; עד מאה מלאכי חבלה בעלי כנפים טסים ממעל הבית, שאתה יושב בו. בכל רגע אתה מכין את עצמך להתפורר כאבק. משק כנפי המות מחרידים את כל הויתך ואתה רץ להתחבא, על פי רב במחסן-מרתף המלא אנשים, נשים וטף שסר צלם אלהים מעל פניהם מפני חרב מלאך המות הנטושה על ראשיהם. היו מקרים שהבית הנהרס כסה את המחסן עם כל הנמלטים אליו. פצצה מהרסת במשרת את בואה על ידי זה שהיא גוזרת במעופה את האויר וכשהיא נופלת על איזה אוביקט ומתפוצצת – נשמע הד של אלפי רעמים; כל הסביבה תהפך לתהו ובהו. הפצצה דוחקת את האויר בכח כל כך ענקי עד שהוא מרים למעלה כל מה שהוא פוגש בדרכו. בשני הימים שעברו נהרגו ע"י פצצות מהרסות מאות איש. מתחת ערמות ההרס מוצאים גופים לעשרות ומובאים לקבורה בכל גן ובכל ככר.

ואשר לפצצה מבעירה – היא מביאה אסונות אחרים, אסונות של שרפה ושל השמדת הרכוש. ברגע אחד אתה יוצא נקי מכל נכסיך ומבלי גג מעל לראשך. במשך שעה אחת תפרוצנה שרפות בעשרות בתים, שקשה לכבותַן מפני רבויין ומפני הסכנה ללכת תחת מטר הפצצות הנזרקות. ורשה הגדולה נשארה בלי חשמל, בלי גז, בלי טלפון, בלי רדיו, והעקר – בלי מים. ובכן, במה תכבה? מאות הדירים של הבתים השרופים מתחילים לרוץ כמשוגעים עם חבילות מטלטלין על שכמם ותינוקות בזרועותיהם. אבל לאן הם רצים? כלם כמטורפי-דעת, רצים מן הפחת אל הפח. לפני רגע פרצה להבה בביתם וכעבור איזה זמן תאחז להבה בבית מפלטם. ושוב – צריך להציל מדליקה חדשה. אל אלהים! מדוע ענשתנו ככה?

עשר שעות שלמות ראינו את המות פנים אל פנים. ואין כח בעולם, אשר יאמר למלאך המות: הרף! עשר שעות שלמות היינו עדים לסצינות מחרידות ואיומות שאין בכל שום אמן העט לתארן אפילו בקירוב. הסצינות הדנטיות שבתפתה תחורנה לעומתן.

מלאכת ההרס נגמרה בשש. מתיחות העצבים הגיעה עד שיאה. משש פסקו הרצח ממעלה וכעבור שעתים של “מנוחה” החלו יריות של תותחים כבדים. דוקא אז “יקל” לנו מעט מפני שאז מפקירים רק את הדירה והרכוש והאנשים החיים מוצאים להם אז מפלט במחסן ואין לחשוש שכל הבית יהרס, כי ה“רמונים” והשרפנילים של התותחים הכבדים מביאים רק הרס לוקלי: פרצה בקיר, וכדומה לזה, אבל הבית נשאר על עמדו. זוהי מנת חלקנו בורשה הנצורה! מאין יבוא עזרנו?


26.9.39

האיר השחר הסתוי, שלהרבות דאבן נפשנו הוא בהיר וזך. קם יום חדש עם יסורים חדשים. אשרי עין שלא ראתה את ורשה השוממה והחרבה, שיד האויב עוד נטויה עליה. בשמונה כבר החלו טסים האוירונים המחבלים ולאזנינו מגיע מַשק כנפיהם, – הד המות והחורבן. משפחות לאלפים נשארו מחוסרי גג, כי ע"י הפצצות המציתות פרצו בערות במאה בתים בבת אחת, אבל לכבותן אין שום יכולת, כי אין מים. לשני מיליון איש. לעיר גדולה לאלהים בשעת מלחמה עם בתי חולים ואלפי פצועים אין מים!! ובכל בית שטרם נחרב נמצאים פי עשר דירים מאשר עד כה. המשפחות שנשארו מחוסרות-גג עברו עם מטלטליהן לקרוביהן וידידיהן. ולא בכל חדרי הבית משתמשים לישיבה ולשמוש ולמשכב. החדרים היוצאים כלפי הרחוב עזובים. חוץ מזה בשעת התנפלות אוירית או בשעת יריות מהתותחים הכבדים שבחזית על העיר האומללה קשה להימצא בקומות העליונות. הד הרעמים הנוראים מחרידים כל נפש. בשעת סכנה אמתית או מדומה הקומות העליונות נעזבות ודיריהן מוצאים להם מחסה ארעי בקומה הראשונה או בתחתונה. חדלה הבעלות על הדירות. כל אחד נכנס לשכן קרוב או זר ותופס מקים. בתנאים אי-סניטריים כאלה המחראות מתמלאות צואה שאין במה להדיחה. ורשה הנקיה והמגוהצה מסריחה ומלאה צואה עד אפס מקום. סופה שתפרוץ בה אפידמיה נוראה. שום דירה אינה מסודרה ומטוהרה. בכל מקום עזובה ואי-סדר. בני אדם יושבים מלובשים, כבני אדם המתעדים לצאת לדרך, או כנוסעים המחכים לביאת הרכבת. רצפת החדר תפוסה חבילות וצרורות מן החפצים היותר הכרחיים על כל צרה שלא תבוא. ברחוב סכנה ללכת כי מכל ארבע הרוחות אורב לך המות; ואף על פי כן – בני אדם הולכים, או יותר טוב: רצים. כל אחד עם חבילה או מזודה ביד. בורחים מהמקומות שהאויב הרס למקומות שעתיד הוא להרוס כעבור שעה או שעתים. ראיתי המונים להוטים אחרי פרנסה, אחרי כסף, אחרי שעשועים, וקשה אז לראות בנווּלם; אבל לראות המונים להוטים אחרי חיים כשסכנה נוראה מרחפת על ראשם – זהו נווּל שבנווּל. אפסותו של בשר ודם נראית אז בכל בליטותה המכוערה.

כשהמחבלים האויריים יוצאים ל“טיול” על פני שמי העיר האומללה כלם מתחבאים בבהלה נוראה בחורים האפלים שמִחסנים שמם. הס כל בשר מפני פחד המות. הנוצרים שבנו כורעים מיד על ברכיהם ומתחילים לנגן בקול את ה“תהלים” שלנו. יהודים חרדים מתודים. נשים היסטריות מתיפחות ומיבבות ומתופפות על לבן. אנחנו חדורים ההרגשה, כי כל פצצה נזרקת, אפילו אם היא רחוקה מאתנו והדה נשמע כאוב מארץ מביאה מות ואבדון למאות איש. אבל כשהפצצה מתפוצצת בקרוב מקום ואינך בטוח שלא תחבוט על גג ביתך וכל הבית יהפך בן-רגע לתל שממה וכאן תהא קבורתך – אתה מרגיש אז ענויי גסיסה.

חסרים לנו כל הדברים ההכרחיים שחיי אדם תלויים בהם: לחם, מים, גז, חשמל, ועל אחת מכמה וכמה צרכי אוכל “לוקסוסיים” כמו: בשר, חמאה חלב, שלא תקבלם בעד שום מחיר שבעולם.

כל הימים אנחנו עסוקים בדבר אחד – להתחבא מפני המות.

וסטארז’ינסקי שולח כרוזים לכל ארצות תבל:

– ורשה נלחמת בגבורה נפלאה! ורשה מלאה תקוה בנצחון! החיים מתנהלים כסדרם הנורמלי!

לכל תכלה ראיתי קץ – רק לא לשקרי ראש העיר!!


28.9.39

יום ה' א' דסוכות ת"ש

ברוך המקים שיצאתי חי!

זה היה ליל פחדים ומצוקי שאול. בזכרי מה שעלה לנו בליל מקולל זה תרעדנה כל עצמותי וכל חושי בי משתתקים. הלילה הזה יהווה דטום בהיסטוריה האנושית כליל ברתולומאי, שלפי בלהותיו וקרבנותיו לא ישוה אליו. בליל ברתולומאי עבדו במכשירי-רצח של יד; ובליל הורשאי עבדו מכונות של תותחים כבדים מרחיקי ירוֹת שלועם היה ערוך ומופנה לצד עיר-כרך מקום משכנם של אזרחים שלוים ושקטים, ובהם נשים הרות ותינוקות שישנו שנת שלוָה.

היטלר עמד בדבורו! עטף את עצמו בפורמַליות בכדי שיוכל להרוס בלי חמלה ולהשאר “צדיק פורמלי” כשהמצפון העולמי (אם ישנה בריה כזו!..) יעמיד אותו לדין.

המצביאות השלומיאלית להגנת ורשה, שלא ידעה בין ימינה לשמאלה, ושנמסרה לאיזה גינירל ששמו טשומא, הוציאה כרוז לאוכלסי ורשה שיגנו על העיר, מובן מאליו מבלי שאול את פיהם ומבלי הסכמתם. בשעת מלחמה האזרח הצבילי הוא בבחינת כבשה נאלמה, הירא לפצוח פה. כלם מלאים כרמון פטריוטיות מזויפה, ומוכרחים לציית לכל הגה היוצא מפי המצביאים, שחיי אלפי אנשים כאין וכאפס בעיניהם לכבודה של איזו פרסטיז’ה צבאית שאין לה שום ערך מן הבחינה המעשית. וכאן מקור האסון שבא עלינו. כיון שבפקחותה הרצחנית של המצביאות נעשתה ורשה לפוזיציה אפילו שלא מדעת תושביה – דן אותה היטלר כפוזיציה של חזית צבאית אמתית. וצריך להודות שהמצביאות הגרמנית הזהירה בנו מראש ע"י הרדיו הברסלאי שתדין את כל אוכלסי העיר כחיילים העומדים בחזית המלחמה שישאו את כל תוצאותיה של מלחמה פוזיציונית.

ואנחנו נשאנו! רצח של המונים עם הכשר פורמלי – מדוע לא?

ובכן:

הצבא “ההומני” של ה. 45הקיף עיר גדולה של שני מיליונים איש בחשוק של תותחים כבדים, סתם את המים, קלקל את החשמל, מנע ממנה כל מזון וצידה. ובמשך עשר שעות הריק עליה זרם של אש וגפרית וברזל מלובן. אלפי שרפנילים ורמונים הביא מלבד מות ואבדון לאלפי איש גם הצתות, בערות ושרפות למאות בתים שלהבם עלה השמימה ועיני יושביהם רואות וכלות מבלי יכולת לכבותן מפני חוסר מים ומפני הפחד להרסק ע"י שרפנילים שלא חדלו לעשות שמות בנו כל הלילה. ליל פחדים זה, שמראשיתה עד שהאיר השחר ישבנו צפופים ודחוקים בחור אפל וצר שמִחסן שמו ומעל לראשינו בתרו את האויר מטילי-ברזל מלובנים, שכעבור רגע קט פגעו באיזה אוביֶקט מלוּוה בהד של אלפי רעמים, שהתגלגלו באויר והביאו הרס וחורבן לאלפי בנינים שנעשו קברים ליושביהם – ליל תפתה זה לא אשכח כל ימי חיי. היד ההשגחה היתה עלינו לסתרה? –אבל חצרנו ודירתנו לא נפגעו. מקרה מוצלח שההגיון לא חיבוֹ!

שלש היריות האחרונות האיומות ביותר שנחתו על ראשינו ושהיינו בטוחים שאנחנו כבר קבורים תחת ספון המרתף ניתנו בשש. ומאז – חדלו. אבל לא היה לנו מראה של אנשים נורמליים. לא רוַח לנו, מפני שידענו, כי בשמונה תהיה חלוף הדקורציה: במקום יריות תותחים כבדים, הבאות מן הצד תהיה התנפלות אוירית כזו שהיתה לפני יומים מלמעלה… כל אחד רץ לביתוֹ “לחיות” כשתי שעות (החיים נעשים אז אהובים ביותר) ולהכין את עצמו לקראת המות החדש. כשאני לעצמי הייתי בטוח שמותי נדחה רק לאיזו שעות, אבל שבוא יבוא בזה אין כל ספק. אבל – פתאם נשבה רוח אחרת בין ההמונים שבעיר. הרגשנו הרגשה אינסטינקטיבית, שנפל איזה שנוי לטובתנו, שהשעות הקרובות תביאינה איזו הצלה. התחיל לחש מפה לאוזן. הוארו כל פנים, שלפני רגע היו קודרים וחשכים. בלחישה התפשטו שמועות שונות. מהחזית הקרובה החלו לבוא העירה הרבה חילים שהציבילים הקיפו אותם וחכו למוצא פיהם.

פתאם – יצא כרוז בעיר: שביתת הנשק!


29.9.39

ראיתי את ורשה בחורבנה. אללי לי!!

זהו נושא למקונן קלאסי שיש לו כשרון להמציא בטוי חדש לגודל החורבן. ורשה היפה והמקושטה, רבת ההוד, עטרת הערים היתה למהפכת סדום ועמורה. ישנן רחובות שכמעט נמחו מעל פני האדמה. בתים למאות היו למאכולת אש, או שנהרסו והיו לעיי מפלה. רחובות לעשרות נהפכו לחורבות, לתלי שממה. כל זה נעשה ביום המר והנמהר ב25 לחודש אוגוסט. 46קשה לעבור בין החורבות האלה, שעשן עודנו מתמר ועולה מהן. נשארו מהן רק כתלים-חרוכים, כתלים-גלמים שאין לעבור בקרבתן מפני המפולת. ובתוך החורבות האלה קרבנות אדם לאלפים. זה שלשה ימים שמוסיפים והולכים להוציא מבין המפולת גופות מתים של בני אדם שלא הספיקו להמלט על נפשם. הקברנים של “חסד ואמת” הולכים ומאספים אותם ערמות ערמות בכדי להביאם לקבורה. לפגרי סוסים אין קצה. מונחים הם באמצע הרחוב ואין מי שיאסוף אותם בכדי לפנות את הדרך. זה שלושה ימים שהולכים ונרקבים ומעוררים בחילה אצל העוברים ושבים. אבל מפני הרעב השורר בעיר, נמצאים הרבה אוכלי בשר סוסים, שחותכים חתיכות, חתיכות של בשר מפגריהם בכדי להשביע את רעבונם. אין לך חנות שלא נשרפה או ניזוקה וסחורתה נשדדה או נגנבה.

היום – בין מלכות לחברתה – כשאין מוראה של מלכות הרבו לשדוד ולחמוס מתוך החנויות שבעליהן לא הספיקו להוציא את כל הסחורה. שוד וחמס בפרהסיא על כל צעד ושעל. ביחוד שודדים וחומסים בגדי חורף חמים. והיו אפילו מקרים שבעל החנות בעצמו הציע לעוברי הרחוב שיקחו כאות נפשם, כי בין כה וכה תלכנה לאיבוד ואיש לא יֵהנה מהן.

רק קצת ספרתי ממה שראיתי. אין בכח עטי לתת מכל המראות הנוראים האלה ציור אמנותי שיבליט את כל הכעור הנעשה ברחובות ורשה לפני כניסת הגרמנים אל שעריה.

ואנחנו מחכים לצבא היטלר. ושוב: אוי ואבוי לנו!!

אחרי כל הנוראות שעברו עלינו אנחנו מחכים אליו כאל מלקוש. אנחנו רעבים ללא לחם וללא מים. עצבינו הרוסים מכל חויותינו בימים הנוראים האחרונים. במצב פסיכי כזה שאיפתנו היחידה “לנוח” קצת, לו יהא אפילו תחת שלטונו של היט. ובכן – היום בשמונה בערב חיילותיו של היט. נכנסים לשערי ורשה כגבורים מנַצחים הבאים לשערי עיר מבוקעה…

נפלה פולניה! התוסיף קום?


30.9.39

ובכן, בכח הננו כבר תחת שלטונו של הנאציזם. העיר פתוחה; רומעל47 הראה את “גבורתו”, המית בעזרת הגרמנים אלפי איש, הצית אש בארמנות עיר הבירה, עיר הומיה הפכה להיות עי מפלה, תל-שממה, רבבות יצאו נקי מנכסיהם, רבבות נשארו מחוסרי גג, אין קצה למספר האלמנות והיתומים, – וכל זה בכדי שחברו ה“פקח” כמוהו יוכל להכריז לפני כל באי עולם: ורשה נלחמת! ורשה מראה אמץ לב, ורשה נלחמת עד טפת דמה האחרונה, ורשה לא תכנע; ורשה היא גאותנו: כל בית – מבצר; כל חצר – פוזיציה; אף שעל אחד לא נתן לאויב המחוצף. כאן ישבר גאון עוזו. וכן הלאה. וככה דברו גבהה גבהה אנשים “מומחים” בענינים מיליטריים, שידעו את כחו של האויב, שהבינו שמלבד קרבנות אדם ורכוש המליצה הנפוחה הזאת לא תתן דבר. אנשים פשוטים מן החוץ, בלתי מומחים לעניני צבא הבינו להעריך כהוגן את כחות הצדדים הנלחמים. היינו בכל רע; חשנו והרגשנו את הסכנה הגדולה המרחפת על ראשינו, סכנת חיים וסכנת רכוש, אבל בתור ציבילים המצווים ועומדים להיות פטריוטים יראנו לפצח פה ולהתיחס בבקורת, חלילה, לגבהים עלינו, שבידם גורלנו. אבל בלחישה, בינינו לבין עצמנו, בכל מקום שנמצא צבור קטן של יהודים, ואפילו במרתף האפל והקר, שפכנו שיח איש לפני רעהו מפה לאוזן: שלומיאלים אלה! גאים טפשים אלה! מדוע ולאיזה צורך מובילים לשחיטה עיר בת שני מיליונים איש. הלא אף פרסטיז צבאי אין כאן! הלא כל דבריהם שקר! הורשה הציבילית נלחמת? צווּ בגזרת הפקודה הצבאית שאינה יודעת כל ותורים לחפור בורות, שיחין וחפירות לרוחב הרחובות – וחפרנו. בשעת החפירה ידענו שאין לזה טעם – אבל הוכרחנו לציית. כל הזמן נתחבאנו במרתף. כלל לא ידעתי “שאני נלחם באופן ריצָ’זי”; כלל לא ידעתי, שעיני כל העולם נטויות אלי ומפליאים את גבורתי ומאחלים לי הצלחה: הלא הייתי כולי מדוכא ומלא פחד וכפחדן אמתי שכבתי מכוּוץ ומקומט, מלא חיל ורעדה מפני אימת הפצצות במרתף אפל ורטוב! רומעל וסטאז’ינסקי עשוני פתאם ל“גבור מלחמה”! מנוּוָלים אלה החכימו לאחר שנשפך ים של דם נקיים, של זקנים וחולים, של נשים הרות ותינוקות שלא חטאו; לאחר שורשה המעטירה, רוכלת העמים, הוכתה חרם; לאחר שרבע מיליון איש מחפשים להם מקום ללון; לאחר שחוצות ורשה מלאים חורבות והריסות; לאחר שאין קצה לגויה וכל פנה שקטה במרכז העיר ובפרבריה הפך להיות בית-קברות לנוצרים ויהודים גם יחד – רק אז הבינו בעלי שפם אלה שצריכים להכנע.

דם ההמונים רותח. כלם מלאים חרון וקצף אין-אונים. כלם מלאים רוח מרד ומרי ונכונים לטרוף בשצף קצפם את אילי המדינה שזה לפני זמן מועט צעקו בהמוניהם בראש הומיות: נהלנו לברלין! גדודים גדולים מפורקי נשק שבו אתמול הביתה, לאחר החזית הורשאית. נכנסתי בשיחה עם חילים אחדים וגם המה שמחים וכואבים. שמחים – שיצאו מסכנה. עמלם היה לשוא; וכואבים – על מפלת פולניה, על אבדן חופשם הפוליטי; על המדיניות קצרת-הימים של ארצם היפה והחביבה.

– כאן, בעיר הבירה, הלכו לאבדון אלפי טונים של צידה ומזון ובחזית רעבנו;

–עכשיו יבואו הצרפתים והאנגלים ויעשנו את מקטרותיהם על חורבות פולניה!

כלם פה אחד צועקים: לדין! היסולח להם העון הכבד הזה? האין דם תינוקות קורא לנקמה? הסרה כל אחריות בשעת מלחמה? הנשמע כדבר הזה – למסור חיי עיר שלמה לאנשים מטורפים בעלי פרסטיז' צבאי חולני הקוראים את אזרחיהם לשערי ברלין בה בשעה שהאויב עושה בעירם כאדם העושה בתוך שלו ולועם של אלפי תותחים כבדים פעור למולם ובכל רגע נכונים להציף עלינו מבול של אש. שנויים פוליטיים גדולים נכונים לבוא בפולניה. כשיבוא יום השלוּם תפקד עליהם גם חטאתם זו.

אין החשמל מאיר; האויב הקדים לקלקלו ולהשרות עלינו אפלה. וכשאין חשמל נדמו מכונות הדפוס, ונתוקים הננו מכל עולם-הידיעות. לבי יגיד לי, כי ברחבי העולם מאורעות גדולים התרחשו, שמחוץ למדינתנו האומללה הכל כמרקחה – ואנחנו נתונים באפלה כפולה: אפלה ממשית ואפלה רוחנית.

איזו חדשות נפלו בחזית המערבית, שעליה השלכנו כל יהבנו? האין זה אור מתעה? האין זאת תקות שוא? אל אפתח פה לשטן! העזוּר כבר נפל. היפול גם העוֹזר? אתמול נודע לנו באופן רשמי שהאויב יכנס לשערי ורשה בשמונה בערב. אבל ידיעה זו לא נתאמתה. העיר פתוחה ופרוצה, אבל אין האויב נכנס אליה. איזה פטרולים נכנסים ושבים כלעומת שבאו. עוד התהלכה אתמול שמועה, שהאויב יחלק להמונים הרעבים מאה וששים אלף ארוחה בחנם. הרעבים שמחו. אבל האויב איננו; הוא מתמהמה לבוא. מדוע? יודעי דבר מספרים, שהוא מחכה עד שישווּ את פני הרחובות, עד שיסתמו את החפירות, עד שיפרקו את הבריקדות; כשאני לעצמי חזיתי את זה מראש: היד שחפרה היא תסתום. אמרתי בדרך בדיחה, והנה היא למציאות.


1.10.39

הבה ואספר הכל כסדר; כל מה שראיתי היה אי-סדר. וכאן הקושי שבדבר: כיצד אפשר לכתוב ע"ד אי-סדר בסדר?

הנני כולי שבור ורצוץ, ואפילו לאחוז את העט בידי איני יכול. ידי רועדת; עבר עלי אסון שדכאני, ששבר את כל גופי; ובשעה שאני כותב את הדברים האלה אין לי וַדאות גמורה שהאסון כבר עבר. אלא שאני מנחם את עצמי בתקוה כי אצא בשלום.

קמתי בשש; בלילות עמל אלה תדד שנתנו; אין אנו ישנים שנת מנוחה ומרגוע, אלא מנמנמים, וחזיונות בהלה יבעתונו. משבע עד חמש לפנות בוקר יש עוצר. ומשהותרה היציאה מתמלאים הרחובות אלפי עוברים ושבים. אלה רצים לעמוד בתור בכדי לקבל אחרי עמיד של שש-שבע שעות ככר לחם; אלה רצים להביא מים מהבארות הארתיזיאניים שמספרם מועט וטורים ארוכים של אלפי איש עומדים מסביב להם שעות ארוכות בכדי לקבל לגימת מים לשתיה ולבישול. ויש עוד סוג אחד של רצים, הלא המה: חצי מיליון איש מחוסרי גג, ה“ישנים” כל הלילה בעמידה או בישיבה אצל קרוב בתור לינת חסד; ואך יאיר השחר הם “קמים” לריצה חדשה. חוצות ורשה החרבות מלאים רבבות איש הרצים טעוני חבילות וצרורות ממקום למקום. ולפיכך – בשעות הבוקר הקדומות, התנועה ברחובות גדולה מאד. רצים להביא לחם; רצים להביא מים; רצים לסדר את החפצים שהצילו מן הדליקה. אין קצה לריצה.

הגרמנים נכנסו לעיר הבירה בהדרגה ידועה. ותיכף הודיעו, שהם מחלקים בחנם לחם לעניי העם. לפני הכניסה – פצצות; לאחר הכניסה – ככרות לחם לרעבים. אך זהו מחנה הומני… אבל בעצם ההומניות לא שכחו אוירוניהם להסתובב על פני ורשה בכדי לעשות צלומים מן הטורים הארוכים המחכים ללחם חסד מידי האויב ה“הומַני”. כאן צדים שתי ארנבות בבת אחת: חומר לסרט ולתעמולה…

גם אני עמדתי בתור, אבל לא לשם קבלת לחם אלא לשם קבלת רשמים. רציתי לראות את הנאצים כשהם עסוקים בעבודה הומַנית… חוץ מזה: באותה שעה חלה כניסת המחנה לעיר. גם זו הזדמנות טובה לרשמים. התבוננתי אל המחנה היטלראי, שהשקיע בו, לפי דבריו, 48תשעים מיליארד מרקים במשך שש שעה, 49 והתפלאתי לראות עד כמה הוא שבע, דשן ושמן. הגרמנים שנכנסו לעיר מפליאים אותך בחזות פניהם הבריאים, במלבושיהם הנהדרים, בקלסתר פניהם המלא הוד ויופי. כמעט שאתה מתחיל להאמין כי זהו עם הראוי להיות מושל על הכל ולו העוז והממשלה. אפשר שגם כאן דקורציה; כל דבר שהנאצים עושים הוא במחשבה תחלה, וכל עקרו אינו בא אלא לפעול על הדמיון של ההמונים. איך שהוא – גם דקורציה חיצונית מלתא היא… ובלבי נגנב ספק: האם לא רמו אותי? עד כה הייתי בטוח שהם הרעבים ואנחנו השבעים; עכשיו אני רואה את ההיפך מזה. אנחנו רעבים וצמאים ללא לחם וללא מים והם נותנים לנו לחם חסד… להם שובע ושפע – ולנו רעבון ודלוּת.

לא הרביתי לעמוד בתור: לא לי היא עמידה כזו; אין לי צורך בלחם חסד של אויבינו הרוצים להשביענו ממרורים…

שבתי הביתה דרך חורבות והריסות שורשה מלאה מהן. יש רחובות שקשה להכירן: כל כך נשתנה פניהן אחר החורבן והשריפות. ביחוד נחרבו ונהרסו הרחובות: מרשלקובסקה – קרולבסקה – גרניצנא – גזיבוב – גזיבובסקה – בגנה וכל הסביבה… 50

הכיונו לזה או אך מקרה הוא? – קשה להחליט, אבל חורבן ורשה קורא לנקמה. רובע זה כמעט שנמחה מעל פני אדמת ורשה. אבל השממה והחורבן רבים בכל מקום. מיליארדים הלכו לטמיון. עמל דורות היה בן-רגע למאכולת אש. נמחקו גבולות הרחובות. הכל הפך שממה וערמות-הרס שאודים עשנים בולטים מהן. נתרוששה היהדות הורשאית עולמית. תרמיל אחד גדול לכל הסוחרים האמידים, שמלאו תפקיד כל כך גדול במסחר הפולני. אבלים ושוממים הם יושבים על חורבותיהם, ויש מהם שגם דירתם הפרטית נהרסה או נשרפה והם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל הטפליא אשר ברגלם לנים לינת חסד אצל קרובו או ידידו, שמנדב לו בטוב לבו רצועת רצפה לשם לינה. יכאב הלב לראות טרגדיה איומה כזאת…


2.10.39

לאור הנר הכהה, שלאורו אני רושם מגלת יסורין זו, לא יכולתי להרבות בכתיבה ולהמשיך את אשר עבר עלי. הבה ואגמור את זה היום:

בדרכי הביתה שבעתי יסורים. נזכרתי שביתי ריק מכל דבר אוכל. לחם לא טעמנו זה ימים אחדים. אפילו מים לשתיה חסרים. הדבר היחידי שעוד מוכרים בחוצות ורשה הוא דגים מלוחים וקשואים חמוצים. כל עובר ושב מכרסם קשוא חמוץ או מקלף ערמונים בכדי להשקיט את רעבונו. גם אני קניתי שני דגים מלוחים ושלמתי בעדם זהוב וחצי. שבור, רצוץ ונטול כח גופני שרכתי את רגלי בתקוה לבוא הביתה ולנוח. והנה – אוי ואבוי לי! – בפנת רחוב קרמליצקה –נובוליפקי עכבני המון רב ולבי נבא לי איזה אסון שהתרחש ובא עלי. והנה תיכף ומיד נודע לי, שהגרמנים שאך זה עתה נכנסו לעיר, כבר הספיקו להחרים חמשה בתים ברחוב נובוליפקי הלא המה: 12, 14, 16, 18, 20 ולגרש את כל דיריהם היהודים. לא נתנו להוציא מן הבית אף שרוך נעל. לא הרשו אף ללבוש בגד עליון. במשך רגעים אחדים גורשו כל היהודים ונפנו כל הבתים. כלם יצאו בפחד ובבהלה כמטורפים בתלבשתם הביתית. לכל דירה נכנסו שנים שלושה חיילים ברעש ובחוצפה ובהמולה ושאלו:

– יהודי?! העראאוס! 51 לא נתנו להוציא אף הגה מן הפה.

מאות משפחות נעשו בן-רגע מחוסרי גג בלי מלבושים, בלי אוכל, בלי דירה, בלי כסף – וגם אני בתוכם…

לאסון כזה לא פללתי. ולהוסיף על יגוני עוד השארתי בדירתי את כל כספי שהיה שמור ליום רע. תקותי ותמיכתי האחרונה. השטן מקטרג בשעת הסכנה. עד כה, בימי הסכנה היה כספי שמור אצל רעיתי. לאחר ששקט קצת הנחנו אותו בקופסת נחושת יקרה מעשה “בצלאל” וסגרנו בארגז הארון.

עכשיו נשארתי בעירם ובחוסר כל: אין לי דבר! גם גג לראשי אין לי. לאסון פתאומי כזה לא פללתי.

מנחמים אותנו שהדירה תפוסה רק לימים אחדים, שהגרמנים לא ישלחו בבזה את ידם, שהכל יוּשב לי בשלמות…. אבל אין זה מרגיעני: הנני בלוע הארי; האומנם אצא בשלום בלי פגע?…


3.10.39

ליסורינו אין קץ. אבל אני נענשתי כפלים. נגזר עלינו כבוש נאצי. זה מספיק בכדי להחשיך את עולמנו. לפי השמועה הודיעה המצביאות הראשית הגרמנית שלא יעשו שום קושיים ליהודים; אבל כל זה בפוליטיקה. במציאות היום-יומית מבדילים את היהודים לרעה. אפשר שהחיילים עושים את זה על דעת עצמם, בהיותם רוויים שנאה לישראל. אבל אחת היא לנו מאין מקור הרעה. אנחנו תמיד מועמדים ליסורים כפולים. בנוגע להמצב הכללי – אין מצוקה כמצוקתנו. עיר גדולה לאלהים רעבה. אין מים, אין לחם ואין אור. רעבים וצמאים אנחנו שרויים באפלה וצרים את צרותינו שאין להם קץ וגבול. היום היתה ארוחת הבוקר שלי: חצי כוס מים פושרים; שני איריסים; 52וזרעונים אחדים. אבל צרתי הפרטית היא מיוחדת במינה. לא ציירתי לעצמי אפילו בדמיון שתיכף לכניסת הצבא לעיר יחרימו את דירתי ואת כל נכסי ומטלטלי. בשעה זו הנני עירום כיום הוָלדי. אמנם יש לי עוד אחים לצרה, הלא המה: שכני חצרי ודירי יתר הבתים ברחוב נובוליפקי (10–20) שהחרמו וגורשו בתלבשתם הביתית. אבל בטרגדיה הורשאית הגדולה, העמוקה כתהום ורחבה מני ים, הטרגדיה הפרטית של איזו חמש מאות איש היא כטפה מן הים. אין איש ישעה אלינו. אין איש נאנח לצרותינו הספציפיות. אנחנו רצים כמטורפים להשיג איזו עזרה שנוכל להכנס אל דירותינו ולהוציא משם איזה בגדים וחפצים היותר נחוצים, אבל כל עמלנו לשוא. אין לשוב אל הדירה בלי רשיון. ואת הרשיון אפשר לקבל מידי הקומנדטורה. ועל יד הקומנדטורה עומדים בתור טורים ארוכים של אלפי איש. רעיתי החולה קמה היום בארבע לפנות בוקר ועד שעה זו (שלש בצהרים) עוד טרם שבה. אבל מובטחני שאחרי עמידה של עשר שעות תשוב הביתה בידים ריקות. שבורה ורצוצה ונטולת כח עם חום של למעלה משלושים ושבע מעלות, ועוד רעבה וצמאה עם נפש יבשה תשוב הביתה מלאת יאוש ואכזבה. הנני בבחינת שורי טבוח לעיני. כפעם בפעם אני עובר דרך המדרכה השמאלית שברחוב קרמליצקה ועיני נשואות אל חלונות דירתי היפה שזרים כבשוה ובני חם נכנסו לגבולי כבני אדם הנכנסים לתוך שלהם. לבי נתר ממקומו. עבודת חיים שלמה השקעתי בדירה זו שאני יושב בה עשרים וארבע שנה וקשטתי אותה ויפיתיה והדרתיה ובשעה טרופה אחת אבדתיה. אפילו אם אצליח להשיג רשיון לשוב אל הדירה בכדי להוציא איזה חפצים לא אוכל להשאר בה יותר מחצי שעה.

ורשה האומללה! שברך גדול כים. וליסורינו אין טעם. יכולנו להשאר שלוים ושקטים בחומותינו הנהדרות אלמלי גורלנו לא היה מסור לחיות מתורבתות. –


4.10.39

ליל שמיני עצרת ת"ש

היום הגיעו יסורינו לשיאם. קשה להאמין שיש בכח אנוש לשאתם. ההונים שנכנסו לורשה המבוקעה והאומללה מכלים את כל קצפם וחמתם בעם חרמם – היהודים. היחס הרע ליהודים אפשר שאינו יוצא מגבוה; אבל רוויי שנאת ישראל מביתם חיילים בודדים עושים מעשי תעתועים על חשבון עצמם, והניזוקים יראים אפילו להתאונן לפני הקומנדטורה, פן יגוללו עליהם רעה. אנחנו נתונים בידי מרצחים שאינם יודעים בושת. הצבא ה“הומני” מחלק לחם ונזיד לרעבים; בכדי לקבל את המנה העלובה האומללים מחכים בתור שעות ארוכות; וכשהמקבל הוא יהודי הודפים אותו בצד ובכתף והאומלל – מבויש ומוכה שב הביתה רעב וצמא. הולכים ורבים מקרי גזלה בעצם היום. ידידי שלופשטיין ספר לי היום כי מבנו גזלו אתמול בעצם היום אלף זהוב. נאצי הזמין אותו אל השער, העמיד את אֶקדוחו לרקתו ועשה אצלו חפוש, והוציא מכיסו אלף זוז. והוא איננו היחידי. גוזלים בחשאי. הקומנדטורה מעמידה פנים תמימים כאינה יודעת דבר. אבל החילים הפשוטים יודעים לאן הרוח נוטה. הפחד כל כך גדול עד שיראים אפילו לצעוק… השוד והבזה נעשים רק אצל יהודים. הנוצרים בטוחים מצרות אלה. ביחס אליהם עושים מעשים הומניים"; מאכילים ומשקים אותם ומשתתפים בצערם שממשלתם רמתה אותם והביאה עליהם צרה גדולה כזו.

אנחנו שרויים בחושך כפול. חושך ממש ללא חשמל; וחושך רוחני ללא ידיעות מן העולם הרחב. מיום שפסק החשמל פסקו הרדיו והעתונות. בודאי התרחשו מחוץ לעולמנו החשוך מאורעות כבירים; אבל אין לנו שום מקור לקבלת ידיעות. ולכן שמועות שונות רווחות בדבר המצב בעולם הפוליטי ובדבר המצב הצבאי בחזית המערבית.

אומרים: הסוביטים לטשו עיניהם לורשה ומלחמה עתידה לפרוץ ביניהם. שמועה משונה; אבל לתמהוני הגדול אינה פוסקת. קול המון דלא פסק. חוץ מזה: הגרמנים מוכים ונוחלים מפלות בחזית המערבית, באופן שהצרפתים כבר כבשו שתים עשרה ערים (!) ומפני שהמצב הצבאי בחזית המערבית הולך הלך ורע ונעשה מסוכן מיום ליום מרבה המצביאות הגרמנית להעביר דיביזיות מהכא להתם. כל השמועות המשונות הללו נמסרות בלחישה מפה לאוזן ואין איש יודע את המצב לאמתו. אבל לפי האמת הפוליטיקה היא עתה ממנו והלאה. אין לבנו פנוי אליה. נלחמים על פת לחם חרבה, על לגימת מים, על צרכי חיים היותר הכרחיים שאין לקבלם בעד כל הון. היוקר הגיע לשיאו. בעד קילו בשר – ארבעה עשר זהוב; בעד קילו לחם – ששה זהובים. בעד דג מלוח – זהוב; בעד קילו תפוחי אדמה – שני זהובים וחצי; בעד קופסת גפרורים – חצי זהוב. בעד ביצה – זהוב.

אטו כרוכלא איזל ואחשוב? בני אדם שנמצאים במצוקה כלכלית כזו – אין לבם פנוי לפרובלימות פוליטיות.

נעשינו לחיות. יש מאתנו מתורבתות; יש מהן – טורפות.

הדירות התפוסות לא נִפנו. שקרו לנו. גלינו מדירותינו מבלי אשר הספקנו להוציא אף חפץ אחד. ערומים נותרנו. כחמש מאות מגורשים עומדים כל היום על יד קרן הרחובות נובוליפקי-קרמליצקה ועינים נשואות לדירותיהם שזרים באו בהן. החילים העומדים על המשמר נוזפים באומללים כפעם בפעם ומאימים עליהם ברוביהם. בקשה אחת לאומללים אלה: שירשו להם להוציא את חפציהם היותר נחוצים. אבל בכונה עושים קושיים שונים ומוצצים את טפת דמם האחרונה. בכדי להפטר מ“סרבנים” אלה שולחים אותם אל הקומנדטורה לקבל “פאססיר-שיין”. 53 ועל יד הקומנדטורה טורים ארוכים של אלפי איש. בקור ובטחב, רעבים וצמאים אומללים אלה עומדים שעות ארוכות ושבים בידים ריקות. אין הגרמנים ה“מנצחים” מצטיינים כאן באהבתם לסדר. להיפך. מתנהגים, ביחס ליהודים אולי, כשונאי סדר. עוברים לפניהם עשרות איש ושבים מאוכזבים; ותיכף להם מופיעה איזו אשה יפה מלובשת הדר – והיא מקבלת. נשים יפות הן אצלם ברום המעלה.

מכל חמש מאות הנובולפקאיים שחנו שעות ארוכות לקלבת “פאססיר-שיין” רק אשה אחת צעירה ויפה קבלה. נתנו הבטחה כאלו זהו רשיון כללי ושבשעה השמינית בבוקר יבוא זקן הפלוגה ויכניס את כל המגורשים לדירותיהם בכדי שיוכלו להוציא את מטלטליהם. אבל, כדרכם תמיד, שוב שקרו. לאחדים הרשו להכנס; ורובם עמדו מחוסרי כח ללא תקוה להכנס. ידידה אחת שלנו הצליחה להכנס אל דירתנו – ועיניה חשכו. תהו ובהו שרר בה. הכל היה מעורב יחד. מראה הדירה היה כאלו נעשה בה פוגרום נורא. עשיתי מעשה נועז והחלונו להציל את מטלטלינו דרך החלון היוצא לרחוב קרמליצקה. הקומה הראשונה, שבה נמצאת דירתנו, הקלה לנו את הזריקה דרך החלון. בתוך הדירה – המשרתת שלנו אירקה וידידתנו אניוטא. שתיהן זורקות דרך החלון כל מה שבא תחת ידן. ואנחנו למטה, לעיני מאות עוברים ושבים, הולכי בטל ומחפשי סנסציות חוטפים את המטלטלים הנזרקים. זה היה מחזה שכדאי היה לעשות ממנו סרט. כשעתים עבדנו בתנאים נוראים כאלה עד שהצלחנו להציל מכליון את כל מטלטלינו. עזרו על ידי נשינו החלשות וההיסטריות שלהתרגזותן ולצערן לא היה קץ וגבול. עשינו חבילות וצרורות והנחנו אותם בשער הקרוב (קרמליצקה 24) אחר כך העברנו אותם לקרובנו בן משפחתנו.

מי יתן לי עט של סופר אמן לתאר את המחזה הזה!!

כשאמשיך את מגלת יסורי עוד אשוב לנושא זה.


5.10.39

ליל שמחת תורה ת"ש

שבת חגנו. נשף חשקנו היה לנו לחרדה. בחלונות בתי הכנסיות אפלה. פסקה השמחה בתורתנו הנצחית שלא חדלנו מחבבה אפילו בחשכת ימי הבינים. משבע עוצר בעיר. ואפילו בשעות שלפני העוצר אנחנו שרויים בפחד מפני אימת הנאצי הכובש, המתעלל בנו ועושה אותנו כעפר לדוש. הפוליטיקה הנאצית ביחס ליהודים בכל תקפה. ומפני חוסר בטחון המיוסד על החק מלאה הארץ חמס. לפולנים מראים הכובשים האכזרים פנים מאירים, מאכילים ומשקים אותם בימי הרעב האלה ועושים להם כל מיני הנחות. לנו מתאכזרים באופן בלתי אנושי. בכל יום יארעו מאורעות מעציבים המסמרים את שערות בשרנו. אפשר שאין זה פוליטיקה מגבוה. אבל החיילים עושים את מעשי החמס ותועבותיהם על חשבון עצמם. ולהתאונן לפני הגבוהים יראים. הנה מאורעות מיום אחד: ברחוב פלוני עכבו יהודים בעלי זקן והתעללו בהם. בשמיני עצרת, בשעת התפלה בבית הכנסת שבחצר – מלאבה הוציאו מאה וחמישים איש. הושיבו אותם לתוך אוטו והובילו אותם לעבודה אל הגַזיה. 54 ברחוב אלמוני פשטו בגד מיהודי ובאותו מעמד הלבישו אותו נוצרי שזכה מן הגזלה. יהודי מדוכא שעומד בתור שעות ארוכות בכדי לזכות באיזה דבר אוכל הנתן בחנם נתפס לעבודה לעשרים וארבע שעות כשהוא רעב וצמא. אין קץ לההתעללות בבנו. מחרימים סחורות בכל חנות בצורה “חוקית” בגלוי ובצורה בלתי חוקית בחשאי. אנחנו הולכים ומתדלדלים. הולכים ומתרוששים משעה לשעה; אבל לא החורבן החמרי כאן העקר, אלא האוירה המחנקת, ההכרה שאתה חדל אישים, שאתה נתון לבז ולמשסה לכל בריון ולכל תקיף ובעל זרוע. כל זה לפי שעה, בשעות-המעבר, בצורה פרוביזורית. חוץ מזה מחכים לנו חקים נאציים קבועים כדי לנשל אותנו מעמדותינו ומפרנסותינו. מדין ומואב יעשו שלום ביניהם בכדי לדכא את ישראל. הלקח האחרון לא החכים את שכנינו ה“חכמים”. אף כי עברה עליהם קטסטרופה לאומית נוראה כשאול טרגיות גורלם לא שככה חמתם ביחס ליהודים. אף כי אטומי-מח וחסרי אינטליגנציה הם ואינם מבינים לדבר אשכנזית למדו להגיד לכובשיהם: "איין יודע!! 55 בכדי להרחיקו מן הטור.

עבים כבדים ושחורים הולכים ומתפשטים על שמינו. אין שביב תקוה; אין ניצוץ אור.

ההמונים מנחמים את עצמם בשמועות פורחות, ילידות הדמיון שאין להם בסיס. האדם מאמין במה שהוא רוצה. באפלה העבה שאנחנו נתונים בה יש כר נרחב לדמיון. הפעם לא דמיונות משיחיים, אלא פוליטיים: עוד מעט והנאצים יעזבו אותנו והסוביטים יבואו במקומם; מלחמה בין גרמניה ואמריקה; מלחמה בין טורקיה וגרמניה; מפלות בחזית המערבית; ברלין נחרבה כמו שנחרבה ורשה; ועוד ועוד.

מה רע ומר גורלנו! מאין יבוא עזרנו! גם אבינו שבשמים שאבותינו היו נשענים עליו, כאילו בגד בנו. האומנם נחזור אחרי המשורר:

– שמים בקשו רחמים עלי!! הלא אין בהם נתיב לאלהינו!! אלהי ישראל, איך?!


6.10.39

ליל שבת בראשית, ת"ש

השוד והבזה אינם פוסקים. נתונים אנחנו למשסה – ואין עומד בפרץ. הקומנדטורה, שמתאוננים לפניה, אומרת: השודדים משלכם הם!

ובינתים: מפי השמועה נודע לי, ש“הקהלה” נשדדה; לפני זה הוציאו מהקופה כמאה אלף זוז. מסתבר, שזה נעשה על יסוד ה“חק”. לעבודה מובלים בבזיונות ובביושים מאות יהודים בעלי זקן המוצאים מבתי התפלה. גורמים לנו יסורים וחרפות באופן סדיסתי. מתעללים בנו ונהנים. שמחים לאידנו. אנחנו נענשים על חטא שחטאו המאגנאטים היהודים באנגליה. אלמלי הם לא פרצה מלחמה! הדלות שברחוב פביה וניזקה אחראית בעד המלחמה! זהו ההגיון הנאצי לגבי יהודים.

אין היהדות הפולנית היושבת על חורבותיה יכולה להתיר את עצמה ממאסרה, ומן הצד – עזרה אין. סובבת שמועה, שכל השטרות המדיניים הנמצאים בידי אנשים פרטיים יהיו זקוקים להרשמה; ובשעת ההרשמה ישאירו לכל אחד רק שבעים וחמשה זהוב, ויתרם יופקדו בבאנק נאצי. כל אחד שיהיה זקוק לכסף יפנה בכל פעם אל הבאנק שכספו הופקד. היהודים האשכנזים כבר יודעים את טעמם של “פקדונות” כאלה. הנאצי מושל בחייך וברכושך וכלך נתון בידו הרחמניה. כאמור, אין זה אלא שמועה.

היהודים הנובוליפקאיים האומללים עודם סובלים יסורי שחת, כי אין נותנים להם להכנס אל דירותיהם המוחרמות ולהוציא את מטלטליהם. אין הענין מתנהל על פי שיטה. בודדים הצליחו להכנס ומצאו שהכל שדוד ובזוז. בכונה לא נתנו להתמהמה אף רגע בכדי שהכל ישאר בעין ויוכלו לגנוב ולשדוד מכל הבא לידם. גם השוד לא נעשה על פי שיטה. הכל היה תלוי מי ומי הבאים אל הדירה. החומר האנושי של הצבא מורכב מאלמנטים שונים. נבלים ובני בליעל שדדו וחמסו; אנשים הגונים (מסתמא מבין הדמוקרטים!) וישרי לב – לא שלחו בבזה את ידם. אני הצלתי את רכושי ע"י החלון. מפני שחלונות דירתי פונים כלפי רחוב קרמליצקה ובשעת החרמת הדירה השאירו את המשרתת הנוצרית שלנו, שלגבה אין חוקי נירנברג נוהגים ולכן אינסו אותה… אחר כך הכו אותה שתגלה איפוה הסתרתי זהבי. סבות שונות גרמו שרכושי נצל ברבו. החלון שמש לנו פתח הצלה. במקום רבע שעה, שנתנו לאלה שזכו להכנס, עבדנו שלש שעות שלמות וכל מה שלא שוּדד הוצא מן הבית. אבל כשעשיתי אחר כך חשבון מפורט ראיתי שהרבה חפצים בעלי ערך נשדדו, והפסדי יגיע עד לאלף זוז מהמדורא הישנה, כשמדינת פולניה עמדה על מכונה וכספה היה עובר לסוחר.

וכאן קרה לי נס בתוך נס:

בקופסת נחושת יקרה, מעשה “בצלאל”, היה מונח כל כספי ביחד עם עוד דוקומנטים שונים בעלי ערך. היה לי שש מאות זהוב בשנים עשר שטרות בני חמישים זהוב. השטרות היו נתונים בתוך מעטפה סגורה. המעטפה ויתר הנירות נמצאו מעורבים יחד בתוך שקיק בד, והשקיק נתון בקופסא. בני “העם המושל” שברוּ את מנעול הקופסא, הוציאו את השקיק וזרקו אותו הצדה: כנראה לא הרגישו במעטפה שבה היה הכסף צרור. כשהגישו לי קופסא פתוחה ושבורה חשכו עיני. הייתי בטוח שכספי נשדד. בלב מלא תוגה השלמתי עם גורלי. כל מי שנשאר בחיים קבל עליו באהבה כל מיני צרות והפסדים שבעולם, כי את הכל יתן איש בעד נפשו. כששבנו לדירתנו החדשה החלונו לסדר את חפצינו. והנה לשמחתנו הגדולה מצאנו בתוך יתר המטלטלים, שהם בבחינת פכים קטנים, גם השקיק, ובו מונחים כספי וכל הדוקומנטים. עלי אי-אפשר היה להמליץ:

כמה לא חלי ולא מרגיש אינש דמרא סעייה!

מרב התרגשות רעיתי היתה קרובה להתעלפות, כי הכסף הנמצא היה חררתי האחרונה בימים טרופים אלה.

ואני, בעל הנס, דוקא מכיר בניסי:

ידים טמאות ורצחניות מששו בכספי בכדי לחמסו ועיניהם הוּכו בסנורים!! נס בתוך נס!!


7.10.39

מוצאי שבת בראשית, ת"ש

ימים של חרדה לעתיד הקרוב. בשנאתם לישראל הכובשים והנכבשים עושים שלום ביניהם. הנכבשים לא לקחו מוסר. הקטסטרופה הלאומית לא החכימם. המוסר הישראלי אומר: אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו. המוסר הנוצרי אינו אומר כן. יסורים אינם מרככים את לבותיהם של בני “דת האהבה”. בצרתו הוא מצר גם לרעהו; ובפרט – אם אין זה רֵעַ, אלא זר. המאורעות האחרונים הוכיחו כי שכנינו המה פטריוטים רק מן השפה ולחוץ. בשעה שדברו גבהה גבהה על אהבתם למולדת הם דברו אחת בפה ואחת בלב. סופו מוכיח על תחלתו. מדינה בת שלושים וארבעה מיליונים אזרחים עברה ובטלה מן העולם במשך חודש אחד. היאומן כי יסופר? אין לכחד שיש שכבה דקה של פטריוטים המתאבלים בחשאי על גורל עמם. נכרת גם עצבות וסמני יגון על כל פנים; אבל אינם נכרים בהם הרהורי תשובה; אין להכיר החלטה לפשפש במעשים ולהיטיב את דרכם. והא ראיה: בימים טרופים אלה, כשכל אחד מצר ודואג לכלכלתו האלמנטרית; כשאויב משותף נכנס למדינה, הרוצה לבלוע את שני הלאומים גם יחד. ולא עוד: אלא שצרתם גדולה משלנו. שלנו – צרת הפרט; ושלהם – צרת הלאום. אנחנו רגילים לענויים ולפורענות מימות עולם; והם – צרתם רעננה וחדשה. ואחרי כל זה – השנאה ליהודים מוסיפה והולכת אפילו בימי עניים ומרודם. חשבנו שלא יהיה להם שום מגע ומשא עם הכובש, שינהגו בו מנהג בויקוט פסיבי, שיבדלו ממנו כמו שנבדלים מן הטמא ומן המצורע. בויקוט פסיבי הוא תמיד כלי זינו של החלש. אין דנין ואין עונשין על “לא תעשה” שאין בו מעשה. אבל טעינו. ההמונים הנכבשים מחניפים לכובשים. מאירים להם פנים, מעורבים בהם, בהכנעה שיש בה כעור מקבלים מן הכובש האכזר כל טובת הנאה שהיא, מתרפסים לפניו ואוכלים קורצא בכדי להלשין על היהודים. באשרנו שאין שפה בפיהם. סוף סוף אין רמזים מספיקים. אבל השנאה עושה את שלה. בכחה העז היא נותנת פה לאלם. עם כל גסותם למדו להגיד: איין יודע! וזה מספיק. ככר הלחם שביד היהודי הרעב נלקח בחזרה והוא יוצא מן התור מוכה ומבויש.

ההזנה הוטבה קצת. מרבים להביא מן כפרי הסביבה ירקות, שמחירם כבר ירד. לפני שלושה ימים שלמו בעד קילו תפוחי אדמה 3 זהובים; והיום מוכרים אותם ברחוב בעד ששים פרוטות. וכן יתר הירקות, כמו: כרוב, לפת, סלק, צנון. לעומת זאת חסרים כמו עד כה: בשר, לחם, חמאה, גבינה, הנמכרים במחירים גבוהים. ישנם חוגים בין התגרים שמרויחים הרבה – מהפקעת השער. זה מוסיף אש אל המדורה. הרבה סחורות מונחות מוחסנות לעת מצוא; וכשיש קוניונקטורה טובה הן מוצאות לשוק. ישנם מינים שנעלמו ואינם. אם תחפשם בנרות לא תמצאם; לא יסולאו בכתם אופיר. פתאם, כעבור איזה זמן – והנה הם נמצאים למכירה שוקית בשפע. כאן יד ישראל באמצע. לע"ע אין הכובש מתענין בחזיונות אלה; כנראה, דחוקה לו השעה ואין לו פנאי לאירגון החיים. אבל – לכשיפנה, אוי ואבוי יהיה למפקיעי השער שלנו. ולא עוד אלא שאיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף.

לפי השמועה – ישנם רחובות שכבר מספיקים להם מים וחשמל. סמן הוא שהתקונים הולכים ובאים לידי גמר. עתידים החיים לשוב סוף סוף למסלולם הנורמַלי.

אכן הדבר המדאיג אותנו ביותר הוא – אפשרות הקיום.


8.10.39

יושבים אנחנו שוממים ואבלים על חורבותינו ונטולי-כח לשוב ולבנות את הריסותינו. המדינה וכל אוצרותיה הטבעיים והתעשייתיים חרבה. הפבריקאות שורפו; חומר-גלמי אינו בנמצא; החנויות שודדו ונחמסו; מסלות-הברזל נהרסו; שטרות אינם נפרעים; התחבורה בין חלקי-המדינה השונים נותקה; חדל האשראי; המדינה קרועה לשני גזרים; בכל אחד שלטון חדש וסדרי כלכלה חדשים; שטח הכבוש האשכנזי לוקה כפלים: כל מה שיש בו נהרס עד היסוד ואויב קשה ואכזרי מוצץ את לשדו האחרון. ואנחנו, היהודים, נענשנו כפלים: בתור אזרחים המעורים בקרקע מדינתם ובתור “גזע נמוך” שאין שוה להניחו. צרותינו היום-יומיות רבו מספור, פועלת כאן איזו פסיכוזה של איבה ושנאה, שקשה לרפאה. לפי הסימנים הראשונים – צפוי לנו עתיד חוקי שינַשל אותנו מכל עמדותינו. ההתחלה כבר נעשתה. המצביאות העירונית הוציאה כרוז ע“ד החיוב להודיע לשלטון הכובש בדבר בתי המלון, האכסניות, פנסיונים השייכים לנוצרים; השייכים ליהודים אינם באים בחשבון. היום נאסרה השחיטה היהודית; הקהלה היהודית נסגרה, וקופתה שהיה בה סך תשעים אלף זהוב החרמה. רוצים לסדר את חיינו התרבותיים כדוגמת הסדר שנקבע לאחינו בגרמניה: התבדלות תרבותית שלמה ומלאה. וכעין ה”קולטור-בונד" לאחינו בגרמניה שתחת פיקוחו נמצאים כל המוסדות התרבותיים והוא אחראי בעד נאמנותם למלכות ובעד פעולתם הלויאלית, ככה תהיה הקהלה הורשאית. מסתבר מהנחה זוֹ, כי כל מוסד תרבותי פרטי לא יוכל להתקיים בלי הסכמת הקהלה. הלואי שלא יקויים בנו: “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”… מפולגים הננו למפלגות הנוטרות איבה זו לזוֹ. כאן יהיה כר נרחב לנקמה מפלגתית. והפרוד עוד יגדל.

אבל גם זה לא עקר. הנישול החוקי שבקרב הימים בוא יבוא מחשיך את עולמנו. קבוץ שנתדלדל זקוק לעזרה ממשלתית, לפיקוח אבהי, לתמיכה-קונסטרוקטיבית, לבנאים ואדריכלים מסורים ונאמנים, לאוירה יוצרת – ואנחנו עם כל דלותנו נעשינו מטרה לחצי אויב שהסיסמא שלו: להשמיד, להרוג ולאַבד. מכשולים וקושיים על כל צעד ושעל.

הנוכל עמוד?

היהדות הפולנית עומדת לפני נסיון קשה.


10.10.39

המצב הולך ומתבהר. הכל פרוש כשמלה. בגלוי אין פקודות החרמה. אבל באופן פרטי, כנראה עפ"י פקודה חשאית, מציגים אותנו ככלי ריק. אין לנו עתונות ואין לנו רשות לפרסם כל מה שעובר עלינו, ולכן מתהלכות שמועות בלחישה מפה לאוזן ומאיש לאיש. יתכן שאינן מדויקות בכל פרטיהן, אבל כולן מבוססות על עובדות שהיו, וכמעט שאין הבדל בנוגע לעומק טרגיותן בנוגע לפרטים.

הנה כי כן:

לעבודה לקוחים רק יהודים; פולנים צעירים בעלי כח ובעלי זרוע, עומדים מרחוק ומתעללים ביהודים הכורעים תחת סבל עבודתם, ובשביל יהודים בוחרים דוקא בעבודות מאוסות, כמו: לנקות מחראות, לכבס רצפות, ועוד כאלה. והיה מעשה ששמעתי מפי צעיר שהעיד על עצמו: “בדידי הוה עובדה”, שתפסו אותו לעבודה וצוו עליו לנקות מקומות מטונפים ומכשירים לא נתנו לו. כשבקש מכשירים יעצו לו לעשות את זה בידים; ובמקום כלי להשתמש במעילו. כשהתנגד לזה הכו אותו מכות נאמנות. באותו מעמד נמצאו חיילים אחדים שלא יכלו לראות בענוייו של איש נקי מחטא והעירו לבעל הזרוע, שאין להתנהג ככה עם בן-אדם. על זה ענה הסרדיוט, שהיהודים רצו במלחמה ולכן הם כדאים שתבוא עליהם צרה גדולה כזאת; שלמעלה מעשרת אלפים חיילים גרמנים כבר נפלו חללים והיהודים עושים עסק במלחמה זו. אחר כך הוסיפו להכות אותו, ואחרי שבע שעות עבודה מאוסה ובזויה, מבלי טעום לחם ומים, שב הביתה.

ועוד:

באו אל הקהלה ודרשו את כתבתיהם של רבני ורשה, אחר כך גזלו מהרבנים את כל כספם וזהבם, את אחדים מהם הכו ומרטו את שערות זקנם. ידוע ידעו השודדים, כי אצל הרבנים נמצאים פקדונות ומשכנות של הבאים לפניהם לדין והטרחה תהיה כדאית להם.

חוץ מזה מחרימים בכל יום באופן חוקי. כל החנויות עודן סגורות, סחורתן – או שנשרפה, או שנגנבה, או שנשדדה, ואלה הסוחרים, שהספיקו להציל מן הדליקה, מן הגנבה ומן השוד מתרוששים ע"י החרמה. אין נסתר מעיני הכובש. הקונפידנטים המקומיים מבני ברית ומשאינם בני ברית, הבקיאים בכל הברנז’ות ושהכובש בא עמהם במגע ומשא ואינו חושש לגזעיות… מראים לו את כל המקומות הצנועים ואת גלגולן של סחורות.

מלבד אחוז קטן של מפקיעי שער, שהאנדרלמוסיא המלחמתית הביאה להם רוחים גדולים וקלים, רוב אוכלסי ישראל נשאר מחוסר פרנסה. הכל חרב ומוחרב. היאוש כל כך גבר ותנאי החיים כל כך פטליים עד שאין איש מרים עוד יד או רגל לבנות את הריסותיו ולהכון לעבודה או תגרנות. אינם יודעים ממה להתחיל. כשאתה בא לעשות התחלה בכדי שעסקך יתחיל להיות פועל ולחדש את פעולתו הקודמת מזדמנים לך כל כך הרבה קושיים ומכשולים עד שידיך תרפינה ואתה פוטר את עצמך מלא יאוש ואכזבה מכל הענין. כל אחד שואל:

– מאין יבוא עזרי?

להגדיל את הרעה – אין שום יכולת ללכת ברחוב. חבה מיוחדה נודעת מצד הכובשים ליהודים! רק הם תפוסים לעבודה. יש שעני מדוכא, רעב וצמא יוצא בבוקר השכם להביא דלי מים שבכדי לקבלו עליו לעמוד בתור ארבע-חמש שעות; בביתו מחכה לו משפחתו הצפודה מקר ומיסורים – ואבא שב רק לעת ערב, כי נתפס לעבודה לשבע שעות שלמות. ואין זו עבודה סתם, אלא עבודה המפרכת את הגוף, עבודה קורדובית, בבחינת: “עליך המלאכה לגמור”…

לחנם רגילים להלל את זריזותו של הכובש. אצלינו אינו מצטיין לא בסדר ולא בזריזות. עברו עשרת ימי הכבוש הראשונים ומה שקלקל לא תקן: אפילו מים וחשמל אנו חסרים. יהודים “גבירים”, לבושי פרווֹת חמות (כל זמן שהכובש לא פשט אותם) נושאים בכחותיהם “הראשונים” דליי מים. סרה הבושה. חדלה האצילות. הכובש השוָה את כלם. מומחים הם ל“גלייכשאלטונג”.

[הכובשים הריצֶ’זים שהחרימו את דירת]

[וגרשו אותנו מבלי תת לקחת אף שרוך נעל]

[גנבו את העט-נובע שלי ואני מוכרח לרשום את]

[רשימותי בעפרון. אך אלה המה ריצֶ’זים]


12.10.39

הענן הפרוש על שמינו הולך ומחשיך יותר ויותר. הקבוץ היהודי בגרמניה היה הראשון לנסיונות ההשמדה. עתה הדרך סלולה. אחריו בא הקבוץ היהודי באוסטריה; אחריו – בטשכוסלובקיה. עכשיו – אנחנו נתונים לבז ולמשסה.

היום הקיף הכובש רובע יהודי שלם (קרולבסקה – גרניצנה – טברדה – באגנא והרחובות הסמוכים) המלא וגדוש חנויות מלאות כל טוב ומאוכלס יהודים אמידים, וחזר באין יוצא מן הכלל על כל הדירות הפרטיות והחרים כל מה שמצא: מכסף וזהב עד פרווֹת וטבעות קדושין ושעוני זהב; לא השאיר מאום. חוץ, כמובן, מסחורות שמפני שרפת החנויות הועברו לדירות הפרטיות. כלם נשארו ערומים כיום הולדם, הוצגו ככלי ריק. תרמיל אחד גדול לכלם. ודוה הלב לראות בחורבן חמרי ורוחני של קבוץ יהודי מעורה בקרקע מולדתו, עֵר, פועל וחי, שפעילותו המסחרית וזריזותו התעשיתית העשירו את המדינה והודות לסחרו ומערבו פרשה את מטות כנפי מסחרה לקצות תבל.

אבל גם זה לא מספיק.

היום יצאה פקודה חדשה: כל הפקדונות הן בכסף, הן בזהב, הן בשטרות-ערך והן ביתר נירות צבוריים המופקדים בבאנקים – סגורים. המוסד הפיננסי רשאי לתת ליהודי על חשבון פקדונו רק מאתים וחמישים זהוב לשבוע, ואם יש צורך ליהודי בסכומים יותר גדולים לשם מחזור, כמו לקנות סחורה או לשלם משכורת לפועלים או לפקידים – הוא מחוייב להוכיח את זה בתעודות. אסור ליהודי ולכל בני משפחתו היושבים אתו בבית אחד להחזיק בכיסם יותר מאלפים זהוב; הסכום העודף מאלפים מחויב להיות מופקד בבאנק. כל מיני תכשיטים ועדיים הן של כסף, הן של זהב, הן של פלאטינה והן של יתר מתכות יקרות מחוייבים למסור לו – לכובש…

ובאם לאו? – נו, זה ידוע…

אף בדלותנו, בענויינו ובמצב השפל שנמצאנו עד כה לא היינו רגילים לפקודות מחפירות ומביישות כאלה. מתביישים להביט איש בפני רעהו, כאילו היינו טמאים ומצורעים…

גם הפולנים הנכבשים סובלים ומתענים, אבל אין זה אלא ענויים, הנובעים מהמצב הכללי. להפך, להם מראה הכובש פנים מאירים ו“מסייע” להם לבנות את הריסותיהם. אף מבטיח להם יִסוד “מדינה פולנית” וההמון שאינו מתמצה בענינים כאלה אף שמח ש“פולניה תהיה” (Polska będzie). לא כן היהודים. הם משלמים את הוצאות המלחמה. הנאצי מצטדק: אתם רציתם במלחמה – אנא, שאוּ את סבלה ואת הוצאותיה! בבחינת: שלם ישלם המבעיר את הבערה.

נפלנו בפח – ואין מוצא!!!


ובתוך כל האנדרלמוסיא הנוראה מעורב גם גורלי:

גרשתי מדירתי. ביום הראשון לכניסת הכובש החרימו חמשה בתים ברחוב נובוליפקי (20–10). הנובוליפקאים האומללים נתפרסמו בכל העיר הגדולה אף כי היא כולה טבועה בים של צרות. למאותיהם היו עומדים בימים הראשונים בקרן הרחובות נובוליפקי-קרמליצקה ועיניהם נשואות לדירותיהם, שזרים באו בהן, ולהם לא נתנו להוציא אף שרוך נעל. בתלבשתם הביתית יצאו עם נשיהם וטפיהם בקר ובטחב, חולים ודוויים. החלו להשתדל שיתנו רשות, למצער, להוציא את מלבושיהם ובגדיהם החמים. וכאן התעמקה הטרגדיה עוד יותר. לא היתה שום שיטה בנתינת רשיונות כאלה. אחדים קבלו אחרי רב עמל ואחרי עמידה של שעות ארוכות בתור על יד הקומנדטורה. ביחוד נושאים פנים לנשים יפות. ואלה שהצליחו לקבל רשיון להוציא את מטלטליהם ונכנסו לדירותיהם חשכו עיניהם. הכל נשדד ונבוז. מראה החדרים כאחרי פוגרום. לא השאירו אף ארגז אחד שלא שברו את מנעולו ועשו בו מהפכה. גם את דירתי מצאתי במצב של תהו ובהו, כאב הלב לראות מה שוַנדלים עשו במעון נחמד, שכדי ליפותו ולקשטו הושקעו בו כל כך הרבה עמל וטרחה. כל הארגזים – שבורים ושדודים. הכל מעורב יחד, הכל קרוע ושבור. אפילו הזכוכיות שבמסגרת התמונות נשברו, מהפכת אלהים. זו לי הפעם הראשונה בימי חיי שלבי כל כך צבט – עד שבכיתי. מעשי ידי עלובים. כל כך הרבה טעם, כל כך הרבה יופי ירדו לטמיון…

אחרי ימים אחדים קרה לי “נס” וכלם קנאו בי: מפני שחלונות דירתי פונים כלפי רחוב קרמליצקה וגם יש לה מבוא מיוחד מרחוב קרמליצקה 24, וביחוד – מפני שאינה תפוסה ע"י הצבא הרשו לי אחרי רב השתדלויות לשוב אל דירתי.

אבל לדאבוני, לא השתמשתי לע"ע ברשיון זה מפני “לעולם יתרחק אדם משכן רע”. החצר מלאה חיילים עם “הטבור” 56 שלהם. אין זה עונג מיוחד לבוא בקהלם. לא מן הנמנע הוא שיקרה איזה מאורע בלתי טהור. פשוט, לא נעים לי להיות בקרבת הכובש. חוץ מזה נתנו לי רשיון בעל פה ולא בכתב. אני תלוי איפוא בדעתו של כל עומד על המשמר ולכן אני מתמהמה עוד לשוב אל נוי, שאויבים חללוהו.


13.10.39

החשמל תוקן רק בחלקו. שדי נסתחפה ועודני שרוי באפלה. ומפני העוצר שבעיר הרי זה דומה כאלו היינו במאסר בית. רע מזה האפלה הרוחנית. נתוקים הננו מהעולם הדמוקרטי ומכל המתרחש בו. אין לנו שום עתונים. כל העתונים, אפילו הפולנים נסגרו. במקומם החל להופיע בשבוע זה עתון-סמרטוט, יליד רוחו של הכובש, בשפה הפולנית. דרך העתון הזה מסתננות הידיעות מהעולם הרחב, הנתונות, כמובן, במגמה ידועה ובצבע ידוע גרמניה – למעלה מכל תהלה, ולהיפך, אנגליה – אין כמוה לכעור. לעומת זאת משבחים ומהללים את רוסיה הסוביטית. מדינה קומוניסטית זו, קן החלאה העולמית, שלפני חדשים אחדים לא רצה המנהיג אפילו לבוא אתה במשא ומתן. ליצני הדור רוצים למצא סתירה בשיטת המנהיג. בולשביקים ויהודים היינו הך. ובכן, מי שמחבב את הבולשביקים מחבב יהודים, אבל אין מקשין על “מנהיג”. כבשונו של עולמו אינו ידוע לנו. ולא רק זה.

הקרבנות הראשונים של הבולשביזם הרוסי היו היהודים. גם היהדות הרוסית נכחדה מן העולם. אין ברוסיה שום סמני יהדות. ואף על פי כן – כשהגיעה השמועה שהבולשביקים הולכים ומתקרבים לורשה – לא היוּ לשמחתנו קץ וגבול. חלמו על אודות זה; היינו חושבים את עצמנו למאושרים. צעירים לאלפים הלכו רגלי לרוסיה הבולשבית, כלומר, למקומות הכבוש הרוסי. על הבולשביקים הביטו כעל משיחי הגאולה. אפילו גבירים ובעלי-הון שהבולשביזם ידלדלם ויציגם ככלי ריק בכרו את הרוסים על הגרמנים. כאן שוד וכאן שוד. אבל הרוסים שודדים אותי בתור אזרח ואיש, ואלו הנאצים שודדים אותי בתור יהודי חדל-אישים. הממשלה הפולנית לשעבר לא פנקה אותנו אלא שבגלוי לא הבדילו אותנו לרעה, אבל הנאצי הוא בטבעו סַדיסט. שנאתו ליהודים היא פסיכוזה. הוא לוקה ונהנה; ענויי הקרבן המה מרפא לנפשו וביחוד אם הקרבן הוא יהודי.

אין פלא איפוא שהבולשביקים היו בעינינו לגואלי האנושיות. עם התקרבותם לורשה צהלו כל פנים, שמועות בלתי פוסקות עברו מאיש לאיש: המשיח הנה בא! ספרו כעל עובדה ממשית שמלחמה פרצה בין הרוסים ובין הנאַצים. פלוני שבא מן הדרך ראם בסיעדליעץ; אלמוני – במֶז’יריץ. ספרו את השעות והרגעים, והדבר היה נתן להשמע: סטאלין גואל האנושיות לוטש את עיניו לפולניה הנכנעת ולספחה לרוסיה בתור רפובליקה קומוניסטית, ואין לך שעה ראויה לזה משעת קטסטרופה לאומית. אבל לצערם ולאסונם של רבבות צעירים רק חלמא טבא חזו. הבולשביקים אמנם צעדו קדימה ולא השגיחו בקו הדמרקציוני שנקבע לכתחלה ביניהם ובין גרמניה. אבל אחר כך חל איזה שנוי. הרוסים סבו על עקבם; החלו לסגת אחור, לצד מזרח והגרמנים צועדים אחריהם – וגורלנו חתום. 57

נתונים אנחנו בצפרני הנאצי הטורף ודורס – ואין מציל.


14.10.39

ההזנה הוטבה. מהכפרים הסמוכים מובאים בכמות מרובה כל מיני אוכל ומכולת. כי יותר משהעירוני רוצה לקנות הכפרי רוצה למכור. בימי הקרבות היו הדרכים בחזקת סכנה. אין עובר ושב מפחד המות. האויב החרים כל מה שמצא כדי להשביע את רעבונו הוא. מששקטה הארץ יצאו הכפריים מחוריהם ומובילים העירה מפרי אדמתם. ורשה נתמלאה כל טוּב, אלא שהמשא ומתן ואופן המכירה והקניה הם שלא כסדר העולם. החנויות עודן סגורות, כי ריקניות הן, אף יראים לפתחן מפני השוד. גם השוקים נחרבו ונשרפו. ולכן הוצא כל המסחר אל החרוב. כל מה שנעשה עד כה בתוך החנויות פנימה נעשה כעת בחוצות. ולכן מראה החוצות כמראה יריד. הם מלאים עד אפס מקום. אין מקום לעבור; בכל פנה משא ומתן, תגרנות, מקח וממכר, וכל זה תחת כפת השמים. וזה סדר המסחר: תגרני-הרחוב קונים בצנעה מאת בעלי החנויות הסגורות במחירים גבוהים; ואלה שבים ומוכרים תחת כפת השמים לעוברים ושבים במחירים עוד יותר גבוהים. ומעולם לא רבו תגרנים בישראל כמו בימינו אלה. אנשים לרבבות נשארו בלי פרנסה. אין שום אפשרות בתנאים הנוכחים לשוב אל העסקנות הקודמת. קושיים על כל צעד. ולכן עוברים ל“פרנסות” חדשות. ואין לך פרנסה יותר טובה מהמסחר במכולת, בצרכי אוכל. הכל מוכרים. סוחר זעיר שנתדלדל ונשאר מחוסר לחם נעשה לתגר הרחוב. עכשיו – הכל ראוי למכירה. עכשיו – נמצאים קופצים על כל דבר. סחורות שנבאשו ושנסרחו, שעד כה לא היו ראויות לא לאכילה ולא לשמוש מוצאים כהיום החוצה ותיכף מתהוים טורים ארוכים בכדי לחטוף את ה“מציאה”…

חדל כל מסחר מלבד המסחר במכולת. וכשם שהכל מוכרים כך הכל קונים. גברים שעד כה לא ידעו בין ימינם לשמאלם בעניני האכילה והיו מוצאים תמיד את שולחנם מוכן לפניהם בכל טוּב מבלי אשר נקפו אצבע בהכנתם – קמים בבוקר השכם להביא מים, לבקש לחם, לחפש תפוחי אדמה, או לגלות איטליז פתוח שימכור לו קילו בשר כשר במחיר עשרה זהובים. כל גברא רבא נושא על כתפו שק מלא תפוחי אדמה, ובידו תרנגולת חיה או ברבור, 58 ופניו צהובים שזכה להבטיח את עצמו באוכל. אין מתענינים בשום דבר מלבד בעניני אכילה. והכובש השאיר את כל המקצוע הזה הפקר. אף לא ניסה להכניס איזה סדר שהוא בנוגע להפקעת השער. מותר לקחת כמה שרוצים. ואפשר מאד, שהמסחר החפשי הוא הסידור היותר טוב. המחירים פעם עולים ופעם יורדים – הכל מעצמם, בלי העקה משום צד.

כלל גדול בידך: ורשה היא ורשה. תמיד תמצא בה כל מיני מטעמים ומעדנים, ובלבד שיהיה לך המטבע…


15.10.39

עתידנו פרוש לפנינו כשמלה: אם הכובש ישתקע פה עולמית – אבדנו אבדנו. מהיום הראשון לבואו התחילו חומרות וגזרות בנוגע לעם חרמו. מה שאין הגבהים עושים ע“פ פקודה עושים הקטנים על דעת עצמם. ובכלל, מנהגו של הכובש אינו מובן לנו. יצא לו שם בעולם כאוהב סדר. ואצלינו, אחרי חמשה עשר יום עודנו שורר תהו ובהו. אין עוד חשמל, טרם, דואַר, רכבת, ושום מקצוע בחיים אינו מסודר. אין בדעתו כלל וכלל לבנות את משואות העיר ההרוסה והחרבה. ואפילו מה שהוא עושה לעצמו, לטובתו אין בזה סמנים של איזו שיטה שהיא. אין זה אפילו החרמה, אלא גזלה פשוטה. זה ימים אחדים שהכובש מקיף בשעות הבוקר (7–10), כשבני אדם עודם ישנים וטרם יצאה רגל אל השוק, רובע יהודי אחר ואיזו ועדה מבקרת עושה חיפושים מדירה לדירה, ולוקחת מכל הבא לידה. כמובן, נלקחים חפצים בעלי ערך: תכשיטים, פרוות, אבנים יקרות אף בגדים שונים, וסחורות ומזומנים – על אחת כמה וכמה. יש ש”הועדה" גוזלת את הכל ויש שהיא משאירה איזה זהובים. – גם כאן חוסר שיטה. הכל לפי המחרים ולפי הנחרם. יש שמציגים אפילו עני ככלי ריק; ויש שהיא פוסחת על משכנות דלים. אבל הפחד על כל פנים. אין איש בטוח בכספו; אין איש בטוח ברכושו; והעקר – אין איש בטוח בעתידו.


ולפיכך – מרב יאוש ואכזבה – החלה מנוסה אל הסוביטים, אל בריסק, ביאליסטוק, ברנוביץ, ווילנא (אתמול נודע לנו שהיא נספחה לליטא). לעת עתה אין עוד גבול סגור, מפני שאינו קבוע עוד. הימים ימי “בין הזמנים”, ימי קביעת הגבול, בשעה שהכל עודנו במצב עובר ושב, ולכן מרבים לברוח. טוב פת חרבה ועמה חופש ממעדני מלך ועמהם ביושים, חרפות ובזיונות. ובפרט, שכאן אף פת חרבה לא תהיה. הנאצי והפולני יכרתו ברית בכדי להכחיד את קיומנו מן הארץ.


ובדירת “הדזשוינט” אנדרלמוסיא. נצרכים לרבבות. כל החדרים מלאים “לקוחות”. הרעש והשאון אינו פוסק כל שעות העבודה. על יד הדלת שומר שאינו נותן לבוא פנימה, השומר עומד על דעתו, אבל לא על מקומו… הנכנסים אינם נשמעים לו ונדחקים בכח. עסקנים מכל המינים נטפלו לו לה“דזשוינט” וכל אחד רוצה להנוֹת וליהנות. ונפלא הדבר: כל “היריד” הזה פועל שלא בדעת הכובש. אינו מתענין בכל הענין. בכלל, אין שום משא ומתן בין הכובש ובין ביאת-כח היהודים. כי ביאת כח כבר איננה. “מנהיגינו” עזבונו בשעת סכנה. כעכברים התפזרו לכל צד. ולכן נשארנו הפקר; “לא עם ולא עדה כי אם – עדר”…


16.10.39

כל החיים מוזנחים. החיים הולכים “כסדרם” מעצמם. אין קביעת מחירים, אין תחבורת, אין מים ואין חשמל בכל חלקי העיר. הכל הולך בעצלתים, וזה נתן יסוד לשמועות פורחות, שהכובש לא ישאר כאן. אבל דבר אחד אין הכובש מזניח והופך בוֹ בלי הרף, כאלו לכתחלה בא רק לשם זה. איזו פסיכוזה של איבה ושנאה אל “היוּדע” תקפה אותו ואם הוא עושה איזה דבר בשיטה ובמחשבה תחלה הרי זה רק במקצוע היהודי. הנה “מרגליות” אחדות במשך יום אחד:

א. בשם הקומיסר העירוני מטעם המצביאות הגרמנית מודיע ראש העיר סטאז’ינסקי בהנאה מיוחדת, שהקומנדאנטים החצריים מחויבים להמציא רשימה של אוכלסי החצר העניים הזקוקים לתמיכה ועל יסוד זה יקבל כל אחד לגיטימציה, 59 שיזכּה אותו לקבל בחנם לחם, תבשיל בגדים ולבנים חמים, שהעיר תספיק להם על חשבונה – חוץ מהיהודים.

ב. בשיחה קצרה שארכה שני רגעים, ושהיתה לה צורה של פקודה בהוספת איוּם “שבאם לאו יהיו אחראים בחייהם”, נצטותה ה“קהלה” להמציא רשימה של אוכלוסי ורשה היהודים בגיל משש עשרה עד ששים – לשם מה? אין איש יודע. אבל זה ודאי שאין זה לטובת היהודים. אבל לבנו יגיד לנו, שבדרישה זו צפונה איזו קטסטרופה ליהדות הפולנית.

ג. רוקח יהודי אחד מגרזיבוב ורוזנשטאט שמו פנה אל הכובש בבקשה לתת לו “שפיריטוס”, שבלעדו שום בית מרקחת אינו יכול להתקיים. שאלו אותו: אם יהודי הוא? כשאמר: כן! הודיעו לו שלא יקבל עד שיפטור את הפרסונל היהודי, וגם המנהל האחראי, שעד כה היה רוזנשטאט בעצמו, מחוייב להיות ארי. מעתה אסור יהיה לבעל בית המרקחת היהודי לצעוד על סף בית מרקחתו. את הבילאנסים החדשיים של העסק ימציא לו הביתה המנהל הארי…

ד. שלא כמנהג העולם הוזלה סחורה – מפני שכל אחד מפחד מפני החרמה. אף בחנם אינם רוצים לקבל. יהודים מתחננים אצל מכריהם הנוצרים שיקחו מהם לפקדון סכומים ידועים, כדי שלא יהיו מחוייבים להפקיד את העודף מאלפים זוז בבאנק ולהמצא תחת פיקוחו של הכובש, אבל “הידידים” הנוצרים משיבים את פניהם ריקם, כי אגודתם אסרה על חבריה לתת ליהודי תמיכה באיזו צורה שהיא. הנה כי כן – סופנו לאבדון…

ה. היום נאסר משה אינדלמאן, 60 אחד מעורכי ה“היינט”. לאשתו אמרו, שאם הבעל לא יחזור אפשר יהיה להוָדע על דבר גורלו ברחוב השלישי למאיי. מ. א. הוא חברי וידידי. לבי חרד לגורלו. היצא בשלום מלוע הארי?

ו. רווחת השמועה שז. ז’בוטינסקי יסד ליגיון יהודי בן מאתים אלף איש; שאנגליה הכריזה על ממלכה עברית בא"י ועל ממלכה ערבית בסוריה. שח. וייצמאן עלה לנשיאות ממלכתית. וכן הלאה.

אין אני מאמין בכל השמועות האלה. אני רושם אותן רק לזכרון. האם נשתנו סדרי בראשית?

מצוקתנו כל כך גדולה עד שאין לבנו פנוי לסנסציות כאלה.


18.10.39

חיינו הולכים ומתערפלים מיום ליום. חוקים גזעיים עוד טרם הונהגו בצורה חוקית. אבל למעשה אין לנו תקומה. הכובש אומר בפה מלא, שלא ישאיר שום אפשרות של קיום ליהודים. יש לשער שהיום נעשתה ההתחלה. עד כה היתה תגרנות חפשית ברחוב. החנויות עודן סגורות; ומפני זה הוצא כל המסחר החוצה. המדרכות מלאות אלפי איש עד אפס מקום. יריד מלא. תגרנות פרוטות זו, שבאי כחה הם ילדים וילדות, צעירים וצעירות, שהדלות הכריחה אותם לעסקנות זאת, עתידה שתאָסר. גם היא תוּצא מידי היהודים. כל מקום צבורי רווי איבה ושנאה ליהודים. מקרים בודדים של הכאות ושל התעללות ביהודים רבו מספור. עדי ראיה מספרים מעשיות שלשמען תסמרנה שערות הראש. ואין בהן שום גוזמא. החמס אינו פוסק. ולאו דוקא אצל עשירים ואמידים. באים גם אל משכנות דלים ומשאירים אותם ערומים כיום הוָלדם. אינם יודעים רחם. פחד על כל פנים. יושבים בית מלאים חיל ורעדה, “פן יבואו”…

והעקר – אינם נעשים שום צעדים של התקדמות לחידוש החיים. בכל מקצוע – מות ושתיקה. אין איש מרים יד או רגל, מלבד הטרחה להביא מים ולקנות תפוחי אדמה. חיים חיי שעה. חיי רגע. אין שום פרספקטיבים אפילו לעתיד הקרוב.

גם גורל בתי הספר לילדי ישראל אינו ידוע עוד. בכלל, אין הכובש בא בשום משא ומתן עם ביאת-כח יהודית. כגרגרי חול דמינו. בנוגע לחיינו אנו אין שום התיעצות מוקדמת. גוזרים על דעת עצמם – ואין לשנות. גם נמוקים אינם דרושים. הנמוק היחידי הוא – להשמיד, להרוג ולאַבּד. על סיסמא זו מכריזים ביד רמה, בחוצפה, בגודל לבב כבני אדם הנלחמים לאיזה אידיאל נשגב ורם. מכריזים בקולי קולות שהיהודים הוצאו מכלל מקבלי צדקה ומתמיכת התמחוי.

כל הרוצה לעמוד על הטרגדיה העמוקה של היהדות הפולנית יבוא אל מעון ה“דז’וינט” (לשנה 13) ויראה את נאד הדמעות. אבל גם “לדז’וינט” אין ביאת כח חוקית והכובש אינו יודע על דבר קיומו. באשרנו, שכסף ה“דז’וינט” נמצא ברשות הקונסוליה האמריקאית, שלכובש אין דריסת רגל אליה. אלמלי כן היה מחרים עד הפרוטה האחרונה. אבל תמיכת “הדז’וינט” היא כטפּה מן הים. גם יש בו נשיאת פנים למפלגה ידועה.

אל אלוהים! הכלה אתה עושה ליהדות הפולנית?

“עמך” אינו מבין: מדוע העולם (!) שותק?!


19.10.39

החיים כאלו מתחילים לשוב אל מהלכם הנורמלי, אבל רק במקצוע אחד – באכילה ושתיה. ההזנה הוטבה. מרבים להביא מהכפרים הסמוכים כל טוּב. אלא שעגלות הכפריים אינן מתכנסות בשוקים הקבועים לכך, מפני שנחרבו ונשרפו, ובמקום זה הן מתעכבות באמצע הרחוב ותיכף מקיפים אותן מכל צד ורבים הקופצים על סחורתן. ואין הבדל איזו סחורה נמצאת למכירה. הכל קונים; והכל מוכרים. מפני המנהגים החדשים במשא ומתן נשתנו פני רחובות ורשה וקשה להכירן. עוד חוצות ורשה מלאים נושאי מים, העומדים בתור שעות ארוכות עד שהם זוכים לקבל את מימי הישועה. על כל צעד נושאי מים, אף כי יש רחובות שהמים כבר זורמים אל הבתים דרך הצנורות. התקונים מתקדמים לאט, לאט. והוא הדין בנוגע לחשמל. בקצת רחובות יש, ובקצתם אין. כלם שקועים רק בעניני הזנה. בעלי בתים חשובים מתעסקים בצרכי הבית ושבים אל בתיהם עמוסי צרכי אוכל: בכיס אחד – ככר לחם; בכיס שני – בצל. ביד אחת – תרנגל או ברבור ובשניה – כרוב או תפוחי אדמה. נגוזה האדנות; חלפה האצילות. סרה הבושה מפני ענינים קטנים מפני שאין גדולים. רבו הולכי בטל ומפיצי שמועות שוא ושקר. אין לנו בעולמנו אלא פוליטיקה וצרכי הקיבה…


פסקה העתונות – בין הכללית ובין היהודית, ועמה אלפי משפחות באו עד ככר לחם. אין גם אולפנות, בין העממית ובין התיכונית; בין הפולנית ובין היהודית. הרבה בתי ספר נשרפו. ובי"ס שנשרף לא יקום לתחיה מפני חוסר דירות, ואף אלה בתי הספר שנשארו, כאודים מוצלים מאש, עומדים בחורבנם וקשה לפתוח אותם. ראשית – אין לך בנין בורשה שלא נשברו זכוכיותיו, ביחוד מצד הרחוב. וזכוכית אין. ואם יש – מפקיעים את השער עד שכל חלון כפול הזקוק לזכוכיות עולה לסך מאתים זהוב. ישנם בנינים של בתי ספר שההוצאה על זכוכיות תעלה לכמה אלפים.

שנית – אין פחם. טון פחם – מחירו מאתים זהוב ואי-אפשר להשיגו. שלישית – בכל בי“ס נמצאים פליטים, נשרפים, מחוסרי גג או בתי חולים צבאיים. רביעית – נתמעטו לקוחותיו של כל בי”ס עד החצי. ההורים, שברובם הם צעירים, שהיו מחוייבים לעבוד בצבא, – יש מהם שנהרגו; מהם – נעשו “נשרפים”; מהם – מחוסרי גג, ומהם – נתדלדלו ונתרוששו. חמישית – עוד טרם אנו יודעים כיצד יתיחס הכובש בכלל אל בתי הספר לילדי ישראל.

ובכן, אנחנו תלויים ועומדים, מלאים ספקות ויאוש ועתידנו מכוסה ערפל. כל המורים ניזונים מן התמחוי של “הדז’וינט”. אלמלי תמחוי זה היו גועים ממש מרעב. והוא הדין הסופרים והעתונאים, שדירתם הנהדרה ברחוב גרניצ’נה 11 נשרפה, לאחר שהשקיעו בה לפני שנה למעלה מארבעת אלפים בכדי לקשטה וליפותה. בהמוניהם הם צובאים על משרד “הדז’וינט” ועיניהם כלות ומיחלות לאיזו תמיכה, שלקבל אותה קשה כקריעת ים סוף.

כדאי לרשום איזה פרטים ממעשה הכובש. אין אלה בדותות וגוזמאות, אלא מעשים שהיו, שאמתותם אינה מוטלת בספק.

א. נגד דירתי נמצאת דירתה של חברת “חיות” (לפני זה לינת הצדק ב') החברה סגורה. במטבח של הדירה דר בן אדם אחד ושמו שוארץ. משלח ידו – משגיח בחברת “לינת הצדק” שברחוב פביה 24. עני מדוכא. כאשר באו לגרש אותי מדירתי נכנסו גם אל שוארץ, אל מעון דלים זה, דירה – מטבח, בת חלון אחד, ומצאו שמה את שוארץ הצעיר, נער בן חמש עשרה, חיור, שחותם הדלות על פניו. בטרם שצווּ עליו לעזוב את הדירה עשו אצלו חיפוש ומצאו אצלו סך זהוב אחד ושמונים פרוטות. את הסך הזה לקחו הכובשים לעצמם ואת הנער גרשו מבלי תת לו להוציא אף שרוך נעל מהדירה העניה.


20.10.39

עברתי את ורשה לארכה ולרחבה. טיילתי ברחובות המרכזיים וגם בסמטאות הצדדיים – ובכל מקום שקט ומנוחה. במה דברים אמורים ברחובות שאוכלסיהם נוצרים. אין אשכנזי אף לרפואה. התושבים מרגישים את עצמם שלוים ושקטים, בטוחים בחייהם ובהונם. אמנם עצבות על כל פנים. קטסטרופה לאומית ומצוקה כלכלית. אבל אין צרות ספציפיות.

לא כן ברובע היהודים.

מלבד המצוקה הכללית סובלים מצרות מיוחדות, הלא הן – צרות יהודיות. עדי ראיה מספרים שאפילו קצינים ופקידים גבוהים בצבא אינם מתביישים לרדוף אחר יהודי זקן ובידו מספרים בכדי לקצץ את זקנו. אין זו “עבודה” מקורית. חיילי האללר 61 הקדימו להראות נפלאות כאלה תיכף לתחית פולניה. כאמור, מתעסקים בזה “קצינים נהדרים”, וזה מוכיח את גבהם התרבותי. זוהי דוגמה מאלפת בשביל חיילים פשוטים, שישנם מהם שודדים וחמסנים גם בימי השלום שסורם רע. כשמתחילים לרדוף אחר יהודי בעל זקן תקום מהומה ברחוב וכל העוברים והשבים ועושי משא ומתן בורחים גם הם. זה מפיל פחד על כל היהודים היראים לצאת החוצה. ולא לחנם מפחדים. ראשית – נתפסים לעבודה; שנית – נתפסים לגזיזת הזקן; ושלישית – בכלל מפחדים מפני עשו ועמלק…

בשים לב לכל זה – אין חיינו חיים. איננו בטוחים בחוץ אף לא בשבתנו בית. בבית מפחדים: “פן יבואו”… ובחוץ – פן יתפסו לעבודה. כל אחד יוצא החוצה לבוש בבגד קרוע וישן. ומכיר אני יהודי פקח אחד שאינו נותן לפנות את הבית ולנקותו כדי שיהיה לו מראה של משכנות דלים – ובזה יטעה את הכובשים.

הקהלה העברית, שגם היא נתיתמה, כי כספה נשדד ונשיאה הממונה (קומיסאר) ברח, נסתה לסדר את ענין התפיס לעבודה. טשרניקוב 62 הציע לפני הכובש בשם הקהלה, שהיא מתחייבת להמציא לעבודה על פי סדר ידוע מספר ידוע של עובדים ובלבד שיחדלו לתפוס לעבודה ברחובות מכל הבא ליד. כמעט שלא הטו אוזן להצעה זו. העירו דרך אגב, שאין זו הצעה מפורטת. סוף סוף הסכימו שהקהלה תמציא בכל יום חמש מאות איש לעבודה והתפיסה ברחוב תחדל. מחר יהיה היום הראשון לסדר חדש זה. הקהלה תשלם לכל עובד מקופתה ארבעה זהובים ליום. הבה ונראה אם ימצאו קופצים לעבודה, אם הקהלה תוכל לעמוד בהתחייבותה ואם הכובש ישבע רצון מהסדר החדש!!

אם, חלילה, החוזה עם הכובש לא יצלח, תגדל אחר כך הרעה מאשר עד כה.

אין לקנא בנו. נתיתמנו. ממעמקים קראתיך…


21.10.39

לפני איזה זמן ציינתי, שעתידנו מעורפל – וטעיתי. עתידנו הולך ומתבהר. היום התחיל הנישול החוקי. היום נתפרסמה פקודה המנשלת את היהודים משני ענפי כלכלה, שפרנסו למעלה מחמישים אחוז של האוכלסיה היהודית. הדם נקפא באברים ובכעס אין אונים אתה נכון לטרוף את נפשך בכפך. אין זה איזה קיפוח כלכלי המעיק קצת אבל אינו מסַכן את קיומנו. זהו קיצוץ אכזרי שאין דוגמתו בתולדות הרדיפות של עם ישראל. הפקודה האכזרית היא קצרה והחלטית המכילה רק שבעה סעיפים, אבל דיה כדי לערער את כל בניננו האֶקונומי. הגזרה אומרת: אסור באיסור חמור ליהודים לסחור עם סחורות טקסטיל (כל מיני מנופקטורה) ועם עורות מעוּבדים וכל מיני תעשיות היוצאות מחומר זה.

באכזריות נוראה הונף הגרזן על העורקים היותר חיים של הכלכלה היהודית. כל העובר על הפקודה יענש בעונשין חמורים אף עונש מות בכלל. ועתונם של הכובש מזהיר מעצמו שאל יחשבו היהודים לזלזל בפקודה זו. עונש מות לעבריינים יבטיח את התגשמותה המלאה.

כרעם הממה אותנו גזרה זו באכזריותה ובאי אנושיותה. ולא עוד, אלא שליהודי אסור למכור את הסחורות האלה. אין הסנדלר היהודי רשאי לתפור נעלים חדשות, כי לסוחר הארי, שבידו תמצא הסחורה, אסור יהיה למכור לסנדלר היהודי סחורה בכמות כזו שתספיק לתפור ממנה נעלים חדשות. הכמות העומדת למכירה לסנדלר היהודי מגיעה רק זוג סוּלַיִם ולא יותר. ובכדי לסַפק את הצורך האינדיבידואלי של כל יחיד מישראל מותרת תהיה המכירה ליהודי רק בתור יוצאת מן הכלל. ובענין זה עוד תבאנה תקנות מפורטות. ההגיון אומר איפוא, כי יחיד מישראל שיהיה לו צורך בבגד חדש, או בזוג נעלים חדשות זקוק יהיה לרשיון מוקדם. אמרו מה שתאמרו: אין זו גזרה של אנשים נורמלים, אלא של פסיכופטים. וזוהי כל נחמתנו.

עכשיו אנחנו יודעים את סופנו: תרמיל לבקש נדבות!

כל הסוחרים היהודים מחוייבים במשך שבוע אחד מיום התפרסם הפקודה להמציא רשימה מפורטת של הסחורות הנמצאות במחסניהם. מובן מאליו שהכובש יחרים אותן. אחר כך אפשר יהיה להגיד צידוק הדין על המסחר היהודי בפולניה. ביחד עם סוחרי עורות ומנופקטורה תקופחנה פרנסותיהם של אלפי יהודים שניזונו מהם בעקיפין. אבל בגזרה זו יש פרט אחד קטן המעורר מחשבות שונות: היא חלה רק על חף וויסלה השמאלי ומוציאה מן הכלל את החף הימני. קשה להבין: מדוע ולמה נבדל החף השמאלי מהחוף הימני. יודעי פוליטיקה רוצים להוכיח מפרט זה, שהחף הימני יהא שיך לרוסים.

ובכן – ורשה לגרמנים; ופרגה 63– לרוסים. אך זו היא קומדיה של החיים!!


22.10.39

הנאציזם אינו זקוק לרוח, שהנה המצאה יהודית; הוא זקוק לכח, לגבורה, לאכזריות ולאלמות. האידיאולוגיה הנאצית אומרת, שהכח הוא צדק, שהכח הוא יושר, שהכח הוא אמת, שהכח הוא השליט היחידי בעולם. ולכן מתיחסים בשנאה אל הרוח, המרפה את הידים, המרככת את אומץ הלב, המפנקת את הגוף ומחלישה את רצונו.

ולפיכך – בכל מקום שהנצים באים יש רק גזלה ושוד. פקודות וגזרות ואין שום מקום לשלטון הרוח.

בורשה – שקט של בית הקברות. חדלה כל תנועה צבורית, כל חיים תרבותיים ואמנותיים. ראשית – פסקה העתונות. נתוקים הננו מן העולם הרחב ואיננו יודעים מכל המתרחש בו. המקור היחידי ל“ידיעות” הוא הסמרטוט בעל שני עמודים בשם “נאווי קוריער ווארשאווסקי”, 64 בטאונו של הכובש, שבתור עתון הוא למטה מכל בקורת. לא מגמתו כאן העקר, אלא החומר העתונאי, שהנהו עד לעניות הרוח. אין בין חוגי הכובש איש הראוי לעמוד בראש עתון יומי הראוי לשם זה. לא נמצאו לו עוזרים שיוכלו לגַון את העתון לו יהא אפילו ברוח הנאציזם.

אין פלא איפוא שאין עליו קופצים ומיום ליום הוא הולך ומצטמק ומארבעה עמודים הלך ופחת ועמד על שני עמודים, שברובם הם תפוסים בגזרות על היהודים.

משבע עוצר. מובן איפוא שאין שום תיאתר ואין שום קינוֹ ואין שום בית קפה. המפלגות פורקו. לשום אגודה, בין תרבותית ובין פילנטרופית, אין שום זכות קיום. גם מכשירי הרדיו לוקחו מאתנו. ערבי חורף ארוכים אנחנו יושבים שוממים, עצובים ואבלים על הריסותינו וחורבותינו ואין קצה לדמעותינו. כל אחד נהרס ממעמדו; בכל משפחה אסון; בכל בית חורבן. הנישול “החוקי” שהתחיל החשיך את עולמנו. ואף זה נעשה נושא לבדיחות יהודיות. אבל זוהי בדיחת הצלוב. אני חושש לפסיכוזה של יאוש ההולכת וחודרת את כל חיינו. חדלנו להגיב. אף אם יאסרו עלינו את הנשימה נשלים גם עם זה. אף זאת יהיה נושא לבדיחה חדשה.


מלודז קבלנו ידיעות ע"ד מצב האולפנות. המורים היהודים העובדים בבתי הספר הכלליים העירוניים, שהכובש הושיב בהם ממונה (קומיסאר) משלו, חדלו לקבל משכורת מקופת העיר; במקומה תבוא הקהלה. כל טובת הנאה מטעם הקופה העירונית, המתמלאת ברובה ממסי היהודים, אסורה ליהודי. 65


25.10.39

אין די מלים לתאר את האנדרלמוסיא שבמוחותינו. סמנים שונים מוכיחים שאיזו קטסטרופה נוראה, שלא היתה כמותה עד כה בתולדות ישראל, תנחת על היהדות הפולנית. לשמועות פורחות אין קץ. כל אחד רואה מהרהורי לבוֹ ושמועות מקפיאות את הדם בגופנו הולכות ורווחות. שולטת בינינו פסיכוזה של יאוש, של אימה ורעדה מפני הכובש, שאינו מכחד תחת לשונו את מגמתו המרכזית – להביא כליה על השבט היהודי בפולניה.

יש להודות שיש רגלים לכל השמועות האלה מפני שהמנהיג בנאומו מיום 6/10 לפני הרייכסטג מנה בין סעיפי מטרות המלחמה גם עקירת קבוצים לאומיים שונים ממקום למקום בשטחים הנמצאים תחת שלטונו. בכל הענין הזה יש מגמה מרכזית לגַרמֵן את השטחים הנכבשים ולהושיב בהם אוכלסים גרמנים בכדי שישתרשו בהם ויהפכו את השטחים הנושבים לחבלים גרמניים שיסופחו אל ה“רייך” בתור חטיבה גרמנית-לאומית אחת. נדידת קבוצים, כלומר: עקירת קבוצים ממקום מכורתם והושבתם בארץ זרה היא קטסטרופה אֶקונומית לקבוצים עצמם. אבל במקום שיש פוליטיקה אין משגיחין באֶקונומיה. וכאן יפלו לקרבן היהודים. הטירולים, הלֶטים האסתונים הנמצאים תחת פיקוחה של ממשלה המטפלת בהם בידידות ומסדרת באהבה נאמנה את חייהם החדשים. הממשלה היא להם פּטרון הדואג להם וממלא את כל חסרונם. אבל אותנו היהודים הממשלה אויבת וצוררת, וכוָנתה להכחיד את קיומנו מן הארץ.

אתמול שמענו ברדיו הלונדוני ששרידי יהודי ווינא קבלו פקודה להיות מוכנים לעזוב את עיר מולדתם ולנדוד לחבל לובלין שבפולניה. 66 זאת אומרת: הכינו את עצמכם לכליה גמורה. גם יהודי בוהמיה ומהרין מנת חלקם נדידה, ואומרים שגם יהודי גרמניה יגלו לחבל לובלין. כונת הכובש לרכז את כל היהודים הנמצאים תחת שלטונו “ברזרבוּאט” אחד, תחום מושב, ושם ימותו מיתת רעב וחניקה. ולכן נפל פחד גדול על יהודי ורשה, ובפרט אחרי הגזרות האחרונות, האוסרות את המסחר במנופקטורה ובעורות, שאיש לא פלל להן. החצים הראשונים פגעו בסנדלרים היהודים העניים. מעולם לא ראו בחלום שלסנדלר יהודי אסור יהיה לתפור נעלים חדשות. הרבה בתי מלאכה לתעשית נעלים שהעבידו אלפי פועלים יהודים הולכים ונסגרים. הנימוק הפורמלי היתה הפקעת השער ע"י הסוחרים היהודים; אבל אין זה אלא לתמימים. הנימוק האמתי הוא מפני שמנופקטורה ועורות הן ברנז’ות יהודיות, העורק החי של המסחר היהודי המפרנס אלפי משפחות. אין פלא איפוא שיראים מפני קול עלה נדף; אין פלא שכל שמועה משונה מוצאת לה אזנים קשובות.

ועוד סמן מפחיד מבשר רעה:

היום הודיעו כרוזים לאוכלסי ורשה היהודים, שביום השבת הבאה (29/10) יתקיים מִפקד של התושבים היהודים. הקהלה בראשותו של האינז’ינר טשרניאקוב מחוייבת להוציא אל הפועל את המפקד הזה. לבותינו מבשרים לנו רעה: במפקד זה גלומה איזו קטסטרופה ליהודי ורשה. אלמלי כן – אין בו צורך.

עננים פרושים על שמינו. אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברוֹ. נעשינו הפקר. שארית ישראל נתונה בצרה גדולה ללא מפלט והצלה.


שלשום החריב הכובש את בית המקדש של מעלה ליהודי פולניה, כוַנדלים אמתים נכנסו לספריה הטלומַצקית, 67 שאוצרות רוחניים יקרי המציאות נגנזו בתוכה, והוציאו את כל ספריה וכתבי-ידיה היקרים והטעינו אותם על אוטובוסי-משא והובילו אותם למקום בלתי ידוע. זוהי שרפת נשמה של היהדות הפולנית. נשם בית-מקלטנו הרוחני שמצאנו בו מחסה כשתקפו עלינו צרות; עתה יבש המעין שהרווה את צמאוננו לתורה ודעת. ידי סוקולוב ושאר בני עליה יִסדוה, השקיעו בה כחות רוחניים כבירים, ובזמן האחרון אף בנו לה בנין נהדר, שהאוצרות היקרים מצאו בו “מנוחה נכונה” אבל לא עולמית.

דרך אחת לכל צוררינו: תקיעת סיף בלב האומה…


26.10.39

במגלת יסורים שלנו אין לחַסר אף פרט קטן. אף כי נתונים הננו כיום הזה במצוקה נוראה וחָשך לנו השמש בצהרים, לא אבדה תקותנו, שתקופת-האור בוא תבוא. קיומנו בתור עם לא יכחד. יחידים יאבדו; הקבוץ היהודי חיה יחיה. ולפיכך – כל רשימה יקרה מפז, בתנאי שתהא רשומה כהויתה, מבוססה על עובדות שאין בהן גוזמאות והפלגות.

עדת פולטוסק גלתה. סח לי אחד מן הגולים, עסקן צבורי, פנקסן בקופת גמ"ח מטעם הדז’ונט ושמו מאיר שיינברג את כל פרטי המאורע שאני רושם אותם כאן, ולבי בטוח שהם דברים כהוייתם וההיסטוריון לעתיד ימצא לפניו חומר היסטורי, שאפשר לסמוך עליו ולא איזו בדותא פרי הדמיון.


הכובש נכנס לפולטוסק ביום 18/9 1939, ותיכף להכנסו קבל הרב פקודה מאת קצין הפלוגה לעשות שתי רשימות, אחת – רשימה אישית, ואחת – רשימת-הון של האוכלסיה היהודית, וזמן נתנו לו עד 25/9.

ביום 26/9 באתי אל הרב לקבל ממנו את הרשימות בכדי למסור אותן לכובש. ולרב תלמיד-חניך, לבוש במלבושי החסידים, בעל זקן, שליוה אותי. כשבאנו צוה הכובש על בן-לויתי לעלות על השולחן ולצאת במחול שתי שעות שלמות. אני, האירופאי, הרהבתי להעיר לקצין שמן הראוי לשחרר אותו ולתת לו מנוחה; אבל הקצין השיב: אין בכך כלום! ירקוד עוד שעה. הרשימה הכילה 960 משפחה. הרובריקים של רשימת-ההון: כמה מזומנים? כמה נחלות? כמה חפצים בעלי ערך? של הרשימה האישית: השם? המשפחה? הגיל? שם האשה? מספר הילדים? בעשר בבוקר נמסרו הרשימות לקצין, וכעבור שתי שעות, בשתים עשרה בצהרים יצאה פקודת הגירוש. הלכו מבית לבית, גם חטפו את העוברים והשבים בשוק, לא הבדילו בין זקן לנער, בין בריא לחולה, בין איש לאשה, תפסו כל נפש חיה, כפי שמצאו אותה באותה שעה, בתלבשתם הארעית. ואספו את כלם בגן שעל יד הסטַרוסטה 68 וצווּ על כל העדה לעזוב תיכף ומיד את העירה ולעבור את הנארעוו. מי שהספיק לקחת אתו איזו מזוָדה או איזה צרור לא הפריעו אותו לקחת אתו; ומי שלא הספיק – לא הרשו לו לאסוף את חפציו ולצרור אותם בחבילה. כאמור, לא היו יוצאים מן הכלל, אפילו זקנים על משענתם וחולים קרובים לגסיסה הגלו. הוציאו מן הכלל רק יולדת אחת שהמליטה באותו יום. אותה השאירו ליום אחד ולמחרתו השכיבו אותה בעגלה וגרשו גם אותה.

כל זה נעשה בשתים עשרה בצהרים, ביום 26/9 39.

הגולים עברו את נהר נארעוו והתחנה הראשונה שלהם היתה הכפר פאפלאווי שבעבר הנהר השני. אבל מנוחתנו לא ארכה. ביום השבת, 30/9 גרשו אותנו גם מן הכפר פאפלאווי. בדרך אחדים מתו. המהומה והמבוכה אין לתאר. הרב יצא עם הגולים לפאפלאווי. באותו לילה נאספו גרי הכפר הפולנים, התנפלו על הרב, הכו אותו מכות נמרצות ושדדו ממנו את פרוטותיו האחרונות. אצל יתר הגולים שדדו את כספם בשעת יציאתם מן העיר, כי עשו אצל כלם חיפוש והריקו את כיסיהם. עד כאן ספר מאיר שיינברג, אחד הגולים על נהר נארעוו.


27.10.39

אנחנו מוסיפים לחיות בעולם התהו. אי-סדר וערבוביה בכל מקום. גם אצל הכובש אין שום סדר נכר. כל מה שהוא עושה – חותם של פזיזות וארעיות מונח עליו. שיטה יש רק במקצוע אחד – בשוד ובזה אצל היהודים. אם אבוא לספר לא אספיק. מצד אחד – החרמות חוקיות. במקרה החרמה “חוקית” מריקים את היהודי עד סופו; זה נעשה מגבוה. ומצד שני – גזלות “בלתי חוקיות”, הנעשות על חשבון הגזלנים. בין כה וכה – אוי ואבוי לנו.

הכרוזים והפקודות של הכובש אינם ברורים, כתובים בשפה סתומה ומניחים מקום להרבה ספקות. הנה יצאה פקודה פסיכופטית שליהודים אסור לסחור במנופקטורה ובעורות. קמה מהומה נוראה. הרבה מקומות סתומים ובלתי מובנים בפקודה. במפורש נאמר בה שאינה חלה על חוף וויסלה הימני. מהרו איפוא היהודים להעביר את סחורתם לפרגה. אחר כך נתברר שאין הפקודה חלה אף על העיר וורשה שעל חוף וויסלה השמאלי – והיתה הרוָחה. רוָחה אמנם לשעה, אבל הצלה פורתא יש בה. וכן הלאה. אבל מה שברור ובלתי מוטל בספק הוא הכוון הכללי שמגמתו לעקור את הכל.

כל יום מביא איזו חדשה, שאיזו קטסטרופה גלומה בה ליהודים. במקום “מדינה פולנית” תחת אפוטרופסותה של גרמניה, כעין הפרוטקטורט הצ’כי, נוסד חבל אדמיניסטרטיבי של גלילות פולניה האֶתנית שבראשו עומד ד"ר פראנק הידוע. 69 פולני בוגד מלדה ומבטן שיעמוד בראש “המדינה” לא נמצא. לא היתה ברירה אחרת רק ליסד חבל אדמיניסטרטיבי. בחגיגיות מיוחדת הוא מודיע לנכבשים, שפולניה בגבולותיה הוֶרסליים לא תקום ולא תהיה; שמרידות תדוכאנה בנשק; שגרמניה הגדולה והאדירה תתן להם חסות אם יתיאשו מזה שהיה. ממשלתם לשעבר היתה כנופיה בוגדת ושלומיאלית, שלא ידעה לנהל את משק המדינה; אבל אם יקבלו את מרותה של גרמניה האדירה יוטב להם ויוכלו להתמכר לעבודתם השלוה.

ולבסוף הוא מוסיף שבפולניה החדשה לא יהיה מקום למסיתים פוליטיים, לעלוקות משקיות ולמפקיעי שער היהודים.

קראנו את זה וחשכו עינינו. הבינונו את הרמז. תחת מסוה הפקעת שער יוריד אותנו שאולה…


28.10.39

כנדונים למות אנחנו מתהלכים עלי אדמות. ברור לנו, שנמות מיתת גירוש, אלא שאיננו יודעים מתי יוּצא הפסק דין אל הפועל. אנחנו נמצאים תחת רושם הפקודה ע"ד מפקד האוכלסיה היהודית. התחלה כזו היתה גם בברלין לפני הגירוש. בפקודה נאמר מפורש, כי המפקד נעשה בכדי על יסוד החומר הנאסף לסדר את הענינים המשקיים. מליצה יפה שאיזו קטסטרופה נוראה גלומה בה. כשממשלה הומנית ואנושית, לו אפילו תהא אנטישמית, מתעסקת בצבירת חומר סטטיסטי – אין הלב נוקף. היו גבולות לשנאה; היו דברים אפשריים ודברים בלתי אפשריים אפילו ביחס ליהודים. היהודים היו בכלל בני אדם. לא כן במצבנו אנו: יצאנו מגדר בני אדם בעיני הכובש. גבבלס עוד הקדים לפני איזו שנים להגיד, שהיהודים מהווים את הדרגה האמצעית שבין חיה לבן-אדם. כשם שאינם חסים על פרעושים, רמשים ושרצים וממיתים אותם לרבבותיהם, ואפילו אדם תרבותי מתעסק בזה – כן גם היהודים.

זוהי האידיאולוגיה הנאצית, שהנוהים אחריה מבין החיילים הפשוטים ומבין קציני הצבא מהפכים אותה לעובדה קיימת. רשעותם מגיעה לשיא האכזריות האנושית. קראטורים אלה נמנים על סוג הפסיכופטים וסדיסטים, כי אנשים נורמליים אינם מוכשרים למעשים תעתועים כאלה. ישנם קציני צבא שכל תענוגם לארוב ברחוב נלבקי ליהודים בעלי זקן, לתקוף אותם ולגזוז את חצי זקנם, והיהודי האומלל מפחד אפילו להתנגד לזה פן תחשב ההתנגדות לו לעווֹן ויענש על זה. יהודים מוצאים משורת התור ללא שום סבה ועוד מוכים בשעת מעשה. ולעומת זאת, צריך להודות, נמצאים גם חיילים וקציני צבא בעלי רגש אנושי. סח לי פ. ק. שבקרן רחוב חלודנא-ז’לזנא פגע בה באשתו איזה קצין גרמני, שאל אותה אם היא “יודין”, ונתן לה חצי ככר לחם. אבל הטרגדיה שלנו היא לא העובדות האכזריות או ההומניות של יחידים, אלא השיטה בכללה, שאינה יודעת רחם ביחס ליהודים. אנחנו בטוחים כי המִפקד נעשה לשם גירוש שכבות ידועות שאינן פרודוקטיביות. וכאלה – רוב מנין ורוב בנין של ההמונים שלנו. אין איש יודע על מי יפול הגורל. ולכן עצבות על כל פנים. יש לנו הכרה כאלו נתפסנו במלכודת וסופנו לאבדון. הנחמה היחידה היתה שיש גבול חפשי לרוסיה. והנה נתקבלה ידיעה מעציבה שהגבול נסגר; לפי דעת אחדים סגירה זמנית; ויש אומרים סגירה עולמית.


שני החדשים הראשונים של שנת הלמודים עברו ללא בתי-ספר פרטיים. העירוניים נפתחו לשלוש שעות למוד. אבל הפרטיים סגורים עד היום. ראשית – אין מעונות בה“ס פנויים, כי נתפסו בכח ע”י נשרפים ומחוסרי-גג ואין להפטר מהם, כי כחצי מיליון איש נשארו בעירם ובחוסר כל. בחדר אחד מסתופפים פי עשר אנשים מאשר עד כה. שנית – עד כה היה שלטון צבאי, שאין לבו פנוי לסדור החיים האזרחיים, ובפרט שאינו מסוגל לעניני בתי הספר. מעתה – לאחר שנקבע שלטון אזרחי יש לקוות שעניני בתי הספר יסודרו. אבל אין ספק בעינינו שמצבם החוקי של בה"ס לילדי ישראל יהיה שונה מיתר בתי הספר. בקרב הימים יפול דבר.


גם העתונות פסקה, הפולנית והיהודית יחד. אלפי משפחות באו עד ככר לחם. התמיכה היחידה היא – התמחוי של הדז’ונט. ברחוב לשנה 13 אפשר לראות את העני והדלות של האינטליגנציה היהודית העובדת שאין לה לא הוֹה ולא עתיד.

עיניה נשואות למזרח, בין למזרח הציוני ובין למזרח הקומוניסטי. תפול בידי מי שתפול – רק לא בידי חיה טורפת…


30.10.39

הכל עוד במצב השתיקה. מלבד החנויות למכולת הכל סגור. לכל היותר פתוחה החנות למחצה. מפחדים מפני שני מיני שודדים. שודד שבורח ושודד שאומרים לו: “תן לי הנפש והרכוש קח לך”… ההריסות בעין עומדות; בתי-החרושת בטלים; בשוק המסחר הפרטי נשארו סחורות בכמות מועטה, כי רובן החרמו. בכל יום תמצא מובילים ברחוב גנשה, שהכובש מטעין עליהם סחורה יהודית ומשאיר אצטבות ריקות. וכדי להתעלל ביהודים הוא מכריח את העוברים והשבים היהודים שבידיהם יטעינו את הסחורה ומי שאינו עושה את מלאכתו כהוגן הוא מוּכה לעיני כל הקהל שעיניו רואות וכלות. מה שנתקלקל בשעת הקרבות לא תוקן עוד. בקצת רחובות יש חשמל ואין מים, ובקצתם יש מים ואין חשמל, ויש כאלה שעד היום שותים מֵי באר ואוכלים לאור הנר. גם תחבורת חסרה. אין טרמים ואוטובוסים בעיר ואין רכבת מחוץ לעיר. אין פוסתה ואין עתון. העיר במצב עזוּב. נראה לפעמים כאילו אין הכובש מעונין כלל וכלל להעמיד את העיר החרבה על מכונה. ולכן רווחות שמועות שהכובש עומד על רגל אחת ועתיד הוא לעזוב את העיר ולמסור אותה לידי “האדמים”. 70 השמועה כשהיא לעצמה היא משוּנה ולבר-דעת קשה להאמין בה. ואף על פי כן – אין לדעת איך יפול דבר אחרי ימים אחדים. בימינו אלה הכל אפשר, אפילו דבר המתנגד לההגיון ולהשכל הבריא.

שמועות אלה נתחזקו ביחוד לאחר בואה של הועדה הסוביטית לעניני קביעת הגבולים. יהודים בעלי סברא אינם פוסקים להגיד ולחזור להגיד, כי היטלר ירא מפני סטאלין יראת מות, כי גורלו בידו. וסטלין מצא כעת שעת כושר לדרוש את הגבולים של שנת 1914 כדי לספח את פולניה הקומוניסטית לאוניון הסוביטי. הדבר עולה על הדעת. מחכים לרגע מאושר זה כחכות יהודי חרד לביאת המשיח. אפילו יהודים בעלי הון ובעלי כרס רוצים בפת חרבה ובעבודה פיזית ובלבד שיתיחסו אליהם כאל בני אדם. הצרות שהשתרגו עלינו קשות מנשוא. מלבד הגזלות הנסתרות והנגלות, ההחרמות ה“חוקיות”, הקונטריבוציות הפומביות הספיק הכובש במשך חודש אחד להוציא מידי יהודים הרבה בתי-מסחר, ע"י הכנסת קומיסאר אריי שלוקח לידו את זכות הבעלות על העסק. זהו בבחינת: “שורך טבוח לעיניך ועיניך רואות וכלות”. במשיכת-עט אחת, רצה הכובש, שאינו מתמצא במצב המסחר בפולניה, להוציא מידי היהודים את המסחר במנופקטורה ובעורות. אבל תיכף לזה היה מוכרח לבטל את האיסור נגד רצונו, 71 מפני שהסוחרים האשכנזים (פאלקס-גענאססען) התנגדו לזה מחשש הפסד לעסקיהם הם. בגלוי אמנם לא בטלו, אבל בתורה שבעל פה בטלו. זהו כחו של המסחר היהודי בפולניה. הכובש טעה בחשבו שהוא נמצא בברלין ויש לו עסק עם “יהודיו”. בשעתו הוציא איסור שאסור ליהודי להחזיק בביתו-הוא וכל הנמנים עליו – יותר מאלפים זהוב. את העודף מחוייב היהודי להכניס לבאנק, וכי יש לו צורך בכסף אין נותנים לו יותר ממאתים וחמישים זהוב לשבוע. יהודי גרמניה התמימים בודאי שהיו עומדים למחר בתור לרבבותיהם, בכדי לקיים את מצות המנהיג. ויהודי פולין אומרים: לא! באלף רבתי. לא הכניסו אף פרוטה. לא תמצא אף יהודי אחד שיש לו בקופתו יותר מאלפים זהוב!! כל הפקודות השטותיות האלה, שמוכיחות על תרבות נמוכה ורשעות סדיסטית מופרזה, מעוררות צחוק אצל יהודי פולניה.

– צרותי אתן לו, לגזלן זה!! ועומד בדבורו; אינו מכניס אף פרוטה.


בקרב הימים יפתחו בתי-הספר היהודיים. יפּתחו מפני שקשה לחכות עוד ולהבטיל את הילדים. אבל גם במקצוע זה לא עשה הכובש כלום בכדי לקבוע יחס-שיטתי אל הפרובלימה הזאת. חפשנו בנרות איזה משרד לעניני אולפנות שיתן לנו איזה בירורים ושנוכל להתנהל על פיהם. הקורטוריון הפולני גורש. נשארה רק בבוּאה, בצורת איזה פקיד שלשונו פולנית. אבל גם הוא אינו יודע דבר. מצד הפולנים מזרזים אותנו שנפתח את בתי הספר בלי רשיון מיוחד מאת הכובש אלא על יסוד הזכויון שבידינו עד כה. הכריזו שכל אחד יחזור למלאכתו, – והנה חזרנו! בלב חרד ומלא ספקות החלטנו לעשות ככה. קיום בתי הספר בסכנה ולכן החלטנו לנסות. היבואו תלמידים? הורים מוכים, שדודים וגזולים; הורים מדולדלים ומחוסרי גג – היעמוד עוד רוחם בם לשלוח את בניהם ללמוד תורה? האם נצח ישראל ישקר?!


1.11.39

היום היה יום בהלות בורשה האומללה, כמובן, בורשה היהודית. הכובש מכלה את כל חמתו בעם חרמו, והמצוקה כל כך גדלה עד שבאו מים עד נפש ואנשים נכונים לטרוף את נפשם בכפם. אין ספק שרבים המאבדים את עצמם לדעת מבין היהודים, אלא שמפני גודל הכרך וחוסר עתונות אינם מתפרסמים ואינם ידועים לקהל.

הכובש אינו פוסק לתפוס אך ורק יהודים לעבודה, ולא לעבודה סתם, אלא לעבודת פרך, ובשעת העבודה העובדים הרעבים והצמאים מוכים באכזריות נוראה. כשהחוטפים נכנסים לתפקידם מתחילים לברוח ומכל צד תקום מהומה, כי הכובשים רודפים אחר הנסים וכל הנופל לתוך ידם הרצחנית יוצא בשן ועין. אבל מרבים להכות אף בלי שום סבה; הסבה היחידית היא – בן הגזע “הנמוך”. בעלי זקן אינם יוצאים החוצה; והצעירים מחוגי החסידים בעלי “הכובעים היהודיים” עד כה החליפו אותם ב“כובעים אשכנזיים”. קצינים נהדרים מחזיקים מספרים בכיסיהם בכדי להתעסק במלאכה נקיה וקלה זו. אבל אף זה לא עקר. בימים האחרונים החלו להכות אף נשים צעירות. סחה לי נערה אחת פקידה בקהלה, שכאשר נכנסו הסרדיוטים אל משרד הקהלה בכדי לסגור אותה החזיקו שוטים (שפיצרוטען) בידיהם וגרשו את הפקידים כגרש עדר של בקר וצאן. היא עצמה פנתה באיזו שאלה לאחד הכובשים ובמקום תשובה קבלה צליפה בשוט שבידו.

שוב היה מעשה בסוחר אחד שבאו והחרימו את כל סחורתו – פרוות של כבשים (קאז’וכען) ולא השאירו אף יחידה אחת. אז פנתה אשת הסוחר למחרים שישאירו לה לצרכה פרוה אחת בשים לב אל הקור ואל ימי החורף. במקום פרוה קבלה חביטה בפניה עד זוב דם. עובדות כאלה מתרבות מיום ליום ואין קצה ליסורים. נוצרה אוירה טרוֹרית המניחה חותם של פחד על כל פנים. כשאדם מישראל יוצא החוצה אינו בטוח שישוב חי הביתה. יראים מפני צל; מפני קול עלה נדף; מפני רשרוש קל שבקלים. אבל גם – “מחדרים אימה”: נכנסים גם אל הבתים פנימה בכדי לתפוס לעבודה. פעם נכנסו לבית רופא שטפל באותה שעה באיזה חולה. אשת הרופא רצתה להשתמש בזכות היות בעלה רופא. אז נכנסו אל חדר הרופא והוציאו את שניהם, את הרופא ואת החולה, לעבודה. בבתי מסחר יהודיים ממַנים קומיסארים. במקרים כאלה בעל בית המסחר מקבל איזה סכום שבועי – מאה זהוב!! – והפרסונל נפטר לביתו בידים ריקות. אלפי משפחות נשארו בלי משען לחם. הולכי בטל לרבבות נודדים לרבבות בחוצות ורשה מדוכאים, דוויים וסחופים ועל כל לשון נשאים הרוסים, הסוביטים שבצלם יחיו…

בן-יום אחד מאות סוחרים מתדלדלים ע"י החרמת סחורתם. אתמול ננעל רחוב גנשה משני עבריו ואוטובוסים עמדו על יד כל חנות, וטעוני סחורות יקרות עזבוהו. אין מספר למשפחות האומללות, שיצאו נקיות מכל נכסיהם, כי מלבד האצטבות לא נשאר דבר בחנויותיהן. נתקיימו דברי גבבלס…


הכובש רצה לפתוח את בתי המשפט. הוזמן איפוא אליו יאן נובודבורסקי, הדקאן של הטוענים, 72 בימי שלוָתנו שונא ישראל ידוע, ודרשו ממנו שתי דרישות: להנהיג סעיף אריי אל תקנון היוריסתים, ושנית – להשבע שבועת אמונים ל“מנהיג”. שתי הדרישות יחד הן נגד החוק. נובודבורסקי לא הסכים אף לאחת, מפני שהן מתנגדות לתחוקה הפולנית. ז. א. אם לגרש את היהודים אנחנו זכאים לכך ולא אתה. גם נמוקים פוליטיים התנגדו ודרישת הסעיף האריי: התביישו מפני בעלי הברית… התשובה הזאת גרמה שהמשא ומתן ע"ד פתיחת בתי המשפט בטל. אחר כך התחדש המשא ומתן עם הפקידים שבמוסדות המשפטיים, שופטים, קטגורים וכו'. כאן נמצא מכשול חדש: בשם מי לנקוב את פסק הדין. הנכבשים דרשו שפסקי הדין יוצא בשם “הרפובליקה הפולנית” שאינה כבר בעולם. הכובש לא הסכים לזה, והמשא ומתן בטל שוב. כתוצאה מזה, נסגר “הנוטריַט” ושוב דממה… השכנים שמחים ובעלי הבתים אבלים…


4.11.39

הצרות עלו למעלה ראש. קשה, ואי-אפשר להספיק, לפרט את כל הרציחות והתועבות, את כל השוד והחמס, את כל הביושים והעלבונות שהכובש מרשה לעצמו ביחס ליהודים שנואי נפשו. יש שהתעתועים נעשים על פי “חק”, על סמך פקודה מגבה, ויש – על חשבון הרוצחים והשודדים, העושים את תועבותיהם על דעת עצמם נגד “החק”, אלא מפני היראה אין איש מעיז להתקומם נגד זה ולהתאונן לפני השלטונות. הכובש מוקף מרגלים, בוגדים וקופידנטים 73 אפילו מאחינו בני ישראל. היהודים ממלאים כאן תפקיד משולש: “מוסרים” המורים את הדרך לפני השודדים. היום נעשה הבקור אצל פלוני, ומחר אצל אלמוני. וכל בקור עולה בדמים תרתי משמע. כל החפצים יקרי הערך נגזלים בחוצפה, באיומים ועל פי רוב במכות ופצעים. סח לי סוחר אחד מרחוב גנשה, ה' טשרבוניקאמיען, שכל סחורתו שודדה והוא עצמו הוכה מכות נמרצות לעיני בנו הקטן, נער בן שתים עשרה, שהתחיל בוכה וצועק. קצינים “נהדרים”, ביחוד מחוגי “הגסטפה” מתנפלים לעיני העוברים והשבים על איזה יהודי מדוכא ששב עם טליתו תחת בית שחיו מבית התפלה ומתחיל גוזז את זקנו במספרים שהכינן מבעוד יום למטרה זו. עובדה כזו ראיתי בעיני. לשם זה צוה הקצין לעכב את האוטו והטריח את עצמו לצאת אך ורק בכדי לקיים “מצוה” זו. מה אוסיף לספר – ומעשים כאלה עצמו מספור. אנחנו טובלים בים של צרות שלמימיו אין סוף. את התפקיד השני ממלאים הקרבנות היהודיים. מנוצרים אין לוקחים דבר מלבד במקרים יוצאים מן הכלל, כמו: תוצאות הקרבות. את התפקיד השלישי ממלאים, לחרפתנו, שוב היהודים. אלה המה היהודים הקונים מידי השודדים את הסחורות השדודות. כן, אין להתבייש גם בזה. בכל זמן ובכל תקופה היו מהרסים ומחריבים שיצאו ממנו…

מפני חוסר עתונות אני קונה כפעם בפעם את הסמרטוט הלודזי “דויטשע לאדזער צייטונג”. בשעת הקריאה בשרי נעשה חדודין, חדודין. כל הפורענות נתכה על יהודי לודז, לפי דברי הכובש “עיר גרמנית עתיקה”, שנספחה אל הרייך והוצאה מכלל השטחים הפולניים. 74 העתון הנזכר מביא בכל יום דברי הסתה נגד היהודים, ואף חטא קל שבקלים, שנמצא אצל יהודי, הוא מבליט כהוספת באורים ופירושים על דבר “היהדות החוטאת והפושעת”, שאינו מציית למשטרה ושמוצצת את דם האוכלסים הנוצרים. ראש המשטרה בעצמו מסית בהודעותיו נגד היהודים. אין לך פקודה, מודעה, גלוי דעת או איזה פרסום שהוא מטעם השלטון שאין היהודים נזכרים בהם לרעה ושאין מפלים אותם בתור גזע נמוך שסורו רע. אמתלא מצאו – הפקעת השער. ואם אין הפקעת השער מאשימים את “היהדות החוטאת” באכזריות ביחס לחיות. ברבּרים אלה מרחמים על חיות-הבית שהיהודים נוהגים בהם מדת אכזריות.

ולכן – בשים לב אל מצב נורא ואיום כזה אין להתפלא שהיהודים, אף בעלי הון בכלל, מחכים לסוביטים כמו אל גואליהם ומציליהם. ושמועות בלתי פוסקות הולכות ורווחות בעקשנות עצומה “שהגזלנים יוצאים את העיר”. קשה לקבוע על סמך מה מתבססים שמועות אלה. אבל אין לכחד שאיזה דבר חדש הולך ומתהוה; שיבואו איזה שנויים. “קול המון כקול שדי”… אמנם, כשנצא מן הפחת נפול בפח. אבל הטובע אוחז בראש שבולת. אנו רוצים “פת במלח ומים במשורה” ובלבד שיתנהגו אתנו כמו עם בני אדם. לסוביטים יש חק ומשפט. ולנאצים זדון ושרירות לב.


5.11.39

“הרצון הוא אבי הרעיון”, ולכן בשעת מצוקה הולכות ורווחות שמועות של פדות ושל גאולה. כליה חמרית ורוחנית עתידה לבוא עלינו. התגאינו עד כה ב“נצח ישראל”; מסופקני אם מי שהוא עודנו מאמין בזה. הרדיפות של ימי הבינים החשכים כאין וכאפס הן לעומת הצרות הנוראות המשתרגות עלינו היום מידי הנאצים. בזמנים פרימיטיביים גם אמצעי הענוּי היו פרימיטיביים. המציק של ימי הבינים ידע להכיר רק שני קצוות: חיים או מות. כל זמן שבן אדם חי, ואפילו אם הוא יהודי, נתנו לו לחיות. גם היתה לו ברירה לבחור בחיים ולראות את עולמו בחייו: השמד! או: הגלות! לא כן באינקביזיצה הנאצית. נוטלים את חיי היהודי ע“י קיפוח פרנסתו, ע”י הגבלות “חוקיות” ומשפטים אכזריים, ע“י ענויים סדיסתיים כאלה, שבימי הבינים היו מתביישים לפרסם אותם בקהל. שרפת נשמה חוטאת היתה לפי מושגי הדור, אבל לענות איש מפני שנולד ב”חטא" לפי מושגי התלינים, לא היה אז, בימי הבינים, מן המנהג. בימינו אלה – אין מוצא!

היהדות הפולנית עומדת לפני כליון גמור. האמצעים אינם פשוטים, אלא נוקבים עד התהום, עד שרשי קיומנו, שהולכים ונעקרים, הולכים ונתלשים, הולכים ונקצצים. אם לא תבוא איזו ישועה פתאומית, בדרך הטבע, או אפילו שלא בדרך הטבע, כי ברגעי מצוקה כאלה מתחילים להאמין אפילו בנסים, נהיה עדים לתופעה טרגית שאין דומה לה בתולדות ישראל, המלאות יסורי-שאול, והיא – כליון והשמדה גמורים של קבוץ יהודי שמלא תפקיד כל כך חשוב בחיינו ההיסטוריים. היהדות הפולנית תרד מעל במת ישראל. גסיסתה התחילה. שליש ימות ברעב; שליש יגלה לסוביטים; ושליש יחיה חיי עוני ודחקות, חיי פַריים, ירד עד הדיוטא התחתונה בסולם הסוציאלי, יפרנס את עצמו בפרנסות בזויות, לא יהיה מוכשר לשום יצירה תרבותית, ובירידתו האקונומית והתרבותית יגיע בשפלותו עד למדרגת הקבוץ היהודי שבתימן, או שבפרס.

בפרספקטיבה איומה זו אין שום גוזמא והפלגה!!

מה הביא לנו היום? לא פחות ולא יותר מגיטו יהודי!! גיטו בורשה היהודית! היאומן כי יסופר?!

כרוזים עוד טרם הדבקו; אבל גורלנו כבר ידוע לנו. הכובש החליט ליצור גיטו יהודי, שיכיל איזו עשרות רחובות, שלשלוש מאות וששים אלף יהודי ורשה תהיה הישיבה מותרת. במשך יומים נגזרה גזרה, שהיהודים מחוייבים לעקור את דירותיהם, עסקיהם, וחנויותיהם מהחבל הדרומי, שמרכזו הוא הרחוב מרשלקובסקה וכל הרחובות המצטלבות מרחוב זה. אבל גם ביתר החבלים יהיו רחובות שאסור יהיה ליהודי לשבת בהם.

מלבד העלבון שבגזרה זו היא תביא קטסטרופה סוציאלית לכל אוכלסי ורשה, אפילו לבלתי יהודיים, ופרנסותיהם ומשלח ידם של היהודים הנעקרים מדירותיהם ירדו לטמיון. כל הגולים יצאו נקיים מנכסיהם, מחוסרי פרנסה ומבוטלים מעסקיהם. לאן יכנס כל ההמון הרב הזה? ודוקא האמידים ובעלי היכולת, שביהודי ורשה, דוקא האינטלגינציה המדופלמת העשירה, שיהדותם היא להם כסרח העודף ושליסוריהם אין טעם. מחר נדע את הפרטים.

השמועה אומרת עוד שמשלחת של גרמנים ופולנים התיצבה לפני הכובש בבקשה להמתיק את גזר הדין – ולא הועילה!!


7.11.39

גזרת הגיטו יצרה אוירה של בהלה. אין מקור של אינפורמציה אמתית, ולכן יש מקום לשמועות פורחות, שנמסרות בלחישה מפה לאוזן, אלא שלכל אחת יש נוסחה אחרת. וזה עוד מגדיל את הבהלה. דרכו של הכובש האכזר ידוע לנו. עם יהודים אינו נכנס במשא ומתן; אינו שואל בעצת יודעי דבר; לנגד עיניו מטרה אחת: כליה גמורה. כל מה שהוא מתאכזר יותר הוא קרוב יותר אל המטרה. ולכן אין לך פקודה משונה שלא יהיה מוכשר להוציא. כמה שלא תהיה מתנגדת לחיים, – לא איכפת ליה. העקר – ההוצאה אל הפועל. יפלו קרבנות כמה שיפלו: אם של יהודים המה אין בכך כלום. בדעתנו את טבעו זה האמַנו גם בגזרת הגיטו. היא תביא קטסטרופה אקונומית לכל תושבי ורשה, אף בלתי יהודים בכלל, אבל זה לא יזיז אותו מהחלטתו. שועתנו עלתה השמימה, אבל לא באופן דמונסטרטיבי. כי כל הפגנה אסורה. נתקיים בנו: “ממעמקים קראתיך”… אבל – אפילו אם חרב חדה מונחת על הצואר אין להתיאש מן הרחמים. הגזרה במהדורתה הראשונה פגעה במאה וששים אלף יהודים. אבל אחר כך הומתקה ובמהדורתה האחרונה היא פוגעת רק (!) בעשרים וחמשה אלף יהודים.

הפעם נכנס הכובש במשא ומתן עם משלחת יהודית שפעלה שהדין יומתק. אחד מחברי המשלחת שאשקעס 75 הרצה אתמול בחצר הקהלה ע"ד פרטי המשא ומתן ובאיזה יסורים קשים הצליחה לפעול על הכובש, שיתחשב עם נמוקים ידועים וימתיק את גזר הדין. ובכן, מחמישים וארבעה רחובות שיהוו את הגיטו היהודי גדל מספרם עד למעלה מתשעים. ביחוד חלה הגזרה על הרחוב מרשלקובסקה וכל הרחובות המצטלבות ממנו החל מגרניצ’נה עד התחנה הראשית. אבל גם ברובעים אחרים לארכה ולרחבה של הכרך נמצאים רחובות שהישיבה ליהודים אסורה בהם. ולא עוד, אלא שבתוך הרחובות האסורים יש צד שנאסר וצד שהותר, כמו הרחוב טברדה: שהמספרים הזוגיים מותרים והיחידיים אסורים. גם רחוב פנסקה נפלגה לחצאין, אבל לא רחבוֹ אלא ארכו, כי ממקום ידוע הישיבה ליהודים מותרת. הושגה “פשרה” ועל פיה כל הרחובות שלכתחלה נאסרו ואחר כך הותרו לא הותרו אלא בדיעבד, כלומר, רק בשביל היהודים שכבר השתקעו בהם וקשה להזיזם ממקומם; אבל לכתחלה, כלומר: בשביל דיירים יהודים חדשים הישיבה אסורה.

קצורו של דבר: מוסד של ימי הבינים – גיטו!

אלא שלא מִצו את עומק הגזרה, וברוך המקום על זה: אין הגזרה חלה על העסקים והחנויות, הנשארים לע"ע בידי בעליהם היהודים. כמו כן בעלי המלאכות החפשיות, כמו: רופאים, דנטיסטים, טוענים, אינז’ינרים ודומיהם יוכלו להתעסק במשלח ידם כמו עד כה; התהיה להם רשות גם לגור? עוד טרם הוחלט.


8.11.39

גזרת הגיטו מנסרת בעולמנו המדוכא! אסון נורא נחת עלינו שאיש לא צפה לו, אף כי התנהגותו של הכובש עם יהודיו בגרמניה היתה ידועה לנו; אלא שחשוב חשבנו כי במדינה נכבשה, שעל פי החק הבין-לאומי החוקים הקודמים עומדים בתקפם, ובפרט במדינה מאוכלסת המונים צפופים של יהודים ובזמן המעבר – אין לב הכובש האכזר יהיה פנוי לגזרות ברבריות כאלה. והנה טעינו. ה“גסטפה” נכנסה בראשה ורובה אל הענין ועשתה את זה על דעת עצמה באכזריותה ורשעותה שאין להן קץ וגבול. יודעי דבר יודעים לגלות סוד, שהשלטון הצבאי התנגד לזה, ואפילו היתה מחלוקת בין שני השלטונות.

לכל הגזרה ובפרט בצורתה המעשית אין טעם העולה על הדעת. אין היא נוגעת רק לרובע ידוע, שהוקצע והוגבל לשם הבדלה בין שני הגזעים. הרבה רחובות נפלגו לחצאין: צד אחד הותר וצד שני נאסר. או שהרחוב לארכו הוגבל: עד כאן לגזע זה ומכאן והלאה לגזע אחר. היום קראתי את הרשימה שבה הובאו בשמותיהם: א) ראשית – הרחובות שהיהודים מחוייבים לפנות אותם; שנית – הרחובות שהישיבה הותרה רק לאלה היהודים שהשתקעו בהם עד כה; אבל מהיום והלאה אין רשות ליהודים חדשים להשתקע בהם. ושלישית – רחובות שהישיבה ליהודים מותרת בלי שום תנאי. מספרם יגיע עד למעלה מתשעים. המהומה ששוררת בורשה אין לתאר במלים. יש אפילו תקוה רפויה שהגזרה תבטל. כי כרוזים טרם הדבקו. ובינתים נסעה משלחת יהודית לקרקא, לד“ר פראנק להתחנן לפניו שיעביר את רוע הגזרה. בראש המשלחת – ד”ר שאשקעס. ספק גדול בעיני אם תפעל איזה דבר והשתדלותה תעשה פרי. הדג מסריח מראשו. זוהי שיטה שנתקבלה ע“י המנהיג ואין לזוז ממנה. לע”ע מחכים עד יום ב', עד שהמשלחת תשוב. אבל נסיעת המשלחת והתקוה הקלושה הקשורות בשליחותה לא השקיטו את המהומה. שלושים אלף יהודים מתניהם חגורות, צרורותיהם קשורות ומקלותיהם בידיהם ורצים לארכם ולרחבם של הרחובות המותרים להשיג דירות. ולהשיג דירה קשה כקריעת ים סוף. קשה לראות בצערם של האומללים המגורשים. היאוש מגיע עד שיאו. כל פנה נדחה מאוכלסת, בכל חדר – חמש משפחות. אין לתאר את גודל החורבן והדלדול. שוד ושבר באו עלינו כתומן. לפני זה חצי מות ופצצות ושרפות; אחר כך החרמות ושוד; ובאחרונה – גירוש. שברנו גדול כים.


השמועות הנוראות הבאות אלינו מערי השדה – תסַמרנה את שערות ראשנו. עירות יהודיות לעשרות נשרפו ונכחדו כליל מעל פני האדמה. בווישקוב, למשל, נשארו רק שלושה בתים; יתרם נשרפו. ועירות שלא נשרפו – יושביהן היהודים גורשו עד אחד. בראשונה נחרמו מטלטליהם; אחר כך הוכו ולוקחו לעבודה; ובאחרונה נגזרה עליהם גזרת גירוש לאחר שנעשו אצלם חיפושים וכספם נגזל לעיניהם. הגולים האומללים נשארו שרופים, גזולים, שדודים, בעירם ובחוסר כל ומגורשים מעיר מולדתם. ככה קרה ליהודי פולטוסק, מלאווה, וולוצלַבֶק, ולעוד הרבה עירות יהודיות שאין לפרט אותן, כי רבו מספור.

אל אלהים! הכלה אתה עושה לשארית היהדות הפולנית?

הנובוליפקאים זכו סוף סוף לשוב אל דירותיהם שהיו תפוסות ע"י הצבא. בימים האחרונים מרבה צבא הכובש לצאת את העיר. מחנות עצומים של גדודי צבא עם כל הכבודה אשר ברגליהם יוצאים לצד מערב, והיהודים רואים בזה סמן של יציאה גמורה. הדירות נשארו במצב נורא. כל חפץ בעל ערך שודד. כל המנעולים נשברו. רהיטים יקרים שמשו חומר להסקה. לחנם העלילו על הכובש שחי חיי תרבות ושהוא אוהב סדר. מה שמצאנו בדירותינו העזובות העיד את ההפך מזה. לא בני תרבות אלא וַנדלים ישבו בהן. סחי וחלאה. שממה ועזובה. הכל שבוּר ונשחת. כל מה שאפשר היה לגזול – גזלו. את הנותר שרפו והרסו. אבל עם כל זה שמחנו.

אשרי מי שיש לו גג לראשו!


11.11.39

הנני אחד מן הנובוליפקאים, שהכובש האכזר גרש אותם מדירותיהם ביום הראשון להכנסו העירה ( X /1) בטליון אחד תפס את דירותינו וישב בהן שלושה שבועות, לא נתנו לנו אף שעה קטנה לצרור את חפצינו ולקחת אתנו את הדברים היותר הכרחיים שבלעדם אין האדם יכול להתקיים. זוהי שיטה גזלנית ורצחנית בכדי שאפשר יהיה לגזול את כל הנמצא בדירה. כעבור זמן של שלושה שבועות הפלוגה עזבה את הדירות הנתפסות, אבל במקומה באה פלוגה אחרת יותר עמלקית מהראשונה. כמעט כלם בגיל העמידה; פנים גסים ומגושמים; ברובם, כנראה, כפריים, עם מושגים פרימיטיביים, שאין להם בעולמם, אלא “המנהיג” ופקודותיו. הראשונה הרשתה למשפחות יהודיות אחדות לגור בחצר התפוסה. נמוקים הומניים אחדים הכריעו את הכף לטובתם, משבאה הפלוגה השניה גרשו גם אלה. – “ניכט’ס צו מאכען” 76 אין יהודי ואריי יכולים לגור בכפיפה אחת, כמעט שברי היה שזוהי תפיסה לכל החורף. נאנחנו קשה ונואשנו, אבל התרחש נס והקבוצה השניה שהתה בדירותינו רק כעשרה ימים. תשועתנו באה כהרף עין. לא האמַנו שנוָשע בימים מועטים, ודירה בימינו אלה, אחרי השרפות, ההריסות והחורבנות ובערב הגיטו היא יקרה מפז ומפנינים. אם דירה יש – הכל יש; ובאין דירה – אין לאדם דבר.

שבנו, לצערנו, לא אל דירות אלא לאורוות. הכל נהרס ונחרב. הכל נגזל ונשדד. לא נשאר אף מנעול אחד בלתי שבור. כל חפץ שיש לו איזה מחיר גונב. אפילו עששיות החשמל הוצאו; אפילו מברשות לפנוי הרצפה גונבו. בקצור: יצאנו נקיים מכל מטלטלינו שיש להם איזה ערך.

אבל לא זה בלבד: לחנם הוציאו שבח על הכובש שהוא אוהב סדר ונקיון. לא מיניה ולא מקצתיה: אלה המה בני אדם בעלי תרבות נמוכה, שהופכים כל מקום שהם שוכנים לאשפה. תמיהני, כיצד ישנו ובילו את זמנם במקומות מטונפים ומלוכלכים כאלה. אין זה צבא אלא כנופיה של שודדים וחמסנים, וַנדלים מטונפים, שעם כל “הטכניקה המפותחת” אין להם דרישות של בן-אדם מתורבת. יש גהוץ גלפי חוץ. ועל זה משגיחים בכונה תחלה כדי לעשות רושם על הבריות הנכבשות, שמתיחסים אליהן כמו אל "נייטיבס " באיזה אי פראי. אבל מבפנים יש לו לנאצי מלבד נשמה טמאה גם גוף מטונף.

התרבות האמתית לא הכתה שרשים בקרע הגרמני. בעומק נשמתם נשארו ברברים מטונפים.


חורבן היהדות הפולנית בכל תקפו!

אין זה ערב החורבן, אלא החורבן עצמו. ענויינו הגופניים והמוסריים קשים מנשוא; שפלותנו האישית הגיעה לשיאה, אבל בשפלותנו כרוכה גם דלדול חמרי. כל המכונה האדמיניסטרטיבית מכוונה למטרה זו. בכל מקום – “חוץ מיהודים”! גם הצאריזם היה נוהג ככה, אלא שלא היה בו סדיזם. עם כל פראיותו היו לו חוקים אנושיים והומניים שהיה זהיר בשמירתם, לרדיפותיו היו גבולות מסויימים, עד כאן – מכאן והלאה אין זה “חק” אלא ברבריות, ומזה היה נזהר. לא כן הנאציזם הטמא! הכל הותר לו; אין לפניו גבולים. סרה ממנו הבושה המעכבת את החטא. להפך. האכזריות ליהודים היא מצוה לאומית. כל המרבה לגרום להם יסורים הרי זה משובח.

ולכן – נתונים הננו למרמס כטיט חוצות. כבקר דמינו בעיני הנאצי. יהודים נתפסים לעבודה. בנוצרים אינם נוגעים. אין נושאים פנים לשום נכבד ובעל בעמיו. נכנסים אל הדירות ומוציאים חולים ממטותיהם וזקני עם משענתם. והעובדים באים על שכרם – במכות ובמהלומות השוט. הנאצי משגיח על “עבדיו” היהודים ושוט בידו. (שפיצרוטעה) בו הוא מצליף על ראשי העובדים כשהם כורעים תחת סבל משאם. מכים באכזריות סדיסטית עד זוב דם, עד התעלפות. כשהמוכה נחלש מרוב עבודה ומיסורים גופניים מזים עליו מים כדי לעוררו מהתעלפותו – ושוב מכים. או יש שבשעת העבודה מצוים לשיר שירים או פתגמים המשפילים את ערכו האישי או הלאומי של העובד. מכבידים את העבודה בכל מיני קושיים. כשמצווים לנַקות מקומות מטונפים מצווים לנקותם ביד. היו מקרים שצווּ אחרי גמר העבודה לפתוח את הפה בכדי לירוק אל חללו. ועוד ענויים סדיסטיים בכדומה לזה. חנויות גנשה ונלבקי הורקו עד תומן ודממה תשרור בהם כדממת ערב יום הכפורים בין השמשות לפני "כל נדרי,. כלן סגורות. פסקה כל תנועה; שבת המסחר. מסחורות מונופוליות אין היהודים מקבלים שום מנה. כרטיס לנסיעה ברכבת מוכרים אף ליהודי בכדי להרבות בהכנסות, אבל הנסיעה ברכבת כרוכה בסכנת נפשות. רק לאשה יהודית יש לפעמים יכולת של נסיעה ברכבת מפני שקשה להבחין בין יהודית לאריית. אין הנאצים הפראים מונעים את עצמם אפילו מלהכות נשים. ככה העידה לפני אשה יהודית אחת, מגיסטרית למתמתיקה שנאצי סטר לה בפניה פעמים כשנמצאה בקרון בתוך נוסעים אריים. לכל בתי המסחר היהודיים שסחורתם לא נשדדה מפני שבמיניהם אין צורך לצבא הוכנסו ממונים (קומיסארים) נאציים והבעלות עברה לידים זרות.

בקצור – כל ענפי פרנסה גודעו. הכל הולך ונעקר מקרקע היהודי.

והיהודי הפשוט והתמים שואל את עצמו ואת חבריו לצרה: – האומנם

לית דין ולית דיין בעולם? –


11.11.39

כשם ששורר חושך בחוצות ורשה כך שורר החושך במוחותינו. הכובש מדלדל ביחד עם החומר גם את הרוח. בממלכת החושך של הנאציזם הפראי כל ניצוץ של אור מביא לו הפסד; ולכן הוא מונע בעדנו כל דבר שמקשר אותנו עם העולם הדמוקרטי, מלבד דרשותיו של מולוטוב “ידידו” במקומות שהוא מגדף את ה“דמוקרטיות”. ראשית – סגר את העתונות. קיים רק עתון יחיד ומיוחד, מעשה ידיו ופרי רוחו. בתור עתון הוא סמרטוט אמִתי, עֵד לעניות הרוח שבחוגי הכובש. דרך המסננת הזאת מסתננות כל הידיעות מן החוץ. הנושא היחידי שלו הוא – חרוף וגדוף כלפי אַנגליה. אין כמוה לשקרים, לגזלות, לרציחות ולכל מיני תועבות שבעולם. היא נוחלת מפלות על כל צעד ושעל, ובארצה – רעב ומחלות. בצרפתים אינו פוגע. בס"ה הוא תופס שני עמודים ואחד מהם מוקדש למודעות. זהו המעין שממנו אנחנו שותים את מימי האינפורמציה הפוליטית והצבאית.

שנית – נסגר הרדיו וכל האפרטים לוקחו, ביתר דיוק: לא שבאו ולקחו, אלא שבעליהם הביאום בידיהם אל הקומיסארט של רובעו המשטרתי. עמדו בתור והיו “מאושרים” שהגיע זמנם להפטר מהם. הפעם לא הבדילו בין יהודים לאריים. הוציאו מן הכלל רק את הצבא ואריים שהם גרמנים מלידה. עלי היה למסור שני אפרטים יקרים, שמחירם עלה למעלה מאלף זוז. לבי נתר לגזרים. אבל אין עצה.

שלישית – אין שום חיים צבוריים. כל המפלגות פורקו. כל מוסד פילנטרופי נסגר. דממת בית קברות. בני אדם עסוקים רק בחומר. שמועות מתהלכות בלחישה, שמועות מוגזמות ומופלגות, אחת משונה מחברתה, וקשה לבדוק את אמתותן. הנה יצאה שמועה שמוסוליני יצא להלחם עם היטלר!! האומנם? בעתונות של הכובש התגנבה איזו הערה, ש“הדוצה” רוצה להפעיל את צבאו. נגד מי? אין אף רמז. על סמך זה בונים מגדלים פורחים באויר כדרך המח היהודי. לבנו נתון בין תקוה ופחד. התבוא הישועה ממקום שלא פללנו?!

אנחנו רוצים לנחם את עצמנו שגאולתנו קרובה. במצוקתנו יש מקום לכל מיני הזיות ודמיונות.

ורשמי היום הם פטליים. השוד אינו פוסק.

מלבד השוד “הלגלי” מטעם הכובש פרץ גם השוד הבלתי לגלי מצד ההמון הפולני. היום הייתי עד ראיה לשוד כזה ברחוב גנשה. קמה מהומה נוראה. יהודים החלו לקרא חמס. צעקו בכל כחם: “פוליציי” 77!!! והשודד שודד. שקצים לעשרות עם סחורה שדודה תחת בית שֶׁחים מתפזרים במנוסה לכל צד ויהודינו צועקים. איש לא העיז לגשת אל החמסן ולהוציא את החמס שבידו. ואפשרות קלה היתה להוציא את זה אל הפועל, אבל מפחדים. מחזות כאלה הולכים ונשנים בכל יום.

השודד שודד והיהודים צועקים…


אחד עשר לנובמבר הוא “חג החרות” לפולנים. 78 והכובש שרוי בפחד. הגיעה אליו איזו שמועה ע"ד תנועה בין הפועלים. פּ.פּ.ס. 79 משמיעה כעת כפעם בפעם את קולה, שאין איש שומע. אבל דוקא הכובש הטה אליו אוזן, חסר הוא הבנה פסיכולוגית בהלך נפשו של הצבור הפולני, שהוא כולו שבור ורצוץ ואינו מסוגל לשום התנגדות. אבל באמת היה איזה חשש מבוסס. אין מקשין על פולנים. נכונים הם בשביל איזה פרסטיז' שטותי להקריב קרבנות-דם נקיים. מיד אחז הכובש באמצעים חריפים: הביא במאסר מאות איש חפים מכל פשע פוליטי משדרות האמידים ומשדרות האינטליגנציה המדופלמת. טוענים, רופאים, אינז’ינרים וסוחרים מפורסמים בלי הבדל גזע למאות נאסרו בתור ערֵבים שלא תהיה “מרידה” כביכול… ביניהם נאסר גם א. וולפוביץ, הדירקטור של הגימנזיון “חנוך”, אלא שאחרי ישיבת-מאסר של שלש שעה הוצא לחפשי. מומחים לדבר הטילו פחד על היהודים שאל יצאו כל היום מבתיהם. אבל הפחד היה פחד שוא. שום “מרידה” לא היתה. היום עבר בשקט ובמנוחה.


וערי השדה הולכות ומתרוקנות מתושביהן היהודים, שהכובש מגרש אותם על נשיהם וטפיהם וכל צאצאיהם. כל האוכלסיה היהודית נעקרת משרשה. היום מלאו רחובות וַרשה גולי סיערפץ וראציאָנז', יצאה פקודה לעזוב את העיר במשך שעתים. לגולים לא היה פנאי אף לצרור את מטלטליהם. בתיהם החרמו. כספם במזומנים לוקח. הושיבו אותם בקרונות והרכבת הביאה אותם לתחנה הקרובה; מיד הוצאו; ומשם הלכו רגלי או שכרו להם עגלות עד ורשה. וככה בכל מקום.


14.11.39

כליה גמורה באה ליהדות פולניה. ביחוד בחבל נהר ווארטא, שהכובש ספח אותו ל“גרמניה הגדולה”. במובן החוקי והאדמיניסטרטיבי אין חבל זה שייך לשטח פולניה, שעליו חלים חוקי ד"ר פראנק בקרקא. חבל ווארטא הוקדש רק לגרמנים ועוקרים משם כל רגל זרה. במדה ידועה אף פולנים הולכים ומגורשים משם; ויהודים – על אחת כמה וכמה. אדמת קודש היא! הכובש מתאמר שאין התרבות הגרמנית הגבוהה יכולה לדור בכפיפה אחת עם תרבות נמוכה כזו של הפולנים או של היהודים. מראשית ימות עולם היתה אדמת ווארטא אדמה גרמנית ובחמלת ההשגחה שבה עכשיו לבעליה הראשונים.

ובכל מקום שהאדמה הפכה להיות גרמנית וסופחה אל “הרייך” אוי ואבוי להם ביחוד לתושביה היהודים. לודז העשירה, רוכלת המדינה הפכה לגיהנם ליהודיה. הבאים לורשה מתלוצים ואומרים, כי כאן גן-עדן. העתון האשכנזי היחידי “לאדזער צייטונג” מסית באופן נורא נגד היהודים. אין לך עון פלילי שאין היהודים האומללים נאשמים בו. מדי יום הולכים ונסגרים חנויות עסקים על כל חטא קל, שכל אחד דש בעקבו. מדה אחת לכל “חטא” נגד הנקיון, נגד הפקעת השער וכדומה – סגירה גמורה. העתון הסמרטוט מרים על נס כל חטא קל שבקלים, מקדים הקדמה מלאה הסתה ואחר כך רשימה שלמה של חנויות ו“סטראגאנים” 80 יהודיים שחוסלו בכדי “לעקור משרשה את היהדות הפושעת”. גנב יהודי שנתפס – כל ישראל ישא את חטאו, כי כלם גנבים ושודדי ליל. ברנז’ות עשירות שעד כה התרכזו אך ורק בידי היהודים, כמו המסחר בבשר, במקנה חי, בעורות, במעים ובכל התעשיות היוצאות מהם הוצאו מידי היהודים. אמנם אין כאן איסור גלוי שאסור ליהודים לסחור בכל המינים הללו. החיסול של המסחר היהודי נעשה בעקיפין. השלטון האדמיניסטרטיבי עומד ומודיע, כי הרשיונות שעד כה פקעה זכותם. וזכיון חדש אינו ניתן ליהודי – וחסל. בכדי לשרש את “החלאה היהודית” אסור ליהודי להציג כף רגלו ברחוב הפיטריקובי הידוע, מרכז המסחר והעושר הלודזי. כל בתי המסחר הופקעו מידי בעליהם; דירותיהם החרמו; סחורתם ותכשיטיהם וכל חפצים יקרי ערך שודדו. ותיכף לזה הוצא איסור להיראות באותו הרחוב בכדי שלא להתגעגע לדברים שלא ישובו עוד… אבל בכדי שלא יאבד הפדיון מיהודי הנהיגו “פאסיר-שיינים”, בעד תשלום ידוע, המתיר ליהודי להציג את כף רגלו ברחוב הפיטריקובי שהוא ואבותיו ואבות אבותיו בנוהו והעמידוהו על מכונו ופרסמוהו בכל העולם.

וחבל ווארטא הולך ומתרוקן מיהודיו. קצתם באונס, בתוקף פקודת גירוש; וקצתם “ברצון”. לודזאים שבאים לורשה מקנאים בנו. אבל אוי ואבוי גם להם וגם לנו!!

ידיעה – פצצה! התנקשות ב“מנהיג”! 81 עוד בטרם שהידיעה נתפרסמה ברשות הצנזורה הצבאית התהלכו בלחישה שמועות ע“ד התנקשות ב”מנהיג" ושעל ידה נהרג העסס סגנו. מפני חוסר מקור נאמן חדלנו להאמין לכל שמועות פורחות, פרי דמיונם של החדוד היהודי. לא היתה שעה מוכשרת למגזימים, למפריחי שמועות מבהילות, למפיצי בהלה כבימינו אלה. לא פעם ושתים פרחה נשמתו של המנהיג בדמיונם של הולכי בטל. והנה – הדמיונות היו לעובדה מאושרת ומקויימת.

היינו בבחינת “ויחד”. שמחנו ש“הענין” כבר התחיל; שמרד מאורגן פועל בצנעה וכבר העיז להביא התנקשות לידי גלוי. סמן הוא, שכבר בגר; שכוחותיו הולכים ומוסיפים; שהנוהים אחריו נמצאים בשדרות האינטלגנציה המדופלמת ובחוגי הפועלים שהיא משפיעה עליהם מרוחה המרדנית. אבל ביחד עם זה נעשה בשרנו חדודין חדודין שההתנקשות לא הצליחה. היינו רואים בזה אצבע אלהים… נתאכזבנו מאבינו שבשמים…

ואף על פי כן – תקותנו לא עזבתנו. חכינו לידיעות נוספות. ע“ד פרטים וע”ד הפעלת ההתנקשות בגרמניה ומחוצה לה, אלא שהן מצומצמות מאד. אפרטי-הרדיו לוקחו מאתנו. כל השומע שדורי רדיו בצנעה סופו לעונש.

יש איפוא כר נרחב לדמיון, שבשעת מצוקה הוא פעיל מאד…


15.11.39

אין קצה לבריחה! בורחים אל “ידידו” של ה“מנהיג”, 82 שמקבל בזרועות פתוחות את היהודים הנרדפים, שחמת המציק מכריחה אותם לעזוב את ארץ מולדתם.

יש להודות שצדקו דברי חכמינו: “הקב”ה מקדים רפואה למכה“… אלמלי רוסיה הסוביטית היינו פשוט נחנקים עד לידי יציאת נשמה. היהדות הפולנית חרבה חורבן גמור ושלם. רבבות צעירים יהודים נשארו בלי משען לחם. בכל יום גזרה חדשה. בכל בוקר – דיסקרימינציה חדשה את החררה האחרונה שהיהודים עוד מהפכים בה. בלבול במוח למקרא כל הפקודות, הצוויים, הכרוזים והמודעות שהכובש מפרסם. מראש אנחנו יודעים כי אין בהם שום בשורה טובה ליהודים. אותנו מפלים תמיד – בין לטובה ובין לרעה. כשמאכילים עניים מן התמחוי – חוץ מן היהודים; כשמחסלים את המבוטלים ע”י הספקת עבודה הכרחית – חוץ מהיהודים. היהודים אינם נכנסים בחשבון. בכל פוזיציה צבורית ליהודים עמדה מיוחדת. עמהם עוד הכובש נלחם. ככה אמר מפורש גנרל גרמני אחד. לנוער היהודי אין לא הוה ולא עתיד. והוא בורח על נפשו. הבריחה נעשית באופנים שונים: ברגל, באוטו, ברכבת, בעגלות ובכל מיני מכשירי נסיעה. הגבול פתוח. מצד הסוביטים אין שום מניעה. ולכובש אין שיטה קבועה. מעולם אינך יודע מה שאסור ומה שמותר. בענין אחד – פעם נוהגים לקולא ופעם לחומרא. וזה מובן. במקום שיש שרירות וזדון לב אין שיטה קבועה ומסויימת. ולא עוד אלא מה ששלטון זה מתיר, זה אוסר. בזמן הראשון לכבוש היה הגבול פתוח. נתנו לכל אחד לעבור בלי שום רשיון בכתב, ומי שרצה לעמוד שלושה ימים בתור לא מנעו ממנו אפילו רשיון בכתב, שבו היה כתוב מפורש, שלמוכ“ז מותר לעבור את הגבול לרוסיה עם מטלטליו וחפציו והרשות לו להנות מכל מיני מכשירי-נסיעה. אבל כל זה בכתב. למעשה היתה הדרך בחזקת סכנה. עפ”י “החק” מותר לעוברי הגבול לקחת רק עשרים זהוב. זהו חוק סדיסתי שאי-אפשר לעמוד בו. התחכמו איפוא להבריח סכומים יותר גדולים וכאן נכשלו רבים. בדרך שודדו והוכו ונשארו בעירום ובחוסר כל. שומרי הגבול יודעים שדמם וכספם של היהודים הם הפקר. והם מתנהגים עם עוברי הגבול כפי שיעלה על רוחם. מעתה מבכרים עוברי הגבול לעבור באיסור. אין בוטחים בלגליות של הכובש. כשעוברים בצנעה בטוחים יותר. כי אין לך פליט שלא יקח עמו סכום כסף יותר גדול מכפי ש“החוק” מרשה. ולכן נתפרסם בין הפליטים “הגבול הירוק”, שמומחים להעברה מרויחים מ“משלח יד” זה סכומים עצומים.

יודעי דבר משערים, שיותר ממיליון פליטים נפלטו לרוסיה. וכמה שלא ירבו לבוא עוד מקבלים ברצון. אבל – לאן יכנס כל ההמון הרב הזה? קצתם, מומחים לאומנות ידועה, כבר נסתדרו. קצתם, ביחוד המומחים לאיזו מלאכה, כבר העבירו לרוסיה הפנימית. ורובם – או שיש להם כסף מן המוכן והם שׂבעים, או שאין להם כל והם רעבים וצמאים. כמו תמיד – יש שמצליחים ויש שמזלם רע ומתענים. אבל סוף סוף אין לקפח שכרה של רוסיה הסוביטית שפתחה את שעריה לגולי פולניה והצילתם מענויים קשים ומרים. הסוביטים מחייבים את אמריקה ואנגליה הדמוקרטיות העשירות, שדוקא בשעת המצוקה היותר איומה לגולי גרמניה סגרו את שעריהן ואטמו את אזניהן לצעקתם הפולחת לב והקורעת שמים. הסוביטים אומרים: בואו! נתן לכם גם עבודה, רק היו אתנו!

אין פוליטיקה של ידידות סוברנית מרשה לנזוף בנאצי שיחדל ממנהגיו המתועבים ביחס ליהודים. “יהודים” זהו מושג מורכב. יש בהם גם בעלי הון שנואי נפשם. מלאכתם נעשית על ידי אחרים; מזה הם נהנים. הנאצי מחיש את הפרוליטזציה הנכספת. כל מן דין אינו שנוא להם. אבל את הנוער היהודי הנכסף לעבודה, לעמל כפים, לחיים שיש בהם יצירה ובנין ומקבל עליו את מרותה של הבולשביות הסטאלינית – המה אורחים רצויים. לרבבות המה נמלטים מהגיהנם הנאצי.


הנה מה שעלה לנו ביום אחד:

אחרי רוב עמל וטורח נפתחו בתי הספר, שמתקיימים בנס. מפני מעוט התלמידים אין המורים מרויחים אף לפת חרבה. בי"ס אחד בן שלוש מאות תלמיד נתמעט עד מאה; וחברו בן מאה נתמעט עד עשרים. אין עבודת ההוראה מתנהלת כהוגן מקוצר רוח ומעבודה זולה. נתפרנסנו כחנינא בקב חרובים. והנה בא הקץ גם לזה… מפאת המחלות המתדבקות המתהלכות בעיר, ביחוד מחלת טפוס הבטן, יצאה פקודה לסגור כל בתי הספר בלי הבדל מין וסוג. נכונים לנו מעתה חיי רעב ועוני, חיי נווּל וכעור.


יום פקודה היה היום גם למופקרות בישראל. כשם שלסנדלר יהודי אסור לתפור זוג נעלים חדשות כך אסור לאשה יהודית להתעסק… בזנות. הכובש מפחד מפי “חלול הגזע” ואם הזנות בתור משלח יד תהא מותרת גם לישראלית יש לחשוש שלא יהיה כבוש היצר לחייליו ויכשלו, חלילה, במופקרת בלתי ארית.

וגם לנשי ישראל ההגונות ניתן רמז שאל להן להכנס ביחסי ידידות עם החיילים; ובאם לאו – תאָשמנה בסבוטז' ועפ"י פקודת פראנק האחרונה דינן למיתה. לא פחות ולא יותר…


17.11.39

חיל ורעדה אחזונו לשמע הגיטו. יאוש על כל פנים. יש מצוקה ויש מצוקה. יש מצוקה שהאדם אוזר את כל כחותיו להמלט ממנה; כל זמן שהאדם נלחם עם צרתו לא אבדה תקותו להחלץ ממנו. שבע יפול – וקם. ויש מצוקה הדולה את כל הכחות החיוניים שבאדם והוא נמצא במצב של לאחר יאוש. הוא מעמיד את פניו נגד הגל לא כדי שיעבירהו אלא כדי שיורידהו מצולה. מצבו הפסיכי הנואש מקהה את כל עֵרנותו, כל כחותיו הנפשיים והגופניים משתתקים ומוסר את עצמו לגורלו. יעשה אתו מה שיעשה!

במצב פסיכי נואש כזה נמצאת כל היהדות הפולנית!

קהלות שלמות נעקרות משרשן כשהן עוזבות בידי האויב את כל הונם ורכושם. בבוקר בהיר אחד הן יוצאות נקיות מנכסיהן בלי מזון סעודה אחת. הקטסטרופה של חבל ווארטא שנספח ל“רייך” – אין כמותה אפילו בתולדות ישראל הרוויות דם. הדלדול החמרי אינו מספיק. לפני זה מתעללים בגולים האומללים ומדביקים להם על כנף בגדם את “הכתם הצהוב”. 83

כן, בעיני ראיתיו את סמל “החרפה” שהכובש זכה בו את יהודי סיערפץ המגורשים. מטלית צהובה שעליה המלה “יודע” והיא תפורה על אחד מדשי הבגד. גם כל פקידי ה“דז’ונט” ראוהו ופניהם כוסו חרפה, אנכי יעצתי לאותו היהודי שיוסיף על יד המלה “יודע” את המלים “מיין שטאלץ”. 84 אבל היהודי ענה כידען כי הכובש מכנה דברים כאלה סבוטז' ודן את החייב למיתה.

ויהודי לודז הזריזים, הפקחים והאמידים, יוצרי תעשית-הארג הפולנית, בוני העיר ומיסדיה – איכה ישבו בדד ושכול ואלמון באו עליהם כתומם! גם עירם נספחה ל“רייך”. וכיתר אחיהם ילידי החבל נידונו ל“כתם הצהוב”.

ההיתה טרגדיה עמוקה כזו מימות עולם?!

מלבד הכתם הצהוב טעון כל יהודי ציץ של פח ועליו כתובת חרותה ע"ד הפרסונליות שלו: שמו, שם הוריו, שנותיו, משלח ידו וכתבתו. מחמש עד שמונה בבוקר אסור לו ליהודי לצאת מביתו. אין זה אלא כדי שלא יוכל להסתתר בשעות ששליחי הכובש נכנסים אל הבתים להוציאם לעבודת פרך.

בקרקא – גיטו יהודי. 85 מרכז העיר סגור לפני היהודים. בורשה ענין הגיטו נדחה לאיזה זמן. וכאן יש מקום לבדותות שונות, שרק בדמיונו החולה של האומלל המעוטף בצרתו יכולות להברא. פעם משליכים את יהבם על סטאלין “בעל הרחמים”; ופעם – על רוזבלט החונן דלים, שאיים על “המנהיג” שאם לא יחדל להציק ליהודים, יגורשו הגרמנים שבאמריקה.

הוכשר הקרקע אפילו למשיחיות דתית. חסר רק איזה שבתאי.


18.11.39

ידיעות מהעולם הרחב מספיק לנו הכובש. הידיעות מצומצמות. וכל ידיעה צבועה בצבע חום. לפעמים אנחנו שומעים מכלל לאו הן, ומהן לאו. אצל הכובש הכל טוב וישר; הכל ברום המעלה; הכל נעשה בהצלחה מרובה, ואין כמוהו לזריזות, לתרבות גבהה, ולמומחיות בכל מקצוע ומקצוע. אין קצה להתאמרותו ולגאותו. ואצל הצד שכנגד – הכל רע ואי-מוצלח. האנגלים והצרפתים אינם מגיעים לקרסוליו. אצלם החיילים רעבים וצמאים. כל מקצוע עזוב ונטוש. האר בעלישא 86 היהודי אינו משלם משכורת לקציני צבאו. לעת החורף אין להם למגיני המולדת גופיות של צמר להגן את גופם מפני הקור. ביחוד מקבל את חלקה אנגליה “האומללה”, שמיום פרוץ המלחמה קננו בה העני והדלות וכל החיים הפכו לגיהנם. לועג הוא ל“בלוקדה”, שהיא ערוכה נגד גרמניה וחציה קולעים באנגליה גופא. אם יש לחשוש לרעב – אנגליה בעצמה תפול קרבן הרעב. לכובש יש הכל בשפע. לא רק הצבא מלובש ומצויד בכל הדרוש ממזון עד נשק, אלא גם כל “גרמניה הגדולה” טובלת בשפע ובעושר ובכל מיני תענוגים. וכו' וכו' וכו'. הגאוה של הכובש מעוררת לפעמים בחילה. אנחנו רואים בעיני בשר את ההיפך מזה. אבל – טובה השתיקה!

בס“ה מופיעים שני עתונים יומיים. אחד מהם בלודז ה”גרמנית“, שזו השנה השבע עשרה להופעתו. עד כה היה נכנע לפולניה “בעלת התרבות הנמוכה” ועמד לימינה בריבה עם המנהיג ע”ד דנציג. עכשיו שנה את טעמו ואת כוונו. נעשה לנאצי במאה אחוזים. ההסתה נגד היהודים פורחת בו כבמטה אהרן. והסתה מכוערה, שוּקית, פוגרומית ואפילו שטותית. מעשה “יעקע”! יש שהוא סותר את עצמו בשתי שורות הבאות זו אחר זוֹ. אבל – מה שעליו לעשות הוא עושה ומוצא חן ושכל טוב בעיני בעלי היכולת. זהו הבטאון של “חבל ווארטא” הקדוש שהולך ומתגרמן מיום ליום בפזיזות מפליאה עד כדי איסור ליהודים לדרוך על אדמת הרחוב הפיטריקובי בלודז.

השני לו הוא “ווארשאוער צייטונג” שאינו נדפס בורשה ה“פרובינצית” אלא בקרקא הבירה, מקום שלטונו של פראנק. שטח זה עודנו חבל פולני ובתור יחידה אדמיניסטרטיבית היא מכילה ארבעה דיסטריקטים, הלא המה: קראקוי, ווארשוי, ראדאם, לובלין וחלים בה “חוקים” מיוחדים. כמובן מאליו חוקים אדמיניסטרטיביים, “חוקים” של סאטראפ אכזרי, הדן למיתה כל מי שנוהג בכובש מנהג סבוטז', ובכלל זה אפילו לעשות קרע באיזו מודעה. העתון החדש של קרקוי-ורשה עולה על חברו בתור עתון וגם הסתתו נגד עם חרמו היא יותר “קולטורית”. ברפורטז’ים שלו הוא פוגש תמיד ביהודי הגיטו, כי אין מקום פנוי מהם ודן אותנו כ“גזע נמוך” חסר תרבות שדרכו להזיק ולהבאיש את הסביבה. דבריו העוקצים אינם עושים רושם של הסתה במישרין, הכל נעשה אצלו דרך אגב, אבל הארס המפעפע בו חודר עד לתהום נפש הקורא. לגאותו הנאצית אין גבול. הפולנים והיהודים שניהם גם יחד הם בבחינת “נייטיבס” שבמושבות אפריקה הפראית. שניהם יחד לא נבראו אלא לשרתנו. באנו הנה ללמדם סדר ותרבות, להרים את המדינה האומללה משפל המדרגה, שהממשלה הקודמת, הפושעת והברברית, הורידוה עליה בבטחה על אנגליה הנבלה. ובאמת, לבקר דמינו בעיני הנאצי. כשהוא משגיח על עובדיו היהודים הוא מחזיק שוט בידו. כלם מוכים בלי רחמנות. כמונו כסוסים!! אם אבוא לספר פרטים המלאים מעשי אכזריות שהגיעה לשיאה וששמעתי מפי הניזוקים, לא אספיק. פרטים אלה מרתיחים את הדם וקצף אין אונים מחלחל בקרבך המסוגל להביא אותך לידי שגעון. לפעמים – אנו מתביישים להביט איש בפני רעהו. ורע מזה, שאנחנו בעצמנו היינו בעינינו ל“ברואים נמוכים” מחוסרי צלם אלהים. תקותנו היחידה – שהמפלה בוא תבוא. רק בדבר אחד אנחנו מסופקים אם נחיה ונגיע לזמן ההוא.

ואני אומר: כן, נחיה ונגיע! לא לעולם חוסן!!

וענין מוסוליני מנסר בעולמנו!

ש“הדוצע” איתמח בבגידה ושהוא ראוי ומסוגל לבגוד – בזה אין כל ספק. דרכו בכך. פוליטיקה היא זנות. מכריעים את הכף לטובת הצד המעלה את המחיר.

אבל כאן השאלה: לטובת מי יכריע? לבנו מהסס. אם חס וחלילה לטובת “המנהיג” ידידו הלבבי – הלא נאבד!

אלא שהיהודים עקשנים הם. הם באחת – נגד “המנהיג”. והרבה סמנים לדבר: המלך עמנואל ויתר על שלטונו לטובת נכדו העוֹין את הנאצים. הדבר מפליא ביותר שעתוני הכובש אפילו לא מצאו לנכון להודיע את זה. הדבר נודע בגנבה מפי הרדיו. היו גם חילופי גברא במיניסטריון שלא לטובת המנהיג. חוץ מזה: בטלו “ההגבלות הגזעיות” לרעת היהודים. ואם תאמר: מה יקבל מוסוליני בעד בגידתו? יקבל קולוניות מצרפת; יתנו לו חלק הגון ודעה בצדו בתעלת סואֶץ; יגישו לו בתור דורון את “אסתרייך”. וכן הלאה. הלב רוקד משמחה. אנחנו שואפים לקץ המלחמה. אבל הלא כל בר בי רב יבין שאל לשותפי המערב “לעשות” שלום כעת. מוסוליני יעזור להביא את הקץ הנכסף; קץ למלחמה וקץ לעוד מי שהוא… ואם אתה מסופק עוד – הנה לך סמנים חדשים!

הקונסולט האיטלקי בורשה נסגר. זאת אחת. בכל מקום שהיה תלוי דגל פשיסתי הורד. ליהודים עין בוחנת. אף פרט קטן אינו נעלם מעיניהם. אבל נגד ראיות “מוכיחות” אלה יש צר ואויב – הלא הוא עתונו של הכובש שעם כל שקרנותו הלא לא יעיז לשקר במלתא דעבידא לגלויי. והוא נותן ידיעות משמחות ע"ד הכנותיו של מוסוליני למלחמה. נגד מי? מובן מאליו!… מי יחכם לחדור אל הבאות!?


23.11.39

עשיתי הפסקה קטנה ברשימותי מפני שהאופי התמידי של תכנן, שאינו אלא קנים הגה והי, הוגיע אותי. עד מתי אקונן? לכל צרותינו צורה אחת. צורה של כליה והשמדה. מגמה זו אמנם גם עד כה היתה נמצאת על סדר יומנו. אדוני המדינה הקודמים לא פנקו אותנו וחתרו בכל יכלתם להשמידנו מן הארץ ע“י קיצוצים, הגבלות וגזרות. אבל מפני קוצר כשרונם המדיני והמשקי ומסבות מדיניות בעלות אופי חיצוני אחזו רק בחצאי-אמצעים, בפאליאטיבים שאינם נוקבים עד התהום. גם קצת בושה היתה להם, ל”פאנים" מחוסרי הבנה ושכל. אלה עשו את תועבותיהם בזהירות הראויה. החוקים המגבילים לא הזכירו שם יהודי, אלא כיונו אליו. והחץ תמיד פגע בנו. לא כן עתה. נראה הדבר כאלו הכובש בא לכתחלה רק לשם זה, כדי לעקור משרשו את השבט היהודי. כל מעיניו נתונים רק לזה. קירות הבתים והגדרות מודבקים כרוזים, מודעות ופקודות שבכל שורה תמצא את השם יהודי. והכל בשנאה, באיבה, בארס מפעפע שמקורם פטולוגי. בני אדם נורמלים אינם שולטים במדינה נכבשת ברוח זדון כזאת. רשעות סדיסתית שהגיעה לשיאה של טפשות ושעם כל הטרגיות שבה היא מעוררת צחוק מכאיב לב.

מכל חבל וורטא שנספח אל “הרייך” גורשו כל היהודים. גורשו באופן ברברי שלא היתה דוגמתו מימות עולם. גורשו על טפיהם וצאצאיהם ועל זקניהם וחוליהם בבוקר בהיר אחד. כל הישוב היהודי נעקר משרשו. המגורשים נשארו בלי פרוטה ובלי מזון סעודה אחת. דוויים וסחופים, רעבים ומדוכאים הם צובאים בהמוניהם על פתחו של הדז’ונט (לשנה 13) שאחרי בכיות ויללות, הם מקבלים איזו תמיכה עלובה, שאין בה כדי לחיות אף שנים שלושה ימים. מי שרוצה לראות את הנווּן של היהדות הפולנית, את הפרוצס המבהיל של יהדות בת אלפי שנה ההולכת וגוססת וגועת גויעת-נווּל תחת מהלומות אכזריות של וַנדלים שואפי דם יהודים – יבלה שעה אחת בדירת הדז’ונט.

קשה לראות בגויעת קבוץ שלם, שעם כל חסרונותיו היה לו פרצוף; והפרצוף – יהדותי שלם ומלא. יש כאן גם טרגדיה יהדותית-תרבותית, אלא שאין לבנו פנוי כעת לענינים רוחניים-תרבותיים. אין לנו דוקא העוז הרוחני של אבותינו בעלי נשמה מחושלת, שמלבד פת לחם לא שכחו בתוך מצוקתם הנוראה את צרכיהם הנשמתיים והקריבו את עצמם עליהם. לנכח המצוקה המסכנת את קיומנו החמרי אנחנו מוכנים לוַתר על כל היקר והקדוש לנו עד כה. יהדות פולנית החסידית, החרדית, יראת אלהים, נאמנת תורת ישראל פורשת כפיה אל – סטאלין. יבוא מי שיבוא ובלבד שלא נפול בידי הרוצח.

יהודי לודז התעשיתית, הגאים והאמידים, כבר נושאים על זרועותיהם את “הכתם הצהוב” עם הכתובת “יודע”. בשבוע זה יצאה פקודת פראנק שגזרת ה“סמן היהודי” חלה גם על דיסטריקט קרקוי, אבל בשנוי צורה קצת: לא כתם צהוב, אלא כל יהודי מחוייב לשאת על שרוול בגדו העליון כשהוא יוצא החוצה מטלית לבנה בת עשרה צנטימטרים רחבה, ועליה כוכב-ציוני כחול בן שמונה צנטימטרים בקטבו. ברוחב לבו נתן לנו הכובש דורון יפה – צבעם וסמנים לאומיים. נתקיימו בנו דברי הנביא:

“אם לא ביד חזקה אמלוך”… ולא עוד, אלא אפילו משומדים, בניהם של יהודים, מחוייבים לשאת את הסמן ה“מחפיר” ולכפר את עון מולדתם. כמו כן מחוייבים המשומדים לתרום לטובת התמחוי שנוסד בפקודת הכובש בקרקוי. תמחוי זה לטובת הדלות היהודית הקרקוית לא נוסד מטעמים הומניים, חלילה, הכובש בעתונו הטעים בפרוש “שאיננו מחוייב להאכיל את השונא היהודי”… אלא שהרעב השורר בגיטו היהודי בקרקוי גורם למחלות מתדבקות, שיש בהן סכנה לצבור. ותיכף לזה העתון מוסיף: “אין להתפלא איפוא שהשלטונות הגרמניים סגרו בפני אספסוף כזה את המרכז של העיר”…

הסאדיזם הולך וגובר מיום ליום:

שלשום שלמה הקהלה על יד הכובש שלוש מאות אלף זהוב – לטובת המשטרה הפולנית, שחלק ממנה עוד נשאר על מכונו וממלא את תפקידו תחת פיקוחו של הכובש. היהודים מחוייבים לפרנס את המשטרה העירונית כאלו הוא נקבעה ונתמנה רק לשמם. וככה גם באוטבוצק: תיכף להכנסו דרש הכובש תקציב של שבעת אלפים וחמש מאות לחודש אך ורק מאת היהודים לפרנסת המשטרה. לע"ע נקבע הבודז’ט לחדשיים.

כל זה בגלוי: והנסתרות – ילא כל עט לתאר.

החמס והשוד מאת יהודים יחידים אינו פוסק לעולם.


24.11.39

בתוך הטרגדיה הכללית טרגדית היחיד בטלה ואינה באה בחשבון. אין לך אדם שקיומו לא נחרב. אין לך יחיד שאחד מבני משפחתו לא נהרג. ואלה שנשארו בחיים נשארו מחוסרי פרנסה. העורקים המשקיים היותר עֵרים וחיוניים נשתתקו. לעומת חורבן כללי וערעור יסודות החיים אין אסון היחיד בולט ביותר. בטרם שידידי וחברי יפתח את פיו לספר את חויתו אני יודע מראש את כל פרטיה. כמעט שדבריו נשארים תלויים באויר ואין ספורו המבהיל עושה עלי רושם.

אבל יש לפעמים שגם אסון היחיד תופס מקום דמינכר. יש שבין רבבות חללים עינך נמשכת אחרי האחד שפרצופו כרוך אחריך בכל פנה שאתה פונה, אינו מרפה אותך ונגרר אחריך כצל ומפריע את מנוחתך. קשה להבין מאין זה בא. אבל כך יש. אסון יחיד אחד כל כך הממני עד שאני מוצא את עצמי למחוייב להציב לו ציון. זהו האסון שקרה לחברי וידידי החביב ר' יעקב זאיאָנץ. אם אומַר “חביב” לא בטאתי את כל מהותו. סוחר בן תורה ובן השכלה ובעל לב טוב. ענו ורחמן ומוקיר ורחום רבנן. והעיקר בעל צדקה ואציל בעניני כספים. ראשון לכל צדקה ומחבב את הבריות. רחוק מקנאה ושנאה ומכל החולשות האנושיות שמקורן במלחמת החיים. ואף על פי שהוא בר לבב ונקי כפים ונוח לבריות וותרן על ממונו הצליח גם בעסקיו והיה אמיד. חנותו ברחוב ס"ס קשיסקא 87 לדברים עתיקים ולאפרטי-צלום הכניסה לו רוָחים המונים. וצריך להודות שההשגחה לא טעתה: הפקידה את פקדונה בידים אמונות. ר' יעקב פזר את ממונו בתור צדקה לכל דבר טוב בגלוי ובצנעה. שום איש לא יצא ממנו בידים ריקות או בפנים מלובנים. לא היה שייך לשום מפלגה, אלא לעם ישראל כלוֹ, שהעריץ את תורתו ואת תרבותו והאציל לשם חזוקן מאונו ומהונו. ודוקא יהודי פולני. אפשר – יחיד ומיוּחד ובין רבבות אחיו למולדת. לפעמים לא היה נוח לו דוקא מפני היותו אחד מבני העליה בין מיליוני הפחותים ובתור טפוס סתר את דעתי על יהדות פולניה. 88 פשוט, ר' יעקב זאיאָנץ עמד לי לשטן בעצם הויתו וקיומו לדעותי על יהודי פולניה, שאינן פוזיטיביות ביותר. לפני ארבעים שנה השתקעתי בין יהודי פולניה. נתפרסמתי ביניהם. יש לי עמהם משא ומתן והכרתי היטב את דרך חייהם ואת רמתם התרבותית בתור בני אדם ובתור יהודים. לצערי הגדול לא תמיד דרשתי בשבחם. דעותי מבוססות על עובדות ומעשים. משנה לשנה רבו העובדות שהוכיחו את אמתת דעותי. והנה בא ר' יעקב וסתר את כל בנינו. אם יהדות פולניה יכלה להוציא מקרבה טפוס כזה – סמן הוא שיש בה חומר היוּלי מן המשובח.

בכל שבוע היינו נפגשים בכלוב ל“אתיקה ולמדע” ששרידים יחידים רוויי תורה והשכלה מסתופפים בכתליו. על פי רב למדנו ש“ס, התגעגענו לימים שעברו, נוצרה אוירה לומדית ספוגה מדע וחכמה. ור' יעקב מכבד אותנו מדי שבת בפרות וממתקים שקנה על חשבונו. ולא רק שהוזיל לשם זה כסף מכיסו, אלא שהיה משמש אותנו ומחלק בידיו מנות לכל אחד. וככה בכל שבת. בכבודו ובעצמו היה נושא את החבילות בכדי להנות את חבריו ללמוד ולעיון. איש לא דרש ממנו הוצאה זו. להיפך, לא פעם ושתים היינו מוחאים נגד הוצאה מיותרת זו, ור' יעקב בשלוֹ. הליצנים שבנו היו מציעים כפעם בפעם שנשבות ור' יעקב ישלם לנו ב”עד טרחתנו"…

ליהודי יקר זה בא על שכרו: אשתו ושתי בנותיו נהרגו על ידי פצצה מהרסת; דירתו הפרטית נהרסה ונחרבה; חנותו נשרפה, והוא יצא נקי מנפשותיו היקרות ומכל נכסיו. הכל נחרב; הכל נשרף. נשאר בודד, גלמוד וערירי כמו שהוא. רק עורו לבשרו נשאר לו. זו ההשגחה וזו מנהגה עם בחורים!


25.11.39

89נתונים הננו בצבת. העקה מכל צד. ממערב הכובש האכזר. ובמזרח שלטון הבולשביות, שהנהו סם מות לקוניוקטורה היהודית האקונומית. שלטון זה ממית אותנו לא מרשעות ומשנאה לישראל; אדרבה, מבוסס הוא על אידיאל רם ונשגב.אבל בין כה וכה הוא מביא כליה לקיומנו. למאי נפקא מיניה מאיזו סבה הנשמה יוצאת? ממזרח וממערב דיקאַטטורות, שלטון היחיד, שמהותם האידיאולוגית אחת לשתיהן. שני קצוות שמתאחדים יחד בשנאה לשלטון העם, לדמוקרטיה. אין אידיאולוגיה דיקטטורית מתאימה להשקפת-עולמנו. בין מימין ובין משמאל היא חותרת תחת קיומנו החמרי והרוחני.

ולכן – אנו נושאים את נפשנו לארץ דמוקרטית שבכונה הסוציאלי יותר נוח לנו. הוה אומר לארץ ישראל!

וכאן תשרור ערבוביה גמורה. אין אנחנו יודעים מהנעשה בה כעת. איזה רדיו השמיע לנו פעם בשורה שא“י היתה – למדינה עברית. קול המון אינו פוסק. יודעי דבר אינם מאמינים. המצב הפוליטי הבין-עולמי אינו מסוגל לשנויים פוליטיים כבירים כאלה. אבל ספק בלב מתעורר גם אצל קטני-אמונה. ובינתים “איש מהימן” בא ומספר “שחטף את ירושלים”90 והגיע אליו קול שספר, כי המיניסטר שלנו נסע לעבר הירדן בתור נציג “ועד המיניסטרים” ושוחח עם עבדול91 שהטה אליו חסד, והביע לפניו את דעתו שהמחלוקת בין הערבים והיהודים היתה שגיאה פוליטית”…

קשה להאמין; ואנחנו רוצים להאמין. האדם נוטה להאמין במה שהוא רוצה. הרגעים מתחלפים. יש שהרגש מתגבר; ויש שהשכל מתגבר. שמועה כזו היא סם מרפא ליהודי לודז, הנושאים “כתם צהוב” על שרווּלי בגדיהם ומחמש בערב אסורה להם היציאה מבתיהם בה בשעה שלכל יתר האוכלסיה העוצר מתחיל משמונה… לב כואב ודואב רוקד. ושמחה לשמע בשורה. נאה כזו.

השאיפה לארץ אינה יודעת מעצור. למהגר מותר לקחת לדרכו רק עשרים זהוב. כך גזר הכובש. יהא כך! גם לגזרה זו יש עצה. היהודים הם בבחינת צדיקים שהכובש גוזר והם מבטלים. הלחץ הפוליטי למד אותנו לבטל כל גזרה כשהיא מתחילה להתגשם במציאות. יהודי גרמניה, המחונכים, התרבותיים, הנכונים למשמעת, הנכנעים לחוק, שאנו! מעשי “יעקע” בידיהם! ממנו קבלו את תורת חייהם. יקוב החק את ההר! לא כן יהודי פולניה “המלוכלכים”: בני בלי תרבות הננו. הכובש גוזר והחיים גוזרים. הי מהם עדיף ואלים יותר? הוה אומר: החיים! כבר יש לנו גישה אל הכובש שנותן את עצמו לעור את עיניו… נוצרו מתוכים, סרסורים, מנחם-מנדלאים שמדברים דוקא אשכנזית גרועה, שאיננה מפריעה ל“עסק”. לאור המטבע “הגסטפה” האיומה נעשת נוח לבריות.

הנה כי כן – בשבוע שעבר יצאו תשע משפחות לדרכם לא"י ברשות “הגסטפה”, שלא הרגישה ביציאתן מפני שכהו עיניה… הוכתה בסנורים, ויש להבין שבצרור כספם היה גם יותר מסך עשרים זהוב לגולגולת…

השמועה מספרת ש“לגסטפה” הוגש דורון של שלושים אלף זהוב… אבל ההגירה היהודית לא תפתר ע"י אמצעים כאלה. אין זה דרך להמונים, ואפילו לבינונים. החרב מונחת על הצואר. נתערערו כל העסקים. נסתתמו כל מעינות הפרנסה. בכל יום מתפרסמות גזרות והגבלות חדשות. רבבות משפחות נשארו בלי משען לחם. ביושים, עלבונות ובזיונות על כל צעד. חדלנו להיות בני אדם. אין לנו הצלה אחרת מלבד ההגירה. איה היהדות העולמית? איה הקבוצים היהודיים השלֵוים והשקטים, בעלי היכולת ובעלי ההשפעה?

האומנם יתנו שיגָדע שבט שלם בישראל?!


27.11.39

היהדות הפולנית נעשית הפקר; אבל לא כל הקודם בה זכה, כי אין איש רוצה לקחתה; אין מי שיעמוד בפרצה ואין מי שיתבע את עלבונה. והכובש מכלה בנו את כל חמתו. שוד ובזה אינם פוסקים. אין לנו אף ביאת-כח שיבוא עם בעלי היכולת במשא ומתן. בכלל, אין דרכו של הכובש להכנס בוכוחים ולקבל הצעה העולה על הדעת. הקהלה, בצורתה המצומצמת, כי כל מחלקותיה נסגרו, מלבד מחלקת בית-הקברות, מצוה ועומדת רק לקיים מה שהכובש גוזר בלי שום הנחות וותורים. אילו היהדות, כביכול, ברחו בעוד מועד על נפשם. יהדות בת שלושת מיליונים עזובה ונטושה לנפשה, נתיתמה ונתונה בצפרני טורף אכזר שאינו יודע רחם.

נתגברה איפוא ההגירה הבלתי מסודרת ל“רוסיה” הסובייטית. בין לילה אחד נעשו לבוב, רובנה, בריזק, ביאליסטוק וגרודנה ארץ “רוסית”. 92 לרבבות נוהרים ל“רוסיה” זו צעירינו הבורחים מהתפתה הערוכה להם תחת שלטונו של הנאציזם. בעת הראשונה נתקבלו בפנים מסבירים. ידעו שנרדפים הם ומהווים אלמנט מסוגל לבולשביות. כל מן דין הב להם. אבל הזרם לא פסק; ובגבור הזרם נכנסו אלמנטים בלתי נוחים לבולשביות כלל וכלל. קודם – מפקיעי שער. מפני הרעבון לסחורות נתרבו מבריחי גבול ומפקיעי שער. “ספוקלנטים” אלה ממלאים את כל הרחובות ואת כל בתי-קפר ובתי מלון בחבל רזה ודל זה ועושים “מסחר.” ואיזה מסחר! מעבירים סחורות שיש בהן צורך ראשון בחיים היום-יומיים המצויות עוד כאן בפולניה-הגרמנית ונקנות, לפי הערך, “בזול” ובפולניה-הסוביטית מחירה עולה פי מאה, בלי גוזמא. תחת כנפי ה“חופש” הסוביטי נתרבו סרסרים ותגרנים המתעשרים משוד עניים ומאנקת אביונים. אין לכחד – אחינו בני ישראל מומחים לענינים כאלה. זהו מקור חיותם. לכל מקום שהם באים הם מביאים אתם את הרעש הספקולטיבי, את השאון של הבירז’ה ויוצרים אוירה של ספקולציה מתועבה ומכוערה. וכל זה בארץ שנתנה להם מחסה ומקלט מחמס ממשלה זדונית ורשעה.

הזורע רוח יקצור סופה. סוף סוף נתן השלטון הסוביטי בהם את עינו. אין הבולשביות האמתית יכולה לדור בכפיפה אחת עם באי-בירז’ה, סרסורים, מפקיעי-שער ומתוכים מנַצלים. הלא כל עקרה לא באה אלא לשרש את כל זה מן העולם.

והתוצאות לא אחרו לבוא. הגבול נסגר. נשתנה היחס. לאורך הגבול הולכים ונמתחים חוטי-ברזל ובמבריחי גבול שולחים חצי מות. הספקולנטים נתונים תחת פיקוח מיוחד וצפויים לעונש חמור. אין אני משתתף, חלילה ב“צרתם”; אבל לבי דוָי בראותי שרבבות יהודים נרדפים אחרים נענשו על לא עון בכפם בעוון מרשיעי עמם.

ועם כל זה – אין ההגירה האסורה נפסקת. עוברים בצנעה את הגבול “הירוק” ומצליחים. במצוקה כזו אין רצון הבולשביקים נכנסים בחשבון. לשם העברת הגבול “הירוק” מופיעים שורה שלמה של מעבירים הלוקחים מנה יפה ומרויחים סכומים עצומים. במקצוע זה נוסדו “פירמות” חשאיות של יהודים ואריים, שחלקו ביניהם את העבודה. היהודים ממציאים “סחורה חיה” והאריי, על פי רוב בן-אדם שנהירין לו שבילי הגבול, אחד מדירי המקום, מבריח את הסחורה. יש גם בירז’ות חשאיות, העושות בצנעה ומפורסמות בין חוגי היהודים.

לשבחו של הכשרון המסחרי היהודי יש להוסיף שסוחרים זריזים ופקחים, בעלי מרץ מרויחים סכומים עצומים. פולניה-הבולשבית ריקה מכל סחורה. ישנים מינים שאינם בנמצא כלל וכלל. למשל, סבון; אף אם תחפש בנרות לא תמצא. למחירו אין גבול. בני אדם הולכים ומתחככים בכותל להנאתם מפני חוסר כתונת נקיה, וכן מנופקטורה; וכן עורות ונעלים. זריזים מתגברים על כל המכשולים, בין פנימיים ובין חיצוניים, משתוים ב“מקח השוה” עם שומרי הגבול הגרמנים, ובחשכת הלילה באים לידי הסכמה עם שומרי הגבול הרוסים. והעסק נגמר…

בני אדם נצלים ממכת הכנים דוקא הודות לספקולציה היהודית. ובאופן כזה מתוך גנותם באתי לידי שבחם…


28.11.39

הסדיזם של הכובש מגיע לשיא התועבה האנושית!

שיטת הנאציזם ביחד ליהודים הוא דלדול גמור של ההון היהודי. חוזרים על כל הפתחים וחומסים מכל הבא לידם. חומסים על פי פקודה בלי שום פקודה. ה“גענאססען” 93שבעיר, מי שהיו אזרחי פולניה נעשו למורי דרך ומראים לכובש את כל המקומות המוצנעים ואת אדריסותיהם של היהודים האמידים. זה כשני חדשים שהחמס בעצם היום אינו פוסק. חומסים לא רק סחורה בחנויות אלא אף בדירות פרטיות. אין לך חפץ שאין להם לחמסנים אלה צורך. נכנסים למשרד לכתיבת בקשות וחומסים את המכונות; נכנסים לרופא אמיד ומפורסם ומוציאים מביתו כרים וכסתות וגם רהיטים יקרים. ואוי לו לאיש שמנסה להתקומם נגד החמס. הנסיון היותר קל של מחאה או של התנגדות מביא לידי תוצאות נוראות, אף לעונש מות בכלל. היום נתפרסמו מודעות ברחוב ששני יהודים: לינדזין ופינקלשטיין נידונו ע"י בית הדין המשטרתי המהיר לעונש מות והעונש הוצא אל הפועל “בעון התנפלות על חיל גרמני וסבוטז’ה”. “התנפלות” זו – אנחנו יודעים את פירושה: איזו התנגדות קלה במקרה חמס. למושג סבוטז’ה נכנסים כל מיני עבירות קלות שכל אזרח דש בעקבו. בכלל זה גם קריעת כרוזים. היה מקרה שמעשה סבוטז’י כעין זה גרם למיתת פולנית אחת.

אבל בכל הענינים המנויים למעלה עוד לא גמרתי את כל תועבותיו של הכובש ביחס ליהודים. בנוגע להם חרמו הוא הופך להיות חיה טורפת. יסורי היהודים מהנים אותו ומספיקים לו הנאה מיוחדת. בכדי להעליבם ולהשפילם הוא מתעלל בהם רק בכדי להתענג למראה יסוריהם. הקהלה האומללה מציעה להספיק מדי יום ביומו חמש מאות איש לעבודה ובלבד שלא יתפסו לעבודה עוברים ושבים יהודים ההולכים לעסקיהם. הצעה זו אינה מתקבלת: “אי-אפשר לשלול מאת החיל הגרמני את התענוג לתפוס יהודים עוברים לתומם ולהכריח אותם לעבודה מַשפלת ומעלבת”… עם יהודים אינם עושים חוזה… עם שקצים ורמשים אינם מנהלים משא ומתן.

וסח לי יהודי אחד שבדידו הוה עובדה מקרה אחד שעל הכלל כלו יצא. הוא יכול לשמש דוגמא ליתר המקרים ממין זה, שמספרם עולה למאות בכל יום ואי-אפשר לפרוט אותם בצורה פרטכלית. היהודי נסע בעגלה פשוטה לפרגה. מפני חוסר טרמים נתרבו עגלות פשוטות שמובילות נוסעים מורשה לפרגה ובחזרה. וליהודי מראה איש אירופי. נגש אל העגלה חיל ורמז לו: “בוא”! אין עצה – האומלל מוכרח ללכת. הובל לאיזה מקום והחיל פקד עליו שיצחצח את נעליו. האומלל מציית. בשעת העבודה הגרמני נוזף בו שהוא אינו חס על המִשחה ומוציא אותה לשם הנקיון במדה יותר מרובה מכפי הדרוש. ומיד הוא מוסיף: “תשלם בעד זה”? אחר גמר העבודה היהודי מוציא את ארנקו לשלם בעד ההיזק. הוא שואל: כמה לשלם? אבל החיל שואל: כמה יש לך? עמד ומנה את כספו של היהודי ומצא שיש לו שלושים ושנים זהוב. שלושים לקח לעצמו “בעד המשחה המיותרת שהיהודי הוציא שלא לצורך” ושנים השאיר בטוב לבו לבעל הכסף… ועזב אותו לנפשו. היהודי יצא מרוצה מכל העסק שהגרמני עשה אתו חסד ולא הכה אותו…

מקרים מעין זה וכדומה לזה יקרו לעשרות בכל יום.


30.11.39

יסורין של יום אחד.

המאורעות הנוראים, בבחינת “עוד זה הולך וזה בא,” אינם פוסקים. כמהלומות גרזן מידי רוצח הן יורדות על ראשינו. ישנם רגעים שאתה שב להרגשתך האנושית ואתה מתחיל “לאהוב את החיים”, להתענין בהופעותיהם, ופתאום – מהלומה! ומהלומה שכונתה להשפילך עד עפר, לעשותך מדרס לכל מעוֵל וחוֹמֵץ, ולעשותך לבריה שפלה ונמוכה. בינינו לבין עצמנו אנחנו שואלים זה את זה:

– הנגיע לזמנים יותר טובים? התהיה לנו פליטה מצרותינו אלה? הפקחים שבנו עונים: יחידים יאבדו! הקבוץ יחיה!

ובלב כל אחד נשמעת דפיקה מרגיזה:

– האהיה בין היחידים האובדים? האזכה לחיות עם הקבוץ?


ביום אחד ובאיחור זמן הגיעונו שתי גזרות: גזרת “מגן דוד,” כאותה שבקרקוי, אלא שבקרקוי הודיעו השלטונות ע"ד הגזרה בעוד מועד, כשבועים טרם שקבלה תוקף חוקי והיתה עוד שהות לזקני העדה 94להכין את הסמנים הציוניים; ובורשה, או יותר טוב, בחבל ורשה (דיסטריקט) נתפרסמה הגזרה ביום השלושים לנובמבר עם תוקף חוקי מיום הראשון לדצמבר. מובן מאליו שהחומר הנחוץ עוד טרם הוכן. יתכן, שעשו זאת בכונה, שיתפסו הרבה יהודים בעון סבוֹטז'; ואפשר שמפני סבה טכנית הדבר ידחה לאיזה ימים.

איך שהוא – והכובש הופך אותנו ליהודים על כרחנו. אין לקפח שכר כל בריה: סמן אותנו בצבעינו הלאומיים, שהם גאוָתנו. ובזה נבדלנו מיהודי לודז, שנספחה אל ה“רייך”. עליהם הדביקו את “הכתם הצהוב” של ימי הבינים: כשאני לעצמי אשא את זה בספוק נפשי. ונקמה יש לי ב“שמנדריקים” 95שלנו. אצחק בכל פה למראה הטרגדיה שלהם. והמשומדים שלנו, שבזמן האחרון כל כך רב מספרם? האומללים האלה אמנם ידעו, ש“החוקים הגזעיים” אינם מבדילים בין יהודים בין שהתנצרו ובין שנשארו ביהדותם; אבל השמד הביא להם הצלה פורתא: הכובש היה רגיל לשאול את היהודים הנתפסים לעבודה: “יודע”? ומשומד יכול היה “להגיד את האמת”: לא! עכשיו – הכובש לא ישאל. והמשומד “לא יגיד את האמת”…

בטבעי אני רחוק מרגשות נקמה וזו לי הפעם הראשונה בחיי, שרגש נקמה מהנה אותי.


ושוב באותו יום: כל חנות וכל עסק הודי מחוייבים לסַמן מיום הראשון לדצמבר 1939 את בעלותם היהודית. מחוייבים הם להדביק במקום נראה ובולט לעין שלט עם “מגן דוד”, בלי כתובת מיוחדת. וגם בזה נבדלנו מיהודי לודז, שהם נתחייבו להדביק שלטים עם כתובת “עסק יהודי”.

בכל מקום שנפנה נרגיש את עצמנו כמו בממלכה יהודית. הצבעים הלאומיים ידגלו בכל מקום. מעתה והלאה נעלה את ירושלים לא רק על ראש שמחתנו אלא בכל ימות החול הפשוטים, בשכבנו ובקומנו, במסחרנו ובמשאנו ומתננו.

“פולניה-יהודה”96 תחדל להיות עלילה.

וכל זה בעזרת “המנהיג” ובטוב לבו…


אבותינו, שהיו רגילים בצרות, היו מנציחים אותן ב“קינות”. הקינה “שאלי שרופה באש” נכתבה ע“י ר' מאיר מרוטנברג מפאת שרפת ה”תלמוד" ע"י הדומיניקנים בצרפת במאה השלוש עשרה. הקינה הוכנסה אל הפיוט הלאומי והונצחה עולמית.

מי ינציח את צרותינו? בידיעות עיתונאיות אין ההוד הלאומי שבפיוט הדתי. אין האומה חוזרת עליהן, וכשהן נקראות מיד הן נשכחות. וחבל! גזרה שמצאה לבוש פיוטי, אפילו בלתי דתי, כעין “בעיר ההרגה” שהפוגרום הקישינובי הונצח בה. היא רווחת באומה ונמסרת לדורות הבאים. צרה שמתלבשת בלבוש פיוטי המשורר מציב לה ציוּן עולמי. וציון זה מהוה חומר תולדתי שממנו ניזונים הדורות הבאים.

מי יתנה את צרותינו ומי ינציחן? איה משורר האומה של היהדות הפולנית שיאסוף לקיום ולשמירה עולמית בנאד דמעותיו את כל הטרגיות של המתרחש בחיינו?

משורר האומה – איךָ?!

היום נודע לנו באופן רשמי שביום העשרים ושנים לנובמבר 1939 נורו חמשים ושנים יהודים ב“עוון מרי.”

זוהי טרגדיה נוראה, שלא היתה כמותה אפילו בזמנו של ה. 97 עד כה. כל הקרבנות הללו הם דירי הבית מספר תשעה שברחוב נלבקי, רובם סוחרים, בעלי בתים, פחדנים, מהם בני תורה ומהם סתם יהודים שעינם ולבם רק למסחרם המדולדל ושמחשבת מרי רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב – ופתאם נאסרו והומתו.

באותה החצר קרה מקרה מעציב שאיזה גנב יהודי ירה בשוטר פולני והמיתוֹ וחברו נפצע. החקירה והדרישה הוכיחה, שהרוצח הוא איזה פלוני ששמו פנחס זילברונג, 98שהסוחרים היהודים אולי לא ראוהו מעולם ולא הכירוהו; ואלה שהכירוהו לא היה להם שום מגע ומשא אתו. בכל חצר בורשה דרים אלמנטים שונים ויש ששני שכנים שרק קיר דק מבדיל ביניהם אינם מכירים זה את זה אפילו לאחר הרבה שנים של שכנוּת. מה לו ליהודי העסוק בראשו ורבו במסחרו ולאיזה בריון הגר באותה החצר ומשלח ידו הוא גנבה וגזלה?

אבל אין מקום להגיון משפטי כשיש אמתלא להביא אסון על חמישים ושלוש משפחות יהודיות. כל אנשי החצר נאסרו והובלו למקום בלתי ידוע. וכעבור שבועים הומתו כלם ביריה.

אבל יש שמועה שהקהלה היהודית חטאה במקרה נורא זה עון אשר לא יכופר לה. אחקור ואדרוש את הדבר.

מפני שהשמועה לא הובררה עוד על ידי ואף קשה לי להאמין באמתתה אמנע לע"ע את עצמי מהרצות את פרטיה.

אדחנה לאיזה ימים?


1.12.39

החיסול של היהדות הפולנית בעצם תקפו, אלא שלא בכל מקום הגיע לדרגה אחת. טעות היא לחשוב שהכובש מצטיין בעקביות שיטתית ובכשרון סדרני. אנחנו רואים את ההיפך מזה. כל דבר הנעשה ע"י עושי רצונו הגבוהים נושא עליו חותם של ארעיות, של מקריות, של תהו ובהו ושל אי-עקביות הגיונית. הוא עקבי ושיטתי רק ברעיון המרכזי של פעולותיו – והוא רעיון האדנות והשררות; ובנוגע ליהודים – רעיון הכליה הגמורה וההשמדה עד לידי יציאת נשמה ממש. אבל ההוצאה לפעולות אינה מצטיינת בכשרון סדרני. על אף התפארותו וגאותו הטפשית המציאות מכחישה אותן. ואולי בזה הצלחתנו!

חבל-וורטה ידוע לנו כאדמת קודש, שנספחה ל“רייך” ולא מן הנמנע היה שהחבל הזה יהיה קן לכל גזרות נוראות ואי-אנושיות. אבל שלטונו של ד“ר פראנק שאני. זוהי אדמת פולניה האֶתנית, אדמת כבּוּש, שעליה חלים בתוקף החוק הבין-לאומי חוקים מיוחדים, בעיקר החוקים הפולניים שהיו קבועים ומקובלים עד כה. בחבל זה מחובת הכובש לשים לב אל מנהגי המקום, אל סדריו הלוקליים, אל מוסדותיו הקיימים והנהוגים עפ”י תקנון ידוע מקובל מקדמת דנא. ככה מתנהג כובש בעל תרבות המכיר במשפטיות המקובלת. לא כן הנאצי. מה שהיה עד כה כקלפת השום בעיניו. הוא עתיד לברוא עולם חדש. מלחמתו היא מלחמת הכחות התרבותיים הנעורים לסדר עולמי-סוציאלי חדש, ומתנגדיו – אוי ואבוי להם! יצאו להגן על הישן. סטאלין והיטלר – הם המה שיתנו לאירופה צורה חדשה ושיבנו אותה על יסודות סוציאליים איתנים וחדשים. אנגליה היא קפיטליסטית ופלוטוקרטית שהכל בה רקוב וחלוד. העולם האנגלי הוא עולם שנתערערו יסודותיו ונתמוטטו אשיותיו. קרוב הוא לנפילה ולחורבן החלטי הכחות הנאציים והבולשביים יתנו לו את המכה האחרונה ולא יוסיף קום.

לנוכח אידיאולוגיה כזו אין הכובש מכיר בשום חוקים הוֹויים שהעולם הישן המציאם וקבם. הוא יוצר הכל מחדש. ואידיאולוגיה זו היא אסוננו. אמנם כל האוכלסיה נעשית הפקר לשרירות לבו. אבל אנחנו, האוכלסיה היהודית, שותה ומוצצת את קובעת כוס התרעלה עד תוּמה.

אחד מסעיפי האידיאולוגיה הוא – השמדה ליהודים. אין זו ברבריות, כי מלחמה תמידית ובלתי פוסקת בין הנאציזם והיהדות. רוח היהדות היא היותר אויבת וצוררת לרוח הנאציזם. ובשעת מלחמה אין רחמים. אין זו מלחמה טריטוריאלית אבל משום זה לא תחדל להיות מלחמה. ולמלחמה חוקים מיוחדים. כל מה שמביא לידי השמדת השונא קדוש יאָמר לו. ולפי זה יש לסתום את כל מעינות הפרנסה שהזינו את היהודים וחזקו את קיומם. כחו של היהודי בהונו ובעשרו. מן הראוי איפוא לעשות את צרורו נקוב. המכה היותר רגישה ליהודי השואף להתעשר באמצעים פרזיטיים היא מכת-הכיס. חוץ מזה מן הנחוץ למרר את חייהם של היהודים, על ידי עקיצות, ביושים, עלבונות, השפלות אישיים. כל בר-נש יהודי שרגש כבוד טבוע בו לא יעמוד בפניהם – ויברח.

בלודז ה“קדושה” העוצר לכל האוכלסיה נמשך משמונה בערב עד חמש בבוקר, כלומר: תשע שעות; וליהודים – מחמש לפנות ערב עד שמונה בבוקר. העקה אדמיניסטרטיבית כזו מדלדלת את החיים ומכניסה אותם לידי צבת מעיקה ולוחצת וגם ממעיטה אפשרות קיומם. ה“כתם הצהוב” משפיל את כבודם האישי. מי שמקפיד על זה ינוס על נפשו. ולא עוד אלא שגזרת העוצר הממושך אוסרת על דרי חצר אחת לבקר איש את רעהו בקורי ידידות בשעות העוצר הארוכות ובערבי החורף המשעממים. שבו לכם כל אחד בודדים וגלמודים בתאיכם הסגורים עד אשר תקוצו בפניכם ובחייכם! בפיטרוקוב, השייכת לחבל רדוֹם ואיננה “קודש קדשים” 99כלודז' הגיע בכל זאת תהליך הנישול כמעט עד קצהו. נקבע גיטו. החנויות שמחוץ לגיטו עודן פתוחות עד שכל סחורתן תמכר. מיום ליום סחורתן הולכת ופוחתת וסחורה חדשה אינה נכנסת. סופן-לסגירה. אין לקנות סחורה חדשה בלי רשיון מיוחד. ליחידים יהודים אין הרשיון ניתן. הקהלה מיופת-כח לזה. היא היא המייצגת את האוכלסיה היהודית בכל מקצעות החיים בין הסוציאליים ובין התרבותיים. היא אחראית בעד כל עון ופשע והיא מחוייבת לשאת בעולה של כל הקבוץ היהודי. על הקהלה לקנות צרכי אוכל ולחַלק בין חבריה. היא מחוייבת לשלם כפי המחירים הקבועים. כי אחרת גם המשלם אחראי בעד הפקעת השער. בתנאים כאלה קשה להשיג את הסחורה כקריעת ים סוף. ומסבה זו אף העסקים שבגיטו הולכים ובטלים, הולכים ומתדלדלים. הסחורה שבעין הולכת ונמכרת, הולכת ופוחתת וחדשה אי-אפשר להשיג. גם הם סופם לסגירה גמורה.

כתוצאה מהמצב הנואש הזה – אוכלי התמחוי רבים מיום ליום. בחודש הראשון מספר הנהנים מן התמחוי הגיע לאלף. – כעבור חודש הוכפל מספרם. אמידים מתחילים פושטים יד. הדלות מקננת בכל בית יהודי. אפשר לברוח – אבל בלי פרוטה בכיס. אין קונה לבתים ולנחלאות.

וככה ביתר הערים, שהקבוץ היהודי טרם גורש מהן!


3.12.39

הפסקה של יום אחד – ואם אבוא לכתוב את כל מאורעותיו לא אספיק. הבה אֶמנם אחד, אחד, עצוֹר בקרבי לא אוכל:

צבעינו הלאומיים ידגלו בכל עיר הבירה. 100 לא היה פנאי להכין את הפסים, אבל מפחד המות לא החמיצו אף לרגע אחד, וכלנו, על נשינו ובנינו ובנותינו למעלה משתים עשרה שנה, מצויידים הננו. ומכוסים בלבוש החרפה, לפי דעת הכובש, ולפי דעתנו בלבוש הכבוד. אמרו מה שתאמרו אין צבעים יותר נהדרים מצבעינו הלאומיים. נחמדים למראה לנו וטובים לכובש, לפי דעתו השטותית והטפשית, בכדי לעשות הבדל בין “האדונים” המתורבתים, בעלי השררה ובין ה“גזעים הנמוכים”, שכבשם בחרבו ובקשתו. והענין מסודר על פי דרגה ידוע. בחבל ווארטא שנספח ל“רייך” ושאדמתו קדושה רק לגרמנים “המיוחסים” חייבו גם את הפולנים אזרחי הארץ לשאת על זרועותיהם סמן של הבדלה. ולא עוד, אלא שגם הפולנים מגורשים משם. באדמת פולניה האתנית ותחת שלטונו של ד"ר פראנק, שבה האוכלסיה הגרמנית היא מועט דלא מינכר, הפולנים פטורים מסמן זה. הכובש עושה למרמס את שני הגזעים “הנמוכים” גם יחד, אלא שהיהודים מוטלים בדרגה התחתונה והפולנים על העליונה שעל התחתונה. גם על אדוני הארץ לשעבר הכובש שופך בכל יום בעתוניו אמבטי של בוז וחלאה.

“הכוכב הציוני” (“מגן-דוד”) – לית אתר פנוי ממנו. כל “השמנדריקים” הנהדרים, המתבוללים הנבזים, ה“פאַנים” שהתנכרו לנו והתיחסו לנו כמו אל “האָלאָטא” (-אספסוף) שאין לה בעולמה אלא “השליאמפער”, האינטליגנציה המדופלמת, שישבה בין גויים והתפרנסה מיהודים, המשומדים וערב המשומדים, הישנים והחדשים גם יחד – כלם, כלם כל הנבזים והמנוּוָלים, כל הפחותים ושפלי-הנפש נתכבדו ב“מגן דוד” עברי, שנושאים אותו בפרהסיא, בפומבי:

מרי נפש המה ואני משתתף בצרת נפשם.

חלמא טבא חזו! עתה הקיצו משנתם והאכזבה כעש תאכלם.


מקצוע האולפנות הוא בן חורג אצל הכובש – בין הפולנית ובין היהודית. כל מקצועות החיים והצבוריות לוקחו לידו האכזריה והאמיצה – לסידור ולאירגון. להתפארותו אין קץ. לפי דבריו הוא הופך את פולניה לגן-עדן אף כי את האוכלסיה הוא מצליף בשבטי הגיהנם. אבל את האולפנות, בין העממית, בין התיכונית ובין הגבוהה, הזניח במצב של הפקר, ללא סידור וללא אירגון, את ההנהלה הפנימית של בתי הספר העממיים השאיר בידי הפולנים תחת פיקוחו של איזה “שול ראטה”. 101 האינספקציה 102שגורשה מדירתה שברחוב הששי לסיערפיען ועברה לרחוב האזשא 13 פתוחה ופקידות יושבות בה כאבלות ועל כל שאלה שמציעים לפניהן הן עונות: “איננו יודעות”!

– כך צוינו!..

בתי הספר העממיים, שסוג ידוע מהם נועד לילדי ישראל ושובתים בהם בשבתות ובימים טובים, נפתחו לאיזה זמן ושוב נסגרו מסבת המחלות המתדבקות השוררות בעיר. בינתים הרכיבו לכלם נסיובא נגד-טיפוסית. הסכנה עברה קצת. נתן רשיון לפתוח שוב את בתי הספר העממיים לילדי הפולנים – חוץ מבתי הספר העממיים לילדי ישראל. אלפי ילדי ישראל נשארו בחוץ. נשארו בלי חנוך ולמוד והעקר – בלי הזנה. מגמת הכובש להוציאם מחוץ לרשת בתי הספר המתכלכלים מקופת הממשלה והעיריה. היושר הנאצי אינו מרשה שיהודים יהנו מקופה צבורית. בכלל אינו מודה בשום זכות ליהודים. כל הזכויות שהיהודים נהנו עד כה בתוקף החוקים הפולניים הושבו אחור ובטלו. גם במקצוע המסים הכלליים הוכנס “החוץ.” פקודת פראנק אומרת, שהמסים נגבים על יסוד החוקים הפולניים שהיה להם תוקף עד כה; אבל עם זה בטלו כל ההנחות והזכויות שהיהודים נהנו מהן לפני זה. מעתה – כל המוסדות היהודיים מאיזה מין שהוא בין הפילנטרופיים, בין הדתיים, בין התרבותיים ובין האמנותיים יהיו מחוייבים לשלם מסים אפילו הקהלה ובתי הספר ובתי החולים בכלל זה. פקודה זו כשהיא לעצמה תביא כליה על קיומם.

וזה נעשה במחשבה תחלה.


גם הזבדה האינטלקטואלית הפולנית נכותה ברותחין.

התאגדות הפרופסורים של בתי הספר הגבוהים בקרקוי התיצבה לפני הכובש בבקשה לפתוח את האוניברסיתאות וקבלה תשובה שבגרמניה ישנם אוניברסיתאות ממדרגה ראשונה ואין צורך בחדשים.

כעבור איזה זמן הוזמנו אותם הפרופסורים ע"י הכובש להרצאה על הנושא: “המדע הגרמני.” הנכבשים באו על נשותיהם. חשבו שיהיו אורחי-כבוד. אבל טעו טעות מרה. מי שהוא עלה וחרף וגדף אותם כבני עולה על אי-נאמנותם לגרמניה הנאצית. זרק בדרשתו לפניהם עלבונות עד אשר פני “הנכבדים” חפו.

ובזה עוד טרם נגמר הענין:

הודיעו להם באותו מעמד שהם אסורים. את נשותיהם שלחו והגברים האסורים נשארו. איזה זקן שביניהם העיז להתרעם קצת על התנהגות כזאת, מיד טעם מידי הכובש את טעמם של הסטודנטים היהודים תלמידיו שבאו לשמוע את תורתו בעמידה… 103

קבל את מנת חלקו בעולם הזה…

האסורים הובלו למקום שהובלו ואין איש יודע אחריתם. 104

זוהי הנקמה היהודית…

זכינו – ומלאכתנו נעשית על ידי אחרים.


4.12.39

זכורני דברי אוסישקין עם סיום הקונגרס האחרון כשהשעה הגורלית לפני פרוץ המלחמה הלכה וקרבה. מזלנו חזה. הרגשנו שבמקרה מלחמה תמצא היהדות הפולנית במצוקה נוראה. חשנו את הסכנות האורבות לקיומה האנושי והתרבותי. חזינו חזות קשה. ועם כל זה הטעים הנואם עם סיום נאום הפרידה, “שלעזור ליהדות הפולנית עזרה ממשית אין לאל ידנו”; “רק ברכתנו שלוחה אליה”… 105

לצערנו, ברכה שלא נתקיימה. נעזבנו מאת אלהים ואנשים. “לא עם, לא עדה כי אם עדר.” ואולי אף לא עדר: אין עדר בלי רועה; לו תהא השגחה בלתי מאורגנת, אבל יש עין פקוחה. והיהדות הפולנית המדוכאה והדוויה עזובה לנפשה עם כל סבל צרותיה שהגיעו לשיאן. הנציגות שלה נמלטה ולא דאגה כלל וכלל לצאן מרעיתה. לא נמצא אף אחד מבין הפחדנים השפלים האלה שיאמר לעצמו בעוז רוחו ובהרגשת אחריותו: “בצרת עמי לי צר.” מצוקתו – מצוקתי ואתו אשא ואסבול. קודם כל הצילו את חייהם, אף כי חייהם כלל לא היו בסכנה. להפך, כל נציגות רצויה לכובש כדי שיהיה לו על מי להטיל אחריות הדברים. אין לכחד שלנציגות באים רגעים קשים, מלאי חיל ורעדה, אבל – מדוע לא פחדו השתדלנים ההיסטוריים שלנו מפני “רגעים קשים” כאלה? מדוע סכּנו הם את חייהם בשעת מצוקה לעמם? העסקנים הצבוריים שלנו, שכל צבוריותם אינה אלא על תנאי – כל זמן שהיא נותנת פרנסה וכבוד, – היו הראשונים לבריחה שפלה, פחדנית, המעידה על קטנוּת הרוח ולב נמס…

ובכן, עם הכובש אין לנו שום יחסים ושום משא ומתן. גזרה היא ואין להרהר אחריה. כל נכסי הקהלה החרמו. כל מחלקותיה נסגרו – חוץ ממחלקת בית הקברות שפעילותה גברה.

ולעיר הבירה האומללה נוהרים בכל יום המונים מגורשים. פליטים מרוששים שנעקרו בבוקר בהיר אחד מעיר מולדתם. הלב יזוב דם למראה הנואשים האלה. מפני גודל האסון אין לחשוב אפילו על דבר נתינת עזרה קונסטרוקטיבית. והתחנה היחידה העסוקה בהגשת עזרה לשעה, בצדקה קבצנית שאינה אלא ליום אחד, היא דירת הדז’ונט ברחוב לשנה 13. כל הרוצה לראות את חורבן היהדות הפולנית יבוא לשם. ואפילו אין צורך לבוא בקרוב מקום. שועת האומללים, צעקותיהם יבבותיהם ובכיותיהם מגיעות לאזני העוברים והשבים בחוץ. הדחק והצפיפות שעל המדרגות אין לשער. הריב עם שומר הפתח לא יחדל. תמיהני, שהוא יכול לעבוד בתנאים כאלה שעות שלמות! הכח אבנים כחו? השנוררות והקבצנות היהודית-פולנית פערה את פיה; מלאכתה בכך אף כשהעולם שרוי בשלוה על אחת כמה וכמה בשעה מטורפת זו. בכל ענין העזרה שולט תהו ובהו. קונסטרוקטיביות – מאן דכר שמה! כל העקרונים בטלו, כי מבול של דחקות הציף את כל עולמנו. הדז’ונט הפך להיות “הקדש,” תחנה לקבצנים ולעלובי הגורל. כאן נעשה בולט ביותר אי-הכשרון היהודי לנהל מפעל של צדקה מסודר. גם אז לא היתה הדלות נעקרת עקירה שלמה. אבל יש דלות ויש דלות. יש דלות אֶסתתית ויש דלות מנוּולת. הדז’ונט בפולניה הכבושה, אף אם אין להאשימו על זה שהזניח את העקרון הקונסטרוקטיבי, כי אין שעה טרופה זו מוכשרת להגשמתו, יש בכל זאת להאשימו בתור גורם ליצירת דלות מנוּולת ומכוערת. בכל פעולתו אני רואה אי-כשרון…


5.12.39

הכובש דן אותנו לבערות. האולפנות היהודית על כל טפוסיה עברה ובטלה בפולניה. אחרי עבור ימי-המעבר נפתחו בתי-הספר העממיים לילדי הפולנים, המתכלכלים על חשבון העיריה. רק זה – ולא יותר! הפרטיים מכל הטפוסים – אף של הפולנים נשארים סגורים. המורים היהודים של בתי-הספר העממיים מטעם העיריה לילדי ישראל הורחקו ממשמרותיהם אף כי עד כה נחשבו לפקידי הממשלה. במשיכת עט אחת של הכובש האכזר אלפי משפחות יהודיות צפויות לרעב ולמחסור ולקיום עלוב. אין היהודים רשאים להנות מקופה צבורית, בין ממשלתית ובין עירונית. לא נוצרו אלא להכניס, אבל שום “אקביבלנט” לא נתן להם. למבוטלים נתנת עבודה בשכר – חוץ מהיהודים. וכן בעניני מס. כל המכונה הממשלתית ערוכה ופועלת נגד היהודים בכדי לחתור תחת קיומם ולנשלם מעמדותיהם. כל מגמתו להפוך אותנו ל“פַריים,” לשדרה נמוכה בסולם הסוציאלי, לתגרנים פעוטים, לסוחרי סחבות, לאספסוף מחוסר אינטליגנציה. לכל הגזרות השטותיות אין נימוק מדיני, מלבד רשעות וזדון-לב. בתור דוגמא – האיסור לפתוח את בתי הספר הפרטיים, שאינם מקבלים תמיכה צבורית, ושמתכלכלים משכר למוד של ההורים. מאי אכפת ליה לרשע זה אם תינוקות של בית רבן לא יהיו מבוטלים מלמודיהם? אבל אין מקשין על ממשלה שלפי מהותה היא פטולוגית וסדיסטית.

כל גזרותיה המשונות מעוררות צחוק מכאיב לב. הרחוב הורשאי קבל מראה בלתי רגיל עד כה עד שלפעמים נדמה לך שאתה רואה את כל זה בחלום. רבבות עוברים ושבים נושאים מטליות לבנות וקצת מלוכלכות על זרועותיהם. למה ולאיזה צורך? הנימוק העיקרי הוא הבדלה בין הגזעים. הכובש ברום לבו חולה מחלת האַדנות (העררענטום)106 אף כי כל מה שהוא עושה היא מלאכה פחותה וגרועה. בכל יום הוא שופך עביט של שופכין אף על הפולנים מחוסרי תרבות ועתוניו הסמרטוטים דורשים הבדלה גמורה ומסוימה ביניהם ובין ילידי הארץ. אין הם רוצים בשום טמיעה אף עם גזע אריי. אין אדון מתחבר לעבד. דמם סומק טפי.

סוף סוף התחילו גם הפולנים להבין כי השנאה ליהודים, שהכובש מפיצה ביניהם, אינה אלא אופיום, משקה משכּר בכדי להכותם בסַנורים ולהסב את עיניהם מהשונא האמתי. חשוב חשבנו ש“הסמן היהודי” יהיה נושא להתולים וללעג בעיני עם הארץ – וטעינו. אין שום יחס של זלזול ושל התכבד בקלון חברו. להפך. מראים השתתפות בעלבוננו. יושבים דומם בטרם – ומחרישים. בשיחה אינטימית מביעים גם דברי נחמה ועדוד. – "יבואו זמנים יותר טובים!


ענין חמישים ושלושה הרוגי מלכות היהודים הוברר לי למדי. חס וחלילה להאשים את הקהלה. אדרבה, הקהלה עשתה יותר מכפי כחה. אחר המאורע באה דרישה מאת הכובש לשלם כסף ענושים של סך שלוש מאות אלף זהוב למשפחת הנרצח. תיכף נגשה הקהלה לאסוף107 כספים מן היהודים האמידים. התשלום הראשון בסך מאה וחמישים אלף הוכנס תיכף ומיד. את יתר הסכום קשה היה לאסוף במזומנים שוטפים ולכן מסרו שיקים, שהכסף יוקח מה“קונטות” הסגורות. גם זה לוקח. ובכן, כל הסכום הדרוש הוכנס, לא נפל דבר; ואף על פי כן נשפך דם נקיים. למעלה משבעים איש אוּסרו וחמישים ושלושה מהם נהרגו.

ונקיתי – דמם לא נקיתי…


וקול המון אינו פוסק – שבקרב הימים הכובש עוזב אותנו! ומענין לענין באותו ענין:

יש סמנים של דמורוליזציה בין הצבא. הרבה יחידים מחליפים את תלבשתם הצבאית בתלבשת אזרחית – ובורחים. לאן? לגבול רוסיה. אחד בא ומספר שאופיצירים 108אחדים נכנסו לחנות של בגדים תפורים, צוו על בעל החנות ועל משרתיו לעזוב את דוכנם ולשוב רק אחרי שעתים. כך עשו. כששבו מצאו הכל בסדר, אלא (שעל השולחן היו מונחים) שהפקידים עשו חליפין: השאירו את חליפותיהם הצבאיות ולבשו במקומן חליפות ציביליות מהמלאי שבחנות…

ושני בא ומספר: ה“מנהיג” 109מת, אלא שמעלימים את מותו מהצבא שלא יפול רוחו. ושלישי המסייע לו מוסיף עוד פרט: מי שהוא ראה כי תמונת המנהיג עטופה שחורים.

ככה עובד הדמיון החולה של עם בזוי שאין לו בעולמו אלא הדמיון. ההמונים הדוויים מחכים לנס. יש קרקע למשיחיות. כל שטות מוצאה אזנים קשובות. גז השכל הבריא. גזה הרציונליות והחוש 110 המציאותי, היושב בשמים הכל יכול…


7.12.39

היוקר שוב הולך ומאמיר ביחוד במקצועות ההלבשה וההנעלה. יגיעו ימים וזוג נעלים לא יסולא בפז. והוא הדין כתונת לעור, או חליפת בגדים וכל יתר תשמישי גוף האדם.

ושתי סבות לדבר: ראשית השוד הלגלי והבלתי לגלי מצד הכובש. בתי החרושת במצב השתיקה. אין שום יכולת טכנית להפעילם מחוסר חומר גלמי, מאי האפשרות לתקן את המכונות שנתקלקלו, או להביא חדשות במקרה שנשחתו. הכובש מתפאר לשוא שהוא מעורר לחיים את פולניה הנכבשה. כדרכו בשקרים הוא מהפך חושך לאור ואור לחושך. כל “התקונים” שהוא עושה מכוּונים רק לטובתו הוא, או לטובת ה“פאלק’ס-גענאססען”, גרמנים אזרחי פולין לשעבר. בשביל האוכלסיה הבלתי צבאית והבלתי גרמנית-יחסנית הכל עוד נמצא במצב החורבן וההריסה. כל תקון איזה שהוא לטובת האוכלסיה עולה בקושי כקריעת ים סוף. וכל שמוש בהם מוגדר בכמה וכמה סייגים וחומרות. הפוסתה התחילה עובדת, אבל רק למכתבים, אבל לא לחבילות. ואם יש לך צורך להמציא חבילת ספרים לקרקוי עליך לבקש אחרי הזדמנות פרטית, אחרי איש-עתי שמבקש עשרים וחמשה זהוב בעד חבילה של עשרה קילו. יוצא איפוא, שכל הסחורות הנמצאות בעין הולכות ונמכרות וחדשות אינן מובאות במקומן.

מי בא לקנותן? מובן מאליו שלא ה“לקוחות” של ה“דז’ונט” באים לקנותן. כל השדרות הבעלי-בתיות וכל האינטליגנציה המדופלמת הן בעירום ובחוסר כל וידן אינה מגעת אף לקנות כתונת לעורן. “הקונה” העיקרי הוא שוב הכובש, שמלבד שהוא מחרים וגוזל סחורות בלתי מעובדות והריק את כל החנויות למנופקטורה ולעורות בדרך “לגלית,” חייליו חוזרים על החנויות וקונים סחורה מוכנה. ודוקא סחורה יהודית. כאן אין דין “חלול הגזע” נוהג. כאמור, באים החיילים “לקנות” כאנשים מהוגנים ומשלמים בכסף “מלא”. אבל אוי ואבוי לחנוני “מלקוחות” כאלה. הם משלמים כמה שהם רוצים. הם קובעים מחירים למטה מהמחיר ששלמו הם. ואסור לך להגיד שאינך מסכים. אם לא תקח את המחיר שהוא מציע יקח בחנם ונסתחפה שדך. לית דין ולית דין. היהודי הפחדן והבזוי לא יגיע למקום המשפט. די לו שלא הוכה; די לו שהכל עבר בשלום ושהפסד חמרי היה כפרתו. ולאו דוקא החיילים האמתים נוהגים ככה, אלא גם “הפאלק’ס-גענאססען” שעלו לאיגרא רמא. שולחים את ידיהם בגנבה, בגזלה ובאיומים שונים חומסים מן היהודי כל דבר המוצא חן בעיניהם. בעיני ראיתי, שגרמני ציבילי נכנס לבית מסחר ספרים לקנות מלון שמחירו חמשה זהובים והוא הציע שנים ו“נמוקו” עמו, שאם ירצה יקח אותו בחנם, כי הוא גרמני ויש ביכלתו להביא חיל…

כל זה בחנויות פתוחות. ובעסקים סגורים – אין כמותם לסכנת שוד וחמס בעצם היום. לשם נכנסים עם שוט (שפיצרוטע) ועם אקדוח… משם חומסים באופן היותר טוב באיומים אבל על פי רוב חומסים ומשלמים בצליפות-השוט ובאיומי-אקדוח. מקרים כאלה רבו מספור. בכל יום קרבנות חדשים. כל אלה המה מעשים בלתי חוקיים, אבל אין היהודי המדוכא מעיז למסור את דינו למקום המשפט, כי לשם הוא ירא לגשת. המקום זה הוא מוסר את דינו לשמים, שאינם מגיבים במאום… והנשים הזקנות נוקמות בכובש בקללותיהן ופיהן אָלה מלא… איך שהוא – והסחורות הולכות ופוחתות.

אבל יש עוד סבה אחת: הסחורות מוּצאות לפולניה-הסוביטית. ודוקא בהיתר. בשטחים הסוביטיים היוקר הגיע לשיאו. מחירים ענקיים ואגדיים שלא היו כמוהם עד כה. מבריחי הגבול, שעל פי רב הם יהודים אלא ששליחיהם המה אריים, שמעבירים מהכא להתם לשם רוַח וספקולציה, משלמים במיטב כספם כמה שמבקשים. כמה שלא יתנו יש מקום לרוחים גדולים בשים לב אל תנאי השוק הסוביטי. ובאופן כזה הכל הולך ונעלם ואנחנו נשארים עם אצטבאות ריקות.

שונות הן הסבות, אבל תוצאותיהן אחת הן לנו.

איך אומר הפיטן? “ערומים נותרנו ורבתה הרעה”…


8.12.39

השלטון הנאצי בשטחי פולניה הכבושים מלא שמחה. חג לו היום. שליחיהם של מי שהיו אויביו בנפש, שליחיו של שלטון הבולשבי-הז’ידי, מתאכסנים בשטחו ונתקבלו בכבוד מלכים. ובראש המשלחת הסוביטית דוקא “ז’יד” – הלא הוא מיודענו ליטווינוב.111 אבל עת לעשות פוליטיקה אין משגיחים בגזע. זוהי הנקמה היהודית. לנו לא חמימא מזה. עתוני הכובש עושים את שלהם. על העמוד הראשון מרוממים על כל תהלה את “סטאלין הפקח והמַרחיק ראות”, את שליחו ליטווינוב, “יליד גזע נמוך” שד“ר פראנק בעצמו מרים כוס לכבודו ונכנס אתו בשיחה אינטימית-ידידותית; ובעמוד השלישי מוצאים הסתה נוראה נגד יהודי טשנסטוחוב, “שהם אינם אורחים רצויים; שמשלח ידם גנבה, גזלה ויתר מיני מלאכות נקיות”. אין ליטווינוב נעלב מזה. ליטווינוב הוא בשעות אלה ה”ז’ידעק" של הנאצי. עתוני הנאצי, ואחרים זולתם אין, מלאים דברי התלהבות ע"ד “האוניון הסוביטי”, ודברי חנופה עד להקאה. כך הוא גורלנו. מעשים טובים של אצילי בני ישראל אינם עומדים לנו בשעת צרתנו; ואת מעשיהם הרעים עוקפים על חשבונם של יהודי ניזקא ומילא. 112 לא פעם הרביץ הכובש מכות נמרצות ביהודי קרוכמאלנא21 על שהוֹר-בֶּלישא המיניסטר היהודי באנגליה נלחם עם הנאצי. וזה שהז’ידים הבולשביים ממוסקבה מסייעים לו אין זאת זכות לנו…

כל ענין החוזה בדבר עקירת לאומים שונים ממכורתם והעברתם למקומות-קליטה חדשים הוא מפעל משונה. זו אמת שלא היה עוד כמותו בתולדות העולם. אבל לא מטעמו של הכובש. אין זה שבח לו אלא גנאי. דברים כאלה אינם נעשים עפ“י הזמנה. המפעל הוקם עפ”י דרישות הסוביטים, שרוצים להיפטר מהגרמנים שבמדינתם בכדי ש“המנהיג” לא ימצא תואנות להיות האפוטרופוס שלהם ולסַכסך בין עם לעם. ה“מנהיג” הגא והגבור זוחל לרגלי סטאלין כתולעת ועל כרחו ממלא את כל דרישותיו, כי בלעדו מפּלתו בטוחה. זהו כשרונם של הנאצים להפוך מפלה לנצחון. סטאלין עומד ומחכך את ידיו בהנאה מיוחדת. ה“מנהיג” הגא אינו מעיז להתנגד לדרישותיו. לא נעלב מקריאת ה“וואָן”! 113 של סטאלין. וסטאלין באמת מרחיק ראות. בשעת המלחמה העתידה שתפרוץ ביניהם בעתיד הקרוב לא יפחד מפני ה“פאלק’ס-גענאססען”, שבשעת הכרעה למולדתם הופכים להיות מרגלים ובוגדים. גרש את האספסוף-הנאצי בדרך כבוד. הנאצי המטומטם אינו מרגיש אפילו בעוקץ. ה“מנהיג” מדלדל רבבות משפחות שהיו מעורים במולדתם ומכריח אותם לקחת את מקל הנדודים בידן. אין צורך בהעברת לאומים ממדינה למדינה במקום שיש אחוה ורעות ושויון פוליטי. אבל אלה המה דברים שאין להם מקום בשלטון הנאצי.


הירידה הפוליטית והאנושית שלנו הולכת קדימה בצעדים מהירים: מיום ליום מהדק הכובש יותר ויותר את החבל המעיק על צוארנו. ממש כמו “ברייך” הוציא אותנו מחוץ לחברת בני אדם. בכל יום העקה חדשה. מדי בוקר – עלבון חדש. במעט מדי שעה קיפוח אקונומי חדש. הנה קצירו שקצר במשך שבוע אחד:

  1. הדבקת “סמן יהודי” בצורת “מגן דוד” על כל איש יהודי ואשה יהודית מבלי להוציא מן הכלל אף משומדים ובני משומדים.

  2. איסור הכניסה ליהודי אל בנין הפוסתה המרכזית שברחוב ווארעצקי.

  3. הכנסת ממונים (קומיסארים) אל האפתיקאות שבעליהן יהודים.

  4. איסור פתיחת בתי הספר, בין עממיים ובין תיכוניים, בין עירוניים ובין פרטיים לילדי ישראל. אין ילדי ישראל צריכים למוד.

  5. איסור לתת תמיכה לאֶמריטים 114יהודים אף מקופת המשרד הצבורי שכסף הקופה הוא כספם. שמלאו אותה בתשלומיהם החדשיים במשך עשרות שנים.

  6. החיוב לסַמן כל עסק יהודי וכל חנות ב“מגן דוד” במקום גלוי ונראה לעין.

דומני, שכל זה מספיק במשך שבוע אחד.


היֵהנו גם היהודים מהגירה הדדית זו?

לתשובה על שאלה זו מצפים אלפי משפחות יהודיות, שקיומם נתערער וכל מאוים להמלט על נפשן ועל נפש עולליהם שהכובש האכזר דן אותם לרעב ולבערות. מצדו הפורמלי החוזה נעשה רק לטובת האוקראינים, הביאלורוסים והרוסים שבשטחי הכבוש האשכנזי מצד אחד ולטובת הגרמנים שבשטחי הכבוש הרוסי מצד שני. היהודים לא נזכרו כלל וכלל. הכרוזים אל האוכלסיה הרותינית (אוקראינית) והביאלורוסינית מלאים מליצה פטריוטית המדברת אל הלב ואל הרגש הלאומי. אין ספק שהמפעל מצדו הפורמלי מוציא את היהודים מן הכלל. אבל למעשה יש תקוה שחוזה החליפין יביא הקלה גם ליהודים. מאמינים בסטאלין. הבולשביים אינם מבדילים בין עם לעם. אין בלבם שנאה ליהודים. והדין נותן שלא יבדילו את היהודים לרעה. מובן מאליו שהדברים אמורים ביהודים ילידי השטח הרוסי הכבוש שנשתקעו בפולניה והיו לאזרחיה. מי שהוא יליד ביאליסטוק, למשל, אין לשלול ממנו את הזכות לשוב אל מקום מולדתו, כמו שיש זכות כזאת גם לאוקראיני. כך יוצא על פי היושר ועל פי ההגיון החוקי, אבל אין ודאות בדבר. ולכן לבותיהם של רבבות יהודים מהססים וחיים הם בין תקוה ופחת.


9.12.39

אור ליום א‘, פ’ ויגש ד' דחנוכה ת“ש שבת חגגנו. הופרה כל שמחה. עצבות על כל פנים ובלב חרדה אלמת. אין כל סמן וזכר לחגנו הלאומי הנהדר, שהיה מכניס כל כך הרבה עליזות ושמחה לתוך לבותינו בשנות הגלות הארוכות. תמיד היינו מוקפים שונאים ומקנאים; מיום שיצאנו בגולה קיומנו לא היה מבוסס ובטוח. אבל עם כל זה לא חדלנו לחיות את חיינו אנו, את חיינו הדתיים בהכרה גמורה ואת חיינו הלאומיים שלא בהכרה גמורה. הסביבה הגויית היתה עוֹיֶנת אותנו אף היתה עורכת לנו טבח מזמן לזמן, בימי הסתערות הרוחות. אבל הימים שבין טבח לטבח נתנו לנו חיים ומנוחה. כל הנשאר בחיים היתה לו זכות לעבוד ולהתפרנס. בין הרוָחים הגניוס העברי הראה פלאים. חדרנו לכל סדק; אף צברנו הון. והעקר – יצירתנו התרבותית לא חדלה אף לרגע. הגיטו העברי היה הפנה היותר תרבותית שבמדינה. חיינו הפנימיים היו מסודרים ומבוססים על אשיות מוצקות. היינו כל כך בטוחים בכחותינו העממיים-הלאומיים עד שהתאמרנו בפתגם “נצח ישראל לא ישקר”. חומות הגיטו היו מפלט גם לרוחנו היוצרת. מצאנו מקלט בתרבות מקורית שעליה היתה גאותנו. והיצירה הגלותית שלנו הפליאה את כל העולם. היא אפילו עלתה בכמותה ובאיכותה על היצירה המקורית הארצ-ישראלית. שהינו בגולה זמן יותר ארך מאשר בארץ ולכן הניחה היצירה הגלותית את חותמה על כל הויתנו הלאומית. היינו לתלמודיים במדה יותר גדולה מתנכיים. מרוח התנ”ך כמעט שאין בנו כלום. רוחו המקורית כיליד התקופה הקדמונית פגה. הכנסנו בו יחודים, מגמות וכוָנות תלמודיים עד עבור צורה ונוסח. כל זה עשתה הגולה היוצרת שעם היותנו בה רדופים ושנואים לא חדלה להיות מקורית-עברית. לא לקחנו כלום משל זרים. ותרנו על הצורות הזרות אף כי עלו ביפין ובההגיון המחשבתי על זו שלנו. היתה לנו אמת משלנו שבעד כל הון שבעולם לא רצינו להמירה באחרת. היתה לנו אף נשמה מחושלת, מוצקה ואיתנה שלהט החרב לא זעזעהַ.

כל זה היה בימים ההם – ובזמן הזה? אנחנו הולכים ויורדים מהעֶמדה התרבותית-מוסרית הגבהה שעליה עמדו אבותינו. אסוננו הלאומי הוא לא בזה שהשונא האכזר משפיל אותנו, אלא בזה שאנחנו משפילים את עצמנו. אין לנו עוז הרוח ואומץ הלב שהדורות הקדמונים השאירו לנו בירושה. בעד נזיד עדשים אנחנו נכונים לוַתר על כל היקר והקדוש לאומה. ולא רק החוגים הלאומיים, שרוחם היתה תמיד במצב נוזלי, אלא אף החוגים הדתיים, שעד כה היו מוצקים כחלמיש צור, רפתה רוחם. הלאומיים בורחים לבולשביה ומוסרים את עצמם לשמד לאומי. חותמים על הצהרות-בגידה באידיאלים הקודמים, חיי נפשם עד כה. ודוקא הם הם, העֵרים ביותר לכל פעלתנות אידיאולוגית, מראים זריזות יתרה ל“האידיאולוגיה” החדשה. מקטניהם ועד גדוליהם שגלו לארץ מקלטם החדשה קשטו את עצמם בסמנים אדומים והיו הראשונים להידגל בדגל האדם בשעת תהלוכה. דוקא בּיין הציוני הדתי וסעלים הציוני הלאומי הלכו בראש התהלוכה החגיגית, שנערכה בביאליסטוק לכבודה של המרידה הבולשבית ודגלים אדומים בידיהם. ודוקא החסידים החרדים, יראי אלהים, שומרי תורה ומצוה, נושאי הירושה המסורתית בורחים על נפשם למקום המים הרעים ומשליכים אחרי גום ירושה יקרה ונהדרה, שאבותיהם פשטו את צוארם לשחיטה עליה.

אמנם, יסורינו קשים מנשוא. אנחנו הולכים וגוועים, הולכים וגוססים מיום ליום ומשעה לשעה. יסורים סדיסתיים כאלה לקבוץ שלם עוד לא היו מימות עולם. נוטלים מאתנו את הזכות לחיות. הכל נעשה בכונה תחלה בכדי להביאנו לידי אבוד עצמנו לדעת. קבוצים יהודיים נעקרים משרשם וערומים ושדודים בליל חושך ואפלה המה מגורשים והולכים בגולה. גולה בתוך גולה! יש שאני שואל את עצמי: הידעו גם אבותינו מיסורים נוראים כאלה? אני רוצה למצוא הצטדקות לבגידה המחפירה, אני נושא עין למאורעות תולדותנו ומתאמץ למצוא איזו השואה בין האתמול וההיום – וסוף סוף אני מעלה חרס בידי. אין השואה גמורה בין מאורעות תולדתיים.

איזה קור מקפיא חודר ללב הדווי והכואב. באים רגעים שאתה באמת נכון לטרוף את נפשך בכפך.

אשה זקנה ופשוטה אחת שואלתני בכל יום:

– מדוע העולם מחריש? האין אלהים לישראל?

התעורר בי החשק לנחמה ביגונה והדלקתי ארבעה נרות חנוכה; ובעלותי את הנרות הרגשתי שהם עלובים כמוני.

לא זאת ההדלקה! לא זאת הלהבה! לא זה האור!


13.12.39

שלושה ימים ללא רשימה. אבל לא מפני ששקטו חיינו, אלא מפני שכבר עיפנו. אין עוד כח לבכות; בכיה שמתמידה והולכת סוף סוף משתתקת. בראשיתה היא משמיעה צריחה; אחריה – יבבה; ובאחרונה אנקה שתומה שכבר אין לה הד. אנחנו חיים חיים שבורים ורצוצים, חיים של קלון וחרפה, חיים של צער ויגון. אבל כח ההסתגלות שבנו מראה פלאים. נשתנו התנאים – נשתנו גם אפני העבודה, נתכוַצנו בתוך עצמנו; נתקמטנו ונתקטנו; נשמעים אנחנו לעצת הנביא: “לך עמי בוא בחדריך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם”… מתוך הנסיון התולדתי למדנו שאין תמידיות בחיים; שהכל עובר וחולף; שהכל עדי רגע. כל אחד מאתנו מתחבא מפני עין הכובש האכזר שלא תרגיש בו. נעלמו הכובעים הנהדרים מראשי הורשאיות המגוהצות והמפורכסות, עטופות הן מטפחות פשוטות בכדי שלא תשלוט בהן עין רעה. אף פרוות ה“קרקוּל” אפסו ואינן. כלם מלובשים מלבושים משומשים שאין בהם לא הדוּר ולא נוֹי. מי שיש לו חליפת יום טוב – הוא מניחה ארוזה וטמונה ואינה מוציאה לא לשבת ולא ליום טוב. ההדוּר מעורר חשד של אמידות. והאמידים הם תאוַת נפשו של הכובש החמסן. בעניים אין לו צורך.

וכך אופן נהול העסקים. עסקים גדולים חדלו. חנויות למנופקטורה ולעורות לכל אורך הרחובות גנשה-נלבקי-פרנצישקני נשדדו ונסגרו. שבת שבתון במרכז הסואן והרועש לשעבר. חנויות למכולת הולכות ונפתחות לאט, לאט, אבל רק לחצאין. כל חנות – חציה פתוחה וחציה סגורה. חלונות הראוה סתומים ב“דיקטים” שבאמצעותם זכוכיה קטנה לשם חדירת האור. וגם במצב כזה אין החנויות פתוחות כל היום אלא שעות אחדות. אמנם כבר נתמעטה התגרנות ברחוב. הכובש פקח עין גם על זה וביטל אותה. אבל זה לא השפיע על פתיחת החנויות. אולי רק עשרים אחוזים ממספרן נפתחו מחדש. לשעבר השתדלו לשם משיכת קופצים על סחורתן לקשטן וליפותן, להגדיש את האצטבות ולמלאותן בכל מיני סחורה משובחה; עכשיו, להפך, מצניעים את הסחורות במקומות נסתרים והאצטבות הן חלולות וריקות.

ככה “הסתדרנו” בכדי להתקיים. קיום עלוב – “עד יעבור זעם”… ותפלה אחת בפינו: “הלואי שלא יוסיף להרע”! כי לעומק רשעותו וזדונו של הכובש אין גבול. ומפני זה אנחנו יראים מפני כל קול עלה נדף. אין איש בטוח במחרתו ואפילו ביומו. כשיחשך היום מתחיל העוצר כל פסיעה על המדרגות מרעידה את לבותינו. כל אחד העולה על מטתו לנוח מהרהר בלבו: “האם גם למחרת אמצא מנוחת לילה במטתי זו”? הפחד מפריח שמועות שאין להן אולי יסוד אבל דיָן להרגיזנו עד תהום נשמתנו. ובאמת! גולי קאליש מתגוללים לעינינו בכל חצר ובכל פנה דוויים וסחופים, מדוע איפוא אי-אפשר שיהיו גם גולי וַרשה? התפשטה שמועה, שהכובש צוה להקים צריפים לאורך שטח של שמונה קילומטרים. אולי בשביל גולי ורשה הוקמו!! בשעה שאין נימוקים הומניים באים בחשבון – הכל אפשר.

בשיחותינו האינטימיות כל אחד מביע את תקותו – שהקבוץ ישאר; קובץ יחידים יאבדו. מכל תקוותינו יצאנו מאוכזבים רק לא “מנצח ישראל” על אף כל המצוקות הנוראות שהשתרגו עלינו מימות עולם. מתקוה זו לא התאכזבנו גם עתה.

אבל – “יחידים יאבדו”… מהרהר כל אחד; ותיכף לזה דפיקת-פחד בלב: אולי אהיה בן היחידים?!


14.12.39

בתוך צרות הכלל ישנה לכל אחד פנה מיוחדת, שבה מתיחדות צרות הפרט. אפילו בתוך אנדרלמוסיא כללית כל אחד חי את חייו הוא. בהיותי נתון ראשי ורובי בכל עסקי המהפכה הכללית, ששנתה את חיינו שנויים רדיקליים והפכה את קערתי על פיה לא שכחתי אף לרגע את הקרובים אלי ביותר אם כי הם רחוקים ממני כמה אלפי פרסאות, את הרחוקים-קרובים, הלא המה בני ובתי שבא"י. אני מבין לרוחם ולהלך-נפשם בשעת מאורעות-המלחמה האיומים כשכנפי המות רחפו ממעל לראשינו. כמה שלא היתה הסכנה גדולה במקום המאורעות גופא עוד גדלה שבעתים שלא במקום המאורעות. כל מאורע של אסון מפחיד את הרחוקים יותר מאת הקרובים. אוירה של מלחמה מסוגלת לשקרים, לגוזמאות ולהפלגות. אין העתונות החוץ-לארצית מדקדקת בשמועותיה ובידיעותיה. כל המגזים הרי זה משובח. הנושא ורשה החרבה הוָה סנסציה, שקברה חיים את כל האוכלסיה ולא השאירה בורשה אבן על אבן.

מה שנעשה אז בנפש צפורה נקל לשער!!

אבל אין חבוש מתיר את עצמו בבית האסורים. אנחנו כלואים מכל צד; מוגדרים וסגורים הננו בתוך מלכודת, אין יוצא ואין בא. לא היתה לנו שום אפשרות להעביר לילדי את הידיעה שיצאנו מן האסון בלי פגע, שלא אונה לנו שום רע. לא עבר יום שהמצב הפטלי הזה לא היה נושא למחשבותי הנוגות. תמיד התיעצתי עם נפשי כיצד למצוא איזה סדק שעל ידו תהיה איזו אפשרות שהיא להעביר ידיעה לארץ, הנחשבת לארץ האויב וכל תחבורת איזו שהיא היא מן הנמנעות. אבל עצה רחוקה ממני.

לפני איזה זמן נודע לי שהסופר יואל מאסטבוים, 115 היושב בקביעות בארץ וששהה בקיץ האחרון בפולניה, שב לארץ. נזדמן לי להפגש אתו בדירת הדז’ונט ברחוב לשנה 13 ועל ידו המצאתי ידיעה לילדי שאנחנו חיים ושבית הספר סגור ונשארנו מחוסרי פרנסה. י. מאסטבוים הוא קצת אדם משונה, חסר נמוס המקובל בין הבריות; מעולם לא ידבר אתך במתינות ובישוב הדעת ולא יראה לך פנים מסבירים ונוחים. תמיד הוא חסר פנאי להתנהג כבן אדם מנומס ומחונך. אבל אין להתרעם עליו: זהו דרך כל הסופרים והעתונאים שמאחורי הכירים יצאו למלוך. באמת הוא בעל לב טוב. הכרחתיו לקבל ממני דרישת שלום לצפורה 116 בעמידה כשהוא פזיז ומבוהל. הבטיחני ואם זכה להגיע להארץ בודאי עמד בדבורו.

ובשבוע זה היתה לי הפתעה אמתית: נתקבל ע“י הפוסתה מכתב מבֶניה 117דרך מילאנא שבאיטליה. המכתב קצר בתכלית הקצור: מבקש להודיע להם ע”ד קיומנו. הם כלם בריאים ושלמים. שום תאריך אין במכתב. אף שם העיר תל-אביב לא נזכר בו. לפי ההשערה העביר בניה את המכתב למילאנא ע"י איש עתי לאיזה ידיד והלז העביר את המכתב לנו, כי בין גרמניה ואיטליה יש תחבורה פוסתאית. ממילאנא יצא המכתב בראשון לדצמבר ולידי נמסר בשלושה עשר בו.

עכשיו אני מחפש איזה דרך להעביר מכתב-תשובה לארץ על ידי איזו ארץ נייטרלית. אין זה דרך קל. אבל אמצאנו!


למעלה אמרתי, כי כאשר משתנים התנאים ישתנו גם אפני העבודה. כשרון ההסתגלות הוא אחת הסגולות הלאומיות של עמנו. וזאת הראתה גם הגזרה האחרונה בדבר סגירת בתי הספר לילדי ישראל. זוהי גזרה חסרת-טעם ואין בה אלא סדיזם. רבבות ילד מבוטלים מלמוד ותועים בחוצות העיר ללא שום עבודה וענין. יתנונו ויטומטמו. יתרועעו עם אספסוף הרחוב וילכו בתהו לא דרך. אין שום ממשלה בעולם עושה דברים משונים כאלה. אין לנמק את זה מאיזו בחינה שהיא. זוהי רשעות שבמחלת נפש יסודה. חזיון פטולוגי.

אבל המורים המבוטלים מצאו קצת עצה להנצל מחרפת רעב. עמדו ויסדו “קומפלטים,” קבוצות, קבוצות קטנות של ילדים, הבאים לשתים, שלוש שעות לדירתו הפרטית של המורה לשמוע לקח מפיו. מורים למאות מתפרנסים מזה. יתכן, שאיסור הלמוד חל גם על קבוצות מצומצמות, ואלמלי נשאלה שאלה היו פוסקים לחומרא. אבל אין שואלין. הענין מתנהל בחשאי, בגנבה. אבל אין עצה אחרת. גם אני רוצה להתפרנס וסדרתי מתלמידי ביה“ס שלשה קומפלטים מצומצמים והעברתי אותם לדירתי הפרטית. שתי מורות מביה”ס מלמדות אותם למודים כלליים (20 שעה בשבוע) ואני מלמדם למודים עבריים. למטרה זו הקצעתי חדר מיוחד והעמדתי בו חמשה שולחנות-למוד לעשרה תלמידים. ומזה אני מתפרנס. הוקל ממני עול הנהלת ביה"ס שפרסונל בן עשרה איש עובד בו ומחכה למשכורת. זוהי פרנסה ארעית, בת רגע, ילידת ההכרח, בת ההסתגלות.

שלא כמנהגי עד כה מיום פרוץ המלחמה הכנסתי היום רשימה אישית.


16.12.39

לנאצי נפש טמאה. קטן המוח וחסר כח השופט. הוא בר-העדר ובעדר מקום-חיותו. איננו אינדיבידום, אלא חלק מאיזה גשם המחיוֹ ומפרנסוֹ. משלו אין לו כלום, כי שכלו מטומטם והבנתו מוגבלה. טפוסים כאלה נוהים אחר “מנהיג”, הדואג לכל צרכיו הגשמיים והתרבותיים והוא נכנע לפקודותיו. מטבעו הוא חמסן ורצחן ועל הגזלה פרנסתו. תמיד הוא לוטש עין להון זרים וכשיש לו שעת כושר הוא גוזל משל אחרים בחוצפה ומתרעם שלנגזל יש עליו תרעומות. הוא אדם חיה. ולא חיה סתם אלא חיה טורפת. או אולי הדרגה האמצעית שבין אדם וחיה. החיה שבו שלמה בתכלית השלמות – טורפת ודורסת; אבל האדם שבו הוא חולה ופטולוגי. הטבע לקה אותו במחלת הסַדיזם ומחלה זו חדרה לכל ישותוֹ. אין לך נאצי שלא יהא חולה מחלת-הנפש, מחלת האַדנות, מחלת הסַדיזם ומחלת הומו-סֶקסואליזם.

אנשים נאמנים הרצו לפני היום על דבר מקרים של סדיזם ביחס ליהודים, שרק מח חולה מוכשר להמציאם. הנה אחדים מהם:


בלודז נתפסו נערות עבריות לעבודה. לנשים אין נותנים עבודה אלא שרותים, על פי רוב ביתיים. הנתפסות אולצו לנקות מחראות. פשוט להעביר את הצואה ולנקותה. אבל שום מכשירים לא קבלו. על שאלתן: במה? ענה הנאצי: בכתנותיכן! פשטו הבחורות את כתנותיהן וקנחו בהן את הצואה. אחר גמר העבודה באו על שכרן: הנאצים עטפו את פניהן בכתנותיהן המלוכלכות בקיא-צואה וצחקו בכל פה.

וכל זה – מפני שאנגליה הז’ידית118 נלחמת עם ה“מנהיג” ו“היודען” עוזרים על ידה.


שוב מעשה ברב אחד בלודז שהכריחו אותו לירוק על ספרי-תורה שבארון הקודש. מפני חשש סכנה לחייו הוכרח לעשות את זה ולחלל את קדשיו ואת קדשי אומתו. כעבור שעה מועטת לא הספיק לו יותר הריר שבפיו, כי גרונו נצטמק. על שאלת הנאצי: מדוע חדל לירוק? ענה הרב: גרונו נצטמק והריר אפס. אז התחיל בן “האומה העליונה” לירוק אל חלל פיו של הרב, והרב המשיך את היריקה.


והנה מקרה שלישי שאין כמונו לאכזריות פטולוגית:

הפעם אני מכיר את נושא המאורע. הוא ידידי גרינברג, בן אדם קרוב לחמישים, ביורליסט על פי מקצועו, ואינו מוכשר לשום עבודה פיזית. כשנתפס לעבודה צוו עליו להעלות חביות-שכר ממרתף. מפני כובד המשא שלא היה לפי כוחותיו בקש שיתנו לו עוזר, והשיבו את בקשתו ריקם. אך נרפה הוא! הרעים עליו הנאצי. ומפני שסוף סוף אין אדם מוכשר לעשות דבר שאין כחותיו הפיזיים מספיקים העבירו אותו לעבודה עוד יותר קשה – בתור עונש. זו היתה עבודת חפירה. גם הפעם עמד מעבוד. אז צווּ עליו להשתטח על האדמה מדדו את אורך גופו והזמינו את חבריו לחפור קבר בשביל הנרפה. ואת המועמד להקבר הובילו לאיזה חדר, הפנו את ראשו לצד הקיר ותלו על גבו איזה דבר שלא ידע לכנותו. האומלל כבר היה מוכן לקראת המות עברו עליו רגעי חרדה נוראים. במחשבה צלולה ובחושים עֵרים חכה לרגע הנורא אבל הנאצי רק שחוק עשה לו. לא ירה בו ולא המיתו. הסתפק בזה שהטיל על קרבנו את פחד המות. רצוץ ומדוכא, חציו חי ווחציו מת העבר הקרבן לעבודה חדשה. ככה עינו אותו כל היום – עד שנשתחרר ונעזב לנפשו.

ופרט זה על הכלל כלו יצא.


17.12.39

אנחנו שרויים בחושך, כי אין לנו ידיעות אמתיות מכל הנעשה מחוץ לעולמו של הכובש. ואף מה שנוגע לעולמו הוא מצטמצם רק בשטח הכבוש. מכל הנעשה ב“רייך” אין אנו יודעים דבר, כי הצנזורה תלתה מתג ורסן על פי עתונות “הרייך”. היא מַגעת אלינו בשפע, אבל היא מלאה רק ידיעות משמחות ובהן אין החיים האמתיים שבגרמניה משתקפות. והידיעות משטחי הכבוש הן שקרים על שקרים. קשה לשקר בדברים ובמאורעות גלויים לעין. אבל הכובש המנוּוָל אינו יודע בושת. בעתוניו הוא מרבה להג ע“ד תקוניו האדמיניסטרטיביים, מיפה כל דבר עד לידי הקרה ובמליצות נפוחות ע”ד הסידורים המצויינים בכל מקצועות החיים, מתגאה ומתפאר בדברים שאין בהם ממש ואנחנו באבלנו ובמצוקתנו ממלאים שחוק פינו. הכובש החמסן והאכזר הפך את חיינו לגיהנם, ביחוד לנו היהודים, והעתונות שלו מהפכת חושך לאור ולילה ליום.

ומה שעובר על יהדות פולניה קשה לתאר בחרט אנוש לכשיבואו ימי שלוה יוָדעו כל הפרטים המחרידים, שתסמרנה שערותיו של כל בן-אדם תרבותי. ליחיד קשה לאסוף את כל החומר המבהיל לכל פרטיו ולכל דקדוקיו. אף הקרובים למקום המאורעות אינם יכולים לאסוף את החומר בצורה פרטיכלית. אין שום ספק ששרידים יחידים גונזים את המאורעות באוצר זכרונם, והאינטלקטואליים שבהם אף בכתב. לכשיבואו ימי רוַחה, יבואו עדי ראיה ונושאי המאורעות אל המוסד שיהיה מיופה לזה וירציאו בדייקנות פרטיכלית למען אשר ישַׁמרו לדורות הבאים. אלמלא דמסתפינא הייתי אומר, כי תקופה הרת חושך וקטסטרופות כזו שעוברת על היהדות הפולנית לא היתה כמותה מימי היותנו לעם. מסופקני, אם יש כבר מקום לדבר ע“ד איזו יהדות פולנית בתור קבוץ מאורגן אף כי מוגבל בזכויותיו. כל מה שהיה לנו נשדד ונבוֹז ואנחנו נשארנו ערומים דוויים וסחופים, מדולדלים ומרוששים עד לידי הדרגה היותר תחתונה. החמס והשוד אינו פוסק עד היום. בכל יום קרבנות חדשים. טרגדיות משפחתיות חדשים לבקרים. חדלנו להיות לא רק עם אלא אף עדה. ככבשים נאלמות אנחנו מובלים לשחיטה. בין שחיטת הגוף ובין שחיטת הנשמה. אין איש שידבר בשמנו, ואין הכובש מטה אוזן לשום דברי זכות. ולא עדר סתם אלא עדר נפוץ. חלקים, חלקים אנחנו מוכים ומעונים. כל חלק בצורה סדיסטית אחרת. יהודי לודז נכתמו ב”מטלית צהובה" כפולה: על הזרוע הימנית ועל השכם; ויהודי החבל הפולני (קרקוי, ורשה, רדום, לובלין) נתקשטו בצבעינו הלאומיים. מלודז בורחים על נפשם אל אלה שיש להם איזו יכולת חמרית. אבל אף הבריחה אסורה. אצל קאלושקי 119הוצב גבול. כל העובר טעון חיפוש, וכל הנמצא נשדד. מכל חבל ווארטא שנספח אל “הרייך” נעקרות קהלות שלמות משרשן ועל חוליהן, נשיהן, זקניהן וטפיהן יוצאות לגולה בימי סגריר וקור. לכל מקום שתפנה תראה לאורך רחובות ורשה שורות ארוכות של עגלות מלאות מטלטלין ועליהם נפשות חיות עלובות קפואות מקור. ופעם אתה פוגש משפחות בודדות עמוסות תינוקות וכרים וכסתות על שכמיהן ההולכות רגלי ובוכות בקול. וכל רואיהן בוכים אף הם. בועד העזרה מטעם ה“דז’ונט” אי-סדרים ואי-כשרון לנהל את מפעל העזרה בצורה ההסתדרותית הראויה. מורים בטלנים ומשחקים 120מבוטלים הם מנהליו. עובדים הרבה ועושים מעט. בימי שלוה היו שייכים לשמאליים, הנוהים אחר אידיש ומשתעשעים בסוצליזם. ואף בעת צרה כזו מבליטים את טלפיהם. הרבה יש לי לספר ע"ד התנהגותם עם הבריות שאינן שייכות להם, אבל אדחה את זה לאיזו שעת כושר אחרת. יבוא יומם. וביום פקדי – וקפדתי… ממעמקים עינינו נשואות לשדוד המערכה, לאיזה נס שיתרחש ויוציאנו מאפלה לאורה. שורר בקרבנו הלך-נפש של משיחיות. חסר רק המשיח. אלמלי בא היה מראה נפלאות. וכשאין משיח מגישים לנו “נחמות” אחרות.


קלא דלא פסק ש“המנהיג” מת; שהרמן גאהרינג נעשה קטוע-רגל; שנשי גרמניה דורשות בחזרה את בעליהן ובניהן; שבלונדון נוסדה ממשלה גרמנית ליברלית; שהשלטון יעבור לידי ה“קרון פרינץ” הליברלי ומהפכה חדשה עתיד להתפרץ ב“רייך”.

כל זה נמסר בלחישה. כל אחד מוסיף משלו את הנעים לו ביותר. בפי “עמי הארצות” כל השמועות האלה מקבלות צורה משונה. מפה לפה הן הולכות ומסתרסות ונעשות מגוחכות.

אבל קצת “נחמה” יש בהן למפריחיהן ולמפיציהן ואולי גם לשומעיהן.


19.12.39

הנאצי הטורף והדורס תקע את צפרניו ביהודי לודז ובלי חמלה, מעשה חיה, הוא מוצץ את דמם ושובר את עצמותם. רחוק הנני ממקום המעשה, כי יושב ורשה הנני ואין לי היכולת לאסוף חומר מדויק ולהעלות אותו על הגליון בצורה פרטיכלית. אבל גולי לודז בורחים לורשה ואין לך בית שאין שם גולה לודזאי עם בני משפחתו. אתה מכיר בהם בכל רחוב ובכל פנה, אתה בא עמהם במגע ומשא וספוריהם האיומים מחרידים את כל ישותך ואתה נעשה בעיני עצמך ככלי מלא בושה וכלמה, כתולעה ולא איש. מיום שחמס ושוד באו לעולם בני אדם לא נחמסו ולא נשדדו באופן ציני ואכזרי כזה.

צרת לודז לא מאתמול באה. תיכף לבואו התחיל הכובש לעשות מעשי תעתועים ביחס לעם חרמו. גזרות על גזרות נחתו על יהודי לודז חדשות לבקרים, מררו את חייהם בכל מיני נגישות ותעלולים. אומרים על “המנהיג” שהוא פסיכופט. “ומושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים”. כל עושי דברו לוקים מחלה פסיכית, פסיכוז של איבה ושנאה עמוקות כתהום. כי כל גזרותיו של הכובש יותר משהן אכזריות הן מעוררות שחוק, אף כי זהו שחוק מכאיב לב. הדביקו על יהודי לודז לא מטלית צהובה אחת אלא שתי מטליות. אסרו את ההליכה ברחוב פיטריקובי בלי רשיון (פאססיר-שיין) בשביל יהודים ביחוד נמשך העוצר מחמש בערב עד שמונה בבוקר, אסרו בקורי רעים וידידות לדירי חצר אחת. אלה המה יסורים מוסריים וגופניים שרק דמיון חולה יכול להמציאם. בתי החרושת הוצאו מידי בעליהם. חנויות של יהודים נסגרו. סגירה מוחלטת בעד כל עבירה קלה שאדם דש בעקבו. לעבודה נתפסו רק יהודים; ולשרותים שונים אף נשים. נוצרה אוירה של טרור שאינו פוסק. חיים של צער ושל כלימה ובושה התחילו מחניקים את יהודי לודז האומללים. התחילה איפוא מנוסת-בהלה בלי גזרת-גירוש פורמלית. אבל מיום ליום נעשתה הבריחה קשה יותר ויותר. הראשונים לבריחה היו יהודים אמידים, בעלי הון, והם רצויים ביותר בעיני הכובש, כי “כל מה שקנה עבד קנה רבו”, ולכן הוצבו גבולות על ידי קולושקי. מאת הנמלטים לוקחו מחוט ועד שרוך נעל. כעבור איזה זמן הוצאה גזרה-גירוש פורמַלית: במשך שלושה ימים מחוייבים היו כל יהודי לודז לעקור מעיר מולדתם כמות שהם, ערומים כיום הוָלדם. לחלק מהם הרשו להמלט לכל מקום שעיניהם נשואות, ואלה באו בהמוניהם לעיר הבירה; וחלק מהם הושיבו בקרונות סגורים והרכבת הובילה אותם למקומות-גולה שונים. האוכלוסיה היהודית בלודז הגיעה במשך שלושת חדשי המלחמה עד למאתים וחמשים אלף. ע"י בריחת רשות נתמעט מספרם עד כדי מאתים אלף. והמון רב כזה מחוייב לעזוב את העיר במשך שלושה ימים!! גרוש קטסטרופלי כזה לא היה עוד בתולדות ישראל. היא עולה אף על גזרת-גירוש ספרד. מי שידו השיגה נסע באוטובוס או בעגלה ושלם בעד מקום עד אלפים זהוב. הרוב הלך רגלי. לא חמלו על זקנים וחולים, אף נשים הרות ומיניקות עם תינוקותיהן בזרועותיהן היו בין הגולים ההולכים רגלי. מן הנמנע היה שלא יתרחשו מקרי אסון בדרך. המפגרים נקפאו מקר. החולים נפחו את נשמתם. התינוקות הרכים השיבו את רוחם לאלהים בזרועות אמותיהם. הבכיות והיללות קרעו שמים. הקור הגדול הפיל חללים אף בין הבריאים ובעלי הכח. הדרך עינה את כחם ולא הספיקו לבוא עם מקום וטוב. באלפיהם הם מתגוללים על אם הדרך והולכים גוססים, יסורים נוראים וטרגיים כאלה לא עברו עד כה אף על עם ישראל, המלומד ביסורים.

אף הירא והחרד מעיז פנים כלפי שמיא ושואל במר נפשו: – היש אלהים לישראל?!

פתאם נודע, כי מסבה בלתי ידועה השיב הכובש את גזירת הגירוש אחור ודחה את הוצאתה אל הפועל עד יום הראשון למאַרץ, כלומר: לשני חדשים וחצי. הבהלה שקטה קצת אף כי קשה להשאר בגיהנם. האוירה הלודזית ליהודים מחניקה כל רוח חיים. יהודי לודז ניתנו בידי הנוער ההיטלראי. וכל הנופל לידם נופל בידי לא יוכל קום. חוזר הוא על פתחי היהודים ולכל מקום שהוא בא הרס וחורבן וענויים קשים ומרים. אף בדירתו, בין ביום ובין בלילה, אין היהודי בטוח בחייו. הד צעדים על המדרגות מטיל עליו פחד של מות. היסורים הסדיסתיים קשים אף מיסורי מות, והרבה יהודים טורפים את נפשם בכפם, וללוותם לבית עולמם מרשה הכובש רק לאחד מבני המשפחה. אשר כהן האדיר בעל המנופקטורה הלודזית הורד למדרגת שוער בחצר בית החרושת שלו ונתחייב להשגיח על הנקיון. במטאטא ביד הוא מכבד את אבני חצרו.

אבל – דיִי הפעם!


22.12.39

יד הצר הויה על שארית מחמדנו. לפני כמה שבועות הוצא רק חלק מספרי הספריה הטלומצקית; ברובו – קומפלטים שלמים של עתונים יומיים, של שבועונים ושל ירחונים. האצטבות עוד היו מסורבלות ספרים שיד הצר לא נגעה בהן. כשיצא הניח חותם על הדלתות הסגורות. השבוע שב להביא לידי גמר את מעשה הגזלה. אוטובוסי-משא עמדו על יד הספריה ויהודים הולכים לתומם מתפסו בכדי להטעינם בספרי הספריה הנשארים.

בכלל, מראה הכובש “חולשה” לספריות, שידי אחרים אצרון וגנזון. גם ספרית הסיים נחמסה והוצאה למקום בלתי ידוע. לא היה כמוה לעושר בספרים ובכתבי יד. גם לשם הוּבלו יהודים שנתפסו ברחוב. סח לי טוען אחד ממכרי ששני ימים אוּנס לעבודה בספרית הסיים. 121 על שאלתי מדוע לא אמר שהוא “רעכטס-אנוואלט” 122היה כמשתומם. – “להפך, כששאלוני למשלח ידי כחשתי שאני טוען ואמרתי שאני פועל. אינם אוהבים אינטלגנטים”.


ירידתנו אינה פוסקת. אין הכובש מסיר ממנו את עֵין השגחתו. ובכל פעם, שהוא נותן בנו את עינו הוא עושה אותנו לגל של עצמות. פעם ליום או ליומַים הוא מוציא גזרות חדשות, שהן נגישות פעוטות כשהן לעצמן, אלא שכונתן להוריד את ערכנו האישי, להניח עלינו חותם של שפלות, לעשותנו לבזויים, לחלאת החברה האנושית.

השבוע נסעו ארבע משפחות לא"י. כל אחת עם מטענה. אבל אין סבלי התחנה רשאים לשמש את הנוסעים היהודים, אפילו יהא רוטשילד בכבודו ובעצמו. הנוסעים אנוסים לשַׁמש את עצמם ולהכניס את מטענם אל הקרון בלי עזרה מן הצד. שנאה פסיכופטית!

תחנת הטלפונים החלה לקבל הצהרות ממנויים חדשים ולחַדש את הישנות – חוץ מהיהודים. אין השרות הטלפוני רשאי לשרת יהודים. ורשה היהודית, בין אנשים פרטים ובין בתי חרושת, בתי חולים ומוסדות ממדרגה ראשונה, נשארה בלי טלפונים. נגישה פטלוגית!

ליהודים אסורה הכניסה לפוסתה הראשית. בשבילם השאירו סניף אחד ברחוב זאמענהויף. – סניף אחד לכל ורשה היהודית! ובאופן כזה יהודי יושב פרגה או מוקוטוב או אפילו יושב רחוב ווארֶצקי, שהפוסתה הראשית היא בתוך ד' אמותיו, מחוייב לנסוע בטרם בכדי לעשות את סדוריו הדואריים. בדרך הטבע צריכה היתה להיות בסניף הזמנהופי צפיפות גדולה, אלא שרחם הקב"ה על בריותיו והעביר מן העולם את עסקיהם ובטל הצורך בפוסתה, אכן, אין איש שיאמר: “צר לי המקום בסניף הזמנהופי”!

הקב"ה מקדים רפואה למכה!


הרשמת ההון היהודי!! זוהי דרך הגזלה הסלולה של הכובש החמסן. בראשונה עשה מפקד; כמה גולגולת. ומשלח ידה של כל אחת. עכשיו חזר ותקן הרשמת ההון והנכסים. עד התשעה עשר ליאנואר 1940 מחוייב כל יהודי להגיש דקלרציה כמה יש לו במזומנים? כמה באבנים טובות ומרגליות? כמה במטלטלים דניידי ולדא ניידי? פטורים מזה רק אלה שהונם ומטלטליהם אינם מגיעים לאלפים זהוב, כלומר: את הקבצנים האמתים שברשותם אין דבר. כמו כל פקודותיו של הכובש גם פקודה זו היא סתמית ואינה ברורה כלל וכלל. לא נתן שום הוראה להערכה. גם הלבשה ולבנים נכנסים בחשבון. ועתה לך והערך את ערכו של איזה בגד משומש או של איזו כתונת מטולאה! וכשאתה בא לקנותם בתור חדשים ומידי החנוני שוים יעלה לכמה אלפים וזקוקים להרשמה; אבל במצבם המשומש אין שום מפתח להערכתם האמתית. לכשיש לו להיהודים חובות בידי אחרים גם הם נכנסים בחשבון; ואם הוא בעצמו בעל חוב – מה דינו? היש לנכותם? תמיהני, שלכובש יצא שם שהוא מצטיין בסדוריו ובשיטתיות. לא מיניה ולא מקצתיה! אין שום כוון שיטתי בכל מה שהוא עושה. פקודה אחת סותרת את השניה. אין השמאלית יודעת מה שהימנית עושה, והעיקר – אין שום השגחה על שמירתן. ובנוגע ליהודים שחומרות על חומרות נערמו עליהם, חומרות שמקורן פטולוגי, אין גם שום יכולת לדקדק בשמירתן אפילו אם העובר עליהן צפוי לעונש גדול. המגמה הכללית של הכובש היא – שיתקיים איסור. ואם מי שהוא נצוד בחרמו אין לו כפרה עולמית.

הגע בעצמך! אסור לו ליהודי ולכל בני משפחתו להחזיק בביתם יותר מאלפים זהוב במזומנים; את העודף יש להפקיד באיזה מוסד פיננסי על שם המפקיד. איזה יהודי יוכל לעמוד בגזרה זו? וזהו בשעה שכל סחורה עלתה במחירה פי עשר! מלבד בודדים יוצאים מן הכלל לא הכניסו יהודינו אף פרוטה. או מי יוכל לעמוד בגזרה המשונה שבכל משא ומתן שבא לידי גמר אין למסור לידי יהודי יותר מחמש מאות זהוב. את המותר מצוּוה הנותן להפקיד באיזה בנק. מי משגיח בגזרות פטולוגיות כאלה?!

וכן בענין הרשמת ההון! אחד למאה יגיש הצהרה שברשותו נמצא סך יותר מאלפים זהוב. כל אחד טוען: מה שיש לו אינו שוה אף אלף! גם בגזרה זו גלומה איזו קטסטרופה ליהדות פולניה המדולדלה. ושמועות שונות מתהלכות ע"ד הכונה הסופית של חיוב ההרשמה. יש אומרים שסופה קונטריביציה; ויש אומרים שסופה החרמה גמורה. יש פנים לכאן ולכאן. אין לך דבר משונה שלא יהיה לו מקום ביחס ליהודים תחת שלטון הנאצי. דבר אחד ברור לנו:

בכל מקום שהציג את כף רגלו אין קיום ליהודי!!


בשבוע זה העמדו על סדר היום הטוענים היהודים. סופם – מיתת רעב! כל הטוענים בלי יוצא מן הכלל מחוייבים לענות על שאלון שיש בו שאלות כאלה, שכל עקרן לא באו אלא להרחיק את היהודים (ואם יהודים – אף מומרים בכלל…) הטוענים משדה פעולתם עד כה. בין יתר השאלות נמצאו השאלות: השייכות הדתית? בהוה? בעבר? שייכותם הדתית של ההורים? בהוה? בעבר? ודי למבין…

עתידים איפוא הטוענים היהודים להיות מורחקים ממשלח ידם אחרי עבודת חיים שלמה. הצבור היהודי נד להם.

והמומרים? גם אחריהם מניעים ראש. באו על שכרם.

הפרוביזורים 123 הורחקו עוד לפני זה. מי יבוא אחריהם?..


23.12.39

הועדה מטעם הסוביטים לסדור ההגירה הסלבית כבר התחילה פועלת. טורים-נחשים ארוכים עומדים לפתחה ומחכים לבוא פנימה. אבל משום מה רוב עומדי הטור המה יהודים; סלבים אינם מרבים לבוא. היתנו גם ליהודים לעבור את הגבול בהיתר עם סכום כסף ידוע ועם מטען מינימלי? היהנו גם הם מחוזה ה“ידידות” ש“בין שתי המדינות היותר אדירות שבאירופה”, כפי שהכובש מבליט את זה בכל פעם בגאוה מיוחדת, ושעל פיו לוקחו כל המהגרים תחת חרותם של הסוביטים? בנוגע לזה שמועות שונות מתהלכות וקשה לקבוע את האמת האמתית. אחד בא ומספר שהיהודים הוצאו מן הכלל; ושני בא ומספר שהיהודים ילידי החבלים שנספחו לרוסיה מתקבלים: בידידו הוה עובדה! אבל השמועות הסותרות האלה אינן משפיעות על אורך השורות הרובצות לפתח הועדה. זוהי שאלת חיים ומות לרבבות יהודים אומללים, מלאי יאוש ואכזבה. כולם הולכי בטל ופנאי יש להם די והותר, ולכן אין מאמינים אפילו לזה שבא ואומר: “אותי השיבו ריקם”! יוצאים איפוא בחמש בבוקר, משעה שהותרה היציאה ברחוב, ונדחקים לתוך השורה על מנת לעמוד בה תשע שעות ואחר כך לשוב הביתה בידים ריקות, כי הועדה מסדרת רק ארבעים איש ליום, ואם נסתחפה שדך ולא זכית להיום בין הארבעים של היום עליך להשכים למחר שוב ולנסות את מזלך.

אם יש איסור פורמלי להרחיק את היהודים מהגירה מסודרת זו – איני יודע. אבל שיש טינא בלב הסוביטים למהגרים היהודים ילידי פולניה – בזה אין שום ספק. ולצערי הגדול יש להודות “שבאמת אשמנו מכל עם.” התנהגותנו הרעה בערי הגבול, שנספחו לרוסיה, גרמה שנעשינו שנואים ובלתי רצויים אף בעיני הממשלה הסוביטית, שאינה מבדילה בין גזע לגזע ושעקרוניה בכלל המה הומניים לכל ילוד-אשה שמקבל עליו את מרותה. הרבה מן המהגרים לא באו בכדי להתאזרח ולמצוא עבודה, אלא כדי למצוא אצל הסוביטים לזמן ידוע מקלט ארעי, לינת לילה, ולכשיוטב המצב לשוב למולדתם הקודמת. ובינתים, עד יעבור זעם, שלחו את ידם בכל מיני ספקולציה מכוערה, פרנסתם וחיי נפשם עד כה. הספקולציה היהודית היא מין אטביזם, ירושת-אבות. בלעדה – היהודי כדג שלוי מן המים. על ידי המהגרים נוצרה אוירה של הפקעת שערים, שנואת נפש הסוביטים, ולכן נקיה נפשם מיהודינו.

הממשלה הסוביטית נגשה לאחוז באמצעים ממלכתיים בכדי להמעיט את הצפיפות ואת הדחק בערי הספַר, שאלפי מהגרים לנים בהן תחת כפת השמים מחוסר דירות. מה עשתה? עמדה והכריזה שאלפים איש ישלחו לעבודה בפנים רוסיה. מיד נמצאו אלפים איש שנפשם חשקה בעבודה ובעמל כפים וקבלו חמשים רובל לגולגולת ושתי חליפות לבנים. לחרפתנו, שבו לקבלת העבודה והנסיעה רק שמונה מאות איש, ויתרם נעלמו ועקבותם אבדו. פשוט, הביעו את תודתם לממשלה הסוביטית, שהעניקה להם את חסותה ופתחה לפניהם את שעריה, במעשה רמאות. קרו גם מקרי גנבות מאנשים פרטים. יהודים ילידי פולניה אינם איסטניסים ביותר בדברים של שלי-שלך, ואם אינם גונבים הם “לוקחים”. סופו של דבר: יצא לנו שם רע אצל הממשלה הסוביטית שעינה טובה לנו. שנים על שנים שרשה את התגרנות ואת מאזני-מרמה של הסחרנות. התשקוט מרצונה למראה הכעור שהוכנס שוב לעריה?

להתנהגותינו המחפירה אין כפרה עולמית. נפש עם היא קובעת. החוזה הסוביטי-גרמני להגירה חוקית היה מביא לנו הצלה. בלעדו הננו הפקר, צפויים לכל מיני גזלות ורשעות.

ויעשו – בידינו אִבּדנו את טובנו.


השבוע היתה לי רפלקסיה מחשבתית, שהשרתה עלי עצבות ורוח נכאים! קראתי ב“דויטשע אלגעמיינע צייטונג” של יום א' העבר (17/12) מאמר רפורטז’י בשם: ביכער, ביכער ביכער! 124 ותקותי להגאל מהמצוקה הנאצית רפתה. העתונות הנאצית מלאה גאות-כסילים והתפארות טפשית עד לידי הקאה. היא מעלימה את מפלותיה ומרימה על נס כל נצחון קל. אנגליה על סף האבדון. בעריה רעב, מחסור וכפן. הצי שלה כבר עבר מן העולם. לא אנגליה הציגה בלוקדה לגרמניה, אלא גרמניה הציגה בלוקדה לאנגליה, ובעוד זמן מועט תרעיב אותה. בקצור: הוה על הוה ושבר על שבר באו על “האלביון הנוכל.” אבל אין אנחנו נותנים שום ערך לכל החומר הקלוקל הזה. בנגוד לכל זה היהודים מתלחשים שמפלת הנאצי קרובה לבוא. ומדברים על אודות זה בטון כל כך בטוח ובודאות כל כך גמורה עד שאינך מעיז להטיל ספק בכל הנבואות האלה.

אבל דוקא המאמר שהזכרתי ערער את אמונתי במפלת הנאצי; בכל אופן – במפלתו המהירה. המאמר הנזכר הוכיחני לדעת, שיש בו בנאצי מנוּוָל זה איזה כח המבוסס לא רק על אלמות ועל גבורה פיזית, אלא על אידיאולוגיה המקננת עמוק עמוק בכחותיו הנפשיים של הנאצי הטמא. גם בכחות טמאים, ילידי הסטרא אחרא יש גבורה. יש לנו עסק עם בעל תרבות גבוהה, עם עם הספר. המאמר: “ביכער, ביכער ביכער” מרציא רפורטז' ע"ד השגעון לספרים שתקף את כל גרמניה. פשוט, הגרמנים נשתגעו לדבר אחד – לספרים. על יד כל חנות לממכר ספרים עומדים טורים ארוכים המחכים לרגע המאושר שיזכו לקנות ספר. רעבים המה לא ללחם, לא למים ולא ליתר תענוגי התבל החושיים, אלא לדבר… הסופר הגרמני. מהדורות של עשרות אלפי אכסמפלרים נמכרות במשך ימים אחדים ואין יד “ההוצאות” מספיקה להספיק את הדרישה הענקית שלא היתה כמוה אף בימי האינפלציה של מלחמת העולם. מפני הדחק והצפיפות שבבתי המסחר לספרים ובכדי להמנע מאַוַנטורות יש שהמשטרה מתערבת ומצוה לסגור את בית המסחר בעצם היום. במקרה כזה, בעל בית-המסחר תולה על דלתות חנותו שלט עם הכתובת: “מפני הצפיפות סוגרה החנות על פי פקודת המשטרה”, והמחכים בתוֹר שבים הביתה מלאי אכזבה בידים ריקות בכדי לשוב ולנסות את מזלם למחר. ההזמנות מתמלאות רק בקצתם. בחלקן. מי שמזמין ארבעה אקסמפלרים מקבל רק שנים. ומובן מאליו שגם ידי המדפיסים והכורכים מלאות עבודה, ואין ביכולתם למלא את הדרישה הענקית הצועקת: הב! הב! גרמניה הפכה לבית-משוגעים, שגעון לספרים. אמרו מה שתאמרו: מפני עם כזה אני ירא! במקום שגזלה מבוססת על אידיאולוגיה, על השקפת-עולם שבמהותה היא רוחנית אין כמוה לתקיפות, לאיתנות ולאריכת ימים. עם כזה לא יאבד. הנאצי גזל מאתנו לא רק נכסים חמריים אלא גם את שמנו הטוב בתור “עם הספר”. הנאצי הוא גם “ספרא וסייפא” – וזה כחו וגבורתו.


25.12.39

“חג” לנו היום, “חגנו” הוא, כי כל עמי התבל חוגגים את יום הולדת “משיחם”, משיחם – ולא משיחנו. וכאן הגורם לכל הטרגדיה היהודית. אלמלי היינו אומרים “גם משיחנו” לא רבתה כל כך השנאה אלינו. ואפילו עקרון הגזע לא היה מוצא לפניו כר נרחב להעמיק את שנאת התבל אלינו. עקרוני הנאציזם הם סוף סוף אינם מקוריים ביותר. הבטול לכל האידיאלים המקובלים עד כה ירשו מאת הבולשביה. לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אל מפני שהוא מינו. יש ביניהם קירבה אידיאולוגית, גרביטציה נפשית שבהזדמנות הראשונה היו לבשר אחד. את עקרון הגזע גנבו דוקא מאת היהודים. הגזע בתור יסוד ומוסד לכל העלילה העממית-הלאומית הוא תורת היהדות. אין להתבייש בזה. ועל שדה השנאה לעם ישראל לא פעל הנאציזם שום עבודה מקורית. הוא רק העמיק אותה, זבּל את השדה וּזרעוֹ, שלא יצמיח ספיח, אלא חדש, תבואה רעננה.הנאציזם מצא מן המוכן חומר היוּלי של שנאה דתית, ירושת ימי הבינים והוסיף עליה נופך משלו, השנאה האקונומית, שערבב בתוכה סממנים שונים של קטעי אידיאולוגיה מניטשה ומאוסטון טשמברלין ומכל כת דלהון.

היום חג גם לנאציזם, אלא שהוא מכניס לתוכו כונות ויחודים אחרים “הרך הנולד” – חס מלהזכיר. יליד גזע נמוך – ואין להעלותו על נס. תורת האהבה לכל מי שנברא בצלם אלהים – לא להם היא. ואף על פי כן – בפלפולים אידיאולוגיים משונים מוציאים סמוכים גם לחג “האהבה”. אינטלגינטים בינונים מכותבי מאמרים ראשיים בעתוני הנאציזםפורטים לפרוטות קטנות את העקרונים הגבהים והיסודיים של ניטשה-טשמברלין. חג-הלדה הוא הבשורה הראשונה לנצחון האור על החושך. וכשם שבתקופה הרחוקה ההיא התחילה מלחמה בלתי פוסקת בין האור והחושך שנגמרה בנצחון האור, כך מתחילה כעת מלחמה חדשה ליצירת סדר-עולם חדש. העולם הישן, שהפלוטוקרטיה האנגלית תומכת בו, נתערער ביסודותיו, נרקב מבפנים, ודיה לה לדחיפה אחת להפילו ולמגרו. כי כח חדש קם בעולם, נאציזם שמו, והוא יקים סדר-עולם חדש על משואות הישן. עקרוניו ויסודותיו הם ממהות אחרת לגמרי. הזכות לחיות נתונה רק לגבור. לרך וחלש אין מקום בתבל. הכח הוא מקור החוק. כל חוקי הטבע הם חוקי הכח. כל דאלים גבר. הומניות מביאה תקלה לעולם, מחלישו ומרככו, וזהו נגד חוקי הטבע הקבועים מששת ימי בראשית. יש לשאוף לברוא עולם נבחר ונאצל, עולם מלא גבורה והוד. ועולם כזה יכול להיות רק יציר כפיהם של נבחרים, של נושאי סבל ירושה של אדונים, מוכשרים מלדה ומבטן לאדנות ולשררות. “האדנות” זוהי הפסיכוזה השניה והיותר בולטת של הנאציזם. כל העמים כקלפת השום נגדו. הוא נבחר מאת הטבע לממשלה, לשלטון, להחזיק רסן ולהכריח את העמים הפחותים והנחותים לשמש אותו ולצייתוֹ. ומכאן הדרישה ששלושת רבעי מיליון “פאלק’ס-גענאססען” יהיו אדונים ומושלים לעשרים מיליון פולנים ויהודים. כל טוב ונבחר שמצאו בפולניה המנוצחת מעשי ידי הגניוס הגרמני הם. המסורת הגרמנית בשדה פולניה נפסקה בעטיה של אידיאולוגיה שקרנית ובכחו של החוזה הוֶרסלי, יציר כפיה של הפלוטוקרטיה האנגלית, הנלחמת לאריכת ימים בה בשעה שימיה ספורים. הנצחון המיליטרי האחרון חדש שוּב את המסורת הנתוּקה. העם הגרמני מלא כח עלומים ומה שלקח בחרבו ובקשתו שלו הוא עולמית. החיים הם מלחמה בלתי פוסקת והעם הגרמני הזקוק ל“שטח של חיים” (לעבענס-ראאום) נכון לקרב בכדי לכבוש לו מקום בתבל. האם זהו יושר שארבעים ושנים מיליונים בריטים יהיו אדונים לארבע מאות מיליונים נפש וממשלתם שפוכה על שטח של ארבעים מיליון קילומטרים מרובעים; ושמונים ושנים מיליון גרמנים ידחיקו את עצמם לתוך שטח של חצי מיליון קילומטר מרובעים?! זוהי תורת “חג הלדה” של הנאציזם הלוחם!!


29.12.39

באה הפסקה קטנה ברשימתנו מפני החד-גוניות שבחיינו. שוב תאניה ואניה; שוב שוד וחמס; שוב יוצאי גולה; שוב עלבונות וביושים; שוב ירידה חמרית ורוחנית בלתי פוסקת. בכל מקום תשרור דממה. אין צעקת הנחנקים והממיתים מגיעה לאזנינו; רק קול הכובש נשמע בעתוניו. הוא מפרסם שקרים על שקרים, כזבים על כזבים, שופך בכל יום, עביטי שופכין על היהודים והפולנים גם יחד – ואין שום יכולת להכחישם, כי אין להוציא הגה מן הגרון.


“חג הלדה” (אוי לאותה בושה: לידת יהודי…) עבר בחוגי הכובש בחגיגיות מיוחדת. השתמשו בכל מיני פירסום שהמציאה הטכניקה המודרנית בכדי לעודד את הרוח ולהכניס תקוה בלבבות. אילי המדינה ורביה נאמו נאומים לכבוד חיל המגן בין בים ובין ביבשה, בין באויר ובין בעומק הים. מרימים על נס כל מליצה נפוחה; מפרסמים אותה בכותרות עם אותיות של “קדוש לבנה”, והכל בכדי להשקיט את הכאב על חסרון נעלים ובגדי חורף ועוד תשמישי הגוף.

ה“פאלק’ס-גענאססען” היו הראשונים בכל מקום. הלא הם הם האילן ש“המנהיג” תולה את הפוליטיקה הפולנית שלו. הם הם הנהרגים והנטבחים שצעקתם נגעה עד לב ה“מנהיג”; הם הם ה“סובלים” בעד מסירותם לגרמניה וממעמקי הגולה הפולנית “סבלו יסורי שאול” מהיותם נאמנים לגרמניותם. עכשיו הם באים על שכרם. בידיהם מסר הכובש את השלטון על עשרים מיליון פולנים והם עושים באמת בפולניה המנוצחת כאדם העושה בתוך שלו. גדולה חמת העם הפולני על הכובש; אבל גדולה שבעתים על ה“פאלק’ס-גענאססען”, מי שהיו מקודם אזרחי פולניה ולפי האמת ישבו בשלוה ואיש לא נגע בהם לרעה. הכובש סדר לכבודם נשפי חשק וקונצרטים והצגות והעניקם בשפע של מתנות, להם, לנשיהם, ולטפיהם והאכילם בכל טוב. כן, אין קצה למתנות החג; כי הכל נשדד, נגזל ונחמס מאת היהודים ובעזרת ה“פאלק’ס-גענאססען”. בימי החג באו על שכרם ולא היו מקופחים. הם היו הגורמים הפוליטיים לנצחון הצבאי; והם הם נעשו אחר כך למורי דרך בשעת החזרה על עסקי היהודים שגזלו מהם מכל הטוב והמבחר שבסחורותיהם ודלדלו אותם עד הדיוטא הבתחתונה. החמס והשוד הגיעו לשיאם בערבי החג. רבו הקופצים על סחורות היהודים, שלוקחו בחנם. אלפי חיילים בלוית “הפאלק’ס-גענאססען”, שהיו להם לעינים התפשטו כארבה בכל מקום שידעו או שנחשו כי יש סחורה מוצנעה. בחוצפה נכנסו לכל חנות פתוחה בתור “קונים” כביכול ודרשו לעשות “הזמנה” לסחורות שונות וגם להגיש חשבון. אחרי קבלת “החשבון” העדינים שבהם לקחו “בהקפה” והבטיחו להחזיר בעוד איזה זמן; והגסים שבהם עוד שלמו בחרופים וגדופים ואפילו בהרמת השוט. כל זה בחנויות הפתוחות אל הרחוב; ובבתים סגורים התנהגו באופן אחר לגמרי. לשם נכנסו בתור מחפשי נשק. נפתחו לפניהם כל המקומות המוצנעים שבדירה וכל חפצי-ערך נעלמו תחת ידיהם. לא העלימו, חלילה, אלא הוציאו אותם בגסות ובעזות מצח. יש שדרשו כסף. ואם “הפערפלוכטער יודע” 125לא פתח לפניהם את קופתו היו מרביצים בו מכות רצח ולא הפסיקו לענותו לעיני כל בני משפחתו עד שהמעונה כרע תחת סבל ענוייו ומסר למעניו כל מה שהצניע.

אם אבוא לספר מקרים בודדים לא אספיק.

אתמול (28.12.39) ענו בענויים נוראים את דיירי הבית 48 שברחוב לשנה. על פי רשימה שבידיהם, ערוכה על ידי “הפאלק’ס-גענאססען” ובלויתם נכנסו לדירות שהועידו להם מראש על יסוד הרשימה וחמסו וגזלו בלי רחמים. בדירת הטכניקאי לשנים גיביאנסקי דרשו כסף ובעל הדירה מסר להם שלוש מאות זהוב שנמצאו בקופתו, אבל החמסנים לא הסתפקו בסכום מצער כזה ודרשו עוד. כשלא היה לו עוד מה לתת הכו אותו בלי חמלה ובעברתם שברו את כל שניו שבפיו. המעונה היה מוכרח תחת מטר יסוריו וענוייו למסור למעניו חפצים יקרי ערך אחרים בכדי שירפו ממנו. למחר הביאו הנגזלים בחשבון את הסכומים הגזולים שנצטרפו לסך חמשה עשר אלף זהוב, מלבד שלל רב בחפצים יקרים.

אבל אין זה מקרה בודד. לעשרות הם מתרחשים בורשה היהודית, אלא מפני המונו של כרך ומפני חוסר עתונות קצתם אינם מגיעים לאזני הצבור, וקצתם אינם מתפרסמים.


30.12.39

חוסר שיטתיות במעשי הכובש נכרים על כל צעד ושעל. לחמסנים יש רק רעיון מרכזי: החמס! בהוצאה אל הפועל אין שיטה עקרונית. כאן משתמשים בתכסיסים שונים. בכל פעם אוחזים בתכסיס המתאים לשעה או אפילו לרגע.

לפני כבוש ורשה, כשסכנת מות ארבה בכל עיר ובכל כפר נמלטו רבבות פליטים לעיר הבירה, שמלאו את כל רחובותיה וחצרותיה. לא היה גבול ליסורי הפליטים, שאיכלסו כל פנה, כל דירה מטונפה וכל זוית פנויה. משנכנס הכובש לעיר הבירה דרש בכל חומר הדין – ומי שלא יציית היה צפוי לעונש – שהפליטים ישובו אל נויהם. במפורש הודיע וחזר והודיע, כי אין צורך בתעודת-חזרה (פאססיר שיין). כל הנמלט יחזור לביתו. אם לא יעזוב ברצון יהיה מוכרח לעזוב באונס. וכך היה. במשך זמן קצר ורשה נתרוקנה, כל פליטיה עזבוה.

עכשו – שוב ההופעה הקודמת! במשך החודש דצמבר נתמלאה ורשה עשרות רבבות של פליטים חדשים, שמלאו אותה שוב על כל גדותיה. רובם, כמובן, יהודים. הם נשלחו או ברחו מרצונם “הטוב” מחבל ווארטא, שנספח ל“רייך”, ושמפני זה אסור ליהודי הבזוי להציג את כף רגלו על אדמת קודש זו. ההיסטוריונים הגרמנים בדקו ומצאו שזוהי אדמת גרמניה מקדמת דנא. מוכיחים באותות ובמופתים “מדעיים” כביכול, כי דורות גרמניים שלמים קלטרוּ 126אדמה זו מיום היותה ועכשיו היא שבה בתוקף הצדק ההיסטורי לבעליה הראשונים. ועל אדמת “דויטשלאנד” המאוחדה אין מקום ליהודי. אחת היא אם נולד שמה ואבותיו ואבות אבותיו קבורים באדמתה. פרסמו גירוש גמור לקהלות יהודיות שלמות. ובמקום שאין גירוש פורמלי גורמים הענויים הפיזייים והמוסריים שהיהודים המה קרבנותיהם, שיברחו מעצמם בטרם שהוכרז גירוש פורמַלי. אין מחכים לרגע האחרון. ביחוד האמידים שבהם מקדימים לצאת את עיר מולדתם. הנמלטים לעיר הבירה מספרים, כי קשה לשאת את הסבל והתעלולים שהכובש ממציא נגדם. באו מים עד נפש. עוזבים בשעות הבוקר, כשעוד צללי לילה פרושים על העירה, את מקום קברות אבותם, ונמלטים… לאן? לוַרשה, שלפי הערכתם היא “כגן עדן” (!) לעומת הכיעור והסדיזם שבערי-השדה.

הכובש בעתונו מודה שעד חמישים אלף פליט נכנסו לעיר הבירה. אבל, כדרכו תמיד, הוא משקר. באמת באו לורשה למעלה ממאת אלף יהודים. עגלותיהם הטעונות מטלטלין ותינוקות חיים הווּ שורות ארוכות לאורך רחובות העיר. עזרה מאורגנת ומסודרת לא ניתנה להם. כל אחד עוזר לעצמו על דעת עצמו ובכחות עצמו. פלוני מתאכסן אצל קרוב ידיד או מודע רחוק. העניים שבהם ממלאים את בתי התפלה, שנהפכו למקומות-מקלט. אין לתאר את הצפיפות והדחק והחלאה שבמקלטים אלה. הקטסטרופה העבירה את כחות “הדז’ונט” ואין בכחו להכניסה לגבולות מסודרים שיש לו שליטה עליהם.

את המגורשים והנמלטים תכיר בפניהם ובאופן הילוכם ברחובות העיר ההומיה. מעכבים את העוברים ושבים ושואלים לרחוב פלוני אלמוני. לפעמים תראה יהודי פרובינצאלי שהוא באמת הופעה אקזוטית בעיר אירופאית. אפילו אחיו בני עמו הורשאיים אינם רגילים בו. ובעיני נכרים הוא ללעג ולקלס. אחדים מהם יוצאים החוצה “בטלאיהם הצהובים” שצורת “מגן דוד” להם. פשוט, “הטלאי הצהוב” של ימי הבינים. במקרים כאלה נוזפים בהם ומכריחים אותם להסירו ולהחליפו בטלאי לבן-כחול, סמל יהדותם של יהודי ורשה.

למראה כל זה אינך מכיר את העולם שאתה נתון בו. אנדרלמוסיה של צבעים, שמכניסים בלבול לתוך עיניך. פחד על כל פנים. מלאים איזו חרדה פנימית המניחה חותם עצבני על כל העויותיהם ותנועותיהם. וראֵה זה: כל אחד רץ. כל אחד מביט לכל צד בעינים מפוחדות ומבולבלות כאלו הוא נמצא בשעת סכנה לחייו, כמעט שחדלו לדאוג להון האבוד. דואגים לחיים; ולא לחיי המחר אלא לחיי היום. כלם נתכוצו ונצטמצמו בתוך עצמם. נחבאים עד יעבור זעם. לא לעולם תבער התפתה. מתוך היאוש האפל והקודר מציץ עם כל זה שביב של תקוה יהודית שנגיע לזמנים יותר טובים.

אבל בטרם שנראים סמני ה“ברקאי”! אתה רואה לפניך קבוץ יהודי בעל מסורת נהדרה גוֹוע וגוסס – ואין מציל!


31.12.39

המצוקה הרגילה אינה מספיקה לנו. והנה נוספה מצוקה יוצאת מן הכלל, שמעמידה את חיינו בסכנת מות, ובכל יום הננו מועמדים לסקילה, שרפה, הרג וחנק ולכל מיני מיתות משונות שבעולם. בחוגי הפולנים, כנראה, פועלת בצנעה הסתדרות צבאית חשאית. פילסודסקי אמר פעם על אחיו בני עמו, שהם קונספירטורים מומחים. כשקמה פולניה המחודשת לתחיה והאַקטיביות הפוליטית לא היתה זקוקה יותר לקונספירציה נזף בהם פילסודסקי שאוחזים את מעשיהם הראשונים בידיהם. אחרי מפלתם החדשה חזרו הפולנים לסורם 127. שוב קונספירציה! שוב חתירה תחת הקים! שוב שאיפה לחופש פוליטי, שאינו אלא מזמור שיר לעתיד לבוא. כפולנים כיהודים תמיד הם מרחפים בין חורבן ובנין. בחורבנם שואפים לבנין. ולאחר שבנו שוב מחריבים. השכנות בת אלפי השנים זוגם לגורל היסטורי אחד. אבל לא זה כאן העקר.

התחילה פועלת איזו הסתדרות צבאית המתנקשת בחיי הכובשים. מובן מאיליו שפעולתה תהיה מאָפּע. אין זאת אלא אקטיביות של יאוש ודכאון רוח. הכובש האיום שאינו יודע רחם לא ישב בחבוק ידים. במקום אחד יפיל מאה. נקמתו לא תדע גבול. האופיצירים שברזרבה, 128שלכתחלה נשתחררו מן החזית, חזרו לבתיהם ונהנו מן החופש הגלו שוב בפקודת הכובש למחנות-הסגר של שבויי מלחמה בפנים “הרייך”. אבל כל זה אינו אלא אמצעי לקדם את פני הרעה. וכשהתרחשה איזו רעה נעשה הכובש כאריה משחית. הוא טורף ודורס אנשים נקיים, חפים מפשע וטובל בדם תמימים, אפילו בדם תינוקות שלא טעמו טעם חטא. כשאירעה איזו התנקשות אין מקום לשום חריקה ודרישה משפטית, לבירור מדרגת האשמה של יחידים, לקביעת פרטים ולתוצאותיהם. נקמה איומה גוזרת על ימין ועל שמאל והולכים לתומם ניצודים ומומתים בחרבו הנוקמת.

מאורע כזה אירע לפני איזה ימים בוואבֶר הסמוכה לורשה. שני אופיצירים גרמנים הומתו ביריה באיזה בית מרזח, כנראה בשעת שכרות ואסון איום ונורא נחת על כל הסביבה. חזרו על כל בית, הוציאו מתוכו כל גבר שנזדמן לידם ובאופן כזה הובלו לגרדם מאה ושנים קרבנות שנפחו את נשמתם על לא עון בכפם. מהם מאה פולנים ושנים יהודים. בעל בית המרזח הומת בתליה, ונבלתו לא הורדה מן הצליבה ימים אחדים למען ישמעו וייראו.

מאורע של התנקשות חדשה קרה גם בפרגה. העונש הוואברי לא הפחיד את המרצחים הפולנים. ושוב טבח חדש ושפיכת דם נקיים. אחר מאורע כעין זה נכנסים ומוציאים אותך מן הבית ומובילים אותך לגרדם. ולכן אין איש בטוח בחייו. אין איש יודע מה ילד יום. כל פרובוקציה מסַכנת את חייך. בכל שעה כפשע בינך ובין המות. הכובש מוסיף רצח על רצח; והקונספירטורים הפולנים – כסלה על כסלה!!


 

1940    🔗

ימים אחדים נחתי. לא נוח לו למשורר לכונן את כנורו לאבל. וכן רושם המאורעות. לא ניחא לו לאדם להיות תמיד מקונן. אבל לגודל תוגתי אין בחיינו רק קנים הגה נהי. כשעובר יום ואין גזרה חדשה אין אנו רוצים להאמין. האומנם? הכובש בפי נציגיו עוצרי השלטון אומר בפה מלא: אין תקנה ליהודים אלא לעבור מן העולם. “קרעפירען”! 129 “עצה” אחרת אין לו. בטוחים הננו בכל זאת שכך לא יהיה. אבל עם כל זה אין מן הנמנע שיעשה אותנו לחדלי אישים ולבזויי-נפש.

סמנים איומים מבליטים את עומק ירידתנו בין החמרית ובין התרבותית. היהדות הפולנית נידונה לכליון ולהשמדה. כבר התחילה גוססת. כל הרוצה יבוא אל משרד ה“דז’ונט” ויראנה בנווּלה. קהלות יהודיות שלמות, ממש כל העדה, מגדוליה ועד קטניה, רובצות לפתחו בכדי לקבל איזה זוג נעלים או כתונת ישנה. כי כלם נתדלדלו עד היסוד. כלם נשארו בלי פרוטה לפורטה ובלי כסות לעורם. הרבה באים עם תינוקות בזרועותיהם. ואלמלי בתי התמחוי של ה“דז’ונט” היו גוועים ממש מרעב. הקטסטרופה הענקית העבירה את כחות “הדז’ונט” והפך ממוסד קונסטרוקטיבי ל“בית הקדש”. הוא מספיק רק באי-סדר ובצורה מכוערה “לחם צר לחיים ותכריכים למתים” – ותו לא. עם כל גודל המצוקה אפשר היה לו לעבוד בצורה יותר הסתדרותית יותר הגונה קצת אפילו בלי שמירה של העקרונים הקונסטרוקטיביים, שבאמת אין להם כעת מקום וזמן. אבל בכדי להעמיק את הטרגדיה שלנו כלם עזבונו. נציגי היהדות הפולנית דחקו את עצמם לעמוד בראש בימי שלוה כשמשכורת חדשית בת אלף ומאתים, שכר שליחותם הסנטורית או הדפוטטית,130 משכה את לבם; ובשעת סכנה – לנו, והאמת נתנה להאמר; גם להם – נמלטו על נפשם. היפקדו להם עונם זה ביום הפקודה? מסופקני! איך שהוא, במקום שאין אנשים וכחות הסתדרותיים הגונים התמיכה הדז’ונטית מתנהלת בידי מורים ומשׂחקים – בטלנים ומבלי עולם, שאין כחותיהם מספיקים לתפוס את המפעל בידים מומחיות ולהעמידו על יסודות מורחבים ולהכניסו לתוך מסגרת הסתדרותית בהתאם לצרכי השעה. לבר להם, לעסקנים-בשכר אלה! יש להם לב טוב ורצון טוב, אבל המה אובדי עצות וכורעים תחת סבל משאם. ולכשתרצה – אף כחות צבוריים יותר מלמדים ומומחיים לא היו מיטיבים לעשות. מפעל ענקי כזה זקוק לאיניציאטיבה ממשלתית שלעזרתה מוכנה מכונה אדמיניסטרטיבית מוכנה וערוכה בכל הסידורים הטכניים. וכאן אנו נמצאים על הר געש; הננו נסבלים מפני טובת ההנאה שיש לו לכובש מפריטת הדולרים האמריקאים, מטבע עובר לסוחר בעניותו ובדלותו, לזהובים פולניים לפי הקורס הפורמלי, היינו: חמשה זהובים ועשרים פרוטות בעד דולר, ששויוֹ האמתי הוא תשעים זהוב. עסק יפה הוא לך! ולכן אינו מקפיד על קיומו של מוסד-תמיכה יהודי זה בה בשעה שאיזה מוסד יהודי אחר הוא חס מלהזכיר. עלובים ודוויים הננו בלי “הדז’ונט”, אבל גם עבודת הצדקה שלו אינה מרבה לנו כבוד.


“ועדת ההגירה” הרוסית דנה את דיננו לחומרא: היהודים, אפילו ילידי השטחים האוקראיניים וביאלורוסיים שנספחו לבולשביה, הוצאו מן הכלל. אבל כל המפעל קבל צורה מגוחכה. נוסד לשם הגירת סלַבים שאינם באים ואינם רוצים כלל וכלל להגר; ובמקומם ממלאים את הטורים הארוכים על יד “הראטה-הויז” 131יהודים שאינם רוצים לקבלם. אולי זוהי הפעם הראשונה בפרקטיקה הבולשביסטית שנוהגים על פי הכלל “חוץ מהיהודים”! – ולא באשמתם. הכובש לא הסכים לשום הנחות ביחס ליהודים שונאי נפשו. אחד מחברי הועדה הרוסית שפך את לבו לפני מועמד להגירה שהשיבו את בקשתו ריקם באמתלא “שאין זה בשביל יהודים.” הלז טען: הא כיצד? גם אצלכם “חוץ”? על זה השיב הפקיד: “לא אשמתנו הוא”! במדינתנו אין אנו מבדילים בין עם לעם; אבל בענין זה יש לנו חוזה עם הכובש שלכם שלא הסכים להכניס את יהודיו בכלל הסלבים העומדים להגירה. הסלבים המועמדים להגירה נהנים מהנחות ידועות בין בנוגע להעברת כסף ובין להעברת מטען. ואין הגרמנים נוטים לעשות שום הנחות ליהודים. מה יכולנו עשות? כך טבע הפוליטיקה". – שוב התריס המועמד: ראו! מי בא אליכם? הלא מלבד יהודים אין לכם מועמדים אחרים? הלא זהו עוגן ההצלה היחידי! בלעדו כלנו אובדים; התדעו שכאן נידונו למיתת רעב? היש לכם מושג כיצד מתנהגים אתנו פה? התוכלו לעמוד על דם נקיים? אז התחיל הפקיד לדבר בהתרגשות בולטת:

– אל תחשבו שאין אנו יודעים! כל פרט ופרט מחייכם הטרגיים ידוע לנו; אין נסתר מנגד עינינו. בשל צרותיכם הנוראות עוברים עלי לילות ללא שינה. עם שלם נחנק וגוסס. אכזריות כזו לא היתה מימות עולם. אבל נמוקים פוליטיים עליונים הכריחונו להסכים לתנאי זה שבחוזה. ואף על פי כן נשתדל להקטין את הרעה. כל המועמדים שהושבו ריקם יגישו בקשות אישיות מנומקות. אקח אותן לשם בירור אישי למוסקבה. ויתכן מאד שמועמדים רצויים לנו מבחינה הסוציאלית לא יוצאו מן הכלל.

ככה הוא המצב ברגע זה.

ויודעי דבר עוד מוסיפים לספר איזה פרטים מהמשא ומתן שהתנהל בין הכובש ובין מולוטוב. הצד הרוסי דרש שכל מהגר בין סלבי ובין יהודי יהיה רשאי לקחת אתו עד אלפים זהוב במזומנים ועד עשרים קילו במטען; ומפני זה לא באו לידי הסכם ביחס ליהודים.

קשה לדעת כמה מן האמת יש בשמועה זו.

קול המון בימים מטורפים כבימינו אלה אין דוקא כקול שדי…


6.1.40

היוקר בורשה מאמיר מיום ליום, ויש סמנים לדבר שיוסיף לעלות עד לידי מדרגה שקשה להגדירה. זהו יוקר הרת רעב וכפן ומחסור נורא לא רק לשדרות העניות, אלא אף לשדרות הבינוניות ואף לאמידות. מקורו: הוצאת התבואה ויתר צרכי האוכל למדינת ה“רייך”. גרמניה, עם כל “נצחונותיה המיליטריים” סובלת רעב. ההזנה “מסודרת” שם לפי מנהג אשכנז… להזנה – הונהגו כרטיסי-מכולת; ולהלבשה – “תעודות-קניה” (בעצוג’ס-קארטען). הכל מרוכז בידי הרמאן גאהרינג. הסוחר הזעיר שומר חק ולא ימכור אף דבר של שוה פרוטה מחוץ ל“קונטינגנט”. האוכלסיה סובלת רעב ולבושה קרעים. בשטח הכבוש אין חק מחייב. הלא על כן מתקיימים בתבל הברחה ומבריחים. ולכן – בחדשי המלחמה הראשונים כל זמן ש“האדונים” במדינתם היו “שבעים”, כביכול, היתה גם לנו איזו אפשרות לאכול לחם לבן (אמנם מעורב בפסולת) ולטעום כזית בשר בעד מחירים ממוצעים. אבל מיום ש“האדונים” התחילו סובלים מחסור אנחנו, הנכנעים והנכבשים, התחלנו לסבול פשוט, רעב. הגענו לידי יוקר, שיש בו סכנת רעב לכל האוכלסיה בלי איש יוצא מן הכלל. הגעו בעצמכם: קילו בשר הגיע למחיר שבעה זהובים וקילו דגים – לשמונה זהובים. ולפי דרגה זו יתר צרכי אוכל. הוצאות הבית להזנה דלה עלו פי ארבע-חמש. בה בשעה שהשדרות הרחבות נשארו בלי עבודה ובלי רוחים. היהודים מתלוצצים שאין להם צורך כעת לנסוע לקרלסבאד, כי קרלסבאד באה אליהם. פני כולם כחושים ורזים משקל גופם הופחת, ומראה פניהם – דלות ועוני.

מלבד רעב אנו סובלים גם קור. כי בא חורף קשה ועז. ובשום בית אין חתיכת פחם לחמם את גופנו העלוב. מכרות הפחם עברו לידי הכובש והוא ממית אותנו – בקור. הפחם שהוצבר והוכן מזמן שלפני המלחמה הוחרם ונגזל. ופחם חדש אינו מובא לעיר. מחסני-הפחם עומדים ריקים. לקבל עגלת פחם קשה כקריעת ים סוף וכרוך בסכנת נפשות, ביחוד לסוחרים היהודים. במקום מחסנים לממכר הפחם הוא נמכר ברחוב מעגלות-יד המובאות על ידי פולנים וכל חתיכה לא תסולא בפז. בעד שלושים פודים 132פחם משלמים עשרים וחמשה זהוב הסקה אחת בתנור עולה לחמשה-ששה זהובים. מי יוכל איפוא לעמוד ביוקר כזה?!

והלבשה? – היא עלתה על כלנה! כל החנויות למנופקטורה, כמו החנויות ליתר מיני סחורות, סגורות. כל הסחורה נחמסה והוצאה. רק בודדים הצליחו להצניע כמות קטנה בסכנת נפשות.

אין ממי לקנות. הכל סגור ומסוגר. בכדי לקנות סחורת מנופקטורה אתה זקוק להמלצה; ואת הסוחר תמצא חבוי בחדרי חדרים. אם איננו מכירך יראה לך פנים זועפים ולא ימכור לך בעד כל הון. אפסה כל סחורה! ואם שחק לך מזלך ואתה מונהג ע“י איזה מתוך, שנותן רמז לסוחר ש”הכל כשר" יכניס אותך המוכר בחדר לפנים מחדר ויעשה אתך “חסד” ויראה לך סחורה ממה שיש. אין אתה רשאי, חלילה, להטיל בה מום, כי “בחירה” אין. אתה מוכרח לקנות סחורה גרועה ופחותה, זבורית שבזבורית, פסולת שבפסולת בעד מחיר אגדי. ישנן סחורות שמחיר המטר מגיע למעלה ממאה זהוב. זוהי התחנה הראשונה. וכשאתה בא לתחנה השניה – לחיט, תחשכנה עיניך! מחיר התפירה פי שלוש. חליפה בינונית תעלה עד לשש מאות זהוב.

תמיהני, אם בתנאים כאלה ימַצא יהודי שיברך ברכת “מלביש ערומים” ולא יחשוש לברכה לבטלה…


8.1.40

הקור הנורא מקפיא את גופנו המקומט והמכוּוָץ מחוסר תנור חם. על יד המחסנים לממכר פחם עומדת בטורים ארוכים “הדלות” הורשאית. כל מיני טורים עומדים בתור, שהיו נראים במספר רב בחוצות העיר בחדשי המלחמה הראשונים, בטלו, חוץ מטור-הפחם. ממרחק רב מגיעים לאזניך קולות המכים והמוכים. כל אחד רוצה להעביר את חברו ולהדחק אל אוצר “המרגליות השחורות”. ובשעת ההתנגשות אתה נעשה עֵד לסצינות מכוערות, שתרעדנה את נפשך אפילו אם אינך איסטניס ביותר צעקת הרבים והנאבקים מחרישה את כל הרחוב; וכשאתה מתעכב קצת ומתבונן לכל התפתה שבקרבתך לבך מתחיל צובט ודואב לעלבונן של בריותיו שהקב"ה ברא בעולמוֹ. עלובים אלה רקדו משמחה שיצאו חיים ובריאים מההתנפלויות האויריות.

הלזה חיים יקרא?!

למרבה הטרגדיה יש בכל הכעור הזה גם צד יהודי המכאיב ביותר. בשעה שמאות איש עומדים בתור “וחד בחד עביד קרבותא” בכדי להקדים ולקבל את הפחם – אין בעל המחסן חושב כלל וכלל למכור אותו. כשהסוחר הצליח לקבל עגלת-פחם הוא מוביל אותה בצנעה ובעקיפין לאיזה מרתף נסתר ולקוני הרחוב, שהוא מחוייב למכור להם לפי מחיר קבוע, הוא אומר שאין לו. לעומת זאת הוא מחלק את הפחם שהבריח בין קוניו התמידיים, על פי רוב אמידים ובעלי יכולת, שמשלמים לו את המחיר המופרז. בעד הרחוב משאיר בעל המחסן קופה 133קטנה של פחם שחוק וכתות מעורב באשפה (מיאַל), המספיקה לקומץ קטן של עומדי הטור, והנשארים נפטרים לבתיהם בידים ריקות אחרי עמידה ארוכה של כמה שעות בקור ובשלג ואחרי שגופם הדל ספג לתוכו מכות וחביטות מכל צד, בין מחברו לעוני ובין מנציג המשטרה המפקח על ה“סדר”…

ככה המה חיינו!!


ויש עוד “צד יהודי” המעטה עלינו חרפה והמצדיק עלינו את כל הגזרות הקשות שהכובש מעניק אותנו ביד רחבה.

עם התפרץ המלחמה חדלו לשלם שכר דירה. ילידי ורשה אינם אוהבים לשלם אפילו חוב שהיושר מחייבו; ועל אחת כמה וכמה שאין להם חשק לשלם חוב ש“היושר” שלהם אינו מחייבוֹ. כשאין בתי דין ואין יראת האֶקסמיסיה נגד פני הדירים לא יתנו לבעל הבית אף פרוטה. במצוקה שהביאה המלחמה, ואחריה הכובש, אף לא היתה שום יכולת חמרית לשלם שכר דירה.

אבל לכל תכלה ראיתי קץ. אין מצב כזה יכול ורשאי להמשך זמן רב. בעל הבית עמוס הוצאות וחובות ומסים, ולכן התחיל לדרוש שכר דירה במפגיע – ואין איש נותן. יש אמנם דרך משפטית, אבל היא ארוכה. והכובש עם ה“פאלק’ס-גענאססען” הראו לנו דרך קצרה אף כי אינה “משפטית” ביותר: פשוט באים ומוציאים את הדיר העקשן מן הדירה בכח. ולהשתמש בכח יכול ורשאי רק “פאלק’ס גענאססע,” שיש לו מהלכים בחוגי הכובש ולדברו יצייתו מי שהכח בידם. הנאציזם בטל כל חוק ומשפט. ובפרט ביחס ליהודים שבכלל הוצאו מכל יוריסדיקציה משפטית. הבדל הגזעים הוא אחד מעקרוני שלטון הנאציזם. גזע נמוך שאני! בשבילו נקבעו “חוקים” מיוחדים. כשיליד “גזע נמוך” מובא לפני משפט הנאצי הוא נשפט לא על יסוד החוק, המחייב את כלם, אלא על יסוד “ההרגשה המשפטית”. ומה טיבה של “הרגשה” זוֹ אנו יודעים היטב! בקצור: עמדו בעלי הבתים והתחילו ממַנים לעושי דברם גרמנים אזרחי פולניה לשעבר שעלו לאגרא רמא והיכולת בידם “לעשות דין לעצמם.” הוא מדבר על הדיירים בנוסח אחר. אתה משלם? מוטב! ובאם לאו – מחר אתה מוצא ומגורש מדירתך! ויש לו ל“הפאלק’ס-גענאססע” להוציא את זה אל הפועל בדרכים שונות. אם לא יוציא אותך בכח יבוא שלטון הצבא ויחרים את דירתך בשבילו. בין כה וכה – אוי ואבוי לו לדיר.

הקהל חורק שן. התיעשה נבלה כזאת בישראל? יהודים מוסרים את בני בריתם לידי אויבם בנפש! ומתי? במצוקה חמרית נוראה כזאת! אבל בעלי הבתים עושים את שלהם. מכינים להם בחייהם “יורשים” לבתיהם. סופם יהיה ש“הפאלק’ס-גענאססע” יהיה המועמד בראשון שלטובתו ינַשלו כעבור איזה זמן את בעלי-הבתים עצמם מבתיהם.

אבל אין דרך בני אדם לשים לב אל אשר יקרה באחרית הימים. היהודי חסר רגש צבורי ואחריות בפני הכלל. בטוח הנני שאף בעל בית פולני אחד לא ירשה לעצמו להבטיח את עצמו על ידי נווּל כזה. ואם היה מעיז לעשות דבר כזה היו מוציאים אותו מחוץ למחנה כמצורע; ובמחננו? ה“אדון” ק. בעל בית יהודי והוא גם “פרעזעס” 134של חברת “תומכי עניים” מסר את הנהלת ביתו שברחוב קרמליצקה לידי גרמני “פאלק’ס-גענאססע” כדי שירדה בדייריו ואימתו תבעתם… 135


12.1.40

קשים החיים מנשוא. ודוקא במצוקה נוראה זו בא חורף קשה ועז. חורף שהבטוי “לפני קרתו מי יעמוד” איננו מליצה, אלא אמת לאמתה. רק מועט שבמועט הכין לו בעוד מועד פחם. במקרה הצליחו; הקדימו – והשעה שחקה להם. הרוב נשאר בלי שום חמרי הסקה. בעצם עונת ההכנה פרצה המלחמה וכל היסורים הנוראים שלווּ אותה. בשעת הבהלה, ובשעה שביום בהיר אחד כלם נדלדלו מפרנסותיהם וירדו מנכסיהם לא היה הלב פנוי להכנת פחם ועצים. ועכשיו אנו נמצאים בכל רע. אנחנו כלנו נקפאים מקור גם בבית וגם בחוץ. בבית – מפני שאין התנורים מוסקים. אין לקבל פחם אפילו בעד כסף. הסקה חד-פעמית עולה לסך חמשה זהובים. ולכן שממה ועזובה בכל דירה. כל בני המשפחה מתכנסים בחדר אחד ויתר החדרים נעשים הפקר לשלטון הקור הדוקר. ובחוץ – מפחדים לצאת מלובשי-פרוה חמה אפילו אלה שיש להם. נשנו הרבה מקרים שפושטים מיהודי את אדרו ושמלתו בעצם היום לעיני העוברים והשבים. היהודים הם בבחינת שבויים בעיני הכובש. עם היהדות העולמית עוד המלחמה נמשכת אפילו לאחר ירידת הוֹר-בלישה. הנאצים המטומטמים אומרים את זה בפה מלא. ולכן הוא נעשה אדון להונו של היהודי ולכל נכסיו. מה שקנה שבוי קנה שוֹבוֹ. פעם קרה מקרה שפשטו פרות-קרקול מגברת יהודית בעצם יום חורף קר; דמעותיה ותחנוניה לא הועילו. וכדי שלא תסבול מהקור יעצו לה – שתרוץ ויחם לה… קשה למצוא מקום לגופנו העלוב. בבית פנימה קר, שממה ועזובה; ומחוץ – הכובש ועריצותו, הגוזל והחומס ועודנו מתעלל בנו.

והשמועה מתהלכת שעוד נכונים לנו ימים יותר קשים. קלא דלא פסק שבעוד ימים אחדים יפּסק החשמל מפני חוסר פחם אף לכובש. עם כל “נצחונותיו המיליטריים”, שאינו פוסק להכריז עליהם בעתוניו הוא נמצא במצוקה נוראה, הלא היא מצוקת חוסר צרכי אוכל וחמרי הסקה. לכאורה, הלא יש לו פחם די והותר. מקודם – מכרות הפחם של הרוּהר; עם כבוש פולניה עברו לרשותו מכרות הפחם שבשלזיה העליונה. מדוע איפוא אפס הפחם ואין במה לחמם את גופנו השבור? יודעי דבר מחליטים ואומרים, שמן הפחם הוא מוציא בנזין, הדרוש לו לצרכי הקרב. החזית בולעת את כל פרודוקצית-הפחם. גם ב“רייך” המאושר אבל גדול. כל אחד מוזהר בהזהרה חמורה לקמץ בזרם החשמל, הדרוש לצרכי התעשיה. כל תעשית “הרייך” מוכנה וערוכה לצרכי החזית. כל אזרח גרמני הוא איש צבא. בימי המלחמה העולמית היה “הרייך” בבחינת “עורף”; בפנים ה“רייך” היו אזרחים-עוזרים; ובמלחמה זוֹ ה“חזית” נמתחת והולכת גם ב“רייך” פנימה. שמונים מליון גרמנים הפכו לחיילים מזוינים ומצוידים; כל אחד במקום עבודתו; כל אחד במלאכתו שהוא עושה; כל אחד אפילו בחייו הפרטיים. ה“חזית” וצרכיה שפכה את ממשלתה על שמונים מיליון איש. לית אתר פנוי ממנה. המשק לכל מקצעותיו הוא משק צבאי. בתי החרושת עובדים בשלוש משמרות. בכל “הרייך” אין יד פנויה. זהו “המולך” הבולע את כל הפחם. ואנחנו מה?…

לצערנו הגדול עוד יד האויב תקיפה.


ו“ברייך” עצמה עבודה קדחתנית, שלא היתה כמוה עד כה אפילו בראשית המלחמה, שהחם הפטריוטי מגיע אז לשיאוֹ. הכובש מרגיש בחושו שאחרי עבור התקופה הראשונה, הרת “נצחונות” בשבילו אָפנה חדש עתיד לבוא בחזית. עתידה “החזית” לההפך מפסיבית לאקטיבית. המעצמות המאוחדות – אנגליה וצרפת – מכינות את עצמן לאיזוֹאיניציאטיבות צבאיות חדשות – והוא כולו רועד מפחד היום הבא. לב מנבא לו את מפלתו הבאה. ולכן עמד וזיין את כל עמו. הכל הולך ומתארגן מחדש, הולך ונתקן מחדש, הולך ומקבל צורה מוטורית. הכל חי ומתנועע; הכל פושט צורה ולובש צורה ומסתגל אל צרכי הקרב. הרמן גאֶהרינג נתמנה לדיקטטור של המשק הצבאי, 136שעד כה היה ממונה עליו המיניסטר פונק. הכל מתרכז ביד אחת בכדי לסַגלו יותר אל צרכי השעה ובכדי לחַזק את פעילותו והכשרתו לכל צורך שלא יבוא. זאת אחת.

ושנית – בבתי הספר הגבוהים בטלו הסמסטרים ובמקומם נקבעו טרימֶסטרים. שנות הלמוד של הסטודיום העליוני נתמעטו איפוא בשנה אחת. בשעת מלחמה וסכנת מלחמה אין פנאי ללמוד תורה בהרחבת הדעת; ואפילו אין פנאי לעבודה אקדמית שלפי טבעה היא יותר מחקר מלִמוד. כשבאה העת לעשות למולדת יש לזנוח את המחקר, שאינו אלא תיאוריה, ובמקומה צריך לבוא הלמוד המביא לידי שמוש. המולדת זקוקה לרופאים, לאינז’ינרים, לטכניקאים וליתר תופשי המלאכות והאמנויות הטכניות. ולכן מן הראוי להחיש את הכנתם!! ושלישית – עמדו ויסדו פלוגות-עבודה אקדמאיות. גם האקדמאי איננו בן חורין מעבודה פיזית, שהמולדת זקוקה לה. עת לעשות למולדת – הפכו תורתך! זהו כלל ישן נושן אצל כל עם ובכל מדינה בשעת סכנה. יותר משהמולדת זקוקה לאנשי דיפלומים היא זקוקה לידים עובדות. מיליוני איש עומדים בחזית; התמעטו איפוא הידים העובדות. תבאנה איפוא הידים שהיו עסוקות עד כה בשפיר ובשליה ותאחזנה מעדר. וכן בכל פנה שאתה פונה. רואים את הנולד. מפעילים את החיים. עומדים עֵרים, מוכנים ומוכשרים, אמרו מה שתאמרו: – אויב כזה קשה לנַצח!


13.1.40

אין לך זמן המסוגל לשמועות פורחות ולחישות אוזן כבשעת מלחמה. ובפרט במדינה נכבשה, שהכובש שם בה מתג ורסן על פי העתונות; או יותר טוב, במדינה שהכובש העביר אותה מן העולם, כשהשנים כתקונן היה העתון היומי מלוה את האדם המודרני, שבלעדו לא היה חי חיים שלמים. הוא היה חברו ועמיתו, מדריכו ומנהלו בחיי המדינה, בחיי עירו ובחיי משפחתו אפילו. עכשו חסרנו את כל אלה. אנחנו הולכים בחושך; ויש שנדמה לנו, מחוסר עתונות, שהכל עומד על מקום אחד; ששטף החיים פסק; שמאורעות העולם נדמו – והחיים נעשים אז מחוסרי גון וענין. הימים עוברים ושבים כצללים, כאלמים בלי הד ובלי צליל. אין בהם אלא אכילה, שתיה, ושכיבה ודאגותיהן; ושוב אכילה, שתיה ושכיבה ויתר צרכי הגוף המינימליים, כדי שעורק החיים לא יחדל מדפוק.

ולפיכך – אין לנו ידיעות ממקור ראשון לא רק מכל הנעשה בעולם הרחב מחוץ לעולמו של הכובש, אלא חסרים אנו ידיעות מאומתות אפילו מכל העומד להתרחש בעירנו ושאנחנו נהיה נושאיהן.

הנה כי כן – קלא דלא פסק שבעוד יום או יומים יפַסק זרם החשמל בשבע בערב. הכובש הקבצן מחוייב לקמץ בפחם. שמועה זו נמסרת בלחישה. מפיצים אותה ביחוד החוגים המעונינים בהפקעת השער של חמרי-הארה. וכבר הקדימו להעלות את המחירים לפני בוא שעת-האפלה. אמלאה-החרבה: אין אדם מתמלא אלא מחורבנו של חברו. ככה המה החיים; ובפרט חיים שבורים ורצוצים.

ושוב: בעוד זמן קצר היוקר יאמיר משעה לשעה בקפיצות משונות וזהו דוקא דבר הנתן להשמע: הכובש החליט ליסד “בנק לאֶמיסיה”137 שיוציא אל השוק שטרות-כסף בסך שלושה מיליארדים (!!) פשוט, יפעיל את מכונת-הדפוס לשם עשית “כסף”. ואחריותם לא, חלילה, על הכובש, אלא על נכסי מדינת פולניה המצומצמה בגבולות “הגענעראל-גוברנעמען”. מובן מאליו, שזה לא יהיה “כסף” עובר לסוחר. אין העולם נותן את עצמו להרמות. יצוו לשלם בעד גלוסקא מאה זהוב, ושום קביעת מחירים לא תועיל ולא תפעל מאומה נגד העלאת המחירים של צרכי-אוכל וצרכי הלבשה.

ואם מעט לך כל זה – שוב שמועה מבהילה, שעומדת להתפרסם פקודה על דבר החיוב להאפיל את החלונות, כי האנגלים עתידים לזרוק פצצות על ורשה האומללה, שהיתה חסרה עד כה פצצות ממיתות… קשה להאמין בשמועה זוֹ; אבל החרדה שהיא גורמת קשה מהפצצה עצמה. אנחנו יודעים את טעמה של פצצה הנזרקת על “אוביֶקטים מיליטריים” ואת תוצאותיה בשביל האוכלסיה הציבילית, שהזורק כלל וכלל לא כיון אליה. גם שליחי ה“מנהיג” לא כיונו אלינו, וקרבנותינו הגיעו לרבבות.

וישנם חוגים הנהנים מהפצת שמועות מחרידות שבימים 18–15 ליאנואר יהיו “שלושת ימי הריגה” ליהודים; שהפולנים המוסתים ונעזרים על ידי הכובש יערכו להם טבח.

בטוח הנני שכך לא יהיה. העם הפולני, עד כמה שזה תלוי ברצונו, לא יתן את עצמו ברגעי דכאון ודפרסיה רוחנית, להיות מכשיר לפוגרומים בידי הכובש, אויבו הנצחי. אבל אין מן הנמנע שהתנפלויות בודדות תהיינה על ידי אותם החוגים הפולניים שכל קיומם על הגזל ועל האלמות. בריונים ועושי מהומה לא יחסרו. אצל כל עם ובכל זמן ובכל מקום הם נמצאים במספר מספיק…

אין דרכי לרשום ביומני ע"ד שמועות פורחות. אני מוצא תמיד ראויות להרשמה רק עובדות קימות. הפעם רציתי רק להראות על הלך-נפשנו, על מצב רוחנו, על האוירה המפריחה חרדות כאלה. שמועה רעה בשעת פריחתה קשה משעת התגשמותה…


14.1.40

קטסטרופה חדשה ליהדות פולניה!!

בשעה שכתבתי את רשימתי מאתמול לא ידעתי את הנעשה מאחורי גבי, כי חסרתי לקרוא את עתונו של הכובש מיום 13.1.1940, שבו נתפרסמה הגזרה הנוראה החדשה. זו גזרה שתעקור משרשיה את כל יהדות פולניה ותביא כליה גמורה. אם לא נוָשע ע“י עזרה שתבוא מן החוץ סופנו לאבדון גמור, כי כזאת וכדומה לזה לא נרשמה עוד ב”מגלת-יסורין" ההיסטורית שלנו; אם תצא גזרה זו אל הפועל אפילו בחלקה לא נוכל עמוד וגזר דין קשה עם כל תוצאותיו האיומות והנוראות נחתם על יהדות פולניה הדוויה והסחופה הטובעת בים של צרות ודמעות.

הנאצי האכזר, שכּלוֹ רציחה ועריצות, החליט לחַנך אותנו, והוא מיסד לשם זה בשביל “יודען” מחנות-עבודה מאונס לשנתים ימים. אין כאן עבודה לשם התועלת שבה, אלא לשם חנוך, כדי להרגילנו בעבודה פיזית קשה, בעבודת פרך, תחת פיקוחם של נאצים עריצים שירדו בנו כמו שרודים במחנה פושעים וחוטאים כדי למרק את עוונו.

בקראנו את פרטי הגזרה לסעיפיה השונים והחתומה לא ע“י השלטון האדמיניסטרטיבי הקבוע אלא ע”י ראש ס.אָ אוטטו קריגער 138רעדה אחזתנו ופקו ברכינו מרב חלחלה ולבנו נמס. כל יהדות פולניה תוקח לעבודת פרך, לעבודה מאונס בכדי להחנך ע“י אויבינו בנפש, ע”י עריצים וזדים, המצווים ועומדים לעשותנו מדרס לתאוותיהם הסַדיסטיות ולכלותנו מנפש עד בשר. לא פחות ולא יותר: כל יהודי מבן שתים עשרה עד בן ששים וכל אשה יהודית מבת ארבע עשרה עד בת ששים, כלם, כלם בלי יוצא מן הכלל, בין סוחרים ובין בעלי מלאכה, בין בעלי אומנויות חפשיות ובין פקידים, ואפילו ילדים רכים שעוד חלב אמם מטפטף מעל שפתותיהם מחוייבים להרשם במשרד שיוָסד לשם זה ע"י הקהלה, ואחרי גמר ההרשמה יוָצרו מחנות העבודה – כמובן בהדרגה ידועה ומסוגים ידועים – שיגורשו מחוץ למדינה לשתי שנים!!

בעלי המלאכה מחוייבים להביא אתם את מכשירי אומנותם; וסתם יהודים יבואו בידים ריקות, אלא שכל אחד מחוייב להכין שני תרמילי-שֶׁכם, שתי שמיכות (קאצען) וצידה לדרך ליומים… אין לתאר את המהומה שגזרה ברברית זו הקימה ביהדות פולניה החרבה למחצה.

מאין יבוא עזרנו?!


אין יהודינו, עם הבטחון, רוצים להאמין שגזרת-כליון זו, תתגשם. בטחון זה הוא סם חיים לנו, אבל גם סם משכּר… אמני הפלפול התלמודי דורשים תלי תלים של סברות דקות מן הדקות גם בגזרה זו. כל עקרה לא באה אלא למראית עין, להפחיד, להטיל אימה; לקחת כופר נפשותינו וחופשנו, ועיני העריץ רק לבצענו. כונתו לאיזו קונטריבוציה ענקית, פדיון עבודה. ואחדים מכנים אפילו בדיוק גמור את הסכום: עשרים מיליון זהוב! וישנם המנחמים את עצמם, כי הכסף יענה את הכל. אין להוט לכסף כנאצי. בעלי הון יפדו את עצמם מכל צרה ויונח להם. היו מקרים שתפוסים לעבודה ברחוב פדו את עצמם… בחמשה זהובים.

אבל כל זה אינו אלא בטחון של קורי עכביש.

מאין להמונים רעבים, הזקוקים לבתי תמחוי של “הדז’ונט” כסף לפדיון נפשם? ובכלל, לא יצוייר פדיון כללי לרבבות, חוץ מקונטריבוציה. ואם יחידים יפּדו – המזה נוָשע?

גם תשלום קונטריבוציה איננו דבר ריאלי. גם בעלי הון ובעלי נכסים כבר ירדו מנכסיהם ועשרם גז. מסופקני, אם בשעה זו ימַצא לכל יהודי פולניה סכום ענקי של עשרים מיליון זהוב במזומנים?! הכל כבר נחרב ונחמס. שארית הפלטה של רחוב גנשה נחמסה גם היא. כל החנויות בלי יוצא מן הכלל סגורות בחותם הכובש, העושה בהן כאדם העושה בתוך שלו. על אחדות מהן תלויים שלטים של בד לבן עם אותיות של “קדוש לבנה”: “בית-מסחר אריי של קרל כאפער”. מאין איפוא יצובר סך של עשרים מיליון?

ואף על פי כן – טוב לנו שאנו מנחמים את עצמנו לו תהא אפילו בתקות שוא. אין היא נותנת לנו שנכרע תחת סבל הגזרות. חדלנו לדאוג לשנים ואפילו לחדשים ושבועות. דיה לנו חיי שעה. – גזרה לשנתים במצבו של הכובש הקבצן שנשמתו מרחפת על חוד חטמו?! – אפשר להפקע מצחוק!!


15.1.40

מרגישים אנחנו באיזה חוש ששי, באותו החוש הבלתי יכונה שנתברכו בו אסירי כלא וכל אלה שנידונו להתבודדות ארוכה שבאה מתוך אונס, שהננו חיים בשעת-משבר. תקופת המלחמה הראשונה היתה “מלחמה” בלי קרבות. מחנות עצומים וכבדים משני הצדדים, מזוינים ומצוידים בכל כלי ההשחתה של הטכניקה המודרנית, מחנות שכלכלתם עולה לעשרות מיליונים בכל יום – עומדים בחבוק ידים. החזית נשתתקה. לעומת זאת נלחם “העורף”… במאמרים ראשיים. כל אחד מתפאר בשלו ומגנה את של חברו. כל אחד מעמיד על נס את “נצחונותיו” שעוד טרם באו לעולם. נראה הדבר ששני הצדדים באו לידי הכרה כי אין להמשיך את המצב. הגיעו איפוא ההכנות האחרונות לרגעם האחרון. אמנם, אין לנו ידיעות ברורות מכל הנעשה אצל “המעצמות המאוחדות”, כי הידיעות על אדותן מסתננות דרך המסננת של הכובש, דרך העתונות “הגלייכגֶשַֺלטית”, 139שאתה מוצא בה רק ניצוחי דברים עם הצד שכנגד. אבל מבין השורות מגיעות לאזניך איזה הד חלש. הוכוחים והפולמוסים שבעתונות מכסים טפחיים אבל מגלים טפח. איך שהוא – ואיזו “חדשה” לא תאחר לבוא. הלב מנבא.

הסמן היותר מובהק לגמר תקופה אחת והתחלת תקופה חדשה הוא העבודה הקדחתנית אצל הכובש ב“רייך” שלו. גם לבו חרד. גם הוא חש את גודל השעה; גם הוא מרגיש שרגע מכריע עתיד לבוא. “הרייך” נמצא בשעה גורלית. ולפיכך – שמונים מיליון איש ואשה הגיעו לידי מתיחות הסתדרותית שלא היתה כמוה עד כה. אם תבוא מפלה – היא תהיה נצחית והחלטית. הדמוקרטיה הרכרוכית והאיסטניסית תקשיח הפעם את לבה. לא יהיה בה מקום לא לקרנסקים אף לא לווילסונים. 140 אין מרחמים על נחש. העולם “החדש” של הנאציזם יחרב בטרם שהוקם. אוי ואבוי יהיה להם. בשים לב לכל זה אין תנועת האירגון אצל הכובש פוסקת. הכל אצלם נע וזע. הכל ב“רייך” פושט צורה ולובש צורה. הסיסמא של המנהיג לפני פרוץ המלחמה היתה: ל“רייך” אין מה לאַבד; והרבה יש לו להרוויח"…

ובין מפלה ונצחון אובדת היהדות הפולנית. כאן הנצחון מלא ושלם. לפי דעתו של הכובש – גם היהדות העולמית אויבת לו ואִתה הוא נלחם. ומפני זה כשבויים אנחנו בעיניו. כשמכים יהודי ניזקה אומרים לו מפורש: אתה הגורם למלחמה. האנגלים והיהודים “המקוללים” היינו הך; חבריה אחת. אולי הנאציזם יודעים שזה שקר; אבל הנאצי הבינוני שמטבעו הוא מטומטם, אכזר ועריץ מאמין בזה.

אבל זוהי גם נחמתנו: מפעל המיוסד על שקר, של הערמה, על אמצעי תעמולה כזבנית שאין לה רגלים – לא יהיה לו קיום. אלא שמצטער הנני שהיהודים מנחמים את עצמם בהפרחת שמועות שוא. מנקמים באויבם בדברים שאין בהם ממש. שמועות הבל אלה מחזקות את רוח ההמונים, מוסיפות להם סעד ותמיכה נפשית במצבם הנואש הקשה מנשוא. כשיש תקוה יש חשק לחיים על אף כל הגזרות וכל מחנות-הרכוז – היושב בשמים לא יטוש את עמו ונחלתו! לא יזכה להוציא את כל זה אל הפועל. מיתה משונה תבוא עליו!!


16.1.40

אונס-העבודה מנסר בעולמנו. מפני גודל הקטסטרופה אין היהודים מאמינים שתתגשם, אף כי ידוע להם טיבו של הכובש היטב היטב ויחסו העריצי אליהם כבר הוריד אותם אל הדיוטא התחתונה; אף כי כבר חשו על גבם כי אין לפניו בנוגע ליהודים לא רחמים ולא רגשות אנושיים – אף על פי כן מתיחסים אל הגזרה הנוראה שנתפרסמה בקלות דעת. ואני לא כן עמהם. אלפים ואולי גם רבבות יהיו אסירי עבודה – אם רק העריץ יזכה לזה ומפלתו לא תקדים לבוא… ואם תרצה – כמעט שבטוח הנני שגם מפלתו לא תמהר לבוא. אמנם, בוא תבוא; בזה אין כל ספק, אבל חוששני כי עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה…


ובימים האחרונים עשתה לה כנפים שמועה מחרידה חדשה. והעטתה יגון על אלפי משפחות, שבניהם ברחו מפני העריץ לרוסיה, כלומר: לביאליסטוק ולכל אורך החבל הכבוש על ידי הסוביטים. לגודל התוגה יש רגלים לשמועה זו ואין מן הנמנע שתצא אל הפועל אף כי נמוקיה הפוליטיים והסטרטיגיים מוזרים לנו בהחלט.

מספרים, שהכובש עתיד להכנס, או שכבר נכנס לביאליסטוק המלאה רבבות פליטים יהודים מפולניה שקצתם כבר הסתדרו בה ומצאו את מחיתם הזעומה. יתכן, שהסוביטים מוַתרים על ביאליסטוק והסביבה, למה? לאיזה צורך? מה יקבלו תמורתה? איזו קומבינציה פוליטית גלומה בחלוף זה? אך לדיפלומטים שאומנותם בכך פתרונים!!

איך שהוא – ואנחנו נהיה קרבנותיה הראשונים. שוב בריחה של רבבות פליטים! שוב חורבן אקונומי לאלפי משפחות! שוב ענויים מוסריים וגופניים של עריץ פסיכופט שאינו יודע בושת! לאן יברחו עוד?

עין הסוביטים רעה בנו, חדלנו להיות אורחים רצויים – באשמתנו. מה איפא כי ניַחל?!

למצוקתנו הטרגית אין גבול!!


בסעיפי הגזרה החדשה 141נמצא סעיף אחד המחרים בכח את כל מכשירי האומנות שבידי בעלי המלאכה היהודים. מעתה אין רשות לבעל מלאכה יהודי למכור את כלי אומנותו, לתת אותם במתנה, להסתירם או לקלקלם לשם סבוטז'. ואפילו לקנות כלי אומנות חדשים אסור בלי רשיון.

אבל סעיף שני עושה הקלה לאלה האומנים שיוכלו להוכיח בתעודות שהמה מועמדים להגירה לרוסיה, אף כי ועדת ההגירה הרוסית נוסדה לכתחלה ובעקר בשביל סלַבים אין היא מוציאה מן הכלל יהודים בעלי אומנות שהארץ זקוקה להם. הסוביטים מתיחסים בחיוב לאלמנטים יוצרים ועובדים. מועמדים להגירה לרוסיה פטורים איפוא מאונס העבודה. תיכף לזה נשתנו פניהם של עומדי הטור לפתח הועדה הרוסית. מעתה – רובם אומנים ובעלי מלאכה שרוצים להיות מועמדים להגירה בכדי לצאת מרשותו של הכובש. מי שהשעה תשחק לו ויזכה להחשב בין המועמדים להגירה לרוסיה יהיה מאושר. אין ספק שיחידים יזכו לזה. המאושרים!! ויתרם?

הם ידונו לגויעה אטית והדרגית.

עם שלם טובע בים של צרות ופגעים!


החורף הזועם משליך קרחו וידו הקשה נתכה עלינו בעשרים וחמש מעלות. פחם אין לרפואה. אף בברלין שולט הקר בבתים. הטובים הננו מה“אדונים”? עברנו איפוא לחומר הסקה אחר – לקוקס. אבל – עד דאתי איזדבן. ממנו – ל“טוֹרף”. 142 בעד שלושה פודים שלמנו חמשה עשר זהוב לאחר שהפחמן 143רחם עלינו ועשה אתנו “חסד” של רוַח הגון. אבל אין בו ב“טורף” זה החמימות הדרושה. משקלו קל; היקפו – גדול; נוח להתלהב, אבל חמימות אין בו. גם זו היא טרגדיה: בתנור אש ובחדר - קר!


איני יודע אם יש עוד מי שהוא הרושם רשומות יומיות? אין תנאי החיים המקיפים אותנו מסוגלים לעבודה ספרותית זוֹ. הנני אחד מן המאושרים שעטי אינו פוסק לנבוע אף בשעה טרופה זו כל אחד העושה זאת מסַכן את נפשו, אבל אין זה מבעיתני. אני חש בקרבי את גודל השעה ואת אחריותה עלי, יש לי ההכרה הפנימית שאני ממלא חובה לאומית, חובה היסטורית ואין אני בן-חורין להפטר ממנה. אין דברי כתובים פעמים. הרפלקסיה הרגעית צרה את צורתם. אולי זהו שבחם. איך שהוא אני בטוח שההשגחה שלחתני למלא שליחות זו. רשימותי תשמשנה חומר היסטורגרפיה לההיסטוריון הבא.


18.1.40

מהיום הראשון לכבוש לקתה היהדות הפולנית כפלים!

מה זה כבוש? מובן מאליו כבוש במעשה, בחיי המציאות היום יומית? החק הבין-לאומי אמנם מגדיר את זכויות הכובש ומנהגיו עם בריותיו. אבל חק זה אינו אלא להלכה ואין מורין כן. הכובש עושה כל מה שטוב לו. בטובת האוכלסיה הוא אמנם מתיימר, אבל כל זה אינו אלא זריקת אבק. האוכלסיה צפויה לכל מיני מחסור, עלבונות וקפוחים אם רק יש לכובש צורך בהם. יש לו לכובש תשובה אחת: שעת מלחמה שאני!! הא למה הדבר דומה? לגזלן שפרץ לביתך ועושה בו כאדם העושה בתוך שלו; אלא שאינו נוטל את נשמתך בכדי שתַראה לו את החורין והסדקים שהצנעת בהם את הונך.

היהודים סובלים סבל הכבוש בתור אזרחים ובתור – יהודים. סבל כפול. היום קמה מהומה חדשה שהקימה גזרה חדשה כללית. הכובש פרסם מודעה ברחובות, שכל אחד שברשותו נמצאים שטרות כסף פולניים בני מאה ובני חמש מאות מחוייב להביאם אל “הרייכס-קרעדיט-קאסע” (מקום משכנה באחד האגפים שבבנין “בנק פאלסקי”) ולפרוט אותם למעות קטנות. הדין נותן איפוא שהמביא לפּריטה מקבל מיד ליד את “המעות הקטנות”. אבל כל החושב כן אינו אלא טועה. זהו מין דפוזיט, כביכול. ויש רואי שחורות האומרים: דפוזיט שלא על מנת להחזיר. 144 להאריי היכולת “לפרוט” גם סכומים גדולים ועצומים, כי אין “החק” מגביל את הכמות המותרת להמצא ברשותו; לא כן היהודים: אין רשות, לו ולכל בני ביתו להחזיק בביתו יותר מאלפים זהוב. ואם יביא לפריטה סכום העולה על אלפים יחרימו את העודף והוא עצמו צפוי לעונש. וכדי להמנע מאי-נעימות כזו מוכרחים להמציא הערמות שונות. אבל לא זה העקר. הגזרה הכניסה שתיקה במסחר, יש לו לסוחר הקמעוני או הבינוני כסף בשטרות בני מאה ובני חמש (עשר) מאות ואין לו יכולת לקנות סחורה, כי השטרות האלה חדלו להיות עוברים לסוחר. כנהוג, כל אחד רוצה להפטר מהם.

החסרי מהומות הננו? עתה נוספה לנו עוד אחת!


ובשעת המולד של הגזרה החדשה תם המועד של הגזרה הישנה, שלקו בה רק היהודים. הלא היא הגזרה של הרשמת ההון היהודי (במזומן, בסחורה, בחובות, במכשירי אומנות ובנכסי דלא ניידי). זמן נתן להם עד 19.1. כלומר: חודש ימים. כדרכם בפרעון שטרות דחו את זה עד הרגע האחרון. אבל שכחו פרט קטן, שהכובש קבע אותו במחשבה תחלה, והוא: בלנקטים נמכרים רק עד יום 1.1 לפי מחירים נמוכים. הרוב לא שם לב לזה, בלנקט אינו עקר ענין של פרוטות אחדות, לא יחסר אף לאחר הזמן הקבוע. השתמשו בזה מפקיעי שער ועושי סחורה בצרותיהם של חבריהם. עמדו וקנו את כל הבלנקטים הנותרים ומוכרים אותם למאחרים במחיר עשרה זהובים האכסמפלר (שימו לב! עשרה זהובים בעד חצי גליון ניר מודפס!!) והיהודים הרגילים לזלזל בפרטים בוכים ומשלמים, לכל בלנקט מצורפים גליונות-הוספה שונים. 145 הכל לפי סוגי הנכסים והעסקים. ולכן יש שיהודי מאחר, שחרב חדה מונחת על צוארו, מוכרח לשלם רק בעד איזו דקלרציות של ניר סכום של שלושים-ארבעים זהוב!

ובכן – בהלה על בהלה! צפיפות ודחק. טרחה והוצאות יתרות שלא לצורך! היטיב להגיד פעם הישיש ש. ברנפלד:


No 8

ועל ספרך כלם יכָתבו

= המשך מגלת חיי =

כל המתחיל בפורענות גומר בנחמה


אומה זו – הרבה יש לחבבה בכדי שלא נשנאנה!!


21.1.40

נתקיימה בנו אחת מן הקללות היותר קשות ש“בתוכחה”:

– בבוקר תאמר מי יתן ערב!..

השנים עוברות במהירות הבזק: אבל הרגעים נשרכים ואתה מצפה שיגוזו מהר. רק השנה אנחנו טועמים את טעמו של חורף עז וקשה שאין קץ למרירותו. ולכן עינינו נשואות תמיד ליום המחרת: אפשר שלא יהיה כל כך קשה ומר ויוטב לנו קצת. אבל תקותנו מאפע, אכזבה שאינה פוסקת. בשנים כתקונן: כשפחם נמצא מן המוכן ומחסני התבואה היו מלאים כל טוב, קור החורף לא היה מתמיד ביותר. פעם גבר ליום או יומים ופסק. השתא קללת אלהים רובצת עלינו. הקור הנורא מתמיד וגובר; שלא כמנהגו במערב הוא מאריך שבועות רבים בלי רפיוֹן. וכל זה בשעה שקילו פחם לא יסולא בפז, כי אין למצוא אותו בעד כל מחיר. בדירותינו היפות אנחנו יושבים קפואים ומכווצים מקר, לבושי פרווֹת ועטופי מטפחות (אם הכובש שכח במקרה לגזול מאתנו). הכפור מטייל לארכם ורחבם של החדרים שהפכו למאורות זאבים. וכשם שקטנו גופותינו מהקר המסמר כך קטנו דירותינו. חיי כל בני המשפחה, בין קטנה ובין גדולה, מתרכזים בחדר אחד שגם הוא אינו מוסק במדה הראויה ועל פי רוב הוא מתחמם מהבל פיהם של דייריו.

הכובש “בעל הרחמים” הפסיק את הובלת הפחם לעיר גדולה לאלהים כורשה, שמפני הגירוש מחבל-ווארטאה נוספו בו מאת אלף יהודים מגורשים על שלוש מאות וששים אלף הקודמים. גם יודעי דבר מתקשים להבין את הסבה: אם מפני חוסר ידים עובדות במכרות הפחם; אם מפני חוסר קרונות להובלה; או מפני צורך בחסכון והפחם נכנס לקיום. במדה זעומה הוא נתן לבתי-חולים, לבתי-ספר (מלבד היהודיים שאינם קיימים) וליתר המוסדות העירוניים. המכירה לאנשים פרטיים פסקה לגמרי.

עינינו מצפות לשמש מחממת שלהרבות יסורינו היא מכוסה עבים כבדים, המחשיכים את ימינו ולילותינו.


ואם מעט לך הקר – בא גם רעב. אבל הפעם רעב ממש. לא לחם במדה זעומה, או ביוקר. אין כסף נחשב למאומה, לא מפני שיש לנו רוָחים גדולים; אדרבה, כל המעינות נסתתמו; אלא מפני ההכרה הפנימית שיש לנו שאין להם ערך-זהבי לשטרותינו ואינם אלא לצור על פי צלוחית. הכרה זו היא גורם להגברת חשק הקניה. אבל אין סחורה. עד כה לא היה מחסור בלחם. מחירו היה לא מעט (1.50 הקילו) אבל הוא נמצא בשפע בכל מקום. מלבד בחנויות למכולת, ששם מקומו הרגיל, היו מוכרים אותו גם ברחוב. אנשים למאות בכל רחבי העיר היו יוצאים עם ככרות לחם תחת בית שחים (היגיאניה – מאן דכר שמה!!) והיו מוצאים קונים לסחורתם. ולאו דוקא לחם פשוט היה נמצא בשפע, אלא אף לחם סולת ומעשה אופה מעוגה פשוטה עד דובשניות וכל מיני גלוסקאות ורקיקים וצפיחיות לוקסוסיים.

כל זמן שהכובש לא נתן בזה עין – התנהג הכל “כשורה”. ליוקר הורגלנו. אתה מעלה סחורתך – אני מעלה את סחורתי ואין אחד נקפח מפני חברו. אין זו תופעה בריאה, אבל הכרחית, כך דרכה של מלחמה. אבל בכל פעם שהשלטון, ובפרט שלטון זר וצר, רוצה “בטובתנו” אנחנו נמצאים בכל רע. וככה גם הפעם. בבוקר בהיר אחד הודבקו כרוזים שמפקיעי השער והמוכרים את סחורתם, אף צרכי אוכל במשמע, למעלה מהמחירים הקבועים, ידונו דין מות. תיכף לזה אפס הלחם וכל מעשה אופה ואנחנו צפויים למחסור ולרעב כבעיר נצורה. המחירים הקבועים נקבעו, כפי המקובל, בדרך ביורוקרטית. החיים מבטלים אותם ולא האופים. ולכן חדלו לאפות, בנוגע להתזת הראש הכובש עומד בדבורו, גוזר ומקיים. ומי זה רוצה לסַכן את נפשו?

ובינתים – אוי ואבוי לנו. קר ורעב מנת חלקנו בחיים – אם לזה “חיים” יקראו!


ועוד ענין “נעים” שלישי עומד על סדר יומנו.

נוסד באנק לאמיסיה של שלושה מיליארדים שטרות חדשים. וסוף סוף נמצא פולני (בוגד או פקח? קשה להגדיר!), הלא הוא פאן מלינארסקי, שהסכים לקבל התמנות של “פרעזעס” לבאנק החדש. 146 הבעל דבר בעצמו מצטדק לפני הצבור ואומר, כי לקבלת התמנותו הסכימו חוגים מכריעים בצבור הפולני ולטובת עמו קבל מה שקבל. יהא כך! יש לציין שבכל אופן אין זה אלא נצחון פוליטי לכובש. כך דרכו של הצבור הפולני שגורלו בדרכו ההיסטורית להיות נכנע לפני מי שתקיף הימנו. כגמולו ישולם לו! ימי אדנותו הקצרים הוכיחו שאינו ראוי להיות אדון לעצמו. מתרבים איפוא בצבור הפולני אלמנטים הנוהים אחרי פוליטיקה ריאלית. אין להחריב את החיים אפילו אם אין בהם שררות פוליטית. החיים קודמים לכל דבר. שזרם זה מתחיל להיות בולט וכובש לו דרך בחיים החדשים – מלינרסקי יוכיח, לקבל התמנות של נשיאות ב“באנק לאמיסיה”, שהכובש יִסדהו – זה צעד לפוליטיקה ריאלית. אבל הפעם אין זה מעניני.

הצעד הראשון של הפולני המסייע בידי הכובש הרגיז דוקא את הצבור הפולני והקים בהלה בחיים האקונומיים של “המדינה” האומללה. עמד וגזר להוציא מן השוק את כל השטרות בני מאה ובני חמש מאות, שבעליהם מחוייבים “להפקידם” “ברייכס-קרעדיט-קאססע”. כלומר: עד שיהיו מוכנים השטרות החדשים של האמיסיה היוצאת על הפועל. מלינרסקי מבטיח “בהן צדקו” שיחזירו לכל מפקיד עד הפרוטה האחרונה; שאיש לא יפסיד אף כדי איסר; שהענין דרוש לטובת המדינה. אבל אין זה מתקבל על דעת הצבור. קמה בהלה שלא היתה כמוה. כל אחד רוצה להפטר משטרות פסולים אלה. אבל אף המוסדות העירוניים הודיעו עוד לפני תם הזמן שלא יקבלו אותם. הייתי עד שאף קופת הטלפונים מיאנה לקבל שטר בן מאה. בעלי הון שקופתם היתה מלאה דוקא שטרות כאלה בשביל הנוחיות נפגעו ביחוד מגזרה זו. וישנם, להפך, עושי ספקולציה הקונים שטרות כאלה במחיר פחות ממחירם הנומינלי. דוקא שטרות אלה המה בעלי ערך ועתידם מובטח. איך שהוא – בן אדם שבשוק אינו מבחין בעסקים כאלה – ופסק לקבלם. והשוק מכריע בכל דבר. נמצא איפוא שאלפי משפחות נשארו בלי הון חוזר למסחרם ואפילו בלי הסכום הדרוש למחיתם. בכל בית – תאניה ואניה!!


22.1.40

מצוקה נוראה כמותה של היום לא היתה עד כה. כלם נאנחים ונאנקים, וכל אחד שואל את חברו: הנזכה לימים יותר נוחים? כלם בטוחים שהמפלה בוא תבוא; אלא שאין איש בטוח שיזכה לנחמה זוֹ.

הנה הולכת ובאה תקופת מלחמה חדשה ואותותיה הראשונים מכניסים חרדה בלבותינו פן ואולי כחותינו לא יספיקו שנוכל עמוד. מיום ליום המצב הולך ורע; כמעט שהחילונו להתגעגע אל חדשי המלחמה הראשונים. כמעט שכבר הסתגלנו אל תנאי החיים שנקבעו בעת הראשונה בעטיה של המלחמה. הפרנסות הראשונות אמנם הלכו לטמיון העסקים שלפני המלחמה תמו; הפומביות של ניהול העסקים חדלה. אבל כמעט כל אחד הסתדר מחדש בעבור צורה. הרשמיות חדלה; כל אחד תקע את עצמו עם פרנסתו באיזו פנה חבויה, בלתי נראית לעין – והתפרנס בצער ובדחק. כשרון ההסתגלות של עמנו הראה פלאים גם הפעם. התחבינו עד יעבור זעם. על אף כל הגזרות והרדיפות יצרנו בסיס חדש לקיום, אבל זה לא ארך הרבה. כל יום קללתו מרובה משל חברו. עכשו עלינו לנהל מלחמה כפולה: מלחמה לקיום קשה; מלחמה לאיזה רוָחים מצומצמים הקשים כקריעת ים סוף; ולבסוף – מלחמה להשיג ככר לחם שאפס לגמרו ושנמכר בחדרי חדרים מפני שגם המוכר וגם הקונה מסַכנים את נפשם. מלחמה להשיג איזה קילו פחם להסקה. הקר המסמר בתקפו עומד; לא ירפה אף ליום אחד; להפך, הולך וגובר. אבל כל המחסנים לממכר פחם עומדים ריקים. אף חתיכה לרפואה לא תמצא. קמח לאפות לחם יש, אלא שהאופים חדלו לאפות מפני היראה לקחת למעלה מהמחירים הקבועים. אבל פחם אין בנמצא כלל וכלל. ומי שלא הספיק להכין – הוא גוֹוע בקור. בקצור: אין מכולת ואין פחם. מפני שהופחת ערכו של “הכסף” הפולני גבר החשק לקניות; כל אחד קונה מה שמזדמן לידו, נותן כמה שדורשים; אבל אפסה כל סחורה. וסחורה שעודנה ישנה מצניעים אותה בכדי למכור אותה אחר כך בצנעה במחירים יותר גבוהים.

ה“דז’ונט” מכלכל מכספו שמונים ושלושה בתי תמחוי, המשען היחידי למגורשים, לפליטים, לגולים וגם לרעבים וצמאים מעניי המקום. והנה בתי תמחוי אלה נמצאים בסכנה להסגר מפני חוסר מכולת והסקה. בראשונה היו בתי התמחוי מקבלים מאת “הסקציה להזנה” מכולת, שהסקציה היתה קונה אותה בכמות עצומה. כשנתמעטה המכולת וגברו הקושיים לקנותה התחיל כל “בית-תמחוי” לקנות מכולת לעצמו והסקציה היתה משלמת לפי החשבון. כהיום – גברו הקושיים אף ליחידים להשיג מזון. ובתי “התמחוי” תלויים על בלימה.

בפולניה אין מחסור בצרכי אוכל, אבל הכובש גוזל את הכל לעצמו. אותנו הוא מפרנס בעצות על הניר איך להסתפק במועט…


שלשום הדבקו כרוזים ברחובות, שאיזה יהודי וקוטט שמו נאשם ברצח ונעלם. ואלה הם סמניו. כל היודע על אודותו דבר יודיע למשטרה ויקבל פרס של אלפים זהוב.

המלה Żyd 147 נדפסה באותיות מפוזרות בכדי להבליט את יהדותו. כי אין לך חטא שהכובש בעתוניו לא יגולל על ראשי היהודים. אבל כדרכו בשקרים גם הפעם העלים את האמת.

קוטט זה כבר נולד בנצרות; אף אביו היה נוצרי מלדה ומבטן. ולא רק זה: אף הדור השלישי מצד אביו, סבו, היה נוצרי. בכלל, מצד אביו כל השושלת המשפחתית היא נוצרית. יהדותו באה לו מצד סבתו, שסבו הנוצרי מדור דורות התאהב בה והעמיד דור של נוצרים טהורים. אבל הכובש המטומטם הולך לשיטתו. והפעם לא השגיח בחק שבעצמו קבע; כי הכל הולך אחר האב; כי לדור השלישי מותר לבוא בקהל הנאצים וכאריי טהור הוא לכל דבר. קוטט זה נתפס באיזו עבירה פוליטית, כי עמד בראש קבוצה דיבֶרסנטית; עשה מה שעשה – וברח.

כאן מצא הכובש כר נרחב לרגשי הנקמה שלו בעם חרמוֹ. סבתו של קוטט היתה יהודיה לפני שלושה דורות – וכל עם ישראל ישא את חטא יהדותה. השכל מחייב שקוטט זה היה גם אנטישמי כנהוג בפולניה. אבל כל זה אינו נוגע לעצם ענין העונש. בקשר עם המאורע הזה הביא הכובש במאסר כמה מאות יהודים מחוגי האינטליגנציה המדופלמת, מחוגי הסוחרים האמידים וגם כל בעל בעמיו (מקוראי) מקרואי העדה ובעלי השפעה נאסרו. השמועה מהלכת, כי גם הרב יצחק ניסנבוים, ראש “המזרחי” בין הערֵבים לחטאו של קוֹטט ומחויב לכפר את עוֹנו.

זהו סמל “העולם החדש” שהכובש הוא יוצרו!!..


24.1.40

בכל בית עצבות ורוח נכאה. מעשה קוטט הביא אסון על כמה וכמה משפחות מהאינטליגנציה המדופלמת, שבעליהן או בניהן נאסרו בלי שום נימוק משפטי. ואלה שעוד טרם נאסרו חיים חיי פחד וכל הד של צעדים על המדרגות בחשכת הלילה משבר את חצי גופם ומכניס חרדה אלמת ללבותיהם. ביחוד נמצאים בסכנת מאסר אנשים צעירים, העומדים בעצם חומם וחשודים הם להיות מוכשרים לדיברסנטיות.

ומפני הכובש אין שום אפשרות להסתתר. מי שנרשם אצלו בתור מועמד למאסר ולא נמצא מקבלים הקרובים אליו מבני משפחתו פקודה חמורה להמציאו במשך שעות אחדות, ולא – ירה יירה. לנכח מצב כזה אין ברירה, והנעדרים אנוסים לבוא “ברצון” ולפשוט את צוארם לשחיטה. אי בטיחות זו מרפה את עצביך ומחליש את כחותיך למלחמת הקיום. אין שום אפשרות פסיכולוגית לעבודה במקום שאלפי סכנות אורבות לך על כל צעד ושעל.

היום אתה כאן ומחר – במאסר!


השבוע נסגרו כל בתי התפלה – בין בתי תפלה בבתים שכורים ובין בתי תפלה בבנינים נהדרים משלהם.

קשה לעמוד על סודה של גזרה ברברית זו. אם מפני רבוי המחלות המתדבקות המתפשטות בעיר; או אם מפני רצון הכובש למרר את חיינו. הכובש, לפי דבריו, מחשיב מאד את הרוח. הברבריות שלו ביחס ליהודים היא לפי דבריו, אידיאולוגית. וכאן מקור הרעה. טומאה אידיאולוגית קשה לנַצח. ואין לך כעור ונווּל שאין האידיאולוגים של הכובש מוכשרים במליצות – הקאה להצדיק. אראה בנחמה, שעוד בשבוע זה קראתי בעתון “דויטשע אלגעמיינע צייטונג” מאמר ראשי, שבוֹ הכותב מטייל ארוכות וקצרות בענין הצורה הכפולה שכל מלחמה מקבלת. יש מלחמה שאינה אלא כח ואלמות; ויש מלחמה שמקורה ברוח… ומובן מאליו שמלחמתו הנַצית אינה אלא מלחמה ששרשיה מעורים ברוח.

וכדי לחזק את הרוח ולרומם את התרבות משאירים ילדים קטנים של קבוץ יהודי שלם, בן שני מיליונים, בלי חנוך ולמוד; ולא עוד אלא שסוגרים גם את בתי כנסיותיו ובתי מדרשיו, מקום מקלטה היחידי של השכינה העברית.

שום כנסיה, אפילו דתית, אינה רצויה לכובש. כל מין חברות ורעות, לאיזו מטרה שהיא כגורא בעיניו. יתבודד לו כל אחד עם צרות לבבו בביתו. אל יבוא בין אנשים; אל ישרוק אחד לשני בעיניו; אל יתַנה אחד לשני את פגעי לבבוֹ; אל ישפוך שיח לפני קבוץ כי יעטוף…

ובכן, רעבים הננו לא רק ללחם ולפחם, אלא גם לדבר ה'. הכל סגור ומסוגר: אין עתונות, אין ספריות, אין חיים צבוריים, אף אין תפלה בצבור…


איזוֹ קרן אור זרחה מבין העננים הפרושים על שמינו.

הגיעתנו הידיעה המשמַחת, ש“הקבקרים” האמריקאים ישלחו לפולניה מלאכות-הצלה בכדי להחיש לנו עזרה ולהצילנו מכליון גמור. והפעם תוגש העזרה, כמנהג אמריקה, בלי הבדל גזע ודת ואף היהודים יוכלו להנות מהעזרה המוגשת, ברוכים יהיו! זו לנו הפעם הראשונה שבמקום “חוץ מהיהודים” הגיע לאזנינו הבטוי “אף ליהודים”. והוא מצלצל באזנינו בצלצול משונה. האומנם?

ולא עוד, אלא שעתונו הפולני של הכובש היה מוכרח (מרצון או מאונס?) להודיע על דבר זה גלוי לרבים. זכותה של אמריקה עמדה לנו הפעם. מפני אמריקה הוא ירא אימת מות. את הצבור האמריקאי הוא ירא להרגיז. אמנם, אין שום ספק שגם אנגליה הנוכלת ואמריקה השטופה בחמריות שתיהן נמכרו ל“יודע”, ששפך עליהן את ממשלתו השטנית; אבל למיחש מבעי. ולכן אין מעצור ל“דז’ונט” להגיש עזרה לאוכלסיה היהודית; ומאותו הטעם לא דרש הכובש מאת “הקבקרים” האמריקאיים להוציא ממפעל הצדקה שלהם את היהודים מהכלל. כשנתפשטה השמועה בחוץ לארץ שהדלגציה הקבקרית פוגשת מכשולים בדרכה לשטח הכבוש מהר הכובש להכחיש את זה ומעמיד על נס את רצונו הטוב לתת את היכולת להסתדרות פילנטרופית אמריקאית להגיש עזרה חמרית לאוכלסים הנכבשים, שבאשמת ממשלתם באו לידי ירידה כזו…

לבו מלא רחמים לכל נברא. אבל, מובן מאליו, שבכל זה אין שום סתירה לידיעה שהובאה באותו העתון, שאין היהודים נהנים מהזכות לקבל מאתים זהוב במעות קטנות “כשמפקידים” (!) בידו בתוקף הגזרה האחרונה את השטרות בני מאה ובני חמש מאות. הנחה זו נעשתה בשביל המפקידים הרשים שכל הונם אינו עולה ליותר ממאתים זהוב בשני שטרות בני מאה. מהיכן יתפרנסו? אין לקחת את חררת העני האחרונה, שאליה הוא נושא את נפשו, כאל משענתו היחידה. כן, אבל כל זה לא אמור לגבי יהודים. מהם יש להוציא עד הפרוטה האחרונה. יגועו מרעב ומקר. אין להם כפרה אלא אבדון וכליה.

בלב כבד הרשה ל“קבקרים” הנדיבים להגיש עזרה “אף ליהודים”.

אימת אמריקה עליו!!


26.1.40

מאורעות היסטוריים תופסים את הדמיון כלו רק לאחר זמנם. למאורע היסטורי, כמו לתמונת-צבעים, דרושה פרספקטיבה. דרך זמנים ארוכים ובשטף הדורות הם מקבלים את צביונם האמתי, בה בשעה שבקרוב מקום וזמן אינם אלא מקרה עובר ואין הדבר עושה רושם. בני אדם שזכו להיות עדים למאורעות כבירים מתעסקים בכל זאת בצרכי יום יום, בדברים ובמעשים קטנים המתקינים את החיים האינדיבידואליים ומסַגלים אותם לצרכי הרגע והשעה. כאן נשפך דם אדם כמים; וכאן מפקיעים את השער וצוברים הון. כאן ים של צרות ופגעים וכאן בא חברו ומתמלא מאותן הצרות. בני אדם מתעשרים משוד עניים ומאנקת אביונים. כאן תאניה ואניה וכאן הלולא וחנגא. אולי בזה סוד נצחיותם של החיים. מטבע החיים שאינם יכולים להשתתק. בנינם הולך ומוסיף כח ועצמה.


לכובש יצא שם שהוא אוהב סדר; וכל מה שהוא עושה הוא – אי-סדר, אינה דומה ברלין לורשה; לא הרי פולניה כהרי גרמניה. כאן “תרבות” אחרת, אנשים אחרים ומנהגים אחרים. סוף סוף ייעף, כי אין הסדר הגרמני נקלט בהוגן באדמת פולניה. הוא גוזר; אבל אם האוכלסיה אינה מסכמת לא יעשה כלום. מפני אהבת הסדר הוא לפעמים גוזר גזרה שאין רוב הצבור יכול לעמוד. ובמקרה כזה – הגזרה במקומה עומדת והצבור עושה את שלו בצנעה, בחורין ובסדקין ובמציאות אין הגזרה מתקיימת.

מיום שפרסם, כי מפקיעי השער לצרכי אוכל דינם למיתה עלה היוקר פי חמש. מיראת המות נעלמו כל מיני צרכי-אוכל. הצניעו אותם. אתה נכנס לחנות ריקה. כל מה שאתה מבקש – אין! כל החנות במצב עזוב. מחציתן סגורות. השלטים נמחקו ונשברו. במקום זכוכיה – “דיקטים” 148עם “עין” קטנה באמצע. הקונסומנט הפך להיות איש אומלל. מביטים עליו בעיני זעם; מראים לו “חסד” כשמוכרים לו סחורה. מעולם לא יתנו לך את הכמות שאתה מבקש. צרים את צעדיך. ואם תעמוד על המקח – סכנת את נפשך: לא יענו לך!

ומרגע שהמות התחיל מרחף בעיר והמכירה מחוייבת להיות על פי מחירים קבועים – לא מצאת בכל העיר מזון אף לסעודה אחת. התחיל רעב.

אבל סוף סוף הבינו שני הצדדים ברמז מה שעליהם לעשות. כל חנוני מוכר רק לקוניו; לזרים חדלו למכור כלל וכלל. הכל נעשה בחדרי חדרים תחת הסינר. המוכר אומר את המחיר בלחישה; הקונה משלם בצנעה ומשלם פי עשר. ואחרת אי-אפשר. כי גם המשלם מחירים גבוהים צפוי לעונש. המשא ומתן איפוא, מראשו ועד סופו עובר בלחישה ובצנעה – ושני הצדדים מרוצים.

ואחרת אי אפשר. אין כרטיסי הלחם 149הזעומים מספיקים. בגרמניה לא תקבל מחוץ לכרטיסים שום דבר. ואנחנו רגילים לקונספירציה. מעולם לא פרחה הפקעת השער כבימים האחרונים. ברור איפא שהכובש לא פעל מאומה “למען הסדר”. ואולי אני טועה: פעל הרבה! המחירים נתיקרו פי עשר!!

אין לך איש אומלל בכל העולם כלו כ“קונסומנט” בפולניה הנכבשת בשנת 1940.

עינינו צפויות ל“קבקרים” האמריקאים – אם יביאו מזון ולא כסף, הבוז לכסף! נירות יש לנו די והותר.

אם לא יביאו מכולת מן החוץ – אבדנו!


28.1.40

עם ישראל מלומד בגזרות; העריץ גוזר והוא מבטל. לפי האמת החיים מבטלים, מפני שכל גזרה היא נגד החיים, ואנחנו הולכים תמיד עם זרם החיים. יש לנו איפוא עוזר נאמן ומנוסה ולכן הגזרה במקומה עומדת – על הניר, והחיים מתנהגים במסלולם הטבעי. בין הגויים נתפרסמנו לגנאי בשם מפירי “חק”; יש בזה אמת פורמַלית, אבל לא אמת לאמתה. כל חק נובע מן החיים ומבוסס על צרכי החיים. בחוקים בעלי תכונה כזו אנחנו נזהרים. לא כן הגזרה. שהגויים מכנים אותה בשם “חק”. היא מתנגדת לצרכי החיים; היא נלחמת עם החיים בכדי להעיק עלינו; ל“חק” כזה לא נסכים לעולם; בו לא נזהר ואותו נעבור.

עם כבוש פולניה ע"י כובש עריץ שכל מגמתו להעבירנו מן העולם נתערערו חיינו מן המסד עד הטפחות. הכל נחרב; הכל נעזב; הכל נתדלדל; הכל ברח; הכל נגזל ונחמס. רבבות משפחות נשארו בלי משען לחם. כמעט שחשבנו כי נגוע, ברנז’ות שלמות חוסלו. מהיכן יתפרנס כל ההמון הרב הזה. ואף על פי כן –

– אין היהודים מתים ברעב!!

ככה ענה לי עסקן צבורי אחד, שהוא “כל ילך” בגנשה החרבה. וזאת – אמת! ולא עוד: אלא מי שהתפרנס עד כה בצער ובדחק הרבה מהם מתפרנסים כהיום ברוח ופרנסתם מצויה להם.

כיצד מתרחשים נסים כאלה?

התרוץ הוא: שהקב"ה מקדים רפואה למכה! ברא דברים מותרים וברא דברים אסורים. ובשעת חרם “האסורים” נעשים “מותרים”, ונותנים לנו קיום. לאחדים קיום עלוב ומצומצם; לאחדים – קיום של פרנסה בינונית; ולאחדים – קיום של אמידות ושל שפע.

כלם חיים ומתפרנסים – ואין לך אף אחד שיהיה “כלו כשר”; אין אף אחד שלא יעבור חק; אין אף אחד שאינו ראוי למיתה בתוקף גזרת הכובש.

גזרת המות למפקיעי השער החרידה רק לרגע. נדהמנו וכאלו רפו ידינו. רעב בא לעולם. נעלמו כל צרכי האוכל. כמעט היינו בטוחים שנגוע ברעב. אבל – “אין היהודים מתים ברעב”… העסקן צדק.

כל המשא ומתן מתנהל בצנעה, מאחורי הכיריים, בחדרי חדרים – אבל הכל יש, אלא שמפני הסכנה שבדבר משלמים פי חמש. מיום שנתפרסמה גזרת המות למפקיעי השער האמיר היוקר פי חמש – פי שש; אבל אף יהודי אחד לא נורה, לא מפני המתקת הדין מצד הכובש, אלא מפני שאנחנו מלומדים בגזרות. כשם שהפולנים מצויינים בקונספירציה פוליטית, כך אנו מצויינים בקונספירציה מסחרית.

כמעט שהתאמתו דברי הנביא: “כל כלי יוצר עליך לא יצלח”…


המשען השני לחזוק קיומנו הוא – מפעלי ה“דז’ונט”, אף כי אין בו סדר והוא מתנהל לא על פי העקרונים שקבע לכתחלה ואף העזרה המהירה שהוא נותן מלאה תהו ובהו ואי-סדרים.

הקטסטרופה כל כך גדולה וקבלה צורה על כך ענקית עד שהעבירה את כחותיו הדלים והציפה אותו בגדלה וברחבה. לא היה מוכן לזה. מפעל-עזרה ענקי כעין זה צריך להתנהל ע"י מכונה ממלכתית ואירגון מסונף שאלפי ידים עובדות ומחות חושבים משקיעים בו כחות גופניים ורוחניים.

מה יכלו לעשות איזה מורה שהיה פתאם לדירקטור ואיזה מבוטל אינטלקטואלי, 150ששחקה לו השעה לתפוס מקום עבודה בפרזידיום. לא היו מוכשרים ביותר אף לעבודת-עזרה נורמלית, בגבולות רגילים בפרט בתנאים קטסטרופליים תחת פיקוחו של עריץ, החושב כל הימים לא לחזק את קיומנו, אלא להכחיד את קיומנו מעל פני הארץ.

עזרה חמרית ליהודים תחת שלטונו של הנאציזם – הרי זה בבחינת: “פסיק ראשו ולא ימות”… כל זה יאָמר להצטדקותו. אבל העובדה במקומה עומדת, שאין העזרה הנתנת משיגה את מטרתה. מהצד ההסתדרותי היא למטה מכל בקורת. אי-סדרים בכל סקציה והנהנה מעזרת “הדז’ונט” מקלל את יומו ו“הנאתו” תצא במרירותה. כל המשרדים מלאים מורים ומשחקים מבוטלים. ודירקטור ראוי לשמו אינו עומד על גביהם. ולכן – בכל מקום תהו ולא סדרים. אבל ראוי הוא לשבח על שהעסיק בכלל אלמנטים כאלה. אלמלי “הדז’ונט” היו גועים ממש ברעב. קצת מהם הם אף עתונאים – אלה שעד כה מלאכתם היתה לבקר אחרים ועכשיו נמצאים עצמם תחת שבט הבקורת. ידאב הלב גם למראה הבזבוז הכספי המיותר. סכומים עצומים הולכים לטמיון מפאת חוסר מומחים בניהול מפעלי עזרה להמונים רחבים. (שלו) שמונים ושלושה בתי תמחוי נתמכים על ידוֹ. אבל לא על פי עקרונים שוים לכולם. אין שלטון כללי שיאחדם לאחידה אחת ושישוה אותם בזכויותיהם ובחובותיהם. לכל בית תמחוי שלטון אוטונומי. כל מנהל עושה כפי הישר בעיניו. ומזה אין נחת לכל המפעל. מוסד כמו ה“דז’ונט” המאכיל רעבים לא הבין להכין מכולת במדה הדרושה מפני שמורים ומשחקים אינם מומחים לדברים כאלה. בטבעם לבם פנוי רק לצרכי הרגע. כל בית-תמחוי היה קונה מכולת לצרכיו הוא. מי בזול ומי ביוקר והחשבונות המוגשים היו נפרעים ביחידות. לא היה מי שיראה את הנולד – כי בשעת חרום מן הצורך להכין מכולת במדה ענקית על כל צרה שלא תבוא. עכשיו הגיעה אותה הצרה. מכולת נתיקרה פי חמש. אין האמצעים הכספיים של “הדז’ונט” מספיקים לבודז’ט מחומש. הפעל יוצא: שמונים ושלושה בתי תמחוי עומדים בסכנה להסגר – מפני חוסר מכולת, שלא הוכנה מבעוד זמן.

אבל – עם כל צלליו וחסרונותיו כל קיומנו נשען עליו.


המאסרים אינם פוסקים. אין איש יודע מתי יגיע יומו. ולכן כל לב מלא פחד ורעדה. ביחוד נאסרים אינטלקטואליים. ולאו דוקא אנשים מפורסמים, אלא “כל הנערים”. חדרי המאסר המוקוטובי 151מלאים טוענים ורופאים צעירים (שנאשמו על) שנאסרו על לא עול בכפם, שאין מאשימים אותם בשום חטא ואין באים אליהם בשום טענה. “טוביה חטא וזיגוד מינגוד”.. 152 עליהם למרק עונו של קוטט, שמעולם לא היה להם שום משא ומתן אתו ושאפילו לא ראו את פניו. 153

ואינם מביישים שום ברנז’ה:

נאסרים גם מלמדים ומורים לעברית. ודוקא כאלה שאינם תופסים שום מקום מכובד בין בני אומנותם. סתם בני אדם שמלאכתם בהוראת עברית. ואם דגי רקק הועלו בחכה – מה יעשו הלויתנים?!

ולפיכך – אין הלב יחדל לדפוק. מי היום ומי מחר. כל דפיקה בדלת –כהלמות פעם. צל “הגסטפה” מחריד את כל ישותך. הוא הוא דכתיב: וחרדת לקול עלה נדף… קללה נוראה!!


מבלי אשר צפיתי לזה נפגשתי עם משה אינדלמאן שלפני חדשים שולח למחנה רכוז בפנים גרמניה. כבר חשבנוהו למת. מכל העתונאים היהודיים הוא האחד שנאסר ושולח… לאן? אין אינדלמאן רשאי לגלות, סבבה שמועה – לדירשאַאוּ. הוא עצמו לא אמר: לא “הן” ולא “לאו”. ירא לגלות, כי חתם על דקלרציה שהכל ישאר בסוד גמור – ורוצה הוא לעמוד בדבורו. אבל גלה טפח מן המותר. לפי דבריו: לא חשש אף להתוכח עם הנאצים ועם מנהלי החקירה והדרישה בענינו. הודה בפה מלא שאין שום חטא להתרעם אם מי שהוא יורד לחיי, רודפני, חותר תחת קיומי ורוצה להעבירני מן העולם. אין הנאציזם רצוי לעם היהודי. אם נאמר אחרת – נשקר. השקפת עולמו היא ציונית; אבל בזה אין שום סתירה להשקפת עולמו של הנאציזם בשאלה היהודית. שניהם רוצים בהגירה; שניהם מודים ואומרים שאין ליהודים מקום בתוך תרבויות זרות. המשורר ח.נ. ביאליק ראה ב“מנהיג” הגרמני שבט אפה של ההשגחה לענוש קשה את העם היהודי העומד במריוֹ. הציונות תומכת ב“דסמילציה” שהנאציזם החל להגשימו בחיים. דבריו אלה היו כחדשים בעיני הנאצים. לא האמינו למשמע אזנם. בעתיד, כשתעבור הסכנה יכתוב על הכל.

שמחתי בהפגשי אתו כעל שלל רב. זו לי הפעם הראשונה בחיי שאני נפגשתי עם בן אדם ששב חי ממצוקי שאול.


30.1.40

תנאי החיים צרים את צורת הרחוב החיצונית. בכלל יש לכל תקופה מתקופות היום (שלש במספרן: בקר, צהרים וערב) צורה חיצונית אחרת. מי שיש לו טביעת עין וישקיף דרך החלון לעבר הרחוב אף אם אינה ידועה לו השעה, יכיר מתוך מראה הרחוב את תקופת היום.

גם המאורעות האחרונים שנוּ את פני הרחוב הורשאי תכלית שנוי. אין זו ורשה שהיתה עד כה!

קודם – הצפיפות והדחק במדרכות. אחד ידחק את השני בצד ובכתף בלי שום תרעומות מצד אחד ובלי בקשת סליחה מצד שני. שני הצדדים מודים, כי אחרת אי-אפשר. בשעת צרת הכלל אין רשות לאדם להגיד לחברו: “צר לי המקום”! גורל אחד לכולם, בפני כל אחד משתקפים אותם המאורעות האיומים, שגם הוא היה נושאם. איזו עצבות חרישית שפוכה על פני כלם. כל אחד משתף את חברו לצרותיו אף אם צרות חברו אינן ידועות לו על בורין. הכובש האכזר השוה את כלם, חרב מרוטה אחת מעופפת על ראשי כלם. חרדה מפני העתיד הקרוב ממלאה את לבות כלם. ולכן נתחממו הלבבות ונתקרבו זה לזה. סקירת עין אלמת אחת על חברי לגורל דיה להורותני את הנעשה בתוך לבו פנימה. אפילו אם לבא לפומיה לא גליה אין זה מניעה שלא אדע את פגעי לבבוֹ. הכרה אחת יש לכולנו מקטן ועד גדול: כלנו הושפלנו עד הדיוטא התחתונה; כלנו הורדנו; כלנו היינו לחדלי אישים; כלנו נולדנו לעם בזוי ושסוי, לעם דווי וסחוף, כלנו נולדנו ביסורים, חיים ביסורים ומתים ביסורים. אף עשיר ובעל הון לא נחשב למאומה ואין איש מקנא בו. הבעלות ליהודי תחת שלטון הנאצי אינה אל חתיכת ניר, המצב הכללי הזה פעל שכמעט השווּ שרטוטי פני כלם. פנים אחידים לרבבות איש. קלסתר אחד לכולם. תוגה אחת פרשה את כנפיה על עם שלם.

חוץ מזה הרבה סבות גרמו שגם הלבשה היא אחידה כאלו כלם ישבו במאסר אחד שתלבושת אחת מחייבת אותם ובבת אחת הוצאו לחפשי. עד כה התקיים בפולניה “כובע יהודי” מיוחד שחוגי החסידים היו חובשים אותו לראשם. ה“כובע היהודי” היה מפורסם אף בין הגויים. זה היה כובע קטן המדה של ארג שחור בעל מצחה קטועה. קשה לדעת איזו סמני יהדות מצאו החרדים בגִזרה זו. אבל אין זה משנה את פני העובדה. דורות שלמים של השכלה, של ציונות ושל רצונַליות לא השפיעו להוריד את הכובע היהודי מראשי החסידים. מהצד האסתתי אין בו אלא כעור; כל החובש כובע כעין זה הוא באמת טפוס אֶקזוטי. אבל כל זה לא הועיל. מנהג שהחזיקו בו חסידים מחזיקים בו עולמית. אבל – גדולה הסרת הטבעת… משהתחיל הכובש לתפוס אך ורק יהודים לעבודת-אונס מיד התחיל כל אחד למחוק את סמני יהדותוֹ. ומכיון שנגד החוטם אין עצה מצאו עצה נגד הכובע. הורידו אותו מגדולתו והחליפו אותו בכובע גויי בעל גזרה אחרת. אולי זה יועיל! לכובע גויי זה מצחת-ארג; אבל יש שדקדקו לחבוש כובע גויי עם מצחה מגוהצה. סמן יותר מנוסה ל“גויותו”. אבל רוב העם חובש כובע גויי מהגזרה הראשונה. המגבעת כמעט שיצאה כלה מן השמוש.

אבל – מה מזה? מרוב שמוש הפך הכובע החדש להיות “כובע יהודי”. מה לי גזרה זו? מה לי גזרה אחרת? העקר – לא הכובע; אלא הראש היהודי! עכשיו – כל היהודים חובשים כובע ממין אחד. גם הופעה זו אינה מועילה להגדיל את האסתתיות של הגיטו היהודי. לזה יש להוסיף, שאפילו מי שיש לו חדל ללבוש פרוה. יראים למשוך את לב הכובש לאמידותו. היו גם מקרים של הפשטת פרוה בעצם היום בראש הומיות. יוצא איפוא שגם בגדי הסתו העליונים המה בעלי גזרה אחת. בקצור: כלם נעשו שווים לצרות ולהלבשה; שוים לגורל ולמצוקתו; שוים לרחשי פניהם ולההבעה התוגתית שבהם. ואם תוסיף לכל האמור את “הסמן היהודי” המיוחד שזרוע כל “יודע” עטוף בוֹ בגזרת הכובש – הרי לך מראה פני הרחוב הורשאי היהודי עם כל הכעור והנווּל החיצוניים שבו. משפחה אחת של רבבות איש – ואיננה אסתתית ביותר!!!


31.1.40

ושוב באו ימי בין השמשות, שעת מעבר – שהיהודים האומללים המציאו אותה בדמיונם הקודח.

כשצללי הצרות מכסים כל קרן אור תבוא לעזרתנו התקוה הנושנה, שהביאתנו עד הלום. במציאות הממשית אכזבה על אכזבה – והתקוה פורחת. עם האומר בכל יום זה אלפי שנה: “ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא”… לא ירפה מתקותו, שהיתה לו סם חיים וחזקה את קיומו העלוב.

היום נעשה מצד הכובש הצעד הראשון להגשמת הגזרה הנוראה של עבודת-אונס. לא רצו להאמין וכדרך היהודים התחכמו להמציא פלפול פוליטי: אין זה אלא איום שלא יצא אל הפועל; הכובש לוטש עין לא אל עבודתנו אלא אל כספנו. ונמצאו יודעי דבר שספרו מעשיות פורחות ע“ד משא ומתן בין הכובש ובין הקהלה בדבר קונטריבוציה של עשרות מיליונים. עכשיו נתפרסמו תקנות ההוצאה אל הפועל – וחשכו עינינו. מילד שמלאו לו שתים עשרה שנה מלאות עד אב לבנים שמלאו לו ששים שנה שלמות מחוייבים להרשם אצל הקהלה בתור מועמדים לעבודת-אונס. יש משפחות שהאב עם הבנים יהיו מחוייבים להגלות למחנה-עבודה ולהיות עבדים בזויים ומושפלים ל”מנהיג". שערות ראשנו תסמרנה לרעיון זה!

ההרשמה צריכה לצאת אל הפועל במשך עשרת ימים (10.2 – 1.2) ודוקא כשחרב חדה מונחת על הצואר אין היהודים פוסקים מנַחם את עצמם – בפוליטיקה. תמיהני! מאין לו לעם זה אומץ לב כזה ובטחון פנימי שהגל יעבירהו והוא יצא בשלום?!

שמועת נחמה מהלכת, שעם כל זה ימי שבתו של הכובש בורשה ספורים; שעוד בפברואר ואחדים אפילו קובעים את היום (15.2) יעזבנו לשמחות; שמפאת חוסר בנזין יעשה חליפין עם סטאלין “אוהבו וידידו”: הרוסים יוַתרו על מעינות הנפט שבבוריסלב ודרוהוביטש והגרמנים יוַתרו על “הגענעראל-גובערנעמען” לטובת הרוסים. סמן לדבר: ברשיון הרוסים עברו כמה וכמה דביזיות גרמניות דרך ביאליסטוק ופניהם מועדים לגבול רומוניה. הנפט הרומני הוא דבר העומד ברומו של עולם הכובש. בלעדו – מפלתו בטוחה וילך לאבדון. אבל גם המעינות הרומוניים לא יספיקו, ואת כל אשר לו יתן בעד נפט נוסף. ונפט זה נמצא בקרוב מקום – בגליציה הרוסית. רומוניה, בוריסלב ודרוהוביטש המה מעינות הישועה לכובש.

ולפיכך – אין ההרשמה אומרת כלום; ילך מכאן!

והדמיון העממי, שבשעות אפלות יש לו כר נרחב להזיותיו, יבוא לחַזק את “הבדותות הפוליטיות” האלה “בעובדות” מן החיים: יהודי אחד שנסע בטרם עם חבריו לצרה נחש ומצא בדיוק גמור את סכומי הכסף הנמצאים אצל כל אחד ואחד. אז הוסיפו לשאול אותו: "אם מגיד עתידות אתה – נחש ומצא מתי יעזבנו המן? והיהודי הפלאי הזה ענה בודאות גמורה: לא יאוחר מביום חמשה עשר לפברואר שנת 1940. האין זו עובדה מן החיים?

שוב מעשה בנער תגרן-רחוב אחד שברחוב סט'-קשיסקא עמד ומכר סוכריות. עבר על ידו חייל נאצי, בעט בו ברגלו, הפך את ארגזו ורמס את סחורתו. התחיל הנער בוכה וקבוצה של עוברים ושבים נתעכבה על ידו לקול בכיתו. לא עברו רגעים מועטים ואוטו צבאי עבר על יד מקום המאורע וממנו יצא אופיציר גרמני ושאל את איש שיחתי: מה קרה? כשנודע לו דבר המאורע מיד הוציא עשרים זהוב מכיסו שמסרם לאיש שיחתי בבקשה שתיכף ומיד ימסור אותם לנער הניזק. ובשעת מעשה הוסיף להגיד:

– לך ואמור לאחיך שיסוריהם לא יאריכו עוד!

אמר – ונעלם! הנה לך עובדה שניה.

ואין כל זה נגד טבע בני אדם.

עם הטובע בים של צרות ויסורים מסוגל להפוך כל דמיון ומציאות. לא יצויר שאלהי ישראל יטוש את עמו ונחלתו. שבה תקופת האמונה בנסים, בשדוד המערכה. אבינו שבשמים ישקיף ממרום וישועת ה' כהרף עין. יש הלך-נפש למשיחיות. חסר רק המשיח!


1.2.40

הגרמנים הראשונים הורידו את גאון עוזה של רומא. מגרו לארץ את שלטונם העולמי. אבל את תורתם קבלו ומדקדקים בה עד היום הזה.

הרומאים היו מתנהגים בכל מושבותיהם שהיו להם למס על פי הכלל:

– חַלק – ומשול! ראשונה נכבשה אין להשליט שלום ואחוה בין הגזעים השונים השוכנים בקרבה. בכל אחדות ממין זה יש סכנה לכובש. אין לך אמצעי בדוק ומנוסה לחזוק השלטון על שבטים זרים מריב עמים.

ה“אדונים” החדשים שלנו מגשימים את זה במעשה:

עוד לפני פרוץ המלחמה נתפשטה השנאה לישראל בפולניה בעזרת הנאצים. אז היתה להם כונה אחרת: שנאה גזעית תחתור תחת קיומה של פולניה, תחליש את כחה הצבאי, תגַדל אויבים פנימיים ולא תהיה מוכשרה לגונן על קיומה.

משנכבשה פולניה נעשה הכובש “אב ופטרון” לעם הפולני המציל אותו מידיד היהודים. תעמולת השנאה ליהודים היתה לפי טעמם ורצונם של הרבה חוגים פולניים ואולי – לכל הצבור (הפה) הפולני. הרי זה כאלו היה אומר: "לקחתי מכם את העצמאות הפוליטית; אבל במקום זה אתן לכם עצמאות אקונומית. עד כה היו כל החיים האקונומיים תפוסים בידי היהודים. מעתה – תעבור לידכם. כל ימיכם נלחמתם עם הפגע היהודי ומאום לא הועלתם. אני אורה לכם את הדרך. תחת שלטוני היהודים ינושלו מכל פרנסותיהם ואתם תבואו במקומם.

אבל הצבור הפולני הנכנע והמדוכא שהיה שרוי בדפרסיה עצומה תחת השפעת הקטסטרופה הלאומית לא היה רגיש ביותר לתעמולה זוֹ. הוא חש והרגיש, כי הכובש הנהו אויבו הנצחי ולא מתוך שהוא דורש טובתו הוא נלחם ביהודים. היסורים המשותפים הקריבו את הלבבות. הרדיפות הברבריות ביחס ליהודים עוררו לפעמים רגשי השתתפות בצערם. מבלי אומר ודברים הרגישו שני היריבים לשעבר כי המה אחים לצרה; שאויב משותף לשניהם, הרוצה להביא כליון והשמדה לשני הצדדים גם יחד.

עֶמדה זו מצד הפולנים ביחס ליהודים סכּנה את כל תכסיסיו של הכובש. לכן נגש אל הענין בזריזות יתרה. חוגים חוליגניים אינם חסרים בשום עם. ולהם מצא הכובש מסלה. עמד ורמז להם שהיהודים הם הפקר. שהשלטון לא ידקדק עמם כחוט השערה כשהיהודים יהיו הניזקים. ודי לחוליגנים ברמיזא. בימים האחרונים אינן פוסקות התנפלויות על יהודים בעצם היום ובראשי הומיות. הכובש מעלים עין והיהודים יוצאים בשן ועין ובחסרון כיס. לעיני כל העוברים והשבים נעשים מעשים תעתועים ביחס ליהודים ועיני הכובש רואות, אבל הן מוכות בסנורים.

גזלה וחמס בכל בית – ואין לפני מי לצעוק.


2.2.40

עצבות פרושה על ורשה המעטירה. דממה איומה שרויה ברחובותיה. איזה שקט הרַת סכנות. נדמה לך כאלו מי שהוא, מרצח וזד, אורב לנפשך ובכל רגע אתה צפוי לאיזה אסון. וליהודים האומללים סכנה כפולה: מעמון ומואב גם יחד. העוצר אמנם מחייב משמונה, אבל בשביל היהודים הוא מתחיל משש; מחשש סכנה היהודים בעצמם החמירו על עצמם ומוסיפים מהמותר אל האסור. מתחבאים בחדרי חדרים עם וילונות מורדים ובמקום שאין וילונות עם נר כבוי. אבל גם כשאתה מתחבא בחדרי חדרים אינך בטוח שלא תאונה לך כל רעה. חבורות של שודדים וחמסנים משוטטים בגיטו היהודי וחוזרים על בתיהם – בכדי לחמוס ולשדוד. חילים נאצים בלוית איזה “פאלק’ס-גענאססע” מכבדים אותך בבקורם הערבי. אחד מחזיק אקדוח והשני עושה בדיקה. אתה מכיר שאין זה אלא התנפלות גזלנית, ובמקרים כאלה מדרך בני אדם להרים אַצעקה ולהחיש להצלת חייך ורכושך את המשטרה; אבל במקרה דנן אין נוהגים לעשות ככה, כי החמסנים מצוים עליך להחריש ושלא להוציא אף הגה מפיך, ובאם לאו – מוגש האקדוח לרקתך. היהודי מפקיר את הונו בכדי להציל את חייו, כי כל אשר יש לו יתן איש בעד נפשו. עצב ודממה בחדר ורעדה בלב. חדלו בקורי רֵעים. כל אחד סגור ומסוגר בתוך חדרו הבלתי מוסק מבחוץ ובתוך מחשבותיו הנוגות מבפנים. אתה יושב כאבל והשעמום של ערבי החורף הארוכים אוכל כעש את לבך. פחד המות צופה מכל פנה חבויה. כל דפיקה בדלת משש ולמעלה היא בשורה רעה המחרידה את כל ישותך. עוד רעננים בזכרונך הספורים ע"ד מאורעות היום: ברחוב פלוני עכבו יהודי שנסע במרכבה, הפשיטו את פרותו, הריקו את ארנקו, הרביצו (מ) בו מכות נאמנות, צוו עליו לשלם לעגלון בעד הנסיעה – ושלחו אותו לחפשי. והנה צעיר יהודי ברחוב אלמוני “העיז” לצאת החוצה בלי “הסמן היהודי”; הרגיש בו איזה סרדיוט ופקד עליו מרחוק לעמוד; היהודי נבהל והתחיל בורח – ושלם בחייו, כי שולח אחריו חץ שהמיתו. מאורעות כאלה רבו מספור. ילא כל עט לרשום אותם כי אין להם מספר. בשבוע זה אנחנו נמצאים תחת הרושם של נאום “המנהיג”, שהוא כולו רווי רציחה ונקמה. בני תרבות הדוגלים בשם ההומניות מכינים את עצמם לטבח נורא. עם בוא האביב יבוא איזה קטקליזם שלא היה כמוהו מימות עולם. ואנחנו בתַוך. אם ינחל מפלה – אנחנו גרמנו לה; אם, חלילה, יהיה לו נצחון – הוא יהיה אדון לנו. בין כה וכה לא תהיה לנו תקומה.


3.2.40

אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו. אל אלהים! מתי תאמר למלאך המשחית: “הרף”! הכלה תעשה לשארית ישראל בפולניה?

איני יודע אם מי שהוא בארצות הדמוקרטיות נסה לכתוב ספר ע"ד מהות הנאציזם. אבל מראש אני מבין ומרגיש, אפילו מבלי ראות את הספר, כי כותבו לא מצא את הבטוי הנכון והאמתי למהותו האכזרית והברברית. לנאציזם פנים כפולים. מצד אחד הוא מלא חנופה והכנעה כשיש לו צורך לקבל איזו טובת הנאה ממי שהוא; ומצד שני הוא מלא כח ברוטלי, רומס ברגלו כל הומניות ומקשיח את לבו מרגשות אנושיים היותר אלמנטריים ואפילו מתעלל בקרבנותיו כשיש לו עסק עם חלש ממנו המתנפל עליו בשצף קצפו שאינו יודע גבול בכדי למוצץ את דמו ולהתמלאות מחורבנו.

נוסחאות ספרותיות תיאוריות לא תספקנה להבהיר ולהבליט את מהותו האמתית, ולא עוד. שום סופר מאומות העולם אינו מסוגל למלאכה כזאת. ואפילו סופר יהודי החי את חיי עמוֹ, מרגיש בעלבונו ובצרתו לו צר לא ימצא כאן את דרכו הנכונה והאמתית. רק מי שטעם את טעמו של השלטון הנאצי בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו; רק מי שהעמיד את גבו לצליפות שוטו; רק מי שבדק את הניואנסיה השונים של תכסיסיו האדמיניסטרטיביים והחוקיים ביחס ליהודים שאין כמוהם להקשחת הלב, לאכזריות סדיסטית, לטמטום ההרגשה, להתאבנות הרגשות האנושיים ולטמטום המח – רק סופר כזה אם בעל נפש הוא ועטו נובע אולי יוכל לתת תיאור נכון מהופעה פטולוגית זו ששמה נאציזם. רק חולי מחלת הנפש מוכשרים ומסוגלים להספח אל מפלגה כעין זוֹ. רק מי שיש לו דפקט נפשי ורגשתי יוכל להמנות בין שורותיה. אין מן הנמנע ששדרה שלמה של בני אדם ילָקו מחלה נשמתית וינסו להגשים בחיים איזו אידיאולוגיה חולנית-טמאה באמצעים ברבריים שהמין האנושי לא הכירם ולא ידעם ולא היה מסוגל להמציאם אפילו בעתות החשכות היותר רחוקות.

תבאנה עובדות אחדות מהשעה האחרונה ותעידינה על מהותו:

1 – מעשה שהיה באיש יהודי אחד, ידידי ורעי, ושמו טוֹרוּנציק, נתפס לעבודה. ולא רגלי הובילו אותו אלא באוטו. פשוט, נחטף כחיה שאין לה דעת. נצטוה להעלות ממרתף חביות-משא מלאות איזה נוזל. המשא לא היה לפי כחו, כי לא הורגל בעבודה פיזית קשה. הצליפו עליו את השוט – עד שנשבר. מיד נאשם שהוא גרם לשבירת השוט ופקדו עליו שבמשך חמשה עשר רגעים ימסרוֹ לבעל מלאכה לתקנו. המוכה והלקוי התחיל רץ ברחובות העיר לבקש איזה בעל מלאכה עד שמצא. עיף ואין אונים שב אל מעניו, שהכריחו אותו שוב לעבודה גופנית קשה שלא לפי כחו. חזרוּ והרביצו בו שוב מכות וככה עבד עבודת פרך עד שנטה היום. לפני צאתו לקחו ממנו את תעודותיו וצוו עליו לבוא גם מחר לעבודה. אבל לא היתה ביכלתו לבוא – כי חלה. זה ימים אחדים שהוא שוכב חולה במטתו וחרד לעונש הצפוי לו על שלא עמד בדבורו ולא שב. לסבת המחלה לא יושם לב…

  1. יהודיה אינטליגנטית, בעלת השכלה גבוהה (שמה מ. ג-קא) נסעה ברכבת מאוסטרולנקה לורשה. העיזה לשבת במסבה פולנית ולשוחח עם הנוסעים האריים שיחה ידידותית. נגש אליה נאצי ושאל לשמה ולגזעה. כששמע שיהודיה עומדת לפניו סטר לה על לחיה במעמד יתר האריים בני מסבתה ונמק מעשיהו “היפה” שליהודיה אין רשות להמצא בחברה ארית. ד"ר פולני אחד שנמצא באותו מעמד מחא נגד ברבריות כזו, אבל… לאחר המעשה.

הנאצי באכזריותו אינו מבדיל בין המינים. גברים “גסטפיים” בודקים במקומות הצנועים של אשה כמו של גבר. מטבעם הומו-סקסואליים – המה בודקים ומלקים כגבר כאשה. הם אומרים את זה בפה מלא ומפורש.

  1. ואפילו על ילדים קטנים אינם חסים אם מזרע היהודים המה. בעבודת-אונס נתחייבו גם ילדים בני שתים עשרה. ייצר מחנות עבודה של ילדים קטנים ונוגשים נאצים ישגיחו עליהם. ילדים רכים וצעירים, תלמידי הכתה החמישית של בי“ס העממי ינותקו מזרועות הוריהם ויובלו לארץ זרה ונכריה שאינם יודעים את לשונה ויאונסו לעבודה… לאיזו? רק לנאצי פתרונים!! כאן הכונה לחנך ולגדל דור של עבדים יהודיים. לטמטם את האינטללקט היהודי ולהנמיכוֹ עד הדיוטא התחתונה. פעם באו לגימנסיון “חנוך” בכדי לאסור את הדירקטור. כשלא מצאו אותו נכנסו אל המחלקות בשעת הנהלת השעור ושבטים בידיהם. (מצאו את) באחת המחלקות מצאו מורה עברי מלמד תנ”ך. שאלוהו לשם הלמוד והוא אמר. מיד חטפו את הספרים הפתוחים המונחים לפני התלמידים וזרקו אותם ארצה. על ראש המורה הצליפו בשבטיהם. ולא עוד, אלא שגרשו את הילדים המבוהלים מן המחלקה ובשעת יציאתם הצליפו עליהם בשבטיהם. אין לשער את המהומה שקמה. הרבה מהם התחילו בוכים. אבל צליפות השוט לא פסקו.

4 – בעיני ראיתי ובאזני שמעתי. החורף – שפע רב של שלג בחוצות העיר. הוא צבור ומונח קופות, קופות 154לאורך המדרכה. בין בתי הרחוב וקופות השלג הנקפא רק שביל צר לעוברים ושבים. השביל מכוסה קרח המחליק את רגלי העוברים. והנה פטרול נאצי מופיע. מיד הרעים אחד מהם בקול למאות עוברים שיפנו לו את הדרך. כלם ברחו והשביל נתפנה בן-רגע. לא אִנה להם המקרה להכות את מי שהוא. אבל מי שהיה עד למאורע זה ובעל נפש הוא השאירה עליו הגסות הנאצית רושם בל ימַחה. אמרו לו שהוא “אדון” במדינה הנכבשה. ומכיון שמוחו מטומטם ולבו מאובן הראה את ה“העררענטום” במאורע קל-ערך כזה.

היודעים האורחים מחוץ לארץ הבאים לגרמניה לכבוד איזה אימפריזה מדעית או אספורטית ומתפלאים למראה “הסדר הדוגמאי והטכניקה המתקדמת” ונהנים מהידידות הנפרזה המקיפה אותם מכל צד – שמזמיניהם “המתורבתים” מענים נשים הרות וילדים רכים?!

חי נפשי – אם המה יודעים!?..


4.2.40

במפעל הגזלה אין הנאצים מבדילים בין חנות פתוחה ובין מעון פרטי. הכל נגזל ונחמס. ואין צורך לבוא אל הנגזל כאשר ינטו צללי ערב בכדי להסתתר מעין רואה; זה נעשה בעצם היום לעיני עוברים ושבים. ולאו דוקא סחורה נכנסת בחשבון; אף כלי בית ורהיטים, לבנים, פרוות, חליפות-ארג, שטיחים, סֶרביזים, ועל אחת כמה וכמה עדיים, תכשיטים, מרגליות ואבנים יקרות נגזלים בחוצפה, בזרוע ובאיומי אקדוח. כל מה שיש לך תלוי על בלימה. שעה זו מטלטליך שרכשת לך בזעת אפך נמצאים ברשותך ובשעה שלאחריה כבר אין לך שום זכות בעלות עליהם, כי עברו לרשות הגזלנים ואתה נשארת ערום כביום הולדתך.

אתמול (3.2) נחמסו לעיני שתי פירמות: של שיק – חנות לממכר נעלים וחפצי-גומי (מי) (רומארסקה 6) ושל גֶרטנר – בית מרזח מפורסם ברחוב לשנה. השעה – שעת צהרים. אל חנותו של שיק פרצו כעשרים שודדים וביד אחד מהם אקדוח – לאיום. בחנות נמצאו אז שתי נשים: הגברת י. שיק ובתה. אימת מות אחזתן ולא העיזו להוציא אף הגה מפיהן. מיד נגשו השודדים לבדוק את הקופסאות והוציאו מהן את כל הטוב והמובחר הן מסחורות חורף והן מסחורות קיץ וצווּ למשרת הנוצרי לצרור את הסחורה הגזולה בחבילות אחדות ויצאו דרך הדלת האחורנית החצרה. שם פגשו במקרה באיש יהודי, אחד מדירי החצר ששאלו אותו לדירות של יהודים באותה החצר. הוא בעצמו נצל מידיהם על ידי זה שהוכיח להם בתעודה שהוא אזרח סוביטי. מפני הסוביטים הם יראים אימת מות ולכן לא נגעו בו לרעה והוא יצא בשלום.

ואותה חבורת השודדים נכנסה תיכף ומיד לבית המרזח של גרטנר הנמצא בקרוב מקום. שם מצאו מכל טוב. אחרי אכלם וסבאם הריקו את כל האצטבות וכהוספה “החרימו” אוטו. בשעת הגזלה העמידו לשמירה אצל הדלת מצד הרחוב אחד מחבריהם עם שוט ביד. בכל יהודי עובר לתומו הרביץ מכות נאמנות עד שעיף ונכנס פנימה. הזיקו של שיק מגיע לשבעת אלפים זהובים; ושל גרטנר – קשה לקבוע. אבל אין שיק וגרטנר היחידים באותו היום. דירות לעשרות משל “יודען”, שאין שום חק מגין עליהם. נחמסו ונשדדו – ועיני בעליהן רואות וכלות.


עם התקוה לא האמין לכתחלה בהתגשמותה של הגזרה עבודת-אונס ליהודים. כדרך היהודים לא הבינו את הגזרה כפשוטה. מפני גודל הקטסטרופה שבה ליהדות פולניה לא האמינו כי אפילו צר ואויב כ“המנהיג” יגשים אותה במציאות. רצו למצוא בה רמז לאיזו קונטריבוּציה של עשרות מיליונים. והנה לא היתה זאת אלא סברה של עם לא נבון. לא עמדו כהוגן על טיבו של הכובש. כסף לא יבקש ע"י רמזים בעקיפין: הוא גוזל אותו במישרין. להוציא כסף יש לו בידו אמצעים אחרים יותר פעילים ומועילים. כל גזרה הוא גזר-דין לאמתו. עכשיו נוכחו אסירי התקוה שטעו בהערכת המצב. השבוע נתפרסמה מודעה הקובעת את מועד ההרשמה. כל גבר יהודי – ולגבר יחשב אף נער בן שתים עשרה – מגיל שתים עשרה עד ששים מלאות מחוייב להרשם ברשימת המועמדים למחנות עבודת-האונס. כבר נוצרו טורים ארוכים לפני משרדי ההרשמה. בהם עומדים צפופים: סב בן חמישים ושמונה, ארבעה או חמשה בנים יוצאי ירכוֹ, ועל ידם כמה עשרות בחורים צעירים וילדים רכים בני שתים עשרה. כלם בני משפחה אחת. ובין העומדים מכל השדרות. סבל על יד דוקטור. מורה על יד דירקטור לבאנק. הכובש השוה את כלם. תמיהני, שהוא עושה את תורתו פלסתר! הרי זו היא דמוקרטיות!!


ואם מעט לך הגזרות הראשונות עתידה מחר או מחרתים להתפרסם גזרה חדשה, אין היא חדשה ממש; מעין זו כבר היתה, אלא שהוסיפו לה חומרות יתרות בכדי לחַנק אותנו עד יציאת הנשמה.

הרשמת ההון היהודי (נכסי דלא ניידי, עסקים, ניירות ערך, משרדים, דירות פרטיות ששויין למעלה מאלפים זהוב) יצאה אל הפועל עוד ביאנואר. בנוגע לדירות פרטיות היה סעיף סתמי, שהיתה בו מעין הנחה: סמכו במדה ידועה על דעת בעל הדירה בנוגע להערכת שויה. הוראות כיצד להעריך מטלטלים משומשים לא נתנו. כל אחד העריך לפי דעתו ורצונו. אין זה דבר שאפשר לקבוע בו מחירים-מסמרות. רבים מבעלי הדירות הפרטיות שמו את מטלטליהם בפחות מאלפים זהוב והיו פטורים מהרשמה. עכשיו נתפרסמה חומרה חדשה: כל מי שיש לו דירה פרטית ובה מטלטלין והלבשה וכלי בית מחויב להמציא רשימה מפורטת מכל הנמצא אתו בבית. מכנסים מטולאים – אף הן בכלל. קדרה שבורה – שמה ינצח עולמית. את ההערכה יעשה, כנראה, הכובש עצמו.

למה לו לדעת: כמה זוגי גרבים נמצאים ברשותו של ראובן בן שמעון היהודי?! הוה אומר: להוציאם מרשות לרשות!

תכניתו איפוא ברורה כשמש בצהרים:

בראשונה – החרמת ההון והנכסים; אחריה – גזלת המטלטלין של הדירות הפרטיות. ובאחרונה – שלוח למחנות-רכוז לשם עבודת-אונס.

עתידנו פרוש לפנינו כשמלה!


5.2.40

אין לך תקון או סידור מטעם הכובש, שאין בו “חוץ מן היהודים.” רוצה הוא להרים את העם הפולני, השופך עליו עביט של שופכין בכל הזדמנות שבאה לידו, משפלותו התרבותית ולהראות לו את “חסדו” הגדול, ולכן צריך ראשית כל להבדילו מן היהודים, המרעילים את הסביבה. חיי רעות וידידות אמתית בין היהודים והפולנים, כידוע, לא היו גם עד כה. אבל יחסים תרבותיים-אנושיים התקיימו. החיים המדיניים והמשקיים, שבאופן פורמלי לא הבדילו בין גזע לגזע, והיו משותפים לשני העמים, היו גורם חשוב לקירבת הלבבות אף כי בעתונות לא חדלה ההסתה. החיים הממשיים לבד והעתונות לבד. במציאות היום-יומית נחשב היהודי בעיני הפולני כבן-אדם כמוהו. בשעת צרה לכל המדינה איחד הרגש האזרחי שנתעורר את הלבבות יותר ויותר. כל אחד הודה בזכותו של השני לחיות ולהתקיים.

עמדה כזו אינה לפי טעמו של הכובש. אין האריות יכולה לדור בכפיפה אחת עם היהדות השנואה. ולכן שולט בכל מעשיו – “החוץ.”

מיאנואר הונהגו כרטיסי-מכולת 155חדשיים. כל כרטיס נחלק לתלושים המסומנים במספרים. כל מספר מזכה את בעל הכרטיס לקבל איזה מין סחורה במחיר זול. כל בעל כרטיס קשור לחנות אחת. בשעת קבלת הסחורה משאירים בידי החנוני תלוש המסומן במספר ידוע. בקצור: סדר אַ לַה גרמניה… שום הבדל בין אריים ליהודים לא היה.

משבא פברואר חל שנוי בסדר המובא, כמובן, לרעת היהודים. אין חנוני רשאי לקבל כרטיס-מכולת מיהודי; והוא הדין להפך. יהודי – לחנות יהודית; ואריי – לחנות אריית.

הרגש המוסרי של היהדות אומר: אין בודקין למזונות; והמוסר הנאצי אומר: בודקין ובודקין. הלא על כן הוא בורא עולם חדש!..


בשבוע זה אירע מאורע ביהודי אחד, המבליט היטב היטב את פרצופו המוסרי של הנאצי. אומלל זה נתפס לעבודה. והעבודה – העברת גלידי קרח ממקום למקום. הקר הנורא מסַמר כל בשר. לפני קרתו מי יעמוד. אבל אין ברירה. גזרת הנאצי היא ואין לבטלה. אלא שהיהודי עשה את מלאכתו הקרה בכפיות 156(האנדשוה) אבל המשגיח הנאצי הכריח את היהודי לעשות את מלאכתו אך ורק בידים ערומות. היהודי היה אנוס למלא את רצונו של הנוגש וביסורים נוראים העביר גלידי קרח בשעת קור של קרוב לעשרים מעלות בידים ערומות. תחת סבל היסורים היהודי כרע ונפל. כפות ידיו קפאו מקור במדה כזו עד שאין להן הצלה: עומדות להקטע!!


8.2.40

שני ימים ללא רשימה. עיף הסרדיוט ולאה עטי. קצתי בחיי לשוב מדי פעם אל נושא אחד – אל הרשעות ואל הזדון שאין להן קץ וגבול. החבל מסביב לצוארנו הולך ונהדק יותר ויותר; וכל כך הורגלנו אל הצרות, עד שחדלה הערות לגזרות חדשות, כאלו לא נבראנו אלא להיות נושא לכל פגע ולכל אסון. כשמרגישים מרחוק באיזה כרוז שהודבק מחדש על קירות הבתים יודעים מראש שתכנו – “די יודען”. כשאתה נפגש עם חברך אחרי פרידה של יום אחד זה לזה שואלים: “מה יום מיומים”? כל אחד בטוח שנתפרסמה גזרה חדשה נגד “די יודען” אלא שלו לא נודעה עוד. ועל פי רוב אינם טועים. אם אין גזרה בעלת היקף רחב יש איזו עקיצה, איזה עלבון, איזו פגיעה רעה. החיים הצבוריים בטלו לגמרי. אפילו בתי התפלה סגורים על מסגר. אין מקום למחאה בבחינת “דאגה בלב איש ישיחנה.” כל אחד נושך את שפתיו מכעס אין-אונים. כל אחד נחנק עם נגעי לבבו. בשעת פגישות רֵעים כל אחד רוצה להקדים את חברו בשאלתו הסטרוֹטיפית:

– מה דעתך – הנוכל עמוד?!

תשובת כל אחד הוא מהרהורי לבו ולפי צבע מרתוֹ. כולנו בטוחים במפלתו, אלא שאין איש יודע אם תמהר לבוא. שמועות-נחמה אינן פוסקות, שעל פי רב אינן אלא פרי דמיונו של איזה פוליטיקאי ממהדורת אחורי-התנור והכירים. אבל אין זו מניעה להתפשטותה. לא אחת ושתים המיתו בהבל פיהם את “המנהיג”, ואפילו נמצאו עדי-ראיה שראו אצל גנרל פלוני שמסגרת תמונתו עטופה שחורים. נהנים מברלין “שלא נשארה אבן על אבן”. ותיכף ומיד נמצא פלוני או אלמוני “שבדידו הוה עובדה”: “בכבודו ובעצמו התחבא שלושה ימים ושלושה לילות במרתף אפל ללא לחם וללא מים”… הקצור: נהנים מדברי הבאי, מעורבא פרח, מגוזמאות והפלגות שאין להן שחר. נשים זקנות מלומדות נסיון מוסיפות ואומרות: “מה מזה? עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה”! ואִתן הצדק. בינתים אין הכובש יושב בחבוק ידים. החמס והשוד הוא תאותו כל היום. נכנס לאיזו דירה ומוציא מתוכה כל מה שיש בה: מחוט ועד שרוך נעל ומשאיר חדרים ריקים; ריקים ממש – אף הרהיטים מוצאים! ואין לומר: חפצי הלבשה ויתר תשמישי הבית. כל בדיקה בדירה מלוּוה בצליפות השוט ובמכות האגרוף. אם יש חשד שהצניעו – מענים את הנחשד ענויי מות לעיני בני ביתו. במשך יום אחד מוכים ומעונים עשרות יהודים ואין איש פוצה פה ומצפצף. איך אומר המשורר?

– ושבה הדממה כשהיתה!


9.2.40

ידוע הפתגם: “התאבון בא בשעת האכילה.” וכן במפעלים פוליטיים או תקונים חברתיים. המתחיל בהם – אין לו לכתחלה אלא מטרה – סופית מינימלית; כשהראשית הצליחה המטרה הסופית מוסיפה והולכת עד שמגיעה לרמה מקסימלית. התאבון הולך ומתגבר. מדה מצומצמת אינה מספיקה עוד; היא מחוייבת לפנות מקום למדה גדושה.

אף אישים פוליטיים אינם יוצאים מכלל בני אדם ומחולשותיהם.

הדברים אמורים ב“מנהיג” שגבורתו מלאה עולם.

בראשיתה לא היתה השנאה ליהודים עמוקה ורדיקלית כל כך. לכתחלה רצה רק להמעיט את ההשפעה היהודית, את הכח היהודי ששלטונו היה באמת מלא בכל מקצועות החיים בגרמניה, ביחוד אחרי מפלתה במלחמת העולם. זוהי ריאקציה טבעית אצל כל הזרמים הפוליטיים בכל מדינה ובכל תקופה. והצרפתים בשעת עלילת-דרייפוס? והאוסטרים בימי לוגער? 157 “פן ירבה”… היא הופעה צבורית מתמידה מימות עולם, מיום שבאה שנאה בין-לאומית לעולם.

ליוצרי ה“נאציזם” היה ענין מיוחד בשנאה ליהודים בתור תכסיס מפלגתי. הון היהודים שהופקר וכל הקודם זכה – משסה את היצר להתאוות לו ולהמשך אחריו. אם תלכו אחרי – שכרכם בצדכם; והשכר – ההון היהודי; ולאו דוקא ההון – גם עמדותיהם האקונומיות, גם עסקיהם לכם הם. כל זאת היתה להלכה; למעשה – אף עמודי הנאציזם לא העיזו לחשוב ע“ד התגשמות פרוגרמה מקסימלית במאה אחוזים. יעיד על זה פרי רוחו של העז בשונאי ישראל – אלפרד רוזנברג, עורכו של ה”פעלקישער בעאבאכטער“. בשעתו כתב ספר ע”ד המלחמה עם היהודים לפי תורת הנאציזם. אף בתיאוריה, שבטבעה היא מקסימלית, לא העיז לחשוב ע"ד נישול של “לעקור את הכל.” אין בה בתכנית הרוזנברגית אף החצי ממה שנתגשם במעשה. יהודי גרמניה היו חותמים בשתי ידיהם תחת תכנית-נישול כעין זו. בהשואה לזה שנתגשם במעשה אחר כך אינה אלא גן-עדן. בשעתה אמנם הרגיזה את הרוחות, כי לפני שבע שנים עוד היתה יד הליברליזם תקיפה, אבל עם ירידתו ונצחון השיטה של מדינה לאומית אינה אלא תכנית-פשרה, תכנית של הגנה לאומית, תכנית-נישול לחצאין, פאליאטיבית, שלא היתה בה סכנת-קיום לקבוץ היהודי שבגרמניה.

אבל – אם התפתח מפעל-הנישול גבר התאבון. התכסיס הצליח. רבבות ידים הושטו להון היהודי. אלפי עמדות נתפּנו. אלפי עסקים שהכניסו רוחים עצומים – בעלותם היהודית חוסלה. הנאציזם נתמלא מחורבנה של היהדות הגרמנית. אבל התאבון לנישול מוגבר עוד טרם נתמלא. בהלך-נפשו של ה“מנהיג” שהצליחה לו השעה, נוצרה אפשרות פסיכולוגית של “אני ואפסי עוד” גם ביחס ליהודים עם חרמו. אתם אומרים: כל כלי יוצר עליהם לא יצלח? נגדי אין עצה ואין תבונה. אני – כל יכל. פרעה, נבוכדנצר והמן לא הצליחו, ואני אצליח!! כאן סג התכסיס המפלגתי לאחור; במקומו בא פרסטיז' אישי. הרבה מפעלים נוצרו על ידי ששום מדינאי לא העיז לחשוב כאפשריים – והצליחו. אף בנישול היהודי אַראה נפלאות שלא שערו הקודמים לפני. בא גם שנוי נוסח. מעתה לא נישול גרידא, אלא כליון גמור. תכנית זדונית כזאת ביחס ליהודים לא היתה עוד לעולמים. בשרטוט עט אחד מעבירים מן העולם ברנז’ות שלמות ורבבות משפחות יהודיות נשארות בלי משען ומשענה בחיים. קהלות שלמות נעקרות בשרשן והולכות בגולה במשך שעה אחת. אינם חסים אף על נשים הרות, תינוקות וזקנים ההולכים על משענתם. אין קצה לאכזריות. אין לך דירה של יהודים שלא נחמסה ושודדה. יהודים עוברים לתומם ברחוב מובלים לפנת השער וכיסיהם מתרוקנים עד הפרוטה האחרונה. גנרל ידוע אמר פעם מפורש ובהנאה מיוחדת:

– ליהודים אין תקנה אלא – “קרעפירען”!! 158

אבל – – – אין היהודים רוצים “קרעפירען”.

דומני, שכאן טעה ה“מנהיג”, כמו שטעו פרעה, נבוכדנצר והמן….


10.2.40

עצבי-פלדה בגוף יהודי – יתפקעו!

יש שהצרות הראשונות נשכחות לרגע. יש שאתה שוכח שהנך מסומן (ומפוקח) ומקופח ומוקף ומחולל. תאות-החיים מתגברת. נימים אסתתיים, ספרותיים, אמנותיים משמיעים צליל. איזו מסבה קטנה יוצרת לזמן קט אוירה של עליזות, של שובבות ידידותית ואתה שוכח, שמשכן כבודך על הר-געש, הנכון להציף אותך בלַבתו. יש ששבת שלם בגופך ובממונך מן הרחוב ואתה שוכח שאין זה אלא מקרה. ופתאם – גזרה פסיכופטית חדשה המרגיזה את כל ישותך, המטילה אותך לתוך דפרסיה ומקרב אותך לתחום השגעון. כמה שלא קהו עצביך – לשמע הרציחה החדשה הם חוזרים ועֵרים ושבים להיות רגישים ומזוּעזעים. היום נתפרסמה פקודה האוסרת בעונש חמור ליהודי לנסוע במסלת-הברזל לזה לא פללנו! זאת אומרת לחדול מכל מסחר וקנין, מכל תנועה חפשית. מכל משא ומתן. היה יסוד לחשוב שיקציעו בשביל יהודים קרונות מיוחדים. אבל לשים כבלים על רגלי שני מיליונים איש, שמשלח ידו הוא המסחר – אין זה אלא מעשה פטולוגי. שלטון בריא לא יהין לאחוז באמצעי כזה. הנמוק? – עין בעתונו של הכובש! ראשית – היהודים מלוכלכים וכשהם נדחקים בבגדיהם המרופשים לתוך קהל נוסעים צפוף יגרמו למחלות מידבקות שתתפשטנה; ושנית – היהודים מעבירים ומבריחים סחורות לשם הפקעת השער, ואין להם איפוא תקנה, אלא איסור הנסיעה. הנסיעה במסלת הברזל ליהודי תהיה מעתה מותרת רק אם יקבל רשיון מוקדם מאת השלטונות. וכנהוג בכל דבר שזקוק לבקשת רשיון עליך יהיה לחתום על דקלרציה ולפרט את שמך ושמות אבותיך ואבות אבותיך עד אדם הראשון וחוה זוגתו. חוץ מזה: לאן אתה נוסע? לשם מה אתה נוסע? לכמה ימים אתה נוסע? ואדריסתך 159הישנה? ואדריסתך החדשה? ועם מי תבוא במשא ומתן? ובאיזה מלון תתאכסן? וכו' וכו'. ובאמת – נמוקי העתון הם שקרים מוחלטים. הכונה היא לחתור תחת קיומו המסחרי של היהודי. להעבירו מן העולם, לסתום את מקור חיותו ולדכא כל יזמה יהודית.

אדם שאין לו חופש התנועה – סופו להתנַון ולהחסל.


12.2.40

המצוקה הולכת וגוברת מיום ליום ואפילו משעה לשעה. הימים ימי “בין הזמנים” במלחמה. הצדדים מכינים את עצמם לקרב נורא שלא היתה דוגמתו מימות עולם. שעה גורלית הרת מאורעות כבירים לכל צד הולכת וקרבה אבל המלחמה עם יהדות פולניה אינה פוסקת אף לרגע.

בשתי דרכים היא מתנהלת: האחת – הנישול “החוקי”, כמעט בכל יום יוצאת איזו גזרה “חוקית” חדשה, שתכנה – “די יודען”. גזרות כאלה מתפרסמות ע“י העתונות, שאיש אינה קורא אותה, והעקר – ע”י הדבקת כרוזים על הקירות. והשניה – הרעה ביותר – החמס והטרור המלוהו שאינו “חוקי” בפרסומו, אלא שהוא נסבל, שהגדולים – או שהם מעוררים לעשותו בלחישה; או שהם עושים את עצמם כאינם רואים.

אין לך יום שלא תתדלדלנה עשרות משפחות יהודיות. החנויות כבר הורקו, כי נשדדו תיכף ומיד. מהפירמה למנופקטורה ראובן רוטטנברג הוציאו אחד עשר אוטובוסי-משא טעונים סחורה. וכן מכל יתר החנויות שברחובות: גנשה-נלבקי-פרנצישקני והסביבה. זה היה הסטַדיום הראשון. משנגמר החל הסטדיום השני: גזלת הדירות. נכנסים עם אקדוח ביד אחת ו“שפיצרוטע” 160ביד שניה. בעת הראשונה היו באים באמתלא “לחפש נשק”. כשנפתחו הארגזים והארונות שדדו מכל הבא לידם. לאחר איזה זמן לא היה צורך באף אמתלא פורמַלית: פשוט, באים להוציא מן הדירה לא רק כסף וזהב או תכשיטים ואבנים יקרות, אלא אף כרים וכסתות וגם לרבות לבנים, בגדים, פרוות ואפילו רהיטים. אינך בטוח שבעוד שעה לא תשאר בעירם ובחוסר כל ולזה עוד מוכה ופצוע. בימים האחרונים מרבים להוציא רהיטים וכלי בית יקרי ערך מדירותיהם של טוענים צעירים או מרופאים ואינז’ינרים שעל פי רוב הסתדרו אחרי נשואיהם במערכת רהיטים מודרנית על חשבון חותניהם. לפעמים נכנסים לדירת צעיר יהודי מדופלם, בודקים את הראוי לקחת – ואינם לוקחים דבר, מפני – – – שהסחורה לא מצאה חן בעיניהם… יש להם היכולת לבחור בטוב ובמובחר ואינם רוצים “ללכלך” את ידיהם במלאכה פחותה וזולה. הנה כן נכנסו לדירת הטוען הצעיר א. ל–ק. ברחוב אורלה ויצאו כלעומת שבאו מפני שהרהיטים לא היו לפי טעמם.

ואם הרהיטים ישרו בעיניהם מחויב בעל הדירה בכבודו ובעצמו להורידם מן המדרגות ולהטעינם על האוטובוס למשא העומד מוכן על יד השער. ואם בעל הבית הוא אסטניס ואינו רגיל בעבודת משא מעודדים אותו ומוסיפים לו כח בצליפות השוט. ואחת היא מי הוא בעל הרהיטים: סוחר, מדופלם או איזה בעל הון. ולא עוד, אלא שאם הורדת הרהיטים והטענתם אינה לפי כחו של בעל הרהיטים הוא מחויב לבקש עוזרים מבין היהודים העוברים והשבים העובדים תחת שבט הנוגשׂ. אם חס וחלילה תכשל בשעת עבודתך שהיא למעלה מכחותיך הפיזיים ירביצו בך בלי רחמים מכות נאמנות כאלה, שתפילנה אותך למשכב ויש אפילו שתסַכּנה את חייך.

כבר ציינתי פעם שהיהודים החמירו על עצמם וקבלו עליהם את העוצר משש ולא משמונה מפני הסכנה ליהודי ללכת ברחוב בשעות הערב. משש ולמעלה – הס כל בשר! נסגרים בחדר לפנים מחדר עם וילונות מורדים או עם נר כבוי ובלבות מלאים חרדה מטים אוזן להד הצעדים המגיע אליך מעבר לדלת…

בחיי! אין כאן גוזמה והפלגה!


בשורת איוב הגיעתנו היום מלודז, שנספחה אל “הרייך” ודינה כדין אדמת קודש האסורה בדריסת הרגל ליהודי.

עוד לפני איזה זמן הוצאה גזרת גירוש ליהודי לודז – ונעכבה הוצאתה אל הפועל. כשרוַח קצת ליהודי לודז הרגישו בכל זאת את העתיד לבוא עליהם בעתיד הקרוב. הפקחים והאמידים שבהם הזדרזו איפוא בעוד מועד לצאת את העיר, כשהיתה עוד איזו יכולת לנסוע במסלת הברזל ולהציל מן השרפה איזו כר. גם אז היה קושי גדול לעבור את “הגבול” שנחתם בין “הרייך” המסופח ובין חבל ה“גענעראל גובערנענמען”. בדקו כל פליט יהודי ויש שהשאירו לו עשרים זהוב כדין עוברי הגבול או שגזלו ממנו עד הפרוטה האחרונה, כאותו מעשה שהיה עם הרב לעווי מקובאל שמצאו אצלו בשעת הבדיקה 2 זהובים וגם סכום מצער כזה לוקח ממנו באמתלא שלא יצוייר שהונו של יהודי יגיע רק לשני זהובים. אין ספק איפוא שהצניע את כספו ודין שני הזהובים להחרמה.

איך שהוא – והרבה מיהודי לודז הצילו את נפשם ואת רכושם הדל בעוד מועד.

אבל אלה שלא יכלו או שלא רצו להמלט מן הגיהנם הלודזי בעוד מועד הביאו עליהם ועל זרעם אסון גדול. שלשום נתפרסמה בלודז גזרת הגיטו. ליהודים השאירו רק שני רחובות בבאלוּט. 161 צווּ לפַנות את דירותיהם באכזריות בלתי מצויה בימי חורף עז מבלי נתינת שהות לקחת עמהם איזה חפץ או איזה כלי מתשמישי הבית. הגיטו היהודי הוגדר מכל צד אין יוצא ואין בא. אלפי משפחות שנתדלדלו בן-רגע מתאכלסות בצפיפות ובדחק בפנות חשכות בלתי מוסקות ורק עם עורן לנפשן. בינתים נתפרסם איסור הנסיעה במסלת הברזל ולצאת את העיר אינם יכולים אף אינם מַרשים. הנה זו היא ה“תרבות” הגרמנית!!

היודעים את כל זה האורחים ממדינות הנייטרליות שבאו להשתתף במשחקי-האספורט-החרפיים בקארמיש-פאנקירכען ונתקבלו בכבוד גדול ובהודיה לבבית על שהם מסייעים להתקרבות תרבותית בין גרמניה ושכניה?!

ועבים שחורים הולכים ומתמתחים גם על שמי ורשה. לבנו מנבא לנו רעות. ויהודים חרדים הנאמנים עם אביהם שבשמים מפילים לפניו את תחנתם:

– כל גזרה ולא גזרת גירוש!!!


13.2.40

הנאצים אינם פוסקים להכריז “שהם נלחמים עם היהודים; ומלחמה זוֹ עודנה נמשכת”. בתור צד המשתתף בקרב הרי כל היהודים הנמצאים בשטח הכבוש דינם כדין שבויי מלחמה. לכאורה אין זה אלא עלילה. אבל אמת פסיכולוגית יש בזה. גמור ומוחלט הוא, כי בכל מקום שהנאצי מעמיד את כף רגלו לא יהיה קיום ליהודי. ולא עוד, אלא שתעמולת הנאציזם הכשירה גם עמים אחרים לקבלת טומאתו. אצל כל באי עולם – השנאה ליהודים היא שנאה אקונומית. לא כן הנאציזם. יש להודות שבמדה ידועה מלחמת הנאציזם ביהדות היא מלחמה אידיאולוגית. הנאציזם רוצה לעקור מן העולם את היהדות העולמית. שאיפתו הוא להשמיד את הקבוצים היהודיים בכל ארצות אירופה אפילו אם אין לו להם שום זיקה אקונומית. וגם בבחינה זו היטיב

[הקטע בגופן כתב יד, נראה כמו צילום של כתב היד המקורי. הקטע מופיע בהמשך בגופן רגיל].

מחלת=חֹם פטריוטי וחברתו שבמהותה אינה אלא הופעה חולנית הוא יכרסם את עצמוֹ. זוֹ היא התאמצות של חולה מסוכן. הלקוי בחומוֹ. גבורה כזו אינה מתמידה, אלא פוחתת והולכת. בזמן מועט יבוא הנאציזם לאפיסת כֹחותיו, שכבר הגיעו לשיאם מיד אחרי פרוץ המלחמה. אחרי התאמצות מקסימלית מוכרחת שתבוא ירידה אטית שלא תפסק. הנצחונות הראשונים לא יכריעו. חם חולני מוסיף גבורה פטלוגית כעין גבורת השכור שהוא עדי רגע.

כן, היהדות העולמית רצתה במלחמה. אלא – בושה להגיד! – לא עשתה כלום במעשה. אין כחנו אלא בפינו. ואפשר – גם בעטנו. חוץ מזה לא עשינו דבר. וכאן – חולשתנו!!

אבל – אדחה את זה לשעה אחרת.


14.2.40

לכל צרה גדולה יש צרת לְואי הכרוכה אחריה, בת-צרה הממררת את החיים במדה לא פחותה מהצרה=היום. הורגלנו לראות במלחמה חללי חרב. הורגלנו למנות את הקרבנות במתים ופצועים, בבעלי מומים פיזיים ובחולי הרוח. כל ההולך למלחמה – כל עקרו לא בא אלא להרוג ולההרג. לחזית כמעט שלא היה קשר אורגני אל העם שבעורף –


הנאציזם להעריך את המצב כמו שהוא. היהדות במהותה הרוחנית היא סתירה גמורה לרוח הנאציזם. התרבות האירופאית מבוססת בכל מיניה השונים על יסודות יהדותיים. היא חדורה כלה אידיאלים נבואיים. בין שני יריבים אלה אין מקום לפשרה. עד כה היתה היהדות השלטת בעולם. מעתה והלאה – הנאציזם יירש את מקומה. ולכן הכריז עליה מלחמה – מלחמת מות, מלחמת כליה ואבדון. אפילו האופטימיסתים שבנו נוכחו לדעת שאין לקוות לפשרה. ששלטון הנאציזם הוא אחרית קיומנו לא רק בתור עם, אלא אף בתור יחידים. וכאן טמונה האמת הפסיכולוגית שהיהדות העולמית רצתה במלחמה. לא היתה ברירה אחרת. הנצחונות הפוליטיים של הנאציזם הרעישו את העולם והשפיעו לא לטובתנו. “מוכשר לקבל קדושה” לא נאמר. “מוכשר לקבל טומאה” נאמר. טומאת הנאציזם החלה לאט, לאט להרעיל את מוחות העמים, שאמרו לעצמם: “ממנו נראה וכן נעשה”! סכנה גדולה – לא רק סכנה תרבותית, אלא אף סכנת חיים ורכוש היתה צפויה לנו אף באותן הארצות שעד כה ישבנו בהן בשלוה. המוצא היחידי היתה לסכסך את הנאציזם במלחמה. כאן ינחל מפלה. בשנים כתקונן עמדה רק היהדות העולמית במערכה נגד הנאציזם. משפרצה המלחמה נוספו לנו חברים לקרב. אויב היהדות הוא אויבו של כל העמים התרבותם שהוציאו נגדו את חרבם. במדה ידועה זו היא גאותנו שנתגלגלו הדברים בצורה כזו עד שהנאציזם הטמא מוכרח לעמוד על נפשו. אין ספק שהמפלה בוא תבוא. גבורתו האמתית או המדומה היא גבורה חולנית או פטולוגית. היא מופיעה על הבמה העולמית בסערה ובכח איתנים. אבל בקרבה גלומה אבדון. זו היא גבורה של חולה מסוכן שבשעה שחומו מתגבר וגסיסתו קרבה הוא חש בקרבו כח פיזי עצום וכביר להרוס, לשבר ולמגר הכל. אבל אין זה אלא לרגע. הנאציזם מוכה מחלת-חום פטריוטי וחברתי שבמהותה אינה אלא הופעה חולנית. הוא יכרסם את עצמו. זו היא התאמצות של חולה מסוכן, הלקוי בחומו. גבורה כזו אינה מתמידה, אלא פוחתת והולכת. בזמן מועט יבוא הנאציזם לאפיסת כחותיו. שכבר הגיעו לשיאם מיד אחרי פרוץ המלחמה. אחרי התאמצות מקסימלית מוכרחת שתבוא ירידה אטית שלא תפסק. הנצחונות הראשונים לא יכריעו. חם חולני מוסיף גבורה פטולוגית כעין גבורת השכור שהיא עדי רגע.

כן, היהדות העולמית רצתה במלחמה. אלא – בושה להגיד! – לא עשתה כלום במעשה. אין כחנו אלא בפינו. ואפשר – גם בעטנו. חוץ זה לא עשינו דבר. וכאן – חולשתנו!!

אבל – אדחה את זה לשעה אחרת.


14.2.40

לכל צרה גדולה יש צרת-לואי הכרוכה אחריה, בת-צרה הממררת את החיים במדה לא פחותה מהצרה-האם. הורגלנו לראות במלחמה חללי חרב. הורגלנו למנות את הקרבנות במתים ופצועים, בבעלי מומים פיזיים ובחולי הרוח. כל ההולך למלחמה – כל עקרו לא בא אלא להרוג ולההרג. לחזית כמעט שלא היה קשר אורגני אל העם שבעורף – יוֹצרו ושולחו. חיי ההמונים בחייהם היום-יומיים כמעט שלא נשתנו אף בשעת מלחמה, שהתרכזה בעיקר על גבול הארץ. בפנים המדינה יצא העם ידי חובתו בשלוּם מס-אנשים ומס-כסף ובקריאות הידד פטריוטיות. לא כן עכשיו: המלחמה המודרנית היא מלחמת-העם. חזיתה נמשכת ונמתחת עד משכנות דלים והיכלי רוזנים. כל החיים מסודרים ומכוננים לקראת המלחמה. היא חודרת לכל פנה מפנות החיים: בין התעשייתיים, בין המסחריים ובין האומנותיים. בכל זוית – מהפכה! כל אזרח – חייל עומד במערכה! הכל רווי אוירת המלחמה. משתנים סדרי החיים. נוצרים הרגלים חדשים. מובאים קרבנות לאו דוקא בצורת מסים אלא בצורת קפוחים מורגשים באכילה ושתיה, בהלבשה ובהסקה. עול המלחמה מעיק כמשא כבד מנשוא. אין בין החייל שבחפירות ובין האזרח שבמדינה אלא שנוי מקום אבל לא שנוי חובות. שניהם בסכנה מתמדת. האוירונים מסכנים את חיי שניהם במדה שוה. ולא עוד – אלא בשעה שלחייל יש דואגים ושומרים אותו מכל רע, אין מי שידאג לאזרח הציבילי. יש לפעמים שהמצוקה הציבילית עולה על המצוקה הצבאית.

והמונים שנפלו בשבי במדינה נכבשה, אויבים פורמליים לכובש, – אין כמוהם צפויים לקרבנות ולכל מיני יסורים ציביליים.


בימים האחרונים נוספה לנו מצוקה חדשה המרגיזה אותנו עד תהום נפשנו ואין ממנה מוצא – זוהי מצוקת “המעות הקטנות”. בבוקר בהיר אחד נעלמו “המעות הקטנות” משוק המסחר ולקבל עודף משטר של נייר קשה כקריעת ים-סוף. כל כך קשה – עד שה“קונסומט” האומלל מוכרח לוַתר על הקניה ולצאת בידים ריקות. והמוכר שמח, כי בעוד שעתים הסחורה תעלה במחירה, והקונה עצב, כי בעוד שעתים ערך “כספו” יפחת וימעט. הקילו יעמוד על חציו והחצי יעמוד על רבע.

היכן נעלמו “המעות הקטנות”? כל אחד שואל, אבל הסבה מובנה אף לבר בי-רב דחד יומא. ראשית – הכפריים ה“תמימים והישרים”, שחיינו תלויים בהם ובסחורתם, אין להם אמון בשטרות ניר. וכשהם מכניסים בעד סחורתם “מעות קטנות” (בילאָן) שוב אינם מוציאים. ה“בולאן” הוא בעיניהם כסף שיש לו ערך, לא כן שטרות הניר החתומים על ידי אישי-מלוכה שכבר עברה מן העולם.

אך זהו מצב טרגי! כיסך מלא שטרות וקיבתך ריקה. החנוני מקדים את פניך בשאלה: היש לך “מעות קטנות”? לא יתנו לך עודף אף עשר פרוטות. ולאו דוקא אנשים פרטיים, אלא אף בפוסתה ובטרם ובבית-המשפט אתה מוכרח להכין “מעות קטנות”, או לוַתר על העודף.

ובכדי להקל קצת את צרת העודף נותנים לך במקום עודף במזומנים כרטיסי-עודף על סכומים שונים. כרטיס כזה מזכה אותך למסור אותו במקום מזומנים בעד סחורה חדשה שתקנה באותה החנות. ויש חנונים שהתחכמו להעגיל את המחירים בכדי להפטר מצרת העודף. מחיר מעוגל נוח למוכר, המעלה על ידי כך את מחיר סחורתו, וגם לקונה המאַפשר לו את הקניה.

מי אשם בכל זה? לאו דוקא הכפריים!!

כל אחד מושיט יד-עזרה ליצירת המצב. כל אחד מאשים את חברו ושופך דמעות על מפקיעי “המעות הקטנות” והוא עצמו אינו נקי מעון זה.

ידוע לי חנוני חסיד, בעל מחלבה ברחוב נובוליפקי שבשעת חיפוש מצאו אצלו שבעה קילו ב“מעות קטנות”. הוא נאסר. גם צפוי הוא לעונש קשה.

אבל – כמה מצניעים כאלה עודם בני חורין?!


16.2.40

האסונות המובאים לעולם ע“י בריותיו של הקב”ה הולכים תמיד שלובי זרוע עם האסונות הטבעיים. לפני החורבן נראו אותות בשמים, אותות מבשרים רעה ויום פקודה לארץ החוטאת. ובימים הנוראים ליהודי פולניה תחת שבט הנוגשים הנאציים חל חורף עז וקשה שזקני הדור אינם זוכרים כדוגמתו לקרתו המסַמרת ולכל היסורים הספציפיים הכרוכים אחריו. השלג נופל בשפע גדול וערמות ערמות של שלג נוקשה שהפך לגלידי קרח ממלאות את הרחובות וגודרות את המדרכות עד שאין מקום לבני אדם לעבור. קופות שלג גבוהות עד כדי קומת חצי איש מבדילות בין המדרכות ובין רחבת הרחוב. לאורך המדרכה נמתח שביל קרח צר המסַכן את רגלי העוברים והשבים ומכשילם להמעד ולשבירת יד ורגל. בשביל הצר אין מקום לשני אנשים לעבור וכשהם נפגשים אחד מהם מוכרח להמעד בפשוט יד ורגל. ולכן נעשתה גם רחבת הרחוב מדרס לעוברים ושבים. מעולם לא היתה ורשה המעטירה, רבת ההוד והיופי, עזובה והוזנחה כבחורף זה. בכל מקום שתציג כף רגלך, בין ברחוב ובין בתוך החצרות פנימה, אתה מוצא סחי וחלאה, אי-סדרים וחורבן. הכובש “התרבותי” אינו מדקדק לא בנקיון ולא באהבת הסדר. הוא מוציא תרפ"ט אלפים פקודות וגזרות וחומרות בכל יום ולאשרנו אינן מתגשמות במעשה. יש סמנים לדבר שעם כל התפארותו והתאמרותו מכונתו האדמיניסטרטיבית העלתה חלודה והיא לקויה. אבל לא זה העקר.

ראש צרתנו הוא – חסרון פחם והדירות הבלתי מוסקות. דירותינו בחורף זה אינן מלאות קור, אלא – קרח וכפור. לפעמים הקור הפנימי עולה בחריפותו ובקשיו על זה שבחוץ. משפחות גדולות התופסות דירות בנות הרבה חדרים מתכנסות לחדר אחד קטן המחממים אותו – בהבל פיהם… ובלילות מציעות להן משכב פרוביזורי על שולחנות וכסאות. פחם להסקה אין בנמצא – ביחוד ליהודים. חתיכת פחם לא תסולא בפז. המחסנים לממכר פחם סגורות וחדלו למלא את תפקידם שלשמו נפתחו. יש שאתה מוצא שנים שלושה פודים פחם מוצנע בשק המונח על עגלת-יד ובמרחק ידוע – בעל הפחם שעל פי רוב הוא פולני. הרבה קופצים נופלים על “מציאה” זו – ואין קצה למחיר. זהוב בעד קילו פחם. או אלף זהוב בעד “טוֹנה.” המסחר הזה מתנהל בשתיקה ובצנעה. ועם כל צניעותו הוא נעשה באמצע הרחוב לעיני אלפי עוברים ושבים. המשטרה הפולנית יודעת – ושותקת. שתיקה זו מביאה לה איזו טובת-הנאה ולכן היא עושה את עצמה כאינה רואה ואינה מרגישה.

ולהוַת נפשנו אין הקור מרפה אף ליום או ליומים. גם הוא שולח את חצי זעמו וקַרחו בגופותינו ששולח בהם רזון. ונצטמקו מהזנה רעה ומחויות איומות. התאכסן אצלנו לזמן רב.

ואם מעט לך כל זה – הרי לנו עוד צרה שלישית. נקפאו צנורות המים והביוב. נסו לחמם אותם – והם מתפקעים. ולכן השלימו עם הגורל המר. מחכים עד בוא האביב, עד שימס הקרח שבצינורות בדרך הטבע. ובין כה מביאים מים מן החוץ. וצואת בני אדם מוצאת החוצה בכלי-לילה. אין לקנא בחיים כאלה!


שיטה מדינית המתגשמת ע"י פסיכופטים – אין איומה הימנה! פסיכופטיה המזדוגת עם סַדיזם – רעתה שבעתים. את זה מרגישים יהודי פולניה ולכן נקבע אצלם יחס מזלזל וקלוקל לכל הגזרות הנוראות. כשהן לעצמן הן הרת הכליון והשמדה לקיומנו בתור יחידים ובתור עם. בהרגשתנו הפנימית אין מקום ליאוש ולדכאון רוח. מקבלים כל גזרה בבת צחוק מבטלת, כאלו אין זה דבר המעביר קו על כל הויתנו החמרית והרוחנית. יש לנו הכרה כי כל גזרה, עד כמה שלא תהיה אכזרית ואי-אנושית – אך פסיכופטים יוצריה ומחולליה. בכל אחת יש למצוא סמנים של שגעון, של לקוי-נשמתי, של פטולוגיה שצבור שלם לקוי בה, בבחינת “משוגע לדבר אחד.” בדמם של הנאצים מפעפע ארס של שנאה חולנית ולכן עתידות כל גזרותיהם השטותיות, פרי השנאה, להבטל. הכרה זו יש לנו והיא מצילה אותנו מן היאוש ומחזקת את רוחנו. כל דבר שבשגעון יסודו אינו מאריך ימים ואין לו קיום.

זה זמן לא רב, שהכובש התחיל לתפוס לעבודה – נשים יהודיות. אין “הגסטפה” מבדילה בין המינים. בשעת חיפוש הגסטפאי תוחב את ידו לתוך חזה של אשה צעירה כמו שהוא עושה את זה אצל גבר. הם בודקים את המקומות הצנועים שבגוף האשה לעיני בעלה וילדיה מבלי לחוס על כבודה ועל צניעותה. חיות! ולא עוד – אלא שהם מתפארים במדה “יפה” זאת.

ובנשים היהודיות הנתפסות לעבודת-אונס נוהגים כסדיסתים אמתים. כיצד? אשה יהודית התפוסה לעבודה מחוייבת לרחוץ את הרצפה ומטלית לרחיצה ולקנוח אינה מקבלת. והיא מוכרחת איפה לפשוט איזה דבר מהלבשה שלה ולעשות אותו לתשמיש-הרחיצה. אחרי גמר עבודתה מכריחים אותה לשוב וללבוש את הלבוש הרטוב אף ביום חורף, שהקור מגיע בו לעשרים מעלות. אין דמעות אשה יהודית מרככות לב נאצי. בכדי להנצל מצליפות השוט היא חוזרת ולובשת בעל כרחה את לבושה שהשתמשה בו בתור מטלית לרחיצת הרצפה. סופה – שהיא מצטננת ונופלת למשכב. ואין זה מאורע בודד. נשים יהודיות למאות נתפסות ונזרקות לגיהנם זה בכל יום.

ומכיר אני באשה אינטליגנטית אחת. בעלת השכלה גבוהה. שלפני צאתה החוצה היא מניחה לתוך תיקה, על כל צרה שלא תבוא, סחבה לרחיצת הרצפה; אלא שאינה בטוחה אם הנאצי לא יצוה עליה (לרחוץ את) לעשות את מלאכתה דוקא בחולצתה או בשמלתה. אלה המה פני הנאציזם בלי מַסוה!!!


20.2.40

גזרת הגיטו הלודזאי הומתקה קצת. לכתחלה אוחז הכובש ברב אכזריותו במדה המקסימַלית. ומפני שגזרותיו היהודיות הן מסוג, שאין רוב הצבור הבלתי יהודי יכל לעמוד בו, הוא סג קצת אחור וממתיק קצת את הדין. בעצם ימי החורף העז והחריף נוצר הגיטו ועמד להתגשם. כמחנה בקר וצאן מחוייבים היו יהודי לודז הנשארים לעזוב את דירותיהם ומטלטליהם שבתוך העיר ולעבור ערומים ושדודים לבאלוט. והאוכלוסיה הבאלוטית, שברובה היא אריית, נצטווּ לתפוס את הדירות היהודיות שנתרוקנו בעיר. אין גזע מעולה ורם המעלה – הגנבים והשכורים שבבאלוט – מתחבר לגזע שפל – הסוחרים ובעלי התעשיה היהודיים! הפרבר באלוט עם בתי החימר ואהליו הדלים וההרוסים שבו יהוה את הגיטו היהודי. אבל ההתנגדות להתגשמות תכנית פסיכופטית זו באה מצד שהכובש לא פלל: הסנדלרים והעגלונים שבבאלוט לא הסכימו לע"ע לעשות את החליפין. ראשית – מפני הקר; ושנית – מפני החשש שיתקפחו מפרנסותיהם; ושלישית – מפני שאין לענוד עטרה לראש חזיר. לכל אחד נוח לשבת בקנו שהשתרש בו. בקצור: התגשמות הגזרה נדחתה לחודש ימים. הקלה פורתא ליהודים האומללים יש בדחיה זו. אבל הצלה אין בה. חרב הגירוש עודנה מרחפת על ראשיהם, וענוי הגזרה קשה מהגזרה עצמה. הנחמה היא רק: אולי בינתים תבוא הישועה ממקום אחר…

יבואו ימים – ודברי אולי יתפרסמו ברבים. בכל אופן יהוו חומר היסטוריגרפי למגלת הפורענות שלנו. על יהדות פולניה עוברת קטסטרופה לאומית שלא היתה כמוה בתולדתנו. אויב אכזר ועריץ שאינו יודע בושת קם עלינו לכלותנו ומצח נחושה לו להודות בפה מלא לפני כל העמים והמדינות כי זו היא שאיפתו. וזה מחיייב רושמי רשימות לרשום כל מאורע וכל פרט קטן, היכולים להפיץ אור באפלת נשמתו הטמאה והמתועבה. אי בידי לרשום כל מאורע בצורה פרטיכלית. זה אולי יעשו אחרים לכשתבוא העת המתאימה לזה. אבל גם למאורעות הרשומים בצורה רפורטז’ית יש ערך היסטורי חשוב. משתקפת בהם לא אמת יבשה, אמת חנוטה, אלא אמת חיה ועֵרה, אמת מתפרכסת לצאת לאור עולם, המכרזת וצווחת: ראו, אין מכאוב כמכאובי!! הטו אוזן ושמעו:

חברי ק., מנהל בי"ס לשעבר ועכשיו נשרף כפול, כי גם דירתו הפרטית וגם בית-ספרו היו למאכולת אש – קם לפנות בוקר משנתו מתעתד לצאת מדירתו, והנה תיכף לפתיחת הדלת הוא רואה לפניו אקדוח מוּשט ומאחוריו חיל נאצי המחזיקו ומאיים על “היודע” שישוב. אין ברירה. ק. שב לדירתו והחיל אחריו, וכשהאקדוח מושט בידו התחילה חקירה ודרישה: מי גר כאן? נפתחו לפניו על הדלתות והוא בודק בכל חדר את כליו ורהיטיו. – היש לכם מרקים גרמניים? – אין! היש לכם מכשיר-רדיו? – אין! נתן עיניו בכל חפץ, בדק את טיבו של כל אחד – ואף אחד אינו לפי טעמו. לא כדאי לקחתו! הדירה שכורה חדרים חדרים לנשרפי ורשה ולגולי לודז. כלה עזובה ואי-מסודרת. לא שחקה השעה לגזלן. במר נפשו בא בדרישה אל דרי הבית טרם צאתו שיראו לו איפה גר יהודי עשיר. ובאם לאו – יחרים את כל מה שיש בדירה. אנשי הבית באו בין המצרים. איך אפשר למסור יהודי נקי מעון בידי גזלן?! איך אפשר לתחוב סכין בגבו של איזה יהודי היושב לתומו ולסַכן את רכושו ואת חייו? אחדים אמרו שאינם יודעים אבל עם כל זה נמצא אחד ביניהם, גולה לודזאי, שירא לנפשו ומסר לגזלן את כתבתו של היהודי העשיר ש. ברחוב אֶלקטורלנה. הנאצי עזב את הדירה – ובידו כתובת של יהודי עשיר.

כששאלו את הלודזאי: מה ראה לעשות תועבה כזו? הצטדק ואמר: גולה הנני ובכיסי מאתים זהוב – כל הוני! שארית רכושי. ברחתי מלודז בעירם ובחוסר כל. יראתי שיבדוק אותי ואשאר במצב נואש בלי פרוטה. וַרשה זרה לי ואין לי בה שום משען. לא היתה לי ברירה אחרת. וגם ש. זה שאת כתבתו מסרתי לידי הגזלן, לא יפסיד, כי אינו בורשה. כל מה שיש לו כבר הוחרם ע“י ה”גסטפה“. לכשיבוא בר-נש זה לגזול מדירה שכבר הוחרמה ע”י תקיפים ממנו – אוי ואבוי יהיה לו. ובכן, את נפשי הצלתי והגזלן יצא וידיו על ראשו.

במאורע זה משתקפת כל הטרגיות שבחיינו.

השבוע שעבר היה שבוע של “נחמה”. על פי רב אינה אלא נחמה ילידת הדמיון של איזה פוליטיקאי, שאינו מתמצה היטב במצב ודרכו לערבב תבן עם בר. מפני חוסר עתונות כל ידיעה עושה לה כנפים בן-רגע והיא נעשית נחלת הצבור היהודי, שממעמקי צרותיו עיניו כלות לאיזו נחמה. דוויים וסחופים, מדולדלים ונדכאים יאמינו אפילו בשדוד המערכה. עם החי בנסים – מדוע לא יאמין בנסים?

מקור כל השמועות הוא הרדיו האנגלי, שאינו מדקדק בשמועותיו ומפריח כל השערה פוליטית שלא באה עוד לעולם ושהיא עודנה בבחינת עורבא פרח. מכשירי-רדיו אין לנו. הכובש גזל אותם מאתנו “על פי חק” וגבלס מסר אותם במתנה לתושבי פרוסיה המזרחית. יוצאים מן הכלל המה “הפאלק’ס-גענאססען,” שפקודת-ההחרמה בשעתה התירה להם להשאיר את הרדיו. ו“פאלק’ס-גענאססען” אלה (אזרחי פולניה לשעבר) יש להם משא ומתן עם יהודים, או עם פולנים שבאים בין יהודים. ומפני שאין מעילה בקול “גונבים” בצנעה את הרדיו מלונדון. אחר כל שדור מלונדון אסירי התקוה יוצאים שמחים. הנה “נהרג” סטאלין. מובן מאליו שזוהי רציחה פוליטית. הבאים אחריו ישנו את פני הדברים – ואחריתו של ה“מנהיג” עדי אובד. למחרת בגדה איטליה שוב באשת בריתה… והא ראיה: ציאַנא נסע ללונדון. אין זו נסיעה של מה בכך. במצב מתוח כהיום יש חשיבות גדולה לנסיעתו של מיניסטר החוץ האיטלקי לבירתו של אחד הצדדים הנלחמים. ובכן – איטליה על יד אנגליה, בעלת בריתה למגר אותו האיש…

נתגלגלו הדברים ובמשך כל השבוע לא פסקו מלבוא ידיעות “משמחות” כעין אלה שהיו (כעי) כתחבושת למכותינו הטריות.

לא פעם ושתים נתאכזבנו – וללא הועיל! הרצון הוא אבי ה“נחמות”. נוצר כר נרחב למפריחי שמועות, למפיצי כזבים ולכל בעלי דמיון. מסיחים בהם יום או יומים עד שירעם רעם חדש. גזרה חדשה נחתה על ראשינו.

ואז – הקיצונו והנה חלום!!


21.2.40

ה“דז’וינט” עומד על משמרתו בלי לאות ומביא הצלה פורתא ליהדות הפולנית והצלה מלאה ושלמה – לכובש הברבר. קבצן זה התחיל מפיץ תורה חדשה, כי לא הזהב והדביזם הם העקר, אלא העבודה, התעשיה, הכחות האנושיים שמשתמשים בהם במקום הראוי ובזמן הראוי; היוצא מזה – בקבצנותו ניחא ליה. הפלוטוקרטיה האנגלית המאוסה והבזויה – אין כחה אלא בזהב, שכבר פג כחו. אבל כל זה רק בתיאוריה כדי לעורר ולעודד את הצבור המיואש; למעשה הוא עושה כל מיני תחבולות רמאיות – אף גזלה בכלל – בכדי להשיג איזה קאראט זהב, או איזה סכום בדולרים ובפונטים.

הזהב הזורם אלינו מאמריקה הנדיבה והאצילה – יותר משאנחנו נהנים ממנו נהנה ממנו הכובש. ולכן הוא מוַתר על עקרונותיו ומַרשה את עבודת ההצלה של“הדזוינט”. שמונים אחוזים מכל דולר יורד לתוך כיסו של הכובש ורק עשרים אחוזים משויו האמתי עולים בחלקנו. כל דולר נפרט לזהובים פולניים עפ"י הקורס שקבע הכובש. כלומר 5.20 בה בשעה ששויו האמתי מגיע עד מאתים זהוב. הברבר איפוא מתעשר מצרותיו של ישראל; צרות שהוא הוא יוצרן ומחוללן. אבל טוב מעט מאפס. אלמלי התמיכה הדזוינטית היינו גועים ברעב ובקור. ביחוד – האינטליגנציה המבוטלת שכל מקורות הכנסותיה נסתתמו ונשארה בלי משען ומשענה בחיים. בימי המלחמה העולמית היה לנו צורך בתמיכת “הדזוינט” ועכשו יש לנו הכרח. אז לא המטירו על ראשינו גזרות והגבלות חדשים לבקרים. השדרות ההמוניות התפרנסו ברוַח כדי מחיתם. יחסי ידידות שררו בינינו ובין הכובש הליברלי והתרבותי. ולא עוד – אלא שנעשינו נושא רצוי לפוליטיקה שלו שהיתה כלה חיובית והומַנית. עכשיו נעשינו לחדלי אישים. עכשיו הוא חותר חתירה תחת קיומנו ורוצה להפוך אותנו לפריים, לבזויים ושפלים, לתופסי פרנסות נמבזות. מיום ליום אנחנו הולכים ומתדלדלים הולכים ונחרבים, הולכים ומתרוששים. נישול “חוקי” ונישול בלתי חוקי הולכים שלובי זרוע. עבדים – "אדונים "משלו בנו ואין פורק מידם.

ולפיכך – ה“דזוינט” הוא עוגן ההצלה היחיד אף בצורתו הבלתי מסודרת ועם כל התהו ובהו השורר במפעליו. בימים כתקונם נשא עליו חותם של מוסד-הצלה ביורוקרטי ששני דירקטורים ישבו בו בחבוק ידים, ומלאכתם היחידה היתה – למנות את משכורתם החדשית.

ופתאם – קטסטרופה ענקית כזו! המשרד הביורוקרטי התחיל מתרחב בשלוה ביורוקרטית, במתינות, בישוב הדעת ובצעדים אטיים. אבל – הרעים הרעם והקטסטרופה הציפה אותו. פתאם העמד לפני תפקידי-הצלה כבירים שלא היה מוכן להם לא רק באמצעיו הכספיים, אלא אף במכונתו ההסתדרותית. ענפי עבודתו השתרגו והסתענפו במדה כזו עד שהעומדים בראשו נשארו אובדי עצות ומחוסרי תחבולה והרפו את ההגה מידם. התחילו שוחים עם הזרם. עיקר הקונסטרוקטיביות הוזנח לגמרי. ובדין הוזנח. אלפי גולים הציפו את רחובות ורשה. וכלם בדרגה התחתונה של עניות ודלות. כלם זקוקים ללינת לילה ולנזיד חם; כלם זקוקים לבגד חם ולנעלים שלמות. והדירקטורים, במחילה, אינם ראויים לעמוד במקום שהם עומדים. ואף אין זה גנאי להם. אין נמלה יכולה להעמיס על שכמה משא הנועד לחמור. כל אחד לפי כחו. אין מכונה ביורוקרטית קטנה יכולה להתחרות עם מכונה ממלכתית. אין בכחו של מוסד פרטי לנהל מפעל הצלה, הזקוק לאירגון ממלכתי ולכחות הסתדרותיים ממדרגה ראשונה.

בעידנא דריתחא, כשחרב חדה מונחת על הצואר נפתחו זו אחר זו מחלקות חדשות, שהתחילו מתמלאות מורים, עיתונאים ומשחקים מבוטלים. שלא ידעו בין ימינם לשמאלם בניהול מפעל הצלה כעין זה. עקר עבודתו – יסוד מקלטים ללינת-לילה בשביל גולים; בתי תמחוי להשקיט את רעבונם; תפירת לבנים להכנת מלבושים לכסות את מערומם; תמיכה כספית לנשרפים ועזרה רפואית לחולים ותשושי כח. אוי לי אם אוֹמַר – אבל מה שראיתי לא שמח את לבי. יצאתי אחרי סיורי את כל המקומות האלה עוד יותר שפל ועלוב בעיני מכפי שהננו בעיני הכובש. לא, איננו ראויים עוד להיות עם ממלכתי…


23.2.40

פרשת ה“דז’ונט” עוד טרם נסתיימה. יהודי אחד כוֶן על האמת, באמרו, כי “הדז’ונט” הוא – הממשלה היהודית. הבודז’ט שלו מגיע אולי למדת הבודז’ט של איזו ממלכה קטנה ובודאי עולה על הלוקסמבורגי. יש איפוא מקום לציין גם הצד החברתי שבמפעליו ולסַמן את קויו הכי-בולטים. הקרובים אליו והעומדים מבפנים, אלה שבידם נמצא כל החומר המספרי והסטטיסתי בודאי יעשו את זה לכשתבוא העת המתאימה לזה. אנכי הנני רק סוקר מבחוץ ומקבל רשמים ידועים מהעבודה המשרדית הנעשית במחלקותיו השונות. רשמים בכלל אינם אמת אוביקטיבית אלא סוביקטיבית. עלולים הם להטעות. תלויים הם בהלך-הנפש של הסוקר. אבל גם אמת סוביקטיבית מעידה על מצב הדברים. לרואה מרחוק עין פקוחה בלתי משוחדת, שעל פי רב היא קולעת אל האמת המשותפת – קצתה סוביקטיבית וקצתה אוביקטיבית. הסך הכל הוא אמת חלקית משני המינים גם יחד.

לא פעם נזדמן לי המקרה ברשימותי היומיות לעמוד על אפיו – על מעלותיו ועל חסרונותיו. אי-סדר, תהו ובהו, חוסר אירגון – ואף על פי כן עבודת הצלה ממדרגה ראשונה. כל היהדות הפולנית מתפרנסת ממקורו. חלקים אחדים – במישרין, ואחדים – בעקיפין. הוא נותן לנו אותו הקוֹרט של חיוּת הממשיך את קיומנו העלוב. בלעדו היינו גועים ברעב וקופאים מקור.

עשרות אלפי גולים ומגורשים נהנים מבתי התמחוי שלו ומתפרנסים על חשבונו. רבבות גופים ערומים ורגלים יחפות קבלו הלבשה והנעלה. מאות רבנים וכלי קודש אוכלים את לחמו ושותים את מימיו. אמנם לחם צר ומים לחץ – אבל יש בהם ספוק בכדי לחיות חיים פיזילוגיים ולחכות עד יעבור זעם. מאות אינטלגינטים מדופלמים מבין שדרות העיתונאים. המשחקים המורים קבלו עבודה במשרדיו. פרוזדוריו מלאים עסקנים מערי השדה המתַנים לפניו את צרותיהם והרפתקאותיהם ואין אף אחד שיצא מלפניו בידים ריקות. עתונאים, משחקים ומורים אינם פקידים שלבם נתאבן המתיחסים אל הנצרכים כאוטומַטים. להפך, נראה יחס אבהי, יחס אנושי, יחס לבבי לכל אותם ההמונים הדוויים והסחופים, המטרידים והמטריחים אותם יותר מכפי המדה מפני חוסר הבנה ומפני מרת נפשם. תמיהני. מאין להם, “לבשר ודם” אלה, סבלנות מלאכית כזו? כל זה טוב ויפה. יעמדו על הברכה אחינו היקרים שבאמריקה. ואף על פי כן יש קוץ גם באַליה שמנה זו. אמת פומבית היא שאין הנצרכים האמתים נהנים בכמות הדרושה ובהתאם לגודל התמיכה שה“דז’ונט” מקדיש בשבילם. הסבה היא – המתוכים שעומדים בין “הדז’ונט” ובין הנצרכים. מתוכים – פרושו: העסקנים הצבוריים, שלידם נמסרים הסכומים העצומים למען חברי אגודתם או קהלתם. כלל גדול בחיים: כל היושב סמוך אל הקערה תוחב בה את מזלגו ראשונה. בפולניה אין עסקנות צבורית טהורה נמצאת כלל וכלל. העובד בעד הכלל אומר – שגם הוא שיך להכלל. כל חלקה שמנה נשארת קודם כל בידים הממשמשות בה. העלובים והנדכאים מקבלים פרורים; חלקם – “היתיר” וה“שיריים” – ונגד זה אין עצה. למשרדים המרכזיים אין שום אפשרות טכנית לשאת ולתת עם נצרכים בודדים. המה מוכרחים להחזיק בשיטת באי-כח, לבוא בדברים עם נציגים, ואלה דוקא אינם עושים את שליחותם רמיה. להפך, עומדים על הסכומים ועושים כל מה שבכחם בכדי להגדיל את התמיכה. פיהם מלא קינים על מצב שולחיהם. לבם נמס כמים למראה הדלות והדחקות העמוקות כתהום. אבל – כל מה שהם פועלים – לעצמם פועלים. כל מנהל בית תמחוי – פרנסתו בטוחה. ולכן נתרבו “פרעזעסים” ו“ועדים” שלא היו ולא נבראו שבאים בדרישות ליסד בתי תמחוי בשביל חבריהם, שמעולם לא היו מאורגנים ומעולם לא התקיימו בתור יחידה הסתדרותית. כארבה פשטו על ה“דז’ונט”. שקשה לו לזרות התבן מן הבר. בעת האחרונה אמנם התחילו מעמידים קושיים פורמליים. גם השלטון הסניטרי מחמיר חומרות שונות. אבל גם לזה יש עצה. במקום בית-תמחוי – מזומנים! וה“דז’נט” מוכרח לתת. מביאים בלנקטים וחותם חתימות – והכל שריר וקיים. המחוצפים שבהם מאיימים אפילו שיגישו קובלנא לאמריקה; שהכסף הוא כספו של אחיו ודודו.

אבל לא אגזים אם אומַר שיותר ממחצית ההקצבה נשארת בידי “הפרעזעסים” ועושי דברוֹ הקרובים אליו. ידועה לי עובדה שאני אחראי בעת אמתותה ודיוקה מפני שאני נמצא לפני ולפנים של המפעל וסודותיו ידועים לי על יסוד תעודות שהיו בידי. ופרט זה על הכלל כלו יצא:

התקיימה התאגדות אחת שיצאה נשמתה בבטלה. זה מזמן שסתמו עליה את הגולל ומקומה נפקד בין החיים. אבל “פרעזעס” פקח היה לה לשעבר. קם ואמר: עת לעשות לי – ולאגודתי. הזמין אליו עוד ארבעה “לַפּיטוטים” מהקרובים אל “האגודה” החללה וערכו בקשה וקבלו אלף זהוב במזומנים וערך בגדים ונעלים בשביל הערומים והיחפים. מיד נכנסו לישיבה ומפעל ההצלה שלהם קבל צורה כזו:

לה“פרעזעס” בכבודו ובעצמו 200 זהוב.

להמזכיר העומד על יד ימינו 100 "

לראובן בן יעקב חבר הועד 60 "

לשמעון בן יעקב חבר הועד 60 "

ללוי בן יעקב שנספח אל הועד 30 "

450

וליתר חברי ההתאגדות קצבו סכומים קטנים בסך 150 זהוב. נמצא איפוא שש מאות זהוב כבר נחלקו. ארבע מאוד זהוב נשארו לע“ע בקופה בתור הון חוזר ליִסוּד בית-תמחוי. אחר כך נתגלגלו הדברים ו”בית תמחוי" הוסר מעל סדר היום מפני הקושיים הפורמליים. מה יעשו איפוא בארבע מאות הזהובים העודפים? התיעצו שעה מועטת והחליטו: מפני שבינתים קבע ה“דז’ונט” להתאגדות תמיכה חדשית (אלפים זהוב!) ומהחודש הבא והלאה כל חבר יקבל בקביעות קצבה חדשית, אין לערבב מין בשאינו מינו, כלומר: קצבה חד פעמים עם קצבה קבועה חדשית. ולכן – מן הראוי ומן היושר לחַלק את ארבע מאות הנותרים בין חמשת חברי הועד. שמונים, שמונים לכל איש. וכך היה. נוסף על הסכומים בראשונים זכו ה“עסקנים” את עצמם בעוד שמונים זהוב לכל אחד.

עכשו עמדו ומנו: מאלף זהוב לקחו ה“עסקנים” לעצמם שמונה מאות וחמשים, ויתר חברי האגודה במספר ארבעים וחמשה קבלו כלם יחד מאה וחמשים זהוב.

אין אני מספר דבר מפי השמועה. אני מקיים אותה ב“הן-צדקי”! זכורים לי דברי משוררנו: 162

כאשר פשטתם יד – תפשוטו

וכאשר שנַררתם – תשנוררו!!


24.2.40

לברוטליות של הנאצי אין קץ. מיום ליום היא הולכת וגוברת; ויש שהיא מראה סמנים מובהקים של שגעון שבסיסו רציחה, סדיזם, חמס וגזלה. נשים זקנות מחליטות ואומרות בבטחון גמור: אין זו אלא ששעתו האחרונה הולכת וקרבה, ורגש הנקמה שבו מעוררו לתועבות כאלה. לצערי הגדול הן טועות. כל תעתועיו הם רק ביחס לעם חרמו; מה שאין כן לכל העולם כלו. במצוקתו האקונומית הוא תוקף לכל אחד ומוכיח באצילותו ואדיבותו שהוא עולה על יריביו. כדרך כל שפלי נפש הוא משתחוה אופים ארצה נגד כל אחד שהכח בידו. והיהודים שהם עם לא עז המה היחידים שנופלים לקרבן עריצותו ואכזריותו. ובפרט במדינה כבושה, שהוא מושלה ואדונה.

השוד הפומבי, הנעשה בעצם היום ולעיני כל הקהל היהודי והפולני, אינו פוסק. עשרות משפחות יהודיות באות עד ככר לחם ואין להן עצה אלא התרמיל. כנראה, יש לו לנאצי “רגימנט” 163מיוחד שנוצר לשם זה. והוא עושה את מלאכתו הרצחנית בשיטתיות קבועה מראש. הימים האחרונים הם עונת גזלת הרהיטים. נכנסים ומוציאים את כל מערכות הרהיטים עד החפץ האחרון ומשאירים חדרים ריקים. מובן מאליו, שבשעת הבדיקה והחפוש הולכים לטמיון כל חפץ יקַר ערך בשעת הרקת הארונות. ד"ר רקובר הצעיר נאסר, לא עברו ימים מועטים והנאצים באו להוציא את מערכת רהיטיו היקרים מדירתו שברחוב נובוליפקי 19. רעיתו הצעירה והשוממה התחננה לפני החמסנים שישאירו לה, למצער, את הרהיטים שבחדר עבודתו של בעלה. על זה קבלה תשובה צינית, שבעלה לא ישוב אליה בזמן קרוב – ולמה לה איפוא רהיטים בשבילו?

גם היום הוצאו רהיטים יקרים מהרבה דירות של יהודים ברחוב נובוליפקי ויהודים עוברים לתומם נאנסו להוציאם ולהטעינם על האוטו.

מאורע מחריד של רציחה מתועבת קרה ברחוב בגנה. באותו הרחוב נמצאת חנות למכשירי קנַליזציה שבעלה יהודי. יום אחד לפני זה הקדימו לבוא אליו ולצוותוֹ שמחר בתשע בבוקר הוא מחוייב להמצא בחנותו שעד כה היתה סגורה. מה שקרה בשעת הפגישה עם הרוצחים אין איש יודע. יודעים רק שכעבור שעה נמצא מת בחנותו. יש אומרים שהומת – מפני שאיחר בחמשה רגעים; ויש אומרים שהומת מפני שהריק לפני זה את חנותו ולחמסנים לא היה מה לקחת. קשה לקבוע את האמת בצורה פרטיכלית. וגם אין צורך בזה. כל המאורע מוכיח רק שחיי יהודי הם הפקר. אין לפני מי לצעוק על הדם הנקי ששופך.

עד כה היו תופסים לעבודת-אונס כל עוברי הרחוב היהודים שנזדמנו לידי החטפנים הנאצים. בימים האחרונים מדקדקים לתפוס דוקא יהודים שעל פי מלבושיהם אפשר להכיר בהם שהם אמידים. עם התחלת החטיפה מתחילה הבריחה. הבורחים מזהירים את הנפגשים בדרך מרוצתם שסכנה ללכת. ברגעים אחדים אין נפש חיה בכל הרחוב. ולכן התחכמו החטפנים נגד “המזימה היהודית” והתחילו לעכב את הטרַמים ולהוציא מהם כל יהודי שתלבשתו מעידה עליו שהוא פחות או יותר אמיד. מנת חלקם – לקבל עבודה מפרכת וצליפות השוט; ולעומת זאת בודקים את כיסיהם וגוזלים את פרוטתם האחרונה. גם לרבות הפשטת בגדיהם ופרוותיהם.

מקרה מרגיז שהחריד את החוגים המדופלמים קרה לדירקטור של הגימנזיון “חנוך” א. וואלפוביץ. נתפס לעבודה והובל לדינאסים 164- מקום המוכן לפורענות לכל הנתפסים. כי שם מקום שלטונם של הס.ס. בשעת בדיקת כיסיו הוציאו עט נובע שנמצא אצלו. נגש לעבודה ולאחר איזה זמן הוחזר אל נוגשו שבא אליו בטענה שהחביא את עטוֹ, שהנוגש גזל ממנו ויותר לא ראהו. מיד התחילו יסוריו הפיזיים. התחילו להרביץ בו מכות נוראות עד שכרע נפל תחת סבל יסוריו. – “נראה לי שאתה אינטליגנט”! – לוָה הנוגש את מלקותיו שהעניק לו. – “כלכם, היהודים, רמאים ובני בליעל”! וכשהנוגש עיף מהכות את קרבנו באו לעזרתו שנים מחבריו. הדירקטור האומלל הראה לי את זרועותיו ששריריהם הפכו לכחולים. מכף רגלו ועד ראשו אין בו מתום. כלו פצוע וגופו זרוע פצעים. כי גם לאחר שמִהר לברוח ויצא החוצה רדפו אחריו נוגשיו והוסיפו להכות אותו.

– ככלב רדפוני והכוני בלי רחם! אבדת העט לא היתה אלא אמתלא להתנפל עלי. אין שום ספק בעיני שעטי הנובע נשאר בידי נוגשי!!


הרבה סמנים מוכיחים שבחוגי הכובש שורר תהו ובהו ומכונתו האדמיניסטרטיבית העלתה חלודה. לחנם הוא מתפאר בסדריו; להפך. הוא יכל להתפאר באי-סדר דוגמאי.

הוא מיגע אותנו בשאלוניו שאנחנו מחוייבים למלא אותם. בכל פעם שיהודים אומרים: “והוא רחום” המה מקבלים שאלון חדש. מאוקטובר עד היום הושיטו לנו חמשה או ששה שאלונים ובכלם כמעט אותם השאלות ואותו הנוסח. אין איש יודע למה? ולאיזה צורך בם באים? אנחנו מצווים ועושים. עכשו נודעו לנו פרטים מפליאים. באוקטובר הכריז על מִפקד יהודי. זמן קצר של שלושה ימים נתן להוציאו אל הפועל. בהוצאה לפועלה נתחייבה הקהלה. רעדה אחזתנו. היינו בטוחים שבמפקד זה גלומה קטסטרופה ליהדות פולניה. ובפרט שבכרוזיו הדגיש הכובש שהמפקד בא בכדי לסַדר את הפרובלימות האקונומיות שבעיר הבירה. ואנחנו כבר טועמים מראש את טעמיו של סדריו.

והנה אחר כל התכונה הזאת נודע לנו כי השאלונים הממולאים מונחים חבושים וארוזים חבילות חבילות במרתפיה של הקהלה. אין איש דורש להם. הטחב והעש יאכלם.

וכן, בענין ההרשמה לעבודת-אונס:

זמן קצר נתן להרשמה. טורים-נחשים ארוכים כאורך הגלות של יהודים מדוכאים חצים ערומים עמדו בעצם הקר המסַמר על יד משרדי ההרשמה. ברחובות נמכרו פתקאות-הרשמה עם נוסח קבוע. ילדים בני שתים עשרה שכבר נתחייבו חובת הרשמה עמדו מכוּוָצים מקור וחכו לתורם. עכשיו נודע לנו שההרשמה הראשונה בטלה. וכל אלה שנתחייבו חובת-הרשמה מחוייבים להרשם פעם שניה. הרשמה ראשונה לא היתה מלוּוה בבדיקת רופא. עכשיו, כנראה, יפסלו את בעלי המומים והנמושות.

אמרו מה שתאמרו: כל זה אינו סמן טוב למכונה אדמיניסטרטיבית!

וכן הסלבים המועמדים להגירה לרוסיה.

שעות ארוכות עמדו בטלים וחכו לתורם עד שזכו להרשם. עכשיו – “עודך”! כל הנרשמים מוזמנים להרשם פעם שניה. ההרשמה הראשונה בטלה.

נתקלקלה המכונה!! ויש אומרים: אף מחו נתבלבל!


27.2.40

מיום הכבוש לבי נתון רק לענינים כלליים. הכובש השוה את כלם – לענויים ולצרות וכל מיני גזרות. כל עלבון הוא נחלת כלם באין יוצא מן הכלל. בעיני הכובש אין יהודים בני עליה. הוא מעמיד את כל אחד על עקרו – על מולדתו הגזעית, שהיא פחותה ושפלה. חיי כל פרט היו מעורבים בענייני הכלל. אם ראובן נתפס בפועל לעבודת-אונס הרי בכח נתפס גם שמעון. זה שלא נתפס אינו אלא מקרה. חוץ מזה נוצרו תנאי חיים כאלה “שכל מה שאירע לראובן אירע לשמעון.” נחלת כלם ירידה פיזית ומוסרית.


ענין הסרטיפיקט – הוא שאיפת נפשם של כל יהודי פולניה. אותם המנוּוָלים ושונאי ציון שהיו מגרשים עד כה מביתם את שליחי “הקרן הקימת” והציונות לא הגיעה אפילו עד לתנוך אזנם – נעשו במצוקתם שוחרי ציון. מתבוללים גמורים וחצאיים, אידיאולוגיים ואוטיליטריים, בני יפת ובני חם, עבדים שבעבדותם ניחא להם. כלם, כלם מאין יוצא מן הכלל שואפים להגיע לארץ ו“להפטר מן הצרות”… מקנאים בי, שיש מי שהוא המשתדל בעדי ושבעתיד הקרוב אעזוב את ארץ התופת.

בשנת 1935 בקרתי בארץ ונודע לי טיבה. על בקשתי לעירית תל-אביב ול“כנסת ישראל” (מחלקת החנוך) בדבר משרת הוראה או הנהלה לא זִכו אותי אף בתשובה. ובארץ כזו אשתקע לעת זקנתי.

בושה לספר! כל יודעַי חושבים שבארץ אני הוא “האיש הראוי במקום הראוי.” אבל – הם יודעים אחד; ואני יודע שנים. מורה מן הגלות – אפילו אם יהיה מר בר רב אשי מוצא בארץ סביבה בלתי סימפתית, ואויבת; באופן היותר טוב – פושרת, לא חמימה ולא קרירה. ה“מדינה בדרך” מנהלת “קו ממלכתי” במחלקת החנוך ומזמינה רק צעירים ולכל היותר מועמדים רק עד ימי העמידה. למעלה מגיל “ממלכתי” זה פסולים. גם מבכרים ילידי הארץ על פני ילידי הגלות. סוף דבר: אפילו אם אציע את שרותי ואסכים לקבל משרה לא יקבלוני. זאת אחת. ושנית – כל ימי חיי לא הייתי שכיר אצל אחרים. תמיד עמדתי ברשות עצמי; ולעת זקנתי אתרפס לפני “נותן לחמי”? ושלישית – האם משרת הוראה, ואפילו הנהלה היא לפי כחי הפיזי. אמנם, גדול כחי בהוראתי המעשית; אין כמוני להסברה, לנתוח, לברור ענין מכל צדדיו ולהשפעה על הקטנים. שעורי – דוגמאיים הם. אבל סוף סוף אינם אלא פרי התאמצות פיזית ורוחנית המדלדלת את כחותי ומשברת את חצי גופי התאמצות כזו אינה מתמידה. זהו מרץ יליד הרגע שמגיע לשיאו ותיכף לזה הוא פוחת והולך. בגילי כבר עברה שעת העבודה המפרכת את הגוף. יש לי זכות לנוח. באה השעה להנות מנכסי צאן ברזל נחלת העבר. ובמקום זה אהיה מוכרח להתחיל הכל מ“בראשית”. לא, טובה לי פולניה עם געגועים לארץ מארץ ישראל עם געגועים לפולניה…

כאבל הנני בשעת נחמה!..


ומענין לענין באותו ענין.

פולניה המדינאה, הטובעת בים של צרות ואין שעור למצוקתה האקונומית והמוסרית, זכתה לקבל עשרים וחמשה סרטיפיקטים! צחוק מכאיב לב! מובן מאליו שזכו בהם כל ה“לפיטוטים”, שעשו את הציונות לפרנסה כל ימי חייהם. ואולי כך צריך להיות. בכל העמים ובכל המדינות שוררים מנהגים כאלה. מפלגה פוליטית שהגיעה עתה להנות מפרי נצחונה יוצריה ומנהליה הם הראשונים להנאה. אבל ליהודינו יש תרעומות על “הקרובים למלכות” שאינם מותרים על זכותם להנות מנצחון מפלגתם. בימי שלוה היתה הציונות ל“משחק ילדים” בעיניהם, שאינה ענין אלא לבטלנים ולמבלי עולם, ועכשיו הם נכונים ללקט פרורים תחת שולחנה.

חבורה שלמה של עסקנים (כעין קירשנבוים, אינז’ינר רייז) עתונאים (כעין דר. י. שיפר, א. איינהורן, מ. אינדלמאן) ופקידים (כעין ד. רדונסקי ובלוך ועוד אחדים מחבריהם) תעזוב אותנו ותלך לארץ. 165

יד ליד! בקרב לבם מלחמה קשה, אין אני מאמין שכל הזמן היו פיהם ולבם שוים. הטיפו לציון מפני שההטפה היתה פרנסתם. ודוקא פרנסה בכבוד וברוח. מעתה ילכו לנוע על המוסדות הציוניים שבארץ. אין לקנא בהם. את זה הם מרגישים, אבל הפרנסה מחייבת, שיעמידו פנים שמחים כלפי הבריות.

באחד הסרטיפיקטים זכה הרב ר' יצחק ניסנבוים – זה שכל ימיו הטיף לציון; ובמדה ידועה – אף בלב שלם. הוא כורך דת ולאומיות ומטיף לשניהם ביחד. אין כמוהו ראוי לביאה לארץ וראה: דוקא הוא ותר על הסרטיפיקט ואין בדעתו לעזוב לע"ע את הגלות המרה. האמתלא הפורמלית היא – מפני שדרושים לו ארבעת אלפים זהוב להוצאות הנסיעה והם חסרים. ובלחישה אגיד: אינני בטוח שזהו הנמוק האמתי והיחידי. גם כאן יש איזה דברים בגו.

אבל לא אהיה מוציא דבה. איך שהוא – והעובדה הטרגית לא זזה ממקומה. “מרחוק תראה את הארץ – ושמה לא תבוא”!


28.2.40

כשם שצרות מדלדלות כך צרות מעשירות. בכל פעם שתבוא אנדרלמוסיא בעולם, – תחתונים למעלה ועליונים למטה! אנשי מעשה שפקחים הם מסתגלים לכל מצב. כל מצב חדש בורא אפשרויות חדשות. ומי שיש לו עין פקוחה ואוזן שומעת הוא מרגיש את דופק החיים שנשתנו ופשטו את צורתם הקודמת. עסקים ישנים ירדו ועסקים חדשים עלו. עסקים שלא היה להם מקום עד התמורה החדשה.

משבא הכובש ומצוקה נוראה באה ליהדות פולניה התחיל כל אחד לחשוב ע“ד בריחה. יש הרגשה שבכל מקום שהנאצי כונן את שלטונו אין אפשרות של קיום לקבוץ יהודי. מלחמת הנאציזם ביהדות העולמית היא מלחמה גלויה, שעד מפלתו ההחלטית נצחונו הזמני בטוח. אבל גם לברוח אינו נותן. ולכן קמו מתוכים וסרסרים ה”מראים נפלאות" שהנאצי יבטל את רצונו מפני רצונם ו“יתן לברוח”…

ראשית כל – דרכּיה! 166 לקבל אותה קשה כקריעת ים סוף. אבל הקב“ה הקדים רפואה למכה וברא פקידים פולניים לשעבר הנהירין להם שבילי “הסטאררוסטא” 167וכל סודותיו. בידם נשארו בשעת הבהלה מספר ידוע של פנקסי-דרכיה חלקים וחותמו של המשרד. לניר חלק יש מעלה גדולה – שאפשר לכתוב עליו על מה שבן אדם רוצה. ולכן המציאו תחבולה כזו: הפקיד מכניס לתוך הפנקס נוסח של דרכּיה וחותם אותו בחותמו ובזמן שלפני המלחמה. לדרכיה כזו יש תוקף שנה שלמה ואחר כך יכולים גם לקבל ארכא. פנקסי המשרד נשרפו או אבדו ולכן אין שום יכולת לבקר אם הדרכיה נתנה לפני המלחמה באופן לגלי או שהיא עשויה עפ”י הזמנה לאחריה והיא פסולה. הנאצי רואה לעינים. לפניו דרכיה – לחוץ לארץ שנתנה ע"י השלטונות הפולניים לשעבר בזמן שעוד היו זכאים ומיופים להוציא תעודות כאלה מתחת ידם.

זוהי התחנה הראשונה – היותר יקרה, מספר הפנקסים החלקים, ירושת הממשלה הפולנית לשעבר, מועט; וקופצים יש עליהם הרבה, ביחוד – מבין היהודים. ולכן – ר' יעקב משלם.

התחנה השניה היא – הקונסוליה של הארץ שלשם היהודי כונן את צעדיו. גם שמה מכירים בצורת מטבע ופקידיה אינם שונאי בצע כלל וכלל. ויזה כזו עולה ביוקר גדול. הקונסולים המה מפונקים וחבה יתרה נודעת מהם דוקא לדביזים אמתיים, העוברים לסוחר, לדולרים או לפונטים. ולאחר שעברת בשלום ובכסף את שני המדורים הראשונים אתה בא – אל התחנה השלישית: ל“גסטפה” בכדי לקבל ממנה רשיון לעזוב את הארץ. אין רשיון כזה נתן רק לאחר שהמהגר מביא דרכיה “כדת וכדין” ובה ויזה לארץ הנכספת באופן ששלטון הנאצי בטוח שאין לחשוש לחזרה, שפרידתך היא החלטית. ודאית. אז אתה מחויב “על פי הדין” להריק את קופתך ואת כיסיך ואת ארנקך ואת כל המקומות הצנועים המשמשים להחזקת כסף ולהשאיר להוצאות הדרך עשרים, עשרים זהוב לגולגולת. ולאחר שמלאת את כל החובות האלה הרשות בידך לעזוב את ה“גן-עדן” הנאצי. אין איסור לקחת את את מטענך אחר בדיקה. אבל יש איסור להשתמש בסבל שיכניס את מטענך לקרון. היהודי המהגר מחויב בעצמו להכניס את המטען אל הקרון. אפילו אם אתה חולה ותשוש כח ואין אתה רגיל בהרמת משאות אסור לך להעזר בסבל אריי. מה טעם יש לגזרה זו? אין חקר לרוח הנאצי! פטלוגיה – ולא יותר!

בקצור – דרך היהודי המהגר היא “סלולה” – בזהובים פולניים המגיעים עד לעשרים אלף, לכל נפש. כי מלבד שלש התחניות הנזכרות לעיל יש עוד תחנה נודדת, הלא הוא – המתוך, שגם לו נשמה וחשק להרויח. ועם כל זה נמצאים “בעלנים” גם על “מציאה” זו ונותנים בעין יפה את “הסמרטוטים” (כנוי לזהובים הפולניים) ובלבד שיתנו להם לברוח.

ועתה צא וראה: הפקידים מתעשרים; הקונסולים משתכרים ודוקא לא אל צרור נקוב; “הגסטפה” מקבלת מנה יפה וגם הסרסרים היהודים עושים עסקים יפים. וכל זה מהמצוקה היהודית!

אִמָלְאָה – הָחֳרָבה! הדרש ידוע. 168


1.3.40

העתונות הנאצית מדברת גבהה גבהה ע"ד אידיאלים אנושיים רמים, שרק הנאציזם יגשימם בחיים. אנגליה וצרפת הן נציגות הפלוטוקרטיה, שימיה ספורים. עולם חדש עתיד להבנות ויוצריו הם נציגי הנאציזם. למוסוליני ולסטאלין מרשים להיות עוזרים על ידו. העולם הבא יבּנה ביושר, בצדק, על יסודות חברתיים בריאים בלי קנאה ושנאה בין מעמד לחברו.

אבל כל זה – אינו נוגע ליהודים… כל עם זקוק “לשטח של חיים” (לעבענסראוּם) – חוץ מעם ישראל. לכאורה, הלא זה סתירה ל“אידיאליים האנושיים” שלהם, אבל היהודים אינם בכלל בני אדם, זהו עם פחות הגזע, שלא כדאי לו לעולם להחיותו ולדאוג לקיומו. כל המנמיך את קומתו – בין הפיזית ובין התרבותית – הרי זהו משובח. רבים יברכוהו על זה. ומכיון שהנאציזם עובד ועמל לטובת האנושות ואוחז באמצעים שונים בכדי להגיע למטרתו – הרי הדיסקרימינציה המוחלטת של היהדות היא אחד האמצעים המובילים למטרה הסופית. ולכן – לא לבד שאין מקום לתרעומות על הנגישות הברבריות שהנאציזם גורם ליהדות העולמית, אלא שראוי הוא עוד להכרת תודה על שהוא מוציא את כל זה אל הפועל בעקביות מיוחדה במינה.

ובאמת – עקביות ראויה לשבח, בכל הנגישות עובר כחוט השני הרעיון לדלדל את השבט היהודי בין בגופו ובין בנשמתו. יהפכו נא לברואים נמוכים ושפלים שניזונים מן הרקק, מן ה“יִתור” של החברה האַריית, מן הפרורים שנופלים תחת שולחנם של האריים השבעים והדשנים.

בראשונה חלקו כרטיסי-מכולת לאריים וליהודים בעלי גון אחד. בחררת עני זו בודאי ובודאי שאין כדאי להטיל קנאה. פתאם – כרוזים חדשים שהוכנס שנוי בחלוקת כרטיסי-המכולת. לאריים – צבע פלוני; וליהודים – צבע אלמוני. עד כה אפשר היה להרשם לשם קבלת המכולת בין בחנות אריית ובין בחנות יהודית. מעתה והלאה – אסור לחנוני אריי למכור מכולת ליהודי אף על יסוד הכרטיסים. אריים – לאריי; יהודים – ליהודי. לכתחלה לא הבינו את הכונה שבמחיצה זו. למה ולאיזה צורך? חוקי נירנברג אינם מחייבים עוד בפולניה. אבל לא עברו ימים מועטים והסוד נודע. רגש “היושר” של הכובש חיבו להעניק לאריים כמות של מכולת יותר גדולה מאשר ליהודים. האריים מקבלים “מכל טוב,” כביכול: גם קמח, גם שמן, גם חלה לבנה וגם סוכר-שחוק ועוד מהני מילי מעליתא, שבימי רעב אלה המה מטיבים את ההזנה ומקילים את עול ההוצאות. והיהודים? להם די בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. ירעבו! יתנונו! יכחשו! אמנם: רעה להם; אבל הנאה לעולם.


הכובש מתאמר ש“ברייך” אין מבוטלים. כשנכנס לפולניה התחיל להחניף לההמונים ולמשוך את לבם בכונה להראות להם שתחת שרביט ה“רייך” ייטב להם מאשר תחת שרביט ממשלתם לשעבר. צעדו הראשון היה איפוא לתת עבודה למבוטלים. ולא רק לתת, אלא לחייבם לקבל. מובן מאליו – עבודה בשכר. גם כאן – “חוץ מהיהודים”. “חוץ” רק בנוגע לקבלת משכורת, אבל לא בנוגע לקבלת עבודה. להפך, כל היהודים מגיל שתים עשרה שנה מלאות עד גיל ששים שנה מלאות מחוייבים לעבוד עבודת-אונס בלי שום תשלום. זו היתה בשעתה גזרה הקורעת שמים. לא האמינו בהתגשמותה. בלב מלא חרדה צפו לאיזו הקלה שתבוא – יהא אף בדרך נס. אבל נסים אינם מתרחשים. בקרב הימים עתידה הגזרה להתגשם התגשמות חלקית. שוב הכריזו על הרשמה חדשה שהפעם היא מזדוגת עם בדיקת רופא. וכל אחד שאינו “בקו הבריאות” וזקוק לבדיקה הוא מחוייב לעשות את זה על חשבונו ולהכניס בשעת ההרשמה החדשה חמשה זהובים. והנה מחנה עצום של ארבעים אלף “עבדים עברים” יגלה לעבודת-אונס תחת פיקוחם של נוגשים נאציים, שירדו בהם בפרך. הקהלה כבר קנתה על חשבונה שמיכות חמות – כפי שהרגולמין מחייב – בשביל אלה שאין ידם משגת לקנותם משלהם. אלפי משפחות בלבבות מלאים חרדה ובעצבים מתוחים עד להתפקע מחכים ליום המר והנמהר, שבו מפרנסם ומכלכלם יעזבן לאנחות בלי משען ומשענה בחיים.

מהיכן תתפרנסנה? מי יכלכלן?

היש אסון כאסוננו?


לפני איזה זמן נאסרו בלי שום סבה ואשמה מאות צעירים יהודים מדופלמים, שהובלו בסתר למקום בלתי ידוע וזה ששה שבועות שפסק כל משא ומתן בין הנאסרים ובין העולם החיצוני. אף לקרוביהם ולבני משפחתם לא הודיעו איפה הם נמצאים. התחילה מהלכת שמועה שמקום מאסרם – בית הסהר המוקוטובי; אבל הקרובים שבאו לשם גורשו בחרפה וסכּנו את חייהם. הצעירים הללו, הנקיים מכל חטא, נתדלדלו עד הדיוטא התחתונה. כי תיכף למאסרם באו והוציאו את מערכת הרהיטים שבדירותיהם. ככה עברו בצפית-חרדה למשפחותיהם ששה שבועות. הבהבה איזו תקוה צנועה: אולי סוף סוף ישוחררו ממאסרם.

עכשיו לי נודע בדרך סוד ע"י “פאלק’ס-גענאססע” אחד שמסר לי בלחישה, שכל הנאסרים שולחו שלשום (28/2) למחנה הרכוז שבאוֹסוֹבָיץ.

קרבנות קוטט כבר הועלו על מזבחם!! 169


הטרגיות שבגורלנו היא שאין אנו בטוחים בחיינו וברכושנו לא רק ליום המחרת, אלא אף לשעה הבאה. מאות יהודים נאסרים ומושלכים אל בתי כלא בלי שום אמתלא ובלי שום יסוד משפטי.

החצר מספר 15 שברחוב נלבקי (זמנהוף) הוא חצר-מעבר. חצר מאוכלס עשרות או אולי מאות משפחות יהודיות. עשרות חנויות, שבעליהן נתרוששו ונתדלדלו. החנויות – חצין פתוחות וחצין סגורות. האצטבאות – כמעט שהן ריקות. והנה בבוקר בהיר אחד (כן, התחילו ימים בהירים!) נאסרו כל החנונים שבחצר הנזכר. החצר נסגר משני עבריו וצדו יהודים מדוכאים שהובלו למקום שהובלו. אוי להם ואוי למשפחותיהם!!

כדי להבהיר את תכונת הנאצי כדאי לספר גם מאורע זה.

אם תרצו – תבכו; ואם תרצו – תמלאו את פיכם שחוק!

נכנסו אל דירת היהודי העשיר אלטמייד שברחוב לשנה להוציא את רהיטיו ומצאו בהם פסול: לא לפי טעמם; והשאירום. אבל פטור בלי כלום אי אפשר. התחילו איפוא לבדוק כל מה שמצאו תחת ידם. ודוקא בחפצים אחרים לא מצאו שום פסול וקנו אותם במשיכה… ברהיטים מדקדקים; לא כן ביתר כלי הבית. הכל כשר ללקיחה. קשה לעמוד בפני היצר. הלב חומד והיהודי הפקר. מה יעשו איפוא חמסנים אלה שלא יחמסו?!

לאחר שבדקו את כל חדרי הדירה נמלך אופיצר נאצי אחד ונכנס אל המטבח. שם הרגיש בקדרה אחת שעמדה על הכירים ובה חתיכת בשר לשם בשול. הקדרה היתה בעצם רתיחתה. הפרוצס של הבשול בעצם תקפו. אבל גם זה לא הועיל. הנאצי תחב את מזלגו לתוך הקדרה הרותחת והוציא ממנה את הבשר הנא (לפי הפירוש: בשר שלא נגמר בשולו) וכרך אותו באיזו מטלית ולקחו לעצמו. לא די בזה. תיכף לזה הרגיש בבקבוק מלא חלב שעמד על אדן החלון. גם זה ענין. עמד והריק את החלב לתוך נאדו וגם זה לקח לעצמו.

אין זה, חלילה, “גרויל-פראפאגאנדא”! 170

עובדה חיה, שעדים יקדמוה!!


4.3.40

בשליש האחרון של פברואר דמינו שהאביב ממשמש ובא. באו ימים בהירים. שמים תכולים-אפורים ובהם שמש של ערב אביב: חום פושר, אבל יש בו כדי להמס את השלג, שנצטבר ערמות, ערמות בצדי המדרכות. סמנים מובהקים של אביב העושה את צעדיו הראשונים. חשבנו שכבר נושענו. הקור המסַמר בחורף חסר-פחם אכל את כל בשרנו. אברינו התחילו מתמתחים לקראת זיו השמש. גופותינו הכפופים והמכוצים התחילו מתישרים. סרה דאגת הפחם. נפתחו הדלתות לחדרים הבלתי מוסקים במשך ירחי הקור. אור השמש התחיל מכניס קצת שמחה ללבותינו הדוויים והכואבים. אבל – זו היתה שמחה מוקדמת! כנראה, קרב עז מתחולל בין החורף הסג אחור לבין האביב הצועד קדימה. פעם – זה נופל וזה קם. ולמחרתו – להפך! שוב התעננו השמים והפכו להיות אפורים. התחילו מנשבות רוחות קרות. שוב כיסנוּ השלג שהתחיל נופל בשפע. ושוב התחילה הדאגה חודרת אל הלב. יש צורך בהסקה. והסקה חד-פעמית עולה בעשרה זהובים. מלבושינו קלים, הסולַים מעוכים, שחוקים ונקובים. הוי! מתי נפטר מהחורף הממושך המשליך את קרחו לחדרינו וללבותינו?

וכששלג מתחיל נופל בשפע נוספת לנו מצוקה חדשה: יהודים נתפסים לנקיון הרחובות ולצבוּר השלג. יש הסכם בין הכובש ובין הקהלה בדבר עבודת-אונס בחנם שרק היהודים נתחייבו בה. על פיה נחלקה העיר לרובעים וכל רובע לרחובות וכל רחוב לחצרות. לכל רובע – תורו. והוא הדין לכל רחוב ולכל חצר. בכל בוקר יוצאים כמה מאות יהודים על פי הזמנת הקהלה לעבודת-אונס. וברחובות ורשה – הופעה בלתי רגילה: על יד בורות הביוב שלשם זורקים את השלג נמצא במקום וואיטעק ואדעק את יענקיל ושמעריל, שאפשר להכירם לאו דוקא עפ“י “הסמן היהודי” שבשרווליהם, אלא על פי תנועותיהם וכל פי העצבות השרויה על פניהם. עסוקים המה בעבודת-אונס קשה שאינם מקבלים בעדה שום תשלום. אף לא אוכל! גם ה”גוי" מחוייב לעבוד. אבל – בשכר. היהודי נידון לעבודה – בחנם. זהו גורלנו! כבן פּחוּת-הגזע אינו זקוק לא לתשלום ולא לאכילה – רק לעבודה. וזה יהיה אחד מהיסודות החברתיים שעליהם יבוסס ה“עולם החדש,” שהנאציזם רוצה להיות יוצרו.

היום שוב נפל שלג בשפע רב. ושוב היה יום צרה ומצוקה ליהודי ורשה. אין הכובש מסתפק בחומר האנושי שהקהלה ממציאו. בו משתמש הכובש לעבודות המוכנות מבעוד יום, לעבודות קבועות ומתמידות. אבל מלבד עבודות קבועות מזדמנות עבודות ארעיות. ואז, - מתחיל הציד. אין מבחינים בין זקן לנער. אם יהודי אתה – “האלט”! 171 כמעט בכל רחוב המאוכלס יהודים עמדו אוטובוסי-משא, שהיהודים הניצודים הושלכו לתוכם והובלו למקום העבודה. כהרף עין השמועה מתפשטת בין העוברים לתומם וכל אחד ממַלט את נפשו עד כמה שידו מגעת. נקבע הרגל להזהיר את היהודי העובר לתומו על הסכנה האורבת לו בכדי שימנע את עצמו מעבור במקום סכנה. הרגל זה נתקבל כחוב מוסרי אף בין אנשים זרים. משתמשים בסיסמא קצרה: “דרך אורלה – לא”! ודי לעובר ברמיזא. ועם כל זה – הרבה ניצולים והרבה – נופלים ברשת.

בעת האחרונה נתפסות לעבודת-אונס גם נשים צעירות ועלמות. יש שאתה פוגש ארבעה-חמשה אוטובוסי-משא מלאים ככלוב מלא עוף נשים עבריות המובלות לעבודת-אונס.

והרבה יש לספר ע"ד המנהגים שהכובש נוהג ביחס לאנוסות אלה…


7.3.40

חיינו השוממים והעלובים הולכים ועוברים ללא ניצוץ של תקוה, שעמנו היה תמיד רגיל בה. עברו הזמנים שההמונים היהודיים המדוכאים היו מנחמים את עצמם בשמועות פוליטיות מסוג של “עורבא פרח.” היו כאלה שדחקו את הקץ אפילו לימים ספורים. כל מיני בדותות היו מוצאות אוזן קשבת מפני – ש“הרצון הוא אבי המחשבה”. קצתן נקלטו אצלינו ע“י התעמולה הלונדונית דרך הרדיו שהקרובים ל”פאלק’ס-גענאססען" היו שומעים מאחורי הפרגוד. השמועות הפורחות של הרדיו הלונדוני נתקבלו על ידינו כאמת מציאותית והאמַנו בהן.

עכשיו נוכחנו שנתאכזבנו. המציאות והעובדות החיות מראות לנו שישועתנו עודנה רחוקה מאתנו. המתמַצים היטב במצב הצבאי והפוליטי הולכים כאבלים. אין לקוות שההכרעה תבוא באביב הבא. ואי ההכרעה – זאת אומרת: שמצוקתנו הנוראה תאריך ימים ואנחנו נתנונה ונלך. אין עם בעולם שעמד על טיבו של הנאציזם כמונו יהודי פולניה. אפשר שאם ההכרעה תהיה לטובת הדמוקרטיה ומוסד שנוצר לשם זה ירשום את מאורעותינו בצורה פרטיכלית תתפרסם האמת הערומה לעיני כל העמים והלשונות מתבליט את פני הנאציזם בכל כעורם המוסרי ועומק ירידתו האנושית.

אין זה צבא אלא – אספסוף של בנדיטים ורוצחים. אפילו בני אדם בעלי נשמה לקויה אינם מוכשרים לתועבות שטניות כאלה. אין זאת אלא שהם מהווים את הטפוס האמצעי שבין חיה טורפת בעלת ארבע רגלים לבין האדם שנשמה בעלת דרגה יותר עליונה טבועה בו. זהו גברא תתאִי נחָן אמנם בשכל אנושי אבל שכל מטומטם. נאצי שחרב בידו והוא מעופף בה על ראשך בכדי להכותך חלל ואתה מביט עליו בשעת סכנה בעיני זעם מלאות פחד ומשטמה – יאשים אותך שאתה מביט עליו “מיססטרויאוש” 172ואין דרך בני אדם בכך. סמן הוא איפוא שאתה בן פּחות-הגזע. לו נודע לעמי התבל, אפילו לאלה שאינם הוגים לנו חבה מיוחדת, אף אחד מאלף מכל הנעשה לנו ע"י הנאצים הארורים, אלה בני-קין, חסרי צלם אלהים על פניהם הרצחניים, היו מזועזעים עד יסוד נפשם והיו מונעים את עצמם משום משא ומתן, בין מסחרי ובין תרבותי, עם ארץ התופת שגרמניה ההיטלראית שמה.

החמס והשוֹד מלווים ע"י צליפות השוט ומכות אנושיות בכל מיני כלי חבלה, אינם פוסקים אף ליום אחד. כל אחד מחכה בלב חרד לשעתו ונכנע לגורלו, שאם יהודי חרד הוא מאמין באמונה שלמה, שכך נגזר עליו מן השמים בכדי למרק את עוונותיו. מאות משפחות מתדלדלות ובאות עד ככר לחם במשך שעה אחת. נראה הדבר, שבלחישה רמזו למגיני המולדת שהיהודים ורכושם הם הפקר. ביחס להם לית דין ולית דיין. אין צעקתם מגיעה לתופשי רסן השלטון. וכשהיא מגיעה – המתאוננים והקובלים נענשים. כיצד מעיז “יודע” להאשים חיל גרמני בגזלה או בחמסנות?! אין זאת אלא שהוא מעליל עליו!

“פאלק’ס-גענאססען”, ששבילי העיר נהירין להם, ממתיקים סוד עם מגני המולדת. מוסרים להם רשימה ערוכה בכל פרטיה, ושלובי זרוע פורצים למשפחה יהודית ואינם משאירים לה אף שרוך נעל. יש שהם נכנסים לסוחר יהודי שכל סחורתו כבר הוחרמה. הקרבן מתחנן: כבר נתתי מה שהיה לי; עכשיו אין לי כלום. – לא; הוא מקבל תשובה ברורה – עכשיו תן את כספך שבמזומנים. “פערפלוכטער יודע”!! ותיכף מתחילים להמטיר עליו מכות ומלקות לעיני בני ביתו המיבבים והמתיפחים עד שהמעונה מוסר למעניו את כל כספו שתחת ידו, ואם אין לו כסף מאריכים לו שעה אחת בכדי “שילך להשיג כסף,” ובינתים הולכים להעלות על מזבחם קרבן חדש. כעבור שעה – בדיקנות גרמנית! – שבים אל הקרבן הראשון, והכסף כבר מונח מוכן ומזומן לפני הגזלנים. אלה המה מעשים לעשרות בכל יום!

ביום ראשון העבר נגזרה הגזרה על החיט האמיד רַפפֶל (נובוליפקי 19). שסחורתו כבר נגזלה ע“י החרמה “חוקית” ועכשו באו על דעת עצמם שני אופיצירים “נהדרים” בלוית ציבילים מ”הפאלק’ס-גענאססען" לקחת את שארית הפלטה במזומנים. טענת: “אין לי”! לא הועיל. אם לא תתן ברצון – תתן באונס. ותיכף לזה החלו לעַנות אותו ביסורים פיזיים. רעיתו שהיתה באותו מעמד התחילה ליבב ולהרים קול צעקה. אז קבלה גם היא את מנת חלקה בעולם הזה. אין נאצים נושאים פני אשה. גם היא יצאה מתחת ידם מוכה ופצועה, כי לא חשכו גם ממנה מכות וחבלות. וכן עשו גם לבנם. אבל באמת החיט האומלל היה עני באותה שעה: לא נמצאו תחת ידו שום כסף. היה מוכרח איפוא לפנות לשכניו גרי חצרו שילווּ לו כסף. צעקת הנחבלים והמוכים הגיעה גם לאזני השכנים. גם עליהם נפלה אימה. שעוד מעט ויגיע גם תורם. עמדו וקבצו על יד אלף וחמש מאות זהוב ב“כדי להפטר מן הרוצחים,” ויעזבו את החצר. וכן היה. אל תאמרו איפוא שהיהודים הם חסרי עצות!!


9.3.40

ממשלת “הדז’ינאי” – מוטות כנפיה פרושות על פני כל היהדות הפולנית. נתוקה היא מכל הקבוצים היהודיים הפזורים בכל העולם כלו. אין ממי לשאול עצה ואין מי שיעמוד בפרץ. עזובה היא לנפשה ולכחות החיוניים שבתוכה. וכחותיה החיוניים נתמעטו כמעט עד אפס. אף בימי שלוה לא נתברכה בעסקנים צבוריים הראויים לשמם. ארץ פולניה היתה הראשונה שהכריזה על העסקנות הצבורית כעל מקור פרנסה. חדלו להתבייש בזה. כששני עסקנים התיעצו יחד לשם איזה מפעל צבורי כל אחד הבין וידע את הצפון בלב חברו. והיה כאלו הסכם חשאי הותנה ביניהם. חלק כחלק! ובזה הורידו את העסקנות הצבורית מגדולתה ונתמעטו הודה ועולה. כלם ידעו את ה“סוד”, כי כל מה שעסקן צבורי עושה – לעצמו הוא עושה. גם פני העסקנות הציונית, שמעקרה רכזה מסביבה את הטוב והמשובח שביהדות הפולנית, חפו. כי גם היא הפכה להיות “עסק” ו“הקרובים אל החלל” הגיעו לגדולה, לכבוד ולעושר ע“י הציונות, שהיתה להם ל”פרה חולבת" בצורה זו או אחרת.

כל זה – בימי שלוה! עם פרוץ המלחמה אבדנו גם “טובנו” המעט שהיה לנו עד כה. יתומים היינו באין שתדלן ומיעֵץ. הקטסטרופה הנוראה מצאה את היהדות הפולנית ריקה, שוממה וגלמודה מכל בניה שקפצו לעמוד בראש, כי כלם ברחו לנפשם מחמת המציק, חגבים ונמלים גדלו ועלו למעלה ראש – בשכר המשכורת השמנה ש“הדז’ונט” מעניק להם, אף כי אינם ראויים לעֶמדה זו. אבל אין עצה. את הפרוטה מקבלים ממי שנותנה. סוד גלוי הוא שהשלטון בתוך ה“דז’ונט” נתפס בידי השמאלים. להם הדעה. הקרובים להם חוסים בכנפיו – וחם להם. אחים לדעה ולמפלגה מקבלים מנה אחת אפים. החלוקה מתנהלת בצורה ביורוקרטית. אין מועצה זו של עסקנים נציגי המפלגות שבידה ההשגחה על כל המפעל. הכל בידי הדירקטור, והכל נעשה על פי שקול דעתו. אין ספק בדבר שכל המפעל אינו שלם בתכלית השלמות, והוא לקוי בחסר ויתיר, בנשיאת פנים לאחד ובהטית דין לשני. אבל – עם כל זה אין אף אחד יוצא בידים ריקות. בנוגע למקבלים ה“דז’ונט” מבחין ואינו מבחין. מבחין בנוגע לגודל סכום התמיכה; ואינו מבחין בנוגע לזכות, שכל אחד זכאי להנות. נותנים קצת פחות, אבל נותנים. אולי עוד יבוא יום ומעשי “הדז’ונט” יבודקו לאור הבקרת הפומבית ע“י יודעי דבר ומומחים לכך. לע”ע – הס כל בשר! איזו תרעומת חשאית, איזה רגון, שאינו יוצא החוצה. אין לפני מי להתאונן. אין חבוש מתיר את עצמו בבית האסורים.

יוצאת מן הכלל היא – ה“אגודה”, נרגנית קלסית זו, שלפי דעתה אין כמוה לאפוטרופסות על עם ישראל. בכל פעם שנוצר איזה אורגן המדבר בשם עם ישראל כולו – היא באה לחַלק, היא חותרת תחתיו ותוקע סכין בגבו.


גם זה ראוי להרשם.

מחלות מתדבקות מתהלכות בעיר. הגורם הראשי להן – הכובש עצמוֹ. רבבות יהודים נשארו בלי מזון ומחיה. “נקודות” 173הגולים מטעם “הדז’ונט” הן באמת קן לכל מחלה ולכל פגע רע. היהודים הוצאו מכלל כל עזרה רפואית הנתנת מטעם העיריה. אפילו ה“עזרה המהירה”, שמעולם לא הבחינה בין יהודי לגוי, פסקה לתת את עזרתה ליהודים עפ“י צו מגבוה. “מרכזי הבריאות” נותנים עזרה רפואית רק ליהודים לקויים “מחלות המין”, בפני יהודים חולים סתם דלתותיהם סגורות. לשום “בית-חולים” אין יהודי חולה מתקבל אפילו אם חייו תלויים לו מנגד, חוץ מ”בית-החולים" שברחוב צ’יסטה, שהעיריה פסקה לתת לו את תמיכתה השנתית והוא מתכלכל אך ורק על חשבון הקהלה. אבל כל זה אינו מספיק. עתונו של הכובש פרסם בימים האחרונים כללים איך להזהר מפני מחלות מתדבקות. בין יתר הכללים נמצא כלל אחד האומר:

– להזהר משום משא ומתן עם יהודים שהם מפיצי המחלות המתדבקות!!


[הקטע הבא מופיע בכתב יד]

גם זה ראוי להֵרשם:

מחלות מתדבקות מתהלכות בעיר. הגורם הראשי להן – הכובש עצמוֹ. רבבות יהודים נשארו בלי מזון ומחיה. “נקודות” הגולים מטעם “הדז’ונט” הן באמת קן לכל מחלה ולכל פגע רע. “היהודים הוצאו מכלל כל עזרה רפואית הנתנת מטעם העיריה. אפילו ה”עזרה המהירה“, שמעולם לא הבחינה בין יהודי לגוי, פסקה לתת את עזרתה ליהודים עפ”י צו מגבוה. “מרכזי הבריאות” נותנים עזרה רפואית רק ליהודים לקויים “מחלות המין”, בפני יהודים חולים סתם דלתותיהם סגורות. לשום “בית-חולים” אין יהודי חולה מתקבל אפילו אם חייו תלויים לו מנגד, חוץ מ“בית-החולים” שברחוב צ’יסטה, שהעיריה פסקה לתת לו את תמיכתה השנתית והוא מתכלכל אך ורק על חשבון הקהלה. אבל כל זה אינו מספיק. עתונו של הכובש פרסם בימים האחרונים כללים איך להזהר מפני מחלות מתדבקות. בין יתר הכללים נמצא כלל אחד האומר:

– להזהר משום משא ומתן עם יהודים שהם הם מפיצי המחלות המתדבקות!!


10.3.40

הקטסטרופה הענקית על היהדות הפולנית – אין כמותה וכדמותה אפילו בעתים היותר חשכות בתולדות ישראל. ראשית – עומק השנאה. אין זו רק שנאה שמקורה בתכנית המפלגתית ושנוצרה לשם פוליטיקה. אין זו שנאה קוניוקטורלית, אלא שנאת הרגש, שמקורה איזו מחלה פסיכופטית. ובהופעותיה החיצוניות היא פועלת כשנאה פיסיולוגית, המתארת לעצמה את השנואי כטמא טומאת

איצ’ה מאיר רוצה לתפוס את כל השלטון בידו. ואם לא כל השלטון – למצער שלטון חלקי. הוא אינו מרוצה שהאפיקורסים ופושעי ישראל ידברו בשמו. בכל מקום הוא בא להפריד, להפיץ מדנים בין אחים, לזרוע שנאה, לחתור חתירות, לנתוץ ולהרוס. בשנים כתקונם אין אפיקורסים ופושעים נחשבים בכלל ישראל, ואין לצרפם למנין. אבל בעניני כספים – שאני! איצ’ה מאיר ו“הירמולקה” שלו קופצים לעמוד בראש. לטענותיו אין מספר. ודרישותיו הן תמיד מקסימליות. הציונות היא פסולה. אבל כשהסוכנות מקבלת סרטיפיקטים איצ’ה מאיר רץ אל הנציב העליון ואוכל קורצא. חס לו לנציב לתת את החלק המגיע לו לידי פושעים. מן הראוי לחַלק: לפושעים לבד ולו לבד. הוא הר' ישראל שבתוך כלל ישראל. אין לקַפח אותו, חלילה.

וכן יחסו למפעל הצדקה של ה“דז’ונט”. איצ’ה מאיר אינו מסכים שיקבל קצבה מידי איזה מתוך פושע. הוא ילך אל האדון הראשי.

ובכן – יש עצה. יאסוף מסביבו את כל הנוהים אחריו ויאחדם למעשה מרי: מסירה לאמריקה! ואם אין תחבורת ישרה לאמריקה ישלח שליח מיוחד לבלגיה או לשוצריה. העקר הוא לאסוף רבה חתימות של מתאוננים. ואיצ’ה מאיר יודע את המלאכה של אוסף חתימות. כל מי שתורתו סחורתו לו הוא. לכל הצבועים “העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס” יש מקום בעדתו. ובכן, עמד ושלח לנשיאה של “אגודת המלמדים,” שנושא מסוה של יראת שמים על פניו לשם פרנסה ושבע תועבות בלבו. לאמר: – חותם לך – בוא אלינו ונמתיק סוד יחד נגד ה“דז’ונט” הפושע! נדבר ישר באזני אמריקה – וטוב יהיה לנו. במקום זהובים זעומים נקבל דולרים מלאים; למה לנו לעמוד כעניים בפתחו של הדירקטור ב. ולהיות תלויים בחסדו? נהיה אדונים לעצמנו! ועוד רמז לו כי מה שנוגע לחלקו האישי יקבלו ביד רחבה ומלאה. כדאי יהיה לו!

במקרה נודע לי הסוד. הנשיא בעצמו בא לשאול בעצתי. יעצתיו: אל תתן יד לנרגנים! וכן עשה.


10.3.40

הקטסטרופה הענקית שנחתה על היהדות הפולנית – אין כמותה וכדמותה אפילו בעתים היותר חשכות בתולדות ישראל. ראשית – עומק השנאה. אין זו רק שנאה שמקורה בתכנית המפלגתית ושנוצרה לשם פוליטיקה. אין זו שנאה קוניוקטורלית 174, אלא שנאת הרגש, שמקורה איזו מחלה פסיכופטית. ובהופעותיה החיצוניות היא פועלת כשנאה פיזיולוגית, המתארת לעצמה את השנואי כטמא טומאת הגוף וכמצורע שאין לו מקום בתוך המחנה.

שנאה מהותית כזו קלטו ההמונים. שנאה אידיאולוגית אינה לפי השגתם המוגבלה. תורת הרוח רחוקה מהם ואינם מסוגלים להבינה. הם קלטו את תורת רבותיהם בצורה גשומה וקונקרטית: היהודי מזוהם; היהודי רמאי ובן בליעל; היהודי שונא לגרמניה וחותר תחת קיומה; היהודי הוא – העילה הראשית של החוזה הורסלי שהוריד את גרמניה עד דכא; היהודי הוא – השטן, המסכסך בין עם לעם ומעורר אותם לשפיכת דמים בכדי להנות מחורבנם. אלה המה מושגים מובנים יפה, שפעולתם בחיים היום-יומיים מורגשת תיכף ומיד.

אבל יוצרי הנאציזם ואילי-המפלגה יצרוּ אידיאולוגיה מדעית המבוססת על יסודות יותר עמוקים. בידם תורה שלמה המרקיעה לפני ולפנים של רוח היהדות. יהדות ונאציזם – אלה הן שתי השקפות-עולם שאחת אינה סובלת את חברתה ומשום זה אינן יכולות לגור בכפיפה אחת. לפני אלפים שנה צדה היהדות בחרמה את כל עמי-התבל והשפיעה עליהם מרוחה ומתרבותה. היא עמדה כצר להתפשטותה של האליליות הגרמנית שתורתה אחרת ותרבותה ממקור אחר חוצבה. אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. או שהאנושות תהיה יהדותית; או שתהיה גרמנית-אלילית. עד כה היתה יהדותית. אף הקטוליות היא בת היהדות ופרי רוחה. ולפיכך גם היא לקויה בכל החסרונות שירשה מאמה. העולם החדש שהנאציזם יהיה יוצרו ומחוללו מחוייב להיות אלילי-קדמוני עם כל ה“אטריבוטים” שלו. לפיכך הוא מצוּוה ועומד להלחם ביהדות עד רדתה.

כאן נצטרף גם נמוק פוליטי ששכרו בצדו וכדאי להפיצו ברבים. גם הבריטים נוהים אחרי היהדות. יש השערה שהם בני בניהם של עשרת השבטים הישראליים. היהודים והבריטים עשו שותפות וחלקו ביניהם את העולם. היהדות היא גברת התרבות העולמית, יצירת רוחה ועלַת כל התורות הסוציאליות, הקומוניות וההומניות. והבריטים תפסו בידם את השלטון הפוליטי על ארצות זרות ואיים רחוקים. שותפות זו פרשה את מוטות כנפיה על כֹל העולם כלו ומושלת בו ממשלה בלי מצרים. היהדות – ברוחה; והבריטיות – בחרבה. כזו אף זוֹ – משחתן בן. שתיהן נשלו את האליליות הגרמנית מעֶמדתה וקפחו אותה שלא תוכל למלא את תפקידה.

ולכן – מלחמה כפולה לנאציזם גם ביהדות העולמית וגם בבריטניה וכחה הפוליטי הכל-עולמי. תפקידו כהיום – להביא כליה על שתיהן יחד. כאן סודה של הסערה המתחוללת לטאטאנו מן העולם. כאן סודו של הכוון לעשותנו לפריים, לנשל אותנו מכל עמדה חיונית, להרחיקנו מכל מקור של פרנסה, לעשותנו לבזויי מין האדם, לחלאת החברה האירופית, לגוי מתועב, לצואת האנושות.

באשרנו שלא עמד הכובש על טיבה של יהדות פולניה וכחה החיוני. על פי השכל – אנחנו מחוייבים לגווֹע. על פי חוקי הטבע – סופנו לאבדון ולכליה גמורה. כיצד יכול קבוץ שלם להזון כשאין לו שום אחיזה בחיים? הלא אין לך מקצוע ומשלח-יד שלא יהיו מוגדרים ומסוייגים בשבילנו!

אבל גם הפעם איננו, “שוה בשוה” עם חוקי הטבע. טבוע בנו איזה כח נעלם, רזי וסודי המעמידנו ומקיימנו על אף כל החוקים הטבעיים. אם אי-אפשר לחיות מן המותר אנחנו חיים מן האסור. ואין זה גנאי לנו. המותר אינו אלא הסכם וגם האסור עומד על הסכם. ומי שאינו נותן יד להסכם אינו מחייבו. ובפרט אסור ומותר של כובש ברברי, הצר את החיים כדמותו וכצלמו, לפי מושגיו הרצחניים והחמסניים.

כח סודי זה פועל בנו נפלאות. והא ראיה: אין בנו מקרים של מאבדי עצמם לדעת! היהדות הגרמנית כרעה ונפלה. תיכף ומיד תם כחה המעמידה והמחַייה. רעדה אחזתה ובאה עד משבר. כשלא היה לה פתח הצלה בשמד גזרה על עצמה את דינה – לגוֹוע. נטולי כח לחיות מצאו אלפי יהודים את מקלטם – בשאול. גם היהדות האוסטרית – לא עברו ימים מועטים והיא התנונה והלכה תמס. כל גזרה חדשה העלתה על מזבחה אלפי קרבנות, משפחות שלמות סלקו את עצמן ברצון כשהעולם נעשה צר להן. גאים ומלאים הכרת עצמם עמדו אלפי יהודי גרמניה ואוסטריה ושמו קץ לחייהם.

לא כן יהודי פולניה – המדוכאים והרצוצים. הבזויים והשפלים: הם אוהבים את החיים ואינם רוצים להסתלק מן העולם לפני זמנם. אמרו מה שתאמרו: השאיפה לחיים במצוקה נוראה כזו שלנו היא – פועל יוצא של איזה כח טמיר ונעלם שעוד טרם עמדנו על מהותו. זהו כח-מעמיד נפלא שרק הקבוצים היותר איתנים והיותר חשולים שבעמנו נתברכו בו.

העובדה שכמעט אין לנו מאבדי עצמם לדעת ראויה להדגשה (מחוידת) מיוחדת.

ערומים נותרנו. אבל כל זמן שכח טמיר זה מסתתר בנו לא אמרנו נואש. וכחו של כח זה צפון בהויתה המקורית של יהדות פולניה. המעורת שרשים במסורתנו הנצחית, שצותה לנו את החיים.

ביחד עם משוררנו 175תאמר יהדות פולניה:

ניצוץ אחד מסתתר בצור לבי,

ניצוץ קטן, אך כלו שלי הוא;

לא שאִלתיו מאיש, לא גנבתיו

כי ממני ובי הוא…


17.3.40

גם בשעות היותר מחרידות ואיומות בימי כבוש ורשה, כשאוירוני האויב המטירו עלינו מות ופלצות לא עזבתי את עטי. הרגשתי בקרבי צורך פנימי להנציח את המאורעות על הגליון. ממעל לראשי רחפו מלאכי מות ואני הייתי כלי שקוע במלאכת-קדשי. היתה בזה איזו גבורה עילאית. וראה זה פלא: מה שלא פעלה המעצמה היותר תקיפה באירופא פעלה הצטננות קלה, שהכריעתני למשכב לימים אחדים והפסיקה את מלאכת-קדשי. חום בינוני (38.3) החלני: ולא עליכם, בני אדם, להחלות ברשות רעיתי. אין מחמירה כמוה. לחנם התנגדותך. אתה נתון אז כלך בידי אשה וגורלך לסבול יסורי הבראה עד – שתבריא במאה אחוזים.

בתחנונים גדולים הצלחתי היום לקבל ממנה רשיון לרדת מעל מטתי לאחר זה שני ימים שהחום עזבני. אני הולך ומבריא, אף כי השעול עודנו אורחי ומטרידני כפעם בפעם.

בימי מחלתי אני מרבה לקרא את העתון הפרוגרסיבי לשעבר: “דויטשע אלגעמיינע צייטונג” הברליני. לאחר “שהשווּ” 176אותו נעשה אנטישמי כדת וכדין. כלו זרוע עוקצים נגד “די יודען.” עובד את אדונו באמונה ובמסירות הראויה. אין הקריאה בו רפואה טובה לחולה. אבל הוא הטוב שבנחשים. זהו מצד אחד. אבל מצד שני אני מוצא בו גם קצת נחמה ללבי החולה: נוכחתי שהכל בנוי בו על שקר ובדיה. יש דברים המתבררים בו ואני בקי בהם. והיה זה כאלו בשעת קריאה אני מתבונן אל איזה מגדל ההולך ונבנה נדבכים, נדבכים של שקר ורמיה. הכרה זו היא רפואה ללבי. מפרטים אלה אני דן על הכלל שבשקר יסודו ואין לו רגלים.

זוהי נחמתי ורפואתי. שיטה מדינית שאין בה מתום – לא תתקיים לאורך ימים. למשל: אין כמוני יודע את מצב הדברים לאמתם בפולניה. ודרשתו של הד“ר פראנק בקטוביץ ע”ד פולניה, ממשלתה לשעבר ועמה בהמוניו – היא כלה עזות, חוצפה וטפשות. והוא הדין דרשתו של ה“אפיטרופוס” נוי-ראט 177בפראג הצ’כית, אף כי האכא הצ’כי חזר אחר דבריו והוסיף משלו ברוחם. אין עבדים אחראים על דבריהם.

וכן ביתר הדברים. אין צדים המונים בדברים בעלמא. היום נפוצה השמועה כי האיטלקים שבפולניה הנכבשה ובראשם הקונסול עזבו את ורשה. ברי לי שזה שקר. אבל מענין לדעת: מאיזה יקב שמועות כאלה נולדות. עוד לא נתיבש הדיו של מאמרי השבח והתהלה שבעתונות הברלינאית לכבוד ה“דוצע” ושבעתונות הרומאית לכבוד “הפיהרער”. ומה זה היה פתאם שרוח שטנה עברה ביניהם עד כדי מלחמת דמים?

ואף על פי כן – היהודים בשלהם!

נראה הדבר: שנקמה מדומה נקמה תקרא!…


18.3.40

בשבועות האחרונים היתה הוצאת הרהיטים ע"י הכובש למגפה מתהלכת מחצר לחצר ומדירה לדירה. כמובן, אך ורק אצל יהודים. כרגיל, כל גזרה מקבלת אצל הברברים גון סַדיסתי. אין הכובש גורס: ברור לו מיתה יפה. סיסמה זו היא ירושת התקופה ההומנית-ליברלית שזמנה כבר נגמר “ואין לה עוד מקום בחיינו החדשים.” אין מודיעים אותך זמן ידוע לפני זה שככה יארע לך. כל גזרה היא הפתעה גמורה לקרבנה. ומכאן – הסדיזם שלה. כל גזרה המוצאת אל הפועל בצורה סדיסטית קשה שבעתים. קרבנה נופל באין אונים והוא אובד-עצות לעשות דבר מה בעוד מועד לרוחתו ולישועתו.

יש שאתה מסב לשולחנך לאכול את לחם העצבים שלך; בני ביתך מסובים סביבך. אבל אינך בטוח שתאכל את לחמך עד גמירא. נכנסים ומודיעים: באו להוציא את הרהיטים ועליך עוד לעזור בהוצאתם. ואם אין כוחותיך מספיקים חוטפים יהודים עוברים ושבים מן הרחוב ומכריחים אותם לעבודת-אונס זו. וכמובן, כאן יש מקום לכל יהודי ירא שמים לקיים מצות עשה מן התורה: “עזב תעזוב עמו.” בעל הבית בכבודו ובעצמו עוזר על יד הנחטפים בהוצאת רהיטיו. סצינות כאלה תראה לעשרות בכל יום ברחובות ורשה. ידו פרש צר על הרהיטים אשר ליהודיו – בפרהסיא; ובחשאי – הולכים לטמיון כל חפץ יקר ערך בשעת הורקת הארונות והארגזים. גברת הבית נכנסת לתפקידה והיסטריה אוחזת אותה. בכיות ויללות הקורעות שמים, ששעריהם נעולים. והאויב שוחק למחשבתינו!

בימים האחרונים חל קצת שנוי במפעל “הומני” זה. אין הכובש רוצה להטריח עצמו בלקיחה. גם זה למותר לו. סדיזם המגיע לשיאו הוא אם הנידון למיתה כורה לו קבר בעודו בחייו. וכן נוהג הכובש בנו בכל פעם שהוא גוזר עלינו איזו גזרה רעה. אנחנו בעצמנו מחוייבים להגשימה. לא רק לפשוט אצת צוארנו לשחיטה אלא גם להעביר את המאכלת ולחתוך גרוננו כל זמן שלא נחתך עוד רוב סמניו…

יבואו ימים והקהלה הורשאת תספר את כל אשר עבר עליה בימים הנוראים האלה. היא עצמה תדע לספר את המרטירולוגיה שלה בכל מוראותיה. כל זמן שהיא בצפרני הדורס אסור לה להשמיע אף קול נהי. דוממה ואבלה, מתוך קצף וחרון אין אונים היא מוציאה אל הפועל כל מה שגוזרים עליה במהדורה הראשונה. אין מקום למשא ומתן או לאיזה וכוח. גזרה היא ואין להרהר אחריה. גזרת-הרהיטים מתגשמת איפוא ע"י הקהלה. הכובש ממציא לה רשימה מפורטת: כך וכך שולחנות; כך וכך מזנונים; כך וכך ארונות. וכן עד גמירא. ודוקא מן הטוב והמובחר שברהיטים. אפילו בינוניים פסולים. והקהלה כבר תדע איפה לבקשם בכדי להמציאם לידי הכובש. כדי שלא להטיל קנאה בסעודה ולא לתת מקום לתרעומות נחלקה העיר לרובעים. וכל אחד מקבל את הדרישה למסירת רהיטיו כשיבוא זמנו. כאן הקהלה תקיפה ואין איש אשר ימרה את פיה, כי אימת הכובש העומד מאחריה עלינו.

יש אומרים, כי בצורתה החדשה קבלה הגזרה שנוי לטובתנו. גזה הפתאומיות. חדלה ההפתעה. היש מר ממות, שבודאי בוא יבוא? ואף על פי כן אין ודאות זו מפריעה את האדם מהנות מחייו!!


26.3.40

ימים מספר סרה ממני רוח קדשי. זנחתי את עטי ומנעתי את עצמי משום רשימה יומית. הסבה – אין התרשמות חדשה. צרה שלָנה אין לה חריפותה הקודמת. מתרגלים לכל אסון ולכל מצב. בנפשנו – יאוש. אנחנו מוכנים, וכמעט שנכונים אנו לקבל בזרועות פתוחות, כל גזרה רעה עוד בטרם היותה. כל כך הורדנו והושפלנו עד שאין לנו עוד הפחד מפני העתיד לבוא. האומנם עד נשפל לרדת? מתהלכות שמועות נוראות, שהיהודים המה נושאיהן. חיל ורעדה יאחזו כל אחד לשמען. ואנחנו מסיימים אותן בנוסח יאושי, שאין אחריו כלום: “יהיה מה שיהיה”! כאלו אינן נוגעות אל עצמנו ואל בשרנו; כאלו אין בהן בכדי להביא עלינו כליה גמורה.

בעלי הבתים הורשאיים, המפורסמים לעריצים, לבעלי זרוע, לבעלי לב אבן, שאנקת אביונים לא תגיע עדיהם, משוחחים בימים האחרונים באדישות מפליאה. כלמקרה רגיל, כי עתידים לנַשל אותם מנחלותיהם ובתיהם יעברו תחת שלטון העריה, כמו בלודז. ודבריהם בניחותא נשמעים. אינם מתרגזים ואינם מתמלאים קצף אין אונים. כי גזרה היא ואין להרהר אחריה.

נעשינו כאסקופה נדרסת שתשמישה בכך. יהמו יחמרו הגלים; יעברו על ראשינו. אם יציפו אותנו – נרד תהומה מבלי להתריע נגד מי שהוא. צבור שנמצא במצב פסיכי כזה אינו מתרשם. אבל עם כל זה יש שירעם רעד המחריד גם אותנו. ואז גם אנחנו הבלתי רגישים, המאובנים מתרשמים קצת, לו יהא עדי רגע. אבל איזו זוָעה עוברת דרך נשמותינו ואנחנו מזדעזעים לזמן קט – ו“שבה הדממה כשהיתה”…

השנה – שנה מעוברת והפסחא שלהם הקדימה לבוא כחודש ימים לפני חגנו. שלהי דחורף. שמש וקרח. והנה חג התחיה שלהם הפך לנו לחגא. את נשף חשקם שמו לנו לחרדה. אבל אין זה מעשה הכובש. כל הזוכה מלאכתו מעשית על ידי אחרים. ולפיכך – אין זה “מעשה הכובש,” אבל – בידיעתו ובהסכמתו; ויש אומרים: אפילו תחת פיקוחו “הרם”. לא היו ימי מהומה מבוכה ומבוסה בבירת פולניה לשעבר כמו בחג הפסחא, שחל השתא בימי 25 – 24 למארץ. ה“מוסר” הנוצרי נעשה בולט בחיים. ואז – אוי ואבוי לנו! היה מי שאירגן חבורות, חבורות של שקצים, נער חוליגני בגיל התבגרותו, וביניהם אפילו קטנים שעוד טרם עזבו את ספסלי בית-ספרם, בכדי להתנפל על יהודים עוברים ושבים ולהכותם מכות רצח. יהודים לעשרות הוקפו ע"י חבורה של שני מנינים בריונים צעירים, מזוינים באלות ובמקלות ובכל מיני כלי חבלה והוכו בלי רחם באכזריות נוראה עד שקרבנם נפל כלו פצוע וזב דם. פשוט, נערך ציד ויהודים ניצודו כמו שניצודות חיות ביער. ומה יש לכחד? פחדנים אנו! במקרים כאלה יש לנו תכסיס אחד: לברוח! והבריחה מוסיפה אומץ לב לבריון המתנפל. ההתנפלות בעצם היום, לעיני השלטון, שעומד מרחוק ונהנה למראה יסורינו, – הרבה מן הכעור יש בזה. אבל כעור שבכעור יש למראה הקרבן הבורח. בה בשעה שיכול היה להתקומם ולעמוד על נפשו. ההגנה שלנו היא – הבריחה, בריחת פחדנים ומוגי-לב, במקום הגנה של התקוממות. דיו לו למנין של שקצים הפרועים לשמצה להטיל אימה על אלפי יהודים בעלי זרוע ובעלי כח שעולים על המתנפלים בכל דבר. החנוך הגופני שהיה לנו לסיסמא ושטפּלנו בו מיום היות הציונות לא הועיל לנו ביום עברה.

ובשעת מעשה אין הכובש יושב בטל, חלילה. מכונת הצלום עומדת מוכנה לפניו והוא מכונן אותה לשם “צלום המאורעות”. הנאה לו והנאה לעולם. ויש אפילו שלשם פירסום שנים – שלשה נַצים עומדים לו לאיזה יהודי מוכה בשעת דחקו ומגרשים את ה“שקצים”, אבל בטרם החלם להגן על המוכה אינם שוכחים לבקש את חבריהם הנמצאים באותו מעמד לצלם גם את מעשה ההגנה.

לתחבולות הנצים אין חקר. הכל אימפרוביזציה. ביד אחת מארגן התנפלות. ביד שניה הוא מגן על הנרדפים. וביד שלישית הוא מצלם את ההתנפלות וה“הגנה” כאחד.

כמו ביתר מפעליו הכל אצלו עשוי, מלאכותי, ערוך ומסודר במחשבה תחלה לשם עסק, תעמולה, לשם קנין שם טוב.

אבל מכל המשחק הזה – היהודים יוצאים לא רק בשן ועין, בראש מחוץ ובגוף פצוע, אלא גם שדודים וגזולים. בשעת ההתנפלות אין משגיחים בדיני שלי – שלך, ומזומנים וכל חפץ יקר ערך נעלמים בן-רגע. במדה ידועה אין ההתנפלות באה מעקרה אלא לשם שוד. “מצוה” – ושכרה בצדה! לשם שוד ובזה – יש שמנין שלם של שקצים-פוחחים פורצים אל איזו חנות יהודית וחוטפים מכל הבא לידם. ויש שבחנות אין שום נפש חיה, כי החנוני הקדים לברוח והשאיר את רכושו הפקר. ולכשתרצה יש לו אמתלא הגיונית על עשותו ככה:

– הטוב טוב יהיה לי כשאצא פצוע ושדוד גם יחד?!

זהו גורלנו ומנת חלקנו בפולניה הנכבשה תית שרביט הנַצי!


27.3.40

ליסורינו אין קץ. מיום ליום הולכים ומוסיפים. לכל צרה-אֵם מתחברות בנות-לוואי, תולדות היוצאות ממנה וממררות את חיינו. לכאורה, הרי זו צרה כללית, המחייבת אף אלה שאינם בני ברית, אבל למעשה לוקים בה רק בני ישראל. העקרון הגזעי שהולך וכובש את העולם הוא הוא בעוכרנו. כיון שנתן רשות למשחית להפלות בין איש לאיש לפי יחוס גזעו אנחנו המועמדים הראשונים לכל קפוח ולכל נישול.

בכל מקום שיש מלחמה וגירושים שמה נוצר כר נרחב למגפות שונות ולמחלות מתדבקות. בכל מקום שבן אדם נדח מעמדתו ומפרנסתו והולך בגולה שמה הולכים ונוצרים קני-הנגף. הגירוש הוא אבי כל המחלות מפני שהוא מביא רעה לעולם, ועל ידו יחדל האדם לחיות חיים נורמליים-אנושיים. נקודות הפליטים תחת פיקוחו של ה“דז’ונט” הווּ קנים לכל מחלה ולכל פגע רע. אבל הגורם הראשי לשל התופעה הזאת הוא הכובש האכזר, שמלא את כל העולם פליטים ומחוסרי גג. מצב אי-נורמלי כזה נוצר אף בימי (המחלמ) המלחמה העולמית 178בשעה שהכובש דן אותנו כבני אדם, הראה לנו פנים מסבירות, ועקרונות הומניים היו נר לכל מפעליו ומעלליו. גם אז השתררו מחלות מתדבקות שתנאי החיים בימי המלחמה הביאון לעולם. ומה נאמר כעת? בשעה שלכובש אין עצה אחרת ליהודים רק – “קרעפפירען”; פשוט למות מות נבלים. הלא אף לחיות שניצודו במלכודת מתיחסים ביחס יותר אנושי!

אין פלא איפוא, שהמגפות מצויות במחננו במדה יותר מרובה מאשר אצל “הגויים”, שאף בשעת חרם חיים, לפי הערך, חיי שלוה. והנה – לא די שלקינו והמגפה עושה שמות בנו עוד אשמנו מכל עם: הכובש הוציא כרוז שיש להזהר ממשא ומתן עם היהודים בתור מפיצי מחלות מתדבקות; העליל עלינו עלילה כי היהודים הם מטבעם מסואבים ומלוכלכים ונושאים בקרבם לכל מקום שהמה פונים את הבצילים המזיקים.

וכאן מתחילה פרשה חדשה של צרות ופגעים שקשה לעמוד בהן: נקבעו חוקים דרקוניים לשם מלחמה עם הנגף. וכנהוג, בכל צרה ישראל לוקה כפלים. חצר שאירעה בה מחלה אינפקציונית – אוי לה ואבוי לדיריה. אף לאחר שמרחיקים את החולה היא נסגרת לשני שבועות. כתם זמן ההסגר עושים חיטוי בכל הדירות. ואין זה חיטוי רגיל לשם כליון הבצילים, שספק ישנם וספק אינם, אלא חטוי לשם הבאת כליון על כל החפצים, הכרים והכסתות אפילו בדירות של אמידים, המצטיינות בנקיונן ובמצבן ההיגני. ולא רק זה. בימים האחרונים החמירו וגזרו כי אף שתי החצרות מימין ומשמאל הסמוכות אל החצר המנוגעת טעונות הסגר של ארבעה ימים. ובהסגר גרידא אינם יוצאים. אחרי תם זמן ההסגר, גם שתי החצרות ה“חשודות” טעונות חיטוי ומחוייבות לקבל עליהן כל מיני החומרות, שהן תולדת החיטוי. וקודם כל – כליון החפצים. ככה נוהגים עם דברים שאין בהם רח חיים.

והדברים שיש בהם רוח חיים, – כלומר: בני-אדם עוד טרם נקו מחטאתיהם. אחרי חיטוי הדירות מובילים אותם בעל כרחם ל“מרחץ” לשם חיטוי גופם ובגדיהם. וכאן מתחילים היסורים האמתיים. אין זה מרחץ סתם אלא מרחץ-הבלא. בשעת חיטוי הגוף גוזזים לנשים –מחלפותיהן, ולגברים – זקניהן. ובשעת חיטוי הבגדים הם נמסרים אחר החיטוי לידי בעליהם מעוכים ודרוסים עד שאין להשתמש בהם יותר. פשוט הם הופכים לסמרטוטים קרועים וקמוטים בלתי מוכשרים עוד לשמוש.

קבוצה של מאה איש נכנסת למרחץ ושוהה בו לא פחות ולא יותר מחמש עשרה עד עשרים שעה. את הענוי אין לשער! כל אחד מחויב לעבור דרך מדורים שונים וכל אחד בערך מארבע עד חמש שעות. ערומים, נחלשים ורעבים מחכים לסדור פורמליות שונות כמעט יממה שלמה.

ויש שקבלת “באהבה” את כל היסורים והענויים ושבת “נקי” לביתך. וכעבור שנים שלושה ימים מבשרים לך בשורה חדשה: בחצר הסמוכה מימין (אם המאורע הקודם אירע בזו של שמאל) או משמאל (אם המאורע הקודם אירע בזו של ימין) שוּ ב קרה מקרה של מחלה אינפקציונית; ואז – חוזר חלילה אם רק עברו עשרה ימים מהחיטוי הקודם פגה טהרתך 179ואתה מועמד למניפולציה חדשה של טהור.

אתה קץ איפוא בחייך!!

ואף על פי כן – יהודינו נחלצים אף מצרה זוֹ. הא כיצד? הכסף יענה את הכל! אל תקרא “כסף” אלא “שוחד” שאינו אלא בכסף. מתכת שמטהרת ממזרים לא תטהר חשודים על מחלה אינפקציונית?! הלא על כן בפולניה אנחנו חיים!

כל מפעל הטהור אינו אלא מקור לפרנסה שמנה לרופאים הגויים הממונים על כך. כל הענין נמצא בידי פולנים. ועמהם יש לנו לשון משותפת. יש כבר טקסה קבועה לכל חצר. ההזעה במרחץ היא אמנם חובת גברא. אבל גם לזה יש עצה: מחליפים גברא בגברא! אם תתן חמשה זהובים ילך למרחץ-ההזעה שמעון בן יעקב במקום ראובן בן-יעקב ויביא לך תעודה נקובת שמך שיצאת ידי חובת טיהור. פרנסה חדשה!

סוף דבר: השם יתברך לא יעזבנו ולא יטשנו!!


28.3.40

הכובש מתחיל במפעל פוליטי חדש. מפעל שבתוכו ועל פי מהותו אינו אלא בלוף. רמאות. אחיזת עינים, כמו כל המפעלים הנציים. ציד היהודים לא יחדל. חוצות עיר הבירה הפכו לשדה גזלנים וחמסנים ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויאמר למלאך המשחית: “הרף”! קבוצות של בריונים צעירים, נוער פולני (ביניהם לא תמצא אף אחד בגיל העמידה) מצוידים אַלות, מקלות וכל מיני כלי חבלה עושים פוגרומים ביהודים. פורצים לתוך חנויות ומריקים את סחורותיהן לתוך כיסיהם. ובמקום שאין שלל בנמצא מפוצצים את זכוכיות-הראוה. היהודים הנפגשים בדרכם יוצאים מוכים ופצועים וכל עוד נפשם בם נמלטים לתוך איזה מקום מחסה, אם יש בהם עוד כח להמלט. הרובע היהודי הופקר לידי בריונים ורוצחים שאיזו יד נעלמה אירגנה אותם למטרה זו. לא יתואר במלים את הבהלה שהקיפה את היהודים האומללים, שכל הליכה ברחוב מסכנת את חייהם. שבת כל מסחר. חדל כל משא ומתן. מפחדים לצאת החוצה. כל אחד מסתתר בחדרי חדרים עם לב רגז ופיק ברכים. היום לפנות ערב היה לי לסַדר ענין תכוף ברחוב נלבקי והרושם שעשתה עלי כל הסביבה ההומיה לשעבר לא אשכח כל ימי חיי. אימת מות בכל פנה. דממה של בית-הקברות. לא אנשים חיים, אל צללים עוברים. רחוב פרנצישקני גדור על ידי משמרות-צבא. בתוכה אין אף נפש חיה. וברחוב נלבקי ההליכה מותרת רק על המדרכה מצד שמאל (בבואכה מרחוב גנשה) המדרכה הימנית פנויה וריקה ומשמרות-צבא מטיילים לארכה. בכל פנה שוררת אימה. לכאן אין הנוער החוליגני בא מפני שהחנויות סגורות כי כבר הורקו ושודדו על ידי חוליגנים. מזוינים לא בכלי זין קר, אלא בכלי-זין חם. אבל לעומת זאת ביתר הרחובות, שבהם עוד אפשר חנות יהודית הפתוחה למחצה, מהומה ומבוכה המגיעות לשיאן. משם מגיע לאזניך קול צלצול הזכוכיות בהתפוצצן על ידי נוער פולני פטריוטי, העובד עבודת הריסה בעצם רתיחת דמו תחת מחסה הכובש, העומד בקירוב מקום עם מכונות- צלום ומנציח את כל התועבות האלה בלעג שיש בו שמחה לאיד על שפתיו.

ועקר שכחתי: אלה בני חם – כשם שלפני שנה בעצם התלהבותם הפטריוטית צעקו בכל פה: תחי פולניה! יחי רידז-שמיגלי! צועקים כהיום בעיר בירתם הנכבשה במעמד הכובש שהחריב את ארצם: יחי היטלר! מות לרידז-שמיגלי! אנחנו רוצים בפולניה בלי יהודים!! אתה שומע את הקריאות הללו ומזדעזע כולך. האומנם? כן; בחיי ראשי שכך הוא! הנוער הנארי 180המטייל על חרבות מולדתו מסדר מניפסטציות לכבוד ה“מנהיג”. כשקולות אלה מגיעים לאזניך אתה מתבלבל כלך וקשה להאמין שאין זה חלום. אבל יללות המוכים והפצועים ושבר הזכוכיות מזכירים לך שאתה ער.

כל התנועה הפוגרומית עשויה ומסודרה במחשבה תחלה על ידי הכובש, שהפוליטיקה שלו עד היום בפולניה הנכבשה באה עד משבר. החוגים הפולניים האחראים הכואבים על אבדן מולדתם מחכים לנצחון בעלי בריתם בחזית המערבית. לא נמצא אף בוגד פולני אחד שיסכים להיות חבוק בזרועות “הרייך” ולמצוא מחסה תחת אפוטרופסותה. אנקסיה גמורה אינה באה בחשבון מטעמים תכסיסיים-פוליטיים. (2) חפשו בנרות אחרי איזה האכא פולני 181ולא נמצא. הפנה איפוא הכובש את פניו לצד הנוער הנארי הקרוב אליו קרבה אידיאולוגית. אלמנט זה הוא קל-דעת, חסר דעה קבועה, נוח להסתה ואין לו אוריֶנטציה פוליטית איתנה. חוץ מזה הוא שואף לחמס ושוד. הכובש מתרצה איפוא לנוער זה בראשי היהודים ובהונם. הא לכם מולדת, שה“רייך” התקיף ידאג לשלומה ולהתפתחותה! הא לכם משרות וכהונות שמנות ששכרן וכבודן בצדן! הא לכם ראשי היהודים ואונם שכמוכם כמונו אנו רוצים להביא עליהם כליה! באו חסו בצלי – וטוב לכם. ממשלתכם לשעבר מצצה את לשדכם והביאה חורבן נורא על מולדתכם האהובה, שהיא כלה חרבה ושוממה; אני אעזור לכם לבנותה מחדש ולקוממה מערמות עפרה. פולניה בגבולותיה הורסַליים לא תקום עוד. איֶן זה אלא חלום! בעלי בריתכם רמו אתכם. חסרי כח המה לעשות איזה דבר לטובתכם. באו אלי ותראו עולמכם בחייכם.

והנוער הולך ובא. השדרות העליונות מתעקשות; עזבן לעת עתה. תורן יבוא אחר כך. התחיל איפוא במגע ומשא עם השדרות הנמוכות. כאן מצא אזנים קשובות, כי הלב חומד לעמדות שמנות במדינה והיצר מסית לחלק שלל היהודים. יש איפוא לקוות, שבחסות הכובש תתפתח תנועה נצית-פשיסטית איֶתנה בקרב הנוער הפולני, שבהסכמתו תוצר אפוטרופסות מדינית כעין זו שבצ’כיה. העם בהמוניוהרחבים, שעינו ולבו רק לבצעו ולתענוגי החיים והבנתו הפוליטית לקויה– יבוא מאליו. שוב מצא את פולניה “שלו”. כאן נמצא המפתח לכל החידה הסתומה הזאת, שבראשיתה היתה לנו כהפתעה גמורה והתקשינו למצוא את מקורה ולהבין את מהותה. עכשיו הכל ברור ומובן.

תנועה פשיסטית – נַצית שסופה ספוח פולניה " לרייך" הולכת ונוצרת. הפוגרומים ביהודים המה צעדיה הראשונים. אנחנו נהיה קרבנותיה הראשונים. עוד ידה נטויה! עוד נטעם את טעמה!


30.3.40

הפה שהתיר הוא הפה שאסר! כמה מאות שקצים התהוללו והתעיבו עלילה לעיני הכובש המתיהר באהבתו את הסדר הצבורי ואיש לא גדר בעדם את דרכם. שלשה ימים שלמים הפכו רחובות ורשה לשדות תהו ואי-סדרים. גזלה ושוד באמצע היום. התנפלויות בהמון על עוברים ושבים יהודים ההולכים לתומם, – ועיני הכובש “התרבותי” רואות. האומנם חסר כח הוא לחסל את התועבות האלה שמחולליהן הם שקצים צעירים מחוסרי-נשק וגערה אחת תֵחת את גבורתם המדומה? אלא מאי? השקצים עשו מה שעשו לא ברצונם אלא ברצון הכובש, שהוא הוא איחדם וסדרם ונפח בהם את יצר הגזלה והרציחה. והא ראיה: אתמול טילתי לארכה ולרחבה של העיר – ובכל מקום היה שקט ומנוחה גמורה שררה בכל פנה. גם היום לא הופרע הסדר בשום מקום. השקצים נעלמו. התועבות פסקו. היד הנעלמה שהוציאתם החוצה היא היא שצותם לסגת אחור. הכל בידי הכובש!

אלא שיש לי הרגשה מוקדמת שאין זה הסיום הגמור והמוחלט. להפך, אין זה אלא התחלה, שאחריה יבוא המשך. אני בטוח שאין זה אלא הצעדים הראשונים של יצירת הסתדרות-נוער נצית-פשיסטית לשם יסוד אפוטרופסות מדינית על ארבעה חבלי פולניה שלא נספחו אל “הרייך”. הלואי שאהיה בדאי!


בחוגי הציונים השואפים לברח מארץ התופת כמרקחה. חוסר אירגון הוא תמיד בעוכרנו. אתמול בקרתי את “משרד” (!) “היאַס”182 ויצאתי משם בפחי נפש. ערבוביה ומבוכה ואי-סדר דוגמאי. בשעת צרה כולם נעשים מומחים לענוי-נפשות. העסקנים, כביכול, שתפסוּ את ההגה בידם לוטים כל מפעל בסודי-סודות ואין לקנא במהגר הרובץ לפתחם. עורכים רשימות של מועמדים להגירה כעין רשימת המלצה בשביל הסוכנות והמסדרים עושים בהן כאדם העושה בתוך שלו. מכניסים את מי שהם רוצים ומוציאים את אלה שאינם נוחים להם. ואין לפני מי לצעוק ולהתאונן. אבל גם לאחר קבלת האישור מאת הסוכנות אין בטיחות שכבר נושעת. אין המשרד נוהג, מסבה בלתי מובנה לשום בר דעת, להודיעך ע“ד קבלת האישור. עליך להיות אורח תמידי במשרד בכדי להודע מאחורי הפרגוד שאתה “בין המאושרים”. עד כה אתה נמצא ברשות יורשו “הועד המרכזי” לשעבר. מכאן והלאה אתה עובר לפקידי “היאס”, כלומר: מן הפחת אל הפח. הסידורים הפורמליים עולים לכל מהגר ביסורים נוראים. המשא ומתן עם “לויד-טריֵסטיני” נמשך שבועות וחדשים עד אשר אתה קץ בחייך. ביחוד קשה לקבל מאת ה”גסטפה" את הדרכיה כשאין מזומנים למהגר האומלל. ואין זה סכום של כמה מאות אלא של כמה אלפים. בעלי הון מוצאים את דרכם סלולה לפניהם. לא כן הבינונים. כל צעד עולה בדמים, תרתי משמע. וההכנות נמשכות ללא קץ. מכרי מחוגי הפקידים הציוניים לשעבר ומחוגי העתונאים יגעים ועמלים זה כמה חדשים בסדור הפורמליות ליציאה ואין הענין זז ממקומו. פשוט, קצו בחייהם.


מלאכות גדולה של נציגי הקהלות הגדולות הוזמנה לקרקוי – לד"ר פראנק. על שום מה ולמה? אין איש יודע לעת עתה.

המלאכות כבר חזרה. אבל אין איש מהם רוצה לספר דבר. ישונסקי 183ספר שהשלטון נהג בהם מנהג כבוד, כעם שליחי צבור. מה אמרו להם? את זה אינו רוצה לגלות עד שועד הקהלה יכּנס לישיבה.

ובינתים – שמועות שונות, שאחת סותרת את חברתה, מתהלכות בעיר. אחדים ראו את שליחי המלאכות – והם שמחים; ולהפך – אחדים ראום והם עצובים. אחדים יודעים לספר, כי הכובש האכזר נעשה קצת נוח לעם חרמו ורוצה לעשות לו איזה הנחות; ואחדים מוסרים כדבר ודאי, כי בעוד ימים אחדים יונהג גיטו בורשה.

בכלל, היהודים בעצמם ממציאים בשבילם כל מיני חומרות וגזרות. וליצני הדור מחליטים ואומרים, כי אלמלי באה אינספירציה מוקדמת מצד היהודים עצמם לא היה הכובש עושה דבר… קצת אמת יש באִמרה זו. בדיות סדיסתיות שונות, פרי עצבים נרגזים ורוח נכאה, אינן פוסקות כל הימים. לא היו ימים טובים לשקרנים ולבדאים כבימינו אלה. כל “עורבא פרח” עושה לו כנפים וברגע אחד הוא נמסר מפה לפה ואין איש יודע את מקורו. אחר כך הכל מתבדה. אבל רק לאחר שעשה את פעולתו על העצבים. כבר תם כחנו!


7.4.40

שבוע ימים ללא רשימה! עיפה קסתי לקינות. אילמלי באתי לכתוב הכל כשורה לא הייתי מספיק. אף לא הייתי רושם שום דבר חדש. גזלות, רציחות, עלבונות והגבלות – ותו לא! מאורעות מחרידים בכל יום. ואין שום מאורע יוצא מן הכלל: להשמיד, להרוג ולאבד. אין שום נוח מאויבנו, שכמותו לא קם עוד בתולדתנו הרוויה דם ודמעות. במהותם ובמגמתם כל המאורעות דומים זה לזה. יש בהם צד שוה: כליון ואבדון! שונאנו הולך בדרך סלולה – זו שסלל לעצמו בגרמניה, ובאיוסט-מארק (שנוי שם למלכות “אסטרייך” לשעבר) בזו האחרונה שאלת היהודים נפתרה במשך שנתים “באופן הכי מוצלח”. מאתים וחמישים אלף יהודים היו בה בשעת הספוח. 184 כעבור שנתים נשארה בה שארית דוויה וסחופה של ששים אלף. וגם שארית זו נושלה מכל נכסיה וממשלח-ידיה ועומדת מוכנה ומזומנה ללכת בגולה בעירם ובחוסר כל. הנה דוגמה למצב שיתהוה במשך שנתים בשביל יהודי פולניה. מיום ליום הולכים ונסתמים כל מקורות הפרנסה שעוד היו בידינו. השבוע נסגרו כל בתי-מסחר לספרים שבעליהם יהודים. שום מסחר לגלי אינו בנמצא בידי יהודי. מלבד חנויות למכולת – הכל בבחינת איסור. ידועה לי עובדה, שסוחר הגון אחד ואייטעל שמו נסה להגיש בקשה שירשו לו להביא מדנציג עשרה קרונות דגים מלוחים, שאזלו לגמרם והאוכלסיה נוהה אחריהם. והנסיון הזה עלה לו בחופשתו. תיכף לקבלת הבקשה הוזמן למקום שהוזמן ושאלו אותו: – היש לו המזומנים הדרושים לקניה זו? ומפני שחשש להגיד את האמת פן יקחו ממנו את כספו הסתבך בתשובתו וסוף סוף נאסר. והוא כלוא במאסרו זה כחצי שנה ומשפחתו אינה יודעת אם חי הוא או מת. וכן עלה גם לשותפו ניסנהולץ (או ניסנזון).

הוא מה שאמרתי: היהודים מתפרנסים מן האיסור; כי אין לך דבר או מסחר שמותר להם. ויש לציין עוד פעם: “הדזשוינט”, עם כל התהו ובהו השורר בו, הוא הכח המעמיד היחידי שאינו נותן לנו לגוע ברעב. בשביל חודש ניסן הוקדש לחלוקה סך שבעת (אלפים) מליונים וחצי. הלא דבר הוא!

בימים האחרונים נזדעזעה הבּצה על ידי המלאכות 185לקרקוי. שמועות שונות התהלכו על אודותה ועל הסכויים לעתיד. אחד מספר שטשרניקוב 186תיכף לשובו מקרקוי חלה מעגמת-נפש; והשני בא ומעמיד את ההפך מזה. אין עתונות. אין שום מקור של אינפורמציה בריאה. כל אחד רואה מהרהורי לבו. כשהשמועה נמסרת מפה לפה הולכות ונערמות ערמות ערמות של פרטים בלתי מדויקים ועד שהם נמסרים בנוסחם האחרון קבלו עבור צורה ואין להכירם.

מפי איש מהימן,שעובד עבודת הקהלה בצותא חדא עם שלוחי עם עני ואביון שחזרו משליחותם נודע לי – שלע“ע אין שום שנוי לא לטובה ולא לרעה. במלאכות השתתפו ששה שליחים. ארבעה נציגי הקהלה ושני נציגי “הדזשוינט”. בדרך כלל נתקבלו בנמוס הראוי. אבל ד”ר פראנק בכבודו ובעצמו לא קבלם אלא מנהל המחלקה למעוטים הלאומיים. בקשום לשבת – וזהו צעד הראוי לציון מיוחד לגבי הנאצי. על פי רב אין נציגי הקהלה הבאים לבקש איזה חסד אינם מוזמנים לשבת והסרדיוט מבלי פנות את פניו למבקש מדבר אליו בלשון “אתה”. הראיון הקרקויאי היה איפוא יותר אנושי. אבל שום הבטחות לא נתנו לנו. התזכיר שנערך נתקבל. בשיחת בעל פה בקשוּ לדבר הכל בגלוי-לב ובלא להעלים שום דבר. מובן מאליו שהרבה העלימוּ… כשאתה עומד ביראה ופחד לפני שליט נאצי אינך בטוח בחופשתך ואף בחייך. אין לך כעור מוסרי שהשליט הנאצי אינו מוכשר לעשותו לגבי יהודי. ואחת היא לו: מי הוא? היוצא מכל זה ששליחינו שבו כלעומת שבאו. הבטיחו לתת תשובה. והתשובה תנתן בורשה בעוד שלושה שבועות. אבל בכל אופן לישועות ונחמות אין לקוות. הנישול ילך בדרכו הסלולה, כי הוא אחד מעיקרי תורת הנאציזם. אולי תחדלנה איזו נגישות. אף כי גם זה מוטל בספק.

והא ראיה: רחובות הגיטו היהודים (אף כי אין גיטו רשמי, אלא הכונה לרחובות המאוכלסים ע"י יהודים) מוגדרים ומוקפים בחומות187. מחנה היהודים – דינו כמחנה של מצורעים וטמאים. כל הרחובות המצטלבים באורך רחוב מרשלקובסקה הובדלו בחומת-לבנים והוּכרו כשטח המנוגע במחלות מתדבקות. לגרי הרחובות, החשודים בהפצת מיקרובים מחוללי המחלות המתדבקות אסורה הכניסה לרחוב מרשלקובסקה בדרך הקרובה ועליהם ללכת לצרכיהם סחור סחור.

אין זו אלא תקנת-שטות. ואפילו אם נאמר שמחיצת-החומה הוקמה כדי לפרוע בעד תושבי מרשלקובסקה את הכניסה לרחובות המנוגעים (סויכען – שפערר – געביט) אין לתקנה זו שום טעם הנתן להשמע. מי שזקוק לבוא לשטח שהוכרז למנוגע ילך לשם דרך עקלתון. ופרט זה על הכלל כלו יצא: כל תקוני הכובש המה חסרי-טעם, ואינם באים אלא להגדיל את מצוקת החיים לעם חרמוֹ.

הלא על כן יש לנו משא ומתן עם פסיכופטים!!


8.4.40

“יום טוב” לי היום! ליאון 188בא בברית הנשואין בירושלים עם העלמה שרה בת יוסף וולפֶרט מקובנא. באמת, מאורע משפחתי יוצא מן הכלל. בעתים כתקונן היינו מציינים את היום במסבת-חברים כיום משתה ושמחה. אבל בשעת חרם כזו שלנו קבלנו את הידיעה המשמחת לתשומת-לב מבלי סמני-שמחה חיצוניים. אבל בפנימיות לבנו אין קצה לשמחתנו. סוף סוף אין דבר נצחי בעולם. הכל הולך וקרב לידי סופו הנורמלי.

ככה הולכות ומתגשמות שאיפות-חיים שהאדם שאף אליהן כל ימי חייו. ולאחר התגשמותן הדבר נעשה חולין. ליאון נשוי! ובמשך שעות אחדות נעשה לי כל הענין כדבר מצוי ושכיח.

איך שהוא – יהא זווּגו בשעה טובה ומוצלחת!!


9.4.40

אתמול קבלנו ממחותננו בקובנא מכתב; והיום קבלנו ממנו ע“י הפוסטה חבילה קטנה, שבנוסח הרשמי תכונה: חבילת-דוגמא (מוסטער אהנע ווערטה) ובה: חתיכת חמאה, עשר דֶקות “טהיי” ופרוסה קטנה של גבינה שוייצרית. כל המינים מן המובחר שבמובחר. התה – “כשר לפסח” ולמדקדקים באכילה ושתיה – כשר לכל השנה… לכתחלה נדהמנוּ למשלוח זה. נזכרתי במאמר שב”אבות“: “ולב טוב יותר מכלם”. מר וולפרט הוא לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. אתמול הבטיח והיום קים. אמנם אין זאת אלא כמות קטנה, שכמוה כאין. אבל הלא כאן לא הכמות עקר אלא היחס לאנשים קרובים-רחוקים. לאחר שעה קטנה נקבעה השערה אחרת בלבי שקרובה מאד אל האמת. מר וולפרט עשה מה שעשה לא על דעת עצמו אלא על פי בקשת צפורה. 189 באחד ממכתבינו שהגיע לידה ע”י ד"ר ברנשטיין מצאה כתוב: שבמקום כסף, שאין לנו צורך בו, לרצון היה לנו לשלוח חבילת-מכולת. פנתה איפוא מתל-אביב לקובנא להמציא לנו חבילת-מכולת. ובפרט שמחותננו מר י. וולפרט הוא סוחר בסחורות קולוניאליות. הכמות הקטנה שקבלנו אינה אלא התחלה בתור נסיון; אחריה תבוא כמות יותר גדולה. אם לא יהיו עכובים פורמליים והמשלוח יהיה בגדר האפשרות. היום ערכתי את תשובתי למר וו. כתובה רוסית. כנראה, שתי מדות ביד הכובש: מכתבים שמתקבלים מן החוץ יכולים להיות כתובים אף בעברית; ומכתבים-יוצאים נמסרים לתעודתם רק בהיותם כתובים באיזו שפה אירופית.


ובמצב המיליטרי, שכבר הטיל שעמום על הבריות, חל שנוי חשוב, שקשה לראות מראש את תוצאותיו לשני הצדדים הנלחמים. מאורע הרת סכנות לצד אחד או לשני, כי קשה להכריע ברגע הראשון להתהוותו כיצד יתפתח המצב בעוד יום או יומים. איזו חדשה נפלה?

ובטוח לגרמניה שתי דרכים סטרטגיות שהיו עד כה בסכנה: הדרך להבאת חומר=גלמי מרוסיה ו“ערץ” משבדיה. אבל מהצד השני מעתה לא תשקטנה במכונן יתר הארצות הנייטרליות. המצב הפוליטי יסתבך ואין ספיק בדבר, כי מחר או מחרתים תבואנה חדשות פוליטיות רבות-ערך. זוהי דרכה של כל מלחמה. ראשיתה מצער ואחריתה חשכה. הא למה הדבר דומה? לצרעת! ראשיתה – נקודה פעוטה במקום צנוע בגוף; ובאחריתה פשה תפשה לכל קומת הגוף. ולכן, יש השערה שיש לה רגלים כי אין זה אלא מעשה נואש.

והפוליטיקאים היהודים שואלים בתמיהה:

– ואמריקה לא תגיב? התשקוט במכונה?

אבל הנה לאזני מגיעים קולות הנערים מוכרי העתונים שאך זה עתה יצאה הוספה חדשה. אין זה אלא שמאורעות חדשים אירעו ובאו.


11.4.40

כל נצחון צבאי של הנאצי, בין אמתי ובין אפילו מדומה מטיל עלינו מרה שחורה. כל אחד מאתנו מרגיש, שנצחונו של הנאציזם הוא אבדן וכליון גמור של היהדות העולמית. לבריטניה יש לנו אמנם טענות “ציוניות”, אבל זהו רק ריב משפחתי. אין זה אלא סכסוך פנימי שבינינו לבינה. אבל את הידידות ההדדית – ולא רק ההיסטורית שבין בריטניה לישראל אין לכחד. העם הבריטי הוא הידיד האחד

גרמניה הקדימה את עצמה והפריעה את הנייטרליות “הקדושה” של שתי ארצות קטנות: של דניה ושל נורבגיה 190. ובציניות שאין כמוה היא מצדיקה את עצמה, עשתה את זה בכדי להפריע בעד ממלכות המערב, שלא תעשינה ככה. כן, הצטדקות של גזלן אמתי. כל הימים התריעה העתונות הגרמנית על ממלכות המערב שאין זהירות בדיני נייטרליות ביחס לארצות סקנדינביה וליתר הארצות הקטנות הנמצאות בשכנות לשדה המערכה. חמסנים אלה צעקו בכל פה, שככה לא יעשה. בכונה הקימו רעש שממלכות המערב מכינות את עצמן לבטל בכח את הנייטרליות של הארצות הקטנות, העושות מסחר וקנין עם גרמניה. והנה בעוד טשמברליין עושה כה וכה, נועץ עם האמבסדורים שלו בארצות הנזכרות ומכין את עצמו להמציא להן חוזר בכתב, שבו תבוא רק דרישה להפסיק את מסחרן עם הנאצים, אבל מעולם לא עלה על דעתן להכריחן לזה בכח צבאי. עמדו הנאצים ועשו מעשה. נשארו נאמנים לשיטתם. חטוף – וקח! חטוף – וקח! כל האוחז ביד – ידו על העליונה. לא לחנם מתעתד הנאצי לבנות “עולם חדש”. עד שאתה מדבר ונמלך בדבר – אני אעשה מעשה. ואי זה חלילה כבוש. זהו רק חסות צבאית לארץ. שעמדה בסכנה להתפס ע“י האויב. ומעלימים את האמת, שבאַלמות זו הפכו דניה ונורבגיה לשדות מלחמה, שמעתה הרשות בידי ממלכות המערב להתנפל עליהן באוירוניהם. זהו דרך הנאצי: טומאה אידיאולוגית! סרה כל בושה. עושים מעשים נועזים המרגיזים את כל העמים, אבל מצחם מצח נחושה. מהשקפה ראשונה זהו צעד של נצחון. חדלה היִראה שממלכות המערב תבראנה אגף-מלחמה שמאלי בארצות הסקנדינביות; חוץ מזה: הכבוש הבלתי חוקי הזה יבטיח לגרמנים שתי דרכים סטרטגיות שהיו עד כה בסכנה: הדרך להבאת חומר-גלמי מרוסיה ו”ערץ" 191משבדיה. אבל מהצד השני מעתה לא תשקטנה במכונן יתר הארצות הנייטרליות. המצב הפוליטי יסתבך. ואין ספק בדבר, כי מחר או מחרתים תבואנה חדשות פוליטיות רבות-ערך. זוהי דרכה של כל מלחמה. ראשיתה מצער ואחריתה תשגה. הא למה הדבר דומה? לצרעת! ראשיתה – נקודה פעוטה במקום צנוע בגוף; ובאחריתה פשה תפשה לכל קומת הגוף. ולכן, יש השערה שיש לה רגלים, כי אין זה אלא מעשה נואש.

והפוליטיקאים היהודים שואלים בתמיהה:

– ואמריקה לא תגיב? התשקוט במכונה?

אבל הנה לאזני מגיעים קולות הנערים מוכרי העתונים שאך זה עתה יצאה הוספה חדשה. אין זה אלא שמאורעות חדשים אירעו ובאו.


11.4.40

כל נצחון צבאי של הנאצי, בין אמתי ובין אפילו מדומה מטיל עלינו מרה שחורה. כל אחד מאתנו מרגיש, שנצחונו של הנאציזם הוא אבדן וכליון גמור של היהדות העולמית. לבריטניה יש לנו אמנם טענות “ציוניות”; אבל זהו רק ריב משפחתי. אין זה אלא סכסוך פנימי שבינינו לבינה. אבל את הידידות ההדדית – ולא רק ההיסטורית – שבין בריטניה לישראל אין לכחד. העם הבריטי הוא הידיד האחד והמיוחד שיש לישראל בין כל עמי התבל. אין המדובר כאן ע“ד הטובות הממשיות שאנגליה עושה לישראל, אלא ע”ד העֶמדה הידידותית בכל פעם שעושים לנו עַולה. מפלתה של אנגליה היא קודם כל מפלתו של ישראל, של עם בזוי ושסוי, שאין שום עם עומד לו בשעת צרתו אף בהבעת השתתפות בצערו הגדול. ויש להודות כי גורלה האימפריאלית של בריטניה הגדולה, מושלת איים וארצות רחוקות, תלוי על בלימה. אם הנאציזם ימגר לארץ עוזה ישובו ימי חשכה ואפלה לעולם כלו. ועם ישראל יהיה הקרבן הראשון.

ולכן – כל לב חרד: פן ואולי! את הקומוניקטים הצבאיים לומדים אחינו בני ישראל עפ"י “פרדס.” מוצאים בהם כונות, ורמזים למפלות הנאצי, שבאמת לא היה להן מקום, שום יהודי אינו רוצה להאמין בנצחונותיו; וכל יהודי בטוח שמפלתו בוא תבוא. אם אין עובדות ממשיות ממציאים נצחנות לממלכות-המערב בעזרת פלפולים וסברות דקות מן הדקות, אף כי המציאות המרה מעידה שהמצב האמתי הוא אחר לגמרי. קשה לעמוד על הצד הפסיכולוגי של ודאות הנצחון: אם מפני שהרצון הוא אבי הרעיון; או מפני שיש איזו הרגשה עממית עמומה, מבוססת על הנסיון ההיסטורי של עם עתיק יומין “שהרשעה כענן תכלה” וסופו של הזדון לעבור מן העולם.

כשבאה אתמול השמועה, ע“ד כבוש (הולנ) דניה ונורבגיה על ידי צבא הנאצי נדהמנו בשעה הראשונה. נצחון מצד שלא פללנו לו! נשמעו תרעומות על טשמברליין הזקן “שכבר עבר זמנו”, ואינו מוכשר עוד לעמוד על גובה הדרישות המודרניות במלחמתו עם הצואה האנושית שנאציזם שמה. המתרעמים הוכיחו בראיות ברורות, שאין להכחישן: בענין סטאלין – הגורם הראשי לשפיכת דמים זו – הערים ה”חַם" את הדיפלומט והושיט לו לשון. עכשיו – בענין דניה ונורבגיה הראה לו אחורים… בעוד שזה נועץ ושולח “נוטות” הצד שכנגד עשה מעשה.

אבל לא עבר יום שלם – והפוליטיקאים שלנו מצאו תחבולות מתחבולות שונות להפוך את “הנצחון” למפלה – וחיתה נפשנו.

כיצד? ואיך? אל תשאלו! הרדיו האנגלי המתגנב אלינו ע“י חורין וסדקין מנחם את עצמו ואותנו יחד. ואנחנו להוטים לכל מלת נחמה ועדוד אפילו אם היא חשודה שאינה באה אלא לשם תעמולה. ושמועות מתפשטות שעשרים ושבע אניות נאציות מלאות צבא ירדו תהומה; ושלושים אלף איש מבין הצבא טובעו; שאף אניות-מלחמה נאציות, שמספרן בכלל נער יכתבן, ניזוקו וצללו במימי נורבגיה, בקצור: מפלה שאין כמוה! ואפילו אם היא מדומה הנה מזור לנפשנו הנהלאה. ובפרט אם הנאצים עצמם מודים ואומרים ששתי אניות מלחמה: “בליכער” ו”קרלסרוה" טובעו ע"י מוקשים שהנורבגים הניחו במימיהם.

וליהודים – שוב אורה ושמחה.


12.4.40

היש נקמה בסדר העולמי בעד דם נקי ששופך?

מסופקני – אם יש! התועבות הנוראות הנעשות לנגד עינינו קוראות: (מן האדמה) “נקמונו”! ואין קנא ונוקם. תורתנו תכנה את אלהי האומה בשם: “קנא ונוקם”; אם אין תורתנו פלסתר – מדוע לא בא עוד “יום נקם ושלם” למרצחים? אל תענו לי בדברי הבאי – כי לא אשמע לכם; ענו לי תשובה המתקבלת על הדעת.

אבל מסופקני אם ישנה כמותה!

שלשום נזדעדעה ורשה היהודית לשמועה כי חמישים וארבעה הממותים מנלבקי 9 עתידים לבוא לקבורה בבית-הקברות שבפרגה. לא היה שום טעם או נמוק חוקי למותם. הומתו – אך ורק מפני שהם יהודים. באותה החצר קרה מקרה רציחה של איזה שוטר במשטרה; והשוטר – דוקא פולני. הרוצח לא נתפס. אין איש יודע אם הוא יהודי או פולני. הקרובים למקום הרציחה מספרים ודאות, כי הרציחה לא באה אלא לשם נקמה אישית מצד איזה גנב או בריון מסוג אחר, שהנרצח עמד לו בדרכו. כאמור, לאומיותו של הרוצח שנעלם ועד היום לא נמצא סתומה. אלא מי שהוא לחש באזני הכובש שהוא איזה זילברינג – וזה הספיק כדי להטיל חשד על כל דירי החצר היהודים, שברובם המה סוחרים, תגרנים ובעלי מלאכה, שידם היתה עם הרוצח ועפ"י קנוניא ובמחשבה תחלה הומת השוטר. כלם. ואפילו בחורים צעירים, נאסרו; ומפני שהחקירה והדרישה לא העלתה כלום עלתה חמת הכובש עד להשחית. עתונו כתב מפורש שמצד הנאסרים היה יחס של העלמה ושל רצון פלילי לכסות את דם השוטר, שהומת בשעה שמלא את חובתו. אין זאת אלא שזוהי נקמה יהודית, גזע נמוך זה שהנקמה היא נשמת אפו. ולפיכך – “נדונו” כלם למיתה וכלם נורוּ. אבל אחינו בני ישראל בפלפולם ובבטחונם כחשו בכל אותה הידיעה אף שהיתה כתובה שחור על גבי לבן בעתונו של הכובש, שמקבל ידיעות כאלה ממקור ראשון. נפוצה איפוא השמועה, שאך לשם הטלת אימה יתרה ובכדי “למען ישמעו וייראו” נתפרסמה הידיעה שהנאסרים הומתוּ. לא רצו להאמין שאף בני בליעל כהנַצים מוכשרים לתועבה כזו. וזה הכלל: בני אדם מאמינים במה שנוח להם. אפילו בני משפחתם של הנאסרים היו “כמעט בטוחים” שהם חיים וחוסר ידיעות מהם אינו מוכיח כלום, כי זה גורל כל הנאסרים והנשלחים למחנות הרכוז שהם מופרשים ומורחקים מכל מגע עם קרוביהם ועם ארצות החיים. וכמו תמיד: הבטחון היהודי הטעה אותם. הפעם הכובש לא שקר. בלי דין ומשפט הומתו מיתת יריה חמישים וארבעה יהודים נקיים מכל חטא. כל הממותים נקברו קבורה ארעית בקבר אחד (בקבר) בבור לא עמוק. ככה ישנו את שנתם הנצחית עד בא האביב. מפני טעמים סניטריים אי-אפשר היה להשאיר את קבר-האחים במצב “בלתי מובטח” כזה. באה איפוא ידיעה לקהלה שהנקברים הוצאו מקבריהם לשם העברתם וקבורתם בקברים מיוחדים ועל הקרובים לבוא ולהכירם. הקרובים באו והכירום, או שלא הכירום.

אבל לקבורת ישראל באו.

– ארץ אל תכסי דמי!! –


24.4.40

מוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח ת"ש

“שחורה אני – ונאוה” – אף על פי ששחורה אני אין זה סמן לכעור מתמיד, שבא לי בדרך הטבע ואין לשנותו. כי“נאוה” אני, יש בי אפי טבעי מראשית בריאתי, אלא שסבה חיצונית השחירתני.

פסקה זו שבמגלת חגנו – אין כמוה להבלטת סמניה המיוחדים של כנסת ישראל. ממעמקי מצוקתנו אנו חוגגים בכל זאת את “חג החרות” שלנו ושום יהודי לא הפחית “מארבע כוסות” בליל הסדר. וכשאתה מתבונן מאיזה מעקה אל ההמון המטיל יש שאתה מרגיש הטעיית החושים והמון “חוגג” לפניך. כשמתרגלים אל הצרות החיים עושים את שלהם ואתה שואף להנות מהם. נשים יהודיות, שעד כה היתה המטפחת צעיף לראשן, התחילו מקשטות את ראשיהן בכובעי תפארה ואת שפתותיהן (וב) בכחל ושרק כאלו לא קרה דבר; כאלו הן מחוץ לכל סכנה ושבו ימי שלוה. מובן מאליו שרק הנשים הן ראשונות לקשוט; לא כן הגברים! רובם אף בימי החג לבושים בגדי חול שלא תשלוט בהם עין בישא. כאן נתפסים לעבודה; וכאן מטיילים רבבות עוברים ושבים יהודים “לרוח היום” ומצחקים ומהתלים ומקימים שאון בחוצות ורשה היהודיות כבני אדם העושים בתוך שלהם.

ולא רק זה: בתי התפלה סגורים – ומניני-חג בכל חצר ובעלי תפלה “יפים אף נעימים” מנעימים לנו את תפלותינו ופיוטינו בקולותיהם הערבים – בחינת אנוסים. ובנוגע לצרכי החג לית מאן דפליג, כי אף לעני שבישראל לא תחסרנה מצות. בערב החג רצו יהודים עם חבילות מצה בזרועותיהם כאלו אין חרב הסבוטג’ה מעופפת מעל לראשיהם. כל הענין קצת תמוה בעינינו. על פי דין אין לנו לאכילה אלא “לחם הקצבה” על יסוד כרטיסי-המכולת הזעומים, וזוהי מנה זעומה שאין בה כדי להשביע את הרעבון אף במחציתו. מחוץ לקצבה זו לחם אסור במכירה ובקניה. העובר על החק צפוי לעונש קשה, אף עונש מיתה בכלל. (אבכל) אבל כל זה רק להלכה. למעשה – לא היה מעולם שפע של לחם העומד למכירה כמו בזמן האחרון. ומציעים לך לחם לקניה לאו דוקא במסתרים, אלא בפרהסיא. בשוק שברחוב סמוצ’א, והוא הדין ביתר השוקים עומדים מוכרי הלחם שורות, שורות ומכריזים על סחורתם. ההבדל בין הימים שלפני הגזרה ובין אלה שלאחריה הוא רק בזה, שמחיר הלחם עלה עתה פי חמש. פשוט, שלא בכונה תחילה עשה הכובש טובה למפקיעי השער. והוא הדין ביתר צרכי האוכל שמנתם בשביל האוכלסיה קצובה וקבועה מראש. ולא די בזה: חלונות הראוה של בתי-קפה ואף של סתם חנויות למכולת עמוסים ומלאים על כל גדותיהם כל מיני מעשי אופה: מעוגה פשוטה עד לגלוסקא מובחרה שבמובחרה למיניה השונים.

חידה היא ותהי לחידה! האם הכובש רואה ומעלים את עיניו במחשבה תחלה? או שהוכה בסנורים ומרב בלבול שבמוחו אין לבו פנוי לעוברי “חוק”? וראה זה פלא על כל פלא: בתי הקפה 192והקונדיטוריות מלאים קונים וקונסומנטים מפה לפה. בעמידה ועל רגל אחת בולעים תופינים, דובשניות וגלוסקאות בלי מספר, אף כי כל אכסמפלר עולה לחצי זהוב. מעולם לא גבר התאבון לממתקים כמו בשעות חרם אלה. אל אלהים! מהיכן מתפרנסים כל אלה? כל עסק וכל משלח יד אסורים להם. כל העסקים חוסלו; כל העמדות, שנתנו רוָ חה ופרנסה, בטלו; אלפי פקידים מסתובבים בחוצות ורשה מבוטלים; אין לך ברנז’ה, מלבד חנויות לממכר מכולת, שיש לה יכולת הקיום; הכל סגור ומסוגר; הכל שבור ומנופץ; נסתתמו כל המקורות; ולזה עוד חיים של בושה וכלמה, כי יש רחובות שהמדרכה השמאלית או הימנית שבהן אסורה בדריסת רגל ליהודי ושלט עם אותיות של “קדוש לבנה” מעיד על זה – ואף על פי כן ההמון חי, ההמון ער, ההמון מבטל את כל גזרותיו של הכובש העריץ כעפרא דארעא ועושה כל מה שביכלתו להערימו, להאחיז את עיניו. לעשות הכל בצנעה ובעקיפין, והקב"ה מספיק לו את מזונותיו.

בכל בית יהודי נכּרים סמני חג; אפשר לא בהלבשה, אבל כל אחד הכין לו את מצרכי החג כפי שהשיגה ידו. גירא בעינא דשטנא!

אבל – אין להעלים את האמת: להשרות החג הועיל במדה מרובה גורם אחד שלא נזכר עד כה, והוא – “הדז’ונט”.

אלא שמפעלו מהוה פרק מיוחד בחיי היהדות הפולנית.


27.4.40

מוצאי שבת דחה“מ פסח ת”ש

“הדז’ונט”! “כבודו” מלא עולם היהדות הפולנית בימי מצוקה אלה. ביתר דיוק: כספו; והכבוד כרוך אחרי הכסף. זוהי הממשלה היהודית שהכובש סובל אותה ומרשה לה להתקיים – מפני שבקיומה הוא מוצא תועלת לעצמו. אמנם, אי-נעימות אחת יש במפעליה: הנאה לעם חרמו שדן לכליה; אבל זהו הכרח. כשמקבלים דולרים לפי הקורס הרשמי (5.20) ומעשירים את האוצר המדולדל אפשר לוַתר קצת על רשעות מופרזה. וכמו בכל מדינה הפרוץ מרובה בו, ב“דז’ונט” שלנו, על העומד. עם כל מעלותיו העקריות הוא מלא חסרונות על כל צעד ושעל; אבל בלעדו היינו גוועים ממש מדלדול כחותינו, שמיום ליום הם הולכים ומתמעטים. האנדרלמוסיא ששררה במפעלי ה“דז’ונט” לפני החג אין לתאר במלים. כי אין במלה המתה כדי בטוי מספיק לכל מה שנעשה בו. ורק מי שהיה זקוק לתמיכתו בתור בא כחה של איזו הסתדרות והיו לו דין ודברים עם ה“דירקטורים” (!) שלו, שהם בבחינת “עבד כי ימלוך” טעם את טעמה של אנדרלמוסיא זו.

ראשית – האישיות של ה“דירקטורים” הממונים על החלוקה. אנשים בינונים, מי שהיו עד כה פקידים לעבודה טכנית-משרדית והועלו פתאם לעבודת-ניהול, רבת ההיקף, שאינה לפי כחותיהם האינטלקטואליים וההסתדרותיים. אחד מהם רשע גמור; השני לו – בעל לב טוב; והשלישי – ודוקא היותר אינטלקטואלי שבהם – אינו לא האו לא הא, אלא מי שהיה מלמד ועלה לגדולה בכח המאורעות ושלא באשמתו.

החלוקה לא התנהלה על פי איזו שיטה מוצקה, אלא לפי ראות עיני הדירקטור. פעם הטה חסד, ופעם – לדין. כל הסתדרות שחייה תלויים ב“דז’ונט” ובתמיכתו חזרה אחרי איזו המלצה לדירקטור, שגורלה בידה. והדירקטור עצמו: פלוני נוהה אחרי אידיאולוגיה החביבה לו ולכן העניק את באי-כחה ביד מלאה ורחבה; ואלמוני נוהה אחרי חוגים אחרים שמצאו מסלות בלבבו, ולכן השפיע עליהם רוב טובה ויצאו ממנו שבעי רצון. אבל אוי ואבוי היה לנציגי החוגים שהיו חסרים המלצה וכשהם לעצמם היו מחוסרי השפעה. ליסוריהם המוסריים לא היו קץ וגבול. אומללים אלה קבלו את החצי מצרכיהם האמתיים, וגם זה אחרי ביושים ובזיונות ועלבונות, אחרי טרדות וטרחות מרובות ואחרי עמידה של כמה וכמה שעות מאחורי הדלת הדירקטורית ולפעמים גם אחרי קבלת כמה וכמה נגיחות ובעיטות משומר הדלת.

לדירקטורים לא היו שעות קבועות לקבלת מעונינים. ויש שבאת רגלי (תנועת הטרמים נצטמצמה מאד אחרי הכבוש) ממקום רחוק שבעיר והדירקטור עסוק: נכנס לישיבה! וכאן מחכים להופעתו עשרות איש. מתי יענה לדורשיו? אין איש יודע. לא הואיל להגיד! וכלם שבים בפחי נפש כלעומת שבאו. ויש ששחקה לך השעה – והדירקטור יושב בכורסא ו“מקבל”; הצפיפות והדחק על יד דלתו אין לשער. אבל פתאם נכנס שלא בתורו איזה “יחסן” וגוזל את כל עתו. המחכים ומצפים על יד הדלת נרגזים מאד, סופרים את הרגעים ומקללים את יומם. והנה הדלת נפתחת והדירקטור לבוש אדרתו יוצא על מנת שלא לשוב באותו יום. התרגזות המחכים מגיעה לשיאה. אבל סוף סוף – אם לרצונך או שלא לרצונך – אתה יוצא מבויש ומלא חמה וקצף אין אונים בכדי לשוב למחר ולעמוד בנסיון חדש, הממעט את חלבך ודמך.

ו“דירקטור” אחד יש שיצאו לו מוניטין כבעל “לב טוב” ולכן אין נותנים לאיש לגשת אליו עד שתגיש לפניו את הפרסונליות שלך על ידי המזכיר; ורק אחד מאלף זוכה לראות את פניו. הוא נוהג לשלוח את תשובותיו השליליות או הדוחות ע"י המזכיר – וחסל. דבר אל העצים ואל האבנים!

וראה זה פלא: ישיבת הדירקטורים חלות דוקא בשעות הנועדות לקבלת מעונינים. איפוה ראו יהודונים אלה מנהגים אסיאתיים כאלה? אף מיניסטר של מעצמה אדירה לא יזלזל באופן חסר-נמוס כזה בכבודם של הדורשים טובתו. דירקטור ה“דז’ונט”, במחילה כבודכם, נכנסים לישיבה דוקא בשעה שעשרות איש מרוגזים ומזועזעים, שלוחי אומללים ונדכאים, גולים ושרופים. נגזלים ומוכים צובאים על יד פתחם. אין איש בטוח שאינו טורח בכדי; הכל בידי המקרה. הכל כפי שיעלה על רוח הדירקטור, איזה יהודון בלתי מחונך, שאין בו לא תורה ולא חכמה אף לא הבנה בהויות העזרה הצבורית. עֶמדה אין להם לשום פרובלימה יהודית, אבל לעומת זאת יש להם “ישיבה”.

תמיד הם יושבים וממתירים סוד איך לסַדר ותמיד יוצא – אי-סדר… ואם תעלה על דעתך לחשוב, כי אחרי אישור ההקצבה, שמחודש לחודש היא הולכת ונקצצת, הולכת ופוחתת יש לך אפשרות לקבל את הכסף אינך אלא טועה. ימים על ימים אתה מכתת את רגליך לקבל את הסכום המגיע לך על יסוד “האורדר” הכתוב והחתום – ולשוא. במדור זה אתה סובל יסורי גיהנם חדשים. גזבר הקופה, איזה “שמנדריק” סדיסתון עונה לך בהנאה מיוחדת: “אין כסף”! מתי יהיה? בלתי ידוע! בכל זאת! אולי בעוד שלושה ימים! וכשהוא נותן לך את תשובותיו היבשות והקצרות אינו מרים את עיניו להביט בפניך כדבּר איש אל רעהו, אלא כאיזה מיזנטרופּ: עפעפי עיניו מורדות ופניו מוטים.

לפני חג הפסח הוצא אל הפועל מפעל-חג. והנה גם אותו כדאי להנציח למזכרת לדורות הבאים.

(כדאי) כדי להעריך איזה מפעל אין להתבונן אל מספריו היבשים שאינם אלא חומר לסטטיסטיקה רשמית, אלא אל נשמתו שפרכסה בו. וכאן הייתי עד ראיה.

יבוא איפוא מי שראה ויעיד מה (שמרי) שראה!!


28.4.40

אין אני אחראי בעד אמתותה, אבל מפי השמועה נודע לי, כי ה“דז’ונט” הקדיש סך של שבעה מיליונים וחצי זהוב לתמיכת האוכלסיה היהודית בחודש ניסן. אם פחות מזה או קצת למעלה מזה – אין הבדל בדבר. אבל מפאת חג הפסח החל בחודש זה רצה ה“דז’ונט” “להוכיח לכל באי עולם” את יכלתו ההסתדרותית ואת רוב כחו הסדורי והחליט לסדר “מפעל-פסח” לא בתמיכה כספית אלא בחבילות-מכולת – וכאן בא עד משבר ולא היה לו כח ללדת מפעל מסודר ומכוּוָן למטרתו. כאן שרר תהו ובהו במדה כפולה. הסדרנים והעומדים על גביהם לא מצאו את ידיהם ואת רגליהם והמהומה הגיעה למדרגה רמה כזו עד אשר אלה שהיו אחראים בעד המפעל הרפו סוף סוף את ידיהם והענין התנהל מאליו, מחוסר פיקוח מצד איזה שלטון שהוא. מה שראינו הוכיח לנו לדעת והראה לנו דוגמא, כיצד אין מסַדרים מפעלים כאלה. דוגמא שלילית; אבל גם דוגמא שלילית דוגמא היא.

הממונה הראשי של מפעל החג היה איזה צֶ’רסקי ומקום שלטונו בדירת הספריה היהדותית שע“י בית הכנסת הטלומצקי, שנחרבה ונשדדה כלה ע”י הכובש וכל הבנין הנהדר נשאר עזוב ושומם. עד כה היו באים אל הבנין הזה כל הצמאים לדבר ה'; ועכשיו צבאו על פתחיו כל הרעבים והצמאים ללחם ולמים ממש.

ראשית – התחילו בהכנות אל המפעל באיחור זמן. ולכן נסתיים לא בערב פסח אלא בחולו של מועד. נסתיים בכי טוב על פי מקרה; רחם הקב“ה על יהודיו העניים והטרנספורטים הגיעו “בשעתם”, כלומר: הקדימו לבוא בשנים שלושה ימים ובמקרה עוד טרם עברו ימי החג האחרונים. דיו היה למכשול קטן לעכב את הטרנספורטים לשנים-שלושה ימים יתרים וחבילות המצות היו מגיעות אז לידי מקבליהן באיסרו חג, או אולי אף ל”פסח שני".

יש אמנם הצטדקויות לאיחור זה: הכובש החרים חלק גדול מן הקמח, או מן המצה האפויה. אבל גם החרמה זו באה באשמת ה“דז’ונט”, כי אפית המצה נמסרה לא לאופים הורשאיים, שה“דז’ונט” לא היה יכול לבוא עמהם לידי הסכם בנוגע למחיר, אלא חלק ממנה נמסר לאפיה בעירות הסביבה וחלק הובא מרומוניה. בערי השדה הוחרם הקמח; והטרנספורט שהובא מעבר לגבול נתעכב ע"י מוכסני הגבול שדרשו מכס מכבשת הרש.

בימים טרופים אלה ותחת שלטונו של כובש עריץ, שכונתו רק להרע ולהזיק, אסור היה לפזר את הכחות ולאסוף את המצות ממאה ועשרים ושבע מדינות. כל מי שעין פקוחה יכול היה לראות מראש, כי זהו דרך מלאה חתחתים וסוגה במכשולים.

אמת היא, שאופי ורשה רוצים להתעשר “משוד עניים ומאנקת אביונים”; רודפי בצע המה ומפקיעי שער. אבל כדאי היה להעלות להם את המחיר ולהיות בטוחים שהמצה תהיה מוכנה מבעוד יום מאשר להביאה ממרחק לאחר שכמעט כבר עבר זמנה.

ועכשו – קביעת ה“מודוס” לנצרכים. כאן היה ה“יריד” האמתי. בן-רגע נוצרו אגודות והסתדרויות ובואות-כח חדשות שבאו בטענות אל צ’רסקי בשם רבבות נצרכים קלוטים מן האויר ושבאמת לא היו ולא נבראו. עסקני הצבור שהורתם ולידתם בפולניה במחילת כבודם, אינם איסטניסים ביותר כשהם עוסקים בצרכי צבור. מרגלא בפומם, שגם הם שייכים לצבור. בפולניה “האדיבה והאצילה” נהנים העסקנים מקופת הצבור בפרהסיא ואין זה גנאי להם. והדרשה על דבר “נצרכיהם” תדרש, אבל גם העסקנים הם נצרכים. אטו מפני מעלתו היתרה שעסקן הוא ועמל “לטובת” הצבור מן היושר הוא שיהיה מקופח?! אין זו “הצדקה הגדולה” הווילנאית אף לא “המתן בסתר” שבערי רוסיה וליטא. פולניה היא! חן המקום על יושביו…

ובכן – יואיל נא צ’רסקי להכניס גם אותנו אל רשימת הנצרכים! ולצ’רסקי לא היה “מודוס” קבוע, שממנו אין לזוז. המשרד המרכזי, שברחוב יאסנא, כנראה, לא דאג לזה. כדי להפטר מבלבול המח יצר מפעל אוטונומי וכל המשא נפל על צ’רסקי האומלל. אמת היא, שצ’רסקי לא היה בודד: הוא ישב בראש איזו מועצה שנתמנתה לשם התגשמות המפעל; אבל גם יועציו היו כאובדי עצות.

למען האמת צריך להוסיף שהמועצה אמנם קבעה “מודוס” לנצרכים, אבל הוא הוא שגרם להגדיל את המהומה והביא לידי אי-נורמליות כזו, שראובן בן יעקב קבל מנה אחת שלשתים ושמעון בן יעקב לא קבל אף אחת. הנצרכים ממדרגה ראשונה היו אוכלי בתי התמחוי, השניים להם – נקודות ההזנה בשביל ילדים; השלישים שאחריהם – ההסתדרויות שהיו זקוקות לתמיכת “הדז’ונט” מראשית הויתם ועליו פרנסתן; אחריהן – חברי האגודות שנתקפחו מפרנסותיהם עם פרוץ המלחמה; ובאחרונה – יתר הקבצנים שבכנסת ישראל הפולנית. לכאורה, יש סדר וכל הנצרכים באים על מקומם בשלום. אבל מי שהוא מומחה לקבצנות היהודית שבפולניה ויודע את הנעשה בה לפני ולפנים עמד תיכף ומיד על הקלקול ש“במודוס” זה.

הנה דוגמא מן החיים:

שמעון בן יעקב הוא יהודי יפה. קצת בעל אומנות; קצת עסקן צבורי; וקצת ציוני וחבר לאיזה ועד. ועכשו צא וחַשב:

בתור חבר לאגודתו, שעל ה“דז’ונט” פרנסתה, קבל המנות הראויות לו לפי המפתח שנקבע בשביל בעלי משפחה; בתור עסקן צבורי עמל לטובת הצבור שלא בחנם, חלילה, ומהיותו קרוב אל הקערה תקע בה את מזלגו והוציא ממנה כל נתח טוב ושמן; בתור חבר לאיזה ועד ציוני נהנה מהמתנה שהגיש לו הועד מהקצבה הדז’ונטאית. חוץ מזה יש לו בן שהוא פקיד בקהלה; אף בת יש לו שהיא פקידה באחד ממוסדות ה“דז’ונט” ולשניהם העניקו מנות “שלא ירעבו בימי החג”… בקצור, מעום לא היה ביתו של “יהודי יפה” זה “מלא כל טוב” כמו השתא. לחם העני שנערם בביתו על ידי “שנוררות מכוערה” יספיק לו עד עצרת.

ולעומת זאת נשארו הרבה יהודים פליטים עם מנה אחת זעומה שקבלו עפ"י “החק”, שלא הספיקה להם אפילו לימי החג הראשונים. המנה הכילה: קילו אחד מצה; חצי קילו סוכר-שחוק; חצי קילו – קמח של מצה; וארבע ביצים, שבאו במקום תפוחי אדמה ובצלים, שנועדו להנתן לפי ההצעה הראשונה שלא יצאה אל הפעל.

כל מי שהיתה לו יד פשט אותה ל“דז’ונט”. כל אחד חשב: אנסה! אם אחזיר אותה ריקה לא אפסיד דבר. על פי רוב החזיר אותה מלאה. זו היתה תוספת לשולחנו המלא דשן גם בלאו זה. אבל, כידוע אין תוספת מזיקה. הרבה יהודים השיגו בתחבולות שונות כמה וכמה כרטיסי פסח ואחר כך נודע להם שהמצות נתעכבו בדרך והחלוקה תתגשם בחולו של מועד. הידיעה ה“מרעישה” הזאת מלאה את פיהם שחוק. – כן: זהו ה“דז’ונט” ואלה סדריו! ברוך המקום שלא סמכתי עליו! ככה אמרו מטוב לב “העניים באותה שעה”; אבל “העניים כל ימיהם” רעבו בימי החג הראשונים. הם סמכו על “הדז’ונט” ואוי ואבוי היה להם. אבל בדרך כלל היה “חג שמח”. מעולם לא היה כל כך הרבה “נותר” מן המצות כמו השתא. כל דכפין וכל דלא דכפין בא אל “הדז’ונט” וקבל. סוף סוף אין זו רמאות גדולה, כששחקה לו השעה לאיזה יהודי והערמתו עמדה לו להוסיף עוד קילו מצה לטובת ילדיו הקטנים שאוכלים כל השנה לחם קיבר. יבושם לו!

כל זה בא לו מידי ה“דז’ונט”; ובעקר – מידי אי-סדריו…


2.5.40

יום חרדות ובלהות היה לנו היום, שהזכיר לנו את ימי הקרבות שבספטמבר משנה שעברה. אלא שאז היתה שעת מלחמה וזכרנו את הכלל: “כזה וכזה תאכל חרב המלחמה”. היינו מוכנים למוראות המלחמה וידענו כי בעיר מוקפת אויב תרבינה סכנות החיים והרכוש.

אבל היום “נלחם” עמנו הכובש והרבה את חללינו ופצועינו (ביהודים מדבר) בלי שום סבה והכרח. מאות יהודים ויהודיות מוכים ופצועים; כמה וכמה עשרות חללים – זהו הקציר הנורא של יום מהומה ומבוכה זה. זה עתה נשתחררתי מהמוראות האיומים שעברו לנגד עיני, אבל עצבי עודם מזועזעים ומרוגזים והשקט הנפשי טרם שב אלי. במצב נפשי כעין שלי בשעה זו קשה להחזיק עט ולרכז את המחשבות. אבל רעיון “משונה” נתקע במוחי מיום פרוץ המלחמה, כי זוהי חובתי ואני מצווה ועומד לעשותה. ורעיון זה כאש עצור בעצמותי הלוהטת בקרבי וצוֹוַחת: רשוֹם! אפשר שאני היחידי במלאכה זוֹ – וזה מחזקני ומעודדני.

על שום מה ולמה עשה הכובש מה שעשה? – אין איש יודע אל נכון. בדיות מבדיות שונות מתהלכות בלחישה, אבל אין דבר ברור. אבל במקום לדעת – הרגשנו. והרגשתנו בשעת מעשה – אף לשונאי איני מאחל!

עם כל החידה שבדבר אנחנו בכל זאת מבינים שלמאורעות, שעברו עלינו היום, יש קשר ויחס אל יום השלישי למאיי, הקבוע מיום תחית פולניה אחרי המלחמה העולמית ליום חג עממי, שקדושתו קדושה לאומית. אלפי אנשים חשודים ובלתי חשודים, בין יהודים ובין פולנים, אבל בעקר פולנים, הובאו במאסר מבעוד יום. הכובש והאוכלוסיה מרמים זה את זו וזו את זה. האוכלסיה יראה מפניו יראת מות; והכובש, המפיל חתיתו על כל באי עולם, ירא גם מפניה. ההבדל הוא רק בזה: פחדנו הוא פחד מבוסס ולא בכדִי אנחנו יראים מפני ידו הקשה; ופחדו הוא – הוא פחד שוא. בפולניה הנכבשה אמנם מתקיימת איזו הסתדרות עלובה קונספירטיבית, אבל רק על הניר. במציאות הממשית אין להם לפולנים דבר. שנים שלושה בחורים מסַכנים 193את נפשם ומדפיסים לשם הפצה איזו פרוקלמַצית-מרד מליצית בכדי להראות לעמי התבל – שפולניה חיה. אנחנו החיים בתוכה חיים יום-יומיים, היודעים את כל המתרחש בה מיום הכבוש הראשון, המכירים את המוניה ואת אופן הגבתם על אסונם הלאומי וחורבן ארצם, – אנחנו יודעים שאין בה שום מרי ומרד. תמיהני שאין הכובש יודע את המצב לאמתו וצל הרים נראה לו כהרים. ואפשר שהוא יודע, אלא שהוא חושב, כי למיחש מבעי. סוף סוף הוא נמצא על אדמת אויב.

וכשנתנה רשות למשחית אינו מבחין בין יהודי לפולני אף אם הוא מכיר, שאין היהודי חושב מחשבת מרד. את הפולני הוא מכה בעד איזה חטא שחטא; ואת היהודי מצוה להכות בכל יום ובכל עת ובכל שעה בין שחטא ובין שלא חטא. כשבא יום פקודה הוא מרכיב את שניהם יחד ואין מפלט מחמתו.

בית הסהר שברחוב דזילנא נתמלא אסירים מפה לפה; ולפיכך נעשתה כל הסביבה מקום מוכן לפורענות. הז’נדרמריה מרבה לבקר את הסביבה, וכל בקור שלה משאיר רושם על שכמי היהודים ועל כל גופם. כסערה הם עוברים ברחובות היהודים, היודעים כבר מן הנסיון, כי הרבה מהם יצאו בשן ועין. זוהי התנפלות של חיות טורפות החסרות שום רגש אנושי, על אנשים תמימים העוברים לתומם ברחוב. ולאו דוקא אנשים – אף נשים בכלל. ואפילו אם שעומדת על יד עריסת תינוקה אינה בטוחה מהתנפלות פתאומית. התנפלויות הז’נדרמריה הנצית על האוכלסיה היהודית יוצאות אל הפועל לא תמיד באופן אחד. הכל כפי אשר יעלה על רוח העריצים. פעם חובטים על כתפי היהודים בשוט ארוך מתוך ישיבה באוטו, שנהגו מכון לנהל אותו סמוך אל המדרכה; פעם משלשלים את הצליפות מתוך עמידה; ועל פי רוב –מתוך יציאה מן האוטו. ואז אתה רואה לפניך חיה בת שתי רגלים, פנים רצחניים; שצף קצף של פראים שחמתם עולה עד להשחית ושכל הנופלים לתוך ידם נעשים לגל של עצמות. כאמור, אין הנאצי מבדיל בין גבר לאשה; ובנשים – בין צעירה לזקנה; בין פנויה ובין אם שעומדת על יד עריסת תינוקה. היום בעיני ראיתי שעריסת תינוק יהודי נהפכה על פניה לאחר שהרביצו באם האומללה מכות נאמנות והיא כרעה ונפלה תחת סבל יסוריה. יבבותיה עלו עד לב השמים. צעקותיה ההיסטריות הכו גלים בכל הרחוב, שהנאצים הקימו בה מהפכה נוראה. אבל הז’נדרם הנאצי גמר את “מלאכתו” עד תומה – ושב אל האוטו.

בשעה מחרידה כזו נעשים עוברי הרחוב היהודים ערים לכל הופעת אוטו שנוסעיו הם (שמ) משרתי “המנהיג”. כשמרגישים אותו מרחוק מתחילה בריחה וריצה לתוך שערי הבתים. ברגע אחד מקבלת הרחוב צורה של בית-קברות. בכל מקום השלך הס. ולא תמצא בה אף נפש חיה אחד לרפואה. רבבות בורחים ועשרות נתפסים. אבל פחד ישרור בכל פנה. כל אחד מתחבא בחדרי חדרים. שניו דא לדא נוקשות, וכלו הוא רועד מחשש סכנה לחייו.

כך הוא המנהג בכל ימות השנה, שבהם יקרו מקרים כאלה בתור הופעה ארעית, בת רגע. קרה מה שקרה – והסכנה עברה. כל אחד שב למלאכתו ולמשלח ידו. החיים דורשים את שלהם.

אבל היום, יום השני למאיי, ערב החג הלאומי הפולני, היה יום חיל ורעדה יום מר ונמהר, שדוגמתו לא היתה עוד אף בורשה המלומדת יסורים.


3.5.40

הפסקתי הרצאת מאורעות היום באצמע בכדי לאסוף ידיעות ברורות ע"ד סבתם ותוצאותיהם. בשעה שנתהווּ היינו חבויים בחדרי חדרים ומיראת החצים התועים לא העזנו אפילו לגשת אל החלון. ליצני הדור שבנו ממליצים ואומרים שלא השגחנו מן החלונות אלא – “הצצנו מן החרכים”… ידענו שבחוץ תשכל חרב, אבל לא יכלנו לקבוע בדיוק את חלליה.

אבל לצערי הגדול אף אחרי חקירות ודרישות לא חכמתי מאתמול. עתונו של הכובש (בלעדו אין שום עתון אחר) עבר על כל הענין בשתיקה גמורה. כלל גדול יש להם: מה שקרום ומה שעשו לא מודיעים. ולמען האמת יש להודות, כי הגרסה בנוגע לעשרות חללים מוגזמת קצת, אבל בנוגע למאות פצועים ולאלפי מוכים היא אמת לאמתה.

איך שהוא ובבתי ישראל שברובע השלישי והרביעי היו חושך ואפלה. נשים היסטריות התעלפו ולעוררן מחולשתן השקון טיפות וַלריניוֹת; ילדים בכו; והגברים – חיל ורעדה אחזום.

פעם לחמשה או לעשרה רגעים רצו בסערה ובמהירות יוצאת מן הכלל

לאורך הרחוב הדומם אוטים ואוטובוסים צבאיים מלאים פקידי צבא גבוהים או ז’נדרמים וחילים מזוינים מכף רגלם ועד ראשם עם כידונים מוטים כלפי הרחוב. האוטובוסים עם מערכת ספסלים לישיבה היו מלאים אסירים ציביליים, שהובלו ממקום מאסרם הזמני שברחוב דזילנה לבית הסהר שבמוקוטוב. ובשלהם קמה כל המהומה הנוראה ומאות יהודים הולכים לתומם הוכוּ ונפצעוּ על לא עון בכפם. שלטונות הומניים עושים דברים כאלה בלי רעש ואפילו בצנעה. אפשר היה להוציא את העברת האסירים הפוליטיים בשעות העוצר, בשעה שאין נפש חיה נראית בחוץ; ולכשתרצה אפשר להוסיף על שעות העוצר ולפנות את הרחובות מעוברים ושבים מבעוד יום. לו הכח והגבורה; ומי יאמר לו: “מה תעשה”?

לא כן שלטונות פסיכופטיים כעין הנאציים. העקר אצלם – הטלת אימה; העקר אצלם – למלא את תאוותיהם הסדיסטיות ולהראות את כחם כי עז ועברתם כי קשתה. יש שגעון שמקורו בתאות הקלקול וההשחתה; ויש שמקורו באלמות וזרוע.

בשעות טרופות אלה חשבתי בלבי: איָם, אים נציגי העמים הנייטרליים ושליחיהם, שהנאצי מזמינם אל בירתו בכדי להראות להם את “תרבותו הרמה”? אלה העמים הנעשים שותפים לגרמניה הנאצית לעבודת ברוח, להתקרבות מדעית, לעשית חליפין בנכסי החומר והרוח – אים כעת?!

אחרי ראותם את תעתועי הנאצי ותועבותיו היו בודאי מתביישים לקנות להם חברוּת ורעוּת של פסיכופטים מרצחי נפשות שאין להם מקום בחברה האנושית. מי שמכה בשוטו אם צעירה העומדת על יד עריסת תינוקה איננו בחזקת אדם.

כיצד אפשר לכרות ברית עם טמאי נפש?!


ה“מורדים” הפולניים – אין להם בעולמם לא חרב וחנית, אלא מכונת-דפוס של יד במרתף וקצת מליצה בפיהם. מטרתם אך ורק לעודד את הרוח, לחזק את התקוה, שהולכת ומתנדפת אחרי ראותנו את “הנפלאות והגדולות” שהראו ממלכות המערב. הפוליטיקה הריאלית מתחילה להרים ראש. היחיד חושב קודם כל דבר על חייו הוא. ויחידים שהם אריים, מלבד מועד קטן, שהקרבות סכנו את חייהם והמעיטו את רכושם, חיים חיי רוחה ופרנסה. מי שאינו חשוד במחשבות מרי, לו מראה הכובש פנים מסבירות ועושה לו הנחות. והלך-נפש כעין זה מהווה סכנה גדולה לתקוה הלאומית פן תכבה. כאן תבוא העבודה הקונספירטיבית לעזרה. מטעמה ובשליחותה הולכות ונפוצות שמועות נחמה שאין להן כל יסוד. הם הם יוצרי הבדיות והגוזמאות ע“ד ה”מפלות" של הכובש שבשקר יסודן. ההמונים נהנים מכל זה – ומדוע לא יעשו להם נחת רוח כזאת בשעות מצוקתן? כשבאים לנחם אבלים אין משגיחים בהגיון. ההמונים מאמינים לכל בדותא – וטוב להם. למפריחי שמועות כוזבות יש כר נרחב לדמיונם. הנוהים אחריהן מקבלים אותן באמונה שלמה. יש שמפה לפה עוברות שטויות כאלה שאתה מתחיל להתבייש בפני אומרן, ששטותו מגיעה לשיא כזה עד שאינך מוכשר אפילו להחכימו ולהבינו ולהוציא את הנאמר מלבו. ברגעים כאלה רק בת צחוק אלמת על שפתיך מוציאה אותך מן המבוכה.

פעם אתה שומע בלחישה: “סטאלין חזר מבריתו עם היטלר” וכבר שלח לו אתראת מלחמה“; והשני מוסיף: – “על יד אוסטרולנקה כבר נלחמים”. למחר מוסרים לך “ידיעה ברורה שאין להטיל בה שום ספק”, שלפני שעה “הכריז מוסוליני מלחמה על היטלר” ו”ברדיו האנגלי מנגנים את ההימנון האיטלקי"… ויהודינו? – כחם יפה אף בתכסיסי מלחמה: – ענין נורבגיה – אין זה אלא הערמה מצד אנגליה; הצבא הגרמני נפל במלכודת, ובנורבגיה ההררית והפיורדית תהיה קבורתו וכל הלאה והלאה בנוסח זה.

חוץ מזה קובעים זמנים וקצים ליציאת הכובש. ואם קץ אחד מביא אכזבה – אין בכך כלום. מיד נקבע קץ חדש. “אף על פי שיתמהמה”…

משיחיות זו אינה אלא פרי הקונספירציה הפולנית שאין כחה אלא בפה.


4.5.40

נצחון ה“מנהיג” בנורבגיה העטה עלי רוח נכאים, יש שספק מחריד מתגנב אל לבי: פן ואולי כחו הצבאי העז יכניע את כל אירופא! אמנם, אין זה אלא נצחון חלקי ואין בכחו להביא את ההכרעה הסופית לטובתו אבל פרט זה ללמד על הכלל כלו יצא: סמן הוא, שהצד שכנגד כלו רקוב, ואינו יכול לעמוד נגדו. ומה יהיה איפוא בקרבות הבאים שסוף סוף מן ההכרח שיבואו אף בחזית המערבית המרכזית. עוד לפני ימים אחדים הרעישו ממלכות המערב את העולם בנצחונותיהם הצבאיים באותה נורבגיה. ומה זה קרה פתאם שביום בהיר אחד נהפך עליהם הגלגל וטשמברליין עצמו מודה בתבוסתו? סמן הוא שיש להם רק פה ממלל רברבן: אות הוא שרק המכונה התעמולתית מראה את כחה בה בשעה שהמציאות היא אחרת לגמרי. עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה – וראש המיניסטרים האנגלי מודה ואומר: כי הנשק האוירי הגרמני עולה על של ממלכות-המערב; שהצבא הבריטי לא היה מחומש ומצויד כיאה; שהגדודים הגרמניים המוגנים המה כח שאין להכריע. ובכן – עליו עוד להוסיף כתוצאה הגיונית: נגד מחנה כזה לא נוכל עמוד וסופנו להיות מנוצחים.

המאמינים הנצחיים בכחה של בריטניה הגדולה מנחמים את עצמם במימרה: “אפשר שאנגליה תנוצח בקרב בודד, אבל מעולם לא תנוצח במלחמה”. אבל אין זה אלא נחמת שוא. בקרבות הבודדים שהיו עד כה יצאה אנגליה בכל פעם מנוצחת. והמושג הכללי “מלחמה” אינו אלא סך הכל של קרבות בודדים. אין בכלל אלא מה שבפרט. לאנגליה אין הנהלה צבאית שעומדת על מרום תעודתה. עכשו הובהר המצב הצבאי הקודם. כי כל “המפעל הנורבגי” היה צעד נועז מצד ה“מנהיג”; ונורבגיה יכולה היתה להיות קבר לקורפוס הגרמני אלמלי נהלה אנגליה את השתערותה בכשרון ובכובד ראש. טשרטשיל נשאר בדאי ופּטפטן וכבודו חולל בעיני כל העמים הנייטרליים.

העתונות הגרמנית צהלה ושמחה ולבי יכאב למקרא כל התשבחות על הצבא הגרמני, בהכירי כי אין המציאות מכחישה אותן.

ברגעים נוגים וקשים כאלה אני שואל את עצמי:

– ואנחנו – אנה אנחנו באים? חורבן אנגליה הוא כליון גמור לבית ישראל; אז יבּנה “עולם חדש” שלא יהיה בו מקום לישראל.

מצד אחד יש לנו רגש מספיק ומהנה של נקמה: הצאריזם מוגר – ואנחנו לא היינו האחרונים בחורבנו; פולניה המחודשת עברה מן העולם והורד לארץ כבודה; גם אנגליה “ידידתנו”, זו שעשתה את הצהרתה הבלפורית פלסתר וכרתה קבר לתקותנו הלאומית שותה את כוס התרעלה ושלטונה העולמי תלוי על בלימה. כל העובדות המובאות מהווֹת רגעי-נקמה נעימים ונותנים ספוק לרגשות הרגע של שמחה לאיד. אבל מהצד השני אל לנו להיות מושפעים מהחולשה האנושית ומהנקמה השמשונית, שסופה מות.

גלות פולניה מציקה אותנו; עַולת אנגליה פוגעת בנו; אבל צרת הכיבוש מחניקה אותנו – חניקה עד כדי יציאת נשמה!!


6.5.40

יש שאני מחליט בלבי לחדול מקרוא את העתונות הגרמנית הנמצאת בשפע גדול בשטחים הנכבשים. עתונות מכל המינים: יומנים, שבועונים, ירחונים מצוירים ובלתי מצוירים. כלם מלאים ארס השנאה לישראל; אבל קוראיהם, והעקר קוניהם ותומכיהם, הם דוקא בני ישראל, כי אין הפולנים, אפילו המשכילים שבהם, שומעים גרמנית. ואלה השומעים מספרם כל כך קטן עד שאינם באים בחשבון. והנה עשרות הפודים ניר מודפס המגיעים מן “הרייך” “לשטחים הנכבשים” (הכנוי הרשמי של מלכות פולניה לשעבר) נבלעות ע"י “הגזע הנמוך”. ובמדה חלקית עליו פרנסתה; אבל בנוגע להפצת שנאה לישראל העתונות הנאצית הולכת לשיטתה. כל ותורים – אבל לא ותורים לשבט הישראלי. והקוראים היהודים מוכנים ומזומנים לכל מיני חירוף וגדוף ומקבלים “באהבה” את העביט של שופכין שעתונות רצחנית זו שופכת על ראשם. אבל הפעם אין זה מעניני העקרי.

בראשית רשימתי ציינתי, כי “יש שאני מחליט לחדול מקרוא את העתונות הגרמנית,” אבל, אודה ולא אבוש, לא מסבת הביושים והעלבונות שהוא מעטה על עם ישראל. גם אני איני אלא “בשר ודם” על כל חולשותיו. הרגל נעשה טבע. אין אני נעלב יותר… אבל יש כאן סבה אחרת: היא מלאה ידיעות משמחות ע“ד נצחונות בנורבגיה וע”ד המפלה הגדולה שנחלו האנגלים עד שהיו מוכרחים להמלט על נפשם באניותיהם לאחר שקברו במצולות ים בחודש אחד (אפריל) מאה עשרים ושבע יחידיות ימיות מלבד אלפי איש חללי חרב. הנאצים יוצאים במחול. לשים וחוזרים ולשים כל פרט ופרט מאה פעמים ואחת. מבליטים כל נצחון בין שהוא קטן ובין שהוא בינוני, ועל אחת כמה כשהוא גדול, עד לידי הקאה. יודע אני אמנם כי כל הידיעות האלה צבועות בצבע הנאצי. אבל לצערי הגדול אני מרגיש אף מבין, כי יש בהן גרעין של אמת. ועל זה ידאב לבי. כל פצצה הנזרקת באנגליה נזרקת בישראל. כרעה בריטניה קורס אלביון! מראשית המלחמה היא נוחלת מפלה אחר מפלה; ולאו דוקא צבאית אלא אף דיפלומטית. לבי יחרד לרעיון אפשר ששמשה הולכת ושוקעת, ואתה – כל העולם ההומני והליברלי, שהוא חיינו וחיותנו ובלעדו אין לנו קיום.

סביב שתו עליה צרים ואויבים שעינם רעה בשלטונה העולמי ורוצים להפילה למשואות. ומכל העוינים אותה “המנהיג” הגדיל. תאבונו מוסיף והולך. בספטמבר שנת 1939 רצה רק בדנציג ובפומרן. עכשיו הוא רוצה להחריב את האימפריה האנגלית. והוא עולה על מתנגדיו בכל דבר ובכל מקום: באויר למעלה ועל הארץ מתחת. אמנם לציו אין ערך גדול. אבל אין המלחמה המודרנית תלויה בכח הצי. תוצאותיה תלויות בנשק האוירי. וכאן החשבון פשוט. אנית-מלחמה גדולה בת שלושים אלף טון מזוינת זיון מלא ושלם עולה בסך ארבעים מיליון דולר; ואוירון לזריקת פצצות מהקונסטרוקציה היותר חדישה עולה בסך חמישים – מאה אלף דולר. ודיה לה לפצצה אחת שקלעה למטרתה להטביע את האניה במשך חמשה רגעים. תכסיסי-מלחמה חדשים באו לעולם ששנו את פניה מן הקצה אל הקצה. ושנויים אלה הם הם בעוכריה של בריטניה “האדירה”. ובראותי את מחול-השדים של ההונים הרצחנים כשהם מרצים על פרטי הקרבות בנורבגיה וכשאני שומע את צחוקם השטני על אנגליה הפלוטוקרטית שאין לה חוש המציאות והיא כלה תקועה ברשת של מסורות מסחריות וצבאיות שכבר עבר זמנן – לבי מתחיל זוב דם. לעג הנובע ממציאות חיה וקימת, שאין להכחישה ולבטלה ממית כחצי רעל. מוטב שלא אקרא!!


8.5.40

מי שמכיר עובדה ואינו מכיר את מניעיה וגורמיה הפנימיים אינו מכיר את המצב לאמתו. מציאות עובדתית כעין זו נותנת מקום לטעות. וטעות כזאת מביאה לידי תוצאות בלתי נכונות. הצד הפורמלי שבכל עובדה הוא חסר-נשמה; דרוש איפוא להתכונן אל הצד הנשמתי שבה בכדי לעמוד על טיבה ומהותה האמתיים.

לפני שמונה חדשים, אחרי כבוש ורשה על ידי כובש עריץ, שכלה את כל חמתו ביהודים, התחילה בריחה למזרח אל הארץ האדומה, 194שחלק גדול מן הבורחים חשבוה לגן-עדן התחתון; חלק מועט מן הבורחים נהה אחריה אף מטעמים אידיאולוגיים: ארץ של יושר, של סוציאליות קומונאית, של בטול המעמדות, של ממלכתיות עממית, של חוסר מבוטלים של שווי זכויות מרחוק הלא הכל מזהיר ונוצץ. ולכן כשבאו שעות טרופות למדינה, כששעת סכנה הולכת וקרבה נשאו הבורחים את רגלם בעליצות מיוחדת ובספוק נפשי גדול מזרחה. המונים, המונים של אלפים ורבבות נסחפו אל הגבול שהיה פתוח לכל עובר ומהגר. ויש להודות שנתקבלו בזרועות פתוחות. אף הרבה פולנים היו בין הבורחים אבל נתקבלו כאורחים בלתי קרואים, בלי הסברת פנים מיוחדת. לא כן היהודים, אלה הנרדפים היו רצויים מאד בעיני ממשלה קומונאית; שמקבלת תמיד בסבר פנים יפות כל הקרובים אליה קרבה אידיאולוגית אף אם באו מארץ זרה.

יהיה היחס הנפשי אל הסוביטים איך שיהיה – אבל צריך להודות, כי הממשלה הסוביטית חייבה את כל הממשלות הדמוקרטיות במנהגה עם הבורחים היהודים. הדמוקרטים סגרו את שערי ארצם בפני אומללים שבאומללים וסגרו אותם בחזרה לידי מושלים עריצים. והממשלה הסוביטית פתחה את שערי ארצה לרוָחה ונתנה חסות לאזרחים זרים שבקשו מקלט בארצה. היש לך הומניות יותר גדולה מזו? בעיני מביני דבר ערערה העובדה הזאת את אמונתם בדמוקרטיה, שלפי מהותה ותוכה היא מחוייבת להיות הומנית ונמצאת צרת-עין ואכזרית. יתכן ש“בהכנסת-אורחים” זו היה גם חשבון פוליטי, אבל משום זה אין דמותה האנושית וההומנית מתמעטת.

מהצד הפורמלי, זה היה “שדוך טוב” לשני הצדדים – אלמלא שני הצדדים טעו. הסוביטים בהערכת החומר האנושי. ברחו אליהם קומונאים טרקליניים או בטלניים, שהקומונאות היתה להם כעין אקזוטיקה בשבתם על סיר הבשר ובהתענגם על רוב טוב. בשורש נשמתם היו תגרנים ומפקיעי שער ואחזו אף ברוסיה את מעשי מדינתם הקודמת בידם. לא באו לעבוד אלא – לסחור; באו לעשות מעשה, שכל עקרה של המרידה הבולשבית לא באה אלה בכדי לשרש אותו מארץ החיים. בורחים-תגרנים אלה הלבינו את פנינו והעטו עלינו חרפה וקלון. הרבה מהם עשו עושר בהבריחם על ידי שוחד ואמצעים מכוערים אחרים סחורות מהכא להתם ומהתם להכא. הרעבון לסחורות היה גדול ביחוד בין אנשי הצבא מפנים רוסיה, שהכבוש הביאם לערי הספר. כל סחורה זולה ופחותה מצאה ביניהם קופצים, שלא מנעו את עצמם מלשלם את המחירים היותר גבוהים. בעד שעון של כיס עשוי פח, שאינו אלא ליום או ליומים, לא היה יקר כל מחיר. ספקולציה מכוערה שלטה שלטון בלתי מוגבל. קומונאים טרקליניים חזרו לסורם.

ראו זאת תופסי השלטון הבולשבי – ונבהלו. רעדה אחזה אותם למראה הכעור הספקולטיבי העושה את כל תורתם פלסתר ולכן צווּ קודם כל דבר – “לסגור” את הגבול. “יש לנו רב”! – אמרו לעצמם. לא אל “אזרחים” כאלה התפללנו. כל מן דין יכול להשאר בארץ מכורתו. החלו איפוא להחמיר ביחס ל“בורחים” חדשים ולהתנהג בכל חומר הדין עם אחיהם לצרה שהקדימום. הוכרזה סיסמא: ל“אזרחות ולעבודה”!!! כל הרוצה לעבוד – אנא! התאזרח בארץ ועבודת כפים תהיה מנת חלקך בארץ קומונאית. קודם כל – התאזרחות! אל תהיה זר, החפשי מחומרי המקום שבא לשם. כל הרוצה לעבוד – יבוא ויעבוד, אבל בתנאי שתהיה אחד משלנו בין לזכויות ובין לחובות. גם זו היא הנחה פוליטית שאין לה מקום בשום ארץ דמוקרטית אחרת אבל “הקומונאים הטרקליניים” ראו בסיסמא זו גזרה נוראה ומיד התחילה בריחת-חזרה-למערב. להתאזרח בסוביטים! – חס מלהזכיר. מקרוב ובמקום המעשה קבל הגן-עדן הסוביטי צורה אחרת לגמרה. במציאות הסוביטית הוסר הצעיף הרומנטי וההוי הזעום הובלט בכל כעורו ואי-נוחיותו. קשה לחיות בארץ שהפרט הוא רק אחד מן העדר; קשה לחיות בארץ, שאזרחיה כבולים בידיהם ורגליהם ואין להם מפלט עולמית; קשה לחיות בארץ, שאתה צפוי בה לכל מיני מחסור ואפילו לרעבון חלקי; קשה לחיות בארץ שכל צעד שלך מנוי וספוּר ואין נסתר בהליכות חייך מעיני השליטים; ולבסוף – קשה לחיות בארץ שנשמתך האינדיבידואלית נעשית כאסימון מחוק, ורצונך משתתק שתיקה עולמית.

בקצור – שני הצדדים טעו והתחרטו על “השדוך”.

והנה רבבות הולכים ושבים בחזרה אלינו… אל “השלוים והשקטים” במכונם; שבים אל ממשלה נאצית זדונית וחמסנית שידה נטויה עלינו להשחיתנו ולהביא עלינו כליה גמורה. ואם אין יכולת לחזור בהיתר חוזרים באיסור. בימים האחרונים נודע, שיש אף יכולת לגלית לשוב על יסוד חוזה חדש שנעשה בין הבולשבים והנאצים ושעל פיו: תושבי שתי המדינות, שברחו ואחת לחברתה, רשאים לחזור בדרך לגלית למקום משכנם הראשון. וכשם שלפני זה היינו עדים ל“יציאת פולניה” ככה הננו עכשיו עדים ל“יציאת רוסיה”. שבים מן הפחת אל הפח. מחליפים בצלים בשומים, נמלטים מבית-סוהר אחד אל בית-סוהר שני. אינם חוששים לעריצות, לשנאה זיאולוגית ולכל הני מילי מעליתא שהכובש הנאצי מצטיין בהם. ולא עוד, אלא שבריחת-חזרה זו תשמש גורם לנאצי להתפאר בה בעיני כל העמים והלשונות:

– רבבות יהודים שברחו עם כניסת הגרמנים לרוסיה הולכים וחוזרים לשטחי הכבוש הגרמני.

זו תהיה ידיעה עתונאית מדהימה. האומנם?

ואף על פי כן – היא כלה אמת… 195


9.5.40

עד כה היו הבריות מהתלים ואומרים:

– “בגרמניה יש סדר: כשאינם נותנים לאכול – אינם אוכלים; לא כן בפולניה הנכבשה בעלת תרבות נמוכה: אינם מצוים מלאכול – ואוכלים.” אצל הגרמנים החדשים אין לך קדושה, שהיא למעלה מקדושת “הפיהרער”; ואצלנו הוא בבחינת “פערפיהרער”… מי ישמיע לו שלא לאכול?! חבה יתרה נודעת בפולניה אל הזוללות. יהודי פולני אומר: דיי שלא אוכל לאחר שאמות, אז לא תהיה לא ברירה אחרת; אבל כל זמן שאני חי – כל גזרה, ולא גזרת איסור האכילה. וכשאי אפשר לאכול בהיתר אוכלים באיסור. על פי החק אין לנו אלא המנה הזעומה של הכרטיסים הרשמיים, בין ללחם ובין ליתר צרכי החיים. כל סחורה מסומנת במספר, וכשאתה מקבל אותה מספרה נקצץ ואין אחריו כלום. אבל למעשה לא היה חסר לנו עד כה שום דבר. כל מיני מצרכי החיים עמדו למכירה אם היתה לך אפשרות חמרית לשלם בעדם בכסף מלא. מחיריהם נתיקרו פי עשר, אבל ה“עולם” לא נבהל. וכשהיהודים נהנו מסעודה שמנה ויקרה היו לועגים ל“יעקים” המטומטמים, שאיש מהם אינו מרים את ידו ואת רגלו בלי רשיון “הפיהרער”. חמורים! ירעבו כמה שירצו! לנו אין כח לרעוב! ל“יעקי” אין צרות ואין לו צורך באכילה; ואנחנו – אם לא נאכל נהיה חסרי כח לשאת את כל העמל והתלאה שהיא מנת חלקנו תחת שלטון הנאצי.

אבל לא לעולם חוסן. בשוק המכולת חל בימים האחרונים שנוי גדול לרעה. שוב נתיקרו המחירים פי שלוש וגם זה אינו מועיל. יש מצרכים שאפילו בכסף לא תשיגם. פשוט. עם בוא האביב בא רעב פורמלי. בשר – עשרים זהוב הקילו; חמאה – חמישים זהוב הקילו; חלב אינו בנמצא כלל וכלל; תה – לא יסולא בכתם אופיר: שכחנו את מראהו ואת טעמו; ירקות – במחירים לגנדריים, כל תפוח-אדמה עולה בסך עשרים פרוטות; ותפוח אמתי – בסך זהוב וחצי. ואל לשכוח שאין לנו אינפלציה; סכום השטרות לא הוגדל כמות הכסף העוברת בשוק אינה מתאימה למחירי השוק שעלו פי עשר.

קשה לראות בצערן של הנשים. יוצאות הן השוקה עם ארנק מלא וסל ריק ושבות עם סל ריק וגם ארנק ריק.

מיום ליום כל מצרכי החיים הולכים ומצטמצמים צמצום אחר צמצום. הננו הולכים ומתרוקנים מכל סחורה בין לאכילה ובין להלבשה. ארג לחליפה אפס לגמרי. עד כה עוד אפשר היה להשיג בצנעה ועכשיו אזל בהחלט. מוך ווַזלינה לא תקבל בלי רשימת רופא. סוף דבר – מצב קשה מנשוא.

אבל היהודים מוצאים גם במצוקה חדשה זו קצת נחמה:

– סמן הוא שהרוצח מתחיל גוסס! סמן שקצו הולך וקרב! כבר אין לו מה לגזול; ומה יעשה אחר כך?


חיינו המלאים כל כך הרבה תוגה אינם חסרים גם אקזוטיות!

עד כה היו היהודים נתפסים לעבודה – בחנם, מעתה גם פולנים נתפסים לעבודה – אבל בשכר. הצד השוה שבהם שאלה וגם אלה משתמטים מזה וכל נתפס מתאבל על גורלו ואוי ואבוי לו. איך שהוא – והיהודים נהנים במקצת: כמונו דמית! אלינו נמשלת! ובעיני הכובש הפולנים הם כפויי טובה וצריך להתנהג עמם בכל חומר הדין. הכרוז שהוצא בימים האחרונים מזמין בכל חומר הדין את האוכלסיה הפולנית בגיל חמש עשרה עד ארבעים וחמש, בין גברים ובין נשים, שירשמו את עצמם ברצון ברשימת המועמדים לנסיעה ל“גרמניה הגדולה” לשם עבודה בשדה. ובאם לאו – יתַפסו בכח ויושלחו באונס. ואל תחשבו כי איזו עַולה נעשית למי שהוא. בס"ה עובדים כהיום בשדות “גרמניה הגדולה” מאתים אלף עובדים; וזה אינו מספיק. כדי לסַפק את צרכי האוכלוסיה של השטחים הנכבשים הוא מוכרח להביא מכולת מן “הרייך” בה בשעה שכאן מסתובבים אנשים ונשים ללא עבודה, או שהם עסוקים בעבודה כזו שיכולה להעשות בלעדם. ולא לחנם, חלילה, יהיו אנוסים לעבוד! יש מחיר קבוע בעד עבודה בשדה. מלבד מזומנים מקבל כל אחד אף דירה ומזון. את המזומנים החסוכים יוכל לשלוח למשפחתו בפולניה. ומשפחה של עובד בשדות “גרמניה הגדולה” נהנית מזכויות יתרות. היא נמצאת תחת פיקוח מיוחד וכל מחסוריה מתמלאים.

ובכן – הכל טוב וישר! ואף על פי כן – אין אף פולני אחד שילך לרשום את עצמו ברצון. הכובש מתרגז ומתמלא חמה. עם לא היה זה עודנו כפוי טובה!

אבל יש עצה: מי שאינו הולך ברצון ילך באונס. וזה זמן ידוע שגם פולנים נתפסים ככלבים בחוצות על מנת להשלח לעבודת השדה ל“גרמניה הגדולה”. מקיפים רחובות ועוברים ושבים הולכים לתומם נתפסים ונמסרים לשילוח; מעכבים טרמים ונוסעים תמימים מוצאים ומובלים כפושעים אל מקום האוסף. אבל הפעם – אך ורק פולנים. בין היהודים אין עובדי אדמה. מלבד החסרון העיקרי שיש להם: שהם יהודים, חוטר מגזע בלתי אריי, ואדמת ה“רייך” אסורה להם בהצגת כף רגלם.

וכאן הולכת ומתבלטת האקזוטיות שבחיינו: כדי להפטר מתפיסת אונס בעצם היום ומשילוח ל“רייך” מקשטים הרבה פולנים את עצמם ב“סרט החרפה” (שאנדע באנד) ומתחפשים ליהודים בכדי להיות בטוחים שלא יתפסו לעבודת-אונס.

אין לך אדם שאין לו שעה!


10.5.40

בשמונה לפנות ערב

טבח העמים וחורבן הציביליזציה התחילו!

ורשה כמרקחה מה שנמסר במשך היום בלחישה היה לעובדה רווית דם. זו הפעם השניה ש“הפיהרער” מחלל בעזות מצח ובציניזם שאינו יודע בושת את “קדושת” הנייטרליות. בפעם הראשונה – נייטרליותה של נורבגיה ודניה, ועכשו של שתי המדינות הקטנות הולנד ובלגיה בכדי להתנפל על פרנציה מצד הגבול הבלתי מבוצר והעקר – ביחד עם הפקודה לצבאו לעבור גבול הולנד ובלגיה נתנה הפקודה ע"י “המנהיג” להתחיל השתערות לאורך הקו המַז’ינאי המבוצר, שלפי דעת מומחים צבאיים אינו נתן להכבש.

ובכן, אחרי תשעה חדשים נגמרה “המלחמה בלי מלחמה” והתחילו הקרבות האמתיים. עשרות אלפי איש יפלו חללים משני הצדדים. נחלי דם ישטפוּ את הציביליזציה האיירופאית שאמרה: “אני ואפסי עוד”! ושבאמת אין לה זכות הקיום ודינה להכחד מן הארץ.

ולנאצים יש תירוץ על חללם את הנייטרליות של שתי מדינות חדשות. כמו במעשה נורבגיה הם רק הקדימו את שונאיהם. כי אנגליה ופרנציה היו מוכנות ומזומנות לעשות את זה, ממש התירוץ הנורבגי. לכשיהיה צורך בדבר יזייפו גם תעודות חשאיות למטרה זו, בלחישה מספרים שאף פרנציה חללה את קדושת הנייטרליות הרומינית, מה שיביא לידי הפסקת הספקת הבנזין הרומיני. אבל שמועה זו עוד טרם נתאשרה. אף קשה להאמין ששלומיאלי המערב יעשו איזה צעד החלטי. שמה רק נכנסים לישיבה ונועצים.

איך שהוא – וההתנגשות שאולי תביא לידי הכרעה התחילה. אבל אין וַדאות גם בזה. אם המנהיג ינחל מפלה – אין ספק שזו תהיה מלחמת-הכרעה; כי הנאצי הולך ונחנק. כחותיו המשקיים והפיננסיים הולכים ומתמעטים והמפלה הראשונה תגרום הכרעה. אבל אם לא יעלה ולא יבוא התנגשות זו תביא לנאצי נצחון צבאי לא יהיה זה אלא נצחון חלקי. כי לממלכות המערב יש היכולת להמשיך את המלחמה לעוד כמה שנים – עד שמפלת הנאצי תבוא מצד אחר – מהצד המשקי. יחַנקו אותו עד יציאת נשמה.

והרבה סמנים יש שהחשבון המשקי הוא חשבון צדק, שיביא לידי הסוף המקוּוה לכל עמי התבל. הקו המז’ינאי מהוה רשת של פחים ומוקשים שכל הנכנס בהם אינו יוצא חי. זהו לבירינט של מצודות ומבצרים בנויים ומצוידים בכל כלי משחית שהטכניקה החדישה המציאם. הקו המז’ינאי הוא תפתה ערוכה למחנה הגרמני. ואם “המנהיג” החליט בכל זאת לשלוח את צבאו לטבח ולהריגה – סמן הוא ש“אין לו פנאי”, שהוא מוכרח להביא לידי הכרעה מהירה בכדי שלא יחָנק בנצחונותיו הנורבגיים.

סמן זה – אפשר שהוא הוא הנחמה היחידה בטרגדית עמים זו. לבי רועד מפחד ומנבא לי שאף הפעם לא מן הנמנע הוא שיהיה נצחון צבאי ל“מנהיג”. ודוקא משום זה קץ המלחמה ירחק וכאן תהא קבורתו.

“המנהיג” בעצמו בא לשדה המערכה כדי ש"הנצחון "יקרא על שמו.

אבל גם המפלה ההחלטית תקרא על שמו!


11.5.40

המאורעות הצבאיים שהתחילו בחזית המערבית הגבירו את הצפיה לנצחון או למפלה. דוחקי הקץ מחכים בלב חרד להתפתחות הקרבות. העתונות של הכובש, שבלעדה אין לנו אחרת, יוצרת אוירה של נצחונות בלתי פוסקים. והיהודים, המאמינים בני מאמינים, אינם מודים בהם, הם בשלהם: במוקדם או במאוחר בוא תבוא המפלה. יחָנק! אבל, לצערנו הגדול, לתוך חוגים ידועים חודרת ההכרה שהנצחון של ממלכות-המערב אינו ודאי כל כך כמו ששערו מראש.

הוכוחים שהיו בפרלמנט האנגלי ביום ד' העבר אחרי נאומיהם של טשמברליין וחבריו השאירו רושם מדכא והאמון 196בכחותיה של אנגליה הבלתי-מנוצחת נתערער עד היסוד.

המיניסטרים של ממלכה אדירה מצטדקים בפטפוטי הבל כילדים קטנים שנתפסו בחטא! המפלה הנורבגית כשהיא לעצמה המעיטה את כבודה של אנגליה בעולם; אבל נאומי טשמברליין וחבריו השפילו את כבודה עד הדיוטא התחתונה. בברלין מחככים את הידים משמחה לאיד! מיניסטר אחד אומר: כחותיה של דביזיה אחת לא הספיקו; השני מודה ואומר: הגרמנים עולים עלינו בנשקם האוירי; השלישי אומר: שמחשש סכנה לצי האנגלי פן יבולע לו מההתנפלויות האויריות אי-אפשר היה למנוע בעד היטלר להביא כחות צבאיים חדשים לנורבגיה; הצי לא הראה איפוא את הפעילות הדרושה. ולבסוף טשרטשיל בעצמו מתופף על לבו ומודה: הנשק האוירי של גרמניה שאין דומה לו לחוסן ולתקיפות שינה תכלית שנוי את המצב שנוצר בשעת מלחמת העולם. גרמניה ראתה את הנולד והזדינה כל צרכה בנשק היותר חד, ואנחנו פגרנו קצת. ודעו לכם שגם בעתיד נהיה צפויים למרירות ולאכזבות.

מיניסטרים כאלה ראויים לשבח: מדברים ברורות בלי לב ולב; אבל מאותו הרגע מקומם לא יכירם יותר בממשלה…

ואמנם לאזני מגיעים קולות הנערים מוכרי העתונים.

– טשמברליין התפטר!


13.5.40

יתומו של “שלום עליכם” שמח בחלקו. אין מאושר כמוהו מיום היותו ליתום. הבריות מטפלות בו ומראות לו פנים מסבירים. בדידותו ויתמותוֹ היטיבו את מצבוֹ והרבה מחבריו מקנאים בו.

גם בירידתנו אתה מוצא לפעמים “עליה”; ובבדידותנו – יש שמקנאים בנו. כי יש שהחיים מקבלים צורה אֶקזוטית ובאיזו צרה גלומה גם טובה.

מימי הכבוש – אין ירידה כירידתנו. היהדות הפולנית נמצאת מחוץ לכל חק, שיקח אותה תחת חסותו. אם נאמר שלגבי היהודים מתקיימים חוקים מבדילים לרעה לא מצינו את כל עומק הטרגדיה שבמצבנו. ביחס ליהודים אינם נוהגים אפילו חוקים רעים שמחוייבים לשמרם. הנאצים הנהיגו “טרמין משפטי” חדש בנוגע לנו, והוא – “הרגשה-משפטית-גזעית”. בכל פעם שהחק המקובל מתנגד להרגשה הגזעית והוא נוטה לטובת היהודי אין משגיחים בו.

ה“מגן דוד”. שזרועו הימנית של כל יהודי עטופה בו הוא בעיני הנאצי “סרט החרפה” וכך קוראים לו. הגיטו היהודי אינו אלא קן של בריות מזוהמות ומסואבות ששורצים כשרצים על פני הארץ ומכסים את עין השמש. כשהוא עובר ברחוב אינם נוגעים בו לרעה כל זמן שהמתנפל מתרשל ולא כדאי לו; אבל אם יעלה ברצונו לפגוע בו אין מי שיעכב בעדו וידרוש את משפט הנעלב.

ואף על פי כן – הדא הוא מה שתקנו חכמינו: כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה.

לא יאומן כי יסופר שאדוני הארץ לשעבר בעלי “זכויות” מלאות אפלו בשעת חורבנם מתעטפים ברצונם ובמחשבה תחלה ב“סרט החרפה”, המשַׁמש להם תריס בפני הפורענות. לא היו ימים טובים למוכרי הסרטים כימינו אלה. והפקחים שבהם כבר מבחינים בין בן ברית לשאינו בן ברית ולגוי מעלים את המחיר.

לעבודת השדה נתפסים רק פולנים, אריים אמתים וכשהם מתעטפים ב“סרט-החרפה” המה בטוחים שלא יהיו ניצודים ככלבים כשהם עוברים לתומם ברחוב וישולחו ל“רייך” לשם עבודה בשדה, שאינה אלא עבודת פרך, ממש עבדות במאת העשרים. הידיעות הבאות מפלוגות העובדים בשדות ה“רייך” מחרידות כל בשר. ואין מפלט מצרה זוֹ אלא – ב“סרט החרפה”.

ולא די בזה

בימים האחרונים חוזר הכובש על פתחי בתי הספר לילדי הפולנים (ילדי ישראל הולכים בטלים וגדלים פרע) מוציא אותם מבית רבם לשם הקזת דם. דם סומק ויחסני של אריים מלדה ומבטן, המשמש נסיובא לחיילים גרמנים בכדי להבריאם. בחוגי ההורים הפולנים מבוכה גדולה. הרבה מהם הפסיקו את משלוח ילדיהם ללמוד. בראשונה הרגישו בזה החוגים האמידים; אחר זמן מועט נודע הדבר לחוגים ההמוניים ואז התחילה הבהלה האמתית. ספסלי בתי הספר הולכים ומתרוקנים. ומפני שהמשחית בא גם אל הבתים פנימה היה אצלם למנהג לשלח ללינת לילה את השקצים והשקצות האריים לבתי ישראל.

ולפיכך – כל האומר שאין לקנא בילדי ישראל מפני שנולדו בחטא והשמיות היא בעוכרם – אינו אלא טועה.

מקנאים בנו; דורשים קרבתנו – כשיש צורך בנו.

הכובש אמנם מקיז גם דמנו, ואז – אוי ואבוי לנו, כי אין לנו כל מקלט. כשהנאצי מתחיל לחבוט בשוטו על ראשי היהודים ולהכותם בעצם היום (ולה) מכת הרג ואבדן והעוברים היהודים נמלטים לתוך שערי הבתים – יש שהמוכים מוצאים את שערי הבתים סגורים.

אבל – סליחה! – כמעט ששכחתי: בשעת סגירת השערים אין להם צורך בנו. אין הגוי מרגיש את טעמו של הפסוק:

– “לא תסגיר עבד אל אדוניו”…


15.5.40

לכשהנאציזם יעבור מן העולם – תקופתו וכל המאורעות שהתרחשו בה, שבאו ממנו ועל ידו, כשם שההיסטוריון לעתיד ימצא בהם טרגיזם כך ימצא בהם גם קומדיזם, חומר רב להתול וללעג הרבה. ואין תמיהה בדבר. העריצות אינה אלא תופעה פסיכופטית. ופסיכופטיה אינה אלא מחלת הנפש. ונשמה חולה יוצרת אוירה של קומיזם, של דמעות מתוך צחוק; היא גורמת לעובדות שבמהותן הן טרגיות, אלא שבהתרגשותן הן מקבלות עבור צורה ומעוררות צחוק ואינן אלא חומר לבדיחה תיאתרלית.


עד כה היו המועמדים לתפיסה לעבודת-אונס ולצליפות השוט הכרוכות עמה אך ורק היהודים. ורשה היא עיר גדולה לאלהים, בת מיליון ורבע שהיהודים מהוים רק החלק הרביעי מתושביה. ועליהם הטיל הכובש את החובה למלא כל מיני עבודות גסות וקשות שכל הצבור נהנה מהן. וכל זה בשעה שנטלו מהם כל הזכויות, שנהנו מהן עד כה. הכובש העסיק גם פולנים, אבל בשכר. לא כן היהודים: הם עובדים עבודת-פרך בלי שום תשלום גמול. או אולי לא דייקתי. הגמול שהמה מקבלים הם צליפות השוט בשעה שהם כורעים תחת עבודתם הקשה שעל פי רב היא למעלה מכחותיהם.

משבא האביב ועמו – עבודה בשדות “הרייך” נמצאו כשרים לעבודה זו אך ורק אריים. אבל האריים הם “כפויי טובה” ובועטים בעבודה זו לאו דוקא מטעמים משקיים-לאומיים אלא מטעמים אינדיבידואליים. ואז – החלו נתפסים לשילוח אל ה“רייך” גם פולנים. “יחסנים” אלה הולכים ונתפסים באותם האמצעים ובאותה הצורה שהשתמשו ביחס ליהודים. ככלבים אלה שניצודים במכמורת התלין-החטפן כשהם עוברים לתומם בחוצות העיר כך נתפסים דוקא אריים אמתים בלי שום הקדמה ובלי שום התראה ודרישה חוקית מוקדמת כפי הנהוג בכל מקום ששורר איזה חק.

יצאת החוצה למשלח ידך – ובני ביתך מחכים לבואך בשעה קבועה. ואתה כבר יושב כפות וסגור בתא של בית-הסהר ומחכה לגורלך – להשלח לעבודת פרך אל “הרייך”. מפרידים אותך ממשפחתך ומעסקיך לזמן בלתי מוגבל – ואין מפלט.

והנה האריים אחזו מעשי היהודים בידיהם: מתחמקים ומשתמטים עד כמה שידם מגעת. מתחבאים בחדרי חדרים ואינם יוצאים החוצה אף בעת הצורך. נתרוקנו הרחובות האריות. שממה ומדבר בכל פנה. הכובש אמנם אינו מתבייש אף לחזור על הפתחים; אבל כשאתה חבוי בדירתך אין הסכנה בכל זאת גדולה כל כך.

השבוע הערים הכובש לעשות מעשה הומוריסתי שאחרי המלחמה ישמש חומר לאיזה סקטש תיאתרוני והקהל יתפקע מצחוק. ברחוב ביאלא, סמטה שקטה וקצרה נתפסו שלושה יהודים, העמידו אותם על יד אחד הבתים וצווּ עליהם לרקוד ולשיר “מה-יפית”. המחזה המצחיק הזה משך אליו המון רב מבין הגויים, שנהנו ליסורים המוסריים של הז’ידקים. 197 בודאי חשבו: בשעת הצחוק שאני! אין מלאכי חבלה עושים שתי שליחות בבת אחת. כשהם עסוקים ביהודים אין לבם פנוי לאריים. ככה חשבו – וטעו: לאחר שכל הסמטה נתמלאה המונים רבים והיו שקועים בהנאתם למראה המחזה הסדיסתי הוגדרה הרחוב משני עבריה וההמונים החוגגים הוקפו מכל צד, הושלכו לתוך אוטובוסים והובלו – למקום שהובלו.

הגויים הובלו כשבויים, ושלושת היהודים נשתחררו ונפטרו לבתיהם. כל המקרה האֶקזוטי לא בא אלא לשם אינסצניזציה (והפר) שהאפילוג שלה היה – תפיסת גויים לעבודה.


לפעמים מלאכתנו נעשית – על ידי תינוקות של בית רבן. ילדי העני שלנו, שחוצות ורשה מלאים מהם, כל שעות היום, אינם מפחדים אף מפני הכובש העריץ. הם בשלהם – בעליזותם ובשובבותם. דלותם ודחקם הן להם תריס מפני גזלות והחרמות. בהם לא יגעו לרעה, אך עין הכובש אינה פקוחה עליהם יִמַק לו בעניוֹ הספיח היהודי; אבל הספיח הזה עוקב אחרי כל מעשה הכובש, ומחקה את מעשי הנאצים ואופן דבורם ואכזריותם בהצלחה גדולה. אין זה לו אלא חומר מוצלח לשעשועים ולהתולים. הרבה ילדות עושה! הרבה הדחקות הגדושה שאין לה מה לאבד עושה!

והנה פעם נזדמן בגיטו היהודי איזה נאצי שבא מהפרובינציה, שבה מחוייבים היהודים על פי צו מגבוה לקדם בברכה ובהרמת המגבעת את פני כל חיל נאצי. בורשה אין מנהג כזה. אבל ה“אורח הנכבד” רצה להחמיר ולהטיל עלינו את חומרי המקום שיצא משם. פתאם קמה מהומה נוראה בקרמליצקה היהודית: איזה נאצי פסיכופט דורש במפגיע מאת כל עוברי הרחוב להרים לכבודו את המגבעת. הרבה ברחו; הרבה התחבאו; והרבה נתפסו ב“חטאם” והוכו; והרבה מתפקעים מצחוק… הרגישה בדבר “החבריה הלבנה”, אדוני הרחוב האמתים, ומצאו כר נרחב להרבות השמחה דוקא על ידי זה שצייתו לנאצי והחלו להראות לו אותות כבוד במחשבה תחלה לעשות את “האדון הגדול” לצחוק בעיני כל העוברים והשבים. כונו לקדם את פניו מאה פעמים ואחת ולהרים לכבודו את הכובע. למאות נאספו ויראת-כבוד מעושה על פניהם ואינם פוסקים מהרמת הכובע. אלה מרימים בפנים רציניים. וחבריהם שמאחוריהם מתפקעים מצחוק. עד שאלה מתפטרים וחדשים הולכים וקרבים ומשתחוים לפני הנאצי בגלוי ראש. לא היה קץ לצחוק הומורי. כל אחד מן השובבים הצעירים כוֵן את הלוכו ככה שיופיע לפני הנאצי כמה וכמה פעמים ולהשתחוות לפניו ביראת הכבוד. ולא עוד אלא שבסוף נוצר אספסוף בן הרבה קונדסים ועשו כלם בבת אחת מניפסטציה רעשנית לכבוד הנאצי עם “הידד” הראוי להתכבד בו.

זוהי הנקמה היהודית!!


18.5.40

כל האוכלסיה, בין הפולנית ובין היהודית, שרויה בצער ובעצב. יש לנו הכרה הפנימית שהולכת וקרבה השעה הגורלית ביחוד לעם ישראל. יש שעה היסטורית ויש שעה גורלית. שעה היסטורית אינה אלא מליצה. אפילו מאורע פחות-ערך הוא היסטורי. הכל, בין טפל ובין חשוב, תופס איזה מקום בדפי ההיסטוריה. לא כן שעה גורלית. היא מכריעה את הגורל למאות בשנים. אולי צדקו הנאצים באמרם שזוהי מלחמה יהודית. נבאו ולא ידעו מה נבאו. לא היהודים הביאוה. אבל סופה – בין לנצחון ממלכות המערב, ובין למפלתן הרי זה נצחון יהודי ומפלה יהודית. כל פצצה נאצית פוגעת גם בנו. אם, חלילה, יהיה נצחון לנאצים הרי זה יהיה נצחון כל-עולמי. תבוא תקופה הרת חשך ואפלה לאירופא כלה; ולא מן הנמנע תקופה ארוכה ותחת שרביט נאצי לא תהיה לנו תקומה. גם לכל עמי אירופה תבוא שעת שעבוד. אבל לא יהיה זה אלא שעבוד פוליטי. ליחיד האריי תהיה אפשרות לחיות ולהתקיים. לא כן אנו: הרג ואבדון יהיו מנת חלקנו. הרג ממש ואבדון ממש. “הפיהרער” ימצא פתרון לשאלה היהודית על פי דרכו.

ודרכו פרושה לפנינו כשמלה. או אולי לא דייקתי: זו לא תהיה שאלה כלל וכלל; פתרונה מוכן מראש. ונאמן הוא שיוציא אותו אל הפועל באכזריות מדויקת. בשים לב לכל האמור אנחנו הולכים אבלים וחפויי ראש. כל סביבה יהודית וכל מסבה הופכת למסבת אבלים. הנצחונות הצבאיים, שאפילו אם המה מוגזמים יש בהם הרבה מן האמת מפני שהמציאות מאשרת ומאַמתת אותם, הולמים על ראשנו כקרחי ברד. היום קופנהגן – ובה קבוץ יהודי; למחרתו – אמשטרדם, האאג ורוטרדם המלאות יהודים שלוים ושקטים עד כה במכונם. זה עתה הגיעה השמועה שגם בריסל פתחה לפני הנאצים את שעריה. כל המהלך הצבאי במשך תשעה ימים האחרונים מוכיח שתחת רגלי הנאצי תרגז ארץ; נראה שאין זה מקרה של נצחון אלא שיחס הכחות מחייב את הנצחונות האלה. כל מי שעינים לו יראה בעליל שממלכות המערב הן חסרות-אונים לעמוד בפני הכח הצבאי של הנאצי העולה על זה שלהן. זהו כח צבאי ענקי שאין לפניו שום מכשול. ובכן, מחרתים גם פריז תפול בידם. ומה ניחל עוד? ואז? במקום ה“דיקטט הוורסלי” יבוא “דיקטט פריז’י” אלא שהדיקטטור יהיה אחר. היתכן כל זה? כן. יתכן ויתכן! ההיסטוריה אוהבת לפעמים דברים משונים. אין היא הולכת על פי חוקים קבועים ומוצקים; דרכה – קפיצות משונות והולכת לפעמים בשבילים “סֶרפנטיניים”.

הפעל יוצא: אם תפול אנגליה נפול עמה יחד. “וכשל עוזר ונפל עזור”. גם ארץ ישראל המצומצמת תחרב.

ואנחנו? – אנה נבוא?!


הכובש אחז בתכסיס חדש שאין איש יודע את טעמו.אפילו יודעי ח“ן מודים הפעם ואומרים, כי היא חידה סתומה בעיניהם ואינם יודעים את פתרונה. כמעט בכל מקום ששתי רחובות מצטלבות ומסלה טרמית אינה מאחזת אותן מציגה הקהלה היהודית על פי פקודת הכובש על חשבונה מחיצת-חומה עבה שאין בה מקום לעבור בכדי להפסיק את התחבורת מאחת לחברתה. ורשה כתבת נח בשעתה עשויה קנים קנים, מחיצות, מחיצות המפסיקים את הדרכים במקומות היותר מלאים תנועה עד כה.הנה, למשל, בקרן רחוב נלבקי-נובוליפקי עשויה מחיצת-חומה ובן-אדם שדירתו נמצאת ברחוב נובוליפקי שנים ורוצה להגיע לרחוב נלבקי חמשה שהשטח ביניהם הוא רק צעדים אחדים מוכרח כעת ללכת סחור סחור דרך נובוליפקי-זמנהוף-גנשה-נלבקי – דרך חצי שעה; וכן בקרן רחובות רימרסקה-לשנה וכן ביתר המקומות הגדורים. כאמור, נצטותה הקהלה היהודית לבנות את כל זה על חשבונה בלי נתינת טעם לדבר. והקהלה מאמצת את שארית כחותיה ומוציאה את זה אל הפועל. אבל לא זה העקר. רע מזה הוא שכל הרחובות המוגדרות הולכות ומתנונות בבחינה המסחרית; הופכות ל”בית עולם". החנויות המועטות והבודדות שהתקיימו עד כה הולכות ונסגרות, כי פסק הזרם של העוברים והשבים וחדלה כל תנועה.

נודע לנו, שגם בפרג הצ’כית העמיד מחיצות כאלה; וזה נותן ידים להשערה שזהו תכסיס-צבאי: להקטין את שטח התנועה במקרה של מרידה פנימית. כאמור, אין זה אלא השערה, אבל השערה העולה על הדעת.

איך שהוא – ורשה הנהדרה היתה לבית-סהר, המלא תאים, תאים והאנשים היושבים בה דינם כדין אסירים.

והקהלה היהודית? עומדת היא על עברי פי פחת, כי זוהי הוצאה של שמונים אלף זהוב, שצריך להוציא מקופה ריקה.


19.5.40

אל אהיה כפוי טובה!

אנסה פעם לדבר “בשבחם” של הנאצים. המרגלים בימי משה פתחו בשבח וסיימו בגנות, לא כן אנכי: אצלי הגנות קדמה לשבח. תורת הנאציזם קלטו אל תוכם (רק) ביחוד הנעַר ההיטלראי. הלומד ילד – למה הדבר דומה?.. אבל הרבה חוגים מבני הדור הקשיש קבלו את הנאציזם מפני שכפו עליהם את ההר כגגית. קשה לעמוד בפני זרם צבורי ופוליטי יציר כפיה של ממשלה דיקטטורית השלטת בכל פנות החיים ואין מפלט ממנה. הכל בידה וממנה תוצאות לחיים ולמות. דיה לה לסיסמה אחת מעין: “כל הכופר בנאציזם הריהו בוגד במולדתו” לשעבד אליו את כל הכוחות.

מעין זה יש גם ברוסיה הבולשבית. אין לך דעה והשקפת עולם משלך. כל הדרוש לגופך ולנשמתך מוכן לך עפ"י רצפטה ידועה ואין לשנותה. יש שבפנימיות נשמתך אתה מתקומם נגד זה, אלא מחשש סכנה “לבא לפומיה לא גליא”.

ואף על פי כן אין לכלוא את הרוח!

לפעמים נתפס יהודי לעבודה והסרדיוט מתנהג אתו כעם בן-אדם, ואפילו באדיבות; נכנס אתו בשיחה ומסביר לו פנים, ממש כאותם הגרמנים שהיו כאן לפני עשרים וחמש שנה. פלוני ידידי שנתפס לעבודה העיד בפני שהמפקח הקדים להגיד לו:

– אל תרא מפני! אין אני לקוי בשנאה ליהודים.

ועוד היה מקרה: על אחד הככרות הפנויים שברחוב גנשה ערכו צעירי ישראל איזה משחק-אספורטי; הרגישו בזה חיילים גרמנים, שעברו על יד המגרש, התודעו בנמוס המקובל למשחקים ובקשו מהם רשות לשתף אותם אל המשחק. הצעירים הסכימו והכדור עבר מיד ליד כשני צדדים שוים ואחרי גמר המשחק נפרדו מהם כחברים ורעים. הדבר היה לנס. ולא די בזה:

היה מעשה ובחורי ישראל נתפסו לעבודה והובלו למקום עבודתם. אבל במקום עבודה הוזמנו למשחק “כדור רגל” ולצערם של האריים נוצחו ע“י ילדי ה”גזע השפל". אבל לא נעלבו בזה. בתור עונש נקבע זמן לפגישה חדשה ולמשחק חדש.

הנה עד היכן הדברים מגיעים!!


ו“שבחם” של הנאצים עוד טרם נסתיים!

תושבי פולניה שהיתה להם ישיבת קבע לפני המלחמה בשטחים הנכבשים וברחו לרוסיה רשאים על יסוד החוזה שנכרת בין שתי הממשלות המעונינות לחזור באופן לגלי למקום מושבם הראשון. וכן תושבי רוסיה שהמלחמה הגיעתם במדינת פולניה לשעבר. הפעם אין יהודים יוצאים מן הכלל.

השבוע שב אֶשלוֹן של אלף ומאתים יהודים מרוסיה, שנקעה נפשם מהבולשביות. מלאים פחד חכו לקבלת הפנים הנאצית. אבל לתמהונם, ואף לשמחתם ולהנאתם, טעו טעות נעימה. הנאצים קבלו את היהודים השבים מגלותם כבני-אדם הראויים ליחס אנושי. לא רק שלא הציקו להם ברשעות ובחומרות יתרות, כדרכם באכזריותם, אלא שעוד הסבירו להם פנים, קבלום כאורחים הגונים ועזרו להם בכל מה שיכלו. עשו להם הקלות שונות בענין החיטוי שכל עוברי הגבול מחוייבים בו, וכדי לשמרם מפני הצנה העניקו להם שמיכות חמות. האנשים ראו כן תמהו. היהפוך כושי עורו?

לא עברו שעות מועטות ונודע הסוד:

בשעת השיחות “הידידותיות” חקרו ודרשו “דרך אגב” בדבר מצב הצבא הרוסי, בדבר מזונו, מלבושו ולמקומות עמידתו. השאלות נתגלגלו אגב השיחה, שלא בכונה תחלה וגם התשובות נתקבלו כלאחר יד.

התמימים שבהם ספרו מה שידעו; והפקחים שביניהם הבינו תיכף ומיד לאן הענין נוטה ופטרו את הנאצים ב“איני יודע”… קבלת הפנים ה“נהדרה” לא באה אלא לשם רגול.

אין מקרבין לאדם, ואף יהודי במשמע, אלא להנאתם…


21.5.40

בשדות פרנציה יוכרע גורל אירופה. בזה מודים שני הצדדים. אין זו מלחמה בשל כברת אדמה כמלחמות הקודמות, אלא בשל עתידה של אירופה כלה. הנאציזם רוצה לברוא עולם חדש בשותפות עם הפשיזם. הסמנים היותר מובהקים על העולם ההולך ונברא (אחרי הנצחונות הצבאיים האחרונים בשדות פרנציה) הם: שלטון הכח וכל עם שלו העוז לו גם הממשלה; ולפי זה – יש עמים אדונים ועמים עבדים. ושנית – שלטון הגזע; לא כל הגזעים שוים: יש מהם רמי המעלה, עתירי הרוח, גזע עליה; ויש מהם בעלי תרבות נמוכה, עניי הרוח, גזעים שפלים ופחותים מראשית בריאתם.

לא מעניני הוא כעת להוכיח עד כמה זוהי תורת שקר.

אני רוצה רק לציין שהגרמנים קבלו מידי ה“מנהיג” תורה חדשה. תורתם הישנה היתה אחרת לגמרה. היהפוך עם את תורתו ההסטורית? סמן הוא שלא נתערבה בדמם. ובבחינה זו עם ישראל הוא באמת גוי אחד בארץ. תורתנו היא חלק אורגני מכל הויתנו הנפשית. תורתנו נתעכלה בדמנו ואותה לא נחליף ולא נמיר באחרת. היסודות שעליהם תורתנו נשענת המה מוצקים לעולמי עד; וכל נביא שיבוא וינסה לתת לנו תורה חדשה אינו אלא נביא שקר.

תודה שהיא נצחית היא היא האמתית.

נשתמר בידי תעודה כתובה מהכבוש הגרמני בימי מלחמת העולם. באותם הימים שנכתבה גם היא נתנה בטוי לרוח הגרמנית, אבל רחוקה היא מרוח הנאציזם כרחוק מזרח ממערב. כמעט שלא יאומן, כי התעודה יצאה מתחת עטו של גרמני.

כותבה – ה“ריטמייסטר” שטילקע, מנהל משרד העתונות "האובער-אסט IV, ווילנה, וזמנה – מפברואר שנת 1917. תכנה נכפל פעמים: פעם בחוברת מודפסה שנועדה רק לשימת לב הפקידות (ניר פיר דען דינסטגעבראַאוּך) ופעם שניה בהרצאה פומבית: וזו לשונה:

דבר של הכרח הוא יחס של יושר לכל הלאומים. בשים לב אל העתים הבאות אסור להבדיל בין לאום אחד למשנהו ולהפלות אותו לרעה בין במקצוע אדמיניסטרטיבי ובין בעתונות. אנחנו מחוייבים למשול במרץ ובאומץ-לב ולא לעשות שום הבדל בין הגזעים. כל המאמרים זקוקים לבקורת כדי להוָכח אם בתכנם אינה משתקפת מלחמה לאומית איזו שהיא. אסור לנו להרשות דברי הסתה בין-לאומית בעתונות. על עקר זה חובתנו לשמור לא רק במאמרים הדנים בשאלות-היום, אלא גם בנוגע למאמרים היסטוריים המתפרסמים בעתונינו. כאן צריך להשגיח השגחה מעולה שלא תובלט שום שנאה לאומית, שלא תתעורר שום איבה ושלא יהיה בהם מקום לשום גירויים בלתי רצויים. רק לידנו החזקה יש היכולת להרחיק יחסי איבה מזיקים בין הלאומים השונים. חובתנו להשגיח שבשום אופן ובאיזו צורה שהיא לא תעורר העתונות מדנים בין עם לעם.

בין הלאומים שאסור לנגוע בהם לרעה היה גם העם היהודי…

כך כתב גרמני בשנת 1917.

ובשנת 1940?


30.5.40

הימים האחרונים היו עת הרת-שמועות שאחת היתה משונה מחברתה. מעולם לא רבו בישראל הולכי בטל כבימינו אלה. עסקים לגליים עברו ובטלו מן העולם. ולכן אין חנות פתוחה ואין בית-חרושת עובד. כל אחד חדל להיות מה שהיה עד כה. העסקים וסחורותיהם הוצאו החוצה. ובמקום בתוך החנות פנימה הסחורה נמכרת בחוץ. כל סוחרי נלבקי-גנשה-פרצישקני שנתדלדלו ונתרוששו עושים מסחר בסחורה מוצנעה – שארית הפלטה של ימי גדולתם. המשא ומתן בין הסוחר לשעבר ובין תגרן הרחוב מתנהל באיזה פנה אפלה. ומזה שניהם מתפרנסים. הסחורה עלתה במחירה פי עשר; ומזה – רוָחה לסוחר שירד מנכסיו. והתגרן אינו חס על ממונם של ישראל ואומר ביחד עם הליטאי הפרצי: “אם לא למעלה מזה”?! וככה הולך השער ומתפקע – אבל בינתים יהודים חיים.

איך שהוא – חדל כל ניהול נורמלי של עסקים. במקום עסקים באה התגרנות. ומקומה של כל תגרנות אינה אלא ברחוב. ולכן הרחובות מלאות אנשים, נשים וטף כבימים הטובים הראשונים אף כי החנויות סגורות והבתים הרוסים. כנופיות כנופיות ממלאות את המדרכות עד אפס מקום. דחק וצפיפות כביום שוק. וכל כנופיה של תגרנים היא גם כנופיה של פוליטיקאים. ומי ידמה ומי ישוה לנו בפוליטיקה? החריפות היהודית ממציאה גם כאן דברים שאיש לא שער אותם מראש. כל דבר משונה מוצא אזנים קשובות ועושה לו כנפים ובמשך שעה אחת “כל ורשה” מסיחה בו. ולבדיות אין שעור.

ראשית – אין יהודינו מאמינים בנצחונותיו של “הרוצח” בשדות פרנציה. העתונים מכריזים על נצחונות שאין להכחישם, שאמתותם ניכרת לעין – והיהודים אינם מודים בהם. הם בשלהם: סופו לאבדון. כבר היה כזה בשנות 1914–19 ואף על פי כן סוף סוף נחל מפלה. מביני דבר אבלים, וההמונים שמחים. נכנס לאנטברפן? אל תאמין לו! כבש את רוטרדם? יספר את זה לסבתא! אין הרצון מרשה להעלות על הדעת ש“הרוצח” ינצח. כל העולם יתקומם נגדו! רוזבלט לא ישקוט במכונו; אף סטאלין ישלוף את חרבו! האומנם יפרוש את שלטונו על כל העולם כלו? ואנגליה? אין כח בעולם שיוכל לנצח אותה! היא עוד תראה את כחה! כל פעם שאנגליה בורחת – אין זה אלא תכסיס. ואפילו אם “הרוצח” יכבוש את לונדון – מסתמא רוצה אנגליה לפרוש לו מכמורת…

זה כחו של הרצון. הוא הוא אבי כל מחשבה.

אבל מלבד תכסיסי מלחמה יש עוד מקום להתגדר בפוליטיקה פנימית. וכאן יש כר נרחב להתגדר לכל מפריחי שמועות ולכל מפיצי שקרים. בתשע בבוקר מפריחים שמועה שעל פי פקודת הכובש החל מיום המחרת השערים יהיו פתוחים כל הלילה; ובערב תירש את מקומה שמועה סותרת שהשערים יסגרו בשש אחרי הצהרים.

וכן בענין מנות הלחם שמקבלים על יסוד כרטיסי-המכולת.

פעם מודיעים ממקור נאמן ובודאות גמורה שעם התחלת החודש החדש הבא עלינו לטובה יפסיקו לתת לחם-זול ליהודים; ובכן – יגועו ברעב. ולמחרתו תבוא שמועה הפוכה שיוּרשה מסחר חפשי בכל מיני מכולת.

היום גירוש קרקה ולמחרתו – גירוש ורשה.

היום באים הרוסים לורשה; ומחר מספחים את שארית הפלטה של מדינת פולניה לשעבר אל ה“רייך”…

ככה אנחנו מוקלעים מתקוה לפחד ולהפך. מצב קדחת!!!

אבל אמת אחת יש בכל הענין שהכל מודים בה:

– אם חלילה, הרוצח ינחל נצחון אין לנו, היהודים, מקום בכל אירופה כלה, שתהיה אז נאצית. מימי הויסלה לא ישטפונו – כי לא יספיקו.


31.5.40

אלפי אנשים מתים בכל יום בשדות הקטל ובפלנדריה. נגיד נא את האמת: אין טעם למותם! כמו שלא היה טעם למותם של רבבות מיליונים שקדמו לפניהם בדורות הקודמים. כל מלחמה היא מפעל חסר-טעם והמשתתפים בה המה בעיני רוצחים פשוטים וכשהם מתים אין זה אלא מות חסר-טעם. המליצה על דבר מות גבורים (!) תאָמר; אבל אין בכחה לעקם את הישרה. אני בשלי: אפילו מולדת אינה ראויה ואינה כדאית שהאדם יקריב עליה את נפשו, מפני – שכל העולם הוא מולדתו. לכשתשרור אהבה ואחוה בעולם אין צורך במולדת. כל מולדת אינה אלא עסק יפה לכמה מיליונים או לכמה רבבות וההמונים אינם אלא עבדים נרצעים לנושאי המשרה והשלטון.

וראה זה פלא: כל מות עושה רושם. חוץ – ממות בשדות הקטל, כאלו בני אדם עשו ביניהם הסכמה חשאית שאין כדאי להתאבל על שוטים שקלקלו את חייהם, אחת היא ברצון או באונס.

בקצור: הדברים ארוכים. בצורתם פרדוקסליים המה אבל גלומה בהם אמת פנימית. אם תאמר: “בקרב פלוני אלמוני נהרגו מאה אלף איש” אתה מביע את השתוממותך רגע אחד בלי שום השתתפות לבבית, בלי הרעדה הנפשית והפנימית המזעזעה אותך למראה פרט אחד גוֹוע. כלם יודעים מראש, שאין מלחמה באה אלא להרוג או לההרג. מהותה – ההריגה ההדדית. וכל צד המרבה הרי זה משובח. התכסיס, שהוא הוא העקר, מאפיל על הקרבן, מי ישים לב לקברותיהם של חללים וליסוריהם של גוססים ונחבלים?! לא הם העקר. העקר הוא אם הקרב שהוצא אל הפועל היה תכסיס מוצלח, אם לאו?! סנסציה – ולא יותר!

ואומר אני: יחס זה לחללי המלחמה אינו אלא עונש ל“גבורי המולדת” שקוראים לרציחה פשוטה “גבורה”. נכדו של ישעיהו הנביא הנני וכמוני כסבא לזרא לנו שפיכת-דם, באיזו צורה שהיא. תאמרו: אין זה אלא פחדנות! יהא כך! איני מתבייש במדה “מגונה” זו.


1.6.40

בתוך רבבות חללי המלחמה נפל עוד חלל אחד, חלל החיים והוא חברי וידידי כמעט מיום בואי ורשאה מ.י. פרייד – הלא הוא פרייד שהייתי תומכו ועוזרו בשנים האחרונות, ביחוד לאחר שהשתקע בארץ, והיה זקוק לעזרתי בהפצת ספרו “ימים ושנים” (יצא בשני חלקים). כשהגיעתני השמועה ע"ד מותו נפסקה נימה בלבי מפני שהמנוח היקר, אף כי היה קשיש ממני וזכה לאריכת ימים, לקח אתו אל קברו חלק מחיי. בשנים הראשונות אמנם לא היתה בינינו ידידות קרובה, אבל שנינו הלכנו בדרך אחת, דרך העבודה הצבורית-הלאומית והיינו חברים לדעה ולעבודה, אבל חוץ מזה היה בנו איזה כח מושך פנימי שמשך את שנינו זה לזה בתוקף איזו חבה אישית המקננת עמק עמק בחביון הנפש ופועלת את פעולתה במסתרים.

לא חסרו בורשה עוד עסקנים לאומיים שלעתים ידועות היינו נפגשים במסבה אחת ונקבעו בינינו יחסי ידידות. אבל, כאמור, רק ידידות קרה, נמוסית ולא חברות ורעות חמה ולבבית. לא כן המנוח מ. י. פרייד: היתה בינינו משיכה הדדית לבבית וחבה יתרה היתה נודעת לו ממני ולי ממנו. איזה דבר חבוי שאיני יודע לכנותו היה הגורם לגרביטציה נפשית זו שקשה לי לעמוד על אָפיו ועל מהותו. אפשר מפני ששנינו היינו גלמודים בחיים; אפשר מפני ששנינו היינו עלובי החיים כי לא הגענו בסולם החיים לאותה הרמה שחשבנו את עצמנו ראויים לעמוד עליה. שנינו טפסנו בכל מאמצי כחותינו משלב אחד למשנהו ובאמצע הדרך עיפנו ופגרנו; נשארנו עומדים על השלב האמצעי ופסקנו מלכת. אולי ההתרגזות הפנימית, שהטפוסים הבלתי מושלמים מצויינים בה, קשרה אותנו יחד ועשתה אותנו לשלמות נפשית אחת.

אבל – כל החקירה למותר: כל עובדה פועלת את פעולתה אף כי סבתה ומקורה בלתי ידועים.

לפי אמתו של דבר היה המנוח יותר אומלל ממני. אמנם גם אני שאפתי לגדולות אבל הסתפקתי במועט. עניווּת יש בי מראשית ברייתי. איסטניס הנני בעניני רדיפה אחר כבוד; לא אהיה תובע בפה ולא ארדוף אחר הכבוד המדומה כשהוא בורח ממני. באשרי שהיה לי מקצוע בחיים שבו נתפרסמתי ובו תפסתי את השלב העליון ביותר. בו מצאתי את סיפוקי הנפשי.

לא כן המנוח!

בחייו הארוכים לא מצא לעצמו מקצוע להתגדר בו, אף כי חש בקרבו כחות חיוניים ותוססים לעלות מעלה מעלה. היה לסוחר – ולא הצליח, כי לא נוצר למסחר מבטן ומלדה; היה בו כשרון ספרותי ולא עשה פרי. כפעם בפעם הבהיקו ניצוצותיו וכבו ועם כל פרסומו לא זכה לגדולה ספרותית. נסה להיות אף מו"ל בישראל – וילד נפל. כל ימי חייו נדד מתחום-פעולה אחד למשנהו ולא מצא מקצוע קבוע ומסויים שיעשה לנחלת חייו. אפילו בבחירת שפה לא הצליח. היה מטולטל בין פרץ לסוקולוב ובין נח פרילוצקי ליוסף קלוזנר. כל ימי חייו היה חסר פירמה – וזה היה בעוכריו. וכמו בספרות כך היה נע ונד בעבודתו הצבורית: קשה היה להגדיר אם פרייד יחָשב על מחנה העברים או על מחנה האידישאים. כתב בכשרון בכל אחת משתיהן, אף אהב את שתיהן, אף היה קנאי לשתיהן – וזה היה חסרונו. במפלגתיות אין מקום לחצאיות. והמנוח היקר לקה בחצאיות. אין ההצלחה מלוה את החצאיות אף אם היא נובעת מאי-הכשרון להיות מפלגתי. המנוח היה חציו סוחר וחציו סופר; חציו עברי וחציו אידישאי; חציו ציוני וחציו פולקיסטי. לא היה טפוס שלם ולכן עמד בכל מקום מאחורי הדלת והמזוזה. שונאים לא היו לו אבל גם ידידיו נעו אחריו ראש והשתתפו בצערו. סופו של דבר: היו בו במנוח היקר הרבה ממעלותי ומחסרונותי, אלא שלי היה מקצוע והסתדרתי בחיים והוא היה חסר-מקצוע ולכן לא מצא מנוח לכשרונותיו ולפעלתנותו ונשאר בלתי-מסודר עד יום מותו.


4.6.40

פרשת מ. י. פרייד עוד טרם הסתיימה.

בגולה היה כל ימיו עסקן ציוני פעיל ובמדה ידועה גם בעמלו פרחה הציונות בפולניה בתקופת פריחתה. אבל לכהונה גבוהה בציונות לא זכה מעודו. הפקחים שבציונים זכו תמיד לכבוד ולגדולה וגם לטובת-הנאה ציונית בהאי עלמא. המנוח נשאר תמיד בצל. אם איני טועה – אף מעולם לא ישב ישיבת חבר בצ.ק. המנוח היה תלמיד חכם ליטאי בעל מסורה נאצלה ולא יכול להדחק כנהוג בפולניה, שההדיוטים קופצים בראש ואילני סרק קולם נשמע. ושוב – הטרגדיה העקרית שלו היתה – החצאיות. היתה בו התלהבות שלא יצאה ללהב. ציונותו היתה אורגנית, שבאה לו בירושה מנביאי ישראל, והציונות הפולנית היתה בעקרה בלפורית, קוניוקנטורלית. ציונותו של המנוח נתערבה בדמו בנגוד לציונותם של חבריו “הפולנים” שנתלתה להם לפניהם או מאחוריהם כדבר שבא מן החוץ, פרי “המוֹדה”.

אף במסחר לא הצליח. ושוב – אצילותו. אין ארור מתדבק בברוך. לא נתברך בכל “המעלות” שמנו הסוחרים הערומים במסחר. ולעומת זה היו בו “חסרונות”: נקי כפים, בר לבב, לא נשבע למרמה, עומד בדבורו. נשא ונתן באמונה. עם אטריבוטים כאלה אין מצליחים. ולפיכך נתמוטט. הלך הלוך ודל. היה זקוק לא פעם לעזרת חבריו ולהלואתם. יש להודות שנהגו בו מנהג חברים ותמכו בו פעם ושתים ושלש – עד שעיפו. אין למלא שק מנוקב. התמיכה האחרונה היתה עזרה כספית להוצאות הדרך – לארץ תקותו. אף בנקט של פרידה נערך לכבודו – ופרייד נפטר לארצו. אבל ליוצאי גולה אין מזל בארץ. כבן שבעים בא לארץ, שרצה לבוא בה אל הנחלה ואל המנוחה – וגם שמה לא הצליח. לימי הזקנה התחילו נדודים ותלאות חדשים. בארץ אין מרחמים על “מי שהיה” – ונשאר עזוב ובודד עד יום מותו. לעסקני גולה קשישים יש זכות אחת בארץ – להיות חברים ל“ברית ראשונים”. חוץ מזה אין נותנים להם שום עבודה, שום משרה, שום כהונה, שום עמדה, שום תמיכה, מפני שמנהלים “קו-ממלכתי” והעקר הוא טובת המלוכה ולא טובת הפרט, יהיה מי שיהיה.

בערוב שמשו התחיל לכתוב את זכרונותיו שאסף בהם חומר רב שהספיקו לחמשה חלקים וזכו לראות אור רק שנים. בני עליה שבתל-אביב נתנו לו יד ועזרו לו להוציא את זה אל הפועל. נוסד ועד של אנשי שם שהספיקו לו תמיכה חמרית ורוחנית באחד. אותו הועד הוציא גם כרוז יפה. ההיו גם מעשיו יפים? יש לשער שהמליצה לבד והמציאות לבד. ומכירת הספר מסתמא לא הכניסה את הסכומים המקוּוים שצפו להם ושנועדו לפרנסו לעת זקנתו. בכדי להפיץ את הספר בגולה פנה המנוח אלי ואל חברנו הטוב א. צ. פראנק ואנחנו נגשנו אל המפעל בשקידה הדרושה. יִסדנו “ועד” (בין חבריו היו מלבד אני וא. צ. פראנק גם הפרופ. מאיר באלאבאן) וחזרנו על פתחי החובבים עם הספר “ימים ושנים” תחת בית שחיֵנו. נפגשנו פעם בפנים ספינקסיים פעם בפנים מסבירים ופעם בפנים זועפים. אבל סוף סוף “מצצנו” מן “החובבים” (!) יכּנס הרוח בהם, באביהם ובאבי אביהם! – כמאתים וחמישים זהוב. עמדו אתנו על המקח; ויש שלקחו לכתחלה את הספר ואחר כך התחרטו והיו אף אלה “שקנו” ולא שלמו. היה אז בינינו חלוף מכתבים. כל מכתב פצע את לבי. היה בהם יאוש אין סופי. ופעם אף הודה לפני שהוא מחכה אל המות כאל יום גאולתו. הבינותי כי קצו לא יתמהמה לבוא. והנה בא! דור נהדר ויפה ירד אלי קבר. נשלמה טרגדית-חיים שנתחה את לבנו לנתחים. ולא טרגדיה פשוטה אלא משולשת: עוני ודחקות; הכרה אישית רמת הערך שנשארה עלובה; וגם – פגימה נשמתית שלא נתמלאה. ספרו היפה “ימים ושנים”, ירושת חייו, נכתב במקורו אידיש ואברהם חברנו תרגמוֹ לעברית נהדרה. על שום מה ולמה לא נכתבו כתבי המנוח עברית במקורו?! חידה היא ותהי לחידה. שאלה זו שאל גם “קורא ותיק” ב“העולם” ולא מצא עליה תשובה. ואני יודע את התשובה: חצאיותו. הטרגדיה המתמידה בחיי המנוח. חבה לעברית ואהבה לאידיש.

ועוד תוגה עמוקה החשיכה את חייו: בנו עזב את עמו, שאביו הקדיש לו את כל חייו. אין זו אשמת המנוח במישרין. אבל גם כאן – חצאיותו גרמה לזה.

במקום שאין שלמות יוצאים חיים שבורים ומרוצצים.


7.6.40

יסורינו אינם חד-גוניים: חוסר זכויות אנושיות; אינם מצטמצמים רק בסתימת מקורות העבודה, המכלכלים כל חי. ליסורינו יש ספציפיות ידועה שרק הנאציזם המציאם ובעקרם המה רב-גוניים.

לגבי יהודי אין תוקף לחק. כל הנהוג לגבי אחרים אין היהודי בכלל. אם יש משפט בין יהודי לאריי הדבר מסור לשרירות לבו של השופט. ל“שידא דדינא”, הנשען על מושג קליל דלית ליה ממשא – על “הרגש-המשפטי הגזעי”, ששום יודעי חק אינם יודעים את טיבו, אבל לעומת זאת אנחנו יודעים את טעמו.

ביחס ליהודי – כל חיל פשוט, חם ממש, יוכל להיות שופטו ולהוציא את פסק דינו. שטר שנחתם על ידי יהודי ולא נפרע, הו שהיהודי הוא ערבו, והוא נמצא בידי אריי, די לו לניזק האריי למצוא איזה חיל גרמני ולהבטיח לו איזו טובת הנאה וכבר בטוח הוא בעל השטר שהיהודי יסלק את המגיע בן-רגע מבלי שום פורמליות חוקית. הנאצי נכנס אצל היהודי החיב ואומר לו בלשון פשוטה ומובנה:

– סַָלק אם חפץ חיים אתה! ור' יעקב משלם. שום תרוץ לא יצילך. ואם אין לך במזומנים באותו הרגע – נותנים לך ארכא לשעה או לשעתיים בכדי להשיג כסף. ותמיד משיגים ומסלקים.

והיה מעשה ביהודי אחד שחתם על שטר בן חמש מאות זהוב בתור ערב ובעל השטר שלא פרעו הוא אריי טהור, פולני ודומַנסקי שמו. לאסונו של היהודי הערב נזדמן השטר בידי “פאלק’ס-גענאססע”, הנהנה מזכויות יתרות. על פי החק לא היה לשטר שום תוקף חוקי לגבי היהודי הערב, כי כשהגיע זמן הפרעון של השטר לא נפרע במועדו לא נערכה שום מחאה בכתב ע“י נוטריון ובמקרה כזה בטלה התחייבותו של הערב. אבל במה דברים אמורים? אם הערב הוא אריי, לגבו שורר חק ומשפט בארץ. לא כן אם הוא יהודי. ה”פאלק’ס-גענאססע" מצא דרך קצרה ופשוטה. נזדוג לחיל גרמני ובאו שניהם לבית היהודי הערב ודרשו בנוסח לַקוֹני: שָׁלם! וכשהיהודי נסה להשתמט בתוקף החק הפוטרו מהתחייבותו מפני שלא נערכה מחאה בכתב ע"י הנוטריון, מלאו את פיהם צחוק. ולאותו היהודי תינוק בן שלש שאמו החזיקו בזרועותיה. עמדו הבריונים והוציאו את התינוק הבוכה מידי אמו, העמידו אותו על יד הכותל ונתנו אזהרה להוריו:

– אם לא תשלם את המגיע במשך חמשה רגעים התינוק ירה ייָרה! יבבותיה של האם האומללה קרעו שמים. כל החצר היתה שרויה בפחד ואיש לא העיז להראות סימני חיים. התחיל היהודי לחזור על פתחי השכנים לקבל “גמילת-חסד.” לנכח אסון כזה לא סרבו הרבה ונתנו. אף חברי ורעי וו-ר הלוה לשכנו בשעת צרתו מאתים זהוב. במשך עשרה רגעים נאסף כל הסכום. התינוק נשאר חי. והחמסנים נפטרו לביתם.

מקרים “נעימים” כאלה מתרחשים לעשרות בכל יום, אלא שבכל מקום הוא מקבל גון אחר. הכל לפי הסכום ולפי תנאי הענין. הצד השוה שבהם – שרירות לב וכח הזרוע ואין אומר למלאך המשחית: “הרף”!


(ההוספה לרשימה הקודמת למחרת בבוקר)

ומענין לענין באותו ענין.

הפעם אני מדבר בגזלה “חוקית”. וצורות שונות יש לה. יש שהיא נעשית מקרוב כאותו המקרה המסופר לעיל; ויש שהיא נעשית מרחוק – מ“גרמניה הגדולה”, שעושת דברה הוא “הלשכה המסחרית הגרמנית”. חוג מפעלה של הלשכה הוא קודם כל – להביא לידי גוביינא את החובות, שפירמות גרמניות תובעות מאזרחי פולניה לשעבר. וכנהוג, עם בעל חוב אריי באים לידי הסכם; עושים לו הנחות וותורים אף כי מקפידים על כל פרוטה. לא כן עם היהודי. יהודי בא-כח לשעבר של פירמה גרמנית ופתאם נוּשל מביאת-כחו וחשבונותיו לא נשתווּ מפני שלקוחותיו נהרגו, ברחו או נאסרו, נמצא בכל רע. ה“דין” נוקב את ההר. הפירמה שנתעשרה מעבודתו מתנהגת עם היהודי בכל חומר הדין. מיפה את ידי הלשכה המסחרית הגרמנית לגבות את ה“חוב” ואין רחמים בגביתה. ואפילו אם יש לו ליהודי ערעורים חוקיים נגד החוב לא יציל את נפשו מפני שהלשכה מוסרת אז את תביעתה של הפירמה לבית המשפט הגרמני והלז עושה משפח במקום משפט. לא יצוייר כלל וכלל שיהודי יזכה במשפטו עם אריי בכלל ועם גרמני בפרט. מי שאבותיו עמדו על הר סיני הוא תמיד חיב. “חובות” ישנים מלפני שנת 1933 מתעוררים לתחיה. כל טענה קלילא שאין לה שום יסוד חוקי ושכבר עבר זמנה מתחדשת והלשכה מאיצה למלא אותה. אם לא תמלא ברצון תובא לפני בית המשפט הגרמני ושדך נסתחפה. עוד תשלם דמי קבורה: הוצאות המשפט ודמי טרחה לטוען הגרמני, כי רק לטוען גרמני טהור יש הזכות להתיצב לפני בית-המשפט הגרמני.

אני בעצמי נסתבכתי לאסוני בענין כזה ולבי מנבא לי כי אצא ממנו וידי על ראשי:

בשנת 1937 הזמנתי על ידי הפירמה האריית “גלאביש”, שהיתה באת-כחה של הפירמה הדיסלדורפית “ליזגאנג”. “אֶפידיאסקוֹף” בשביל ביה“ס. בשעת ההזמנה שלמתי את מחיר האפאראט במלואו ואת האפאראט עלי היה לקבל ישר מאת הפירמה הגרמנית על שמי, כי דרוש היה לשחרר את האפאראט ממכס הגבול ותעודת השחרור נתנה מאת הקורטוריון הפולני, על שמי בתור מנהל בי”ס. אחר כך נודע לי, כי האריי הטהור גלאביש רמני: את הכסף שקבל ממני בעד האפאראט לקח לעצמו ולפירמה הגרמנית לא נתן אף פרוטה. פשוט, קרא שמיטה. ובינתים הגיע האפאראט לורשה והפירמה הדיסלדורפית המציאה ל