הרצאה מיום 29.6.50 בסמינריון של לשכת “בני ברית” בת"א    🔗

שמח אני להרצות דוקא בתל אביב ע"ד ירושלים ועל אודות אותו מיסדר, שגם בו היתה יפו בת לתל אביב, ובת נאמנה, אולי בת שעלתה על אמה בהרבה דברים, כדרך העולם, בת צעירה יותר ומודרנית, מבינה לצרכי השעה. אין יודעים כעת עד כמה היתה השפעת בני ברית גדולה על התפתחות הישוב ביפו ובתל אביב. הדבר נעלם אחר כך, משום שאין תובעים את היחס, ונשקעים הדברים וגם נשקע ערכה של בני ברית בהתפתחות הישוב העירוני עד לבלי הכיר. הרבה השפיעה בני ברית לא רק בירושלים, אלא גם בפריפריה, והיתה במשך זמן ידוע השַליטה, העומדת מאחורי המסך של כל מה שהתהווה בישוב. אני אומר זאת מתוך חוויות בילדותי, שכמעט נולדתי בן-ברית, אלא בעובדות המראות על הרעיון.

נושא דגלה הראשון של אגודת בני ברית בירושלים: המנוח הרצברג, הוא האיש שהביא לא“י את דגל ההשכלה מצד אחד, אבל אותו דגל היה מצד שני מושרש כולו בקרקע יהדות. הוא היה יהודי אורתודוכסי, אבל לא בנוסח זה שהתפתח אחר כך בכוון של הירש, אלא זו הנובעת מתוך שרשי היהדות הלאומית ושנושאי דגלה היו יהודה הלוי, שד”ל, יחיאל מיכל פינס. שני אלה שנפגשו – האחד מן העולם המערבי והשני מרוסיה, כאילו מצאו זה את זה; האחד – בעל השכלה אירופית רחבה ועמוקה, והשני – יהודי תלמיד חכם, שכל השכלה שרכש היתה נבלעת ביהדות שלו. שניהם היו גורם חשוב בהתפתחות הישוב, וכך נוסדה אגודת בני ברית בירושלים. עשרת האנשים הראשונים שהוו את הגרעין היו גם הם מצויינים. לא אמנה את כולם, אלא רק אלה שנהפכו לגורם בישוב. ישראל בר פרומקין עורך ה“חבצלת”, שבמשך הזמן עזב את “בני ברית”, הוא היה ממיסדיה; הרב יעקב מאיר וגם בן יהודה. גם בן יהודה עזב והיה צריך לעזוב. כאן היתה התלכדות כל אותם הכחות שבמשך הזמן נעשו גורמים חשובים בישוב והרגישו את הצורך לייסד בני ברית בא“י, סניף לאגודה שבאמריקה, אבל בכוון אחר. מה שהרצל קורא: כבוש הקהלות. כל אלה הכירה בני ברית מתפקידה בראשית התהוותה בא”י, לפי צרכי הארץ, לגיבוש כלפי פנים. בצורה כזו יוצאת בני ברית לירושלים ומתחילה לפעול.

פעולתה היסודית בראשיתה היתה – כיבוש הישוב לכל הפחות בצורה כזו, שכל המוסדות היסודיים יהיו מושפעים ממנה והיא תהיה הקובעת את מהלכם, ולעתיד לבוא – גם את התפתחותם. כמה שנים אחרי נוסדה אגודת “אחווה” – גם היא אגודה חשובה – כאילו באופן מקביל לבני ברית. נדמה היה שיש התחרות בין שתי האגודות: מי יכבוש את התפקידים והמוסדות. אולם בבני-ברית היתה הדרך הפוכה. היא לא כבשה משרות לאנשיה, כי אם את אנשי המשרות לתכניתה. במשך הזמן היתה גם השפעה הדדית וחוזרת, וחפשו אנשים למלוי המשרות, שהם מזדהים באידיאות של בני ברית.

אם מדברים כיום על אפיקורסים וחפשיים – אין לדמותם לאלה שהיו בזמן ההוא. היו גם ביניהם הבדלים, שהאחד היה מתפלל ערבית בצבור והשני היה מתפלל ערבית ביחידות… היו גם אורתודוכסים ממין אחר, כמו ד“ר סוסניצקי שבתו יושבת כאן, היה אפרים כהן, אורתודוכסי שהיה ממלא את רוב המצוות, וכנגד זה היו בירושלים בזמן ההוא אנשים פושרים כפינס, כאברהם רוקח, שחבש “שטריימל” וחגר אבנט רחב, או – בר פלוגתא שלו – פייבל לבל, ועוד חסידים. כל אלה התאחדו למטרה אחת, ויש לומר, כי בני ברית אם באופן רשמי לא כבשה את הישוב – הרי השפעת בני ברית היתה גדולה לא רק על סלומון, אלא גם על שמואל סלנט, שעמד לימין הרב מפינסק. השפעת בני ברית היתה גדולה על כל הישוב הירושלמי. אם נתבונן בישוב בשנת תר”נ עד תר“ס – נמצא את בני ברית שולטת בכל המוסדות בירושלים: בועד הכוללים, שהיה כפוף לבני ברית, בבקור חולים, שרוקחיו, מנהליו היו מבני ברית ומאחורי הקלעים – גם אלה שלא נכנסו לתוכה – היו החומה, שהם היו מגינים על הדבר הזה אף על פי שלא נכנסו אליו. ולמה לא נכנסו? – מאנשי הת”ת וישיבת “עץ חיים” לא תמצאו אחי בני ברית. כאן היתה סכנה שאילו היו נלווים לבני ברית היה הקרדיט שלהם נופל. או אנשי הרפואה, היו יכולים להצטרף, אך “עץ חיים” לא יכלה להצטרף מפחד הרב מבריסק, אבל “תורת חיים” מיסודו של ר' יצחק וינוגרד – יכלו להצטרף. תמצאו ברשימת הראשונים בירושלים מותיקי הישוב, הרופאים כולם, כל אלה שהיה בהם ריח תורה ותרבות התגבשו ונעשו יחידה אחת ובכל השטחים.

אם נמנעו מחלקות בירושלים מתוך סיבות שונות – ואישיות בתוך זה – היה זה רק הודות לבני ברית. בני ברית דאגה באמת לגיבוש הישוב ולא היתה שאלה – אם של חכם באשי או שאלה אחרת, שלא השפיעה בני ברית. ממנה יצאו קרנים אל הפריפריה האמיתית. עודני זוכר, והייתי אז בן שמונה, כיצד ישבו אבא ז“ל, ר' דוד ילין ואחרים ודנו בשאלת חכם באשי. ובאמת היו אידיאלים. היוצר הגדול של האידיאה היה ר' יחיאל מיכל פינס, המשלים את הרצברג והחי יותר את החיים היהודיים במקורם, ועוד יהודי אחד פקח – מעמודי התווך בבני ברית – ר' מרדכי אַדלמן; הוא כתב ב”השחר" אצל סמולנסקין ואחרי זה נסע לפרס, והיו קוראים לו מרדכי היהודי על שום שהיה בפרס (הוא אביה של חולדה אַדלמן). היתה בו חריפות רבה מאד, ובזקנתו – מתוך יאוש שלא נתגבשו החלומות – הלך אחרי האגודה. בכל שבת אחר הצהרים היתה ה“חברה” יושבת אצל ר' יחיאל מיכל פינס והיו תמיד דנים שוב בכל הענינים, בצורה קלה מאד. והרבה הרבה מהענינים יצאו ממסיבות כאלה.

קרע בבני ברית בא על ידי גורם מיוחד במינו. בראשיתה היו יכולים לראות בבני-ברית כעין צד שני של המטבע ותפיסה שניה ממה שתפסה אותה ה“אליאנס”. היא דאגה לגופו של היהודי ושחרורו: תכלית וחופש מהגלות או הקלת הגלות. השאלה של בני ברית היתה לא לבקש רק התקון וההתגוננות כלפי חוץ, אלא הגידול מבפנים. זה היה ההבדל הגדול בין האידיאולוגיה של ה“אליאנס” ושל בני ברית, כאן הנקודה הידועה שבא"י הובלטה ביותר. וכאן באה ההתפוצצות, הבקע הראשון על ידי חברת “עזרה”, שהתחילה עוד הפעם לדאוג לתרבות, השכלה חצונית, שהביאה במשך הזמן לבקע קטן בתוך בני ברית. כאן התחיל הפילוג. בבני ברית נפלגו שני פלגים, שני זרמים של אותה תרבות: גרמנית – כלפי תרבות מזויפת לבנטינית צרפתית, ומצד שני – תרבות עברית מקורית, ותרבות שיש בה צבע לא מקורי. ועלי לומר, שבבתי הספר¹ של עזרה היה המקום הראשון בכל זאת לעברית, ועודני זוכר את הספריה הגדולה, שר' אהרן הכהן עמד בראשה, והיה נותן לי ספרים לפי בחירה חפשית (בהיותי נער בן 10): דניאל דירונדה ועוד, שחצי מזה הבינותי וחצי לא הבינותי.

את בני ברית יצאו אנשים רבים. יצא בן יהודה. בבני ברית נוצר בקע מפני קיצוניות בעמדתו לישוב. בני ברית חפצה לגבש את הישוב אבל לא חפצה להחרים אותו. החומה מסביב היה הישוב העברי ובני ברית שמרה עליו. ובימים ההם אבותינו כבר הרבה שנים לא דברו ביניהם, ובכ"ז – את גן הילדים העברי הראשון ייסדו ביחד.

בני ברית עשתה גם בעניני מלאכה, ואין יודעים עד היום הזה אם היו עוד נסיונות בא"י בעניני מלאכה. כשמדברים על גדרה, בלויים, על פינס וחבריו היה מן היושר להזכיר במלה אחת אידיאולוגיה של בני ברית.

האידיאה והאידיאולוגיה נתנה אותותיה. וכשמדברים על דמוקרטיה – הרי כאן היתה דמוקרטיה. יחיאל הירש לא היה למדן, לא היה יחסן, אבל יהודי יקר היה, בעל מלאכה יקר, והיו מלעיגים על בן יהודה ופינס:… מי הם חבריהם בבני ברית… ומכאן דוגמא כמה טוב היה הגרעין של בני ברית בראשיתה.

גאולת מוצא בראשיתה באה רק על ידי בני ברית. היא היתה רשומה על שם יוסף מיוחס. ברוזה, כהן, מקלב, כץ – אלה היו במוצא אכרי בני ברית. הגברת כהן, אשתו של יצחק כהן האכר הזקן היקר ממוצא כתבה ספר, ושם ספרה איך באו יקירי ירושלים למוצא כשנולד בנה: פינס, נתנזון ואחרים. אגב, גם הסוחרים הגדולים בירושלים היו במסגרת בני ברית, וגם כאן היו מהם יריבים אישיים, כגון: נתנזן וחגיז, ואף הם מצאו את תקונם בבני ברית.

חפצתי עוד לדבר על רוח החברות והאחווה.

ירושלים היתה קטנה מאד. אותו הישוב הותיק היה מגובש, אבל גם בו נמצאו יוצאי דופן ובפרט שכבר אז התחילו אלמנטים להתווסף. נתגבשה חברה של בעלי טעם יפה, שבני ברית הצטינה בטעם יפה.

עד שכבשו, שיהיו לא רק בני ברית אלא גם בנות ברית– עברו שנים רבות. באמצעות נשפים מסוגרים ומכונסים בתוך מסגרת בני ברית הגיעו לכך. וכאן היתה באה לידי הבעה האחווה שבימינו היא כחלום יפה. היום, כשיש סינמה וכו' – קשה להבין זאת, אבל אז, כשהיו ישובים ומחכים חדשים ממסיבה למסיבה – היו הדברים האלה מקום חשוב ביותר.

ואולם כדאי מאד לדבר על בני ברית ביפו. כי השפעתה ביפו הגיעה לידי מעשים בכמה בחינות יותר מאשר בירושלים. אני מיעץ לאלה הקרובים לזה, לקחת את הפרטי-כלים של קהלת יפו, שמסר לי המנוח עוזיאלי. ביפו היתה למעשה ההתגבשות הראשונה של הקהלה, של צבור מאורגן, בלי להיות תלוי בעדות, בכוללים, בהשקפה דתית וכו‘. ושוב אנו נתקלים כאן באנשי בני ברית, כגון רוקח הצעיר, פינס הזקן וכו’, שבירושלים לא יכלו לחלום ליצור אחוד – הם הם הפעילים לעשות זאת ביפו, ומצליחים בזה. כיבושה והפיכתה לקהלה אחת – ולמועצה, לעיריה של דיזנגוף. ומהפרטי-כלים האלה אפשר לראות כמה האנשים האלה פעלו כאן, אם תראו התפתחות השכונות כאן – ואפילו בירושלים הדבר השפיע מאד.

ר' שמואל סלנט לא היה יכול להיות בבני ברית, אך היה קרוב מאד לחוג הזה. הדבר נעשה אחר כך לגרעין לאיחוד הישוב, ובענין זה אפשר לשמוע מפי ר' פיבל כהנוב פרטים, שהוא יודע יותר ממני בענין זה, והוא יכול לתת לכם ידיעות מענינות. חלק מזה תמצאו בפרטי-כלים, וחלק – כפי שאמרתי לכם – מפי ר' פיבל כהנוב, כל עוד ישנה בתוכנו עדות חיה.

זוהי בני ברית שאתם משתיכים אליה. ואם אנשים בעלי השקפות שונות יכולים להפגש יחד – הרי התפקיד הזה יהא קיים כל זמן שלא ישחת יצר הרע. וכל זמן שיצר הרע לא נשחת – יהיה עוד בישוב גם בעתיד לבוא מקום לבני ברית.

נרשם בידי

מיכאל שורר