פתגם באידיש אומר: “פורים אינו יום-טוב, וקדחת אינה מחלה" (פורים איז קיין יום טוב נישט, קדחת איז נישט קיין קרענק). הפתגם מיוסד למעשה על דברי התלמוד שאת פורים “לא קבע עליהם יום טוב” (מגלה ה' ע"א). ואפילו במלאכה לא נאסר, אם לא במקומות שנהגו בהם אסור, במקומות אלה נאמר, שאדם העושה מלאכה בהם אינו רואה בה סימן ברכה, על-כל-פנים בפרקמטיא ובשאר כל עבודה – מלבד מלאכה – נהגו בפורים כמו בימי חול. יהודי בירושלים שהיה במדייק בלשונו היה מקדים את חברו בפורים בברכת “אַ גוט פורים” ולא “גוט יום טוב”, כשם שהיה מברך בחול המועד: “א גוט מועד". ועם זה כבר אמרו: בארץ ישראל הקדחת מחלה – והיה זמן שהיתה מסוכנת – ופורים הוא יום טוב. יום טוב היה פורים בארץ ישראל ובכל תפוצות הגולה.

 

שמות לואי ל“פורים”    🔗

כחגים אחרים זכה גם “פורים” לשמות לואי משלו בגלויות השונות. היהודים הסורים והבבלים כינו יום זה בשם אלפור – יחיד “פור” הנמצא גם במגלה (ג, 7; ט, 26) בתוספת “אל” ה"א הידיעה הערבי. התימנים הוסיפו “עיד אלפור” – חג של פורים. עם הצירוף “עידא” הארמי – כינוהו יהודי עמידיה בשם “עידא המאני” חג של המן, במקומות סולימאני ואושני שבכורדיסתאן נקרא השם “ג’יזנאי המן”. בדרך כלל כינוהו היהודים הכורדים על שם מגלת אסתר, בשם מגילא או מגלא, וכן גם “מועד מגילה”, אלה השמות הם בזאכו, דיהוק ועמידיה, שבכורדיסתאן העיראקית. במחוז הכורדי-הפרסי נקרא פורים בשם ללנגי – משלוח מנות. ומענין שבסינה קראו היהודים לפורים בשם חג פרסי – ראש השנה לפרסים החל בפרוס הפורים – בשם נאורוז. גם לגויים היו שמות לפורים משלהם. ערביי ארץ-ישראל וסוריה קוראים לו בשם “עיד אלסכר” חג הסוכר, או עיד אלחלאוה – חג הממתקים, על שם הממתקים שאוכלים בפורים ושולחים במשלוח-מנות. בתימן קראו לו הגויים בשם עיד אלגראגר – היינו חג הצהלה והשמחה, שראו בו הם.

 

מיני המתיקה והמאפה בפורים    🔗

ראשית כל ניכר הפורים הממשמש ובא בכל תפוצות הגולה – במזרח ובמערב – במיני המתיקה, מעשה-המרקחת והתופינים מכל המינים שהיו מכינים לו ימים לפני בואו. בספרות הפולקלור היהודי מוצאים אנו עשרות רבות של שמות מיוחדים למיני מתיקה, מרקחת ומעשה אופה. מקום הניחו לו כאן, למי שמתענין בכך, לערך רשימה חשובה מאלה ולתארם.

והצטיין בזה – כפי שידעתי מן הראייה – גם רחוב היהודים בעיר העתיקה. לא עברו ימים מועטים מאז נעלמו מעל דוכני החנויות הפירות השונים למיניהם, שהיו ערוכים לברכה לט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, וכבר שפעו החנויות, לפחות מראשית אדר, מעשי-סוכר, ממש מעשה אמן. ולא בלי טעם ונימוק תוכננו תבניות אלו של סוכר. הרי לפניך מגלה של סוכר, והרי קסת והרי עט והרי שעון של כלה ושרשרת ומאזנים. תבניות אלו של סוכר נועדו למתנות ולמשלוח מנות לילדים זכרים, מתנות הן הראויות לגבר. וברכה סמלית בהן, שיזכה הילד ויגדל והיה לחתן, ושלחה לו כלתו חפצים אלה ממש, במתנה, כפי שנשלחו לו תבניותיהם בסוכר. כמו כן היו שכיחות תבניות של מראה, מספרים, סל, עריסה וקבקבים וכיוצא בהם. אלה נועדו למשלוח מנות ומתנות לילדות בברכה, שתזכינה והיו לכלות ושלחו להן חתניהן חפצים אלה ממש.

מלבד תבניות אלה היו גם תבניות דמויות מעניני דיומא: מרדכי הצדיק על הסוס, אסתר המלכה, המן עם התליה שעליה נתלה, עשרת בני-המן. והיו גם תבניות מתוך הגיגי גאולה: משיח רכוב על חמורו או אליהו הנביא ושופר הגאולה בידו.

ועד מהרה ניכר הפורים במרקחיו ומאפיו גם בבתים. בעלות בית מן העדות המזרחיות זריזות ומתחילות במוקדם בהכנות אלה לפורים, בעלת-בית, בעלת-בית לפי כבודה, לפי יכלתה הפיננסית ואף לפי צרכים, אם רבים ואם מעטים הם בני המשפחה הקרובים והרחוקים, שיש לשלח אליהם “משלוח מנות”. האשכנזיות מפגרות במקצת. ואולם כשבוע לפני הפורים ממלאים ריחות מאפה-הפורים גם את רחוב כל שכונה שלפני התנור, תנור שהיה נמצא בכל השכונות, האשכנזיות והספרדיות, סמוך לבית-הכנסת. בית-הכנסת, בית תלמוד-התורה, מקוה הטהרה והתנור – נכסי הציבור היו סמוכין זה לזה.

 

הכנות לפורים מר"ח אדר בכורדיסתאן    🔗

הנה כי כן כבר ניכר הפורים בהרבה מקומות במזרח תיכף אחר שנכנס אדר. מענין ביחוד ההתכוננות והחגיגות שקדמו לפורים בערי כורדיסתאן.

יום ראש-חדש אדר נקרא בכורדיסתאן בשם אסהרת בנאתא – ראש-החודש של הבנות, בו מזמין ראש המשפחה את בנותיו הנשואות את בעליהן וילדיהן לסעודה; מנהג זה נהוג גם בין הנוצרים בכורדיסתאן, וכן נקרא בשם זה גם ראש-החדש הזה.

בזאכו נקרא ראש-חדש אדר בשם “גלאקת תראי”. “סגירת-שערים”. התלמידים יוצאים ביום זה לטיול, ובית-הספר סגור. ואולם “שערים-סגורים” מוצא האב בביתו. "שער הבית סגור בפניו כשהוא חוזר מתפלת הבקר, גם בעמידיה וגם בזאכו. ואין הילדים והילדות פותחים, בזאכו ובעמידיה, עד שהאב נותן להם דרך חור המנעול מתנת כסף או גם תכשיטים לבנות. באושנו נהוג מנהג זה של “סגירת שערים”, בליל-פורים כשהאב חוזר מקריאת המגלה.

מראש-חדש מתחילות הבנות בהנהגת מנהיגה “אסתתא” מתנות עצים למדורת המן או לחגיגות, ענין הנהוג גם בין יהודי טריפולי – מנהג הנמצא גם באירופה. יחד עם זה הן אוספות גם חמרי-אכל לשם אפיית “עוגת הכלה” (דותיאתת כאלו), הנאפית בתנור חדש שהן בונות בחצר שנועד לפגישתן בשבת זכור, ובשמוש כלים חדשים. את העוגות מקשטות הנערות בשרטוטים שונים שהן משרטטות בעוגה בעזרת טבעת קידושין (אסקתת קדושי).

 

שבת זכור בכורדיסטאן    🔗

ביום הששי שלפני שבת ¹) זכור הן מתרחצות באמבט מוסק בעצים שאספון. חלק מן העצים הן מוכרות ובחלק שני הן משתמשות לאפית העוגות והסקת האמבט. בראשונה רוחצות הנערות את האסתתא קולעות שערותיה לצמות מרובות ושרות. בתוך השיר נאמר בבית אחד: “יפי אסתר המלכה יהא לך", אחריה מתרחצות הנערות, לובשות בגדי חג והולכות הביתה. בערב הן מתאספות שוב בבית זה שקבעו להן, רוקדות ושרות, וכן בשבת בבקר. אחרי רקודים ושירים, ואכילת פרות שהביאה כל אחת מביתה ומסרתה לאסתתא המחלקתם בין כלן, יוצאים לטיול מלווה משחקים הנמשך עד זמן המנחה, כשהן חוזרות לאותו בית. האסתתא מחלקת ביניהן את העוגות. וכל אחת נוטלת את שלה עטופה במטפחת משי, לביתה. חתנה, או הבחור המחזר אחריה בא לבקור לבית הוריה. הוא שואל לעוגה. היא עונה מתוך ענות-חן שאין לה. הוא מחפש ומוצא את העוגה. היא מחלקת את העוגה בין בני משפחתה. הבחור נוטל גם הוא חלקו כשהוא אומר: “כשם שאני אוכל עוגתך, כך יעשה אלהים אותך מנת גורלי”.

 

שבת זכור בפרס    🔗

תמונה שונה מזו היא תמונת שבת זכור בפרס. כשהקורא מסיים פרשת המפטיר “תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח”, מכה כל הקהל באגרוף על הקירות ועל השלחנות. בין שחרית למוסף מנעימים “תקון פורים” בנעימות עליזות. בשעות של אחרי-הצהרים מתאסף כל הקהל, אף נשים בעזרתן, לשמוע את תפסיר – תרגום “תרגום שני” לפרסית. היהודי הפרסי האמון מדורות על ספרות, עוד מתקופות קדומות, מקשיב למולא – החכם והדרשן, המעביר לפניו בשלל צבעים ובהוספת נפך משלו, תוספת מן המדרשים, על גדולת שלמה וספור אסתר.

 

שבוע פורים בירושלים    🔗

גם בירושלים, אף בשכונות שמחוץ לעיר, ניכר היה פורים בשירת “מי כמוך ואין כמוך” שיר לפורים, שהיה בוקע ועולה במנגינתו הערבה מתוך ה“כתאבים”, החדרים הספרדים, בשעה שמלמדיהם היו מכינים אותם לשורר שיר זה בבית הכנסת.

 

ימי אדר הראשונים לילדי האשכנזים בירושלים    🔗

אנחנו, פעוטות האשכנזים, ילדי החדרים ב“תלמוד-תורה” הרגשנו את קרבת הפורים, מתוך זה שהפסקנו בשבוע הראשון לחדש אדר את הלימוד בחדר גם בלילה – עד שעה וחצי אחרי שקיעת החמה, נוהגים היו ללמוד כך בלילות מפרשת נח ועד שבוע ראשון לחדש אדר. נשמנו ממש לרווחה. והרי היו אלה על-פי-הרוב גם ימים ראשונים לאביב. הערבי, בסוריה ובארץ-ישראל, מונה את תקופת הקור ארבעים יום – ארבענייה – מר"ח שבט ועד פורים.

 

חופש פורים בירושלים    🔗

ואולם את עצם הפורים לא הרגשנו בחדר האשכנזי אלא עם צום תענית אסתר. אמנם בכתות הנמוכות התחילו ללמד מגלת-אסתר כשבוע לפני פורים בשעות האחרונות ללמוד ביום, ואולם כלנו, גם הגדולים, הרגשנו את החפש החל מי“ג באדר – תענית אסתר – עד ט”ו באדר, ועד בכלל, פורים של ירושלים. י“ד אדר – פורים בכל הארץ, פורים של פרזות, נבלע בתוכם. ואם גם שלא היה בי”ג ובי"ד באדר חפש מוחלט, הרי הותרה הרצועה. הלמודים הרגילים לא למדו, אלא הלכות פורים ומגלה, וגם – בכתות העליונות – במסכת מגלה.

 

תענית אסתר בכלל    🔗

תענית אסתר עצמו לא נחשב בדרך כלל בירושלים, כאחד ארבעת הצומות, י“ז בתמוז, ט' באב, צום גדליהו ועשרה בטבת. עצבות לא שררה גם בעצם הצום. רוח שמחה של פורים כבר הקיפה את הכל. נערים בגיל צעיר לא דקדקו בצום זה. והרי כשיום י”ג באדר חל ביום ששי לשבוע, דוחים אותו מיום ששי ליום חמשי, שלא לצום בערב-שבת. גם בהלכה, בעל שבלי הלקט מביא מעשה בשם רבינו שלמה שאירע פורים באחד בשבת – י"ד באדר לא יחול לעולם בשבת – וקידמו הקהל להתענות בחמשי בשבת ובאה אשה אחת שהיתה צריכה לרכוב אצל השלטון ושאלה לרבינו אם היא יכולה להתענות למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך, ואמר הרב: תענית זה אינו מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא מנהג עלמא, שהרי תענית של מרדכי ואסתר היו בימי פסח… ויש מן הפרושים שמתענין ביום חמשי עם הצבור וחוזרין ומתענין ביום ששי כדי לסמוך תענית לפורים, ורבינו קורא עליהם והכסיל בחשך הולך, וכל עצמו של תענית אינו אלא מנהג, וכיון שנהגו רבים להתענות בחמשי דינו בכך (שבלי הלקט סי' קצד). (מענין שבתרמינולוגיה נקרא שם זה “תענית” בשעה שהאחרים נקראים צום).

 

תענית אסתר בפרס ובכורדיסתאן    🔗

ואולם מנין הוא היחס לצום זה במזרח, בערי כורדיסתאן ובפרס, במקומות הקרובים למקום שבו קרה נס פורים. מר חנינא מזרחי מציין “צום אסתר הוא חמור אצל היהודי הפרסי לא פחות מאשר צום כפור. אפילו החולים מחמירים על עצמם את הדין ונמנעים מכל אכל, הילדים בגיל פחות מעשר שנים בורחים מפני ההורים לבל יכריחום לאכילה. הרבה משתמשים בכוח המולא – הרב – ועל פי פקודתו מחזיקים הגדולים באחיהם הקטנים, פותחים בלחיצת הלסתות את פיהם ומכניסים בחזקה את האכל אל הלוע” (ציון ידיעות ש“א קל”ג, תרץ עמ' 40). גם בנוגע ליהודי כורדיסתאן מציינים, שהכל צמים בתענית אסתר. ואפילו נערים מבני שבע ומעלה מקבלים עליהם לצום. ומקוים לבוא על שכרם על כך במתנות פורים רבות יותר.

 

תפלות על המתים בתענית אסתר ופורים    🔗

לעומת זה מסופר שבמרכז יהודי כורדיסתאן התרבותי ביותר בתקופות האחרונות – בעמידיה, נוהגים, שמשפחות ששכלו אחד מבניהם, מביאים בתוך שלש השנים שמתו – “לחדר” שבו לומדים הילדים, עוגה (זלובייה) שבתוכה אגוזים ותמרים, עוגה המיוחדת אצלם לפורים כמו אצלנו “אזני-המן”. המורה מחלק את העוגה בין התלמידים המתפללים על הנפטר. מנהג זה הנוהג בעמידיה בי“ג אדר נהוג ביתר הערים בתקופה שבין ר”ח אדר ובין פורים, שבהם מחלקים העוגה גם בין קרובים גם בין עניים גם בין תלמידי החדרים, שיברכו עליה זכות למתים. בארבל מחלקים את חלוקת העוגה בתור בין המשפחות, שמתו עליהם מתים, משפחה משפחה יומה, לפי התכנית. יצויין שתפלות כאלה על המתים בצירוף “ברכה” על פרות ומאכלים שכיחים בכורדיסתאן גם בחגים אחרים ומועדים: בשבועות, בראש השנה ובהושענא רבא. גם בפרס נוהגים בתפלות כאלו בבית שמת בו מת באותה שנה.

 

תענית אסתר ופורים    🔗

סמיכות הזמנים הרצופה בין תענית אסתר, יום צום והתענות, ובין פורים האוחז בעקבו ממש, יום שמחה ואכילה, בא לידי הבעה בפתגם על קצר-זמן, שיכול היה להראות כרחוק מתוך ההפכים שבו, אומרים באידיש על דבר שיאן לו קיימא ואינו מוכשר להחזיק מעמד: “זה יחזיק מעמד מתענית אסתר ועד פורים” “עס וועט האלטען פון אסתר תענית ביז פורים”.

 

פורים של פרזות ושל מוקפים    🔗

כמעט בכל מקום מושבות היהודים חוגגים את הפורים בי“ד באדר. פורים זה נקרא פורים של פרזות, היינו שאינן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כפי שחגגו בי”ד באדר גם בפרס בערי הפרזות בימי אסתר. רק לערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון – ערים בא“י – חלקו כבוד לחג בט”ו באדר, כפי שחגגו היהודים בזמן אסתר בשושן הבירה. ירושלים חוגגת את ט“ו באדר כיום. אמנם לפני שש מאות שנה טעו וקראו את המגלה בירושלים גם בי”ד וגם בט“ו, כדין עיר שספק הוא אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. חוקר הארץ רבי אישתורי פרחי כותב, שבבואו לארץ-ישראל שמע שבגוש חלב ובירושלים היו קורין המגלה בי”ד ובט“ו. “וכתבתי על זה אל הרב מתתיהו ז”ל, וכתב אלי: “אם הייתי בירושלים בי”ד והיו קורין את המגלה בפני, הייתי יוצא מבית-הכנסת פן יאמר לי הכסיל בחשך הולך” (אליעזר ריבלין: פורים משלש, ציון ידיעות הכ"ז עמוד 46). בירושלים התעוררה שוב שאלה, כשנבנה בית מושב-זקנים בשנת תרס“ד בריחוק מקום מירושלים העתיקה, ואחריו שכונות “גבעת שאול” ו”בית וגן“, אם לקרוא בי”ד או בט“ו, והיו קוראים בהם גם בי”ד וגם בט“ו. בערים שהיה ספק אם הן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון אם לאו, בצפת, בטבריה ובחברון, ואף בגוש חלב, כפי שהזכרנו, קוראים גם בי”ד וגם בט“ו, אלא שבט”ו קוראים מבלי ברכה.

מערים שמחוץ לארץ-ישראל ידוע רק בית-כנסת אחד בפרג, שבו היו נוהגים לקרוא את המגלה בי“ד ובט”ו באדר, כעיר ספק מוקפת חומה מימות יהושע בן-נון. מענין שבצנעא שבתימן, היא לפי המסורת היהודית “אוזל” הנזכרת בתורה (בראשית ו, 17) לא קראו את המגלה אלא בי“ד, כעיר פרזות. אולי היתה קבלה כזו בידם. לעומת זה היו בכורדיסתאן שלש ערים שבהן קראו המגלה בט”ו באדר, כדין הערים המוקפות. ערים אלה הן ארבילא, היא ארבל הנזכרת גם בתלמוד, מקום ישוב יהודי עתיק מאד, ומלבדה בערים בי-תנורא וסינה. קבלה היתה בידם שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון.

 

שלשה ימים פורים    🔗

פתגם אידישי אמר על דבר שלא יהיה לעולם: “זה יקרה בזמן שיהיו שלשה ימים ראש-חדש”. ואם אמנם לא יתכן שיהיו שלשה ימים ראש-חדש, יתכן שיהיו שלשה ימים פורים בירושלים, ושם מיוחד לו לפורים זה מקדמת דנא פורים המשולש.

פורים המשולש יהיה בירושלים, כשיום ט"ו באדר – פרים דמוקפין – חל בשבת.

למעשה אין קביעות שנים שקופה לכל אדם בחישוב השנים שבהן יחול הפורים המשולש. יש שהוא חל פעם לשלש, לארבע, לשבע או לעשרים שנה. פורים משולש חל בשנת תרנ“ו, תרנ”ט, תרס“ג, תר”ע, תרפ“ג, תרפ”ז, תר“ץ, ואחרי הפסק של עשרים שנה בשנת תש”י. אחרי זה בשנת תשי“ד, ושוב לא יהיה פורים משולש אלא בתשל”ד, שוב אחרי עשרים שנה.

כשחל ט“ו בשבת היה ברור, שאין לקרוא את המגלה אלא בי”ד, כמו בפורים של פרזות. משנה מפורשת היא (מגלה פ"א מא) שאפשר להקדים את קריאת המגלה עד ליום י“א באדר ואולם אין לאחרה אחרי חמשה עשר, היינו לששה עשר באדר. השאלה היתה כיצד לנהג בשאר הדברים באמירת על-הנסים בתפלה ובברכת המזון, בענין קריאת פרשת “ויבוא עמלק” – קריאת פורים, וכו' בענין סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. כשנדלדל הישוב היהודי בירושלים במשך מאות שנים, נשתכחה, בין הלכות אחרות, גם הלכות הפורים המשולש המיוחדות לירושלים. ואכן מזמן התגברות העליה והתפתחות הישוב בירושלים אחרי גלות ספרד מוצאים אנו וכוחים רבים ודעות שונות בדבר זמן אמירת בעל-הנסים, קריאת פרשת פורים, משלוח המנות ומתנות לאביונים וכן בדבר זמן סעודת פורים. עסקו בשאלה זו רבי עובדיה מברטנורא, ואחריו רבי לוי בן חביב (הרלב"ח) ורבי ישראל אשכנזי, ורבי מפירושא, תלמיד הרלב”ח, ר' יששכר בן סוסאן, דוד בן זמרא (הרדב"ז) רבו של האר“י הקדוש ורבי יוסף קארו בעל בית יוסף מתעסקים במשך זמן יותר על מאה שנה בשאלת פורים המשולש. הרלב”ח בשעתו ואתו ר' ישראל מפירושא, כמעט שעקרו את היום השלישי של פורים. קריאת המגלה ומתנות לאביונים סדרו בי“ד באדר, וקריאת התורה ועל-הנסים וכן הסעודה סדרו בשבת בט”ו באדר. בענין הסעודה מצאו שחלקו בו התלמוד הבבלי האומר לסדר הסעודה ביום שבת בט“ו באדר ובין הירושלמי הפוסק לסדרה ביום א' ט”ז באדר. והלכה כתלמוד בבלי. במה שנוגע למשלוח מנות איש לרעהו “הריהו בשבת – כי המנות הם מהסעודה שהוא עושה לעצמו לפעמים”.

תלמיד הרלב“ח ר' יששכר בן סוסאן מביא גם דעה הפוסקת לערוך גם את הסעודה ביום שקורין את המגלה, היינו ביום י”ד באדר. אחרי זה הוא מספר: “זוכר אני כשהייתי גר בירושלם… שאירע שנה אחת פורים שלהם בשבת וסעדו אותה (סעודת פורים) כל הקהל יצ”ו ביום השבת על פי הוראת מורי החכם השלם מהור“ר לוי בן חביב זלה”ה שהוא היה אז “איש ירושלם”. אפשר שמאותו זמן ועד עתה כמו י“ב שנה ורשומה יפה היא בעיני אותה שנה ואותה סעודה בסמנים מובהקים… מגבת – (מגבית – מתנות לאביונים) – פורים תהיה ביום הקריאה (של המגלה) יום ו' ומשלוח מנות שאי אפשר לקיים בשבת יוקדם מערב שבת כדין קריאת המגלה”. מה שהוא מספר ש“כל הקהל” נהגו לפי הוראת הרלב“ח, יש לשער שהכוונה לספרדים ולאשכנזים. אין לשער שהמסתערבים תושבי הארץ הותיקים, לא נהגו כפי שנהגו אחרי שתים עשרה שנה. ר' יששכר בן סוסאן מספר: “בשנה הזאת השי”ב ליצירה נתאכסנו אצלי פה צפת שני בעלי תורה מירושלם תוב”ב וספרו שבשנה שעבר (שי“א אחרי פטירת הרלב”ח ור' ישראל אשכנזי) שחל ט“ו באדר שלה בשבת נפלה מחלוקת גדולה מאד בין חכמי ירושלם יצ”ו על הוצאת ספר תורה לפרשת פורים – ויבא עמלק ביום ו‘, שמהם רצו להוציאו ומהם לא רצו וסוף לא הוציאוהו. ובזמן מורי ז“ל איני זוכר כלל אם הוציאוה באותה שנה… וספרו לי אותם שני בעלי תורה מירושלם שגם בסעודה נפל חלוק (חלוקי דעות) בקהל יצ”ו. מהם שלא סעדוה עד לאחר השבת ומהם סעדוה ביום השבת… וקצת סעדו אותה ביום ו’ שהוא יום הקריאה, ונראה לי שאין לאלו על מי לסמוך". דעתו היא שאלה “הנוהגים לסועדה בשבת צריכים למהר להתפלל מנחה מיד אחרי שש שעות ומחצה – היינו בצהרים – וסועדים אח”כ סעודה שלישית של שבת תחלה ואחר-כך סעודת פורים.

מענין הדבר שסוף סוף נצחו בני ירושלם הקדמונים, ומנהגיהם, שערערו עליהם גדולי העולים כרלב“ח, ר' ישראל מפירושא והבית-יוסף הונהגו שוב על-פי פסקי ההלכה של ה”מגן-אברהם" האשכנזי ברוסיה וה“פרי חדש” הספרדי, על פי בעל “פרי האדמה” הספרדי בא“י והגאון מווילנא (הגר"א) האשכנזי. הם הוכיחו שהתלמוד הבבלי מסכמת דעתו לתלמוד הירושלמי ויש לערוך את הסעודה ביום א' ט”ז באדר ולחוג פורים משולש.

בימינו אפוא חוגגים בירושלים, כשט“ו באדר חל בשבת, שלשה ימי פורים. ביום ו' – י”ד אדר – קוראים את המגלה ומקיימים מתנות לאביונים, מרבים קצת בסעודה, ונכון גם לשלוח בו שתי מנות לרעהו. ביום השבת ט“ו באדר אומרים “על הנסים”, קוראים פרשת פורים “ויבא עמלק” ומפטירים פרשת עמלק בשמואל הפטרת פקדתי, ומצוה להרבות גם קצת בסעודה ולשלוח מנות לרעהו, ושואלין ודורשים בענין פורים. ביום הראשון – ט”ז אדר – לובשים בגדי שבת ופוקדים איש את רעהו ובו עיקר הסעודה ושילוח המנות.

 

ליל המגלה    🔗

הבדל רב הוא בין ההולך בירושלם למקרא המגלה, שהוא הולך בבטן מלא, ובין שאר כל המקומות שבהם מקרא מגלה עם גמר תענית-אסתר, והמגלה נקראת על קבה ריקה. ועם זה חגיגית היא ההליכה “למגלה”. בכל מקום לובשים בערב פורים לפנות ערב בגדי שבת ²) ואולם בה בשעה שבארץ-ישראל, סוריה ובבל נשארות הנשים בביתן, ובחזור האיש מבית הכנסת יקרא לפניהן המגלה. רק הנשים הזקנות שאין להן מי שיקרא לפניהן את המגלה הולכות לבית-הכנסת לשמוע קריאתה, קריאה שנשים חייבות בה כאנשים. לעומת זה באים בכורדיסתאן הכל לבית-הכנסת. ולא רק שהנשים באות אלא הן מביאות גם את התינוקות, שאף אלה ישמעו מקרא מגלה. הנשים יושבות בחצר ואולם גם כאן מתאספות נשים אחרי סעודת ליל פורים בבית לשמוע המגלה בעברית ובתרגום.

 

רחיצת הבנות בליל פורים    🔗

באפן מיוחד מתבלטות הנערות, בליל הפורים הן רוחצות רחיצה שניה, אחרי זו שרחצו בפרשת זכור. מאמינות הן שבכך הן נעשות יפות בפורים, כאסתר בשעה שהובאה אל המלך. מתאספות הן במקום פגישתן כמו ברחיצה הראשונה, ומחממות האמבט בעצים שאספו. הפעם מלוות אותן אמותיהן, הצובעות אותן בחינה, רוחצות אותן ושרות להן שירי כלה.

למקרא המגלה הולכות הצעירות מלובשות כאסתר המלכה בהקראה לבוא לפני אחשורוש. בעמידיה שרים הצעירים בהלכם בסך לבית הכנסת שירי חתונה.

אם כי בדרך כלל נקראת המגלה משום פרסום הנס והדור מצוה תמיד בבית הכנסת הגדול שבמרום, או לפחות בבתי-הכנסת הגדולים, ואפילו אבלים הולכים לבית הכנסת. הנה מנהג מיוחד בפרס, שמי שנפטר לו הקרוב מזמין מנין אנשים לביתו וקוראים בו את המגלה. אחרי הקריאה מחלקים בני הבית דיסת קמח מתוקה שצמוקים ותבלין בה, ואח“כ אומרים השכבה לעלוי נשמת המת. ואולם אבלים מחלקים דיסה כזו לפיה”ר בבית הכנסת גופו אחרי גמר קריאת המגלה בערב ובבקר.

 

קריאת המגלה על קברותיהם של מרדכי ואסתר    🔗

קריאת מגלה הראויה להזכר, היא קריאת יהודי המדאן שבפרס על מצבת מרדכי ואסתר. המקום צר ועם זה נדחקים לשם רוב יהודי העיר למקרא המגלה שם. רבים נשארים שם כל ליל-הפורים לשם “למוד”, כנהוג לנפטרים.

 

המגלות    🔗

פרשה ארוכה וחשובה היא ענין “המגלה” בארצות שונות. היו גם מגלות מצוירות. היו גם ילדים בגיל עשר ופחות מזה בפרס, שהיו מעתיקים להם בעמל שעות רצופות בכל יום במשך שבועות מגלה לעצמם בכתב מרובע, ומצפים בגיל לשעת קריאת המגלה לבית הכנסת. בכמה ארצות בו נדפסה מגלת אסתר בצורת מגלה נגללת, עם ציורים ובלי ציורים. ראויה היא גם פרשת “המגלה” להיות נחקרת בפני עצמה.

 

פורים ויום הכפורים    🔗

אפשר הדבר ש“נעילת השערים” שנהוג בכורדיסתאן, כפי שהזכרנו לעיל, אם בר“ח אדר ואם בערב פורים זכר הוא ל”נעילה" נעילת שערים – שערי שמים עם גמר יום הכפורים, ה“נעילה” המפורסמת.

ואולם מענין הוא שגם ביום כפורים וגם בפורים מכין השמש בזאכו נר של שעוה גדול ועבה עם שבעה פתילים. מאת מגלא – נא המגלה נקרא זה של פורים. תכף אחרי מקרא המגלה מכבים אותו ומשתמשים בו כל השנה להאיר על ספר התורה בקריאת התורה. את הכבוד להחזיק את הנר להאיר לקורא בשעת הקריאה מוכרים ממש כמו שמוכרים בערב יום הכפורים את הזכות לשאת את נר יום הכפורים, הנקרא “שמא מבורך” – מבית הגבאי – שאליו מביאו השמש אל בית הכנסת. ב“שמא מבורך” של יום הכפורים משתמשים, אחרי שמכבים אותו ממחרת הצום, כנר הבדלה בבית הכנסת. נר יום כפור הוא בערך שני מטר בארכו ושלשים ס"מ בעביו.

מלבד הנר הגדול שלפני הקורא עושה השמש נרות קטנים שהוא מוסר לכל קבוצה שיש לפניה מגלה, לשמוע קריאת המגלה, ולקראה בלחש עם הקורא.

בענין נרות לפורים יש להזכיר שבעדן נהגו להעמיד בערב ובבקר בעת קריאת המגלה עשרה נרות של שעוה על הבימה, בעגול, סמל עשרת בני המן. ואולם מענין הדבר שמנהג היה בפרנקפורט דמיין במאה ה-18. על הבימה שמעליה קראו את המגילה פירמידות של נרות שעוה וצורות קטנות עשויות שעוה, שהיו מסמלים את המן ואת אשתו.

 

מכירת קריאת המגלה    🔗

יש מקומות בזאכו ובדוהוק שבהם מוכרים בפומבי את הזכות לקרוא את המגלה. אם זה שקנה אותה אינו יכול לקרוא הוא מוסר לבעל הקריאה לקרוא במקומו. גם בעדן נמכרת הזכות לקרוא המגלה בצבור בנדבת נרות ושמן למאור לבית הכנסת, ההתחרות לקנות זכות זאת היא בעיקר בין חתנים. זה שזכה במצוה, עורך אחרי קריאת המגלה מסבה לקהל. מחלקים את קריאת המגלה בין שני חתנים, לשני חלקים. החלק השני מתחיל בפרק ד' פסוק ט"ז “לך ככנס את כל היהודים” וכו'. החתן הקורא בלילה חלק ראשון קורא בבקר חלק שני, והחתן שקרא שני קורא ראשון. נמצא שקראו שניהם את כל המגלה.

 

פסוקים שגם הקהל קורא בקול    🔗

בענין קריאת הקהל כמה פסוקים בקול לפני שבעל-הקריאה קורא ואתם, יש להעיר שמלבד הפסוקים במגלת אסתר פ“ב, ה; פ”ח, טו–טז; פ“י, ג שאותם קוראים הקהל בכל בתי-הכנסת שלנו, קורא הקהל בערי כורדיסתאן גם את הפסוקים פ”ו, א, היינו “בלילה ההוא נדדה” וכו‘, שכאן בעל-הקורא מרים קולו משום שמכאן מתחיל המפנה להצלת ישראל מידי המן. וכן פ"ו, ז “איש צר ואויב המן הרע הזה”. בזאכו קורא הקהל בקול מפסוק ל’ עד פסוק ל“ב בפרק ט‘, שליחת מרדכי ואסתר את אגרת הפורים, וקבלת היהודים עליהם לקיים את ימי הפורים. את הפסוק האחרון של המגלה (פ"י, ג) שבכל הקהלות קוראים אותו בקול הקהל לפני בעל-הקורא, חוזרים בזאכו שלש פעמים. בעמידיה קורא הקהל בקול את כל פרק י’ על שלשת פסוקיו. בתימן קוראים הקהל מלבד את הפסוק פ”ב, ה; פ“ח, ט”ז; גם פ“ז, י: “ויתלו את המן על העץ” וכו‘. את הפסוק ה’ פ”ב (איש יהודי) קורא הקהל, בעדן, בקול שתי פעמים והחזן פעם שלישית. מנהג מיוחד בעדן הוא זה, שבעל הקורא קורא כל פסוק עד מקום האתנחתא, והקהל קורא חלק זה בלחש, ואולם מהאתנחתא עד סוף הפסוק קורא הקהל בקול לדוגמא (פ"ח, ו): “ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי”.

מנהגים מיוחדים בשעת קריאת המגלה הם אלה: כשמגיעים לפ“ב, טז “ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש” מעבירות הנערות את שתי ידיהן על פניהן, בעמידיה. אפשר הבעת צניעות היא זו, או הבעת צער, לפי דרך העברת שתי הידים על הפנים. כשמגיעים פ”ב, ג “וימלא המן חמה” אומרת העדה בזאכו “כומא תלי תא ימי – “כומא לשון נופל על לשון, ופירושו “שחור”, מזל שחור. בפ”ט, כו, “כל כן קראו לימים האלה פורים” וכו' מרים בעל-הקורא את המגלה ומנענע אותה. מנהג הספרדים והבבלים הוא, שכשהחזן מגיע ל”המן הרע הזה" או ל“עשרת בני המן” רוקעים כל הקהל ברגליהם ברצפה. במקומות אחרים – הפרסים – מכים גם הגדולים על הקירות ועל השלחנות בבית-הכנסת עוד טרם הספיק הקורא לגמר פ“ג פ”א שהמן נזכר בו בפעם הראשונה.

פרק מיוחד הוא הרעש, היריות, הצפצופים וכדומה שהילדים מקימים בכל המקומות. בבית-הכנסת שלנו ב“מזכרת משה”, במקום שהיו גם ילדים בריונים ממש, היו שוברים לעתים שלחנות. מלחמה היתה נטושה בינם ובין השמש להוציאם מבית הכנסת. ואולם הם נקמו נקמה אחת אפים במסדרון בית הכנסת ובדלת הסגורה. פרשה ארוכה היא גם הכלים שהשתמשו בהם להכות ולהמם את המן.

 

לשון קריאת המגלה    🔗

כידוע דנה ההלכה בענין הלשון שבה יש לקרוא את מגילת אסתר, ואם יצא אדם ידי חובת קריאת המגלה שלא בלשון עברית. בדרך כלל נתקבלה ההלכה שקוראים בעברית. ואולם בכורדיסתאן קורא בעל-הקורא רק בלילה את המגלה בעברית. בבקר הוא קוראה בלשון התרגום. הוא קורא את העברי בעיניו, ובפיו הוא מוסר רק את התרגום.

 

קריאת מגלה לנשים    🔗

לנשים היו קוראים בבית את המגלה – גם הספרדים גם האשכנזים – בעברית. האשה הספרדית “כבודה בת מלך פנימה” היתה יושבת בביתה ובעלה קורא לפניה בשובו מבית הכנסת; וכן נהגו גם האשכנזיות בירושלים, מלבד זקנות או כאלו שלא היה להן מי שיקרא לפניהן. כן היה גם בכורדיסתאן. אחרי סעודת הערב בעל הבית קורא המגלה לפני נשי ביתו בתרגום. בזאכו מתאספות נשי כמה משפחות באחד הבתים, לשמוע המגלה גם בעברית וגם בתרגום. בדרך כלל קוראים שם לנשים בערב בעברית ובבקר בלשון התרגום. בסינה קוראים את המגלה לנשים בעברית לפני הסעודה ובתרגום אחריה.

 

סעודת ליל פורים    🔗

האשכנזים לא ערכו סעודות מיוחדות בליל פורים אחרי קריאת המגלה. בכלל אין חוזרים בירושלים מן המגלה אחרי צום, כמו בשאר המקומות. אף בתימן,לא נהגו בלי סעודה מיוחדת בליל פורים. היו שותים ערק וטועמים פרפראות. בכורדיסתאן עורכים בלילה, אחרי הצום, סעודה עשירה ביותר, ואפילו עניים אינם פוחתים לסעודה זו משתי תרנגולות, אם כי מגדנות מיוחדים לפורים אין להם. הספרדים בא"י וכן יהודי בבל וסוריה עושים סעודה, חגיגית כמעט, אוכלים ושותים ושרים ושמחים ונותנים לילדים מעט כסף בכדי לשמחם. ואולם עיקר מתת הפורים הם מקבלים ביום הפורים. בפרס, בדרך כלל, אין עורכים בליל הראשון משתאות, בגלל העיפות מהצום. ואולם בערים שונות כמו בשירז, בבולוגרד ועוד נוהגים לקום בליל הראשון בחצות הלילה, שאז “נדדה שנת המלך” לסעודת פורים, למשתאות ועד אור הבקר מבלים הם את הלילה בשתיה ובשמחה ומבקרים זה את זה.

בסעודה ביום קוראים בכורדיסתאן פרודיה לתפלה על המת – ל“השכבה” בלשון יהדות המזרח, קללות וחרפות על המן. פרודיה זו נסחאות שונות לה. נסח דוהוך פרסמתי (ציון, ידיעות הכ"ז). פרודיה זו קוראים הנערים בבית הכנסת אחרי קריאת המגלה. ואולם לכל העדות שירים בערבית או גם בלהגיהם “הבבלים פזמוניהם בעברית, הסורים המצרים והמערבים יש להם גם בלהג הערבי, והספרדים יש להם בעברית ובלעז הוא הלאדינו והם שירי הקונפלאס השונים”. מקביל להשכבה בעברית היא בלאדינו “הכתובה” של זרש אשת המן ובתו עם ערך בגדיה הצואים ופרשת עדייה חולאים לחלאים", והנדוניה “כל חלי וכל מדוה וכל מכת מצרים”. הכתובה נקראת בצורת הצגת יחיד, כביכול “החכם” מסדר הקדמאין, הצונף מצנפת גדולה ולובש בגד פרוה הפוך, ומטאטא בידו, כדרך שאיש-הצבא מחזיק קנה רובהו.

 

משחקי פורים    🔗

וכאן עלי להעיר שפרשה חשובה היא כל מיני המשחקים, ההצגות השונות שיהודי המזרח עוסקים בהם בפורים, לרבות ההדלקות והתליות של המן, שמכינים אותו בצורות שונות בארצות שונות. בכורדיסתאן עורכים גם הרבה טיולים בפורים, נושא זה כשלעצמו יכול לתפוס לפחות עמודים רבים, וכדאי יהיה לאסף ולערוך גם אותו לפרטיו. גם לבדק מקורות דבר זה. כבר בתקופת הגאונים בבבל היו הנערים מסדרים לפני פורים דמות של המן תולים אותה על הגג, ובפורים עורכים לה מדורה. ענין זה הננו מוצאים גם בתקופה האחרונה, בכורדיסתאן בפרס ובתימן בצורות שונות. הסטוריונים ערבים (בירוני במאה ה-10), ומקריזי במאה ה-15 מספר על יהודי קאהרה הנוהגים כך.

 

משלוח מנות לחתן וכלה    🔗

בפסחי על עניני “מחצית-השקל”, “דמי מגילה” לקורא, וכן על המגביות השונות ל“קמחא דפסחא” ולמוסדות וכן מתנות לאביונים בכלל, ואף עצם סעודת הפורים – פרשיות חשובות אף הן כל אחת כשלעצמה – הנני רוצה לעמוד כאן על פורים כמועד של “חתן-וכלה” ושדוכין. דברנו לעיל על הרחיצות השונות לפני הפורים של הבנות, וכן על “עוגת-הכלה” של נערות כורדיסתאן. כמו כן הזכרנו על דבר קריאת המגלה בתימן על חצי שני חתנים. אפשר היה להוסיף על משחקים בכורדיסתאן בפורים שאף הם באים כדי לקרב לבבות ולשדוכין. ואולם בולט היה בכל העדות ענין משלוח המנות של החתן לכלה והכלה לחתן.

“משלוח החתן לכלתו – אצל הספרדים – הוא טס מסודר כלו חתיכות פסטריאל ובאמצע חתיכה בתבנית כף-יד בחמש אצבעות – (תריס בפני עין רע), ושם ישימו התכשיט של זהב המיועד לכלה ועליו ענף פיגם (רודא) לעין הרע וכן עוד קשוטים לפי ערך המשלח, ויש אשר ישלחו עם מובילת משלוח המנות אשה מתופפת (טאנמדירה), ובדרוך כפות רגלי המובילה על מפתן חצר בית הכלה והחלה המתופפת לתופף ולשיר שירי חתונות עד בואן לבית הכלה פנימה ושם תמשיך ונשי הבית תקמנה לרקד וגם הכלה תרקוד”. לקרובים נכבדים של הכלה ישלח החתן משלוח מנות והמתופפת מלוה את המובילה את משלוח המנות.

גם הכלה שולחת טס מעין זה לחתן, והמתנות הן מגלה בתיק כסף. קסת-הסופרים כסף, שלעתים היא מחוברת לשרשרת כסף שילבשנה על צוארו ותרד עד לקסת התחובה בחגורתו שבמתניו. שולחים גם קופסה לבשמים כסף. עפיה"ר שולחים מתנות שלמעשה התנו עליהן בתנאים התחייבות החתן לכלה והכלה לחתן. (יהודה, ידיעות ציון שם 36–35).

בפרס החתן שולח לכלה טבלא שלשה מטר ארכה ומטר רחבה ומתעגלת בשתי קצותיה ומוקפה סביב מסגרת בעמק של 10 עד 15 ס"מ. על הטבלא ממתקים ומתנות. ויש שאין החתן מסתפק בטבלא אחת אלא שולח “מארבע עד שש ושבע טבלאות”. “ארבעה אנשים נושאים כל טבלא על כתפיהם מבית החתן אל בית הכלה ושם מתאספים כל המחותנים והידידים למשתה פורים”. בפרס “ממעיטים במשלוח מנות בין איש לרעהו” זה “דבר הנהוג ביחוד בין מחותנים” (מזרחי, ציון שם 42).

תמונה מעניינת ממשלוח מנות של חתן אשכנזי סיפר לי הר“ר אריה ליב בנזיאן ז”ל: כשהיה ארוש לבת הר' אשר אליעזר בה“ר יעקב ליב לעווי ז”ל והגיעו ימי הפורים, היה הוא הנער בן הארבע עשרה חייב לשלוח מלבד דורון לכלה גם “מליצה” מפוארה וגם “פלפולא חריפתא” להראות כחו למחותנים. נכנס אל ר' משה הירש לעווינזאהן שהיה סופר מפואר וכתב לו על אתר שיר ארוך מתחיל מבריאת העולם וגומר בנס פורים. אח“כ נכנס לבית רבו הגאון רבי נפתלי הערץ הלוי זצ”ל, – אב“ד ידוע – שהיה אז תושב מאה שערים ובקשו לחבר לו פלפול נאה. נטלו הרנ”ה הלוי והתחיל מעיין אתו בספרים, עד שהעלה החתן בעצמו מה שנתכוון אליו רבי נפתלי הערץ, ולמחר שלח כל אלה עם הדורון ונשאו הדברים חן גם בעיני הסב רבי יעקב לייב לעווי (אב"ד ירושלים) ונתחבב מאד על בית חמיו (“מאה שערים” י. ריבלין 120).

ולבסוף עלי להעיר, רק חלק ממה שאפשר לספר על פורים נמסר כאן. הרבה ענינים יש עוד לאסוף ולגנוז, ובודאי יקום פעם מי שיאגור מה שיש לאגור לא רק בענין פורים, אלא בענין כל חגי ישראל ומועדיו. לראש הדף