על כנוס הרוח / חיים נחמן ביאליק
(הרצאה באספת-עם עברית בלונדון, שבט תרפ"ו) 🔗
כבר היתה לי ההזדמנות, עוד לפני המלחמה, בימי הקונגרס האחד-עשר בווינה, להרצות על הנושא הזה, “כנוס הרוח”, ובשעתה עוררה הרצאה זו פולמוס בספרותנו 1. דברתי אז על ההכרח הנמרץ לעשות קבוץ-גליות רוחני ולכנס את כל היצירות שיצר הרוח העברי במשך כל דורות הגלות. אבל לא רק כנוס-סתם, מכל הבא ביד, אלא כנוס של בחירה וברירה. מפני שאי-אפשר לכנס את הכל כמו שהוא ויש צורך להוציא את הבר מן התבן, את הדברים שנוצרו לא רק לצורך זמנם ושעתם עברה, אלא את החיוניים שבהם, שיש להם ערך נצחי לדורות. יש שבתוך ערמת פסולת תתעלם מן העין הסולת. הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אבל מכולם נשתיירו ונתקיימו לנו רק הדברים היותר-חיוניים שיש להם ערך לאומה בכל הזמנים.
אולם בתוך פזורינו, בתוך הגליות התכופות של שכינת האומה הרי תגדל דאגתנו, שמא לא נוכל מתוך גלות לשמור לתועלתנו את הקנינים לדורות. אותן היצירות, שנוצרו בלשוננו העברית, המאחדת את האומה כולה, היה להן קצת בטחון של שיור, מה-שאין-כן אלה שנכתבו בלשונות הגויים. הספר “מורה-נבוכים”, למשל,נשתמר לנו בשל תרגומו לעברית, אף כי התרגום אינו מוצלח ביותר, והספר “מקור-חיים” לר' שלמה אבן-גבירול, שערכו האנושי-כללי עולה בהרבה על הראשון, נשכח ואבד ממנו לגמרי, כי לא זכה להתרגם ללשוננו2. היצירות האלה אמנם היפרו את המחשבה בעולם הגדול, אבל לנו לא הביאו כל ברכה, לנו נשארו מהן קטעים בודדים, שברי-שברים.
במאת-השנים האחרונה התחילו אמנם אצלנו לקבץ את הנדחים האלה והרבו עשות ספרים על כל העצמות היבשות הפזורות בשם “חכמת ישראל”. אבל אני הגעתי לידי הדרישה לכנוס-הרוח מתוך ההכרה המלאה, שלא ע“י סרסרות, לא ע”י ספרים כתובים על אודות היצירות האלה נוכל לכנס ולהחיות את רוחנו – אלא ע“י גופי היצירות עצמן; לא ע”י הסברות ותלי-תלים של פרשנות, אלא ע“י כנוסן וסדורן של עצם היצירות, ע”י זה שהאומה תכיר ותדע אותן פנים-אל-פנים.
מתוך הכרה זו הכרזתי על הרעיון, שהגיעה שעתה של האומה לשוב אל אותם הדרכים והשבילים שבהם נדדה בכל ימי קיומה ולאסוף את כל הזרעים שפזרה בהם בעבר, בכדי שנציל מהם די מזון רוחני לפרנס את עצמנו בהווה ובעתיד. אי-אפשר לנו להיות ניזונים רק מיצירות הדור האחרון. ספרותנו של עכשו היא עניה מבפנים משום שלא הכתה שרשים עמוקים בקרקע האומה. תמיד היתה באה הפסקה ביצירתנו, תמיד כאילו נחתכה באמצע. כל ארץ-נדודים חדשה השכיחה את התרבויות של הארצות הקודמות. כל מעבר גרם לקליטה שטחית, להסתגלות בבחינת-מה, אבל לא לקליטה עמוקה, שרשית, שדורות-מספר אינם מספיקים לה. לפיכך נראות כל יצירות-הדורות שלנו כמוכות-חוורון, הסובלות ממעוט-דם. ספרות כזאת היא בהכרח עניה ודלה ואינה משגת כל גובה ואינה מגיעה לשום עומק. אם רוצים אנו שלא תחשל לגמרי עלינו לכנסה ולאחד בה את גידול כל הדורות, לעכלה עכול חדש ולעשותה חטיבה אחת. אם הדורות אינם מובלעים בה נרתיק בתוך נרתיק, כלי בתוך כלי, אלא עומדים בה זה מאחורי זה בלי בריח-תיכון שיאחדם – אין לה כל קיום וכל תקומה. כבר זה הביאני לידי הדרישה, שנבדוק בכל החורים והסדקים, בכל מקום שנחרש שם קבר לאיזו יצירה של נשמת אומתנו, ולהעלות מתהום הנשיה את הפנינים שאבדו לנו בים הגדול, ים היצירה שלנו. פרוצס זה נעשה גם אצל כל העמים, ואצלנו הרי הוא הכרח טבעי.
בשביל לתת בטוי של הגרה לפרוצס זה היה לי האסון להשתמש במלים חתימה וגניזה. השתמשתי בהן, מפני שהן נמצאות במושגן זה בספרותנו,אבל הן עוררו ווכוחים ופולמוס גדול, הא כיצד? הרי החתימה והגניזה גרמו לגניזת ספרים חשובים מאד – וכי רוצה אתה לקבוע שוב צנזורה ואינקביזיציה? מי שמך לשופט? מי נתן לך את הרשות לכך? זה לא ירבה אלא ימעט את היצירה! אולם באמת כלום יאמין איש שרציתי לעכב בעד יצירת דורנו ולעסוק רק בעתיקות? ב“חתימה וגניזה” השתמשתי רק לשבר את האוזן. כוונתי העיקרית היתה לרבות את היצירה ולהפרותה, מלבד זה, שכנוס-הרוח בצורה זו שדרשתי היה מביא תועלת מרובה שאין ערוך לה במובן החשבון. אפילו בנוגע לעצם ידיעת לשוננו – הרי אי-אפשר לבן-דורנו לכבוש את כל מקוריה שאין ספורות למו, דבר שיוכל להשיג, אם נבין, להוציא את תמציתם בכנוס מתוך-קצור. אבל כנוס זה שואף עוד לתכלית יותר עמוקה. יש וצריך להרוס בית-כנסת בכדי לבנות על מקומו בית-כנסת חדש. לב-העם, מצפון האומה, אינו יודע מנוחה, אינו פנוי ליצירה חדשה כל-זמן שהוא מרגיש בקרבו את האחריות על שמירת כל נכסיו החיים והמתים. אולם יש גבול גם לזכרון של עם, ורק ע"י צמצום אחרי צמצום אפשר יהיה לו להיות בטוח בשמירת נכסיו עד כדי שיוכל להפנות את הלב ליצירה חדשה. זהו יסוד ושורש הצורך הגדול בכנוס חדש!
זו היתה בדרך-כלל דרישתי אז, לפני המלחמה, מסגרתה היתה אז שונה לגמרי. אז הגיעה למרום פסגתה תקופת היהדות החדשה שהחלה בימי מנדלסון, בימי האמנסיפציה, בימי פריצת חומות ה“גיטו”. כל המבצרים החדשים עמדו אז בכל תקפם. היהדות הרוסית היתה רעננה ופוריה ובכל מלא כחה. ביהדות הגרמנית כסה המראה החיצוני על הדלדול הפנימי וגיבוש-דמותה נשתמר על כל תגיו. באמריקה התחילו לנו ימי גידול ופריחה, ודומה היה, שבמבצרים האלה נוכל להחזיק מעמד גם בגלותנו. אבל עתה הרי נחרבה היהדות הרוסית ואברי גופה נשחקו לאבן, מוסדותיה הצבוריים, מבית-המדרש ועד צורות-התרבות היותר-חדשות – בתי-ספר, בתי-מדרש למורים וכל המוסדות שנוצרו ברוח התחיה ומלאו רוח זו – כל אלה נדפו כעשן ואף זכר לא נשאר להם. הדלדול והירידה של היהדות המערבית נתגלו בכל מוראיהם. מצב הגסיסה שם הולך ונמשך, ויהודי המערב עצמם אינם מאמינים עוד בתקומתם, כי רואים הם את המות עין בעין. היהדות האמריקאית – גם משם מגיעות בשורות לאו טובות, גם שם מורגשת ירידת הרוח על כל תחלואיה ותוצאותיה. אמנם, גם מוסדות צבוריים אחרים בכלל יצירה הם, אבל לפי שעה דן אני רק על היצירה הרוחנית. במכונת יצירה זו נתקלקל פתאום איזה גלגל ואין יודע מקומו. בעינים נוגות מביטים על העתיד הקרוב – וערפל סביבו. המעבר ללשונות נכריות בא בתכיפות מפחידה., במרוצת הברק, בזרם מדרון השוטף וסוחף ללא שיטה וכוונה, כצור איתן שחתרו תחתיו והנה הוא נופל פתאום אל התהום הפעורה לרגליו. והדבר היותר-נורא בהופעה זו הוא, שכל זה בא בלי שום כוונת מכוון, בלי שום אידאולוגיה, אלא כדבר המובן מאליו, כאחד מסדרי בראשית שצריכים היו להשתנות אחרי המלחמה, רפו הידים, נסתלקו המרכזים והמרכבה יורדת, יורדת…
כנוס-הרוח הוא עתה, איפוא פרובלימה אחרת לגמרי. כל היהדות זעה עתה ממקומה ותנועתה היא תנועה של הפשרת הקרח. היא הולכת לאן שישאנה השטף, ואתה יחד הזדעזעה ונעה גם השכינה. עשרה גלוים נתגלתה ובאה, עדיין לא מצאה לה מנוח, עדיין אין לה מדרך רגל, היא נמצאה בדרך ללא-חוף בטוח. הסכנה היא עתה הרבה יותר גדולה. עתה אי-אפשר לה בלי כנוס במקום אחד, והמקום האחד והיחידי הזה מוכרח להיות ויכול להיות – רק ארץ-ישראל.
אמת גדולה זו מצאה את גלויה המזהיר ואת סמלה בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. והכרה זו הביאה כמעט את כל סופרינו לא"י, וגם סופרים אידישאים אמרו לי, שחוששים הם, כי יצטרכו גם הם לצרור את אמתחותיהם ולעלות לארץ-אבות…
ועוד צד מיוחד לפרובלימה זו: היצירה של קיימא היא כמעט תמיד – וביחוד אצלנו – רק היצירה הקבוצית, יצירת הכלל, הנראה או הבלתי-נראה. אם נעמיק לראות נווכח, שהיצירה האישית, הפרטית, לא נתפשטה ולא נתעצמה כזו הקבוצית, המכונסת. אם תתבוננו לכל מהותם של הספרים אשר פרנסו אותנו בכל הזמנים, תמצאו שהם לא ספרי יחידים בודדים, אישים פרטיים, אלא בעיקר יצירות קבוציות, שלפעמים אין להן בעלים והן בנות בלי-שם. אפילו התנ“ך הוא יצירה קבוצית ושמות מחבריו אף הם אינם אלא קבוציים, כשם הומירוס אצל היונים. חותם זה נושאים כמעט כל ספרי הנביאים. כל הספרים האלה נחשבים ליצירות העם, להתגבשות של כמה דורות. ספר התהלים, למשל, הוא ספר-העם, ספר-העולם, ששם מחברו או מחבריו אינו מעלה ואינו מוריד. וכך הן כל התפלות שלנו, שאף באלה ששם מחבר פרטי להן אין מי שיזווג את שמו לתפלות ולקשרו בהן. המשנה והתלמוד, האגדה והקבלה הם יצירות קבוציות, וכך הם ספרי הרמב”ם, ספרי רש“י ודומיהם, שכל עיקר השפעתם היא ביצירה קבוצית, לקוט וסדור. אפילו אישיותו של רש”י, למשל, הריהי יצירה קבוצית, יצירה של כלל-ישראל, שמסביבה רקם העם את אגדותיו. והוא-הדין גם ביצירות של ערך מדעי. כל המסורה שלנו, יסודות המדע הלשוני, הנקוד, יסודות הדקדוק, הלקסיקוגרפיה – כל אלה הן יצירות קבוציות. יתר על כן, אפילו יצירות היחידים שנשארו לדורות – כח קולקטיבי אצור בהן. הם שליחי הצבור כולו ושכינת האומה דברה מתוך גרונם. ואם רוצים אנו להנחיל לבאים אחרינו את הרכוש הקבוצי שלנו – עלינו לצרף לו את סמכותם של באי-כח האומה. עלינו לחדש את הסמיכה, אשר לה נבאו, שתשוב עם ימות-המשיח. הסמיכה היא המסורת. ההשתלשלות, חוט-השדרה של יצירת-העם הקבוצית, הגעגועים להתחדשות הסמיכה הם געגועים לסמכות לאומית.
ושוב מצד אחר: השתקענו בזמן האחרון בעבודת הבנין החמרי. אומרים לנו: מתחלה תבנה הארץ ואח"כ נדאוג לצרכי הרוח והתחיה. אבל זוהי שגיאתנו היותר-נוראה. בטרם שנבנה את ירושלים של מעלה לא נוכל לזוז אף שעל ממקומנו. “אם ה' לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו”. עלינו להניח כמה וכמה לבנים למעלה כנגד לבנה אחת למטה. איום הוא הרעיון, שדוקא בשעת העליה, בתקופת הכרזת-בלפור, התבלטה אצלנו ביותר ירידת הרוח. צריכים אנו לשוב אל מקור ההתלהבות וההתעוררות, לכח-הרוח שלנו.
גם מן הצד הזה נאלצים אנו לשוב אל דרך-הרוח. ע“י הוספת בית-חרושת או מושבה בלבד לא נקנה את לב העם. העם לא ילך אחרי המדברים בשפת המספרים היבשים. לכל מספר קטן של בנין חמרי צריכים אנו לצרף מספר גדול של בנין רוחני. את מכאוב הרוח ירגיש אפילו הפחות שבישראל והשפלות הפנימית היא המכאיבה ביותר, ואם נטפטף על הפצע הזה נטפי תנחומים של יצירה והתחדשות, אז יתעורר העם למקצהו לעבודת הבנין כולו, ואז תהיה השפעתנו עליו גדולה פי אלף. התעמולה היותר מעולה אינה “התעמולה הישרה” של השכם-ודבר, אלא זו של הכשרת הלבבות והכשרת ההכרה וההערצה לכח היצירה שלנו. אם נצליח, ע”י יצירת ערכין חדשים ומפעלי-תרבות, לעורר בלב העם את רגש הכבוד כלפי אלה שהביאו את כחו לידי גלוי, יבואו אלינו גם אלה שעמדו עד כה מרחוק בשויון נפש. אם תפרח לשוננו, אם נגיה אור על כל פנות היצירה שלנו, יכירו זאת כל קצות הגולה וילכו אחרינו בכל לב ובכל מלוא ההכרה ורצון ההתנדבות.
ימות המשיח הם, כידוע, גם ימי תחית-המתים לנו. תחית-מתים זו צריכה להתבטא אצלנו עתה בתחית רוחות היוצרים של כל דורות העבר שלנו, למען ישתתפו בני עמנו כולם בבנין הגדול שאנו בונים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.